פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1533

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בניסן תש"ף, 20.4.2020

עם צרופת מאמרו של שלמה נקדימון "צה"ל בבני-ברק" ב"ידיעות", 19.4

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: צוֹעֲנִים – הוּנְגָרִים. רוֹנְדוֹ. // אלי עמיר: ממואר ממצרים: "אתה בן ערב. מה יש לך לעשות בישראל, מקומך כאן, איתנו." // אסתר ראב: ריבת-שושנים. // זאב לב: אקטיביזם שיפוטי: הדור הבא –בג"ץ השתלט סופית על המגרש הפוליטי. // ד"ר גדעון בן דרור: לא הקורונה היא הבעייה אלא החולי הפוליטי ולהבראתו יש לפעול. // יצחק גנוז: הַדֶּרֶךְ מהַגֶטו אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה. // עירית אמינוף: ברכבת. // עקיבא נוף: משוֹאה לתקומה. // איליה בר-זאב: פרלודים. // יצחק הילמן: מה עושים בכל שלב? // אורי הייטנר: 1. ועדות חקירה ותרבות הכסת"ח. 2. צרור הערות 19.4.20. // י"ז: הקומנדאן. // דניה מיכלין עמיחי: "תמול שלשום" – חנות ספרים ומסעדה עם הפנים למחר. עם מותו של המייסד, דוד ארליך ז"ל // אהוד בן עזר: 99 שנים לקרב על פתח-תקוה בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

צוֹעֲנִים – הוּנְגָרִים –

מִי זֶה הָפַךְ דָּמִי לְיַיִן,

וְדֶרֶךְ לֵילוֹת

כִּבְתוֹךְ מְעָרוֹת

בְּיָד כְּבֵדָה יוֹבִילוּנִי.

כָּבְדוּ רַגְלַי נְסוּכוֹת-שֵׁנָה,

רַק קְרָבַי בִּי יָרֹנּוּ,

שׁוֹטְפִים כְּנָהָר רָחָב,

שׁוֹקְקִים מִיץ חַיִּים

וּמְגַשְּׁשִׁים כְּפִצּוּלֵי מַעְיָנוֹת

בְּאִישׁוֹן לַיִל

פְּנֵי תֵּבֵל עֲזוּבָה...

1926

רוֹנְדוֹ

יָד בְּיָד, נַעֲרוֹתַי,

יַד בְּיָד בְּמַחֲרֹזֶת מִתְנוֹעַעַת

נַעַל אֶל הַמּוֹקֵד,

מוֹקֵד: הֱיוֹת אִשָּׁה,

אֵם, אֲהוּבָה.

יַד בְּיָד נָחוּל מָחוֹל,

קְרָבֵינוּ – נַפְשֵׁנוּ.

מִנֶּסֶךְ אַהֲבָה

וְנֶסֶךְ הַדָּם

תַּדְשֵׁא אֶרֶץ,

וְכָבְדוּ וְחָזְקוּ

עָלֵיהָ הַדּוֹרוֹת.

אסתר ראב (1894-1981).

מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922).

נכלל בכרך "אסתר ראב / כל השירים" שיישלח חינם לכל דורש, בקובץ וורד עברי.

* * *

אלי עמיר

ממואר: "אתה בן ערב. מה יש לך לעשות בישראל, מקומך כאן, איתנו."

על גדות הנילוס שם ישבנו גם שתינו. זיכרון מן הימים שהרומאן שלי "יסמין" יצא לאור במצרים.

פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות", "הארץ", 14.04.20

באחת הפגישות שלי עם חסין סראג, סגן עורך "אוקטובר" המצרי והכתב לענייני ישראל שכיסה את תחומי התרבות והספרות בארץ, אמר לי חסין: "אנא עאייז יסמין," אני רוצה את יסמין, והתכוון לרומאן שלי שעוסק בסיפור אהבה בין פלסטינית חברת אש"ף לבכיר ישראלי יהודי במזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים.

"תפצ'ל," אמרתי ולחצנו ידיים. חסין הוסיף כי בדעתו לתרגם בעצמו את הספר מהשפה העברית ולהוציאו לאור במצרים.

כאשר יצא הספר לאור בקהיר קמה מהומה גדולה והוא מצא את עצמו במרכזה של התקפה קשה מאוד בכל העיתונים. הוא הושעה מכהונתו ומאגודת הסופרים והעיתונאים המצריים ומצא את עצמו מנודה וללא עבודה, וכך גם שותפו בהוצאת "אבן לקמאן", חסן אל-בדאווי. "לא זו בלבד שהם מפיצים את הספר, אלא הם תירגמו אותו בעצמם והוציאו אותו לאור אצלנו במצרים. מילא אם היו מייבאים אותו מלונדון ומפרסמים אותו במסגרת סדרה של 'דע את האויב', אבל לתת במה לסופר יהודי ישראלי שכותב על קשרים בין פלסטינית חברת אש"ף ליהודי נציג הכובש?" כך זעקו הכותרות הביקורתיות ודרשו לגנוז את הספר מיד.

חסין סראג רואיין על ידי עיתונאים ואמר: "אם אנחנו רוצים להכיר את האוייב עלינו לקרוא אותו," וציטט את ד"ר חוסיין פאוזי, שאמר למשורר חיים גורי: "בששת הימים השפלתם אותנו, נשותינו בושו בנו, בנינו בזו לנו. אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67' – הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה," והוסיף כי חייבים לקרוא גם את ספרותו של האחר ואנחנו לא קוראים אותה. האם אין לנו די ביטחון עצמי, אמר, לעמוד בפני רומאן ישראלי אחד? ממה אנו חוששים? אנחנו עם בעל תרבות של אלפי שנים, למה להסתגר?

גם אני רואיינתי על ידי עיתונאים מצריים, והטלוויזיה המצרית צילמה אותי בביתי בשכונת גילה בירושלים. דיברתי אתם ערבית כמובן, וסיפרתי על כמות הספרים הערביים שמתורגמת אצלנו, והעליתי על נס את פועלו של פרופ' ששון סומך וחבריו מאוניברסיטת תל אביב שפעלו ללא לאות בתחום זה, וכן על המקום המכובד שהספרות המצרית זוכה לו על מדף הספרים הישראלי.

חסין סראג סיפר לי עוד כי הספר נמצא אצל רוב הסופרים והעיתונאים הנחשבים והוא זוכה לתגובות אוהדות ומחמיאות בשיחותיו עימם, אבל הם אסרו עליו לצטט אותם.

דאגתי להזמין את חסין לפסטיבל הסופרים הבינלאומי שנערך אז בירושלים, והופענו יחד בסדרת הרצאות במקומות שונים. התיידדתי עימו וככל שהכרתי אותו אהבתי אותו יותר. הוא היה אדם שוחר שלום וידידות, בעל ערכים נעלים, נעים ופתוח לזולת, צנוע מאוד וחביב. בביקוריו בארץ נהגנו לארח אותו בביתנו בלילות שבת, והוא שמע אותי מקדש על היין ומברך על הלחם, ואכל אצלנו מטעמים שאהב כאחד מבני המשפחה. היכרתי לו אישים בישראל וטיילנו הרבה. הזמנתי אותו להשתתף בסרט דוקומנטרי שהבמאי בוריס מפציר עשה עלי ולקחתי אותו לטייל בשוק מחנה יהודה, הכרתי לו את פואד אל-ח'באז, אופה הלחם של השכונה שלנו בבגדאד, שהעביר את המאפייה שלו ללחם עשתנור לכאן. הסתובבנו בשוק ועמדנו ליד חנות דגים מלוחים ומעושנים, חסין נשם את ריחותיהם והתמוגג ואמר כי הוא אוהב את הדגים האלה, וכשעמד לחזור למצרים ציידתי אותו בשתי צנצנות דגים מלוחים ומעושנים. באחת ההזדמנויות אמר לי כי הוא מרגיש נוח כאן יותר מאשר בקהיר שבה הוא מותקף וחסר עבודה.

הרומאן "יסמין" הצליח והודפסה מהדורה שנייה ושלישית. הוזמנתי לקהיר למפגשים ספרותיים פתוחים לקהל בבתי מלון ובמועדונים הודות ליוזמתו של השגריר שלנו שלום כהן ועוזרתו האנרגטית רות לנדא שטרחו בארגון ופרסום. האולמות היו מלאים עד אפס מקום וכך גם חוגי הבית. הופעתי עם סראג ועם המחזאי והעיתונאי עלי סאלם. הספר הגיע לנשיא חוסני מובארכ עם הקדשה שכתבתי לשמעון פרס בשפה הערבית והוא חתם עליה, וכך גם לשרי הממשלה שלו, וחלקם גמרו עליו את ההלל בשיחות עמי: "סוף סוף אבן ערב, בן ערב, שמכיר אותנו כותב עלינו מתוך הבטן," נאמר לי.

בהופעותיי דיברתי ערבית והקהל, שכלל עיתונאים וסופרים, שאל שאלות רבות על הכיבוש, על היחסים בין ערביי ישראל לערביי השטחים, על העתיד, על הקמת מדינה פלסטינית ועל ההנהגה הישראלית שלא מכירה את העם הערבי ולא מדברת את שפתו.

באחת הפעמים אמר עיתונאי אחד: "מר עמיר, אתה מדבר קורא וכותב ערבית, מכיר היטב את תרבותנו וספרותנו ומכבד אותה, אתה בן ערב. מה יש לך לעשות בישראל, מקומך כאן, איתנו."

"נכון," עניתי לו, "שיש לי רגל במערב ורגל במזרח ואני אוהב את שפת אימי הערבית ואת תרבותה ומכיר את התרבות המצרית והעגה המיוחדת שלה הודות לסרטים ולספרים שקראתי בשפת המקור, אך אנא אל תשכח שאני יהודי, ציוני, ישראלי שכותב בעברית ולעולם לא אסכים להיות אזרח ממדרגה שנייה במדינה ערבית."

לתדהמתי זכו דברי למחיאות כפיים וחסין סראג אמר אחר כך כי הקהל מכבד את כנותי.

במעמד אחר אמר מישהו: "מר עמיר, הספר שלך מצליח מאוד, עשינו אותך אדם עשיר."

עניתי לו שלא ביקשתי שכר סופרים ולא קיבלתי אפילו לירה אחת. סראג קם אחרי ואמר: "ולא גרוש."

נשאלתי למה ואמרתי כך: "בבגדאד היינו מנויים על כמעט כל העיתונים והשבועונים הידועים המצריים וכילד קראתי את הכתבות הצבעוניות על שחקני קולנוע, זמרים וסופרים מפורסמים, קראתי על טהא חוסיין, תוופיק אל-חכים, נגיב מחפוז והמשוררים אחמד שווקי וחאפז אבראהים, וראיתי את דיוקניהם על העמודים הראשונים, וזה היה דבר שהרשים ועורר את התפעלותי. והנה חלפו עשרות שנים, היגרנו מבגדאד, התחנכתי בארץ והפכתי לסופר ישראלי שכותב עברית. עתה תורגמתי לערבית מצרית ואני רואה את תמונתי בעמודים הראשונים של עיתונים וירחונים מצריים, חלומי התגשם, האם יש שכר גבוה מזה?"

וגם כאן נתקבלו דברי בתשואות.

אני כותב דברים אלה לא חלילה לשבח את עצמי, אלא כדי להעיד על הקהל המצרי הער שהאזין והגיב ופתח צוהר להכיר ישראלי ציוני.

עלי סאלם, מחזאי ועיתונאי מצרי ידוע, שנכח בכל הופעותיי, חצה את מדבר סיני במכוניתו הפרטית ובא לישראל לפגוש את האוייב ומצא, כדבריו, "אנשים טובים, שעזרו לי בכל מקום." בשובו למצרים פירסם ספר על המסע לישראל שזכה להצלחה ותורגם לעברית ולאנגלית והופץ גם בארץ.

באחד הביקורים שלי במצרים הכיר לי אותו פרופ' סומך ידידי. עלי סאלם, גבר גבה קומה וגדול מידות, אהב לשתות ולאכול והשתדלתי לא לפגר אחריו. בלילה לקח אותי לסיבוב בקהיר, עיר ללא הפסקה שופעת אור ואנשים. נכנסנו לחנויות ספרים ועילעלנו בספרים והוא הסביר לי על אנשי העיר, ופעם נכנסנו למסעדה הומה וברקע נשמעה מוסיקה קלאסית קלה ועלי חיבק אותי ושנינו פתחנו בשיר של אום כלת'ום וכל הנוכחים במסעדה החרו החזיקו אחרינו עד שבעל המסעדה החליף את התקליט בזה של אום כלת'ום.

כמו נגיב מחפוז היה עלי מתומכי השלום הנלהבים ביותר במצרים ולא חשש לנקוט עמדה זו בפומבי, בכתב ובעל־פה, לעיתים קרובות. גם הוא כמו חסין שילם מחיר כבד מאוד. הוא הוחרם והושעה מעבודתו וכמעט לא היה לו ממה להתקיים. עד מהרה התיידדנו עלי סאלם ורעייתו ואני, והוא הזמין אותי אל נגיב מחפוז ובילינו עימו יחד לילה שלא יישכח.

ערב אחד לקח אותי עלי לחוג אמנים וסופרים וכשהגענו לשם הציג אותי כך: "דא זמילי פואד." זה חברי פואד. והבנתי שהוא לא מעוניין לספר שאני סופר ישראלי. לא פציתי פה אבל חשתי כי הם ידעו מי אני. היתה זו פגישה מאוד קשה, הם דיברו בשנאה ובבוז על ישראל ולא היתה אשמה שלא טפלו עלינו ולא יכולתי לפתוח פה ולענות, והיה ביניהם מי שאמר: "בואו נבחן את עצמנו, את התנהגותנו, לפני שנטפול את כל האשם על היהודים." – ודבריו זכו למתקפה חריפה במקום.

כשיצאנו בא אחרינו אחד ממשתתפי הפגישה, אדם מעורר כבוד, ועלי סאלם הציג לי אותו כנשיא בית המשפט המחוזי. האיש ביקש להיפגש איתי ועלי קבע עימו פגישה בחצות לילה במסעדת פלאפל מובחרת שאהב.

לפני כן לקח אותי עלי למסעדה אחרת, שבה הגישו משקאות חריפים מכל הסוגים. שם מצאתי סביב השולחן את חסין סראג שהציג אותי לנוכחים, ציירים, אמנים שחקנים וסופרים. מולי ישב לנין אל-רמלי, גדול המחזאים של מצרים, שסיפר לי עליו קודם לכן פרופ' גבי רוזנבאום, שהיה ראש המרכז האקדמי בקהיר שהקים בשעתו פרופ' שמעון שמיר. שתינו בירה וויסקי וקינחנו בפול ובטועמיה, פלאפל מצרי מהולל. בדרך כלל לא דיברתי כמעט במפגשים כאלה. האזנתי ולמדתי וניסיתי לעמוד על טיבם של בני שיחי, ומובן שלא כפיתי את עצמי ואת סיפורי על איש עד שהם החלו לשאול שאלות. חלק מהזמן דיברו לאוזניי ואחדים מהם ציינו שהספר שלי מונח על השידה שלהם וחלקם קראו אותו.

לנין, שישב מולי, שתה בירה ועוד בירה ושתק עד שלפתע פנה אלי: "מר עמיר, אני רוצה לספר לך משהו על בגדאד שלך."

חייכתי ואמרתי: "אדרבה, תפצ'ל."

לנין סיפר שהוזמן לביקור רשמי בעיראק על ידי סדאם חוסיין בכבודו ועצמו, בא לשם ועימו שתי מזוודות ספרים. בשדה התעופה החרימו לתדהמתו את הספרים. לנין סירב לצאת משדה התעופה ולהיכנס לבגדאד ואמר שלא יזוז משם עד שייתנו לו להכניס את הספרים. הוא סיפר להם שהוא בא על פי הזמנת הנשיא וביקש לדבר עימו או עם ראש לשכתו לפחות. הם עשו עצמם מבררים ולא עשו דבר וגם לא החזירו לו את הספרים, והוא נשאר שעות אחדות בשדה התעופה וחזר למצרים.

עלי סאלם, שישב לידי, החליף מבטים עם לנין ועימי ופרץ בצחוק הקולני שלו ואמר: "אני לא צריך לנסוע לבגדאד כדי שיחרימו את ספריי. עושים לי את זה כאן, בקהיר עירי."

לנין אמר שספרי "יסמין" נמצא על שולחן העבודה שלו. הינהנתי ואמרתי לו שקראתי שניים ממחזותיו והתפעלתי מהם. כשהרים גבה סיפרתי לו שנתן לי אותם פרופ' גבי רוזנבאום ואחד מהם, "סעדון המשוגע", מתורגם לעברית.

לנין ביקש שאספר לו על הספרות והתיאטרון בישראל וניהלנו שיחה נעימה שהפשירה את פניו ואת טון דיבורו שהפך ידידותי וחם. לקראת סוף הערב אמר: "אני מזמין אותך להיות אורחי בתיאטרון שלי בהצגת בכורה מחרתיים." קדתי לו קידת תודה ואמרתי: "צר לי מאוד אבל אני חוזר מחר לישראל, מבטיח להיענות להזמנתך בביקורי הבא."

עם הסתלקותו והסתלקותם של עלי סאלם וחסין סראג והנשיא חוסני מובארכ, שכל זה אירע בימיו, אני מהרהר עתה אם עשינו להידוק הקשרים עם אישים כאלה במצרים ואם עשינו ככל יכולתנו להעמיק את היחסים עם מצרִים שניסו להתקרב אלינו. היום אפשר רק להתגעגע בצער רב לימים ההם.

אלי עמיר

* * *

אסתר ראב

ריבת-שושנים

יוני-הבר הומיות בתוך עצי-הפילפל המסורבלים. השמש עולה ומזהיבה את הגגות השטוחים; דקלים חותכים שמיים בעמודי-גזעיהם. הגינות שלפני הבתים מריקות את שארית ריחות-הלילה טרם יגבר היום. היסמין – לח עדיין, מטפס פוקח שפע עיניים על פני הגדרות; צל טחוב עוד מסתתר בין סבכי ורדי-הבר ועצי המנגו.

שמי-המידבר, שקופים ורחבים לאין-קץ, רוחפים, מתנשאים מרגע לרגע, ולעומתם שטוחים רחובות ארוכים ולבנים אשר קצותיהם כלים באופק. מוכרות הלבן, שחורות הכנפיים, נוסכות כבר את הסופרנו המסולסל והדווה שלהן לתוך הבוקר הטלול. מיד אחריהן עולים הדייגים מן הנילוס, סליהם הלחים על ראשם, בצעקה קצרה ומפתיעה מבשרים הם את בואם העירה בארבע כנפותיה כאחת...

במסילה העולה מן הנילוס, על פני סדין החול הצהוב של המידבר, זוחלת שיירה של אנשים, נשים וחמורים; שקוף וצח האוויר ותנועת השיירה ניראית לכל פרטיה; כעדת-נמלים נמשכים היצורים המוקטנים על פני הבד, טעונים פירות-נאות-המידבר: חלב, תמרים, וירק מגדותיו הדשנות של הנילוס, המוריקות כמרבדי-קטיפה לתוך החרבה.

על מרום כרים לבנים, תחת כילה שקופה, כחיפושית כהה ונחמדה, שכבה קלמנטין בת השש-עשרה. ריסיה השחורים מלכו על פניה בשתי שורות משי פרום ורך, והלחי השחומה והשעירה במקצת היתה ויולטית-כמעט מאודם שחרחר. ברשלנות פשטה את זרועה הדקה והתמתחה אל האור – הרי היום הוא "היום המתוק", יום הכנת-הריבה, ריבת-השושנים. את היום הזה אהבה קלמנטין, שמלה מיוחדת חביבה יש לה עבור יום זה שכולו ריחות וסוכר. ורודה השמלה ומתוק הגו עם פקעי השדיים הפורצים בעדה. הצמה קלועה כשוט שחור ובקציה פורח שוב הוורד בעניבת-סרטים כבדה.

בתוך הגן העתיק עם בריכות-השיש עומדת שדירת-השושנים מכוסה ורדים גדולים ובשריים כקלחי-כרוב קטנים; "היום המתוק" גרף הנה את קהל עבדי-החצר השחורים והנוצצים עם נשותיהם וילדיהם. האצבעות השחורות כמקורים – טורפים, תולשים את השושנים, וגלי-גלים של ורדים נשפכים על המחצלות הפרושות, המדורה עשנה ודוד-הנחושת מלא סוכר רותח מבעבע.

על כולם מנצחת האם הזקנה והזקופה-להפליא, הלבושה שחורים ושתי צמותיה הארוכות, שיירי הוד עלומיה, גולשות מתוך השביס ורוקדות על גווה, פניה הצמוקות משולהבות, והיא מנצחת בקולה ובידיה על "היום המתוק".

מוחמד, הצעיר בעבדים, ברברי ארך-מותניים, אשר ידיו ורגליו כמטילי-ברזל דקים וגולגלתו צרה ומלוטשת כנחושת כהה, פשט את בגדיו העליונים והיה מדרדר מעט מדי פעם, בפנותו אל חברו בשפת הברברים המתפצחת ברעש של מטבעות מתפזרות, מצליף חצי-מבט בעיני כלב מוכה לצידה של קלמנטין, המרפרפת משיח אל שיח כששמלת "היום המתוק" שפוכה על גווה. באחרונה הסיר מוחמד גם "סדרייתו" מפני החום, ונישאר בחלוקו הלבן בלבד.

השמש ניסרה ועלתה, במהירות מיוחדת כבשה את האוויר, ובלהבה מרוכזת שלחה חומה על חול המידבר; כתמי-הירק: הכפרים פה ושם, חוורו ואבדו כאפס בים החול המלובן.

הריבה בדוד הפיצה ריח משכר וחם, ריח שושנים. "בושם האשה" יקראו לה אנשי-המקום; השפחות נתכנסו בצל הבית, ועלי-השושנים שעוד עמדו בסלים, להכנה, דמו לפרפרים מתים, ריחם התחזק; התינוקות שהיו מתלבטים כל הבוקר בין רגלי העובדים החלו מתרפקים על הוריהם כשהתנומה סורקת את אבריהם הקטנים השחורים.

ובשעה זו אירע הדבר התמוה והנורא: קלמנטין ציוותה להעלות את צנצנות-הזכוכית מן המרתף ולמלאותן בריבה החדשה; עודנה במבוא המרתף הטחוב והאפל, והנה צץ על ידה מוחמד, כאילו מן האדמה, במשיכת-יד אחת כבש לו את חזה, הדק את שדיה הקטנים באצבעות-ברזל ומשם לאורך כל גופה הלוך-ושוב: כשרץ שחור ומטורף זימזמה ידו על פני השמלה שהיתה לבנה כעת באפילת המרתף; ריח השושנים שהיו ספוגים בו נדף משניהם והיא עמדה כמאובנת ולא יכלה להזיז אבר, כה מובן מאליו ונורא כאחד היה מה שאירע ברגע זה; המאורע עצמו איבן אותה. בו-ברגע סתם משהו את אור המבוא ומוחמד נרתע אחורנית; בתו הקטנה התגלגלה ממדרגות המבוא עד לרגליו ופתחה ביבבה: בעיטה וקללה חנוקה, והקטנה עפה החוצה. קלמנטין תיקנה את שערה, ישרה את השמלה והעלתה את הצנצנות שהשתקשקו בין זרועותיה הרועדות...

ארושה היא קלמנטין, ארושה היא לנגיב הגבוה והחיוור. אומרים שמעשן הוא אופיום וגם פילגש הביא לו מפריס, אבל הלא אירופי הוא – ג'נטלמן כמעט. מלבד עניבותיו הצעקניות ותנועות-ידיו הזריזות, אין הבדל בינו ובין מיסטר ג'יימס הגר בחצר.

ארוסה הוא נגיב, היא ראתהו רק בליל התנאים, הגיש לה זו הטבעת המתנוססת גם כעת על אצבעה, "ארוסה הוא עליה" – יראה היא מפניו, יראה כיתר חברותיה מפני בעליהן וארוסיהן. יודעת היא פרשה זו, יודעת אותה לכל פרטיה עוד מהיותה בת שלוש-עשרה, יודעת היא כי בלילות וגם בימים יסחבנה למישכבו כאשר נעשה לאחותה הבכורה. זוכרת היא כיצד זו ברחה שבוע לאחר החתונה, ושבה לבית-אביה כשעיניה פקוחות-פקוחות ומוקפות זרים כחולים, רועדת כולה תחת כובד מחרוזות הפנינים והאבנים היקרות שלה. אחר-כך שבה אל בעלה וכעת ביתה מלא ילדים, היא חיוורה וסחוטה כיתר חברותיה בנות העשרים-וחמש, וצרתה אשר לקח לו בעלה עליה – יושבת עימה בבית. הנה זאת ידעה קלמנטין, וכאן העבד השחור, כאל מצרי עתיק-יומין, אשר בבית-הנכאת בקאהיר.

כל רוח לא נשבה. סנסיני-התמרים היו תקועים לתוך השמיים הלבנים היוקדים, יוני-הבר הסתתרו בסבכי הגן או ירדו לטבול במי-הבריכה. במרחבי החול זחלו אנשים בודדים כנמלים שתעו מקינן. הנילוס הרחוק פשט לגמרי את צעיפי-האד, ומימיו כבדו והכחילו בין חורשות הדקלים. סירות-מפרש, כנוצות לבנות, החליקו על מימיו כשהן עוברות מגזע דקל אחד למישנהו ומתרחקות במעלה הנהר למצרים העליונה.

בחדרים עמדו היתושים במרומי הקירות כקפואים. מכינים עצמם ללילה. הדממה היתה גדולה, וברדת אחד מהם ובפורשו כנפיו באוויר החדר – נשמע זמזומו הארוך והבודד כתקיעה אדירה.

קלמנטין נירדמה בפינת הספה כשריקמתה שמוטה בחיקה. אגלי-זיעה קטנים עמדו על מצחה. ילדי אחותה היו מושלכים על השטיח תקופי-שינה, כשפיותיהם הקטנים פתוחים ומושטים למעלה, לשאוף את האוויר החרב והחם. כל העיר נמה, רק ממרחקי אחד הרחובות הריקים והלבנים נמשכה יבבת אחד המוכרים המאחרים, כזמזום אותו יתוש שניעור משנתו שלא בזמנו. התריסים היו מסננים אש לבנה מן החוץ, ורק כשהיו חריציהם מאדימים כלשהו – ידעו תושבי הבתים שנטה היום לערוב.

צללי התמרים היו נמתחים אז, כפסי-צל ארוכים, על פני חצרות וקירות לבנים, הסנסנים רעדו-מה, ובאחד הקירות האטומים נפתח צוהר, ראש שחור נתקע בו והריח באוויר, – הנילוס שלח מלוא הכף לחלוחית וצינה לתוך היובש. בזה אחר זה נפתחו החלונות. קולות נשמעו מעברים שונים, על המרפסות הרחבות העלו כסאות, ספלי-קהווה ריחניים ונרגילות עשנות, מוכרי המנגו והשקדים הקלויים החלו כבר מכריזים על סחורתם כשהקירות האטומים עונים לעומתה בעצב ובהכנעה.

קלמנטין הרחיבה נחיריה הדקים, תקעה פרח יסמין רענן בשערה השחור והחלה משתובבת עם הקטנים מסביבה – אלה מטפסים עליה והיא מקניטתם, עד שלבסוף תופסת היא את החמוד ביניהם: "יַעלבִּי יַרוחִי יַחַבִּיבִּי," ומטר נשיקות סוערות ניתך על הקטן המתפתל וצורח בזרועותיה...

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922-1925 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך ד, גל' מ"ד (קצ"ד), א' אייר תרצ"ג, 1933. וכן: "עולמנו", קובנה, שנה ב', גל' 54-55, 30.5.1933. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 187. נכלל בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001. הכרך יישלח חינם לכל דורש, בקובץ וורד עברי.

* * *

זאב לב

אקטיביזם שיפוטי: הדור הבא –

בג"ץ השתלט סופית על המגרש הפוליטי

ציטוט מתוך אתר "מידה", 16/04/2020

כאשר כל צעד במגעים להקמת ממשלה מתנהל תחת חשש מהתערבות משפטית בהחלטות או בחקיקה, התוצאה היא כאוס שלטוני אינסופי דווקא בשעת משבר חמור

"הגל השלישי" היה ניסוי שנערך על ידי מורה אמריקני בשם רון ג'ונס ונועד להדגים את פגיעותן של חברות דמוקרטיות לפשיזם. בעוד שעל תוצאות ומשמעויות "הניסוי" של ג'ונס ישנה מחלוקת עזה, הרי שבמדינת ישראל ניתן לראות כיום תוצאות ניסוי אחר החושף גם הוא את חולשת הדמוקרטיה.

"נתניהו דורש שבמידה ועוד שנה וחצי בג"ץ יפסול אותו מלכהן כממלא מקום, גנץ לא ייכנס לתפקידו כראש ממשלה וישראל תלך לבחירות." כך צייצה במוצאי החג כתבת חדשות 12 דפנה ליאל, והבהירה שוב את המציאות ההזויה אליה נקלעה הדמוקרטיה הישראלית. לאחר שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה ובעיצומו של משבר הקורונה שהאנושות לא חוותה כדוגמתו מזה כמאה שנה, עדיין מתקשה המערכת הפוליטית בישראל לייצר ממשלת חירום לאומית, בגלל החשש מפני התערבות בית המשפט שעשויה לרוקן מתוכן את ההסכמות הפוליטיות.

החשש הקונקרטי הוא מפני פסק דין של בג"ץ שיאסור על הנשיא ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו לאור כתבי האישום שהוגשו נגדו. במציאות נורמלית חשש כזה לא היה מתקיים כלל, שכן בית המשפט אמור היה להימנע מעיסוק בנושאים פוליטיים. העתירה לא היתה יכולה להיות מוגשת בשל היעדר עותר בעל זכות עמידה, ובכל מקרה היתה נדחית עקב העובדה שחוק יסוד הממשלה מאפשר כהונה של ראש ממשלה תחת כתב אישום, וחוק יסוד נשיא המדינה קובע חסינות מוחלטת לנשיא מפני הליכים משפטיים.

אלא שאנו לא נמצאים במציאות נורמלית. אנו נמצאים בעיצומו של "הגל השלישי" של האקטיביזם השיפוטי, ובגל זה אין שום מוסד, ערך או מעשה המוגן מהתערבות בג"ץ. לפני שנתאר את השלבים השונים של האקטיביזם אני מבקש להבהיר שלא מדובר על חלוקה מחקרית מובהקת אותה נותיר למשפטנים, סוציולוגים והיסטוריונים בעתיד, אלא לתיאור אינטואיטיבי של תהליך כניסת בית המשפט לשדה הפוליטי.

את הגל הראשון של האקטיביזם, לפחות ככל שמדובר בהתערבות בית המשפט בפוליטיקה, ניתן לסמן עד לראשית שנות התשעים ולפסיקת דרעי-פנחסי. עוד קודם לכן בית המשפט היה מעורב בשדה הפוליטי, אולם באופן עקיף. כבר בשנות השבעים עשה היועמ"ש דאז אהרון ברק שימוש באיום משפטי נגד ראש הממשלה רבין באופן שהוביל לפרישתו, אולם בהלכת דרעי-פנחסי הלך צעד קדימה ושיבש את המערכת הפוליטית תוך חיוב ראש הממשלה לפטר שרים שהוגשו נגדם כתבי אישום, על אף שלא היתה זו חובה הכתובה במפורש בחוק. המעורבות בשלב זה הינה עקיפה שכן לכאורה בית המשפט רק פירש את החוק, ואילו בידי המערכת הפוליטית היתה הסמכות לתקן אותו ולהסדיר את המצב.

אלא שעם האוכל בא גם התיאבון. הגל השני של האקטיביזם הגיע עם המהפכה השיפוטית, במסגרתה נטל לעצמו בג"ץ את הסמכות לפסול חוקים מכוח חוקי היסוד, והפך בכך לגורם המכריע בהחלטות ערכיות. האם חוק הוא "מידתי"? האם הוא "הולם את ערכיה של מדינת ישראל"? בפלישתם לתחום הפכו השופטים לשחקנים במגרש הערכי, זה שאמור להיות שמור לפוליטיקאים. בג"ץ החל לפסול באופן פעיל דברי חקיקה, התערב בפועל בתוצאות המשחק הפוליטי והשפיע על המערכת באופן ישיר. אלא שאפילו אז עדיין היה בית המשפט כפוף, גם לדבריו, לחוקי היסוד, ועדיין הייתה מגבלה כלשהי על התערבותו ושליטתו במחוקק.

יתכן כי הגל השלישי של האקטיביזם נפתח עם הצהרת השופט רובינשטיין בשנת 2017 על "התיקון החוקתי שאינו חוקתי," כלומר האמירה כי ייתכן ובית המשפט לא יקבל או יפסול אפילו חוקי יסוד שתחוקק הכנסת. מאז אותה הצהרה כבר הספקנו לראות דיון בתוקפו של חוק יסוד הלאום שעצם קיומו אינו נתפס כלל בחברה דמוקרטית, התערבות בוטה בעבודת הכנסת ומתן הוראות ספציפיות ליו"ר הכנסת והתעלמות מהתקנון ומחוק יסוד, ואף הוראה על מינוי יו"ר כנסת חדש תוך סתירה מפורשת לחוק. בשלב זה בג"ץ כבר אינו מתערב בעקיפין או תחת מגבלות: הוא קובע סדרי דיונים ברשות המחוקקת, ממנה לה יו"ר ושולט בה באופן מלא. מילתו היא המילה האחרונה, ומולה לא יעזור גם תיקון החוק או אפילו תיקון חוקי היסוד.

נחזור למשא ומתן הקואליציוני המתנהל כל העת תחת איום הבג"ץ. כעת ברור מדוע לא ניתן להרכיב ממשלת חירום – הצדדים לשיחות אינם בעלי הבית ובטח שאינם השחקנים היחידים. ישנו שחקן נוסף במגרש. כל סיכום שישיגו, לטובת בוחריהם או לצורך קיום השלטון הנדרש להתמודדות עם מגפת הקורונה, נתון לביקורת שיפוטית. הכול כתוב על הקרח.

בנסיבות אלו לא ניתן לייצר את האמון או את הכלים הנדרשים להרכבת קואליציה, והתוצאה היא היעדר ממשלה יציבה דווקא בעת אחד המשברים החמורים שידענו. זו מצב שפשוט לא יכול להימשך. המציאות החוקתית שנוצרה חמורה יותר ממשבר הקורונה, והיא מחייבת פתרון שורש יסודי כתנאי לכל הסכמה קואליציונית.

כל מפלגה התומכת בהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית חייבת להתעקש – תנאי יסוד להקמת ממשלה יהיה פעולה משותפת להגבלת האקטיביזם השיפוטי ולהשבת האיזון בין הרשויות. בלי זה, אין כל טעם בממשלת חירום. זו תהיה פשוט עוד ממשלת בובות.

עו"ד זאב לב הוא מנהל תחום המחקר וחופש המידע בתנועה למשילות ודמוקרטיה.

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

לא הקורונה היא הבעייה אלא החולי הפוליטי ולהבראתו יש לפעול

ישראל נמצאת במשבר פוליטי רציני. בחירות בשנת 2013, בחירות בשנת 2015, בחירות בשנת 2019 (פעמיים) ובחירות בשנת 2020 (בחודש מרץ).

במקביל הגיעה מגפת הקורונה, שהעלתה פגמים בהתנהגות המנהיגות הפוליטית, במשמעת של המנהיגים, ובחוסר דוגמא אישית – שר הבריאות מתקהל לתפילה בניגוד להוראות משרדו, הרב חיים קנייבסקי מתיר התקהלות בישיבות ובכוללים בניגוד להוראות המדינה, ראש הממשלה, הקודקוד העליון בסמכות ואחריות, הזמין את בנו המתגורר מחוץ למתחם, לבוא אליו לליל הסדר הגרעיני, בניגוד להוראות שלו עצמו. נשיא המדינה מזמין אליו את בתו, בן זוגה, והילדים, בניגוד להוראות ראש הממשלה ומשרד הבריאות.

המשא ומתן הפוליטי-מפלגתי שגרם לבחירות פעם שלישית, מתנהל שוב כ-28 ימים, התפוצץ, הלכו לנשיא, שקצב עוד יומיים, והמצב עלול להוביל לבחירות פעם רביעית – כאילו אין מדינה לנהל ולדאוג לאזרחים בזמן חירום של מגיפה קטלנית.

החולי הוא של הסתאבות פוליטית

על הקורונה נתגבר, אולם הווירוס הפוליטי מזיק והרסני. המשבר הפוליטי נובע מכך שקיים נתק בין חברי הכנסת וחברי הממשלה – לבין העם. מרבית "נבחרי העם" אינם נבחרים בפועל על ידי העם. זהו לא ה"דמוס" האתונאי של בחירות וקבלת החלטות. בישראל העם בוחר במפלגות ארציות והמפלגות בוחרות את נציגיהן. אולם יש מפלגות שאין בהן מוסדות, אין כמעט פריימריז, אין ועדה מסדרת, ואין בפוליטיקה שוויון בין גברים ונשים, ועוד.

גם המצב המדהים שנרשמו לבחירות 40 מפלגות ומפלגות-זוטא (מהן אושרו 29) מצביע על חולי בסיסי הטמון בתוך המערכת ולאיש לא איכפת.

כל המסרים במערכות הבחירות היו מעולם העסקנות הפוליטית, לא מעולם התוכן. המפלגות והמנהיגים הפוליטיים לא הציגו מצע רעיוני, ולא התיימרו להציג אידאולוגיה כלשהיא בתחומים החברתיים, הביטחוניים, והמדיניים. נושא השוויון החברתי, חובות וזכויות, נושא השלום בכלל לא הועלה לדיון ציבורי, איך מחזקים פריפריה חברתית ופריפריה מרחבית, מצב החקלאות ועצמאות אספקת המזון, והאם החוסן הכלכלי אכן מגיע גם לשכבות החלשות.

 המנהיגים והמפלגות לא הציגו את הדרך לשרת את העם, את הבוחרים, אלא איך לסדר לעצמם עמדות כוח, איך להעביר עוד מנדט, איך לגבש "גוש" ושלטון, לא להציג מחויבות לבוחרים. מה שהעסיק את "עסקני העם" זה מיקומם העתידי ברשימה ובחלוקת תיקים ושררה. כך הרסו את משרד החוץ והקימו במקביל עוד 5 משרדים קיקיוניים בנושאים שהם נושאי ליבה של משרד החוץ. כך הרסו את החוק שקבע מסגרת מיניסטריאלית של 18 שרים ובמהירות הגיעו ל-30 משרדים עם אפשרות ל-36 משרדים ומשרדונים.

המצב הזה מחייב לחסל בהקדם את הווירוס הפוליטי ההרסני הזה, ולעצב מחדש את המערכת הפוליטית כדי להבטיח את יציבותה ואת תיפקודה הנכון.

לשם כך יש לפעול כבר בכנסת ה-23 בכוונים הבאים:

לעבור למערכת בחירות משולבת – אזוריות (70%) ויחסיות (30%). בחירות אזוריות נהוגות במיספר רב של מדינות המערב כמו – ארה"ב, אנגליה, גרמניה. על פי השיטה הזאת, המדינה מחולקת לאזורים (מחוזות) וכל אזור בוחר את נציגיו לפרלמנט (הכנסת), וכך מתעצמת מחויבות הנציג שנבחר – לבוחריו בשטח, ולא רק למרכז המפלגה.

כבר בכנסת השלישית הועלו הצעות לבחירות אזוריות ויחסיות במשולב, והוצעו בדיונים הנוספים בין 14 ל-30 אזורים. הנחת היסוד – השיטה מהדקת ומקדמת את הקשר בין תושבי האזור לנבחרי האזור בפרלמנט, כאשר הנבחרים דנים כמובן גם בנושאים אשר ברמה הלאומית.

להעמיק את תהליך הביזור  השלטוני לעבר המתכונת של ממשל אזורי. על ישראל להעמיק את תהליך רב השנים של ביזור מהממשל המרכזי אל הממשל המקומי, בהיפוך הפירמידה – מצנטרליזם ביורוקרטי להאצלת סמכויות לעצמאות ניהולית של אזורים ומחוזות.

בתחילת התהליך הופעלו איגודי ערים משותפים בתחומי החינוך – בחינוך מיוחד, בחינוך הממלכתי דתי העל יסודי, ובהפעלת מרכזים טכנולוגיים משותפים.

בשלב השני כבר עבר השלטון המקומי מהפך של ממש, כאשר החל להקים תאגידים וחברות תפעול לנושאים של הולכת מים וחלוקתם, טיהור שפכים, הנחת וחידוש הולכת פסולת ביוב, פיתוח מוקדים לאגירת אשפה עירונית, ועוד.

בשלב השלישי המתחולל כיום הוקמו על ידי משרד הפנים והרשויות המקומיות אשכולות כלכליים חברתיים בצפון ובנגב, הכוללים את כל מגזרי החברה הישראלית – יהודים, ערבים, דרוזים, ובדואים. התהליך בשלב הזה עדיין לא הושלם ואנו בפתחו של השלב הרביעי, הוא שלב הממשל האזורי.

ד"ר גדעון בן דרור

לשעבר סמנכ"ל פיתוח ובינוי, משרד החינוך והתרבות. יועץ ועדת החינוך והתרבות בכנסת. 14.4.2020

* * *

יצחק גנוז

הַדֶּרֶךְ מהַגֶטו אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה

הַנָּהָר יָבֵש כְּלֹא הָיָה

חוֹפָיו נִמְחוּ בְּבוֹץ שוֹקֵעַ,

טָבְעָה בְתוֹכו זַעֲקַת הַיּוֹם

שֶל אָח יָרוּי וְרֵעַ.

דְּגֵי הָרְקָק כְּבָר כָּאן אֵינָם

וְאֵין פָּרָה רוֹעָה בַּשֶלֶג,

הַצְפַרְדְעים נָדַם קוֹלָם,

קָפָא, שֻּתַּק הֶמְייַת הַפֶּלֶג.

דּוֹרוֹת עַמּי תְּכוּפוֹת הִלְּכו כָּאן,

שוֹטְטוּ עַל זֶה עֵץ הַגֶּשֶר,

רוּחַ צוֹלֶפֶת שוֹעֶטֶת בְזַעַם

נוֹכַח בְּכִי אִילָנות הַתּוֹהים עַל הַפֵּשֶר.

בְּצִדֵי הַדֶרֶך טַלִּיתוֹת פְּזוּרוֹת,

דַפֵּי תְפִילָּה בְּלויִים, כְּלֵי מְלָאכָה, סֵפֶר,

וְהַדֶּרֶך אַרוּכָּה ובְזִיכְרוֹנֵנוּ הַמַּרְאוֹת

מֵאָז וְעַתָּה, מֵעֵָפָר וְהָאֵפֶר.

בָּתֵי עֵץ גְמוּדִים עוֹמדִים בַמֶרְחָב,

הִשְׁחִירוּ אֲבֵלִים עַל צְחוֹר סַדִין תַּכרִיכִים.

הָאָב נִלְקַח מִשָּם, נלְִקַח הוּא וְלא שָב

עֲצֵי לִבְנֶה בַּכְּפוֹר כָעֵת מְשִׂיחִים.

שָם סִמְטָא וגִינָּה, חָצֵר ובְּאֵר,

עֲיָירָתִי בְּדָלוּתָה הַזוֹהֶרֶת,

בֵּית כְּנֶסֶת עַתִּיק אָחוּז אֵש לְהָבָה,

כְּתָלָיו הַבְּנוּיִים לְתִפְאֶרֶת.

שָם פָּמוֹט בְּלִי נֵר, מְזוּזָה טְרוּפָה,

שִבְרי גְּבִיעִים שְקוּפִים לְפֶסַח לֵיל הַסֵּדֶר,

דְלִי מַיִם חָרוּך, עֲשָשִית שְרוּפָה,

תִפְזוֹרֶת כַפְתוֹרִים מִשְחַק יַלְדֵי הַחֵיידֶר.

וְאָנוּ נַאַסְפֵם מִשְּרִידִי הַסִּמְטָא, מִמַּרְזֵב הַדֶלֶף,

מִתוֹךְ מַרְבַד שְלָגִים, עֲשָן הָאֲרוּבָּה,

הֵדֵי אֵימַת נְבִיחוֹתָיו שֶל כֶּלֶב,

גְוִילֵי חַיִים קְרוּעִים עַל תַּעַר הַחֶרֶב.

יַלְקוּט סְפַרָיו סוחֵב נַעַר

יָשיש עַל מַקְלוֹ נִשְרַך

רֶעַמֵי ירִיות מתוך יַעַר,

הַגֶרְמָן אֵקְדָחוֹ דָרַך.

נַשְקָה הַיַלְדָה אֶת הַבֻּבָּה

כְּמוֹ כַּלָּה חֲתָנָהּ הָאוֹהֵב,

הַגִּידָּה לִי אִמָּא מַדּוּעַ

האִם שָם בַּיַּעַר כּוֹאֵב?

שָם הַמַאֲכֶלֶת בֵּינוֹת אִילָנוֹת

נֹכַח יוֹם כָּבוּ הָאוֹרוֹת,

אַיִיל לֹא נֶאֶחַז בְּקַרְנָיו בַּסְּבַך,

מִן הַשָמַיִים לא קָרָא מַלְאָך.

אִישָה חוֹבֶקֶת יְלָדֶיהָ, זוֹעֶקֶת מָרָה,

וְאֵין קוֹל בְּרְָמָה.

בְּדָמָם נִיסּוּ לְכְַבּוֹת שַלְהֶבֶת

אַךְ לֹא כִּיבּוּ אותָה בְּדָם.

אָסְפָה הַנַּעֲרָה צַמּוֹתֶיהָ לָעוֹרֶף,

לֹא אֶהְיֶה לְטֶרֶף כָּאן.

וּלְך הַגְֶרְמָן עִם הַלֵב הַמְאוּבַּן

הַשָטָן לְדֵירָאוֹן עוֹלָם,

שֶמֵעַל לְבּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה וְהַתֵּל,

עוֹד יַגִּיעוּ אֵלֶיךָ נָקָם וְשִּילֵם

נִין וָנֶכֶד נוֹלַדִים בְּיִשְרָאֵל.

הַשֶמֶש זוֹרַחַת בּיוֹם מוֹתֵנו כָּאן

וּמַחֲרֵשָה פּוֹלַחַת אַדְמַת שְדוֹתֵינו שָם.

יצחק גנוז

* * *

עירית אמינוף

ברכבת

עַלְווָה יְרֻקָּה מְרַצֶּדֶת, שָׂדוֹת נִבְלָעִים וְנוֹסְעִים,

מִבַּעַד חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת טָסִים הַבְּרוֹשִׁים הַגְּבוֹהִים,

עֲצֵי הַלִּבְנֶה עַל הַנַּחַל, חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ אָחוֹר,

וְנוֹף שֶׁל שַׁלְוָה עַל כָּל שַׁעַל, עוֹבֵר מִיָּרֹק לְאָפֹר.

שְׂדוֹת תִּירָס רָצִים לְצִדֵּנוּ תְּחוּמִים בְּשׁוּרוֹת שֶׁל עֵצִים

עֲצֵי צַפְצָפָה עַל הַמַּיִם וְשׁוּב הַבְּרוֹשִׁים הַזְּקוּפִים,

מִגְדָּל וּצְרִיחַ שֶׁל כְּפָר,

מְזַרְזֵף לְאִטּוֹ הַמָּטָר,

שׁוּרוֹת שֶׁל בָּתִּים נִדָּחִים וְצֶבַע אָפֹר בַּדְּרָכִים.

*

זִיכְרוֹן תַּחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת  שֶׁל צֶ'כְיָה, פּוֹלִין וּסְלוֹבַק

רוֹבֵץ עַל מֹחִי כָּל הַדֶּרֶךְ, טָרִי וּמְנֹעָר מֵאָבָק.

הֵן כָּל מְסִלָּה, כָּל שׁוּרָה שֶׁל קְרוֹנוֹת, כָּל קַטָּר

הוֹבִילוּ בְּדֶרֶךְ הַכְּפָר, מִשְׁלוֹחַ "טָרִי" שֶׁל בָּשָׂר:

כָּלוּא וְדָחוּס, מֻשְׁפָּל וְרָצוּץ,

אֶל עֵבֶר פִּי פַּחַת, אֶל בּוֹר הַ"מִּקְלחַת"

אֶל פִּיו הַפָּעוּר שֶׁל כִּבְשָׁן  וְאֶל אֲרֻובּוֹת הֶעָשָׁן.

*

דּוֹפְקִים גַּלְגַלֵּי הָרַכֶּבֶת, נָעוֹת זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹן,

טִיפּוֹת מְרַצְּדוֹת בַּשְּׁלוּלִית עַל הַדֶּרֶךְ,

נָעִים לְאִטָּם מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן.

מִפְּרָאגָה לְוִינָה שָׁעוֹת רַק חָמֵשׁ,

עוֹמְדִים הַקְּרוֹנוֹת, וּגְרוֹנִי כְּבָר יָבֵשׁ.

וְאֵיךְ לֹא אֶצְמָא וְאֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר

אֶת מַסַּע הַכְּלוּאִים שֶׁאִיוּוּ פִּיסַּת אוֹר,

חָשַׁךְ הָעוֹלָם, בַּקְּרוֹנוֹת אֵין אַף חֹור – 

רַק חֹשֶׁךְ וְאֹפֶל וּשְׁחוֹר.

*

שׁוֹכְנֵי הַכְּפָרִים, 'תְּנוּ רַק מַיִם רַק לֶחֶם...'

עוֹמְסוֹת אִימָּהוֹת יַלְדֵיהֶן עַל הַשֶּׁכֶם,

גָּבוֹהַּ, הַיְשֵׁר  אֶל תִּקְרַת הַקָּרוֹן,

יָבְשׁוּ הַשְּׂפָתַייִם, נִסְדַּק הַגָּרוֹן...

וְאִישׁ לֹא הוֹפִיעַ וְלֹא הוּשְׁטָה יָד,

פַּת לֶחֶם לִדְחֹף מֵחָרִיץ שֶׁבַּצַּד

וְשִׂבְכַת הַחַלּוֹן – עֵד יָחִיד וּמְיֻוחָד.

*

אַךְ כֶּתֶם עֲנָק שֶׁל פְּרָחִים בְּסָגֹל מוֹפִיעַ בַּדֶּרֶךְ

וּכְבָר נֶעֱלָם

אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה עוֹד בְּזֶה הָעוֹלָם?

*

אֲנִי עַל הַדֶּרֶךְ, עֵצִים בְּיָרֹק,

חָשׁוֹב וְנָסוֹעַ,

זָכוֹר וְֹשָתוֹק...

עירית אמינוף

ברכבת מפראג לווינה לאחר השיטפונות הגדולים – 1997

* * *

עקיבא נוף

משואה לתקומה

העם שהלך בחושך –

הנה רואה אור גדול,

העם שהיה לפני דור

בצומת – להיות או לחדול,

חזר אל בימת ההיסטוריה

וְשָב והוכיח לכל

כי, אכן, ככל שֶיָכּוּ בו,

ככל שֶיִתְנוּהוּ לִסְבּוֹל –

יקום על רגליו ויִפְציעַ

כמו היה הוא עצמו עוף החול.

ועכשיו, אם קשה השעה, מסתבר,

היו, כבר, קשות ממנה,

ובין המְצָרים נֵדע לְחִבֵּר,

ואף זו תחלוף ואיננה,

וכל קושי נורא בתוך כל הסך

של היסטוריה קשה של  אומה,

שידעה מעלות וידעה גם מַחְשָך,

אך יצאה מִשוֹאָה לתקומה.

ולא עוד משרפות, לא עוד חרמות,               

לא עוד ילד ניפחד  וידיו מורמות ,                 

כשאנחנו, עכשיו, אדונים לגורל

ובידינו, עכשיו, לסובב הגלגל

ומגיא הצלמוות לִדְרוך בָּמְתֵי על.

עקיבא נוף

* * *

איליה בר-זאב

פרלודים

פְּרֶלוּד מס. 6 – בסי מינור, איטי למדי    Lento assai

מַאֲדִים יַחֲלֹף הָעֶרֶב בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּהִלַּת כּוֹכָב שָׁבִיט,

בַּבִּצּוֹת מִתְיַפְּחוֹת חַיּוֹת –

הֵן יוֹדְעוֹת מַשֶּׁהוּ.

חִלּוּפֵי עוֹנוֹת.

חוּטִים מוֹלִיכֵי כְּאֵב נָעִים בִּמְבוּכָה אֶל אֵיבָרִים נְסוֹגִים.

טְרִיקַת דְּלָתות, פְּקֻדּוֹת מְאִיצוֹת,

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר שֶאִישׁ פָּתַח, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא

וְהַגַּיְא עֲלֵיהֶם.

פִּרְחֵי בַּר, אָבִיב בְּקֹר הַסְתָו,

נוֹי סְרָק בַּאֵפֶר.                           

מוּל הַמִּקְלָחוֹת וּבְתוֹכָן, אֱלוֹהִים אֵינוֹ זָקוּק לַבְּרִיאָה...

גַּם כָּךְ הִיא מֻשְׁלֶמֶת לְהַחְרִיד.

פְּרֶלוּד מס. 12 – בסול דיאז מינור, מהר מאוד      Presto

סָבִי סָפַר אֶת הַמַּלְקוֹת, אִם טָעָה, הֵן הֻכְפְּלוּ. עִם עֶרֶב

הֵשִׁיב נִשְׁמָתוֹ לִמְרוֹמָיו.

לְמִי?

אֵס. אֵס. ההאופטמאן וִירְט הִצְלִיף בְּלִי הֶרֶף, יָדוֹ תּוֹפֶסֶת שׁוֹט.

תּוֹך דַּקּוֹת גָּרְרוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה זֶה אֶת זֶה אֶל הַמָּדוֹר

הַבּוֹדֵד בַּגַיְא, לְלֹא סֻלָּם הַמּוֹלִיךְ מַטָּה.

לְאָן?

מוּזִיקַת הַתֹּפֶת כְּמַעֲטֵה תְהִלָּה – "בְּכִנּוֹר, בְּנֵבֶל

זַמְרוּ לוֹ... הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה*"

לְמִי?

כַּפְרִיִּים נָבְרוּ כַּחֲזִירִים בְּאַשְׁפַּת הַעֲצָמוֹת, אוּלַי הֶעֱלוּ בְּכַפָּם

שְׂרִידֵי פִּיּוֹת עִם שִׁנֵּי זָהָב שָׁחוּט,

יוֹם אַחַר יוֹם

 * תהילים ל"ג

פְּרֶלוּד מס. 13 – בפה דיאז מז'ור איטי    Lento

"מִשָּׁמַיִם הִבִּיט... רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם"* וְהֵם דּורְכִים זֶה עַל

זֶה, גּוּף אֶל גּוּף, עֵירֹם אֶל עֵירֹם.

בְּגַלְגַּל הַחֹשֶךְ שָׂרִיד אִשָּׁה...

שֶׁקֶט.

פִּתְאוֹם גּוּפָה חָיָה –

זְמַן גְּסִיסָה... עֶשְׂרִים דַּקּוֹת. צְרִיחוֹת בָּאֲוִיר שֶׁנוֹתָר,

אֶנְקַת כְּאֵב נוֹאֶשֶׁת,

פִּרְחֵי הַגֵּרַנְיוּם בַּכְּנִיסָה לְ"בֵית הַמֶּרְחָץ" עֲזוּבִים –

שֶׁקֶט.

זָרִים מְלַוִּים אֶת שֶׁנֶּעֱרַם מוּל מִגְדְּלֵי הַנַּעֲלַיִם,

אֶל תְּהוֹם רוֹעֶדֶת,

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֵמֶק יִסָּתֵם.

* תהילים ל"ג

פְּרֶלוּד מס. 17 – בלה במול מז'ור,  מהיר למדי     Allegretto

מִשְׁפָּחוֹת מִתְכַּנְּסוֹת כַּצֹּאן לַדִּיר,

מַעַרְבֹּלֶת תוֹבְעַָנִית בְּתוּגַת אֶבְרֵי הַגּוּף.

וְאוּלַי זוֹ פְּלִיטַת גְּוִיּוֹת מִקְרִית

מֵחֹמֶר אֲפֵל בַּצִּנּוֹרוֹת הַמְּקֻבָּלִים.

כַּמָּה זְמַן נוֹתָר?

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ נִנְעָצוֹת בְּצִפָּרְנֵי בּוֹרְדוֹ,

מְבַקְשׁוֹת לִשְׂרוֹט בִּי בַּסֵּתֶר.

אֲנִי בְּלַבַּת-אֵשׁ, אֵין מַלְאַךְ לְהוֹשִׁיעַ.

כַּמָּה זְמַן נוֹתָר?

שְׁלָדִים מִזְּמַן עָבָר כְּבָר לֹא יָמוּתוּ.

אָדָם הָיִינוּ, קִרְעֵי בֶּגֶד,

אֶבֶן הָרֹאשׁ מְכֻוֶּנֶת לְשַׁעֲרֵי תְּפִילָּה נְעוּלִים –

פְּרֶלוּד מס. 24 – ברה מינור, מהיר ומלא תשוקה Allegro appassionato

וְשׁוּב מַסָּע תִּיּוּר בְּחֶשְׁכַת עֵמֶק הַפְּגָרִים מִתַּחַת

לַעֲצֵי הַיַּעַר.

אַוּשְׁוִויץ-בִּירְקֵנָאוּ,

טְרֶבְּלִינְקָה,

צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר בְּבֶרְגֶן בֶּלְזֶן חָדְלוּ לְקַנֵּן –

מַחְרִישׁוֹת.

אָבָק עֹבֵר וָשָׁב כְּצֵל אָדָם, כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ,

כְּנוֹעַ כָּל-בָּשָׂר לְלֹא חַיִּים –

עוֹד אֶחָד גּוֹוֵעַ.

יָפָה הַכְּנִיסָה לַאֲתָר

בְּבֶּלְזֶ'ץ –

הַבָּאִים בַּשַּׁעַר יֶחְוּוּ אֶת יְפִי אֲרִיחֵי הַנּוֹי.

איליה בר-זאב

* * *

יצחק הילמן

מה עושים בכל שלב?

אהוד היקר,

לפני כשלושים שנים הייתי קצין תחזוקה במילואים של אחד הגדודים בפיקוד העורף. דרשו ממני להכין פקודה למקרה של רעידת אדמה בשומרון. באזור זה היו באותה תקופה בעיקר כפרים וערים ערביים. אבל היו גם מספר התנחלויות. ישבתי וכתבתי פקודה על עשרה עמודים עם פירוט לכל מקרה. מה עושים בכל שלב מבחינת האוכלוסייה, כולל פינוי פצועים והרוגים. אם אני כתבתי אז אני מניח שעוד עשרות קצינים כתבו פקודות דומות.

עקרונית, רעידת אדמה, זה כמו מגפת קורונה, כי זה גם כן לא ידוע מתי זה קורה, אבל צה"ל יודע להיערך וזה בניגוד למשרד העלוב שנקרא "משרד הבריאות".

למשרד הבריאות אין כל כוח ביצועי, זולת המעבדות הקטנות, וגם רק חלק מהם בשליטתו הישירה. רוב המעבדות שייכות לבתי חולים, ולאוניברסיטאות. לכן הם לא נערכו בכלל למשבר קורונה. גם איש לא התעניין מי מנהל את המשרד. כל זמן שאין קטסטרופה, למי איכפת. כמובן שזה מצב בלתי נסבל. תהיה בסוף ועדת חקירה. כעת חייבים לשפר תוך כדי תנועה. נקווה שנצא מזה בשלום.

המשרד היחידי שמסוגל לנהל בחירום את מערכת הבריאות תוך הבטחת האינטרס הכלכלי והביטחוני של המדינה הוא משרד הביטחון, וחבל שזה לא קורה כבר עכשיו.

עם זאת , גם במקרה של משבר הקורונה, הבעיה העיקרית של המדינה זה מצב המשק. ישראל לא תוכל לסבול השבתה של 85 אחוז מכוח העבודה שלה הרבה זמן. אף מדינה בעולם אינה מסוגלת לעמוד בכך.

משרד הבריאות, מחמת חולשתו,  רוצה להיות מכוסה לחלוטין בלי ליטול סיכונים, אבל אין מצב כזה. ככל שרמתה המקצועית של צמרת משרד הבריאות תעלה, כך הם יוכלו לשאת סיכונים. היום הם לא רוצים להסתכן בכלל, ולכן חייבים להחליף אותם באנשים טובים יותר מבחינה מקצועית וניהולית. נקווה שנצא מזה עם כמה שפחות נזקים.

וכל הכבוד לך על ניהול העיתון שלך. טוב שיש לך הרבה כותבים איכותיים. זה הכול תודות לך. יישר כוח!

יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

1. ועדות חקירה ותרבות הכסת"ח

משבר הקורונה עדיין בעיצומו וכבר נשמעים קולות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. עצם הקריאה הזאת, נועדה לייצר אווירה של כישלון ומחדל שיש לחקור אותם. למיטב הכרתי, מאזן הביניים של ההתמודדות עם הקורונה רחוק מאוד מההגדרה כישלון, אך את דבריי אייחד לעצם העיקרון של ועדת חקירה משפטית.

נקודת המוצא שלי היא, שבין כשמדובר בכישלון ובין כשמדובר בהצלחה, וסביר להניח שלרוב האמת היא אי שם על קו הרצף שבין כישלון להצלחה, יש לחקור אירועים כדי להפיק לקחים וללמוד הן מן ההצלחות והן מן הכשלים. הדרך הפחות מתאימה לכך היא ועדת חקירה משפטית.

האם ועדת חקירה, בראשות שופט, היא מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביצועיות לגיטימיות של ממשלה נבחרת? בניגוד לחשדות בפלילים, שאותם אך ורק המערכת המשפטית צריכה לברר ויש להדיר ממנה לחלוטין כל מעורבות פוליטית, לא כן בכל הקשור למדיניות וביצוע. על הממשלה מוטלת האחריות, תפקידה לקבל החלטות ולאחר מעשה נכון לבחון את התוצאות. בחינת התוצאות אינה סוגייה משפטית שלשופט יש לגביה שיקול דעת מיוחד, אלא סוגייה ציבורית. הדמוקרטיה מספקת לציבור דרכים רבות לבקר את הממשלה ולבחון את דרכה, בכנסת, בתקשורת ובמשפט הדמוקרטי העליון – בחירות. תרבות ועדות החקירה היא תרבות קלוקלת של משפוט; בחינת סוגיות בלתי משפטיות במשקפיים משפטיות. אין בכך תועלת. יש בכך נזק.

הנזק הוא הציפייה שנוצרה, מאז ועדת אגרנט, לא לוועדה שמטרתה להפיק לקחים, אלא לוועדה שמטרתה לערוף ראשים. הלקחים עליהם ממליצה הוועדה, הם תמיד בצל "הבשר", ההמלצות הפרסונליות. אם אין המלצות כאלו, זו "ועדת טיוח". אם ההמלצות נוגעות רק לדרג המבצעי, הן מוגדרות "הטלת אחריות על הש"ג". ואכן, מי שנושא באחריות הוא תמיד הדרג המדיני. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. האם תמיד אחריות פירושה הדחה? לא בהכרח. אך תרבות ועדות החקירה יוצרת ציפייה להדחה. זו תרבות שיצרה משוואה: הדחה או טיוח.

ועדת חקירה משפטית כמוה כמשפט. מקבלי ההחלטות באים אליה כנאשמים לבית המשפט. הם מצטיידים בהגנה משפטית ומטרתם היא להוכיח את חפותם, להציג אליבי ולהטיל את האשמה על אחרים. המחויבות שלהם היא לעורם. לא כן בתחקיר, דוגמת התחקירים הצה"ליים. בתחקיר צה"לי, שנעשה הן אחרי הצלחה והן אחרי כישלון, המטרה היא הפקת לקחים, ולכן המשתתפים בו אינם מנסים לגונן על עצמם אלא להיות שותפים בחקר המדויק ביותר של האירוע, על מנת להגיע למסקנות הנכונות לשם הפקת הלקחים המיטבית. תרבות ועדות החקירה מעודדת תרבות של כסת"ח, והכסת"ח הוא האוייב הגדול ביותר של למידה והפקת הלקחים.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 19.4.20

* מסרים סותרים – אומר שני מסרים שלכאורה סותרים זה את זה, אך הם משלימים זה את זה.

א. ממשלת האחדות הלאומית קום תקום, כי אין שום חלופה אחרת, ואני מאמין באחריות של כל הגורמים להבטיח שלא נידרדר לאנרכיה.

ב. יש להמשיך להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות למען הקמת ממשלת אחדות. אסור להיות שאננים.

* האלטרנטיבה – למתנגדי ממשלת האחדות יש טיעונים טובים ומשכנעים, אבל כאשר הם אינם מציגים את האלטרנטיבה, הם מתחמקים מעמדה ומסתפקים בהוצאת קיטור.

יש שתי חלופות. ממשלת אחדות בתנאים שנקבעו בין הליכוד וכחול לבן לפני שלושה שבועות או סיבוב בחירות רביעי, עם כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו, בתוך המשבר הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה. מי שבעד הסיבוב הרביעי – שיאמר זאת בגלוי.

אבל להציג רק מה לא ולמה לא, תוך התעלמות מהאלטרנטיבה ומחירה – זו גישה ילדותית.

* החלילן מהמלין – הדבר התמוה ביותר בעיניי בפלונטר הפוליטי, הוא איך עופר שלח הצליח להוליך את כחול לבן (תחילה את כולה ולאחר החלטתו האמיצה של גנץ את יש עתיד ותל"ם) אחרי תעלולים שמבוססים על פנטזיות שמלכתחילה לא היה להן שום סיכוי להצליח.

עופר שלח אינו אדם תמים, אבל התעלולים שלו נאיביים. המחשבה שניתן להקים ממשלת מיעוט מקרטעת וחסרת משילות ולגיטימיות ציבורית, שעצם קיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין, אנטי ישראלי לאומני תומך בטרור וב-BDS ושולל את קיומה של ישראל – לא יכול היה להצליח. שלח בנה על פנטזיות פסיכיות: בסך הכול הרשימה המשותפת צריכה להצביע בעד הממשלה פעם אחת... וביום שנתניהו היה יוצא מבלפור הליכוד היה זוחל להציל את ממשלת הפיגולים הזאת ומתמסר לזרועותיה של ממשלה לא לגיטימית... הבלוק היה מתפורר וכו'.

זאת כמובן היתה פנטזיה פסיכוזית של מגלומן פנטזיונר שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת וכל השחקנים יבצעו את התפקיד שהוא מלהק אותם אליו, רק הוא גאון שרואה את כל התמונה, וכל השאר פראיירים, פיונים ב"אורנים גדול" שהוא הגה ממוחו הקודח. באמת, הרשימה האנטי ישראלית "רק תצביע פעם אחת"... חחחחח... באמת, הליכוד יקפוץ להציל ממשלה לא לגיטימית ולא ימתין בסבלנות 3-4 שבועות עד שתתרסק. הרי ממשלה כזאת היתה מתפוררת, נרקבת ונושרת בתוך שבועות, והיינו נקלעים לסיבוב רביעי שבו נתניהו היה זוכה לרוב מוחלט ומחוקק חוקים שהיו מעמידים אותו מעל החוק. הפנטזיה הזאת – כל כולה חלומות אינפנטיליים באספמיה. הרי גם הבסיס של התמרון, תמיכת כל כחול לבן במהלך, לא היה בידיו. הוא היה משוכנע שכל חברי כחול לבן, שיום ולילה התחייבו בפני הציבור שלעולם לא יקימו ממשלה התלויה ברשימה המשותפת או אפילו בהימנעותה, יקפצו לדום ויתנו יד למהלך. אני קובע מידיעה, שיש עוד ח"כים בכחול לבן, שלא העזו כמו יועז הנדל וצביקה האוזר לסכל את הפיגוע, ונוח היה להם שהשניים יעשו בעבורם את המלאכה, אך בבוא היום מצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

כשהפנטזיה הזאת ירדה מהפרק, באה לעולם הפנטזיה הבאה, ילדותית וחסרת שחר כקודמתה. בשיאו של משבר ושעת חירום חסרי תקדים, הממשלה תילחם בקורונה ובמקביל כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים ותשנה חוקי יסוד במחטף. זה היה מדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. ומהאנרכיה הזאת היה נבנה רק אדם אחד. היינו הולכים לבחירות בתוך קורונה. ההצבעה  היתה נמשכת מיספר שבועות, כי הרי אי אפשר היה לקיים אותה ביום אחד. ובבחירות – נתניהו היה זוכה לפחות ב-70 מנדטים, כי הציבור היה מכה את מי שגררו את המדינה לאנרכיה. והדבר הראשון שהכנסת הזאת היתה עושה הוא חקיקת חוק התגברות רדיקלי, של 61 ח"כים, ומיד מבטלת את החוקים הפרסונליים ומחוקקת חוקים צרפתיים למיניהם, שהיו מעמידים את נתניהו מעל החוק. בקיצור, מדובר בטירוף מערכות. ואיך החלילן מהמלין הזה הצליח להוליך אחריו אדם רציני כמו בוגי יעלון, שאיבד את המצפן וטעה בניווט, לא ברור לי. פשוט טירוף.

צריך להבין – שלוש מערכות בחירות הוכיחו שני דברים.

א. שאין הכרעה ולכן הממשלה האפשרית היחידה היא ממשלת אחדות לאומית.

ב. שחצי מהעם דבק בנתניהו.

אי אפשר להחליף את העם ואיני רוצה להחליף את העם. אני מכבד את רצון הבוחר, ותומך בכל ליבי בממשלת אחדות לאומית. זו ממשלת אחדות לאומית בתנאים מצויינים לטובת כחול לבן. למרות הנטישה הבוגדנית של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן המפולגת מקבלת תנאים כאילו היא כחול לבן בשלמותה – ממשלה פריטטית, רוטציונית, התיקים החשובים ובהם תיק המשפטים בידיה. הסוס הטרויאני יעוף ממשרד המשפטים. ובעוד שנה וחצי נתניהו יסיים את תפקידו כראש הממשלה. כן, רק בדרך הזאת נראה את השילוש הלא-קדוש; האב, האם ורוח השטות, יוצאים את בלפור. כעת התנאים לממשלת אחדות מצוינים. אין לנתניהו 61 ח"כים, אין לו יכולת לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הוא לא יוכל להתחמק מן המשפט ובמשפט הוא יישפט על פי הראיות, ויש שופטים בירושלים.

* התעלול התורן – אחרי כישלון התעלולים הקודמים של לפיד&שלח, שהתבססו על פנטזיות, כעת יש להם הברקה נוספת (שכבר הוצעה לפני מיספר שבועות, טרם החלטתו האמיצה של גנץ). הם מציעים "להקפיא את המצב", כי טכנית אי אפשר היום לצאת לבחירות. אבל הם אינם מציעים שבחצי השנה הזאת האופוזיציה רק תירתם לעניין הקורונה, אלא שעה שהממשלה תעסוק בקורונה, כנסת לעומתית תחוקק חוקים פרסונליים נגד נתניהו, ואז נלך לבחירות.

כלומר, שוב אותה צורת מחשבה, שכולם ישחקו על פי התפקיד שלפיד&שלח ילהקו אותם. כלומר, ברגע שיחוקק החוק, הליכוד יחליף את נתניהו ותקום ממשלת אחדות, או הבלוק יתפרק, או תהיינה בחירות ללא נתניהו. וזו עוד פנטזיה נוספת על הפנטזיות הקודמות. מצב שבו ממשלה נלחמת בקורונה וכנסת לעומתית עוסקת בפוליטיקה רובנית כוחנית שמנצלת רוב מלאכותי, שאינו יכול להקים קואליציה אלא רק להתאחד באופן נגטיבי נגד אויב משותף, ותדרדר אותנו לאנרכיה.

החקיקה הזאת (שספק אם בג"ץ יאשר אותה) תדרדר את מצב החברה הישראלית ואת בסיס הלגיטימיות לפוליטיקה. כל החצי שנה הזאת תיהפך למערכת בחירת בצל המגפה; מערכת בחירות קשה, אלימה ומכוערת כפי שלא ידענו מעולם. עוד חצי שנה ללא ממשלה נבחרת, ללא יכולת להעביר תקציב, דווקא במשבר הכלכלי העמוק הצפוי לנו בעקבות הקורונה. וכעבור כחצי שנה, במקום הירתמות לאומית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, השלכת מיליארדים לפח על סיבוב בחירות מיותר, רביעי. סביר להניח שתוצאות הבחירות, תענקנה לנתניהו רוב מוחלט, כי הציבור יעניש את מי שדירדר אותנו לאנרכיה הזאת. דבר ראשון שתעשה הכנסת בהובלתו היא פסקת התגברות רדיקלית, שלמעשה תבטל את הרשות השופטת ומיד ביטול כל החוקים נגד נתניהו וחקיקת חוקים שיעמידו אותו מעל החוק.

הפנזטיות של לפיד&שלח מסוכנות.

* השתמש וזרוק – בחדשות הערב ביום חמישי בערוץ 12, היו שתי כתבות שלכאורה אין כל קשר ביניהן, אך הן קשורות מאוד זו לזו. האחת, במהדורה המוקדמת, ראיון עם בוגי יעלון. השנייה, במהדורה המרכזית, ראיון עם מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצי הלוי.

בראיון עימו, שב יעלון והצדיק את הרעיון של ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת ("הערבים" בלשונו). הוא שוב חזר על הטענה שצריך אותם בסך הכול להצבעה אחת.

בראיון עם הרצי הלוי הוא דיבר על תרחיש שבו אם תתפרץ קורונה ברצועת עזה, הדרך של הנהגת החמאס להתמודד תהיה פרובוקציה נגד ישראל. הוא הזהיר את חמאס מפני תגובה קשה מאוד, והזכיר את חוסר הפרופורציה בין מה שחמאס מסוגל לעשות לנו למה שאנו מסוגלים לעשות להם.

נחזור לראיון עם יעלון. הוא באמת חושב ש"הערבים" הם פראיירים? הם יסכימו לשכב על הגדר במהלך של "השתמש וזרוק"? בלי מחיר?

הנה תרחיש. קמה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. היתה הצבעה אחת. ואז מתרחש התרחיש שעליו דיבר הרצי הלוי. וישראל תגיב באופן "בלתי פרופורציונלי" כפי שהוא איים.

ומה? מה תעשה הרשימה המשותפת? היא הרי כבר הצביעה את "ההצבעה האחת". אבל הממשלה צריכה להעביר חוקים? היא צריכה להעביר החלטות בכנסת ובוועדותיה? היא צריכה לאשר תקציבים בוועדת הכספים? יעלון באמת חושב שניתן לתפקד כממשלת מיעוט, שכמובן תאבד את רשת הביטחון? שבכל יום הממשלה תיפול בכל ההצבעות במליאה ובוועדות? כמה זמן הממשלה תקרטע כך? כמה זמן היא תחזיק מעמד? שבועיים? חודשיים? עד העברת תקציב המדינה? או אולי כדי לפצות אותם ולפתות אותם להחזיר את רשת הביטחון, נשלם להם ב... אני אפילו לא רוצה לדמיין מה תהיינה דרישותיהם.

ואולי בכלל... ישראל לא ממש תגיב, מפחד מפני תגובתה של הרשימה המשותפת? לא. אפשרות כזו אני אפילו לא מעלה על דעתי.

* בוגי צדק – בראיון עימו בערוץ 12 נשאל בוגי יעלון על כך שהח"כים שהוא הביא, הנדל והאוזר, הכשילו את הניסיון להקים ממשלת מיעוט. והוא השיב: "שהוא לוקח אחריות" על השגיאה ותקף אותם בחריפות על "התנהגותם".

אני מבין את יעלון. הוא באמת עשה טעות. הוא היה צריך לבחור ח"כים מזן אחר. אבל הוא יכול להתנחם בכך שהוא קיבל גם החלטה נכונה. הוא לא הכניס אותי לרשימה. כי אני הייתי נוהג בדיוק כמו יועז וצביקה. לא הייתי מתקרנף, הייתי נאמן לדרך, לערכים, לעקרונות ולהתחייבות לבוחר.

אני בטוח שבוגי למד מטעותו. להבא הוא יבחר רק יס-מנים ופיונים חסרי מצפן, חסרי חוליות ונטולי מחשבה עצמאית.

* עתירה לא רלוונטית – העתירה לבג"ץ שנועדה למנוע מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם, כבר אינה רלוונטית, כיוון שהנשיא לא הטיל על נתניהו את המנדט. כעת, כדי שנתניהו יעמוד בראש הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים לפחות. אני משער שגם נגד זה תהיינה עתירות. כיוון שאני משוכנע שבג"ץ היה דוחה גם עתירה נגד הטלת המנדט בידי הנשיא, קל וחומר שהוא ידחה עתירה נגד החלטת הכנסת בנדון.

* דף המסרים החדש – דף המסרים החדש מתעשיית ההסתה של נתניהו, שאותו מדקלמים החסידים בהמוניהם, הוא דה-לגיטימציה לעו"ד ליכט המייעץ לכחול לבן במו"מ הקואליציוני, באשמה הנוראית שהלה שירת במסירות את עם ישראל בפרקליטות המדינה. לא ייאמן, לאיזה שפל בזוי הם יורדים.

ניגוד אינטרסים... חחחחח. איזו עליבות. ניגוד האינטרסים היחיד במו"מ הזה הוא עצם העובדה שהוא מתקיים עם הנאשם עצמו. הניסיון לדה-לגיטימציה של הפרקליטות, שמצטרף אליו ניסיון לדה-לגיטימציה לאנשי הפרקליטות לשעבר, הוא דבר מחפיר, לא לגיטימי ומביש.

* מי שלא רצה את אדלשטיין – מי שלא רצו את יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת – יו"ר ממלכתי לעילא ולעילא, שהגן על הכנסת ושמר על כבודה ועצמאותה מול דורסנותו של נתניהו גם במחיר מסעות הסתה ושיימינג איומים ונוראים בתעלות הביבים בניצוחו של יאיר נתניהו, שכל תקופת כהונתו ובכל חייו הפוליטיים כיבד מאוד את בית המשפט, שזכה להוקרה והערכה מכל חלקי הבית, שאחרי הסיבוב הראשון כחול לבן הצביעו בעדו כיו"ר הכנסת, וכאשר עמד בדילמה בין מצפונו לבין פסק דין (פס"ד שגוי גם לדעתי) של בית המשפט, בחר להתפטר – קיבלו (כלומר כולנו נקבל) את יריב לוין כיו"ר הכנסת. לוין הוא עוכר בית המשפט ומערכת המשפט, אידיאולוג של גימוד הרשות השופטת ויס-מן של נתניהו. זה מחיר הפופוליזם של כחול לבן, שרצתה לרצות את "הבייס" שהפך את אדלשטיין ל"אויב העם".

* חוליגנים – בהפגנת הדגלים השחורים השתתפו בני בליעל מנוולים, תחתית החבית של החברה הישראלית, אספסוף במובן הנמוך ביותר שיש, שקראו קריאות על כך שלא צריך היה להציל את נתניהו מטביעה בתעלת סואץ במלחמת ההתשה.

ביזיון! חוליגנים נאלחים! מסיתים ומדיחים!

מזעזע לראות אנשים שמידרדרים לתת רמתו של יאיר נתניהו.

* הפגנת הבל – המפגינים בשחור הפגינו כביכול נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל הפגנתם מפריכה מתוך עצמה את טענתם. שעה שישראל, כמו כל העולם, נאבקת בנגיף הקורונה, ואזרחי ישראל נמצאים בשל מצב החירום ברמות שונות של סגר, ואסור אפילו להתפלל במניין, יש רק החרגה אחת. בהנחיות משרד הבריאות להתמודדות עם תחלואה מנגיף קורונה החדש – COVIT 9) ) – בסעיף 21 "מניעת התכנסויות", סעיף קטן י"א, נאמר: "מותרות הפגנות והשתתפות בהליכים משפטיים לפי הצורך תוך שמירה על ההנחיות והוראות התקנות, לרבות לעניין כללי התנהגות במרחב הציבורי."

למה? כיוון שישראל היא דמוקרטיה וגם בשעת חירום זו, נשמרת זכות ההפגנה. אז על מה הם מפגינים?

כאשר היו פעולות לא דמוקרטיות באמת, כמו הניסיונות לחוקק חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, אכן היה צורך להתריע נגד הפגיעה בדמוקרטיה. אבל בהתמודדות עם הקורונה אין כל פגיעה בדמוקרטיה, ובאופן כללי, יש מעט דמוקרטיות ליברליות כמו ישראל.

בקיצור, היתה זאת הפגנת הבל על כלום.  

* סיכון מחושב – יש מידה של סיכון בהקלות ובתהליך היציאה ממדיניות הסגר. יתכן שבעוד שבוע שבועיים יתברר שהן האיצו את התפשטות המגפה ויהיה צורך לסגת מחלק מן ההקלות ומיד תופנה ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות על "ההימור המסוכן". אבל בעיניי ההחלטות ראויות ונכונות והייתי תומך אפילו בשחרור יתר, כולל במערכת החינוך. סגר אינו יכול להיות מדיניות ואינו יכול להאריך ימים. אי אפשר לראות את מכלול חיינו אך ורק דרך הפריזמה הבריאותית ולא כל שכן – פריזמה של מגפה אחת, מסוכנת ככל שתהיה. הנזק למשק ולחברה, לחינוך ולתרבות, לבריאות הנפש של אזרחי ישראל ולאיכות החיים, וכן לבריאותם של מי שסובלים ממחלות אחרות, כתוצאה מהסגר, חייב להילקח בחשבון. את הקורונה יש לראות כחלק מאותו מכלול. 

לכן, גם אם בדיעבד יתברר שהסיכון היה גבוה מדי ויהיה צורך לסגת – נכון לקחת את הסיכון המחושב. סגר ממושך הוא כסת"ח. יואב שורק כתב, בצדק, שאיננו עושים סגר בשל תאונות הדרכים, למרות שברור שאם לא תהיה תנועת מכוניות, לא תהיינה תאונות דרכים. ההשוואה נכונה. הסגר היה צעד הכרחי לבלימה, וכעת חשוב לשחרר.

* חותמת גומי – כל ההחלטות שנתניהו ומנכ"לי משרד הבריאות והאוצר מסרו במוצ"ש, כלל וכלל לא היו החלטות, כיוון שהן מחייבות החלטת ממשלה, והממשלה התכנסה רק בלילה, שעות אחרות אחרי ההודעה עליהן.

נתניהו הפך זאת לשיטה. קודם הוא מפרסם לציבור את ההחלטות ורק אח"כ מביא אותן לממשלה. הוא מזלזל בממשלה, בשרים ובכללי המשחק הדמוקרטי, כדי להעצים את עצמו ולגמד את שאר השרים.  נתניהו והתעשיה שלו מפמפמים את תאוריות הכזב על "מדינת העומק" ושלטון הפקידים על חשבון נבחרי העם, ובמקביל הוא עצמו עובד עם הפקידים מעל ראשיהם של נבחרי הציבור, תוך זלזול בוטה ומופגן בהם.

אני מקווה מאוד שממשלת האחדות, שאני מאמין שתקום, תחזיר את ניהול המדינה לתלם הדמוקרטי.

* מחלות רקע – מגפת הקורונה תקפה אותנו כאשר אנו מתבוססים במחלות רקע – המחנאות, הפלגנות, ההקצנה לשני הצדדים, ההיגררות אחרי השוליים הרדיקליים בשני הצדדים (הכהניסטים והרשימה המשותפת), השחיתות, ההסתה נגד מדינת החוק, דו-שיח של חרשים, פולחן אישיות למנהיג, שנאת אחים ועוד. ללא אותן מחלות רקע היתה לנו ממשלה נבחרת ויציבה שיכלה להתמקד בניהול המשבר. ללא אותן מחלות רקע לא היה צורך בממשלת אחדות לאומית, אבל אם היינו רואים בכך צורך היא היתה קמה בקלות, בתוך ימים. התרופה היחידה למחלות הרקע היא ממשלת אחדות. לא, ממשלת אחדות אינה תרופת פלא שתביא מזור לכל תחלואינו, אך היא התנאי ההכרחי לעצור את ההידרדרות, לייצב את החולה ולאפשר תחילת החלמה. אלא שבשל אותן מחלות רקע, הקמתה של ממשלת האחדות נתקלת בקשיים רבים כל-כך, עד שהיכולת להקים אותה נראית כמעט בלתי אפשרית. יש לקוות, שההכרח להקים אותה יביא את הצדדים לעשות את הצעד ההכרחי כל כך. 

* דוגמה אישית – נפתלי בנט ויתר על 20% משכרו. כל הכבוד! אני יודע לפחות על שני ח"כים נוספים שעשו כן – גדעון סער ועמיר פרץ. יבורכו. ואם יש נוספים שאיני יודע עליהם, אך גם הם נהגו כך – אף הם ראויים לשבח.

דוגמה אישית היא בסיס המנהיגות.

* הצד השני של הזום – "מה'ייתה עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת," תהתה להקת כוורת ב"שיר המכולת". ואני שואל, מה הייתי עושה אם הסגר היה שנה לפני שהמציאו את האינטרנט. ננסה לשער לעצמנו אותו סגר, רק בלי ווטסאפ, בלי דוא"ל, בלי אינטרנט, בלי זום. המחשבה הזאת נדמית לי כסיוט. בסיטואציה הזו הבידוד היה כצינוק.

הרבה דובר לאורך השנים על הלימודים המקוונים, על כך שמערכת החינוך מפגרת כל כך אחרי הטכנולוגיה ונמנעת ממימוש היכולת ללימוד מרחוק. והנה, החזון הטכנולוגי קורם עור וגידים ומערכות החינוך, מהגן ועד האוניברסיטה, יודעים לתת מענה מרחוק.

את יישומון זום לא הכרתי עד הקורונה. ועכשיו – היא מנת חלקי באופן יומיומי; ישיבות, פגישות עבודה, הרצאות, בית מדרש, אירועים קיבוציים, מפגשים משפחתיים. איך יכולנו להסתדר עד כה בלי הזום?

אנו נהנים מהקידמה הטכנולוגית שהופכת את החיים שלנו להרבה יותר קלים, מהירים, קומוניקטיביים. בשש אחרי הקורונה טכנולוגיות "המרחוק" המקוונות ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, מחיינו, מעבודתנו ומלימודינו. הרווחנו.

אבל יש לכך גם צד שני. ככל שאנו משתמשים יותר בטכנולוגיות ה"מרחוק" אנו לומדים גם את מגבלותיהן. לא יעזור, אף טכנולוגיה אינה יכולה להוות תחליף למפגש הבלתי אמצעי, האנושי, החברתי. אין דין ישיבת זום כישיבה פנים אל פנים. אין דין לימוד מרחוק ללימוד בצוותא. אין להשוות שיעור בכיתה לשיעור דרך המסכים. זו אינה אותה אינטראקציה, זו איכות אחרת.

טוב שיש את הטכנולוגיות הללו, טוב שנחשפנו אליהן, הן מייעלות את חיינו ומן הסתם גם בעתיד נחסוך הרבה זמן וכסף של נסיעות לישיבות שאפשר לקיים מרחוק. אבל ככל שנוכל, נשמח להיפגש, הן לעבודה והן לבילויים ובוודאי למשפחה. כי זו משמעות היותנו חיה חברתית.

* אש זרה – בשבת קראנו את פרשת "שמיני". לב הפרשה הוא סיפור מותם של נדב ואביהוא  – בניו של אהרון הכהן הגדול. בטקס חנוכת המזבח, לנגד כל עם ישראל, הם עלו כדי לבצע את תפקידם בטקס, על פי פרוטוקול מפורט. לפתע, כך כתוב, הם הדליקו "אש זרה" שלא נצטוו להדליק, ועל המקום יצאה אש מן השמיים והרגה את שני האחים, בשידור חי מול כל עם ישראל ולנגד עיניהם של אהרון אביהם ומשה דודם.

האש הזרה היא אש הקנאות הדתית – היומרה והיוהרה להיות יותר מחמירים מן החומרות, יותר אדוקים מאדוקים, יותר צדיקים מצדיקים. התורה פוסלת את הקנאות הזאת.

ראיתי את התפרעות הקנאים החרדים בקסבה של מאה שערים, בהפגנה נגד האיסור להתפלל במניין בעידן הקורונה. לא רק את הוראות המדינה השנואה עליהם הם הפרו, אלא גם את הוראות גדולי התורה כולל רבני העדה החרדית הקנאית. אבל לקנאות אין גבול. ככל שתקצין, יהיו קיצונים יותר, קנאים יותר. זו התגלמות האש הזרה של הקנאות.

* תחזית הקורונה שלי – אציג את התחזית שלי לקורונה, ובעוד מספר חודשים אומר בשמחה: "אמרתי לכם".

והרי התחזית: בעוד מיספר חודשים, בעקבות התפתחות הקורונה (שאין לי מושג מה תהיה) – הרבה מאוד אנשים יגידו "אמרתי לכם."

תראו שאני צודק.

* קווים אדומים – דיווח בעיתון לבנוני על עסקת השבויים הנרקמת מדאיג מאוד. אסייג את דבריי ואציין שהעיתון מתבסס על גורמים בחמאס, ויתכן שמדובר בפייק ניוז או לוחמה פסיכולוגית. על פי הדיווח, חמאס דורש שחרורם של 250 מחבלים תמורת מידע על השבויים והנעדרים. על המידע אין לשלם כל מחיר. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל, יש להחזיר את כל הגופות של מחבלים שבידינו. תמורת ישראלי חי, יש לשחרר מחבל חי. זה העיקרון שצריך להנחות את ישראל.

על פי אותו דיווח, חמאס עומד על דרישתו שכל משוחררי עסקת שליט שנאסרו מחדש ישוחררו. זו דרישה שאסור אפילו לדון עליה, כי משמעותה היא קבלת העיקרון שישראל משחררת מחבלים ומסכימה לכך שהם ישובו לעסוק בטרור, ויש להם חסינות לכל החיים.

בעבר, כל עסקאות השבויים החמורות הללו, שעלו בסופו של דבר במחיר דמים כבד, קיבלו רוח גבית מהציבור, שתמך בהן ברובו הגדול. אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי למד את הלקח, ודעת הקהל תציב בפני הממשלה קווים אדומים.

* עלילת פוסט פסח – ב"הארץ" התפרסמה ידיעה כאילו ישראל התנתה העברת מכונות הנשמה לרצועת עזה תמורת מידע על השבויים והנעדרים הישראלים שבידה. הן חמאס והן ישראל הכחישו את הידיעה הזאת. זה לא הפריע לגדעון לוי לפרסם פשקוויל ארסי, שבו השווה את העסקה, שלא היתה ולא נבראה, לעסקה הנאצית של "משאיות תמורת יהודים". ימים ספורים לפני יום הזיכרון השואה, כותב התועמלן האנטי-ישראלי פשקוויל בסגנון מובהק של מכחיש שואה. הוא טוען שישראל צריכה ללא תנאי להעביר מכונות הנשמה ושלאור הקורונה ישראל צריכה ללא תנאי מיוזמתה לשחרר את אלפי המחבלים הכלואים בישראל (אסירים פוליטיים כהגדרתו האורוויליאנית), ומצדיק את חמאס שמחזיק בידיו ישראלים חסרי ישע וגופות של חללי צה"ל בלי למסור מידע על מצבם.

והוא הוסיף עלילת דם חדשה: "ישראל גם שבה וריססה מהאוויר את השדות שליד הגדר. הרוח נשאה את החומרים הרעילים אל מחנות הפליטים." מדובר כמובן בריסוס שדות חקלאיים של יישובי עוטף עזה, כפי שמרוססים כל שדות החקלאות. עכשיו גדעון האו-האו מעליל על ישראל בהחדרת חומרים רעילים למחנות הפליטים. רגע, עונת עלילות הדם נגד יהודים לא אמורה להיות לפני פסח?

* סיפורים מלבנון – בימים האחרונים נחשפתי לקבוצת הפייסבוק החדשה, "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים." הסיפורים והעדויות – מרתקים. ניתן לכתוב מהם ספר שיתעד את הימים ההם, דרך עיני הלוחמים בפרספקטיבה של יותר מעשרים שנה. רוב הכותבים צעירים ממני, ששירתו ברצועת הביטחון בשנות ה-90. גם אני צירפתי סיפורים, משירותי הסדיר בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, בעומק לבנון.

* חמץ ראשון – בילדותנו הרחוקה, עם צאת שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער או לסביח המקורי (שעל שמו קרויה המנה), ברחוב עוזיאל ברמת-גן, ועומדים בתור אינסופי כדי לקנות את החמץ הראשון.

אבא שלי סלד מהמנהג הזה. הוא טען שזה מנהג של "פרעסערים". "אפשר לחשוב שרעבתם, ואינכם יכולים להמתין בסבלנות למחר בבוקר." כמובן שהוא צדק.

השנה, התורים האלה לא התקיימו, וכל בית ישראל המתינו בסבלנות לבוקר שלמחרת.

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שאני אוכל הוא המופלטות במימונה. בשנים הראשונות הייתי נוסע לחניכיי בנצרת-עלית (היום נוף הגליל) ומתארח במימונה אצל הורי החניכים (עברתי מבית לבית, בין המשפחות של יוצאי גלות מרוקו). כעבור שנים אחדות התחלנו לחגוג באורטל את המימונה כהלכתה. אבל השנה, מה לעשות, אסור להתכנס, ואי אפשר לחגוג.

אבל הראש האורטלי ממציא לנו פטנטים. לא, את המימונה אי אפשר לחגוג בזום. אבל צוות המימונה טרח וכל משפחה קיבלה "ערכת מימונה" עם מופלטות וספינג' טריים וחמים, עם חמאה ודבש, למימונה במשפחה הגרעינית.

* חג שמח – באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל שאלה אחת הקוראות: "למה כולם אומרים 'חג שמח'. החג הזה אינו שמח משום בחינה עבור מיליוני אנשים במדינה הזו."

והיא פירטה את צרות הקורונה, המובטלים, הקשישים הבודדים וכו'. ולהפתעתי רוביק הגיב: "אין לזירה הלשונית אלא להסכים. החג השנה עצוב. נכון שברכות הן קלישאות המאבדות את משמעותן, אבל במקרה זה הצרימה גדולה מדי."

זו טעות יסודית. "חג שמח" זה איחול, לא ציון עובדה. כשאנו מברכים ב"חג שמח" אנו מאחלים לאיש שיחנו שהחג שלו יהיה שמח. ולכן, דווקא ככל שעצוב יותר, כך ברכת "חג שמח" נכונה יותר ונחוצה יותר.

אגב, לי היה באמת חג שמח. וסדר שמח מאוד בהרכב משפחתי גרעיני מצומצם. למה? כי בחרתי להיות שמח ולעשות שמח.

* ביד הלשון: מעלה צביה – היישוב מעלה צביה בגוש משגב הוא יישוב קהילתי השייך לכת האִימֶן. היישוב נוסד כקיבוץ של התק"ם ב-1978, אך נסגר, וב-1986 נמסר לגרעין של אימן. מעלה צביה מנציח את זכרה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות. צביה היתה נשואה ליצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד (סגנו של מרדכי אנילביץ'). שמה בפי כל היה צִבְיָה.

צביה ואנטק, שניהם מנהיגים כריזמטיים מלידה, היו מנהיגי תנועת הנוער "דרור-החלוץ", מייסדי ומנהיגי קיבוצם ודמויות מופת מרכזיות ובעלות השפעה בתנועת הקיבוץ המאוחד. הם היו מקורבים מאוד לטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, והיו ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

אורי הייטנר

* * *

י"ז

הקומנדאן

ארוכים הימים של "מעצר הבית" שנכפה עלינו בימי מגפת הקורונה. אמרו רבותינו עליהם השלום שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. עתה כולנו, המנועים לצאת מהבית, באים הישר לידי חטא. זה חטא האכילה העודפת, קרי "הנשנוש" הידוע לשמצה, והריצה הלוך וחזור למקרר, שם מושבם של הדברים  הטובים...

נכון, אפשר לעשות מיני פעילויות בזמן החופשי שנכפה עלינו. חשבנו לנו שאם כבר משתהים  ליד מקורות האוכל, עדיף שיהיה בסמוך לזה גם דבר דפוס ראוי בהישג יד. העיתונים המונחים שם כולם מלאים קש וגבבה, בעיקר בימים האלה, והעיון בהם מוסיף על שעמומנו. מה מעניין ועשיר יותר מאשר ספר הספרים הוא התנ"ך שנאמר עליו שהכול בו?

על כן הבאתי את הכרך לפינת האוכל לעיון בכל הזדמנות. פתחתי באקראי ומצאתי את עצמי בספר "דברים" פרשת "שופטים" (דברים כ"א י"ח), שם הוראות חד משמעיות למיני התנהגויות חריגות לטעמו של מחבר הספר. לדוגמא, "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, אינו שומע בקול אביו ואימו, והוציאו אותו אל זקני העיר ואמרו, בננו זה סורר ומורה אינו שומע בקולנו זולל וסובא. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת. וכל ישראל ישמעו ויראו."

תמהתי על העונש הקיצוני הזה ותהיתי אם אמנם הפעילו אותו בכלל. מעניין אם היו הורים אשר ראו במו עיניהם את סקילתו של בנם באבנים עד מוות בעקבות תלונתם שלהם...!

הלכתי לחפש בפרשנויות השונות, החל מהמישנה וכלה בתלמוד ובפוסקים ובהרמב"ם ובפרשנים אחרים. ניחשתי שמן הסתם ישבו החכמים והתאמצו  למצוא מוצא כלשהו לתרץ את ההוראה הקיצונית  הזו לשואלים במשך הדורות, כפי שעשו בעניין המצמרר של בת יפתח שמוצא פי אביה בשוגג גזר את מותה, וכן בעניין איוב, שאמרו עליו חכמינו ש"איוב לא היה ולא נברא כי אם משל היה." וזה כדי לתרץ לשואלים כיצד זה משית הקדוש ברוך הוא עונשים נוראיים על איש צדיק, תם וישר...

מצאתי שבכל דור ודור הוסיפו הפרשנים סעיפים על גבי סעיפים שחייבים היו להתקיים כביכול בהתנהגותו של הבן הסורר, כדי להשית עליו את העונש הקבוע באותה פרשה. כגון שיהיה לא רק סורר ומורה ולא שומע בקול הוריו – אלא אוכל את מזונם מפיהם ומשאירם רעבים. ורש"י מוסיף שהבן הזה חייב להיות גם פושט בדרכים ומלסטם עוברים ושבים. וכך הלכו והוסיפו הפרשנים מיני מינים של חוליים רעים שצריכים להתקיים באותו בן כדי למצוא אותו אשם ולהענישו בסקילה. דברים שמבחינה מעשית לא יכלו להתקיים במציאות. כך שלמעשה הצליחו לנטרל את הציווי הזה שבתורה.

כאן נזכרתי בסיפור ששמעתי מפי אבי עליו השלום, שבעיר הח'אליפים היא בגדאד, חיה אישה אחת בשם מסעודה, אלמנה קשת יום שבנה יחידה מירר את חייה והיקשה עליה שוב ושוב. כל תחנוניה והשתדלויותיהם של אחרים לא הועילו להיטיב את דרכיו. עד שקצה נפשה בדבר והחליטה לפנות לרשות שמא יעזרו לה בכך.

ובימים ההם שלט התורכי בארץ. הלכה מסעודה לתחנת המשטרה הקרובה. שם המפקד היה הקומנדאן כּימָאל, איש חשוב לבוש מדים מבהיקים ומקל מרשים בידו, שקבלת המשרה הזו עלתה לו הרבה ממון ומאמצים, יען כי התפקיד במקום הזה מניב הרבה בקשישים.

שחה לו מסעודה, לקומנדאן, את צרתה תוך כדי התייפחות ודמעות כנהר. לקומנדאן  כִּימָאל חרה הדבר וחמתו בערה בו בזעמו על שבעיר אשר בשליטתו מתקיימת תועבה כזו.

"טוב מאוד שבאת אלינו, אנחנו נטפל בחצוף הזה ונחנך אותו. היכן בנך עכשיו?"

"הוא בבית אדוני."

"מֵהְמֵט (מוחמד בפי התורכים)," מצווה הקומנדאן על הג'ינדארם התורן, "תלווה את הגברת הזו לביתה והבא לכאן את הבן." פקד כימאל.

"תמאם תמאם." עונה מהמט.

יצאה האם מסעודה מתחנת המשטרה יחד עם מַהְמֵט הג'ינדארם והלכו לכיוון ביתה להביא את בנה לתחנה, היא ה"מַרְכָּז". תוך כדי הליכתה נכמרו רחמיה על בנה וחששה שמא יאונה לו רע  מידי הקומנדאן התקיף.

"הנה זהו בני," קראה לג'ינדארם והצביעה על איש עובר אורח תמים שנקרא בדרכם. 

"היי אתה, בוא הנה אתי לַמָרְכַּז!" פוקד עליו מַהְמֵט ותופסו  בידו האחת.  כמובן שלא הועילו תחנוניו של הבחור שלא עשה שום עבירה ושהוא אינו מכיר את האישה...

כך הובל המסכן ל"מַרְכָּז" והועמד בפני הקומנדאן. דבר ראשון כיבד אותו המפקד בסטירה כפולה ואחר החל מקללו לאמור: "חתיכת חצוף, כלב טמא, אָדָאבּ סִיזְ (מחוסר חינוך), פָאעִיל וּמִתִּגָ'אסִר לארִי, (פושטאק עז פנים),  כיצד זה בלי בושה תתחצף לאימך הורתך? – תנשק את ידה ותבקש ממנה סליחה כאן ועכשיו, ושא אותה על גבך חזרה עד הבית שלכם, שכולם יראו אותך בבושתך."

"אדוני, אני נשבע באלוהים ובמוחמד שאני לא מכיר את האישה הזו," מתחנן הבחור האלמוני.

"אתה גם משקר? סִיכְּתִר אָדָבְּ סִיזְ. (תסתלק מכאן מהר חתיכת חצוף). מֵהְמֵט תלך אחריהם ותוודא שדבריי יקוימו!"

הרכיב האלמוני את האישה על גבו והתחיל ללכת לכיוון ביתה כשמֵהְמֵט אחריהם.

פתאום בא לקראתו חברו מימים ימימה, שנדהם למחזה ושואל מה קרה.

"אני נושא את אימי הביתה."

"אבל  זאת לא אימך!!"

"נכון, אבל לך תסביר את זה לקומנדאן."

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

דניה מיכלין עמיחי

"תמול שלשום" – חנות ספרים ומסעדה

עם הפנים למחר

עם מותו של דוד ארליך ז"ל

במוסף "שבת" של "מקור ראשון", מיום שישי האחרון, התפרסמה כתבה על דוד ארליך, מייסד "תמול שלשום", שהלך לעולמו בעיצומם של ימי הקורונה. לפני כעשר שנים ראיינתי אותו, ולזכרו אני מצרפת כאן את הכתבה.

כל הקלוב של שני חדרים, חדר אחד לאכילה ושתיה, וחדר אחד לקריאה, אבל אין אדם מקפיד לקרות (לקרוא) במקום קריאה ולאכול ולשתות במקום אכילה ושתיה, אלא זה אוכל וקורא, וזה קורא ושותה, זה נכנס וזה יוצא." (תיאור קלוב הפועלים ביפו, מתוך "תמול שלשום" לעגנון, משם לקוח השם).

אם נאמר מסעדה, לא אמרנו הכול, אם נאמר מסעדה וחנות ספרים  עדיין לא אמרנו הכול. גם אם נאמר בית קפה מסעדה וחנות ספרים,  גם אז לא אמרנו את הכול כי עדיין לא אמרנו דבר על האווירה המיוחדת של המקום.

בשכונת "נחלת שבעה" בירושלים שרויים בצוותא ישן וחדש, הבתים עתיקים, ספוגי היסטוריה, אבל בהם וביניהם תוססים חיים. המקום משמש אזור בילוי מבוקש והרחובות הצרים מלאים במסעדות, בתי קפה וברים. בפינה נחבאת, נסתרת מעט מעין רואים (מעל כיכר מיכל הכהן, סבא רבא שלי, ממייסדי "נחלת שבעה"), שוכנת "תמול שלשום" – חנות ספרים, קפה ומסעדה. לאחר שמטפסים על שורת מדרגות בבניין הבנוי אבן ירושלמית, חוצים מרפסת קטנה, נכנסים לחדר שכולו גומחות ונישות וקשתות וריהוט עתיק, ובכל נישה מנורת שולחן שמפיצה אור רך על מדפי ספרים. עם הכניסה למקום אופפת אותנו אווירה שקטה, תרבותית וגם מעוררת תיאבון. ריחות מאפה וסלטים טריים וכמובן ארומה של קפה. המבט נמשך אל הספרים, חדשים עם ישנים, שירים ופרוזה, והעין קולטת שמות סופרים משלנו כמו דוד גרוסמן, עמוס עוז ומאיר שלו, לצד משוררים רבים: רמי סערי, גיורא לשם, והגדולים יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ועוד רבים אחרים.

בעל המקום, דוד ארליך, הזמין אותי לשבת ליד שולחן צדדי "על כוס קפה ועוגה" תוצרת המקום, כך יכולנו גם לשוחח בשקט על "תמול שלשום" ובעליו, וגם להסתכל סביב וליהנות מהאווירה הנינוחה של המקום.

ספר לי קצת על עצמך.

נולדתי ברמת גן ולמדתי בתיכון "בליך" המפורסם, הייתי מאוד פעיל. הנחיתי את כנס התלמידים עם הפוליטיקאי הצעיר אריאל שרון, שבדיוק השתחרר אז מהצבא. כמו כן הנחיתי כנס של תלמידי רמת גן עם ראש הממשלה יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו. כן הייתי פעיל במועצת התלמידים וערכתי את עיתון בית הספר. בעצם הייתי עיתונאי מגיל צעיר. הייתי כתב "מעריב לנוער" ואז כבר היה ברור לי שאהיה עיתונאי. לא היה לי חלום גדול יותר מאשר להיות כתב ב"מעריב". זו היתה פסגת  שאיפותיי. בצבא הייתי קצין תותחנים. עברתי כל מיני דברים בחיים. אני מאמין שכל גיוון מאפשר לך להתחדש. ועכשיו כשהפכתי לאבא בגיל מאוחר יחסית, אני צעיר יותר מתמיד, התאומים שלי מחזיקים אותי צעיר.

איך הגעת לרעיון הזה של מסעדה-חנות-ספרים?

שהיתי בארצות הברית שלוש שנים, במהלכן לימדתי עברית בשלוש אוניברסיטאות שונות. בארה"ב ראיתי שיש דבר כזה שקוראים לו בית קפה חנות ספרים, וההמצאה הזו מאד מצאה חן בעיניי. אז לא העליתי בדעתי שאני אעשה דבר כזה בעצמי, אבל בראש נרשמו לי כבר הרעיונות האלה. כששבתי ארצה לא רציתי לחזור לעסוק בעיתונאות, שזה היה התחום העיקרי שעסקתי בו; הייתי עיתונאי ב"הארץ", ב"דבר" וב"קול ישראל". הרגשתי צורך  לעשות משהו חדש ומסעיר, ואז עלה הרעיון של בית-קפה-חנות-ספרים פה בירושלים. היתה לי אינטואיציה, ועד היום היא מאוד חזקה לגבי זה. הרגשתי שזה מתאים פה, שזה עונה על איזה צורך, והנה אנחנו כבר קיימים 15 שנה, מאז יוני 1994. לא היה לי ניסיון לא בביזנס, לא בבישול ולא בעיצוב, ועשיתי הרבה דברים מתוך כורח  מצד אחד ואינטואיציה מצד שני. זה לא היה קל אז וזה לא קל היום. אבל היום אנחנו עסק פורח ופופולארי. אנחנו מאוד ידועים בירושלים ולא רק בה. העסק שלנו שרד בתקופות קשות כמו האינתיפאדה למשל, שלא מעט עסקים נסגרו במהלכה. כשמסעדות התפוצצו, לא הרבה אנשים ששו  לצאת לאכול בחוץ.

אם היו מבקשים ממך להגדיר את המקום בשתי מילים מה היית אומר?

זה בראש ובראשונה מקום שנושם תרבות, אבל הוא גם מסעדה לכל דבר.

מי הקהל שבא הנה?

קהל מאוד מגוון; גם ישראלים, גם תיירים, גם דתיים, גם חילוניים, צעירים ומבוגרים. קהל מאוד מגוון.

באים הנה בשביל הקפה או בשביל הספר?

גם וגם, וזה שונה מאדם לאדם. הנה הזוג שישב פה לידנו, אני חושב שהם בדייט, אנחנו במרכז העיר, אנשים באים גם לסידורים וגם לפגישות.

אתם לא ממוקמים ברחוב, צריך לדעת עליכם כדי לבוא הנה.

נכון, אבל עכשיו אחרי 15 שנה המקום מאוד ידוע. יתירה מזו, אנשים אוהבים את הסוד הגלום בו.

אני מבינה שיש לכם לקוחות קבועים.

יש הרבה לקוחות קבועים, אבל לא כולם.

איזה סוג ספרים אתם מחזיקים פה, משומשים או חדשים?

גם וגם. אני משתדל שספרות עברית טובה תהיה כאן. אם יוצא ספר חדש של עמוס עוז, הוא יהיה כאן. אין לי הרבה מקום, זו לא חנות ספרים גדולה ואני נדרש לבחור. הדגש הוא על ספרות עברית, ספרות יפה, וכמובן שירה. יש לנו כמה מדפים של ספרות עברית מתורגמת לאנגלית, כי חשוב שתיירים שבאים או דוברי אנגלית ייחשפו לספרות עברית גם אם הם לא קוראים עברית.

איפה אתה משיג את הספרים?

יד שנייה. הרבה פעמים אנשים מביאים לי עיזבונות, מביאים לי ספרים שהם כבר לא צריכים, יש לנו הרבה ידידים.

והמחירים פה זולים?

ממוצעים. יש הזדמנויות לא מעטות, מציאות. אבל על ספרים חדשים אני לא יכול לתת מחירים זולים כי אני לא רשת גדולה.

אתה בוחר את הספרים לפי הטעם שלך?

פחות או יותר. ספרים מיד שנייה אני לא בוחר, הם באים, ויש ביניהם דברים יפהפיים, לפעמים דברים מפתיעים.

יש לכם פה התכנסויות של דתיים, בצוות יש לכם ערבים, זו אמירה שאתה רוצה לומר שכולם שווים אצלכם?

כן ולא. ירושלים עיר דו-לאומית, ברוב המסעדות הטבחים הם ערבים. בזה איני מיוחד. אני כן מיוחד בזה שרוב הצוות הערבי עובד אצלי כבר המון שנים ויש יחסים טובים וביקורים הדדיים, וזה מאד חשוב לי. זה קורה לבד כי כך המקום וכך צריך להיות. הוא הדין  לגבי הדתיים. זה מתחיל מזה שהמקום כשר וסגור בשבת. מרגע שפתחתי אותו הוא הפך לאטרקטיבי גם לציבור הדתי ויש פה דו-קיום מבורך של דתיים, בעיקר כיפות סרוגות, וחילוניים. יתרה מזה, אני חושב שהדתיים נהנים מכך שלמקום יש איזה פן בוהמי. גם הקהילה ההומולסבית בעיר אוהבת לבוא הנה.

יש פה סוגי מאכלים מיוחדים שאפשר להגיד שבגללם אנשים באים?

יש פה אוכל טוב. כשפתחתי את "תמול שלשום", עניין האוכל לא היה חשוב לי במיוחד, זה לא התחום שלי, למרות שתמיד הבאתי אנשים טובים, זה לא היה משקל הכובד של המקום. במשך השנים הלכנו יותר ויותר לכיוון של השבחת האוכל, וכיום יש לנו פה אוכל טוב באמת, ואנחנו ידועים בעניין הזה, ויש אנשים שבאים לכאן בגלל האוכל. לפני זמן מה קיבלתי מייל ממישהי חובבת בישול שיש לה בלוג על אוכל, היא ביקרה פה ואמרה שקשה מאוד למצוא בפסח מקום שיש בו אוכל גם טעים וגם כשר וציינה אותנו לשבח.

יש פה אנשים שיושבים וכותבים?

כן, בהחלט. היה מקרה מפורסם במיוחד של נתן אנגלנדר, סופר אמריקני צעיר שמאוד התפרסם, שמשווים אותו לבשביס זינגר. הוא ישב בשולחן הזה שלפנינו במשך כמה שנים וכתב כמעט את כל הספר הראשון שלו. בחור מאוד צעיר. יום אחד הוא הגיע זורח וסיפר שהספר שלו, שטרם סיים, נמכר להוצאה מאוד חשובה וגדולה בארה"ב, ושהם רכשו את הזכויות על ספר שני שלו, שהוא עוד לא התחיל לכתוב. הספר באמת הופיע והיה להצלחה מאוד גדולה בארה"ב ותוך זמן קצר תורגם ל-12 שפות. לא מזמן הופיע גם הספר השני שגם הוא כבר מאוד מצליח. כל הסיפור הזה היה לפני עשר שנים. נתן חזר לחיות בניו יורק ולפני שנה בפסטיבל סופרים בינלאומי הוא בא לירושלים, הגיע אלינו ונתן לנו ערב קריאה. היה מדהים לראות איך הבחור הזה שגדל פה נהיה כוכב.

גם יהודה עמיחי כתב פה?

יהודה עמיחי היה בן בית אצלנו, אבל לא כתב כאן. היתה בינינו ידידות חזקה ויש לו אחוזים פה. הוא המשורר שהופיע אצלנו בליל הפתיחה של "תמול שלשום" וקרא משיריו. זו היתה יוזמה שלו, אני הזמנתי אותו והוא הציע שיקרא כמה שירים. אמרתי לו שזו היתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש. יש כאן פינה הקרויה על שמו, יש בה כורסה, שהוא נהג לשבת בה הרבה, ולכן עד היום אנחנו קוראים לה כורסת עמיחי. אנשים באים ושואלים עליה.

מי עוד קרא פה משיריו?

אנחנו מארחים פה באדיקות לאורך שנים סופרים ומשוררים בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע. במשך השנים התארחו אצלנו כל ה"מי ומי" של הספרות הישראלית, אבל גם הרבה צעירים לאו דווקא ידועים.

איך אתה מפרסם את המקום, או שהדברים עוברים מפה לאוזן?

התוכנית הזו של ערבי הספרות מביאה לנו הרבה פרסום מפה לאוזן, וכל הזמן מביאה קהל נוסף ומגוון. למשל אירחתי מישהו שכתב ספר על רכיבה על אופניים, אז הקהל שבא היה לאו דווקא הקהל הקלאסי של אוהבי ספרות גבוהה. הדברים מתגלגלים מפה לאוזן. יש לנו סדרה שנקראת קפה מדעי. אנחנו מארחים אנשי אקדמיה שמספרים על חומרי מחקר שלהם. החודש למשל הנושא הוא נדלים ונחשים, והקהל שוב לא הקהל הקלאסי של אוהבי ספרות. יש אנשים שאוהבים את המקום בגלל הפיסיות שלו; בנין עתיק בן 140 שנה, בניין לשימור, עם הנישות והחלונות, ואבנים של פעם. זה גם אחד מהסודות של המקום שגורם לאנשים לרצות לחזור ולבוא לכאן.

מי הלך בעקבותיך בירושלים?

בירושלים אני היחיד, בתל אביב ישנה "תולעת ספרים", שהיא ותיקה מ"תמול שלשום".

ספר לי על הספר של ה"בליינד דייט" שהוצאתם כאן.

המקום הזה מאוד אהוב על זוגות, ויש פה הרבה בליינד דייט וחיזורים ארוכים, ופתאום עלה הרעיון שנוציא את הסיפורים האמיתיים בספר ונמכור אותו כאן. "ספר האהבות" הוא ספר מאוד נחמד ומדבר בעד עצמו. מעצבת מאוד מוכשרת עשתה אותו ושלושה צלמים חברו לצורך העניין. התמונות מספרות את הסיפור של המקום ואנחנו מאד גאים בזה.

תן לי דוגמה אחת מהספר.

הסיפור של אורית ואליסף מעניין. הם יצאו כמה פעמים ונפרדו ואז הוא שלח לה הודעת טקסט: "לא מאתמול ולא משלשום." היא שלחה סימני שאלה והוא אמר לה להתמקד באתמול ושלשום והיא קלטה למה הכוונה. למחרת הגיעה ל"תמול שלשום" די נבוכה, אבל אזרה אומץ ושאלה את המלצרית אם יש לה משהו בשביל אורית. בתשובה המלצרית הושיבה אותה בכורסה, הכניסה דיסק למערכת, הביאה לה כוס קפה וצלחת עם גלידה ושמה לידה את "שירי ירושלים" של יהודה עמיחי. לבסוף הביאה לה את המכתב של אליסף. סוף טוב הכול טוב, אחרי ארבעה חודשים הם התארסו. כיום הם גרים בעטרת שבחבל בנימין והורים לדוד בן ארבע, אליעד בן שלוש ותמר בת שנה.

אתה בעצמך סופר, ספר לי על הספרים שלך.

כן, אני כותב כבר הרבה שנים. קודם הייתי עיתונאי כמו שאמרתי לך, שני הספרים הראשונים שלי, "הבקרים של שלישי וחמישי" ו"כחול 18", הם של סיפורים קצרים, ז'אנר שמאוד קרוב לי. אני גם אוהב לקרוא סיפורים קצרים. ועכשיו אני מתקשה במעבר מסיפור קצר לרומן. הרבה שנים אני מנסה ונדמה לי שעכשיו אני עומד להצליח.

לפני שיצאתי נתן לי דוד דף תוכניות לחודשיים הקרובים. התוכניות מגוונות, נושאים שונים ומרצים שונים; שיחות עם משוררים וסופרים על יצירותיהם, שירים, סיפורים;  וגם קפה פוליטי – "היום שאחרי", וזאת  –  ב"תמול שלשום".

מהכתבה ב"מקור ראשון" למדתי שארליך היה בן 61 במותו, שאת יהודה עמיחי הכיר בברקלי שבקליפורניה, שם למד ספרות. הידידות ביניהם נשמרה כל השנים, ועמיחי עודד אותו לפתוח את  "תמול שלשום".

בין אורחי המקום היו סופרים ישראלים כאהרן אפלפלד, עמוס עוז ודוד גרוסמן, וסופרים מן העולם כארי זה לוקה האיטלקי, וכנ"ל נתן אנגלנדר האמריקני.

המקום לא נסגר מעולם מרגע היפתחו, אף לא בימי רעה ומצוקה, אבל כיום  נסגר בהוראת משרד הבריאות. שותפו של דוד ארליך, דן גולדברג, ואביו של דוד בן ה-95, מקווים לפתוח את המקום לאחר יעבור זעם. עובדי המקום שהוצאו לחל"ת, ממשיכים לבוא יום יום בלא תשלום ומבטיחים לתת כתף לפתיחתו המחודש של "תמול שלשום". בתקווה שכך באמת יקרה.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

אהוד בן עזר

99 שנים לקרב על פתח-תקוה

בכ"ז בניסן תרפ"א

5 במאי 1921

מתוך: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".

הקרב הגדול על פתח-תקוה, באים הפרשים ההודים

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא    – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכישלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

אהוד בן עזר: ספק אם יש כיום מישהו בפתח-תקווה שזוכר [מקריאה כמובן] ומזכיר את תאריך כ"ז בניסן תרפ"א, שחל אותה שנה ב-5 במאי 1921. זוהי עיר שאינה יודעת את עברה ואינה מוקירה תודה לאלה שעדיין משתדלים לשמֵר אותו.

המשך תיאור המערכה שהבאתי כאן ותוצאותיה – מצוי בפרק עשרים: האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר. פרק עשרים ואחד: סעודת השלום עם הכפר יהודייה בדרום... ופרק עשרים ושניים: ...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון – כולם בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הנשלח לכל מבקש, במתכונת של קובץ וורד עברי.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאלי עמיר היקר, אני שולח לך עוד שני סיפורים של דודתי אחות אבי המשוררת אסתר ראב, שחיתה בקהיר בראשית שנות ה-20 למאה שעברה עם בעלה איזאק גרין שהיה גם בן-דודה שלה. אולי תמצא עניין גם בנופים האלה, נוסף על הקטע שמופיע בסוף היומן של המסע שלי למצרים בשנת 1989, שאותו קראת [באותו יומן, הקטע: "בקהיר, פרקי זיכרונות"]. הסיפורים נכללים גם בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב שנערך על ידי.

שלך

אהוד

אהוד יקירי, ואו , ואו, ואו, הקטע הראשון ["ריבת שושנים"] הוא שירה לירית נפלאה, מרתקת, רבת גוונים וצבעים, תענוג לקרוא, צריך לקרוא לאט-לאט ולחזור ולהתענג. 

הקטע השני ["תחת האוקליפטוס בחילואן"] יפה וריאליסטי, תמונות מוכרות לי מהסרטים המצריים. אגב באזבקיה שהיא מזכירה נערכו החאפלות של אום כלת'ום, באולם ששמו חדיקת אל-אזבקיה. הנילוס אכן לא מרשים כל כך גם בהשוואה לחידקל ילדותי.

ראב דודתך גדולה, וטוב שאתה דבק בה ומגיש אותה לקוראיך. 

תודה רבה 

אלי עמיר

* ציטוט מהגיליון הקודם: "מחר-מחרתיים רעידת אדמה קשה שכמוה מתרחשת באזורנו רק אחת לכמאה שנים? גם אז נהיה אשמים באי-מוכנות?"

אדריכל מוטי בן-חורין: "כן! לא מוכנים בחלקם. מאידך: הבניינים שבתיכנוני? – מוכנים!"

* אהוד היקר, לאחר שננזפתי על-ידיך בעניין גרשם שלום, קראתי את הריאיון שלך איתו בגיליון האחרון, ואני מודה שלא היה קשה להבין כפי שפחדתי. הבנתי אפילו את עניין "האנרכיזם הדתי" שלו, את הציונות האחד-עמית, את הציונות כתנועה בתוך ההיסטוריה, בניגוד לגישה האורתודוכסית המאמינה בגאולה משמיים. בריאליזם משכנע הוא מסביר מדוע הכנעניות היא תנועה חסרת שחר. במשפט אחד הוא מתאר את הטענה הליבוביצית בעניין מהות היהדות: לדעת שלום, בניגוד לליבוביץ, היהדות היא לא תופעה מוגדרת סופית (כמו – קיום מצוות!). ברור ששלום צדק שאסור היה לכנסת לחוקק חוק "מיהו יהודי". וכן, מתאר שלום, מי שהיה חלק מ"ברית שלום", כי לא היה עם מי לדבר בצד הערבי, ואם היה מישהו כזה, הערבים רצחו אותו.

זה סיכום קצרצר שבא לרמוז לך שהבנתי.

אהבתי את שירי הילדים בימי קורונה של מיכל סנונית ושל יואל נץ. הדסה מור כתבה על "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מרקס, והיא זכרה כל פרט ברומן, למרות שקראה מזמן. אני מקנא בזיכרון שלה. 

נעמן כהן כתב על "דקמרון" של בוקצ'יו, שנכתב בעת מגיפת דבר בפירנצה, והוא מתאר קטע מהספר.

לא היה משעמם.

שלך

משה גרנות

* יעקב רוב: תגובה לדבריו של נעמן כהן בגיליון 1532. ניהול מחלוקת הינו דבר לגיטימי. העניין הוא לנהל דו שיח תרבותי וללא הצמדת תוויות ולאחר קריאה מי כתב ולמה כתב שהרי למאמר מצורפות כתבות המקור לנאמר בו! זה ימנע הוצאת כעס והתלהמות לריק. על הכותב לזכור שהחיים ביד הלשון והכותרת שכתב הינה חד משמעית בבחינת לשון הרע. אז לחשוב פעמיים לפני תגובה זו המלצתי.

ולעצם התגובה: ציינתי כי ארגון הטרור האסלאמי, ארגון הג'יהאד, הינם ארגוני טרור קטלניים וכי קיימת קפיצה גדולה של תדירות סוגית של התקפות הטרור בהיבט העולמי כמו: אפגניסטן, בנגלדש, אינדונזיה, עיראק, נפאל, קשמיר, רואנדה, תאילנד, הגדה המערבית/עזה, וכי קיימים 10 ארגוני טרור שלבדם מאיימים על קיומם של יותר ממיליארד בני אדם בעולם, וארגוני הטרור הם האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה עצמה.

מדינת ישראל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה והאיחוד האירופאי אינם מכירים בחלוקה בין "זרוע מדינית" לבין "זרוע צבאית" ומבחינתם כל ארגון חמאס, על כל זרועותיו, הוא ארגון טרור. מפת הדרכים דורשת את פירוק חמאס יחד עם ארגוני טרור. אינני טועה ולא מטעה: אני מצרף את הסימוכין לנכתב כי בית משפט בכיר באירופה טען כי יש להסיר את החמאס מרשימת ארגוני הטרור אבל ברור שזה הזוי בבקשה לקרוא את המאמר לפי הלינק:

https://www.arabianbusiness.com/eu-court-says-hamas-should-be-removed-from-terror-list-575727.html

EU court says Hamas should be removed from terror list

ברור שדעתי היא כדעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבתוך המאמר צוטט אומר כי "נראה כי רבים מדי באירופה, אשר על אדמתם שוחטים שישה מיליון יהודים, לא למדו דבר. אך אנו בישראל, למדנו." הוא מיתג את חמאס "ארגון טרור רצחני..." – שאחרת לא הייתי כולל את חמאס בין 10 ארגוני הטרור המסוכנים שמאיימים על יותר ממיליארד אנשים בעולם.

* שלום רב אדוני העורך.  הערתך נכונה (1532): מלפני אדון חוּלי ארץ. לא ריקודים ולא כרכורים. חולי משמע תמלאי פחד וחלחלה, וההסבר בגוף המשפט.

לרשימתו של אורי איתיאל (1532) אתה שואל למה שתי ערים ולא שלוש? שכחת שאתה חי במדינה שבה כל כמה בתים נחשבים לרשות מקומית עם ראש וסגן וצבא פקידים. נהג אישי תנאים דימיוניים במשכורות ובפנסיה וכל היתר.

למשל, ברמת גן אתה חונה בצד ימין תקבל דו"ח מעיריית גבעתיים ואם חנית בשמאל תקבל כזה מרמת גן, וברחוב המקביל, עד מרחק שני עמודי תאורה מהרמזור, זה רמת גן, ואחרי זה תקבל דו"ח מבני ברק. כך עשקו באין מפריע את הנהגים התמימים עד  שקמה זעקתם ואז נאלצו אותן  הרשויות הננסית לציין על תמרוריהן היכן בדיוק העמיד העבריין את מכוניתו ולמי עליו לשלשל את כספו.

והלא בסך הכול יש לנו מדינה בגדל אגוז קוקוס בעל נפח ממוצע.

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* יניב הלר: חוּלי ארץ – הטוב ביותר בעיניי מלשון מחול. ככתוב ממש קודם – ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן. נדמה לי שרק השבוע [שעבר] התייחס אבשלום קור בדיוק לפסוק זה בפינתו בגל"צ.

* האם אורח-מחשבתו של יאיר נתניהו תקין, או שהוא סובל מהפרעות?

* אמיר לוי מראיין את העיתונאי החרדי יהודה שלזינגר: "לדבריו [של שלזינגר], יש שני מרכיבים מרכזיים שגרמו להתעוררות המאוחרת. 'ראשית כל, ישנו חוסר החיבור לעולם הטכנולוגיה: אמנם במגזר החרדי בהחלט צורכים את כלי תקשורת המגזרית, אבל אין להם טלוויזיה ועדכונים תמידיים בטלפון הנייד, והם לא קיבלו את המידע שקיבל הציבור הכללי. בנוסף, היתה תקלה גדולה מאוד בתחילת הדרך שכמעט אף אחד לא מדבר עליה, וזו ההוראה של הרב קנייבסקי להמשיך וללמוד למרות תקנות הבריאות שהורו על סגירת כל מוסדות הלימוד. אחר כך יצא איזה סרטון שמסביר שהרב כנראה לא הבין או לא ידע על מה הוא פוסק, או שהוא בעצם זיהה את הסכנה ואמר שאפשר להמשיך ללמוד אבל לפי הכללים ולפני שהחמירו את הנהלים. בכל מקרה עלו כאן שאלות קשות מאוד מבחינת אמונה. אצל החרדי הממוצע, קשה מאוד לחיות עם הטענה שהרב לא ידע, כי מדובר בקודש הקודשים מבחינתו. מבחינה הזו, אם היינו מצפים לחשבון נפש עמוק מהעולם החרדי, לא נראה שהוא איבד את האמונה בחכמים למרות התקלה העצומה שהיתה פה.'" [אתר "מידה", 13.4.20].

* אודי יקר,  כבר מזמן  רציתי לכתוב לך איזו שמחה גורמת לי פתיחת העיתון עם שיריה המופלאים של אסתר ראב. אני בטוח שכמוני יותר ויותר חובבי קריאה "יגלו" את המשוררת המופלאה ויכירו לך תודה על שגאלת אותה מהשיכחה הציבורית וזיבולי השירה החדשים שממלאים את דפי הדף לספרות השבועי של "הארץ" (למרות מה שכתבתי הופתעתי בערב החג לקרוא שני שירים מצויינים של שלומי חתוכה – משורר פוליטי עם אג'נדה מזרחית בוטה בדרך כלל, והנה הפתעה גדולה:  שירה גדולה, לא מתחכמת, מסרים אישיים עם השלכות כלליות – הקיצור, הפתעה). אבל העולם האינטימי של ראב לוחש לי ממרחקי הזמן והטבע של ארץ ישראל אמת אישית, רחוקה ומרגשת הרבה יותר.

מקווה שאתם בטוב, ספונים בחדרים ומבשלים... וזה בערך מה שגם אני עושה...

שלך

דוד שריר

לדוד היקר, אני מתפלא על הפסימיות שלך בקשר לשירה המתפרסמת בעיתון "הארץ". והלא יש לנו כיום משוררת לאומית חדשה, כך ממש הוכתרה בעיתון "הארץ" – אגי (אגנס) משעול, שזכתה לתהילת עולם כאשר בכנס בינלאומי בשער ברנדנבורג שבברלין קראה שיר קינה על מחבלת פלסטינית צעירה שפוצצה עצמה בסופרמרקט בירושלים.

אני שולח לך בינתיים את קובץ הוורד העברי המנוקד של הכרך "אסתר ראב / כל השירים", שכמובן ערכו כיום אינו מגיע למעלתן של משוררות לאומיות כאגי משעול.

שלך

אודי

* קישור מומלץ לכתבה מעניינת של שלמה נקדימון: "האישה שלנו בקהיר: סיפורה של איזבל פדרו, המרגלת הישראלית שחדרה למצרים של נאצר."

https://www.haaretz.co.il/magazine/MAGAZINE-1.1221653

* איליה בר-זאב: יום שני הוא ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני מעביר למכתב העיתי עוד מיספר שירים מתוך ספרי האחרון "בעקבות הזמן השרוף", שיצא בחודש ינואר והופץ בחנויות הספרים ולפתע... התקפת הקורונה מעסיקה עולם ומלואו וכל אחד בעולמו ובמשפחתו. ספר זה כולו שואה וללא גבורה. כחצי מיליון נרצחו במחנה בלזץ ונותר עד אחד בלבד. אפילו בגרמניה הוא  הוכרז כמחנה השמדה ולא מחנה ריכוז.

כל מי שרוצה לרכוש את הספר, בהוצאה של "עיתון 77" – יכול גם לפנות אליי ישירות (איליה בר-זאב – 052-4792278) – ותמורת 60 שקל יישלח אליו הספר בדואר עם קבלה והקדשה.

* אנחנו משתתפים בצערה של גרטה טונברג בת ה-17 משטוקהולם על כך שמגיפת הקורונה החריבה את המסע המיוחצ"ן והחובק-עולם שלה נגד שינויי האקלים. אם אכן היתה קונספירציה סינית בהפצת המגיפה – ייתכן שהיא כוּונה בין השאר נגד פעילותה זו של גרטה, המפריעה לתעשייה המזהמת בסין.

* במשך ימי חג הפסח וחול המועד הופסקה שאיבתם של מי הכנרת למוביל הארצי מחשש של חמץ! – חשש שמתגבר אפילו על "בטל בשישים".

רבנים בישראל, שהתקשו, ועדיין חלקם מתקשה, להבחין בנגיף הקורונה ולמנוע התקהלויות שגורמות הדבקה בו – יודעים בדיוק את שיעור החמץ במי הכנרת ואוסרים על שאיבתם בפסח! – עכשיו, שחלף הפסח וחודשה השאיבה, אפשר כבר לשתות את מי החמץ של המוביל הארצי מכל הברזים בישראל!

איזה יופי! איזה טמטום!

ד"ר עזרא זוהר, שבזכותו התבטלה משמעת המים הדרקונית בצה"ל והם הפכו לאספקת ציוד חובה לחייל ממש כמו תחמושת – המליץ על שתיית 5 ליטרים מים ביום, גם בכל צורה מוגזת ומומתקת!

* ברצוננו לברך את חדשות ערוץ 11 מדי שמונה בערב – על תרומתם לבלבול הציבור ולמתיחת ביקורת קשה על הממשלה והעומד בראשה, כמעט אפשר לחשוב שאלה הם האשמים במגיפת הקורונה!

* בואו להפגין! בזכות הצדיקים איימן עודה, יאיר לפיד, בוגי יעלון ואיווט ליברמן – נשליך את נתניהו לכלא מעשיהו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2233 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל