פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1532

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בניסן תש"ף, 16.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: אֲהָהּ, כִּי גָּאֲתָה בִּי נַפְשִׁי הָעֶרֶב. עֵינַיִם כַּאֲבוּקוֹת בַּשַּׁעַר. // עמוס גלבוע: התנהגות הפרט היא הקובעת. // מיכל סנונית: קושיה של נכד. // יורם אטינגר: יחסי ישראל-ארה"ב בסימן V. //  יואל נץ: קורונה. // תמר מחלין: בימי קורונה. // יצחק הילמן: משבר הקורונה ומחדל בתי האבות. // הדסה מור: אהבה בימי קורונה. // אורי איתיאל: בין שלוש ערים. // יוסי אחימאיר: הלך לעולמו פליקס דקטור – יוזם מפעל כתבי ז'בוטינסקי ברוסית. // אלי ורד חזן: נשיא או פוליטיקאי? ריבלין נכנע לשמאל ומעצים את המשבר. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.4.20. // תקוה וינשטוק: על ספרה של שרון גבע "האישה מה אומרת?" // נעמן כהן: ספרות לעת מגפה – דקמרון. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"  "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

*

אֲהָהּ, כִּי גָּאֲתָה בִּי נַפְשִׁי הָעֶרֶב

עַד אֶפֶס מָקוֹם,

עַל כֵּן יִקְרַן עוֹרִי

וְעֵינִי תְּלַהְלֵהַּ.

גִּדֵּם חֵלֵכָה

צָבָר, קִמּוֹשׁ,

אַשְׁקְכֶם כִּי רַב אִתִּי.

הִנֵּה תִּשְׂגְּאוּ

גִבּוֹרֵי מַדִּים אַתֶּם,

חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיַרְכֵיכֶם

וְרֻחַב הַשִּׁרְיוֹן אַמָּתַיִם;

הִנֵּה בָּנַי בָּעֲרָבָה יִצְעָדוּ

וְלֵחִי גְבוּרָה בָּהֶם יָרֹן.

1929

*

עֵינַיִם כַּאֲבוּקוֹת בַּשַּׁעַר,

זֶה הַשַּׁעַר בּוֹ נָבוֹא,

אֵין נוֹגְנִים בְּזֶה הַשַּׁעַר,

רַק צְלִיל מְמֻשָּׂךְ הוֹמֶה

כְּזִמְזוּם חַרְגּוֹלִים

בְּצָהֳרֵי קַיִץ.

אֶטְמֹן בַּחוֹל פָּנַי,

כְּגָמָל מְחַפֵּשׂ אֳרָחוֹת אוֹבְדוֹת;

אֶשְׁלַח רֶגֶל אֲרֻכָּה

אֶל מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַיֵּשׁ –

שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת בַּשַּׁעַר,

וְעַל הַמֵּצַח כַּחֹק:

"בּוֹא תָּבוֹאוּ בּוֹ".

כְּחַרְגּוֹלִים כִּבְדֵי עָסִיס

נְדַדֶּה לְתוֹךְ הַשַּׁעַר

לְאֵי זֶה כְּבָר מִתְפַּתֶּלֶת

דֶּרֶךְ לְבָנָה בּוֹדְדָה.

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922)

* * *

עמוס גלבוע

התנהגות הפרט היא הקובעת

שום מערכת שליטה הכי טובה, ושום שר בריאות מופלא לא יועילו אם הפרט לא יהיה צייתן וממושמע וימלא בקפדנות את ההנחיות שקיבל

בספר  "מנהיג שריון" כותב הגנרל  היינץ גודריאן, גדול אנשי השריון של הצבא הגרמני, כי  אחד הלקחים המרכזיים שהפיק מניסיון הקרבות הגדול שלו  היה זה: אם הצלחת להחדיר ארמיה משוריינת בעורף האויב ולכתר אותו, הרי זה מהלך אסטרטגי מזהיר; אבל, אם התותחנים בטנקים אינם יודעים לפגוע  בטנקי האוייב, כי אז כל ההישג האסטרטגי יורד לטמיון.

רוצה לומר: היכולת והכישרון של הפרט בתחום שהוא הקריטי להצלחה במערכת נשק  מסוימת, הם התנאי הראשוני להצלחה ברמה האסטרטגית. ולדעתי, כאיש חי"ר שצמח בגולני ולא בשריון,  התותחן המוכשר בטנק צריך שיהיה לו  דבר חיוני אחד: אמונה במפקד הטנק שלו.  הצירוף של מיומנות התותחן ומצוינות מפקד הטנק שלו הם הכרחיים להצלחה ובמעלה הדרך לניצחון.

למה אני מספר את זה? כי בזה טמונה ליבת התפיסה שלי לגבי ההתמודדות עם נגיף הקורונה.  יסוד היסודות של ההתמודדות הוא בשניים: התנהגות הפרט ואמונתו במפקד ובמערכת הביצועית המופעלת על ידו. לשון אחרת: גם אם כל המערכת הביצועית שלנו היתה מעולה, מוכנה, חפה מ"מחדלים"; גם אם משרד הבריאות שלנו לא היה "מורעב", אלא "מפוטם"; גם אם במקום ליצמן היה שר בריאות פופולרי; גם אם היתה נבנית מערכת פיקוד ושליטה ובקרה כמו שכל אחד מציע; גם אם היינו מההתחלה עושים הרבה בדיקות; וגם אם כל האוכלוסייה הייתה מצוידת במסכות מגן; וגם אם היו לנו עשרות אלפי מכונות הנשמה; וגם אם במקום נתניהו היה בא איזה גאון פוליטי חדש, רב מג בניהול מערכות ציבוריות ומקובל על כל העם – זה לא היה עוזר אם כל פרט ופרט בוגר במדינה לא היה ממלא בקפדנות ובצייתנות את הוראות משרד הבריאות, בראש ובראשונה לשמור מרחק האחד מהשני, לא להתקהל, לרחוץ ידיים. כלום לא יעזור אם לא תהיה משמעת ברזל לפרט הבודד. כאן, במקרה הקורונה, כל פרט שאינו ממושמע הוא בחזקת "רוצח" הגורם למותם של אחרים. משהו כמו נהג שיכור או מסומם.

ישנם, לדעתי, שני חריגים:  קשישים וקשישות בבתי אבות. אם היה מחדל אמיתי של המדינה הרי שהוא כאן. החריג השני הוא החרדים, עד לרגע שבו קיבלו את הפקודות מהרבנים שלהם. מהרגע שקיבלו והפנימו – הם לדעתי צייתנים למופת.

והרי מיספר תובנות  לגבי שני נושאים:

הניהול הלאומי. איני יודע באיזה שלב מצויה המגיפה, וברור שזאת לא העת לחלק ציונים ולסכם, כמו שרצים אצלנו לעשות. חרף כל הטעויות והבלגן הישראלי הטיפוסי (והוא גם היה בניצחון המזהיר שלנו ב"ששת הימים") אני גאה במה שאני רואה: בהתנדבות הנפלאה, בהתגייסות של קהילת המודיעין וקהילת ההיי טק, בעבודה של מערכת הרפואה. בעבודה המסורה של המועצה המקומית גני תקווה, שם אני מתגורר. אני מתבייש בערוצי הטלוויזיה ובגופי התקשורת, הממשיכים בשיח השטנה והרוע. האמון שלי בראש הממשלה נפגע  שעה שהפר צווים בליל הסדר. נפגע אמון התותחן במפקד הטנק שלו.

מערכת הרפואה. זוכה למטר קללות. חלקן אולי בצדק. אבל, כשאני מביט במיספרים המדהימים של המתים הרבים במדינות אירופאיות בגודל אוכלוסייה כמו ישראל, והמשקיעות בבריאות יותר כסף מישראל, המסקנה שלי היא: הרפואה בישראל הרבה יותר אפקטיבית, הרבה יותר איכותית מאשר במדינות אלו, בכללן גם שוויץ והולנד ודנמרק. כנראה שלא לחינם מעלים בעולם על נס  את הטיפול הרפואי שלנו במגפה.

בואו ולא נוציא פה לשטן!

עמוס גלבוע

* * *

מיכל סנונית

קושיה של נכד

סָבְתָא אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת לְבַד בַּחַג?

אַל תִּדְאַג נֶכֶד שֶׁלִּי, אַל תִּדְאַג.

אֲנִי לֹא לְבַד, זֶה רַק כְּאִילּוּ

כִּי יֵשׁ לִי מִסְתּוֹר, וּבוֹ יֵשׁ אֲפִילּוּ

שׁוּלְחָן וּמַפָּה, אֲרוּחָה נֶהֱדֶרֶת

לְכָל דִיכְפִין פְּתוּחָה הַדֶּלֶת.

אוֹי סָבְתָא, מִסְתּוֹר? מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי.

נֶכְדִּי הַיָּקָר, הַמִּסְתּוֹר הוּא בַּלֵּב

וּמוּזְמָן לֶאֱכוֹל בּוֹ כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב.

סָבְתָא, בַּלֵּב? פִּתְאוֹם אַתְּ אוֹמֶרֶת

דְּבָרִים מוּזָרִים וּמְאוֹד מְשׁוּנִּים.

נֶכְדִּי אַל תִּדְאַג, הַחַג הוּא בִּפְנִים

כִּי הַלֵּב כְּשֶׁאוֹהֵב הוּא גָּדֵל וְגָדֵל

וְיֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּבָעֶרֶב כְּשֶׁכָּל הַמִּשְׁפָּחָה נֶאֱסֶפֶת

אֶצְלִי בַּלֵּב עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

מְנִיפִים בַּיָּדַיִים לְכָל הַשְּׁכֵנִים

וְהַחַג הוּא יָפֶה מִבְכָל הַשָּׁנִים.

* * *

יורם אטינגר

יחסי ישראל-ארה"ב בסימן  V

12 באפריל 2020

יחסי ישראל-ארה"ב מהווים תופעה ייחודית במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. לדוגמא, במקרים רבים הנשיא, הסנאט ובית הנבחרים מעצבים מדיניות המושפעת במידה רבה על ידי אהדה שורשית של רוב הציבור האמריקאי את ישראל, גם אם המדיניות מנוגדת לעמדת הדרג המקצועי של מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בבית הלבן.

לעומת זאת, בדרך כלל, מדיניות ארה"ב כלפי מדינות העולם מושפעת במידה רבה על ידי הדרגים המקצועיים בבית הלבן ומחלקת המדינה, ומעצבת בדרך כלל את עמדת שני בתי המחוקקים והציבור בארה"ב.

שורשי היחס המיוחד של רוב תושבי ארה"ב כלפי ישראל הם בני 400 שנים, מאז שהגיעו המתיישבים הראשונים ל"עולם החדש" (ארה"ב). ומכאן תוצאות סקר "גאלופ" מפברואר 2020 על אהדת תושבי ארה"ב למדינות העולם. ישראל זוכה ל-74 אחוזי אהדה, שהיא הגבוהה ביותר מאז 1989 חוץ מ-1991, כאשר היינו מטרה לטילי צדאם חוסיין.

אמנם קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת, יפן והודו מקדימות את ישראל, אך – שלא כמו ישראל – הן אינן מהוות מטרה שיטתית לביקורת חריפה של ממסד מחלקת המדינה, של "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948), – CNN וחלק ניכר מאוניברסיטאות ארה"ב. בניגוד לישראל, הרשות הפלסטינית זוכה רק ל-23 אחוזי אהדה ומקדימה רק את איראן, צפון קוריאה, אפגניסטן ועיראק.

רוב האמריקאים מכירים במכנה המשותף הערכי בין ישראל לארה"ב בכל הקשור לערכי יסוד תרבותיים, מוסריים, משפטיים, רעיוניים ודתיים ארוכי-טווח, בנוסף לעמידה מול איומים ואתגרים משותפים, שהם כבדי-משקל יותר מחילוקי-דעות בתחום הסכסוך הערבי-ישראלי והנושא הפלסטיני. רוב האמריקאים מעריכים את הידידות העקבית של ישראל – בניגוד לחוסר העקביות של מדינות ערב וגם של מדינות אירופה – בנוסף למאפיינים חיוניים של החברה הישראלית: חדשנות, אופטימיות, פטריוטיות, סולידריות וקשר לשורשים.

הבסיס הרחב של תמיכת הבוחרים האמריקאים – יחד עם שתופי הפעולה המתרחבים בין ארה"ב וישראל – הביאו למערכת יחסים ייחודית בסימן V הרעת יחסים החוזרת לאיתנה במהירות, בניגוד למערכת יחסים בסימן U הרעת יחסים המשתקמת באיטיות.

לדוגמא, השמדת הכור הגרעיני ב-7 ביוני 1981 הביאה לתגובה קשה של ארה"ב, כולל השעיית אספקת מטוסי קרב. אבל ב-1 לדצמבר 1981 נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני נרחב, שהכיר בחיוניות ישראל במאבק מול טרור אסלאמי וברה"מ, ותרומת ישראל למודיעין, לכוחות המזויינים ולתעשייה הביטחונית של ארה"ב.

ב-15 לדצמבר 1981 החילה ישראל את החוק הישראלי על רמת הגולן וזכתה לקיתון רותחין מארה"ב, כולל השעיית ההסכם שזה עתה נחתם. אבל, ב-29 באוקטובר 1983 – למרות התנגדות חריפה של ארה"ב ל"מלחמת לבנון" – נחתם הסכם לשיתוף פעולה חסר תקדים, שהמחיש את משקלה העולה של ישראל על רקע זעזועי המזרח התיכון.

ב-3 למרץ 2015 הגיע העימות בין הנשיא אובמה לרה"מ נתניהו לשיא חדש, בעקבות נאום נתניהו בפני שני בתי הקונגרס (שזכה לתמיכת רוב הבוחרים ונבחריהם בקונגרס) – כאשר תקף את הסכם הגרעין המתגבש. אבל, ב-4 לספטמבר 2016 נחתם הסכם שהגדיל את הסיוע הביטחוני האמריקאי השנתי ל-3.8 מיליארד דולרים ל-10 השנים הבאות. ההסכם מבטא את הכביש הדו-סטרי לתועלת הדדית בקשרים הביטחוניים, והחשיבות הגוברת של ישראל במאמץ לפיתוח טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.

שיתופי הפעולה מתרחבים על רקע העמידה המשותפת מול איום האייתולות על האזור והעולם, בנוסף לאיום הטרור הסוני (דאע"ש, אחים מוסלמים, וכו'), האיום המתגבר של ארדואן השואף לשקם את האימפריה העות'מנית, אי-היציבות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקאים והסכנה הגוברת להתפוררותם, רפיסות אירופה והיעילות המוגבלת של נאט"ו.

לדברי האדמירל ג'יימס סטברידיס, שהיה המפקד העליון של נאט"ו, בשבועון "טיימס" (5 בינואר 2017): "השותף הצבאי הטוב ביותר, במזרח התיכון. היא ישראל... ארה"ב תפיק תועלת רבה מהגברת שיתוף הפעולה עם ישראל... ארה"ב וישראל חזקות יותר כאשר הן משתפות פעולה."

חג חירות שמח עתיר-בריאות!

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יואל נץ

קורונה

מַסֵּכָה נָא עֲטֵה, טוֹל יָדֶיךָ הֵיטֵב,

אֵל רְשׁוּת הָרַבִּים בַּל תֵּצֵא, בַּל תָּבוֹא נָא!..

הַקַּטָּר הָרָתוּם לְקָרוֹן הַקּוֹרוֹנָה

לֹא מַבְדִּיל בְּחוֹפְזוֹ בֵּין אוֹיֵב לְאוֹהֵב.

סְגֹר אֶת דֶּלֶת בֵּיתֵךְ וּתְרִיסִים בּוֹ תָּגִיף,

בְּעוֹד עֵת הִצְטַיֵּד בְּכָל מָה שֶׁנָּחוּץ! אַךְ,

אַל תָּעֵז לְשִׁרבֵּב אֶת הַחֹטֶם הַחוּצָה,

כָּל עוֹד לֹא הֻדְבְּרוּ מִרְבֲּצֵי הַנְּגִיף!

שְׁמֹר מֶרְחָק אַף מִן הַנַּעֲרָה הַמְּתוּקָה.

בַּנַּיָּד אַהֲבָה תְּלָחֵש לָהּ בְּאֹזֶן...

עַד מָתַי הַנְּגִיפִים הָרְשָׁעִים יַעֲלוֹזוּ?

עַד מָתַי מִין בּוּקָה כָּזוֹ וּמְבֻלְּקָה?

מָה יֵלֵּד הֶעָתִיד – מֵי נְבִיא וְחוֹזֶה?

הַחֲשָׁשׁ מִפָּנָיו  הוּא מֻצְדָּק וְכַדִּין הוּא!

דָרְדַקִים בְּעָתִיד לָבוֹא לֹא יַאֲמִינוּ:

"סְתָם הַסָּבִים בַּדוּ מִין סִיפֵּר שֶׁכָּזֶה!.."

* * *

תמר מחלין

בימי קורונה

תפרש את העת הזאת

כמתנה מבורכת,

כהזדמנות פז להתפשט

מהשריון של ריצות היום-יום,

ואל תוך הנפש לצלול.

תשוב אל רגעים אינטימיים

עם יקיריך, ותלמד

עליהם להתענג,

תלטף ברכות את הזמן,

השי כפנינה יקרה

שימֵי קורונה העניקו לך.

באורך רוח תביט קדימה

לעבר הימים שעוד ישובו,

הם יתהפכו לאחור

כמו ברכבת הרים,

יביאו לך תובנות חדשות,

וברגע הנכון

הם יחזירו אותך

לחייך הקודמים.

* * *

יצחק הילמן

משבר הקורונה ומחדל בתי האבות

אנחנו שלושה חודשים בתוך משבר הקורונה. זה התחיל עם הידיעות שפרצו לתקשורת העולמית, בפברואר 2020. אז דיווחו על התפרצות מגפת הקורונה בסין. המגפה פרצה למעשה בינואר, אבל במשך חודש הסינים שמרו על זה בסוד. עד מהרה התברר, שמשהו נורא מתרחש שם, ובהמשך הסיפור עלתה לכותרות פרשת אוניית הקורונה שעליה נתגלו חולים, כולל ישראלים, שמתחננים שיורידו אותם מהאונייה אבל שלטונות יפן מסרבים. הישראלים הכלואים על האונייה היו ללא מוצא. בשלב מסויים משרד הבריאות ומשרד החוץ נחלצו והורידו אותם מהאונייה והביאו אותם למיבנה מבודד בקמפוס בית החולים שיבא בתל השומר. הבעייה שזו הייתה רק ההתחלה, אבל הזמן לא נוצל מספיק טוב. כעת אנחנו כבר בלב הסערה.

הבעייה היתה שהמחדל לא מתחיל משם. כבר במלחמת המפרץ הראשונה עלה החשש שישראל תותקף על ידי טילים עיראקיים, נושאי חיידקי אנטראקס. מערכת הביטחון, כפי שפורסם בכל מיני מקורות, נערכה לכך. גם זה לקח כמה שנים, אבל המערכת כנראה נערכה. זה קרה כי היה מדובר באיום ביטחוני ביולוגי, ולזה היו תקציבים והיה מי שיטפל. אבל כאשר מדובר באיום אזרחי, משאירים את הנושא לכוחות השוק. לסארס, לאבולה או לקורונה, איש לא נערך. 

חוסר ההיערכות למגפות אלה הוא למעשה לא רק מחדל שלנו, אלא של כל העולם. חברות התרופות שראו בזה הזדמנות עיסקית, הכינו חיסונים נגד שפעת. הקורונה עדיין לא היתה איום, ולכן איש בעולם לא נערך לקראתה. מסתבר שכולם ידעו שזה יכול לקרות אבל האיום לא היה מוחשי. המדינות העשירות, כולל ארה"ב וקנדה, מערב אירופה וסין, יפן, ודרום קוריאה – בעלות תקציבים גדולים יחסית, גם הן כמעט שלא נערכו, אבל בגלל גודלן, הניחו שיוכלו להתמודד גם עם איום כזה אם יבוא בהפתעה. במדינות אלה היו פי שניים או פי שלוש מיטות בבתי החולים, לעומת ישראל, וגם כוח האדם בהם היה בהתאם. למדינת ישראל הגיעה הקורונה למערך בריאותי מדולל ומוחלש שאי אפשר לתקנו גם לא בשעת חירום.

מערכת הבריאות הישראלית היתה באופן יחסי בשיא כוחה דווקא עם הקמת המדינה, כי באותה שעה היא היתה גדולה יחסית לגודל האוכלוסייה וגם כפופה כולה לצבא בגלל מצב המלחמה. היום האוכלוסייה גדלה פי 15 אבל המערכת לא גדלה בהתאם. חסרים רופאים, חסרות אחיות וחסר כוח עזר ומעבדות. במשך שנים, נחשב תיק הבריאות לתיק הפחות מבוקש בממשלה. תיקי הבריאות והדואר היו מאז ומתמיד התיקים הנחותים. איש לא רצה בתיק בעייתי זה. איש לא חיפש לריב שנים על גבי שנים עם הסתדרות רפואית כועסת והסתדרות אחיות אגרסיבית שמייצגת עובדים עמוסים ובלתי מתוגמלים כראוי. למשרד הבריאות אין משלחות, אין נציגויות ואין ג'ובים אטרקטיביים. אז התוצאה היא שמסרו אותו למפלגה סקטוריאלית, יהדות התורה, והשם ירחם.

מסתבר שעם כל זה אפשר לחיות, כי יש גם רפואה פרטית והאליטות הישראליות יכולות לקבל שירותים רפואיים פרטיים, בכסף מלא, שכמובן אינו בהישג ידו של מרבית הציבור. זה מודל שמתאים למאיון העליון. כל זמן שמאיון זה איננו סובל, איש לא ישים לב למה שקורה. איש לא חשב, שיכולה לקרות גם כאן מגפה, שהתוצאות הכלכליות שלה עלולות לשתק את המשק ולהחזיר אותנו שלושים שנים לאחור. איש לא חשב מה צריך לעשות כדי לקדם קטסטרופה כזאת. מעניין שמול איומים ביטחוניים המדינה נערכת טוב מאוד. גם שם קיימים סיכונים, אבל בסך הכול העסק פועל כנראה בסדר. לגבי איומים בריאותיים, קרי מגפה, ההערכות היתה שערורייתית בהמעטה.

עד מהרה התברר שאין בארץ מספיק מערכות נשימה, אין מספיק ציוד מגן, אין מספיק ערכות בדיקה, אין מספיק מעבדות וחסרים עובדי מעבדה ואפילו חסרים ראגנטים. וכל זה קרה כאשר כל העולם מחפש אחר אותם אמצעים וברור שיהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג אותם.

עקב האכילס של כל המערכת הזאת היה העשירון של גילאי 65, ומעלה. ובין כל אלה דיירי בתי האבות והדיור המוגן, יהיו הקורבנות הצפויים. זהו ציבור צייתן ושתקן אבל חסר כוח פוליטי. רובם זכו להשתתף בכל מערכות ישראל, כולל ההעפלה, המחתרות ושירות בצה"ל. הבעייה היא שמדובר באנשים חלשים שיצאו כבר ממעגל החיים הכלכליים ואיש לא סופר אותם. אפילו אם יתברר שבתי האבות נהגו ברישול ומשרד העבודה נרדם בהליכה, בתי המשפט לא ייפסקו להם פיצויים משמעותיים כי בישראל מפצים לפי תוחלת החיים ולא לפי הרשלנות. בתי האבות ברובם משלמים שכר נמוך, והמטפלות הן בדרך כלל עובדות קבלן בשכר מינימום. ובסופו של דבר, כל בית אבות, ללא יוצא מהכלל, הוא בחזקת ספינת קורונה. מספיק שאחד הדיירים בבתים אלה או אחד העובדים יחלה, הוא מסוגל להדביק עשרות רבות עד אחרון הדיירים והעובדים במקום. קשיש שנדבק במחלה, יש לו סיכויים גבוהים למות.

לא פלא שהראשונות שנטשו בבהלה את מקומות עבודתן היו המטפלות הבלתי ממוגנות ושלא הוכשרו מעולם כיצד לטפל בחולי קורונה. זה לא קרה רק בארץ. זה קרה בכל העולם, חוץ מאשר בסין, שם נטישת תפקיד יכולה להוציא את הנוטש להורג. זה קרה בהיקף עצום באיטליה, בספרד, בצרפת ואפילו בבריטניה. זה מסביר את היקף התמותה העצום של הקשישים. גם בישראל זה קרה כי איש לא נערך למנוע זאת.

נשאלת השאלה מה ניתן עכשיו לעשות כדי להציל את המצב וכיצד להיערך לעתיד, כי זו המגפה הראשונה, אבל כנראה לא האחרונה, שעלולה להגיע אלינו.

בטווח הקצר, חייבים להפעיל תקנות לשעת חירום שכבר מופעלות בחלקן, ולהעביר את כל בתי האבות והדיור המוגן, ללא יוצא מהכלל, תחת פיקוד צה"ל. זה אומר שהחל מרגע שיוחלט, לכל בית כזה יתמנה מפקד צבאי. אותו מפקד יהיה אחראי גם על בריאותם של דיירי הבית, על תזונתם ועל פינוי הנדבקים לבתי חולים או למלוניות. מכוח התקנות לשעת חירום, המנהל האזרח, גם אם הבית בבעלות פרטית, יהיה כפוף למפקד הצבאי וישמש יועצו. למפקד זה יהיה צוות של חיילי סדיר ומילואים שייסעו לו במילוי תפקידו. היות שבתים אלה הם בסכנת הדבקה, חייבים להחיל עליהם נהלים רפואיים הדומים לנהלי בתי החולים. זה אומר שכל מי שמסתובב בבית חייב בציוד מגן מלא כמו בחדר ניתוח, ולא רק בחבישת מסכה, מפני שהוא עלול להידרש לפינוי חולים, האכלתם ורחיצתם. הערכות זאת מחייבת תיגבור כל בית ברופא צבאי או אזרחי שיגויס בצו 8 למילואים. זה כולל אחות לכל בית וחובשות רבות וכוח עזר להזזת מיטות, לוגיסטיקה ותחזוקת הבית. בקיצור, כל בית אבות או דיור מוגן הופך בשעת חירום לבית חולים בזעיר אנפין.

חייבים להגדיל מיידית את מערך הבדיקה בכל בתי החולים להיקף של חמישים אלף בדיקות ליום. המערך יהיה כולו בשליטת פיקוד בדיקות מיוחד, גם עם הציוד נמצא בניהול משרד הבריאות, בתי חולים, אוניברסיטאות או קופות חולים. כולם יהיו למעשה מתקנים מרותקים לפיקוד הבדיקות, עד תום מצב החירום.

בטווח הארוך, חייבים להקים פיקוד של בתי אבות שכפוף לפיקוד העורף. תחת פיקוד זה יהיו כל מנהלי בתי האבות וכל המלוניות. זה יחייב לקבוע מראש לכל בית מלון במדינה את שיוכו לפיקוד זה, וידרוש הכנת נוהלי חירום למקרה שהמלון הופך למלונית, דהיינו בית חולים לחולי מגפה. בכלל, היה טוב בשעת חירום, שכל משרד הבריאות יהפוך בנוהל חירום לאגף של משרד הביטחון. בתי החולים, בין ממשלתיים בין בבעלות הקופות ובין שהם פרטיים, יהיו כפופים לפיקוד העורף. כנראה שיידרשו חמישה פיקודים מתחת לפיקוד העורף: דרום, צפון, מרכז, ירושלים, ופיקוד ליישובים הערביים. הכול ינוהל ישירות על ידי חיל הרפואה. משרד הבריאות יהפוך למטה של פיקוד זה. הביצוע לא יהיה יותר בידיו.

ככלל, לא ייתכן שבראש משרד הבריאות, גם בזמנים תקינים ללא מגפה, יעמוד כלכלן, כשם שבראש משרד הביטחון לא יעמידו רופא. גם לא ייתכן שראשי הענפים בפנים המשרד יהיו אנשים עם הכשרה רפואית ללא התמחות מקצועית ייעודית. זה אומר שמי מטפל במגפות יהיה מומחה למגפות ולא לסרטן. רצוי שצמרת המשרד תבוא ממי שניהלו בעבר בתי חולים, כי שם רוכשים את מרבית הניסיון הרפואי וכושר השיפוט שנדרש בעתות חירום.

לבסוף, אני מאמין שלמסקנות שאליהן הגעתי, תגיע גם הממשלה. אחרי הכול יש במדינה הנהדרת שלנו, כל הכישורים כדי להתמודד עם אסונות, וגם על אסון הקורונה אנחנו נתגבר.

יצחק הילמן

אהוד: ומה אם ח"ו תתחולל מחר-מחרתיים רעידת אדמה קשה שכמוה מתרחשת באזורנו רק אחת לכמאה שנים? גם אז נהיה אשמים באי-מוכנות?

* * *

הדסה מור

אהבה בימי קורונה

שאלה קיומית הרת גורל נוקבת במוחי מזה זמן רב: האם בעוד תשעה חודשים נזכה למין מפץ של בייבי בום מחודש, תינוקות רבים שיצאו לאוויר העולם בבת אחת, או שתשעה חודשים  מספירת ימי הקורונה, בערך בפברואר 2020, מעט מאוד תינוקות יגיחו אל תוך עולמנו מבטנה של איזושהי אישה  בתבל כולה.

 האם ההסתגרות בכפייה של בני זוג עשרים וארבע שעות ביממה, מגבירה את החשק המיני ואלו מתעלסים תכופות מתוך אהבה או מסתם שעמום, או שאימת הנגיף הקטלני דוחה ומרחיקה  בני זוג  זה מזה, לאו דווקא מחשש הידבקות, כי אם מתוך ירידת רמת החשק לדרגת אפס. וכי למי יש מצב רוח להתעלסויות, כשאוייב בלתי נראה מתדפק על הדלתות ומקפיא את הרגשות?

ימים יגידו. כידוע, הקורונה אינה המגיפה הראשונה שפרצה בעולמנו במהלך ההיסטוריה האנושית: מגיפות קשות ממנה התחוללו וקטלו באכזריות מיליוני בני אדם. דבר, אבעבועות שחורות, טיפוס, מלריה, כולירה, שחפת, המגיפה הספרדית, שפעת החזירים, ועוד מיני מרעין בישין  שהפילו חללים  מיליוני אנשים.

ועכשיו, בהקשר של הקורונה, אני נזכרת במגיפת הכולירה שעליה כתב הסופר הספרדי גבריאל  גרסיה מרקס בספרו הבלתי נשכח "אהבה בימי כולרה". עשרים וחמש שנים חלפו מאז שקראתי את הספר  ואני לא  שוכחת בעיקר  את סופו:  בעוד המאהב חולה האהבה  משיט את ספינתו בימי התפרצות הכולרה, והשלטונות קוראים לעברו לעצור את ספינתו ולאפשר לשלטונות לעלות לספינה לביקורת, הוא מסרב להישמע להוראות ואף מסרב להשיט את ספינתו אל החוף כפי שהצטווה. וכשנשאל: עד מתי? הוא משיב: עד עולם.

נכון שהספר "אהבה בימי כולירה" אינו  מגיע לרמתו של ספרו הקודם של  מרקס, "מאה שנים של בדידות", שנחשב, ובצדק, ליצירה הספרותית  הגדולה ביותר שנכתבה במאה העשרים. אולם את הזעזוע הגדול ביותר שחשתי אי פעם מסיומת של ספר, קיבלתי  משתי המילים "עד עולם".

הנה, המאהב הלטיני הזה, פלורנטינו, שבצעירותו ניהל פרשת אהבים עם אהובת ליבו פרמינה,  עד שבשלב מסוים היא נטשה אותו, בהיותו עני וחסר כול, ונישאה לרופא מכובד ועשיר. במשך חמישים שנה המשיך פלורנטינו לאהוב את פרמינה ולא אמר נואש. הוא קיים יחסים עם נשים רבות, אך אש אהבתו לפרמינה לא כבתה. הוא   המשיך כל השנים לקוות ולתכנן כיצד בבוא היום הוא יכבוש את ליבה של  אהובתו עד שתתרצה לו.

למרבה מזלו, אביו החורג, בעלה של אימו המנוחה, הוריש לו עם פטירתו חברת ספנות גדולה, שהפכה אותו בין יום לאדם עשיר. בד בבד עם עושרו הוא ביסס את מעמדו החברתי שהפך אותו לאישיות מכובדת וחשובה, וכך, כעבור חמישים שנה, כשבעלה של אהובתו פרמינה הלך לעולמו,  הוא היה כבר מוכן לכבוש בחזרה את לב  אהובתו. לבוש בחליפות יקרות עם עושר וכבוד  וזיכרונות אהבתם בימי צעירותם, הוא חיזר אחריה, ופרמינה, שהתרשמה מעושרו וממעמדו ואף אהבתה הנשכחת אליו התעוררה בה, נעתרה לחיזוריו והסכימה להינשא לו. וכך  פלורנטינו קיבל לחיקו אישה בת שבעים ושנה, שתיאור מראה גופה, כאשר התפשטה בפניו לראשונה לאחר נישואיהם, מראה שאותו הפליא מרקס לתאר, לא מש מזיכרוני. גופה הצמוק, עורה הקמוט, שדיה הנפולים, אך כל אלה לא היקהו את אהבתו אליה  במאומה. מסתבר שמחלת האהבה קשה יותר ממחלת הכולירה ואף גוברת עליה.

הזוג הטרי יצא לשיט על  ספינתו, כאשר לפתע פרצה מגיפת כולירה במדינה, וכל הספינות הצטוו לחזור אל החוף או להרשות עליית אנשי משטרה לביקורת. אך פלורנטינו לא נשמע להוראות. שום חוק או צו משטרתי לא יפריד אותו מאהובתו, שבמשך חמישים שנה התאווה לה ליבו. ובעוד מגיפת הכולרה מכה בתושבים ואולי אף הגיעה לספינתו,הוא סובב סובב במרחבי הים ואינו חפץ  לחזור אל החוף. עד מתי? – עד עולם.   

כמה  מצבים אפשר לדמיין אחרי הסוף המפתיע הזה? האם היתה זו נסיעת תענוגות אינסופית שסופה אבדון? או שמא הכולירה פרצה גם בספינה וכל יושביה ייכחדו תוך זמן קצר במחלה? כך או כך היא תהפוך  עד מהרה לספינת מתים. רק סופר גאון כמו מרקס יכול להשאיר את המשך הסיפור לדמיונו של הקורא.

בימי הקורונה שטו במרחבי האוקיינוסים ספינות-פאר שעל סיפוניהן הסתובבו אלפי מטיילים מכל העולם. לרוע מזלם, שיט התענוגות הפך עבורם למלכודת עכברים. אך למרבה מזלם, אף רב חובל או בעלים של האוניות לא החליטו להמשיך את השיט המסוכן. במבצעי הצלה מדהימים הם פינו את כל הנוסעים, וכל אוניות-הפאר הפכו להיות מבני ענק דוממים, מעוגנים וקשורים לחופים בערי הנמל  השונות.

לא נותר אלא לקוות, שימי מגיפת הקורונה בעולם, לא ייהפכו להיות "מאה שנים של בידוד",  וכי התינוקות שייוולדו לא יגיחו לעולם כתוצאה מבידוד שניכפה על הוריהם בימי מגיפה, כי אם מתחושת חופש וחדוות האהבה.

הדסה מור

* * *

אורי איתיאל

בין שלוש ערים

וכבר אשמורת אחרונה ועוד מעט יעלה השחר. כיוון שבאו ימים אפלים של מגיפה, אני יוצא להליכת בוקר שעה שאנשים עדיין נמים והכיכר ריקה.

אני צועד ברחוב בורוכוב בגבעתיים. העירייה משדרגת את חזות הרחוב וכבר למעלה משנה פושט צורה ולובש צורה ועדיין לא נראית סיומה של העבודה. דומה שרק האקליפטוס העתיק בשוּל הדרך נותר במקומו, שעה שהכביש, המדרכות וכל השאר טובעים ב"תעלת בלאומילך" המיתולוגית של אפרים קישון.

סינים קטנים חולפים מולי. כולם בבגדים כתומים עטורים במסכות וכובעי הגנה צהובים בדרכם לעבודת יומם ברכבת הקלה.

לאחר מעלה הדרך, בסמוך ל"מכתש" המיתולוגי, אני פונה לפרוג. פרוג ברמת-גן. שמעון פרוג ששׁורר בתנועת "חובבי ציון" גרם לי נחת לא בשיריו, אלא בתוואי היורד לארלוזורוב הנותן ליעף כוח לאחר מאמץ העלייה בבורוכוב...

זאת ועוד. אני צועד במסלול משולש הערים תל-אביב, גבעתיים, רמת גן – כמעט ערי רפאים. איש עם כלב מטייל ברחוב, קצת להתאוורר וקצת "לצאת עם הכלב". אישה עם מסיכה מתקדמת מולי ואני באופן אינסטינקטיבי עובר למדרכה ממול. לא רוצה כלב, לא רוצה אישה מולי, לא רוצה קורונה.

פתאום, משום מקום, חולפת לידי בריצה קלה בחורה צעירה, חשופת רגליים כמעט עד אין סוף. בימים כתיקונם העין נמשכת בוהה אל הרגליים ומה שמעליהן, והפעם עין עצלה. קורונה.

צעדים אחרונים לקראת העיר הגדולה, תל אביב שהיתה עיר לבנה. גבול מוניציפלי חוצה את רחוב עליית הנוער. בתיה המזרחיים – גבעתיים ובתיה המערביים תל אביב. דקלים ופרחי נוי שתולים באי התנועה לאורכו של הרחוב. על עמודי התאורה הניצבים באמצעו, כבר טרחו פרנסי הערים להניף דגלים לקראת יום העצמאות הקרוב. דגל עיריית תל אביב במערב ודגל עיריית גבעתיים במזרח...

ככה זה – בין שלוש ערים.

אורי איתיאל

פסח תש"פ, 2020

אהוד: למה שלוש ולא שתיים?

* * *

יוסי אחימאיר

הלך לעולמו פליקס דקטור –

יוזם מפעל כתבי ז'בוטינסקי ברוסית

מכון ז'בוטינסקי מודיע בצער רב על פטירתו בירושלים של פליקס דקטור, המו"ל והעורך של המהדורה של כל כתביו ברוסית של זאב ז'בוטינסקי.

פליקס דקטור שהיה כבן 90 במותו, חילק את זמנו בין ירושלים לבין מוסקבה, העיר ממנה עלה לישראל. לפני כ-15 שנה התקשר פליקס עם מכון ז'בוטינסקי ויזם את הפקת כל כתביו של זאב ז'בוטינסקי, שנכתבו ברוסית בשנותיו הראשונות, בשיתוף עם מרכז "קובצ'ג" במוסקבה. הוא הקים שם מערכת של מתרגמים ועורכי משנה, ביחד עם אנשי המכון בישראל, פרופ' אריה נאור, הארכיונאית אירנה בירדן והמנכ"ל דאז יוסי אחימאיר, ואף גייס לשם כך את המשאבים הדרושים.

בזה אחר זה ראו אור הכרכים עבי הכרס בשפה הרוסית, בהוצאת המכון ומרכז "קובצ'ק", כשבכל כרך מאות מאמרים. הספרים הופצו בעיקר ברחבי רוסיה. דקטור ואנשיו איתרו בארכיונים ברוסיה מאות מאמרים של זאב ז'בוטינסקי, שפורסמו בעיתונים רבים שהופיעו בתחילת המאה העשרים במוסקבה, בפטרבורג, במינסק ובאודסה, ולא היו ידועים עד אז לארכיון המכון. הוא העביר את תצלומיהם למכון, ובכך העשיר את ארכיונו של זאב ז'בוטינסקי בתל-אביב.

דקטור ראה בכתבי זאב ז'בוטינסקי את מפעל חייו, הקדיש לו בהתלהבות בלתי רגילה את כל שנותיו האחרונות. הוא העריץ את ז'בוטינסקי וראה בו את אחד מגדולי הרוח היהודיים במאה העשרים בשפה הרוסית והעברית. מצב בריאותו לא איפשר לו להתקדם עד להשלמת המפעל, אבל זכה לראות בצאתם לאור של שמונה כרכים רבי חשיבות, עם מבואות מלומדים, הערות, ובהם אלפי עמודים ומאות מאמרים ודברי ספרות.

מכון ז'בוטינסקי מביע את צערו על הסתלקותו של פליקס דקטור ז"ל ושולח תנחומיו לבני משפחתו. במפעל חייו הז'בוטינסקאי ינון זכרו לעדי עד.

יוסי אחימאיר

* * *

אלי ורד חזן

נשיא או פוליטיקאי?

ריבלין נכנע לשמאל ומעצים את המשבר

מתוך אתר "מידה", 13.4.20

ההחלטה התמוהה שלא להעניק את המנדט לראש המפלגה הגדולה ממשיכה מסורת ותיקה בדיפ-סטייט הישראלי: דין אחד לכולם ודין אחר לנתניהו

נשיא המדינה ראובן ריבלין מרבה להשתמש ברשתות החברתיות על מנת להסביר סוגיות שעל הפרק. כך עשה למשל לגבי ארוחת ליל הסדר בביתו, ובצדק. ואולם, עד כתיבת שורות אלו לא נימק בצורה רציונלית את החלטתו השנויה במחלוקת, בהינתן העובדה שבני גנץ כשל להקים ממשלה –שלא להעביר את המנדט לראש הממשלה נתניהו אלא להעבירו לכנסת ובכך להנציח מצב אבסורדי שבו השליטה על הוועדה המסודרת נתונה בידי מיעוט מקרי המורכב מקטבים אידאולוגיים.

 [כולל הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), שעל הרוב (61) שתיתן לו בכנסת נגד נתניהו – מסתמך האיש הישר וההגון בנימין גנץ (18 מאנדאטים), שהוא כמובן לא כמו הרמאי השקרן התחמן המואשם בפלילים בנימין נתניהו – שמפלגתו זוכה עכשיו בסקרים כבר ל-40 מנדאטים (בראש הגוש הקיים של 59 מנדאטים)! – אב"ע].

 צעד תמוה זה של הפוליטיקאי שהפך לאזרח מיספר 1 מעמיק עוד יותר את חוסר האמון כלפיו מצד המחנה אליו השתייך בעבר, פוגם במעמד מוסד הנשיאות ומעניק את הרושם שהוא נכנע ללחץ של השמאל הישראלי המפורק.

כבוד הנשיא אמור להיות העד הראשי למשבר הפוליטי בו נמצאת ישראל. אחרי ככלות הכול, הוא דחף לפני כולם ואולי יותר מכולם להקמת ממשלת אחדות. החלטתו תמוהה במיוחד משום שלאחר הבחירות בספטמבר 2019 הוא כבר קבע תקדים כאשר העניק את מלאכת הרכבת הממשלה לגנץ, שהומלץ על ידי 54 חברי כנסת בלבד, לאחר שנתניהו לא צלח בהרכבת ממשלה. עתה, כאשר היוצרות התהפכו אבל לראש הממשלה נתניהו 59 חברי כנסת שמבקשים לתמוך בו ואילו גנץ איבד את בסיס התמיכה, הנשיא מסרב לעשות את הדבר המתבקש.

בהקשר הזה חשוב להדגיש דבר נוסף: לגנץ נשארה סיעה של 17 מנדטים ואילו לנתניהו עומדת הסיעה הגדולה בכנסת עם 36 מנדטים, אשר בבחירות האחרונות זכתה למיספר הקולות הגבוה ביותר שקיבלה אי פעם מפלגה בישראל.

הנשיא נמנע מלקבל החלטה הגיונית בנסיבות העניין ובעשותו כך הוא חוטא לתפקידו, במיוחד בימים בהם המערכת הפוליטית בישראל נמצאת בסחרור וזקוקה ליציבות ובמיוחד בימי משבר הקורונה בהם דרושה ממשלה שתוכל לטפל בו באופן הולם. לא זו אף זו, בהחלטתו זו ממשיך ריבלין מסורת ותיקה שאת יסודותיה הניחו השמאל, התקשורת וגורמים במערכת האכיפה: דין אחד לכולם ודין אחד לראש הממשלה נתניהו.

תומכיו של ריבלין יטענו שהוא למעשה החזיר את ההחלטה לכנסת אך זהו טיעון לקוי. החלטת הנשיא עושה בדיוק את ההיפך ולוואקום שיצר ריבלין נכנס שוב בג"ץ, כאשר דקות לאחר שסירב לחדש לגנץ את המנדט כבר הוגשו עתירות לבית המשפט העליון נגד האפשרות התיאורטית של הענקתו לנתניהו. במצב זה, היה מצופה מהנשיא לא לחשוש אלא לקבל החלטה שתחזיר לנבחרי הציבור את הכוח שכה קריטי לעקרון הפרדת הרשויות, אותו כוח שנלקח ממנה בהדרגה על ידי בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, במאבק שהגיע לשיא כאשר היו"ר היוצא יולי אדלשטיין עמד על חשיבות עצמאותה.

חזרתי לאותו ראיון מפורסם של ריבלין עם ארי שביט בחודש ביוני 2003 בעיתון "הארץ". המילים שאמר אז נותרו רלוונטיות גם בימינו:

"לכאורה מתעורר החשד שאולי מערכת אחת מונעת ממערכת אחרת לממש את המנדט שניתן לה על ידי הציבור. כי אם אני למשל נבחרתי לכנסת, ואם למשל ראש הממשלה רוצה לבחור בי, ואם באה מערכת אחרת ואומרת אתה מנוע מלהיבחר רק כיוון שיש איזה חשד נגדך שהועלה בעיתוי לא מקרי ובעצם לא נחקר אחר כך, אז יש פה איום על הדמוקרטיה דווקא על ידי מי שמדברים בשם הדמוקרטיה. יש פה סיבה לדאוג שמא במקום שלטון החוק יש לנו בישראל כנופיית שלטון חוק."

כמעט 17 שנים עברו, וכיום רובי ריבלין פועל בשם אותו כוח שאותו ראה כשלילי ומשחית.

אלי ורד חזן

* * *

איליה בר-זאב

שני שירים

פרוטה לילה וירח מוּאר

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֶת פְּנֵי הַכֶּלֶב הַבּוֹכֶה

בַּצַּד הַמּוּאָר שֶׁל הַלְּבָנָה.

בִקְצֵה זְנַב הַדֻּבָּה הַקְּטַנָּה* נָצַץ כּוֹכַב הַצָּפוֹן לְיַד

שַׂעֲרוֹת וֶרוֹנִיקָה** וְכַלְבֵי הַצַּיִד.

מֵי אוֹקְיָנוֹסִים הִתְרוֹמְמוּ מוּל סִבוּב הַיָּרֵחַ, גֵּאוּת וָשֵׁפֶל

בָּאוּ לַכַּדּוּר שֶׁבּוֹ שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָקִים אֲסוּרִים.

הָאָרֶץ זָזָה, עַצְבָּנִית.

עָרִים שְׁכוּחוֹת קָרְצוּ בְּנֵאוֹן בָּהִיר אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

בְּצִנְצְנוֹת הַזְּכוּכִית חָסַכְתִּי פְּרוּטָה לִפְרוּטָה. אֲנִי שׁוֹקֵל לִרְכֹּש

בְּכֶסֶף מָלֵא פִּסַּת קַרְקַע בְּתוּלָה בְּחֶלְקוֹ הַקָּרוֹב שֶׁל הַיָּרֵחַ,

לִלְכֹּד קַרְנֵי אוֹר חַמּוֹת –

וְאַתְּ הֲרֵי מֻכַּת יָרֵחַ.

עַל גַּבֵּי מִישׁוֹרִים כֵּהִים שֶׁל לַבָּה בַּזַּלְתִּית, מֵאַגְּנֵי הַפְּגִיעָה

וְעַד לְאוֹקְיָנוֹס הַסְּעָרוֹת רוֹחֵשׁ יָם יְרֵחִי –

"רְאִי אֶת הַיָּרֵחַ רְאִי אֶת הַיָּם"***

הַשָּׁמַיִם טָעֲנוּ בְּרָקִים בְּחַשְׁמַל רוֹדֵף אֵשׁ, אַבְנֵי צֹר מְיֻבָּאוֹת הִצִּיתוּ

מַלְכּוֹדוֹת נְמֵרִים, פִּתְחֵי מְעָרוֹת וּנְחָלִים –

בֵּין פִּכְפּוּכֵי מַעְיָן כָּמוּס בְּנַחַל חֵמָר נֶאֶלְמוּ פְּעִיּוֹת הַגְּדָיִים.

מִמַּעֲמַקֵּי שְׁמוּרוֹת הִמְשִׁיכוּ אִירוּסֵי אַרְגָּמָן לְתַעְתֵּעַ.

* קבוצת כוכבים בחצי הצפוני. מתוך 7 הכוכבים שבעגלה נובעת המילה "צפון".

** (שׂערות ברניקי) – קבוצת כוכבים בחצי הצפוני של כיפת השמיים. נקראה על שמה של אשתו היפה של תלמי השלישי.

***Guarda che luna, guarda che mare  – שיר איטלקי מפורסם, נעימה המבוססת על פי "סונטת אור ירח" של בטהובן. השיר פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012.

יתמוּת

כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא מִתְפַּתְּלִים עֲרוּצִים

בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,

יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת. הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים

מְגוֹנְנִים מִבְּדִידוּת, מִיֹּבֶשׁ.

 אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ לֹא מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

אַבְנֵי הַצֹּר בְּמוֹרְדוֹת הָרְכָסִים מְבַיְּמוֹת

מְשֻּלָּשִׁים –

פִּיצוֹת מַטְרִיפוֹת, מַמְתִּינוֹת לַשָּׁוְא

לְמֻרְעָבֵי מַגָּע.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר. גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר. נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם. האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל? או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והיעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו? התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות. ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו. עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל היתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכול כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממיספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב היתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשלייה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות.

א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת.

ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המיספר גבוה הרבה יותר.

ג. מיספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא היתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם." מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והיתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו:

"ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד."

ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":

"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

"'והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן,' תמהתי בפני הרב. 'הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה"! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!'

"לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:

"'שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה. '

"הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני ליבו."

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קי"ד בתהעלים המופיע בתפילת ההלל. במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב."

מה פירוש המילה "חוּלִי"?

יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב."

אורי הייטנר

אהוד: לי היה תמיד הרושם שחולי היא מלשון התחלחלי, כלומר שהארץ תתחלחל ותרעד בפני הקב"ה.

* * *

תקוה וינשטוק

על ספרה של שרון גבע

"האישה מה אומרת?"

הוצאת ספרים ע"ש מגנס, 2020

לאוצר המחקרים הביקורתיים על נשים בארץ מאז ראשית ההתיישבות נוסף לאחרונה ספר חדש – מחקרה של ד"ר שרון גבע: "האישה מה אומרת?" וכותרת המישנה: "נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות", לערך 1949-1961.

ד"ר שרון גבע הנה היסטוריונית וחוקרת מיגדר, מרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב, כותבת מאמרים בעיתונות על ענייני נשים. זה ספרה השני. הוא מתבסס על ספרים ומחקרים על נשים בישראל בעשור הראשון למדינה: בראש וראשונה על מדורי הנשים בעיתונות וכן על מאמרים על נשים בעיתונות הכללית, שלרוב נכתבו בידי נשים. החומר אותנטי, אמין ושופע. אף שמיספר תושבי הארץ, גם בסופו של אותו עשור, נפל בהרבה ממספר תושבי המדינה כיום, מיספר העיתונים היומיים היה גדול מאשר בימינו. העיתונות המפלגתית טרם פשטה את הרגל... בכל עיתון, אמנם בשוליים, היה מדור לאישה שהביא סקירות בענייני השעה, ייעוץ לחיי יום יום, היגיינה, אימהות, ילדים, חינוך, עבודה מחוץ לבית, כתבות על נשים יוצאות דופן ועוד.

 מדורים מיוחדים לגברים לא היו. ממילא נכתבו העיתונים ונשלטו בידי גברים. העיתונות הכללית עסקה במרחב של הארץ והעולם. עיתונות הנשים עסקה בעיקר בבית הפרטי – עולם מלא כשלעצמו, רב מטלות, מצוקות ובעיות. ציפו מהנשים, ורק מהן, לדאוג לכל הקשור בבית, מילדים עד ארוחות ועד כותונת מגוהצת. גבר מילא את תפקידו בבית אם הואיל להוציא את שקית האשפה.

שם הספר "האישה מה אומרת" נגזר מהשם שנתנה העיתונאית הוותיקה מרים שיר למדור האישה שערכה בעיתון "דבר". עטיפת הספר מעוטרת ברישום של פרידל, הקריקטוריסטית היחידה ממין נקבה שהיתה לנו: אישה בשמלה וסינר – אביזר ביתי נשכח – לראשה מטפחת קשורה בקשר בדומה לזה של דוגמנית הפרסומת (דומני ל"שמן"),ימינה אוחזת במקל עם מטלית ספונג'ה, לשמאלה צמוד תינוק, פיו פעור בבכי, ופעוט צרחן תופש בשמלתה. במטבח סיר מבעבע על פתילייה, אולי מרתיח חיתולים, ועל לוח הקיר התאריך: 1 במאי. יום החופש לעובד אך לא לעקרת הבית. לה אין חופש.

לפי המחקר שעשו אז ליסק והורוביץ, אזרחי המדינה סובלים מעומס יתר, ופגוע במיוחד ציבור הנשים. בארץ שלט הצנע. מחסור במצרכי יסוד. נשים עמדו בתורים של שעות לביצים ולחצי בלוק קרח. עזרי חשמל למשק הבית טרם נודעו. עקרת הבית השקיעה את כל מעייניה בכלכלת המשפחה, בניהול משק הבית. התאימה את עצמה לדרישות המדינה הצעירה. אחרי השואה וקורבנות מלחמת העצמאות, לא היה צל של ספק שייעודה של האישה בישראל  להיות אם. אימהות לעשרה ילדים, לפחות, זכו לפרס, נבחרה עקרת הבית המצטיינת,"יום האם" הוכרז כחג חדש.  

לאחר תודות וקרדיט לעיתונאיות ולחוקרות שעל דבריהן מתבסס הספר, מודה המחברת גם לשיינה קורנגולד, מרצה בגמלאות למשק בית, אחותה של גולדה מאיר.

שיינה נאותה שאראיין אותה רק אחרי שנעניתי לבקשתה "אף מלה על גולדה!" – כנראה קצה נפשה מתיוגה כאחות. שיינה שעסקה במקצוע נשי מובהק, לא התבטלה בפני אחותה שעסקה במקצוע גברי מובהק. להשקפתה, מומחיות במשק בית אינה נופלת מפועלה של השרה היחידה בממשלה. "אם הבית בסדר, כל המדינה בסדר!" סיכמה במשפט קולע. כזו כן זו אחראיות לתזונה, פיזית וערכית, זו אף זו בחשו בסירים, התקינו תבשילים והקדיחו אותם, התמודדו עם המחסור הלאומי. בדבריה היו גם פיכחון והשלמה – מקומן של הנשים, ממשי ומטאפורי, במטבח ואין טעם לשנות סדרי עולם.

לפי ההיסטוריונית מרגלית שילה, מצד אחד, הנשים בראשית שנות המדינה ידעו את הפוטנציאל שלהן כציבור, אך מהצד האחר לכולן היה ברור שלא זו השעה להעמידו למבחן.

 עם כל ההכרה בקשיי השעה, והידיעה שכך היה נכון להקמת המדינה, חוקרת המגדר  ד"ר גבע אינה מעכלת את ההשלמה של הנשים עם מצבן הנחות. המדינה קמה על יסודות חדשים. הנשים נותרו במעמדן הישן, כעזר כנגדו. רק כוח עזר לגבר. נשים שבמלחמת העצמאות לחמו שכם-אל-שכם לצד הגברים, לא התרוממו עתה מעל לבֵּיצה ולבִּיצה. שנות החמישים נחשבות לשפל הפמיניסטי בתולדות במדינת ישראל.

גבע מעלה על נס נשים שפעלו למען ציבור הנשים .עורכת הדין תהילה מטמון כהן ערכה את  "האישה במדינה", ביטאון "האיגוד לזכויות נשים בישראל". הביטאון התייחס להבטחת השוויון לאישה: "בלי הבדל מין" נאמר בהכרזת העצמאות. בפועל אין שוויון, לא בהיבט החוקי, לא בייצוג בכנסת, בממשלה, בשירות הציבורי, בשכר העבודה. "השגת שוויון  תלויה רק בנו, הנשים." קבע הביטאון. אבל הוא לא זכה להדים ואף הסתכסך עם ביטאון לשווי זכויות שקדם לו, שתפוצתו היתה זעומה אפילו משל "האישה במדינה".

ציבור הנשים, הס מלדבר על הגברים, לא התעניין בסופרג'יסטיות ורק ליגלג עליהן. הנשים הלכו בתלם הישן, "אמרו 'כן!' למדינה!'" – אומרת גבע. רק לעיתים נדירות הופיע בעיתונות הנשים מאמר כשל העיתונאית קטי מטמור, שמניסיון אישי קראה לחדר הלידה בבית החולים הממשלתי "אורווה".

"האישה מה אומרת?" מרבה לדון בנציגות בכנסת. מלכתחילה ניתנה לנשי ישראל הזכות לבחור ולהיבחר. בכך עלו על ארצות אחרות, שוויץ למשל. אבל שוויון ממש היה רק על גבי הנייר. תמיד הובאה גולדה מאיר כדוגמה לשוויון, אך גולדה לא נבחרה אלא מונתה לתפקיד בידי גברים. תמיד טענה שאינה נותנת זכות בכורה לנשים. כשעלתה השאלה לעמוד לצד האינטרס הנשי או לצד המפלגה בחרה תמיד במפלגה. נשים בדרג גבוה חסמו לא פעם עלייה בדרגה של נשים.

הספר מתמקד בח"כית הראשונה בכנסת הראשונה, הרופאה ד"ר רחל כהן-כגן, מראשי ויצ"ו, ארגון נשים וולונטרי, שהיתה אחת משתי הנשים שחתמו על מגילת העצמאות (השנייה היתה גולדה מאיר).

השיכרון של הכרזת המדינה ומאידך היגון של מלחמת העצמאות חיפו על העובדה הבלתי נתפשת כיום: מחצית היישוב יוצגה במגילה בסיסית זו בידי שתי נשים בלבד. כהן-כגן נבחרה לכנסת מטעם ויצ"ו והליגה לזכויות נשים בישראל ונועדה לייצג את האינטרסים של הנשים, אך מה כבר יכלה לעשות אישה יחידה, בטלה לא בששים אלא בכפול משישים?

כגן לא נבחרה לקדנציה שנייה. היא היתה אפיזודה שלא חזרה על עצמה. נשים לא יכלו, גם לא רצו, להתאחד לגוש. בין נשי המפלגות השונות שררו יריבות ואף גידופים. נשים בחרו להתברג במפלגות בראשות גברים. כגן שיצאה מהכנסת חזרה אליה כעבור עשור כחברת המפלגה הליברלית.

נואשות מהכנסת התמקדו ארגוני הנשים בשטח המוניציפאלי. עיריות ומועצות לא עסקו בפוליטיקה גלובלית ודמו יותר לניהול בית. חנה לוין מראשון לציון היתה האישה הראשונה שנבחרה לראשות עיר, לפניה היה בעלה מיכאל לוין ראש העיר. חנה לוין, אף היא מראשי ויצ"ו, התגייסה לחיל הנשים הבריטי במלחמת העולם השנייה ונחשבה "אם החיילות". לוין הצהירה מיד כי משרתה לא תפגע במשק הבית שלה. זה היה חשוב. נשים דרשו שנציגותיהן במשרה רמה תהיינה גם אימהות ועקרות בית מצטיינות. זה היה ניצחון נשי, אבל רק כעבור 40 (!) שנה נבחרה ראש העיר השנייה. השטח המוניציפאלי היה קשור בטבורו לשטח הפוליטי.

הספר מתייחס גם לבעיות הנשים שעבדו מחוץ לבית, שמיספרן הלך וגבר. רובן עבדו במקצועות-שרות: גננות, מורות, אחיות וכו'. ארגוני נשים עודדו יציאה לעבודה אבל המליצו להשתלם במקצועות "נשיים" – והמקצועות הללו נעשו פחות 'שווים" ומשתלמים. בדרך כלל השתכרה האישה פחות מגבר באותה מישרה ותפקיד. היא נחשבה רק למפרנסת משנית בבית. המפרנס היה הגבר ועמדתו היא שקבעה אם האישה תעבוד בחוץ. אישה במקצוע טכני או אלקטרוני לא עוררה אמון, ועמלה הרבה על השגת עבודה. מטרקטוריסטית עד מנצחת מקהלה הן נאלצו לנפץ תקרת זכוכית. נשים שרצו ללמוד רפואה נתקלו בנומרוס קלאוזוס: הן תתחתנה ותלדנה ועלולות לפרוש מהמקצוע. חבל להשקיע בהן.                                                                                                                                                           

כך גם בצבא, לו מקדיש הספר פרק נרחב, במיוחד לחיל האוויר. החיילות הצעירות היו נועזות יותר מאימותיהן ולחמו לשוויונן. יעל רום היתה אישה יחידה שסיימה בהצלחה את קורס הטיס שלה וקיבלה כנפי טייס וכן הוסבה למטוס מוסקיטו. אחר שהשתחררה רצתה להיות טייסת תובלה ו"זכתה" לשפע תירוצים למה אין לקבלה אך "בשילוב של עקשנות והעזה" כדבריה, התקבלה לבסוף, השתתפה במלחמת סיני וטסה מעבר לקווי האוייב.

רנה לוינסון הוציאה רשיון טיסה ועבדה יחד עם רות בוקבינדר כטייסת ב"ארקיע". כשצומצמה התעסוקה בארקיע פוטרו שתי הנשים ועימן רק גבר אחד, שהוחזר לעבודה. "בעיתות מחסור הנשים מועסקות, בימי שלום מפוטרות," אמרה לוינסון, ועם יעל רום פנתה למועצת הפועלות לקבל סיוע בעקבות אפלייה ברורה על בסיס מין. הן גובו על ידי המדור לעובדת השכירה ואף זכו לשכר שווה של הגברים אך לוינסון סיפרה ש"אישה חשובה מאוד, שרה, אמרה: 'גם לי לא היה ביטחון בתוך מטוס לו ידעתי שאשה מחזיקה בהגה."

  רבקה גובר "אם האחים", לנה קיכלר זילברמן "אם מאה הילדים", דבורה דיין מנהלל  – מופיעות בספר כדמויות קלאסיות. פרק מיוחד מוקדש ל"ילדי תימן" שנעלמו*.

"האישה מה אומרת?" כתוב בצורה בהירה, בעברית עדכנית, בסדר וארגון, כולל מפתח שמות וביבליוגרפיה מעולים. הספר מבטא במיוחד את האישה העירונית מהמעמד הבינוני המעורה בארץ – כאלה היו רוב העיתונאיות שבספר. הוא עוסק גם באישה בקיבוץ, פחות בנשים הכפריות ובנשי הפריפריה, להן לא היו כלי ביטוי ציבורי. מטפל מעט מאוד באישה הדתית, וודאי לא בחרדית או בבת המיעוטים. גם אינו מציג את מכלול העניינים הקשורים לאשה – מיניות, יחסי גברים ונשים, לא "מי טו" ולא נשים באמנות, בספרות, בספורט וכדומה.

"האישה מה אומרת?" לא מתיימר להציג את "האישה בישראל בשנות המדינה הראשונות". הוא מדייק: רק "נשים בישראל". מוטב שכך. אילו היה מפורט ומקיף יותר, היה הספר כבד במשקל ובתוכן, קשה לקוראות ולקוראים האמונים כרגיל על רומנים, אך מוכנים לקרוא גם דברי הגות.

כבר השם "האישה מה אומרת?" שאינו ממש תקני, והקריקטורה, מעידים שהספר אינו מדעי ו"יבש" מדי. הבקורתיות שבו מתבטאת בצורה מעוררת כבוד, ותמיד יש לה סימוכין. "האשה מה אומרת?" מעניק לקוראיו פרק בהיסטוריה של האישה בישראל בשנות החמישים ומחצית השישים. המבט הכוללני המיגדרי שבו מהווה תובנה חדשה גם למי שחיו במדינה באותן שנים.

נשי ישראל בעשור הראשון למדינה לא ראו את עצמן כציבור שעליו לתבוע שיווי זכויות, מסכמת  ד"ר שרון גבע. לא היתה כל סולידריות בין נשי המפלגות השונות "רק מדי פעם הבליחה קרן שמש פמיניסטית דקה בשמי עולמן הפאטריארכלי של הנשים. כה הרבה השתנה במדינת ישראל מאז העשור הראשון שלה וכה מעט. כך או כך עלינו להמשיך לדבר על זה."

תקוה וינשטוק

*אהוד: מעניין מה הספר, שאת כל כך משבחת אותו, אומר בפרק על עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן? כי אם המחברת מאמינה לעלילת הדם הזו, שנועדה להכפיש את היישוב הוותיק של ישראל שקלט את העלייה מתימן – כי אז לדעתי אולי לא ראוי להתייחס ברצינות לספרהּ!

* * *

נעמן כהן

ספרות לעת מגפה – דקמרון

בימים טרופים אלו של קורונה חזרתי לספר המגיפה הקלאסי דקמרון.

מצגת על הספר:

https://www.youtube.com/watch?v=Y7jmsNCoFbk

דקאמרון Decameron; מיוונית: δἐκα  דֶקַה, "עשר", קובץ סיפורים מאת ג'ובאני בוקאצ'ו, כתיבת היצירה הסתיימה בשנת 1353.

סיפור המסגרת הוא שבעקבות מגפת דבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה, החליטו עשרה צעירים, שלושה גברים ושבע נשים, בני המעמד הגבוה, לברוח לווילה כפרית בסמוך לפייזולה, כפר ליד פירנצה, והם מעבירים את הזמן, עשרה ימים, כשבכל יום אחד מבני החבורה קובע נושא, והוא וכל אחד מהאחרים מספרים סיפור אחד הקשור לו.

בסך הכול סופרו מאה סיפורים, המשתרעים על תקופות וארצות, ובחלקם מבוססים על מעשיות עממיות שהיו ידועות כבר.

שלושה גברים צעירים, עם שבע נשים צעירות הבורחים ממגיפה בימינו היו ודאי מבלים את הזמן במעשי דודים, אצל בוקצ'ו הם רק מספרים על אחרים שעשו כן. בייחוד אנשי הכנסייה.

הנה ראו את עיבוד הספר לקולנוע. הסרט דקמרון של פייר פאולו פאוזוליני 1971.

הסרט מדבר איטלקית אין תרגום, אבל אין גם צורך הכל מובן:

https://www.youtube.com/watch?v=8pKEyuOsF4w&has_verified=1

מבין הסיפורים אחד נראה לי אקטואלי.

הסיפור על אברהם היהודי

היה היה בפאריס סוחר גדול הגון וישר בשם ג'אנוטו  והוא היה מיודד עם סוחר יהודי הגון וישר גם הוא בשם אברהם היהודי.

ג'אנוטו היה מצטער על כך שהיהודי, חברו הטוב שהיה בעל מידות כל כך טובות ילך לגיהינום בגלל דתו, והיה תמיד מנסה לשכנעו לחזור בתשובה ולהכיר באמת הדת הנוצרית, אבל אברהם היהודי, שהיה מלומד בדתו, עמד באמונתו ואמר לו שהוא מתכוון לחיות ולמות עבורה.

ג'אנוטו הפציר בו והפציר עד שאברהם אמר לו: "אני מוכן אבל בתנאי אחד, שאסע לרומא ואראה את האיש הממלא מקום של אלוהים הנוצרי."

ג'אנוטו הצטער כי חשב שכמעט הצליח, אבל כשאברהם היהודי יראה ברומא את כל חיי השחיתות והרשעות של האפיפיור והכנסייה הוא ודאי יישאר בדתו היהודית, ולכן ניסה להניאו מלנסוע לרומא.

בכל זאת עלה אברהם היהודי על סוסו ונסע לרומא. למד היטב את חיי החטא של אנשי הכנסייה, שכולם מקטון עד גדול בעלי תאוות בשרים ותאוות הבצע, זללנים שיכורים, גנבים, מושחתים המוכרים משרות כדמי תיווך וכו', וחזר לפאריס.

להפתעתו של ג'אנוטו אמר לו אברהם שאחרי שראה ברומא את כל שחיתות הכנסייה, ושלמרות זאת היא הולכת ומתפשטת בעולם ואורה נגלה לעיני כל, הוא נוכח שבאמת רוח הקודש היא הבסיס לאמונתה והיא קדושה מכל דת אחרת, והוא החליט להתנצר.

הוא מתנצר ונטבל בכנסיית נוטרדאם בפאריס וקיבל את השם ג'ובאני והפך לאדם טוב בעל אורח חיים קדוש ביותר.

(ג'ובאני בוקאצ'ו, "דקאמרון", גאיו שילוני (מתרגם), ירושלים: כרמל, 2000, עמ' 51 )

אקטואליה

המשל הזה הוא על יהודים היודעים היטב את עיקריה של המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), יודעים היטב שהיא גזענית-אנטישמית, לאומנית, פשיסטית, קלריקלית שמטרתה המוצהרת היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית והפיכתה לדיקטטורה פשיסטית ערבית בנוסח אבא של מאזן או אסאד (עודה) או בנוסח סינואר, אבו באכר אל-בגדדי (טיבי, עבאס מנצור) ולמרות זאת רואים את כוחה והתפשטותה ומזדהים איתה.

או אורי הייטנר המנהל תמיד ובצדק, מאבק למען הכלת ריבונות על בקעת הירדן, שידע היטב לפני הבחירות שבנימין גנץ מתנגד לריבונות חד צדדית של ישראל על בקעת הירדן (כלומר התנגד לה), שהרי גנץ הצהיר זאת בגלוי, וכולם כתבו על כך, ולמרות זאת חטא והחטיא כאשר שיכנע את כולם להצביע עבורו.

חנן חיבובסקי-חֶבֶר –

אקטיביסט פרו-איסלמי אנטי-ציוני כמבקר ספרות

פרוטגורס, הסופיסט היווני מהמאה החמישית לפנה"ס, אמר ש"האדם הוא קנה המידה של הדברים." כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, אין ערך משותף כללי. מה שבשבילי צדק בשביל האחר עוול. 

אפלטון אבי אבות רעיון המדינה הטוטליטרית, סילק מהמדינה האוטופית שלו בספרו "פוליטיאה" את הספרות והשירה. השירה, טען אפלטון פועלת על הרגש, והיא מזיקה לשכל. השירה היחידה שהשאיר היא שירת ההימנון המשקף את ערכי השלטון.

תלמידיו של אפלטון, מחד מבקר הספרות יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי-סטלין* ופקידו אנדריי אלכסנדרוביץ ז'דנוב, ומאידך אדולף היטלר ופקידו פאול יוזף גֶּבֶּלְס –  סברו שעל הספרות לשקף בלעדית את האידיאולוגיה שלהם.

בדומה להם גם מבקר הספרות חנן חיבובסקי-חֶבר האנטי-ציוני, הרואה בציונות עוול, והאקטיביסט הפרו איסלמי שאינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים ותומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – של ישראל, סבור שעל הספרות לשקף את האידיאולוגיה שלו.

(חנן חבר, "סוג האומץ שחסר לס. יזהר", "הארץ" תרבות וספרות, 7.4.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.8748400

אריסטו ב"פואטיקה" הבדיל בין ספרות להיסטוריה. ההיסטוריה טען אריסטו עוסקת רק במה שהיה, הספרות היא מדעית ועוסקת רק במה שעלול היה להיות מתוך ההסתברות וההכרח.

מבקר הספרות חיבובסקי-חֶבֶר נהפך גם להיסטוריון ורותם את הפרשנות "ההיסטורית" שלו לספרות. כ"היסטוריון" הוא קובע ש"רצונם המובן של הפלסטינים לפעול נגד ביטחונה של מדינת ישראל הוא בגלל העוולות שהישראלים עשו לערבים, שהן אלה שהביאו לשנאתם של הערבים שהיא-היא הסיבה שבגינה על הישראלים לחיות על חרבם." ודוק: שנאת הערבים ליהודים מוצדקת.

קשה שלא לראות את "גאוניותו" של ה"היסטוריון" חיבובסקי-חֶבֶר כשקבע שהשנאה ליהודים מקורה בעוולות שעשו היהודים לערבים ב-1948 – בשעה שמוחמד כבר במאה השביעית לספירה הצהיר שהתנאי לגאולה ביום הדין הוא רצח כל היהודים הקופים והחזירים, וחסן אל בנא מייסד "האחים המוסלמים" ב-1927 אימץ את אמרתו זו של מוחמד במצע התנועה (מאוחר יותר מצע "החמאס").

מסתבר שלפי חיבובסקי-חֶבֶר שניהם מוחמד ואל-בנא ביססו את שנאת היהודים שלהם על סמך נבואתם שהיהודים יעשו עוולות לערבים ב-1948.

לאור ניתוח היסטורי זה קובע חיבובסקי-חבר כי הסופר יזהר סמילנסקי (בניגוד לו עצמו, חיבובסקי-חבר) הוא אדם חסר מוסר.

כתנא מסייע לדעותיו (כמה הולם אותו) מביא חיבובסקי-חבר את הנאצי-אנטישמי פול דה-מאן

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C_%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%90%D7%9F

כשהוא כותב: "את האסטרטגיה הספרותית של יזהר אפשר לאפיין באמצעות קביעותיו של פול דה־מאן כי "כי ככל שהכותב מצנזר את דבריו כך הוא מגלה יותר את מה שנמחק."

ומה מסתיר יזהר סמילנסקי?

חיבובסקי-חֶבֶר – המתנאה בעצמו כאיש "המוסר הצרוף", קובע שיזהר סמילנסקי "מנתק עצמו מן התרבות האנושית וזאת כדי לפרוק מעצמו כל אחריות מוסרית לטיהורם האתני של שוכני החושות. הטבע הוא, אם כן, מקומם של הנופים שכבר אינם מיושבים על ידי מי שהתגוררו בו בחושות ואולי גורשו מהן או נהרגו, אלה שהגורל שמועיד להם יזהר הוא להיקבר בתוך האדמה.

"הנרטיבים המפותלים שמייצר יזהר חוזרים ומעידים על ספקנותו, שבשל מוגבלותה הוא אינו מצליח לכונן נקודת משען כדי לייצג את הנכבה בכל חומרתה ולהתמודד בעקבותיה עם שאלת אחריותו המוסרית."

יצירתו של יזהר "כרוכה בפריקת האחריות, כלומר בהתחמקות מן ההתנגדות לעוול שכרוך בהקמת המדינה היהודית, כלומר התחמקות מן החובה לשלם מחיר."

בניגוד ליזהר חסר המוסר, רואה עצמו חיבובסקי-חֶבֶר ראוי להגדרת אדוארד סעיד היווני-נוצרי האנטישמי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ותבע את חיסול מדינת היהודים  "שהגדיר את האינטלקטואל כמי שמדבר את האמת אל הכוח." הוא חיבובסקי-חֶבֶר מתנאה להיות "אינטלקטואל" כזה.

לא ברור מאין לקח חיבובסקי-חֶבֶר המצטט במאמרו את ביקורתו של שלמה צמח על יזהר סמילנסקי את העובדה שהוא שלמה צמח מפלונסק בן עירו של בן גוריון, התנגד (בדומה לו) להקמת מדינת ישראל ותמך בכיבוש ערבי-מוסלמי?

לסיכום חנן חיבובסקי-חֶבֶר אינו מבקר ספרות, אלא פוליטיקאי פוליטרוק או גאולייטר פרופוגנדה.

* בניגוד לחיבובסקי-חֶבֶר, סטלין היה לא רק מבקר ספרות, אלא גם משורר.

https://makor-c.org/wp-content/uploads/2018/02/stalin-vesipurim.pdf

יעקב רוב – מלבין הטרור האיסלמו-נאצי

בסקירתו על ארגוני הטרור בעולם, יעקב רוב מגדיר כך את החמאס: "ראשי תיבות של "חראקת אל-מקאומה אל-אסלאמיה", החמאס הוא ארגון טרור חברתי-פוליטי של פלסטין, שנוסד ב-1987 כתנועה של האחים המוסלמים. ארגון זה הוקם במטרה לבצע את הג'יהאד נגד ישראל, ולהבטיח את חירותה של פלסטין מהכיבוש הישראלי. קבוצת הטרוריסטים הזו, הנתמכת על ידי מתאבדיה, נתמכת באופן משמעותי על ידי חיזבאללה בפעולותיו נגד ממשלת ישראל ואזרחיה. בית המשפט העליון של האיחוד האירופי קבע לאחרונה כי חמאס יוסר מרשימות טרור של מדינות האיחוד האירופי." ("חדשות בן עזר" 1531).

החמאס, לדעת יעקב רוב, פועל "להבטיח את חרותה של פלסטין מהכיבוש הישראלי," בשעה שלדבריו עצמו הוא פועל במטרה להחריב את מדינת ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד נביאם את כל היהודים בעולם. (מצע החמאס סעיף 7).

באותה מידה היה ודאי יעקב רוב מגדיר את המפלגה הנאצית כמפלגה להבטחת חרותה של גרמניה.

ההבדל בין הנאצים לחמאס הוא שהנאצים שמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס אומר זאת בגלוי. וכמובן אין לו לעת עתה את היכולת לבצע את תוכניתו.

למרות שלגבי האיחוד האירופי רצח יהודים הוא רצוי, רוב טועה ומטעה, החמאס עדיין מוכר ע"י האיחוד האירופי כארגון טרור.

לעומת זאת הן יעקב רוב, והן האיחוד האירופי לא מכירים בארגון הטרור הג'יהאדיסטי של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל אקצה) שייסד מרואן ברגותי כארגון טרור.

האם בגלל חברותו הטובה של הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט ברגותי עם עמוס קלויזנר-עוז וחיים אורון-ג'מוס?

גזענות אוטו-אשכנזית

כבר כתבתי רבות על גזענות אנטי-אשכנזית של יהודים-ערבים, שמתוך הזדהותם עם הגזענות הערבית-מוסלמית של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, שוללים את הציונות שהם מזהים אותה כאשכנזית, והנה מסתבר שגזענות זאת כבר משמשת בידי אשכנזי כדי להוקיע את האשכנזיות ככלי אנטי-ציוני.

כתב "הארץ" חיים לוינסון, יוצא נגד יועז הנדל, וצבי האוזר ומוקיע את אשכנזיותם.

בניגוד לפוליטיקאים היהודים-ערבים, כותב לוינסון, "הפוליטיקאי האשכנזי ייתפס לנצח כמי שהכוח המניע שלו הוא הערכים, האידיאולוגיה והמצפון הישר. ולכן הפוליטיקאי הזה, כמו דמותו של קצין צה"ל האשכנזי בתרבות, יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא ישראל היפה. אצלו הערכים הם ערכים, גם אם משתנים בן רגע. אף אחד לא יבוז לו, לא ירדד אותו ויכנה אותו עילג שבטעות נכנס לפוליטיקה באמצעות מרפקנות וליקוקים. גם אם מבקרים אותם היום, זו רק מכה קלה בכנף. מחר הם כבר יהיו במקום אחר – תמיד יפים, תמיד צודקים, תמיד ערכיים, תמיד הם והם והם."

(חיים לוינסון, "הנדל והאוזר פוליטיקאים אשכנזים" "הארץ" 10.4.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-1.8741245

ומהו חטאם של "הפוליטקאים האשכנזים" הנדל והאוזר לדידו של לוינסון?

חטאם הכבד הוא שכאשכנזים שניהם התנגדו להקמת ממשלה בקולות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) רשימה שהיא גזענית אנטישמית לאומנית פשיסטית קלריקלית שמטרתה המוצהרת היא הרס הדמוקרטיה הישראלית והחלפתה בדיקטטורה פשיסטית ערבית-מוסלמית בנוסח אבא של מאזן אסאד ואסאד (עודה) או סינואר, אבו בכר אל-בגדדי (עבאס מנצור, טיבי). המלחמה הגדולה שלהם למען הציונות והדמוקרטיה הישראלית היא היא בגין אשכנזיותם.

השמאל שכח מה זה להיות יהודי

יאיר גולן, "חוזה הסימנים" של שנות השלושים באירופה, (מישהו אגב יודע את שמו המקורי? הרי לא יאה שהוא ישא שם של "שטח ערבי כבוש"?) – עובר לאחרונה תהליכי פשיזציה המזכירים בהחלט את שנות השלושים בגרמניה.

יאיר גולן החליט כי הוא מסיר מעצמו מבושה את התואר "יהודי". עד עתה התנוסס בחשבון הטוויטר שלו הכיתוב "שמאל יהודי גאה" לצד תמונתו, ועכשיו הוא מחק את התואר "יהודי" ונכתב רק "ביחד נבנה תקווה."

גולן עשמ את השינוי בעקבות ביקורת שנמתחה עליו בגלל שבתואר "יהודי" הוא מדיר ערבים.

בשיחת עם גולשים בשבוע שעבר אישר גולן שהסיר את הלוגו בגלל השימוש במילה "יהודי", והבטיח: "בלוגו העתידי לא יהיה עוד את הביטוי "יהודי".

https://www.makorrishon.co.il/news/219817/

https://twitter.com/YairGolan1?ref_src=twsrc%5Egoogle%7Ctwcamp%5Eserp%7Ctwgr%5Eauthor

קצת מוזר לקרוא "שמאל" ליאיר גולן ולרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל, אבל שניהם מזכירים באידיאולוגיה שלהם את שנות השלושים באירופה. שניהם שכחו מה זה להיות יהודים בשנות השלושים, או ליתר דיוק רוצים דווקא להזכיר.

בינתיים קורא יאיר גולן להפנות את הזעם של האנשים לנוכח הסגר ולהפעיל את "מלוא הכוח" נגד הממשלה:

https://mobile.twitter.com/MaarivOnline/status/1249618162469015552

גדודי ה"פרייקורפ" בהם מאיים יאיר גולן, המסתערים על הדמוקרטיה הישראלית ב"מלוא הכוח" – מזכירים ללא ספק את שנות השלושים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8

"קדיש" ו"אל מלא רחמים" למפלגת העבודה

יאיר גולן, נותן הסימנים משנות השלושים, שכח אולי מה זה להיות יהודי, אבל בכל זאת שמר במשהו על המסורת כאשר נהנה לומר "קדיש" על ארמנד-עמיר פרץ ראש מפלגת העבודה:

"עמיר פרץ," התפלל יאיר גולן, "ברוך שפטרנו מעונשך, ורק חבל על רבבות המצביעים שהלכו שולל אחריך. תיזכר לעד כמי שיצריו האישיים גברו על שיקול דעתו הערכי והפוליטי. נוח על כיסאך לשלום, ועמוד לגורלך הנקלה לקץ הימים. שלום ולא להתראות."

https://rotter.net/forum/scoops1/618106.shtml

תומכיו אמרו: "אמן."

אין ספק, יאיר גולן, "נותן הסימנים לשנות השלושים" נתן בזה ממש "חסד של אמת".

אגב כך, אחרונת המפלגה, ח"כ מרב מיכאלי-קסטנר, שהתנגדה לכניסת העבודה לממשלה, הכריזה כי נתניהו היה ההשראה לרצח רבין ואסור שיהרוג גם את מפלגת העבודה.

https://rotter.net/forum/scoops1/618541.shtml

האם היא מארגנת רכבת הצלה?

חברי חד"ש תומכי טרור

אקטיביסטים פרו-איסלמים יהודים, תומכי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), המתביישים בכך שבחרו לכנסת את עבאס מנצור, איש התנועה המוסלמית חמאס התומך בחליפות איסלמית ביגמיה והמרת הומואים וכמובן תומך בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים לפי דברי מוחמד –

 מתרצים את בחירתם בכך שהם מהללים את איימן עודה האחמדי וחבריו מחד"ש כ"שוחרי שלום" המתנגדים לטרור הערבי-מוסלמי.

מה לעשות שהמציאות שונה. ארגון הנשים של חד"ש ביכה את תרז הלסה, הטרוריסטית מספטמבר השחור, חוטפת מטוס סבנה. במאי 1972 שמתה השבוע. תרז הלסה ילידת עכו, אזרחית ישראל בכפייה שהיגרה ללבנון, אחת הטרוריסטיות היחידות שאינן מוסלמיות אלא יוונייה-נוצרית שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, השתתפה בחטיפת מטוס סבנה, נדונה למאסר עולם ושוחררה בעסקת שבויים ב-1979 תמורת חייל המילואים אברהם עמרם.

ומי ביכה את מותה של הטרוריסטית? לא רק היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכבוש הערבי ותומכת הטרור ח"כ תומאת סוולימן, אלא גם "הצדקת" היהודייה תמר ג'וז'נסקה.

https://www.makorrishon.co.il/news/219255/

הפתרון הסופי לבעיית הזקנים

מכיוון שידוע שקשישים נפגעים יותר ממחלת הקורונה, והם גורמים לעומס גדול על בתי החולים העלולים לסבול ממחסור במכונות הנשמה (ועל הדור הצעיר), ולאור העובדה שרק לכ- 20-30 אחוז מהם מצליחים להציל את החיים, ממליץ פרופ' בר-יוסף, המתנאה להיות "מומחה בטיפול נמרץ. לשעבר מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי רמב"ם, והיום יו"ר 'ועדת האתיקה בימי קורונה', רמב"ם" – לחסוך את הטיפול בהם ע"י עידודם לחתום על אי הסכמה לטיפול במכונות הנשמה.

הנה פתרון זול וטוב לכולם וגם פתרון לייסורי המצפון של הפרופסור, הרי הקשישים בחרו מראש באי טיפול, ובמוות.

(גד בר יוסף, "את מי להנשים ואת מי לא?", "הארץ" 12.4.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8751559

תפקיד הרופא לפי שבועתו הוא להילחם על כל חולה. הרופא אינו אלוהים, ואין לו זכות לדון אדם למוות גם אם יש לו סיכוי קטן לחיות.

הפתרון הסופי לבעיית החרדים

האשמת החרדים בהיפגעות במחלת הקורונה הביאה את ד"ר יובל קרניאל, המתנאה להיות "משפטן חוקר תרבות ותקשורת, לשעבר רקטור האקדמיה לאמנות", לתבוע מעשה רדיקלי:

"אנחנו," כותב קרניאל, (מי זה אנחנו?) "מאפשרים לחרדים לקיים כאן מדינה בתוך מדינה, עם מערכות נבדלות של חינוך, השכלה גבוהה, שיפוט, תקשורת והנהגה. זה לא רק אי-הגיוס לצה"ל או דחיית סמכותם של בתי המשפט שלנו ומס הכנסה, או שיעור ההשתתפות הנמוך בשוק העבודה – זוהי התנתקות מסוכנת מהמרקם הישראלי, שמגיעה לשיאה בימי משבר. בלי הסכמה רחבה על כללי המשחק, על המידתיות של פגיעה בערכים למען הבריאות ועל זהות הגורם המקצועי והבלתי תלוי שיפרש ויאכוף אותם, קשה יהיה להמשיך ביחד."

(יובל קריאל "איך החילונים והחרדים ימשיכו יחד אחרי הקורונה", "הארץ" 12.4.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8751526

איך בדיוק "לא נמשיך ביחד אחרי הקורונה"? לא מסביר הפרופסור התרבותי. האם נשלח אותם למחנות לחינוך מחדש? ואולי למחנות השמדה?

מעניין ששטף השנאה הגזעני-אנטישמי של אלו המתנאים בעצמם משום מה כ"שמאל הומניסטי", והאשמת היהודים החרדים בהפצת מגפות, וההצעות הרדיקליות ל"פתרון סופי" של בעייתם – זהה לחלוטין עם סרט התעמולה של גבלס המציג את היהודים כמפיצי מגפות:  היהודי הנצחי – Der ewige Jude

https://www.youtube.com/watch?v=Oka6fi2g6-U

איפה יאיר גולן, שרואה סימנים לשנות השלושים באירופה? בעצם הרי גם הוא מחק את התואר יהודי מתיאורו בטויטר...

יהודים בגרמניה

בגרמניה אמנם יחסית יותר מתי קורונה מאשר בישראל, ורבים יותר נדבקים, בתי חולים עמוסים, מרפאות סגורות, רופאים מתלוננים על התמודדות ממשלתית כושלת, אבל קהילת היורדים מישראל מריעה: בניגוד לישראל קיבלנו שוב מהר מאוד כסף מהגרמנים, כיף לחיות על חשבון הגרמנים. האם אין זה הוכחת נכונות הסטראוטיפ היהודי של היטלר שהיהודי הוא קוסמופוליט חסר זהות שרוצה רק להיות פרזיט ולחיות על חשבון הגרמנים?

ומה התשובה שנשיב לאותו גרמני אנטישמי השואל: "הרגנו שישה מיליון מכם, מה יש לכם לחפש כאן?"

ראו את ההתקפה האנטישמית בבלוג של יהודון – "חי בגרמניה".

https://www.youtube.com/watch?v=VhVfSWtWqyk

אז קל להשיב לאותו גרמני אנטישמי, מה אנחנו היהודים מחפשים בגרמניה?

כמובן כסף.

ערד הלבר-ניר –

לא חשובה מה הביקורת העיקר שתהיה נגד נתניהו

הנה ראו את "פרשן" הטלוויזיה ערד הלבר-ניר מפרשן את בעיית הקורונה: אין בעייה לומר פעמיים דבר והיפוכו, לעזאזל המציאות, ובלבד שתהיה ביקורת על נתניהו:

הפרשן ערד הלבר-ניר:

https://mobile.twitter.com/kann_news/status/1245752854792392706

סינואר מאיים על היהודים

מנהיג החמאס, יחְיא אבראהים חסן סִנְוַאר,  מאיים על היהודים: "אם ייווצר מחסור במכשירי הנשמה ברצועה אני אומר לבנט – אנחנו נגרום לכך שיהיו שישה מיליון ישראלים שלא יוכלו לנשום":

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5706761,00.html

יש לציין שבניגוד להיטלר, ששמר בסוד את תוכנית השמדת היהודים ורק איים עליהם ברמז, סינואר מאיים בגלוי על השמדת שישה מיליון יהודים, השמדה הרשומה במצע החמאס.

בינתיים מציע סינואר דיל, תמורת מכונות הנשמה ושחרור מחסלים הוא ייתן לישראל מידע.

אסור להיכנע לסינואר. מידע תמורת מידע, גופות תמורת גופות.

נעמן כהן

בברכת "תרבחו ותסעדו" בחג לכבוד האלה הבֶּרְבֶּרִית מימונה.

* * *

גרשם שלום

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעיז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוצה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינטלקטואל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

אהוד בן עזר: אמרת כי בוויכוח עם האינטלקטואל היהודי מחוץ לישראל, אין אפשרות של הכרעה הגיונית, אלא מוסרית בלבד. מהי ההכרעה המוסרית?

גרשם שלום: ההכרעה המוסרית מצד האינטלקטואל פירושה שהוא דואג קודם כול לסיבוכיו הנפשיים וחושב לעשות רק את דרכו הפרטית. אבל השאלה המוסרית בכללה היא אם גוף חי של כמה מיליוני אנשים שאינם רק אינטלקטואלים, אלא עם שלם, – אם הם יכולים לחיות כך? האינטלקטואל מטבעו אינו רוצה בעתיד משותף. הוא מוקסם מן הבדידות שלו. וככל שהוא בודד יותר כן ייטב לו. אולי צודק האדם שאינו יכול להתגבר על יצר בדידותו האינטלקטואלית, אבל השאלה היא בתחום האחריות המשותפת ליהדות. אני מסכים שעם ישראל קיים וחי. אני לא רואה עצמי תלוש מן העם. הרגשתי שמקומי כאן, ולכן אני כאן. בשבילי היתה העלייה לארץ-ישראל עוד בראשית שנות העשרים, לפני היטלר ולפני השאלה הכלכלית. ועליתי לא מפני שלא יכולתי להסתדר בגרמניה אלא מפני שהחלטתי שמקומי כאן, גם כפרט, גם כחלק מן העם.

לכן אני אומר לך – בין שתי הבררות המוסריות אי-אפשר להכריע. ההכרעה נתונה בידי כל אדם באופן פרטי, במידה והוא מסוגל להיות אדון לגורלו: האם הוא חושב שיש לו משהו משותף עם עמו, או שהוא רואה בהתנכרות ערך עילאי? אני אינני מאמין באפשרות השנייה. ההתנכרות היא רק מושג שבאופנה. וזה ישתנה. לפני עשר שנים היה השיא של אופנה זו, ויכול להיות שעוד יבוא היום בו יגנו אותנו, היהודים, על היותנו "מנוכרים", ונשלם מחיר כבד על היותנו כאלה. אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבוד ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות?

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. השואה הצדיקה-כביכול באופן טראגי טענה זו. סכנת הקיום, ותודעת סכנה זו, חזקים בישראל משך כל שנותיה, ונעשו ממש לסטיכיה, אולי יותר מאשר אצל יהודי ארצות המערב. אם להתבטא באופן אכזרי נצטרך לשאול – במה עדיף גיטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על פני קיום יהודי בפזורה עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך אולי ללא סכנה פיסית נראית לעין, ובלא הסטיכיה שמביאה עימה סכנה פיסית לקיום, ממין זו, בארצנו. מה הרבותא שלנו כמדינה ציונית בפיתרון בעיות היסוד של הקיום היהודי? האם אין המחיר שאנו משלמים עבור ההשתקעות בהגנה על הקיום כערך עליון ומאחד – מחיר רב מדי, הבא על חשבון הגשמת מטרות אחרות של החזון הציוני?

גרשם שלום: אצלי לא תמצא מילה על כך שהציונות היא פיתרון שאלת היהודים. אני לא מאלה המאמינים שיש "פיתרון" למה שקוראים "שאלת היהודים". כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד.

קשה לי להבין מה מציק לך? מדוע יש בשאלותיך מידה של התבטלות בפני האינטלקטואל היהודי בגולה? מה מפריע לך לחיות את חייך בשלמותם?

אהוד בן עזר: המלחמה הממושכת. הערבים. ההכרח לראות את מרבת שנות חיי, ממש כמו שאר בני-דורי בארץ – בפרספקטיבה של שירות בצבא ושירות מושך במילואים מדי שנה, יותר נכון לומר – שירות המתמשך בהפסקות על-פני כל השנה. ואז מצטברת של מחנק ומצור. קשה לאדם הישראלי להסתגר בפינתו ולעסוק מתוך חירות בפעילות אינטלקטואלית יוצרת.

גרשם שלום: כך? פאנטאסטי! מדוע אני לא מרגיש סכך?

אהוד בן עזר: אינני יודע. אולי מפני שאתה בחרת לעלות לארץ, ואילו אנחנו נולדנו אל תוך מציאות היסטורית מסוימת, ואנו נידונים לחיות בתוכה, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא, בין אם מתוך הכרה ציונית ובין אם מתוך חוסר-בררה. אולי מפני שהדור שלי, אנחנו, כאן בארץ, חונכנו על כך שהציונות כן תפתור את שאלת היהודים. לימדו אותנו שהקיום היהודי בגולה הוא שלילי מיסודו ופסול, ומפני כך באו כל הצרות לעם היהודי. ואילו כאן, בארץ, באמצעות הציונות – נעשה קיומו של העם היהודי נורמאלי; צומח דור חדש ובריא, והנורמאליזאציה הזו תבטח אותנו מפני הצרות של העבר היהודי הגלותי. שנאת הערבים אלינו הורסת כל פעם מחדש את חלום ההבטחה הציונית אשר לאורו חונכנו, וגורמת לנו לשאול לעיתים במה זול מחיר הציונות ממחיר הגלות?

גרשם שלום: אם אתה אומר שהחינוך הציוני בארץ כאילו הבטיח לדור הצעיר, לדורך, "נורמאליזאציה" ופיתרון לשאלת היהודים, כמין גן-עדן עלי אדמות, אז לדעתי החינוך הזה אינו נכון. אני אמנם ציוני אך אינני נאיבי ואינני חושב כך. הציונות שלי נעוצה בעובדה הבסיסית – ללא ציונות אין לעם ישראל קיום. אך מעודי לא חשבתי שהקיום לא יהיה פרובלמאטי. בתקופה שלנו אין פיתרון לשאלת היהודים. הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעייה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזאת היתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו.

אני באתי הנה מפני שחשבתי ועדיין אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית. בפירוש לא. יש אמנם צלילים משיחיים מסויימים המלווים אותה ברקע, כמין אובר-טון, יש ניגון עילאי המלווה את הציונות, כי היהודים הלוא מכורים למשיחיות זה אלפיים שנה. אך מחיר המשיחיות, עליו כתבתי – היה בחולשה היסודית של ההיסטוריה היהודית ובמחיר האיום ששילמה עבור החולשה. עבור האמונה ברעיון המשיחי שילמנו מן הסובסטאנץ של עם ישראל, בהחלשת עצם כוח קיומו, כמו בפרשת השבתאות.

במובן זה "צדקו" האורתודוכסים היהודים בביקורתם נגד הציונות. הציונים אכן מרדו בסב, שאמר כי צריך לצפות למשיח, ולא לפעול בתוך ההיסטוריה. הציונים צדקו בכך שלא היו מוכנים עוד לשלם את מחיר החולשה הבסיסית האיומה של היות העם היהודי בגלות. דבר זה אינו איכפת כמובן לאינטלקטואל היהודי, כי הוא הלוא לבדו. הוא היחיד הגדול המתמודד עם עצמו, אבל הציונות באמת מרדה.

ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי. התיאוריה היהודית האורתודוכסית קשרה יחד גלות ומשיחיות. אצל יהודי אורתודוכסי גלות ומשיחיות מוציאות זו את זו – אפשר לעם להימצא או במצב של גלות או במצב של משיחיות. אבל בשביל יהודי שאינו דתי מסורתי – זו שאלה אחרת. שהרי יכול להיווצר מצב בו גם בלי משיחיות משלמים את מחיר הגלות. כלומר, שמחיר הגלות ומחיר המשיחיות אינם תמיד בהכרח זהים.

אני חושב שהציונות באמת התקוממה נגד משהו. אני לא רואה בציונות, כפי שבן-גוריון רואה – תנועה משיחית. אני רואה בציונות תנועה האומרת שאנו מוכרחים לקבל על עצמנו את דין ההיסטוריה בלי מיכסה אוטופי. וברור שאתה משלם על זה. אתה נפגש באחרים שיש להם זכויות ואינטרסים נגדיים. שנאת הערבים אלינו אינה כשנאת היטלר. יש להם יסוד של אינטרס ממשי, שנפגע על-ידינו. ויצמן למשל ידע יפה מאוד שלערבים יש "קייס", טענה בעלת-תוקף. השאלה היא אם נוכל להחזיק מעמד עד שנצליח להשתוות עימם.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך, במבט לאחור, מבחינה היסטורית, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, שבזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפאציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם, הבא אולי מתוך ייאוש ופסימיות, הוכח כצודק ונכון ביחסנו אל הערבים, לאור המלחמה הנמשכת. האם ניתן לומר שמדינת ישראל ובניה נולדו בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? או שתיתכן התחדשות רעיונית ופוליטית בציונות אשר תביא לתשובה על הבעיות הללו? ושמא תבוא התשובה מגורמים אחרים?

גרשם שלום: אם נתבונן בציונות מבחינת המישור הפוליטי, נראה כי אמנם היו הערבים בארץ כבר בזמן התורכים, אך לא היוו גורם מכריע. במסיבות היסטוריות פנטאסטיות אפשר היה לחשוב שאילו אז, לפני 150 שנה, כאשר ישבו בארץ-ישראל רק רבע מיליון איש, היו באים חצי מיליון יהודים – היתה כל השאלה מקבלת ממד אחר. השאלה הערבית יכלה להתעורר במישור היסטורי רציני רק ברגע שהשלטון התורכי הוסר. אילו היה השלטון התורכי מגְלה מאות אלפים מן הערבים, כמו שנעשה לארמנים, היה המצב אחר. אינני אומר זאת מתוך געגועים לכך, אלא כדי להסביר לך כמה דקה השׂערה שהשאלה הערבית היתה תלויה בה.

עד הצהרת בלפור היתה הפעולה הפוליטית הציונית רק עם מדינות. להאשים היום את התנועה הציונית של אז על שלא התקשרה עם הערבים נגד התורכים – זה פנטאסטי! הלוא לא היה עם מי לדבר, כי כל דבּריהם היו אפנדים. הדיאלקטיקה ההיסטורית היא עניין רציני ולא צחוק. הטענה שלך היא ממין הטענות שטוענים היום נגד הציונות – אתם הייתם צריכים לחנך את ההמונים הערביים. אבל אז לא היתה כתובת. לא היה למי לפנות. זה היה כמו לדבר באותה תקופה עם הכושים בקאמרון נגד הגרמנים או הצרפתים. אלה דברים לא ריאליים. היום, כאשר גילו פרצופם התהליכים המתעוררים הדיאלקטיים של ההיסטוריה, נתגלתה מציאות שנתגבשה תוך כדי פעולתנו. ממש כמו בפיסיקה המודרנית, הלוקחת בחשבון כי עורך הניסיון הינו חלק מן האכספרימנט. אי-אפשר לטעון היום כלפי מה שלא עשינו לפני שישים שנה. פשוט לא היתה כתובת.

האם התנועה הציונית החמיצה הזדמנויות? יש דוגמה לכך שכמה מבין המנהיגים הערביים, שהסכימו לדבר איתנו, נרצחו על-ידי בני עמם. אמנם לא אני האדם אשר ינקה את ההנהלה הציונית מעוונות. אך כחבר "ברית שלום", ברטרוספקטיבה, אני מסופק היום אם הרבה היה משתנה אז אילו היו עושים דבר זה במקום לעשות דבר אחר.

אהוד בן עזר: קיימת בקרב הצעירים בארץ הרגשה קשה, ולעיתים מייאשת, שאנו נידונים לשנאה ולמלחמה מצד הערבים למשך שנים רבות מאוד. האם אין אנו עומדים בסכנה שניעשה פאטאליסטים כתוצאה ממצב זה? הלוא איבדנו את האמונה שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.

גרשם שלום: כאשר באנו הנה בלי לשאול את הערבים – אני או בובר, אביך או סבך – היינו "פאטאליסטים", והיית יכול לשאול אותנו אותה שאלה. במה היינו פאטאליסטים? בכך שאמרנו – למרות התנגדות הערבים, נחפש דרך. אני לא בטוח שהכול כאן פאטאליסמוס. אולי כן פועלים דברים על-ידי התנהגות הומאנית? קשה לדעת. זה עשוי להשתנות בכל כך הרבה מסיבות. ברור שאלמלא היתה עכשיו [1970] שאלת הרוסים, הכול היה משתנה. אני חושב שאילו במקום הרוסים היתה במצרים מעצמה מסורתית אחרת, שאינה מוכנה להשקיע שם הון כדי להשתרש, היה מצב אחר. הרוסים גם תמכו בנו ב-1948 מול הבריטים. כל המילון המארכסיסטי שהשתמשו בו אז הוא אחיזת עיניים. לא היה בעזרתם לנו שם משמעות מארכסיסטית. זה היה צעד של האימפריאליזם הרוסי. אין לך כל סיבה להגיד שלא יכולנו להגיע לדיבור עם ירדן ומצרים אחרי 67', לולא הרוסים. בזכותם התחזקו שוב הערבים. לכן את ההרפתקנות של ההיסטוריה אינני יכול לצפות מראש. ואינני מייעץ לדור הצעיר להתייאש מדברים שאני לא התייאשתי מהם.

עם עמדת הערבים השוללת אותנו – אין לנו ויכוח. אם אדם אומר לי – אני לא רוצה בכם, לכו לכם למקום שבאתם משם, אז לציונות אין תשובה על כך. אני אומר לו – אתה צודק. יש לך זכויות. אבל אני חושב שזכויות עם ישראל חשובות יותר. אני רוצה עלייה, ואני לא שואל את מוסא עלמי רשות לעלייה יהודית. אני חושב כי תודעתו הלאומית של מוסא עלמי נתעוררה על-ידינו, בגלל פעולתנו. ואנחנו כציונים היינו מוכנים לקבל על עצמו את דין ההתמודדות הזו מראש. לא ידענו שזו תהיה בעיקרה התמודדות צבאית. יש גם דרכים אחרות להתמודדות. ברור כי אילו הסכמנו לוותר על עקרון העלייה היהודית לארץ, היינו יכולים לעשות שלום עם הערבים כבר היום. אבל בכך היה בא הקץ לקיומנו כאן.

גם היום אתה לא יכול לדעת אלו תהפוכות תהיינה בעולם שלנו. המצרים לא תמיד ראו את עצמם פאן-ערביים. באוזנינו שמענו בזמנו את המצרי המשיב מתוך עלבון, אם קראת לו בשם ערבי: "אני לא ערבי, אני מצרי!" – הקונפליקט שלנו אין לו שום נגיעה והתנגשות עם המצרים. עם אנשי שכם – ודאי. אך לא עם אנשי קהיר.

היום מדברים על עוונותינו ביחס לערבים. ואומרים – אנחנו, וייצמן, התנועה הציונית – היה עלינו לבאו בדברים עם אנשי שכם ולא עם המדינות הערביות. לדעתי צדקה הגישה שפנתה למדינות הערביות. הטענה אז היתה – שאם יש קונפליקט לגיטימי, הפיתרון יכול לבוא מצד אנשים שלהם אין אינטרס ישיר והם יכולים להיות בעלי השפעה ממתנת. כך אמרו כבר לפני ארבעים שנה: עם מצרים נחפש הסכם. כי איזה קונפליקט אמיתי של אינטרסים יכול להיות בינינו?

אמרו: כאן בארץ מתרחש קונפליקט אמיתי שצריך להתמודד איתו. אך עם אחרים אפשר להגיע לפשרה. חיפשו אחיזה בדבר ריאלי מאוד. גופים מגובשים מבחינה מדינית שאין לנו נקודת התנגשות אמיתית עימם, ואשר השפעתם יכולה למתן גם את הסכסוך שלנו עם הערבים בארץ, ולהביא לפשרה. הבעיות האמיתיות של מצרים היום אינן נוגעות כמלוא הנימה בנו. אם אנשי שכם אף פעם לא היתה לנו תקווה. את שכם לעולם לא נוכל לכלול בתוכנו. אבל אסור לשכוח כי השאלה הפוליטית ניתנת לגלגל התהפוכות ההיסטוריות.

אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?

גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.

בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?

בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.

והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.

אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.

על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.

הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.

אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.

אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!

אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.

אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".

יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.

הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.

ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומי. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.

אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?

גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.

מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.

יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.

אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.

אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":

"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.

"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.

"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?

גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.

בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה מחיר הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.

אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:

"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.

"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.

"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?

"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).

והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.

כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?

אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?

גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.

כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.

אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.

אהוד בן עזר: ומה הן?

גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.

הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.

הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.

אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?

גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.

טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.

אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.

עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.

להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.

אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.

אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?

גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.

אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?

גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.

אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?

גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.

אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?

גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.

אהוד בן עזר: ומה קרה?

גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.

לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.

אהוד בן עזר: הדתיים אינם רואים את כפיית ההלכה היהודית בישראל באמצעות תחיקה פארלאמנטארית – כקנונייה פוליטית, אלא כחיזוק האחדות הדתית של האומה. ויש להודות שלא מעט פוליטיקאים ומנהיגים חילוניים, אשר בקולותיהם ובהשפעתם הושג רוב להצעת ההחלטה בכנסת, הביאו אף הם את אותם נימוקים לאומיים להכרעתם. אמנם, יש להודות, אותה צורת הנמקה של "שעת-חירום לאומית" נוטים להביא באחרונה לצידוקה של כל החלטה שהיא.

גרשם שלום: לטענה של האדוקים שהם שמרו במשך כל כך הרבה שנים על האחדות הדתית של האומה, שפירושה אמיתי: קונפורמיות לדרישות ההלכה – יש להדגיש, שאחדות זו באה בחלקה הגדול (מה ששוכחים בדרך-כלל להזכיר) – מקיום האינסטיטוציה של החרם. החרם, על מדרגותיו השונות, היה כלי-הזין החמור ביותר בידי השלטונות הרבניים, כל זמן שהגויים הרשו לנו לקיים שיפוט פנימי.

החרם היה קשור בהטלת סנקציות, והיה אינסטיטוציה משפטית של הרבנים. אם כוח החרם פעל טובות בתולדות ישראל או לא – זו שאלה מאוד פתוחה ומאוד חמורה, שמעוררת הרבה פקפוקים והיסוסים. אין אמת בדעה שכוח החרם שימש תמיד לטובה, – כפי שטוענים האידאולוגים של האידיליקה היהודית.

הניסיון ההיסטורי שלנו עם החרם, השימוש שנעשה בו – הוא איום ונורא, כפי שמוכח מתולדות הוויכוחים הגדולים בעולם האידאות ביהדות, וממלחמות על שלטון בציבור. מזה אלף שנים אנו יודעים שהשתמשו בנשק המסוכן הזה בקנאות ובחוסר התחשבות (שהקורא עליהם היום, מזדעזע ונרתע מהם) – גם במלחמות נגד הרמב"ם ונגד החסידים, ולא רק במקרה המפורסם של החרם על שפינוזה. היום האדוקים מטשטשים ככל האפשר את העובדה הבלתי-נעימה שהשתמשו בחרמות הללו בצורה הרדיקאלית ביותר נגד יהודים, יהודים שבמשפט ההיסטוריה הדתית עצמה נמצאו אחר כך צדיקים, ואפילו יותר מזה.

בסוף המאה השמונה-עשרה ניטל כוח החרם ברוב הארצות מידי הרבנים. לא עברו ימים רבים ובציבור היהודי התפתחו זרמים שלפני כן הוכרעו, ומיד ביקשו ביטוי חופשי: כגון יהדות ליבראלית, קונסרבאטיבית וריפורמית. ההתפתחות הזאת החלה ב-1780 בערך, משעה שקיסר אוסטריה יוסף השני אסר על הרבנים להשתמש בחרם. וצריך לשאול כמה תנועות חשובות לעם ישראל נגנזו בלא עיתן ונגוזו רק מפני שרבנים קנאים לא נתנו להן להרים ראש. דעתם של הרבנים היתה שמוטב שפורצי הגדר ימירו דתם, לדחוף אותם החוצה – ורק שלא יישארו בקהל וישפיעו. הלא ברור שאילו היה כוח החרם נשאר בידי הרבנים – הרי רוב רובם של הרבנים האורתודוכסים היו משתמשים בו נגד בניין ארץ-ישראל חילונית והתנועה הציונית!

אהוד בן עזר: וכיום?

גרשם שלום: כיום טוענים הרבנים שהם "ליבראלים" ו"סובלניים", אך אני חושש שהם כאלה אך ורק משום שאין בידיהם כוח החרם.

אהוד בן עזר: אולי הם מנסים להקנות לעצמם בחזרה משהו מכוח החרם על-ידי כפיית ההלכה הדתית בישראל באמצעות הסאנקציות החוקתיות והשיפוטיות שנותנת המדינה בידיהם?

גרשם שלום: בעניין התחיקה הדתית במדינה יש כעין תחליף להטלת סאנקציות; המדינה נותנת בידי מוסד הרבנות סמכות שרוב הציבור לא היה מקנה לו כלל. אלמלא כוח השלטון שניתן בידי הרבנים (שלא תמיד הם משתמשים בו בתבונה) – אין לי ספק, ואני יודע שרבים חושבים כמוני – שכוח המשיכה של דת ישראל ככוח ספיריטואלי היה הרבה יותר גדול בעיצוב חיינו משהוא עכשיו.

אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?

גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידאולוגיה של המרחב השמי.

אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".

גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).

הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.

אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.

גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.

אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.

גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.

אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.

גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.

אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.

גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.

אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.

גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?

גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.

אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.

גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.

אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.

גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.

המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.

ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?

אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.

גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.

אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?

גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.

האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.

אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?

גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.

אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?

גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?

גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.

אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?

גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, נצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.

אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?

גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.

אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?

גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?

כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.

גרשם שלום נולד בשנת 1897, בן למשפחה יהודית ליבראלית טיפוסית בברלין, וגודל בבית ללא מסורת יהודית. התקרב ב-1911 לתנועה הציונית והחל ללמוד עברית. בגלל ציוניותו היה נאלץ לעזוב את בית-הוריו. בברלין נפגש עם זלמן רובשוב (לימים נשיא המדינה, זלמן שזר), ובהשפעתו התקרב ליידיש, למד באוניברסיטאות ברלין, ינה, ברן, וסיים את לימודיו באוניברסיטת מינכן ב-1922. תחילה למד מתמטיקה ופילוסופיה, ואחר כך בלשנות שמית, ולבסוף פנה למדעי היהדות ולתחום תורת הסוד והקבלה היהודית. בימי לימודיו במינכן התרועע עם הסופר ש"י עגנון, ואף תירגם כמה מסיפוריו לגרמנית. לארץ-ישראל עלה בסתיו 1923, בתקופת העלייה השלישית, ועד לשנת 1927 היה ראש המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. משלהי 1925, מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1933 עד לפרישתו בשלהי 1965 – פרופסור למיסטיקה יהודית וראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה. כיהן כפרופסור-אורח בכמה אוניברסיטאות בעולם, ובמוסדות אקדמיים יהודיים מחוץ לישראל. בין תפקידיו גם עורך ראשי של מפעל הביבליוגראפיה (רישום כל הספרים שנדפסו באותיות עבריות, החל מראשית הדפוס), ומשנת 1968 היה נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא נפטר בירושלים בשנת 1982, תשמ"ב.

שלום הניח את היסודות, ולמעשה יצר את המחקר המדעי של המיסטיקה היהודית מראשיתה עד שלוחותיה והשלכותיה בראשית הזמן החדש. תחילה עסק בחקר ספר ה"זוהר" וספרות הקבלה מאמצע המאה השתיים-עשרה, ואחר כך בכל התפתחויותיה של הספרות הקבלית, בגלגוליה בתנועת השבתאות במאה השבע-עשרה, בספיחיה, וכן בשלוחותיה בחסידות. מפעלו המדעי והערכתו מחדש את תפקיד המיסטיקה היהודית בתולדות העם, הביאו לשינוי פניה של ההיסטוריוסופיה היהודית בדורותינו. הוא שינה מן היסוד את ההערכה המקובלת לגבי כמה תנועות וזרמים בהיסטוריה היהודית, אשר נידונו בחלקם הגדול לגניזה, להשכחה או לעיוות-דמות, מפני הצנזורה של הדורות – בין הם דורות רבנים ששאפו "להגן" על היהדות, ובין משכילים שטרחו ליפות אותה בפני זרים, מתוך גישה של אפולוגטיקה ואידיליקה, דוגמת דרכה של חוכמת ישראל בגרמניה במאה התשע-עשרה, אשר כנגדה יצא במסתו הביקורתית "מתוך הרהורים על חכמת ישראל" (1945).

מספריו ומחקריו בעברית: "כתבי יד בקבלה (ביבליוגראפיה)" (1930); "מצווה הבאה בעבירה" (מסה) (1937); "בעקבות משיח" (קובץ מתוך כתביו של נתן העזתי) (1944); "ראשית הקבלה" (1948); "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" (כרכים א-ב, 1957); "ראשית הקבלה וספר הבהיר" (1962); "הקבלה בפרובאנס" (1963); "הקבלה בגירונה" (1964); הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה" (1965); "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה" (1974); "דברים בגו" (1975); "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" (1976); "מברלין לירושלים" (1982). ספריו ומחקריו נדפסו בשפות רבות, בעיקר אנגלית וגרמנית, ויש מהם, דוגמת ספרו החשוב "Major Trends in Jewish Mysticism" (1946, 1954, 1961) שטרם תורגמו לעברית.

השיחה "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני לא אוהב את פנחס שדה (בלשון המעטה!) – לדעתי הוא אגוצנטרי במידה מבהילה ומגלומן. ב"החיים כמשל" הוא מביע אהדה לישו, ובוז ליהודים וליהדות. גם בריאיון עימך הוא מזכיר בראש המקורות שלו את "הברית החדשה", ורק אחר כך את התנ"ך, ניטשה, גיתה, הלדרלין, קוראן, דוסטוייבסקי וקנוט המסון (האנטישמי). הוא מצהיר שישו חי בתוכו! איך אפשר לראות בישו, כפי שהוא מתואר בברית החדשה, דמות אידיאלית? הרי הדמות שלו גרמה לשפיכות דמים במשך מאות שנים, גרמה לנסיגה תרבותית של כאלף שנים, גרמה לטבח אינסופי ביהודים. ואין פלא שזה קרה, כי ישו, המעוצב בברית החדשה, מצהיר: "אל תחשבו שבאתי להטיל שלום על הארץ, לא באתי להטיל שלום, אלא חרב..." (מתי י' 34 ואילך, לוקאס 49 ואילך).

פנחס שדה הוא ניהיליסט "עם תעודה": כותב תמיד נגד החברה שבה הוא חי; כל המדינות בעיניו הן משהו מטומטם ומטמטם; ושיישרפו התיאטראות, האוניברסיטאות וכו'. את זה יכול לומר אדם נורמאלי? הספרות העברית מטמטמת, חוץ מ4-3 שמות (אני מניח שהוא אחד מהם)! הספרות מסתירה מהאדם את אלוהים! היגד חסר שחר לחלוטין! הפסיכולוגיה היא שטן. איך אפשר לעכל דברים חסרי שחר כאלה?

בזמנו, כשקראתי את "החיים כמשל", התפלצתי ממש מהדעות המובעות בו, ואחר כך, כשקראתי את "התמסרות", הווידויים של חבצלת חבשוש, שאהבה אותו עד מוות, פגשתי בפנחס שדה המרושע להבהיל, והאיש הזה בטוח שיש לו קו ישיר לאלוהים ולישו!

שלך

משה גרנות

אהוד: פנחס שדה העתיק וערך את ספר המכתבים של חבצלת אליו, בעיניי ראיתי דפים ממנו, ממש בכתב-ידו, ואולי אף עשה יותר מעריכה ספרותית. באותה תקופה הפסקתי את ידידותי עימו.

* האם שמתם לב שמגיפת הקורונה גרמה למגיפת פטפטת גרפומאנית בתקשורת הכתובה והמדוברת, מגיפה שדומה כי לא היתה כאן כמוה מעולם? – למעט, כמובן, דברי המשתתפים במכתב העיתי.

* לאן נעלם הסופר העברי המוכשר סייד קשוע? האם הפך להיות אזרח אמריקאי וירד סופית מארץ מולדתו ישראל? חסרות לנו מאוד התוכחות שלו, גם ממרחקים. ואנחנו גם סקרנים לדעת כיצד והיכן, כלומר באיזו גלות ובאיזו שפה – הוא מחנך את צאצאיו?

* איליה בר-זאב: אהוד בוקר טוב. ברכות להגיעך לתחום ה...84. לא פשוט. הייתי שם לא מזמן. כמו אצל דנטה....עוד מדור. ואתה רב מדורים בחייך שרובם מרתקים עד הלום.

* תקוה וינשטוק: צדק לנווה צדק. תודה לשי פרקש שהפתיע אותי ושלח לעיתון הלילי את רשימותיי על נוה צדק ותודה לאהוד בן עזר שפירסם את דברי פרקש.

 פרקש הוא המומחה לשימור בתים בארץ. לפני שיקום ושימור של בית ציבורי/פרטי הוא מחפש את תולדות האתר בכתובים ובעיקר בעיתונות ושולח לי רשימות שכתבתי, מהן שאבדו לי ואף שכחתי אותן. הפעם שלח את סדרתי על נוה צדק לעיתון.

פרשת נוה צדק זכורה לי היטב. מאוד חרה לי על החלטת העירייה להרוס את השכונה ולהקים במקומה "סיטי", כאילו לא די לנו בבכייה לדורות על גימנסיה "הרצליה"! כל עיר ראויה לשמה גאה ברבדים ההיסטוריים שלה, מפנה אליהם תיירים. נוה צדק היתה והנה שכונה יחידה במינה בעיר. גוש שלם של בתים, רחובות ותרבות שנשתמרו מראשית היישוב העברי – ואותו ימחקו מעל פני האדמה עבור בצע כסף! כמה מיבנים היסטוריים יש כבר לתל אביב הצעירה?

קמה מחאה ציבורית על הגזירה – ונוה צדק ניצלה, לתפארת תל אביב ומדינת ישראל. 

* מוטי הרכבי: בשוודיה ובישראל אותו מספר חולי קורונה, כ-12,000.

אבל!!!!

בשוודיה 1206 מתים, בישראל 126.

מחכה שהשמאל יסביר שוב למה מערכת הבריאות בישראל כל כך גרועה!

* ועוד מפי הנביאה המדופלמת מהישבן הפובליציסטי המצוטטת בהנאה ב"הארץ", והיא העיתונאית והסופרת הקנדית נעמי קליין: "קליין מתבוננת על ההתפתחויות הפוליטיות בישראל, והן לא מסבות לה נחמה. 'כמו טראמפ, גם בנימין נתניהו משתמש במגפה לתועלתו הפוליטית – להיחלץ ממשפט ולהנהיג מעקב אגרסיבי אחר האזרחים בשם השמירה על בריאות הציבור.'" {"הארץ" באינטרנט, 15.4].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל