פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1530, בְּעוצר פסח תש"ף

בברכת יציאה מִשִׁיעְבִּידוּד לגאולה!

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בניסן תש"ף, 9.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם. כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי. לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים. // יעקב אחימאיר: התבודדות. // יערה בן-דוד: שירים. // אירית שושני: הרהורים בטרם יחמוק האביב. // איליה בר-זאב: בכל זאת משהו מטריד. // אורית דשא: שלושה שירים. // בלפור חקק: קורונה 2020. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ב:  The Cure is Worse Than the

 Disease // אורי הייטנר: צרור הערות 8.4.20. // בן-ציון יהושע: פסח בירושלים של ילדותנו. // אהוד בן עזר: ההכנות לפסח בצפת. מתוך "והארץ תרעד". // אהוד בן עזר: פסח ראשון בפתח-תקווה, 1879. מתוך "פרשים על הירקון". // מנחם רהט: הגדת קורונה: כנגד ארבעה בנים. // מלי טויב (אהרנסון): עוצר במושבה חדרה. // אהוד בן עזר: הלחם הלבן של מייג'ור נורדי. מתוך "לא לגיבורים המלחמה". // אהוד בן עזר: יום השלג אשר באמבטיה. מתוך קובץ הסיפורים "ערגה". // הרצל ובלפור חקק: איגרת ברכה לאהוד בן עזר. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

*

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

*

לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים

וְחֹם לֵילוֹת מִתְאַפְּקִים

אִתִּי בִּגְבוּרָה תְּחַלֵּק.

עוֹד יֵשׁ לַיְלָה

כְּשֶׁטֶף דְּמָעוֹת יָבוֹא,

כְּזֵר צְלִילִים מְבַעְבֵּעַ

מַעֲמַקִּים – יָם.

עוֹד לַיְלָה אֶחָד בְּגוֹרָלֵנוּ

תָּלוּי יָחִיד,

זוֹהֵר עֲלֵי תְּהוֹמוֹת.

1928

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

יעקב אחימאיר

התבודדות

מומחי הרפואה מתקשים לתת לנו מענה: מתי זה ייגמר? מתי הנגיף הקטלן יתנדף וישחרר אותנו מתקופת הכליאה שהונחתה עלינו? אבל יש להניח כי לא הכול חשים כי הם שרויים בתקופת סבל, בימים שגזר עלינו השלטון להינתק מן הסביבה האנושית, המוכרת לנו.

אמנם, כאשר מתבוננים בצילומים מן האוויר, כפי שראינו במירקעי ערוץ 12, אפשר היה להיתפס למידה צנועה של חרדה: מקומות יישוב הומים, נראו דוממים, מעין מושבות רפאים. כאילו שעטה סערה שהשחיתה כל פיסת חיים.

אבל התוצאה של הדממת חיי היום יום, איננה רק קללה. יש בה גם ברכה. לפחות לטעמנו. ואת הצד המבורך של שיתוק חיי היום יום, החיים המתנהלים תחת כיפת השמיים, בהחלט ניתן לנצל, אפילו לטובת הכלל. מה שנדרש לעשות הוא להבחין בין גזירת הבדידות המונחתת בצו על ידי השלטון לבין התבודדות, זו המתרחשת על פי בחירה אישית, חופשית.

אמנם, ידועה ההמלצה התנ"כית: לא טוב היות האדם לבדו. אבל גם בבחירה להתבודד, מרצון חופשי, יש בה ברכה. דוגמא מן החיים: הצעיר הישראלי היוצא להודו בנימוק כי הוא יוצא "לחפש את עצמו." הוא ימצא את עצמו, במהלך החיפוש במנזרים מבודדים, המאפיינים את הבודהיזם. אבל לא רק בהודו, ולא רק מנזרים.

אחד  משרי ההגנה של ארה"ב, ג'יימס שלזינג'ר, נהג לבלות שעות רבות, אפילו ימים, בדיג, תחביבו. מימוש התחביב בהתבודדות, בחברת הדגה השותקת, סייע לו בקבלת החלטות. ובעוד הפיתיון שקוע במים, מתבצע ניקוי ראש אצל משליך החכה. עד שהדג שנלכד, המתין בעל החכה ושתק, התבודד.

אולם, אין לתאר מאמרי דעה תוקפניים  אם ראש ממשלה אצלנו היה מחליט להסתגר, לכמה ימי התבודדות, ולאו דווקא עם המשפחה בטיול בגליל. גזירת השלטון להסתגרות, לבדידות, דומה שהיא קשה במיוחד על ציבור ישראלי המחולל רעשים, כמעט בכל תחום של חיי היום יום. הדממת היום יום, רק מעצבנת  אצלנו את הרבים. אנו מסתפקים ביום מנוחה דומם אחד בשנה: יום כיפור. אפילו רחש האופניים ביום זה, ברחוב דומם ממכוניות, יכול להוציא אותנו מן הדעת.

אבל ההתבודדות מושכת אליה גם מקבלי החלטות. הנה, ב-1961, יצא ראש הממשלה בן גוריון לבורמה כדי לתהות על פשר הבודהיזם. הוא חווה שם גם התבודדות, ועל כך הוטחה בו בארץ ביקורת שעסק בכך, והעדיף זאת על פני  טיפול בענייני המדינה.

לפעמים, מחליטה מדינה, בימי רגיעה, לנהוג בבדידות כלפי חוץ: הלוא ממשלת בריטניה, בשלהי המאה ה-19, נקטה  במדיניות שכונתה "בדידות מזהרת". זו התבטאה במשיכת ידיה מענייני אירופה שמעבר לתעלה. ייתכן שאף הנשיא טראמפ חותר למעין "בדידות מזהרת" ביחסי החוץ.

אצלנו, קשה לדמיין שראש ממשלה פעיל, היה מחליט להתבודד במנזר בורמזי ואפילו אך בחורש גלילי. ואין הכוונה לטיול משפחתי. בבדידותו, היה זוכה למטחי ביקורת, כמי שמפקיר ענייני מדינה.

וישנו עוד יתרון להשבתת חיי היום יום: הכנסת יותר שובתת מאשר גועשת. אכן, בהתבודדות יש יתרון למנהיג ולעמו. היתרון למדינאי הפעיל: תמריץ לחשיבה אחרת, חשיבה "מחוץ לקופסא".

אבל דומה שאצלנו הדממת חיי היום יום לציבור אולי אינה יכולה להתמשך לזמן רב. העם ומנהיגו יתפוצצו ממתח אם כך יהיה. מציאות מתמשכת, אפילו נצחית, יפה יותר לראש ממשלת שוויץ, למשל. ליד מיטתו לא מונח טלפון אדום.

[הרשימה פורסמה לראשונה ב"ישראל היום", 5.4.20]

יעקב אחימאיר

אהוד: אם אינני טועה, ראש המשלה שלנו אינו יכול להתבודד כי אומרים שיש לו הסכם עם שרה לפיו עליו לקחת אותה איתו לכל מקום שבו יימצא, כולל הנסיעות לחו"ל. ואילו בן-גוריון אולי לא לקח עימו את פולה להתבודדות בבורמה.

* * *

יערה בן-דוד

שירים

אוֹר מהופך

אַף אֶחָד אֵינוֹ חָפְשִׁי, אֲפִילּוּ הַצִפֳּרִים

כְּבוּלוֹת לַשָּׁמַיִם – שָׁר בּוֹבּ דִּילֶן,

הָיִיתָ דִּבּוּר בֵּינִי לְבֵינִי, אוֹר מְהֻפָּךְ בִּשְׂמָחוֹת,

מְשׁוֹרֵר שֶׁל שִׁיר אֶחָד, כְּמוֹ

אֵם לְיֶלֶד אֶחָד בְּחֶנֶק אַהֲבָה

וְהַדִּבּוּר בֵּינִי לְבֵינְךָ גֶּשֶׁר מְקֻמָּר אֶל הַיָּם הָאַחֵר, רוֹקֵחַ שִׁקּוּי.

הָיִיתָ זְמַן נִלְקָט קִמְטֵי נֶפֶשׁ, כִּתְמֵי צְחוֹק

לְהָקִיץ בִּי בְּרֵאשִׁית.

סְמוּכִים וּבְטוּחִים הָיִינוּ כְּדֵי הֶבֶל פֶּה

וּנְשִׁימָה

צֵל בָּא וְצֵל הוֹלֵךְ וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם.

עֵיניים

מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל הַהֵד מֵחַגְוֵי הַסֶּלַע

וְסַנְסַנֵּי שִׁיר הַמַּעֲלוֹת –

הֵן מִתַּחַת לְעֵינִי יֵשׁ עוֹד

עַיִן עֲגוּלָה וְתוֹמַהַת, עוֹצֶמֶת, נִפְקַחַת,

חוֹתֶכֶת, נוֹגַהַת, טוֹעֶמֶת, עֵירֻמָּה מִמִּלִּים,

בָּבַת אֵינִי

הִיא דַּיֶּרֶת הַמִּשְׁנֶה שֶׁלִּי

וְכֶתֶם לֵידָה, רוּחַ אֵל קָטָן מֵעַל תְּהוֹם

עַכְשָׁו עַל בֹּהַק מִצְחִי.

* מתוך "לובשת בגד הפוך – מבחר וחדשים", העומד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השירים הופיעו בגיליון פברואר של "מאזניים".

* * *

אירית שושני

הרהורים בטרם יחמוק האביב

*

רַכְּבוֹת אָבִיב דּוֹהֲרוֹת בִּי   

מְחַפְּשׂוֹת פִּתְחֵי מִלּוּט

אֶל לַהַט הַקַּיִץ

וַאֲנִי אַךְ הִתְחַלְתִּי לֶאֱהֹב

הִתְיַשַּׁבְתִּי בַּמּוֹשָׁב הָרִאשׁוֹן

פָּנַי לַחַלּוֹן בְּעֵינַיִם מֻרְעָבוֹת

לִלְחֹךְ נוֹפֵי מוֹלֶדֶת מִפְּרוֹזְדּוֹרֵי

לִבִּי עַד טַיְּלוֹת הַיָּם

עוֹד לֹא יָשַׁבְתִּי בַּמּוֹשָׁב הַשֵּׁנִי

עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי חַלּוֹן לִנְשֹׁם

הַשָּׂדוֹת שָׁמְמוּ פִּתְאוֹם

הַחַרְצִיּוֹת נוֹסְעוֹת בְּרַכֶּבֶת אַחֶרֶת

*

בֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר  

בֵּין נֹחַם לִלְוָיָה

עוֹד מְרַחֲפִים אוֹתוֹתַי

עַל הַקַּרְקַע

עוֹד רֶגַע עוֹד יוֹם

עוֹד יוֹם עוֹד רֶגַע

יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת

הַחַרְצִיּוֹת יוֹדְעוֹת

פּוֹרְטוֹת אֶת הִמְנוֹן

הָאָבִיב

עַל כִּנּוֹר לִבָּן

מְמִיתוֹת אוֹתִי

בְּצָהֹב

* * *

איליה בר-זאב

בכל זאת משהו מטריד

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר

וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד

נוֹדְדוֹת.

מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,

סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם

לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.

מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

"מַה יִשָּׁאֵר?" שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:

"מִלִּים,

מִלִּים כָּאֵפֶר..."

בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד בְּיוֹם אָבִיב שֶׁכָּזֶה –

צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים,

מַמְתִּינוֹת.

וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד

הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק –

תַּאֲרִיך יַעַד

            מוֹעֵד

                  זִכָּרוֹן.

יִבְבַת מְכוֹנִיּוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף –

בְּפֶתַח הָאֹהֶל, בֵּין הַמָּסַכִּים,

אָנוּ נֶעְלָמִים בָּאוֹב   

* * *

אורית דשא / שלושה שירים

קריצת השמש מן האדמה

החרציות, החרדלים, החמציצים,

מכל הירוק הדשן – מציצים

וזורחים, מאירים,

כאומרים:

אביב בארץ

והאור סביב!

גם אם עננים נעים

ברוח הקלילה –

לא לגמרי מסתירים

את השמש הקורצת

ומאצילה מאורה הנעים

על הצומח למטה

מן האדמה הרווייה,

המעירה ניצנים חבויים בה

ודוחקת בם לצאת

לאוויר העולם החמים

המקבלם, אף הוא,

במאור פנים,

לאחר חורף

גשום סגרירי.

מי נתן את ההוראה?

מי נתן את ההוראה הגורפת

לכל הצהובים לצאת

מתוך הירוק העז?

כמו על פי צו –

כל פרח צהוב פה ניצב

באלפי זריחותיו

מתוך הירוק הדשן :

החרציות, החמציצים,

החרדלים, השיטות,

זורחים – מתערסלים

בתוך הירוק הכללי.

ברוח הקלילה

כשהשמש מנעימה

מתוך העננים הנעים

ומלווים...

האם זה אור השמש

הנעימה ממעל,

הצובעת בקרניה הסמויות

נקודות צהובות

כמציירת בצחוק

בתוך הירוק?

טיסת השלדג

פתאום הוא שוב מופיע

בטיסת החום-טורקיז-לבן,

חוצה את המשטח המוריק מתחתיו

לעבר מחסה בין עצי האורן

המרוחקים.

לרגע קט,

צבעוניותו

מחייה את האויר העומד

הנקי, הריחני

ואת שלוות

הבדידות והסגר

הכפויים...

ניסן תש"ף

אירית דשא

* * *

בלפור חקק

קורונה 2020

שֶׁבֶר חָדָשׁ בָּא לָעוֹלָם

סְדָקִים נִפְתָּחִים

 בְּכָל הַיַּבָּשׁוֹת

וְאֵינִי יָכוֹל עוֹד לְהַחֲשׁוֹת

מוּל הַיָּמִים וּשְׁאוֹנָם.

סֶדֶק נִפְתָּח בְּקַו הַמַּשְׁוֶה

לַחֲצוֹת אֶת הָעוֹלָם לִשְׁנַיִם

פֶּצַע מְדַמֵּם בָּאֹפֶק

בֵּין עַרְבַּיִם

שָׁמַיִם מְפֻכָּחִים זָזִים מִמְּקוֹמָם

וְהֵם רוֹאִים וִירוּסִים

וְלֹא טְלָלִים.

שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִשְׁבָּרִים בַּמַּגֵּפָה

וְגַם הַמִּלִּים.

זוֹ הַשָּׁעָה אֲדוֹן עוֹלָם

לִשְׁלֹחַ מַלְאָכֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

לֹא שָׁעָה הִיא לְמַקְהֵלוֹת מַלְאָכִים

בְּעוֹלָם שֶׁל חֲשֵׁכָה אֵימָה

יֵרְדוּ נָא לָאָרֶץ לִרְאוֹת הַכְּצַעֲקָתָהּ

לָשִׂים מַרְפֵּא לַאֲנָשִׁים, לְמַפַּלְתָּם

לִרְאוֹת הַכְּצַעֲקָתָּם

5.4.2020

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ב:

 The Cure is Worse Than the

 Disease

"הריפוי גרוע מהמחלה," זהו המשפט עליו חוזר הנשיא טראמפ מידי ערב במסגרת התידרוך היומי לכתבים, בתחילתו, באמצע ובסוף. הוא נאלץ "להסביר" לכתבים המעונבים מביעי התמיהה ש"הריפוי" איננו ריפוי, כלומר מכונות ההנשמה המשוכללות ביותר אינן מרפאות, הן, במקרה הטוב, קונות זמן יקר לחולה לפתח נוגדנים בעזרת המערכת החיסונית נגד הנגיף הערום הזה. 

ריפוי [אקטיבי] משמעו תרופות ו/או חיסון. אלה, נכון לרגע זה, לא בנמצא באופן רשמי.

"ריפוי" מס' 1  – בארה"ב מיספר מכונות ההנשמה נמדד בכמה מאות אלפים בעוד שמיספר החולים הנצרכים עלולים להגיע לכפולה של 2 או 3 מכך! זה מזכיר מצב של חובש פלוגתי קרבי שצריך להחליט במי מפצועיו הקשים לטפל ובמי לא...

"ריפוי" מס' 2 – בדיקות, בידוד, מסכות, 2 מטר מרחק חברתי (בארה"ב: 6 רגל – בערך 1.80 מ'), סגר אזורי/כולל – כל אלה אמורים לנטרל בהדרגה את כושר ההדבקה הכה גבוה של הנגיף, ו"לשטח את העקומה" בהקדם האפשרי. באפשרויות "הריפוי" האלה  בארה"ב "טמון הכלב" הכלכלי, והוא אסטרונומי – נמדד בטריליונים של "ירוקים" בניסיון לשמר את הכלכלה מעל למים, ובעשרות טריליונים להחזירה לדרגת המעצמה שהיתה.

מחיר "הריפוי" לא מסתיים בטריליונים הנ"ל, בוודאות מפחידה צפוי כאן מחיר משמעותי בחיי אדם. על כך – הס מלהזכיר בתידרוך הנשיאותי היומיומי – דפנות בלון הפאניקה דקות מדי. מרביתה של ארה"ב, בימים כתיקונם, מבלה את חייה במסגרת "משפחה גרעינית" – ביטוי שנחת עלינו רק לאחרונה ואולי יעזור לנו במשהו להבין לליבם של תושבי ארה"ב. "אולי," משום שאנו "טובים בעיגול פינות" במיוחד כאשר הכביש ריק מתנועה ובשעות אחה"צ של ליל הסדר קרוב לוודאי יש המתכננים לאסוף את בישולי הסבתא ממיפתן ביתה – כל זאת תוך 20 דקות לכל כיוון. לך ותבצע "עיגול" כזה בארה"ב, כאשר "איסוף" מהסוג הזה איננו מעשי כי הזמן הדרוש לו נמדד בימים במקום דקות.

המשברים הגדולים בארה"ב תמיד לוו בהתאבדויות, במחלות חרדה ובחסוכות מרפא. בשבועות האחרונים נרשמה עלייה משמעותית ברכישת כלי נשק ע"י אזרחים. בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת". ניתן לכלול את פיטוריו של מפקד נושאת המטוסים "רוזוולט", שדיווח כי 114 מתוך 5000 אנשי ציוותו נידבקו בקורונה, ולא חיכה מספיק זמן לתגובה לפני שדאג שהידיעה תגיע למדיה האזרחית. סגן-שר הצי, גם הוא גילה סימני חרדה, שונים באופיים, ומיהר להשיג הסכמה מגבוה לפיטורי הקפטן, לא לפני שהשיג עבורו "המתנה" רשמית לתפקיד הבא... תוך יממה נוספת אותו סגן-שר הוחלף...

מקררים המתרוקנים בביתם של המובטלים בפתאומיות עלולים לעלות להם ביוקר נפשי וגופני רב.

 את כל זאת מנסה טראמפ לדחות ולרכך ככל האפשר ולעיתים, כך הודה, לצבוע דיווחים בצבע ורדרד...

במקביל, טראמפ הפעיל מערך לוגיסטי רב ממדים ומרחקים ע"מ לסייע למושלי הסטייטס שנפגעו קשה ובינוני ממחסורים בבתי חולים, תרופות, מיכשור רפואי וכוח אדם מקצועי. ע"פ תקנות לשעת חירום בוצעו "צווי 8" לייצור מיכשור מגוון נידרש – בבחינת "וכיתתו מכוניות על הסרט-נע למכונות הנשמה". במיוחד חטפה על הראש יצרנית המכוניות GMC –  אותה חברה שאובמה נאלץ, או יותר נכון אולץ "לשחרר" מכל חובותיה בסך 120 מיליארד דולר במשבר 2008. לפני שנתיים היא סגרה מפעל ייצור ענק באוהיו והעבירה אותו – ל... סין. עכשיו היא מייצרת, תחת צו 8 כמובן, כמה עשרות אלפי מכונות הנשמה עבור ניו יורק, במימון ממשלתי מלא, אחרי שטראמפ ענה ב"לא תודה" להצעה "נדיבה" מסין לספק אלפי מכונות כאלה במחיר מציאה. חבל שלא הוסיף לסינים גם את הבדיחה אודות שיא החוצפה: אחד שופך אשפה מהקומה השנייה על המאוורר המסתובב בקומה הראשונה, יורד לשם בריצה ומושיט ממחטות ניקיון לאורחים המוכתמים ברפש...

נגיף הקורונה התוקף את העולם בארבעת החודשים האחרונים מתאפיין בכושר הדבקה גבוה במיוחד ברדיוס בינוני, ללא מגע ועם שיעור תמותה נמוך יחסית. בשרטוט למטה מוצגות שתי חלופות אופייניות.

הראשון (רקע מלא) – תוואי הדבקה ללא התערבות, השני (רקע מקווקוו) – תוואי הדבקה תחת התערבות מעכבת.

שתי החלופות האלה תלויות בעשרות גורמים ומשתנים לאורך זמן כמו נגישות הבדיקות (באקראי, ע"פ בקשה, ע"פ סמפטומים, כניסה לבידוד ויציאה ממנו, זיהוי נידבקים פוטנציאליים, שמירת מרחק חברתי, ועוד).

לקבוצת משתנים נוספת קיימת, בנוסף, גם השפעה עוצמתית על כלכלת המשק. כמו: סגר ביתי ברמות הגבלה משתנות, הפסקת לימודים בבתי ספר, השבתת עבודה והתקהלויות מחוץ לבית.

עד לפני כ-30 שנה להשפעה העוצמתית הנ"ל היה פוטנציאל לשיתוק המשק ו/או לשנות שפל כלכלי עמוק.

בנוגע לארה"ב, להשפעות הכלכליות עוצמה כפולה ומוכפלת. תסריט אובדן מעמדה כמעצמה העולמית הופך מאפשרות לוודאות מתקדמת! קיומן היציב של המדינות הדמוקרטיות כבודדות ובגושים כמו האיחוד האירופי תלוי בעוצמתה ובמעמדה של ארה"ב במיוחד מול הפיתוח המואץ, והאמביציות המאיימות של סין שלא הועמו כהוא זה בעקבות "הפסדה על-האפס" לארה"ב בסיבוב מס' 1 של מו"מ הסחר ביניהן.

יתירה מזו, צמידות עיתוי של הופעת הנגיף במחוז חוביי בסין רק ימים ספורים לאחר חתימתה על הסכם סיבוב מס' 1 והחלת צנזורה חמורה על פירסום המגיפה במשך כחודש וחצי, מקשים, בטבעיות רבה, על השתקת מיגוון רחב של תיאוריות קונספירציה בשלבים:

א) פיתוח הנגיף באחד מיני רבים של מכונים ביולוגיים נסתרים ברחבי מדינת הענק; להדבקה עצמית בעוד פיתוח החיסון והתרופות הסתיים או נמצא במצב מתקדם.

ב) הסתרת פריצת המגיפה כ- Pandemic.

ג) הדבקת מדינת מפתח בודדה כמו איטליה אליה נמשכים מיליוני תיירים לשנה מכל כנפות התבל, ומשם:

ד) היסטוריה והיסטריה כלל עולמית מונעת בכוחות עצמה.

מה שמעצים את התנהגותה הקונספירטיבית היא העובדה הפשוטה בתכלית, שאם נתעלם רק משלב הפיתוח הנ"ל (א) הרי שמשלב (ב) והלאה – כך בפועל, התנהלה סין !!! כיצד יגיב "העולם החופשי"? שאלה פתוחה. כיצד ינהג טראמפ? שאלה קלה, ואיני רואה סיכון להיות אותו "שוטה" שמתנבא לעתיד – הוא "יגיש להם חשבון תואם", אם וכאשר ייבחר מחדש ב-3 לנובמבר.

שירטוט 1. מספר הנדבקים בנגיף כפונקציה של ימים ממועד ההדבקה הראשון

לנשיא אמריקני אין אופציה לנהל משבר תברואה באופן ריכוזי כפי שזה מתנהל אצלנו או במדינות המערב. כרפובליקה/איחוד של מדינות, ניהול משבר תברואתי נתון בידיו של המושל בכ"א מ-50 מדינות האיחוד (מכאן השם United). יש בכך יתרונות וחסרונות רבים ומגוונים. כמה מהם מזדקרים:

1. בניהול ריכוזי (נשיאותי) ניתן היה לחסום כניסה ויציאה מסטייט נגוע (כפי שקרה עם וואשינגטון סטייט). בשבוע שעבר מושלת רוד איילנד הקטנטונת הכריזה, ללא תיאום כלשהו, על הגבלות כניסה למכוניות מניו יורק! אנדרו קוומו – מושל ניו יורק רתח מזעם אך מילא פיו מים. שבוע קודם לכן היה זה הנשיא עצמו שהציע הגבלות תנועה החוצה מניו יורק המשופעת-נגיף. אותו קוומו מושל ניו יורק הזמין עיתונאים והכריז על קיצה הקרב של הבורסה לניירות ערך בוול-סטריט "שלו". חשוב לדעת שאנדרו קוומו נראה די מרוצה ממסיבות העיתונאים הדחופות בהן הוא דיווח, כאילו בא מהאו"ם, עד כמה חמור מצבה של ניו יורק ברומזו שמצידו של הנשיא מזדקרת אזלת יד. הופעותיו נשאו נופך נשיאותי. לפתע נישכח שמו של מועמד הדמוקרטים – ג'ו ביידן. כשנזכרו, הצליחו למצוא אותו אי-שם מערבית לנהר המיסיסיפי מקושש קולות פריימריז אחרי שברור שזכה מזמן במועמדות דה-פאקטו. כששאלו אותו שאלה בנוגע לנגיף שמטריף את שנתה של אמריקה, היתה לו תשובה כזו שהמראיינים מטעם הדמוקרטים הצטערו שזה קרה בשידור חי...

טראמפ, שנשאל ע"י העיתונאים על האירועים הנ"ל, היפנה אותם לקרוא מה אומרת על כך החוקה! אין ספק – ארה"ב זקוקה ל"תיקון" בחוקה, בכך יטופל – לכשירחיב.

2. שלושה מוסדות פדראלים למחקר-טיפול-ושירות רפואי ממלכתי קיימים בארה"ב. בשני הגדולים שבהם CDC ו-NIH יצא לו לבקר במהלך 3 שנות הנשיאות. נחת – לא שבעו עיניו בביקוריו. איך יודעים? הוא הקטין את תקציביהם. מתברר מדוחות שנכתבו, שקיים חוט שני משותף לשני המוסדות – המחקרים והנושאים שטופלו, עסקו במחלות ובנושאים רפואיים שהתרחשו בעבר ("המלחמה שהיתה"), בהם דשו במחזוריות נדושה שוב ושוב. במחלות זיהומיות – SARS ואבולה ("המלחמה שתהיה") עסקו שם באופן רדוד. אחרי הכול, שתיהן לא חצו את האוקיאנוסים אל "העולם החדש" (דבוז'אק).

אל המכון השלישי National Institute of Allergy & Infectious Diseases, כנראה שלא יצא לטראמפ להתוודע (היו חקירות מולר ומשפטי הדחה?) – גם לא למנהלו עטור הפרסים – ד"ר אנטוני פאוצ'י, שנמצא בתפקיד כבר 36 שנים! מסתבר שכוכבו של פאוצ'י זהר ברמה בעקבות מחקריו שוברי הקרח במחלת האיידס שהטילה חתיתה בזמנו, ויש לו חלק משמעותי ביותר בדחיקתה לקרן זווית זניחה ועל כך זכה בצדק רב ב"מדליית החופש  הנשיאותית".

טראמפ שהקים את הניהול הנשיאותי בראשותו של סגנו מייק פנס, חיפש בנרות אוטוריטה ראוייה שתנהל את הצד הרפואי-מיקצועי מתוך הצוות. מרבית ההמלצות הצביעו בטבעיות על אנטוני פאוצ'י. מכאן, בחר בו הנשיא לתפקיד המרכזי-מקצועי בצוות הניהול. אלא שדווקא כאן התגלעו חריקות. ניכר היה בפאוצ'י שהוא חש באי נוחות. כאיש המקצוע בה"א הידיעה הוא נאלץ לענות בתדירות מעיקה "לא ידוע" ופעם או פעמים הוא נעדר מהתידרוך היומיומי בסביבות השעה 6 בערב.

בפעם השנייה, כאשר נשאלה שאלה מקצועית והוא לא נמצא להשיבה, טראמפ שאל מול המצלמות "היכן ד"ר פאוצ'י ?" – ומאז הוא דורש ממנו להתייצב לתפקידו היומי. לפתע, תוך יומיים, החל ד"ר פאוצ'י לצאת עם תחזיות איוב כמו תחזית ורודה של 100 אלף מתים מול תחזית שחורה של 200 אלף. תוך יומיים נוספים השחורה כבר המריאה ל-300 ו-350 אלף.

במקביל (בתגובה?) טראמפ יצא עם המסר:  The cure is worse than the disease!– וזה נראה שכל צד מנסה להרים את הצד עליו הוא אחראי במשוואה: פאוצ'י את נזקי המחלה במונחי מיספר הנפטרים, מול טראמפ המציג את ניזקי ההרס החלקי של הכלכלה הנמדד בטריליונים רבים של דולרים, בעשרות מיליוני מובטלים שיעיקו על המשק, שאפילו אחוז אחד של מתאבדים יכסה בעודף את תחזיות השכול המתגברות מדי יום של ד"ר פאוצ'י...

אגב, האחרון איבד כנראה את הקשר עם מולדתו השנייה – איטליה. בלומברדיה ובמיוחד במילאנו כ-ו-ל-ם מבודדים בבתיהם כמעט חודש. בימים כתיקונם מבצעים שם את קניות המזון במרכולים הגדולים הנמצאים במרחק נסיעה, אך עתה יורדים לקנות "משהו" (כל דבר אכיל) במכולת השכונתית. קל למצוא אותה – לפי התור הארוך [מאוד]. אחרי שעתיים, או-טו-טו נכנסים, אז מופיעים כמה ביריונים ופורצים פנימה, מי שמתנגד להם שב לביתו, מינוס שיניו הקדמיות, פלוס בטן ריקה, וציפייה לבוקר חדש שחייב להתחיל שעה-שעתיים מוקדם יותר...

טראמפ יוזם גם מאמץ להקטין את ערכי הנזק מצד המחלה – אבל מכיוון הריפוי – פיתוח תרופות לטווח הקצר וחיסונים לטווח הארוך. וכאן מגיעה הפתעה לא נעימה מצידו של ד"ר פאוצ'י – הוא מביע התנגדויות באופן סידרתי ולעומתי, בסיגנון של "התרופה המוצעת לא עברה ניסיון קליני מספק," או "נוסתה רק על עכברים" וכיו"ב. אלה תגובות כסת"ח מכיוון שכאשר יש למעלה מאלף מתים ביום, לפחות 50% מהם היו כנראה מסכימים לחתום על "ניסויי חמלה", מה שיכול היה לזרז באופן זה את סימון התרופות בעלות הסיכוי הרב ביותר להעמדתן לניסוי קליני כשר למהדרין.

אתמול, במסיבת העיתונאים, נשאל פאוצ'י ישירות על סיכויי תרופה מסויימת לעמוד בניסויים. טראמפ מנע ממנו להשיב!!!

האם יש כאן קרע בלתי ניתן לאיחוי בצמרת המובילה, בעוד הקרב על הדברת הנגיף נמצא בשיאו? האם מומחה מוערך ומעוטר מדליות בנושא האיידס מתאים גם להוביל מקצועית את המערכה הרפואית בקורונה? התמיהה מתבססת על ההבדל התהומי בין נגיף האיידס לבין נגיף הקורונה, ולו רק באופן ההדבקה. באיידס ההדבקה נעשית תוך מגע גופני במתכוון כלומר – מקדם הדבקה נמוך ומתוך פעולה ישירה, בעוד שהקורונה עוברת מחולה לבריא ביעף ברדיוס של כמטר וחצי! אחוז התמותה מבין החולים בקורונה הוא באופן מזערי עד אפסי עד גיל בינוני ומתעצם גיאומטרית עבור גילאים גבוהים. ברור שהאסטרטגיה למיגור שני הנגיפים הללו שונה בתכלית השינוי. טראמפ כבר הודיע שאסטרטגיית "היציאה" במטרה להפעיל מחדש את הכלכלה תצא לפועל קרוב ממה שציפו.

הנקודה היהודית באמריקה

בשכונת ויליאמסבורג (ברוקלין, ניו יורק) נערכה בשבוע שעבר הלוויה לרב ידוע ופופולארי, כאשר העיר נתונה תחת סגר ביתי. לפתע נפתחו דלתות בית הכנסת וממנו שטף נחשול ענק של מתפללים, שעניינם לצעוד קרוב ככל האפשר, בצפיפות רבה, לארון הקבורה.

חיפשתי לשווא את השוטרים ולא הופתעתי כשלא מצאתי. המושל קוומו לא יוותר בקלות על קולותיה של אוכלוסייה בת למעלה ממיליון נפש, שמצביעה עבורו. לכן, הוא מוותר בקלות רבה על האכיפה, שאמורה היתה למנוע הצפת בתי החולים באלפי חולים חדשים. הופעתם אפילו תורמת להכרזת מצב חירום בכל הסטייט מול צלמי הטלוויזיה, המכסים את זה הלבוש בז'אקט השריף. לרוע מזלו של קוומו, טראמפ מכיר את ניו יורק מילדותו, והוא ענה לבקשת קוומו לעזרה מהמימשל בציוץ קצר אופייני שמשמעו בערך – "תתחיל לאכוף." מי שנפגע באמת מהעבירה ההמונית על החוק הם התושבים. התוצאה הצפוייה – עלייה משמעותית באנטישמיות. אם באלפיים שנות גלות סבלנו לרוב מאנטישמיות-חינם, עכשיו זו תהיה קשה ומטעמים מובנים.

הנקודה החרדית בישראל

גילוי נאות: אינני נוהג להתייחס בסידרה הזו למתרחש אצלנו, אלא שהקורונה מפילה מחיצות/חומות הפרדה אזורית, מה שמזמין התייחסות.

אותה תמונת המון חרדי לרב שנפטר בבני ברק לפני כשבועיים, ולמרות מיגבלות שמירת מרחק ו"סגר מוגבל" – זכתה לקיתונות של תגובה ציבורית, וביחד עם הפרות רבות נוספות, הביאה להפעלת פיקוד העורף מעובה חטיבות צה"ל לוחמות ומעוטרות – שפשטו על בני ברק רבתי בנוסף לכתריסר מוקדי ישוב חרדיים.

הכעס על החרדים הוא עצום מחד ועצור מאידך. התנהגותם מעצימה מאוד את שיעור ההדבקה ותולדותיו ומציפה את בתי החולים על צוותיהם, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה. יתירה מזאת, החיים בצפיפות גבוהה לא מותירים אפשרות סבירה של חיים תחת סגר הדוק. במצב זה נאלץ פיקוד העורף לעבות משמעותית את נוכחותו בכדי לספק מזון לבתי התושבים ולמנוע יציאה מיותרת.

   המשמעות – הרת גורל. בני ברק כמשל, מעמידה סימן שאלה בוהק על ישימות אורחות החיים בה תחת האפשרות הכמעט ודאית של מגיפה נגיפית בטווח עתיד בלתי ידוע ובתנאים בלתי ידועים – קלים יותר במקרה הטוב או גרועים יותר, רחמנא ליצלן.

האם מדינת ישראל מוכנה להסתכן בהחמרת מצב כה קריטית כאשר אוכלוסייה של כחצי מיליון איש מתנהלת תחת סיכון עצמי גבוה, כשבעת פקודה תדרוש להביא משאבי אנוש ומקורות כספיים אדירים בכדי לבער את הנגע ולהרים את הכלכלה מאשפתות.

  הדרישה מהקהילה החרדית בארץ גבוהה מזו שבארה"ב. שם, לפחות, מקיימת הקהילה את שני הציוווים הבסיסיים:

* פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית, א', כ"ח).

* בזעת אפך תאכל לחם (בראשית, ג', י"ז).

בישראל מקיימת הקהילה החרדית רק את הציווי הראשון, ובאדיקות יתירה!

את הציווי השני היא ממלאת אך ורק בחלקה המינורי! – את השאר מממן עבורם מרכיב האוכלוסייה הבלתי חרדי בישראל בהיקפים של מיליארדים רבים ולאורך שנים רבות. התאגדותם כמפלגות פוליטיות מאפשרת התנהגות סקטוריאלית הרסנית והצטרפות פעם לגוש השמאל ופעם לימין. הגמישות הערכית הזו מותירה בידם כח פוליטי שהוא לפחות כפול 2 מכוחם האלקטוראלי! האנאלוגיה היא "משחק השנה" באמצע עונת הכדורגל – אז משחקים על  6 נקודות (ה-3 המוענקות למנצח ועוד ה-3 הנגרעות מהמפסיד). במקרה דנן, אם מפלגה "א", שיש  לה 7 מנדטים, מוכנה להצטרף לכ"א משני הגושים, יזכה הזוכה בה בכל 7 המנדטים שלה בעוד שאותם 7 מנדטים ייגרעו מהגוש המפסיד. מאזן המנדטים בין שני הגושים כתוצאה מהחלטת "א" הוא 14 (7x2=).

המפלגות הסקטוריאליות עשו שימוש רב בכוחן הכפול. ניבנו להן ערים צפופות אוכלוסין שהן בבחינת "הזמנה למחול" של נגיפים עם "שטיח אדום"!  קשה לראות את המערכת הפוליטית בישראל מוכנה להתחייב בהפעלת "הערבות ההדדית" עם פריצת המגפה הבאה, אחרי זו שתיפקדה ביעילות מרשימה הפעם – עבור האוכלוסייה החרדית, מבלי שזו תשנה משמעותית את הווית חייה.

פרופ' חובב טלפז

8 באפריל, 2020

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.4.20

* צירי לידה – האם עם ישראל יזכה למתנת חג – ממשלת אחדות לאומית? אני מקווה שהמשבר הנוכחי במו"מ הוא צירי הלידה. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* בונים על הרמאות – הבון טון אצל "לה-פמיליה" של הבייס הביביסטי ברשתות החברתיות, הוא שלמעשה ממשלת האחדות היא "ממשלת שמאל". "נעבור את הקורונה ונפיל אותה." כלומר, הם בונים על היכרותם את נתניהו כרמאי ונוכל. כנראה שלכן הם מעריצים אותו. אבל אני נותן לו יותר קרדיט, ומאמין שהוא לא יפיל את ממשלת האחדות. ובכל מקרה, להקמת הממשלה תקדם חקיקה שתעגן את הרוטציה באופן שאי אפשר יהיה להתחמק ממנה.

ובכלל, העובדה שהקנאים מימין רואים בממשלה "ממשלת שמאל" והקנאים משמאל רואים בה "ממשלת ימין" היא ההוכחה שזו ממשלת אחדות לאומית, ולא ממשלה צרה צרורה קנאית קיצונית. כאשר השמאלימין הקיצוני מתנגד לממשלה, זה סימן שיש לעם ישראל סיבה טובה לחגוג ולשמוח.

* רק לא גנץ – נחרדתי לקרוא, בכתבה ב-ynet, שבה התבשרנו שעידן רייכל ישיא משואה בטקס יום העצמאות, את המשפט הבא: "את הנאום המרכזי, שיוקלט גם הוא מראש, צפוי לשאת יו"ר הכנסת בני גנץ."

בני גנץ? מכל האישים במערכת הפוליטית, האדם האחרון שאני מעוניין לשמוע אותו נושא דברים בטקס הוא בני גנץ. למה? כי פירוש הדבר, הוא שב-28 באפריל הוא עדין יהיה יו"ר הכנסת וטרם תקום ממשלת האחדות הלאומית.

העובדה שממשלת האחדות הלאומית לא קמה ולא הושבעה בשבוע שעבר היא תעודת עניות לנתניהו וגנץ. אבל שלא תקום גם עד סוף אפריל? הרי זו אמורה להיות ממשלת חירום!

* הרהורים לנוכח פריחת הדובדבן – אני יושב ספון בביתי, צמוד למקלדת ולמסך, שדרכו אני מקיים את כל הפגישות והישיבות באמצעות יישומון "זום". אולם את הנוף המרהיב הנשקף מחלוני, אף קורונה אינה יכולה לעצור. והימים האלה הם ימי הפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן. פריחת הדובדבן נמשכת ימים ספורים. לאחר מכן העלעלים הלבנים משחימים, מתייבשים ונידפים ברוח.

מה משותף לפריחת הדובדבן ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן? לשניהם יש חלון הזדמנויות קצר, קצר מאוד. אם מפספסים את חלון ההזדמנויות ביום אחד – הוא מאחורינו. אבל יש הבדל. הדובדבן יפרח גם בשנה הבאה. ואילו אם נחמיץ חלילה את חלון ההזדמנויות של סיפוח הבקעה בתיאום עם ארה"ב, מי יודע האם ומתי תהיה עוד הזדמנות כזו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת לבצע את המהלך ההיסטורי הזה בקונצנזוס לאומי רחב. זה יעד לאומי עליון. שום שיקול כיתתי, ושום ריצוי של "בייס" אינו סיבה לעכב את הגשמת היעד הזה. זה הזמן להכרעה בן-גוריונית – סיפוח בקעת הירדן עכשיו!

* החלטה מנהיגותית אמיצה – בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה, שהצילה את מדינת ישראל מאנרכיה, כשחתך את תעלולי עופר שלח לסיכול ממשלת האחדות והכריע בעד שלמות העם והמדינה, גם על חשבון שלמות המפלגה. אבל האם הוא חושב שבכך הוא מילא את מכסת ההחלטות המנהיגותיות האמיצות שלו לשנה זו?

בני גנץ נבהל מה"בייס" שמזנב בו בעקבות צעדו האמיץ, ולכן הוא עושה שריר מלאכותי דווקא סביב הנקודה הלא-נכונה ביותר – הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא הופך לסלע המחלוקת, דווקא את מה שראויה להיות אבן הראשה של האחדות הלאומית והבשורה ההיסטורית של ממשלת האחדות הלאומית – ריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה ובתמיכת ארה"ב.

על בני גנץ לקבל החלטה מנהיגותית אמיצה נוספת, להציב את החלת הריבונות בלב העשייה המדינית של ממשלת האחדות.

* ארגון הקצינים הקונפורמיסטים – הארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" מנהל קמפיין נגד סיפוח בקעת הירדן. זהו ארגון של קצינים בכירים במיל', בעלי השקפת עולם יונית.

יש לי כבוד רב לכל אדם שהקדיש שנים רבות מחייו לביטחון ישראל כמפקד בצה"ל. אין לי ספק באשר למחויבותם של כל אותם קצינים לשלומה וביטחונה של ישראל. אך יש לי ספקות רבים באשר לתבונה האסטרטגית של אותם קצינים. אני זוכר את גילויי הדעת של אותם אנשים, בעד נסיגה מהגולן, בעד הסכמי אוסלו, בעד הוויתורים של אהוד ברק, בעד ההתנתקות. תמיד הם סיפקו הסבר ביטחוני המצדיק מדיניות, שהמציאות הוכיחה שהיא כושלת. כל תחזיותיהם התנפצו אל סלע המציאות. אך הם הולכים עם הראש בקיר, דבקים בקונספציה שכשלה.

אני מזהה בחבורה הזאת קונפורמיות ועדריות. לעתים נדמה לי שכל אותם קצינים הפקידו את חתימותיהם כבלוק, ובכל פעם מישהו ממלא בתוכן את גילוי הדעת התורן. איני מוצא שם יצירתיות, חשיבה מקורית, תפיסה אסטרטגית רחבה, תעוזה אינטלקטואלית.

הסיסמה התורנית שלהם היא "ההכרעה הגורלית היא סיפוח או היפרדות." הטענה הזו משוללת יסוד. להסכמי אוסלו היו תוצאות שליליות רבות. את השלום בוודאי הם לא קידמו ומחיר הדמים של הכנסת ערפאת וצבאו לא"י כבד מאוד. אך להסכמי אוסלו יש תוצאה חיובית אחת שאי אפשר להמעיט בחשיבותה – היפרדות. בהסכם אוסלו נפרדנו מן הפלשתינאים. נכון, אחרי אלף הרוגים ישראליים נאלצנו להחזיר לצה"ל את השליטה הביטחונית הכוללת, אך נקווה מאוד שיבוא יום שבו לא יהיה בה צורך. מבחינה דמוגרפית, אזרחית ומדינית, ישראל אינה שולטת עוד על רובו הגדול של העם הפלשתינאי.

סיפוח בקעת הירדן רבתי – לא זו בלבד שאינו סותר את ההפרדה, אלא הוא תנאי להפרדה. רק כאשר בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל, תהיה אפשרות לבצע פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר סופית ורשמית על חבלי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל.

יתר על כן – סיפוח בקעת הירדן לריבונות ישראל תיצור הפרדה – הפרדה בין הרשות הפלשתינאית לבין הרצף הטריטוריאלי שבין ירדן לאיראן. בלי הפרדה כזו, יהיה רצף עוין מאיראן עד הקו הירוק, כלומר עד פאתי גוש דן. גוש דן יהיה "עוטף יו"ש" מול הרצף הזה. ומי שמאמין שהשלום עם ירדן יחזיק מעמד כאשר ממערב לירדן תהיה מדינה פלשתינאית, שוגה בחלומות באספמיה.

ההכרעה ההיסטורית היא בין סיפוח והיפרדות לבין איום אסטרטגי על מדינת ישראל.

* מפא"י החדשה – אם חוסן לישראל ומפלגת העבודה יתאחדו, זו תהיה מפא"י החדשה. מפא"י חדשה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. (אבל אני שייך לאחדות העבודה).

* קבורת חמור – ניצן הורביץ האשים את עמיר פרץ, שניתק את השותפות בין מפלגת העבודה למרצ, שהוא קבר את מפלגת העבודה קבורת חמור. מעניין, שזה בדיוק הביטוי שבו אני האשמתי את פרץ על החיבור עם מרצ – טענתי שהוא קבר את מה שנשאר ממפלגת העבודה קבורת חמור בחיקה של מרצ.

כבר בשנות השמונים, כאשר החל הכרסום בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, כתבתי שאם מפלגת העבודה תאמץ את הקו המדיני של ר"צ, היא תקטן לגודלה של ר"צ. מפלגת העבודה הייתה אז מפלגה עם יותר מארבעים מנדטים ור"צ – מפלגה זעירה (עוד טרם החיבור עם מפ"ם ושינוי והקמת מר"צ).

ואכן כך קרה. רבין ניהל מו"מ עם סוריה והסכים למסור לה את הגולן, בניגוד לעמדה המסורתית של מפלגת העבודה שהקימה את ההתיישבות בגולן כדי לסכל נסיגה כזו. בהסכם אוסלו הכירה ממשלה בראשות העבודה באש"ף. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) אהוד ברק מחק את כל הקווים האדומים של רבין ושל מפלגת העבודה כשהסכים לחלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ולמעשה מחק את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ואימץ את רעיון הנסיגה המלאה, שעד אז היה מנת חלקו של השמאל הרדיקלי בלבד. למרות שהפלשתינאים דחו מכל וכל את הצעת ברק ואח"כ את הצעת אולמרט באותה רוח, ולמרות שהפרו את הסכם אוסלו והפכו את הרש"פ בסיס טרור ולמרות תוצאות ההתנתקות – מפלגת העבודה הלכה עם הראש בקיר, דבקה בדרך שכשלה והמיטה אסונות על ישראל, בדוגמטיות חסרת פשר. ובעשור האחרון החלה מושפעת מן הרעל הפוסט-ציוני המחלחל לחברה הישראלית גם בסוגיית זהותה של המדינה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר במלחמתה נגד חוק הלאום.

לאחר שמפלגת העבודה ירדה ל-6 מנדטים בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 19') פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר שכותרתו: "עוז לתמורה אחרי הפורענות" (פרפרזה לכותרת מאמרו של בן אהרון "עוז לתמורה בטרם פורענות"). במאמר קראתי למפלגת העבודה לשנות את דרכה, לעשות חשבון נפש ולשנות את עמדותיה שהובילו אותה אל עברי פי-פחת. אך גם אז מפלגת העבודה המשיכה לדהור לתהום.

לאורך שנות הידרדרותה, כל מפלה הביאה לעריפת ראשו של היו"ר במקום לבחינת דרכה של המפלגה.

ומי יודע, אולי ההתנתקות ממרצ וההצטרפות לממשלת האחדות תביא את מפלגת העבודה לניסיון נואש אחרון לבנות את עצמה מחדש? התנאי לכך הוא התחדשות רעיונית.

* פולסא דנורא – יאיר ("תהליכים") גולן מסית נגד עמיר פרץ, תוך שהוא מדבר עליו במילות תפילת "אל מלא רחמים": "נוח על הכיסא לשלום ועמוד לגורלך הניקלה לקץ הימים. שלום ולא להתראות." מזכיר תהליכים לפני רצח רבין.

* סעד למיעוט – עו"ד ד"ר ניסן שריפי עתר לבג"ץ בדרישה לחייב את המדינה להתיר תפילה במניין מחוץ לבתי הכנסת תוך שמירת מרחק בין מתפלל למתפלל. לדעתי, יש לדחות את העתירה מפאת שלום הציבור. אני מעריך שכך יפסוק בג"ץ.

אולם זו בפירוש סוגיה הראויה לדיון בבג"ץ. יש כאן מקרה מובהק של שלילת זכויות מאזרחים, במקרה זה חופש הפולחן, בשל צורך של המדינה. ובמקרה כזה, בית המשפט העליון הוא המקום הראוי לבחינה האם הפגיעה בחירויות היא מידתית.

בקרב הציבור הדתי והחרדי יש עוינות כלפי בית המשפט, ותמיכה בניטרולו ובסירוסו. מתוך ביקורת, שחלקה מוצדקת, על בג"ץ, הם תומכים בשפיכת התינוק עם המים. הגישה הזו היא תולדה של שלטון ממושך; זחיחות של מי שמתייחסים לשלטונם כנצחי. אך לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, עתיד להיות מחר או בעוד שנה או בעוד עשור מיעוט. וכמיעוט, הוא עלול לחוש שזכויותיו נפגעות. ואם היום הוא יסרס את מי שנועד להגן על זכויות הפרט והמיעוט, כאשר הוא יזדקק לסעד הזה – זה עלול להיות מאוחר מדי.

* נפיחה – איך התנדפה לה כלא היתה מחאת הדגלים השחורים נגד "סוף הדמוקרטיה"? היא התנדפה כנפיחה כי היתה מחאת סרק. סתם אוויר חם, ללא שום תוכן. הצליחו ליצור היסטריה מלאכותית שהחזיקה מעמד פחות משבוע.

* מדינה בעוצר – בערב ליל הסדר יוטל עוצר על מדינת ישראל. האם קרה פעם שעוצר הוטל במדינת ישראל?

ב-8 בנובמבר 1948, בשלהי מלחמת השחרור ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהיתה לכנסת הראשונה), נערך מפקד האוכלוסין הראשון של ישראל. ביום זה כל אזרחי ישראל הוכנסו לעוצר בין השעות 17:00-24:00 והפוקדים עברו מבית לבית ואספו את השאלונים שחולקו בעוד מועד.

במגזר הערבי, שהיה תחת ממשל צבאי, הוטל עוצר במלחמת סיני. הפרתו (לא במודע) הביא לטבח בכפר קאסם.

לאחר הטבח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978, שבו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71, הוטל עוצר על צפון ת"א ויישובים בגוש דן ובדרום השרון, בשל החשש (שהתברר כחשש שווא) שנותרו מחבלים נוספים על השניים שנהרגו והשניים שנתפסו.

* העוצמה הגרעינית – המשפחה הגרעינית היא העוצמה הגרעינית שלנו.

* ביעור חמץ – קיר סטארמר, מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור בבריטניה, התנצל בשם הלייבור על האנטישמיות של המפלגה בתקופת קורבין.

האמירה הנחרצת נגד האנטישמיות, הוקעת האנטישמיות וההתנצלות בפני היהודים היא צעד מנהיגותי חשוב מאוד. אך אין די בדיבורים. מבחנו של סטארמר יהיה במעשים. עליו לבצע טיהור של מפלגתו מהצורר האנטישמי קורבין ומכל האנטישמים שזיהמו את מפלגתו. על הלייבור להשליך אותם מן המפלגה למקום הראוי להם בפח האשפה של ההיסטוריה.

* כאילו הוא יצא ממצרים – בהגדה של פסח אנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. על יום יציאת מצרים אמר משה בנאום הפרידה שלו מעם ישראל, בחלוף ארבעים שנה: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם."

ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. בזמן שבית המקדש היה קיים, בליל הפסח הקריבו את זבח הפסח כשיחזור של הפסח המקורי. ומאז תיקנו חכמים את סדר פסח, שבו אנו מספרים ביציאת מצרים ומנחילים את הסיפור מדור לדור בחינת "והגדת לבנך". ואנו מנסים בדרכים שונות לשחזר את יציאת מצרים כדי שנראה את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים.

השנה יהיה זה סדר מיוחד. לצערנו, לא תהיה בו החגיגה המשפחתית או הקהילתית הגדולה, אלא נסתגר איש בביתו עם משפחתו הגרעינית לחוג את הפסח. אך יש לכך גם פן חיובי: השנה כולנו זוכים לשחזר כמעט במדויק את פסח המקורי.

וכך הוא מתואר בספר שמות: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר. וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יְהוָה עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם. וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל. וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ."

וכמו אבותינו במצרים, גם אנחנו נסתגר בבתינו, ונישמר מפני המגפה המשתוללת בחוץ שלא תעבור את סף ביתנו, ואיש לא יצא את פתח ביתו עד הבוקר, ואפילו לאליהו הנביא לא נפתח את הדלת, כי בגילו הוא כבר בקבוצת סיכון, ומי יודע איפה הוא עוד עבר הלילה.

* מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו – בהוראות ההפעלה של סדר פסח במשנה, נאמר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח." כלומר הסיפור שאנו מספרים בסדר מתחיל בחושך ומסתיים בגאולה ואור גדול. יש לאורך ההגדה של פסח, במקביל, שני סיפורי גאולה. סיפור הגאולה הלאומית – מעבדות לחירות, מגולה לארץ ישראל. סיפור הגאולה הרוחנית – מפגאניות ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") למונותאיזם.

חובה עלינו לבער מקרבנו כל שריד של עבודה זרה. ולא חסרה עבודה זרה במקומותינו, ובראש ובראשונה – פולחן האישיות והסגידה למנהיג. אדם השבוי בפולחן אישיות אינו אדם חופשי, כי הוא מפקיע את המחשבה החופשית שלו ואת חופש הבחירה שלו, למנהיג שיחשוב בשבילו, וכל שנותר לו הוא לומר אמן.

* שהיו מסובין – העיר בני ברק בכותרות. בראש ובראשונה בשל התפשטות מגפת הקורונה בתוכה וכן כיוון שבליל הסדר אנו קוראים על מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.

בני ברק היא עיר עתיקה, פלישתית במקורה, המוזכרת בתנ"ך לראשונה בספר יהושע בנחלת שבט דן. היא התקיימה כיישוב יהודי מאות שנים, בתקופת הבית הראשון, המשנה והתלמוד.

בני ברק העתיקה לא היתה ממוקמת במקום בו יושבת בני ברק החדשה, הקרויה על שמה. מיקומה היה בתל בני ברק, המצוי בפארק אריאל שרון, בפינה הדרומית מערבית של מחלף מסובים.

ומדוע נקרא מחלף מסובים בשמו? על שם רבי אליעזר וחבריו שישבו מסובין במקום זה,  בבני ברק העתיקה, וסִפְּרוּ ביציאת מצרים.

* האשפוז הבא – לפני עשר שנים בדיוק, ב-6 באפריל 2010, אמור הייתי להתחיל תפקיד חדש, לאחר 9 שנים כמנהל מתנ"ס הגולן, תפקיד מנהל "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שהוא זרוע קהילתית של המכללה. ביקשתי לדחות את כניסתי ביום אחד, בשל התחייבות קודמת. בכל שנה (כלומר בכל שנה שאין בה קורונה) אני מדריך תוכן ימים אחדים במסע "נפגשים בשביל ישראל", ובאותה שנה אחד הימים שתיאמתי מראש היה ב-6 באפריל, שהיה אסרו חג של פסח והמימונה.

כדרכי באותם הימים (כלומר עד לאותו יום) נהגתי לטייל כשאני נעול בסנדלים. בירידה מהתבור מעדתי על אבן לא יציבה וריסקתי את הקרסול. פוניתי באלונקה במעלה ההר עד הכביש ומשם הובהלתי לבית החולים "העמק". בלילה עברתי ניתוח, ומאז אני נושא פלטינות בקרסול שמאל.

שלושה שבועות שכבתי עם הרגל המגובסת למעלה, וכך גם עברתי בביתי את החפיפה לתפקיד החדש. כעבור שלושה שבועות עברתי לגבס הליכה, לשלושה שבועות נוספים, ובו ביום התחלתי לעבוד בתפקידי החדש, עם רגל מגובסת וקביים. בקיצור - Break a leg.

היה זה האשפוז היחיד בחיי. נהגתי לומר באותם ימים, שכל 47 שנים אני מאושפז פעם אחת. אז האשפוז הבא צפוי לעוד 37 שנים.

* ביד הלשון: אתב"ש מועדי החגים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "לא בד"ו פסח", כלומר פסח לא יחול בימי השבוע ב', ד' ו-ו', וכתבתי שעל פי האופן שבו חכמים קבעו את לוח השנה העברי, נקבעו לדורות הימים בשבוע שבהם יחולו / לא יחולו חגי ישראל השונים.

הימים האלה מסומנים על פי צירופי כתב אתב"ש. אתב"ש הוא צופן שבו מוחלפות האותיות הראשונות בסדר הא"ב באותיות האחרונות, כך שאל"ף היא תי"ו, בי"ת היא שי"ן וכו'. השם אורי, למשל, נכתב באתב"ש: תפגם.

הגדרת הימים בהם יחולו או לא יחולו חגי ישראל, סומנו באתב"ש, כאשר ימי המועדים השונים מצוינים על פי הימים בשבעת ימי הפסח. כל יום מימי הפסח מקביל למועד המקביל לו באתב"ש, כלומר היום הא' של פסח הוא היום בשבוע שבו יחול מועד המתחיל באות תי"ו, היום הב' ביום שבו יחול מועד באות שי"ן וכן הלאה. וזו הרשימה:

א"ת – תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח.

ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח.

ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח.

ד"ק – קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח.

ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח.

ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שחל בו ו' של פסח.

ז"ע – עצמאות יחול ביום שחל בו ז' של פסח.

כיוון שהשנה א' של פסח חל ביום חמישי – תשעה באב יחול ביום חמישי. ב' של פסח הוא ביום שישי – שבועות יחול ביום שישי וכן הלאה.

הסתייגות קטנה – לגבי יום העצמאות. ה"א באייר, התאריך בו הוכרזה המדינה, ייצא תמיד ביום שבו יחול שביעי של פסח. אולם בדרך כלל חג העצמאות אינו מצוין בדיוק בה"א באייר, כדי שהחג לא יהיה בשישי, שבת, ראשון או שני. למה לא שני? כדי שיום הזיכרון לא יחול ביום ראשון ולא יהיה חילול שבת בהכנות לטקס בהר הרצל (דחיית יום העצמאות שחל ביום שני הוא חידוש – בעבר יום העצמאות שחל ביום שני לא נדחה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה היו ביום ראשון והטקסים בהר הרצל וביד ושם נערכו במוצ"ש). גם תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון.

אורי הייטנר

* * *

בן-ציון יהושע

פסח בירושלים של ילדותנו

החורנים מלבינים את כלי הנחושת

הסימן הראשון להתקרבות חג הפסח היה בסביבות חג פורים, כשהחורנים, שהיו סוג של צוענים, מומחים לפרזול של כלים פרימיטיביים ובעיקר מומחים לצפות בבדיל את כלי הנחושת. כשרצו לומר בירושלים שמישהו מלוכלך ומוזנח קראו לו 'יא חורני'. נראה שמוצאם היה מן החורן והם נדדו ממקום למקום כצוענים. בירושלים בשייח' ג'ראח היתה מושבה של צוענים שהיו מרקידים קוף קטוע רגל ("אראוס אראוס יא מיימון" – הו, קוף רקוד רקוד"), ולצידו דוב סורי שרקד ותיש שטיפס על עמוד עץ ותרנגול צבעוני ובעל כרבולת שקרא 'קוקוריקו' לפי הזמנת המאלף. אנחנו הילדים בלענו במבטינו את הקרקס הנודד הזה.

עם שק מלא כלים ופנים מפוייחות וידיים שחורות משחור הם עברו בשכונה וקראו בקולי קולות: 'אימבאייד נחס טנג' פיילה" והאימהות אצו רצו למסור להם את הכלים עליהם הם עבדו במסירות בטבור החצר.

הם חפרו גומה בחצר, הדליקו מדורה, ישבו בישיבה מזרחית כשסביבם כל ילדי השכונה, למורת רוחם של ההורים שפחדו שהחורנים יכניסו איזה ילד לתוך שק ויסתלקו איתו לנצח. עם מפוח הלהיטו את האש שהלכה והתעצמה עד שהמסה את ציפוי הבדיל הישן מכלי הנחושת והם ציפו את הכלי בבדיל חדש שיצר כלי יפה להפליא. באוויר עמד ריח כבד של בדיל מומס שאותו מרחו על כלי הנחושת. לימים כשכלי הנחושת הישנים היו אביזר קישוטי בסלון גרדנו את ציפוי הבדיל.

לאחר הטיפול של החורנים הכלים היו יפים להפליא וכשרים לפסח כהלכה בזכותם של החורנים. אנו הילדים פחדנו פחד מוות מהם, הם לבשו שחורים עם אברכיים רחבים בהם היה אפשר להחביא ילד באחד השקים ולגנוב אותו אל מושבות הצוענים החורנים. הפחד היה פחד של ממש, כי סופרו סיפורים מסמרי שיער, מבלי שהמספרים יכלו להצביע על מקרה אחד שבו נעלם ילד יהודי ערב פסח ונגנב על ידי הצוענים החורנים.

סיידים של ערב פסח

האימהות שלנו עסקו בסיוד כל יום שישי. בצד עציצי הגרניום והמיורנה והריחן והאספנג' – רודה, שהיה מגן נגד עין רעה והנענע וזנבות הבצל הירוק – אימא נטלה לפי מסורת ים תיכונית באיי יוון מברשת ופח של סיד שהיה שמור עמה וסיידה מדי יום שישי את הקירות ואת עציצי הפח בצבע כחול בהיר, שהוא סגולה בדוקה נגד עין רעה וגם קבעה את תחום הממלכה שלה.

הסיידים הירושלמים, שהאופניים הגדולים שלהם שימשו אותם לא לרכיבה חלילה, כי לרכוב לא ידעו, אלא לנשיאת הסולם ופחי הסיד. כל השנה הם היו מובטלים ולכן כל מי שפנה אליהם וביקש לסייד את הבית לכבוד חג הפסח הם נענו ברצון. בחדר הריק הם טיפסו למרומי הסולם ושרו שירי סיידים ומכל בעלי המלאכה לא היו זמרים טובים שנתנו קולם בשיר כמו הסיידים הירושלמים. הם סיידו חצי קיר או רבע תקרה והודיעו לבעלת הבית שכל חפציה ורהיטיה פזורים בחצר וצפויים לגשם. אומר הסייד: "גברת סולטנה, הבית שלך מקרה קשה ויש לו פרצוף איכה, אני הולך לקנות בשוק שתי אוקיות חלב, חלמוני ביצה ומיץ לימון, כדי להוסיף אותם לסיד כדי שהצבע יחזיק אחרי שפכטל. ואני כבר חוזר. את יכולה למזוג קפה טורקי עם שני סוכר."

גברת סולטנה נתנה קרדיט לסייד שיצא ולא חזר אלא כעבור יומיים ובזמן הזה הערים על עוד חמש סולטנות עם סיפור שתי אוקיות החלב, חלמוני ביצים ומיץ לימון וכוס הקפה המר שהוא לא שתה מעולם כי אהב תה דווקא.

מי זוכר את השבלונות שסידרו לנו ים של ציורי פרחים במרומי התקרה ואם לא די בגועל נפש הזה עוד הוסיפו עם גלגלת גומי פרחי גן עדן על כל הקירות. לפחות כך לא ראו את הסדקים בקירות.

מה שמפליא שעם כניסת החג כל החדרים היו מסוידים, שטופים ונקיים ומוכנים לחג. רק הלב של בעל הבית היה שבור לגמרי מרוב דאגה.

הגעלה או עגלה?

'עשיתם כבר 'עגלה'? למה בערב פסח צריך לעשות עגלה? אני שואל בפעם המאה את ה'קלוץ קאשעס' שלי.

 "זאת חובה." משיבה אימא.

"גם אני רוצה," אני משיב.

הלכתי עם אימא לעשות 'עגלה'. לא הבנתי למה היא לוקחת אתה סירים ומחבתות כשבעצם מדובר בעשיית 'עגלה'. הגענו למרכז השכונה.  חבית ענקית הוצבה מתחת למדורה גדולה והמים שבה  רתחו בטמפרטורה של 100 מעלות לפחות. המוני מבוגרים וילדים וכלים בידיהם. תמורת כמה פרוטות קיבל אברך ממאה שערים מאימא את הכלים הכניס אותם לסל רשת והוריד את הסל המלא אל המים הרותחים ולאחר ששלק אותם שלף את הסירים והגיש אותם לאימא.

"עכשיו הם כשרים," אמר האברך והושיט ידו לקבל את שכרו.

'זאת ה'עגלה'." אומרת אימא והאברך מתקן אותה ואומר:

"גברת, לא אומרים 'עגלה' אומרים 'הגעלה', שפירושה טבילת כלים ברותחים כדי להכשירם לפסח," כך אומר האברך.

"באמת גועל נפש," אני אומר לאימא, "ואני חיכיתי בקוצר רוח שנעשה עגלה שבה אוכל להתדרדר בירידות."

"אתה באמת אהבל," אומרת לי אימא בחיבה, "אבל חמוד כמו שאומרים ילד טוב ירושלים." 

פרימוס יד לחיסול פשפשים

הבתים הישנים בשכונת הבוכרים היפה לא נבנו מבטון מזוין ולא טויחו במלט אלא היו פסדה יפהפייה של אבני גזית ומאחוריה בעובי של מטר – קיר בנוי מתערובת של עפר תבן וסיד. התקרה נבנתה מפלפונים ועליהם בוץ שסויד. לא היה בשכונת הבוכרים מומחה לתיקון תקרות שנפלו עלינו בזמן השינה בקיץ היבש – כמו מוסטפה שהגיע מבית חנינא. אני זוכר עדיין את הפלח גבה הקומה עם הגלבייה ופה נטול שיניים העומד בראש הסולם ושר: "אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה." ערבי שמתענג על שיריהם של שונאי ערבים. בקיץ הבא שוב התייבשה תקרת הבוץ ונשרה לנו על המיטות וגם על הראש ופירנסו כרגיל את מוסטפה מבית חנינא.

הקירות העבים והתחוחים (כזכור, בעובי של מטר) היו מקום מרבצם של פשפשים ושאר חרקים שמצאו בהם מקלט. בבוקר יכולת לזהות את כל בעלי הפשפשים לפי העקיצות על הפנים. מסתבר שבמיטות הברזל דאז, ובעיקר בפינות שלהם, התכנסו מושבות ענקיות של פשפשים מוצצי דם, שהתמקמו בחריצים מבלי שיד אדם תגיע אליהם. בלילות הם יצאו לטרף ומצצו את דמם של הישנים, ותושבי השכונה תרמו דם מבלי שידעו על כך. כל בוקר הילדים יצאו חבולים מן המציצות הללו.

בהיעדר חומרי ניקוי כמו בימינו. אז היו סבון מנורה תוצרת בית חרושת שמן או בקבוקים מאולתרים של אקונומיקה חריפה. כל אלה לא עשו רושם על הפשפשים שהמשיכו למצוץ ולטייל על הקירות ובתוך הקירות .

המושיע האמיתי בשכונה היה משה הפחח, שהיה לו פרימוס יד בעל להבה של להביור ששרף כל מה שעמד בדרכו, אפילו פשפשים מוצצי דם. תמורת סכום לא משמעותי הוא שלח את הלהבה אל פינות מיטות הברזל ועד מהרה עלה ריח סירחון של פשפשים ומי שלא הריח פשפש חרוך לא הריח גועל מימיו.

אימי, שאת רוב חייה בלתה בניקיון הבית וקירצפה אותו מבוקר ועד ערב, וכל הימים התלוננה על השכנים המלוכלכים שלא פותחים חלון לאוורור – פחדה פחד מוות שהפשפשים שלהם יצאו לטיול של מנחה ויגיעו בהמוניהם אל ביתנו. בעיקר היא חששה מניקיון האביב של השכנים המוציאים את המיטות והמזרנים לאוויר החופשי. היא תחמה את הכניסה לביתנו בקו של ליזול מחניק שעליו שפכה גם אקונומיקה. כל פשפש שהעז להתקרב, שילם בחייו ונשמתו נחה מנוחת עולם בארץ הפשפשים המתים.

לאחר שהבית נוקה וסוייד, שתלו בבית כמה פיסות חמץ כדי שהברכה על בדיקת חמץ לא תהיה לשווא. חיפשנו לאור הנר וכשהאבידה כולה נמצאה ולא משהו זולתו היה ברור שהבית הוכשר סופית.

או אז הורידו מהבוידם את כלי הפורצלן תוצרת סין ויפן, כלי כסף וגביעים ומפות רקומות. כולם  יפים להפליא, וכמובן את הסירים והמחבתות שבהם השתמשנו רק מפסח לפסח.

רק אז הבנו מה פירוש הביטוי "ריח של ניקיון."

הא לחמא עניא – לחם עוני מהו?

העוני בירושלים היה כה גדול בהשוואה לימינו. הפלחים והפלחיות מכפרי הסביבה באו בהמוניהם וחיפשו לחם חמץ. את כל הלחם היבש והעבש נתנו לפלחים שאכלו אותו בתיאבון רב ואת העודף לקחו להזנת ילדיהם ובעלי החיים במשק הקטן שלהם. הלקח שלנו היה: שלא רק בעושר יש הבדלים בין עשיר לעשיר יותר אלא גם בעוני יש עניים ויש גם 'לחמא עניא'.

מצה שמורה וחרוסת

היום, בעידן של התעשייה, מייצרים מצות בכל מיני טעמים, עם ביצים ובלי, ומאפי פסח בכמויות שלא אוכלים כל השנה. שפע הבצקים הוא כה גדל עד שאנו מתגעגעים לפיסת מצה פשוטה ובלי חכמות. עוגות של כל השנה לובשות הכשר של 'כשר לפסח בהשגחת בד"צ' ואתה שואל איפה חוויית הפסח של פעם, שלכל היותר מרחנו שוקולד למריחה על זנב מצה וקראנו לזה עוגה של פסח.

ההכנות הגיעו לשיאם לקראת 'מצה שמורה' ושימוש ב'מים שלנו' שנשאבו ממעיין ליפתא. לא הבנתי בילדותי מה פירוש 'מים שלנו'. מאיפה יש מים שלנו ומים שלהם והרי כולנו שואבים מים כל השנה מן הבור או מן הברז השכונתי האחד והיחיד שממנו קנינו מים פעם בשבוע ומילאנו את הפחים. איש לא הסביר לנו. עד שלימים בגרנו ולמדנו שמדובר במי מעיין שנשאבו יממה קודם והם לנו בבית לילה שלם כנראה כדי שכל המוצקים ישקעו בתחתית המיכל.

ומהי 'מצה שמורה'? מי שומר עליה – הגפירים, הנוטרים עם הקולפאקים? – עלינו בקושי הם שומרים. אני אוזר אומץ ושואל את המלמד ב'כותאב', ולהפתעתי הוא אומר: "יפה שאלת בני" והוא מסביר כי חודשים ארוכים לפני פסח מבודדים את גרגרי החיטה שיהיו נקיים ורחוקים ממקורות מים. כל גרגר זר או שבור סולק. החיטה נבדקת שלוש פעמים. מכשירים טחנת קמח מיוחדת לפסח. שם טחנו סמוך לפורים את החיטה ומן הקמח הפיקו מצה שמורה ב"טאבון".

אני בולע במבטיי את אופי המצה שמורה. שלושה גברים לבושים לבנים, שרים מפיוטי ה'הלל'. אחד לש, השני מרדד את הבצק והשלישי אופה. אין זריזין בין בעלי מלאכה כמו אופי המצה השמורה ערב פסח. בזריזות רבה, תוך רגעים ספורים, לשו את הבצק, רדדו אותו והכניסו אותו לתנור חימר שנבנה במיוחד למצה השמורה של פסח. מה פלא שהמצה שמורה יקרה כל כך. את שרידי המצה השמורה שמרנו כל השנה כקמיע וכהגנה עלינו מפני עין רעה וכסגולה להצלחה בעבודה ובלימודים.

מצה שמורה וחרוסת תעשייתיות היו כבר בילדותנו. בארגז שהיה קשור לצווארנו הסתובבנו ערב פסח בשוק והכרזנו "מצה שמורה וחרוסת" ומכרנו לכל מי שלא יכול היה למצוא מצה שמורה אוטנטית וחרוסת אוטנטית. אנחנו לא נגענו בהם אלא הכנו במו ידינו.

התחביב שלי עד עצם היום הזה הוא הכנת חרוסת, שיהודי פרס ואפגניסטן קראו להם 'חאלק', זכר לבוץ שממנו בנו העבדים העבריים במצרים את בתי העיר גושן.

בחרנו אגוזי מלך, שקדים, פונדוק, צימוקים, רימונים, תפוחים ותמרים, כתשנו אותם במכתש נחושת מיוחד לפסח. מכל עבר נשמעו צלצולי מכתשי הנחושת. הוספנו יין ביתי וזנגוויל והל ובליל הסדר התענגנו על חרוסת טעימה שאותה אכלנו בהיחבא כל חג הפסח כשאנו כורכים מצה ומרור וחרוסת כמנהגו של הילל הזקן.

הלוקס בליל הסדר. 60 איש מסביב לשולחן אחד

התאווה שלנו כיום לאור אינה יודעת גבולות. פלורוצנטים, הלוגן, נברשות ותאורה מסנוורת עיניים של מאות ואט.

מישהו חשב שאת התנ"ך ואת הפילוסופיה היוונית ואת המוסיקה הקלאסית ואת יצירות הספרות הקלאסיות כתבו הקדמונים לאור עששיות שמן ולימים לאור 'למפות' של נפט ומנורות 'לוקס'? החשמל בימינו הקטין את איכות היצירות והגדיל את התאווה לאור שחשפה את כל הפגמים והסדקים בבית ובמשפחה.

את ילדותנו בילינו בקריאת ספרים לאור עששית נפט, שהאור שלה היה מועט ומהר מאוד הזכוכית היתה מפוחמת. אני, שהייתי תולעת ספרים, קראתי לתוך הלילה לאור העששית. אבי היה גוער בי: "יאללה תלך לישון, אתה גם מקלקל את העיניים והאור מפריע לנו לישון." איזה אור ואיזה 'בטיח'?

רק בפסח נהנינו מכמות מופלגת של אור. אחי, המומחה ללוקסים, הדליק לנו את מנורת הלוקס שסיפקה לנו את אור שבעת הימים. כך ראינו לאור הלוקס את הקירות המסוידים ואת ציורי הפרחים שהסייד עשה לנו בשבלונות שלו. שולחן הסדר והמפה הלבנה שעליו ושפע המזון נראו בעינינו קסומים לאורו של הלוקס. הסיד והצבע הטריים וניקיון האביב כבשו את ליבנו לאור הלוקס. בינינו לבין עצמנו, הלוקס עם כל תפארתו לא היה יותר ממנורה 50 ואט בימינו. מי מאיתנו היה מסתפק בימינו באור זעום כל כך? בעיניי היה זה האור הגדול ביותר והמרשים ביותר שהכרתי בימי חיי.

זהו אשר אמרנו – התיאבון הולך וגדל עם האכילה. אנחנו הולכים ומוסיפים אור וצמאים לעוד ועוד אור אבל בקושי קוראים ספר.

גרנו בחדר ענק בשכונת הבוכרים. אולם רחב ידיים עם תקרה גבוהה מאוד, פי שניים לפחות מהתקרות בימינו. סדר היה סדר. איש לא חשב על הליכה למלון. כ-60 איש ואישה ושפע של ילדים הסבו מסביב לשולחן, שנוהל ביד רמה על ידי אבי המשפחה. איש לא קם מן השולחן לפני שסיימנו בשירת 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

אז עוד קיימנו את הפסוק 'כל דיכפין ייתי ויכול', כל נצרך יסב עמנו ויאכל. חלק מן המסובים היו אורחים – אלמנות או אנשים עריריים שביום זה יכלו ליהנות מאוכל טוב ומשמחה של ממש.

מחזה 'יציאת מצרים' עם האפיקומן על כתפם של הבנים

איש במשפחתנו אינו מחזאי ואינו במאי, אבל באופן הטבעי ביותר ביימנו והצגנו מחזה של יציאת מצרים. הגברים הצעירים והילדים יצאו מן החדר, קשרו לגבם במטפחת את האפיקומן, נטלו מקל סבא בידם. היו שהתחפשו למשה ואהרן. משה רבנו דפק על הדלת.

"מי דופק בדלת?" שאל אבי המשפחה.

"אני משה רבנו ובני ישראל."

"מאין באתם?" שאל אבי המשפחה.

"מארץ מצרים, עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ואילו לא הוציא הקב"ה ממצרים היינו משועבדים לפרעה במצרים."

"ולאן אתם הולכים?" שאל אבי המשפחה.

"אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש."

"פתחו את השער ליוצאים מארץ מצרים ויסבו עמנו לסעודת ליל הסדר."

השער נפתח וחבורת היוצאים ממצרים שרה מתוך ההגדה: "עבדים היינו לפרעה במצרים."

פעמים רבות ראיתי ולקחתי חלק במחזה הקטן הזה ותמיד התפעלתי מחדש, כאילו אנו יצאנו ממצרים.

'דיינו' עם זנבות בצל

הפיוט שבאמת אהבנו היה הפיוט 'דיינו'. כל אחד מבני הבית חטף מן השולחן זנב בצל שאימא הכינה בכמויות גדולות מבעוד מועד. כל אחד מן המסובים הצליף בזנב הבצל באחד המסובים לפי בחירתו, ממש כמו שהשוטרים המצריים הצליפו בעבדים במצרים:

"אילו הוציאנו ממצרים – ולא עשה בהם שפטים" (וכולם יחד צועקים: דיינו) ובכל פעם שאמרו 'דיינו' הצליפו זה על זה.

כולם יצאו חבולים וזאת היתה השעה להתחשבנות משפחתית. בסופו של יום, כפי שאומרים היום, נשארנו ללא בצלים, חבולים אך מאושרים בציפייה ל'דיינו' של השנה הבאה.

עשר המכות כסגולה לפגוע בשכנים רעים

ממש כמו בטקס מאגי, לחש אבי המשפחה את עשר המכות. מכה מכה – דם, צפרדע, כינים וכו' – ובכל מכה שהזכיר יצק טיפת יין לכלי שאין צורך בו. במכה העשירית כבר היו בכלי הזה טיפות יין שסימלו את עשר המכות, והן היו מסוכנות לכל מי שנגע בהן. או אז הרשעות שלנו חגגה. אם היה שכן בחצר שהיה אלים וגרם לצרות היו בחשאי שופכים את טיפות היין האלה בפתח ביתו, כסגולה שהברנש יסתלק לנו מהעיניים ולא משנה איך.

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד בן עזר

ההכנות לפסח בצפת

מתוך הרומאן "והארץ תרעד", 2014

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא ייפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

פסח ראשון בפתח-תקווה, 1879

מתוך "פרשים על הירקון", 1989

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

הגדת קורונה: כנגד ארבעה בנים

כל דור ודור זוכה לארבעה בנים משלו. גם בעידן הקורונה, עסקינן בארבעת הבנים שכנגדם דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול

חכם מה הוא אומר? – אין שום ספק, שכל המלחמה נגד הנגיף שמתחוללת עכשיו אצלנו, וכל מה שקורה מסביב, ממש הכל בכל מכל כל, יש בה מסר שמיימי. הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו, באמצעות הטבע. כמו תמיד, מאז ההתגלות הראשונה והאחרונה בהר סיני. אז זה היה באמצעות עבדיו הנביאים, והיום באמצעות מסרים דרך הטבע. עוד יידרש זמן רב לפענח את כל המסרים, אבל צריך להתחיל עכשיו.

למשל הבידוד – מה הוא אומר? אולי בגלל שהפרזנו בלשון הרע ובשנאת חינם, קיבלנו את "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." וסגירת בתי הכנסת והיכלי התורה היא מן הסתם מחאה שמיימית על הזילזול בקדושת בתי הכנסת והפיכתם למקום בילוי ועסקים וליצנויות ורכילויות ולשון הרע, ודיבורי חולין, והצגות מסוג 'שופוני' – הכול חוץ מתפילה נקייה נטו, ושיח אמיתי עם בורא עולם. 

או ליל הסדר שנחגוג לראשונה בהיסטוריה רק עם המשפחה הגרעינית. זה מן הסתם מאותת, שעלינו להשקיע יותר במשפחה הגרעינית ולהתרחק מעיסוקים שוליים, מחוייבי החברה, ומן הרחוב והשפעתו הקלוקלת. ויש מסר ברור לגבי היחס שלנו לחלשים והקשישים והחולים והבודדים, ולכל האנשים שהם שונים מאיתנו, שהם ה'אחר'.

והמסכות, מה הן אומרות? וכל אלה שאיבדו פרנסתם? ואלה שנאלצים לצמצם ולהסתפק ממש במועט שבמועט? כל זה אינו בא סתם כך. יש כאן מסר. סיבה ומסובב. הרבה חומר למחשבה. כנראה שנצא מתקופת הקורונה אחרת מכפי שנכנסנו אליה.

אבל בואו נהיה יותר קלילים, ונתעסק בבידוד עצמו. לא במסריו, אלא בו עצמו. מלכתחילה לא הבנתי מדוע אנו נצרכים להנחיות הבידוד של משרד הבריאות ולמופעי האימים של נתניהו, השר ליצמן והמנכ"ל בר סימן טוב – כדי לדעת שעלינו להישמר ולהיזהר מכל סוג של חברותא – בבית הכנסת, בישיבה, בסופר ובמקווה.

והרי דברים ברורים מאליהם: יש להתרחק מנשאי מחלה מידבקת. מה פשוט מזה? אז נכון שמצוות תלמוד תורה כנגד כולם, ובידוע שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואמת ויציב ששליחי מצווה אינם ניזוקים, וברור כשמש בצהריים שתורה מגנא ומצלא, ואף על פי כן ידוע לכל בר בי רב, שכל הדברים היפים הללו – לא תקפים בשעת הקורונה. לא קיימים. בעידן המגיפה ועד לסיומה יש עליהם תגית פג תוקף. בימי הקורונה לא עלינו ולא עליכם ולא על כלל ישראל, חובה מדאורייתא להניח הכול בצד ולהתמקד רק במצווה אחת שעולה על כולנה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם." ונשמרתם ממש. בלי אבל ובלי חבל. ובלי קריצת עין. מדאורייתא ממש.

ומה עושה יהודי חכם כאשר מתנגשות מצוות אחרות כמו תלמוד תורה ותפילה בציבור, במצוות 'ונשמרתם'? – ודאי שכוחה של ה'ונשמרתם' גובר. אנחנו חייבים תמיד להחמיר בפיקוח נפש. זהו ה'ונשמרתם'. זה מה שעומד מעל כל השליחי מצווה, והמגנא ומצלא, והבל פיהם, וכנגד כולם. פיקוח נפש עדיף, כמו בהלכות שבת: מוטב לחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

ולכן, ישר כששמעתי שההנחיות הבריאותיות מחייבות ישיבה בבית בלבד, הסתגרתי בבית. זה קשה וזה צפוף והילדים עולים על העצבים, אבל אין ברירה. כשם שאקבל שכר על הדרישה כך אקבל על הפרישה. אין לה לעשות. אין עצה ואין תבונה ואין חוכמעס. מה אני, אפיקויירס? כוייפר? מזרוחניק? רפורמי?

אל תשכח שכך בדיוק נהגו מצוקי וקדמוני ארץ. למשל רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שעלה ארצה בראש 300 תלמידי הבעש"ט והשתקע בתחילה בטבריה עיר הקוידש. בשנת תקל"ז, 1777 למניינם, הגיעה מכת הדבר העירה. מכתה היתה אנושה. אבל רבי מנחם מענדל ואנשיו הסתגרו בחצר אחת בטבריה וישבו שם בבידוד מוחלט מפורים עד שבועות! ובאיש מהם לא פגע הנגף, כמתואר בספר 'לקוטי אמרים'.

 והגאונים רבי מנחם מענדל משקלוב ורבי ישראל משקלוב, מבכירי תלמידי הגר"א, מראשי עליית תלמידי הגר"א, 'הפרושים', נחשפו באביב תקע"ג, 1813, לעין הסערה של מחלת כולירע שהפילה חללים הרבה. רבי ישראל ברח להרים ומשם נדד לירושלים, שלא סבלה אז מהמגיפה, ואילו רבי מנחם מנדל, מנהיג הפרושים, שכבר היה בא בימים, גזר על עצמו הסתגרות מבודדת בחדרו הצר בצפת, ברוח הפסוק: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם."

והנה בשנת תקצ"א, זמן קצר אחר האסון ההוא, הגיעה הכולירע הארורה גם לפולין ושאר מדינות מזרח אירופה. בקהילת פוזנא בפולין כיהן כָּבוד אז רב העיר גאון הגאונים רבי עקיבא איגר, שנקט מיד בשיטת 'קום עשה'. מרן רבי עקיבא הורה לפעול כמצוות הרופאים ולהגביל את מיספר המתפללים בכל קלויז ושטיבעל. והוא ציווה שאם יגיעו מתפללים נוספים שחשקה נפשם בתפילה בציבור, יש להזעיק את ה'פאליציי' (המשטרה) של הגויים לפיזור ההתכנסות, אפילו בכוח, אפילו במחיר הכאת יהודים. פיקוח נפש דוחה הכול. הרעק"א גם הכניס שוטרים גויים לכל בתי הכנסת. פיקוח נפש.

ועל המתפללים עצמם ציווה לשתות משקה חם לפני תפילת שחרית, למרות מנהגם של יראים שלא לטעום דבר לפני התפילה. אתה ודאי מכיר את המנהג בישיבות ובקהילות שונות, לערוך קידושא רבה לפני התקיעות ולאכול חתיכת הערינג ופרוסת קוגל וכיוצא באלה? מכיר? אז טוב שתדע שזה רעיון של רבי עקיבא איגר בזמן הכולירע, שחשש שמא תפילה ארוכה בראש השנה ותקיעות, ללא טעימה כלשהי, יחלישו את המתפללים מול אימת הכולירע. 

רבי עקיבא איגר – בניגוד לעיריית בני ברק בימינו, עירו של רבי עקיבא הראשון, שברוב איוולתה גירשה ביד חזקה ובזרוע נטויה רכבים של זק"א שכל מטרתם היתה לעורר להתכנסות בבתים  – פעל על מנת שכולם יידעו שיש לשמור על היגיינה וניקיון מקסימליים, ועל בידוד. הוא מינה ועד עסקנים אחראי על ההיגיינה במרחב הציבורי והפרטי, ועל העמקת תודעת המחלה בלב יהודי הקהילה. הוא דאג שהוועד יממן שירותי ניקיון לבתי העניים, ויפיץ כרוזים הלכתיים בדבר החובה לשמור על הבריאות על ידי הרתחת מי השתייה ושמירה על ניקיון אישי.

ערב הימים הנוראים תקצ"ב, פסק שיוטל גורל שיקבע, מי מאנשי הקהילה יתפלל בבית הכנסת בתפילות ראש השנה, ומי בתפילות יום הכיפורים. וגם את התפילות עצמן הוא קיצר משמעותית. ללא פיוטים. רק תפילות נטו. רעק"א הבין שהכול מותר וכל האיסורים הותרו, כדי להציל נפשות אחינו בני ישראל מן השטן. ואם כך הוא נהג, למה לא נלמד ממעשה רב זהו?

דבר פעילותו להצלת הקהילה מפני מר המוות, הגיע לארמון המלוכה  והרשימה את מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי, שהעניק לו מכתב הוקרה מלכותי.

ואלה רק דוגמאות מועטות למנהגם של גדולי עולם, שהעזו ליטול את שרביט ההנהגה בצוק העיתים ולהוביל את קהילותיהם לחופי מיבטחים. מי יהין שלא לנהוג כמותם, גאוני עולם ומצוקי ארץ? והחכם  עיניו בראשו.

רשע מה הוא אומר? – מה העבודה הזאת לכם? אתם השתגעתם עם כל האיסורי המוזרים הללו? מי שמע כזאת שיהודי לא יוכל ללמוד תורה? להתפלל במניין? לסגור בתי כנסת? הייתכן?

יפה אפוא עשה שר התורה, גדול הדור, שבתחילת ימי הקורונה השיב לנכדו שאין לסגור את החיידרים והישיבות ובתי הכנסת. יפה פסק. ויפה השיב הראש ישיבע, כשנשאל לדעתו בקשר לדרישה לסגור את החיידרים והיכלי הישיבות: "כשהם יסגרו את הצבא, אנחנו נסגור את הישיבות." יפה ונאה. א יידישע קאפ. לשמוע בקול הרופאים, אתה אומר? שטויות. הגדויילים שלנו מבינים טוב מהם. יש להם קו פתוח.

ובכלל, מי שמע כזאת, שלחיילים מתירים להסתובב עכשיו בחוצות בני ברק, ועל הבעלבתים והישיבע בוחרים אוסרים??? מה השטות הזו לכם? מי צריך בכלל את הצבא פה אצלנו שיעשו לנו סגר-שמֶגר. הילדים עוד עלולים לחשוב שלעשות צבא זה דווקא בסדר: חיילים, רובים, עיטורים, דרגות! למה לא? ככה יקלקלו לנו את הנוער, בחורי החמד.

ומי אינו יודע שבתל אביב כולם הולכים לעשות ספורט על שפת הים ואין פוצה פה ומצפצף? ובפארקים לא התקבצו בשבת הגדול מאות מטיילים מכל רחבי הארץ, שחרשו בצמיגי רכביהם את קדושת השבת ודרסו ברגל גאווה את 'קדושת' תקנות המלחמה בקורונה? תאמין לי, הכול חארטה. עובדים עלינו. הצייונים פשוט רוצים להראות לנו מי בעל הבית במדינה הזו, וליצמן התמים מסייע בידם.

תם מה הוא אומר? – מה זאת? באמת מה זה כל הבלאגאן הזה? דווקא ערב פסח אי אפשר פה ללכת לקניות? לקנות שמלה לאישה ובגדי יום טוב לילדים ובעקעטשע חדש לעצמי, כְ'מֵיין, לכבוד החג? לימדו אותנו שפסח זה חג החירות, ועשו לנו חג הסגר וליל הסגר. תאמין לי, עולם הפוך. מה זאת?

כְ'מֵיין, אני כבר לא מבין כלום. השוטרים שפשטו עלינו מחוסנים נגד הקורונה? כְ'מֵיין, מה שמותר להם, להסתובב בחוץ, אסור לנו? איפה זה כתוב?

אבל, כְ'מֵיין,  אני לא כל כך תם כמו שאני נראה. אני מחוץ לבית משחק אותה לפי הכללים שלהם. אבל בבית? אוהו! בבית אני המלך. לשטוף ידיים? בסבון במשך 20 שניות? לא להתעטש ולהשתעל מול בני הבית האחרים? כְ'מֵיין, אני אמנם תם, אבל לא מטומטם.

ואף על פי שהגיעו עכשיו חייל ושוטר ומסרו לי מכתב שאני הולך לבידוד במלון מפני שאני נמצאתי חיובי, לא עזבתי את הבית וחיבקתי את כל הילדים ונישקתי את כולם. כְ'מֵיין, שלא ישכחו את אבא שלהם. והעיקר, שלא יעבדו יעלי עם סיפורי קורונה!

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו, וספר לו על רבי חיים אחר, רבי חיים מבריסק, שאימץ לו מנהג להקל מאוד בכל הנוגע לחולים שנצטוו ע"י הרופא לאכול למען בריאותם בעצם יום הכיפורים. שאלוהו תלמידיו: רבנו, שמקפיד מאוד לחומרא בכל המצוות, מקל כל כך בדיני יום הכיפורים? והשיב הבריסקאי הקפדן: "אני לא מקל בדיני יום כיפור, אני רק מחמיר בדיני נפשות."

חג חירות כשר ושמח, למרות הכול. בע"ה נתגבר.

מנחם רהט

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

עוצר במושבה חדרה

האזנתי לראש הממשלה המודיע על הטלת העוצר בימים לפני ואחרי ליל הסדר ונזכרתי בילדותי במושבה חדרה, כשהבריטים היו מדי פעם מטילים עוצר על היישוב כולו. ביתנו היה בדרום המושבה. דרומה לנו היה מחנה בריטי  מוקף בגדר תיל. אותם מיבנים מאורכים עם גגות מעוגלים שחלקם נשארו עד היום בשימוש. לימים  המחנה שימש כמעברה, ועד היום אפשר לראות אותם מיבנים  במקומות שונים. צה"ל הרבה להשתמש בהם  וכיום  –חולי הקורונה בשיבא מאוכסנים בהם.

בלכתי ממרכז המושבה  הביתה היה עלי לעבור ליד חורשת אקליפטוסים. תמיד עברתי שם בריצה כי חיילים בריטיים, שנהגו להשתכר במרכז המושבה, היו רובצים שתויים ושיכורים בחורשה, בדרכם דרומה למחנה. ה"נאפי", אותו "שקם" לחיילים הבריטיים, היה מזרחה לחורשה. מגורי העובדים ב"נאפי" היו במערב. ונהגנו לבקש מהטבח המצרי, שהיה בדרכו  מה"נאפי" למקום-מגוריו –  לחם לבן. היינו אומרים לו – "אתיני חוביז." שכן לא היה אז ליישוב העברי קמח לבן, סוכר לבן, ועוד מוצרי מותרות כאלה.

מדי פעם, כתגובה לאירועים, הוטל עוצר והחיילים הבריטיים, "הכלניות", היו מפטרלים  בג'יפים ברחבי המושבה.

אנחנו הילדים נהגנו תמיד להיפגש ולשחק יחד ברחוב משחקים שונים. בעת העוצר, "הכלניות" היו מצטרפים אלינו למשחקי כדור. כנראה שהעוצר לא  חל למעשה על הילדים. 

ידענו תמיד את הסיבה לעוצר, והאירועים היו חמורים ביותר, אבל  המשכנו לצאת ולשחק ברחוב.

עבורי האסוציאציה למילה עוצר קשורה לאותו עוצר בימי ילדותי בחדרה ומוזר ביותר עבורי להשתתף כיום בעוצר שהוטל על האוכלוסייה בליל הסדר.

6.4.20

מלי טויב (אהרנסון)

* * *

אהוד בן עזר

הלחם הלבן של מייג'ור נוֹרְדִי

מתוך "לא לגיבורים המלחמה", 1971

[מיוסד על חוויות של הכותב מתקופת ילדותו]

גם את היום בו נכנעה איטליה זכר צבי, ואת הכותרת עם שמו של המארשאל בודוליו לרוחב העמוד הראשון בעיתון. אביו עבד אותה תקופה בצבא הבריטי, יחד עם סרג'נט אנגלי בשם הוֹל, ומייג'ור בּוּרִי ענק מדרום-אפריקה בשם נוֹרְדִי. האפריקנר שנא את הסרג'נט האנגלי והתעלל הוא בגלל תרעומת לאומית נושנה שמקורה נעוץ, בלי ספק, עוד בימי מלחמת הבּוּרים.

צבי נסע עם אביו יום אחד לעבודה במשאית של הצבא הבריטי. אמרו לו להתכופף בארגז המכונית למעלה כאשר נכנסו לשער המחנה, למען לא יראוהו. הם היו בשדה התעופה הצבאי בכפר-סירקין, או אולי בלוד? – שם ראה שדה גדול מלא עשרות מטוסי "ספיטפייר" צמודים כנף אל כנף כעדר אפור. הם הגיעו למחנה אוהלים קטן, האוהל נמצא על גבול שדות מצהיבים של שיבולת-שועל ושעורה, שנתמשכו עד למרגלות ההרים. וסמוך לשדות עמדו מחסני צבא עצומים ורחבי-מידות, אשר מהם, כך שמע צבי בבית, יהודים גונבים דלק, סחורות וצמיגים. גנבים אחדים התעשרו בזמן המלחמה ואחרים יושבים בבית-הסוהר. עבודתם של מייג'ור נורדי, סרג'נט הול ושל אביו היתה להשגיח על גידול מספוא לסוסי הצבא הבריטי.

מייג'ור נורדי גר באוהל. היו לו מיטת שדה, קלחת שדה עשוייה בד אברזין, ניצבת על חצובת-קנים ומלאה מים לרחצה, שולחן-עץ מתקפל ששימש לסעודה ולצורכי משרד גם יחד, ומעליו, באמצע האוהל, מנורה קשורה במוט.

אביו של צבי יצא לשדות. מייג'ור נורדי ציווה על שמשו, שבוי איטלקי שמנמנן ושחור-שיער, להרכיב את צבי על סוסו ולערוך עימו טיול. צבי ראה מרחוק את אביו משגיח על קבוצת פועלים ערביים. כאשר חזר מן הטיול ישב מייג'ור נורדי ליד השולחן ואכל. הוא פרס לאיטו, באצבעותיו הגדולות שמחזיקות אולר צבאי כבד, פרוסות מכיכר לחם לבנה. הכיכר הדיפה ריח מאפה טרי, ונראתה בעיני צבי עצומה במידתה. מיום פרוץ המלחמה לא ראה בעיניו, גם לא זכר, מראה לחם לבן, לבד משתי חלות קטנות שהיתה אימו אופה לקראת השבת מקמח האגירה, ובאגד נוצות מורחת על גבן הקלוע חלמון ביצה, עד שמשחימות הן בתנור וריחן ממלא את כל הבית.

מייג'ור נורדי ישב על הכיסא המתקפל, העשוי מבד אברזין צבאי בצבע חאקי, ורגליו הארוכות פרושות מתחת לשולחן ויוצאות מעברו השני. ענק היה גם ביושבו. בראש זרקה שיבה. היו לו אישה נחמדה ובנים בוגרים, ואחוזת-אבות ובה עצים עבותים ובית-עמודים לבן ומשרתים שחורים, שאותם היה מראה בתמונות שהוא נושא בארנקו. אולי מפני כך אהב מאוד את סבא יהודה ואת כל מה שיש בו מריח השדה.

ממרום טוב ליבו, הגם שהיה קצת פראי בהתנהגותו, וקולני עד למאוד – השגיח בצבי, וגרגיר קטן של תשומת-לב התגלגל ונפל כרעם על הילד הקטן, המשתדל שלא להתבונן בעיניים  כלות בלחם הלבן. הלחם היה רך כספוג, ומפתה בחורים עגולים ובקורי בצק דק ופריך וחלומי. תוך כדי ישיבה משכוֹ נורדי אליו. שלח לעומתו יד ארוכה בעלת אצבעות גרומות, שעל אחת מהן טבעת זהב עבה המחזיקה אבן פטדה ירקרקת. חיבק אותו בגעגועים, כמו היה בנו, ופרס לו פרוסה עבה. אך מה חבל! – במקום לתיתה כמו שהיא, הוסיף וחתך משהו שמנני ומלוח, ושם חתיכות-חתיכות ממנו על הפרוסה.

"יס סֵיר, תודה." מילמל צבי, ונגס בזהירות את קצה הפרוסה, כדי שלא להעליב. אך בליבו התקומם. ובו ברגע ידע: חתיכות שמנות וצהבהבות ושקופות אלו הן שומן-חזיר. מימיו לא ראה חזיר, לא את בשרו ואת שומנו. אך אינסטינקט קדמון של שבט, אמר לו מיד שהלה – גוי, ומאכלו, חזיר.

ובאמת גם לא אהב מימיו את השומן שבבשר. זה תמיד נראה לו כמעורר בחילה ותיעוב.

 עם הנגיסה השנייה בקרום הלחם, אש נתקע בגרונו, השתחרר מחיבוקו של הקצין הבורי, חיבוק שהדיף ריח של טבק, בד-אוהלים ועור מצוחצח, ויצא אל מחוץ לאוהל. כאשר נותר לבד ניער מיד אל בין הקוצים את חתיכות השומן הטמא. שם נחו בעפר הקיץ החם ובאבק האפור. הוא המשיך לאכול את הלחם, אך בלי הנאה, כי כתמי שומן צהבהב נשארו על הפרוסה הלבנה, ולהם ריח זר, צבאי ואסור במגע. ריח לחם הצבא הבריטי דבק בו, והיתה לו הרגשה כי בתור יהודי הוא חוטא, ולאביו לא סיפר כלום.

השבוי האיטלקי גם ליווה את מייג'ור נורדי בבואו, רכוב על סוס, לבקר אותם במושבה. גם הרכיב את צבי הלוך וחזור במעלה הכביש, למרבה קינאתם של ילדי הרחוב.

* * *

אהוד בן עזר

יום השלג אשר באמבטיה

[מתוך קובץ הסיפורים "ערגה", זב"מ, 1987]

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות הפרוטה לא היתה מצוייה בכיסי. נמצאתי בקרע עם משפחתי, שהתנגדה ללימודיי. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס וצלחת מרק, ובלילת יש והייתי צועד שעה ארוכה בדממת הרחובות אל מרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו, עד שעה מאוחרת בלילה, מנת ספגטי חמה עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע. לימים עברו שוכריה של המסעדה לתל-אביב ופתחו בה את אחת הפיצריות הראשונות.

כשאני כותב דברים אלה, עדיין עומד טעם הרוטב בפי. כאן – נותנים אטריות עם רוטב דליל מאוד, מֵימי וחסר-טעם.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת דילאן תומס, בפני שתיים-שלוש סטודנטיות למדנית שניאותו לעלות עימי לחדרי הדל. אפילו חדר-אמבטיה לא היה לי, אלא מעין תא עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי-הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור-הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת וספוג. כמו הזונות בצרפת. סבלי, מפצעי-הבגרות על פניי, החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אינני יודע אם הבחורות לא אהבו את מראה פניי, את שיריי או את חדרי הדל, עובדה שרוח-עצב היתה נופלת עליהן עד מהרה, ואף אחת לא שהתה בחדרי יותר משעה קלה – למרות שהיו לי שתי שכיות-חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבלני לשיחה ממושכת בביתו, וכן שיר שכתבתי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של אחד העיתונים הגדולים, בהיותי כבן תשע-עשרה.

הייתי אדם שפוף מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות סבלי. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצרף מעטפה מבויילת לתשובה. אחרת היו נזרקים, כנראה, יש לסל. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, בלתי-מגולח.

עד שפגשתי בעליזה.

כנראה נפגשנו פעמים אחדות בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, בהרצאות, אך לא מיד הבחנתי בה. יום אחד מצאתי עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות בקומה השנייה של בניין מייזר, בגבעת רם, ששימש אז בניין בית-הספר למדעי היהדות, ומיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, הבנויים סביב לחלל מרכזי אחד – מלווים בחרדת-קודש פרופיסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד. הנשיא יצחק בן-צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במעלות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, בהם שכן אז כל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה ממני את דפי ההרצאה מן השיעור הקודם, להעתקה. נתתי לה. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר-פנים חמור כשל מורה. אכן היתה מורה. כך התברר לי מאוחר יותר, כשגרתי בדירתה. כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר שאילת המחברת התברר שאנו שומעים יחד את המכינה לתלמוד, והיא הציעה לי להתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות בהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור-הנפט, להתייבש, ומעלה אדים לא נעימים של עור חם בשרידי משחת נעליים. חושש הייתי משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים. עליזה התגוררה בגפה בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד יחד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שהיא עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן של סוף הסמסטר.

התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית, בהתחלה. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי מעט, כי לא הייתי נקי ביותר בלבושי, באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי אשר הרטיבות לא הרפתה מסוליותיהן, ובחום דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל, אשר בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליו ללמוד עימי. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קרקרו במעיי כמין גיס חמישי, ואני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ולשחרר את הרוח המציקתני בבני-מעיי. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה בטבעיות סמכותית, שהיתה אופיינית לה, "אם החדר שלך כל-כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?"

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי אז עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. זה היה, דומני, החדר ליחיד הזול ביותר בירושלים.

"באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!" אמרה, ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספריהָ, למכונת-תפירה ולקרש-גיהוץ. אז גם סיפרה שבעלה-לשעבר נמצא בלונדון, בשליחות ממשלתית, ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בתיכון. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במטבח, ולהרגיש את עצמי כבן-בית.

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למחרת ארזתי את מטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות, זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את הקיבוץ הצעיר, לפני לכתי ללמוד בירושלים; שכרתי מוביל בתלת-אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. קומה שלמה היתה לרשותה. וכשהייתי מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מן הצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי-לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי. למחרת בבוקר התגלחתי היטב במים חמים, בחדר האמבטיה שחומו נשמר מליל אמש. פצעי-הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון, בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל הבנק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבּוֹיַארְגִ'י שלך? או לפֶגֶ'ה? – כבר אינם. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש. כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. בלכתי לקרוא לה, מן המטבח, הנחתי את האפרכסת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

הרגשתי כבן-כפר שנקלע לחצר-נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר, ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. ימים אחדים כמעט לא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם-שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל"ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי"ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, ולא יהא זה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ילין בחורות בחדרו שקיר משותף לו עם חדרהּ.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה במאוחר, רק תקופת-זמן לאחר גירושיה, והתכוונה להכשיר עצמה להיות מורה לספרות בתיכון במקום בכיתות הגבוהות של בית-הספר היסודי, שבו לימדה.

עם זאת היה נדמה לי כי ברדת הלילה, ושעת כיבוי האורות – על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין. ובהטילי זה-עתה במשפט את הקווים-המפרידים, ואת הפסיקים הקרובים זה לזה, יש לי הרגשה כאילו היתה להם השפעה מכרעת על גורלי, כיום.

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה מחדרה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה, בכתונת-לילה בעלת מיפתח, וקראה. היא קראה כתב-יד של סיפור שלי שהנחתי אותו בוקר על שולחנה, במטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לדעתה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא ודילאן תומס, בפרוזה שלו. כל בני-דורי כתבו אז כך, וחשבתי שאי אפשר לכתוב אחרת, אם רוצים להיות סופר. דעתה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, בהן כלל לא הרגישה, ולכן גם לא ציינה לגנאי – אלא משום שהעברית שלי נראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. "כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!" – כך אמרה, "ובכלל, בכתיבתך חסרים מוטיבים, ואין לך עדינות." – דעתה היתה שלילית, אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, הביטו בי כשתי בארות עטויות דוק של ערפל. אלמלא היתה קצרת-רואי, תובענותה היתה גלוייה יותר. השבתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי, ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו מתארע לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג. אך זאת עוד באותו לילה למדתי – בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! לא אשכח כיצד צחקה כשראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! היו אלה תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם, וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא? המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות של תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, ושאין צורך להשחיל בהם, בסיכת-ביטחון, סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל-כך נועזת. כל-כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה, לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה של צמר אפור. בעלת סבר-פנים חמור. וכאן מתפתלת ערומה על מיטת-הזוג הרחבה, בחוץ גשם ורוח וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

ירח-הדבש שלנו נמשך בדיוק חודש. לקראת סופו החלה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שתגלה לבד? או להציגני מיד בתחילה כ"חבר של אימא"? חבר? – עתה ידעתי בדיוק כי עליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר כמה. ואולם גוף היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות-הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן. אך לי זה לא הפריע. בהתלבשה היתה בעיניי יישות אחרת, וממילא לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני כתבתי עתה שירים חושניים, כבדים, מלאי הערצה עצמית. החזירו לי גם אותם מכל מערכות העיתונים. אבל סופר צעיר אחר, מבוגר מעט ממני, אורי בן-עמי, שכבר קנה לו שם-מעט בספרות העברית והסכים לקרוא אותם ולחוות בפניי את דעתו, הביט בי ברחמים ואמר שכנראה אני סובל ממצוקה מינית עזה המוצאת לה פיצוי בשירה פּן-אירוטית חסרת גיבוש אמנותי, עדיין.

עד כדי כך!

ואורנה הגיעה.

חדרה היה, כאמור, סמוך לחדרי. עיניה היו, אף הן, מצועפות מעין ערפל של קצרות-רואי, המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, ללא תחתית – יסולח לי על הביטוי, ואפה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, כאימהּ, ואולם גופה היה עגלגל וכולו חמוקים וקומתה ממוצעת, זאת כנראה ירשה מהאב. וגם שפעת שיער זהוב, חלק, בעוד אשר עליזה היתה בעלת שיער שחום. הקטנה, בקיצור – נראתה כמו לביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך, ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא.

הוצגתי, נֵעבֵּך – כחבר של אימה, ללימודים, ודייר חדש. מן המטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות קור ורטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ומצבי בכלל. אך כסף לא היה לי. יכולתי רק לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת עבודות הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר והשוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם, כמו במצלמה. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, "מסע לארץ הודו", בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והדבר העניק לי, בעיני עליזה, מעין הילה של משורר, שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים-טכניים, כגון הגהה. נראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב כי מקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים, ואולי, כדי להוכיח כי התחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר שלי, במלואו.

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

אך מיום שבאה הקטנה – פרח חלף לו ירח-הדבש שלנו, הלילות המשותפים, חגיגת הגופות הנפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו בלתי-אפשריים כי היה עליי לעבור במסדרון, על פני דלת חדרה של אורנה, בחוזרי מחדר השינה של עליזה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט נתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימהּ ועד מהרה נשמעו משם קולות בכי, האשמות והפצרות. והיה עליי לבוא בפיג'אמה שלי ולהישבע כי רק למדנו יחד, אימהּ ואני, ועברנו על הגהות.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לתיכון ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים. ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג; חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – היה איזה פיכחון מכאיב ביחסינו. ואותה תאוותנות עזה, ידעונית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – נראתה עתה, לאור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת לילה ועקבות תמרוקים – כמין ניסיון של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות שעה שהיה עליה לעמוד עתה בפני כיתתה וללמד, או לשבת על ספסל באוניברסיטה. התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. נגעלתי מעצמי. ידעתי כי לעולם לא אוכל לאהוב אותה. והעירום שלה נראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. היא רמזה שאולי מוטב כי לא נגור יחד, אז ייקל עלינו להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר גם להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביומר מעשר שנים! – ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים נראתה לי כגירוש מגן-העדן. מדוע? התאהבתי. במי?

באורנה, כמובן.

שכחתי לספר כי הקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר-של-ממש אלא צירוף של כמה דלתות מתקפלות שהיו סגורות דרך-קבע, ובצד שלי אף ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות הזה, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה רגילה בדירות הישנות בירושלים. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, וחדרים שהופרדו לשם פרטיות או שיהא אפשר להשכירם.

אך לי היתה הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. דימיתי לשמוע כל רחש שלה. כל אנחה בלילות. נתקפתי חוסר-שקט. לא ישנתי טוב. הייתי מצפה לשמוע את קולות התעוררותה בבוקר. גיליתי חור-מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי כמה ספרים וניסיתי, בוש אני להודות בכך – להציץ לעבר חדרה בשוכבה לישון ובקומה בבוקר. לעיתים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיני, עיתים בד-לבוש, עיתים בשר חשוף, קווצת-שיער צהבהבה, אך אף פעם לא נתלכדה לכדי תמונה שלמה. מסוגלת היתה לשבת שעה שלמה בחדר, ללא תנועה, עד כי הייתי סבור שיצאה, ופתע, בקומה – מתרוצצת מפינה לפינה ואף לרגע אינה ניצבת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני אולי בשש שנים, לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר קרוב משאני קרוב לגיל של אימהּ. יום אחד מצאתי בחדר האמבטיה חזייה שלה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

נדמה היה לי שהיא שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. הייתי בטוח שעליי הן צוחקות. אני זוכר שגיליתי באותה תקופה שיר של המשורר פנחס שדה: "סנטו בי נערות על כי דלותי ככה" – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל כך בעזרתה של אימהּ, להתפרסם – אולי היה גם יחסה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא קיץ, ותיסע שוב לחוץ-לארץ, אל אביה, ואני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד טיול במחזור שני של חברי הקיבוץ, עד אל-עריש וכמה קילומטרים דרומה, אחרי מבצע סיני של שנת 56'. ולהשלים עם אבי לא רציתי, כי ידעתי שתמיכה בלימודיי ממילא לא אקבל.

בלילות הייתי שוכב ער, שעה ארוכה, מקשיב, ועל פי צבע שמשות הזכוכית האטומה שבדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי היא מכבה את האור הגדול בחדרה, ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו. מעתה, בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת-תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה. מטבעי אני נוהג, בשעות כתיבה או לימודים, לערוך הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, בתאי, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסונו של החדר, צועד ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשבת ליד שולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת-אף, מה פשר הצעדות בחדרי. שמחתי והייתי גאה להסביר לה. ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כשצעדותיי לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר-הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני אינני אלא בטלן ארור ומאחז עיניים.

שכחתי להדגיש עד כמה יחסה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל. היא לעגה לנעליי. כך שהייתי חסר פרוטה. את הסיבה לכך לא ידעה. היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס. ובייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימהּ. חי על חשבון אימהּ. לכן היתה חוזרת ומעלה, באופן כפייתי כמעט, את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. "לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה אימא למצוא לה חבר. היא בררנית!"

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את המהות האמיתית של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאימא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאימהּ כן מצאה לה חבר, וטוב לה. אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו. ואני, אני כבר הייתי כה מאוהב באורנה, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב-חורג שלה, באופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה-לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שבטרם-שינה; וכשם שאני מעלה בדימיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הצהובה-במיטתה, כך חולמת היא עליי, המשורר החֵלכָה (כך, במו אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם באוזני עליזה), אשר יום אחד ילמדוהו בבתי-הספר כמו את ביאליק ופיכמן; ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום-עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות הרואי, בערפל של קרח לבנבן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי שם, כדייר, היתה באה אל קיצה יום אחד, אילו חזרה אורנה מבית-הספר במפתיע והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את אימהּ על מיטת נישואיה, אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי, הוורודים וגם הקודרים ביותר.

לילה אחד שמעתי נקישה קלה על קיר-הדלתות המפריד בינינו. ליבי עצר בי מפעום. האומנם? לא האמנתי. ודאי הפילה אורנה איזה חפץ, או התהפכה במקרה על מיטתה, וידה נגעה בדלת הסגורה.

אך הנקישה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם שתי נקישות, בזו אחר זו: תק-תק!

התרגשותי לא ידעה גבול. הייתכן? האוכל להעיז? האין זו מלכודת מצד אורנה הגאה, הבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת בחזרה.

מהעבר השני של מחיצת-העץ נשתרר עתה היסוס, כאילו גם נבהלה מן המענה, ואולם עד מהרה שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן נתגלה; ועד מהרה מצאנו עצמנו מדברים בשפת נקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק-תק! אור-נה! תק! תק-תק! תק-תק! – אני או-הב או-תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט. שפת-מורס לא ידענו וגם אילו ידענו היינו ודאי נרגשים מכדי להשתמש בה.

ואז נשתררה שוב דממה בחדר השני. הקשתי עוד פעמיים-שלוש ולא נעניתי. היתה איזו ריקות מוזרה מן העבר ההוא, החי והרוטט, של קיר-העץ, ואז –

חריקה קלה, דלת חדרי נפתחה, בחשיכה גמורה – מישהו חלף-חצה את החדר הקטן ברחש כפות-רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט, ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים שהתרחשו בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שבכוחו תינתן אולי לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום יש ובחלומי בלילה אני שומע את הדפיקות הללו – תק! תק-תק-תק! – וגם בהתעוררי, נרגש, אני ממשיך לשמוע אותן, מבעד לקירות. היא התכרבלה בזרועותיי, תחת חמש השמיכות הצבאיות, מן הקיבוץ, והסדין, שליוו אותי בחיי כסטודנט בירושלים; היינו שנינו בפיג'אמות פלאנל, ולא העזנו לפשוט אותן, רק התגפפנו והתנשקנו, ולבד מפקעות-שדיה לא הניחה לי לתור את גופה אלא מבעד לבד-הפלאנל העבה. וכעבור שעה קלה, שנראתה אמנם לי קצרה וארוכה כאחד, כשייכת למין איכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כזהב טהור – חמקה ממני, רגליה היחפות טופפות בלא-קול, ושבה לחדרה, כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותה שעה – היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש מאומה.

ומבלי שהרכיבה משקפיה, הקטנה.

בבוקר – שום רמז. המשיכה להתנכר לי וללגלג עליי. "בעצם מתאים לך, אימא, להתאהב בגאון צעיר כמוהו. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בכיתה!"

או –

"אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברתכם!"

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק-תק-תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת-חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – יש והיתה שבה וחוזרת אליי פעם ופעמיים באותו לילה, הלוך ושוב, כאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת: "פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הַפּוּצִי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לבית-ספר, התנפלתי בפראות על עליזה ומצאתי בה פורקן. היא נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות, אולי חשבה שסוף-סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת-עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה, לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר-התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדימיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלוּוה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והפצרות שאישבע לה כי לעולם לא אעזוב אותה!

הו, אלוהים! – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתול קטנה וקוראת לי "אבאל'ה – " או לפעמים אומרת שאני אחות שלה – היתי אני נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימהּ!

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה עלה בדעתי, אבל להישבע לה, שאישאר – לעולם! מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה! מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

– – –

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת אל הסמינר שהתקיים בביתו של הפרופסור. זה היה מעין חוג לתלמידים ותיקים יותר, נבחרים, ואני, שהתחלתי את לימודיי שנה אחריה ורק שמעתי עימה חלק מן ההרצאות שהיו במחזור דו-שנתי – לא נמצאתי עדיין ראוי להיות מוזמן אליו, למרות שכבר פירסמתי, כאמור, שיר אחד ב"פי האתון". אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות הזה בינינו, מתוך איזו תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של הפרופסור, ורק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי. בשכבר הימים, כך רמזה לי, אף חיזר אחריה הפרופסור, אך היה עליה להפסיק אז את לימודיה בתום השנה הראשונה בגלל עומס העבודה בבית-הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה לי גם על מכתבי-אהבה גנוזים שלו, אליה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי, הרי מאותו רגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה כבגן-העדן, עירומים ולא יתבוששו. בחוץ ירד גשם. סערה ורוח. אולי גם פתיתי-שלג באוויר. הרעפתי עליה דברי-אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי, את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראויה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות-הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו באמבטיה המהבילה. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב.

"הייתי רוצה שתכיר את אבאל'ה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!"

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו כאילו לא לבדנו אנו בדירה, ורק אחרי זמן-מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, היינו עירומים, שנינו –

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני-שלג. ההסקה-המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בלילה שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את חיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולא רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כל כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה כי לא אכאיב לה,  ואז –

היש מין דבר כזה, קרום-בתולים בלתי-מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי כפתחו של היכל, רחבה מאימהּ, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחתי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

"מה איתך?" לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר-מה, רועד עדיין מהתרגשות על היעתרה לי, בשלמות. "אתה לא יודע שכבר היתה לי הפלה?"

נדהמתי, אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה עליזה, במעיל-גשם רטוב ופנס-כיס בידה, מאירה עלינו.

עד היום לא אדע אם נתכוונה לבוא אליי, בחשאי, לקרוא לי אל חדרה, והופתעה, או שידעה מראש כי אורנה במיטתי, והתכוונה להפתיענו. לאחר ימים נודע לי כי הפרופסור הובהל לבית-החולים, שם לקה בהתקף-לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור שמרו בקנאות כל פיסת-מידע על אודותיו, ממש כחוג של גנוסטיקאים קדמונים, וכמובן, לא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה את האור בחדר אלא המשיכה להאיר עלינו בפנסה, מים נטפו ממעיל-הגשם שלה, וקולה צונן כמו הכפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות-קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

"קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

"קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – בת-אביך את, חרפה, אוי איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

"אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אימא! עם הברווזון המכוער הזה, שאת הכנסת להשתכן כאן, עם החצ'קונים שלו, בבית הקדוש שלנו. ואם את רוצה לדעת, הוא הדבר המאוס ביותר והמגעיל ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי, כאשר התקרב אליי בטלפיים שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, אחרי אבא – "

נדמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל-המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה עדיין ומוצקה כלביאה קטנה, בדרך החוצה מחדרי. אך הם, וגמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנים, לא מנעו ממנה את סטירת-הלחי, המצלצלת, משעברה, ליד אימהּ, את פתח החדר, לאור הפנס המסנוור מולה. והיא נמלטה בבכי, אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר-הדלת, משנכנסה לחדרה וטמנה פניה בכר, במיטה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

"שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר, על כל מה שקרה, רציתי לבקש ארכה, כדי שלא איזרק ישר אל תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעם בי. קמתי הדלקתי את האור הקטן, ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביאנה לידי הקאה. וזאת לאחר... טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין, ויכולתי לארוז אותם במזוודה, בצרור, ואת חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר, בצרור נוסף. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת-אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה-למחצה של חדר-השינה –

"להשאיר את המפתח בתוך הדירה!"

לא התכוונתי אחרת. טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא, ויבש. את צרור הספרים ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי, על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ממני בירושלים, לשוכרו.

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלא מפתח, ממרפסת הגג. כבר למחרת התכוונתי להתקשר עם בעל-הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות-בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר  כליל רק לאר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שהיה בו עדיין התנור אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה היתה קרובה ודאי לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות וכתבתי, לוהט כולי, את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, "יום-השלג אשר באמבטיה", במוסף-הספרותי של העיתון היומי, שבו את ביכורי-יצירותיהם הבוסריות הדפיסו אז גם כמה פרופסורים-לעתיד, בשם ובעילום-שם. בסיפור שלי קראו השתים זו לזו – "תולעת!" – "זונה!" – "מושחתת!" – "רקובה מבפנים!" – "שכבנית חולנית!" ו"חרמנית מדופלמת!" – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות-פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום איני מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור, כיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם אני הרגשת איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסוים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני-גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות. חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי מה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות סגורות בפניי, לתמיד, ועקרתי לתל-אביב, שהיא עיר יותר צעירה.

מאז חלפו יותר מעשרים שנה. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה לבנו של עורך-דין ידוע, מתל-אביב, ופעם על מותה של עליזה בתאונת-דרכים טיפשית, בחצותה רחוב. אך היתה גם איזו שמועה על זריקת עצמה תחת מכונית. ואלה היו שני החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השתיים בקן החמים שפגשתי בנעוריי.

לפני שבועות אחדים ישבתי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש סתווית, אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט-הבתולים של אורנה שגרם לי להתאהב בה ולהאמין כי לא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הזהוב, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה.

 טוב. אני אולי קצת לא-נורמלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות-שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק "גְרין סְלִיווס" – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה-מרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו; והרדיו מנגן, ואולי היה זה תקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דֶלִֶר, וגם את "כָּרְמִינָה בּוּרָנָה" שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדְתי לרגע את הזהובה בביקיני הקצרצר – לסבתה המתה, עליזה, בזכות אף גבנוני ומבט בוהה שעבר בזיכרוני מדור לדור. שטויות. והנה בא וישב לידה בחור שזוף, מעט מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה בשיחתם, סיפרה לו כיצד בילתה על שפת הכנרת באוהל, עם חבר, אך חזרה לבדה באוטובוס, כי צורת הנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

"יא אללה, השתגעת?" אמר הבחורון השזוף. "אפשר לחשוב שאם תתנהגי כך, תישארי בודדת כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לך ללכת ב'אגד' – "

"אתה דפוק בצפצפה שלך," אמרה מירב, "סבתא שלי נהרגה בתאונת-דרכים! אתה מבין? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, לא ייתכן. זה רק המצקוע שלי טווה מיד קשרי-קשרים: שיער, גבנון, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא דרוסה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! איני יודע מפני מה נקב בו הבחור – איבדתי לרגע את חוט-ההקשבה. היה זה שמו של אותו עורך-דין ידוע, אשר לבנו נישאה אורנה לפני שנים רבות, רבות –

זו היא, אפוא!

מה – זו היא? הרי עד לפני רגעים אחדים לא ידעתי כלל על קיומה!

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה, בחשאי. היא הרכיבה, בינתיים, משקפי-שמש, אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, לבנבן, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתיה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה, מתוך תקווה לפגוש בה, מרחוק. לעיתים קרובות ראיתיה. בדקתי במדריך-הטלפונים, אכן שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם-המשפהח הזה. מוזר שלא פגשתיה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שבכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימהּ, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים. בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך, שלשפת-הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו, כשביקשה ממני חלק מעיתון-הבוקר שהבאתי עימי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, של רבע השעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה, כמנהגי עתה. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה גוברת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה-וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מהתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת העיתון החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם כדי להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אִם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכַּתבים האלה, גו­ֹזְבַּר או בְּרֵנְצ'וּק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם שיחתה עימי. "עם סבתא שלי היית מוצא יותר שפה משותפת." אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שנהרגה, המסכגנה, בתאונה הטיפשית – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה עימי יחפה, אל החניון. "מה זה?" – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. פשוט שחורות. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה. אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאום קשיים כלכליים אצל אביה בגלל המצב. זמן לא רב לאחר שירדתי מירושלים נפטר אבי והוריש לי כמה מאות דונאמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ, ושאלמד ספרות באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה, כן, זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי-הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר, התחתנתי והתגרשתי פעמיים. את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות, אך היו גם  טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות-האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולת להתמסר, ללא דאגות פרנסה, לכתיבה. הוצאתי על חשבוני כמה ספרים שכתבתי. טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר אפילו חלקת-פרדס אחת שלי – לבנייה עירונית, אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפ וזים בכל שאר החלקות – יירקבו בעודם על העצים.

מה איכפת לי?

כך חשבתי, בטרם היכרתי את מירב.

"אני לא יודעת מה אתה מוצא בי?" היתה אומרת. אבל כל פעם שהיתה מביטה בי, הייתי שומע את אורנה, ואת עליזה, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשתיהן. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזירה לבית-הוריה. אני, למן הפעם הראשונה ששאלה ממני את עיתון-הבוקר, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מן הרהיטים, השטיחים ותמונות-השמן היקרות, שאספתי במשך השנים, כשהפרדסים הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו, אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות, גיפפתי אתה והיא סירבה לי, הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס עימי יחד לאמבטיה, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד-ים, הלא הוא נמצא עימה, בתיק, ואם לא – יש לי בגד-ים זהה, קניתי אותו לפני כמה ימים, המוכרת חשבה שרצוני להפתיע את הבת שלי –

היא נאבקה עימי וצרחה, שרטה, "הֵי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך!" – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח – לאמבטיה. צללנו שנינו, אני בבגדים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה בתולת-העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, או שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך ודאי האמבטיה אינה מקום מוצלח, והיה עליי למושכה לחדר השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כפי שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני, התעוררתי מן הטירוף שתקף אותי, רק לשמע צעקותיה, בלועות-המים, מתחתיי, באמבטיה –

"מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? על מי אתה מדבר בכלל? מטורף – "

מסתבר שברגע ההוא, כשמשכתיה מטה בשערה הזהוב, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ואם-אימה, ועתה –

"מה, את לא הבת של אורנה?"

"משוגע, עזוב אותי – לאימא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת ברמת-גן! – זו שנדרסה היתה סבתהּ מצד אביה! – וגם שם המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות-אוויר ומים.

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת-אחת הרוח ממפרשיי. ביקשתי סליחתה. "מֵירָבִינְקָה, מֵירָבִינְקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר-השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס במתנה ומנייה בהתאחדות-האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב עימה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף-חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, שדיה הקטנים, בעלוֹתה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, שלמימיה גוון קצת ורוד, משריטותיה בעורי.

היא הבטיחה לי הכול, הכול! אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי.

אספה בגדיה, התלבשה בעיניים קרועות-לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום-קמעה –

ולא הפסיקה להתבונן בי, בהתלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.

למחרת פגשתי אותה בבריכה. היא היתה קרירה והסתייגה ממני.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי.

לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחתני לחקירה בתחנת-המשטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר, שבא בעקבות החקירה, השחרור-בערבות, המשפט, הפרסום השערורייתי בעיתונים – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה, אם-ירצה-השם, כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בהנחה שיפחיתו את השליש ממאסרי, על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה, נכדתה של עליזה. כך התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי בכול; הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל-על-הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

תושייתה של הקטנה, כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה ולהטביעה באמבטיה, היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי, אוהו איך רימתה אותי, נכדתה!

1983

הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים של אהוד של בן עזר "ערגה" בשנת 1987 ושימש מאוחר יותר בסיס לרומאן שלו "שלוש אהבות" שהופיע בשנת 2000.

* * *

הרצל ובלפור חקק

איגרת ברכה לאהוד בן עזר

זה הזמן לכתוב לך דף

שהגעתָ ביעַף לגיל ד"ף

הוכחתָ יכולת יצירה באופן בלתי נשכח

ובוודאי, לא נחשבתָ – מעולם – לסופר נידָח.

פרצתָ כצעיר נועז בספרךָ 'המחצבה',

שָם נתתָ לפריפריה מקום ועדוּת מרהיבה.

עטךָ לא נח ולא שָקַט – כתבתָ ויהי מה,

וידענו היטב מִדַפֶּיךָ... 'לא לגיבורים המלחמה'

ידעתָ לרדת למקום הנמוך בעולם – ולחזור בשלום -

ובתרמילךָ נרשם סיפורם הרוטֵט של 'אנשי סדום',

ולא נחתָ לילות, לא שָקטתָ ימים,

כי ישנתָ ולבּך עֵר – 'לילה בגינת הירקות הנרדָמים'...

חציתָ גבולות, לא חיכּית לאישור,

ואפילו נגעת נרגש ב"פרי האסור"!

בייסורים נפלאים ולא נרגעים...

היטבת לשורר לנו פנינה... את 'ספר הגעגועים'...

לא רעדה ידךָ –

צללתָ לימים של אדמה רועדת וחשֵכה...

כי אכן, לא שכחת עדֵי-עד את 'שנת תרע"ד'...

ההיסטוריה הספרותית הזאת - - - עוד תילָמד וגם תתועַד...

הותרתָ עדוּת ציונית מרגשת-נלבֶּטֶת... לדורות ולזיכּרון

סדרת ראיונות מעַצבי דרך – 'אין שאננים בציון'...

אהוד יקירנו... יָצרתָ ללא הרף, הִשמעתָ דֵעות בלי לחשוש,

גם כשידעתָ, ש'תחטוף על הראש'...

ואיך לא הזכרנו את כתב העת המיוחד... ממש 'המעורר'...

אילו היה כאן ברנר, היה מזמין אותו – וכמה שיותר מהֵר...

כתב עת חתרני עם נזר – "חדשות בן עזר".

ואתה רואה...הגעתָ שְׂבַע הישגים והגיגים...

והברכה הנרגשת – לא תוכל לפסוח

על תפארת מעשיךָ למען המורֶשֶת...

בן למשפחת חלוצים-מייסדים,

מכל לב תבורך, כּי נתתָ למעשיהם יד,

הנצחת את הראשונים, לבל זכרם יֹאבד...

ידעתָ להציב להם מצֵבה נושמת, מפוארת,

ולימדת אותנו: רבותי, ההיסטוריה נשמרת!!...

מה נֹאמר ומה נדבֵּר... לאוהבי ספרוּת ודברי הימים,

הוכחתָ ,שיש כאן חיבור בין גְוִילים שייצָרב לימים!

מזל טוב שהגעת לגיל ד"ף...

מבחינתנו, המפעל שלך – הספרותי וההיסטורי – לא יישָכח על המדף...

המשך לייצֵר את מפעלך הרוטט, אותו ניוזלטר 'נידח', פאֵר וּכתב עת.

ודְאג נא, שתמיד יהיה כזה חצוף... וגם חי ובועט!

לחיי היצירות שבדרך...

כְּתוב ואל תמחק –

שא ברכה,

הרצל ובלפור חקק

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה והמקאמה על הסמרטפון. ובאשר להערתך – אני חושב שכל מי שמכיר את מפעלך הספרותי מעריך ומוקיר בוודאי את הכתבים שלך שעניינם ההתיישבות החלוצית של אלה שבזכותם קם ופרח היישוב בארץ.

בעניין קורצווייל, שאת הריאיון עמו פירסמת בגיליון הקודם, מסתבר שהאיש שתרם את התרומה המכרעת לכך שעגנון קיבל פרס נובל, נעלב עד עמקי נשמתו שעגנון לא טרח להזמין אותו לחגיגה בנושא שהתקיימה באוניברסיטה העברית. עגנון רצה לפייס אותו, ונסע במונית לביתו של קורצווייל (הוא שכן בשיכון הפרופסורים באוניברסיטת בר-אילן). קורצווייל ברח מהבית, ומרגוט אשתו קיבלה את פניו של עגנון. קורצווייל רשם באותיות גדולות בנוחיות (ידע שעגנון ירצה להתפנות אחרי הנסיעה מירושלים): "כאן יושב כפוי טובה!" – עגנון קרא, וברח חזרה לביתו.

יפה ברלוביץ כותבת על רחל מורפורגו שהיתה המשוררת העברית הראשונה. מסתבר שהיו קצת רבנים נאורים שלא נרתעו בעקבות הזהרות חז"ל, ולימדו את בנותיהם קרוא וכתוב ותורה, דוגמה נוספת – דבורה בארון.

אני מסכים מאוד עם דברי עמוס גלבוע על  המצע העויין של הרשימות הערביות. מה הם בדיוק רוצים? שתהיה כאן מדינה "מתוקנת" כמו סוריה, עיראק, לבנון, תימן? באיזו מהמדינות האלו הם היו מבכרים לחיות במקום בישראל ה"קולוניאליסטית"?

שלך

משה גרנות

אהוד: גם אני קראתי את דבריה המעניינים של ליליאן דבי-גורי בגיליון "גג" [49] החדש, (שבו מופיע גם מחקר מרתק של זיוה שמיר על לאה גולדברג), אבל לדעתי דבריה של ליליאן דבי-גורי לוקים בחסר, זאת בלשון המעטה, אולי אפילו חוטאים בסילוף – וזאת כי כל עמדתה היא לטובת קורצווייל, כאילו נעשה לו אז עוול נורא בידי "אויביו" הפרופסורים הירושלמיים ובראשם גרשם שלום. אבל למיטב זיכרוני מה שהשפיע על הענקת פרס נובל לעגנון הוא מכתבו-המלצתו של גרשם שלום, שהיה כבר שנים רבות דמות מוכרת וסמכות בינלאומית במדעי היהדות, וספריו מתורגמים, בעוד שספק אם את קורצווייל הכיר מישהו מחוץ לקוראי עיתון "הארץ" בעברית בישראל, ופרס נובל לעגנון לא בזכות קורצווייל ניתן לו.

 אגב, לפגישה עם קורצווייל באתי בכוונה מצוייד רק בעט ובבלוק כתיבה, ללא כל תיק או פריט אחר. גם לא הסתרתי ממנו שאני תלמידו של גרשם שלום, ואולי זה דווקא נתן לו דחף להתראיין אצלי. עם זאת, לאחר שסיימנו את השיחה הוא שאל אותי בחשש אם לא הקלטתי אותו בסתר, למרות שהראיתי לו שאין עימי שום מכשיר הקלטה! גם את הראיון עצמו לא אישר בשעתו לפרסום במהדורת הספר האמריקאי, והוא פורסם רק שנים מאוחר יותר בספר העברי, בזכות אלמנתו שנתנה לכך רשות.

* אהוד יקר, משה גרנות קצת מפתיע אותי וגם... אתה. ולמה? כי לפתע הוא כותב על הסמארטפון, ודרכו גם על מייסדי המדינה וגם על מיישביה, אשר למשפחתך חלק בה, ועל המורים, ולבסוף מחבר שיר הומוריסטי על הסמארטפון! ממש מיפנה לא צפוי.

וכרגיל, תגובתך יפה וגם עוקצנית, אבל הופתעתי שאין לך טלפון חכם! וכי למה? זה בהחלט מוסיף עניין לחיים, לא כל שכן עכשיו. ודרך אגב, הוא אומר שהרשימה שלי מעניינת אבל אסון תמיד מרחף על העולם, אולי... אבל נדמה לי שאני כן צודקת.

מכל מקום, העיתון באמת מעניין וממש אקטואלי, גם בקטעים ההיסטוריים שבו.

כל טוב והרבה בריאות,

ארנה

אהוד: אני  חוסך המון זמן בכך שאין לי טלפון חכם!

* לאה [אחותו של אהוד]: האם יש לנו קשר לשר החוץ הבריטי דומיניק ראב? אשר מחליף את ג׳ונסון שהועבר לטיפול נמרץ?

אהוד: באשר לדומיניק רַאבּ, כתוב עליו בוויקיפדיה: ראב נולד בבקינגהאמשייר, בן לאב יהודי-צ'כי שהגיע כפליט לבריטניה ב-1938 ולאם פרוטסטנטית אנגלייה. אביו נפטר כשראב היה בן 12."

מאחר שאביו היה יהודי-צ'כי, אולי אפילו מסלובקיה, ייתכן מאוד שיש לו קשר כלשהו לבני משפחת ראב. יש אמנם הרבה מאוד ראב שאינם יהודים, כמו יוליוס ראב שהיה ראש ממשלת אוסטריה, אבל העובדה שאביו היה יהודי מחשידה אותו בקשר עקיף למשפחה. כמובן שאין כיום את מי לשאול.

ראב הוא שם של נהר בהונגריה, והוא היה שמה הגרמני של העיר ההונגרית, כיום גייר. הכפר או העיירה שמשם יצאה משפחת ראב בשנת 1876 לארץ-ישראל היה נוֹגִי-מַדְיַאר, כיום צ'לובו, בסלובקיה. בבית הקברות היהודי שם, בלב השדות, מוקף חומה וסגור, נמצאות מצבות של משפחת ראב. ביקרתי בו בשנת 1994יחד עם בן-דודי עמנואל בן עזר ז"ל. קרובים יהודיים של המשפחה היו גם בווינה ובצ'כיה.

דומיניק ראב נולד בשנת 1974, וכאמור היה בן 12 במות עליו אביו. האב היגר כנראה לבריטניה  בנעוריו או בילדותו, יחד עם אימו היהודייה, כפליטים, ומאחר שאין לנו נתונים בן כמה היה במותו, קשה לדעת במדוייק בן כמה היה אביו של דומיניק בבואו לבריטניה.

* חסרים לכם מצרכים שהם "חמץ", כמו פסטות ופתיתים למיניהם, ואתם במרכול, ואתם רואים אותם במדף מוסתרים-למחצה בגיליונות נייר לבנים, אל תטרחו לשלוח יד לקחת אותם. הקופה הרושמת תסרב לבצע עבורכם את קנייתכם, והקופאית לא תוכל להושיע. יש לרבנות הראשית או לרבנויות-כשרוּיות אחרות הסכמים עם המרכולים לפיהם המחשבים לא יעבירו בקופות מצרכים שסומנו מראש כחמץ גם אם הם נמצאים בשפע על המדפים!

זה לא בסדר? אין מה לעשות. אלוהים נמצא כרגע בבני-ברק, דואג לחרדים, ואין לו זמן לאפשר לכם להתפנק בקניית "חמץ" במרכולים – גם אם בני-הבית שלכם רעבים, ומצות לא מיטיבות עם מערכת העיכול שלהם. מזל שאולי יש עדיין בסביבתכם חנויות-מכולת קטנות ששם הרבנות טרם השתלטה על הקופות הרושמות. שלא לדבר על רשת "טיב טעם" שהיא מלכתחילה לא כשרה.

* מה היינו עושים בלי ח"כ עופר שלח מ"יש עתיד" [כיום באופוזיציה] – שבמחטף חבורת כחול לבן, בעודם נתמכים, בהכשר התקשורת שונאת-ביבי, על ידי הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – בַּרוב הזמני של 61 ח"כים, נתמנה שלח לתפקיד יושב-ראש הוועדה המיוחדת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה – ומשם, בעצם הימים הקשים האלה, הוא משתין על הנהגת המדינה, העושה ימים כלילות לנווט כמיטב יכולתה והבנתה את ישראל בתקופה הקשה הזו!

* בעיתון "הארץ" מתפרסמים ערב חג הפסח הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של מוסף "תרבות וספרות" – ואלה כמעט הסיפורים היחידים הזוכים להתפרסם בו במרוצת השנה, אך משום מה רוב כותביהם נותרים אלמונים ולא נעשים סופרים עבריים.

לא כך היה בשנים הרבות שבהן ד"ר יעקב הורביץ ובנימין תמוז ערכו את המוסף. כל יום שישי התפרסם בו סיפור מקורי עברי חדש ושיר מקורי עברי חדש, ולבד מסופרים ומשוררים ידועים, צמח שם, ובמוסף "משא" של עיתון למרחב בעריכת אהרון מגד – דור חדש של סופרים ומשוררים שפירסמו במוסף את ביכורי יצירותיהם, וכל שבוע היינו דרוכים לקרוא מה חדש בקריית ספר הצעירה. היה ממש "תור" של יצירות חדשות שהמתינו לפרסום. כך צמחו מרבית בני-דורי בספרות העברית. כך התחלתי גם אני.

אחר-כך בא דור של עורכים סנובים, שהחליטו כי מאחר שפרסום שבועי של סיפור ושיר אינו נהוג בעיתונים הספרותיים בצרפת, הוא לא יהיה גם אצלנו! – ומאז, זה שנים רבות, אין במה מכובדת למשורר ולסופר העברי (כמובן גם לסופרות ולמשוררות) – לפרסם בה מדי שבוע את ביכורי יצירותיהם, והעליבות הזו נמשכת – חרף תחרות הסיפור הקצר היוקרתית-כביכול, שאינה מצמיחה שום דור חדש של סופרים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל