פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1534

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בניסן תש"ף, 23.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת. הַרֵם זְרוֹעַ – וָהָךְ. // עמוס גלבוע: ההסכם להקמת ממשלה. // אלי עמיר: הזורנה והדהולה. // חיימקה שפינוזה: תפילתי לאל. // יואל נץ: קורונה. // חובב טלפז: ניצחון ה-IN וה-NO: טראמפ 2016. // בן בן-ארי: שני שירים. // ארנה גולן: בידוד? את זה כבר היכרנו בילדותנו! איך שרדנו בקיבוץ של פעם ונשארנו "בריאים וחסונים"? // משה גרנות: אלוהים מושך בכתפיו. על ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף "השגיאה המופלאה". // עדינה בר-אל: הומור יהודי היה תמיד, גם בשואה. על ספרו של יחיאל שיינטוך, "החוש השביעי: ספרות ההומור ביידיש ובעברית". // אורי הייטנר: צרור הערות 22.4.20. // חנה סמוכה מושיוב: הגברים הגיבורים. // אחד מ"שירי קורונה" של אהרן שבתאי. // מנחם רהט: צפת: הנס והמעשה. // נעמן כהן: לכל אדם יש שם – יש שם, גם ללא אדם. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אסתר רַאבּ

*

אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת –

לָרוּחַ.

הַחֲזֵק בְּצִפָּרְנֵי-נֶשֶׁר

בְּזֶה הָרֹאשׁ

וְהַךְ בַּקִּיר.

נִתְבַּקַּע הַפֶּרִי

וּמִתּוֹכוֹ יִמָּשְׁכוּ חוּטֵי עֲשַׁן-קְטֹרֶת

דַּקִּים אֶל עָל,

יְלַחֲכוּ שְׁמֵי-נְחֹשֶׁת,

יְזַמְּרוּ בַּלָּאט: מֹחַ, דְּמָעוֹת

וְתִירוֹשׁ-דָּם.

זָנוֹק, נָפוֹל, קוּם,

וְזָנוֹק... סֹב בְּעִגּוּל

וָהָס –

כָּלְתָה הַקְּטֹרֶת

בָּרֹאשׁ.

1929

*

הַרֵם זְרוֹעַ – וָהָךְ,

נַפֵּץ קַעֲרַת-רָקִיעַ רֵיקָה,

הַמִּתְפַּרְכֶּסֶת מֵעָל עִם בּוֹא אָבִיב,

הָרֵם רֶגֶל – וּדְרֹס:

הַתּוֹלָעִים מְעַגְּלִים עֵינֵיהֶם,

כִּפְנִינִים קְדוֹשׁוֹת מִסָּבִיב.

עַל הָאֲדָמָה דֶּרֶךְ אֶחָת,

נַפְתּוּלֶיהָ לְךָ תַּעֲמִיק

בֵּין סַלְעֵי-מָגוֹר –

לֵךְ בָּהּ: נְפֹל וָקוּם.

וּבַאֲשֶׂר תִפֹּל

תְּהֵא שְׁלוּלִית דָּמְךָ

לְךָ שָׁלָל.

חַכְלִיל וְשָׁנִי נִקְוִים בַּמּוֹרָד –

הַרְהֵב עֵינְךָ בָּם

וּמְצֵה, מְצֵה עַד תֹּם.

1930

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922).

נכלל בכרך "אסתר ראב / כל השירים".

* * *

עמוס גלבוע

ההסכם להקמת ממשלה

עדיף בהרבה על כל אלטרנטיבה כמו בחירות, אנרכיה, ממשלת מיעוט.

ובוגי יעלון, גדול המתנגדים להסכם טועה בניווט שלו!

כששמעתי שיש הסכם, רחב לבי. סוף סוף המציאות כפתה את עצמה על חלק נכבד מהפוליטיקאים שלנו. תהיה לנו ממשלה מנופחת  (בהנחה שהיא אכן תושבע ותחל במלאכה), מסורבלת, שני גושים הקשורים אחד לשני ולא יכולים להזיז אף איבר בלי הסכמת השני. המדהים הוא, לדעתי, לא כל כך הגודל העצום של הממשלה העתידית, אלא השוויון הבלתי נתפס  בין גוש הליכוד הגדול  פי שלושה מגוש "כחול לבן".

באופן טבעי ההסכם זוכה ועוד יזכה למטר חרפות ובלי ספק יונפו עוד דגלים שחורים (דרך אגב, הדגל של  דאע"ש  הוא שחור והחולצות השחורות היו סמלם אנשי הזרוע של מוסוליני), ושדות מוקשים מכל הסוגים ייזרעו בדרכה של הממשלה העתידית.  גם אם נוסיף עוד ועוד פגמים להסכם, ונלעג ונבוז לגנץ, השאלה הפשוטה הנשאלת היא: יופי, אז מה האלטרנטיבה? אנרכיה? בחירות בפעם הרביעית? עם עריק פה ושם, ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של ה"משותפת"? ואולי נס משמים?

מסקנתי: הממשלה העתידית עדיפה על כל אחת מהאלטרנטיבות, ובגדול!

ראש המתנגדים להסכם, והקולני שבהם הוא בוגי יעלון, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, אדם ישר דרך, שעד לרגע האחרון היפנה לגנץ קריאות נואשות, בנוסח צבאי, שלא לעשות הסכם: "בני, טעית בניווט!" – ראיון עומק ארוך שלו, לפני שבוע במוסף מעריב, הבהיר לי כי הטעות  בניווט היא דווקא אצלו, ומשקפת ככל הנראה את המציאות החלופית של אלו שעבורם היעד של סילוק נתניהו הפך לאובססיה בלתי נשלטת (בדיוק כמו בצד השני של חסידי נתניהו).

 אצביע כאן על שני נושאים עקרוניים:

האחד, התקשורת. על פי יעלון, "נתניהו השתלט על חלק ניכר מהתקשורת וממשיך לרדוף את המעטים שעוד מותחים עליו ביקורת." הוא חוזר על כך מספר פעמים ומייחל "לתקשורת מבקרת לא חבורת אומרי הן."

ואתה עומד נדהם: האם נתניהו שולט בעיתון "הארץ"? האם הוא קנה ממוזס את מניותיו בעיתון "ידיעות אחרונות"? האם השתלט על "מעריב", שם מככב גדול מקטרגיו? האם השתלט על "גלובס" ? האם רכש את מניות ערוץ 12 ו-13? האם יש לו קמצוץ השפעה בערוץ 11 הציבורי,  המשמש למעשה כדובר מערכת המשפט והפרקליטות? האם שיחד וקנה את כתבי ופרשני המשפט בשלושת הערוצים, או את כתביהם לענייני חוץ? האם השתלט על אתרים כמו וואלה או ווי נט?

לא דובים ולא זבובים. את "מלחכי הפינכה" שלו בערוצי הטלוויזיה, כהגדרת "התקשורת  הנשלטת", הוא יכול לספור על יד אחת. וכן, יש לו תמיכה בעיתון אחד, "ישראל היום". האם בוגי לא רואה מה שכל אדם סביר רואה?  כנראה שלא. הוא מלא אמונה במציאות המדומה שהוא חי בה.

והשני – הקשר ל"משותפת". הוא חוזר על הפזמון ההזוי  ש"להשגת השליחות העיקרית שלי להזיז את נתניהו אני מרגיש חזק ובטוח מספיק כדי שפעם אחת, עם הצבעה אחת שבה הערבים תומכים בי, כי זה פחות מסוכן מהמשך שלטון נתניהו."

ואתה שואל: למה רק פעם אחת? מה יהיה מחר ומחרתיים, כאשר יש לך רק 47 מנדטים, בכללם של גדול האופורטוניסטים בפוליטיקה הישראלית, ליברמן, ויש לך אין ספור החלטות והצעות להעביר בכנסת, ואתה תלוי לחלוטין ברצון של 15 אצבעות  של אלו שלא מכירים בכלל  בזהותה היהודית של המדינה?

אין כדבר הזה באף ממשלת מיעוט בעולם.

מה קרה לניווט של בוגי?

עמוס גלבוע

* * *

אלי עמיר

הזורנה והדהולה

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 15.4.20

הסתובבתי בין המוזמנים ופגשתי את אנשי הקיבוץ, שהכרתי את מרביתם, תהיתי איך השתדכו בני שני העולמות האלה השונים ורחוקים זה מזה כמזרח ממערב; מכאן בתו של עולה חדש מדהוק, כפר קטן בכורדיסטן שבצפון עיראק, ובנו של קיבוצניק, מלח הארץ, צאצא לחלוצים הראשונים מפולין ששמם הלך לפניהם.

אלי עמיר חוזר לסיפור כור ההיתוך של ראשית המדינה

רחמן, קצין בשירות קבע ששירת ביחידה הסודית שפעלה בקומה מעלינו, עורר סקרנות. הוא ואנשי היחידה. מפעם לפעם הציץ נורי בעולים ויורדים וראה כי הם אפופים, חתומים בטבעות שעם [עשן?] שכמסו אותם עם מה שידעו ובמה שעסקו. חזות רובם הייתה כשל אנשים חשובים שביטחון המדינה וחיל ישראל ופרשיו מונח על כפיהם. רחמן הקצין הכורדי שליווה את המשקיפים היה בעל אף מעוקל, הוא ידע שפות וידע לדבר בלהגים ערביים שונים. ובניגוד לעמיתיו לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, הסביר פנים, סיפר בדיחות וסיפורים וצחק בקול רם.

רחמן אהב לדבר ערבית-יהודית-עיראקית שלמד משכניו ועד מהרה פיתחו קשר ידידותי, החליפו מוג'אמלאת, דברי נימוסים מתובלים במחמאות למכביר בשפה הערבית. והיה זה תענוג מיוחד ללמוד ממנו ביטויים נוספים של קילוסים ורימומים. הוא ידע כי הוא בקי במתרחש במזרח-התיכון, קורא מדי יום ביומו את העיתונים מארצות-ערב ומקבל תקצירים של תוכניות הרדיו מארצות הסביבה, היה בטוח שהסתנן מפעם לפעם לארץ זו או אחרת מהארצות השכנות למשימות מודיעיניות מיוחדות.

השיח בערבית בידל אותו ואת נורי מיתר אנשי פלוגת הקשר שלא היה בהם אחד שידע ערבית. לא אחת אמר לנורי שמקומו בחיל המודיעין וכי חבל שהצבא לא ניצל את ידיעותיו בשפת אימו והוסיף שלוּ נשארה לו תקופת שירות ארוכה יותר, היה דואג להעביר אותו ליחידה שלו ורומם את נפשו. הוא לבש אזרחית אך היה ברור כי הוא מבכירי קציני היחידה לפי היחס כלפיו מצד אנשיה. מדי ליל שישי הלכו שניהם לאכול צ'ולנט שעבדקנים חרדים הכינו למכירה לקראת יום שבת, לצ'ולנט הייתה פריבילגיה מיוחדת אצלו, שכן היה שמרן באוכל.

"מה יהיה עם נאצר," שאל פעם נורי לנוכח עוד נאום מלחמתי שהשמיע א-ראיס.

"הוא יקבור את העולם הערבי," אמר הקצין, דבר בלתי מתקבל על הדעת.

"הם רואים בו אליל, סלאח א־דין."

"דיקטטורים כמוהו ממיטים אסונות על עמיהם."

נורי זכר את דבריו גם בשנים הבאות ומצא בהם נחמה מסוימת כנגד איומי נאצר להשליך את ישראל לים. רס"ר יחידת הקשר נהג להצטרף לשיחותיהם לעיתים, אף על פי שלא ידע ערבית. הוא כיבד את קצין המודיעין בסיגריות קנט וזה עבר לדבר עברית לכבודו. הרס"ר המגונדר והמקושט בשפם איתנים עישן סיגריות אמריקאיות בלבד, קנט או פרלמנט, ונהנה לראות את עיניו הכלות של נורי ואמר לו כי הסיגריות הן בטעם מנטה והעשן מחליק בגרון. נורי ידע כי הן עולות הון וחייל דלפון כמוהו שעישן סילון, סיגריות קש זולות, יכול רק לחלום עליהן. הרס"ר היה בקי היטב במערכת הקשר הסודית בהר הצופים ונעזר במהנדס יקה, שמן ומלבב, שהיה אחראי על המעבדה ואשר שמו פרח מזיכרונו ברגע זה.

המהנדס דיבר במבטא יקה כבד ונורי נצרך לזמן מה כדי להתרגל למבטאו. הוא הכניס אותו לרזי ערוצי הקשר עם ההר, כולל הערוץ הסודי ביותר וביקש שיעלה עימו להר – הוא כרגיל במסווה של טכנאי מהאוניברסיטה, ונורי כעוזרו. סמוך למעבר מנדלבאום ראו את ההר הגבוה הצופה על ירושלים ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח, שבימים ברוכי שמש נראה בבהירות, גם העולים לרגל לירושלים מהצפון ראו משם את העיר ואת בית המקדש. שמו הלועזי של ההר כפי שהסביר לו המהנדס הייקה הוא "סקופוס", תרגום יווני של השם העברי. הערבים בני המקום קראו לו סקובוס, מעטים כינו אותו בשמו הערבי ראס אל-מושריף, הראש המשקיף.

במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית, והפך מובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד, מאז אפריל 1948, שבו הותקפה שיירת עובדי בית החולים, הידועה גם כשיירת הדסה, שכל אנשיה נרצחו. מאז האסון הוגברו אמצעי הביטחון, ישראל ביצרה חלק מהמתחם והצליחה להבריח אליו נשק כבד וחרגה מההסכם עם הירדנים. הירדנים הפרו גם הם את ההסכם, בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ובשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. חרף כל זאת, תנועת השיירה הדו-שבועית להר לא הופסקה, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים.

רחמן, קצין בשירות קבע, ששירת ביחידה הסודית שפעלה בקומה מעלינו, קרא ספרות עברית וספרות מתורגמת. אהבתו הגדולה היתה עגנון, כמו גם לאה גולדברג. הוא קרא בשקיקה גם את נגיב מחפוז הסופר המצרי, את טולסטוי הרוסי ואת שירתו של שארל בודליר הצרפתי. גם בשל עובדה זו אהבתי לשוחח עימו ולהחליף דעות. בשיחותינו הרבות המלצנו זה לזה על ספרים. מאוד נהניתי לשוחח עימו על ספרות ושירה חרף פער הגילים בינינו.

הוא סיפר כי למד שפה וספרות עברית והחל לכתוב סיפורים ושירים תוך שהוא מקדיש מקום של כבוד לאחיו בני קהילתו הכורדית. תוך זמן קצר קנה לעצמו רחמן מעמד של יוצר ומשורר וסופר שדובר בו נכבדות. הוא היה נשוי ואב לחמישה ילדים. צאלה, בתו הבכורה, היתה יפהפייה, בעלת עיניים כחולות כמו אימה, שהכול קראוהָ ללה. לימים תסיים צאלה את לימודיה באוניברסיטה בסוציולוגיה ופסיכולוגיה.

אחרי שהשתחררתי מהצבא המשכתי בקשרים עם רחמן ונוכחתי ברבות מההופעות שלו על ספרות ושירה ועל הקהילה הכורדית ותולדותיה והצלחת קליטתה בארץ. כאשר עברתי לתל-אביב, לצורכי עבודתי, קיבלתי מיעקב מכתבים והזמנות ושירים שפירסם ושמרנו על קשר טוב. לא אחת ביקרתי אותו ואת משפחתו בקסטל. בילינו יחד וקשרתי קשרים חמים עם בני משפחתו וחבריו.

רחמן ששירת שנים אחדות בשירות קבע, השתחרר מהצבא וכיהן כפקיד בכיר בעיריית ירושלים. הוא עשה רבות לקידום התרבות בעיר, לעיתים הזמין אותי להשתתף בהיוועדויות עם צעירים שעסקו בזהות ותרבות יהודית. באחד המכתבים שכתב לי סיפר כי צאלה, בתו, מתחתנת וצירף למכתב הזמנה לחתונה. העפתי מבט בשם החתן המיועד ששם משפחתו תלמי נשמע לי מוכר משום מה.

שבועות אחדים אחר כך נסעתי לקסטל ושם נערכה החתונה תחת כיפת השמיים במגרש גדול שהוכשר לכך. רבים היו שם, שכן היו לו קשרים ענפים והוא ייצג את קהילת כורדיסטן היהודית העיראקית. כשנכנסתי לחתונה ניגשתי לברך אותו ואת רעייתו, וראיתי לידו את יגאל תלמי – ג'ינג'י עם עיניים כחולות – המדריך התנועתי שלנו בקיבוץ. תהיתי איך רחמן קשר קשרים עם קיבוצניק מהשומר הצעיר.

רחמן הציג את יגאל כאבי החתן ושניהם עמדו מולי וצחקו בקולי קולות ואמרו כי התחרו ביניהם מי ישלח לי את ההזמנה. משפחת תלמי ואנשי הקיבוץ נבלעו בקהל הרב של הכורדים מהקסטל שחלקם באו לחתונה בשרואלוך, המכנסיים המתרחבים בירכיים והולכים וצרים ככל שירדו לקרסול.

הסתובבתי בין המוזמנים ופגשתי את אנשי הקיבוץ, שהיכרתי את מרביתם, תהיתי איך השתדכו בני שני העולמות האלה השונים ורחוקים זה מזה כמזרח ממערב, מכאן בתו של עולה חדש מדהוק, כפר קטן בכורדיסטן שבצפון עיראק, ובנו של קיבוצניק, מלח הארץ, צאצא לחלוצים הראשונים מפולין ששמם הלך לפניהם.

ידעתי אמנם שבני השבט הכורדי-עיראקי, חרוצים מאין כמוהם שעשו חיל כאן, השתלטו על ענפי הבניין והתעשרו, שלחו את בנותיהם ובניהם ללמד באוניברסיטאות והצמיחו מבנותיהם ובניהם משוררים וסופרים ואנשי רוח ואקדמיה, כולל רחמן עצמו ובתו בת הארץ.

בתום טקס הכלולות פתחו אנשי הקיבוץ בריקוד הורה. הכורדים בבגדיהם המסורתיים הקיפו אותם מכל צד וכמו לפי סימן מראש בקעו ועלו צלילי הזורנָה, החליל דמוי חצוצרה קטנה, והדהולָה, תוף גדול, והשתיקו את האקורדיון והכניעו את מעגלי ההורה. אישוני עיניי התרחבו בהפתעה רבה: הנה בני החלוצים עתירי היוקרה, מפריחי שממת עמק יזרעאל, חלוצים ולוחמים וקצינים בצבא שאצו לכל פעולה והקריבו את נפשם, וכאן הם נבוכים ונכלמים משהו מפני צלילי הזורנה המונוטונית והתופים הרועמים.

רחמן, אבי הכלה, משך אותי למעגל הרוקדים והראה לי את צעדי הריקוד ובשמחת הריקודים קרצתי לו. הוא הינהן בראשו בחיוך ואמר, "הזורנה ניצחה את האקורדיון." מזג עוד כוסית עראק והרמנו עם אבי החתן.

אלי עמיר

* * *

חיימקה שפינוזה

תפילתי לאל

הו מי יתנני מושב זקנים

ואנמנמה בו עד יום מותי

לא בית אבות לא דיור מוגן

אני רוצה מושב זקנים

ועדרת פני זקן

תחפור בטורייה קברו

לא תהי למוות ממשלה

גם לא למדינת ישראל

רק לאיימן עודה, בוגי,

ליברמן וסמאל

ונבקר את ביבי במעשיהו

כאשר הקורונה תינעל

תפילתי לאל

* * *

יואל נץ

קורונה

מַסֵּכָה נָא עֲטֵה, טוֹל יָדֶיךָ הֵיטֵב,

אֵל רְשׁוּת הָרַבִּים בַּל תֵּצֵא, בַּל תָּבוֹא נָא!..

הַקַּטָּר הָרָתוּם לְקָרוֹן הַקּוֹרוֹנָה

לֹא מַבְדִּיל בְּחוֹפְזוֹ בֵּין אוֹיֵב לְאוֹהֵב.

סְגֹר אֶת דֶּלֶת בֵּיתֵךְ וּתְרִיסִים בּוֹ תָּגִיף,

בְּעוֹד עֵת הִצְטַיֵּד בְּכָל מָה שֶׁנָּחוּץ! אַךְ,

אַל תָּעֵז לְשִׁרבֵּב אֶת הַחֹטֶם הַחוּצָה,

כָּל עוֹד לֹא הֻדְבְּרוּ מִרְבֲּצֵי הַנְּגִיף!

שְׁמֹר מֶרְחָק אַף מִן הַנַּעֲרָה הַמְּתוּקָה.

בַּנַּיָּד אַהֲבָה תְּלָחֵש לָהּ בְּאֹזֶן...

עַד מָתַי הַנְּגִיפִים הָרְשָׁעִים יַעֲלוֹזוּ?

עַד מָתַי מִין בּוּקָה כָּזוֹ וּמְבֻלְּקָה?

מָה יֵלֵּד הֶעָתִיד – מֵי נְבִיא וְחוֹזֶה?

הַחֲשָׁשׁ מִפָּנָיו הוּא מֻצְדָּק וְכַדִּין הוּא!

דָרְדַקִים בְּעָתִיד לָבוֹא לֹא יַאֲמִינוּ:

"סְתָם הַסָּבִים בַּדוּ מִין סִיפֵּר שֶׁכָּזֶה!.."

* * *

חובב טלפז

ניצחון ה-IN וה-NO: טראמפ 2016

מבוא:  את המאמר הזה כתבתי ב- 2016 – שנת הבחירות לנשיאות ארה"ב. מה ששבה את ליבי היו 3 אסטרטגיות, בלתי מקובלות בקמפיין בחירות, בהן נקט טראמפ במיומנות רבה. ממש בימים אלה של ניהול משבר הקורונה העולמי, יוצא טראמפ  עם וריאציות חדשות, תואמות המצב, עליהן אכתוב בקרוב כהמשך לניצול הצלחה בו נוקט טראמפ כבר עתה. להלן נוסח מקוצר של המאמר המקורי.      

משום מה עקבתי בחוסר עניין אחרי מועמדותו של טראמפ כשהכריז על כך ב-2015. אז, מצאו מרקו רוביו (פלורידה), טד קרוז (טקסאס) ומנתח המוח המעולה – בן קרסון, חן בעיני ורציתי בניצחונם. בהילארי ראיתי "פסולַת-חיתון" בעקבות בנגאזי (הפקרת השגריר ושומריו, ניסיון הטיוח הכושל), ניהול האי-מיילים – פרשה שעדיין נחקרת ע"י ה-FBI (ראה התייחסות נוספת בהמשך). עקב עבודתי הוגבל המעקב שלי לשעות הערב שהן הצהריים בארה"ב – לא מן המעניינות. אלא שלקראת הפריימריס באיווה בשיטת ה- Caucus (ועידות צירים) החל Fox News לשדר את כנסי הבחירות של טראמפ באזורים הכפריים וערי השדה (Townships) במערב התיכון, והללו היו במתכונת שונה לחלוטין – כשהוא נואם-מדבר אל קהל שומעיו בגובה העיניים והם עונים בתהודה נלהבת. את איווה הוא הפסיד לקרוז (לשמחתי) אבל בבאה בתור, ניו-המפשייר, הוא כבר ניצח... אז כבר התעניינתי בו במיוחד, אבל עדיין בתור מועמד להפסד הבא.  כשניצח בדרום קרולינה כבר התחלתי לתהות על קנקנו, התכתבתי עם חבריי בארה"ב ומהר מאוד התגלתה לי תמונה שונה לחלוטין. עשרת החודשים הבאים הפכו כבר לסיפור מרתק מאין כמוהו שהבשיל לתובנות מהפכניות שהרקיעו עם ניצחון היסטורי ענק שהשלכותיו מי ישורן.

רקע

שיטת האלקטוראל קולג' מביאה בהכרח לוגי לחלוקה דו-מפלגתית בכ"א ממדינות הרפובליקה (ראה מובאה בסוף המאמר להרצאתי ב-YouTube בנושא משילות): דמוקרטים מול רפובליקנים ובנוסף להם גוש גדול (מעל ל-45%) של מצביעים בלתי מזוהים מפלגתית. ניסיונות רבים לגבש מפלגה ארצית בלתי תלויה באחת מהן נכשלו בעבר כישלון חרוץ תוך פגיעה קטלנית באותה מפלגה ממנה יצא ה"מנהיג" התורן הבלתי מזוהה.

בעשורים האחרונים החלה להסתמן חלוקה מפלגתית ע"פ אזורים גאוגרפיים: רוב דמוקרטי ברור וגדול בערים הגדולות מול רוב רפובליקני מוצק באזורי הכפר וערי השדה. הגידול באוכלוסייה העלה את חלקו היחסי של המרכיב העירוני, מה שנוצל בהצלחה ע"י אובמה ב-2008 וב-2012. מדיניות הרווחה שהתרחבה באופן משמעותי ע"י אובמה, יותר נכון הורחבה על ידו,  הביאה להעמקת הקרע בין שתי האוכלוסיות ולמירמור גובר והולך במרכיב הגדול של הבלתי מזוהים. בעידן אובמה התבססה חגורה גיאוגרפית חדשה יחסית: The Rust Belt שכוללת סטייטס במערב התיכון שסבלו מאובדן חריף של ייצור תעשייתי והפכו בין היתר למרכיב משמעותי במה שנקרא: Forgotten America לאלה נכון תפקיד דרמטי ב-8 לנובמבר.

במישור הכלכלי חברתי:

נכשלה תוכנית הדגל של אובמה – ביטוח רפואי לכול שיביא בעטיו להורדת מחירי הביטוח הרפואי ויספק שירותי רפואה לכל האוכלוסייה. להיפך, שירותי הבריאות התייקרו באופן משמעותי בעקבות הפחתת הסבסוד המאסיבי והגרעוני שניתן ביד רחבה ב-2010-2013.

המימון הגרעוני של הוצאות הממשלה ותקציבי רווחה גדולים הביא ליותר מהכפלת החוב הלאומי (!) בשמונה שנות מימשל אובמה.

אי עצירת ההגירה הבלתי חוקית הביאה לכניסת מסתנני גבול דרך מקסיקו ממרכז ודרום אמריקה בהיקפים של מאות אלפים בשנה.

מפעלים רבים העתיקו את הייצור התעשייתי לחו"ל, מה שהביא להקטנת ההשתתפות בעבודה לרמה מסוכנת של 62% בעידן מימשלי אובמה.

על רקע הכשלים האלה החליט טראמפ להיכנס למירוץ הבית הלבן תוך בניית אסטרטגיה מפתיעה.

הערה: התסריט המתואר להלן מבוסס על צפייה יומית ברשתות הטלוויזיה (במיוחד Fox News), מעקב יומי אחרי העיתונות האמריקנית, התכתבות עם חברים אמריקניים. ושיחות שניהלתי עם קולגות לאחר פגישות עבודה ב-3 ביקורי עבודה בארה"ב. עם מבחן-תוצאות ביניים במהלך השנתיים האחרונות. בהתבסס על כך הרכבתי תסריט שיכול להסביר את אותן תוצאות מפתיעות.

נקודת ההחלטה: נובמבר 2014 ה-Mid-Term Election.  הדמוקרטים נוחלים מפלה קשה בהצבעה לקונגרס בבחירות שנחשבו למעין משאל-עם על מדיניות אובמה. הרפובליקנים זוכים ב-8 מקומות חדשים בסנאט ואיתם ברוב. הם מרחיבים באופן משמעותי את הרוב שהיה להם בבית הנציגים ("הנבחרים" – תרגום מוטה ל-Representatives). ההתפתחות הזו מסמלת לטראמפ: יותר ממחצית העם מוכן לשינוי מהותי (!) – הולכים על כניסה לבית הלבן.

הגדרת הקואליציה (בארה"ב מגבשים זאת לפני הבחירות): קואליציית הנשכחים (The forgotten America) כוללת: צווארון כחול; מובטלים מוסדיים וסקטוריאליים שמפעליהם הועתקו למזרח הרחוק ב-20-30 שנה האחרונות ומתגוררים באזורים כמו ב"רצועת החלודה" (Rust Belt); פורשים אחרים מכוח העבודה; נפגעי ביטוח הבריאות שחווים על כיסם עלייה תלולה במחיר הביטוח; עמך שמערכות הרווחה פסחו עליהן; וכמובן כל השאר  אלה ששללו את אובמה ב- Mid-Term 2014.

מבט על המפה מצביע על פיזור רחב של "הנשכחים" באזורים הכפריים, ערי השדה (Townships)  ועל רפובליקנים מסורתיים בפרברי הערים הגדולות. כל זאת מחייב אסטרטגיה מחוץ לקופסה, זו שבתוכה נכשלה באופן צורב ב-2008 בראשות מקיין וב-2012 עם מיט רומני. לא, אין זו איסטרגייה אחת – הראשונה עבור שלב הפריימריז שתביא לבחירתו בוועידה הרפובליקנית ביולי, והשנייה זו שתביס את המועמד(ת) מהדמוקרטים.

אסטרטגיה 1: הזמנה לשחמט סימולטאני של טראמפ נגד כולם –

 בקצב איטי.

 "קיימים 17 מועמדים, אני (טראמפ) מתעתד להוביל כבר מההתחלה. בכדי שלא יסכנו אותי צריך לשמור שלא יפרשו מהר מדי כדי ששאר הקולות שלא בחרו בי יתפזרו על פני מה שיותר מתמודדים. אין דאגה, כספי התרומות של רובם ממילא לא יספיקו ליותר ממחצית הדרך – למפסידים לא ממשיכים לתרום! כך שהם יתישו את עצמם ככל שיתמידו במירוץ בעוד אני (טראמפ) מוסיף לאגור קולות בקצב מתגבר, כידוע לי אין כלל בעייה כספית."

האסטרטגיה הזו עבדה בדיוק ע"פ התיכנון הנ"ל. כל הפרשנים והידענים (כולל עבדכם הנאמן עד מחצית השלב הזה) טעו ובגדול. טראמפ ניצל את רשת הטוויטר שלו, הכוללת קרוב ל-30 מיליון משתתפים – עבדה שעות נוספות בשבילו. הוא תקף אישית כמעט את כל המועמדים האחרים והם החזירו לו (רק לו - כפי שתיכנן) בהתקפות חזיתיות מכל הכיוונים מה שהפך אותו לאנדרדוג – מצב רצוי מעין כמוהו. אט אט (בקצב האיטי הנדרש) נשרו מתנגדיו שכללו סנטורים ומושלים חשובים לשעבר כמו ראנד פול, מייק האקאבי וג'ב בוש. טראמפ מגיע ללא שריטה לוועידה הרפובליקנית כשברשותו מיספר הקולות הדרוש לבחירה. בשלב הזה הוא מגייס בעורמה רבה את המימסד הרפובליקני, וכל המדיה למעטFox News, Washington Times,   כולה  נגדו.

 זה נדרש עבור מרכיבים מרכזיים בקואליציה שלו, שסבלו גם מהם ויש צורך חיוני לבנות בהדרגה את אמונם בו (כבונה מגדלים הוא מתחיל מהמסד ובהדרגה מטפס לטפחות). את ההוכחה לקיומה של האסטרטגיה הזו הוא סיפק כאשר סנטור טד קרוז המבריק, המועמד השני אחריו מבין הרפובליקנים, הצליח לקחת כמה פרימרייז בלתי צפויים. אז לפתע – ללא כל הודעה מוקדמת, טראמפ תקף את קרוז באופן אישי חריף הכולל גם את אשתו וילדיו. התקפה זו שידרה מצוקה, ועימה הגיעה התמיכה המאסיבית הנלהבת עד לוועידה. כאן כבר הבנתי שיש פה שחקן שחמט שמנצח ב-40 מסעות לפחות...

הגישה הבוטה כלפי מימסד הרפובליקנים תוקנה באופן מושלם כמעט ע"י בחירתו של מייק פאנס – מושל אינדיאנה, חבר קונגרס לשעבר – הנטוע עמוק במימסד השמרני – לא פחות ממהלך שחמט של הצרחה-גדולה המאפשרת הגנה מחד ומכינה את היציאה למתקפה רבתי מאידך.

לפני שנעבור לשלב השני החשוב יש לציין אירוע מתוכנן היטב עם ביצוע מושלם של טראמפ, שנעשה במהלך העימות הראשון בין הרפובליקנים. כך, לפתע, ובלי כל הודעה מוקדמת, תקף טראמפ את המראיינת מגאן קלי (Fox News) – שלה יש הערכה רבה ברחבי ארה"ב כולל במרחבי הקואליציה המתגבשת שלו. ההתקפה כללה שימוש בביטוי מבזה-נשים בשידור מחוף לחוף שאחסוך אותו כאן. זה השאיר רבים ברחבי העולם פעורי-פה (אני בלעתי זבובים...) ותוהים האם לפנינו עומד אדם שפוי. מה שלא ידענו הוא שזו היתה יריית הכנה לאסטרטגיה 2 שאליה נגיע בקרוב (מהלך של הקרבת פרש או רץ בשלב מהלכי הפתיחה).

עם מיספר אלקטורים מעל הנדרש למועמדות הרפובליקנים, וקבלת המינוי בוועידת הרפובליקנים, היפנה טראמפ את מאמציו נגד המועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון, וזה מאוד מעניין. נכון, היא הובילה על ברני סאנדרס הסוציאליסט, אבל בעצם הוא הוא המסוכן ביניהם, משתי סיבות.

א) אין לו את הגיבנת של מורשת אובמה הכֹה שלילית בעיני חובשי שורות הקואליציה שלו.

ב) הוא קוצר תשואות נלהבות להבטחותיו הבלתי ישימות, ולכן הבלתי אחראיות בעליל, כמו לימודים אוניברסיטאיים ושירותי רפואה בחינם "ע"ח בעלי ההון..." (ע"ע – לחם ושעשועים –לאזרחי האימפריה הרומית).

אזרחי ארה"ב, שחוו נשיא שמדפיס טריליון דולר בשנה ובס"ה מכפיל את החוב הלאומי פי שניים תוך 8 שנים בלבד ויש לו רייטינג של 55% – עלולים עוד לחשוב שברני קשישא (80 +), שמבטיח לשים את היד על כיסם של חתולי וול סטריט השמנים, בוודאות יודע על מה הוא מדבר...

איסטרטגיה 2: התקפת הסחה

לפני הכול צריך לסלק את ברני סאנדרס מהזירה. אז איך עושים זאת?

פשוט מתעלמים ממנו, לחלוטין, ותוקפים בתקיפת הסחה מדוייקת דווקא את הילארי קלינטון – חזיתית ובעוצמה. זה משדר לתומכי ולתורמי סאנדרס שהלה אינו מאיים על טראמפ כלל ועיקר, ולכן טראמפ כל כולו מתרכז באוייב האמיתי!

סאנדרס, שכנראה מבין את התרגיל – הבנה שמותירה אותו בודד – עוד מנסה לשנות את רוע הגזירה ע"י התקפות ישירות על טראמפ, שמותירות אותו כקול קורא במידבר חוץ מעוזריו הקרובים, שמזכירים לו שהילארי היא-היא זו שעדיין עומדת בינו לבין השגת מועמדות הדמוקרטים.

טראמפ ידע ממיסמכי ויקיליקס שמועצת הדמוקרטים, הנתמכת ע"י מערך קלינטון המשופע בכספי תומכים ברחבי העולם, קשרה נגד סאנדרס. רק פרפורי גסיסתו מנפקים כמה הבטחות שווא מטעמה של הילארי, המורצת קדימה ע"י תורמים שמנים במיוחד כמו באפט וסורוס ובתווך קרן קלינטון האימתנית, אך לא תורמת דבר למערכת הבחירות.

בכדי להבטיח שתומכי סאנדרס המושבעים לא "ינהרו לקלפיות", הושתלה הידיעה שדבי וסרמן שולץ – יו"ר מועצת הדמוקרטים, היא זו שניהלה את הקמפיין הפנימי נגד... סאנדרס הדמוקרטי. דבי החביבה התפטרה מיד, איך לא.

לפני שנפרדים מברני סאנדרס כדאי להזכיר אנקדוטה קטנה. המקרה היחידי שהוא הצליח להוציא מטראמפ תגובה עקיפה על אימרת שפר מפיו היה כאשר טען ש"ישראל הרגה 10,000 אזרחים חפים מפשע בעזה." טראמפ, שחיפש עילה להוסיף בכל זאת תומכים יהודיים, הגיב בהודעת תמיכה חד משמעית בישראל, הכוללת "העתקת שגרירות אמריקה מתל-אביב לירושלים."

כשלעצמי לא נראה לי שזה יקרה לפני חתימת חוזה שלום על הפלסטינים... אז אפשר להיות רגועים, בינתיים, רק שכדאי לזכור שטראמפ כבר צלח כמה מכשולים בלתי עבירים בעליל בקמפיין הזה... והוא הבטיח שיעשה ניסיון לתווך... בינתיים אפשר להמשיך לישון בשקט. השגריר האמריקני ימשיך לראות מחלון משרדו את הים ולא את י-ם, בוודאי לא לפני שזאב יגור עם כבש (ע"ע מימוש שתי מדינות לשני עמים נאום בר-אילן).

איסטרטגיה 3: "אש על כוחותינו"

הדמוקרטים בחרו בפילדלפיה כמקום הוועידה ביודעם שבלי פנסילבניה בכיסו טראמפ חשוב כמת. חכו רגע – הם עוד יחזרו לשם... חבורת היועצים להילארי שהם, בלי ציניות, מהטובים ביותר, הכינה לטראמפ מלכודת דבש מתוחכמת ביותר. הורים מוסלמיים אמריקניים – חיזר וגזאלה חאן –  ששכלו ב-2004 את בנם החייל הומאיון במלחמה בעיראק, הופיעו על בימת הוועידה הדמוקרטית ותקפו את טראמפ עם ספרון תקציר החוקה בהזכירם את בנם המוסלמי שנתן את חייו בהגנת המולדת מאימת הטרור, כל זאת אחרי שטראמפ הודיע, ימים קודם, שיאסור על כניסת מוסלמים לארה"ב אחרי טרור באירופה!

למחרת נראה טראמפ מפרפר בתוך המלכודת וטועם את הפתיון, דהיינו הוא יצא בהתקפה דווקא על אם-החייל על שישבה בשקט (כמנהג האישה המוסלמית הכנועה) בעוד בעלה, האב השכול, הוא לבדו עוסק בתקיפה.

התגובה של המדיה ברובה היתה סוערת ונסערת. יצאתי בשאלה דחופה לחברי הטוב בקולורדו: "האם טראמפ סיים את דרכו לבית הלבן?"

תשובתו הפתיעה בפשטותה: "לא!"

ביודעי את קשריו למפלגה הרפובליקנית לא רק שהאמנתי שאכן כך הדבר אלא שהחילותי לחשוב בכיוון של האסטרטגיה מיספר 3... אכן זו היתה כנראה לא רק "אש על כוחותינו" אלא הזמנה להפגזה של ממש. להפתעתי הרבה, נפילה משמעותית לא קרתה אז וייתכן שדוקא תומכיו הפזורים ברחבי הרפובליקה חיזקו את אמונם בו. האם מסתמנת כאן אסטרטגיה שלישית? מפתיעה?

להלן יסודותיה. נקודות מוצא:

להילארי אין בעצם אג'נדה אמיתית רצינית לריצה בכיוון חיובי – כלומר כנושאת דגל מדיניות החוץ במימשל אובמה הראשון יש לה אחריות מיניסטריאלית לכישלון המהדהד של אובמה בעולם הערבי והמוסלמי. "אביב" שנראה כ"חורף" קוטבי שעלה בקרוב למיליון הרוגים – יותר ממחציתם בסוריה ובמיליוני פליטים – חלקם המשמעותי זורם לאירופה הכנועה בה מתעוררים הניאו-נאצים כיחידים שיכולים לעצור אותם.

במהלך כהונתה כמזכירת המדינה סימן נשיאה-שלה קו אדום למשטר אסד הסורי לבל ישתמש בנשק כימי לדיכוי מלחמת האזרחים. האחרון לא ספר אותו ועשה גם עשה שימוש בדיוק כזה. אז מה עושים, מזמינים בדרכים עקלקלות חתול שמן לשמור על השמנת, כזה עם עבר עשיר ב- KGB – שקודם כל ישחרר את הלחץ הציבורי מנסיגה מבישה מקו אדום.

להעמקה בנושא אפשר להתחיל ב:

 -https://www.minnpost.com/politics-policy/2013/09/syria-putin-upstages-obama-g20-summit-0

זה היה מהלך מכונן עבור פוטין. הוא מימש בידיו חלום רטוב בן 500 שנה מימי הצארים הגדולים לנמל מים חמים עבור הצי הרוסי.

הסכם הגרעין עם איראן שנולד בחטא הפייסנות ונתן לגיטימציה בהשהייה לתוכנית הגרעין האיראנית המאיימת להביא למירוץ חימוש גרעיני – תומרץ בתחילתו ע"י מזכירת המדינה ונחתם בעזרת תקנה נשיאותית בניגוד חד לחוקה הקוראת לאישור הסנאט של כל אמנה ברוב של שני שליש ! כל מה שהצליח אובמה להשיג – שהצבעת הסינאט ברוב של 60:40 לביטול ההסכם הדגל שלו לא יספיק לביטולו של וטו נשיאותי. שמחת עניים.

במישור הפנימי, כשלונו הצורב של אובמה מתמצה בשני איורים:

איור: "ההשתתפות בכוח העבודה" בארה"ב

ירידה דרסטית בהשתתפות בכוח העבודה של כמעט 4% ב-8 שנים, כאשר נקודת ההתחלה כבר נמצאת מתחת ל-70%, והאבטלה היא פחות מ-5%. כלומר התייאשות מאסיבית מחיפוש עבודה. אצלנו, לשם השוואה, הכיוון היה הפוך. כוח העבודה בישראל עלה באותה תקופה מ-67%  ל-80% ! ובו בזמן גם ירד שעור האבטלה מ-10% ל-4.3%!

מכאן נראה בבירור הזינוק בקצב עליית החוב משנת 2009 – כניסת אובמה לנשיאות שבה יותר משהוכפל חוב, שנאגר במשך 222 שנים, ע"י נשיא אחד במשך 8 שנים! מה שיותר חמור – כבר עתה עולה החוב על התמ"ג השנתי. מעט מדינות יצאו בשלום ממצב כזה. החמור הוא השימוש ב"הדפסת הכסף" האדירה הזו תוך כדי אילוץ הקונגרס להגדלת "תקרת החוב" ובאמצעותו רכישה מאסיבית של אגרות חוב ממשלתיות ארוכות טווח מהציבור. רוב רובו של המימון הזה התמוסס כי אובמה "חילק דגים במקום חכות." למעלה מ- 50 מיליון אמריקנים חיים על תלושי מזון; תוכנית הרפואה לכל הקרויה "אובמה-קר" כשלה כישלון צורב כאשר במקום להוזיל את הביטוח הרפואי הוא התייקר בממוצע של קרוב ל-50% כתוצאה מביקוש גמיש הפוגש הצע קשיח. מקום בטוח בראש "מיצעד האיוולת" של ברברה טוכמן הגדולה.

אז איך זה מומן בארה"ב? איור 3 מצביע על הפתרון ה"קל" בו נהג מימשל אובמה...

      איור 3: החוב הלאומי במיליארדי דולר

כל זאת מותיר את הילארי קלינטון בידיים ריקות ומה שמצוווה עליה זה להתרחק ממורשת אובמה כמו מאש. מצוות מובילי הקמפיין (ראה מחמאתי הקודמת) שלה: "אובמה" הס מלהזכיר. זו אגב, הסיבה הנוספת עליה דילגתי בכוונה בתחילת הדיון, שבעטייה "פסלתי" בעיני את הילארי קלינטון.

עם זאת בכיסם של מחנה טראמפ, מחפשים סוגייה מנצחת, כזו שתמשוך את הילארי למלכודת דבש, תחזיק אותה לכודה ורדומה בחלום ורוד המראה בחזיון-שווא שבידה הנוסחה לניצחון חד וחלק.

הסוגייה המנצחת גלומה בשתי מילות קוד:  "רודף נשים". וטקטיקה של "אש על כוחותינו."

כפי שכבר נרמז למעלה הפיתיון כבר נזרק לכיוונה של מגאן קלי בעימות הראשון. קליעה "בול". מגאן בעמדתה ב-Fox News – כשהיא תומכת רהוטה ומובהקת ברפובליקנים! כלומר, אם טראמפ בחר בעצמו לתקוף אישה התומכת בו, אז הוא קודם כל מופרע חסר היגיון בעליל. ה"מציאה" הזו נבלעה בלגימה אחת ע"י צוות הקמפיין של הילארי כמוצאי שלל רב (טובים מאוד אבל-אבל לא מצויינים). לאחר "זמן דגירה" של כמה שבועות צצו לפתע מתלוננות-הטרדה-מינית כפטריות אחרי הגשם בקצב של אחת או שתיים בשבוע. אז, רגע לפני שהילארי הכניסה את מחסנית המתלוננות לנאומיה הכתובים ע"י הצוות המתוחכם, הם לחצו על הברקס בעצירת חירום. להילארי – הס מלהזכיר את הנושא הרגיש – מי אם לא בעלה – ביל, שעמד למשפט (ע"ע מוניקה לוינסקי; Impeachment) והפסיד, למרות שנחלץ בעור שיניו מהדחת נשיא כי החוקה קובעת רוב מיוחס להרשעה של שני שלישים מהמושבעים (כל הסנאטורים).

כל שעליהם לעשות היה להעביר את הנושא הלוהט לתשדירי הבחירות של הילארי ששודרו בתדירות גבוהה מחוף לחוף וזכו לתהודה הולמת בעיתונות "הנכונה". דבידנדים משמעותיים הולידו סקרים מחמיאים בהם הובילה הילארי ב- Double Figures על טראמפ רודף הנשים הידוע. אבל הילארי נאלצה לצמצם את ביקורתה על טראמפ לסוגייה בודדת – לטמפרמנט שלו – ולקנח ביכולתו הבלתי מוגבלת להפחיד ולפלג את העם.

ב-5 ליולי ראש ה-FBI צינן במידת מה את המומנטום שלה בהציגו אותה בהתנהגות בלתי זהירה בנושא האי-מיילים מחד, שאינה גוררת בהכרח המלצה להעמידה לדין מאידך. זה שיחק בדייקנות לידיו של טראמפ. מחד סיפקה הודעת ה-FBI תחמושת קלה למופעי הבחירות שלו שהוא עשה בה שימוש חלקי, מאידך היה לו מאוד חשוב לשמור על מועמדותה בעמדת הובלה עליו עצמו, פן ימצאו לה מחליף ראוי ברגע האחרון, בלי גיבנת כלשהי (ברני סאנדרס וג'ו ביידן חיכו מעבר לפינה בציפייה דרוכה, עם חליפות טוקסידו ארוזות).

את זה עושים ע"י מיתון ההתקפות האישיות עליה ומעבר לקידום המדיניות שלו, שמאחדת נגדו את כל הדמוקרטים הניצבים נחושה מאחורי המועמדת שלהם. כדאי לשים לב שאסיפות הבחירות של הילארי היו שונות במהותן מאלה של טראמפ. שלה נערכו בערים הגדולות ומול קהל המונים המריע לכל הכרזה על ה"טמפרמנט הלקוי של טראמפ" בעוד שמופעי הבחירות שלו דמו יותר לסוג של Town-Meeting  המקרבים אותו אל העמך. לעמך הזה סיפק טראמפ הופעות המאופיינות ב-Politically Incorrect הכוללות קריאה לגירוש מהגרים בלתי-חוקיים (הדמוקרטים כיבסו את המונח ל"חסרי דוקומנטים") ,מניעת הגירה פנימה ממוסלמים ובוודאי מ"איסלם קיצוני", בהזכירו לקהלו האוהד שאובמה לא יודע איך לאיית את המונח הזה.

הוא גם בנה על כך ש"טמפרמנט הנשים" שקשרה לו הילארי בכל הופעתיה חשוב לאמריקנים כקליפת השום! מי לא יודע שלפחות שלושה מהנשיאים הנחשבים ביותר נחשבו לרודפי שמלות סדרתיים: תומאס ג'פרסון (מנסח מינשר העצמאות ומראשי התאורטיקנים של החוקה); ג'ון קנדי (תוכנית אפולו המוצלחת; סילוק הטילים מקובה; "איש בין א-ברלינר") ומיודעה של הילארי – ביל קלינטון (הקטנת הגרעון וסיום בעודף תקציבי; לחיצות הידיים של שלושת חתני פרס נובל לשלום).

כלומר, התקפותיה של הילארי, הקשות ביותר, התנפצו על שוברי הגלים של "אמריקה הנשכחת", בעוד הסקרים הרגילים מפספסים את התופעה אם בגלל "אפקט הבושה" (מי כבר מוכן להעיד על תמיכתו במועמד מושמץ) או מכיוון שנסקרים בפועל שתמכו בטראמפ טרקו את הטלפון בפני הסוקרים (עם או בלי מילת ה-...F) ובכך היטו בכוונת מכוון את הסקרים לטובתה של הילארי ללא ביסוס במציאות, תוך שהם גורמים להרדמת האוייב, הנתון בחלומות קיץ-סתיו ורודים.

הטקטיקה הזו פעלה כמכונה משומנת עד כשבועיים לפני הבחירות. אז שלח ראש ה-FBI מכתב לראשי הקונגרס, האומר שהוא גילה אי-מיילים של הילארי במחשבו של בעלה של עוזרתה הראשית, ומכאן שהוא מחדש את חקירתה של הילארי בנושא (האם גם הוא נסחף בחלומות הנ"ל?)

הספקולציות למעשהו הרקיעו שחקים ונשאלה השאלה מה גרם לו לפרסם את חידוש החקירה ללא כל הכרח. האפקט של הודעתו היה בירידה משמעותית בהובלה של הילארי. ההערכה היא שרוב הבוחרים כבר לא שינו את דעתם והשינוי נבע אך ורק מירידה ב"אפקט הבושה", לך תדע. על כל פנים שיגר אותו ראש FBI צפירת הרגעה יומיים בלבד לפני הבחירות: "מסקנותיי אחרי הבדיקה החדשה [של 650 אלף אימיילים תוך זמן כה קצר!] לא השתנו."

הילארי שיחררה אנחת רווחה. אבל מי שחש פתאום בסכנה הקרבה ובאופן אמיתי היה לא פחות מ... הנשיא אובמה בכבודו ובעצמו. האם היה זה סקר שיזם בעצמו כשבוע לפני הבחירות שהבהיר לו את התמונה האמיתית? האם זה היה הפיניש בו נקט טראמפ באופנסיבה שטיווחה את רצועת החלודה בסטייטס מתנדנדות, בהם הובילה הילארי בביטחה? האם זה מה שהביא את אובמה לנטוש כללית את הבית הלבן ולהצטרף במלוא הקיטור לקמפיין הנע בביטחון של הילארי, שאז כבר תיבלה אותו בכוכבי הוליווד ובזמרי על (ברוס ספרינגטין הנערץ – נו, כמה כבר אפשר לשמוע את המנטרה "טמפרמנט של טראמפ).

לאובמה בשלב הזה היתה משימת על חיונית – להציל את מורשת אובמה! חדור משימה יצאו הוא ואשתו בסערת קמפיין שלא היתה מביישת הוריקן דרגה 5. במופעי ענק בקמפוסים ובאיצטדיונים גדולים הופיע הנשיא כשהוא חובט בחוזקה על אי התאמתו המאיימת של עוכר האומה – טראמפ – נו, אם הילארי לא תרוץ עם מורשת אובמה אז על אחת כמה וכמה אובמה ינסה ב"כוחו הלא דל" להסתירו עמוק שאפשר.

אז, למראה עוצמת ההופעה של הנשיא, שהיא כשלעצמה ללא תקדים במהלך 230 שנות הרפובליקה, אז התחלתי להאמין בבלתי יאומן – האם טראמפ באמת הולך לנצח בבחירות האלה (בפעם הראשונה העליתי את הסיכוי לניצחון טראמפ מעבר ל-51% לחברים ששאלו). אחרי הכול אין תקדים למסע בחירות אקטיבי מצידו של נשיא מכהן עבור מועמד(ת) אחר(ת)!!! והיה לו הרבה, איזה הרבה – המון, על מה להגן!

אבל מה שלא הבין אובמה הבינו מצביעיו בפועל של טראמפ, כולל כמה רבדי אוכלוסייה של יושבי הגדר: את המורשת הזו חייבים למחוק...

ה-7 לנובמבר – היום שלפני – ביטא יותר מכל את האסטרטגיות השונות של שני המועמדים. הילארי סיימה בעצרת המונים בפילדלפיה שכללה את הנשיא אובמה, את אשתו, את ביל הנשיא לשעבר, ועוד מיספר אמני צמרת, בצורה שמזכירה את הופעת עדי-אופי ידוענים, מורמים מעם, בפני השופט, שכבר הרשיע את הנאשם הרועד מפחד, ואמור להסתנוור מהמלצות העדים המכובדים לפני שיגזור את עונשו של המורשע לחומרה יתרה.

הבחירות ב-8 לנובמבר

מזג האוויר הנאה הגיע כמו ע"פ הזמנתה המודפסת של הילארי והדמוקרטים – שיעור הצבעה גבוה אמור להבטיח ניצחון חד וחלק – אין בעייה להסיע את המוני הבוחרים, במיוחד בערים הגדולות. מה עוד אפשר לבקש, אפילו מלאי גדול של בקבוקי שמפניה כבר נמצאו במקררי הענק של הדמוקרטים...

ואז זה הגיע, כמו באירוע צונאמי, היו כמה גלים קטנים בלתי מזוהים אחרי מי המנוחות כדוגמת ניו יורק, שהלכה כמצופה להילארי בהפרש גדול, כמצופה הלכו בדרכה גם ניו-ג'רסי, קונטיקט, מאסאסוצ'טס, וורמונט. אבל – מיין וניו-המפשייר פתאום נתקעו בספירות עמוקות ובשעה 3 בבוקר (שעוננו) החלו הסטייטס במרכז רפובליקת הענק ליפול לידיו של טראמפ, כולל טקסאס בעלת מספר האלקטורים השני בגודלו אחרי קליפורניה, ובשעה 4 הוא כבר הוביל.

אבל עד כאן הכול פחות או יותר צפוי. המדינה המתנדנדת הראשונה, שהיתה בביטחה לאורך כל הדרך בהובלת הילארי ע"פ הסקרים – צפון קרולינה, הלכה במפתיע לטראמפ. זו החסירה פעימה במחנה הילארי כי שני הצדדים נלחמו שם בחריפות רבה. עם השחר שלנו החלו שאר מדינות הנדנדה ליפול לידיו של טראמפ זו אחר זו: אוהיו וויסקונסין, וכשעה וחצי אחריהן הפרס הגדול – פלורידה, כן זו הסטייט שהכריעה את הכף לטובת ג'ורג' בוש ב-2000 "בעזרתו" הנדיבה של ראלף נאדר (ניסיון שגבל בקעקוע שיטת האלקטוראל קולג'). אילינוי, ניו מקסיקו וקולורדו הלכו להילארי ובשעות הצהריים שלנו, עם ספירת קולות ראשונית, כבר הלכו מדינות הפסיפיק – קליפורניה, נבדה, אורגון וואשינגטון להילארי, כמצופה. חיכו למנצח(ת) באריזונה, מישיגן, ניו המפשייר ופנסילבניה בעלת 20 האלקטורים, שאם תלך לטראמפ הוא יעבור את 270 האלקטורים הנדרשים – וכך אכן קרה. אריזונה ופנסילבניה הכריזו על המנצח הבלתי צפוי – דונאלד ג'י טראמפ – נשיא נבחר! ניו המפשייר נפלה על חודן של קולות להילארי, ובמישיגן עדיין סופרים את "קולות החיילים", וסופרים מחדש קלפיות שלמות והמצב הוא בעצם תיקו בהובלה זעירה של טראמפ.

פרופ' חובב טלפז

1 בדצמבר 2016

* * *

בן בן-ארי

שני שירים

יוֹם יָבוֹא

רַע הוּא הַקּוֹרוֹנָה

אָכֵן רַע

כָּל הוֹלְכֵי עַל שְׁתַּיִם

חוֹסִים בְּ"חֹרֵיהֶם"

עַכְבְּרֵי אֱנוֹשׁ

מְפֻחָדִים.

בְּרַם, לְעַכְבָּרִים חוֹסִים

יֵשׁ בְּחִירָה,

לֹא כֵן לָנוּ.

סְגוּרָה הָעִיר

שֻׁתְּקוּ חַיֶּיהָ

עֲבוֹדוֹת תַּשְׁתִּית פָּשׂוּ.

כַּמְּצֻוֶּה, חוֹסִים הַכֹּל

וְלָעַכְבָּר מִבְחָר גָּדוֹל.

לָנוּ לֹא הַכֹּל בָּרוּר

אַף כִּי הַכֹּל סָגוּר

קַרְנִיבָל  קורונָה

גַּם יוֹמוֹ יָבוֹא

כֻּלָּנוּ אָז נָרוֹנָה

כִּי הִגִּיעַ גַּם עַרְבּוֹ.

שְׁקִיעָה סְתָוִית

בְּלִיל שֶׁל חוּם, אָפֹר,
וְהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים
אַדְמוּמִית, פֹּה וָשָׁם,
צִבְעֵי שְׁקִיעָה סְתָוִית
תָּפְסוּ פִּקּוּד רִגְעִי
בְּסִמְטָה מְאֻבֶּקֶת
רְפוּדַת נְשֹׁרֶת שֶׁל
עָלִים חַסְרֵי שֵׁם
חַסְרֵי זְמַן,
סִמְטָה נְטוּלַת שֵׁם
חַסְרַת זֶהוּת--
כָּךְ חַשְׁתִּי אַף אֲנִי
בֶּן-בְּלִי-שֵׁם
לְמִי אִכְפַּת, בִּהְיוֹתִי
נְקֻדָּה אָנוֹנִימִית
בְּעוֹלָם עִם בִּילְיוֹנִים
כְּמוֹתִי.
כָּךְ אוּלַי אַצְלִיחַ לַחְמֹק
מִמַּלְתְּעוֹתָיו הַחַמְדָנִיּוֹת, הַטּוֹרְפוֹת

שֶׁל מַר קוֹרוֹנָה הָאָרוּר

לְמִקְרֶה שֶׁמְּצֻיָּד הוּא

בִּרְשִׁימָה שֵׁמִית

כָּלְשֶׁהִי.

ניו-יורק, 2020

* * *

ארנה גולן

בידוד? את זה כבר היכרנו בילדותנו!

איך שרדנו בקיבוץ של פעם

ונשארנו "בריאים וחסונים"?

א.    להתמודד  עם מחלות, פציעות, כאב, חולשה ואפילו בידוד – ולהתגבר!

ונתחיל, כמובן, בבידוד. היכרנו את זה היטב! וזה כלל לא חדש לדור שלנו. נכון, לא היה בידוד עולמי, לא ארצי ואפילו לא קיבוצי. ובכלל, הקשר והמגע עם העולם שמחוץ לקיבוץ היה מצומצם. התקשורת היתה מוגבלת ובקיבוץ ידעו אך מעט על העולם ורק דרך העיתונות המפלגתית ומכשיר הרדיו היחיד, הגדול, בחדר האוכל, שלא לדבר על קשר אווירי אפסי או על המדע הרפואי שהיה אז מוגבל.

אבל בידוד מאיים ומפחיד של הפרט היה והיה. הנה אני, ילדה בת 5 או  6, חולה פתאום בשנית, שאז קראו לה בשמה הלועזי המפחיד "סקרלטינה". הגוף התמלא לפתע בפצעים אדומים ומגרדים שעוררו דאגה ובהלה מהידבקות, ולוו בהקאות ובשלשולים מפחידים. ולא רק אני חליתי, אבל את ניסיוני האישי לא שכחתי עד היום. אני זוכרת איך לפתע הופיעה פריחה אדומה ומוזרה על כל גופי הקטן, הגירוד היה קשה והוזהרתי לא לגרד כי כולי אהיה מלאה צלקות. הגרון כאב, הקאות התחילו ועוד סימני מחלה ניראו היטב. הרופא הוזעק אליי וקבע: "לבידוד ומיד! אתם צעירים כאן בקיבוץ," הוא אמר להוריי,  "אבל המחלה הזאת מידבקת ללא קשר לגיל, והיא מאוד מאוד מדבקת ואין לנו שום תרופה נגדה (על אנטיביוטיקה איש עוד לא חלם, כמובן). ואנחנו לא יודעים מספיק עליה," הוסיף הרופא, "רק יודעים שצריך לשהות בבידוד עד שתחלוף, לפחות שבועיים."

ואיפה מבודדים חבר או ילד שחלה במחלה מסוכנת כזאת ואחרת? – באחת מארבע עמדות השמירה מבטון שהיו מפוזרות בגדר שהקיפה את הקיבוץ לשם הגנה. שיטחן היה קטן, החלון זעיר, המיטה קטנה ועל ידה שולחן זעיר ומנורת שולחן. ואת הדלת נעל השומר כדי שלא אוכל לצאת. הוא בכל זאת  פתח אותה אבל רק על מנת לתת לי אוכל או לרוקן את הסיר... וכשאימא או אבא או המטפלת רצו לברר מה שלומי וליצור איתי קשר, הם יכלו לדבר איתי רק מבחוץ בקריאות רמות. בקיצור – ככל שאני זוכרת, זה היה בידוד מפחיד ומשעמם כהילכתו. וכמובן, לא רק אני התנסיתי בו. רפואה של ממש  עוד לא היתה, כאמור, קשר עם העולם ודאי שלא היה.  ואנטיביוטיקה? זו חיכתה עוד עשור על מנת להתגלות  ולהיכנס לשימוש בשנות החמישים.

בתנאים אלה, מה נותר, אפוא, לעשות לחברי הקיבוץ שעלו להתיישבות דווקא מעבר לירדן, ודווקא סמוך לירמוך שגבל  עם ירדן וקרוב לסוריה,  ובשטח כמעט לא מעובד,  וויתרו על ההצעה להתיישב במקום שהיום הוא שפיים? לא נותר להם אלא להעביר לעצמם ולנו, הילדים הראשונים, מסר אחד ברור.

והמסר היה: "תתגברו!"

וכי היתה ברירה אחרת בשנים שלפני הקמת המדינה, ובקיבוץ מסדה שרק הוקם לפני שנים אחדות? המגע של הגוּף החשוּף עם הטבע של ילדותנו, שהיה כאמור כמעט בלתי מעובד, היה אמנם מלהיב ומשחרר, אך מסוכּן ופוגעני. אנחנו, הילדים, שלא היינו מודעים לסכנות, היינו שיכּורי חופש ומרחב. אבל גם הורינו, שהתמסרו להגשמת חלומם "לכבוש את השממה", התעלמו מתוצאותיו של המגע החשוּף עם הטבע, שרובו היה שומם מסביב. הם לא נתנו דיים את דעתם על כך, שבחום הלוהט הקֵיצי ובבגדים הקצרים והקלים שלבשנוּ אנחנו והם או בשמלות הרחבות שלבשו אז החברות ובסנדלים הפתוחים שנעלנו או ברגלינו היחֵפות, כולנו, גם הם וגם אנחנו הילדים המעטים, מסַכּנים את בריאותנו.תחילה התגוררו החברים באוהלים או בצריפים וגם כשעברו אט אט לגור בבתים, כל זוג בחדר משלו והילדים בבית ילדים, עברו שנים עד שצמחו העצים והאדמה החשופה בקיבוץ כוסתה בדשאים ובעצי פיקוס ובמדרכות.

גם האוֹכל היה מועט בכמותוֹ ודל בְּאיכותו. פְּרוּסַת לחם מרוחה בריבה וחמאה בלוויית כּוֹס תֵּה, ואפילו ביצה וקצת גבינה יכולים היו להלהיב את הנפשׁ, והם אכן הלהיבו את החברים ששרו על ידם שירים אבל אותנו דחו. והעיקר – לא היה בהם כדי להזין את הגוּף ולחזקוֹ בפני המחלות. והתזונה אצלנו, למרות המאמצים המיוחדים שהושקעו במזונם של הילדים, ולמרות שאכלנו  מתנובת המשק החקלאית שרובה נשלח ל"תנובה", היתה רחוקה מלהניח את הדעת. אבל מי נתן אז על כך את הדעת? ומי היה בקי אז בעניינים תזונתיים ובשאלות של היגיינה? "הרי כולנו צעירים וחזקים," הם חשבו, ויש להסתפק במועט.

בהיעדר אמצעים וידע ומוּדעוּת, גם המודעות להיגיינה היתה מועטת, גם מרפּאת הקיבוץ הקטנה והמאולתרת, שהושקע מאמץ רב בסידורה, לא היתה מצויידת בתרופות ראויות ומספּיקות. וכי למי היו אז תרופות של ממש? והרי, כמו שכבר אמרנו, על אנטיביוטיקה עדיין לא שמע איש.  לכן חלו החברים, בעשורים הראשונים, במחלותכמו קדחת, טיפוס המעיים ומחלות מעיים אחרות, כמו דיזנטריה, וסבלו מדלקות פרקים, פצעים זיהומיים, הצטננויות קשות וגם מהכשות של עקרבים ונחשים ועקיצות יתושים וברחשים. נכון, הם ניסו לשמור על בריאותנו ושיכנו אותנו ראשונים באחד משני הבניינים בני שתי הקומות שהקימו, ואפילו הכינו לנו כילות מבד מחורר שנועד להגן עלינו מיתושים כשנשארנו לישון בחוץ בימי הקיץ הלוהטים. אבל השירותים שבקצה המשק היו מיועדים גם לנו עד גיל 6, רק אז בנו לנו בתי שימוש ומקלחות בבית הילדים והעבירו אותנו לבית חדש. ואכן, גם אנחנו חלינו.

לימים כאשר סיפרתי את זה לשמאי, על מנת שיידע "שלא ליקקנו דבש" ומה היה בקיבוץ לפני היקלטו ברמת הכובש כנער ניצול שואה, הוא חייך בלגלוג ואמר: "ואת מתלוננת? והרי בעיר שלי בפולין, בפולטוסק, בכלל לא היו שירותים בבית. והיינו יוצאים לחצר והשירותים לא היו אלא בור! וזו לא היתה איזו עיר נידחת, אלא עיר חשובה שעוד בימי נפוליאון בנו בה מבצר נודע לשם!"

ומה יכולתי לענות? שתקתי. ממש כמו הוריי.

בהתלהבותם הצעירה ראו זאת הורינו כמחיר הכרחי של הגשמת החלוציות. והאמת היא שרובם גם לא באו מבתים עשירים או מצויידים בשירותים מודרניים, שאז בכלל לא היו נפוצים. נכון, אבל הקשיים  בהתיישבות החדשה ובצריפים ובשמש השורפת היו הרבה יותר גדולים מאשר בעירם, שממנה באו. אבל לגביהם זה היה אתגר שיש לעמוד בו בגבורה. אסור להתלונן ויש להחלים בסבלנות ובשתיקה ולשוב במהרה להכשרת האדמה ולהקמת היישוב.

ואכן, רובם התגברו ולא היו כמעט חולים במצבים מסכני חיים של ממש, מלבד אביה של עודדה שנפטר בן 29 מסרטן העור! ואם חלו קשה, הרי תלונות על כאב פיסי, חום גבוה או סחרחורות וקושי נִידמוּ להם כּחולשה אידאולוגית של ממש, והם ביקשוּ להקנות גם לנו, ילדיהם הקטנים, את כושר ההתגברות וההתמודדות על מנת שנשרוֹד ונהיה כמותם. ומה יש לומר? הם הצליחו!

ב. עדיפות טובת הכלל על  צורכי הפרט עם ערך ההתגברות

ערך ההתגברות על כל קושי ועל כל מחלה היה כֹּה בסיסי עד שאפילו ב"ספר מסדה", שהופיע בשנת 1962, עם מלאת 25 שנים להקמת הקיבוץ בעמק הירדן, אין אפילו סעיף קטן, ולוּ שולי בלבד, המוקדש לשאלות הבריאות ולדיון בקשיי ההתמודדוּת החמורה עם פגעי הטבע והאקלים הקשה.

הספר כולל, כמובן, פרקים רבים המוקדשים לימים הראשונים בחדרָה ולראשית ההתיישבות ב"כיכּר ארלוזורוב", אך הם עוסקים בשאלות שניראו להוֹרינו חיוניות: קליטת חברים חדשים ועזיבת וָתִיקים מהם, קשיי פרנסה ומציאת עבודה, משברים חברתיים, שלבּים בהקמת הקיבוץ, פעולות תרבות, שאלות של הגנה וחינוך והווי עד לשנות ה-50 המאוחרות. אבל אין בספר ולוּ דיון אחד במחלות הרבות ובפציעות, כשם שאין דיוּן בתהליך הקמתה ושִכלולהּ של המרפּאה או בהכשרתה ותרומתה של האחות הינדה, שעמדה על משמרתה המפרכת במשך שנים, או בכניסתה של מאירה בת כיתתי, הלא זו קבוצת "השחר" של הילדים הראשונים, אחרי שנים – לסייע לה. איש אינו סוקר גם את הקשר לקופת חולים בטבריה ואיך הגיעו לשם החברים ומתי ומה היו המחלות שבגינן נאלצו לנסוע לטבריה ולפעמים אפילו אושפזו בבית החולים הרחוק כל כך שבעפולה, כשם שאיש אינו מעלה את שאלת הלידות, היכן ואיך התרחשו או את הקוֹשִׁי שנבע מביקוריו המעטים, יחסית, במסדה של הרופא, שלא התגורר בקיבוץ.

ספק אם רק ערך ההתגברות גרם לכך. לדעתי קשה גם לנמק את חסרונו של הפרק הזה בכך שאולי הינדה "התעצלה" לכתוב אותו. היו אנשים נוספים שיכלו למלא את המשימה, כי הרי היתה ועדת בריאות. אלא מה? אפשר לשער שהסיבה עמוקה יותר. כי מפתיע לגלות שאין בספר כולו זיכרונות או סיכומים הנוגעים בכלל בשאלות של חיי הפרט, של משפחתו של חבר הקיבוץ, של רווחתו ומצוקותיו. אלא מה, יכתבו על חיי הפרט? והלא העיקר הוא הכלל, הקיבוץ! ואם כך, אולי  זו הסיבה  גם להיעדר דיון בשאלות הבריאוּת. אולי הבריאות נתפסה  אז כחלק מרַווחַת חייו של הפרט, למרות שהמחלות של החברים פגעו גם בסידור העבודה.

ובנוסף, אני זוכרת עד כמה התייחסו בכבוד להינדה, שהסתובבה עם החלוק הלבן בקיבוץ כמעט כמו מלכה! ובוודאי חשיבותה הרבה נראתה כתחומי הפרט. רק נעמי זינגר, אימו של עמוס בן הכיתה שלי שנפטר בגיל צעיר, אישה  שהיתה תמיד אנושית במיוחד  ונענית למצוקות הזולת, רק היא בוחרת לכתוב על היבט "הבריאות", אבל מספרת על ימי הבראשית  בחדרה, כשעדיין היו כולם "משפחה אינטימית" אחת צעירה.

היא מספרת כי "עזרה רפואית לא היתה במקום, ועם כל שריטה ופצע קל היינו הולכים לקופת חולים במושבה. רובנו חלינו בקדחת, שלא פסחה כמעט על אף עולה חדש. אין לשכוח את ד"ר קורץ, רופא חלוץ, שהגיש את עזרתו בחדרה מתוך יחס כֵּן ולבבי." (עמ' 53).

אין בדבריה, כמובן, כל תלונה והיא מספרת על הקשיים בטון עובדתי וגם בלא התפארות. יותר מזה, היא אינה שוכחת להכיר טובה לרופא, שטיפל בחלוצים, למרות שלא נִימנו עם מטופליו, בהתנדבות ובמסירות.

גם אבא, משה בן דרור, חלה אז במלריה ומחלתוֹ היתה קשה ומרה, עד כדי סיכּון חייו. רק במאוחר נודע לי מנעמי (אלא ממי?...) שהמחלה לא רק העמידה את חייו בסכנה, אלא גם פגעה באיברים פנימיים בגלל קדחת החום שטילטלה את גופו ועירפלה את חושיו במשך ימים ארוכּים. אבל אבא עצמו, כשהיה מספר על הקדחת ההיא, מעולם לא סיפר על הסבל או הסכנה. הוא הוביל את הסיפור תמיד רק למקום של הומוֹר ולגלוג עצמי, לשם מציאַת נימוק הגיוני לכאורה לקרחת הגדולה שהתנוססה על ראשו כבר מצעירותוֹ, וברוב צחוק והנאה היה מספּר איך השׂערות שנשרו במחלה מילאו את  הכרית ואת המסרק הקטן.

הוא גם לא התלונן מעולם על הכאב החמור שסבל בכתפוֹ מאז נפל מסולם גבוה בשעת קטיף התפוזים בפרדס בחדרה, אז נשברה הכתף והעצמות לא התאחו מעולם כהלכה. גם את הסבל הזה הצניע, וכשעמס את הרוֹבֶה על שכמוֹ בתורנויות השמירה במסדה, שבהן התמיד גם בשנות ה-70, היה נאנח ומעביר את הרובה לכתף השנייה. הוא נמנע אפילו מלהסביר כמה צער גרמה לו הכתף השבורה כשנאלץ לזנוח את עבודת הכפיים.

גם אימי, ריבה לבית כהן, סבלה כל הימים כתוצאה מדלקת הפרקים שלקתה בה בתקופת חדרה. מאז ילדותי המוקדמת אני זוכרת אותה צולעת וגוררת די בקושי את רגל שמאל הכואבת ונועלת נעליים גבוהות והדוקות, שאולי יָקֵלוּ את הכאבים בברכּיהָ המודלקות, אך ליופי הנשי ודאי שלא הוסיפו. אבל מי חשב אז על יופי? אף על פי כן, הוסיפה לעבוד במשך שנים במטבח הילדים, כשהיא עומדת במשך שעות ארוכות ליד הסירים הגדולים ורגליה טובלות במַים שתמיד ניקווּ על הריצפה, חדרו מבעד לנעליהָ והגבירו את מחלתה. כשהיתה מגיעה הביתה, היתה חולצת את נעליה ונאנקת מכאב, שוכבת ומרימה את הרגליים, אולי כך תבוא לה הישועה. כשהתאפשר לה היתה נוסעת על פי פקודת הרופא ל"חַמֵי טבריה" לטבול במים המינרליים החמים, שלא הועילו לה. לשם כך היתה מיטלטלת זמן רב באוטובוס של הימים ההם, שהגיע לעתים רחוקות, ומצפה להקלה. משזוֹ לא באה, היתה מביאה עימה מחמי טבריה הביתה בוץ שחור בשקית בד והיתה מחממת אותו ומניחה את השקית בערב על בּרכּיהָ הדוויות. הכאב אכן היה נרגע מעט, אבל תלונה לא שמענו מעולם מפּיהָ, רק אנחות כּבושוֹת שאותן שמעתי היטב כי אלו היו השעות שבהן היינו מגיעים מבית הילדים לחדר ההורים.

הוריי לא היו יוצאי דופן. רוב החברים נהג כך. הגיעו הדברים לידי כך, שֶׁחברוֹת אחדות שלא עמדו בתנאי הלחץ הקשים, סבלו לעתים קרובות מ"מיגרנות איומות ונוראות", שלא נמצאה להן כל תרופה. הן היו מסתגרות אז בחדר חשוך ושוכבות בו במשך שעות ואף ימים, בעוֹד כל הסובבים אותן מתהלכים על קצות האצבעות ושומרים על דממה מוחלטת, כי כל לחש היה כמו "בת קול מתפוצצת בראש." חברים אחדים היו אז מגחכים על סִבלן ומתלוצצים ש"גם היום הבעל שלה הרגיז אותה ולא רצה למלא את פקודתה." בייחוד לעגו למטפחות הרטובות שהן היו חובשות אז על ראשן, והיו צוחקים בהנאה לגילויי החולשה הנשיים. מלבדן איש לא התלונן על כאב ולא הפגין סבל.

הרופא, אמנם, לא היה זמין והגיע מאפיקים רק לעתים מזומנות ובימים ובשעות קבועים. אך עד לבואו נטלה הינדה על עצמה את משימת הטיפול הרפואי ונעשתה כרופאה לשעת צרה, שכל החברים נשמעים לה ביראת כבוד. היא עברה בין החולים הקשים בחדריהם, כשהיא לבושה בחלוק לבן, בנעליים גבוהות וגרביים לבנים ובמטפחת המכסה את שׂערה, וחילקה להם בחרדת קודש את התרופות או נתנה זריקות ועצות. את המרפאה היא הפכה למקדש מעט, שהיא הילכה בו ככוהנת הגדולה, וכל החברים הגיעו אליה כִּנתינים ממושמעים ואסירי תודה. אבל כל זה איננו ב"ספר מסדה".

ג. עולם הבריאות ואנחנו, הילדים הראשונים של הקיבוץ

אל תוך עולם נחוּש זה נולדנו אנחנו, הילדים הראשונים, ואימצנו לעצמנו את כלליו. הינדה היתה, כמובן, בעינינו סמכות עליונה ללא ערעור, ומאירָה כה הפנימה את ההוקרה לתפקיד הרפואי הנִשׂגב, עד שמילדותה אימצה לה את החלום להיות אחות כשתגדל, ואף הגשימה לימים את החלום ומילאה את תפקידה באופן מופלא. אני חייבת לה תודה עד היום את הטיפול המסור והמקצועי בהוריי, שנפטרו בזה אחר זה  תוך חודשיים  לאחר  שחלו במחלות סופניות וטופלו על ידה במסירות ובחסד כמו היו הוריה שלה.

אבל אנחנו לא הכול ידענו אז על אוזלת ידה של הרפואה. לא ידענו כלל כי קודם ללידת רובנו נולדו שלושה תינוקות והם נפטרו בחודשים הראשונים לחייהם ממחלות שאיש לא ידע לזהותן או לרפא אותן. הם נקבְרוּ בבית הקברות בחדרה בקברים קטנים וכאלמונים, ומעולם לא סופר לנו על כך דבר. מותם לא תועד במסמכים, לא כל שֶכֵּן שלא צויין ב"ספר מסדה", ורק טוביה שמע את "השמועה" על כך מהורָיו ואימת אותה. אני גיליתי את הדבר כשנפלה לידי אחת התמונות השרופות (מימי כיבושו של הקיבוץ על ידי הסורים) ולפתע גיליתי שם חברות קיבוץ עומדות יחד עם אימא ועוד חברות ובידיהן תינוקות שכלל לא ידעתי על קיומם! ניתן רק לשער את אבלם של הוריהם הצעירים, שלא רק קברו את תינוקותיהם הראשונים והזעירים, אלא גם אסרו על עצמם לתת ביטוי לכאבָם ולהזכיר את האובדן.

ייתכן, כמובן, שגם מותם עמד, בין השאר, ברקע ההחלטה שנתקבלה ע"י החברים בחדרה שלא להביא ילדים לעולם בתנאים הכלכליים והתברואתיים הקשים ששׂררו שם. אנחנו, ילדי "קבוצת השחר", כפי שנקראנו לְיָמים, נולדנו על אף האיסור המפורש, והיה זה מעשה נועז של הורינו, שהֵעֵזו להפר את ההחלטה שעה שגילו שהחברות הצעירות שלהם נכנסו להריון. ואילו החברה האחת שנשמעה להחלטה, לא יכלה עוד ללדת והורינו ליווּ אותה תמיד במנוד ראש ובצער עמוק על ערירותה.

לְאור ניסיונם המר, השקיעו החברים מאמצים כּבִירים בהגנה עלינו מפני המחלות ו"המזיקים" הלא נודעים וביקשו ליצור תנאים היגייניים נאותים בעזרת "לִיזוֹל" ושאר נוזלים חריפים ושורפים, שלא הועילו הרבה בתנאים הבלתי אפשריים. טוביה אף זוכר שכאשר עמוס חלה בקדחת ואי אפשר היה לתת לו "חִינין" ושאר סמים חריפים שנתנו למבוגרים, תלתה אימו נעמי, בייאושה, ובעצת חברותיה וכנהוג בעיר הולדתה טשרנוביץ, שרשרות של שום על צווארו הקטן. כנראה סָברָה שהריחַ הרע והעז יַבְריח את המזיקים.

טוביה, לעומת זאת, קינא בעמוס, והוא לא היה היחידי, כי גם דליה ואמנון ורותי ואריאלה רצו להידמות לו בטיפול המסור ובדאגה שהקיפה אותו אז, והם נרגעו רק כשראו איך בכל זאת כופים על עמוס הקטן לבלוע באי-רצון סַמֵי רפואה מָרִים, שרקחו עבורו מירקות שונים, בעודו מביע סלידה וכמעט נחנק.

עמוס לא היה יחידי. כולנו חלינו במחלות שונות, איש איש בתורו, והוסַפְנו לַחֲלות גם כאשר העבירו אותנו להתיישבות במסדה, כשנה לאחר הקמתה. בתנאי ההיגיינה הקשים ובמגורים בשטח החשוף לקינו לא רק במחלות ילדים אלא גם במחלות שבהן לקו המבוגרים: שלשולים, תולעים במעיים, דיזנטריה וטיפוס ודלקות עיניים בייחוד בקיץ, והצטננויות, כאבי אוזניים, "גריפּה" – הלא היא השפעת – דלקת ריאות ואַף דולף ללא סוף, בחורף.

בנוסף נפלו עלינו צרות נוספות, שהיום כבר כמעט עברו מן העולם. כך, למשל, הסקרלטינה שכבר הזכרתי – הלא היא מחלת השָׁנִית – שבהיעדר אנטיביוטיקה נחשבה למחלה מסכנת חיים, לא רק את חיי החולה בה אלא גם את חיי חבריו, כי קל מאד להידבק בה. אי לכך, מיד עם הופעת הפריחה האדמונית על הגוף, היו מחליטים לאשפז את הילד המסכן והמבוהל בבדידות מוחלטת ולמשך שבועיים לפחות. והיכן יאשפזו? בבית החולים בטבריה הרי אין מקום לאשפז כל ילד חולה. אז מצאו פתרון שסיפרתי עליו : לאשפזו באחת מארבע עמדות השמירה שנבנו בקצוֹת המשק. הן היו בנויות בטון, אך היו בהן פתחי יֶרי שנחשבו לפתחי אוורור והעיקר, הן היו ממוקמות הרחק ממגורי אדם.

הינדה אף היא הגיעה, כמובן. היא כרכה מטפחת בד לבנה על פּיהָ ועל אפּהּ , ממש כמו היום בזמן המגיפה, ובעוז רוח ניגשה אל החולה המסכן, פעם אחת היה זה איתן בן כיתתי, מדדה לו את החום, ליטפה את המצח הבוער, ניסתה לעודד את רוחו, השקתה אותו ב"סמי רפואה" וציפתה עם כולם שהגוף הקטן יתגבר. והוא התגבר.

כך התחסַנּוּ. ובכל זאת הוסיפו לפגוע בנו מחלות שהכרח היה לאשפז בגללן בבית החולים, כמו טיפוס המעיים או אבעבועות שחורות, וגרוע מִכֹּל – דלֶקת קרוּם המוחַ. הקושי היה שלא תמיד ידעו לאבחן את המחלה בזמן, וגם לא תמיד ידעו לקַשֵׁר בין המחלה לבין תוצאותיה. כך היו ילדים ששילמו מחיר כבד על האיחור באיבחון מחלתם, או על היעדר תרופות ראויות. וקרה, למשל, שילד שנפגע בדלקת קרום המוח שאובחנה במאוחר, לקה בפיגור התפתחותי קל. וכיוָן שלא ידעו את מקורו הוגדר הילד כלוקה ב"פיגור שכלי", ולא רק שלא הוענק לו טיפול הולם אלא הוא גם נשלח למוסד טיפולי בלתי הולם בעליל.

ואיך שׂרדנו? קצת בזכות המזל והרבה בזכות הדאגה והטיפול המסור והאוהב. סבלנו, כמו הורינו, בשתיקה, מילאנו אחר ההוראות, שכבנו כנִדרש במיטותינו ימים, ולמדנו מן החברים כי אין ברירה אחרת ויש להתגבר. אף כי המחלות ארכו זמן רב, לבסוף הן בכל זאת חלפו, והעיקר – לעיתים היה בהן אפילו צד משמח ומרנין לב. הכיצד? כשחָלינו – וכל מחלה נחשבה למסוכנת ומִדבקת – יש והעבירו אותנו היישֵר לחדר ההורים. וזה היה נהדר! סוף סוף אפשר היה להתפנק (לא הרבה, כמובן), להיות חלשים וקודחים מחום ואפילו להתרפק על ההורים ולקבל חיבוק ונשיקה שלא היו כל כך שכיחים אז. ידענו שההורים אז באים, מכסים אותנו, מניחים את היד על המצח ומקמטים את מִצחם בדאגה עמוקה, ואזיי אתה חש את עצמך כמרכז העולם. גם יָדַענו אז היטב, כי כל שאר הילדים מקנאים בנו ואולי אפילו מייחלים לחלות כְּמוֹתנוּ, שהרי בבית הילדים נתבענו לנהוג "בגבורה", לחשוק שיניים ולא לבכות ולא להתלונן ולא לתבוע "פינוק", כי הרי "בני חלוצים ומיישבי הארץ" אנחנו!

  הדברים הללו, כמו ההמשך שיבוא, הם עיבוד של פרק  מתוך סיפרי: "ילדה של קיבוץ", הוצאת עקד, 2012.

 ארנה גולן

* * *

משה גרנות

אלוהים מושך בכתפיו

על ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף

"השגיאה המופלאה"

הקיבוץ המאוחד 2020, 95 עמ'

אני מבקש להתחיל את הרשימה הזאת על ספר שיריה ה-16 של חמוטל בר-יוסף (מלבד ספרי פרוזה, עיון ומחקר, ותרגומים משלוש שפות) דווקא בהספדים שהיא מספידה את עצמה בחייה, ואתחיל ב"עשרה אפיטפים" (עמ' 23-20). האפיטף הוא הכיתוב שנהוג לחקוק על מצבה, בו מזכירים את מעלותיו של הטמון בקבר, ואת געגועי אוהביו החיים. כל עשרת האפיטפים מתחילים במילים המקובלות: "פה נטמנה אישה" אבל בזה מסתיים הדמיון לאפיטף מקובל – הכיתוב המוצע על מצבתה המדומיינת של המשוררת הוא ציני, ומעלה חיוך מר:

"פה נטמנה אישה גועשת / שלא ידעה להיזהר. / לכל המלחמות יצאה בלי נשק, / אכלה יותר מדי מהר, / לא שמה לב מה היא לובשת / ולא טרחה להתאפר. / עכשיו היא נחה במקום אחר. / לאט בזהירות, יורד עליה גשם."

המשוררת משרה על הקורא אווירה קלילה (בנושא מקברי!), המלווה בצורה וירטואוזית בחרוז מרנין, שמתנתב גם לכיוון האסוננס: גועשת – נשק; לובשת – גשם (על הפרוסודיה של הקובץ אדון בהמשך).

הנימה הסרקסטית נמשכת אל שאר האפיטפים, ואזכיר כאן רק את האחרון: "פה נטמנה אישה בלה, / צולעת, מנומשת, / שאהבה את החיים / כמו חתולה / זקנה ומפורעשת."

לאפיטפים הנ"ל מצטרפת סדרה שלימה של שירים על הזיקנה: "כמו שוד בקופת החנות, / ... או כמו נעלם פתאום מהארון תכשיט בעל ערך רגשי / נגזלים מהאיש הזקן הצעדים הזריזים / ... לא ברור מה קרה ליכולת / לעבוד עד מאוחר בלילה, לשתות לשוכרה, / לאן התכוונתי ללכת ומדוע נעלמו / מבטי ההתעניינות של המין השני" ("בפתאומיות", עמ' 39). איזה איור משכנע לאמרת חז"ל על זיקנה שקופצת פתאום על אדם (שבת קנ"ב ע"א)!

על קופות הצדקה בבתי קברות ובשכונות חרדיות מצוי הכיתוב: "צדקה תציל ממוות" (המקור – מסכת שבת קנ"ו, ע"ב), ואילו המשוררת שלנו מציעה גרסה אחרת: "היופי לא יציל ממוות, / אבל יעזור לך לקמול בלי השפלה." ("הסוף", עמ' 45; ראו גם עמ' 44, 46).

תקלות שנגרמות על ידי הזיקנה מעוררות בדרך כלל חיוך אצל צעירים, והמשוררת שלנו, שיודעת כי בבוא היום היא תירש את מקל ההליכה שהוריש אבא לאימא ("חיי בורחים", עמ' 49), מרשה לעצמה לחייך לנוכח התקלות הבלתי נמנעות האלו: "כשאתה מזדקן, אתה נהיה זהיר. / אתה עלול ליפול / ולשבור אף או כתף. / אתה עלול לשכוח / את הסיר על האש. / אתה עלול לשאול: / לאן התכוונתי ללכת? / אתה עלול להתאהב." ("כשאתה מזדקן", עמ 48'; ראו נימה של הומור גם בשיר "אחוזה בשיני החשש", עמ' 68; וכן החרטות שמציפות את האדם בזקנתו בעמ' 77-75).

אין הרי תרופה נגד המוות, אבל בהחלט יש סם המשכיח אותו, ובעקבות כך נעשים החיים כדאיים – לסם הזה קוראים אהבה, והמשוררת שלנו מפליאה לתאר את קסמיה, את נפתוליה, ואת המעקשים שהיא מזמנת לאוהבים. בראש שירי האהבה של הקובץ יש להעמיד את "אודה לאהבה" (עמ' 73-70), שם נמצא שורות  כגון:  "רק שמך ההומה, הנושם / הוא אחד" (ברמז לקריאת "שמע"); "עיוורת הייתי לגמרי, כמו קרקור / עקשני של חיזור צוצלות באביב" – יש כאן ערבוב חושים – סינסתזיה: עיוורת לצליל (קרקור הצוצלות); וכן, "מה אומר לך? הצלת את חיי. / בלעדייך הייתי עפר ואפר."

כמו שהזיקנה קופצת על האדם, מבלי שהיתה לו אפשרות להתכונן לכך, כך גם האהבה, שמופיעה כמו מכה: "מכת האהבה הלא כתובה הזאת" (עמ' 63). "האהבה צצה משומקום, / כמו אצבע רכה שצומחת פתאום..." ("האהבה", עמ' 92). היות שהאהבה היא המתנה הכי יקרה שאדם יכול לזכות בה בחייו, כל סטייה מהאידיאל שלה משאיר שרטת בלב: בשיר "אתה אוהב אותי" (עמ' 62) הדוברת מתרה באהוב: "לקרוע את ליבי – / אצלי לא תעשה זאת שוב." ובשיר אחר הדוברת פונה בבקשה: "אל נא תאהב אותי לראווה" ("אל נא", עמ' 64).

 ועוד אזהרה לאהוב: "אם תפצע אותי / לא ייזל ממני שרף. / אני אישבר" ("תישען עליי יקירי", עמ' 69). וכן האהוב עלול למעוך ולרסק את האוהבת "לפחות פעם בשבוע" ("כשאני שמה", עמ' 66. ראו גם עמ' 58).

גם נימה של ארוטיקה מרומזת נמצא בשירי האהבה שבקובץ זה: "האם נשיקה של אישה זקנה / גרמה לו (לשמש) זיקפה מענגת?" (עמ' 61). "... אני נזכרת בך – / ... בצליל קולך היפה, שהיה מעביר בי משב רוח חם, / בנפלאות החיבוק והחדירה..."  (שם עמ' 66). "מכל איברי גופך / הנפלאים – / עיניך הנמסות, / שפתיך האפויות, / צוואר הברבור / הנזקף בין רגליך – / אני אוהבת / את כפות ידיך / הנוגעות, המחזיקות." ("לידיעתך", עמ' 67).

במיספר שירים לא מבוטל שבקובץ זה נמצא תמונות אבסורדיות, הרי דוגמה: "עם חגורת נפץ מקטיפה / אני מדוושת בקושי על אופניים ישנים / בעלייה התלולה אל העיר. / תרנגולת שחוטה מתנדנדת / תלויה על הכידון השמאלי. / אני חושבת שכדאי לתפוס מונית. / פונה ליישוב הבדואי בשולי הדרך, / אבל אין לי ארנק / וכולם שם מדברים רק סינית..." ("עם חגורת נפץ מקטיפה", עמ' 7).

הקטע הזה גדוש במוזרויות: מדוע שלדוברת תהיה חגורת נפץ, ועוד חגורת נפץ מקטיפה (אוקסימורון!)? ואם היא מדוושת בעיר, מדוע היא פתאום ליד יישוב בדואי? ומה פתאום תרנגולת שחוטה תלויה לה על הכידון? ואיך מי שמדוושת על אופניים חושבת על הזמנת מונית? ואם כבר על יד יישוב בדואי, איך זה שמדברים שם סינית? ולשם מה היא צריכה ארנק? כל המוזרויות האלו מתפענחות אם נסיק שמדובר באווירה של חלום, מה שנהוג לכנות באמנות ובספרות – אווירה סוריאליסטית.

דוגמה אחרת: "זה בגלל החורים בגזע, בזלזלים, / זה בגלל הגומות בלחי, בלב, / זה בגלל הנקבים בעיניים, בפה, באוזניים, // שהעץ לא נשבר בסערה / אלא סופג אל תוכו את המכות ואת המים, מתכופף יומיים / וביום השלישי הומה שירה" ("זה בגלל החורים...", עמ' 12).

וכי לעץ יש גומות בלחי ובלב? ואם יש בו נקבים, כלום יש לו גם עיניים, פה ואוזניים? ואיך עץ אחרי סערה של מכות ומים הומה שירה? יש כאן ערבוב שבין תכונות עציות לתכונות אנושיות, ונראה שהאדם הסובל הכול, כמו העץ ("כי האדם עץ השדה", דברים כ' 19), הסבל מיתרגם לשירה.

ודוגמה נוספת: "פתאום העולם נקלף ונשאר בלי שמיים, / כמו שולחן אחרי האוכל... או כמו כלה שהינומתה הורמה באחת / והיא נחשפת בכל חטטיה..." ("פתאום העולם...", עמ' 15). האימאז' כאן המושתת על אבסורד (עולם נשאר בלי שמיים!) מוביל אולי את הקורא לשני נתיבי הבנה: שהעולם נשאר פתאום ללא אלוהים, ואז כל האידיליה, שמציעות הדתות, נחשפת במערומיה כחסרת שחר, או שמא מתוארים כאן החיים שהתפרדו מכל אידיאל נעלה, ומה שנותר הוא האכזריות האנושית המזוויעה: מקרקפים גולגולות ופושטים את עור הגוף (כמפורט בהמשך השיר). על האכזריות האנושית של פעם, וזאת של היום, מתריסה המשוררת בשיר "חמש מאות שנים" (עמ' 54).

ומהשמיים נעבור לשוכן במרומים, אל האלוהים, והוא אמנם מופיע במיספר שירים, לדוגמה: "שתי תפילות" (עמ' 26), המרמז במכוון לשיר השלישי של "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. המשוררת פונה בתחינה לאל "אדון כל המעשים" שידריך אותה בדיבור, ביחסי אנוש, וכן לזכות בשמחת הנדיבות, למרות שסביבה יש גזל ורמייה.

גם בשיר "דיבור לבן" (עמ' 29) יש תפילה לאל ללמדהּ דיבור לבן (ערבוב חושים – סינסתזיה), אבל במעין סוגריים מסתבר שהתפילה מופנית אל הקיר אטום: "בבקשה ממך, אלוהים לא קיים..." – ובשיר אחר שוב מודגשת אינותו של האל: "... כולי נאמנות למשימה / הלא ברורה. כולי אמונה / בידו של עיוור" ("אמונה", עמ' 31).

ובשיר "בחיוך כבוש" (עמ' 93) יש אירוניה בלתי מסותרת על אינותו של האל: "... מביט עליי אלוהים / כשאני מאושרת / ומושך בכתפיו." – "יש אדון לעולם, ליתר דיוק – אדונית, והיא הטיפשות בת האלמוות." ("על הטיפשות", עמ' 9).

בקובצי השירים הרבים שהכרתי, המשוררים מקדישים שירים לאישים נערצים, משבצים את שיריהם ב"התכתבות" עם יצירות ידועות. דרך זאת של כתיבה נעדרת בקובץ שלנו כמעט לחלוטין. וכן, גם בחשיפה של אירועים ביוגראפיים מקמצת מאוד המשוררת שלנו, להוציא שני אירועים טראומטיים: סופו הטראגי של אחיה שגויס למלחמת השחרור, והוא טרם מלאו לו 18 שנים (השיר "אני אם שכולה", עמ' 83), והסוף הטראגי של בנה בן ה-16, כמתואר בצורה מרטיטה בשיר  "את השטיח הגדול" (עמ' 77; וראו גם בעמ' 78-77, 80, וכן עמ' 5). רמז ביוגראפי מעורפל ניתן למצוא בשיר "וידוי" (עמ' 24).

השירים "מכשיר" (עמ' 88), "לכתוב שיר" (עמ' 89), "שני שירים על משוררת" (עמ' 91) הם שירים ארס-פואטיים, ואליהם מצטרף השיר "הערת שוליים" (עמ' 56), בו מקוננת המשוררת ש"מדפי השירה נעלמו מרוב חנויות הספרים" בדומה להיעלמותם של מוסדות ישנים אחרים: בית הילדים, חדר האוכל, הדשא הגדול בחזית חדר האוכל. נעלמו גם יפי הבלורית והתואר (חיים גורי). הדוברת סבורה שהעור שלה "... אינו מתאים / לאקלים הזה, אבל כאן לפחות / לא ינסו לעשות ממנו אהיל" – זהו הרמז היחיד בספר לזוועות השואה.

וכעת גיחה קצרה לפרוסודיה של הקובץ – מקובל בשירה החדשה הוויתור על משקל, חרוז, לשון פיגורטיבית, ואפילו נטייה ללשון רזה עד בוטה. לעיתים תמה הקורא מדוע קבע המשורר סוף לשורה דווקא במקום פלוני, ולא במקום אחר. אני התרשמתי שבקובץ שלפנינו יש ארגון מוקפד על כל אמצעי פרוסודי שננקט. החרוז מופיע בקובץ בהופעותיו השונות כגון חרוז מבריח – מונח פרוסודי של שירת ימי הביניים – כלומר, אותו חרוז בכל סופי השורות של השיר, וכן גם אקרוסטיכון בפתחי השורות (ח-מ-ט-ל), שוב בקריצה לפרוסודיה של שירת ימי הביניים::

כישוף

חמול עליי, מי שקנה אותי בזול.

מתק את שחור מרירותי, הרי אתה יכול הכול!

ודא שלא אפול באיוולתי. גולל מבארי מכשול.

טאטא את השדים שלי אל פח השאול.

למד אותי לזרוח, לאור, למרות השכול.

(השיר הפותח, עמ' 5; וראו גם עמ' 11)

בשיר הארס-פואטי "מכשיר" (עמ' 88), החרוז מזכיר את המילה "שיר": "שיר הוא מכשיר, / אם הוא פועל, / הוא מקפיא ומפשיר..." ובבית השני של שיר זה נמצא חרוז מבריח. חרוז חובק, חרוז מדלג, חרוז פנימי – הכול בהתאם לנתיב התוכן נמצא בקובץ שלנו (עמ' 12, 24, 28, 35, 40).

במספר שירים נמצא אנאפורה (מילה אחת החוזרת בתחילת השורות), למשל בשיר "אֶת השטיח הגדול" (עמ' 79)  – שֶשֵש השורות הראשונות מתחילות במילה "אֶת", או השיר בעמ' 12 ששלוש השורות הראשונות מתחילות במילים "זה בגלל" (ראו גם עמ' 51, 65). בשיר אחד נמצא אפיפורה (השורות מסתיימות באותה מילה) – השיר "עשו לה" (עמ' 53) המתריס על העוול שנעשה לאישה מאז ומתמיד, מסתיימות כמעט כל שורות השיר במילה "לָה".

השיר "חירות" (עמ' 18), המתאר כיצד חמור שהיה כבול כל חייו ונאלץ להסתובב בלופ, אינו יודע מה לעשות בחירות כשהחבל שהיה קשור בו ניתק, והוא רק נוער מרה. השיר הזה כתוב בשורות ארוכות כמו פרוזה, מעין מחווה לחירות – אין חובה להיצמד לצורה הקלאסית של השירה. דרך זאת של כתיבת שירה מצויה כבר אצל יצחק למדן בספרו "במעלה עקרבים".

השיר "זמן נרגז" (עמ' 51) הוא אנטיתזה צורנית לשיר הקודם, כי הוא בנוי כמעט כולו מרק מילה אחת בשורה. רפי וייכרט נקט דרך זאת בספר שלם ("רזים", 2008).

הזכרתי לעיל אוקסימורונים שננקט בשירי הקובץ, והרי דוגמה נוספת: "גבי הולך לפניי" (עמ' 34).

האימאז'ים, המטאפורות והדימויים שנמצא בקובץ מוטבעים בחותמה המיוחד של המשוררת: "שוב היום התמים יוצא לקרב / בלי נשק" (עמ' 13); "כמו צחוק של תינוק / השרוע על גבו, חותר כצפרדע..." (עמ' 16); "ההסבר היה מבריק, זוהר / כמו גב מחוספס של לטאה" (עמ' 19); "גם על בטון ליבי / מטיילים חלזונות" (עמ' 41); "כמו גרב שבן זוגו / נקלע במכונת הכביסה... (כך אני) מחכה" (עמ' 59).

הזכרתי לעיל דוגמאות לסינסתזיה , הרי ארבע נוספות: "להריח את הקרירות" (עמ' 7), "ריקות מכונפת" (עמ' 8), "הצבעונים הצועקים זהב" (עמ' 11), "קרקור לבן" (עמ' 29).

שם קובץ השירים "השגיאה המופלאה" מרמז מן הסתם על החיים, שהם מזמנים לנו מסכת של שגיאות, אך יש בהן שגב ופלא, והספר שלפנינו מצביע על המסכת הזאת בצורה חכמה, מרתקת ומרגשת.

משה גרנות

* * *

עדינה בר-אל

הומור יהודי היה תמיד, גם בשואה

על ספרו של יחיאל שיינטוך, "החוש השביעי:

ספרות ההומור ביידיש ובעברית"

הוצאת מפעל דב סדן האוניברסיטה העברית, ירושלים 2020

הקדמה בעקבות יום השואה

יום השואה השבוע היה בסימן קירוב לבבות וריחוק פיסי, בגלל מגפת הקורונה. שורדים מן השואה העידו באמצעי התקשורת על תקופת הריחוק והבדידות שחוו אז. אבל מסתבר שגם בגטאות ובמחנות נוצר הומור יהודי.

בספרו כותב שיינטוך, שהיהודים לא נטשו את ההומור "אפילו כשעמדו פנים אל פנים מול המוות [...] תגובת קורבנות הנאצים בנשק ההומור, היתה תופעה שמדווחים עליה בעלי יומנים, כותבי זיכרונות על השואה, כולל תיעוד אחר מהתקופה. בשלבים שונים של רדיפות הנאצים, משקף הומור זה פן חשוב בהתבוננות של יהודים ובתגובתם." (עמ' 57).

ובהמשך הוא מציין: "בכל גטו היו אנשים הידועים בשנינותם ובכישרונם להגדיר מחדש מצבים חסרי תקדים בהתנסות האנושית." אחד מהם היה עורך-הדין מושקאט. כאשר נשאל: "אימתי חיסול גטו חלקי ואימתי חיסול טוטאלי?" תשובתו היתה: "אם מוציאים עשרת אלפים איש ולא יותר ואינני ביניהם – הרי זה חיסול חלקי; אם מוציאים אותי ועשרת אלפים עוד נשארים – הרי זה חיסול גמור." (עמ' 58).  

הספר פותח בפתגם ביידיש "דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" שפירושו בעברית: "האדם חושב  (מתכנן) ואלוהים צוחק." יוסף גורי, בספרו "על קצה הלשון: 500 פתגמי יידיש" (ירושלים 2006) מצטט מקבילה מן התנ"ך: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כ"א). הביטוי הידוע הזה מראה את אחד התחומים האופייניים להומור היהודי שמציין שיינטוך בספרו והוא, עמידתו של היהודי מול אלוהים. הוא מתפלל אליו, מתווכח עימו לעיתים, וגם משלב הומור בנוגע לקשר ביניהם.

הגישה המרכזית של ספר זה היא: ההומור היהודי משקף היטב את אורח החיים היהודי, את המצבים ואת ההשקפות של היהודי. אין הכוונה לבדיחות על יהודים שמספרים אחרים. אלא להומור שנובע מלמטה, מן התרבות בה צמח. הספרות ההומוריסטית היא פילוסופית, כיוון שהיא דורשת מחשבה; בנוסף למשמעות הדנוטטיבית (המילונית) של המילים, יש קפיצות אסוציאטיביות אל התרבות שממנה היא צמחה.

יש הבחנה בין בדיחות עממיות, שמשייכים אותן לפולקלור, לבין הומור שנכתב על ידי סופרים בסוגות שונות, ביניהן פרודיות וסאטירות. המחבר מכנה את ההומור כ"החוש השביעי". חמישה חושים קולטים את המציאות, חוש שישי, כידוע, מתכוון לקלוט את הנסתר. והחוש השביעי הוא – "חוש ההומור מאפשר לאדם לקלוט מצבים לא רצויים, מצבים של חוסר תואם בחיים הפוגעים בחוש הצדק, בכמיהתו ליושר, בשאיפתו להרמוניה ולעילוי הנשמה, ובו בזמן יש לחוש ההומור, כאשר הוא בא כסוגה ספרותית, עוצמה וכוח ליהנות מן הספק ולספק פורקן לתחושות השליליות הנחוות בחיים." (עמ' 10).

הספר מכוון זרקור אל החיים במזרח אירופה במאה העשרים כפי שהם משתקפים בספרות ההומוריסטית ביידיש ובעברית.

ומתוך ההומור ניתן לצאת גם לטרגדיה הנוראה שאירעה לעם ולעולם בכלל במאה זו: השואה. יצחק ניבורסקי, פרופסור ליידיש בפריז, כתב באחד משיריו וריאציה על הפתגם הנזכר לעיל: "דער מענטש טראַכט... און עס איז נישטאָ ווער עס זאָל לאַכן" (האדם חושב... ואין מי שיצחק). מצד אחד ניתן להבין שהכוונה היא שאין כבר קהל יהודי שיצחק, אבל אם מתייחסים למקבילה בפתגם המקורי, אולי הכוונה שאין כבר אלוהים?

המחבר נוגע גם בהומור הישראלי, שצמח בעברית. לדוגמא, בהומורסקה של הגשש החיוור: כיתת חיילים עומדת במוזיאון מול פסל "האדם החושב" של רודן, שמציג, כידוע אדם עירום יושב וראשו נשען על זרועו. וכאשר המפקד שואל את חייליו: "על מה חושב האדם?" – עונה אחד החיילים: "הוא חושב – איפה שמתי את הבגדים שלי" (עמ' 12).

בניסיון להגדיר את ההומור יש לציין מושגים שונים כגון: אירוניה, סאטירה, פארודיה. ההגדרה שיכולה לכלול את כולם היא של סטפן ליקוק (Leacock 1938): "ההתבוננות ברוח טובה על (מצבים של) חוסר תואם בחיים וייצוגה האמנותי" (עמ' 16). כלומר, בהומור יש אלמנטים אלו: התבוננות מלמעלה על מצבים; הצבעה על חוסר תואם תחומים שונים; ואמפטיה, רוח טובה, הן מצד ההומוריסטן והן מצד הקהל שלו.

הספר סוקר את ההומור באמצעות בחינה של מפעלי איסוף ספרותיים, ביניהם של אפרים דוידזון, "שחוק פינו: אוצר להומור וסאטירה בספרות העברית מראשיתה ועד ימינו", (חולון תשל"ב, לראשונה תשי"א); אלתר דרויאנוב, "ספר הבדיחה והחידוד", (1922); דב סדן, "קערת צימוקים או אלף בדיחה ובדיחה: אסופת ההומור בישראל", (תש"י), ו"קערת אגוזים או אלף בדיחה ובדיחה: אסופת הומור בישראל", (תשי"ג). ובעיקר הרבה מאוד טקסטים ביידיש, שרובם התפרסמו בעיתונות ההומוריסטית ביידיש  החל מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה.

בין הכותבים ההומוריסטים הוא מציין שלושה סופרים יהודיים, שחיו בווארשה בין שתי מלחמות העולם. אלו הם אהרון צייטלין, יצחק באשביס-זינגר ויוסף טונקל (דער טונקלעלר – הכהה).

אצל השניים הראשונים תפסה הספרות ההומוריסטית מקום קטן ביחס למכלול יצירותיהם, ואילו יצירתו של יוסף טונקל (1881-1949) היתה בעיקר הומוריסטית. המחבר מרחיב על יצירתו של טונקל, שכתב פרודיות רבות וגם סקר את תולדותיה של סוגה זו בהיסטוריה של הספרות היהודית.

אחד הנושאים בספר הוא דמויות מבדחות. אלו נחלקים לשני סוגים. סוג ראשון הוא דמויות שהן פרי דמיון, שקיימות בבדיחות ובסיפורים בעל-פה וכמובן גם בכתובים. ביניהם: חכמי חלם הידועים לכול; הקונדס "כינוי לשובב ומקניט, המשתמש בתחבולות ברשות הרבים כדי לערער על הסדר המקובל ועל מוסכמות חברתיות." (עמ' 40). (וראו גם "ספר הקונדס", מאת מרדכי זלקין, תשנ"ז); היישובניק, שהוא "היהודי הבודד החי כל ימיו בכפר הלא-יהודי, בקרב גויים ללא שכנים יהודים, מבודד ומנותק מן החיים של קהילה יהודית. על חשבונו חוברו סיפורים הומוריסטיים המבליטים את מיעוט ידיעותיו ביהדות." (עמ' 42).

סוג שני הוא דמויות שמבוססות על אנשים אמיתיים, לצים, בדחנים, שהיו ידועים בחוש ההומר שלהם ותפקידם היה לשמח בחתונות ובאירועים משמחים אחרים. (ראו את ספרה של אריאלה קרסני, "הבדחן", 1998). ביניהם מוטקה חב"ד הווילנאי, אליקום צונזר (1835-1913); ר' סנדר הבדחן ממינסק ורבים אחרים. 

לגבי הערשעלע אָסטרָאפּאָליער (הרשלה האוסטרופולי כפי שאנו הצברים קוראים וכותבים בעברית – ע.ב.) מציין שיינטוך: "ההשערה, כי היתה זאת דמות היסטורית שחיה במחצית השנייה של המאה ה-18, לא אומתה עד היום. על-פי המשוער היה הערשעלע נכדו של הסבא הקדוש ר' שמשון מאוסטרופולי, וליצן החצר של ר' ברוכל ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט." (עמ' 38).

על העולם התחתון היהודי – גנבים, מבריחים, סרסורים לדבר עבירה וזונות – כתבו מנדלי-מוכר-ספרים, שלום אש, לייב מלאך, בשביס-זינגר ואחרים. "אולם כתיבה הומוריסטית על העולם התחתון היהודי, כנושא לעצמו העושה שימוש בלשון גנבים מיוחדת, בתיאור חברת הגנבים ויחסיה הפנים-קבוצתיים, טיפוסיו של העולם התחתון ודרך פעולתו – כל אלו מצויים בכתבי דער טונקעלער. המודל של העולם התחתון היהודי אצלו ניזון מן המציאות הוורשאית שבה חי עד 1939." (עמ' 51-52).

מלבד אלו נדונים עוד תחומים של ההומור היהודי בספר. ביניהם: הומור לשוני, הומור של יהודים בשואה, הומור ציוני ועוד.

בנספח לספר זה מובא מאמר של אהרון צייטלין (בתרגום מיידיש לעברית של רננה צין).  במאמר זה מגדיר צייטלין, באמצעות דוגמאות רבות, מהו הומור יהודי. הוא מוצא הומור גם בתנ"ך. לדבריו, מגילת אסתר מבטאת הומור אתי במיטבו. "מהתנהגותו של אחשוורוש ניכר שהוא 'מלך טיפש'. המן, האבטיפוס של שונאי ישראל, אינו רק רשע, אלא גם אידיוט גמור. הרצינות העמוקה של ההומור הזה טמונה בניגוד שבין התוכנית האלוהית העליונה לבין התוכנית של בני האדם הרשעים." (עמ' 188).

צייטלין מביא במאמרו דוגמא להומור יהודי "שיש לו עומק פילוסופי, ושהוא למעשה אוניברסליזם בלבוש לאומי יהודי  [...] לחכמי חלם היה חבָל שאנשים מטנפים את השלג הטהור והלבן כמלאך [...] עשו אסיפה והחליטו כך: כדי שלא יאלצו ללכלך את השלג, נקבע שאנשים לא ידרכו על השלג. אבל, מכיוון שהם מוכרחים ללכת איש לעבודתו או לעסק שלו, יישאו אותם על כתפיהם שמָשים שימונו במיוחד לצורך כך." וצייטלין מסכם: "האם לא כך בדיוק נראות תשעים ותשעה אחוזים מהחלטות שאנשים מחליטים – גם בעניינים אישיים וגם בחיים הציבוריים והפוליטיים?" (עמ' 189).

לסיום, בדיחה ציונית, שמגדירה "מיהו יהודי": "ציוני הוא יהודי, המבקש ממון מאת יהודי שני, בשביל להעלות לארץ-ישראל יהודי שלישי..." (עמ' 52, לקוח מתוך האוסף של א. דוידזון).

הנה כי כן, ההומור היהודי ביידיש ובעברית ליווה ושיקף את חיי היהודים בכל הזמנים ובכל התפוצות, וגם הוא עלה ארצה. ספרו של שיינטוך מעניין ומומלץ, והוא כולל ביבליוגרפיה נרחבת ומפתח.

עדינה בר-אל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

[אהוד: אתה כנראה לא תחדל לקטרג על נתניהו למרות שהסקרים מראים שבבחירות רביעיות מיסטר ביבי היה זוכה, ובגדול, כנראה גם בזכות הנהגתו הנבונה את המדינה בימי הקורונה!]

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית– הוא מרח את הקמתה אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכול טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר. עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן –  ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו. עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכול. מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה. בפני כחול לבן עמדו מאזניים. על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות. על הכף השנייה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה. מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכול? כחול לבן התפצלה. מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת. דמגוג מתייפיף בחר בכף השנייה.

* להיבנות מהמשבר –  יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר? יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר. מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכול."

* ברירה בין ההתחייבויות –  נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתיהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון. אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת. אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו. את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכול". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו. ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

[אהוד: ולמה אתה מעלים את אחריותו הדמגוגית של מנהיגך הנערץ משה בוגי יעלון, שרק לא מזמן כתבת כאן שהוא האדם המתאים ביותר להיות ראש הממשלה שלנו? – כמה זה נחמד שאתה אף פעם לא טועה!]

* בשורת ההשתלבות –  אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי. אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסייה בישראל. אילו היא יצגה חמישית מן האוכלוסייה בישראל, היא היתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית. בין שליש לחצי מהאוכלוסייה הערבית בישראל, אלה המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העלייה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגייה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של  לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגווייה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה. ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו. אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש איתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האוייב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל. יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה היתה הולכת לאיבוד. בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכול הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למרות ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות. 

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קוסנפירציה חולנית –  12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום. במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא – שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני. איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים? ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו. אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה? למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האוייב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעייה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים". מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האוייב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל."

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו היתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד –  אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא. אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים. אבל יש כאן בעייה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו ... מצורעים. על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעייה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות. על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה. מיהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות. אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטא, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתיכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה. דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר. בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:

3 ביולי 1941

תופסים בהמונים.

4 – בורחים מן הבתים.

6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.

וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה. רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה. חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצידם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום. חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות." חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח."

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בווילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עימו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפייה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו.' נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עימו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עימה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס."

* ביד הלשון: טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל. איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס. במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השנייה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ." בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם. 

אורי הייטנר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

הגברים הגיבורים

הגברים הגיבורים,

שהוכנעו על ידי מחלה לא קלה,

בבית החולים שוכבים כמו פגרים,

מנותחים, פצעיהם פתוחים,

מבטניהם יוצאים צינורות

המחוברים לנקזים

שמוגלה ודם זבים.

וְרִידֶיהֶם ממחטים דקורים...

האחות מעירה,

באחד מהם דם מערה,

באחר נוזלים עם גלוקוז או מלחים,

באחר אנטיביוטיקה ומשככי כאבים.

הם כואבים, פניהם חִוְרִים,

ממיטותיהם אינם יורדים

לאכול או להתקלח,

או לקבל פני אורח...

ימים רבים הם צמים

לפני בדיקות, או לפני ניתוח.

גרונם יבש, הכאב על פניהם מרוח

ואין להם מצב רוח.

הם הולכים ומאבדים משקל

וכוחם הדל אזל...

ליד אחדים מסייעים רעיה וילדים,

משפרים את מצב הרוח ומעודדים.

ואחרים לבדם עם הכאב מתמודדים.

ואיש לא מעודד אותם לקום להתקלח

ולסלק מעליהם את הריח,

ואיש לא מביא להם אוכל טעים,

וכאביהם חדים והם לא נָעִים.

וכשהם הביתה משוחררים,

מצולקים ו"תפורים",

בקושי קמים

מזמינים מונית ונוסעים

לבית ריק ומַשְמִים,

ואין מי שידאג להם לתרופות,

ואין איש שיחבוש להם את הפצעים...

הם זקוקים לעזרה קטנה

מְרֵעַ, מקרוב או שכנה,

שיעניקו מעט חסד ורחמים

ויתנו להם לחוש שהם קיימים,

ובאין מישהו שיעשה משהו בשבילם

קולטים כי לא טוב היות

האדם לבדו בעולם.

29.2.2020

* * *

עוד לא פסו משוררים גאונים בישראל!

הנה אחד מ"שירי קורונה" של אהרן שבתאי

כפי שפורסם בעיתון לאנשים חושבים ב-14.4.20

בִּימֵי הַמַּגֵּפָה

הָאֵלֶּה

אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל

לֶאֱכֹל נָכוֹן

וּמַצְלִיחַ

לְהוֹצִיא נָקִי

אֶת הַנְּיָר

מִתּוֹךְ הַתַּחַת

אהוד: ומדובר כמובן בתחת של משורר גאון ולא בספרות פורנוגראפית של סתם סופר נידח.

* * *

מנחם רהט

צפת: הנס והמעשה

פירסום ראשון: עדות בזמן אמת שכתב ראש העיר הראשון, איש היישוב הישן רבי משה פדהצור, על המערכה ההירואית לשיחרור צפת. תעודה היסטורית ליום השנה לנס שיחרור צפת, שיחול בשבת הקרובה, א' באייר

הוכל תלוי במזל. אפילו סיפורי גבורה ותעוזה מצידם של יהודי צפת, בני היישוב הישן – מהם חרדים ומהם מסורתיים – שלמרות היותם מיעוט מזהיר בתוך ים ערבי עויין, הצליחו לעמוד בעוז רוח לא ייאמן, מול איומי 'אידבח אל יאהוד', והעניקו למדינת ישראל את העיר, שנועדה בתוכנית החלוקה להימסר ל'מדינה הערבית'.

סיפור עוז רוחם של קומץ יהודים צפתיים, כ-1,200 יהודים, רובם זקנים וגם השאר אינם מלומדי מלחמה, מול לפחות 12,000 פורעים ערביים (שביקשו למחזר את טבח תרפ"ט, ובהם גם החמולה של אבו מאזן יליד צפת) – אינו זוכה לכבוד הראוי, בשל תחולתו בצל יום העצמאות על כל השלכותיו. למרות שזהו סיפור גבורה של המיעוט היהודי שנאחז בציפורניו, כמעט ללא נשק בידיו, בסלעי עיר המקובלים, ושהשיב ריקם את פני חיילי המנדט הבריטי, שהציעו לו להתפנות ולהציל עצמם. הבריטים הבינו שאין לקומץ יהודי צפת שום סיכוי מול ההמון הערבי המשולהב, צמא דמם של השכנים היהודים, והעמידו לרשות יהודי צפת משאיות לפינויים לחוף מיבטחים. גורלם של יהודי צפת התהפך כידוע הודות להגעת הפלמ"ח לעיר ברגע האחרון.

לימים ניסח זאת בשנינות מי שהיה מפקד הפלמ"ח אלוף יגאל אלון: "צפת ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שזקני צפת קרעו שערי שמים בתפילתם, והנס שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן ועשתה את העבודה..."

סיפור עמידת הגבורה, שעיקרו אומץ לב ורוח גבורה, תעוזה ודביקות חלמישית באדמת המולדת, ידוע. אבל למרות זאת נחזור לסיפור מטעם אחר: זוהי הפעם הראשונה שמתפרסמת כאן עדות ראיה מכלי ראשון של אירועי צפת בימים העמידה על הנפש שהפגינו יהודי צפת באביב תש"ח, כפי שתועדו בידי מי שהיה ראש הקהילה בצפת, רבי משה פדהצור (פודהורצר), שהיה גם ראש העיר היהודי הראשון של צפת לאחר קום המדינה. פדהצור, יהודי בן היישוב הישן, תיעד את אשר ראו עיניו ואת אשר מבשרו חזה, במכתב אישי שכתב ממש בזמן אמת, בכ"ט באייר תש"ח, ימים ספורים לאחר שיחרורה של צפת ביום ב', א' באייר, לבנו יונה ששהה אז בבירמינגהם, ושימש שם שליח המוסדות הלאומיים באנגליה. בנו יעקב, נכדו של רבי משה, המציא לנו את התעודה המרטיטה הזו:

"יונה יקירי וחביבי. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ברוך השם אשר הציל אותנו מכף כל אויבינו, שונאינו ומבקשי נפשנו, ועשה לנו ניסים ונפלאות שאין לתארם במילים. למעלה מארבעה שבועות היינו נתונים במצור איום. היינו נתוקים מכל העולם. היינו מופקרים לחיות טרף. חיינו היו תלואים לנו מנגד, ונתקיים בנו 'ופחדת יומם ולילה', 'בבוקר תאמר מי יתן ערב' וכו'.

"בקצרה, מי שלא חי איתנו כאן, לא יוכל בשום אופן להרגיש את אשר הרגשנו. גם אנו שחיינו כל זאת, איננו יכולים להבין כיצד קרה הנס שניצלנו, נס המזכיר לנו את נס חנוכה של 'רבים ביד מעטים' וגם נס פורים של 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם'.

"ובכל זאת אנסה לתאר לך במקצת את אשר עבר עלינו. ב-13 באפריל 1948 בא אלינו הבריגדיר עם הקולונל וקציני צבא, ולאחר דברי מחמאה לוועד הקהילה שעזר תמיד לצבא, הציג לפנינו שתי דרישות: א) שנפנה עמדת הגנה שלנו בתוך העיר, עמדה שעליה נלחמים כל הזמן, והיא חולשת על הכניסה לרובע היהודי. ב) שנפנה עמדת הגנה בין ביריה לעין זיתים היהודית, השולטת על הדרך לעין זיתים.

"אם לא נמסור את העמדות, עלינו לדעת שהערבים הם נרגזים מאוד ואך ע"י מסירת שתי העמדות נצליח לשכך את חמתם. אחרת תהיה התקפה ערבית ברובע היהודי בממדים כאלה, שגן הוא, הבריגדיר, והצבא שלו, לא יוכלו להשתלט עליה ולעמוד בפניה, ועל כן יהיה מוכרח לחשוב על הוצאת הצבא שלו מצפת...

"אנו נדהמנו כמובן לדרישות הנ"ל וביקשנו אורכה של 3 ימים. אולם הוא טען שהמצב מסוכן והשעה דוחקת. כעבור 24 שעות באו שנית. הבריגדיר פנה מיד בהיכנסו אלינו ובעודנו עומד על רגליו, בשאלה תקיפה: 'מהי תשובתכם? כן או לא?' – הוא סירב לשבת, הביט בשעון וטען שהזמן קצר. תשובתנו היתה שאנו מוכנים לפנות את העמדה בין ביריה לעין זיתים, בתנאי שהצבא הבריטי יבטיח את הדרך לעין זיתים היהודית.

"לשמע תשובתנו השלילית, התרתח ואמר: 'מה? לצבא הבריטי אתם מעמידים תנאים?' הוא לא רצה לשמוע את המשך תשובתנו ואמר שהוא מוציא את הצבא מצפת. ומה פירוש הדבר הזה? – שאנו בעצמנו צריכים להבין. השבנו, שאם הצבא יעזוב אותנו, יש לנו ב"ה אלוקים בשמים.

"באותו מעמד פנה אליי הקולונל גורדון ויאטס שהיה ממונה על צפת ואמר לי דברים ברורים, שאם גם נסכים לפנות את העמדות הנ"ל, הרי בזה לא יסתיים העניין. זה רק יפיג את כעסם של הערבים למשך חמישה ימים, ואח"כ ידרשו את פינוי ההגנה מצפת עד ראש פינה. וכששאלתי אותו מה יהיה גורלנו מבחינת ביטחון החיים, אמר שהוא מוכן להביא לנו כתב ערבות מאת ה'חייל המשחרר הערבי' (הכוונה לכנופיות חיל השיחרור הערבי שבראשם עמד קצין סורי ידוע לשימצה ושמו פאוזי קאוקג'י – מ"ר), שהם אחראים לחייו של כל יהודי צפתי.

  "אם כך, אמרתי לו, אתה מציע לנו כניעה גמורה לחייל הערבי. כן, הוא אמר, עליכם לעשות זאת. מובן מאליו שאנחנו דחינו את ההצעה, ובזה תמה פרשת פגישותינו עם האנגלים ויותר לא ראינו את פניהם.

"כאשר נוכחו שלא יוכלו לסחוט מאיתנו כניעה לערבים, הם השתדלו ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה. כדי שתמונת הזוועה והבהלה יהיו שלימות, הביאו 6 מכוניות עם דגלי הצלב האדום, לפינוי הנשים והילדים... כינסתי ישיבת ועד הקהילה וטענתי  שאם ניענה, זו תהיה תחילת החורבן. כולנו בכינו בדמעות שליש אבל התחזקנו ושמנו בה' מבטחנו ודחינו הצעתם של 'שומרי החוק והסדר' הבריטים."

פדהצור מתאר כיצד ניסו הבריטים ליצור פאניקה ביישוב היהודי הקטן, כשבין היתר שלחו לרובע היהודי 6 משאיות עם דגלי הצלב האדום לפינוי היהודים. פדהצור: "כינסתי ישיבת ועד הקהילה וטענה שאם ניענה זו תהיה תחילת החורבן. ידענו את גודל האחריות וכולנו בכינו בדמעות שליש אבל התחזקנו ושמנו בה' מבטחנו ודחינו הצעתם של 'שומרי החוק והסדר' הבריטים."

הצבא הבריטי עזב את צפת בצהרי יום ו', לאחר שמסר את כל המקומות האסטרטגיים בעיר ובהר כנען לערבים. אלה פתחו בהרעשה כבדה: "הרובע היהודי רעד כולו מעצמת פגזי הערבים. כולנו היינו כמטורפים ומיואשים. ואולם ה' לא עזב אותנו ומעט הבחורים שהיו עימנו השתלטו בע"ה על המצב וההתקפה נהדפה. אילו היו הערבים בזכות הרוב והציוד להתפרץ לרובע היהודי, כי אז היו עורכים בנו חס ושלום טבח איום."

"...קשה לתאר איזה ליל שבת עבר עלינו. כל צפת היהודית היתה ערה וחרדה לגורלה. התליפונים [הטלפונים] נפסקו, הכביש חובל והמצור התחיל. הבריטים אגב ידעו את המצב והעריכו שיהודי צפת לא יעמדו בפני הערבים יותר משעתיים, ובכ"ז הפקירו אותנו וברחו. כנראה שזו היתה תכנית מחושבת בין הצבא לכנופיות, איך להשמיד אותנו. אבל הקב"ה הפר את זממם ועשה לנו נסים ונפלאות והצילנו מידם."

המיפנה החל בשבת לפנות בוקר. פדהצור: "הגיעה אלינו התגבורת הראשונה של ההגנה (טעות: זו היתה מחלקת פלמ"ח בפיקודו של המ"מ אלעד פלד), ובהיכנסם לרובע פתחו בשירה וככה עברו ברחובות ועודדו את רוחנו..." השיר המעודד היה הימנון הפלמ"ח: "מסביב ייהום הסער אך ראשנו לא יישח."

ב-א' באייר שוחררה צפת: "הערבים נסו מנוסת בהלה. עברתי ברובע הערבי ולא האמנתי למראה עיניי. הכול עזוב. בבתים מצאנו ספלי קפה שלא הספיקו לשתות. הניסים שראינו לא נראו במקום אחר. כולנו ראינו בזה לא יד אנוש, כי אם יד ה' עשתה זאת."

פדהצור חותם את המכתב בקשר לתוכניותיו בעתיד הקרוב: "ברוך השם שזכיתי להיות ראש העיריה הראשון בצפת במדינה היהודית, וכולה עברית... אני מתכוון לצאת בקרוב אי"ה לתל אביב, בענייני צפת, ואני מחכה להתקבל אצל מר בן גוריון ראש הממשלה שלנו, בקשר להחייאת צפת."

רבי משה פדהצור היה יהודי מן הישוב הישן. הוא למד בחדר ולא 'קולקל' ע"י לימודי ליבה. ואף על פי כן היו שתי רגליו נטועות בקרקע. הוא לא הסתייג מלוחמי הפלמ"ח, קיבל אותם בחיבוק עז ובחום, ראה בהם את שליחי ההשגחה העליונה, והודה כי הם "עודדו את רוחנו." בניגוד לכפויי הטובה בבני ברק, שהסתייגו בעידן הקורונה מן הכתובת המחבקת "איש את רעהו יעזורו, חג שמח, באהבה, צבא הגנה לישראל" – שהדביקו חיילי צה"ל, גם הם שליחי ההשגחה, על חבילות המזון שסופקו לנפגעי הקורונה, בטענה [של כפויי הטובה] שזה "קירוב לבבות חזק מדי."

לאורך כל שנות חייו חי רבי משה פדהצור בשלום ובמישור עם יהודי הקהילה, מבלי להפלות בין איש לרעהו, חרדי או חילוני, והיו גם כאלה בצפת. הוא לא שיחרר עצמו מאחריות לכלל "המדינה היהודית וכולה עברית," כדבריו, והתכונן בשמחה לפגישה עם "ראש הממשלה שלנו." הוא עצמו עלה בימי המצור עם נשק לגג ביתו כדי להדוף את כנופיות הפורעים, מבלי להותיר את מלאכת המגן הזו לאחרים.

בקיצור, יהודי חרדי, איש הישוב הישן, אבל מציאותי, שידע כי מחובת ההגנה על החיים מול הפורעים הערביים, איש לא משוחרר. בניגוד לסיסמה המקובלת היום: אני את נפשי הצלתי. היום כבר לא מייצרים דגמים כאלה, שיודעים למזג בין מה שהגדיר יגאל אלון – המעשה והנס.

מנחם רהט

אהוד: ושכחת להזכיר את "הנס האמיתי" – כיצד פצצת-ה"דוידקה" האחרונה, שאותה הצליחו סוף-סוף להפעיל בהצלחה לוחמי הפלמ"ח בצפת, עשתה רעש פיצוץ כה עז עד שהפורעים הערביים צמאי הדם היו בטוחים שבידי היהודים יש פצצת אטום – והחלו לנוס על נפשם כי חששו שיהודי צפת ישחטו אותם כפי שהם תיכננו לשחוט את יהודי צפת!

* * *

נעמן כהן

לכל אדם יש שם – יש שם, גם ללא אדם

שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם: אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ" (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א').

המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי לקחה את הטקסט ממדרש תנחומא וכתבה סביבו שיר:

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים

וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ

וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים

וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת

וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו

וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו

וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו

וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם

וְנָתַן לוֹ

מוֹתוֹ

השיר שנעשה פופולארי לאחר מלחמת יום הכיפורים נהפך מאוחר יותר לשיר שמסמל את השואה, והוא מוקרא תמיד בטקסי יום השואה.

בעצם המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי  לא הוסיפה שום תובנה חדשה לפסוק ממדרש תנחומא על מנת לקושרו לשואה.

נכון הנאצים מחקו את שם היהודים ונתנו להם מספר, אבל הפסוק ל"כל אדם יש שם" פירושו שיש אמנם שם לכל הנרצחים, אבל יש גם שם לכל הרוצחים.

השיר יכול להנציח גם את היטלר שהרי הוא "אדם עם שם", השם "שיקלגרובר" שקיבל מהוריו, והשם "היטלר" שלקח לעצמו, והשם והמוניטין שצבר לו בעיני מיליוני מעריציו עד היום.

כלומר יכול השיר להנציח שם של כל אדם, אבל באותה מידה גם שם של "לא אדם". (אם נגדיר "אדם" במובן של מענטש).

לא מובן אגב למה החליפה שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי  בשירה את המילה "אדם" כבמקור והחליפה אותו ב"איש", ולמה לא ב"אישה"?

לכן לקחתי את הפסוק ממדרש תנחומא וצירפתי לו משמעות הנוגעת רק לרצח יהודים.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּאַהֲבָה לְמַמֵּשׁ חֲלוֹמָם,

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ אוֹהֲבָיו,

לְהַגְשִׁים בּוֹ אֶת כָּל תִּקְוָתָם.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם הָמָן, עַל כִּי הָגָה הַשְמָדָת יְהוּדִים.                     

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם מֻחַמַּד, עַל כִּי חיסֵל את יְהוּדֵי עֲרָב,

וְדָרַשׁ כִּי תְּנַאי לִגְאֻלָּה הוּא הַשְמָדָתָם כָּלִיל.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם בּוֹגְדָן, עַל כִּי רָצַח רְבָבוֹת, וִּבִקֵּעַ הָרוֹת.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם אָדוֹלְף, עַל כִּי תִּכְנֵן הַשְמָדָה וְכִמְעַט גַּם הִצְלִיחַ.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּתְּפִלָּה שֶׁאוֹתָם הוּא יִּרַשׁ,

וְגַם שֵׁם שֶׁקְּנֵה לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו,

עַל כָּל שֶׁעָשָׂה, אוֹ יִמַּ"שׁ.

מישעיהו ליבוביץ ליעקב ליבוביץ – מאשכנזי לפרענק

גדול הדור הקודם, מרן הרבי ישעיהו מליבוביץ הריגאי, הקפיד תמיד ללמד שהמשיח הוא תמיד בגדר זה שיבוא, לעולם לא בגדר זה שבא.

הפולמוס שלו כוון במיוחד נגד שניים. האחד, נגד רבי מנחם מנדל הלובביטשי, שחיקה את ישו הנוצרי והכריז על עצמו כמשיח בן דוד שמת ועתיד לשוב בשנית, וחסידיו הכריזו עליו,, ממש כחסידיו של ישו כהתגלמות אלוהים,

והמאבק השני שלו היה נגד "גוש אמונים" שראה בו משיחיות שבתאית, ולטענתו ברגע שהרוח המשיחית תתנפץ, הם יהיו כשבתאים וימירו דתם.

יעקב ליבוביץ

אחד המושפעים מהשבתאים היה יהודי אשכנזי שקיבל את הכינוי "פרענק". שמו המקורי של יעקב פראנק, מייסד כת הפראנקיסטים, היה "יעקב בן יהודה לייב", או: "יעקב לייבוביץ'".

הכינוי "פרענק" הוא למעשה הצורה היידית של הכינוי "פראנק" או "פראנקו" שציין בקהילות הספרדיות דוברות הלאדינו את מי שהגיע אליהן מצרפת או מאירופה.

אותו יעקב ליבוביץ הדגיש תמיד את כינויו זה "פראנק" להראות שהוא דווקא אשכנזי.

יעקב ליבוביץ (1726-1791) נולד בפודוליה. עגנון טען שנולד בעירו בוטשאטש, ומשם עבר צעירותו לרומניה לטשרנוביטש וסניאטין. בגיל שתים-עשרה החל לעבוד כשוליה אצל סוחר מבוקרשט שלקחו עמו לטורקיה. כסוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות, ובהיותו בן 26 התחתן עם חנה כהן בת סוחר אשכנזי מהעיר ניקופול שבבולגריה. עיסוקיו המסחריים הביאוהו לערי הממלכה העותאמנית, עד לאיזמיר וסלוניקי. כך חי שנים רבות בתחומי האימפריה העות'מאנית, הושפע מהשבתאים ובמיוחד מבני כת ה"דונמה" (ה"הפוכים" או ה"מאמינים"), כלומר היהודים שהתאסלמו בעקבות שבתי צבי.

יעקב פראנק (לייבוביץ'), התערה היטב בקהילה היהודית-הספרדית, דיבר לאדינו שוטפת והמיר את שם משפחתו ל"פראנק", כפי שכונה אז בפי השבתאים הסלוניקאים. בגיחותיו לעיירות פודוליה פשטה השמועה, לגנאי, על הופעותיו של ה"פרענק" במחוזותיהם. השם "פרענק" היה כינוי מקובל ביידיש, בקהילות אשכנז, לגבי ה"אחר", היהודי-הספרדי.

בין השנים 1752-1755, בעת שחי באיזמיר ובסלוניקי, הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. ליבוביץ-פרנק החל "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, ושהוא המשיח. אחת הפרקטיקות הדתיות פולחניות של יעקב ליבוביץ, היתה אורגיה מינית (בדומה לפולחן המיסטי של טקסי המיסטריות היווני לכבודו של דיוניסוס) כשהיו רוקדים סביב אישה ערומה (אפילו עם בתו ה"מטרוניתא הקדושה") מנשקים אותה וקוראים לה "מזוזה". לאחר טקס כזה ב-1756 בעיירה לנצקורן בגליציה, התפרץ המון זועם לבית, ובני החבורה מבצעי האורגיה הוסגרו לשלטון הפולני, ויעקב ליבוביץ-פרנק שהיה נתין עותומני גורש לתורכיה ושם התאסלם.

(כאן אי אפשר שלא להזכיר את סיפורו היפה של הסופר היהודי ספרדי-פולני יצחק לייבוש פרץ על המאבק בשבתאים ובאורגיות מיניות שקיימו. יצחק לייבוש פרץ, פסוקי דזמרא או יוחנן שואב המים ו"האורח חיים". https://benyehuda.org/read/1109 – קראו ותיהנו).

בשנת 1759 חזר פראנק עם חסידיו לפולין, ופנה אל הכנסייה הקתולית והצהיר על רצונו להתנצר, כאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד אוגוסט השלישי, מלך פולין, ששימש סנדקו. במהרה התברר לכנסייה כי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, ומתייחסים אל פרנק כמשיח וכאל, (ולא אל ישו), ומפנים תפילותיהם אליו. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה. הוא וקהילתו השתלטו ממש על המנזר הקדוש הפולני לכבודה של ה"מטקה בוסקה" המדונה השחורה. (לפי הסופרת הפולניה אולגה טרקצ'ו מערת הקבורה של חסידי הכת שימשה בימי השואה מערת מסתור לכמה יהודים). לימים תנאי מאסרו שופרו והוא קיבל שם את חסידיו בגלוי.

בשנת 1768 שלח פרנק שליחים לראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, כשהוא מצהיר כי ברצונו לעבור לדתם עם עשרים אלף יהודים נוספים, וכי ממשלת פולין מנסה למנוע זאת באמצעות מאסרו. הרוסים דחו את פנייתו של פרנק.

עם הכיבוש הרוסי של פולניה ב-1772 שחררו הרוסים את כל האסירים הפולנים בצ'נסטוכובה ביניהם את פרנק והוא עבר להתגורר בברין שבמורביה. והקים חצר מעין מלכותית,

בקיץ 1775 נפגש פרנק עם הקיסרית מריה תרזה, מלכת מורביה, וניסה לשכנע אותה כי פעולותיו נועדו לבשר את הנצרות בקרב היהודים. הקיסרית לא השתכנעה ופרנק גורש מהממלכה.

לאחר נדודים של מיספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. שם מת ב-1790.

את מקומו תפסה בתו רחל, או בשמה הנוצרי אווה, שעוד בחייו שימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הכת וכונתה "המטרוניתא הקדושה". בשנת 1816, לאחר שעוקלו נכסיה, מתה אווה בחוסר כל.

לאחרונה פירסמה הסופרת הפולנייה אולגה טרקרצ'ו, כלת פרס נובל לספרות, ספר עלילתי על יעקב ליבוביץ פרנק, בשם "ספרי יעקב – או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות" (י-ם, 2020)

https://carmelph.co.il/book/1ksiegi-jakubowe/

"כתבתי על אדם כריזמטי, פסיכופת, קוסם ורמאי," כתבה הסופרת. הנה הראיון עם הסופרת ב"ישראל היום":

https://www.israelhayom.co.il/article/750141

זה לא הרומן הראשון על יעקב ליבוביץ פראנק. רומן היסטורי עליו נכתב ע"י יורם בר. יורם בר, יליד 1955, חבר קיבוץ שובל, עיתונאי וסופר שנפטר ממחלה טרם זמנו.

http://www.shoval.org.il/viewpage.asp?pagesCatID=9805&MemorialPage=1&Personkey=gf15g0g870878317832138321vx2&siteName=shoval

הספר, "נר בצהריים", מביא את סיפורם של משיח השקר פראנק ועדתו דרך  גיבור הספר, נחמן, רבה של העיירה בוסק בגאליציה. רוב הדמויות המופיעות בספר – היו קיימות במציאות. והעלילה מבוססת על עובדות היסטוריות.  (יורם בר, "נר בצהריים", י-ם, 1995)

https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001319896/NLI

הספר של יורם בר מסתיים בסיפורו של משה דוברושקה, בן דוד של יעקב פרנק, שהתנצר לקתוליות שינה שמו לתומס פון שיינפלד (יעני אציל יונקר-פרוסי) ואחר כך עבר לצרפת בשם יוניוס פריי. (יוניוס ממשפחת ברוטוס, ופריי בגרמנית Liberté,) ונהפך לאיש "שמאל". הוא הצטרף למפלגת היעקובינים, והפך לאחד ממנהיגיה. (כידוע ישבו היעקובינים בקונבנסיון הצרפתי מצד שמאל של האולם, ומכאן מקור המושג "שמאל" שאין לו שום קשר לאקטיביסטים הפרו-איסלמיים בארץ הקרויים משום מה "שמאל"). ב-5 באפריל 1794 נשלח ע"י רובספייר (עם דנטון) לגיליוטינה.

https://en.wikipedia.org/wiki/Moses_Dobru%C5%A1ka

https://fr.wikipedia.org/wiki/Junius_Frey

הנה ראו גילגולי שמו של יהודי, ממשה דוברושקה, לתומס פון שיינפלד, ליוניוס פריי... (הנה לכל מלעיזי חשיבות ציון השם המקורי...)

על גלגוליו של דוברושקה כתב החוקר גרהרד גרשם שלום, "קריירה של פרנקיסט, משה דוברושקה וגלגוליו", (י-ם 1982)

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=100040849&nTocEntryID=100044295

השבתאות המשיחיות המדינית

התחלנו בנבואתו של מרן ישעיהו ליבוביץ שניבא שבדומה לשבתאים, המתנחלים יתנצרו, ובכן אנחנו דווקא עדים לתהליך אחר, כאשר משיחיות "השלום", שהאמינה במשיח השלום מוחמד יאסר ערפאת (חתן פרס נובל לשלום), [ויקפדיה: מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני] – שהוא שיביא את השלום כי אין לו בג"ץ וב"בצלם"... ודווקא חסידיו היהודיים עוברים עכשיו תהליך ברור של התנערות מיהדות ואי הזדהות עם העם היהודי, תהליך של אקטיביזם פרו-איסלמי והזדהות עם הכיבוש הערבי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'האדיסטי. תהליך שסופו התאסלמות מוחלטת.

משיח השלום החדש – יחיא סינואר

אם דיברנו על משיחיות השלום של אקטיביסטים פרו-איסלמיים, אין דוגמה טובה מד"ר רונית מרזן המתנאה להיות "חוקרת של החברה והפוליטיקה הפלסטינית בקתדרת חייקין, אוניברסיטת חיפה". קשה להאמין שהתעמולה שמפרסמת ד"ר מרזן מוגדרת "מחקר", ושהיא מכונה "חוקרת".

"סינואר," כותבת מרזן, "אימץ שיח של משפחה וזכויות אדם," והוא רוצה ב"הסטה של חלק גדול מהמשאבים מהתעצמות צבאית להתעצמות אזרחית, והתקדמות להסדרה מדינית ארוכת טווח עם ישראל." לכן הוא מציע לישראל עסקת שחרור טרוריסטים רוצחים תמורת מידע על גופות החיילים והאזרחים האסורים אצלו, ומאיים שאם בעזה אנשים ירעבו ללחם או ימותו בגלל שאין מכונות הנשמה, אזי שישה מיליון "מתנחלים" ישראלים לא יוכלו לנשום, וישראל תצטרך לשלם "דמי חסות".

"סינוואר גם שולח את שר הביטחון הישראלי לעיין בפרק י"ז בספר יחזקאל כדי להזכיר לו מה צפוי לישראל, אם היא תמשיך להפנות את גבה לפלסטינים. על פי המשל בפרק, נשר גדול שזרע גפן וטיפח אותה, נבגד על ידה, לטובת נשר אחר. אך זו באה על עונשה והתייבשה. הנמשל: מלך בבל שהמליך את צדקיהו ופרס עליו את חסותו, נבגד על ידו לטובת פרעה מלך מצרים, ומעשה הבגידה הביא לחורבן הבית הראשון."

"מגפת הקורונה" כותבת החוקרת מרזן, "מזמנת לממשלת ישראל הזדמנות להתקדם עם יחיא סינוואר לעסקה של חילופי אסירים ושבויים, וחשוב למצות אותה."

 (רונית מרזן, "כשסינוואר מצטט את משל הנשרים כדאי להקשיב לו", "הארץ", 17.4.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8772328

אין גבול לגיחוך. רונית מרזן האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, המתנאה כחוקרת, מספרת לנו שסינואר מאמץ "שיח של משפחה וזכויות אדם". האם היא מזלזלת באינטליגנציה של הקוראים?

יכול היה סינואר באמת לאמץ שיח של "זכויות אדם" אם היה מכריז כי הוא מבטל את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו החמאס מחויב לחסל את ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

יכול היה להכריז כי הוא שולל את דברי מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, שהכריז כי אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

יכול היה להכריז שבעד סיוע ישראלי במכונות הנשמה הוא ימסור מידע על גופות החיילים והאזרחים המוחזקים בידיו. אבל הוא כמובן אינו עושה זאת וממשיך להיאחז באידיאולוגיה האסלמו-נאצית שלו. ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מצהיר זאת בגלוי. רונית מרזן כתעמלנית של החמאס או כאידיוטית שימושית שומעת רק מה שהיא רוצה לשמוע. כשקוראים את מרזן אי אפשר שלא להיזכר בגרטרוד שטיין היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה לתת פרס נובל לשלום להיטלר.

המדרון החלקלק – האם תוכנית אותנסיה פסיבית?

הוועדה הציבורית לתעדוף חולים קשים בתקופת הקורונה המליצה להגביל את האשפוז במחלקות טיפול נמרץ, או את הטיפול בחולים מונשמים שסיכוייהם לשרוד נמוכים, אם משרד הבריאות יכריז על מחסור בציוד ובאנשי הצוות המסייעים להם. בנייר עמדה שהגישה הוועדה ביום שלישי למנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, נכתב כי בנוגע לחולים אלה "יש לשקול הימנעות מהמשך טיפולים משמרי חיים שהם מחזוריים, כגון דיאליזה או תרופות לשמירת לחץ דם." לדברי יו"ר הוועדה, פרופ' אברהם שטינברג מבית החולים שערי צדק, "אנחנו לא מוכנים לנתק אדם ממכונת הנשמה, אבל כן מאפשרים הפחתה הדרגתית בטיפול בו. הדבר יקצר את חייו של החולה, אבל בלי שהרגנו אותו..."

לעומת זאת קבעה הוועדה שיש לעזור לפלסטינים ולמסתננים.

(אור קשתי, "ועדת אתיקה ציבורית: במקרה של מחסור, יש להגביל טיפול בחולים שסיכוייהם לשרוד נמוכים", "הארץ" 17.4.20)

https://www.haaretz.co.il/health/corona/.premium-1.8774508

כידוע הנאצים נקטו במדיניות של אותנסיה אקטיבית תוכנית T4

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_T4_-_%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%94

כאן בעצם מציעה הוועדה תוכנית לאותנסיה פסיבית, וזוהי סכנה גמורה למדרון החלקלק.

"שמאל" או אקטיביזם פרו-איסלמי?

קיתונות של בוז, חרפות וניבולי פה אני מקבל על כך שאני מגדיר את מה שקרוי בארץ "שמאל" כאקטיביזם פרו-איסלמי, והנה קיבלתי תנא דמסייע.

אקטיביסט פרו-איסלמי בשם נעם קמינר, שמגיל צעיר השתתף בהתארגנויות קטנות בעלות אופי סטודנטיאלי, בהן שי"ח (שפעלה בשנים 1968-1973), קמפו"ס באוניברסיטה העברית (1974-1984), "שס"י" — שמאל סוציאליסטי ישראלי (1975-1991), מת ב-2014 מסרטן (מחלה סמלית גם לחולי הקיבוצי של האקטיביסטים הפרו-איסלמיים), ולזכרו הוציאו עמיתיו אסופת מאמרים (יותר נכון רשימות) על "השמאל העצמאי בישראל 1967-1993".

אדם רז הסוקר את הרשימות בספר מגדיר אותו כך: "והיה מחננו טהרני, ספר על השמאל העצמאי בישראל, רק ממחיש עד כמה אנשיו מנותקים מהמציאות. באסופת המאמרים 'השמאל העצמאי בישראל 1967-1993' ימצאו הקוראים נוסחאות בומבסטיות, ז'רגון מרקסיסטי בצורתו הרדודה ביותר, דיכוטומיה בין הטוב המוחלט  – אש"ף – לציונות הדכאנית, ושלל קביעות מופרכות ולא מנומקות על פעילותם של כמה עשרות אקטיביסטים, שהשפעתם על הפוליטיקה והחברה בישראל היתה אפסית." (אדם רז, "והיה מחננו טהור", "הארץ" ספרים, 17.4.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.8762936

כל הפעילות הפוליטית של אלו המתקראים "שמאל", שהשתמשו בז'רגון כאילו מרקסיסטי ולא היה להם כל קשר למעמד הפועלים ולבעיותיהם, התמצתה רק באקטיביזם פרו-איסלמי, ובפעולות למען כיבוש ערבי-מוסלמי. הכיבוש הערבי נהפך אצלם לחזות הכול.

הנה עוד הוכחה שכל הקרויים משום מה "שמאל" הם בעצם רק אקטיביסטים פרו-איסלמיים הנאבקים למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

לפחות ניתן להעריך את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) העושה זאת בגלוי כרשימה ימנית גזענית אנטישמית פשיסטית קלריקלית שאינה מכירה בקיום העם היהודי בזכות קיומו ובזכותו למדינה, ומטרתה המוצהרת היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית והפיכתה לדיקטטורה פשיסטית ערבית-מוסלמית בראש אבא של מאזן, אסאד (עודה) או סינואר בתיאוקרטיה מוסלמית, חליפות איסלמית (טיבי, מנצור עבאס) – לפחות הם כולם כנים וישרים בהצגת מטרתם.

אלו הקרויים משום מה "שמאל" שאין להם כל קשר למושג, פועלים לאותה מטרה כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי אבל עם מלל שקרי בו הם משקרים בעיקר לעצמם.

מוחמד בכרי – התעמולן האיסלמו-נאצי

כשם שהגרמנים עשו ליהודים דה-הומניזציה כהכשר לרצח עם, כך עושה גם התעמולה הערבית-מוסלמית. התעמולן הערבי-מוסלמי, מוחמד בכרי, יצר לאחר מבצע "חומת מגן" לנוכח אינתיפאדת הקצה (אינתיפאדת אל-אצה) והרצח במלון פארק בנתניה את סרט התעמולה "ג'נין ג'נין", שמומן בחלקו ע"י אש"פ.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%92%27%D7%A0%D7%99%D7%9F

כמיטב המסורת הגזענית האנטישמית הערבית-מוסלמית תוארו היהודים בסרט כפושעי מלחמה שביצעו טבח של אזרחים, ובסרט אף הוצגה סצינה מזויפת בה הוצגו טנקים דורסים פצועים.

לאחרונה בחודש פברואר התחדש משפט הדיבה נגד בכרי.

הסרט "ג'נין, ג'נין" הוקרן בסינמטקים של ירושלים ותל אביב, אבל חברי המועצה לביקורת סרטים הזדעזעו מן הסרט, וקבעו כי מדובר בתעמולה מסוכנת ושקרית הגובלת בהסתה, ואסרו את הקרנתו.  בכרי עתר לבג"ץ (בית דין גבוה ל"צדק ערבי")  והוא התיר ב-2003 את הקרנת הסרט, בטענה שאין הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי, כאשר אין סכנה ודאית לפגיעה בסדר הציבורי.  

חמישה חיילי מילואים מבין אלו שלחמו בג'נין הגישו תביעת דיבה נגד בכרי ושני הסינמטקים שהקרינו את סרטו, בטענה שיש בו לשון הרע. ב-2007 הסכימו הסינמטקים לפצות את החיילים ב-40 אלף שקל, וכך נחלצו מן התביעה והותירו את בכרי לבדו כנתבע יחיד. קרוב לשנה לאחר מכן דחה בית משפט מחוזי את תביעת הדיבה. וקבע שבסרט יש משום לשון הרע, אבל זו אינה מופנית אל חמשת התובעים עצמם אלא לציבור שלם, (דיבה נגד צה"ל ונגד היהודים בכלל הרי אינה נחשבת כלל דיבה...)

החיילים לא הרפו. הם עירערו לבית המשפט העליון, וביוני 2011 דחו גם שופטי העליון את הערעור. הם קבעו את הקביעה המוזרה כי "ג'נין, ג'נין" אמנם כולל שקרים, אבל אלה אינם מיוחסים לחייל מסוים מבין התובעים ולכן אין לקבוע שהוא הוציא דיבתם. (דיבה נגד צה"ל ונגד היהודים בכלל הרי אינה נחשבת כלל דיבה...)

ב-2017, הוגשה תביעת דיבה נוספת נגד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד. חבורת החיילים במיל' שלאורך שנים לחמה נגדו בבתי המשפט, הצליחה לאתר חייל מילואים שלא רק לחם בג'נין אלא גם מופיע בסרט בחטף, מרחוק. החייל הזה, נסים מגנאג'י, הוא שהגיש את תביעת הדיבה החדשה נגד בכרי, בסך 2.6 מיליון שקל, בתקווה שהופעתו בסרט תחייב את בית המשפט לפסוק לטובתו. הפעם, 15 שנה ממועד יציאתו של הסרט, בחרה סוף סוף המדינה להגן על שמם הטוב של חייליה ולהצטרף למאבק באופן רשמי: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט להתערב בתיק אזרחי בין שני פרטים והצטרף לתביעה.

בראיון חנפני ומלקק שעשתה נורית אנדרמן לעיתון "הארץ", מתאר בכרי את תובעי הדיבה, שכזכור הם חיילי צה"ל שהקריבו קורבנות רבים כדי לשמור על חיי האזרחים בג'נין כשבקלות ניתן היה לשטח אותה מלמעלה כמו שעושים הרוסים ואסאד בסוריה – כ"מזכירים לי את הפנאטים השבויים באיזה משהו אלוהי, קדוש וחולני. הם סוגדים לאבנים – הר הבית, הכותל – וגם לשכול, למוות, לאיזה פולחן קורבני, הם מסתובבים עם תחושה של קורבן."

בכרי אינו מצטער על השקרים שפרסם בסרטו, וכותב שהוא "מאשים אך ורק את הרוצחים של רבין. מהיום שהתחילו להסית נגד אוסלו."

"אבל מה שהכי כואב לי זה שמושיבים מולי אנשים זקנים, אבות שכולים, שאיבדו את היקר להם ביותר. אני רגיש לצער שלהם, מרחם עליהם, אבל הם שונאים אותי כי הם חושבים שאני עשיתי את זה. ואני לא. את האצבע המאשימה אני מפנה אל מי ששלח את הילדים שלהם למלחמה לא צודקת, בתירוץ של הגנה על הבית. להחזיק שטחים כבושים יותר מ-50 שנה, ולהתעלל באוכלוסייה שלמה בשביל כמה מאות מתנחלים – זאת לא הגנה על הבית. כי הצבא זה פרה קדושה. טוענים לטוהר הנשק ולצבא מוסרי, אבל אין צבא כיבוש שיכול להיות מוסרי."

פרופ' דוד צנגן, ששירת כרופא קרבי בקרב בג'נין והוא ממובילי המאבק נגד בכרי מגיב לבכרי:

"אני נלחם בכל דרך בשקר ובהסתה, כי אלה גורמים שפיכות דמים נוספת. זו המוטיבציה שלי בסיפור הזה. כך אני פועל ביומיום שלי כרופא שמטפל ביהודים ובערבים ועובד עם רופאים פלסטינאים, וכך אני פועל במאבק הזה נגד 'ג'נין, ג'נין'. אינני רוצה לפגוע באיש, אלא לעצור הסתה. מה שמפריע לי בעיקר בעלילה הזאת, מעבר לשקר, זה שהיא מרבה שנאה במקום להראות איך אנחנו מביאים לשלום ולחיים יחד במקום הזה. בכרי לא אמור לחרחר מלחמה, אבל סרטו הוא ניסיון לירות במדינת ישראל ולהסית אנשים שילכו להתאבד עלינו. למה להגיד שמילאנו את הבורות של ג'נין בילדים? למה לומר שהרסנו את בית החולים אם לא נורה לעברו אפילו כדור אחד? למה לראיין בסרט אדם שמספר שירו לו ביד וברגל, אבל אני טיפלתי בו בשטח ויודע, וגם סיכום המחלה מבית החולים העמק מוכיח, שאין שום פציעה מכדור ושכל הסיפור הזה לא נכון? זה ניסיון לעשות מאיתנו חיות כדי שבני עמו של בכרי ישנאו אותנו."

נציגות הלוחמים והמשפחות השכולות מהקרב בג׳נין במבצע ״חומת מגן״ הגיבה:

״בכרי הוא סוס טרויאני בשימוש ארגוני הטרור והרשות הפלסטינית. סרטו שטוף השנאה עדיין מופץ על ידו ועל ידי גורמים אינטרסנטיים, ומציג את מדינת ישראל, צה"ל ולוחמיו כרוצחים, חיות אדם ופושעי מלחמה. בית המשפט העליון קבע כי הסרט שקרי וזדוני, ולא עומדת לבכרי הגנת 'אמת דיברתי' או 'תום לב'. הערכאות המשפטיות השונות בישראל קבעו שגיבור הסרט, המפיק בפועל שלו ומשתתפים נוספים הם מחבלים שלחמו נגד צה"ל, והמימון הגיע משר ההסברה של הרשות הפלשתינית. בכרי ממשיך להפיץ את שקריו ולטעון כי חיילי צה"ל רוצצו ראשי ילדים לקירות, דרסו למוות בשרשראות טנקים 20 צעירים כפותים, הפגיזו עם טנקים את בית החולים במחנה ושרפו אותו. כל הדברים הללו לא קרו מעולם.

״ב-2002 אירע פיגוע באוטובוס בצומת מירון שבו נרצחו תשעה ישראלים. סייעני המחבל המתאבד הם ממשפחתו של בכרי, שנידונו על כך למאסר עולם, ואחד מהם הודה שעשה את מעשיו בהשפעת הסרט." – "הלוחמים והמשפחות השכולות בעיצומה של מערכה משפטית שמטרתה לפסול את המשך הקרנתו והפצתו.״

("מאז שביים את 'ג'נין ג'נין' התהפכו חייו של מוחמד בכרי. זה לא אומר שהוא מתחרט", נירית אנדרמן, "הארץ", 17.4.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8745076

מוחמד בכרי, למרות יפי תוארו, הוא תעמלן איסלמו-נאצי ממשפחת מחבלים רוצחים מטעם החמאס הנמצאים בכלא:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2935194,00.html#n

כמיטב המסורת האנטישמית הערבית-מוסלמית והנאצית ובהמשך לדברי מוחמד (שהוא קרוי על שמו) שהכריז כי התנאי לגאולה היא רצח כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=sHhG1IyfqXg

יצר בכרי סרט תעמולה אנטישמי גבלסי העושה דה-הומניזציה ליהודים במטרה להשמידם. ודוק: דברי מוחמד המחייבים את רצח כל היהודים אומץ גם ע"י אש"פ וארגון הרצח הג'יהאדיסטי שלו "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) מייסודו של הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, והג'יהאד של אש"פ שכונה "אינתיפדת הקצה" (אל-אקצה) שבתגובה למעשי הרצח שלו פעלו חיילי צהל בג'נין.

בניגוד לשקריו של בכרי, הכעס עליו אינו בגלל שהרג את החיילים; אלא בגלל שקריו על פשעי המלחמה שביצעו כביכול. בייחוד מצחיקה הקביעה של בכרי "אין צבא כיבוש שיכול להיות מוסרי" בשעה שהוא רואה את צבא הכיבוש של מוחמד כמופת מוסרי, והוא אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים ורוצה צבא כיבוש ערבי שיכבוש גם את ישראל ודוק: לא רק את יו"ש או את הגליל בלבד.

יוליוס שטרייכר, התעמלן האנטישמי הנאצי, בעל עיתון דר שטירמר, היה הפושע הנאצי היחידי שנדון למוות בנירנברג רק בעוון הסתה אנטישמית. בארץ אין דין מוות אבל מוחמד בכרי ראוי שיקבל מאסר עולם על ההסתה האנטישמית שלו, ויישב בכלא עם משפחתו שרצחה תשעה בני אדם (יהודים ולא יהודים) במירון.

הסתה בכיכר

בנאום מסית, חנפני ומתחסד, סיפר עמירם לוין: "הצלנו את ביבי מטביעה." הקהל הרב (שוחר "דמוקרטיה", ו"הומניזם") הגיב בקריאה: "חבל!"

https://rotter.net/forum/scoops1/621298.shtml

דן מרגלית – המטריד המסית

לאחר שבגין ההטרדות המיניות שלו סולק דן מרגלית בבושת פנים מהעיתונות העברית, הוא רוצה עכשיו לקבל לגיטימציה חוזרת, ומה קל יותר מהדרך הקלה, המהירה, והבטוחה, והיא ההסתה נגד נתניהו. בהפגנת הדגלים השחורים (במימון אהוד ברוג-ברק) קבע מרגלית שנתניהו הוא כמו הדרך של מוסוליני לשלטון, בשעה שהוא מגן הדמוקרטיה הישראלית.

https://rotter.net/forum/scoops1/621272.shtml

הנה שאלה היסטורית – איך הדמוקרטיה הישראלית לא העמידה את דן מרגלית לדין על מעשי ההטרדה המינית שלו?

מוסוליני אגב נתלה ע"י האיטלקים ביחד עם הפילגש שלו קלרה פטצ'י.

החמאס לא הוסר ע"י האיחוד האירופי מרשימת ארגוני הטרור

בתגובה למה שכתבתי: "החמאס לדעת יעקב רוב פועל ל'הבטיח את חרותה של פלסטין מהכיבוש הישראלי 'בשעה שלדבריו עצמו הוא פועל במטרה להחריב את מדינת ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד נביאם את כל היהודים בעולם. (מצע החמאס סעיף 7)." ו"רוב טועה ומטעה, החמאס עדיין מוכר ע"י האיחוד האירופי כארגון טרור." ("חדשות בן עזר", גיליון 1532).

עונה לי יעקב רוב: "אינני טועה ולא מטעה: אני מצרף את הסימוכין לנכתב כי בית משפט בכיר באירופה טען כי יש להסיר את החמאס מרשימת ארגוני הטרור אבל ברור שזה הזוי בבקשה לקרוא את המאמר לפי הלינק:

https://www.arabianbusiness.com/eu-court-says-hamas-should-be-removed-from-terror-list-575727.html"

ה"הוכחה" של רוב היא מעיתון Arabian Business מיום 18.12.2014. וזאת בשעה שבית הדין הגבוה לערעורים של האיחוד ביטל ב-26.7.2017 את ההחלטה הזו, וקבע  שהחמאס הוא ארגון טרור.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4994619,00.html

הטוב בעולמות האפשריים

בפאראפרזה על אימרתו של הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (1646-1716) כי "עולמנו הוא הטוב שבעולמות האפשריים" – נאמר כי הממשלה החדשה היא הטובה שבאלטרנטיבות האפשריות.

טובה מממשלה הנסמכת על הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) וטובה מהליכה לבחירות בפעם הרביעית שמי יודע את תוצאתן.

על הממשלה החדשה (רצוי שתצמצם את מימדיה) לפעול במהירות לשלושה דברים: א. התגברות על מגפת הקורונה. ב. פתרון המשבר הכלכלי. ג. הכלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

אם הממשלה תצליח בשלושת אלו היא תצדיק את קיומה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלי עמיר היקר, קראתי בעניין רב את מאמרך שראה אור ב'הארץ' וגם ב'חדשות בן עזר'. הזיכרונות שהעלית מבורכים ומעוררי מחשבה.

המאמר החזיר אותי לוויכוח בראשית שנות המדינה שבו נאמר שאם בני עדות המזרח, הדוברים ערבית ומכירים את המנטליות הערבית, היו מנהלים את המשא ומתן עם הערבים, היינו מגיעים למחוזות אחרים בקשרינו עם הערבים.

לשבחך אלי יאמר, שבנשמתך אתה ישראלי שהצליח להטמיע בתוכו הן את התרבות יהודית-ערבית והן את התרבות האירופית ונתת לכך ביטוי גם ביצירתך. 

הרבה ספרים תורגמו מערבית לעברית אך לא מספיק  תורגמו מעברית לערבית.

אם היו יוצאים לאור יותר תרגומים לערבית אני בטוח שעם כל ההסתייגויות של הממסד המדיני-ערבי, האינטלקטואלים לפחות היו רואים אותנו מזווית ראיה שונה והתייחסותם הייתה אחרת. 

שלך כתמיד,

 בן-ציון יהושע

בנצי יקירי, 

מסכים לכל מילה שלך. תודה רבה על תגובתך. 

לו אנו ניהלנו מו"מ איתם זה היה אחרת, לא שהיו מוותרים לנו יותר, אבל האווירה היתה אחרת ולנו לא יכלו לומר אתם מוסקובים זרים. אנו בני האיזור , בני ערב, דוברים את שפתם ואוהבים את תרבותם=תרבותנו. 

אהבתי את קהיר באותן שנים והייתי בה לא פעם והתיידדתי עם רבים. המיזוג התרבותי עזר לי אצל אינטלקטואלים שלהם, שגם הם היו בעלי שתי תרבויות כבר, כי גם הם היו חניכי המערב. אני מתגעגע לאותם ימים בקהיר.

כפי שכתבתי, היום הכול שונה. 

שלך, 

אלי עמיר

אהוד: דעתי שונה משל שניכם. העולם הערבי, כולל ערביי ארץ-ישראל, לא היה מקבל אותנו גם אילו דיברנו יותר בשפתו, כשם שידיעת הערבית לא הצילה את יהודי בגדד מהשחיטות בימי הפרהוד* ומגירושם הסופי מעיראק והחרמת כל נכסיהם.

אלה הן התרבות והמציאות של  המזרח התיכון – תערובת קטלנית של שקרים ורצח אשר שום ידיעת ערבית שלנו לא היתה משנה אותה וגם לא תשנה אותה. ראו מה נעשה בעולם הערבי והמוסלמי סביבנו כיום!

* ויקיפדיה: פרהוד הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.

* לאהוד בן עזר, בקצב הזה יתמעטו הקשישים בישראל ויפחתו הקוראים את "חדשות בן עזר". בשקט-בשקט נוקטים מדיניות המסכנת את חופש התנועה והקיום של קשישי ישראל. אין מי שילחם עבורם ויתריע בשער.

פתח את עיתונך לענייני השעה ובעיקר היה פה לקשישי ישראל. אולי קיימות עוד בעיות כגון זו שאני מתריעה עליה. כל זמן שמגיפת הקורונה קיימת, המועמדים הבלעדיים הם הקשישים. אין מדיניות להגן באמת על הקשישים. זה לא נעשה בזדון, פשוט חוסר תשומת לב.

קיבלתי כרטיס לא לעמוד בתור ברוב המקומות, איך אשתמש בו אם אני כלואה בבית? לעג לרש. חומר לפיליטון: "קבלי כרטיס פטור ללא תור ושבי בבית."

מלי טויב [אהרנסון]

* תשמע. העיתון הזה  [1533] תותח. יש סדר. יש תוכן. זו טביעת ידך. יישר כוח. לילה טוב.

יעקב רוב

* בנאום התוכחה של האוטודידקט יאיר לפיד, שלשום בערב בערוץ 11, היתה שזורה פרודיה דמגוגית נרגשת לנאום ידוע של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה – אבל שלא כצ'רצ'יל, הנאום של לפיד היה מנותק מן המציאות, למרות שהוא מנה כביכול את כל מגרעותיה של המדינה, ועשה זאת באורח מפחיד שגרם ודאי לשונאי נתניהו (שהם מהיום גם שונאי גנץ) להסכים עם כל מילה שלו! – מה טוב שהילד הנזוף והנוזף הזה נשאר באופוזיציה.

לעומתו הנאום של גנץ ששודר אחריו היה ממלכתי, לא התייחס כלל ללפיד, ובחוכמה נהג כך, והוכיח שאם תגיע העת הוא, גנץ – יכול להיות ראש ממשלה אחרי נתניהו. זה היה נאום חיובי ומעודד. נאום מעורר אמון. נאום מנהיגותי. כל הכבוד לו.

יש לנו הרגשה שנתניהו וגנץ יצליחו לעבוד יחד תקופה ארוכה, כמו כאשר גנץ היה רמטכ"ל ונתניהו ראש ממשלה, ואולי גם שר-ביטחון באותה תקופה.

* הצדיק ליברמן: זוהי קואליציה של אופורטוניסטים שאיבדו את הבושה!

* עם ההכרזה על הקמת ממשלה בראשות נתניהו וגנץ החלו לחלק בעיתון לאנשים חושבים תרופות נגד התמוטטות-עצבים וחררה, שעלולים ללקות בהן הצדיקים הכותבים בו.

הנה כותרות בעיתון ["הארץ", מהדורת האינטרנט, 21.4] –

"ברית הנוכלים: הנאשם בשוחד [נתניהו] רוצה לחמוק ממשפט,

גנב הקולות [גנץ] רוצה כיבודים."

"ספק אם בתולדות המדינה נחתם הסכם שהיה נגוע בשחיתות כה עמוקה."

* * *

המכתב העיתי מברך בהכנעה את ממשלתם החדשה של שני הדיקטטורים המושחתים:

הנאשם בשוחד [נתניהו] וגנב הקולות [גנץ]  – לכו בעקבות ארדואן וקים ג'ונג און – וְהִצְלחתם!

[ממחנה הריכוז בנגב אנחנו מבקשים חופשה פעמיים בשבוע כדי לשלוח את המכתב העיתי]

* * *

ברכת החלמה לקים גו'נג און: תבריא – ותמשיך לאיים על העולם בנשק גרעיני! ולסייע בפיתוחו במדינות המאיימות להשמיד אותנו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2228 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל