פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1535

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' באייר תש"ף, 27.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי. מְזַמְזְמִים, חוֹלְפִים. // אהרון הרשלר: החלל הראשון במערכות ישראל. // טחנת הקמח של הֻדֵס הדסה וינשטין הירשלר. // יעקב רוב: בעיית המשילות בישראל. // אמיר לוי: שעתה הקטנה של התקשורת הישראלית. // דן שיפטן: שחרור מחבלים הורג ישראלים. // אמיר לוי: בין עתירה לחתירה: אבירי הדמוקרטיה הם אלה שמחסלים אותה. // אשר מעוז: המאמר שלא פורסם. הרב עובדיה יוסף במקום מורדי גטו וורשה. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.4.20. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה גרנות: על ספר השירים של איליה בר-זאב "בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ". // ארנה גולן: בידוד? איך שרדנו בקיבוץ של פעם ונשארנו "בריאים וחסונים"? עולם הבריאות  בקיבוץ – ואני. // אורי איתיאל: מסעודה. // יערה בן-דוד: שירים. // בן בן-ארי: שני שירים. // יצחק שוויגר: אסון המסוקים. // יונתן גורל: שלושה שירים. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930 נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספריה הציונית. על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ח. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

*

שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי,

לֹא מִיָּדִי בָּאַתְכֶם זֹאת.

פֶּלְאי נָתַן חֶרֶב בְּיָדִי

וַיְצַו עָלַי מִלְחָמָה.

כְּרוֹכֵב עִוֵּר אֶעֱבֹר שׁוּרוֹתֵיכֶם

וְסוּסִי כְּרוּב-שָׂטָן

דּוֹרֵךְ בְּסִלּוּדִים

עֲלֵי גּוּפִים צְעִירִים;

בְּגַת הַחַיִּים בַּתָּוֶךְ

עוֹמֵד מִזְבֵּחַ לִי –

אֲקַטֵּר לְאֵל אֶחָד

וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ...

לָכֵן אֶפְשֹׁט בָּכֶם

בְּדַהֲרוֹת-דַּהֲרוֹת סוּסַי

וּבְשַׂרְכֶם הָרַךְ

חָצִיר לְפַרְסוֹתָיו הַדּוֹלְקוֹת.

*

מְזַמְזְמִים, חוֹלְפִים

עַל רַחֲבֵי אֵין-סוֹף

יַתּוּשֵׁי-אָדָם: נוֹפְלִים חָלָל.

בָּאָרֶץ פּוֹר יִתְפּוֹרֵר

הֲדַר-גֵּו, בְּרַק-עַיִן

וְיֵין הַדָּם הַמְשֻׁמָּר

יִקְפָּא דֹּם בֶּעָפָר.

הַב יָד, אָח שַׁכּוּל,

וּסְגֹר הַשַּׁרְשֶׁרֶת

עוֹד לָחוּל כִּבְרַת חַיִּים,

עָרֵב עָרֵב הֱיוֹת יַחְדָּו,

לָשׁוֹן אֲדֻמָּה כַּזִּיק שַׁרְבֵּב

מִמְּרוֹם חַגֵּי-חַיִּים.

שְׂכֹר בְּלֹעַ אֶחָד אֶחָד

נְתָחִים עוֹדָם חַמִּים.

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922).

נכלל בכרך "אסתר ראב / כל השירים".

* * *

אהרון הרשלר

החלל הראשון במערכות ישראל

מתוך: "יזכור" – אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

אהרון הרשלר, בן חנה ויוסף שמואל, נולד בשנת תר"י (1850) בהונגריה. אביו, תלמיד חכם ורב נודע, שימש ברבנות בעיר סבאד, הונגריה, וכאשר עלה ארצה נמנה עם ראשי כולל אונגרין. המשפחה התגוררה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת "משכנות שאננים". אהרון שקד על תלמודו וגם בלילות לא פסק מללמוד. שנת תרל"ג [1873] היתה שנה ברוכה בגשמים אשר מילאו כל בור מים בחצרות הבתים, ותושביה היהודים של העיר לא נאלצו לקנות מים בכסף מלא מהערבים יושבי כפר סילואן.

הערבים, שראו את פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם. ביום ב' דראש חודש טבת תרל"ג (ינואר 1873), פרצו כמה ערבים לבית המשפחה. אהרון הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים שפחדו שמא יזוהו על-ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב-12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל"ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. השאיר אלמנה, בת, הורים ואחים.

פרשת הרצח מתוארת בספר "היישוב", בעיתון "הלבנון", ובספר החברה קדישא.

* * *

טחנת הקמח של הֻדֵס הדסה וינשטין הירשלר

מיקומה של התחנה היה בין שכונת הבוכרים לבין בתי ורשה, כיוון שהיו ימים מעט מסוכנים במגורים מחוץ לחומות ולהחזיק עסקים בשטחים פתוחים, הוקפה הטחנה בחומה גבוה ובשער הסוגר חצר זאת.

תחילת הספור של משפחת אהרון הירשלר מתחיל בעוזבו הכול בהונגריה מולדתו  ועלייתו לישראל שם החל לגור בחברון ועבר לגור בירושלים העתיקה שם התגורר בחצר בתי הונגרין הסמוכה לכותל. 

משפחת וינשטין אשתו עלתה מפולין והתיישבה במגורים בעיר העתיקה, שם הכיר אהרון הירשלר את בתם הדסה והתחתן עימה, לאחר נישואיהם עזבו את המגורים בין חומות העיר העתיקה ועברו לגור בעת שהנדיב מונטיפיורי, שקיבל ממון רב מידיו של יהודה טורא, שיכן במשכנות שאננים בבתי טורא יהודים הן ספרדים והן אשכנזים שהחלו לצאת מתחום חומות העיר העתיקה, לבתי המגורים נכנסו אהרון אשתו הדסה, גיסה של הדסה שהיה נשוי לאחותה.

כמובן שהמגורים החדשים היו אמורים לשפר את תנאי הצפיפות והחיים הקשים בתחומי החומות, גם שכר הדירות עלה לעיתים קרובות כתוצאה מהמחסור בדירות בתחומי העיר העתיקה והגידול בתושבי ירושלים העתיקה.

את בתי משכנות שאננים הקיפו חומה ושערים על מנת להבטיח בטחון מפני שודדי האזור שמסביב לירושלים, לצורך הגברת הביטחון נשכרו חמישה ספרדים וחמישה אשכנזים להיות משמר השכונה בין השומרים שנבחרו היה אהרון הירשלר, בנוסף להיותו בחור ישיבה שלמד תורה.

אשתו הדסה, שהיתה אישה דעתנית, החליטה כי איננה מקבלת כסף תמיכה למחייה מכולל שומרי החומות ולכן החליטה להתפרנס מעמל כפיים  לפרנסת המשפחה בהפעלת טחנת קמח ששכרה ומעסקים שהשתיקה היתה יפה להם, היא הניחה לבעלה להיות שומר ותלמיד תורה.

באחד ממרדפיו אחרי שודדים בשנת 1873 נפצע אהרון מירי של כדורי השודדים בעת מרדף אחריהם  ומת, בעת שנפטר לזוג היתה תינוקת צעירה בשם פייגה, גיסה שלמה אלבה עזר לאלמנה הצעירה לתפעל את התחנה, מרווחי הטחנה נתמכו גם הורי בעלה שנפטר.

אהרון הרשלר הוכר בידי משרד הביטחון לאחר הקמת המדינה – כחלל היהודי הראשון שנפל על הגנת הישוב היהודי בארץ-ישראל, שמו מופיע בדפי היזכור של משרד הביטחון.

שמה של הדסה כאשת עסקים ועבודה ובעיקר ביושרה העסקי בכיבוד הסכמים, כפי שאנו אומרים בלחיצת יד וללא חומר כתוב, היא תיווכה במכירת תבואה עודפת מטחנת הקמח שלה בעבור המגדלים הערביים, על מנת שיקבלו שכר הוגן, כיוון שהייתה מקצועית בהערכת התבואה וסוחרת, היא ניהלה משא ומתן מהיר וקצר עם הפלאחים, עם גדולי סוחרי התבואה בירושלים היהודים והערבים ובתמורה הם כינו אותה כגברת הטחנה, סית הודס אל טחונה.

הגדילו לעשות גדולי הסוחרים היהודים והערבים והפקידו בידה סכומי כסף על מנת שתרכוש בעבורם תבואה כיוון שידעו שהדסה תשיג מחיר הוגן בקנייה ושכר תיווך הוגן לעמלה בעת שתטחן את התבואה שקנתה בכספם, גם בעת שטחנה תבואה לקמח בטחנת הקמח שלה מכרה את הקמח במחירים ומעולם לא הפקיעה מחירים.

למלאכת המסחר נתווסף עדר עיזים שגידלה בעזרת עובדים ערביים, ובהשקט ובצנעה היא רכשה מידי מובילי גושי מלח שהובאו בחשאי בלילות  על גבי חמורים מאזור ים המלח, את הגושים טחנה בטחנתה ומכרה מלח גרוס לתושבי העיר.

כשחלפו ימי אבלותה של הודעס על רצח בעלה אהרן מצאה לה משפחתה חתן חדש את יהודה ראב [1858-1948], שנישא בפעם הראשונה עם הדסה, אם בנם הבכור מנחם שלמה ראב, מבעל זה התגרשה הדסה.

לאחר החתונה החליט יהודה ראב כי רצונו ללמוד תורה, הוא היה נוהג להסתלק מהבית וללמוד בישיבות, כיוון שעסקיה המתרחבים דרשו עזרה והוא היה נעלם לה, החליטו בני הזוג להיפרד, יהודה עבר לגור בחלקה חקלאית נידחת במושבה פתח תקווה, לפרנסתו נבחר לאחד משומרי המושבה ונודע בעוז רוחו, הוא גם נחשב לאדם הראשון שפתח תלם בחרישה באדמות פתח תקוה, יהודה התחתן שנית וצאצאיו מתווכחים עד היום כי יהודה ראב היה בין המסיירים שבשיר על משה סלומון.

אהוד: מתוך האתר "מלון בכל מקום". לא צויין מי כתב את הרשימה – אבל הקטע האחרון מלא שגיאות עובדתיות ושטויות, ואין להסתמך עליו. 

* * *

יעקב רוב

בעיית המשילות בישראל

מדוע ב-71 שנות קיומה לישראל הוקמו 34 ממשלות?

 ומה זה קשור לכישלון צפוי מראש של כל מפלגת מרכז?

מאז ששיטת הבחירות בישראל נקבעה כיחסית, לא הצליחה המדינה לשנות את שיטת הבחירות/הממשל כך שתאפשר יציבות פוליטית. לכן, כבר בפתיחה ייאמר כי שינוי שיטת הבחירות/הממשל תאפשר קידום ופיתוח מואצים לטווח ארוך של מדינת ישראל ללא בלמים קואליציוניים ומקח וממכר בחלוקת המשאבים והתקציב.

הדמוקרטיות הפרלמנטריות מתחלקות לכאלה שהבחירות בהן יחסיות, כאלה שהבחירות בהן אזוריות וכאלה שיש בהן שילוב בין בחירות יחסיות ובחירות אזוריות.

בבחירות יחסיות כמו בישראל מצביעים בעבור רשימה שמשתתפת בבחירות שמאפשרת ייצוג מרבי של הקבוצות השונות באוכלוסייה, אולם היא מעודדת ריבוי מפלגות ופילוג על בסיס אידיאולוגי ועל בסיס סקטוריאלי שמקשה על הקמת ממשלה יציבה שנשענת על יותר מ-61 חברי כנסת. הקשר בין הנבחרים לבוחריהם לא ישיר, שכן הבוחרים מצביעים בעבור רשימה ולא בעבור נציג, ולכן מחויבות הנבחרים למצביעיהם מוגבלת אם בכלל. מפלגות חוששות לשינוי שיטת הבחירות שתגרום להיעלמותן אולם יוצרות שסע בעם, קיבעון פוליטי וסחיטות משאבי צדק חלוקתי.

זה המתכון לבעיית המשילות בישראל כאשר ב-71 שנות קיומה כיהנו בישראל 34 ממשלות.

קיימות אופציות כמו בחירות אזוריות, שיש להן גרסאות שונות. אחת מהן היא בחירות אזוריות-רוביות, שבהן בכל אזור נבחר מועמד אחד. גרסה אחרת היא בחירות אזוריות, שבהן בוחרים בכל אזור יותר ממועמד אחד. גרסה נוספת היא בחירות מעורבות, שעל פיהן ייבחרו חלק מהנציגים בשיטה אזורית-יחסית והיתר על בסיס ארצי-יחסי.

משנת 1977, שבה חל מהפך כאשר הימין עלה לשלטון, צצו מפלגות שפוליטיקאים הגו את שמן כ"מפלגת מרכז". בפועל, הקמתן של מפלגות אלה הפרה איזונים בחלוקת המנדטים היות ובלעה מצביעים ממפלגות גדולות. עובדה זו צימצמה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה. בסיומו של יום כל המפלגות האלה התאדו כלהלן: מפלגת ד"ש עם 15 מנדטים (1977), מפלגת שינוי עם 6 מנדטים, מפלגת המרכז עם 6 מנדטים (1999), מפלגת שינוי עם 15 מנדטים (2003), מפלגת קדימה עם 29 מנדטים (2006) ועם 28 מנדטים (2009),יש עתיד עם 19 מנדטים (2013) ועם 11מנדטים (2015), מפלגת כחול-לבן עם 35 מנדטים עתה (2019).

הסיבות להתאדותן של מפלגות המרכז החד-פעמיות נעוצה בעובדות הבאות:

1. מפלגות המרכז, כפי שכינו את עצמן, היו אוסף של יקומים הדומים אחד למשנהו ושכנו על פלנטה קטנה ביקום ללא חיבור אידיאולוגי ממשי ביניהם. היו אלה מפלגות שהוקמו אד-הוק, בעלות אוסף של פרסונות שעשו בעברן רבות עבור המדינה. מפלגות המרכז הן פארסה כושלת שיצר הטבע הפוליטי הישראלי. זה לא יכול היה לשרוד מעולם.

2. נושא הפשרה המדינית שמפריד בין ימין ושמאל ממילא לא על הפרק. שאר הנושאים, כמו כלכלה, רווחה בריאות ועוד, אינם מבליטים שוני מהותי, לפחות ברמת ההצהרות, בין מפלגת המרכז העכשווית כחול-לבן לבין שאר המפלגות.

3. אין למפלגת מרכז את המכנה המשותף הנמוך ביותר של מפלגה אמיתית, שיכולה לייצג אידיאולוגיה או לפחות הצגת עקרונות עם קווים מנחים מוגדרים במושגים חדשניים ופורצי דרך, שיבדילו אותה במופגן ממפלגות ימין אן שמאל של היום. וזה לא מספיק. משזה יקרה, חייבת להיות הטמעה של המצע המפלגתי באמצעות יחצנות משומנת שתמצב את המפלגה בשיח הלאומי. נכון להיום מפלגת כחול-לבן מיצבה עצמה בשיח הלעומתי, כלומר: הפלת שלטון ראש ממשלה מכהן ללא הצגת אידיאולוגיה או מצע מוגדרים, חדשניים וברורים לאזרח הקטן.

4. מפלגות המרכז קמו בחלקן על בסיס מירמור של אנשים הגונים ושל פוליטיקאים ואלה שאינם פוליטיקאים מהשלטון – והוקמו גם מרסיסי מפלגות והתגייסות חוץ פרלמנטרית.

סיכום: מה שלא הצליח בעבר כנראה שלא יצליח בעתיד עם מפלגת כחול-לבן. היא איננה גוש גדול, כאשר רוב המצביעים הינם מצביעי ימין. אין למפלגה מסה פורצת דרך מספיקה וכריזמה. אין למפלגה נוכחות של מנהיג בעל כוח השפעה כריזמטי. השמאל לא קיים ככלל. הצבעה למפלגות מרכז לא תביא ישועה מן הטעמים שהעליתי .

אבל בישראל 2019 אין שמאל. זה התחיל בבחירות 1977. מפלגת העבודה סיימה את תפקידה בפוליטיקה הישראלית, ואם ככלל אין שמאל רציני אז אין מרכז.

אם כך, לצערנו תימשך בעיית המשילות בישראל ותקום הממשלה ה-35 במניין הממשלות, ופיתוח המדינה לטווח הארוך ידשדש.

יעקב רוב

אהוד: נדמה לי שהמדינה בכל זאת התפתחה קצת ב-72 שנות קיומה. מספיק להסתכל על מערכת הכבישים, מסילות-הברזל, שפע העגורנים והבניינים הגבוהים שאינם חדלים לצמוח. איגומי המים הנרחבים. ההי-טק. הצבא ומערכת הביטחון, המרכזים הרפואיים, קליטת יותר ממיליון יהודי ברית המועצות, התפלת מי-ים, התעשיות הביטחוניות, החקלאות ברמה הגבוהה – לעומת מה שהיה כאן בתש"ח. הלא מי שנרדם ב-48' והתעורר עתה לא היה מכיר כלל היכן הוא נמצא.

ויש גם ביטוח בריאות לכל אזרחי ישראל, מה שאינו קיים, למשל, לאזרחי ארה"ב. אנחנו מכירים אזרחים מבוגרים בארץ שאומרים שרק בגלל ביטוח הבריאות בישראל הם אינם יורדים לארה"ב להצטרף אל בניהם שכבר חיים שם.

* * *

אמיר לוי

שעתה הקטנה של התקשורת הישראלית

מצוטט מאתר "מידה", 18/04/2020

במקום מתן מידע אמיתי לציבור החושש, ודיווח עובדות בזמן מגיפה, באולפנים מעדיפים ללבות היסטריה ומנסים לעצב את המציאות על פי אג'נדה.

דווקא בזמן הסגר הכפוי שנכפה עלינו בשל התפרצות הקורונה, בתקופה בה מרבית האנשים נמצאים בביתם וצורכים אקטואליה יותר מתמיד, התקשורת הישראלית שוב איכזבה את צרכניה ונכשלה במשימתה. זה התחיל כבר בראשית המשבר, אז רוב מדינות העולם עדיין שקלו אילו צעדים לנקוט מול ההתפשטות המהירה של הנגיף, וישראל היתה בין המקדימות להטיל סגר הולך ומחמיר יחד עם סגירת הגבולות, מעקב אחרי חולים ובידוד אלו שבאו איתם במגע.

באותו שלב, חלק נכבד מן הפרשנים (וגם כמה פוליטיקאים) זעקו על צעדים היסטריים מדי וזריעת פאניקה מוגזמת של הממשלה. מומחים כמו ערד ניר, שכבר הפך לבדיחה וויראלית תרתי משמע, ניסו להמעיט מסכנת המחלה ולהציג אותה כלא יותר משפעת, כאשר באותה נשימה הוא מדווח למשל על אלפי מקרי מוות באיראן. אחרים, כמו אלון בן-דוד, טענו כי התגובה המוגזמת אינה מגיעה ממניעי בריאות הציבור אלא נועדה לשרת את האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה. ומה היה קורה אם הממשלה היתה נשמעת לעצת הגאונים וממשיכה בעסקים כרגיל? בוודאי היינו שומעים את אותם נביאי זעם דורשים לדעת "מדוע לא עשינו כלום?"

בהמשך, ככל שהתבררו מימדי האיום בעולם כולו, ומצבה הטוב יחסית של ישראל מבחינת שיעורי תמותה והדבקה, בין השאר בגלל צעדי הזהירות המוקדמים, עברה מקהלת התקשורת לזמירות אחרות שהתמקדו כרגיל בחצי הכוס הריקה.

הכתבים והפרשנים השונים הפכו ליצרני כותרות מרעישות שסיפרו לנו על "מחדל המכונות", "מחדל הבדיקות", "מחדל בתי האבות" או "זעקת העצמאים". סיפרו לנו כמה "הרעיבו" את מערכת הבריאות (שקר כמובן), אבל למרבה הפלא המערכת "המורעבת" עומדת עד כה בהצלחה לא רעה; לעגו בתחילה להנחייה לחבוש מסכות, ולאחר מכן תהו מדוע לא הגיעה מוקדם יותר; דרשו מהמנהיגים לספק מידע לציבור אך לעגו לכל מסיבת עיתונאים או הצהרה לתקשורת; הפחידו את הציבור מפני הדבקה, אבל מסקרים בהרחבה ובעידוד הפגנות המוניות שמגבירות את הסכנה; הזהירו אותנו מפני סכנת האיכון הטלפוני, אבל במציאות הסתבר שההחלטה להפעיל אותו הצליחה חיים רבים בישראל ובעולם.

כעת המאמץ התקשורתי מתמקד בדיונים על "אסטרטגיית יציאה" ובעיקר בקריאות להקל על הסגר ולאפשר לאנשים לחזור לעבודה. זו ללא ספק סוגיה חשובה שצריך לשקול בזהירות, אך מה שברור הוא שבמקרה של חזרה מוקדמת מדי לשגרה, וחלילה התפרצות נוספת של הקורונה, אותם כתבים חסרי אחריות שדחפו למהלך שוב ישנו תקליט ויעברו לצעוק על "מחדל החזרה".

במקרה ההפוך של המשך הסגר עד לבלימה יחסית של המגיפה, ודאי שנשמע שוב את יושבי האולפנים תוהים האם מחיר ההצלחה לא היה כבד מדי, מדוע היה צריך להיכנס להיסטריה מיותרת ואיזה צורך יש בכלל בכל כך הרבה מכונות הנשמה.

וכאן נחשף הפרדוקס של התקשורת הישראלית בימי משבר הקורונה: ככל שהמאמצים לבלום את המגיפה נראים יעילים יותר, כך מתרבים המבקרים ועוצמת הביקורת מטפסת למחזות האבסורד של אהוד ברק מחלק עצות לממשלה ואהוד אולמרט מחבר טורי תוכחה. אילו אדם זר, שאינו מכיר את הנעשה בישראל, היה צופה בכמה דקות משידורי החדשות הבלתי-פוסקים או מאזין במקרה לרדיו, הוא היה עלול לחשוב שהמדינה קורסת תחת אסון בלתי נתפס.

אין מחלוקת על כך שנעשו טעויות בניהול המצב ויתכן מאוד שהיה מקום לשיפור בחלק מתגובות המדינה. יש להפיק לקחים וכמובן שחשוב לבקר ולחשוף מחדלים אמיתיים, ובמקרה הצורך גם למצוא את האנשים שאמורים לתת דין וחשבון. אבל מכאן ועד הסרט האפוקליפטי שמוקרן מדי ערב על מסכי הטלוויזיה המרחק רב מאוד.

למרבה הצער, אנשי התקשורת בישראל מפספסים את המהות הבסיסית לגבי התפקיד שאותו הם אמורים למלא. במקום דיווח עובדות ומתן מידע אמיתי לציבור החושש בזמן מגיפה, באולפנים מעדיפים ללבות את ההיסטריה מכל כיוון ומעבירים את שעות השידור האינסופיות בציד אשמים, חיפוש מחדלים מתחת לאדמה והשוואות סטטיסטיות שונות ומשונות. זו אינה תקשורת שמנסה מנסה לדווח על המציאות, אלא כזו החותרת בכל הכוח כדי לעצב אותה על פי אג'נדה מסוימת.

כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהפן הפוליטי של הסיפור אשר ממנו נגזרת תמיד זווית הסיקור. האם גם במצב בו ממשלת שמאל היתה בשלטון, ונאלצת להתמודד עם משבר בריאותי וכלכלי כמעט חסר תקדים, היינו חוזים במתקפת תעמולה רועשת כזו? נראה שבמקרה של הגילדה התקשורתית הסגורה, והמומחית באתרוגים, התשובה ברורה.

וכאן אנחנו מגיעים לצד השני והצפוי כל כך של פרדוקס התקשורת והקורונה: ככל שהכתבים מסקרים את הנושא בפאניקה ובצביעות האופייניות, כך הם דווקא מחזקים את הצד הפוליטי אותו ביקשו להחליש. כל זה נעשה תוך פגיעה קשה במעט האמון הציבורי שעוד נותר בתקשורת, שאנשיה כמו מתעקשים להוכיח את נכונות הביקורת עליהם.

לצד הביקורת והמסקנות, כשיחלוף המשבר נזכור את הגיבורים האמיתיים שעמדו בחזית הרפואה והלוגיסטיקה, ההתנדבות והאכיפה, ואת מרבית הציבור הישראלי שנשמע להנחיות ועשה את חלקו בניסיון להכיל את הנגיף. יחד עם זאת יהיה קשה מאוד לשכוח במה בחרה לעסוק התקשורת הישראלית בשיא מגיפת הקורונה, אשר ודאי לא תיזכר כשעתה הגדולה.

אמיר לוי

אהוד: ולמה לא לומר את האמת? בנימין נתניהו הוא האשם בטיפול הלקוי במגיפת הקורונה בישראל, והוא הזורע פאניקה בציבור בהופעותיו הטלוויזיוניות, העומדות כולן בסימן שתייתו המופרזת את השמפניה ועישונו הכבד את הסיגרים – שסיפקו לו משחדיו המליארדרים! – אבל עוד שנה וחצי, כאשר בנימין גנץ יהיה ראש הממשלה, המגיפה תחלוף! – אלא אם כן יאשימו בביביזם גם את בני גנץ, ואז המגיפה תימשך!

* * *

דן שיפטן

שחרור מחבלים הורג ישראלים

ציטוט מ"ישראל היום", 22.4.20

שחרור טרוריסטים הורג ישראלים. כאשר אנחנו משחררים מחבלים כדי להביא הביתה חיילים או אזרחים המוחזקים בידי האוייב, או מביאים אותם לקבר ישראל, אנו חורצים את דינם של ישראלים אחרים להירצח על ידי הטרוריסטים ששוחררו או בידי מי שקיבל משחרורם עידוד לעסוק בטרור. למעשה, אנו עושים עסקה בתוכנו: אנו קונים את הסיפוק שבשחרור אדם שאת שמו ותמונתו אנחנו מכירים, במחיר דמם של ישראלים שהם עדיין אלמוניים בעת העסקה. אנו רשאים לעשות את העסקה הזו בתנאי שאנו מודעים למחירה הנורא ואיננו מרשים לעצמנו להדחיק בנוחיות את העובדה כי דמם של הנרצחים האלה הוא על ידנו, שהרי אנחנו שיחררנו את רוצחיהם ועודדנו אותם לרצוח.

החברה הפלשתינית מכורה לטרור. רוצח יהודים, כולל אזרחים תמימים בתחומי "הקו הירוק", הוא דמות המופת הבולטת ביותר, לעיתים קרובות היחידה, בתרבותה הפוליטית. אין כמעט מי שמעז להתמודד עם המעמד העליון של אתוס ה"שאהיד". מהמופתי וערפאת, דרך האליטה הפלשתינית ועד אחמד טיבי – זהו "כוכב הצפון" הערכי של הלאומיות הפלשתינית. משירי הילדים בגן, דרך שמות בתי הספר והקייטנות ועד לפוסטרים ולגרפיטי על הקירות – זו ההשראה. אפילו אבו מאזן, שהתנגד בזמן אמיתי למלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה", מכיר בחורבן שהביאה על החברה הפלשתינית ונלחם בפועל נגד אימוצה בהיקף מלא כאסטרטגיה לאומית –  איננו יכול אלא להעלות את הטרוריסטים לגווניהם על ראש שמחתו, ולקלס את מעשיהם כמופת לבני הנוער שלו. הוא מתעקש לא רק לממן במיליונים רבים אותם ואת משפחותיהם (עם בונוס מיוחד לרוצחים הכבדים ולערבים אזרחי ישראל), אלא גם מוכן לסכן את מימון הצרכים החיוניים של הרשות הפלשתינית, בהעמידו את התשלומים לטרוריסטים ולמשפחותיהם בראש סולם העדיפויות שלו.

הדרך היחידה להיאבק בטרור הפלשתיני היא הרתעה אמינה ומכאיבה מאוד. תקווה מדינית מתממשת (כמו באוסלו), כלכלה מבטיחה (כמו ערב "האינתיפאדה השנייה"), נסיגה מאסיבית (כמו בעזה) ודעת קהל אוהדת (כמו בישראל בשנות ה-90, באירופה בדור האחרון ובבית הלבן בימי אובאמה) רק מגבירות אותו. מה ששבר את הטרור לפני כעשור וחצי ודיכא אותו מאז בגדה המערבית, היה שימוש מאסיבי בכוח ותחזוקתו המתמדת בתוך ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית. אבו מאזן מקיים את הרגיעה היחסית וכוחות הביטחון שלו משתפים פעולה עם ישראל רק משום שישראל הוכיחה שעלות הטרור בלתי נסבלת. בעזה נדרש כנראה דיכוי מאסיבי ונחרץ של הטרור, מעבר למה שנעשה עד כה, כדי להבטיח רגיעה יחסית ממושכת יותר. לשון אחר – המאבק הוא על התודעה הפלשתינית.

שחרור טרוריסטים מעודד את הטרור יותר מכל: את פעילי הטרור עצמם, את החברה הפלשתינית המחבקת שבשמה הם פועלים, את מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה ואת אלה המציגים כבוגד את אבו מאזן, הנמנע מהפעלתם המאסיבית. גם איראן וארדואן שמחים. שחרור טרוריסטים מעודד גם את חברי הכנסת של הרשימה המשותפת המהללים אותם, תומכים במממניהם ועורכים להם קבלת פנים של גיבורים. השחרור מעודד את האלפים מאום אל־פחם, שבאו עם דגלים פלשתיניים לחלוק כבוד לאומי אחרון לרוצחים בני עירם – של אנשי משמר הגבול הדרוזים שפעלו כדי למנוע טרור בהר הבית. הוא גם מעודד חטיפת חיילים, אזרחים וגופות.

כאשר מדובר בחיילים שאנחנו שלחנו לקרב – ראוי לשקול גם שחרור מחבלים במחיר נסבל: בשום פנים ואופן לא בתנאים השערורייתיים של עסקת שליט. כשמדובר בגופות ובאזרחים שנקלעו לרצועה – אין לשקול כלל שחרור מחבלים. כשמדובר על מידע בדבר מצבם – עצם השיקול יוצר ציפיות מסוכנות.

להימנעות מעסקה יש מחיר כואב למשפחות ולמעגל הסולידריות הישראלי. כולנו כואבים ואסור להקל ראש בדאגה, בגעגועים וביגון האישי. אך ראוי שמי שמתקשה לשאת את הכאב הזה ישקול את המחיר החלופי: עידוד הטרור והוודאות של רצח ישראלים שיבוא בעקבותיו. הכחשת משוואה הדמים הזו ודחיקתה מן הדיון הציבורי הן בגדר הפקרות לאומית.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב.

* * *

אמיר לוי

בין עתירה לחתירה:

אבירי הדמוקרטיה הם אלה שמחסלים אותה

ציטוט מתוך אתר "מידה", 22/04/2020

גשם העתירות הבלתי פוסק נגד החלטות הממשלה והכנסת מבקש לעקוף את הכרעת העם ומתעקש לגרור אותנו שוב לתסבוכת פוליטית ומשפטית

עונת החורף הסתיימה לה זה מכבר והאביב הקצר כבר מלבלב במקומותינו, בטרם יפנה את מקומו לעוד קיץ ארוך וכן הלאה. אך ישנה תחזית אחת שלעולם אינה מושפעת ממזג האוויר וקנתה לה קביעות ללא קשר לעונות השנה: גשם העתירות לבג"ץ. בשבועות האחרונים הוגשו על ידי ארגונים שונים עתירה נגד יו"ר הכנסת, עתירה נגד יכולתו של נתניהו לכהן כראש ממשלה או להרכיב ממשלה (שכבר נדחתה מיספר פעמים בעבר), עתירות נגד חוקי יסוד הממשלה והכנסת, ואתמול נוספה להן גם עתירה נגד ההסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד ל'כחול לבן'.

במילים אחרות, כל צעד של הממשלה או ניסיון של נבחרי הציבור לקדם תהליך פוליטי באמצעות המנדט שניתן להם מן העם – נתקל מיד במחסום משפטי. אותם אנשים ממש שעתרו לא מזמן נגד הסמכות של ממשלת מעבר לקבל החלטות, כעת מנסים למנוע הקמת ממשלת אחדות.

וכך אנו חוזים שוב במצב האבסורדי בו המתקפה הגדולה על הדמוקרטיה היא דווקא מצד אלה שמתארים את עצמם כאביריה, מבקשים לעקוף את הכרעת העם ולבטל למעשה את תוצאת הבחירות, ומתעקשים לגרור אותנו שוב לתסבוכת פוליטית ומשפטית אינסופית. כל עתירה כזו מלווה כמובן בקמפיין תקשורתי נרחב, דיונים באולפנים, ציוצים, כותרות וראיונות עם העותרים שהתמכרו לאור הזרקורים, ותוצאתן הסופית היא העברת החלטות מדיניות ופוליטיות מידי הרשויות שאמורות לקבל אותן שוב ושוב לאולם בית המשפט. אפילו המגעים האחרונים להקמת קואליציה התמשכו לאין קץ בשל החשש מסיכול משפטי.

כפי שהודגם היטב השבוע [שעבר] עם חשיפת הדיון בעתירה נגד אדלשטיין, אף אחד מהצדדים המשתתפים בשיחה הנינוחה לא הוטרד אפילו לרגע מהעבודה שקומץ אנשים באולם בירושלים הם אלה שאמורים לחרוץ את גורל הכנסת והממשלה. זו שיטה מעוותת המפקידה מצד אחד בידי השופטים את כל הסמכות והכוח אך ללא שום אחריות, ומנגד מעודדת את העותרים השונים להמשיך ולהניח את ההכרעות הפוליטיות על שולחן בית המשפט. גם אם העתירה נדחית בסופו של דבר, עצם הדיון בעתירות נגד חוקי יסוד למשל מהווה מדרון חלקלק ואנטי-דמוקרטי במהותו. לכן השאיפה של כל שוחר דמוקרטיה אמיתי, מימין ומשמאל, צריכה להיות בלימת המגמה הזו והחזרת בית המשפט למקומו הטבעי מחוץ לקלחת הפוליטית, מהלך שיוכל גם לעזור לשיקום אמון הציבור בו.

כדי להתחיל להיחלץ מהמבוי הסתום הזה, ראשית כל יש להפחית את התמריצים הקיימים שהפכו את הפוליטיקה להליך משפטי אחד גדול ואת בית המשפט כמכשיר פוליטי לכפיית דעת המיעוט על הרוב. תנאי הסף להגשת עתירות ציבוריות לבית המשפט העליון חייבים להיות מוגדרים וברורים תוך חזרה לגישה המצומצמת של זכות העמידה; הרשות המחוקקת חייבת להשיב את המשילות לידיה ולקבוע לבית המשפט מהי סמכותו, והשופטים מצידם צריכים לגלות מעט ענווה ולהודות שלא הכול באמת שפיט.

במדינה מתוקנת הציבור הוא שמכריע בהחלטות הפוליטיות החשובות ובמה שנוגע לקביעת מדיניות, ומבטא את דעתו בעניין בקלפי. כאשר מערכת המשפט הופכת לפוסקת אחרונה אפילו בשאלת תוצאות הבחירות ומחילה את השפעתה על כל אספקט בחיים הפוליטיים, היא מפרה את העקרון הבסיסי של הפרדת רשויות החיוני לקיומו של כל משטר דמוקרטי חופשי. מעוניינים להחליף את השלטון? רוצים לראות אדם אחר בראשות הממשלה? בדיוק בשביל זה קיימות בחירות.

הניסיון לכפות על העם דבר אחר ממה שבחר בו אינו מה שיגייס אותנו להאמין בצדקת דרככם, וגשם העתירות (גם אם חלקן יתקבלו) ישיג בסופו של דבר את המטרה ההפוכה: עוד פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ועוד מכה לדמוקרטיה הישראלית.

אמיר לוי

* * *

אשר מעוז

המאמר שלא פורסם

הרב עובדיה יוסף במקום מורדי גטו וורשה

ב-24 ביוני 2019 התכנסה מועצת עיריית וורשה והחליטה ברוב גדול להחליף את שם הרחוב שמנציח את מורדי גטו וורשה בשם שיישא את זכרו של מנהיג דתי חשוב. מייד התכנסה הנהלת יד ושם לישיבת חרום ושיגרה מחאה חריפה לממשלת פולין ושגריר פולין בישראל אף נקרא לשיחת נזיפה במשרד החוץ.

זהו סיפור אמיתי אלא שהוא לא התרחש בפולין אלא בישראל ועבר ללא כל מחאה.

ברמלה היה קיים שנים רבות רחוב קטן שהנציח את זכרם של מורדי גטו וורשה. תושבי הרחוב שהתעוררו ב-17 בפברואר השנה גילו כי שלט הרחוב הוסר והומר בשלט שמנציח את חזון עובדיה על שמו של הרב עובדיה יוסף. את ההצעה להחליף את שם הרחוב העלה סגן ראש עיריית רמלה ויו"ר תנועת ש"ס בעיר, מאור אשש, והוא אושר במועצת העירייה ברוב מוחץ של 15 נגד 1. את החלטתה נימקה מועצת העירייה כך: "הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה." המועצה המשיכה וציינה, כי הרב יוסף "נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו -גדול הדור, פוסק הדור ומרן."

מן הראוי אולי שפרנסי רמלה יעברו סדרת חינוך ויפנימו מהו השלט אותו תלשו.

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה. הוא הוקם ביום הכיפורים תש"א [1940] ורוכזו בו מאות אלפי יהודי וורשה. רבים משוכני הגטו מתו ברעב ובמחלות. רוב הנותרים נשלחו אל כיכר השילוח הוא ה"אומשלגפלץ" משם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. באופן מצמרר השילוח החל בתשעה באב תש"ב [1942] וחלקו הארי – "האקציה הגדולה" – הסתיים ביום הכיפורים תש"ג [1942].

משהחל גל הגירושים השני ומשנודע כי היהודים נשלחים למחנה השמדה ולא כדי ליישבם מחדש במזרח כפי שמסרו הגרמנים, פרץ המרד הידוע בשמו "מרד גטו וורשה". המרד פרץ בערב חג הפסח, י"ד בניסן תש"ג [1943]. היה זה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה והוא הפך לסמל ההתקוממות היהודית בשואה. המרד פרץ בניסיון נואש למנוע מהנאצים לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה או לפחות למות תוך כדי לחימה.

על אף האמצעים הדלים שעמדו לרשותם הצליחו המורדים לגרום אבדות כבדות לכוחות שהופעלו לדיכוי המרד. הלוחמים החזיקו מעמד קרוב לחודש ימים. רוב הלוחמים שהשתתפו במרד נהרגו במהלכו. לבסוף העלו הגרמנים את הגטו באש על אלפי היהודים שנשרפו חיים. מארק אדלמן, ממנהיגי המרד, העיד: "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים."

מרד גטו וורשה הפך לסמל של הגבורה היהודית בתקופת השואה. עם קום המדינה ביקשה הממשלה לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה אולם מאחר שהמרד פרץ בערב חג הפסח נקבע יום הזיכרון בכ"ז בניסן שבאופן סימלי חל בין יום פרוץ המרד ליום העצמאות.

זהו הסמל שעיריית רמלה החליטה למחוק כדי לפנות מקום לרב עובדיה יוסף.

אלא שקשה לבוא בטענות למאור משש. כבר ב-22 במאי 2018 החליטה מועצת עיריית רמלה  לשנות את שם  הרחוב מרחוב מורדי גטו וורשה לרחוב גולדה מאיר. את החלטתה נימקה המועצה כך: "גולדה היא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. כמו כן, גן גולדה נמצא בסמוך לרחוב מורדי גטו וורשה ולפיכך שינוי השם יצור אחידות ורצף."  אכן הנמקה ראוייה.

 משום מה לא יצאה ההחלטה לפועל וכך יכול היה משש להציע להמיר את שם הרחוב מרחוב מורדי גטו וורשה – ובעצם, מרחוב גולדה מאיר – לרחוב חזון עובדיה.

דווקא בעיר וורשה ובמתחם הגטו לשעבר נמצאים אתרי זיכרון ואנדרטות אחדים המספרים על אנשי הגטו ומרידתם.

אפילוג

מאמר זה הועבר לאתר YNET ב-25 בפברואר וכעבור יומיים הודיעה עורכת מדור "יהדות" באתר שהמאמר יפורסם. בינתיים יצאה העורכת לחופשה ובשובה כבר נפלה עלינו מכת הקורונה שדחקה מפניה את כל שאר הנושאים. ב-4 באפריל הודיעה העורכת לכותב: "אנחנו נזמין אותך כנראה לאולפן ynet לדבר על הטור. נפרסם אותו לצד ראיון באולפן."

הדבר לא קרה. מערכת YNET העבירה את המאמר לתגובתה של עיריית רמלה וב-19 באפריל התקבלה תגובתה של העירייה, לפיה הם קוראים שמות גם על שם מורדי גטו ורשה, גם על שם אנילביץ' וגם על שם פרנקל.

מעניין מה גרם לתפנית בעמדתה של העירייה.

הפרשה נחשפה על-ידי הכתב המקומי של "ידיעות אחרונות" וגלעד שלמור, כתב חדשות ערוץ 12, פנה לגורמים בעירייה לקבל תגובה. ואלה התגובות שקיבל:

משה שטה, חבר ועדת השמות במועצת עיריית רמלה הבהיר חד וחלק: "אתה יודע, כשאתה מנציח, מן הסתם זה  בא על חשבון משהו אחר."

שלמור פנה למאור אשש, סגן ראש העירייה שלפי הצעתו שונה שם הרחוב, והבהיר כי השינוי מציק ללא מעט אנשים שטוענים כי הוא פוגע ומזלזל בזיכרון השואה בישראל. לראייה הביא את תגובתה של בילי לניאדו, יו"ר עמותת דורות ההמשך "אנחנו מאוד מעריכים את עובדיה יוסף, אין לנו שום דבר לומר נגד ההנצחה שלו אבל כשלוקחים ומוחקים שם שקשור לנושא השואה – פוגעים ואפילו מזלזלים בזיכרון השואה בישראל."

על כך הגיב אשש קצרות: "אני לא שמעתי על אף תלונה, לא הגיעה אליי אף תלונה. אם יש תלונה, יש דובר של העירייה. יש לו תשובה מסודרת בנושא, והוא ייתן לכם את כל התשובות."

גורמים בעירייה אף הבהירו כי השינוי בא בעקבות בקשה של כמה תושבים שלא נעים להם לחיות ברחוב עם שם שיש לו משמעויות טעונות.

שלמור לא התעצל ופנה לקבל את תגובתה הרשמית של העירייה וזו אכן השיבה:

"אנו רואים חשיבות רבה בהנצחת קורבנות השואה. החלפת השם התבצעה עקב פניות תושבים והנושא אושר בשנה שעברה. הנהלת העיר פועלת להנציח את זכר השואה, כראיה לכך, מועצת העיר אישרה להנציח את פאבל פרנקל, מראשי הארגון הצבאי היהודי, בשכונת נאות בגין בעיר."

אין ספק שראוי פרנקל להנצחה לאחר שחלקו שלו ושל הארגון שבראשו עמד במרד הוצנע. עם זאת אין לנתק את החלטתה של העירייה להנציח דווקא אותו מן העובדה שהעירייה נשלטת על ידי רוב של מפלגות הימין ושבראשה עומד מיכאל וידל איש הליכוד. מכל מקום בשלב זה לא דובר לא על הנצחת מורדי גטו וורשה ולא על הנצחתו של מרדכי אנילביץ.

ב-16 בפברואר פנתה עמותת דורות ההמשך אל ראש עיריית רמלה ב"מחאה חריפה על החלפת רחוב 'גטו ורשה' בעיר לשם אחר ודרישה מהעירייה לשנות בדחיפות את החלטתה."

ב-11 במרס נפגש ראש העירייה עם נציגי העמותה והבטיח, כי השם "מורדי גטו ורשה" יונצח ברחוב אחר ואף הוסיף שכיכר שנמצאת בסמוך לרחוב תנציח את זכרו של מרדכי אנילביץ'. ואכן, בתאריך 17 במרס אישרה וועדת השמות את קריאת הרחוב והכיכר בהתאם להבטחתו של וידל.

מה קרה בין פנייתה של עמותת דורות ההמשך לראש העירייה לבין ההחלטה להנציח את זכר המורדים?

כאמור, ב-25 בפברואר שלחתי את המאמר למערכת YNET  – שיגרתי העתק של המאמר לשורד שואה מקומי שהביא את הפרשה לתשומת ליבי. נראה שהמאמר הועבר לגורמים בעירייה ופעל את פעולתו. היתה זו הפעם הראשונה שמאמר שלי שלא פורסם מביא לתוצאות יותר מרוב המאמרים שפירסמתי.

מוסר השכל – כשנאבקים בהחלטה חסרת היגיון של רשות ניתן אף להביא לביטולה.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת. המאמר פורסם תחילה ב"עין השביעית".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשנייה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעייה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מיספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות. זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכול. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות." ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות."

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהיתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאיתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת."

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפירק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא היתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר, אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים."

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית. ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו...

טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא עבריין. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מליבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהיתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה... שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים... המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" – ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד." רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo - כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא היתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גימגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין.

לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא איפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהיתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה היתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה. אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו ייבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשנייה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה. אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

ייתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת.

אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האוייב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות היתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים... "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעיתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות.

אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום... בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ - שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' ל"ב בפרק י', ועד פרק י"ב פסוק ו'.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם."

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

אורי הייטנר 

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף אפריל 2020

מְשׁוֹרֵר

[א]

אָהַב לִישׁוֹן

וְהַשִּׁיר הֵעִיר

אוֹתוֹ לְהִכָּתֵב.

[ב]

מִלָּה שֶׁעוֹלָה לִי

בָּרֹאשׁ

וְלֹא נִכְתְּבָה מִיָּד

פּוֹרַחַת כְּמוֹ צִפּוֹר.

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי

עוֹבֵד וּמְחַפֵּשׂ

אֶת הַמִּלָּה הָאֲבוּדָה.

מחשבות

כָּךְ פִּתְאוֹם

חָשַׁב הָאִישׁ

עַל מַכָּרָיו

וּקְרוֹבָיו

וְחָשַׁב

מִי מֵת,

מִי חַי

וּמִי עַל תְּנַאי...

זַ"ל

מֵהַתְּמוּנוֹת הוּא בִּי נִבָּט

וּבְכָךְ נוֹתֵן לִי מָט.

*

הַזָּקֵן הַגֵּאֶה אָמַר לִידִידוֹ:

הַמַּקֵּל מְאֹד מֵקֵל עַל הַהֲלִיכָה,

אֲבָל לְהַגִּיד שֶׁזֶּה רַק הַמַּקֵּל

מַשְׁמָעוֹ לְהָקֵל בִּי רֹאשׁ.

המזדקן

אַף פַּעַם

       לֹא רָאָה

אֶת עוֹרוֹ

       בְּאוֹר כָּזֶה.

חֲתוּלִי גִּ'נְג'וֹן

רֶבַע חַי הוּא

עוֹד הָלַךְ אַחֲרַי

וּבְלִבּוֹ תִּקְוָה

(כִּי אֲנִי עוֹד חַי);

כְּשֶׁהוּא בְּקֹשִׁי הָלַךְ

הוּא הָלַךְ אַחֲרַי

כְּשֶׁהוּא בְּקֹשִׁי הָלַךְ

הוּא בָּא לִקְרָאתִי

כְּשֶׁהוּא בְּקֹשִׁי הָלַךְ

הוּא פָּנָה לְאַרְגַּז הַחוֹל

כְּשֶׁהוּא בְּקֹשִׁי הָלַךְ

נִסָּה לְטַפֵּס עָלַי

כְּשֶׁהוּא בְּקֹשִׁי אָכַל

זָעַק בְּקוֹל וְהָלַךְ.

*

כָּכָה פִּתְאֹם הַלֵּב

קָפַץ לְדֹם

וְשֶׁלֹּא בְּתֹם לֵב

חָטַף הָאִישׁ הֶתְקֵף

לֵב

וְלֹא הֶאֱמִין

עַד כָּמָּה הַלֵּב

שֶׁבּוֹ הֶאֱמִין

אֵינֶנּוּ אָמִין.

נאמנות

הִסְתַּכֵּל עַל הַצֵּל

עָצֵל

וְתִרְאֶה אֵיךְ הוּא

בְּלִי לֵאוּת

אַחֲרֶיךָ זוֹחֵל!

*

עָף לוֹ הַפַּרְפָּר

מְאֻשָּׁר

כְּאִלּוּ אֵין מָחָר.

* * *

משה גרנות

מסע אל השורשים שנכרתו

על ספר השירים של איליה בר-זאב

 "בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ"

תרגומים לאנגלית – עודד פלד

תמונות – יונתן אדלסון

הוצאת עיתון 77, 2020, 75 עמודים

הספר שלפנינו, שבו המחבר מנסה להתחקות אחרי קרוב לחצי מיליון יהודים שנרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, וביניהם כל משפחתו של אביו, ספר זה מושתת מסתבר על ידע חובק עולם בתרבות האנושית, שלמול תרבות זאת התרחשה זוועה, שהמוח והלב אינם מסוגלים לדמיינה. למרות ששירי הקובץ עניינם קינה נוראה על הרצח המזוויע, אני אתחיל רשימה זאת דווקא באדני התרבות שעליהם השתית המחבר את הפלגתו אל עולם הזוועות של השואה.

קודם כול – השם "בעקבות הזמן השרוף" מזכיר בהכרח את סדרת הרומנים של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", אבל המחבר מפנה את הקורא אל סדרת הקונצרטים של ד"ר אסתרית בלצן ששמה "שופן בעקבות הזמן האבוד", קונצרטים שבהם היא ניגנה את 24 הפרלודים של שופן. המחבר האזין לסדרה זאת מספר פעמים, ועל תבנית  פרלודים אלה בנוי כל קובץ השירים.

שופן בילה חופשה באי מאיורקה עם בת זוגו באותו זמן, ג'ורג' סאנד (שם העט של הסופרת אמנטין-לוסיל-אורור דופן, שחיברה עשרות יצירות, ואחת מהן מתארת את השהייה באי הזה). ג'ורג' סאנד סועדת את שופן באי הזה כשמתפרצת בו מחלת השחפת, ושם מחדש המלחין הווירטואוז הזה את הפרלוד, שאיננו פתיחה ליצירה יותר גדולה (אופרה, סוויטה, פוגה וכד'), כמקובל, אלא סוגה מוסיקלית עצמאית. מספרי פרלודים אלה, כשבראשם הכותרות ששופן העניק ליצירותיו  אלו (אלגרו, לארגו, אג'יטטו, לנטו וכד' עם תרגום בעברית) מהווים פתיחות ל-24  שירים שבקובץ.

אני מבין שהמחבר התרשם מאוד מנגינתה של אסתרית בלצן, אבל  מודה שלא היה ברור לי מדוע בחר המחבר להכתיר כל אחד מהשירים בקובץ בכותרות מהפרלודים של שופן – כיצד המלחין הווירטואוז הזה, שחי במחצית הראשונה של המאה ה -19, קשור לשואה בכלל, ולמחנה ההשמדה בלז'ץ בפרט? אולי ביקש המחבר לתאר את הפער שבין הווירטואוז הפולני הזה ובין הקניבליזם של האיכרים הפולנים שחיפשו בבורות אחרי שיני הזהב של המומתים, כפי שמרומז באחד השירים שאזכיר להלן? אולי הכותרות לפרלודים, העומדות בראש השירים, אמורות לנתב את הקורא אל מצב הרוח הישיר, או המנוגד, של השירים? למשל, בתרגום עברי: "מלא חיים", "בשמחת חיים", "מתון ובעדינות" - כותרות מנוגדות תכלית ניגוד למשתמע מתוכן השירים. ואולי העובדה שבמחנה ההשמדה הזה היו מובילים את הקורבנות אל מותם, כשתזמורת של נגנים, המיועדים גם הם להשמדה, מנגנת מנגינות קלאסיות, וביניהן מנגינות של שופן (ראו שיר 7)? אלו כמובן רק השערות.

אישיות אחרת המוזכרת ביצירה (בקטעים המעניקים מידע לקורא) היא ד"ר רוחמה אלבג, שהדריכה קבוצה של ישראלים בלבוב (לשעבר בפולין, היום באוקראינה), והיא שהפנתה את תשומת לב המחבר לקטע מתוך "עיר ומלואה" של עגנון שמופיע על אחת המצבות. רוחמה אלבג היא מומחית לטופוגרפיה של הספרות העברית, היא מאתרת ארצות ומחוזות שבהם פעלו הסופרים העברים  (ראו ספרה "אל המקום בדרכים בעקבות סופרים", 2015). הדוקטורט שלה הוא על עגנון, ולכן אולי הצביעה על הכתובת הזאת, הגם שיצירת עגנון כמעט שלא הזכירה את השואה, וגם לא את תקומת ישראל בארצו (להוציא הסאטירה הרדודה – "ספר המדינה"), כי הוא, כאדם דתי, לא יכול היה לעכל אפשרות שאסון נורא כזה התרחש ללא חטא, וכן לא יכול היה לעכל את העובדה שעם ישראל עלה לארץ בהמוניו, הקים מדינה, נגאל בדרך הטבע, ולא בידי משיח בן דויד, כמובטח במקורות. בשלושה סיפורים מזכיר עגנון את השואה (זמן רב אחרי שהתרחשה): "לילה מן הלילות" (1951), "הסימן" (1962) ו"כיסוי הדם" (התחבר בשנות השישים, והתפרסם אחרי מותו ב-1975). בשני הסיפורים הראשונים, הוא מרחיק את עצמו מן הזיכרון, ובשלישי הוא מרמז שהעונש הנורא שהגיע מהקדוש ברוך הוא אירע משום שיהודים התבוללו, ואף התחתנו עם גויות. ובכן, תסלח לי רוחמה אלבג, אבל דעה זאת של עגנון לגבי סיבה אלוהית לשואה איננה רחוקה מאוד מדעתו של הרבי מסאטמר.

כל אחד מהפרלודים בספר, וגם הקטעים האינפורמטיביים, מתורגמים על ידי עודד פלד לאנגלית. עודד פלד, משורר בעצמו, ומתרגם בעל יבול של עשרות רבות של יצירות, מביא כאן טקסט נאמן ומדויק להפליא.

מקטעי האינפורמציה שבספר אנחנו מתוודעים לאימי מחנה ההשמדה בלז'ץ, ועל משפחת אביו של המחבר שהושמדה שם. אביו, משה וולפנהאוט, עלה לארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת (ראו שיר 20), שירת בבריגדה, ונלחם במלחמת העצמאות, בה נפצע קשה – הוא השריד האחרון מכל המשפחה בזכות עלייתו ארצה לפני שעלה הכורת על עם ישראל. כיוון שאביו לא הזכיר את משפחתו שנספתה, בנו מצא את כל המידע הזה ב"דפי עד" שב"יד ושם", כפי שמסתבר משירים 2 ו-22.

בשיר1 מוזכרים ווי הברזל שבאמצעותם פתחו לגוויות את הפיות כדי לעקור את שיני הזהב (ראו גם שיר 12). בשיר 4 מרומז שיתוף הפעולה של המקומיים עם הרוצחים. בבלז'ץ היו מאיצים בקורבנות להגיע ערומים אל "בית המרחץ", שהיה תא גזים (שיר 5). "מול המקלחות ובתוכן, אלוהים אינו זקוק לבריאה... / גם כך היא מושלמת להחריד" (שיר 6). רודולף רדר, אחד משלושת הבודדים ששרדו את התופת של בלז'ץ, מצטט  קריאה נואשת של ילד  המוכנס לתאי הגזים: "אימא'לה, / הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" (שיר 7). בשיר 9, שהכותרת  שלו היא  "לארגו", כלומר, הנחיה לנגן "איטי ורחב", מתואר  איך הקורבנות דחוסים בקרונות בקר, ומוזכר שירו המטלטל של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום".

במחנה בלז'ץ נהגו להטיל על מאות אסירים את משימת הזוועה להוציא את הגוויות מתאי הגזים, לדאוג לסילוקם ועוד מלאכות מזוויעות אחרות. על כל שגיאה קלה היו יורים ב"חוטאים", ולאחר מיספר חודשים שולחים גם את הנותרים אל המוות, וממלאים את השורות בקורבנות חדשים. הממונה עליהם היה סרדיוט סדיסט בשם שמידט, שהיה מעניש את "החוטאים" ב 25 הצלפות, תוך שהוא דורש מהקורבן לספור את ההצלפות. מי שהיה מתבלבל (איך לא?) היה מקבל עוד 25 הצלפות, שלא היו משאירות אותו בחיים. בשיר 12 מתואר סבו של המחבר החווה את החוויה המזוויעה הזאת מידיו של אס אס ההאופטמאן וירט -  וכל הזוועה הזאת תוך השמעת מוסיקה. התזמורת הייתה מנגנת להנעים את זמנם של הסרדיוטים, כשהעבדים מנקים את תאי הגזים ב"בית המרחץ". מסתבר שאפילו בשאול שב"קומדיה האלוהית" של דנטה לא דמיינו עולם זוועתי כמו בבלז'ץ (שיר 18).

חשבון מר יש למחבר עם האל שברא את התופת. האל אינו ראוי לשאול את האדם "איכה?", אלא האדם זועק את השאלה הזאת (שיר 14). מהשמיים מביט האל אל ערימות הגוויות, אל מגדלי נעליים, המלבושים והשיער של המומתים (שירים 13, 14). האל שותה דם חללים, קניבל בסמטאות העיר שמלקט ילדים בטפריו כמו עוף טרף (שיר 16).

כיוון שאביו לא דיבר על משפחתו שנספתה, קרא הבן עליה, כאמור, ב"יד ושם", וראה בדמיונו את סבתו רצה במנהרות המוות (שיר 15). הסבתא והסבא מוזכרים בשירים נוספים: צירל וולפנהאוט שנספתה בבלז'ץ יחד עם בתה בת השנה, שלא הספיקה אפילו לקבל שם (שיר 2; ראו גם שירים 10, 22).

שירים שונים מצטטים פסוקים מתהילים, שם מובעת תקווה שהאל יגונן על בחיריו, כמובן, תקוות שווא – מתי האל הגן על עמו הנבחר? ההיסטוריה, רוויה בדם יהודים שקיוו לשווא לעזרת האל. על "אילמותו" של האל כותב המחבר גם בשיר המסיים את הקובץ (שאולי הוקדש לקורבנות מלחמת יום הכיפורים), בו נאמר: "... במקום /  בו האדם צועק, נעלם האל" (עמ' 73).

כשהכותרת היא "מתון ובעדינות" מוזכר רצח ההמונים בבאבי יאר, ושירו של יבטושנקו "יד ומצבת" (שיר 23). המחבר מבקר גם בשאר מחנות המוות אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, ברגן בלזן, וכשהוא מגיע לבלז'ץ הוא מתפעל מהכניסה היפה לאתר (שיר 24), התפעלות סרקסטית המזכירה את דבריו המרטיטים של ביאליק "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ("בעיר ההריגה").

השירים בקובץ הזה חזקים מאוד ומטלטלים מאוד, הושקעו בקובץ המון נשמה, וגם ידע רב בתרבות שהכורת ניסה להכחיד יחד עם ההכחדה הפיזית של מיליונים מהעם היהודי.

משה גרנות

* * *

ארנה גולן

בידוד? את זה כבר היכרנו בילדותנו!

איך שרדנו בקיבוץ של פעם

ונשארנו "בריאים וחסונים"?

חלק שני וסיום

עולם הבריאות  בקיבוץ – ואני

"להיות גיבורה" למדתי גם אני. ודי בקושי למדתי. אמנם, רוב הימים הייתי אני, והיו חבריי, בריאים ונהנים בטבע הפתוח ומנהלים סדר יום צפוף וקפדני, אבל  המשברים הרפואיים שלי נצרבו בזיכרוני היטב, אולי בגלל עוצמתם ואולי בשל היעדר תרופה לרובם.

כך היה, למשל, כשחליתי בטיפוס המעיים בתחילת כיתה ב'. כשהחריפה המחלה הוחלט לאשפז אותי בבית החולים בעפולה, שנחשב באותם ימים לפאר הרפואה של הישוב הארץ-ישראלי. וכך הובאתי לבית החולים ואושפזתי במחלקת הילדים, ועדיין זכור לי היטב הבוהק הלבן שסינוור את עינַיי עם כניסתי. אצלנו הרי היה הכול מאובק למרות המאבק האין סופי באבק. הגעתי במשאית, כמובן, עם הוריי ועם הנהג, ראיתי ילדים שוכבים במיטות הצחורות ונבהלתי. ובעוד אני נבהלת ונרגשת, נפרדו ממני לפתע ההורים, נופפו לי לשלום ויצאו. רק במאוחר התברר לי שכך היה נהוג אז, שהרי אם תארך הפרידה אפרוץ ודאי בבכי, כך חשבו אז. אבל הבכי הפך לזעקה פנימית, אך אני, וגם זה כמִנהג התקופה, החנקתי אותו  בתוכי ושתקתי. אבל אז עדיין לא ידעתי שאני עתידה להישאר שם למשך שלושה חודשים תמימים ומדכאים שאחריהם עוד יבואו ימי החלמה רבים בבית. לא זכור לי איך הסתגלתי למקום, ואני בטוחה שטיפלו בי היטב במגבלות הידע הרפואי של אז. אבל זכור לי הכאב הגדול על הניתוק הכפוי מהוריי ומאחי גדעון ומחבריי למשך כל אותם שלושה חודשים, למרות שראיתי שכך נהגו עם כל שאר הילדים החולים. הרי שום אמצעי תקשורת בין אנשים לא היה אז. על הפסד הלימודים כמעט שלא חשבתי, למרות שאהבתי מאוד את המורה שלנו רחל, והתנחמתי במשחקים המעטים שהוכנו שם עבורנו.

אז גם סברו כי ביקורים תכופים של ההורים עשויים להחליש את כוח התנגדותו של הילד למחלה, כי הרי הבכי וּכאב הפרידה ימוטטו את עמידתו. ארץ קשוחה זו היתה. וכיוָן שעדיין לא נמצאה תרופה למחלת המעיים הקשה והכרח היה לצפות להתגברות הגוף בכוחות עצמו, סברו אז באורח מוזר כי אסור להעציב את רוחו של הילד, שהרי הוא עתיד להיחלש בשעה שייאלץ  להיפרד מן ההורים. איש לא חשב אז בסביבתנו ש"הפינוק" בידי ההורים, הנשיקות (שלא רווחו אז כלל אצלנו ולא רק אצלנו) והמתנות, עשויים דווקא לחזק את רוחו של הילד הנחלש. מי מומחה יותר בריפוי מן הרופאים ומן "האחיות הרחמניות" הלבושות לבן, חשבו אז, ואת ההורים סילקוּ. לימים הרי יסלקו את הבעל ואת ההורים מן הלידה, ועד השחרור של היולדת הביתה הם לא יורשו להיכנס למחלקת היולדות או לראות את התינוקות!

עד היום זכור לי איך יום אחד הביאה לי האחות מתנה ארוזה בנייר חום. היו בה מחברות ציור ועפרונות.

"איך הגיעה המתנה?" שאלתי את האחות.

 "היא הגיעה זה עתה בדואר ובמיוחד עבורך."

ניסיתי לצייר אבל געגועיי לבית ולהוריי גברו עליי ובדמעות קמתי וניגשתי לחלון שהשקיף על גינת בית חולים שבכניסה הראשית על מנת שלא יראו את בכיי. ומה אני רואה שם? אל מול הכניסה ובראשים מורמים אל חלון חדרי שבקומה השנייה, עמדו אבא ואמא וסירבו להיפרד ולשוב אל תחנת האוטובוס. צעקתי אליהם ונופפתי בידיי מעבר לזכוכית, אבל הם כבר לא שמעו. ראיתי אותם מתרחקים אט אט, הולכים לכיווּן תחנת האוטובוס. ואת בכיי הנואש לא יכול היה להרגיע אז איש.

"למה לא עליתם אליי?" זעפתי עליהם כשבאו לקחת אותי סוף סוף הביתה, וסירבתי לדבּר איתם.

"לא הירשו לנו," הסבירו לי. "האם ראית ביקורים אצל ילדים אחרים?" שאלו.

לא, לא ראיתי. ולפתע נזכרתי. "כן! ראיתי!" קראתי בדמעות.

"אצל מי?" נקבתי בשמו, שהרי נעשינו כולנו שם חברים. ואמא השיבה: "נכון, סיפרו לנו. אבל הירשו להם לבקר כי הוא היה כמעט בריא. אצל ילדים ממש חולים לא מרשים לבקר."

לא קיבלתי את ההסבר, בכיתי אבל לבסוף השלמתי עם הוריי. אלא שאת הפגיעה ברגל השמאלית שלי, שנפגעה קשה והחלה לצלוע, קשה היה להסתיר.

אך יותר מכֹּל למדתי "להיות גיבורה" מדלקות האוזניים התכופות והבלתי-נגמרות, שסבלתי מהן מילדות מוקדמת. הכאבים היו כדקירות נוראות באוזניים ובראש וצרבו את המוח, וטיפות השמן שהיו מחממים במזלף על גבי גפרור ומזלפים לאוזניי, לא היתה בהן כל תועלת, וגם בקבוק המים החמים שנעטף במגבת לא ריפא את "הפרונקל" או "האפצעס". הייתי נאנקת מכאב ובכיתי בדממה, אך לא נמצא לי מזור. רק בגלל הכאבים העזים האלה הייתי מְעִזָּה לברוח בלילה מבית הילדים לבית הוריי, שם היתה גם אמא מחממת שמן על אש גפרור, שעטפה את המזלף בפחם שחור, אבל כשהיא היתה מזלפת את השמן לאוזניי, כשראשי מונח על ברכיה החמות, היא היתה גם מלטפת את ראשי ולבסוף הכאב חלף. ולא ייאמן, כשחלף הכאב או נִרגע היתה אמא משכנעת אותי לשוב לבית הילדים ואפילו היה זה באמצע הלילה.

ובכל זאת, לא תמיד נסתיימו כך הדברים. לעתים לא נרגע הכאב והיה נמשך עד הבוקר, ולאחר לילה ללא שינה הוחלט שעליי לנסוע לטבריה לקופת חולים, עם אמא או עם מלווה אחרת. וְשם, בחדר האחות, פתחו את "האפצעס" המוגלתי בסכין דק וחד כמעט ללא הרדמה אבל הביאו לי, סוף סוף, הקלה. כל אותה עת זכרתי את הציווּי: "להתגבר, לא לצעוק ולא לבכות. הפינוק מיותר וגם לא יועיל," ולרוב גם הצלחתי לעבור את הניתוח "הקל" הזה בשתיקה.

רק לימים הבחנתי, כי אותם ניתוחים "קלים" פגעו בשמיעתי ללא תקנה. אוזני הימנית כמעט ונתחרשה. בלית ברירה סיגלתי לעצמי קריאת שפתיים ולמדתי "לשמוע" גם כשלא שמעתי מה נאמר בכיתה. ונדמה לי שכל כך התמחיתי בקריאת השפתיים עד שאיש לא הבחין בחירשות היחסית, כל כך חששתי לחשוף אותה.

זו הסיבה לכך שנעשיתי חסידת האנטיביוטיקה. מאז שהומצאה והתחילו להשתמש בה אני נוטלת את "הכדורים המצופים", וכופה על בני ביתי ליטול אותם, מיד עם ראשיתה של מחלה. הרי אני יודעת מניסיוני מה קורה לדלקת שאי אפשר לעצור אותה כשתתפתח. בזיכרוני מהדהדים תמיד הכאבים הלא-נסבלים ההם באוזניים, כמו גם ימי האישפוז בעפולה, ואני מלאת רחשי תודה לתרופה המופלאה וכל אזהרות הרופאים משימוש מוגזם בה אינן פועלות עליי. אפילו נגד הווירוסים, או נכון יותר נגד השפעתם העקיפה, אני דורשת לנסות לרפא באנטיביוטיקה. יעזור? יש להניח שלהזיק זה בטח לא יזיק.

אלא שלא רק ממחלות סבלנו בטבע החשוף. כאבים פיסיים קשים נגרמו לנו מעצם המגע עם האדמה, השמש והמים כי הרי כמעט תמיד, קיץ וחורף, הלכנו יחפים ולבושים בבגדים קצרים. ו"גבורת אמת" נדרשה לנו לעמוד בהם.

 ומעשה שהיה כך היה: כילדת טבע יחפה, בת תשע לערך, רצתי בכל כוחי בין קני הסוף הגבוהים והנהדרים ובין קוצי הקיץ הלוהטים בסמוך לירמוך. רציתי, מן הסתם, להוכיח לשאר הילדים שהתרוצצו שם שאף אני ראויה להיות כמו הבנים. זו הרי בכלל היתה תמיד השאיפה שלי, להיות כמו בן חזק ונועז ולא איזו בת חלשלושה. ולא היה בכך דבר חדש. גם מורגלים היינו בשיטוטים שם, בחציית הנהר, שלא היה אלא נחל צר למדי אבל לעתים ממש סוער ורובו מלא סלעים, בדרכנו לכפר הפרסי עדסייה שנהגנו לבקר בו לעתים תכופות, ותמיד נסחפנו למשחק "התופסת" שהפכנו אותו לתחרות בין הבנים לבנות. מורגלת הייתי אז להיות תמיד בין האחרונים כי גררתי די בקושי את רגלי השמאלית והתאמצתי להסתיר את הפגיעה שנפגעה ממחלת ה"טיפוס". לכוח הפיסי וליכולת העמידה, כך ידעתי, יש חשיבות במציאות שחיינו בה. אבל הפעם עשיתי מאמצים עליונים שלא לפגר והעיקר – לנצח.

ואז פילח לפתע כאב חד את חלקה התחתון של הרגל הבריאה. עצרתי בגניחה וראיתי קוץ ענק שחדר לכף הרגל  ודם נזל ללא הפוגה. שאר הילדים, שהבחינו בכך, עצרו בבהלה, ניסו לעצור את הדם בעזרת עלים וענפים והוחלט לחזור הביתה ולגשת למרפאה, להינדה. איך הִגעתי לא זכור לי, אולם זכור לי היטב חדר המרפאה, שהיה אז בקומה הראשונה של מגדל המים, ואני שוכבת על המיטה הלבנה, נאנקת מכאב ופניהן המודאגים של הינדה ואוצה, המטפלת שלנו, שהיתה גם דודה שלי, רוכנים מעליי. והנה, בעודן מתייעצות ביניהן, נפתחה הדלת ואמא פרצה פנימה בסערה, כולה חרדה.

"אין ברירה," אמרה הינדה, "צריך לשלוף את הקוץ. זה יכאב קצת, ארנה, אבל זה יהיה עניין של רגע. את לא רוצה לנסוע לטבריה לעשות שם ניתוח, נכון?"

"נכון," לחשתי כשאני זוכרת היטב את ניתוחי האוזניים, והעמדתי פני גיבורה.

הינדה שלפה אז מאחת מתבניות הזכוכית שלה מלקחיים נוצצים, שעברו הרתחה לחיטוי, וקרבה אליי. אימא הסבה את ראשה הצידה. אני המשכתי להתבונן במלקחיים המתקרבים אל הקוץ, נחושה שלא להשמיע הגה. אולם כשהינדה שלפה באחת את הקוץ – וודאי שמה משהו להקל על הכאב אבל סמי הרדמה של ממש לא היו לה או שסברה שאין צורך בהם לעניין של רגע – זעקתי בקול ודמעות שטפו את עיניי.

"גיבורה," התפעלה הינדה. "לא הזזת כלל את הרגל והקוץ יצא ואיננו," אמרה והראתה לי את הקוץ הגדול והמפחיד. כל שלוש הנשים הביטו בי בהערצה. מיד נחבש הפצע בתחבושת ענקית ואני צלעתי החוצה בלוויית אימא ואוצה, וכל הילדים שחיכו במתח בחוץ, הביטו בי ברחמים ובהתפעלות ונגררו מאחור עד שהגעתי לבית הילדים ושכבתי במיטה.

חשתי אז את עצמי "גיבורה", אולם את הכאב ההוא אני זוכרת עד היום, כמו גם את שתיקת הגבורה שהייתי גאה בה אז מאוד. שהרי זה היה המסר העלום שקיבלנו: "לא מתאוננים ולא בוכים. מתגברים. מבליעים את הדמעות ושותקים. אצלנו התנאים קשים. נכון? על כן בלא כושר עמידה והתגברות על כאב, חולשה ופינוק לא נוכל להיאחז כאן באדמת הארץ. תלמדו מן ההורים, ילדים."

ולמדנו. המסר הזה הוכיח את עוצמתו אפילו בלידת בתי הבכורה בבית החולים הסקוטי בטבריה כשאני ממש צעירונת, כאשר האחות שסלדה מצעקותיה של  שכנתי לחדר הלידה, היתה מרוצה מאוד מן השקט שבו שכבה "הקיבוצניקית הצעירה", וְאפילו הביאה אותי כמופת ליולדת השנייה הזועקת, שאותה השתיקה לתדהמתי בסטירה צורבת. אבל היא גם שכחה מקיומי כליל עד להתחלת הלידה ממש. הרי מרוב פחד לא הוצאתי הגה מפי. באותן שעות שהתארכו חלף במוחי לראשונה ספק, שגורש עד מהרה, אם לא כדאי היה לזעוק ואפילו במחיר הנזיפות והסטירה, שהרי אז לפחות מודעים לקיומך ולא מגיעים רק כשאת ממש באמצע הלידה.

לא הייתי יחידה, כמובן, בהטמעת מסר "ההתגברות באומץ". כל בני קבוצתי נהגו כך. התגברנו על החושך המאיים בלילות, על רגשי בדידות ופחד, על חולשה וכאב ועל שלשולים קשים שפקדו אותנו לעתים מזומנות וחייבו אכילת צנים ואורז תפל נפוח ממים. לתחושתם של חברי הקיבוץ הם טיפלו בנו במסירות והם גם הכשירו אותנו לחיים האמיתיים והערכיים. לא היו תרופות, כך הם חשבו, והתנאים היו קשים וידם קצרה מלרפד את חיינו. הגוף נתבע לעשות את שלו וכוח הרצון נדרש לשלוט בגוף. והם צדקו. בתנאים שהיו קיימים. יותר מזה, עד היום אני מלאה ריגשי כבוד והערצה לכוח עמידתם.

ומהם למדנו. כך היה כאשר רגלינו היחפות נחרכו מחוֹם האדמה הצורבת בקיץ, בייחוד כשהלכנו ברגל מן הבית לכביש הראשי ובחזרה מבית הספר. אז מה? הן נחרכו. עוד יִתְעַבּוּ ויתקשחו. וגם אפשר לקפוץ קצת ולדלג על אבנים שורפות או ללכת במידת האפשר בצל הבננות ואפילו לטבול בתעלות ההשקיה במקומות מַעֲבָרָן. ובנוסף, יש בבית שמן מאכל ואפשר למרוח על הכוויות (מי חשב אז על קרמים ומשחות?) "וגם הינדה יודעת לטפל."

ואם נחרך הגוף הקטן בשמש הבוערת והֶאֱדים כולו, לא נורא, תחכו עד שתצאנה אבעבועות מים, תתנפצנה ותתקלפנה ויוקל לכם, והעור החדש שיצמח כבר יהיה בהחלט עבה יותר וגם כהה יותר ומחוסן יותר." כך שמענו  תמיד את חברי הקיבוץ אומרים לנו. "נפצעתם, ילדים? אין דבר. בסופו של דבר זה יעבור (כמובן בהיעדר אנטיביוטיקה זה לא בדיוק עבר, ובוודאי לא מהר). הנה קצת משחה, קצת שמן, טיפות אוזניים, תחבושות ותבריאו. רק בלי בכי בבקשה. ובכלל, אם תאכלו מה שנותנים לכם תהיו חזקים ובריאים."

ואכן, לא בכינו. למדנו מהורינו. גם הם לא בכו ולא התלוננו. לכל היותר למדנו מהם ללעוג לאותן נשים שסבלו ממיגרנות ולהפטיר לחישות סרקסטיות שהן רוצות לנוח קצת מהעבודה. אפילו האדמת והחצבת ואבעבועות הרוח הוכיחו לנו שבסוף הכול עובר וכל כאב או מחלה אינם אלא זמניים בלבד. העיניים שלי האדימו תמיד ושרפו מן השמש? לא נורא, אמרתי לעצמי, זה יעבור וחוץ מזה, יש להינדה טיפות שיקלו את הכאב. משקפי שמש לא היו לנו ואני, בדרכי המרדנית, סירבתי להרכיבן גם כשהיו בשנות בגרותי ולא נכנעתי לצו הרופאים. "הרי בת קיבוץ אני," אמרתי, "ולא איזה חלשלושה עירונית."

ובכלל, איך אפשר להיכנע לליקויים פיסיים, "קלים בלבד"? התביישתי ברגלי שנגררה וחייבה אותי להישאר ב"קבינה" של המשאית יחד עם הנהג בטיולים השנתיים של הכיתה, בעוד כל ילדי הכיתה יוצאים לטיול באזור הסמוך ונעלמים למשך שעות. לא שמעתי טוב? אפשר לקרוא שפתיים. והראִייה? ראִייתי היא מצויינת, טענתי בפני עצמי. אף כי שני הוריי הרכיבו משקפי ראייה עבים וכבדים ושוטטו כעיוורים בלעדיהם, סירבתי אפילו לגשת לבדיקת ראייה.

רק כשמלאו לי 18, ולמדתי בסמינר  למורים ברמת רחל והלכתי, לפעמים עם שמאי כשבא מהצבא, לראות הצגות בקולנוע "אדיסון" וסרטים בקולנוע "סמדר" וישבתי, כמובן ביציע, כי לא היה לי כסף לכרטיס יקר, רק אז נאלצתי לאכזבתי הגדולה  להכיר בקוצר ראייתי. הבחנתי היטב כי שמאי או חברות מבנות כיתתי רואים מה שאני לא מסוגלת לראות כלל, שלא לדבר על  כתוביות התרגום. לשמוע ודאי שלא שמעתי היטב הרי אוזן אחת היתה חירשת כמעט, אך הסתגלתי לכך זה כבר. אבל כאן כבר נשברתי. רק אז פניתי בייאושי לרופא עיניים.

הוא דווקא הרגיע אותי. "המיספר שלך אינו גדול כלל," איבחן. "רק שלושה רבעים. אבל את חייבת בכל זאת להרכיב משקפיים," פסק.

הוא צדק, כמובן. אולם אני, כמנהגי, סירבתי להיכנע. משקפיים לא הרכבתי, וכשלאחר שנים קניתי לי סוף-סוף משקפיים, מקומם היה לרוב בתיק. "עדיף שלא לראות את המציאות כמות שהיא," אמרתי והייתי מוצאת לי נימוק נהדר, "וכי מה יפה בבתים מתקלפים או ברחובות מאובקים? מוטב לא לראות אותם." הייתי מתריסה.

לימים, כשנוכחתי שאחי גדעון ואחותי לאה'לה, שנשמעו לפקודת הרופאים והרכיבו משקפיים – כי אם לא כן, אמרו להם ההורים שלנו, הרי תהיינה להם עיניים חלשות כמו להורים שלכם – הם דווקא נזקקו במשך השנים למשקפיים במספרים הולכים וגדלים, התהלכתי בתחושה שצדקתי. "את רואה," כך אמרתי לעצמי – "לא הרכבת משקפיים, לא פינקת את עינייך, והנה  התוצאה. עינייך שומרות על אותו מיספר לערך ואינן ניזוקות. ההתגברות על קצת קושי בראייה בהחלט מוכיחה את עצמה!"

 ויש לשער, שבאותה שעה חברי המשק, אילו ידעו ויכלו לראות, היו מחייכים לעצמם חיוך רחב ומלא סיפוק ואומרים: "עם הילדה הזאת באמת הצלחנו."

ארנה גולן

* * *

אורי איתיאל

מסעודה

מסעודה מתה וזה היה מזמן.

הייתי בן שמונה עשרה כאשר הגעתי לקיבוץ ובסידור העבודה רשמו את שמי ברובריקה זעירה – כותנה. יחד עם שניים נוספים הוצבנו לפקח ולהשגיח על מאתיים וחמישים פועלים שכירי יום בשדות הכותנה. שורות ארוכות-ארוכות של הלקטי הזהב הלבן המתינו לקוטפים מנתיבות. המבוגרים עטו עדיין גלביות והילדים הקוטפים היו בגיל חינוך חובה שעדיין לא חוקק. בפאתי השדה אולתרה סככה קטנה עבור המשגיחים הלבנים, שחס ושלום לא יינזקו מקרני השמש הקופחת, וגם מִכל מים קטן-מבודד נתלה על קרן הסככה.

היה חם. פשטנו חולצה, חבשנו כובע טמבל ונכנסנו בין השורות לבדוק הלקטים לא קטופים שנותרו בלהט דהירתם של הקוטפים למלא את שקי הכותנה שגררו ולהביאם לוו-המשקל בסככת המשגיחים. ואם מצאנו הלקט מלא?! קראנו לשכיר היום לשוב על עקבותיו וללקט את ההלקט הנשכח. עונש.

עבורי זו היתה טלטלה. רק חסר היה "כובע פקק" לראשי ומקל דק כדי להזכיר את האדון הלבן רודה בכושים הנרפים באמריקה. ואני בסך הכול ילד טוב, אמנם לבן, מדריך שנים בתנועת הנוער ומעביר פעולות ושיחות על ערכים ושיוויון...

שם, בין השורות, הכרתי את האילם. איש ללא שם והכל קראו לו – האילם. לימים המשיך האילם לעבוד בערוגות הגזר בגן הירק והפך אגדה של כוח רצון, פיקחות והספקי עבודה שלא נראו במקומותינו. כאשר נקבעה מיכסת אסיף גזר יומית  לשלושים ארגז ליום עשה האילם שני ימים ביום. ראו כי טוב והועלתה המיכסה לחמישים ביום ותשובת האילם היתה – שבעים ארגזים ליום.

מסעודה היתה בתו של האילם. ואם הערצתי את כושרה ומסירותה לעבודה במיון הגזר, קל וחומר את אביה האילם.

מסעודה היתה קופסת אנרגיה מהלכת. לאחר יום עבודה מתיש במיון עשתה שעות נוספות בניקוי משנעי מיון הגזר והסככה הגדולה. כגמול לחריצותה, ליקטה את הגזרים הפזורים ושמה בכֵליה בהסכמת הממונים. את הגזרים ארזה בשקיות ומכרה לכל מאן דבעי בעיירה נתיבות. היו, כמובן, בעלי עין צרה שפעילותה היתה לצנינים בעיניהם ואולם מסעודה בשלה, ותביא פרנסה ראויה לה ולילדיה.

עם תום היום גררה עצמה ואת שקיות הגזר לאוטובוס המוליך מהקיבוץ לעיירת נתיבות. מסעודה המיוזעת, הדיפה ריח של מיוזעת ובשולי שפתיה קצף דק-דק, וכך בכל יום וחוזר וחוזר.

לימים מינתה עצמה מסעודה לאחראית על חדר-האוכל לשכירים במערך מיון הגזר ודאגה לצרכים בסיסיים של סוכר, קפה וכדומה. המינוי העצמי נעם לממונים וכך, בהסכמה, צעדה מסעודה למטבח חדר-האוכל של הקיבוץ כדי להשלים חוסרים. אסתר זוגתי, עבדה במטבח ואימצה את מסעודה החרוצה. כשהגיעה מסעודה וביקשה סוכר, נכנסה אסתר למחסן הפרודוקטים – "קודש הקודשים", ונטלה שקית סוכר.

תוך כדי יציאתה של מסעודה מהמטבח, פוגשת בה צילה ושואלת-מתריסה: "מי נתן לך רשות לקחת סוכר?!"

מסעודה נעלבה מאוד ואמרה: "אסתר."

"אז בואי נשאל אותה." סיננה צילה.

מסעודה בכתה.

מה עושה אסתר? מה שהיא יודעת. שטפה את צילה, ולא במילים של שבת, ונתנה לה באבי-אביה...

אסתר חיבקה את מסעודה הנרגשת והבוכייה וסיפרה את מה שכל כך ידוע ו"לא מדברים על זה" – יש גם אנשים רעים בקיבוץ.

פעמים הרבה ביקשה מסעודה שנבקר בביתה בנתיבות ולא הסתייע. אלא שבכל זאת בקשת הביקור לא נשכחה והגענו לביתה. הביקור עבורי היה לי לחוויה. ביתה של מסעודה – ארמון הבנוי לתלפיות ועשוי כולו מעבודה מפרכת ואסיף גזר. מסעודה אומרת שלא תרשה לילדיה לעבוד כפי שעבדה, היא רוצה אותם מלומדים ותממן את לימודיהם. כשנפרדנו, נשקתי לה. ריחה לא היה של מיוזעת, וחיבקתי בחדווה.

מסעודה מתה צעירה וזה היה מזמן.

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ, 2020

* * *

יערה בן-דוד

שירים

אפריל 2018*

א.

לֹא הַרְחֵק מֵרִבּוּעֵי הַיָּרֹק, הָאוֹר הַדִּבְשִׁי, הַמַּיִם

וְהָאַלְבַּטְרוֹס עִם מֻטַּת כְּנָפָיו

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת מִכָּאן אֶת הַר עֵיבָל.

ב.

כָּאן זְרוֹעוֹת נָהָר, מְתִיקוּתוֹ נִמְהֶלֶת בִּמְלִיחוּת יָם קָרֵב

נֶאֱגֶרֶת בִּנְקִיקֵי הַנֶּפֶשׁ.

כָּאן סוּפָה עָמְדָה עַל דַּעְתָּהּ,

צֵא, צֵא מִכָּאן, אָבִיב לֹא נִרְפָּא.

כַּמָּה תְּשׁוּקָה וְיֹפִי בְּמוֹת הַלִּילָכִים שֶׁל ת.ס. אֶלְיוֹט.

גוֹנְג מַכֶּה בַּשָּׁמַיִם וּבַעֲרוּצֵי וָאדִי

שֶׁהִתְמַלְּאוּ צְחוֹק עִוְעִים

נִקְרָשׁ בְּאַדְמַת לֶס מִדְבָּרִית.

טְלָאִים, חֲלוֹמוֹת חֶמְלָה נָסְקוּ מִנַּחַל צָפִית

וְהִתְרַסְּקוּ בַּסֶּלַע

וְצָפוּ תַּחַת תּוּגַת יָרֵחַ

עַל גֵּבֵי מַיִם, אַשְׁדּוֹת שֶׁצֶף, שַׁלְפּוּחִיּוֹת אֲוִיר

בִּמְנִיפַת מוֹנוֹכְרוֹם.

עֲקֵב אֲכִילֶס הַמִּלִּים. הִבְּרִיס וְאַחֲרָיו הַמַּבּוּל.

_____________________ 

  *  מתוך הספר "לובשת בגד הפוך" – מבחר ושירים חדשים, שיראה אור בקרוב.

* * *

בן בן-ארי

שני שירים

נָשִׁים שְׁתַּיִם

נָשִׁים שְׁתַּיִם

בְּמִשְׁדַּר צוֹפוֹת

אַרְבַּע עֵינַיִם

הַיְשֵׁר נְשׂוּאוֹת.

הַמִּרְקָע, עַד כַּמָּה רָחוֹק

לוּ אַךְ יָדַע,

שְׁנֵי לְבָבוֹת הָיוּ,

כִּי אִישֵׁיהֶן

אֵי שָׁם הָיוּ.

נָשִׁים שְׁתַּיִם

בְּחָלָל בָּהוּ

עֵינֵיהֶן מָרוֹת בָּכוּ

נָשִׁים שְׁתַּיִם.

אִישׁ אִישׁ בְּצַו

נִיקְרָא

כָּל עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ

שׁוּב לִבָּהּ נִקְרַע.

לְאִישִׁים צַוִּים קוֹרְאִים,

לַחוֹת עֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת.

נָשִׁים שְׁתַּיִם

כִּי רַבּוֹת

בְּכָל עֵת בָּם פּוֹרְעִים.

עַד אוֹתוֹ יוֹם

נָדְדָה שְׁנָתִי

גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא

אַף כִּי בִּמְפַקְּדֶיךָ

תָּמִיד בָּטַחְתִּי.

בְּרַם, מְחוֹג מַצְפְּנִי

הַפְּנִימִי

לֹא נָח,

שָׁעוֹת רַבּוֹת חַג לוֹ.

כְּסוּת הַטַּל רִפְּדָה

שִׂיחֵי הַגַּן.

קֶרֶן אוֹר חֲלוּצָה

הִבְלִיחָה לָהּ

[אוּלַי לִי קָרְצָה,לֹא בָּרוּר הָיָה]

זוּג בֻּלְבּוּלִים

לַהַג שַׁחַר קִשְׁקְשׁוּ

בֵּין עַנְפֵי עֵץ הָרִמּוֹן

שֶׁאָהַבְתָּ.

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

ה"אֵי-שָמִים" הֵיכָן היוּ

[מִמֵּילָא הִשְׁתַּנּוּ כָּל הָעֵת]

מִכֻּלָּם שַׁבְתָּ אֵיכְשֶׁהוּ

עַד אוֹתוֹ לַיְלָה

שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם,

שֶׁאוֹתוֹ שַׁחַר

אוֹתוֹ הֵחֵל.

שני שירים ליום הזיכרון המוקדשים לזכר הנופלים ושארי המשפחה:

"נשים שתיים" – שתי חברות. שכנות. קרובות אשר בעליהן גויסו ל"אי-שם".

"עד אותו יום"  – אם החרדה לגורל בנה הלוחם, מתבשרת על נפילתו.

בן בן-ארי

ניו יורק

* * *

יצחק שוויגר

אסון המסוקים

הצעירה בבנותיי נולדה ב-4 בפברואר 1983. בכל שנה, קצת לאחר שהתבגרה, נהגנו לצאת למסעדה עם כל ילדינו ולחגוג את יום הולדתה. ב-1997 – כשהיא כבר בת 14, ביום המיועד, החלטנו לחגוג את יום הולדתה ברוב פאר במסעדה יפנית שהיתה אז בהרצליה פיתוח וכבר אינה קיימת.

באותו יום עבדתי כרגיל במשרד עורכי הדין שלי שהיה במגדל התאומים ברמת גן. קבענו אשתי ואני וארבעת הילדים לשעה שמונה בערב וכך הוסכם שאשתי תארגן את הילדים שיהיו מוכנים ליציאה  וקצת לפני שבע התחלתי להתארגן ליציאה לארוחה. מעט אחרי השעה שש בא למשרדי חבר וקליינט שהיה טייס בשירות חיל האוויר, ואף אני שהתחלתי את השירות בקורס טיס ולאחר מכן המשכתי ביחידות הבקרה, נשארתי קשור בנפשי לסיפורי חיל האוויר. הקליינט שבא להתייעץ בעניין שלו ידע, שכמו תמיד, בתחילת פגישתנו, אנו מרכלים משהו על חיל האוויר. 

במקביל לעבודתי כעורך דין אני עוסק בציור ובפיסול ואף חוטא בכתיבה מזה עשרות שנים, ונהגתי בעת ישיבתי במשרד לשרבט ציורים באמצעות תכנת הצייר שבמחשב כשהעכבר מהווה את כלי הציור שכמובן מגביל את היכולת הציורית.

מרגע שהבחור נכנס לחדרי פתחתי את תוכנת הציור, הוא כדרכו התחיל בסיפורי חיל אוויר ואני האצתי בו. "שים לב," אני אומר לו, "הערב יש לבתי הקטנה יום הולדת ואני מוכרח לצאת בשעה שבע. תתחיל לדבר בעניינך."

הוא עונה, "אני רואה שאינך מקשיב, ואתה מתעסק עם המחשב."

אמרתי לו, "זה שום דבר. אני מצייר משהו."

ולנגד עיניי עולה מיד ובאופן מיסטי, מצויר בידי, על מסך המחשב – ציור צללית של מסוק מסוג שיקורסקי, מטוס שהכרתי היטב, ובעת שירותי בחיל האוויר ביחידת הבקרה, טסנו אתו מדי פעם בתרגילים משותפים של חיל האוויר והצנחנים. הוא שואל: "מה אתה מצייר?"

"הליקופטר," אני עונה לו. הוא בוחן ואומר כמומחה, "נראה כמו מסוק שיקורסקי."

"אכן, במטוס כזה טסתי לא פעם. השעה שבע," אני אומר לו, "אני מוכרח לצאת כי בשמונה, אני מוציא את הילדים לחגיגת יום הולדת."

נפרדנו ויצאתי הביתה. הילדים היו מוכנים ויצאנו לארוחה. הזמנו שולחן מלא, ממיטב הטעימות שהיה למסעדה להציע. לקראת השעה תשע, לאחר שהתחלנו לאכול, ניגש אלי המלצר ואמר: "הודיעו עכשיו בחדשות שבשעה שבע התרסקו שני מסוקים ויש הרבה הרוגים."

מיד הפסקנו את הארוחה. עצובים הבטנו זה בזה. אף אחד לא רצה להמשיך לאכול וכמובן שלא חגגנו את סיום הארוחה כרגיל וכמצופה עם עוגה ושירים ליום ההולדת. השארנו את השולחן כמו שהוא והלכנו הביתה.

למחרת, עם פרסום הפרטים בעיתון, חזרתי למשרדי העליתי את ציור המסוק והוספתי את תאריך הציור ועם נר זיכרון בצבע חאקי לזכר החללים. באותה שעה ממש שציירתי את ההליקופטר במחשב שלי במשרדי ברמת גן, נפלו שני המסוקים. משהו מיסטי? לא ברור.          

יצחק שויגר

* * *

יונתן גורל

שלושה שירים

ללא עקבות

הזמן נעצר במפרץ

כמו סלע

שהתנפץ אל הגלים

לא תוכל מחר

לחפשו

ולהבין את אובדנו

כשישובו גלי הים

עם קצבם

להמות באין סוף

יהיו חיי אדם

דף ריק

ללא עקבות

סגר 2020

*

כל כך כבד

היום

בית מפולש

חלונות

דלתות

תחינה לעזרה

עננים משייטים

שמש מוסתרת

יום מעפעף

דממת מבול

על ההר

גשם נעצר

ירוק מתכנף בעלים

אנשים נחבאים

עיר כנף מקרטעת

רוקעת ברגליה

עין נבלעת

חומות נאטמות

ירושה

מבקש לחתום על

כתב הוויתור

על חלומותיי

שלא יתגשמו

לתייק בתיק

להדביק מדבקה

להניח על מדף

לחזור למציאות

שלעולם משתנה

ומבקשת התאמות

בלתי אפשריות

ולהוריש לילדי

מודעות זו

קרועה ופעורה

ללא שהיה

יונתן גורל

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

מבוא מאת ג' קרסל

אחרית דבר מאת אהוד בן עזר

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988

עם המהדורה המחודשת

תולדותיה של פתח-תקוה שזורות בתולדות המשפחות ההונגריות שטמפפר, גוטמן, ראב, רגנר וכ"ץ, שעלו בשנות השבעים של המאה הי"ט והיו הקבוצה המובילה והעיקרית בקרב מייסדיה, בצרפן יחדיו את חכמת ההנהגה, את ההון הדרוש לקניית האדמה ואת הידע החקלאי לעיבודה. בן עשרים היה יהודה ראב (בן-עזר) כאשר עלה עם אביו, ר' אליעזר, על אדמת פתח-תקוה. ספר זכרונותיו "התלם הראשון", שנרשם בידי בנו בנימין ומוגש כאן במהדורה חדשה, מגולל יריעת-חיים תוססת וציורית – עדות חיה לתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל. יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון באדמת המושבה בחשוון תרל"ט, זכה לחזות באחרית ימיו, והוא כבן תשעים, בהקמת מדינת ישראל, ורק אז השיב את נפשו לבוראו.

מבואו של הביבליוגראף וההיסטוריון ג' קרסל, "יהודה ראב וזכרונותיו", ליווה את המהדורה הראשונה של הספר, ומקומו לא נפקד גם כאן. למהדורה החדשה נוסף מחקרו המקיף של הסופר אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות ר' אליעזר ראב ובנו יהודה, על עלייתם ארצה בשנת 1875 וכל ראשיתה של פתח-תקוה. המחקר מיוסד, בין השאר, על כתב-יד בארכיון המשפחה "ספר החשבונות והזכרון" לר' אליעזר ראב מן השנים 1867–1876, והוא מעמיד באור חדש-ישן קביעות היסטוריות אחדות שליוו את היישוב הישן, את העלייה הראשונה ואת תהליך ייסודה של פתח-תקוה, שהיה קשור קשר מורכב בשניהם כאחד.

"התלם הראשון" הוא עדות היסטורית וסיפור-חיים מרתק, רווי עלילות ותיאורי הווי מתולדותיה של פתח-תקוה, מקור מרכזי לידיעותינו על קורותיה של "אם-המושבות" ונדבך חשוב בספרות התיעודית המתארת את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל.

חשוון תשמ"ח

הספריה הציונית

יהודה ראב וזכרונותיו

כשנעץ יהודה ראב [1858–1948] בן העשרים, את המחרשה העברית בכפר החקלאי הראשון אשר לישוב העברי החדש המוקם על ידי יהודי ירושלים – לא שיערו הוא ורעיו את המהפכה העצומה שחולל תלם עברי ראשון זה בהיסטוריה היהודית החדשה. מעשה רב זה שאירע בחנוכה תרל"ט (דצמבר 1878) היה מעשהו הראשון של ראב באדמת המושבה העברית הראשונה: פתח תקוה. וסמל גדול הוא, שפרשת חיים זו של יהודה ראב, הפותחת בחנוכה תרל"ט, מסתיימת מקץ שבעים שנה – שבועיים לאחר קום מדינת ישראל, היא המדינה המונה את מציאותה למעשה מאותו יום בו פתחה יד יהודית את התלם הראשון.

ודאי שפרשת שבעים השנה אינה נגולה לכל מלואה בזכרונות שלפנינו. פרשה זו על כל דפיה כתובה וחרוטה בתולדותיה של הראשונה במושבות: פתח תקוה. אולם החסר שם, היינו, כיצד הגיע קיבוץ גלויות בזעיר אנפין: יהודים מירושלים, הונגריה ואח"כ ליטא, לצאת מחומותיה של ירושלים ולהקים מושבה חקלאית נמצא כאן בזכרונות שלפנינו.

וחסר זה, המסופר כאן ממקור ראשון, יש בו למלא פגימה גדולה לא רק בתולדותיה של המושבה פתח תקוה אלא גם בהיסטוריוגרפיה של הציונות.

המצוי במקצת אצל היסטוריוגרפיה זו ימצא כרגיל פרקים על "מבשרים, ראשונים, וחולמים", שדבר אין להם עם המעשה שבא אחר כך, שכן אך הפוגרומים מראשית שנות השמונים ביצעו את שלא הצליחו ראשונים אלה והביאו לידי עלי וליצירת המושבות הראשונות. והיסטוריוגרפיה זו מלמדת כלל גדול וחשוב, כי עד פוגרומים אלה היתה ההתכחשות לארץ ישראל מסימנה המובהק של יהדות הגולה ורק הפרעות החזירו את העם היהודי למוטב.

קשה לומר שהיתה בכך אי ידיעה. אדרבא מצאת בספרים אלה לומדות ובקיאות. אולם אלה היה טבועות בחותם ההשכלה, שמנעה את עצמה מראות תופעות שהיו בולטות ביותר, לפי שהיו בניגוד ל"קו", הוא הקו, שכל עיקרו: המשכילים הם הנציגים והמדברים בשם כלל ישראל, אפילו והם מיעוט שבמיעוט. כיצד לא ראו אלה שעם ישראל בכללו לא נטש מעולם את ארץ ישראל ושמר את זכרה בלבב פנימה ונשא את שמה כמה פעמים ביום; ואף זו, עמנו לא הסתפק בתפילה ובזכר אלא בכל הזמנים ובכל הדורות עלו יהודים לארץ ישראל ולא רק בכדי למות בה אלא לחיות בה. דבר אחרון זה למדנו אך בשנים האחרונות, עת המחקר הראה כי "הישוב הישן" היה בעל דמות אחרת לחלוטין מאותה שרגילים היינו לה עד ימינו אלה. רווחו ב"ישוב ישן" זה (שכל עצמו לא היה ישן כל עיקר) מגמות של עבודה ויציאה מהעיר למרחבי שדה. כל זה נעלם מעיני ההיסטוריוגרפיה המשכילית ונכלל במונח המשותף: "בעלי חלוקה" – צירוף שרק היום הגענו להכרתו הנכונה.

ומשניצבה פתח תקוה כ"קוץ" בהיסטוריוגרפיה הציונית, היינו אנשים שאין להם קשר עם "ועדים" ו"חובבים" והם גם אדוקים קיצוניים, מקימים את המושבה החקלאית הראשונה, "התנקמו" במושבה זו בצורה מיוחדת במינה: העמידוה "מחוץ לתחום" ופתחו את הספירה מ"ראשון לציון". כך נהג בראשונה לילינבלום וכך נהגו כל אלה שבאו אחריו. אכן הכרונולוגיה של פתח תקוה אי אפשר למחות אולם הספירה ממשית צריך להתחיל במושבה שהוקמה על ידי חובבי ציון "באמת", היינו אלה שעלו לאחר ה"סופות בנגב". והיה אם טענת מה עדיפים אלה האחרונים, שבאו ללאומיות לאחר התכחשות והתנכרות על אלה שמעולם לא נטשו את ציון ושמרו לה נאמנות תוך ישיבה מתמדת ורצופה בת דורות – גברו עליך קולות הרוב...

וזכרונות ראב מספרים כי היו יהודים עובדי אדמה בחוץ לארץ, עובדה ידועה אף היא. אולם באידיאולוגיה השגרתית: אין הציונות אלא תולדות שלילה שלפיה: עם ישראל בגולה אינו אלא עם של פאראזיטים וכו' הועמדה אף עובדה זו מחוץ לתחום. מכאן אנו לומדים כי חקלאים יהודים אלה פירנסו כיסופים לציון אפילו ולא היו פאראזיטים אלא מתוך כמיהה בת דורות, מעין אטאביזם יהודי – אם מותר לומר כך.

ואין זה הדבר היחידי היוצא מכלל הזכרונות שלפנינו. מכללם עולה לפנינו עולם ובו שפע חיבה לציון והוא נובע מחוגים הנחשבים בדרך כלל ל"מורדי אור" ו"חשוכים". חוגים אלה באירופה המרכזית מעורבים בחיי עולם לא פחות מאשר בעולם היהודים אולם הם רואים נכוחה את מצב ישראל בגולה ואינם מסונוורים, כאחיהם המשכילים, מתרבותה הכללית של אירופה עד כדי התבטלות כלפיה ועד כדי התכחשות לעולם היהודי ולערכיו הנצחיים שסמלו הבולט הוא: ארץ ישראל. חוגים אלה מקיימים עליה לארץ ישראל ובארץ ישראל מקיימים הם ישוב חדש וכן שרשרת של מפעלי בנייה רבים המגלה מה עצומים הכוחות היוצרים של עולים אלה ומה עמקו שרשיהם בעולמה הפנימי של היהדות.

והיה בקראך זכרונות אלה תבין למזיגה זו של קנאות קיצונית ורכישת אדמות בפתח תקוה, כפי שסימלוה רבי הלל ליכטנשטיין ותלמידו רבי עקיבא יוסף שלזינגר (העי"ש) ורעיהם. מכאן ניתן ללמוד כי אך טבעית היא מזיגה זו של ארץ ישראל והתנגדות קיצונית להשכלה מזה וריפורמה מזה, שכן ראו דוגליה של מזיגה זו כי סופן של תנועות אלה מוליך אל מחוץ למחנה ישראל. אכן ההשכלה העברית התפכחה וחזרה לחיק הלאומיות ואפשר ומשוך כך נטרה איבה ל"ישוב הישן", שקדם לה בעליה ובמעשי בנין ולא הגיעה לחיבת ציון בעקיפין אלא במישרין ובאורח טבעי.

ומה טבעי המעבר כאן מהונגריה דרך ירושלים לפתח תקוה, אף שרבי יחיאל מיכל פינס השתאה כבר בראשית הימים על תופעה זו. יהודים תפשי את ומחרשה תופעה גדולה היא בימים ההם ופינס אף מבטא אותה בראותו את ראב שקוע בעבודתו באמרו עליו: "עודנו צעיר לימים, מלא כוח עלומים, ואם כי מלומד בשפה על בוריה בכל זאת לא יתבושש לעבוד עבודה קשה ופשוטה" (כתבי יחיאל מיכל פינס: בנין הארץ, כרך ב, ספר א, תרצ"ט, עמ' 63). אכן, הרבה כשלונות צפויים למושבה פתח תקוה אולם יהודה ראב הוא שנבחר לאחר מה שנים להיות מנהלה של המושבה והממונה עליה מטעמם של חובבי ציון ברוסיה. קלונימוס זאב ויסוצקי, שליחם של חובבי ציון הוא שהכריע את הכף לטובת יהודה ראב לאחר שזרח ברנט לא הצליח בכהונה זו. "הקולוניסטים בעצמם – כתב ויסוצקי (ב"קבוצת מכתבים") חלו פני להשאיר בתוכם את האיש הזה (יהודה ראב) כי חביב הוא להם וגם יוכל להיות לתועלת גדולה, בדעתו את הערבים ולשונם".

כשם שזכרונות אלה מספרים על המעבר הטבעי מהונגריה דרך ירושלים לפתח תקוה, כן הם מספרים – והדברים מאושרים גם על ידי עדויות אחרות – על התאקלמות יתירה בעבודה ובאקלים החדש שנוצר בעקב הקמתה של המושבה הראשונה. ראב מצטיין בעבודה ובשמירה וכשמתפרסם דין וחשבון בצורת מפקד כללי של מתישבי פתח תקוה מסופר על יהודה ראב: "בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצוין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת" (בדין וחשבון של הועד האודיסאי לשנות 1890–1892, אודיסא, תרנ"ג).

ונפלא לראות כיצד לא ראו תופעה זו הטבעית כל אלה שהגיעו לפתח תקוה והשתאות זו לא פסקה גם לאחר שעברו כבר על ראב שנים רבות בעבודה מפרכת. באחד משני הספורים הראשונים על הטיפוס החדש של עובד האדמה העברי, בסיפורו של יהושע ברזילי: "מסע יום אחד בארץ ישראל" (נתפרסם ב"לוח אחיאסף" ב, תרנ"ד, עמ' 139–154) מתואר ראב ברוב חמד וניכר כמה קשה לו לברזילי להיפרד מגבור-פלאים זה של החקלאות העברית החדשה והמתחדשת: "מי זה שטוח נגדנו על ידיו ועל רגליו וחופר סביב האילנות? שאלני המורשה, בהיותנו קרובים להמושבה. ובטרם הספקתי לענות מה, הרים החופר את פניו ונכיר בו את יהודה ההגרי (מהונגריה). שלום לך רבי יהודה! קרא המורשה; הכסף או זהב את חופר? ראו אדוני ותדעו, ענה הנשאל, בגשתו אלינו בידים מלאות תפוחי אדמה רעננים, אשר עוד עפרם עליהם. אותם זרענו בין אילני התות בכמות נכונה, עודם בחצי גדלם, הוסיף הדובר בנו, פן תעלה על לבנו מחשבה זרה, שאדמת המושבה איננה מסוגלת לגדול תפוחי אדמה, באו נא בעוד שבועיים ואבשל לכם סיר ובכל זה לא יכיל בקרבו יותר מעשרה".

זכרונות אלה של ראב איחרו במקצת, ואילו יצאו לפני כן אפשר שהיו משנים ברבה את תפיסת היסוד על חידוש היאחזותנו בארץ ישראל. ואף על פי כן עשויים הם עוד היום לאלפנו דעת על מקומה של ארץ ישראל ביהדות הגולה ועד מה היו שרשיה עמוקים. ותיתי לו לבן המחבר, בנימין בן עזר (ראב), שיחד עם מורשת החקלאות שירש מאביו, אותה ידע להנחילה לרבים בכל רחבי ארצנו במשך עשרות בשנים, הציל לפליטה זכרונות-יקר אלה ועל ידי כך הציב ציון לאחד החלוצים הראשונים, שהניחו יסוד נאמן לעצמאותנו ותקומתנו המחודשת.

ג. קרסל

לָאָב

(במלאת חמשים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה)

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים  –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

אסתר ראב

אוקטובר 1928 (בספר "אסתר ראב – כל השירים" מתוארך השיר לשנת 1929)

המשך יבוא

הספר "התלם הראשון" יפורסם מעתה בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא משנת 1956 –צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד  יקירי! רוצה לברך אותך על הכנת עיתון "גדול"  – "מעניין  מאוד".  נהניתי. 

כל טוב,

צבי מושכל

* אהוד שלום רב, כנכדו של משה פדהצור, ראש עירית צפת הראשון, ברצוני לתקן שאת המשפט המפורסם ״צפת ניצלה בזכות המעש ובזכות הנס״ אמר משה פדהצור ולא יגאל אלון.

לגבי הערתך בנוגע לדוידקה והנשק הגרעיני, זה אכן מה שהיה.

בברכה,

יעקב פדהצור 

* אהוד היקר, אני הרי קראתי את ספרה המצוין של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ", ואף כתבתי עליו, ובכל זאת קראתי בשקיקה את דבריה על הפגעים שפקדו את מסדה, וכיצד חברי הקיבוץ התמודדו עם מגיפות ופלישה סורית, כיצד ארנה הקטנה ישבה בבידוד בעטייה של מחלת השנית המידבקת שלא היה לה אז רפואה, והצריכה בידוד חמור. מות התינוקות, היעדר כוחות סיעודיים, להוציא את הינדה ואת הרופא שהיה מגיע לעיתים. התיאורים האלה של הפגעים שעברו החלוצים שדבקו באדמה בעקשנות – יש להם חשיבות אדירה לגבי ימינו, כשחצי מיליון ישראלים מבלים בארצות העולם חשופים לאנטישמיות.

לא ידעתי שיגאל אלון אמר שצפת ניצלה בזכות המעשה והנס (כך מנחם רהט). חשבתי שאת זה אמר אחד מרבני צפת.

קראתי מיספר פעמים את סיפורו של פראנק והפראנקיסטים שמביא נעמן כהן, אבל אני מודה שלא הבנתי מה הלקח שהוא מבקש להפיק מסיפורו של משיח שקר זה.

נעמן כהן מפרט את הסאגה הגדולה של משפטי הדיבה נגד מוחמד בכרי הרמאי והאנטישמי, שאיכשהו הוא יוצא מזה "צדיק". צה"ל היה צריך להגיש תביעה נגדו, ולא חיילים בודדים.

בין אחינו יוצאי ארצות ערב יש אגדה שכביכול אילו יוצא עיראק או מצרים  היה ממונה על מו"ם עם עמי ערב, אז ניתן היה להגיע להסכם איתם. כך חושבים גם בן-ציון יהושע ואלי עמיר. אין שטות גדולה מזו! בסוריה המורדים לא יודעים ערבית? אז למה אסד מפגיז אותם בפצצות ובגז, מדוע הוא רוצח חצי מיליון, ומגְלה מארצו עוד שני מיליונים? בתימן לא יודעים ערבית? אז מדוע שם הורגים זה את זה כבר למעלה מעשר שנים. כנ"ל בעיראק, בלוב וכו'.

אתה ענית לשניהם כהלכה.

שלך

משה גרנות

* אהוד יקר! תודה על המפעל המופלא שלך!

ערגה נ.

* האם שמתם לב שראש הממשלה בנימין נתניהו מתרשל רוב הזמן במילוי תפקידיו מפני שהוא עדיין אינו חדל לשתות את השמפניה ולעשן את הסיגרים שקיבל כשוחד מחבריו המיליארדרים! איזו שחיתות! ממש חרפה! – הרי כל פעם שהוא מדבר אלינו בטלוויזיה רואים שהוא שיכור משמפניה וצרוד מעישון סיגרים! – אבל לא נורא, זה יעבור לו כאשר בעזרת מערכת המשפט הנהדרת שלנו הוא יישב במעשיהו בלי שמפניה וסיגרים ושרה ויתחיל לכתוב את זיכרונותיו.

* לכל מצביעי מר"צ, הנה דבר המנהיגה שלכם לשעבר, הנביאה החכמה זהבה גל-און: "אלה גם פני העתיד שאנו מתכננים לפלסטינים: חיים בבנטוסטנים קטנים, בלא זכויות, כשההפרדה הפעם מעוגנת בחוקי ישראל. חרפה נצחית. האפרטהייד החשאי והמבויש הוא נחלת העבר. אנו בעידן האפרטהייד הרשמי, הגא. כך נראים פרפורי הגסיסה של הדמוקרטיה הישראלית: מנהיג מושחת, שגרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות, והפסיד בהן, מכריז על הפיכת ישראל למדינת אפרטהייד, בתמיכת רביעיית נוכלים שגנבו את קולות בוחריהם. חייכו, זה רגע היסטורי, והוא רשום על שמנו. ואם מישהו חושב שזה יעבור לנו בשקט, כדאי שיחשוב שוב." ["הארץ", 24.4].

אהוד: אל תדאגי, זהבה, סנחריב ונבוכדנצר כבר מקשיבים לך והם בדרך אלינו בראש צבאותיהם, כמו בתנ"ך – להרוס אותנו על חטאינו כלפי הפלסטינים והדמוקרטיה! זה אולי ייקח קצת זמן כי הם עדיין נחים מהתמיכה שלהם בהשמדת שישה מיליון חטאים מבני עמנו שלא הקפידו לבדוק את המזוזות בבתיהם.

* הידעתם כי בקרב מצביעי הרשימה המשותפת, הנחשבת כחלק חשוב מ"השמאל" הישראלי, יש לא רק יהודים ויהודיות [כמו נרי לבנה שחשפה בטור שלה ב"הארץ" כי היא הצביעה לרשימה המשותפת!] – יהודים ויהודיות אשר כנראה כל שאר רשימות ה"שמאל" הישראליות היו פחות מדי שמאלניות בעיניהם, ולכן הם העניקו לרשימה המשותפת לפחות מנדאט אחד – ואולם, לצידם, מצויים קרוב לוודאי בקרב מצביעיה של הרשימה המשותפת גם גברים ערביים שכנראה עדיין מצדדים בשחיטת בחורות ונשים על רקע "חילול כבוד המשפחה", ואולי אחדים מהם אולי גם ביצעו זאת הלכה למעשה, ויש להם זכות הצבעה, וייתכן שחלקם יושב בבתי-סוהר!

לכן, דעו לכם אידיוטים שימושיים, אם הצבעתם לרשימה המשותפת כי התכוונתם לתמוך בשמאל-שבשמאל – אתם הצבעתם ל"שמאל" ישראלי שיכול להיות כי יש בקרב תומכיו ומצביעיו גם מצדיקי רצח נשים על רקע "חילול כבוד המשפחה"!

* עכשיו, שנותרו למפלגת עבודה רק שלוש חברות כנסת: עמיר פרץ, איציק שמולי ומרב מיכאלי, מה יעלה בגורל כל הנכסות והבניינות והסניפות והאגודות של מפלגת העבודה, מפא"י לשעבר?

אלה דברי המפא"יניקית האחרונה, מירב מיכאלי, שאולי תהיה יורשת כל הנכסות והבניינות והסניפות והאגודות של המפלגה, והיא נוקטת לרוב לשון נקבה: "יש לנו ממש כמה ימים כדי להציל את השמאל [השמאלה] הציוני [הציונית] בישראל. אני צריכה אתכן ואתכם כדי למנוע התאבדות סופית של מפלגת העבודה, שעמיר פרץ ואיציק שמולי רוצות שתימחק בממשלת נתניהו, הממשלה הכי מסוכנת ומושחתת שהיתה כאן. הם רוצים [רוצות] שהעבודה תהיה שותפה לביטול הסכם השלום עם ירדן [ירדנה] ולמחיקת הסכם אוסלו [אוסלה]. פרץ מדבר [מדברת] על הנהגה לאומית, אבל הופך [הופכת] את העבודה לעץ ריח [ריחה], שיעמעם [שתעמעם] קצת את הצחנה במכונית שמפלגת העבודה תשב בה מאחור [מאחורה], הכי רחוק מההגה." ["הארץ", 24.4].

* מדברי הגאון יובל נוח הררי, מעוזם של הסכלים המתפעלים ממנו: "אז אם השגנו שליטה על הרעב, על המגפות ועל המלחמות, ואם אפשר לקוות שהם הולכים ונעלמים מן העולם, מה יחליף אותם בראש סדר העדיפויות האנושי? כמו מכבי אש בעולם ללא שרפות, וכמו צבא בעולם ללא אויבים, כך האנושות במאה ה-21 צריכה לשאול את עצמה שאלה שהיא אף פעם לא נדרשה לה: אז מה נעשה עם עצמנו עכשיו? אם לא רעב, מגפות ומלחמות — מה יעסיק אותנו במאה ה-21?" [מתוך ספרו "ההיסטוריה של המחר", 2015]

ובאמת, איזה טריק יחצ"נות חדש מעסיק את מוחו הקודח עכשיו? אולי להתנבא בפני מעריציו המסכילים  כי העתיד שייך לעטלפים מטוגנים בסין? הלא אפילו אובמה התפעל מהררי.

* בקרוב אולי תתחדשנה ההפגנות של המיליון עם דפני ליף וסתיו שפיר באוהלים בשדרות רוטשילד נגד בנימין נתניהו, שכידוע הוא שהביא עלינו את מגיפת הקורונה.

אימא שלי היתה אומרת: "שכל לא קונים בשוק."

* החקירות החדשות המודלפות והמתוקשרות של המשטרה והפרקליטות נגד בנימין נתניהו הם אות התודה של האומה הישראלית על הנהגתו השקולה והנבונה במהלך מגיפת הקורונה – והכרת התודה הזו תושלם רק כאשר יצליחו להדיחו ולכלוא אותו במעשיהו.

* לכל התמימים, הצבועים והמיתממים, שיצאו להפגנות הדגלים השחורים [האם גם הפעם במימונו של אהוד ברק?] – נגד השחיתות – 32 שרים, ובעד הדמוקרטיה! – תחשבו פעמיים מדוע הצבעתם כחול לבן ומר"צ ולא לנתניהו, שאילו בזכותכם היה מתאפשר לנתניהו לגבש קואליציה של יותר מ-60 חברי כנסת בראשותו הבלעדית, היה הנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה ונתניהו לא היה נזקק, בשם הדמוקרטיה, לקואליציה עם בני גנץ ולממשלה הרחבה וה"מושחתת" כפי שגם התקשורת המשקרת במצח נחושה מפמפמת לכם במוח!

* אודי, אני קורא [את "התלם הראשון"] ומלקק את השפתיים. מעשי הקונדס של הסבא שלך כובשים את ליבי. הקפיצה שלו עם הפרשוט הזכירה לי איך הייתי קופץ מארון הבגדים של הוריי אל המיטה הזוגית שלהם, תוך ניסיון לנפנף בידי ולעוף כציפור. פעם אחת כמעט הצלחתי. לפחות לא שברתי את היד.

האם תדפיסו בהמשכים בחב"ע?

פוצ'ו

* אהוד יקר, ברכות חמות להופעת המהדורה האינטרנטית של הספר רב החשיבות, "התלם הראשון". קודם כל, לא תיאמן מסירותו של בנך בן, הקרוי על שם סבו, למורשת המשפחה, והשלמתו את מפעל ההקלדה של הספר כולו, שתורם כמובן למורשת פתח תקווה כולה ולידיעת ההיסטוריה שלה.

מעוררת הערכה גם הנאמנות  לתבנית המהדורה של הספרייה הציונית משנת תשמ"ח עם המבוא של ג. קרסל, ומה שבמיוחד מרשים הוא מאמרך, שנכתב כבר אז, ועל פי הקדמת הספרייה הציונית יש בו  כדי להעניק ראייה חדשה להיסטוריה של המושבה. ובכלל, מרשימה וראוייה להוקרה  נאמנותך מאז לכור מחצבתך, החל מחקר ההתיישבות של ראשונים לכולם, דרך יצירתה השירית של אסתר ראב ועד לתולדות המשפחה, כל החוש ההיסטורי הזה בא גם כמובן לגילוי ביצירתך הספרותית.

אז נאחל לך המשך יצירה פורייה והמשך הופעת העיתון שלך ומהדורות חדשות של ספרים יקרי ערך,

וכל טוב ובריאות ליהודית ולך וגם לבן,

 ארנה גולן

* אהוד היקר, אני מודה לך מאוד על העותק של "התלם הראשון". התחלתי לעיין והתרגשתי.

ספר זה צריך להיות ספר חובה בבתי הספר. בשעתו הכניסו לתוכנית הלימודים בתיכון הריאלי, שם למדתי, את ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". הספר של משפחתך חשוב יותר מאותו ספר מפא"יניקי, כי הוא מאיר את תקופת ההקמה של פתח תקווה, כלומר התחלת הקמתה של מדינת ישראל. המדינה לא קמה ב-1948 אלא ב-1878, ואת זה צריך להכניס לבני הנוער בראש.

ושוב תודה רבה ותחזקנה ידיך.

יצחק הילמן

אהוד: אחרי שיחליטו לקרוא רחוב בשמו של יהודה ראב בפתח תקווה אז אולי גם יתחילו לקרוא את ספרו, לפחות בבתי-הספר של פתח-תקווה, כי שם לתלמידים, לנוער, וגם למורים – אין שום מושג על תחילתה של המושבה לבד מהשיר של אריק איינשטיין על ארבעת הרוכבים, שכל המסופר בו כלל לא התקיים במציאות והוא אינו מקור היסטורי אלא אגדה.

* "התלם הראשון" – מפעל חשוב! כילידת פתח תקוה עצוב לחשוב שגדלנו למעשה בלי לדעת את ההיסטוריה של עירנו. אפילו על אירועי יסוד בתולדות המקום לא למדנו. הודות לכתיבתך למדתי דברים שהייתי צריכה לדעת עליהם כבר בימי נעוריי. פתח תקוה לא ידעה לשמור על ההיסטוריה החומרית שלה, כמעט הכול נהרס, וגם לא על הזיכרון ההיסטורי.

תודה למי שזוכר ומזכיר,

נסיה שפרן

* עופר אדרת: ערב יום העצמאות ה-72, אוכלוסיית ישראל מונה 9.19 מיליון בני אדם, כך עולה מנתונים שפירסמה היום (ראשון, 26.4) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). לפי הנתונים, בין התושבים יש 6.806 מיליון יהודים המהווים 74%, 1.93 מיליון ערבים (21%) ו-454 אלף המוגדרים "אחרים, (5%). ["הארץ" באינטרנט. 26.4).

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2239 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,242 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל