פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1529

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בניסן תש"ף, 6.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם. אֲנִי תַּחַת הָאָטָד. // יורם אטינגר: מה מריץ את הרשות הפלסטינית? תזכורת ואזהרה! // שושנה ויג: שני שירי ידידות. // אורית דשא: חגיגה בירוק ובצהוב. // חיימקה שפינוזה: אלוהים נמצא בבני-ברק. // גלעד הלחמי: המסתננים בדרום תל-אביב הם פצצת קורונה מתקתקת. // יפה ברלוביץ: רחל מורפורגו, על הבורחים מקוטב הקאלרעא (1855). // דניה מיכלין עמיחי: קורונה. // יצחק שויגר: סדר אלקטרוני. // אורי הייטנר: 1. הריבונות כבשורה של אחדות לאומית. 2. צרור הערות 5.4.20. // איליה בר-זאב: במקום שעומדים בתים. // משה גרנות: 1. הסמרטפון והנפילים שהיו בארץ. 2. מקאמה לסמרטפון. // עמנואל בן-סבו: אחרי 20 שנה,  מכתב הוקרה למורה בימי הקורונה. // בן בן-ארי: שני שירים. // תקוה וינשטוק: על פסח, מצה ומרור – מידע והרהורים. בעקבות ליקוטיה של ד"ר שרה'לה אורן. // נתן רוטנשטרייך: האכסיסטנציה היהודית כאן ושם. [נובמבר 1965]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // אהוד בן עזר: מאיה מקצה החורש. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*ָח וְאֵשׁ כִּירַיִם

לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם

לְךָ אֲטַפֵּחַ  – 

עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,

וּבְרָקִים כְּחֻלִּים

יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ

אֶת אֲשֶׂר מֵעֵבֶר

לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת  –

וּבְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר

צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה

מַרְעִידָה

לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד...

אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ

עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ  –

וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת

וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה

סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,

וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְבָבִי  –

סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,

מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,

לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מָה יַעֲגֹב,

הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה

אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,

בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.

1926

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ  –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

1922

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

יורם אטינגר

מה מריץ את הרשות הפלסטינית?

תזכורת ואזהרה!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 2 באפריל 2020

האם החזון הפלסטיני מוגבל להקמת מדינה ביהודה ושומרון ועזה שבירתה מזרח ירושלים?  האם אפשר למתן את החזון הפלסטיני על ידי תמריצים כלכליים?  האם אפשר לקדם את תהליך השלום על ידי התעלמות מהחזון הפלסטיני?

במזרח התיכון הערבי/מוסלמי – בניגוד לדמוקרטיות המערביות – המשטרים הם רודניים, מונחים על ידי חזונות ארוכי-טווח, דורסים את רוב האוכלוסייה ואת סדר העדיפויות שלה, אינם מוגבלים על ידי מערכת איזונים ובלמים, ואינם עומדים לבחירות.

משקל החזון של משטרים אלו הוא כבד-משקל יותר מכל פיתוי כלכלי מבית היוצר המערבי, אם כי לעיתים קרובות הם נוקטים במדיניות ובהתבטאויות קצרות-טווח שנועדו להסוות את החזון ולהטעות את בני-השיח המערביים.

לדוגמא, החזון הפלסטיני מתועד ומטופח במערכת החינוך הפלסטיני – מגן הילדים ומעלה – ונועד "לשחרר את פלסטין." הורתו של החזון הפלסטיני ומיפויו – מהירדן ועד הים התיכון – לא באו לעולם בעקבות מלחמת 1967 אלא לפניה. מהות החזון הפלסטיני הוצגה ב-1964 באמנת ארגון אש"פ, שהוא מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית, ולכן מנהיגי אש"פ (ערפאת ומחמוד עבאס) הם מנהיגי הרש"פ. 33 סעיפי האמנה מציגים אסטרטגיה ארוכת-טווח "לשחרור פלסטין" וחיסול "הכיבוש הציוני", תוך התמקדות בשטחי "הקו הירוק" והימנעות מהתייחסות ליו"ש ועזה שהיו אז בשלטון ירדן ומצרים.

ב-1968 עודכנה האמנה הפלסטינית כדי לכלול את כל השטח מהירדן ועד הים התיכון. האמנה עדיין בתוקף, בניגוד להתחייבויות אש"פ מאז הסכם אוסלו, ואפשר לשנותה רק על ידי רוב של שני שליש מחברי המועצה הלאומית הפלסטינית.

מיפוי החזון הפלסטיני מוצג על ידי סמל אש"פ, המבהיר שמוקד הסכסוך אינו שטחה – אלא קיומה של – המדינה היהודית.

גם הפת"ח, הארגון הגדול באש"פ, שהוקם ב-1959 – 8 שנים לפני מלחמת 1967 – מבהיר באמנתו ובסמלו שהתנאי "לשחרור פלסטין" הוא מחיקת ישראל מהמפה.

ב-13 לספטמבר 1993, שעות ספורות לפני החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, התראיין ערפאת לטלוויזיה הירדנית וציין שמדובר בהסכם ארעי – שלב במימוש "תוכנית השלבים" (עשר הנקודות) מ-1974. לפי "תוכנית השלבים" אפשר לקבל כל הסכם גם אם הוא מעניק לפלסטינים רק חלק מהחזון, וזאת כשלב במאבק לחיסול "הכיבוש" ולהקמת מדינה פלסטינית מהירדן ועד לים התיכון.

מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תוכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שידרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם. הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי ביחסי האסלאם עם "כופרים", כולל גיבוש הסכמי שלום המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "כופרים".

ב-2020 משתקף החזון הפלסטיני באופן האותנטי ביותר דרך מערכת החינוך הפלסטיני, הפופולריות הגבוהה של "מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" בשטחי הרש"פ, האדרת טרוריסטים פלסטינים והתמיכה הכספית במשפחותיהם, והסתה שיטתית במסגדים ובתקשורת הפלסטיניים.

למרות שהעובדות הנ"ל מקבלות גיבוי מוחשי על ידי טרור פלסטיני חסר-תקדים מאז 1993, ממשיכים גורמים רבים בממסד הפוליטי, האקדמאי, התקשורתי והעיסקי – לשעבד את המציאות להרהורי-לב. הם מעדיפים את המלל הפלסטיני הערב לאוזן על פני המעש הפלסטיני הפוגע בכמיהה לפיתרון הסכסוך ולשלום. הם נאחזים ב"שומר המסך" הפלסטיני, מסרבים להכיר במציאות הפלסטינית, ואף משלים עצמם שחבילת הטבות כלכליות תביא לשינוי החזון הפלסטיני. הם מתכחשים לעובדה ששיקולים כלכליים והצהרות שלום לא הביאו לדו-קיום בשלום בינערבי ובין-אסלאמי מאז המאה ה-7. כמו כן, מחוות כלכליות, מדיניות וטריטוריאליות מרחיקות לכת (במסגרת הסכם אוסלו וגרורותיו והנסיגה מרצועת עזה) לא הקטינו – אלא הקצינו, כצפוי – את להבות ההסתה והטרור הפלסטינים.

הקרבת המציאות על מזבח הרהורי לב, על ידי הנשיא ג'ימי קארטר, העניקה רוח גבית להשתלטות האייתולות על איראן וליצירת איום ברור ומיידי לשלום העולם. התעלמות הנשיא ג'ורג' בוש מחזונו של צדאם חוסיין עודדה אותו לפלוש לכווית, והציתה שתי מלחמות, מלחמת אזרחים מתמשכת והידרדרות אזורית. התעלמות הנשיא אובמה, ומנהיגים נוספים במערב, מהצונאמי הערבי שהתפרץ ב-2010, הביאה לאשליית "האביב הערבי" הממשיכה לגרום להתפרצויות וולקניות במזרח התיכון. התעלמות מחזון האייתולות הינחתה את הנשיא אובמה וחבריו להנהגה המערבית בגיבוש "הסכם הגרעין" שהעניק חמצן למגלומניה טרוריסטית, בליסטית וגרעינית.סירוב להכיר במציאות הוביל רוב מכריע של הממסד הישראלי לחבק את ערפאת, לחלצו מחוסר-רלבנטיות גוברת, להעניק לו בסיס יעיל להגשמת חזונו, להובילו לקבלת פרס נובל לשלום ולהפכו למבקר-מתמיד בבית הלבן.

האם ישראל תפיק לקח אסטרטגי משגיאות הרות-גורל בעבר הקרוב, או תמשיך להתעלם מהכתובת על הקיר הפלסטיני, למרות שהיא כתובה בדם?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

שושנה ויג

שני שירי ידידות

ידידי יעקב

יַעֲקֹב מְצַלְצֵל אֵלַי 

כְּמוֹ בְּכָל חַג

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

לִפְנֵי לֵיל הַסֵּדֶר

גַּם לִפְנֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת.

יַעֲקֹב מְצַלְצֵל אֵלַי

כְּמוֹ כָּל הַשָּׁנִים

גַּם כְּשֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ

תָּמִיד בְּמַחְשְׁבוֹתָיו

תָּמִיד בֵּין הַמִּכְתָּבִים

אֶצְלוֹ בִּמְגֵרוֹת הַלֵּב.

יַעֲקֹב מְצַלְצֵל אֵלַי

דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹמִי

מִבֵּיתִי לְבֵיתוֹ

הַיּוֹם מֵהַבִּדּוּד שֶׁלּוֹ

הוּא צִלְצֵל לַבִּדּוּד שֶׁלִּי.

שָׁאַלְתִּי כְּשֶׁסִּיֵּם לְבָרֵךְ

"תְּסַפֵּר לִי, יַעֲקֹב

מֶה הָיִיתִי לְךָ בַּמִּלְחָמָה הַהִיא,

בִּשְׁנַת 1973?"

וְשָׁמַעְתִּי בְּקוֹלוֹ

״הוֹ, שׁוֹשִׁי אֵיךְ אוּכַל לְהַסְבִּיר לָךְ

הָיִית הַכֹּל.״

מעבר לקו הירוק

הַיּוֹם הַשְּׁנַיִם בְּאַפְּרִיל 2020

מְחַלְּקִים מַשְׂכֹּרֶת בָּרָשׁוּת הַפָּלֶשְׂתִּינָאִית

זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ לַעֲמֹד בְּתוֹר הַחֲלֻקָּה

גַּם אִשְּׁתְּךָ תַּעֲמֹד שָׁם

וְתִשְׁמְרוּ עַל שְׁנֵי מְטָרִים

אֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת הֶהָמוֹן

שֶׁזּוֹכֶה לְמַשְׂכֹּרֶת

וְלֹא הוֹלֵךְ לַבַּנְק.

הַחַיִּים בַּכְּפָר שֶׁלְּךָ נִפְתָּחִים אֵלַי

כְּשֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים אֲנִי מִתְקָרֶבֶת

לְעוֹלָם אַחֵר שֶׁעַד אֶתְמוֹל הָיָה זָר לִי

וַאֲנִי קוֹרֵאת אֶת הָאָדָם שֶׁבְּךָ.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכָּמוֹךָ רַבִּים

רוֹצִים אֶת הַקִּרְבָה הַזּוֹ

שֶׁל אַהֲבָה לְלֹא גְּבוּלוֹת

רוֹצִים שֶׁנִּתְחַבֵּק כְּמוֹ פַּעַם

אֲבָל מִי יוֹדֵעַ אוּלַי

הָרִחוּק יוֹלִיד אַהֲבָה.

* * *

אורית דשא

חגיגה בירוק ובצהוב

השיגעון הזה מסביב

של ירוק עז ורענן ושל הפריחות

המשתוללות מתוכו בצהוב

והנמסכות בריח טרי ומתוק,

כשהשמש הנעימה ממעל

מחוייכת, לא נושכת,

מאירה על הכול באהבה,

פשוט משכרים החושים.

גם ציוצי הצפרים וקריאותיהם

מדי פעם,

קוראות זו לזו בשמחה,

וחוצות את הירקות

ומתוכה החמציצים, החרציות, החרדלים, הסביונים

נעים ברוח הקלילה הנעימה,

אל מחסה עץ השיטה

המפיל אשדות

פריחתו הצהובה

כמפלי זהב.

ואנו, הנתונים בבידוד הסתגרנו,

משקיפים על כל זאת בערגה,

ועל העצים המוריקים סביב,

מתגעגעים

אל ילדות רחוקה ותמימה

אל חיק משפחה חמימה.

והכל מתערסל

כקורא ומזמין,

אל הכאן והעכשיו הזורח,

והזמן שכה נמהר ובורח....

ראשית ניסן, תש"ף

* * *

חיימקה שפינוזה

אלוהים נמצא בבני-ברק

אלוהים נמצא בבני-ברק

ושומר על הילדים

כמו ששמר על היהודים

בתקופת השואה

* * *

גלעד הלחמי

המסתננים בדרום תל-אביב

הם פצצת קורונה מתקתקת

ציטוט מתוך אתר "מידה" מיום 02/04/2020

אחרי כישלון המשטרה באכיפת תקנות ההתקהלות, סגר מוחלט על השכונות הוא הפתרון היחיד למניעת אסון בריאותי נרחב

שמי גלעד הלחמי. אני מתגורר בשכונת שפירא בתל-אביב מזה שבע שנים ופעיל במאבק התושבים מול תופעת המסתננים ובתנועת 'דרום תל-אביב בעד הגירוש'.

לפני ימי הקורונה, עיקר העיסוק שלנו בנושא היה בהנגשת מידע לכלל הציבור, במיוחד לאור קמפיינים שקריים ואגרסיביים מצד עמותות שמאל. הרגשנו מחויבות להביא עובדות ונתונים שרוב הציבור לא היה חשוף אליהם, ובנוסף היה חשוב לנו לתעד מהשטח את המתרחש בדרום העיר.

לצערנו הרב, בתקשורת של היום – מה שלא מתועד לא באמת קיים, ועוד יותר לצערנו – מה שמתועד לא מגיע לחשיפה בערוצים המרכזיים. מגפת הקורונה הציפה מחדש את כל הדברים שאנו טוענים כבר שנים וביתר שאת, גם מבחינת חוסר האכיפה על אוכלוסיית הזרים בדרום העיר וגם את צביעות גופי התקשורת המרכזיים ביחס לסוגיית המסתננים.

למען האמת, כאשר אני נוסע במרכז תל-אביב או בצפונה בימים אלו, אני אפילו קצת שמח על השממה בעיר. השקט ברחובות, השלווה שמזכירה את יום כיפור, האוויר הנקי: כל אלו הם הצד החיובי של הקורונה. אבל בדרום העיר אין שקט ואין שלווה. אין תחושה של הסגר וחמור מכך: יש מתחת לפני השטח פצצה מתקתקת שמאיימת על כולנו.

האזור ההומה אדם ביותר בתל-אביב בימים אלו הוא אזור התחנה מרכזית בכלל ושכונת נווה-שאנן הסמוכה בפרט. מי שיבקר שם לא ירגיש הבדל מהותי בין ימי הקורונה לימים שלפני: בגינות הציבוריות בשכונה ניתן לראות מסתננים יושבים על הדשא, אם בבודדים ואם בחבורות של ארבעה או חמישה אנשים; ברחובות נרשמת תנועה ערה של אנשים שלא "יצאו רק לקניות", ויש אפילו מגרש כדורגל שכעשרים אריתריאים משחקים בו ללא הפרעה. מדי פעם אפשר לגלות איזו "חאמרה" פתוחה בה יושבים מסתננים לשתות אלכוהול. התריס סגור מבחוץ והכניסה היא בדרך כלל מדלת צדדית או באמצעות קוד. המשטרה מסתובבת בשטח, מדי פעם כורזת לאנשים להישאר בבתים ולפעמים מפזרת איזו התקהלות מקרית, אך ללא שום קנס וללא שום מעצר גם במקרים של אלימות.

אז למה זה קורה? מסתבר שוב כי דין אזרח ישראלי ויהודי שונה מדין מסתנן. אזרח ישראלי שרכב על אופניו בפארק הירקון זכה למרדף משטרתי, ואזרחית שיצאה מעל מאה מטר מביתה נעצרה, אבל מסתננים שמבלים בחבורות בשכונות דרום תל-אביב יודעים שהמשטרה לא תעצור אותם ושהקנס שאולי יקבלו שווה כקליפת השום. את השוטרים עצמם אינני מאשים. הם יודעים שכל מעצר של מסתנן ייגמר בשחרורו למחרת בבוקר על ידי בית המשפט, אז למה המאמץ?

שימו לב לנתון הבא: כמחצית מהתיקים הפליליים שנפתחו בשנת 2018 למסתננים בגין עבירות רכוש ואלימות נמחקו. הסיבה? הנאשמים לא התייצבו למשפט בעניינם. אין פלא אפוא שבמצב כזה מסתנן לא מפחד מהמשטרה או מבתי המשפט, ובוודאי שלא מורתע מקנס של 500 שקל שאין למדינה שום דרך לאכוף. בדיוק מהסיבות האלו הפשיעה משתוללת בדרום תל-אביב והן גם חלק גדול מכך ששיעור הפשיעה החמורה בקרב מסתננים גבוה פי כמה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

המלחמה שלנו היא בעיקר כדי שהציבור יבין את האפלייה באכיפה שמתרחשת כאן ואת הרגשת חוסר הביטחון בה אנו חיים, המתעצמת עוד יותר בימי משבר הקורונה. הנפגעים העיקריים מחוסר הריבונות והאכיפה מול הזרים בדרום תל-אביב הם תושבי השכונות הוותיקים בנווה שאנן, שכונת התקווה, שפירא וקריית שלום. גברים ונשים שמרקם החיים שלהם נהרס עם הפלישה המסיבית של אוכלוסייה זרה, וכעת נמצאים בסכנה בריאותית חמורה בשל חוסר אחריות של חלק מהמסתננים שלא נשמעים להוראות.

אל תשכחו שאנחנו קונים באותן מכולות וחנויות, נוסעים באותם אוטובוסים וחולקים את אותה סביבה אורבנית צפופה. התפרצות של הקורונה בדרום תל-אביב היא רק עניין של זמן, וקשה לראות איך מערכת הבריאות העמוסה בעיר תעמוד בפרץ של אלפי חולים חדשים.

לאור המצב ולאור חוסר האונים המתמשך של המשטרה בשמירה על בריאות הציבור, אסכם את דבריי בדרישה משר הבריאות ומראש הממשלה להטיל עוצר מוחלט ומיידי על אוכלוסיית המסתננים בדרום תל-אביב, לפחות עד לשיפור במשבר הקורונה. זה הפתרון היחיד למנוע התפרצות נרחבת שעשויה לגרור את כולנו למצב של אסון.

גלעד הלחמי

* * *

יפה ברלוביץ

רחל מורפורגו, על הבורחים

מקוטב הקאלרעא (1855)

רחל מורפורגו (1871-1790), נמנתה עם משפחת לוצאטו הידועה – משפחה יהודית איטלקית שהעמידה יוצרים וחוקרים משכמם ומעלה, כמו המשורר וההוגה רמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו) או שד"ל (שמואל דוד לוצאטו), מחוקריה המובילים של "חוכמת ישראל". גם רחל מורפורגו התחנכה על השכלה עברית, וגדלה להיות תלמידת חכמים, בקיאה בכתבי הקודש היהודים לרבות קבלה. בין היתר שלחה ידה בשירה, והיא מוצגת בתולדות הספרות העברית כמשוררת העברייה הראשונה בעת החדשה. שיריה ההגותיים חושפים עמדה דתית, אבל בו בעת גם מחאה פמיניסטית.

ב-1855 פקדה את אירופה מגפה שלישית של כולירה (במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 ידעה אירופה שבע מגיפות כאלה), וביניהן גם איטליה. רחל מורפורגו ילידת טרייסט, חיה את כל שנותיה בעיר זו, ובשיר להלן היא מספרת אודות האימים שהילכו על כולם, כאשר ההמונים פרצו אל רחובות העיר, בורחים זה מזה מתנגשים זה בזה, אבל אין ממי לברוח, המגפה נמצאת בכל.

לא כן היא – כיהודיה מאמינה. לה יש את האל הגדול, וממנו לא רק שאין לברוח אלא יש להתקהל כמה שיותר "על ידו", וכמו ילדים הסוככים ומוגנים על ידי אביהם, יש להתקרב ולהחזיק בו חזק, ואז מובטח לשכון בטוחים ובריאים "על ידו".

שימו לב איך הצירוף "על ידו" חוזר שוב ושוב ארבע פעמים (בית שני), כמו מלמול עקשני של השבעה. ואכן מלמול זה הוא שמחזק את מורופורגו ומפריח את כל פחדיה. היום אולי היו שולחים צבא לעקוב אחר הליכותיה, שמא תפרוץ באמונתה החוצה וחלילה תדביק את הסביבה ותפגע בעצמה (אחרי הכול היא בשנות ה-60 שלה ונוגעת ברמת הסיכון); אלא שהיא בשלה – ובבית השלישי והרביעי – היא אף עוברת מלשון יחיד ללשון רבים, כלומר מ"צדיק כתמר יפרח" (בית הראשון) היא מתייצבת כשליח ציבור "מאף וחימה רפא נא לנו" (בית השלישי).

ואכן בשני הבתים האחרונים היא כמו מקבצת סביבה את הציבור היהודי הקדוש והמעונה, וחרף היותה אישה, היא מגייסת את עצמה לשאת עיניים לבורא עולם, ולפלל ולחזק בשמו – לימים טובים יותר של רפואה ובריאות טובה.

להלן השיר:

"על הבורחים מקוטב הקאלערא"

["קוטב" – דברים ל"ב, כ"ד: מגפה, חורבן.

קאלערא – כתיב בו אותיות משמשות כתנועות (כמו ביידיש וספרדית יהודית).

לשון השיר: נוסח משוררי 'תור הזהב' בספרד של ימי הביניים].

אראה רָץ לקראת רץ, ממי יברח

נפשם ביד אֵל כגֵר כאזרח

ימחץ וימית רענן אזרח

צדיק ירפא כתמר יפרח

לנוס אין שוֹוֶה מִפַחד ידו

יגש יקרב ויחזיק ידו

לכן כל יצוריו איש על ידו

ישכון לבטח יבטח על ידו

חנון ורחום חוסֶה עלינו

מאף וחמה רְפא נא לנו

נודה לְשִמך אשר הצילנו

הפוך נא לששון ימי אבלנו

ונשמח ונגיל יחד כולנו

לא לנו ה' לא לנו

עסקתי בשירתה של רחל מורפורגו בשנות ה-90, ולא הענקתי תשומת לב מיוחדת לשיר תיעודי זה, שהיה אחד מיני כמה וכמה כאלה – בהם מורפורגו העירה, כמו עיתונאית-משוררת, על ענייני היום. והנה לפתע הוא כל כך רלוונטי, כמו היה אחד משלנו?! 

יפה ברלוביץ

* * *

דניה מיכלין עמיחי

קורונה

סברי מרנן (לא הסדרה):

מעשה ברבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון

שהיו מסובין בבני ברק

ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה,

עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם,

רבותינו, השתגעתם?

לא שמעתם על הסגר ועל בידוד?

איכה זה אתם מסובין,

ועליכם להרחיק שני מטר,

ולשבת כל אחד לחוד.

ויען אותם רבי אליעזר ויאמר,

הלילה הזה ובכל הלילות כולנו מסובין,

לא קשה להבין,

מקדמת דנא ברור כל כך

שכל המספר ביציאת מצרים

הרי זה משובח.

צא ולמד –

כמה מעלות טובות למקום עלינו;

הוציאנו ממצרים, נתן לנו את התורה,

בנה לנו את ארץ הבחירה, ונאמר דיינו.

ומה כבר ביקש מאתנו, במטותא

צווה עלינו את הלימוד בחברותא.

הקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות,

למצרים נתן רק עשר מכות

ולא נח ולא ישקוט,

ולנו נתן בזרוע נטויה ובמופתים ובאותות

הרבה יותר נפלאות ונסים –

וישת עלינו שרי בריאות, שרי אוצר ומסים.

ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו,

וישמע ה' את קולנו, מה יעשה ועוד לא עשה –

נתן עלינו מס שפתיים, מס עובד ומס הכנסה.

וברוך המקום שנתן לנו גם את הארנונה,

והשתא, הגדיל עשות מכל הימים

והוריד עלינו את י"ש הקורונה.

ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים

כולנו יודעים את התורה,

מצווה על כולנו לשבת יחדיו

ללא פחד, ללא מורא

ולהרבות שיחה,

וכבר צווה עלינו אלוהינו

לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

הורים לבנות ולבנים המשרתים בצה"ל, זיכרו! – אל תשלחו להם חבילות לקראת הפסח כי הן תימסרנה לבנותיכם ולבניכם הרעבים רק אחרי ימי חג הפסח וחול המועד – וזאת לא בגלל הקורונה אלא כמעשה שנה בשנה של פסח מחשש שיימצא בחבילות דבר-מאכל שהוא חמץ! – ככתוב "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד' ט"ו).

* * *

יצחק שויגר

סדר  אלקטרוני

לקראת כל  ראש חודש ניסן, עת שכליל החורש הלבן היפהפה שהעירייה שתלה על המדרכה בפתח ביתי פורח בצבעי לבן והריח המשכר של צמחי הגינה פורחים בגינתי אם הגנן לא שכח לשתול אותם במועד כפי שהוא שוכח מדי פעם ועד שאשתי לא מזכירה לו זה לא קורה – אז באווירה הקסומה הזאת מתחיל הוויכוח המסורתי בו מנסים לשחזר אצל מי יהיה הסדר. שהרי יש במלה "סדר" משמעות עמוקה. לא סתם מכנים אותו כך. תנסה להסביר לגוי את המשמעות של המילה. "אורדר" באנגלית או  אורדנונג  בייקית. זה פשוט לא מובן. מה, מסתדרים בשורה? מה, הכול בסדר במשפחה? כולם מדברים עם כולם. כל הילדים מדברים אחד עם השני וגם עם ההורים. מה נפלתם על השכל? המשמעות העמוקה לדעת חז"ל היא אצל מי תיעשה ותתקיים הארוחה הפרובלמטית הזאת.

ואז מנסים לשחזר היכן היינו בשנה שעברה. חלקנו לא זוכר ואצל מי החלטנו שזה יהיה בשנה הבאה. בינתיים נוספו או נגרעו מוזמנים אפשריים, אם בשל פטירה רחמנא ליצלן, או סכסוך ירושה מה שמובן, או סתם מריבה על כסף או כבוד. אז הזמן הזה של הפריחה היפה בגינה מוקדש כולו לבירורים. ומשנקבע העניין מתחילים לרכוש את כמויות המזון האסטרונומיות ולהוציא את ההגדות מהארונות, לנקות את האבק, לחפש כיפות ושאר הכנות. ואז מתחילים להכין את הארוחה  שאלו עיקריה: צריך להכין כמויות עצומות של אוכל. גם צריך להציע גפילטע פיש, אותן קציצות הדג המסורתיות שבלעדיהן אין תחושה של חג. שהרי אי אפשר בלי טעמן התפל המתקתק שמנסים להסוות אותו בחזרת חריפה, שגורם לאוכל דמעות של תקווה בעיניים בתקווה שהדג יירד לקיבה ללא התקהלות בוושט.

גם, וכנגדן, וכדי לרצות את הצד המזרחי שיש כיום בכל משפחה פולנית, מעמיסים גם חריימה עם תיבול מולטי עדתי שיתאים כמו שלט אוניברסלי לאורח הלא אשכנזי שיישב ליד השולחן.

ואחר כך כמובן מפליאים אישה ואיש כמיטב הדמיון היד והקיבה להעמיס כמויות אוכל לא הגיוניות, שסהדי במרומים שאיני מבין איך אדם מן היישוב יכול אחר כך גם לקרוא את שארית ההגדה. יש כמובן מנהגים שונים. חלק קוראים את ההגדה המשמימה במהירות עד האוכל ואז מסלקים את ההגדה עד לפסח הבא יש כמובן כאילו שקוראים בדבקות את כל הספר ומפליאים בשירים עד צאת הנשמה. כך נהגנו בילדותי אבל הימים האלו רחוקים ממני.

השנה, בצוק הקורונה, יש התפתחות חדשה. הממשלה הוציאה הוראות שמותר לקיים את הסדר המשפחתי המורחב רק באופן אלקטרוני. כבר ראיתי שבעיתונות התחילו לספר כל מני סיפורי סיפורים על המשמעות של חג הפסח ועל האובדן של האינטימיות של הארוחה המסורתית הזאת. אני רוצה לשפוך אור רק על אספקט אחד.

כמו כל הקשישים גם אני עשיתי חזרה כללית עם ילדיי הצעירים על פגישה אינטרנטית באמצעות ה"זום", אותה תוכנה מופלאה שמשכנת את כל המשתתפים בחלונות על המסך הקטן של המחשב. כל נכד שפעם הייתי מחבק ממשש ומריח – הופך לתמונה קטנה.

אבל אמר לי חבר, אנחנו יותר מתוחכמים, אנחנו רואים הכול בטלוויזיה. אז כל נכד נראה קצת יותר טוב ואפשר גם להבחין מי זה מי. זה ברור שזה יותר טוב. אז לאחר שקיבלתי ייעוץ טכני פתחתי את הטלוויזיה החכמה שיש לי בבית שהיא ללא ספק חכמה ממני וניסיתי כמו שהסבירו לי. ראשית חוכמה תתחבר לגוגל. קלי קלות. שעה ארוכה לחצתי על כל הכפתורים של השלט ולאחר משא ומתן ארוך עם החכמה הזאת הצלחתי להגיע לגוגל. זאת היתה הרפתקה לא קלה. ואז הצלחתי גם לבקש ממנה, מהטלוויזיה החכמה שלי, תפתחי בבקשה את הזום. לחצתי על הכפתור המתאים ו....כלום.  בחרדה הסתכלתי כיצד החכמה הזאת משנה את טבעה ודורשת ממני באמצעות הגוגל הבוגדני הזה את הסיסמא. סיסמא של מי? אני שואל מה אנחנו בתקופת המחתרות? אנחנו משחקים במחבואים או בא"ש לילה בצופים? אחרי שמצאתי את הזום ואז כשהמניאק ביקש ממני הזדהות וסיסמא נשברתי. ולאחר שלא הצלחתי הוא גם התקשר אליי לטלפון הנייד שלי באופן עצמאי וגם שם הוא דרש להגיד לו "כן" אם התקשרתי והזדהיתי בשמחה כן ואמרתי לו וזה לא עזר. וככה, אבל וכועס, סגרתי בבוז את החכמה הזאת. אני כבר לא אשתף אותה בסדר האלקטרוני אני אראה לה מי פה בעל הבית.

אני מקווה שהעניין הזה של סיסמאות יצא מחיינו. אני מחזיק בעשרות סיסמאות. כל חיי מסובבים בראשי עשרות סיסמאות. אתה מתקשר לבנק "תן סיסמא". אתה כותב, אומרים לך לשנות. אתה ממציא משהו שתוכל לשחזר ואז אומרים לך שזה כבר היה ואי אפשר לעשות שימוש חוזר באותה סיסמא. וכך זה בכל דבר. כיסי מלאים בפתקים שבהם יש סיסמאות משוחזרות ואני זוכר כבר איזה סיסמא ששייכת למה. אולי זאת משמעות של הסדר. חג החירות מהסיסמאות? סיסמא אחת לכול. בגלל הקורונה ימ"ש אתה כל היום מבלה עם המחשב הטלוויזיה החכמה המגעילה שלי והטלפון שהפכו לבני המשפחה שלנו ביחוד כשאנו בבידוד ואפילו לא יכולים לשאול איזה נכד מה עושים כי אי אפשר לזכור את הסיסמא של ה"פייס טיים" שבו אוכל להראות לנכד את המסך של המחשב שאינני מצליח להניע בשל כך ששכחתי את הסיסמא.

אבל יש אולי תקווה. אני צופה שהממשלה תיכנס לפשיטת רגל עם ההבטחות של ביבי לתשלום כסף לנתינים. יש סכנה שהוא ינסה בפעם הראשונה בקריירה שלו, גם לקיים, את מה שהוא מבטיח ואז לא יהיה לו מספיק כסף. אז מה הוא יעשה ? פשוט מאוד. הרי הוא הבטיח שכל התשלומים ייעשו ישר לחשבון הבנק של הנתינים נכון? אז מה יותר פשוט מאשר לדרוש סיסמא. מה פתאום שישלמו ללא זיהוי ודאי? ברור שלא. ואז 90 אחוז מהנתינים שמקבלים קצבת זיקנה, לא יוכלו לקבל את הכסף או בגלל שהם שכחו את הסיסמא או בגלל שלא יבינו מה רוצים מהם. ככה יחסכו את הכסף עד שיגיע הסט הבא של מכונות ההנשמה שהמוסד גנב בדרכים אפלות כמו שהם השוויצו בתחקיר "עובדה"  ששודר השבוע.

אז מה יעשו? תהיה מחאת המונים. הישראלים יכולים לקבל כל תכתיב דיקטטורי. לא אכפת להם מי ישלוט בכנסת וכמה כסף תעלה הממשלה ההזויה שלו אבל אם לא יתנו לו את קצבת הרש הם יתקוממו ויצעקו. ואז הממשלה תפנה לאחת מחברות ההייטק, שהרי אנחנו מדינת הייטק, לא? ותחייב אותם לבטל את כלל הסיסמאות ולהנהיג סיסמא קולית אחת. אם אלדין היה יכול לפני מאות שנים לקרוא בקולו הדקיק "שאזם היפתח" ואז נפתחו לו אוצרות המטמון שבמערה. אז גם אנחנו יכולים. אז נקרא בקול לתוכנת הבנק בקולנו הסדוק: "הנה זה אני" והיא תזהה אותנו. וכך נקבל את "קצבת הרש" ישר לחשבוננו. פשוט לא? ואז אם נרצה תוכל גם להשתמש בחסדיה של החכמה הזאת לסדרות וסרטים ושאר מטעמים אבל לא לארוחת חג.

ולכן שנהיה בריאים ונחזיק מעמד בבידוד המחורבן הזה ובשנה הבאה, נשב על המרפסת, נריח שוב את פרחי כליל החורש ושאר הצמחים, שהגנן יזכור לשתול ונחליט כבר בתחילת החודש אצל מי תהיה הארוחה המוטרפת והאהובה הזאת. חג שמח והרבה בריאות.

יצחק שויגר

* * *

אורי הייטנר

1. הריבונות כבשורה של אחדות לאומית

הקמתה הצפויה של ממשלת האחדות הלאומית היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, של שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה ללא הכרעה; מערכות מכוערות, עתירות שנאה, השמצות והסתה, הציבו בפני המערכת הפוליטית ברירה בין שתי חלופות: האחת – המשך היגררות לעוד ועוד מערכת בחירות, המשך שיתוק הממשלה, בזבוז מיליארדים לשווא ואובדן אמון הציבור בדמוקרטיה, עד כדי סכנת אנרכיה. השנייה – הקמת ממשלת אחדות לאומית. (לא בכדי לא הצגתי כחלופה את רעיון העוועים של ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל, תומכת באויביה, בטרור וב-BDS. לא היה שום סיכוי שתקום, ואילו קמה, חלילה, היתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות, לבחירות שבהן היה זוכה נתניהו ברוב סוחף שהיה מאפשר לו לנהוג ככל העולה על רוחו). משבר הקורונה אינו הסיבה להכרח בממשלת אחדות, אך הוא רק העצים אותה ואת היותה הכרח חירומי.

האם ממשלת הבנימינים היא רק פלסטר רופף שמציל את המדינה מהידרדרות עכשווית לעוד סבבי בחירות, או שיש כאן הזדמנות למפנה עומק בחברה הישראלית, של הבראת החברה הישראלית באמצעות שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על עקרונות היסוד בתחום המדיני?

סלע המחלוקת במו"מ על ממשלת האחדות הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. זו עובדה מצערת, המצביעה על כך שהממשלה עלולה להיות רק מסגרת מצומצמת להמשך הקרע המחנאי, במקום לשאת בשורה של אחדות לעם ישראל. דווקא סלע המחלוקת הזה ראוי להיות ראש פינה לשיקום ההסכמה הלאומית.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תוכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תיכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

יש לקוות שגנץ לא ייבהל מה"בייס" שמזנב בו ומנסה באמצעות סוגיית הריבונות לסכל את הקמת ממשלת האחדות הלאומית. כחול לבן התחייבה לשמור על בקעת הירדן ישראלית. כחול לבן הציגה תוכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן ומתחה ביקורת על הזנחת בקעת הירדן בידי ממשלת נתניהו. הרי הניסוי שנעשה בהתנתקות הוכיח לנו עד כמה הכרחיים גבולות בני הגנה, שבלעדיהם, אם ישראל תיסוג לקווי 4 ביוני 67', כל גוש דן יהיה לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. וכדי להבטיח גבולות בני הגנה בלי סיפוח האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ובלי לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית – בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג, כהגדרתו הקולעת של רבין בנאומו המדיני האחרון לפני הרצח, חייבת להיות ישראלית. וכדי להבטיח זאת, יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, נכון להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

ניתן לשאול – אם לא עשינו זאת במשך 53 שנה, ואם ממשלות הימין לא עשו זאת בכל שנות שלטונם, מה בוער? למה דווקא ממשלת האחדות צריכה לעשות כן?

הסיבה לכך היא חלון ההזדמנויות, שבין פרסום תוכנית טראמפ לבין הבחירות לנשיאות ארה"ב, שאיננו יודעים מה תהיינה תוצאותיהן. יש היום הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. הזדמנות זו יוצרת את הדחיפות לעשות דווקא עכשיו, את מה שהיה עלינו לעשות לפני 53 שנים.

2. צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד, והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמיתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה היתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה, ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן היתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו היתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה היתה נקודת הכשל של המהלך, היתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת היתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת-העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום – נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים, שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה היתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו," הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו של שלח הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם, שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה. הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות. 

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות, כחול לבן בראשות גנץ היתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3,  תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל."

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערביים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודיים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה? הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה?

המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האוייב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים איתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתיה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים איתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעייה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערביים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעייה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אוייב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

 כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפלייה לעומת יהודים, וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש – במקום הצורר האנטישמי קורבין, שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודיים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו."

לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו. יש לקוות שהלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפֵּרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם. איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי.

איך הוא מיישב את הדברים?

לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופיים. כלומר, המטרה שלהם היתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעייה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט?

טענתו של בשארה היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה."

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים?

מ"אקיבוש" ב-1967?

חחחחח...

מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא.

אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית".

ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פתח-תקווה ומושבות העלייה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870. והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה. 

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאיתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי-אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת, כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העיתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו," נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא," כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם... ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום."

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השנייה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון: לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר?

הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'.

למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח," כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו. בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיא, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח". 

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעייה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

אורי הייטנר

* * *

איליה בר-זאב

במקום שעומדים בתים

לזכרו של אל וו.

כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב

וְשִׂמְחָה.

עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.

כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו

שֶׁל אַחֵר,

כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.

רְחוֹבוֹת מִתְקַשְּׁטִים –

פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנָיו לָרִצְפָּה.

בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.

מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב 

אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.

הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה

וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן

בָּאֶבֶן?

* * *

משה גרנות

1. הסמרטפון והנפילים שהיו בארץ

חזון נפרץ בימינו אלה: זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה. ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכול נמצא בו: טלפון, זיכרון של שיחות ומסרונים, דרכים קלות ליצור קשרים חברתיים (דוא"ל, פייסבוק, ואטס-אפ), שעון ולוח שנה, אמצעי ניווט (וייז), אמצעי נוח להבטיח חניה (פנגו), אמצעי להשיג מונית (גט טקסי), עיתון (ואללה, YNET וכו'), מצלמה, מסרטה, אלבום תמונות וסרטים, מחשבון, חלון אנציקלופדי (גוגל), יומן, פנס, מאגר של מוסיקה, מאגר משחקים, "חנות" בה ניתן להשיג אינספור יישומים. וברור שלא הזכרתי את כל פלאיו של המכשיר המדהים הזה שהגיע לעולם רק בשנת 2007, כלומר "אתמול".

יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב – הרבה פחות טוב: הסמרטפון מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא אחת לאסונות בקרב הנוער. הסמרטפון מייתר את הצורך לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג'י, והנמען יודע למה התכוונת.

אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם, איך התרגשו מ"כוכבים בחוץ", משירי רחל, מהאידיליות של דויד שמעוני, איך התחרו הצעירים ביניהם מי קרא את "מלחמה ושלום" או את "יאן כריסטוף". אומרים שנוסטלגיה כבר לא מה שהיה פעם, אבל אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר.

אני מבקש לספר על חוויה אישית מימי נעוריי: בשנות החמישים של המאה הקודמת גרתי באחד המושבים שבעמק יזרעאל, ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם היתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה, הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.

כשהגעתי לאותו מושב, המייסדים כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. היו להם כבר בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיני הם היו יצורים על-אנושיים.

הנפילים שהיו בארץ הלכו לעולמם, אבל אני שומר בליבי הערצה אדירה למפעלם, שבלעדיו לא היינו זוכים למדינה הפורחת והמשגשגת שלנו. אני מניח שמורים רבים חושבים כמוני על המורשת הזאת שאסור לה להתפוגג בגלל המודרנה.

איך, אם כן, "עושים שלום" בין הזיכרון הזה על הנפילים של העליות הראשונות שאנו חייבים להם כל כך הרבה, ובין הסמרטפון?

אני יודע בוודאות על מורים שמצאו את הדרך לתווך בין שני העולמות: מטילים על התלמידים לחפש באמצעות הטלפון החכם דמויות של חלוצים ובונים כגון יואל משה סלומון, מלכה ואפרים פישל אהרונסון, מניה וישראל שוחט, אהרן דויד גורדון, דבורה ושמואל דיין, מרים ויוסף ברץ, יוסף בוסל, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי. מהדמויות המרתקות האלו ניתן להתנתב אל ספרות היסטורית כמו "במדרון" של נחמה פוחצ'בסקי, "בין כרמי יהודה" ו"בצל הפרדסים" של משה סמילנסקי, "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר, "גיא אוני" ו"חוות העלמות" של שולמית לפיד, "המושבה שלי" של אהוד בן עזר, "ים ביני ובינך" של נורית גרץ – רשימה חלקית מאוד.

והרי אין מראה מרנין יותר את לב ההורה והמורה מאשר נערה ונער שקועים בקריאת ספר. את השינוי הזה בטיפול בסמרטפון מסוגלים לעשות רק המורים היקרים שלנו.

משה גרנות

אהוד: בתור נכד לאחד האנשים שאתה מכנה "דור הנפילים" – אני עוד זכיתי לחיות בצל חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה ב-1878 – הוא סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948), וזאת עד שנתי ה-12; ולמרות שאני כיום אולי הסופר העברי החי היחיד שיש לו "ייחוס" שכזה, ואשר חלק ניכר מכתיבתו הבידיונית והביוגרפית הוקדש לאותן תקופות ולאותם אישים – איש לא הזמין אותי לספֵּר או להתראיין על אותו דור ראשונים בארץ שאני הכרתי מקרוב ושעליו כתבתי ושאני אחד היחידים שיודע היטב את תולדותיו – לא הזמינו גם לשום טקס ממלכתי או עירוני – כי אני סופר נידח שכידוע לך לא היה ראוי אפילו לקבל את פרס אקו"ם על מפעל חייו.

זאת ועוד, באופן עקרוני אני לא מחזיק סמרטפון כי לדעתי סכנת טמטום סביבתי פושה ומציפה ממנו באמצעות מיסרוניו, וזאת לרוב בעברית עילגת מאוד. אני מסתפק בטלפון-נייד ישן שמשמש אותי רק לשיחות ולקבלת הודעות טלפוניות פשוטות – ואין שום דרך אחרת להתקשר איתי אלא באי-מייל. וכך אולי אני גם מצליח לשמור על רמה גבוהה של החומר שמתפרסם במכתב העיתי.

מאחר שאין לי סמרטפון – אני גם לא מטריד את ידידיי בשפע תמונות ושטויות, כמו שהם מטרידים אותי, ולכן ייתכן שהם מאוד מחבבים אותי, כי אני המאזין-המסתכל הפאסיבי האידיאלי.

* * *

משה גרנות

2. מקאמה לסמרטפון

יוסקה מקיבוץ יפעת

התאהב בבת מגבת,

שמה של אותה נערה

הוא נרקיס, אבל צרה –

מכורה היא למסך

לסמרטפון בכל רמ"ח,

הוואטס אפ, האינסטרגרם

ממש בדמה זרם.

לא עונה לשום סמול טוק,

רק ביישומון טיק טוק.

אם ירצה להתקשר,

בסנאפ צ'ט חייב הכשר.

זה כבר לא סיפור של קינדר,

כי נרקיס מנויה בטינדר.

יוסקה נשאר חסר אונים,

איך את לב נרקיס קונים?

הוא רומנטיקן בלב

מחוות הוא משלב,

מגיש פרחים לה מלוא הזר,

כך נהג כל מחזר.

אבל נרקיס לא מרוצה

לא תאמינו מה רוצה:

אימוג'י במחילה,

ולא תעזור שום אמתלה.

שולחת לו דוא"ל כועס,

את מעט כבודו הורס.

פייסבוק לא תפתח – פרינציפ!

פייסבוק לזקנים עדיף!

יוסקה גידופים שומע,

שאל חבר מהזורע:

איך את לב נרקיס כובשים,

ואת אהבתו יגשים?

מוטקה זה מהזורע

בקיא בתחום וגם יודע

כי מכור למסכים

לעולם הוא לא יסכים

לחיזור שהיה נהוג

בזמנו עבור זיווג:

"בוא אלינו יוסקה חמד

אם שאיפתך לצמד –

יש לנו חברה

עוד בריאה בלי עין הרע,

לא תיגע סמרטפון בזרת,

לא מסך, רק בניירת.

ה-CV. שלה מרשים,

כי הרי היא בת תשעים..."

שירבט:

משה גרנות

* * *

עמנואל בן-סבו

אחרי 20 שנה, מכתב הוקרה למורה בימי הקורונה

המורה השמנמנה ומאירת הפנים

לכבוד המורה רינה,

מורתי היקרה,

אתחיל מהסוף: תודה, כל ששלי, שלך הוא.

לפני עשרים שנה, בבית הספר התיכון, הייתי עוד ילד מעשרות ילדי השכבה, לא התבלטתי בכיתה ביכולות לימודיות, גם כישורים חברתיים לא היו הצד החזק שלי, אפשר לומר בעצבות מסוימת שהייתי ילד נוכח נפקד כמו דנידין, רואה ואינו נראה. פעמים רבות בחרתי לא להגיע לבית הספר. כמעט אף אחד לא שאל אותי מדוע לא הגעת? היכן היית? הרגשתי כעובר ושב, שקוף, לא שייך, ומי שסופר את הזמן לאחור עד ש...

בוקר אחד ניגשה אליי מורה שלא הכרתי כל כך, שמנמנה עם פנים מאירות, שאלה לשמי ודרשה בשלומי. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי חשוב למישהי  מהצוות, מישהי  שראתה אותי, שהתעניינה בי ושהייתי משמעותי עבורה.

בתחילה שאלתי את עצמי מי זאת? מה היא רוצה ממני? אבל קרה לי נס והסכמתי עם ה'קול הפנימי' שלי להמשיך את השיחה עם האישה השמנמנה ומאירת הפנים. ופתאום היה לי בשביל מה להתעורר  בבוקר, בשביל מה להתארגן ולאסוף את שברי חיותי. התחלתי להגיע באופן סדיר,  יום יומי, לבית הספר. האמת תיאמר, עדיין, הלימודים לא עניינו אותי וגם חברים לא העסיקו  אותי מי יודע מה. הגעתי לבית הספר כדי לשמוע את המורה השמנמנה ומאירת הפנים אשר מיום ליום התעניינותה גברה, השיחות התארכו, הביטחון העצמי שלי החל לשוב אליי, העמקנו בחוויית הקשר.

יום אחד בשבוע הרשיתי לעצמי לא להגיע לבית הספר, זה היה היום החופשי של המורה השמנמנה ומאירת הפנים. לאחר שיחות רבות משנרכש האמון ההדדי ומשהבנתי שההערכה אליי גברה והמורה השמנמנה מאירת הפנים והערכתה אינה על תנאי, התפניתי להתחיל גם ללמוד.   כנגד כל הסיכויים אספתי את הכוחות, בניתי לעצמי, בסיוע המורה השמנמנה ומאירת הפנים, עמוד שדרה יצוק, חוסן נפשי, העזתי לשתף את המורה השמנמנה ומאירת הפנים  בקשיים ובמורכבויות, באתגרים, במציאות חיי ההישרדותית, ובמקביל לשיחות החלו הישגיי הלימודיים להשתפר מאוד.

ואז פרצה המגיפה הקשה, קראו לה קורונה, בית הספר נסגר, החרדה והפאניקה התחרו זו בזו, הדאגה כירסמה בכל פה ומולה התייצבה בעוז גברת חוסר האונים. חשתי שוב איך אני צולל לאתמול, למקום אליו לא רציתי לשוב, חשתי שכוחותיי נוטשים אותי, התקווה לתעודת בגרות נכזבה, הבלבול התערבב עם הייאוש, עוד רגע, הרהרתי ביני לביני, הבניין שבניתי יקרוס. זיעה קרה עטפה את מצחי בלילות הארוכים, כמעט ויתרתי, ואז היא הגיעה שוב, התייצבה עם חיוכה הממיס, עיניה החודרות אמרו: הנני כאן. המורה השמנמנה מאירת הפנים הביטה בי מהמחשב,  נטעה  בי כוחות, שתלה בי תקווה, וכשהחלה לדבר עיניי קרנו מאושר. ידעתי שלא אפול. וכך בכל הכאוס העולמי, הישראלי והאישי שחוויתי – מצאתי לי אי, עוגן, חוף מבטחים. המפגש היום-יומי היה לי למכון-כושר של הנפש. השיח וההודעות היו חמצן שחדר דרך המסכה. השיחות  היומיות, גם כשלפעמים היתה תחושה שהן אינן נחוצות, הותירו בי רושם עז, היא היתה לי לרשת ביטחון ולחומת מגן בעת צרה וצוקה.

במרחק של עשרים שנה אני מבקש להודות למורה השמנמנה ומאירת הפנים שהעניקה לי חבל-הצלה והיתה במקום השומם הזה עבורי, המורה השמנמנה ומאירת הפנים, זו את, רינה, לימדת אותי אחריות, מסירות, אהבת אדם, חמלה, התמדה, התמודדות, לימדת אותי לחלום, לשאוף, לא לוותר, לא להתייאש, לא להתיירא מהמציאות, לימדת אותי להיות אדם טוב יותר אשר בזכות ההכלה והספיגה שאיפשרת לי הפכתי לחייל מצטיין, לקצין ומוביל, לסטודנט משקיען, לבעל אוהב ולאבא חומל. הערכים שהטמעת בי הם נכסי צאן הברזל המלווים אותי. האמנת בי כשאף אחד לא האמין בי. נתת לי סיכוי והזדמנות כשאחרים לא ראו אותי. הענקת לי תקווה ואור כשהחושך כיסה את הכול. היית כבושם על עורי ברגעי שמחה וכאב. בזכות היותך שם מאחוריי מסך המחשב, מסך המסרונים, שרדתי את ימי הקורונה הקשים.

היום אני מתפלל מקווה ומייחל שילדיי יזכו למורה שמנמנה ומאירת פנים כמוך, כי כל שלי שלך הוא.

ושוב תודה,

אלון

הנער מכיתה י"ב 2

כותב הרשימה הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט

* * *

בן בן-ארי

שני שירים

מַשֶּׁהוּ בָּךְ עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה

מַשֶּׁהוּ בָּךְ
עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה
דָּבָר מִלְּבַדֵּךְ
לֹא עוֹשֶׂה זֹאת.
אוּלַי פְּסִיעָתֵךְ הַקְּלִילָה
הָרוֹחֶפֶת קִמְעָה
אוּלַי חִיּוּכֵךְ הַכֹּל כָּךְ
שׁוֹבֶה, כָּל כָּךְ חוֹבֵק.
אוּלַי נְשִׁימוֹתַיִךְ הַלּוֹטְפוֹת
הַחַמּוֹת
גַּם בְּהֵעָדְרֵךְ, חָשׁ אֲנִי בָּהֶן
מָשָׁל אַתְּ מַמָּשׁ כָּאן,
אִתִּי
אוּלַי תְּשׁוּבוֹתַיִךְ, הַבְרָקוֹתַיִךְ
הַפּוֹתְרוֹת
כָּל נְסִבָּה טוֹרְדָנִית.
אוּלַי זֶה הַ"אֵיךְ" בּוֹ מִגִּיחוֹת
הַמִּלִּים מִבֵּין שְׂפָתַיִךְ הַשָּׂבוֹת
וְכוֹבְשׁוֹת לִבִּי הַשָּׁמֵם בִּלְעָדַיִךְ.
הִנֵּה אַף שֶׁאֵינֵךְ
כָּאן, וְאוּלַי
אַף אֵינֵךְ בִּכְלָל,
לְבַד מֵעִמְקֵי
זִכְרוֹנִי, שָׁם דָּרִים,
מְחַיְּכִים, נוֹשְׁמִים
וּבוֹהֲקִים
יַם סִפַּיִךְ
נֹגַהּ זִיוֵךְ
הַ"מַשֶּׁהוּ" שֶׁבָּךְ
אֲשֶׁר אַף עֵת הַנָּגִיף
הָאָרוּר,
לֹא יָכְלָה לוֹ.

 

חִידַת הַנָּגִיף

מַשְׁבֵּר חָמוּר לָנוּ,

"נִתְפַּס" הָעוֹלָם

מִכְנָסָיו מֻפְשָׁלִים

רֹאשׁוֹ חָפוּי בְּיָדָיו.

גַּם אִם הִפְשִׁיל שַׁרְווּלָיו

הַמְּחִיר בְּשׁוּק הַנֶּזֶק

גָּבוֹהַּ,

גָּבוֹהַּ מְאֹד.

לָשׁוֹן מְלַגְלֶגֶת

חוֹרֵץ הַנָגִיף הָאָרוּר

"עִוֵּר" הוּא

לְכָל גְּבוּל, גֶּזַע אוֹ גִּיל.

בְּרַם, חִבַּת יֶתֶר

לִקְשִׁישֵׁינוּ, מִתְקַשֶּׁה הָאָרוּר לְהַסְתִּיר.

תּוֹחֶלֶת חַיָּיו הִיא חִידָה

לָנוּ - - חַיִּים, הֵן תֵּדַע.

ניו יורק

* * *

תקוה וינשטוק

על פסח, מצה ומרור – מידע והרהורים

בעקבות ליקוטיה של ד"ר שרה'לה אורן

"פסח הוא חג של הפעלות ואין ספור חוויות של תושיה," כותבת ד'ר שרה'לה אורן. "ראשיתן בהכנות רבות לפני החג, המגיעות לערב המשתף את כל המסובים מצעיר עד זקן בשלל טעימות, מנגינות, טקסים וסמלים. מתוכם בולטים שלושה סמלים: פסח – מצה – ומרור. ככתוב בתלמוד  הבבלי, מסכת פסחים: "אמר רבן גמליאל: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו." (ואלו הן – פסח, מצה ומרור).

פסח

"פסח" נגזר מהשורש פס"ח מלשון דילוג, כנאמר במכת בכורות בתורה "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנוגפו את מצרים ואת בתינו שם היכה הקב"ה כל בית במצרים ואת בתינו הציל."

ל"פסח" פירושים נוספים: פסח כקורבן: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח"(שמות כ"ב). וישנו גם "פסח" במובן הגנה וחיפוי: "כציפורים עפות כך יגן ה' צבאות על ירושלים, גנון והציל פסוח והמליט." (ישעיה ל"א).

שלושה ההסברים תואמים לסיפור פסח – כוח האל מול אלים אחרים ועם ישראל הנהנה מקירבה מיוחדת לאל.

עם ישראל היה עם של רועים. מדגישה ד"ר שרה'לה אורן. כשהציג יוסף את אביו ואחיו בפני פרעה אמר: "רועי צאן עבדיך... באנו כי אין מרעה לצאן." בני ישראל השתקעו בארץ גושן, הרחק מהמצרים שהיו חקלאים. כידוע, בין הרועים לחקלאים שרר חיכוך עתיק יומין. עם זאת, כבשים ובקר תפשו מקום בפולחן המצרי. הצאן, השור וחיות אחרות, התנין למשל – היו מאלילי מצרים, סמלי פיריון. לכן כשביקשו ישראל לזבוח לאל, אמרו משה ואהרון להתרחק מעיני המצרים. "ויאמר משה: לא נכון לעשות כן... נזבח לה' אלוהינו. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו." (שמות ח'). "תועבה" כאן הוא גם במובן של "מקודש".

לטענת חז"ל, במרוצת הדורות במצרים, אימץ עם ישראל את פולחן הסגידה לצאן ונתן בכך מקום לעבודת אלילים. חז"ל הסיקו זאת מהפסוק בספר שמות לקראת היציאה ממצרים: "ויקרא משה... משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח." – "משכו" הסבירו כמשיכת יד, התנתקות מעבודה זרה. "אמר לו הקב"ה למשה: כל זמן שישראל עובדין לאלוהי מצרים לא יגאלו. לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים. משכו ידיכם מעבודת כוכבים ועשו הפסח."(שמות רבה).

כשתהה משה בפני הקדוש ברוך על האפשרות לזבוח את "אלילי מצרים לפניהם," השיב הקב"ה כי זה תנאי לגאולת ישראל ושהם מוכיחים בכך שהם "מושכים ידם" מעבודה זרה. בנוסף, פעולה זו תמחיש למצרים את אפסות אלוהיהם: "חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלוהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלוהיהם כלום." (שמות רבה).

ייתכן שהמשפט הידוע מהגדת פסח "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו," מקבל כך משמעות חדשה – משיכת עצמם מעבודה זרה. ספר שמות רבה מציע גם הסבר לסימון הדם על המשקוף והמזוזות בעזרת אגודה של אזוב, המסמל טהרה צניעות וחזרה בתשובה. "אגודת אזוב כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב." ושרה'לה אורן מסכמת: האמירה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים" מאפשרת גם לנו, בימינו, מחשבה על דרכנו והזדמנות לתשובה בפסח.

מצה

כאמור, בני ישראל הגיעו למצרים ונשארו בה כרועי צאן, בניגוד למצרים שהתבססו על החקלאות. היה זה מפגש לא פשוט. בין רועים לעובדי אדמה שרר מאבק עתיק שהתבטא גם בסוג הלחם שאכל כל אחד. חקלאי שישיבתו קבע מתבסס על לחם שזמן הכנתו ארוך ומצריך החמצה של הבצק. הלחם מצטיין ברכות ובעדינות של מאפה אוורירי. המצה לעומתו – התורה מדברת על צורתה העגלגלה כ"עוגת מצות" – קשיחה ושברירית, עשויה בצק שטרם החמיץ וטרם תפח. המצה מייצגת את אופי חיי הרועים, המשנים את מקומם ואין להם שהות ותנאים להתפחה רגועה של הבצק.

מרור-מרורים

צלי מבשר צאן היה בין ההכנות עליהן צוו בני ישראל לקראת היציאה ממצרים. "וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות י"ב). למצווה נוספה הוראה: "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו'."

מדוע מרורים?

מסבירים חז"ל: אכילה זו – סמל לתולדות העם בסיפור מצרים, אליה התקבלו בכבוד מלכים כשכיהן יוסף כשר, אולם סופה של אותה שהייה היה קשה ומר. "לאמר לך: מה מרור שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה." (בבלי, פסחים).

לזיהוי המרורים מצביע התלמוד על ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא ובחרבינא, בעולשין ובמרור. אלה צמחי-בר שזכו לזיהויים שונים ולכולם משותפת העובדה שהם אכילים ורכים בצעירותם וסיביים ומרים בהתבגרם, ממש כמו אירועי העם במצרים.

דרדר

צמד הבוטנאים הראובני מזהה את "הדרדר" כשם נרדף למרור. בתחילת צימוחו, באביב, עלי הדרדר מסודרים במעגלים, עובדה שהקנתה לו את שמו בעברית "דרדר" ובערבית "דורדר". (שתי האותיות חוזרות על עצמן). לעליו הצעירים טעם מריר עדין. חרף מרירותו היה הצמח אהוב על העם ואף שימש כשם: "ובני לוי גשו קהת ומררי." (בראשית מ"ו, י"א).

חזרת

 התלמוד הבבלי מזהה את החזרת כחסא (חסה) שעליה רכים וטעימים בצעירותם. את השם "חזרת" הסבירו הראובנים בטבעם של עלי החסה "לחזר" אחר השמש. הם משנים את עמדתם כך שיקלטו את אור השמש ויימנעו מצריבתה. את השם חסה הסבירו חז"ל כביטוי לרחמי האל החס על ישראל.

חרחבינה

חרחבינה, החרבינין ("חרבינה מכחילה") איזה שמות... מתחיל לצמוח עם שושנת עלים רחבים יחסית, קרובים לאדמה. כל דור חדש היוצא משיכבה זו, עליו גזורים יותר וכך מצמצם הצמח את שטח פניו וממעט לאבד מים. בסוף האביב מתרומם מהצמח גבעול זקוף הנושא עלים קוצניים המכחילים בהמשך. הקוצים הם שיא התהליך של צמצום שטח הפנים. מופע משתנה זה הביא את הראובני לשם נוסף לחרחבינה, אף הוא קשה לביטוי – "עקרבלין". לדעתו כך כונו חלקיו הקוצניים של הצמח. בערבית נקרא הצמח "שוק אל עקרבאני" – "קוץ העקרב." האפר השרוף שלו משמש כתרופה לעקיצת העקרב.

עולשין

"העולשין" מזוהה עם העולש המצוי, בערבית "עלת" או "הנדבאי". הצמח מתחיל לצמוח כשושנת עלים כהים. בשלב מאוחר יותר מתרומם עמוד שלאורכו עלים קטנים בתפרחת כחולה המאפיינת את הפרחים הלשוניים. גם זרעיו נאכלים. בתקופת הצנע נהגו לקלותם ולעשות מהם תחליף קפה – ציקוריה. כדאי לדעת גם בתקופת הקורונה, אם הקפה יחסר...

לעניין המרורים קשרו הראובנים גם את מושג ה"מתוק" הנזכר בדיני השמיטה. "מאימתי מוציאים זבלים לאשפתות?... רבי יהודה אומר: 'משיבש המתוק'." הרמב"ם וכן חוקר "צמחי היהודים" עמנואל לעף טוענים כי "מתוק" הוא "אבטיח הפקועה", בלשון סגי נהור. פרי ידוע במרירותו. הראובני טען שכל עוד קיימת לחות באדמה הצמח מוגדר כמתוק אך כשהשדה מתייבש הוא נעשה קשה ומר כמרורים. בהמשך הצמיחה מתרוממים עליו למעין פקועה=קשר. "משיבש המתוק – פקועה" לזיבול השדה.

ד"ר שרה'לה אורן ליקטה בשקידה קובץ עניינים נרחב, מעניין מאוד, הקשור לחג הפסח. רק מיעוטו הובא כאן. נסיים בדבריה "על מלבן בסיפור פסח".

פרק א' בספר שמות מתאר את בהלת המצרים כשראו את התרבות בני ישראל בארצם. הבהלה הביאה שורת גזרות, מיסים, עבודה קשה. בין השאר עסקו בני ישראל במפעלי בנייה בקנה מידה חסר תקדים, "ויבן  ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. ובכל עבודה... אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א'). פרעה אף מטיל על ישראל להשיג בעצמם את התבן לליבון הלבנים:

"לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשֲׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן – ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם. לא תגרעו ממנו." (שמות, ה' ז').

ליבון הלבנים היה מלאכה, הידועה גם היום במקומות מסוימים. לבוץ ולטיט מהנילוס ולסחף שלו הוסיפו חתיכות קצוצות של קש מהדגנים – תבן. אלו מלכדות את החומר המתייבש והופכות את הלבנה למקשה אחת. העיסה עורבבה היטב והוכנסה לתבנית ייחודית בצורת מלבן (תיבה) תוך דחיסה והידוק, ואת התוצר שהיה למקשה אחת הוציאו מהתיבה לייבוש בחום השמש –ואחרי כן לבנייה.

ניכר הקשר הלשוני בין מלבן" ל"לבנה". נחום הנביא מנבא את חורבנה של נינווה ואומר באירוניה  לאזרחיה: "חזקי מבצרייך, בואי בטיט ורמסי בחומר, החזיקי מלבן."

ד"ר שרה'לה אורן ממליצה לבקר בנאות קדומים, פארק לצמחי ארץ ישראל העתיקה ולמתקנים חקלאיים קדומים, על כביש מודיעין. בפארק פינות הפעלה לייצור לבנים במלבנות ולניסיונות לבנות מִלבנים מוכנות קירות ומבנים. בגורן שבפארק נראה התבן הקשור לעבודת הפרך של אבותינו במצרים.

תקוה וינשטוק

* * *

נתן רוטנשטרייך

האכסיסטנציה היהודית כאן ושם

[השיחה נדפסה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1965]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: בעת האחרונה החלו טוענים אצלנו, כי בעוד שהאינטלקטואל היהודי בארצות-המערב, ובייחוד בעולם האנגלו-סאכסי, נעשה סמל ה"זר", האאוטסיידר וה"סייסמוגראף" לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית – הנה שונה מיסודו הוא מעמדו של האינטלקטואל היהודי בישראל העומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה; על-כן מוכרח להשתייך, במודע או שלא-במודע, לממסד, לקחת חלק בתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מתסביך האחריות המשתקת.

נתן רוטנשטרייך: אינני מקבל כפשוטה את הדעה בדבר מעמדו של האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב כ"זר". דומני, כי עלינו להבחין כמה הבחנות, גילויים מסוימים בארה"ב מורים על הסתייגות חוגים אינטלקטואליים מן הקווים המדיניים הרשמיים, כפי שראינו זאת בעניין וייטנאם, אך האינטלקטואל היהודי לא מילא בתנועת-מחאה זו תפקיד מיוחד, אף-על-פי שיש גם יהודים המשמיעים קולם.

אם ניטול חזית אחרת – מלחמת השחורים על זכויותיהם – נמצא דווקא כמה קולות של אינטלקטואלים יהודיים, שהסתייגו בבירור מן המושגים הליבראליים, שנראו עד עתה מובנים-מאליהם בעיני דורשי טובתם של השחורים: כמו, למשל, מושג טשטוש המחיצות בין בעלי צבע העור הלבן והשחור. אנו מוצאים את ההסתייגות במאמרו של אירווינג קריסטול "כמה דברי שבח לדוד תום" (שהתפרסם בתרגום עברי בחוברת "אמות" 17, אפריל-מאי 1965), בגילויים שקדמו למאמר זה מצד עורך הירחון "קומנטרי", נורמאן פודהורץ. ויש גם קולות נוספים.

קיימת דיאלקטיקה מיוחדת באורח-מחשבתם של האנשים בעלי הגישה הליבראלית, המעמידה אותם בניגוד לאפיק מסוים של הניסיון היהודי, והוא הקהילה. הדיאלקטיקה של הגישה הליבראלית הפשטנית, מתבטאת בכך שיש לתת שוויון חוקי – וכל השאר הוא עניינו של האדם. משל למה הדבר דומה? לתביעת היהודים לאמאנסיפאציה ולשוויון-זכויות שהצדיקו אותו באמרם, שעם קבלת הזכויות ייהפכו להיות ככל יתר האזרחים. לעומת זאת, הניסיון היהודי בארה"ב בימינו הוא ניסיון לשמר אזורים נבדלים בתוך ים ההשתוות וההסתגלות אל הסביבה. צלילים של הניסיון הזה נשמעים מצד היהודים כלפי השחורים – שאין הללו צריכים להיות להוטים אחר טשטוש סימני-ההיכר, אלא להפך: ללמוד את דרך ההתלכדות העצמית של הקהילה המעלה את הסטאטוס של חבריה בתורת גוף ולא כבודדים.

נכון,  כי ישנו גוון מיוחד בספרות היפה הכתובה בידי יהודים בה מוצגות דמויות יהודיות כבעלות צירוף של הוויי יהודי ואנושיות בפשטותה הכללית: מלמוד, בלו, רות. פה יש צירוף מובן – אם אנו לוקחים בחשבון שאחד הנושאים המעסיקים את הספרות המודרנית הוא הרומאן הבנוי מסביב לגיבור שהוא איש בודד. היהודי, שהינו יוצא-דופן מבחינה אתנית וחברתית, הוא מעין וו, או קולב, שעליו תולים את הבדידות האנושית. זאת ועוד, אנו מוצאים בארה"ב ביטויים תיאולוגיים לסיטואציה היהודית בדבריו של ארתור כהן הטוען, כי היהודי מייצג את הנכר הנצחי, כמו שהנוצרי מייצג את הנפילה או החטא.

לכך יש להוסיף את המצב שנתהווה באוניברסיטאות של ארה"ב – הנטייה ללכת לדרום, לעזרת השחורים, הסוחפת עמה גם בני-נוער יהודים, אל כמין "ציונות של מיסיסיפי". על תופעה זו ניתן לומר שאין מטרה ראדיקאלית אלא ישנם אנשים ראדיקאליים, והם מחפשים לעצמם מטרות שסביבן יתגבשו ויתארגנו.

בשוותנו לנגד עינינו את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בישראל – הרי ברור שתנאי האכסיסטנציה של אינטלקטואל זה שונים מן האכסיסטנציה של כלל האינטלקטואלים בארצות-המערב. שאלת התודעה החברתית – האחריות של האדם לבניין החברה, היא שאלה חיונית בחברה הישראלית ונמצאת ברמה יותר אלמנטארית מאשר בארצות-המערב, בהן מתקיימים דפוסים של החברה גם כשישנם גילויים חמורים של התפוקקות: תופעות האלימות והתפרצות הצעירים בחברת השפע.

הביקורת החברתית של האינטלקטואל בארצות-המערב מצויים בה שני יסודות:   

א. הסתייגות מן החברתיות בכלל, מטעמים תיאולוגיים, מיטאפיסיים ופסיכיים.

ב. הסתייגות מן ההישג של מדינת-הרווחה, שהשאירה אזורים רבים של החיים מופקרים וזנוחים.

לעיתים נפגשים שני מוטיבים אלו ופועלים יחדיו, אולם בשני המקרים, הביקורת היא בתוך הדפוסים החברתיים; ואילו המצב האובייקטיבי של החברה הישראלית הוא כך, שככל שרחבים אופקיו האישיים של האדם – יש סיכוי סביר שיבין את עצם-החיוב שבחברתיות, את הצד הראוי לדבקות ואת הציוויים הנובעים ממנו. על כן, אינני רואה כאן לחץ של הממסד על האינטלקטואל היהודי בישראל – אלא מקצב של המציאות. ואיני סבור שישנה סיבה כלשהי לכך שיהא לו רגש-נחיתות כלפי עמיתו במערב.

השאלה הגדולה העומדת בפני כל אדם, ובפני אדם חושב בפרט, היא מציאת שבילי הפיזור בין גישת הדבקות לגישת ההסתייגות. באותה מידה שאתה מצביע על אנשים מסתייגים במערב – אפשר להראות באיזו מידה שייכים המסתייגים הללו לסגנון-חיים קונפורמי של חברתם ומשתמשים בכל טובות-ההנאה שמעניקה החברה שהם מסתייגים ממנה. כך שהם קלועים וכלואים בתוך העולם שהם מסתייגים ממנו.

אהוד בן עזר: האין "מקצב המציאות" ו"החברתיות" היתרה, המייחדים את מעמדו של האינטלקטואל בישראל, בגדר מחיר כבד שעליו לשלם בהשוואה לעמיתיו במערב המצויים בדפוסי מסורתה של חברה מגובשת? האין זה מחיר רב מדיי בעד הגשמתה של הציונות?

נתן רוטנשטרייך: לא. כל עוד המחיר שמשלם האינטלקטואל היהודי הוא בעצם תודעת האחריות החברתית – זה אינו מחיר; כי הוא אחד מגילויי הדבקות של האדם ביצירה האנושית, וזוהי החברה – יצירה אנושית גדולה. אך במידה שאנו מוצאים דבקות העוקרת את שורשי הביקורת ומביאה להיווצרות יחס דתי למסגרות חברתיות, למפלגות, לארגונים, ולהימנעות מבדיקת מושגים – שהו פירוש קונפורמיסטי של האחריות החברתית, ויש להבדיל בין אחריות חברתית לקונפורמיזם.

אהוד בן עזר: הדבקות הקונפורמיסטית היא רק צד אחד של המטבע. אפשר להצביע על תופעה נוספת, שהיא כביכול מנוגדת – חוסר-הביטחון. הסאטיריקון הישראלי חושש מהצלפותיו. אחר כל ביקורת הוא חש צורך בפיוס: פן הגזים, פן נהפך לדפיטיסט, פן עירער במשהו את ביטחון המדינה ושלומה. הוא עשוי לאבד את האמונה בעצמו, ואפילו להיבהל אם בטיפולו בבעיה מסויימת הוא זוכה להסכמה רחבה מדיי, בחששו פן הוא עוזר על-ידי כך לערעור המסגרות החברתיות והמדיניות.

נתן רוטנשטרייך: לדעתי, הסאטיריקון יכול, וצריך, לראות את המגוחך שבכל העמדות מבלי להתחייב לעמדה אחת. והסכנה צפה עם שהוא עושה את כישרונו כלי לתביעה ציבורית מוגדרת כלשהי. שכן כל עמדה והדיאלקטיקה שלה: המסתייג הקיצוני – מובא לידי הינתקות ותלישות; והמחייב ללא הבחנה – לידי איבוד הצלם. אם הסאטיריקון הוא מסוג האנשים שאינם יוצרים בכוח היצר בלבד אלא מכוח ההתעמקות והחדירה – הרי המנגנון היצירתי שלו צריך למצוא לו את האיזון; והאיזון אינו אומר שיצירה אחת תצליף והשנייה תפייס, אלא שבתוך היצירה האחת עליו למצוא את האיזון. דברים אלה אינם בגדר מתכון, אך נראה לי שכך הוא עקרונה של היצירה.

אהוד בן עזר: הזכרת בראשית דבריך את הנוער היהודי באוניברסיטאות ארה"ב ההולך אחר "ציונות מיסיסיפי", זו ההשתתפות במאבק השחורים לזכויותיהם, כביטוי לדחפיו הראדיקאליים. לצערנו, מתן כתף לבניינה של מדינת ישראל והתגייסות מול סכנותיה הממשיות אינם אומרים כמעט ולא כלום לאותו נוער תוסס ואידיאליסטי. כלום אין בכך משום סימפטום מדאיג להצטמצמות אופקיה של הציונות ושל המדינה?

נתן רוטנשטרייך: אני רחוק מאוד מללכת שולל אחרי המיתוס של נוער יהודי תוסס הרואה בהליכה למיסיסיפי משום אתגר; יש בעניין זה הסתייגות מצד הנוער לגבי "עם מדושני-עונג" של הסביבה הבורגנית, ויש כאן גם הליכה-בסך עם בני-גילם. לא כל מה שנראה כמרד הוא מרד. יש קונפורמיסטים רבים בתוך המרד. אך נכון הוא שהציונות לא הצליחה לרתק את תשומת-לבם ודעתם – באשר איננה מופיעה כתנועה רעיונית אלא כתנועה לתמיכה במדינת-ישראל, ותו לא. דווקא פה ניתן היה לבנות תוכנית דידאקטית בשביל הציונות – פסיכודראמה בלשון הפידגוגיה האמריקאית.

אם המוטיב הפועל אצל בני-הנוער הוא מוטיב של הסתייגות מן החברה הכוללת – הרי יכולה הציונות לטעון שאין לך הסתייגות גדולה מזו הקיימת במישור התרבותי והאתני ולהבליט את העובדה, שלאדם היהודי החי בחברה הבורגנית של העולם המערבי ישנה אפשרות שלא לחדול מלהיות זר – אך להעניק לזרותו תוכן קיבוצי ולא תוכן אינדיווידואלי בלבד המביא להתנכרות. נכון הוא שהציונות לא ניסתה ללכת בדרך זו, וכך היא נקלעת לצערנו בין הדחף של הדור הקודם לבין צרכיה היום-יומיים של מדינת ישראל. היה על הציונות לתת תשובה עמוקה יותר למצב האכסיסטנציה של היהודי בארצות המערב.

אהוד בן עזר: הזכרת בדבריך את ייחודם של הסופרים היהודיים הכותבים בשפה האנגלית כגון בלו, מלמוד ורות. אחר הוא מצבו של הסופר העברי, אפילו הסופר האמריקאי, הכותב אנגלית או צרפתית – הוא יותר בן-בית ממנו בעולם הרחב: בספרות האנגלית או הצרפתית. אך בעוד שאנו קוראים ויודעים, למשל, על בעיותיו של הסופר האפריקאי – אין הוא, ואין האינטלקטואל המערבי – מודעים ליצירתנו ולבעיותינו. זאת ועוד, הסופרים היהודיים במערב זוכים לשם עולמי, וכמוהם המחזאים – בעיותיהם הן בעיות המדברות, כנראה ללב כל אדם. ואילו מבין הסופרים העבריים היושבים בארץ – כמעט שלא עלה בידי מי להביא "בשורה" לעולם ולהרוג ממעגלנו הצר. ונשאלת השאלה אם ניתוק זה, המאפיין גם באותה מידה את הדור הנולד בארץ שהעברית היא שפתו היחידה ואשר קשרו עם העולם המערבי בא לו אחר מאבק קשה וממושך בשפה ובתרבות זרות – אינו אף הוא בגדר מחיר כבד, שמשלם העם היהודי עבור גישום הציונות ותחיית השפה העברית? יש לזכור, כי הדורות הראשונים של התנועה הציונות היו מעוגנים כולם בשפות אירופיות עשירות. לא כן המצב כיום בארץ.

נתן רוטנשטרייך: ההבדל בין הסופרים היהודים כותבי-האנגלית הזוכים להכרה רחבה ולבין עמיתיהם היושבים בארץ, הינו ללא ספק בעיה חמורה. השאלה יכולה להיות שאלה של פיזור הכישרון היהודי, כלומר, עלינו לשאול עצמנו קודם-כול אם יש בתוכנו בעלי שיעור-קומה הראויים לקהל בינלאומי. זאת ועוד, יש כאן ללא ספק חסימה הנגרמת על-ידי השפה – שהיוצר הישראלי נזקק לשפה של ארץ קטנה וצבור קטן, ואילו הסופר החי במערב יוצר במדיום לשוני בינלאומי ואוניברסאלי. המלומד הישראלי, שעבודתו אינה צמודה למדיום הלשוני כעבודת היוצר, הוא במצב "טוב" יותר, כי הוא נותן את דבריו בשפות בעלות תפוצה רחבה ומניה-וביה שם את עצמו על ה"מפה" של עמיתיו למקצוע בארצות השונות. קיים כאן עניין גורלי שאין לזלזל בחומרתו. הדילמה של היוצר באה משום שהמדיום הלשוני אינו עניין טכני-קומוניקאטיבי בלבד, אלא מהותי: למרות הניסיונות הנעשים פה ושם ליצור בשפה שאינה שפת "מראות-הילדות". יודעים אנו כי היוצרים האמיתיים צמודים לשפת מראות-ילדותם.

אהוד בן עזר: אם נגענו בנקודה רגישה זו, הרשה נא לי להעלות קושי נוסף. ודאי פגשת לא-פעם בטענה, כי ה"גניוס" היהודי מקורו במפגש בין היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופאיות העשירות. הסברה אומרת, שיש כאן כמין "פאראזיטיות" פורייה, וכי רק על הרקע העשיר ביותר ניתן להתמודד, לשאול ולהגיע להישגים. האם הניתוק, הבידוד וההתכנסות בתחום עצמנו אינם נושאים עמם סכנה?

נתן רוטנשטרייך: קשה לדון מבחינה היסטורית אם דעה זו בדבר הגניוס היהודי נכונה היא או לא. ברור שהתרבות המודרנית יוצרת אפשרויות של מגע מעבר לחיים במחיצה טריטוריאלית אחת; ומצד שני אין גם לשכוח, כי תרבות זו מביאה עימה מידות גדושות של אוניפורמיות שבתורת כאלה אינן דווקא חומרים מזינים להיווצרותו של גניוס. אני מאמין כי שום דבר מן הדברים הללו אינו בגדר של גזרה. ניסיוני אומר לי, כי מידת התמצאותו של הנוער בארץ בהוויות העולם הפוליטיות והחברתיות אינה נופלת מידת ההתמצאות של בני-המערב, למרות שהם חיים, כביכול, בתוך הזירה של ההתרחשויות הגדולות. לעיתים אני מופתע ממידת הפרובינציאליות של הנוער במערב, הנטייה של בני עמים גדולים לאוטארקיה תרבותית היא עצומה. אפשר לטעון אמנם, כי בתרבויות הגדולות, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית והספרדית – אתה אוטארקי בשטח-התעניינות בינלאומי, מה שאין כך בחברה הישראלית, שלהיות אוטארקי כאן, פירושו בתרבויות ההן הוא מניה-וביה לימוד ספרות-העולם – בעוד שאצלנו רק התנ"ך הוא בגדר לימוד ספרות-העולם.

אך קיים צד שני למטבע זו של זיהוי האופק התרבותי עם האופק של העולם, והוא – נטייה לשוביניזם תרבותי, כפי שרואים אנו בצרפת, ובמידה מסויימת גם בארה"ב. כשם שיש נטייה לשוביניזם אצל עמים קטנים כדי לגונן באמצעי זה על קטנותם, כן מביאה גדלותם של עמים גדולים לתופעה דומה.

אין תרופת-פלא לתופעות הללו. ובאשר לחינוך בארץ, נראה לי כי המלחמה בשוביניזם – וההבחנה החמורה בין פאטריוטיות לשוביניזם – הן מן הצווים הגבוהים המוטלים עלינו.

ראיית הספרות העברית במקומה נראית לי כעניין חשוב לגופו, המונע את היחס הליבאנטיני אליה. ביטול הוא יחס ליבאנטיני. עלינו לטפח את לימוד הספרות העברית בזיקה אל ספרויות העולם, כי בזיקה אליהן צמחה. מה שאוניברסאלי, או כביכול-אוניברסאלי אצל עמים גדולים – צריך להיות קומפראטיבי, כלומר – השוואתי, אצל עמנו: קשרים וזיקות.

אהוד בן עזר: דובר רבות על ה"כנעניות" ועל כך שהניתוק-בדיעבד של חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית ממקורותיו של העם היהודי – הוא ניצחונה באפס-יד, או התפשטותו של "תהליך טבעי". מה דעתך?

נתן רוטנשטרייך: אם לנקוט עמדה של משקיף שקט בלבד לגבי מה שהיה קרוי "כנעניות", אוכל לומר, כי היה בה גילוי עצבני של נטייה אחת מנטיות הציונות והיישוב הארץ-ישראלי: להתחיל מחדש. עצבני – בדייקנות קלינית. כל רינסאנס יש בו יסודות של שיבה וחידוש. ה"כנעניות" היא ניתוק מוגדל ומופרז, ומבחינה זו עצבני – של יסוד החידוש. החידוש פרושו במקרה זה התחלה תרבותית חדשה ושלילת הקשר או לעבר היהודי או להווה של יהודי-העולם או לשניהם כאחד.

אך דבר אלמנטארי מאוד נעלם מהם, והוא, שמסורת היא לא רק צד שני של תרבות אלא היא-היא התרבות. תרבות איננה יצירה אינדיווידואלית אלא קולקטיבית. וקולקטיב אין לו משך-חיים קצוב כמו ליחיד. על כן דור נכנס לדור בחיי קולקטיב לא רק כאבות ובנים אלא גם באורחות-חיים ובמושגים. כל התחלה חדשה נגזר עליה להיות חוליה בשלשלת. וכל שלשלת וכל בני-אדם שחיים בה, יתחילו לתהות שמא חולייתם אינה ראשונה אלא עוקבת חוליה קודמת. ומי יאמר לנו היכן מצויה החוליה הראשונה?

כל הניסיון הזה להשליך על יצירה תרבותית, שהיא מעצמה היסטורית – ריתמוס של זיקוקין די-נור – הוא ניסיון שאינו עומד בפני ביקורת מושגים אלמנטארית. ואולם מבחינה ראציונאלית ממשית אפשר לומר, כי בפני הדור הגדל בארץ עומדת אלטרנאטיבה חמורה מאוד:

א. או שתהיה לו החוויה של קשר לעם היהודי על קורותיו ועל מציאותו בהווה –

ב. או שתהא חלה עליו הגזרה של ריקנות.

מה פירושו של הקשר, וכיצד הוא יתורגם לאוויר-נשימה, למושגים, ולמראות – זוהי שאלה. כי באותה מידה שיש בה בתרבות המשכיות, יש בה אינטגראציה של ההמשכיות בהווה. אך מי שעניין לו בשורשים רוחניים, אינו יכול להציע במקום המתיחות בין שניים אלה בריאת         יש-מאין.

על כן, ה"כנעניות" נראתה לי תמיד כאחד מהגילויים הילדותיים של היצירה הישראלית, אך כשם שגדיים נעשים לתיישים – ילדים נעשים למבוגרים. יש בעיות של ילדות ויש בעיות של בגרות. ואין אני מציע את נוסחת הבגרות כפוליסת-ביטוח בפני בעיות – אך אלה הן בעיות שונות.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך מבחינה היסטורית גישת של הציונות לשאלה הערבית? האין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון – שבזכותו אמנם קמה המדינה – אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הערבית הלאומית? פרט לבודדים ויוצאים מן הכלל, לא שמו לב הוגי-הדעות ומנהיגי-הציונות (והציונות-הסוציאליסטית בכלל זה) לכך, שהאידיאליזם שלנו בא על חשבון התנועה הערבית המקבילה. בזכות הלהט האידיאי קמה המדינה. האם ניתן איפה לומר, שנולדנו בסימן של סיטואציה טראגית המעצבת בה במידה את דמותו של טיפוס-אדם חדש בקרבנו, שכל כוחותיו מגויסים למשימה האחת – הבטחת הקיום הפיסי והעדפתו על-פני כל קנה-מידה אנושי ומוסרי אחר?

נתן רוטנשטרייך: יש בוודאי יסוד לטעון, שהציונות לא העריכה את עומק ההתנגדות של העולם הערבי לשיבת היהודים לארצם. היא לא העריכה את עוצמת הכוחות הלאומיים שהיא בעצמה שאבה מהם. יהא זה אולי לא בלתי-מוצדק לטעון שהציונות סברה, ביודעין או שלא-ביודעין, שהרווחה שהיא תביא למזרח תפתור את השאלה, או תרכך את עוקציה, כדרך שבני-המערב סברו לגבי הקונטיננטים השונים; וכדרך המחשבה הסוציאליסטית – שהפיתרון לבעיות לאומיות הוא במישור הכלכלי.

צד נוסף הוא, שהניצחון הפוליטי שהציונות ניצחה את הערבים, העמיק את התודעה הלאומית הערבית, יצר את תגובת התסכול ונטיות הריוואנז' – והעמיק עוד יותר את היסודות האנטי-ראציונאליים שבחיים החברתיים.

מבחינה היסטוריוסופית אפשר לומר, שהישגיה של הציונות בשטח הזה הם עדות מצערת ומרתיעה-לפרקים לכך, שאין הגשמה של עניין צודק בלא חשש של פגיעה כלשהי בזולת; או אם לומר זאת באופן חמור יותר, שאין הגשמה כזו בלא פגיעה בזולת. מזה אין נובע שנגזר על הציונות ליצור טיפוס של אדם חמוש, תוקפני ושרוי תמיד בדאגה של קיום – הדבר אינו נובע בהכרח, הן מבחינה אידיאלית והן מבחינה פסיכולוגית.

מבחינה אידיאלית תפקידו של החינוך הוא להשריש את האדם במציאות, אך גם להשלים את מה שאין המציאות נותנת. אצלנו יש לחנך את האדם להיות ער וחרד לגורל עמו, אך גם מבין את הזולת ואת פגיעותיו שהוא נפגע – גם כשאין בידיו להציע תרופה לפגיעות הללו. מבחינה פסיכולוגית כלל וכלל לא ברור שהדרך הטובה ביותר להגן על הקיום היא לעשות את האדם מרוכז אך ורק בו. מהופכת השיטה. ככל שתהיינה רמות-חיים מרובות יותר ועולמו של האדם עשיר באופקיו, נאמן הוא לביתו ודבק בו יותר מאשר במקרה שעליו נאמר באמירה הקלאסית, שאין לו לאדם להפסיד אלא את אזיקיו.

לא פתרנו את השאלות הללו. הדחפים היצריים של החיים הפוליטיים בארץ, המהומות שירדו עלינו למכביר, יוצרים מחסום בינינו לבין כמה מן השאלות. ורואה אני כאחד התפקידים הגדולים של האדם הישראלי שיש לו הרגל להרהר והכלים לנסח – להפנות את המבט לעניינים שמעבר לרגע הבוער.

נתן רוטנשטרייך נולד בגאליציה בשנת 1914, למד בלבוב ועלה לארץ-ישראל ב-1932. סיים את לימודיו במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1938. היה מנהל הסמינר למדריכים של עליית הנוער בירושלים בשנים 1951-1944. מ-1951 מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מ-1955 ועד פרישתו, פרופסור, ואחר-כך ראש החוג לפילוסופיה; בשנים 1961-1958 שימש כדיקאן הפאקולטה למדעי הרוח, וב-1965 נבחר לרקטור האוניברסיטה העברית. חניך תנועת גורדוניה בחוץ-לארץ, וחבר מפא"י עד לפילוג שבא בעקבות "פרשת לבון" ב-1961-1960. באותה תקופה יצא להגנת לבון והיה ממקימי קבוצת "מן היסוד" שפרשה ממפא"י בעקבות הדחת לבון. משתתף דרך קבע במסות וברשימות פובליציסטיות בעיתונות היומית.

מספריו בעברית: "המחשבה היהודית בעת החדשה" (כרכים א-ב, 1950-1945); "יסודות הפילוסופיה של מארכס) (1952); "חינוך ופוליטיקה (1952); "על התמורה" (1953); "בין עבר להווה" (1955); "אמת מידה" (1958); "הרוח והאדם"; "סוגיות בפילוסופיה" (1962); "עוצמה ודמותה" (1964); "בין עם למדינתו" (1966); "על הקיום היהודי בזמן הזה" (1972); "עיון ומעשה" (1972); "זמן ומשמעות, על קיום האדם ומידותיו" (1974); "עיונים בורחות הזמן והחברה הישראלית" (1980); "עיונים בדיוקן של עצמנו" (1984).

כמו-כן תירגם לעברית, יחד עם פרופ' ש"ה ברגמן, את ה"מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית" לשלמה מימון, ואת "ביקורת התבונה הטהורה" ו"ביקורת כוח השיפוט" לעמנואל קאנט.

ביבליוגראפיה של כתביו כלולה ב"בין עיון למעשה – מחקרים לכבוד נתן רוטנשטרייך במלאות לו שבעים שנה", בעריכת ירמיהו יובל ופאול מנדס-פלור, 1984. ספרו  "Jews and German philosophy" הופיע ב-1984.

השיחה "אכסיסטנציה יהודית כאן ושם" נדפסה לראשונה ב"מאזניים", נובמבר, 1965.

* * *

אהוד בן עזר

מאיה מקצה החורש

[מתוך קובץ הסיפורים "ערגה", זב"מ, 1987]

שכבנו סביב למדורה בפאתי קיבוץ ניר-אליהו ושרנו "וְ-ק-טיושקה אז יצא לשוח" ושרנו "לי כל גל נושא מזכֶּ-אֶרת, מן הבית מן אַחוף" ושרנו "שחקי שחקי על חלומות" ושרנו "בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני ולח קמעה, וממזרח היתה נוכחות אפלה קבועה של הגבול, קלקיליה, קולותיה וריחותיה, וממערב אורות רפים משכונת המגורים של "בית ברל", שנבנה על חלקה צחיחה, דמויית מחצבה נטושה במעלה גבעה, מוקפת כרם, פרדס וחורשת איקליפטוס. מקום בו שוטטתי בעודי ילד, ושמו – "קלמניה, גן עצי פרי ומשק בריטי", שהיה שייך לאדון משה גרידינגר, שקראו על שם אביו, קלמן, ו –

הייתי המדריך, מבוגר בשנה אחת מחניכיי, הם ערב גיוסם לצבא, ואני "שליח", חייל נח"ל בחופשה ללא תשלום, חל"תניק – שמח להתאושש בחופש אזרחי לאחר תקופת טירונות בבית-דאראס, שאותה הצלחתי לסיים בקושי רב, פרופיל 96, רזה כמקל, חולמני; בלתי מסוגל בשום פנים ואופן לעבור את קיר הבטון הגבוה שבמסלול-המכשולים; תקוף סחרחורת בהליכה על קורה נטויה; רסיסי רימון יחידי שזרקתי, באימונים, שרטו, לבושתי, את חבריי; ועתה – חולצה כחולה, נוסע לתל-אביב לפגישות במרכז התנועה. זולל חומוס אצל הרומני בדרך יפו, קצת למטה מכיכר המושבות; מטייל ב"מקרא סטודיו" ובחנות "ספרי" השוכנת באולמות הרחבים בבית הוועד הפועל הישן ברחוב אלנבי, ו –

היה גם "קורס שליחים" בן חודש, ב"בית ברל": תולדות פילוגי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית מראשיתה, וכל מצעיה, מפי ברוך אזניה הממושקף והצולע, וערב דחוס, חשוך כמעט, על שירי אלתרמן, בהתלהבות שמעלה דמעות בגרון, מפי מרצה צעיר, צנום, יוקד בהתמכרות נפשו, גרשון שקד, ו –

סיפורי נמלט מעגלים-מעגלים ממרכזו – מן הערב סביב למדורה בפאתי הקיבוץ, ליד עץ שקמה אפל שצלליתו רטטה בהתפתל מדי פעם לשונות האש; וכשפסקה השירה בציבור הצעתי לקרוא משיריי. מבוגר מחניכיי רק בשנה, בתול, בוער בתשוקה להיות מוכר כמשורר, נושא פנקס בעל כריכת קרטון, עטוף בקפידה בנייר חום, שליווה אותה בתקופת הטירונות, ובו מועתקים לנקי שירי נעוריי –

עם בוקר קליל באביב המוקדם

נמלאת בי נפשי גיל ושמחה

אף היום החדש, הנידמה כנרדם

מתעורר לחיים, ליום-יום הטירחה.

כל שמץ של רוגז איננו מעיב

את זוהר קימתי בבוקר קליל

בבוקר של יום כה יפה, באביב,

כה נאה עד נמחה בו כל רוע, כליל.

שיר זה, קליל, ראשון, היה הפחות-מביש מאלה שקראתים לאור המדורה.

אחריו באו שירים, כבדים, הלומי-בוסר, "אך אבחר לא ללבוט כניכפה לעינייך, גם נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתֵך – "?! – או – "עומדת הינך על צוק חשקיי ומאוויי, ניצבת ומלהבת בליבי תקוותיי – "! – לפני שנים אחדות ריאיינתי משורר קשיש, ידוע, ולאחר ששתה כוסית קוניאק אחת ועוד אחת, אמר: "אני יכול להיכנס עכשיו לחדר הסמוך ולכתוב בו-במקום שני שירים שיהיו טובים ומושלמים על פי כל קנה-מידה שהוא – ואני שונא אותם!" – ואני, לאור המדורה, אז, ביטאתי את ההיפך הגמור: רגשת עזים, אהבה לוהטת, וגיבוב מילים חסרות ערך לפי כל קנה-מידה שהוא –

סיפורי, כאמור, נמלט, מן העיקר –

בקוראי אחת מן השורות הווידוייות ההן, שדומה היה עליי כי כישפתי בהן את שומעיי, בקע קולה של מאיה, דווקא היא, מכולן –

"אוּיְש, לא חבל על הזמן, חבְרֶה? מתחשק לי – "

אני זוכר מה התחשק לה? הרגשתי כאילו בישרו לי, מול הכיתה כולה, שנכשלתי בבחינה במקצוע שחשבתי עד אז כי אני המצטיין בו. גרוני ניחר. המשכתי לקרוא, שומע מילמולי אי-הסכמה שנלחשו. מהוססים, בלב-ולב, כנגד דבריה, כמו כדי להציל את כבודי –

ידעתי שאיני נחשב ביותר בעיניהם, אבל – עד כדי כך?

"נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתך – "

ודווקא היה.

מאוחר יותר, באותו לילה, קראתיה לבירור. היא נענתה ובאה אחריי, באי-רצון בולט. בטשה בסנדליה התנ"כיים, החומים, בחול הרך, החמים עדיין מצלייתו בשמש והמסתתר תחת קרום טל דק, רטוב ופריך כאחת, שמתפורר למגע כף-הרגל באיוושה מענגת. שתקנו עד לקצה החורש ושם עצרנו.

"לא הזמנתי אותך כמדריך – " פתחתי ואמרתי. "שכח מזה, סליחה – " הקדימה וקטעה אותי בטרם הספקתי לומר לה את ה"אלא בתור אדם – " ושאלה: "אם רק בשביל זה הזמנת אותי, אז אני יכולה כבר ללכת?"

"לא בדיוק – "

"אבל אני מצטערת, באמת – "

עמדנו כך, שותקים, נשענים אל אותו ענף, מרוחקים קמעה, ועגים בחשיכה כל אחד מעגל סביבו, הלוך ושוב, כמבקשים להגיע לאן שהוא בחול החם. נשמעו קולות: כאן צפרדע, צרצר, ושם מוטור מקלקיליה הקרובה, כמו גם אותה המיית קולות נמוגים, מוסלמיים. לא פחדנו, למרות שהיתה זו תקופת הפידאיון, ופעולות התגמול הגדולות, וריחפו שמועות על מלחמה במזרח. יכול היה גם שומר מהקיבוץ לירות בנו, בטעות. אבל החורש המה חיים, משלו, לא היינו הזוג היחיד, אף כי לא היינו זוג.

"אני אני יכולה ללכת – " הפרה מאיה שוב את השתיקה.

ואני התחלתי לדבֵּר, לדבֵּר, אני, אז, כבר קראתי את ברנר וידעתי מה פשר הביטוי "תקופת הדיבור הנוראה" – והאשמתי את עצמי, ששיריי אכן גרועים, שאינני מאמין לנכתב בהם משום שהוא אינו אמיתי, זאת אומרת, הרגש נכון אבל התוכן עלוב, וביקורתה של מאיה חשובה לי, הייתי רוצה שתקרא גם את שיריי האחרים מפְּנֵי, מִפְּנֵי –

יכולתי לחוש כיצד היא מחייכת במבוכה, בחשיכה. כפות רגלינו נפגשו במעגליהן, בחול, בוהן מול בוהן, ועצרנו רגע, ואז לא התאפקתי ועטפתי בידיי עליה כשאני מהדקה אל הענף המאוזן שמאחורינו וחש את פקועות חזהּ נוגעים בי, מנסה לנשקה, וממלמל, כמו כדי להצדיק את עצמי:

"השירים האלה היו מוקדשים לך, מאיה, אבל אני שונא אותם ואני אוהב אותך, וזה מה שחשוב, רק זה – "

והאמת, כלל לא אהבתי אותה עד לאותה שעה. את השירים כתבתי למישהי אחרת, שלא חפצה בי, שאותה אהבתי, לשווא; וכשקראתים לפני שעה קלה, מול המדורה, היתה איזו תקווה טיפשית בליבי שאולי קולי יתנשא ויגיע עד אליה, הרחוקה, אולי בדרך-עקיפין, אם מישהו מהשומעים יפגוש בה פעם ויספר לה על העוצמה ששפעה ממני, על הכישרון, על ההערצה שחניכיי רוחשים לי, גם הבנות –

ואל הרגע הזה הרסה מאיה לבוא בקריאת-לגלוג מתפנקת ומאותה שעה נעשה לי חשוב, חשוב נורא, לחדור אל תוכה, לשנותה, כביכול אםא זכה באהבתה – אוכל לפרוץ גם את מחסום האהבה האחרת, הנכזבה, ומעתה שום נערה לא תוכל לעמוד בפני העוצמה שקורנת ממני, והכישרון –

ומשום כך גיפפתי אותה שם, בקצה החורש, בעמידה, מריח את מצחה וטובל ידי בשערה הרך והארוך, מנסה לנשקה על פיה, להתגבר על סירובה, וכמעט אנסתי אותה בשולחי יד לעבר שדיה הקטנים, מתכופף מעט, ממשיך להצהיר אל צווארה על אהבתי אליה, כמו היתה זו איזה סיסמה שמטעמה מותר לי עכשיו לנסות להפשיל גם את מכנסי-ההתעמלות שלה, חניכתי, שפירפרו –

ואז –

לרגע אחד שיחררה ידה מחיבוקי, בחשיכה, וקראה בשמי, וכשהתרוממתי – הפליקה בכל כוחה סטירה מדוייקת בלחיי, ובעודי נדהם –

חמקה מלפיתתי, ונעלמה.

למזלי היה עליי להיות למחרת במרכז התנועה בתל-אביב, ופטור הייתי מלצאת בבוקר עם חניכיי לעבודה, מה עוד שמבחן יומי זה לא הוסיף על ערכי בעיניהם, כי בעבודת-כפיי לא הצטיינתי, גם לא באירגון הפעילות התנועתית, ועיקר כוחי בהדרכה בסניף היה ביושבי, לעיתים עם שלוש קבוצות בזו אחר זו, באותו ערב, פוצח בזמר-יחדיו, ללא התלהבות רבה, מלמד מנגינת שיר חדש, ו"מעביר" "פעולות" בנושאים החשובים שעמדו אז על הפרק: תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל מראשיתה על פי ההרצאות של ברוך אזניה וחוברת הסטנסיל הכחולה שבה צוירה מפת הפילוגים והאיחודים, והשאלה המינית שמשפט-המפתח בה, שעבר מדור מדריכים אחד למשנהו, היה: "האדם הוא סרח-העודף של אבר-המין –"

בזה דווקא הצלחתי. הקשיבו לי פעורי-פה, ולא הפריעו.

וכך חמקתי השכם בבוקר לתל-אביב, מקווה שכבר התייבש כליל הכתם הלח במכנסיי, ששטפתיו בלילה, והסתובבתי שעתיים באפס-מעשה ברחובותיה עד לפגישה היעודה במרכז התנועה עם איציק נשרי. היא בתולה, אל תשכח, אמרתי לעצמי, מדמה נחלי-דם. לא עברו שבועות רבים ופרצה מלחמת סיני של 56', עזבתי את ההדרכה ונקלעתי למסלול-חיים אחר, שלחתי מכתבים אחדים למאיה, מעטפות שירים נרגשים, ישנים וחדשים, ולא קיבלתי תשובה, אינני יודע אם שמעו חניכים אחרים את הסטירה, אם ידעו, איש לא דיבר על כך, ובפגישות המעטות שעוד נזדמנו לי עם השכבה הבוגרת, לא נאמרה מילה בנושא, גם לא ברמז, ורק עיניי כמעט שהסגירוני כי לא יכלו להינתק, מדי פעם, מרגליה השזופות, מעלות פלומת-שיער זהבהבה, נערתית, של מאיה במכנסי-ההתעמלות הקצרים, הכחולים, שנסגרו בשרוך-גומי מושחל על מעלה ירכיה –

את המכתבים שלחתי לאחר שעזבתי את ההדרכה, ואת כתובתי, מאחור, לא ציינתי.

עברו שנים. לא שכחתי את מאיה. אמנם לא אהבתי אותה, אך היתה איזו התעקשות, אולי מאזוכיסטית, מצידי; מדוע החמיצה את הרגע שבו פנה אליה שפע אהבתי? – בינתיים התחתנתי, התגרשתי, גרתי בדירת רווקים קטנה בפרופסור שור, תל-אביב, והיתה זו התקופה היחידה שבה יכולתי להוסיף, אחרי שמי, תואר פרופסור, ואנשים תמימים אחדים, שמסרתי להם את כתובתי בטלפון, החלו מקדימים תואר זה לשמי, והנה, יום אחד, טלפון –

"שלום פרופסור, נחש מי מדברת?"

גמגמתי. אינני אוהב חידונים.

"מאיה – "

בקיצור, עוד באותו ערב באה אצלי עם פרק מכתב-היד של ספרה-שבכתובים "הכלב הדימוני של העלייה השנייה" מתפלאה שלא זיהיתי עד את שמה במאמריה במוספים. בעלה נסע בשליחות, הילדים נישארו עם שמרטפית, היא שמְנה מעט, שיערה היה ארוך, עדיין, אך החליף גוון – אדמוני-כהה, ורק מצחה צח כבנעוריה. דומה כי קומתה קטנה, כי היא עבתה, וכולה אצעדות, שרשראות וטבעות; אצבעותיה החזקות, שציפורניהן ממורקות באדום לוהט, נראו חמדניות מאוד ומעוקלות מעט כטפרי ציפור-טרף; היא עוקבת אחר פירסומיי בעיתונים (את ספריי, כך התברר לי בלי שאמרה, לא קראה, לא ידעה שחדלתי לכתוב שירים) וחשה קירבה רבה בינינו; מישהו ששמע הרצאה שלי סיפר לה כי שאלתי פעם את עגנון עצמו מדוע מת יצחק קומר, ואני יודע את הסוד, ובוודאי אוכל לייעץ לה ולומר אם התיזה שלה נכונה וכבר בשל המחקר לדפוס; וכאן הזכירה שמות מוציאים-לאור אחדים שהביעו נכונות להדפיסו, על חשבונם, ואשר אני עצמי לא זכיתי עדיין להתקבל אצלם –

ואולי גם אמצא לנחוץ, בתור מדריכהּ-לשעבר, לומר איזו מילת ביקורת בכתב, כשיתפרסם המחקר, אפילו שלילה גמורה, דעתי חשובה לה מאוד –

מאיה התיישבה בכורסת-המתרוממות. ביליתי אז תקופה של חיי רווקות עליזים, ושמתי לב כי הכורסה משכה אליה, כאבן-שואבת, כל אורחת צעירה שחששה מן הספה או מכיסא חסר-מסעדים –

ממחקרה לא אצטט, ומה שאמרתי עליו לא אומר כאן. הוא הופיע בינתיים בספר, בשם אחר. אבל אם אזכיר או אומר משהו מדעתי עליו, יהיו מי שיזהו אותה, למרות שרבות כתבו על עגנון.

כשהבאתי לה את ספל התה, החל גופה לצלצל. הסיגריה נשמטה מאצבעותיה. קשה לי לתאר את ההתוודעות ההיא. אני מתקרב אליה, מגיש לה את הַבְּדָל, והיא מיד מקפצת על מושבה בכורסה כמו בניגוד לרצונה, כאילו צמרמורת-עונג או מחלת-הרעידה תקפו אותה. לימים, כשסיפרתי על התופעה לאשתי השנייה, בלי לנקוב בשמה של מאיה, כמובן, העירה: "אתה והרועדות שלך – "

ובְרעדה –

ובְרעדה השמיעו כל תכשיטיה, מעגיל ועד אצדעה, קול פעמונים עדין, וכשרחקתי – מיד נשתתקו. קרבתי שנית – וכמו הפעלתי איזה מנוע-הרטטה סמוי באחוריה, ושוב קיפצה על מקומה כאינה שולטת בתנועותיה, ועיניה כל אותה עת לטושות בי –

בפעם השלישית, או הרביעית, שוב לא רחקתי ממנה. נגעתי בה. היא היתה רטובה. גם הכורסה. וכששכבנו, במיטתי, ונזכרתי כיצד הותירה אותי אז, בקצה החורש, סטור ולח, ובי עוד מתמלמלים דבריה מאז: "אל תיגע בי כי אני עוד בתולה – " התנפלתי אל תוכה בשמחה משונה, וכשצרחה בשיא עינוגה, צרחתי אני אל אוזנה –

"עומדת את על צוּק חשקַיי – "

"נחבטות משענותַיי אל רשעת גולגלתֵך – "

"מה? – מה? – מה היו המילים האלה שצרחת – " מילמלה,  מתעוררת מעילפונה.

"שום דבר," אמרתי, "סיסמת מלחמה! ועכשיו נדפוק את הכלב המשוגע שלך – "

"גס-נפש אחד!" התנגדה. סתמתי בידי על פיה. הפכתי וטמנתי פניה בכר ובאתי עליה בשנית, בכוח, בלי שנהנתה, נושם את שערה היבש, חסר הריח, מזכרת-הקש לנעוריה.

"אתה שונא אותי," היא קמה התנערה ממני, מתנשמת, "אתה לא סלחת לי עד היום – "

"אני מצטער. אני אהבתי אותך," אמרתי לה.

"הדיבור שלך יבש כל-כך. אתה בטח אומר זאת לכל אחת – "

"נכון. את צדקת, השירים שלי אז היו באמת גרועים – "

"אתה חושב שהמחקר שלי הוא פתפותי-ביצים?"

"לא. מה פתאום?"

"טוב. אינך צריך ללוות אותי." התלבשה. "מה אתה מסתכל בי כך? לא ראית אישה ערומה? התאהבת – "

"מאיה, מאיה – אני מחפש את התחת של נעורייך, במכנסי ההתעמלות הכחולים – "

"די, די, אתה סתם נהנה להשפיל אותי!"

והפליגה אל הדלת עם כל צלצוליה ודפי-מחקרה, לבלי שוב. לימים קיבלתי הזמנה לערב ספרותי שנערך בבית הסופר, בתל-אביב, לרגל הופעת ספרה. לא הלכתי. פעולותיה של אגודת הסופרים אינן לרוחי.  מעודי לא לקחתי חלק בהן.

*

לפני שבועות אחדים הוזמנתי למסיבה בשכונת וילות חדשה בכפר-סבא, לא רחוק מן המשעולים המחוקים, בין הפרדסים, שבהם הלכתי קילומטרים יחף, בנעוריי, מקלמניה – אל המכולת של החנווני הממושקף ברון, בכפר-סבא ברחוב הראשי, למטה; אל האיטליז של גרינברג, בימים שבהם לא הביא, צרורים תחת המושב בכרכרתו, את מנות-הבשר ללקוחותיו הקבועים בצופית, שדה-וארבורג וקלמניה; ואל חנותו של גנדלר, בימים בהם לא בא עם המחברות ומכשירי-הכתיבה, למוכרם מול שער בית-הספר שלמדתי בו, בצופית.

בחצר הרחבה ישבו, סביב שולחנות, קבוצות אחדות של ישראלים וישראליות שבנעוריהם היו הם, או בני-גילם, חניכיי בתנועה. כולנו שמנים, הנשים עדויות תכשיטים, פימות וקמטים. כולנו דברנים, ולבושים היטב, וסביבי היתה איזו אווירה של סקרנות מוצפנת – פרס ברנר שזכיתי בו השנה, עם הופעת הרומאן האחרון שלי, המוראליסטי, הסתגרותי הממושכת, ספריי שתורגמו לשוודית, נורווגית, פינית וצ'וקצ'ית, שמי שהיה השנה ברשימת המועמדים לפרס נובל לספרות, "פצצת-המין המוֹעֶלֶת", זה כינוייה בעיתונים, פקידת-הבנק המופרעת שהסתבכתי עימה ושטענה כי היא שכתבה את ספרי האחרון, והרתה לי! – כל אלה העמידו אותי באור מוזר במקצת, מסתורי, וחשתי שנעשיתי כמין אבן-שואבת דווקא משום הצטרפות השערורייה להצלחה –

כדורי-הקרח נמסו בכוסות הוויסקי, הליקרים נצצו באדום עמוק, בגביעים שקופים ודקים כנשיפה, המזנון היה ערוך מכל טוב, ועל גבול החצר, שהיתה מרופדת בדשא מלאכותי, מאווש, האפיל פרדס שטרם נכרת, ניצב על גבול שכונת הווילות החדשה, המוארת, וממנו דימיתי לשמוע קרקור צפרדע, ניסור צרצר – אך לא זמן רב נותר לי לשעשועי-שמע אלה כי הנה אקורדיאוניסטית לבושת סינר, שהזמינוה בעלי-הבית, החלה מנגנת ופצחה קולה בשיר כשהיא עוברת משולחן לשולחן, מתנודדת כאווזה ומשתדלת לעורר גם את יושביו להצטרף אל זימרתה –

– – –

ישבנו סביב השולחנות והצלחות והגביעים ושרנו שירים רוסיים ושרנו את "לי כל גל נושא מזכֶּ-אֶרֶת, מן הבית מן אַחוֹף" ו"שחקי שחקי על חלומות" ו"בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני חמים ולח קמעה, והיו מבינינו שעצמו עיניהם בפה פעור וזימרו בדביקות, כשוקעים אל נבכי נעוריהם; וגם האחד שניסה לצבוט את עכוזי האקורדיאוניסטית, הושתק במחאה, ואני –

מבין כל הקולות, ואולי בהשפעת גביעי הליקר המשובח שהעריתי אל קירבי, מתיקותו נעמה לי על פני הוויסקי העצי – דימיתי לשמוע, לפתע, מבעד לגרון נשי, צרוד ומסתדק מהתמכרות, את קולה של מאיה מקצה החורש, מאיה מן החול, ליד המדורה – שהיה בשעתו צלול וענבלי ומתנשא מעל כולם, וכי מי עוד, חוץ ממנה, ידע לסלסל את כל מילות השיר מתוך "און בן פלא" ל-ש. שלום: " – מול ירק שדות, שמיים של אור / גוּ-אוּפְךָ עוד לא רוחץ מחלאה ודם – "

קמתי, מתנודד קמעה, בכיוון הקול – והנה מאיה, בשולחן הרחוק ביותר, רקעה נבלע מאחוריה בחשכת הפרדס, צורתה השתנתה, שערה הארוך בל עימה, פניה רחבו מאוד, כתפיה נתחזקו, חזה עבה, תכשיטיה קירקשו גם הפעם בצליל דק שנתגלה לי ככל שהתקדמתי לקראתה, ומכל חמודותיה רק מצחה הלבין וצח, כמצבה לנעוריה.

היא פקחה עיניה כשקרבתי אליה, ומיד קראה בשמי והיסתה את האקורדיאוניסטית וממש הכריחה את כל יושבי החצר, על הדשא המלאכותי, היבש, להאזין לה בספרהּ, בקול רם, צעקני משהו, נטול רחמים, על ידידותנו, וכיצד הקדשתי לה, חניכתי, את ביכורי שירתי ושאלתי כל פעם לחוות-דעתה, וכיצד עודדה אותי והאמינה בי מראשית דרכי והיתה מבין שומעיי הראשונים כשקראתי את שיריי ליד המדורה, בימים בהם איש טרם שמע עליי –

שתקתי.

ושתקתי גם כששתקתי.

וככל ששתקתי המשיכה לפטפט בקולה הסדוק, צרוד העשן. האקורדיאוניסטית השמיעה אקורדים, מישהו ניסה שוב לצבוט אותה. צחקו. מאיה לא נרמזה. האורחים נעו באי-שקט על כיסאותיהם והיא המשיכה. האם רצתה שאחזיר לה, גם אני – את שבחיה בפניהם? שאֶמנה את חידושי מחקרה ואומר שמנעוריה עמדתי על הבנתה העמוקה לספרות ולסופרים? והיא –

היא ממש גידלה אותי! צעירה ממני, אך היתה שומעת את וידויי ועד היום היא שומרת מכתבים שלי ובהם שירים, שירים, שירים –

וקולה סדוק. שתתה גם היא.

מתנודד, החזקתי בכף-ידי גביע מלא, נלחמתי בדחפיי, היה עליי לומר סוף-סוף משהו, או להסתלק, אבל לא עמדתי בפני מצחה הלבן, הצח – ובתנופה אחת התזתי את הליקר האדום, המשובח, על פניה –

טוב –

1984

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, ברכות חמות ליום ההולדת, שאמנם הוא קורה בדיוק בימי הקורונה, אבל הוא יום שמח שמעיד על  היותך צעיר ברוח, תוסס מבחינה פוליטית וספרותית, מסוגל להתמודד עם כמויות אדירות של חומר מסוגים כל כך שונים, ועם טעמים שונים וסגנונות שונים, ועוד נשאר לך כוח לבטא את עולמך הספרותי והביוגרפי הייחודי, כמו בפרסום שיריה של אסתר ראב בראש הגיליון, שזו חלופה מבריקה לשיריו האקטואליים של יוסי גמזו, שעזב אותנו.

ברכותיי לך להמשך פעיל ומוצלח, ולבריאות טובה ושלמה ליהודית ולך ולבן ולכל  בני המשפחה.

וגם, כמובן, תודה גדולה על פרסום החלק הראשון של המאמר שלי על "הנביאים" המודרניים, והכול תודות לפעילותך התמידית בהוצאת העיתון שלך שהוא כה חשוב לכולנו.

וכל טוב

ארנה גולן

אהוד: כשהייתי צעיר ופירסמתי במשך שנים אחדות מדי שבוע את מדורי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" – היו קוראים שהיו בטוחים שאני איש זקן, בן-גילם של הספרים שעליהם אני כותב – וכיום, כשאני כבר איש זקן, ומפרסם פעמיים בשבוע בין השאר גם קטעי פרוזה ושירה ארוטיים, יש קוראים החושבים שאני עדיין איש צעיר.

* לעורך חב"ע שלום. נהניתי מהבלדה על ג'מאל פחה. כתוב נהדר, קולח ומותח, מבעית וגרוטסקי. פרשנותה של ארנה גולן על התוספת הארוטית סרקסטית של אונס אשת ראש הוועד היפה – מעניינת ומשכנעת! אינני מזדעזעת מהתוספת המציצנית והפרובוקטיבית. מקטעים פרי עטך שהתפרסמו בעיתון ניתן להיווכח שהכתיבה הארוטית הפרועה [קצת בנוסח דקאמרון] היא חלק בלתי נפרד מסגנון כתיבתך. גם כאשר אתה כותב על פרשות היסטוריות. שילוב של הנמוך והגבוה, היפה והמלוכלך, הכוח והחולשה, אימה ושלווה, סכלות וחוכמה, צדק ועוולה. חד גדיא – טורף ונטרף. כפי שהחיים הינם במלוא עושרם ופגיעותם, כתיבתך מלאה דמיון וארוס, גם ארוס מיני, והוא נוכח  בכל דבר שאתה כותב. אתה כותב על החיים כפי שהם, וללא מתום.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* לאודי ברכות ליום הולדתך ה-84, בריאות טובה ואושר. תמשיך להיות פעיל בכתיבה וביצירה. את הפרס, אנחנו קוראי חדשות בן עזר, נותנים לך.

יישר כוח,

יצחק גוטרמן

* אהוד יקר, מזל טוב ליום הולדתך ה-84. אכן, כבר מזמן הגיע לך פרס על מפעל חיים. מַקְשישים היום החוצה את בני גיל הנום-נום. שיראו לי אחד מבני גיל הזום-זום שהיה יכול להרים ולהתמיד במיזם מפואר שכזה. 

מקווה שאתם שומרים על אי של שפיות בתוך האי שפיות שמסביב. 

הוציאו אותנו כמובן לחל"ת (חרא ללא תפוגה). 

...מסתובבת בבית כמו סביבון עייף, קשה להתרכז, אומרת כל יום: מחר אתחיל לסדר מגירות. 

לשנה הבאה בסדר פסח שמח.

נעמי בן-גור

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרו של יעקב ברזילי (למרות שאתה לא ממש מעריך אותו). ברור שהזדהיתי עם המחאה של יעקב אחימאיר על המגמה להקריב את הזקנים על מזבח הקורונה. ארנה גולן כתבה על משוררים שחזו את המגיפה (אביב גפן, אמיר פי גוטמן). כרגיל אצלה – עשתה עבודה רצינית, אלא שלנבא אסון זה לא ממש משימה קשה, כי האסון (מידי הטבע ומידי אדם) חופף על העולם מאז ומתמיד.

שוב, נדמה לי שכבר קראתי את הראיון שלך עם ברוך קורצווייל, אבל קראתי שוב בעניין את דעתו על ציונות מול יהדות, על הסברס, ועל הציונות כמי שמחקה את חרפת ההליכה כצאן לטבח (לא רק בשואה).

שלך

משה גרנות

אהוד: אכן מרבית הראיונות מתוך הספר "אין שאננים בציון" כבר פורסמו במרוצת השנים במכתב העיתי, אבל מאחר שהספר אזל לגמרי מזה שנים רבות, והוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה חדשה שלו כי היא עסוקה בספרים ובסופרים חשובים יותר – אני מוצא טעם לחזור ולהביא פרקים ממנו במכתב העיתי.

* עמוס, תודה על המאמר ["הכרעת גנץ – כורח המציאות", בגיליון 1528]. אני חולק על שמחתך בעניין הנתק מן הרשימה המשותפת. זו מפלגה לגיטימית המייצגת כחמישית מאזרחי מדינת ישראל. מרגיזה, מתסיסה – אבל מפלגה חוקית. אם מי מחבריה עובר על החוק – הוא מועמד לדין ונאשם, או מרחיק עצמו מכאן. אך מי שנבחר לכנסת הוא נציג לגיטימי של אזרחים ישראליים וראוי להיות שותף למנגנונים הפוליטיים והשלטוניים במדינת ישראל. נוכחות חברי המפלגות השותפות ברשימה המשותפת ברשות המחוקקת חשובה, והם תורמים רבות לחקיקה וגם לשיח הציבורי שם, ומזכירה לנו שוב ושוב שיש לנו שותפים על הארץ הזו, ועלינו לחפש כל דרך לחיים בצוותא. חג שמח לדליה ולך, חרף כל התלאות – ובעיקר איחולים לבריאות לכולנו ותקווה לחיים שיגרה במהירות.

רפי

רפי יקירי, רק בריאות! – הם לא רוצים להיות "שותפים" שלך בארץ הזאת, אלא  אלו שיחליפו אותך. אתה בכלל לא שייך לכאן. אתה כבשת מטעם הקולוניאליזם את הארץ הזאת. הם בעלי הארץ ואדוניה החוקיים. קרא בבקשה את "אמנת חיפה", עליה חתום גם עודה "המתון". הם נלחמים בחרי-אף בכל ניסיון שערבים יצטרפו לשירות לאומי, אפילו בתוך היישובים הערביים. אני יכול לכתוב לך ספר שלם איך הם פועלים בכל דרך ובכל פורום בעולם נגד קיום המדינה, נגד שיתוף פעולה עם המדינה.

אכן הם מפלגה לגיטימית, שמדינת ישראל מאפשרת להם חיים פרלמנטרים מלאים. דרך אגב, מהיכן צומחת האגדה שהם מייצגים חמישית מהאזרחים הערבים? לפי החשבון שלמדתי בקריית חיים הפועלית, חמישית שווה ל-24 מנדטים. אם נצא מהנחה שהיהודים תרמו להם מנדט, הרי 14 מנדטים לא מייצגים חמישית מהאוכלוסייה.

אבל, נעזוב את הזוטות הללו. כאחד מבכירי אנשי התקשורת בעבר בוודאי שמת לב שבאף ערוץ טלוויזיה לא עשו "תחקירון" על הרשימה, האידיאולוגיה שלה, אנשיה. לא הביאו ציטוטים מלאים ממצעי המפלגות המרכיבות אותה. הידעת שעודה עמד בזמנו בראש הוועדה למלחמה בשירות הלאומי "בוועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל"?

רפי, בוא נשמור על הבריאות. ד"ש לכל המשפחה.

עמוס [גלבוע]

* אהוד היקר, חג שמח מבידוד לבידוד. תודה עבור פרסום שירי בגיליון האחרון, התגובות היו יפות, ניכר שבזמן בידוד – לתפוצתך ולקהילתך יתרון וערך מוסף. הַמשך במלוא התנופה.

אני מקיימת שידורים יומיים בעמוד הפייסבוק שלי וריכזתי את כל השידורים שלי בשבועיים האחרונים, אולי מישהו ירצה להתעניין בהם. לכן צירפתי אותם בצרופה נפרדת מהשירים.

חג שמח לך,

בברכה,

שושנה ויג

אהוד: כל המעוניין ברשימה של שושנה ויג יכול לפנות אלינו במייל ויקבל את הצרופה שלה.

* לאהוד בן עזר, אני לא מאמינה שאנחנו בגילנו צריכים לתבוע את זכותנו לקיום נאות במדינת ישראל. מצד אחד מועצה אזורית מטה אשר ומושב בן עמי מעודדים אותנו. החל ממשלוח פרח וברכה [המושב] עד משלוח חבילת מזון ואיגרת ברכה [המועצה האזורית]. שלחתי להם מכתב תודה וצירפתי מה שפורסם בעיתונך לגבי הקשישים והקורונה – ע"י יעקב אחימאיר ועל ידי.

מצד שני – קוראים ושומעים על אפליית אוכלוסיית הקשישים לרעה. אני יודעת שממוצע הגיל של קוראיך נושק לגיל אוכלוסיית הקשישים. מקווה שקוראים נוספים יתבטאו בנידון בעיתונך.

בברכת חג פסח לך ולבני משפחתך,

מלי טויב (אהרונסון)

* אהוד: מתוך היומן, יולי 1998: כשאני עובר על קטעי העתונות אני מגלה שתי "תגליות".

לכבוד יום העצמאות יצאה במוסף לספרות רשימה מתוקנת של 50 הספרים שראויים להיזכר, בצירוף הערות והשגות רבות לרשימה הקודמת. אחד הכותבים, ניסים קלדרון, התרעם על כלילת "המחצבה", ואכן, "המחצבה" יצאה מהרשימה, ובמקומה הכניסו את הספר "המעברה" של שמעון בלס, שיצא שנה אחריי, לא הותיר שום רושם ואיש לא זוכר את קיומו. כניראה שאי אפשר לעבור לסדר היום על כך שבמקרה נכללתי ברשימת הסופרים של חמישים השנים האחרונות. חמישים ספרים.

וההפתעה השנייה, שיחה של אלכס זהבי ברדיו על הביוגראפיה של אסתר. וכמו שכתב בחוות-דעתו על "אומץ", שצריך לכתוב את הספר מחדש ואילו הייתי צעיר יותר היה מלמד אותי לכתוב אבל הוא מוכן לעשות את המלאכה במקומי, תמורת תשלום נאות וחופש מלא – כך גם כאן, הוא טוען שהביוגראפיה "ימים של לענה ודבש"  ארוכה ומשעממת, אינה מסבירה כלל את שירתה של אסתר ראב, אבל אולי מהחומרים האלה אפשר יהיה לעשות יום אחד ביוגראפיה מעניינת יותר.

* רותי ריכטר: אני שמחה לבשר לכם שהעמדתי את ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." לרכישה חינמית באתר ההוצאה הדיגיטלית העברית. הספר מכיל 100 סיפורים ואגדות קצרים שחיברתי בנושאים הקשורים לארצנו, כגון מלאכות עתיקות, צמחי בר ונוי בישראל, ירושלים, הקשר בין האדם לים בישראל ועוד.  ניתן להוריד  בחינם ובקלות את הספר לטלפון הנייד או למחשב, וכך  הסיפורים יהיו זמינים בכל עת ויקלו על העסקת הילדים בימים טרופים אלה. הספר יהיה חינמי עד 15.04. המטרה שלי היא להפיץ את הסיפורים האלה בין הילדים, המורים ומורי הדרך ללא כוונת רווח. הם כבר משמשים מורי דרך ומורים רבים בעת הטיולים בשבילי הארץ, וגם אתם תוכלו להשתמש בהם בטיולים המשפחתיים כשתיתקלו בצמח או  בממצא ארכיאולוגי מעניינים. הסיפורים מיועדים הן למורים ומדריכים והן  לילדים בגיל בית הספר היסודי. אם יש במשפחתכם מורים,  מדריכים, מורי דרך או ילדים בגיל המתאים, אנא  שילחו להם מייל זה. בספר יש גם סיפורים המתאימים לחגי ישראל, כגון ליום הזיכרון, לשבועות ועוד.

הספר עשיר בתמונות צבע שצילם  בעלי אריה ריכטר, וכל סיפור מלווה בסקירה מדעיו קצרה העוסקת בנושא האגדה או הסיפור. ככל אגדה מצטיינים גם סיפורים אלה בעלילה מרתקת ובמוסר השכל המלווה לעיתים בקריצה של הומור.

 הנה קישור ישיר להורדת הספר:

https://bit.ly/2UQfCZi

* אהוד: לאחר שהעברתי לפרוייקט בן יהודה את הקבצים של הכרכים "אסתר ראב / כל השירים", "אסתר ראב / כל הפרוזה" והביוגרפיה שכתבתי על אודותיה "ימים של לענה ודבש" – העברתי להם בימים האחרונים את מרבית הקבצים של הספרים שלי, אלה שמצויים בידי בתוכנת וורד עברי, וכן קבצים של חומר מוקלד נוסף, מתוך המיבחר שאותו אני מציע לקוראים בסוף כל גיליון של המכתב העיתי.

מעתה יכול כל גולש באינטרנט לקרוא חינם את מרבית עבודתי רבת השנים בספרות העברית, כולל גם מאות הערכים של ספרים – בלקסיקון "ספרי דורות קודמים".

* מתי דוד:  המחלוקת במו"מ על ממשלת האחדות והחרום היא סוגיית הריבונות על בקעת הירדן וצפון ים המלח. נושא זה ראוי להיות סימן מלכד של הממשלה החדשה, שיסמל ראשית השיקום הלאומי. הסכמה בנושא זה, ברוח תוכנית אלון, מורשת רבין, ועיסקת המאה, יתנו ביטוי מעשי של הסכמה לאומית לקביעת גבולותיה של ישראל. מדובר בעיתוי היסטורי מזדמן למימוש הנושא שאסור לפספסו. 

חקלאות מקומית היא צורך קיומי. בימים אלה של משבר עולמי ומקומי, נחשפת חשיבותה של החקלאות המקומית באספקת מזון חיוני, בטוח וזמין. כאשר כל סידרי החיים של ייצור ואספקה סדירה של מוצרים ושירותים מופסקת ומשתבשת, הדבר הכי חשוב בתקופה כזו הוא המשך אספקת מזון ללא תלות במשבר וללא תלות בייבוא מחו"ל. מזה שנים רבות החקלאים ביקרו בצדק את הממשלה שמדיניותה פוגעת בחקלאים ובפרנסתם בגלל הצפת השוק בייבוא מחו"ל, על מנת כביכול להוזיל מחירים. החקלאים, כמו כל השירותים הרפואיים, ראויים לשבח ולהלל מכולנו.

* מעניין איזו השפעה עתידית תהיה למאות חיילי צה"ל הצעירים במדים הגודשים את רחובות בני-ברק במבצע ההצלה הממלכתי של תושבי העיר מפני מגיפת הקורונה – – על אלפי הילדים החרדים הקטנים המצטופפים בדירות קטנות ובתנאי קיום קשים, כי אבותיהם אינם עובדים אלא עוסקים בלימוד תורה בלבד.

האם יבינו הילדים יום אחד, בהתבגרם, שהם חיים במדינה פלוראליסטית מודרנית של המאה העשרים ואחת, וכי בושה וחרפה היא, וממש חילול שם שמיים, להמשיך בחיים פאראזיטיים כמו אבותיהם בעולם שאולי אין בו כלל אלוהים?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2230 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל