חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1531, בחול המועד קורונה פסח

בברכת יציאה מִשִׁיעֲבִּידוּד לגאולה!

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בניסן תש"ף, 13.4.2020

עם צרופה משפחתית מתוכנת "ג'ני": פטר אלכסנדר ראב, היהודי הצ'כי, אביו של דומיניק

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת. לְלוֹרֶת. // ארנה גולן: הם ניבאו בשיריהם את בוא המגיפה ואת "סוף העולם". // רוֹן גֵּרָא: לַיְלָה אָטוּם. // יואל נץ: הזיכרון והשיכחה. // מתי דוד: אופוזיציה בלתי אחראית שעוסקת בהבל הבלים. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.4.20. // יעקב רוב: קיומם של יותר ממיליארד בני אדם בעולם נמצא בסכנה תחת 10 קבוצות טרור בלבד. // מלי טויב (אהרנסון): ההיסטוריה חוזרת. // אהוד בן עזר: נוֹוַאר שומר השער. // יהודה גור-אריה: הקושיות של לייזי. // פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות. [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // הרצל חקק: הקורונה הפכה להגדה. // ממקורות הש"י. // אלי אשכנזי, אתר וואלה, 9 באפריל 2020: "האב [של דומיניק ראבּ] שהוברח והשורשים היהודיים". ותשובת אהוד בן עזר על הצי'זבאט שרקח העיתונאי לגבי הקשר למשפחת ראב בארץ.

* * *

אסתר רַאבּ

*

לשושנה ב. ולורט פ.

אשר הלכו ללא שוב ^*

לְאַחְיוֹתַי הָעֲנִיּוֹת, הַנִּסְעָרוֹת,

הַצָּפוֹת עֲלֵי גַּעַשׁ הַנַּחְשׁוֹל

אֱלֵי אוֹבֵד:

יְדֵיכֶן אֵלַי נְשׂוּאוֹת, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶן

מֵעַל פְּנֵי הַתְּהוֹם מְבַקְשׁוֹת אֲחִיזָה,

עֵינֵיכֶן הַפְּקוּחוֹת דְּבֵקוֹת בִּי:

עֶזְרָה!

אַךְ כַּבְלֵי הַהַצָּלָה נֻתְּקוּ

זֶה כְּבָר בְּיַד הַגּוֹרָל,

וּבְיָדַי רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ נוֹתָרוּ.

הִנֵּה דַּם לִבִּי לָכֵן,

הַיָּפוֹת הַנִּשָּׁאוֹת נִשָּׁאוֹת

וְעוֹבְרוֹת מֵעַל פָּנַי...

וַאֲנִי הַיּוֹשְׁבָה

עֲלֵי צוּקֵי הַסֶּלַע

חֶרֶשׂ מְכַרְסֵם הַנַּחְשׁוֹל אֶת הָאֶבֶן,

וְגִידֵי חוֹל מִתְפּוֹרֵר

בְּאֶצְבַּע תּוֹהָה

יוֹם-יוֹם אֶגְרֹר,

וְעֶרֶב אֶחָד

פֶּתַע יְנֻפַּץ הַכֹּל,

וְאָחַז הַנַּחְשׁוֹל

וְנָשָׂא אֶת אֲשֶׂר לוֹ – – –

חילואן תרפ"ד

1924

____________

^* שושנה בוגין ולורת פסקל (אב"ע)

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

לְלוֹרֶת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת  –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית  – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.

•

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "כל השירים", 1988.

• שיר מהעיזבון.

סיפור החברוּת של לורט פסקל ואסתר ראב מתואר בכרך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998 – אשר יישלח בקובץ וורד עברי חינם לכל דורש, כמו גם כרך כל שיריה של אסתר ראב.

* * *

ארנה גולן

הם ניבאו בשיריהם את בוא המגיפה

ואת "סוף העולם"

על שירים אחדים של זמרים ישראליים

שנתנו לכך ביטוי בטקסט ובלחן

המשך שני וסיום

שלושה "נביאים" על "סוף העולם":

נתן זך ואילן וירצברג ו"היהודים"

השיר שנעיין בו תחילה הוא שירו של נתן זך על סוף העולם, שירו של המשורר הוותיק והנודע ורב ההשפעה על השירה העברית ומתברר  שגם על הפזמונים.  שירו המבריק  והקודר כל כך הזה משנת 2013, קודר עד שהוא כמעט משעשע... גם הקצב שלו והחריזה משווים לו מראה ומיקצב קליל ומסייעים להבלטת האירוניה שבו. אבל כשמעיינים בו, ואפילו כבר בקריאה ראשונה, נדהמים מהתהליך המתואר בו איך מגיע  סוף העולם. ומעניין, כשם שכולנו  חווים את התפרצות הקורונה בלא שאיש שיער אותה כלל ולתוך חיי שיגרה רגילים בתכלית וחווים אף תחושה של מין סוף העולם או אפוקליפסה, אף נתן זך חוזה ומתאר את תהליך ההתפרצות המפתיעה של האסון באמצעם של חיים רגילים ושגרתיים, טובים ורעים, אבל הוא ממשיך עד לתיאור איך האפוקליפסה הולכת וגוברת עד שהיא מביאה את "סוף העולם" ממש.

טוב, נקווה שאצלנו זה לא יקרה... אבל אפילו תיאור מזג האוויר מתאים לזמננו... השיר זכה גם  להלחנה מצויינת של אילן וירצברג, זמר ומלחין ומוסיקאי נודע, רב פעלים, מוכשר, גם מפיק מוסיקלי, שכל אחד ודאי זוכר את האלבום המרגש שלו משנת 2002 שבו הלחין משירי יונה וולך, המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת להפליא, שאותה הכיר.

הוא יליד שנת 1951, שהחל בפעילותו המוסיקלית כבר בהיותו בן 20 והוציא 16 אלבומים, אך הוא בחר כאן את שירו של המשורר נתן זך, יליד 1930, כיוון שהוא כל כך הולם את המגמה הלא שגרתית של רבים מן הטקסטים שהלחין במשך השנים.

 אין תימה שהשיר, שנכלל באלבומו "הלילה לא שחור" משנת 2014 – זכה להצלחה, גם בשל הטקסט וגם בשל הלחן, כך, למשל, ביצע גם גידי גוב את השיר הזה ואילו שלושה מלחינים, שאנן סטריט, ערן ויץ ויובל שפריר חיברו לטקסט לחן חדש ושאנן סטריט ביצע אותו. ואם כך, ראוי להביא  את השיר בשלמותו:

סוף העולם

אילן וירצברג שר

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג

סוף העולם בא לגמרי במקרה,

המסחר במניות היה ער, מזג האוויר נאה

האוהבים שכבו במיטות וחלקם על החוף,

אמנים ציירו את הטבע אם גם לא את הנוף

החוקרים קימטו את מצחם וחרשו את הכתב

העונה היתה כל עונה, גם אביב וגם סתיו.

ברדיו עוד לא הושמעו דברים איומים

אנשים נאשמו בביצוע מעשים מגונים

היה מקרה שאדם בעל עבר מפוקפק

טען שהוא צודק ובמקרה גם צדק

תיירים עוד הגיעו במטוסים עם מיזוג אוויר

בימים היה חם אך בערב קריר.

פזמון: הכול התנהל כסדרו והיה ברור

שדבר לא יקרה אך דבר מה עכור

כבר היה בדרכו ממקום לא מוגדר במפה

בכיוון לא ידוע ובדרך לא ידועה

היו עננים מוזרים וחשרה לא מוסברת

ובלילה הוארו השמיים בדלקה לא בוערת

כוכב לא נודע עשה את דרכו בחלל

כמו היה כלי משחית מתקרב או שגריר הגורל

במערכת אחת מבין מיליוני מערכות

השורפות את עצמן יום יום ורובן כבר שרופות

פזמון: הכול התנהל כסדרו והיה ברור...

השאר כבר עניין לספרים שכבר לא יראו אור

כי האור כבר כבה זה שנים ורק ים שחור

אילו נותר בחיים פה אחד המסוגל לדבר

היה ממציא את סיפור בראשית או סיפור אחר

השיר מתנהל כאילו אך  סיפור רגיל  קורה בו, ואפילו החריזה ופיצול המשפטים משווים כאמור לסיפור אופי קליל ונעים, שהרי הכול התנהל בשיגרה וזו מתוארת, כמובן, באירוניה קלילה. כי כמו שהאסון בא כאילו במקרה גם החיים התנהלו להם במין שיגרה ומקריות. אפילו האמנים מתוארים בליגלוג כי כאשר הם מתארים את הטבע אינם רואים את הנוף, כלומר – את הטבע עצמו הם לא רואים...

והחוקרים? הם מקמטים את המצח, כביכול חקירתם רצינית וחשובה, אבל במציאות "היפה" של אוהבים ואומנים וחוקרים ומזג אוויר יפה, כפי שמתברר בבית השני, יש גם דברים מגונים ואפילו מערכת המשפט לאו דווקא צודקת, אז שלא נספר סיפורים כמה המציאות היתה נהדרת לפני הסוף.

והנה, כמו היום ממש, כך גם במציאות של השיר, יש תיירות, מטוסים משוכללים ואפילו מזג אוויר מתאים למרץ שלנו! אבל... אז – ודווקא בבית שיהפוך לפזמון – משהו לא מוגדר, שהיום נוכל לפרש אותו באופן אקטואלי שזה הנגיף, כבר מתחיל להגיע ממקום לא מוגדר ובדרכים נסתרות. בחלל נראו תופעות מוזרות ומפחידות – אצלנו אולי לא בדיוק ראינו את זה ובאף מקום בעולם לא צפו את ההתפרצות ותחילה ניסו לכפור בעצם קיומה – אבל החלו לרחוש שמועות וידיעות מצמררות, ובאמת "שגריר הגורל" החל מגיע!!! והשריפות, הלא הן המחלות הקשות שגורם הנגיף הלא נחקר, אכן שורפות וממיתות.

ונתן זך, הידוע בפסימיות שלו מאז ראשית יצירתו, מסיים ב"סוף עולם" ממש, באור שכבה וים שחור. ויותר מזה, הוא אף מלגלג עלינו, כי אם יישאר אדם חי אחד הוא יוכל "להמציא" סיפור בראשית חדש או כל בדייה אחרת.

את הסוף הזה אנחנו כמובן לא צופים ולא מאחלים לעצמנו וכאנשים ריאליים יודעים שניחלץ מהצרה המטורפת הזאת בכוח המדע, אבל חזונו של זך הוא אירוני ומבריק ובצירוף הלחן הסוער ריגשית של אילן ווירצברג, השיר גורם  לרעדה פיסית של ממש.

"סוף העולם" על פי היהודים" – האם יהיה לו אופי יהודי?

שיר מעניין נוסף הוא שירה של להקת "היהודים" והוא קרוי במפורש "סוף העולם". ולאור שמה של הלהקה עולות כאן שאלות מעניינות.

תחילה, מי היא להקת "היהודים" בעלת השם יוצא הדופן, שאולי איננה זכורה היום כל כך כבשעת הצלחתה הגדולה, והאם אכן הקשר למקורות היהודיים יהיה אחד המאפיינים של שיריה או שמא יהיו מנותקים מן המקורות ומן האלוהים  כגורם  בסוף העולם?

ובכן, להקה זו, הכוללת  שני זמרים ולהקת נגנים, הוקמה בשנת 1992 על ידי תום פטרובר ואורית שחף, שהיו אז  בני זוג צעירים סמוך לסוף שירותם הצבאי, ולאחר שהופיעו במקומות קטנים ובגירסאות כיסוי לשירי  זמרים ידועים, פנו בשנת 1995 ליצירת שירים מקוריים, שיבטאו את עולמם שלהם. אז גם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "מציאות נפרדת". והאלבום זכה אט אט להצלחה גדולה, על אף התעלמות התקשורת. הצלחתם נמשכה  גם בהופעות. ואינה מפתיעה כלל לאור מקוריותם וייחודם.

באלבום מיוחד זה נכלל גם השיר שנדון בו. או אז הופיע האלבום השני, ששיקף כבר את שמם ונקרא "עידן האלוהים", אף שאלוהים קיים ברבים משיריהם ככתובת וכאחראי לתלאות האישיות והעולמיות, אין בכך כדי להביא פנייה למקורות יהודיים, או במלים אחרות,  אינו "אלוהים יהודי". גם תקליט זה  זכה להצלחה למרות הפרסום המועט בתקשורת והם גם הופיעו בקיסריה בפני קהל רב של מעריצים. יש לציין שהם היו פעילים עד השנים האחרונות ודומה כי שמו של האלבום  "פחד מוות" משנת 2002  משקף רבים משיריהם. ואם כך,  נראה את השיר הלא ארוך הזה, שאותי הוא הדהים בתיאור הלא צפוי, כמובן, של הבידוד שנכפה עלינו כמו גם של  פחד המוות המאיים:

סוף העולם

היהודים

מילים ולחן: תום פטרובר

וזה סוף העולם

והחדר סגור

וכבר אין לנו לאן, הכול נגמר

מכבים את האור, נסגרים בבתים

איך נותנים לה, לאש להמשיך לרעוד?

זה מה שאומר הזמן הזה...

אז בשביל מה לנו לקום

הבוקר שחור

להעמיד פני מתים ואז לחזור.

ואנחנו בוכים, איך אנחנו נופלים.

אנחנו יודעים הכל נגמר.

כבר מאוחר.

וזה מה שאומר הזמן הזה...

ואני,

אני רוצה לזרוק את הכול וללכת

רוצה לצרוח אלוהים לא היה כאן.

ואת כל הרעמים, את הרגעים האלה.

ועם כל הכאבים, אני תמיד חוזר לאותו דבר.

לדרוך לעצמי על הקבר.

רוצה לדעת מה שם נמצא.

לזרוק את הכול וללכת,

רוצה לצרוח אלוהים לא היה כאן.

להבנתי, כל מי שקורא או שומע כבר את הבית הראשון – נדהם מעוצמת התיאור של הבידוד, כשהחדר סגור ואין אור וכולם נסגרים בבתים באימה מפני סוף העולם, ובאותה שעה ה"אש" המאיימת (הנגיף המיסתורי...) ממשיכה לרעוד ונותנים לה! לא מוצאים דרך להפסיק אותה! והרי זה תיאור נבואי מדוייק של ימינו אלה שהוא מכנה אותם אז "בזמן הזה", אף שוודאי בשנות ה-90 נראו התיאורים הללו לרבים כדמיוניים בתכלית וסתם מפחידים.

אבל השיר נמשך ומעצים את הייאוש. אין לפיו למה לקוות ולא יהיו חיים נורמליים. רק לבכות נותר לנו על שאנחנו "נופלים", חסרי אונים, ואיחרנו את המועד לנצח את ה"אש" המאיימת והלא מוכרת הזאת שבחוץ.

ולנוכח כל השחור הזה, הדובר בשיר רק היה רוצה לברוח אבל הרי אי אפשר ואין לאן. אז לא נותר לו אלא לצרוח ש"אלוהים לא היה כאן," אלוהים לא הגן עלינו, אין השגחה ורק כאבים ו"רעמים" ותחושה שהוא כבר מת וקבור ולא נותר לו אלא לדרוך על קברו שלו כי חיים ומוות כבר מעורבבים כאן עד ללא הפרד בסיוטים הפנימיים.

וכל זה – כי אלוהים לא היה כאן! נכון, התיאור והזעקה אולי קצת חריפים וקיצוניים, אבל יש להודות, הם בהחלט משקפים גם את ימינו אלה.

ואם כך, נביא  לשם השוואה, שיר שאמנם לא נועד להלחנה, אבל התחושה שהעולם מצוי במגיפה ובמחלה אסונית המונעת מגע, מובעת  בו על ידי זיקה למקורות יהודיים כמו מיתולוגיים:

יערה בן דוד

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים

א. זמן עגול

צִפֳּרֵי מַגֵּפָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְנַקְּדוֹת שָׁמַיִם,

שְׁמֵי לֶחֶם נִקּוּדִים.

סִיזִיפוּס לֹא יָדַע שֶׁיֵּלֵךְ מֵעַצְמוֹ עַד הֲלוֹם  –

כְּמוֹ מַחֲלה שֶׁמְחַפָּה עַל מַחֲלָה אַחֶרֶת

מִזַּן נָדִיר, מְשֻׁבָּח עוֹד יוֹתֵר.

ב. אל גַעַת

כְּבָר בַּבְּרִיאָה שֶׁלּוֹ עִרְסֵל מִיכֵּלְאַנְגְ'לוֹ גַּעְגּוּעַ חוֹלֶה 

בַּמִּרְוָח הַקָּטָן הַבָּטוּחַ בֵּין שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת,

וְהָיְתָה הֻלֶּדֶת תְּהוֹמִית.

שָׁנִים עָבְרוּ

תִּקְרַת הַקַּפֶּלָה הָעַתִּיקָה הַגְּבוֹהָה נִמְחֲקָה מִצִּיּוּרוֹ,

תְּשׁוּקַת הַמַּגָּע כֻּסְּתָה טִיחַ חָדָשׁ אָפוֹר.

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים

סוף העולם על פי להקת "המכשפות"

קודם כל, נציג את הלהקה הזאת, כיון שפעולתה נסתיימה כבר לפני שני עשורים ואולי לא כולם זוכרים הופעותיה המחשמלות. יותר מזה, להקת "המכשפות" שרדה שנים ספורות בלבד למרות  הצלחתה והעניין הרב שעוררה,  בגלל מותה המוקדם,  בגיל 26  בלבד ובתאונת דרכים, של מייסדת הלהקה, המוסיקאית הראשית שלה ומחברת רוב הלחנים והתמלילים לשיריה – הלא היא ענבל פרלמוטר.

ענבל זכורה גם כיום  כיוצרת ייחודית ובעלת השפעה על המוסיקה הישראלית, למרות חלוף השנים. הלהקה בעלת השם הייחודי, שהעיד על מגמתה הנועזת ברוק הישראלי ובטקסטים ששרה, ואשר זכו לרוב גם לעיבוד ולהפקה עם שתי חברות הלהקה האחרות, פעלה פחות מחמש שנים. היא נוסדה בשנת 1992, אז מלאו לענבל אך 21 שנים – ועד שנת 1997, ובכל זאת הספיקה להוציא 5 אלבומים ייחודיים וזכתה לא רק להערצת קהל נרחב אלא גם להערצתם של יוצרי מוסיקה וזמרים רציניים.

השיר שנדון בו נכלל באלבומה השני של הלהקה, שהופיע בשנת 1995 ואשר נקרא "זמנים מוזרים", והשיר בהחלט מתאים לכותרת האלבום. ואם כך, איך נראה "סוף העולם" בעיני להקה זו במחצית שנות ה-90?

לפי השיר "זה סיפור שהתחיל די מזמן / מעל התהום ריחף אור לבן," משהו כמו "בראשית" הזויה ומבשרת רע, אלא שאז, לפי השיר, לא היתה זו בריאה אלוהית אלא סימן מבשר רע. יותר מזה, "נולדנו עם כפית, יושבים לשולחן / הכול מוכן לכבודנו." נולדנו ישר לתוך שפע עם הכול ולא היינו צריכים להתקדם אט אט בשלבים. אבל אז גילינו ש"אנחנו לא לבדנו" וניתן להזיק לסובב אותנו. ולכן,  "בט"ו בשבט עקרתי עץ קטן / במזל טוב נולד לי תינוק מנוון" – עקרתי במקום לנטוע וגם ילדתי תינוק מנוון, לקלקל את העולם "במזל טוב". אלא שאז, נותרתי נושמת לאט, לא נשאר עוד חמצן," העולם הפגוע פגע בי עד כדי אובדן יכולת לנשום, ממש כמו היום!

ומדוע?

את זה כבר מספר הבית השלישי, כי "הכול כבר נבול / עיוורים גם בסוף / מחכים למבול / שעוד רגע ישטוף," ישטוף וישטוף כי "היינו עיוורים גם בסוף." כל העולם הושחת וסירבנו לראות ולכן  המבול בא!!! – "הנה הוא בא עכשיו / מתקרב ממערב אל תוך בתינו / הנה הוא בא עכשיו / הלכלוך המתועב ישטוף אותנו / הנה הוא בא עכשיו / כאילו לא ידענו."

נכון, אין כאן דיבור ישיר על נגיף או מחלה, אבל בהחלט מדובר כאן ברוח הדברים שאנשים רבים מציפים אותנו בהם עכשיו מכל עבר ומנסים בכל כוח לספק לנו מוסר השכל מהמגיפה הנוראה הזו, במיוחד דוברים המחלימים או בעלי הטורים בעיתונות – על הלקח שאנחנו חייבים להפיק מ"סוף העולם", כלומר מהאפוקליפסה שנפלה עלינו. לא סתם היא באה. אלא בשל הרוע שהבאנו לעולם האנושי, הכלכלי, הסוציאלי או הפוליטי, או לטבע ולאקלים.

ואם אני לא טועה בהבנת השיר, נדמה לי שיש כאן  ביטוי לתפיסת העולם המנחה את הלוחמים לאיכות הסביבה ולהנחה כי אנחנו מזהמים את העולם בלכלוך ולכן גם לחיים שלנו חודר עיוות, כמו שנאמר בשיר – כי  נולד תינוק מנוון. ולמה? כי דווקא בט"ו בשבט היא נהגה ההיפך מהצורך הקיומי: לא נטעה אלא עקרה. אין תימה על כן, שעל עיוורים כמונו לטבעו של כדור הארץ בא מבול נורא שתפקידו לנקות את שזיהמנו.

אבל מעבר להשקפת עולם זו מצויים בשיר תסמיני המגיפה של ימינו אלה. השפע שבו חיינו ולא ראינו את התקרבות האסון, נהגנו הפוך מן המוסר הדרוש וחלו אנשים בתוכנו עד אובדן נשימה. וכך נותרנו לבד בלא ידע איך להתגבר, עיוורים מבחינה מדעית בעוד מבול המגיפה עומד לעלות ולשטוף אותנו. ואכן, הוא בא ומאיים ואנחנו לא היינו מוכנים לקטסטרופה כזאת.

אני אמנם לא כל כך אוהבת את הטפות המוסר הגלויות או המוסוות שמנסות ללמוד איזו אמת ענקית מן האסון על העולם, על  האדם וגם על האלוהים. אבל יש משהו עוצמתי  בשיר הזה שאכן מביע את אימתנו היום.

ולסיום: סוף העולם מיוחד ובחיוך – חוה אלברשטיין

 לסיומו של המשך זה נביא כניגוד ולשם חיוך קליל את שירה הנודע של חוה אלברשטיין. "יש סיפור חדש בעיר". נכון, השיר כלל אינו עוסק בסוף העולם ולא במגיפה ולא בצרה עולמית אחרת, אבל האהבה מדומה בו, וכפי שנראה באופן אירוני ורציני כאחת – למגיפה כמו זו של היום שאי אפשר לעצור אותה.

השיר נכלל באלבומה הנודע של אלברשטיין, "לונדון", משנת 1989, שבו רוב  השירים לא רק בוצעו על ידה אלא גם נכתבו על ידה – דווקא השיר "לונדון" נכתב על ידי חנוך לוין – והאלבום זכה להצלחה עצומה (הרי תמיד אנחנו ממשיכים להגיד "בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח," למשל). השיר הזה הוא גם  היחידי שבוצע יחד עם  דפנה ארמוני. זה גם האלבום הרוקיסטי ביותר שלה והשירים בו ארוכים מהרגיל, והוא הופק על ידי ירוסלב יעקובוביץ שהיה אז מוסיקאי בולט וייחודי עד שעבר לארה"ב על סף המאה הזו.

 ואם כך, במה ייחודו ויופיו של השיר הזה, שכבר נאמר שהוא דובר באורח אירוני ורציני כאחת על סיפור אהבה של "איש  עשיר ולא צעיר / שעזב בית, אישה ומשפחה / בשביל ילדה אחת קטנה"?

אבל אצל חוה אלברשטיין אף פעם אין אמירות לא מורכבות, ואף כאן מעבר לאירוניה כלפי התגובות  המופרזות של האנשים, מסתתרת לדעתי בהחלט רצינות וקבלה של היחס השליל כלפיו.

ומה אומרים האנשים?

"הם אומרים: נורא! / מה קרה? מה קרה? / איש מסודר, מכובד – איש מנוסה, / לא נופל לפח כזה!" – ואז מגיע החלק העיקרי: "מה יקרה לבני אדם, / אם יילכו אחרי ליבם, / אם לא יקשיבו יותר לראש הטוב, / לא נוכל לצאת לרחוב." ובסוף: "אהבה היא מחלה, / היא נגיף, היא מגיפה, / ילד עוד מסוגל לצאת מזה בקלות, / אך איש זקן עלול למות."

לא מדהים?

אמנם זה תיאור מאוד מוגזם ומלגלג על תגובות האנשים לפירוקה של משפחה בשל אהבה לאלשה צעירה בהרבה מאשתו של העוזב אבל... מי חשב אז על מגיפה שתתחולל בגלל נגיף ולא עוד אלא שהילדים יהיו די מחוסנים מפניה, צעירים ייצאו ממנה בקלות ואילו לזקנים היא תהיה סכנת מוות? הלא כל מילה כאן מתארת את המצב של היום.

כמובן שהיינו מעדיפים מגיפה של אהבה, ודווקא אהבה "ניצחית", ולכן נעלה חיוך על פנינו ונקווה אך לטוב.

ארנה גולן

* * *

רוֹן גֵּרָא

לַיְלָה אָטוּם

מַשֶּׁהוּ בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֵל.

אַתָּה סָפוּן בְּבֵיתְךָ.

עוֹלָמוֹת פְּנִימִיִּים עוֹלִים בְּךָ.

מַחְשָׁבוֹת מִתְכַּנְּסוֹת

בְּהִתְכַּנְּסוּת סוֹאֶנֶת,

חֶלְקָן מְנַחֲמוֹת

חֶלְקָן רְווּיוֹת מַכְאוֹב.

הַפֶּה עָיַף.

מִישֶׁהוּ מַבִּיט בָּעֵינַיִם

שֶׁהֵחֵלּוּ כֵּהוֹת.

בָּאוֹר שֶׁהָפַךְ

לְחִידָה

לַמִּשְׁאָלָה.

* * *

יואל נץ

הזיכרון והשיכחה

שָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

נְעָרִים הָיִינוּ וְגַם זָקַנּוּ;

הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם בְּעַרְפִלֵּי הַזְּמַן,

הָעֲרְפִּלִים מְכַסִּים עַל רִבּוֹא אֵרוּעֵי הֶעָבָר,

בָּהֶם נִכְבְּדֵי חֲשִׁיבוּת וּבָהֶם זוּטוֹת שֶׁל מָה בְּכָךְ,

וְהֵם תוֹכְפִים כְּמוֹ גֶּשֶׁם טוֹרְדָנִי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק מִרֶדֶת.

וּבְדוֹמֶה לְתיפוּפוֹ מִתְלַוִּים הָאֵרוּעִים

לְאָרְכָּם שֶׁל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ,

וְהֵם נוֹשְׁרִים בְּלִי מֵשִׁים מֵאָחוֹר

בַּשֹּׁבֶל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

יֵשׁ בָּהֶם בַּזִּכְרוֹנוֹת מִשּׁוּם רִגּוּשׁ עָמוּם

שֶׁל עֶצֶב, שֶׁל שִׂמְחָה,

שֶׁל צְחוֹק, שֶׁל מְבוּכָה,

שֶׁל הֶשֵּׂג, שֶׁל כִּשָּׁלוֹן,

שֶׁל חֲרָטָה מְיָאֶשֶׁת וְשֶׁל צַעַר עָמֹק.

רוֹבְצִים הֵם שְׁכוּחֵי אֵל אֵי-שָׁם בְּנִבְכֵי הַזְּמַן,

כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין –

בְּאֵין מִי וּבְאֵין מָה אֲשֶׁר יַחְרִיד אוֹתָם מִרִבְצַם.

יֵשׁ בָּהֶם בַּזִּכְרוֹנוֹת

שֶׁכְּמוֹ צָלְלוּ אֶל תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה

כְּעוֹפֶרֶת בַּמַּיִם אַדִּירִים...

אַךְ יֵשׁ וּלְפֶתַע

דַּוְקָא פְּעוּטֵי הָעֵרֶךְ כִּבְיָכוֹל שֶׁבָּהֶם

נֵעוֹרִים בְּאֹרַח פֶּלֶא מִתּוֹךְ תַּרְדֶּמֶת הָעַד;

הֵם עוֹלִים וְצָפִים מִכֹּחַ עַצְמָם,

וּמִשָּׁעָלוּ –

הֵם מְחוֹלְלִים מַחֲנָק בְּגָרוֹן וְלַחְלוּחִית בְּעֵינַיִם...

* * *

מתי דוד

אופוזיציה בלתי אחראית שעוסקת בהבל הבלים

אופוזיציה שעוסקת רק עם עצמה, לסיפוק יצרי שלטון ואגו מנופח, אך מנותקת בשעת חרום בה אנו מצויים – מכל הבעיות האמיתיות של סביבתה, שבה מצויים כל הנפגעים, הסובלים, ושאר כל החלשים והזקנים המבודדים.

אופוזיציה שמקדישה את כל האנרגיה שלה כמעט אך ורק למלחמות מפלגתיות חסרות חשיבות – בימים אלה של המאבק נגד אסון מגפת הקורונה והשלכותיה.

אופוזיציה שמפיצה איומי כזב והפחדות סרק שכאילו יש סכנה של "קץ הדמוקרטיה" וכן עלילה של "דיקטטורה" קרובה של נתניהו בדמותו של ארדואן. זו הפקרות וחוסר אחריות של חבורת פוליטיקאים מתוסכלים ומבולבלים, שאינם מסוגלים להתעלות להבנת גודל שעת החרום של האסון והסבל, שמחייבת אותם לשינוי חשיבה ולשינוי התנהלות אישית ופוליטית בשעת החרום הזו.

סיסמתה של מפלגת כחוללבן היתה "ישראל לפני הכול". ואולם הם בחרו בפועל בעקרון "השלטון לפני הכול" – זאת בסיוע הרשימה המשותפת שהיא בפועל אופוזיציה לישראל. מפלגה שמורכבת מקומוניסטים, איסלמיסטים ולאומנים ערביים קיצוניים שהם אנטי ישראל הציונית היהודית. חבורה של אידאולוגיות דחויות. 

כמו רוב העם גם אני מצטרף לקריאתו הנרגשת של נשיא המדינה, רובי ריבלין, למנהיגי שתי המפלגות הגדולות, לנתניהו ובמיוחד לגנץ, להקים ממשלת חרום ואחדות זמנית ברוטציה, בראשותו של נתניהו, שמנהל את המאבק לחיים באחריות, ברצינות, ובמסירות מעוררת הערכה ותמיכה אישית, לא פוליטית. את ההתחשבנות הפוליטית והגינוי לפרשיות השחיתות בהם הוא מואשם ויעמוד בקרוב למשפט – ראוי לדחות עד לסיום האסון של המגפה הרפואית האיומה.

מתי דוד

אהוד: אתה לא רואה שעיקר מאבקם העיקש של שונאי-נתניהו – הוא על הרכב הוועדה למינוי שופטי העליון? – ותקוותם עכשיו היא שכאשר משרד המשפטים יהיה בידיהם, איש לא יפריע להם למנות את פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן (שריכז בתקופת כהונתו את כתבי-האישום נגד נתניהו) – למנותו לאחד משופטי העליון – בתקווה שישלים את המלאכה וישלח את נתניהו לכלא מעשיהו.

כן, הרכב הוועדה הזו – זה מה שיש להם עכשיו בראש ומפריע להקמת הקואליציה!

הם, וכמוהם חלק ממכריי וממכרותיי, אלה שנתנו לכחול לבן את קולותיהם בבחירות האחרונות – והביעו שאט נפש מהמגמה ה"פאשיסטית" ו"תומכת השחיתות" – שלי ושל חלק מהכותבים במכתב העיתי ­– שקראנו להצביע עבור נתניהו!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מיספר החולים, מיספר החולים במצב קשה, מיספר המונשמים, מיספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, למשה בר סימן טוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת היתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.  

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תוכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

[אהוד: חרף יהירותך ולשונך הגסה – נתניהו הוא לא סמרטוט, הוא פשוט לא רוצה את שי ניצן בתור שופט בעליון – שיכניס אותו, בגלל שטויות, לכלא מעשיהו! – זו הסיבה לכך שאין עדיין קואליציה! – בגלל חבורת כחולבן שלך ושל אנשים כמוך, שטרם נואשו מלהפליל את נתניהו ולהפילו אחרי שיסיים להנהיג את עם ישראל במשבר הקורונה!]

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים  לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר איתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר –היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך. בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות. אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשיוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות."

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת – לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמיתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפלייה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפלייה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמיתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האוייב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהיתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אוייב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם...

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שיבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת.

איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מיספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מיספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שיכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת היתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא היתה בכך כל בעייה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה היתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני איתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִיסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אוייב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחוכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בתו"ס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה היתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ."

השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו."

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון: שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י." ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי. אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום" למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

אורי הייטנר

* * *

יעקב רוב

קיומם של יותר ממיליארד בני אדם בעולם נמצא בסכנה תחת 10 קבוצות טרור בלבד

O'CONNOR (1) טוען כי הטרור נמצא כמטרד גדול לממשלות עוד משחר ההיסטוריה. התנ"ך תומך בטרור, רצח וחיסול במיספר מקומות (ראה ספר במדבר וספר יהושע). רצח, או הרג של מלכים על ידי יריבים, ודיכוי אכזרי של נאמנים לאחר מכן, יוליוס קיסר, הקנאים בישראל שלחמו נגד הכיבוש הרומי בטקטיקות של "פגע וברח" במקומות ציבוריים.

המתנקשים בעיראק לחמו נגד הצלבנים הנוצרים בטקטיקות התאבדות. בהודו נחטפו נוסעים כדי להקריב לאלת הטרור שלהם, קאלי. האינקוויזיציה הספרדית (1469-1600) ביצעה עינויים מתועדים, וכל התקופה של ימי הביניים התבססה על אימת הטרור. עליית היטלר לשלטון (1932) עסקה בתוכניות לרצח עם. אומות כמו אירלנד, קפריסין, אלג'יריה, תוניסיה וישראל לא היו הופכות לעולם לרפובליקות אם לא היה קיים טרור מהפכני.

 אין לאף אחד הגדרה טובה לטרור. למעשה, ייתכן שלא ניתן להגדיר זאת משום שהיא בלתי מוחשית והיא משתנה בהתאם להקשרים היסטוריים וגיאוגרפיים. הגדרה של מחלקת המדינה של ארה"ב:

"אלימות מכוונת מראש, נגד מוטיבציה פוליטית נגד מטרות לא לוחמות על ידי קבוצות תת-לאומיות או סוכנים חשאיים, שנועדו בדרך כלל להשפיע על הקהל. שימוש בכוח או אלימות נגד אנשים או רכוש כדי להפחיד או לכפות על ממשלה, על האוכלוסייה האזרחית או על כל מקטע שלה, כדי לקדם מטרות פוליטיות או חברתיות."

הגדרת משרד ההגנה: שימוש מחושב, או שימוש מאוים, בכוח או באלימות נגד יחידים או רכוש כדי לכפות או להפחיד ממשלות או חברות, לעיתים קרובות כדי להשיג מטרות פוליטיות, דתיות או אידיאולוגיות.

הגדרת האו"ם: "כל פעולה שנועדה לגרום למוות או לפגיעה חמורה בגופו של אזרח, או לכל אדם אחר שאינו נוטל חלק פעיל בלחימה במצב של עימות מזוין, כאשר מטרתו של מעשה זה, מטבעו או בהקשר זה, היא להפחיד אוכלוסייה, או לחייב ממשלה או ארגון בין-לאומי לעשות או להימנע מכל פעולה.(2)

לדברי 2009 HEWITT (3), מדינות שנחשבות כ"נקודות חבלה טרוריסטיות" אינן בהכרח המדינות הנמצאות בסיכון לחוסר יציבות. משנת 2005 אנחנו יכולים לראות קפיצה גדולה של תדירות סוגית של התקפות הטרור בהיבט העולמי כמו: אפגניסטן, בנגלדש, אינדונזיה, עיראק, נפאל, קשמיר, רואנדה, תאילנד, הגדה המערבית / עזה. מעשי הטרור ברוסיה גברו כמו צ'צ'ניה, מוסקבה, והמורדים המשתמשים בטקטיקות טרור הגדילו בינתיים את הרדיוס התפעולי שלהם כדי לכלול כמעט את כל צפון הקווקז. פיגועי הטרור העיקריים שהתרחשו ברוסיה מאז 1999, כולל הפיגועים במוסקבה, וולגודונסק, נזראן, בסלן, ונאלצ'יק.(4)

HEWITT(2009) טוען כי הטרור האתני הוא הסיבה העיקרית של מגמות גלובליות של סכסוכים וטרור: יש יותר מ -5,000 קבוצות אתניות ברחבי העולם, לשני שלישים ממדינות העולם יש לפחות מיעוט אחד המהווה 10% או יותר מאוכלוסייתו, פרויקט שנקרא "מיעוטים בסיכון" (MAR) זיהה קרוב ל-2,000 קבוצות אתניות בעלות משמעות חברתית, המונות לפחות 100,000 אנשים או 1% מאוכלוסיית המדינה, ההערכה של MAR היא שכמעט 1 מתוך 7 אנשים בעולם מתמודדים עם אפלייה כלשהי על בסיס זהות אתנית.

נמצא כי אצל 7 מתוך 10 הארגונים הקטלניים בעולם יש אידיאולוגיה אתנית ונמצא כי ארגונים שמטפלים באידיאולוגיה דמוקרטית נוטים פחות, באופן משמעותי, לעסוק בטרור, וארגונים בעלי המאפיינים הבאים הם העלולים לעסוק בטרור: בדלנות, רטוריקה המצדיקה אלימות, תמיכה זרה, דיכוי המדינה. נושא מעניין הוא שנמצא כי ארגונים שאין להם אידיאולוגיה דמוקרטית ויש להם את כל הגורמים הנ"ל – יש סבירות של 89% שיעסקו בטרור.

לדעתנו, יצירת המודעות לתופעת הטרור דורשת ידיעה על קבוצות הטרור הגדולות. יש להדגיש את העובדה כי 10 ארגוני טרור בודדים מאיימים על קיומם של יותר ממיליארד בני אדם בעולם, וארגוני הטרור הם האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה עצמה. הברבריות חסרת התקדים, שעוזרת להבנתם המעוותת של הדת והפוליטיקה, מכניסה כמעט את כולם לרשימה המבוקשת ביותר של ממשלות ברחבי העולם.

אלה 10 קבוצות הטרור, מתוך קבוצות וארגוני טרור רבים, שמאיימים על קיומם של יותר ממיליארד בני אדם בעולם (5):

צבא כוחות המהפכה הקולומביאני

 זו קבוצת הטרור המרקסיסטית-לניניסטית של קולומביה ידועה יותר על ידי ראשי התיבות שלה – FARC ונחשבת כמלכת הסחר הבלתי חוקי בסמים ברחבי העולם ופעולות טרור. ארגון זה הוקם בשנת 1964 ויש בו מעל-12 אלף לוחמים עם אלפי תומכים מהכפרים. מתמחים בכספי סחיטה מתאגידים רב לאומיים.

מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK)

הקבוצה, שנודעה בראשי תיבותיה הכורדיים, הוקמה ב-27 בנובמבר 1978 בטורקיה ומאז נאבקת למען מדינה כורדית עצמאית. אזור העבודה של PKK, המוכר באופן רשמי כקבוצת טרור בינלאומית, מהווה את טורקיה, איראן, סוריה ועיראק. ה-PKK הוא כיום הלוחם הגדול ביותר במאבק העולמי נגד המדינה האסלאמית.

חמאס

 ראשי תיבות של "חראקת אל-מקאומה אל-אסלאמיה", החמאס הוא ארגון טרור חברתי-פוליטי של פלסטין, שנוסד ב -1987 כתנועה של האחים המוסלמים. ארגון זה הוקם במטרה לבצע את הג'יהאד נגד ישראל, ולהבטיח את חירותה של פלסטין מהכיבוש הישראלי. קבוצת הטרוריסטים הזו, הנתמכת על ידי מתאבדיה, נתמכת באופן משמעותי על ידי חיזבאללה בפעולותיו נגד ממשלת ישראל ואזרחיה. בית המשפט העליון של האיחוד האירופי קבע לאחרונה כי חמאס יוסר מרשימות טרור של מדינות האיחוד האירופי.

חיזבאללה

בגיבוי איראן וסוריה, קבוצת טרור לבנונית זו יצאה ממלחמת האזרחים הלבנונית ב-1982, ונחשבת לאוייב הגדול ביותר של ישראל ושל מדינות ערב הסוניות. על פי דו"ח של ה-CIA, ארגון זה מתגאה בתמיכה של 41% מהאוכלוסייה הלבנונית ומעורב בפעילויות הומניטאריות וחברתיות רבות במדינה.

חזית אל-נוסרה

חזית אל-נוסרה או ג'בעת אל-נוסרה, שפירושו "חזית התמיכה לעם אל-שאם" בערבית, הוא סניף של אל-קאעידה הפועל בסוריה ובלבנון. בראשותו של אבו מוחמד אל-ג'ולני. משמעותה של קבוצת טרור זו היא בכך שהיא תומכת החזקה ביותר של המורדים הסוריים הנלחמים במשטר בשאר אל-אסד במלחמת האזרחים הסורית. ועל פי המומחים היו "אחד ממורדי הכוחות האפקטיביים ביותר" בסוריה, הקבוצה הוגדרה כארגון טרור על ידי האו"ם, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, ערב הסעודית, בריטניה, ארצות הברית ותורכיה . עם זאת, אחד ממתנגדיה העיקריים הוא המדינה האסלאמית.

בוקו חראם

 זו קבוצת הטרור הניגרי הידועה לשמצה על מעשי הברבריות שלה אבל היא הפכה לאיום רציני מאוד לאחר חטיפתם של מעל 250 תלמידות בית ספר ניגרי, אשר הובילה את החזקים ביותר מבין מנהיגי העולם לשים לב לאכזריות שלה. הקבוצה ממשיכה לפעול ללא התנגדות רבה בשל כישלונה של ממשלת ניגריה בהתמודדות עם נושאים חברתיים-כלכליים באזור פעולתה.

טהריק א-טאליבן פקיסטן

 ממוקם באזורי השבטים המנוהלים על ידי הפדרציה לאורך הגבול פקיסטאן-אפגניסטן, ארגון טרור זה מורכב מכמה קבוצות אסלאמיות מיליטנטיות. טהראן-טאליבן פקיסטאן (המכונה גם הטליבאן הפקיסטנית), הוקמה בדצמבר 2007 על ידי Baitullah Mehsud, פעיל פקיסטני הידוע לשמצה, שמת ביום 23 באוגוסט 2009. לטליבאן בפקיסטן, על פי מיספר סוכנויות המודיעין – כוחות ארצות הברית נחשבים כיעד העיקרי. הארגון שיכתב פרק על פחדנות על ידי תקיפת בית ספר בפשאוור, והרג ילדים עד גיל תשע.

הטליבאן

 הטליבאן, שנובע מהמילה "פאשטו", ידוע היטב בשל היותו אחד הארגונים הלוחמים המעטים שהשתלטו על מדינה – אפגניסטן בשנים 1996-2001. המייסד שלו הוא מוחמד עומר. הטליבאן החזיר את אפגניסטן לימי הביניים עם הטלתם המחמירה של השריעה והחוקים האסלאמיים. הוא קיבל תמיכה פעילה של ארגון אל-קאעידה.

אלקאעידה

 "שם המותג" הגדול ביותר מבין כל ארגוני הטרור בעולם. הארגון האסלאמי הקיצוני הוקם בשנת 1989 על ידי אוסאמה בן לאדן. תחת הנהגתו ביצע ארגון אל-קאעידה את התקפות ה-11 בספטמבר על ארה"ב, שהובילו למלחמת אפגניסטן, שהגיעה לשיאה עם מותו של בן-לאדן במאי 2012. בראשותו של אימן אלט'ואהרי, אל-קאעידה ידוע לשמצה. רשת הטרור המשולבת והאסטרטגיות שלה, חזקות. אל-קאעידה הוא ארגון שכולל אלפי אנשים שעברו הכשרה צבאית נאותה.

מדינה אסלאמית

 אל-קאעידה הוא שם מותג, אך מדינת האסלאם היא השטן עצמו. "מדינה אסלאמית" או "ISIS" (המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט / סוריה); המדינה האסלאמית שולטת בחלקים הצפוניים של עיראק ובחלקים המערביים של סוריה, ובתוכם היא הקימה ממשלה משלה. התנועה האסלאמית, שנוסדה על ידי אבו בכר אל-בגדאדי, ביצעה מעשי ברבריות כה אכזריים, שאפילו אל-קאעידה נאלץ לגנות אותה. ה-"ISIS" כולל לוחמים מכל רחבי העולם, עם כמות המוסלמים הבריטיים הגבוהה ביותר מכל מדינה מערבית. הקבוצה ידועה בארגון שוקי העבדים, סחר של נשים כבושות של אויביהם, במיוחד של הכת Yazidi, והרג ילדים.  מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001, הטרור היה נושא לאינטרס תקשורתי אינטנסיבי, לדיאלוג פוליטי ולביקורת ציבורית. עם זאת, קידמה בתחום הקרימינולוגיה בדיון המדעי על "טרור חדש" מוגבלת עד כה. "טרור חדש" כולל פריסת נשק היי-טק, העתקת השפעות קטסטרופאליות וגיאוגרפיה משתנה של סכנה.

MYTHEN, Gabe, WALKLATE, Sandra (6) טוענים כי דיני טרור צריכים להיות מקודדים למשל לפי כלי טיס, כלי רכב, בטיחות ביולוגית, כלי נשק כימיים, חילופי אש, חבלה, מלחמה, נשק, כלי נשק להשמדה המונית, סכסוכים זרים, הגירה, טריטוריות בינלאומית, וכדומה.

במאמר הנוכחי נגיע מהר מאוד למסקנה כי יש לשדרג את מושגי הקרימינולוגיה בתחום הטרור, בניית תיאוריה ושיטות להתמודדות עם הטרור יכולים לסייע לנו להתחיל להבין את הטרור, אך עלינו להיות גמישים מספיק כדי לשלב ולקבל את ההבדלים בתאוריה, בשיטות ובמאמצי איסוף הנתונים של החוקרים, וללמוד לשתף פעולה עם כל הדיסציפלינות שיש להן נגיעה לטרור, היות שהטרור הוא בעייה אקוטית נרחבת שזקוקה לרעיונות מאנשים רבים עם פרספקטיבות שונות.

יעקב רוב

סימוכין

(1) O'CONNOR, Tom. One group willing to throw their life away is enough to    terrorize millions, THE CRIMINOLOGY OF TERRORISM: HISTORY, LAW, DEFINITIONS, TYPOLOGIES Program Manager of Criminal Justice and Homeland Security, North CarolinaWesleyanCollege,https://www.scribd.com/document/24046941/429-Terrorism

 (2) DEPRTRIS, Daniel R. The 5 Deadliest Terrorist Groups on the Planet Like it or not, terrorism will continue to be a problem for the United States, its allies, and the rest of the international community". November 16, 2014.

(3) HEWITT, Joseph. Global Conflict & Terrorism Trends, National Press Club, September 14, 2009. Peace and Conflict Ledger and Conflict Trends, CIDCM, University of Maryland

https://www.start.umd.edu/sites/default/files/files/announcements/PressClub_FINAL_all.pdf

 (4) Forschungsstelle Osteuropa, Bremen and Center for Security Studies, Zürich . Russian analytical digests, RUSSIA'S NEW COUNTER-TERRORISM LAW, 20/6/06

http://www.css.ethz.ch/publications/pdfs/RAD-2.pdf

ISSN 1863-0421, 2006.

 (5) SINGH, Digvijaya. These are 10 Terror Groups Alone Threaten the Existence of over a Billion People of the World, http://topyaps.com/top-10-terrorist-groups-in-the-world

 (6) MYTHEN, Gabe, WALKLATE, Sandra. Criminology and Terrorism Which Thesis? Risk Society or Governmentality? The British journal of criminology,http://bjc.oxfordjournals.org/content/46/3/379.short 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

ההיסטוריה חוזרת

בשבת בבוקר שמעתי  ב"חצי אוזן" שמצאו קיום נגיפי קורונה בסוליות הנעליים. איני יודעת עד כמה נכונה הידיעה. אבל נחרדתי. אומרים כל הזמן להצטייד כהלכה כדי להגן מפני מעבר נגיפי הקורונה ממקום למקום. להצטייד במסכות ובכפפות לידיים, ושום דבר לא נאמר לגבי  כיסוי הנעליים כגון ערדליים על הנעליים או כיסויי הנעליים בניילון, שהמנתחים משתמשים בהם. תמונה שכיחה כיום – התזת זרנוקי נוזל  חיטוי  על משטחים שלמים. ומה בקשר לסוליות הנעליים? או הרגליים, למי שהולך יחף?

אחד מזיכרונות הילדות שלי זו הכניסה לרפת שכננו בחדרה, ד"ר אייכנברג. בכניסה לרפת היה עלינו לטבול את רגלינו בנוזל חיטוי [ליזול. – אב"ע] כדי לא להעביר לפרות את מחלת הפה והטלפיים. מחלת הפה והטלפיים הינה מחלה נגיפית הפוגעת בבעלי-חיים. לימים התרגלתי שבכל כניסה לרפת  עליי לטבול את רגליי. והיו יישובים שבכניסה ליישוב חייבו שגם גלגלי הרכב יעברו חיטוי זה. בכניסה היה בור שטוח מלא בנוזל חיטוי.

 האם מחלת הפה והטלפיים יכולה לפגוע בבני אדם? לפי הוויקיפדיה – מחלה זו כמעט שאינה פוגעת בבני אדם, אך גם כאשר היא מדביקה בני אדם, פגיעתה שולית. סימני המחלה שונים בחיות השונות. המחלה קטלנית יותר בבעלי החיים הצעירים, מאשר בבוגרים. לעיתים ישנו בלבול בין מחלה זו, שהיא מחלה של  בעלי חיים בלבד, לבין מחלת הפה-ידיים ורגליים – Hand foot and mouth disease – שהיא מחלת ילדים נגיפית הנפוצה בעיקר בחודשי הקיץ.

לגבי נגיף הקורונה לא ידוע  עדיין למדענים רבות, אבל מתוך היכרות עם נגיפים אחרים, מן הראוי היה לבדוק מהם אמצעי המיגון לאוכלוסייה בפני נגיפים שונים.

בשעתו, בעבודתי כמורה לביולוגיה בתיכון, נהגתי לחייב את תלמידי לקרוא את הספר על הרופא זמלוויס לפני שעסקנו בנושא חיידקים ונגיפים. ובביקורי בבודפשט ביקרתי בפשט,  בבית שבו התגורר,  שנכלל בשימור אתרים של העיר.

מי היה הרופא זמלוויס?

מהאינטרנט: איגנץ פיליפ זמלוויס היה רופא נשים הונגרי. הראשון שהשתמש בשיטות חיטוי בטיפול ביולדות והציל בכך אלפי נשים ממוות. הוא חי בשנים 1818-1865. הוא נולד בבודפשט ולמד רפואה בעיר הולדתו ובווינה. במהלך עבודתו גילה זמלוויס, כי קדחת הלידה, שקטלה בימים ההם 12 אחוז של היולדות, היא מדבקת, וכי הרופאים עצמם מעבירים אותה על ידי כך שאינם מקפידים על ניקיון ידיהם. זמלוויס דרש מכל הצוות הרפואי שטיפל ביולדות להקפיד  ולרחוץ את ידיהם בחומרי חיטוי. עקב כך ירדה תמותת היולדות בשיעורים ניכרים בבית-החולים שבו עבד, ואחרי 10 חודשים לא נרשם במחלקתו אף לא מקרה מוות אחד. אך רוב הרופאים המיילדים הגדולים באירופה דחו את מסקנותיו והתייחסו אליו בלגלוג. זמלויס לא עמד בהשפלה, יצא מווינה וחזר לבודפשט. הוא חלה בדיכאון ואושפז בבית-חולים לחולי-נפש, ומת בו מהרעלת דם בעקבות זיהום באצבע.

בשנה שבה מת זמלוויס ביצע הרופא האנגלי ג'וזף ליסטר את הניתוח הראשון שנעשה בהקפדה מלאה על החיטוי, אך רק כמה  עשרות שנים אחרי מותו של הרופא ההונגרי הכיר כל העולם הרפואי בנכונות מסקנותיו.

ייתכן שעוד לפני גילוי התרופה או החיסון בפני נגיף הקורונה עלינו להקפיד יותר ולדעת יותר על מניעת העברת הנגיף ממקום למקום.

מלי טויב (אהרנסון)

* * *

אהוד בן עזר

נוֹוַאר שומר השער

[מתוך "ספר הגעגועים", 2008]

חבריי-מילדות הערבים נִראו בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פֶלְז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.

באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.

בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן, ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.

כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.

ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.

המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.

אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.

אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה גור-אריה

הקושיות של לייזי

אגדה לפסח

לייזי, הוא אליעזר-חיים בן מנחם-יוסף [יוסי] ומרים-אלישבע [מירי] נקרא לישיבה של מעלה בליל הסדר, לאחר מאבק ויסורים קשים, עירויי כימותרפיה והקרנות, והוא בן י"ב בלבד. נגאל מייסוריו, כמו שאומרים האנשים.

נשמתו של לייזי עלתה כהרף-עין אל שמי מרום ונחתה לרגליו של כיסא-הכבוד, שעליו ריחף מעין אד כחלחל, כמעט שקוף, בדמות עמומה, לא ברורה, של צלם אדם.

"ברוך בואך אליי, אליעזר-חיים," נשמע קול רך, עדין, מלטף, מעל כיסא הכבוד, "ברוך אתה בבואך לשכון איתי ועם המלאכים שלי, ועם הנשמות של צדיקים וצדיקות, קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים."

"ברוך הנמצא, אדונַי האלוהים, האל הקדוש, הגדול והנורא, אלוהי כל בשר. אבל, ה' אלי, עם כל הענווה וההכנעה ואפסיותי כאדם – עד לפני רגע – אני לא רואה את עצמי מבורך, כאשר אני רואה למטה את ההורים היקרים שלי, יחד עם שני אחַיי ואחותי, יושבים אבלים ומאובנים ליד שולחן הסדר, מחזיקים עצמם שלא לפרוץ בבכי תמרורים, שהרי לא מתאבלים בחג  ומועד, והם קוראים בחריקת-שיניים את ההגדה, רק לצאת ידי חובה. וכנפי השכינה שלך, אדוני האלוהים, לא מרחפות מעל ראשם ומעל לשולחן הסדר החגיגי, שהפך לשולחן של סעודת הבראה, של שכול והספד. ואני, הקטן והעלוב, לייזי בן-מנחם, הרגשתי עם כל טיפה של כימותרפיה, עם כל שערה שנשרה מראשי, עם כל הקרנה ששרפה את גופי, שנעשה לי אי-צדק משווע, שאני נענש על לא-עוול בכפי."

"אני, אליעזר בני, גאלתי אותך מייסוריך והבאתי לך מזור ומרפא וקץ למחלתך הקשה."

"אדונַי האלוהים, רופא חולי עמך ישראל, עם כל הכבוד והענווה וההכנעה ואפסיותי, אני לא מבין מדוע, כדי לעשות עימדי חסד, שלחת אלי את הסרטן הארור הזה, שאכל בגופי האנושי כל תא וכל עצם, ולבסוף הורית לקחת אותי אליך, בעוד הוריי היקרים, יחד עם הרופאים הנפלאים, נאבקו על חיי במשך שלוש שנים, והתפללו אליך השכם והערב, ואילו אתה, אלוהים האדיר, רב-החסד והרחמים, אטמת את אוזניך משמוע ולא שעית לתפילתם. אותי הִכִּיתָ במחלה, ואותם הכיתָ בשכול וביגון. אני, במוחי האנושי – עדיין, אינני יכול להבין ולתפוס את ההגיון שבדבר."

"אני מבין את קושיותיך, בני אליעזר, אך אני מעולם לא מסביר לאיש, לנביא או למלאך, מה אני מחליט ומה הם דרָכַי לגבי היקום בכלל, והאדם בשר-ודם בפרט. אבל מה שאני יכול לומר לך, שאני אוהב אותך ורוצה אותך לידי. כאן אתה מוקף חסד ורחמים, וכפסע בינך לבין היותך מלאך." 

"אדוני האלוהים, מלא חסד ורחמים, אני הייתי זקוק לחסדך ורחמיך שם למטה, על-פני האדמה, במיטת חוליי, ולשם להוותי, הם לא הגיעו."

"חסדי, בני,  התבטא בכך ששלחתי אותך מתנה להוריך הצדיקים, לשמחת ליבם."

"אדונַי האלוהים הגדול והנורא, עם כל הכבוד והענווה וההכנעה ואפסיותי, אני לא מבין מדוע נתת אותי כמתנה, דורון קצר-ימים, שבו הם שמחו תשע שנים בלבד, והתייסרו שלוש שנים איומות כאלה. ומדוע, אדוני האלוהים, בכלל לקחת את המתנה הזאת בחזרה? הורים שכולים משתדלים להתנחם באומרם: ה' נתן, ה' לקח. לי הדבר לא מובן כלל. האנשים בשר-ודם, בני תמותה, שם על-פני האדמה, נוהגים לתת מתנה למי שהם אוהבים וחפצים ביקרו. אך הם מעולם לא לוקחים את המתנה בחזרה. זה לא מוסרי בעיניהם. כמובן, המוסר הזה לא מחייב אותך, היושב במרומים.

"ולבסוף, אדונַי האלוהים הגדול והנורא, שעשית אותות ומופתים במצרים בימים ההם בזמן הזה, והקשית את לב פרעה שיתעקש ולא ירצה לשחרר את בני ישראל מעבדותם, ושלחת עליו ועל עמו [שלא חטא בהתנגדותו זו] את עשר המכות הידועות, שואל אני בכל הענווה וההכנעה והאפסיות שלי כבן-אדם עד לא מכבר, עד לפני רגע, וחוזר ושואל: במה הייתי אני, עבדך, אליעזר בן מנחם-יוסף ומרים-אלישבע, גרוע יותר מפרעה, ששלחת בי את מכת הסרטן, איומה ונוראה פי כמה וכמה יותר ממכות הצפרדע והכינים והדבר וכל היתר? על מה הגיע לי העונש הזה? ומה היה חטאם של הוריי הצדיקים, ששלחת בהם את מכת-בכורות, באמצעותי? אדוני האלוהים הגדול והנורא, אני לא מצפה ממך לתשובה, אך אני נושא עמי את השאלה הזאת במעמקי נפשי הדוויה."

שעה ארוכה שררה דממת-מוות עמוקה ומדכאה סביב כיסא הכבוד. אחר-כך נשמע לחש חרישי בקול דממה דקה, ובנימה של כמעט התנצלות:

"צדקת ממני, בני..."

על פני כיסא הכבוד ירד ערפל כבד, אפור כמו ענן, וכאשר זה התפזר והתפוגג, כיסא הכבוד היה ריק.

יהודה גור-אריה

* * *

פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות

[השיחה נערכה בחודש יוני 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?

פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.

ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.

אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"

והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."

עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".

אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.

אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?

פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.

מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.

אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:

"ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).

ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?

פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות", ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכל, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-16 ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."

מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?

פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי – במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.

מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?

פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה.

כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלמ"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רוּבה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.

וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.

מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה-14 ביוני 1970 נתפרסמה ידיעה מאת סופרו הצבאי של העיתון, בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבי הצבא המצרי בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ, פשיטה בה נהרגו ארבעה מחיילינו.

 "כאשר חזרו חיילי צה"ל מפשיטתם על בונקרים של הצבא המצרי בתעלה, אור ליום שישי, היתה שאלתם הראשונה ברידתם אל החוף: 'כמה-כמה?'

 "הפושטים, שהחמיצו את שידור המשחק בין נבחרות הכדורגל של איטליה וישראל במכסיקו [במסגרת המשחקים על הגביע העולמי בכדורגל], ביקשו לשמוע פרטים רבים ככל האפשר על ההופעה הישראלית.

 "בשעות הבוקר, כאשר נערך התחקיר על הפעולה, ביקשו החיילים לשמוע את התוצאות ברדיו. הובא למקום טרנזיסטור שלא נשמע בעוצמה מספיקה. הובא למקום רמקול שהוצב לפני מכשיר הרדיו הקטן, כדי שיוכלו כל החיילים לשמוע את התוצאות ממכסיקו. התחקיר הופסק לדקות מיספר, עד ששמעו החיילים הפושטים את התוצאות, ואחר-כך נמשך כרגיל."

לדעתי מאשרים דברי החיילים את מה שאמר הרמטכ"ל. הצעירים האלה נאחזים בחיים הרגילים כמפלט מן האימה אשר במלחמה. הם נלחמים למען יימשכו החיים כרגיל, וההתעניינות בכדורגל היא בעיניהם ההיאחזות, או החזרה, לעולם שקט ונורמאלי.

פנחס שדה: בעיניי לא דומה אמירתו של הרמטכ"ל לאמירתם של האנשים האלה, אך אני עדיין לא מוכן לפרש בדיוק את משמעות דבריהם, אף כי אני רואה בהם אותות למשהו שיבוא.

אמרתי שהמלחמה היא הספר שהאדם הישראלי הצעיר קורא אותו, ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות ואהבה (היעדר-האהבה והריחוק ממנה הם, לפעמים, התגלות האהבה). אבל מכיוון שהמציאות היא מצב של זרימה והשתנות מתמדת, צמיחה מתמדת של חיים מתוך המוות, השאלה היא מה יבוא בעתיד? וזוהי חידה. ידוע שהמשיח מוכרח לשבת בין העניים ברומא, עטוף סמרטוטים ומסריח ממוגלה. הקדוש יכול לצמוח רק מתוך תחתיות החושך. בעניין זה כתב נתן העזתי ב"דרוש התנינים" שלו, והבאתי את דבריו בספרי "החיים כמשל", בסוף הפרק על היהדות:

 "דע כי נשמת מלך המשיח היא בגולם התחתון, כי כמו שנתהווה נחש הקדמוני בטהירו בבחינת גולם, כך נוצרה ונתהווית נשמת מלך המשיח ברצון אין-סוף והיא קדמה לבריאת העולם והיא עומדת בתוך התהום הגדול..." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181).

ייתכן שדווקא מתוך מציאות מעיקה ושחורה מאוד – אולי דווקא בתוך התהום של השלילה הזאת, התחסלותה של הדת המסורתית, פשיטת-הרגל של התרבות והליטראטורה – אולי דווקא כאן צפון, כמו זרע קטן מאוד, העץ והפרי של העתיד. דבר כזה לא בא בדרכי נועם. ולא רוכב בשום פנים על סוס-העץ של דברי האינטלקטואלים והז'ורנאליסטים, אלא הוא מוכרח לצמוח מתוך חבלי לידה נוראים, אולי מתוך קאטאסטרופה חמורה. משום שהזרע האלוהי הוא אמנם זרע של חסד, אך פריצתו מתוך האדמה קשורה במאבק איום, הניראה כחסר-תקווה. התקווה אפשרית, אך אין לי כרגע הארה לדעת כך או כך, היו בעבר כמה רגעים בודדים שבהם אמנם ניראה לי הדבר כך. מיקרה מסויים במציאות, (ולדעתי חייב כל אדם להתייחס ולדון רק על סמך הדברים שנודעים לו, ולא על סמך חוכמת אנשים מלומדה) – וברגעים אלה אמנם היה ניראה לי שהאפשרות של החיוב קיימת. אך קיימת גם האפשרות השנייה, הנוראה, והשאלה איזו אפשרות תנצח. הכוחות הגנוזים בגזע היהודי ודאי שאינם מבוטאים כיום על-ידי שום דבר ספרותי ואמנותי שמעל לפני השטח, אלא אולי רק על-ידי עובדות החיים עצמן, כולל המלחמה.

אהוד בן עזר: מה אתה קורא בספר אשר שמו המלחמה?

פנחס שדה: אני רוצה לקרוא בפניך קטע מן התנ"ך: "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו וייגע בכף ירכו ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני. ויאמר מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי. ויזרח לו השמש." (בראשית ל"ב, 31-25).

ועתה אגיד לך מה אני קורא בדברים האלה: "וייוותר יעקב לבדו" – ההישארות לבדו היא עניין מהותי מאוד, הכרחי. "וייאבק עד עלות השחר" – המאבק היה אפל, ממושך, אכזרי. "ותֵקע כף רגל יעקב בהיאבקו" – המאבק היה כרוך בסבל ובייסורים גדולים. "ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני" – יעקב איננו רוצה לחדול ממאבקו רק כדי לזכות בשלום לשם שלום. הוא רוצה את הברכה העשוייה לצמוח מתוך המאבק, ברכה שהיא פרי הסבל והמלחמה. ועכשיו המלאך אומר לו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים" – צריך להבין שהמאבק עם האנשים איננו דבר לעצמו, אלא הוא בעל שתי פנים, המאבק הוא תמיד גם עם האלוהים. המאבק החיצוני הוא עם אנשים, ובתוך המלחמה החיצונית מתרחש המאבק עם מלאך האלוהים. "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך" – כאן טועה יעקב בגלל קוצר הבנתו האנושית. הוא רוצה לדעת את השם, הוא רוצה את הכינוי החיצוני, השכלי. אבל המלאך מסרב לענות לו מפני שהמשמעות הפנימית איננה ואיננה צריכה להיות בתחום המושגים השכליים, התרבות, וחוכמת אנשים מלומדה. "ויברך אותו שם" – המלאך אמנם את השם אינו רוצה לומר לו אך את הברכה הוא מעניק לו כתוצאה מליל המאבק והאימים. ואז כתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל" – רק לאחר שיעקב עבר את המאבק, הוא יכול היה לקרוא לאדמה בשם, הוא התייחס אל האדמה לא כאל משהו סתמי אלא כאל מקום המגלם את הנוכחות האלוהית, כפי שגם הוא עצמו נקרא אז בשם חדש.

ואחר-כך כתוב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" – וכאן ניראה לי שההסבר צריך להיות הפוך מן ההבנה השכלית המקובלת: לא שנפשו ניצלה למרות שהוא ראה אלוהים פנים-אל-פנים, אלא אך ורק לאחר שהוא ראה את אלוהים היתה לנפשו הצלה אמיתית. ואז כתוב "ויזרח לו השמש". אין הצלה אמיתית אחרת.

אהוד בן עזר: אתה מנסה להעניק משמעות אפוקאליפטית לעניינים מאוד-מאוד חילוניים ועצובים של מלחמה, מוות, וחיי יום-יום הנמשכים איכשהו תמיד.

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר-אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזייה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי: "לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא."

(אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשיית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי-מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף-סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בבארצלונה ונוכחתי בטכס של "קורפוס קריסטי", וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך-חייו ובהתגלותו של ישו, "הכוס שהיה עליו לשתות." לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

לי היתה תמיד תחושה של החשיבות המוקדית, הקיצונית, של ישו, שהוא נקודת-המוקד אבסולוטית, נקודת מפתח, בהיסטוריה היהודית. הניסיון היהודי ההיסטורי, הן החד-פעמי והן הממושך, להתעלם מישו ולהוציאו אל מחוץ לתולדות העם – לא הצליח ולא היה ממשי. ההתייחסות לישו נשאה אצלי תמיד אופי של חווייה אישית חיה ואינטנסיבית בכתיבתי, וכמובן, בחיי, בשעות קשות ומופלאות. אבל, עכשיו, כשאני דן בשאלה שהעלית בפניי מבחינת ההיסטוריה – גם כאן אני רואה כיצד מגיחה, ודווקא מזוויות שאותי עצמי מפתיעות – דמותו של ישו, שהיא במובן מסויים, מנקודת ראות אולי יהודית – סימן-השאלה הגדול ביותר, אבל אולי גם, מי יודע, אולי גם סימן-הקריאה הגדול ביותר.

אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: "ישו הוא בעיניי בן-אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית-לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ." אולי תסביר את יחסך לישו?

פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן-בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש-קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.

מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.

אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: "ואפילו לחולל מלחמה גרעינית"? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.

פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי-התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו-יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי-אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות-המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום-מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.

בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת-המימן תתפוצץ אי-פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.

אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות-מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.

לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם-כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת-ראותו של אלוהים, ואם -כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים "out of business"? – "הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני-אדם."

למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת-ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות-בוקר, ובשעה זו יש לי מצב-רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.

אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?

פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי "אלף לילה ולילה", את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל-גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית-לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית-לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.

משהגענו למבואות בית-לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר-כך חזר והסיע אותנו סוף-סוף לתחנה.

ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג-אוטובוס בלתי-יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי-יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית-לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית-לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ-ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך-כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?

פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור-האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית-עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).

מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור-המחט כדי להגיע למלכות-השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות-הביוב כדי להגיע לעיר-הקודש ירושלים.

לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי "החיים כמשל".

כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי-דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של "החיים כמשל". לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות-החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו-דווקא במובן המקובל) כגון "כה אמר זרתוסתרא", "פאוסט", שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ"ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ"ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית-הספר (ואני למדתי דווקא בבית-ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש-עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי-כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר "החיים כמשל", קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם-כל אצטט קטע זה:

 "היהודי הנהו לא-דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא-דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכול, הסובל את סבל הכול, הנוטל חלק באשמת הכול, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי-הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה?

"היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט-אט בטיט-היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת-אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין-החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות-השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה ייסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! ייסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד-יה; אבל הייסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום-ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף-על-פי-כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והייסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181-180).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב-1957, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי-פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי-דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני-האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר-כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני-אדם בכלל, על-ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו-של-דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי-דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי-דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת-המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף-מאורעות מוזר ורב-משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על-ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף-עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: "מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!"

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח-אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של "נטורי-קרתא" המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן-אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי-תרבות, והתרבות היא אנטי-דתית. הדת היא אנטי-פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש"הדת היא אנטי-פסיכולוגית"?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית-מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת-אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת-הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת-אדמה. הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל," ואילו הפסיכולוגיה פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל." ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה.

אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת-המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשות היחידה, כמציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?

פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל-כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי "אמנם יש אשר בני-אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969, עמ' 9).

כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.

אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?

פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם "הרכוש" שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה"בריטיש מוזיאום", ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.

היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.

אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו," כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך "על מצבו של האדם" (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.

משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי ובלתי-אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.

אבשלום, גיבור ספרך "על מצבו של האדם", אומר שהוא "מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי," כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת-מבט אנטי-הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאומיות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.

מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו "לרדת לתוך קליפות הטומאה" מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את "ניצוצות הקדושה" הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא "כוח חיוני ומפרה"?

פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את "העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין"... מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות-הקדושה.

כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכול מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: "אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב" (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.

אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?

פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת-הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.

אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?

פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג'ינגיס-חאן, או איזה ילוד-אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?

אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?

פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.

אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך-תקווה?

פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.

אהוד בן עזר: מה?

פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – "שש שורות: החליל הערבי":

פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.

בא מפאת המידבר. בא מסוריה.

והודיעני שהאֵל רואה בחשיכה.

והשביעני להסיר מלב את דלות-הערך.

ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.

ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.

פנחס שדה  נולד בשנת 1929 בלמברג שבפולין (היום רוסיה). עלה לארץ עם הוריו בהיותו בן ארבע, למד בבית הספר ביל"ו בתל-אביב ובקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בין המלאכות שבהן עסק למחייתו – רועה צאן, לבלר, ספרן, ושומר-לילה במחנה עבודה בערבה. השתתף במלחמת העצמאות. שהה כשנה בלונדון, התגורר שנים אחדות בירושלים, אחר-כך ברמת-גן, ולבסוף בתל-אביב. ספרו האוטוביוגראפי שהקנה לו את שמו ואת השפעתו הגדולה על דור של קוראים וסופרים עבריים, "החיים כמשל", הופיע גם בתרגום אנגלי (1966), וכן הופיעו תרגומי שיריו לאנגלית, צרפתית, ערבית, גרמנית ושפות אחרות. דרכו המיוחדת של שדה אל האלוהים, השקפת עולמו וחותם אישיותו החזקה, המתבטאים בכל יצירותיו ומסביב להן, הביאו לשדה מתנגדים רבים כמו גם מעריצים מושבעים, הנוהים אחר כל נושא ששופע מעטו, לא רק שיריו, הגותו, ווידוייו, בעלי הסגנון המיוחד, המכושף, והאיכות הפיוטית העזה, אל גם, למשל, ספר עיבודיו למעשיות ר' נחמן מברסלב, שנעשה, כרבים מספרי שדה עצמו, לרב-מכר.

ספריו: "משא דומה" (1951); "החיים כמשל" (1958, 1968 ואילך); "על מצבו של האדם" (1967); "מות אלימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו" (1969); "ספר השירים 1970-1947" 1970); "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (1970); "נסיעה" (1971); "נסיעה בארץ-ישראל" (1974); "אל שתי נערות נכבדות" (1977); "ספר האגסים הצהובים" (1985). כמו כן ערך את "תיקון הלב; סיפורים, חלומות, שיחות של ר' נחמן מברסלב" (1981) ו"ספר הדמיונות של היהודים (1983).

השיר "שש שורות: חליל ערבי", המופיע בסוף השיחה, לקוח מספרו של פנחס שדה "ספר השירים 1970-1974", ברשותה האדיבה של הוצאת שוקן.

השיחה "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות", נדפסה לראשונה באנגלית ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

הרצל חקק

הקורונה הפכה להגדה

הָיוּ שֶׁכְּבָר קָבְעוּ, זוֹ שָׁנָה אֲבוּדָה.

אֶפְשָׁר לִמְחֹק אוֹתָהּ, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה.

חֲשָׁשׁ נוֹרָא הֵצִיף:

אֶת הַתְּרִיס הָעוֹלָמִי כֹּחַ זָר הַגִּיף...

מִקְּצֵה סִין נִתָּן הַשַּׁרְבִיט לְאֵיזֶה נְגִיף.

2020 כִּבְּתָה עוֹלָם, הֶחֱשִׁיכָה הָאוֹר...

הָאֱנוֹשׁוּת צָלְלָה אֶל הַחֹור הַשָּׁחֹר!

לִקְרַאת הַפֶּסַח יָדַעְנוּ – הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה,

פָּסַחְנוּ על מִנְיָן, הַתְּפִלָּה קוֹנְנָה.

הַסָּפֵק הֵחֵל מְעַנֶּה:

הַאִם נִתְגַּבֵּר, הַאִם נִשְׁתַּנֶּה.

וּבָא אוֹר, קָמָה רוּחַ, וְאַחֲרֶיהָ סוּפָה.

וּבְבוֹא הַסַּעַר – הֵבַנּוּ אֶת גֹּדֶל הַתְּקוּפָה.

הַקּוֹרוֹנָה קָרְאָה לָנוּ, וְיָדַעְנוּ בְּעֹז לְהַגִּיעַ,

בָּאנוּ בַּזְּמַן, וְנִסִּינוּ אֶת הַשַּׁחַר לְהַפְצִיעַ.

כְּבָנִים לְעַם עַתִּיק, לְמוּד פַּרְעֹה וּמִדְבָּר,

כֹּחַ שָׁאַבְנוּ מִשְּׁנוֹת אַלְפַּיִם, מִנִּסְּיוֹן עָבָר.

וְעַתָּה –

הַקְשִׁיבוּ, אַחִים, וּמִכָּל הַלֵּב, בְּבַקָּשָׁה,

אֶת זֵרֵי הַדַּפְנָה נְקַבֵּל בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה.

שֻׁתָּפִים לְסֵבֶל, לְהִיסְטוֹרְיָה נִכְתֶּבֶת.

מִדּוֹרוֹת יָדַעְנוּ מִ'שְׁמַע' וְעַד 'אֶחָד'...

עַם הַנֵּצַח מְנַצֵּחַ לְלֹא מוֹרָא וְחַת...

מִן הַמַּשְׁבֵּר עוֹד תִּסְעַר הַמַּנְגִּינָה,

זָכִינוּ וְלֹא מִן הַהֶפְקֵר...

הַיַּחַד חוֹזֵר, גַּם הָאֱמוּנָה.

גִּלִּינוּ תַּעֲצוּמֹות לַעֲמֹד בַּמְּשִׂימָה,

חִבַּרְנוּ לֵב אֶל לֵב – וּמָצָאנוּ אֻמָּה,

נְגִיף סָמוּי חָשַׂף בָּנוּ

כֹּחוֹת לֹא נִרְאִים,

שׁוּב נְבָרֵךְ כַּחַשְׁמוֹנָאִים...

עַל הַנִּסִּים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה... הַשָּׁנָה לֹא אָבְדָה,

מִן הַמְּצָרִים נֵצֵא...וְנִכְתֹּב הַגָּדָה,

סִפּוּר שֶׁל הַשְׁרָאָה,

בִּדּוּד וּגְבוּרָה:

בְּלֵיל סֶגֶר לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר,

מְסֻבִּין... בְּלֵיל דְּרוֹר...

מַסֵּכָה, כְּפָפָה, מַצָּה... וּמָרוֹר.

מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָהֶם?

הִיא הַכֹּל –

...מִן הַבֵּן הֶחָכָם עַד זֶה שֶׁאֵינוֹ

יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל.

פְּתַח לוֹ, הַפַּתְשֶׁגֶן שָׁלוּחַ...

אַל תִּמְחֲקוּ שְׁנַת תּש"פ מִן הַלּוּחַ,

דָּבָר, אַחַי, לֹא חָלַף עִם הָרוּחַ...

זוֹ הָעֵת לַנְּשָׁמָה... לְהַגָּדָה מַקְסִימָה...

בָּאנוּ, רָאִינוּ... נְנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה!

אהוד: חבל שהקב"ה לא שעה לדברים נלהבים ותמימים כשלך – בתקופת השואה, שבמהלכה איפשר השמדה של מיליוני יהודים באירופה, והוא גם די דפק את עמנו במהלך אלפי שנות ההיסטוריה שלנו – ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – גם כיום הוא לא משתדל במיוחד לעזור לחרדים בבני-ברק, בירושלים, ובריכוזים חרדיים אחרים.

ואילו הגופים הממלכתיים בישראל, ובהם גם חיילי צה"ל, שכמעט אין בכללם חרדים, ורק חלק מהחיילים הם דתיים-לאומיים, והיתר חילוניים-למעשה, וחלקם אפילו לא-יהודים – הם העוזרים למשפחות החרדים בבני-ברק יותר משעוזר להם הקב"ה, ואולי כך גם מתרשמים עכשיו הילדות והילדים בגיטאות של השכונות החרדיות – שהקב"ה נמצא-כביכול במדים של החיילים שמחלקים להם חבילות מזון ודואגים לבריאותם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ברכות חמות. אכן היטיבו החקקים לתאר את מפעלך בעל הערך. מאז שקראתי את "המחצבה" והתפעלתי מאוד, קראתי את המשך יצירותיך וכמובן איני מדלג על "חדשות בן עזר" ואני בטוח שאתה עמֵל עמל רב בהכנתו. 

כה לחי. 

אלי עמיר

* אהוד שלום, מזל טוב ליום הולדתך, המשך יצירה ובריאות!

פסח שמח ופורח!

בהערכה ורעות וירטואלית!

עוזי דיין

* אהוד יקירי, יש לי הרגשה שגם אחרי כל המחמאות בהן אתה מוצף מקוראי העיתון, לא יזיק לך, הסופר הנידח, לקבל חיזוקים נוספים על הכתיבה שלך.

אז אני הולך להעניק לך מחמאה אחת קטנה ובכיף גדול. אני אוהב את הסיפורים הארוטיים שלך ולו בגלל הכנות הרבה בהם הם כתובים. אתה מבקר את עצמך, לועג לעצמך וחושף באומץ לב, חולשות ופאשלות איומות שלך. האמינות והיושר שלך בסיפורים האלה, כובשת לב ומקרבת את הקורא אל הסיפורים ואליך, למרות שאתה מגחך את עצמך בהם. יש לפעמים חשק להפליק לך סטירה הגונה על ההתנהגות שלך, אבל אתה מספיק סוטר לעצמך ולא צריך יותר.

בברכת חג שמח ובריא,

משה מוסֵק

אהוד: למשה היקר, תודה על דבריך המרנינים. אכן היטבת להבין ללב האני-המספר שלי בכתיבתי. אבל, רציתי להביא לידיעתך כי מרבית הדברים המדהימים שבהם אני משתדל לשכנע את הקורא שאכן קרו לי או שהתרחשו בכלל – הם פרי דימיוני בלבד, ואילו לִמְעט הדברים שאכן קרו לי ושעליהם אני מספר – הקוראים ממש לא מאמינים לי שהם אכן התרחשו, וסבורים שבדיתי אותם מליבי.

* שלום אהוד וחג שמח. צודק אורי הייטנר בכותבו ["חדשות בן עזר", גיליון מס' 1530] שימי החגים בלוח העברי נקבעים לפי ימי חג הפסח וכפי שהוא כותב:

א"ת – תשעה באב יחול ביום שחל בו א' של פסח.

ב"ש – שבועות יחול ביום שחל בו ב' של פסח.

ג"ר – ראש השנה יחול ביום שחל בו ג' של פסח.

ד"ק – קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל, כ"ג בתשרי) תחול ביום שחל בו ד' של פסח.

ה"צ – צום כיפור יחול ביום שחל בו ה' של פסח.

ו"פ – פורים (שלפני פסח) חל ביום שחל בו ו' של פסח.

אלא שתמיהה היא מה היה טעם לקבוע מתי חל פורים שכבר חלף.

התשובה לכך מצוייה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכ"ח שכותרתו "סדר קביעת המועדים". בסעיף זה מובא סדר קביעת המועדים כפי שהובא על-ידי הייטנר בתוספת קטנה:

"לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר וסימן פל"ג" משמע, ביום שבו חל פורים יחול ל"ג בעומר ומכאן שביום שישי של פסח יחול ל"ג בעומר שלאחריו.

מעניין הדבר שבהלכה לא נקבע כל חג שיחול בשביעי של פסח. וכפי שמציין הייטנר בצדק ביום זה יחול יום העצמאות וכך סדר ימי הפסח מושלם בראשי התבות ז"ע – בז' בפסח יחול יום העצמאות.

ברור שבקובעם את מועד הכרזת המדינה לא נועצו חברי מנהלת העם בשולחן ערוך. פשוט ביום זה עזבו הבריטים את הארץ כשהקדימו בכך את המועד שנקבע לכך בהחלטת עצרת האו"ם שהיה ה-1 באוגוסט 1948. רובנו נראה בכך מקריות אך יש שמייחסים לעובדה זו משמעות דתית.

פרופ' אשר מעוז

* אהוד היקר, בגיליון האחרון (1530) יש שלוש "תעודות" – על איך נחגג הפסח הראשון בפתח תקווה, והקטע מ"הארץ תרעד", שאת שניהם קראתי בזמנו, ואם אינני טועה, גם כתבתי עליהם. וכן דבריו של בן ציון יהושע על פסח בשכונה שלו בירושלים והם חדשים לי, למרות שגם את רוב כתביו קראתי. הוא מספר בחן על החורנים שציפו בבדיל סירי נחושת, על הסיוד כנגד עין הרע, ההגעלה (עגלה), הפרימוס להשמדת פשפשים, העוני של הפלחים האוכלים חמץ עבש וכו'.  בן ציון יהושע מחיה את התקופה הרחוקה ההיא, ועושה זאת בחן.

אני מצטרף למברכים אותך ליום הולדתך, וכמובן, להרצל ובלפור שהתקינו מקאמה יפה לכבודך.

בברכה נאמנה,

משה גרנות

* לאהוד בן עזר,

אֶת שִׁיר חֲגִיגַת הַהֻלֶּדֶת
נָשִׁיר נָא בָּנוֹת וּבָנִים.
צִפּוֹר עַל עָנָף מְרַקֶּדֶת
וְכָךְ מְסַפֶּרֶת בְּסוֹד:
"אֵין יֶלֶד מִבְּלִי יוֹם הֻלֶּדֶת,
וְאֵין גַּם יַלְדָּה שֶׁכָּזֹאת!" [אלתרמן]

בברכת תודה על שלל המכמנים המתחדשים  ומעשירים, גם מאשירים, בעיתונך

מזל טוב ליום הולדתך

ומועדים לשמחה בבריאות טובה

בתיה

* לאהוד שלום רב, פתחתי הבוקר את חדשות בן עזר וקראתי בתמיהה את תגובתך למאמרי: ״הפרת אמונים״ (התפרסם בגיליון 49 של "גג", בטאון איגוד כללי של סופרים בישראל).

ברצוני להעמיד דברים על דיוקם. לכתיבת מאמרי קדמה בדיקה של המסמכים בארכיון משרד החוץ ובארכיון הלאומי בירושלים המלמדים על המאמצים שנעשו כדי למצוא את האישיות המתאימה שתהיה מועמדת לפרס נובל. ציינתי זאת בגוף המאמר ובהערת השוליים מיספר 2 במאמר זאת תוך צרוף צילום של מכתבים  בנדון.

לפרס נובל לישראלי בראשית קיומה של המדינה נודעה חשיבות רבה כפי שמעידים על כך המעורבים בכך דאז וביניהם שגריר ישראל בשוודיה מאיר יחיל, גולדה מאיר שרת החוץ ודוד בן גוריון ראש הממשלה.

 צרפתי למאמר צילומי מסמכים המעידים על כך.

רבים חשבו על מועמדותו של מרטין בובר כבעל הסיכויים הגבוהים ביותר בזכות המוניטין הבינלאומי שזכה בו. הוא נפסל מפני שכתביו לא היו בעברית.

כאן החליטה משפחת שוקן, תחילה זלמן שוקן והמשיך בכך גרשום שוקן, להשקיע את כל הנדרש בנדון. הם בחרו בברוך קורצווייל כבעל סגנון מופתי בגרמנית כדי לכתוב את כתב ההגשה לוועדת פרס נובל. העיון במסמכים של הארכיון הלאומי שחלקם מצוטטים במאמר יעיד שזו המציאות לאשורה.

אני שולחת לך בוורד את המאמר במלואו וכלשונו. הרשות בידיך לשקול את פירסומו (אם תבחר לפרסם אנא פרסם במלואו ולא במקוטע כדי שהקורא ישפוט).

בברכה,

ד"ר ליליאן דבי גורי

לליליאן שלום רב,

איך זה ששמו של גרשם שלום אינו נזכר כלל במחקר שלך, כממליץ על עגנון? האם מה שהיה ידוע אז בירושלים, שהמלצתו של שלום היא שהכריעה בהחלטה על מתן הפרס – היה שמועת שווא?

קשה לי להאמין.

ייתכן שמכתבו של גרשם שלום מצוי בארכיון של מעניקי פרס נובל בשוודיה ולא במסמכים של הארכיון הלאומי בירושלים.

לצערי לא אוכל לצטט כאן את המאמר שלך במלואו והקוראים המעוניינים יכולים לפנות לגיליון "גג" החדש, ואולי יש ל"גג" אתר באינטרנט שאפשר לקרוא בו את המאמר.

בברכה,

אהוד בן עזר

* מתי דוד: פרופסור יובל נח הררי כתב (בציוץ 19.3): "ביבי הפסיד בבחירות, אז הוא סגר את הכנסת, הורה לאזרחים להישאר בבתים ומוציא אילו צווי חרום שבא לו. לזה קוראים דיקטטורה." 

זה ביטוי של הסתה ועלילה של פרופסור, שאפילו יריביו ושונאיו של נתניהו, לא העלו על דעתם להביע דברים איומים שכאלה במהלך ימי מגפת הקורונה. מקומם ומדהים לשמוע דברי כזב איומים שכאלה דווקא מפיו של איש רוח, הוגה דעות והיסטוריון, המרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. מדהים שהאדם הזה, שפירסם שלושה ספרים חשובים, מביע דברי כזב שכאלה. ספריו: "קיצור תולדות האנושות". "ההיסטוריה של המחר". "מחשבות המאה 21". במהלך ההיסטוריה היו מקרים דומים של הוגי דעות מפורסמים ששגו בענק בהערכות ובדעות שלהם על מנהיגים ועל אידאולוגיות מסוימות.

אהוד: מאז שקראתי את דברי אותו חכם הררי, לפיהם ליהדות לא היתה השפעה על ההיסטוריה של האנושות – נתקבעה דעתי עליו, ואני ממליץ גם לך, מתי, לא להתרגש מדבריו. שייהנו מהם אלה המעריצים אותו ומאמינים לחוכמותיו וכנראה מתאימים לו ברמה שלהם.

* נעמי בן-גור: לכל המקשקשים בימי קורונה אלה על קשישים כמיקשה אחת שיש לכלאם בסגר-פגר, ראו בני סנדרס (נולד ב-1941) וג'ו ביידן (נולד ב-1942) שכוחם עדיין במותניהם לרוץ לבחירות לנשיאות ארה"ב. וגם נתניהו כבר לא ינוקא. 

אני חוששת שאם אותם קשקשנים יממשו את זממם על פי הקריטריון המכליל של ראשון בא לעולם אחרון יוצא מהסגר – קשישי הממשלה, שהם רבים, יחריגו את עצמם כשם שחלקם החריג את עצמו מחובת הבידוד והמרחק. 

שנאמר: מה ששנוא עליך, עשה רק לנתיניך. 

אהוד: ובשנאת נתניהו נתנחם.

* מוטי הרכבי: דווקא במצב חירום לאומי קשה לפוליטיקאים להסתתר מאחורי המסיכה, בואו נבחן כיצד מתנהג כל אחד מהם:

נתניהו, בנט ושרים אחרים נרתמו לטיפול במשבר. עזבו הכול ומקדישים יומם ולילה כדי להתמודד עם המגיפה! לא חדלים להתמקד בה, בעיקר לרווחתנו ולתפארת מדינת ישראל.

גנץ ומפלגתו ״חוסן לישראל״ חושבים שזו הזדמנות פז לסחוט ולסחוט ואפילו שכבר קיבלו יותר שרים משיש להם חברי כנסת – הם מתמקדים בלסחוט עוד יותר! קורונה לא קורונה, הזדמנות נהדרת להשיג עוד ועוד.

לפיד, עופר שלח, יעלון, השמאל והתקשורת – גם הם לא מפסיקים במלאכתם, ממשיכים בהפצת שנאה, הסתה, עיוות עובדות, פייק ניוז – וכל מה שאפשר כדי להזיק לעם ישראל. הם בעיקר לא יתנו לעובדות לבלבל אותם.

מפלגת בג״ץ – תשפטו לבד, פוחד להביע את דעתי.

ריבלין עמי בחר בטרור – ממשיך לחפש כותרות.

מצטער אבל אלו העובדות.

* כשפורסמה "תוכנית הסיטי" בספטמבר 1963 כתבה תקוה וינשטוק בעיתון מעריב סדרה של ארבע כתבות בנושא "הבו צדק לנוה צדק". בכתבות, אשר סייעו במאבק הציבורי לשינוי "תוכנית הסיטי", פיסות מידע היסטורי מעניין על נוה צדק ותושביה.

מידע על הסופרת והעיתונאית תקוה וינשטוק אשר ממשיכה לפרסם במרץ כתבות ב"חדשות בן עזר" בקישור להלן.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7

שבוע טוב

חג שמח

שי פרקש

אהוד: שי פרקש שלח לנו, במצורף לידיעה הזו, שש כתבות של תקוה וינשטוק על נוה צדק ב"מעריב" משנת 1963, שניתן למוצאן באתר של Historical Jewish Press.

* אלה כותבי טורייך, ישראל – כמו נרי ליבנה בעיתון "הארץ" (10.4), המצהירה בגאווה על הצבעתה לרשימה המשותפת [בשנאת ישראל]: "הפוליטיקאים שעבורם הצבענו לפני חודש מתחרים זה בזה במידת הבוגדנות שהם מגלים כלפי מי שבחרו בהם (אלא אם כן הצבעתם כמוני לרשימה המשותפת), והניסיונות להקים את הבדיחה סרת הטעם הקרויה ממשלת אחדות נראים יותר כמו המאמצים לסדר מחדש את הרהיטים על ספינת הטיטניק, במקום איזשהו ניסיון לנווט ביחד את הספינה הטובעת הקרויה מדינת ישראל והחברה הישראלית."

* ועוד נביאה מדופלמת מהישבן הפובליציסטי המצוטט בהנאה ב"הארץ", והיא העיתונאית והסופרת הקנדית נעמי קליין: "אין ספק שטראמפ ינצל את המגפה הזאת כדי לנסות לבצע שלל מחטפים אנטי-דמוקרטיים מהסוג שאנחנו כבר רואים מצד בנימין נתניהו וויקטור אורבן ראשי הממשלה של ישראל והונגריה." ("דה מארקר", "הארץ", 10.4).

* הבה נתקע סכין בגבו בעודו לוחם בקורונה: "אנשי ציבור עתרו לבג"ץ: למנוע מריבלין להטיל את המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו." ["הארץ" באינטרנט, 12.4].

* * *

אלי אשכנזי

אתר וואלה, יום חמישי, 09 באפריל 2020

האב שהוברח והשורשים היהודיים:

סיפורו של מ"מ ראש ממשלת בריטניה

https://news.walla.co.il/item/3351090

לשר החוץ דומיניק רַאבּ, אליו הועברו סמכויותיו של ג'ונסון החולה בקורונה, יש קשר עמוק ליהדות. אביו הגיע לממלכה בזכות מבצע "משלוחי הילדים" ובני משפחתו המורחבת היו חלק ממייסדי העיר פתח תקווה. נצר נוסף לשושלת הוא קנצלר אוסטריה לשעבר שנקט קו קשוח נגד מתן השילומים.

לדומיניק ראב, ממלא מקומו של בוריס ג'ונסון, המאושפז בבית חולים במצב קשה לאחר שחלה בקורונה, שורשים יהודיים עמוקים. עברה של משפחתו, מצד אביו, פיטר ראב, באנגליה, קצר מאוד והחל בזכות מבצע "משלוחי הילדים kindertransports קינדרטרנספורט) . מדובר היה במבצע להעברת ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים ממרכז אירופה לבריטניה בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939. נקודת המפנה שהביאה להכרה בצורך הדחוף לחלץ ילדים מאירופה, היה "ליל הבדולח" ב-10 בנובמבר 1938, בו נרצחו מאות יהודים, הושחתו בתי הכנסת בגרמניה ונהרסו ונבזזו בתי עסק של יהודים. רוב הילדים באו מגרמניה והשאר, כמו פיטר ראב, הגיעו מאוסטריה או צ'כוסלובקיה. במסגרת "משלוחי הילדים" הגיעו מאירופה לבריטניה קבוצות שכללו בין עשרה ל-500 ילדים, מלווים במטפלים, עובדים סוציאליים ומחנכים.

לפני שנה סיפר ראב לאתר הבריטי Mail Online על סיפורו המיוחד של אביו פיטר שנולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1932. הוא השתמש בסיפור חייו המיוחד של אביו כדוגמה לסובלנות של בריטניה ולאופן בו התקבל בה אביו, ילד בן שש שלא יודע מילה באנגלית אך זכה להזדמנות וגדל באווירה סובלנית. הוא הביא זאת כדוגמה לאידיאלים בהם דגלה בריטניה, בניגוד לדרך שלטענתו ניסה להוביל ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור שמפלגתו, לטענת ראב "לא דוגלת בדמוקרטיה ובסובלנות."

האב, פיטר, שהגיע כילד [כנראה כבן שש], הפך עם השנים למנהל בחברת מרקס אנד ספנסר ונישא לז'אן, נוצרית פרוטסטנטית. פיטר ראב מת ממחלת הסרטן, ב-1986, כשהיה בן 54. עם זאת, נוכח ההתפארות של דומיניק ראב במורשת הבריטית בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, יש לזכור לצד העובדה כי בריטניה אכן קלטה 10,000 ילדים פליטים, רובם יהודים, כי הממלכה התנגדה באותה תקופה לבקשות הסוכנות היהודית לאפשר את קליטתם בארץ ישראל של 100 אלף פליטים יהודים, או לכל הפחות 10,000 ילדים.

בני משפחת ראב המורחבת שהגיעו לארץ ישראל זכויות רבות בתולדות יהישוב העברי: רבי אלעזר ראב ובניו, רבי משה שמואל ראב ויהודה ראב (בן-עזר), שצעדו מהונגריה לארץ ישראל, היו בין מייסדי המושבה פתח תקווה. אסתר ראב, משוררת וסופרת נודעת, היא בתו של יהודה ראב. אהוד בן-עזר, סופר ופובליציסט ("חדשות בן עזר"), הוא נכדו של יהודה ראב. גם יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח תקווה, הוא בן למשפחת ראב.

ייתכן שגם יוליוס ראב, קנצלר אוסטריה בשנים 1953-1961 הוא נכד ליהודי מומר, בן למשפחת ראב. בכהונתו הציב קו קשוח נגד מתן פיצוים של מדינתו לישראל וטען כי אוסטריה לא חייבת לתת שילומים לישראל, משום שאוסטריה נכבשה על ידי גרמניה ב-1938.

אהוד: עד כאן הכתבה ב"וואלה". העיתונאי אלי אשכנזי החתום עליה פנה לפני פירסומה בשאלה אליי, ועניתי לו מפורשות שאין כל הוכחה לקשר בין דומיניק רַאבּ ואביו – לבני משפחת ראב-בן-עזר שעלו מהונגריה לארץ-ישראל ב-1876 – וזאת משום שיש בעולם עשרות ומאות אנשים שנושאים את שם המשפחה ראב, יהודים ולא יהודים, באירופה וגם בארה"ב, והם אינם קשורים כלל אלינו [כמו ארל ראב בארה"ב]. שמם של פיטר ראב ודומיניק ראב אינו מופיע בעץ המשפחה המפורט של משפחת ראב שלנו, שיש בו מאות שמות על פני כמה וכמה דורות באירופה ובארץ-ישראל!

אבל העיתונאי לא עמד בפני הפיתוי, התעלם מדבריי המופרשים – ורקח את הצ'יזבאט המופיע כאן – החל מהפיסקה המתחילה במילים "בני משפת ראב המורחבת..." ומאז הטלפון לא מפסיק לצלצל אצלנו בברכות על "קרובי משפחתנו" החדשים!

תוספת מאוחרת: קיבלתי צילום של דף הבית מתוך תוכנת קשרי המשפחות האמריקאית "ג'ני" – המביא פרטים לגבי אביו של דומיניק ראב – שמו היה פטר אלכסנדר ראב. הוא נולד ב-30 במרס 1934 בפילזן, באיזור פילזן שבצ'כיה. כלומר שהיה כבן ארבע או חמש כאשר נשלח לאנגליה. פטר נפטר באוגוסט 1986 בגיל 52 מסרטן באנגליה. אביו של פטר [סבו וסבתו של דומיניק] היה יוסף ראב ואימו היתה הילדה ראב. אשתו של פטר היתה ג'ין ראב וילדיהם:  דומיניק ראב, שנולד ב-1974, וסו ביסלי.

חיפשתי שוב ושוב במאות השמות שבהסתעפויות עץ המשפחה של משפחת ראב שמוצאה בהונגריה [רשומות שאותן ערך בשעתו קרוב-המשפחה עו"ד יעקב שאנן-פרידמן מחיפה, לפני עידן המחשב] – ולא מצאתי שום זכר לפטר אלכסנדר ראב מפילזן שבצ'כיה או לאביו יוסף ראב. גם שלושה השמות הפרטיים הללו אינם אופייניים לשמות הפרטים של צאצאי משפחות ראב מהונגריה, המופיעים בעץ המשפחה הזה.

חיפשו עבורי באותה תוכנת "ג'ני", שאנחנו מנויים עליה – גם קשר-כלשהו בין מאות השמות של קשרי המשפחה שלנו, בני משפחת ראב וקרוביהם הרבים – לבין הדף של פטר אלכסנדר ראב באותה תוכנה – וטרם נמצא כל קשר שהוא. נראה שמדובר בשתי משפחות הנושאות את השם ראב – אך אין ביניהן שום קשר משפחתי. והן אינן יחידות בכך. יש עוד משפחות ראב כאלה, יהודים ולא-יהודים, שאין כל קשר משפחתי ביניהן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל