חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באייר תש"ף, 30.4.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לַמְנַגֵּן הוּבֶּרְמַן, ו-3 רישומים. // עמוס גלבוע: כמה איפיונים למצב באזור. // י"ז: אביב 2020 ימי הקורונה. שמפו. // ד"ר גדעון בן דרור: מגיפת הקורונה תשנה את העולם? לא בטוח. // יואל נץ: במופלא ממך אל תחקור! // אורי הייטנר: 1. לזיכרו של גילי אבוחצירה. 2. צרור הערות 29.4.20. // "לאסוף רסיסים" לתקופה מוגבלת – צפייה חינם בסרט באינטרנט! // מנחם רהט: חב"ד והציונות: 'שונאים, סיפור אהבה'. // משה גרנות: היגדי ההגדה. // יוסף קיסטר: האידיאולוגיה הציונית של אב"א אחימאיר. // חנה סמוכה מושיוב: המנקה. // אסתר ראב: שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי. // ראובן שוהם: דיוקן ה"אני" כ"אדם עליון" ב"קמשונים". // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית) [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930 נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספריה הציונית. על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ח. [המשך]. // ממקורות הש"י.

אסתר ראב (1894-1981). זה השיר האחרון מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922), שיר הסוגר את הספר.

הדיוקן של הוברמן המופיע בספר הוא מעשה ידי אסתר ראב. ב"קמשונים" ישנם עוד שני רישומי נוף מעשה ידיה:

שתי המדינות שנפגעו הכי קשה מהקורונה הן איראן ותורכיה. לעומת זאת מדינות ערב לא נפגעו קשה. אבל, מדינות ערב העשירות נפגעו קשות מירידת מחירי הנפט הדרסטית וזה משפיע מצידו לרעה על המדינות העניות. איראן ממשיכה "בעסקים כרגיל" בקידום האינטרס האימפריאלי שלה. והפלסטינים מאשימים אותנו בהפצת הקורונה, ובעזה מוסיפים גם איומים.

אנחנו עוד לא יודעים הכול על הנגיף המכה בכל העולם. כל "שני וחמישי" מתפרסמים מחקרים הנוגדים אחד את השני, ומכל עבר צצים פרופסורים מומחים, וכמיספרם כך מספר הדעות וההצעות. אנחנו אפילו מתבשרים שלא יימצא חיסון לנגיף הזה, וספקולציות על מזימה סינית פורחות כפטריות. בו-בזמן אנו מוצפים בשטף אדיר של תחזיות מכל הסוגים והמינים על איך ייראה העולם אחרי הקורונה, תרחישים, מקרים שואתיים. הכול כיד הדמיון הטובה. ולזכור שרק לפני כמה שנים העולם הנאור שלנו השתבח בכך שבא הקץ לרעב ,למלחמות ולמגפות שהיו מנת חלקו בעבר ועכשיו הגיע הזמן להילחם בזיקנה ולהשתדרג לדרגת אֵלים.

עניינו של מאמר זה לא לעסוק "במה יהיה", אלא יותר בכמה מאפיינים עכשוויים של האזור שלנו והסביבה הקרובה

נתחיל בקורונה. התופעה הבולטת ביותר היא ששתי מדינות גדולות נפגעו הכי קשה מהנגיף: איראן ותורכיה, עם כמות גדולה של מתים. שתיהן מוסלמיות אך לא ערביות. לעומת זאת המדינות הערביות, ובכללן מדינה גדולה כמו מצרים, נפגעו הרבה פחות קשה. כולן מדינות מוסלמיות סוניות. אומנם אין לסמוך על המיספרים שמפרסמות המדינות הללו, אך גם על המיספרים של איראן ותורכיה אין לסמוך.

מה שברור הוא שבמדינות הערביות לא היתה עד עכשיו הידבקות המונית, ושום קטסטרופה לא קרתה במחנות הפליטים. והשאלה הגדולה היא: למה?

יש בעולם הערבי שפע של גורמים שצריכים היו לכאורה לגרום להידבקויות המונית ולהרבה מתים: המיבנה החמולתי וההתגוררות בבית אחד גדול עם הרבה מאוד נפשות. הצטופפות במסגדים. מערכת בריאות לקויה בכל המרכיבים. משילות נמוכה של המשטרים, חוסר אמון האוכלוסייה במשטר, ומידת צייתנות נמוכה של האוכלוסייה. אכן האוכלוסיות במדינות ערב הן צעירות (כמעט 50 אחוזים) ומיספר הקשישים הוא מועט, אך עדיין אין בכך הסבר משביע רצון. למה יש כמות הדבקות רבה בבני ברק, למשל, ולא במחנה פליטים בעזה שהצפיפות בו היא איומה?

אין לי תשובה טובה לכך. נחכה ונראה מה יקרה אחרי הרמדאן.

בו בזמן, כל מדינות ערב העשירות, מדינות הנפט, נפגעו אנושות בגלל ירידת המחירים הדרסטית של הנפט. מדובר בעיקר בסעודיה ובנסיכויות המפרץ. הן לא מייצאות מוצרי היי טק. רק נפט. המשמעות היא ירידה ברזרבות הכספיות שלהן, בתקציבים ובהשפעה המדינית. וזה משפיע מיידית לרעה על מדינות ערב העניות, כמו ירדן ומצרים, הזקוקות תמיד לסיוע הכספי של העשירות ולכספים שמעבירים האזרחים שלהן, העובדים במדינות העשירות. מצרים מפסידה הרבה מהכנסות תעלת סואץ (מעט אוניות עוברות), וכמובן מעצירת התיירות.

ומהערביות לאיראן השיעית. מה שאנו עדים לה היא התופעה הבולטת הבאה: למרות מכת הקורונה הקשה, למרות הסנקציות האמריקאיות הקשות, למרות ירידת מחירי הנפט, איראן ממשיכה ב"עסקים כרגיל": היא ממשיכה לנסות ולהזרים ציוד לחיזבאללה בלבנון, היא לא מקטינה את כוחות המליציות בסוריה ואת חתירתה לרכוש השפעה חזקה על אסד מול הרוסים. היא ממשיכה להפעיל את המליציות בעיראק נגד בסיסים אמריקאים, והיא מתגרה במפרץ הפרסי מול אוניות מלחמה אמריקאיות. ממשיכה במסלול של הפרת הסכם הגרעין למרכיביו השונים, וככל הנראה שלחה לווין צבאי לחלל. כל זה מעיד על העדיפות העליונה שהמשטר הנוכחי מקנה לאינטרס האימפריאלי שלו.

ולשכנים שלנו (עזה עם 17 נדבקים והרשות עם כמה מאות). התופעה הבולטת: גם כשיש מאבק משותף באוייב משותף, עומק העוינות הפלסטינית מונע שיתוף פעולה ישיר. מה שיש הוא סיוע ישראלי, כשהוא מלווה במסע הסתה פלסטיני נגד ישראל בנוסח המוכר של ימי "המגיפה השחורה באירופה: היהודים הם שהביאו את הקורונה, הם אלו שיורקים בכוונה על מכוניות פלסטינאיות, ועוד כהנה וכהנה, וזאת מפי בכירי הרשות הפלסטינית. בעזה המסע האנטישמי הזה מלווה גם באיומים. רק להתפלל שלא תקרה קטסטרופה במחנה פליטים בעזה.

הסכנה הקונקרטית הפוטנציאלית לישראל היא לכן מהדרום, מעזה. הסכנה אסטרטגית נשארת איראן וחיזבאללה.

בתקופת שהותי בירושלים ללמוד מדיצינה, יצא לי להכיר בהזדמנויות שונות מיני טיפוסים מעניינים. סיפורים ואגדות ששמעתי מהם עדיין בזיכרוני, ומדי פעם אני מעלה אותם עם חיוך.

אחד מהם היה איש מופלא עם מעט מוזרות, מוכשר בלימודים וגם נעים הליכות ומלא ידיעות כרימון. עלה לירושלים ללמוד מזרחנות ושפות שמיות. בין היתר למד פרסית, וכל כך התעמק בה עד שידע לדקלם כמה סיפורים קלאסיים בשפה זו בעל פה.

סיפור אחד שסיפר לנו היה שאיש אחד הלך בשוק וראה רוכל יושב באיזו פינה ומכריז בקול על מרכולתו: "בשר, בשר, בשר."

משהתקרב אליו הבחין שהמוכר יושב מול סל גדול ובו גושי חבילות עטופות בבצק. הוא שאל את הרוכל: "אם אין כאן עניין של רמאות למה אתה מסתיר את הבשר ועוטף אותו בבצק?"

מאז הפכה המימרה הזו אצלנו לפתגם שנאמר כאשר מדובר בעניין שנראה חשוד.

את זה שמעתי מאבי עליו השלום הרבה פעמים עוד מילדותי. גם סיפרתי זאת במשפחתי שוב ושוב כך שזה הופנם אצל כולם. חזרנו על זה בכל הזדמנות נאותה בה נתקלנו ב"קלקול", עניין שלא מתקבל על הדעת ומריח משקרנות.

יום אחד סרה אשתי לגלנטריה אשר בקרבת מקום מגורינו לקנות שמפו. המוכר שלף לה מעל אחד המדפים שפופרת ירקרקה ובזריזות עטף אותה באריזת עיתון. זה היה פלא בעיניה, יען כי המוכר הזה מעולם לא נהג לעטוף או לארוז שום מצרך שנקנה ממנו, כנראה למען החיסכון בדברי אריזה.

מיד היא נזכרה בפתגם שלעיל וחשבה שאם אין כאן משהו חשוד למה זה יעטוף ויארוז דווקא היום את השמפו?

לפני ששילמה את התמורה עשתה קונטרה-ליפוף והסירה את האריזה מהחבילה. והנה שפופרת השמפו נמצאה ללא מכסה.

"אה, סליחה, סליחה, לא שמתי לב. הנה שפופרת אחרת..."

עד כאן היה המשל, והנמשל הוא מענייני דיומא: שאלת תם בהמשך לנאמר לעיל:

אם אין עסקאות אפלות ודברים שיש להסתיר מעין רואה, למה הסודיות בכל הקשור בוועדות לבחירת שופטים?

הוא שנאמר – "אָגָר חִילָה נָאדָארִי צָ'ארָה לַפְלַף מִיקוּנִי?*"

* האמרה הזו מופיעה בסיפור קלאסי של התרבות הפרסית. ציינתי שחברי שלמד שפות שמיות באוניברסיטה העברית למד את הסיפור במקורו הפרסי בעל פה ודיקלמו בפנינו מדי פעם. עוד לפני כן היה הפתגם שגור בפי יהודי בגדאד וגם בפי אבי.

אנשים אומרים ומאמרים נכתבים – העולם השתנה. כבר לא יהיה אותו דבר. מגפת הקורונה תשנה כל דבר. ואני כופר בכך.

אנשים אומרים זאת כי הם נמצאים בחוסר ודאות. אפילו בפאניקה. שהרי כולנו סוגדים למדע. לרפואה, לטכנולוגיה. לניתוחים המתבצעים ברובוטיקה. והנה בא נגיף קטן וממזרי, שוטף את העולם, מכניס את כולם לבידוד, ועושה צחוק מהמדענים, מהפרופסורים, מחברות הפארמה הגדולות. והכל נעצר, וחברות תעופה מקורקעות ובתי מלון ריקים.

אולם כל עוד מדובר במדינות מערביות, וגם מזרחיות, מודרניות, המבוססות על קפיטליזם, על גלובליזציה, על שווקים פתוחים, על הון ענק שמפעיל בורסות של כסף, מוצרים, ומזון – וכולנו נמצאים ב"עולם שטוח" עם תקשורת מפותחת – העולם יתאושש לאט אבל יתאושש, כפי שקרה לא מזמן במשבר הכלכלי ב-2008. אולי יהיו שינויים של יותר עבודה מהבית, מדברים על למידה מרחוק בחינוך (אשר כבר מתגלים חסרונותיה), אבל לא יהיו מהפכי משק ושוק חדשים, ותוך זמן קצר ימצאו את התרופות והחיסונים, ונמשיך לרוץ אחרי מה שהעולם המודרני מציע לנו, לטוב ולרע.

הקורונה מציבה אתגר ענק בפני המדע, הטכנולוגיה. מומחי הרפואה, הגלובליזציה ו"העולם השטוח" כאשר נגיף קטן, בן משפחה של השפעת, עושה צחוק מכולנו. המצב חמור יותר במבט-על הוליסטי יותר.

בשנת 1998כתב ד'ר ספנסר ג'ונסון את הספר – "מי הזיז את הגבינה שלי", וקרא תיגר על ההתמודדות עם שינויים. בשנת 2011 כתב הכלכלן/הפסיכולוג נסים ניקולס טאלב את ספרו הידוע – "הברבור השחור" שהוכיח שבכל ארגון או מדינה יש כשל מובנה, פגם יסודי, אשר ההנהגות לא שמות לב לו, ונגרם נזק גדול למערכת כאשר הנזק קורה. בשנת 2014 זכה בפרס נובל לכלכלה הפסיכולוג פרופ' דן כהנמן (עם שותפו פרופ' עמוס טברסקי) על מחקר המוכיח שאין אפשרות לקבלת החלטות רציונליות (אלא אינטואיטיביות), והמודעות לכך היא חלק מהדרך לפתרון נכון.

לכן הרישא של הפוסט הזה מקבלת חיזוק רב מהמחקרים שהוזכרו לעיל, וכמדומני שיש לחייב מנהיגים ונבחרי ציבור לקרוא ספרים אלה שכן המנהיגים נמצאים רוב הזמן בשיגרה של קיבעון מחשבתי.

בעידן, בו היה הדבר מותר עדיין, התקבצה חבורה של חכמים, נאורים ומדופלמים שישבו על מדוכת סודות החיים והעמיקו בשרעפיהם. לפתע הבזיק במוחו של מי מהם רעיון: הבה, אמר, נשנס מותניים ונרכיב באורח מלאכותי תא חי מן היסודות הדוממים שבטבע.

שמעו לו ונענו לו: הצטיידו בננו-מיקרוסקופים, בננו-מאזניים ובננו-טכנולוגיה אחרת; נטלו תא מן החי, ניתחו ובחנו אותו לפני ולפנים ומכל הצדדים. מיפו אותו לפרטי פרטיו עד למיקומו של אחרון האטומים בו.

כעת נטלו מן היסודות המצויים בטבע והרכיבו תא שיהיה זהה לו לחלוטין. לכששלמה מלאכתם החלו להפוך בו בתא הזה כה וכה, וכה וכה, ושוב כה וכה, משתדלים בכל כוחם להפיח בו רוח חיים.

אלא שמעשה שטן, כל מאמציהם לא העלו לבסוף אלא נגיף הידוע בשם קורונה.

ותושבי רצועת עזה שנעזרו בנו בתקופת הקורונה,

בחודשיים האחרונים אני מרבה בקיום ישיבות ופגישות בזום, אבל היום [28.4] חוויתי חוויה יוצאת דופן – אזכרה בזום. אזכרה לגילי אבוחצירה, חניך שלי בגרעין "טל" לאורטל, שלפני 33 נהרג בשנתו מפליטת כדור של חייל במחלקה שלו, במוצב מצפ"ש על החרמון.

האזכרה היתה מרגשת מאוד. חלקה הראשון קטעי קריאה והספדים, וחלקה השני שיח רעים. בחלק השני סיפרתי על היום המר והנמהר שבו קיבלתי את בשורת האיוב ואת השבוע שאחריו. הייתי אז מזכיר צעיר של קיבוץ אורטל, בתחילת הדרך. אבל באותו שבוע הנחתי את כל ענייני התפקיד בצד, וחזרתי למעשה להיות שוב המדריך של גרעין "טל" האבל.

שני דברים ריגשו אותי במיוחד. גל אבוחצירה, אחיינו של גיל, ניגן את השיר "פרח". וזוהר, בן הגרעין של גילי, הציג תמונות מסופת השלגים באותו יום במצפ"ש, שבעטיה אי אפשר היה להנחית במקום מסוק, ואולי אולי להציל אותו.

את ההספד על גילי, שכתבתי שלושה שבועות אחרי נפילתו לחוברת הזיכרון שהוצאנו ליום השלושים, סיימתי במילים: "כולנו נשארנו מיותמים כאילו נכרת איבר מגופנו. אין ניחומים על האבדה הנוראה הזאת. אנו נמשיך הלאה בדרכנו, אך תמיד תישאר בלבנו צלקת, תמיד נישא עמנו את זכרו של גילי – הטברייני החייכן, העקשן והחרוץ – גילי אוהב החיים."

הצהרה כזו והתחייבות כזו, בצל האבל הטרי והתדהמה מנפילתו של עלם צעיר כל כך, אופיינית אולי לאדם בן 24, ואינה משקפת בהכרח את מה שיחוש בעוד עשור, עשרים או שלושים שנה. אבל שלושים ושלוש שנים מאוחר יותר, אני יכול להעיד על הן על עצמי והן על חבריו של גילי לגרעין "טל", שאכן אנו נושאים עמנו תמיד את זיכרו.

פעמיים בשנה אני מציין את זכרו של גילי. בכל שנה אני משתתף באזכרה ואח"כ עולה לבית משפחת אבוחצירה. וביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנו מזכירים את גילי ואת שאר חללי אורטל, בטקס באורטל. אנו קוראים בכל שנה דברים לזיכרו – לעתים דברים חדשים ולעתים דברים שנכתבו זמן קצר אחרי לכתו. משפחת אבוחצירה מתייצבת בהרכב מלא לטקס ואורטל היא חלק מעולמה. ולמחרת, שמו של גילי מוזכר בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא, לצד האנדרטה שבה חקוק בסלע שמו של גילי, בין שאר שמותיהם של החללים מיישובי הגולן. אני מוזמן לשמחות המשפחתיות של משפחת אבוחצירה ומזמין אותם לשמחותיי ולהבדיל, אנו נפגשים גם בימי אבל; במותו של לוליק לפני שנתיים ובמות אבי השנה.

אבל זיכרו של גילי מלווה אותי לא רק בימי הזיכרון ובהכנות להם, אלא באמת, לאורך השנה. אני מרבה להיזכר בו ולחשוב עליו ועל ההחמצה הגדולה שבמותו בגיל צעיר כל כך. ומה שתמיד מזכיר לי את גילי, זו הכינרת, אהבתו הגדולה. גילי חי את הכינרת, את צופי ים טבריה שהיו ביתו השני אם לא הראשון, את תחביבו העיקרי – הגלישה. ובכל פעם שאני עובר ליד הכינרת, אני חושב על גילי. כאשר הכינרת הגיעה לפני שנתיים לשפל חסר תקדים לאחר חמש שנות בצורת, חשבתי על כך שנחסך מגילי לחוות את המראה המדכא. ובשנתיים האחרונות, ברוכות הגשמים, שבהן הכינרת התמלאה עד גדותיה, אני חושב על גילי, כמה היה מתרונן למראה המלבב הזה וכמה חבל שהוא מחמיץ אותו.

כאשר מדברים על הכינרת הגואה, נקודת ההשוואה היא תמיד לחורף 1992, שבו נפתח סכר דגניה. באורטל, חורף 92' הוא מיתולוגיה מקומית על סופות השלגים שלא היו כדוגמתן לפני כן ואחרי כן. באחת מהופעות הבר-מצווה, הילדים ירדו על "זקני אורטל" שנסחפים בזיכרונות והגזמות על האירוע הפרה-היסטורי. כי זה באמת היה מזמן. אבל גם את חורף 92' גילי לא חווה. וזה בלתי נתפס לחשוב כמה זמן חלף מאז, כאשר הילדים שלנו כבר גדולים מגילי ואנו מבוגרים מגילם של מרים ולוליק כשגילי נהרג. הוא נשאר בן 19 והיום הגיל שלי הוא פי שלושה מגילו בנפילתו. אבל העובדה, שאינה מובנת מאליה, עד כמה זיכרו מלווה אותנו ועד כמה אנחנו חיים אותו, כל כך הרבה שנים לאחר מכן, מעידה בראש ובראשונה על אישיותו של גילי, כמה אהבנו אותו, אך גם על משפחתו החמה שהייתה חלק מאתנו וגם עליכם, חבריו של גילי לגרעין "טל".

גילי היה בעבורי חניך וחבר. היה לנו קשר מיוחד בכל השנתיים שהדרכתי אתכם וגם בשנה שלאחר מכן, עד מותו. כמעט לפני כל פעולה בטבריה, נסעתי לביתו של גילי, שהיה הבסיס שלי בטבריה. לפעמים ישבתי בביתו בשעה שקבענו, אבל הוא גלש בכינרת ושכח את עצמו. גילי ארגן אירועים של הגרעין, כמו אירוח כל המסגרת בשבט צופי-ים, כמו אירוע של הגרעין בסוף י"ב לחוף הכינרת עם סקי מים וטיול סוסים וכמובן הרפסודיה הבלתי נשכחת. בהכנת כל האירועים הללו עבדתי בצמוד לגילי, אבל עד כמה סמכתי עליו תעיד העובדה שהוא היה מפקד הרפסודיה, ובאותו יום נסעתי ליום מילואים – אימון חד-יומי. ובטחתי בו לחלוטין שימלא את המשימה בצורה המושלמת, כפי שאכן היה וכפי שסיפרתם לי כולכם כאשר הגעתי לעת ערב אליכם לכינרת. גילי היה שרוף על הגרעין ועל אורטל. הוא הראשון שחתם לנח"ל, בלי היסוסים, ופעל לשכנע את חבריו ללכת בדרכו. והוא דיבר בהתלהבות על תוכניותיו להגשים באורטל, ועל כך שיהיה הקיבוצניק הראשון שהוא גולש גלים מקצוען.

שלושה חודשים אחרי מותו של גילי, ערכנו באורטל אירוע לזכרו. באירוע שרנו את שירו של נתן יונתן "החול יזכור".

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות וניקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל ליבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים." ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תוכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) היתה התנגדות חריפה לתוכנית. טענתם היתה שזו בכייה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם היתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תוכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכול נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המיסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאוייב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל יידע מצפוננו שקט." (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגירסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסייה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האוייב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על [פי] טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בליבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות – על "טבח" שלא היה ולא נברא, [על כך] כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן," כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו.

ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם?

האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ?

אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית," וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה, מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים... 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. אופס. 18 יחידות.

למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המיסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המיסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המיסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמיים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא ייתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכול רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם, כסיעה עצמאית, ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון היתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, היתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה היתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית.

ההתערבות הזאת היתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בו שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) – היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק – להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון: גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמיספר הנופלים בקרבות קולה היה רב יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

לתקופה מוגבלת – צפייה חינם בסרט באינטרנט!

ביום הזיכרון ולקראת יום העצמאות, אנו שמחות לאפשר לציבור הרחב לצפות, לזמן מוגבל, בסרט שלנו "לאסוף רסיסים" חינם באינטרנט.

בסרט, המציג זיכרונות אישיים מהאירועים המכוננים, הדרמטיים והטרגיים של קבוצת ילדים, שגדלו בשכונת קרית שמואל בירושלים בשלהי המנדט הבריטי ובמלחמת העצמאות (1947-1949). משולב תיעוד נדיר ויוצא דופן של הורי הילדים.

הסרט זכה לביקורות מצוינות כאשר הוצג בסינמטקים ובמקומות רבים נוספים בשנה וחצי האחרונות, כאשר אלפים צפו בסרט בהתרגשות רבה.

אנו היוצרות – האחיות לבית פרקש, רותי וליאורה – נשמח לקיים שיחה ב-zoom, עם קהל הצופים לאחר הצפייה, במועד שייקבע בהמשך. מי שמעוניין להשתתף בשיחה כזו, או להשאיר תגובה לסרט, ישלח אלינו בווטסאפ שם ומיספר טלפון בו נוכל להודיעכם על מועד השיחה עימנו, היוצרות, וחלק מהמשתתפים בסרט.

תודה על שיתוף והעברת ההודעה לבני משפחה וחברים!

המורכבות של מערכת היחסים שבין חב"ד למדינה הציונית,

מזכירה את הדיאלקטיקה של בשביס-זינגר: 'שונאים, סיפור אהבה'

אז זהו. ביה"ד של רבני חב"ד ניצח את פעילת חב"ד חני ליפשיץ, מקטמנדו. היא נכנעה לדרישה התקיפה, הבלתי מנומסת, שלא לומר המאפיוזית, שדרשה ממנה שלא להשתתף בטקס המרגש של הדלקת משואות יום העצמאות.

ליבה של חני נקרע בקירבה. "אין הדבר תלוי בי," הסבירה בכאב לרבבות הישראלים והאחרים שנהנו מתמיכתה הלבבית, מאז הגיעה עם בעלה חזקי לקטמנדו, לפני 20 שנה. חני וחזקי זכורים לטוב ככאלה שתמיד סיפקו עצה ותושייה, ערכו סעודות שבת חגיגיות, ניהלו ארוחות ליל סדר המוניות, הפעילו בית כנסת קבוע, והפעילו 'אי של יהדות' בבירת נפאל, מעשה ידיהם להתפאר. וכמובן חילצו ישראלים שנקלעו למצוקה, ואם צריך היה להיעזר בהלוואה חיונית, גם היא ניתנה ע"י חני וחזקי. והכל נעשה ברוח טובה של אהבת ישראל אמיתית. חני וחזקי, הורים לשישה ועוד ילד נפאלי מאומץ, הם מלאכי הפלא מקטמנדו, שהגיעו לכל מקום ברחבי נפאל, שנוכחותם נעשתה חיונית בו. "אין הדבר תלוי בי," התנצלה, והמבין הבין: לא אני היא זו שירקה לךְ, מדינת ישראל, בפרצוף.

רבים ניסו לפענח את פשר האיסור. חב"ד? והרי הם גדולי אוהבי ישראל. תראו את מאות השליחים בעולם. הרי בכל חור נידח בטוח שיימצאו שני דברים: חב"ד'ניק וקוקה קולה. תראו את מבצעי חנוכה ופורים וראש השנה ועוד במחנות צה"ל ובחוצות הערים השונות.

דוברי חב"ד הזדרזו להסביר שהחסידות שרויה באבל עקב הסתלקות אנשיה מחמת הקורונה. אחת 'הבינה' שהסיבה היא חילוניותה של המדינה. אחרים הסבירו שהדלקת המשואה תזיק לפעילות חב"ד במדינות כמו איראן (מה שלא נכון: היא אינה פועלת באיראן), מרוקו וכו'.

אלא שכל הטיעונים הללו אינם מחזיקים מים. הבל הבלים ורעות רוח. מסך עשן להסתרת הסיבה האמיתית: חב"ד לא מסוגלת להוציא מפיה את שלוש המלים הנאמרות בפי מדליקי המשואות ומתמצתות את ניצחונה של הציונות: "לתפארת מדינת ישראל".

במלים אחרות: חב"ד אינה מכירה, אידיאולוגית ותיאולוגית, במדינה הציונית. נקודה. חב"ד היא אופוזיציה מוחלטת לציונות. בעוד שתמצית האידיאולוגיה הציונית הינה 'שלילת הגלות', ראיית הגלות כחרפה לאומית ומצב לא טבעי, שיש לתקנו על ידי קיבוץ הגלויות בארץ ישראל –סבורה חב"ד בדיוק להיפך: היא 'מקדשת' את הגלות, רואה בה את 'מצבו הטבעי' של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות, וזה אמור להימשך עד בוא המשיח. רק הוא יחלצנו מבור הגלות.

השאלה היא גאולה עכשיו, במו ידינו, או גלות עכשיו עד שיבוא המשיח, ולא רגע אחד לפני כן. לכן נשלחים ה'שלוחים' לקצווי תבל, לתחזק את יהדות הגולה, עד בוא המשיח, במהרה בימינו. לכן משתקעים השלוחים במקומותיהם ואינם רשאים לנטוש את משמרתם לעולם, שהרי המשיח, כידוע, או-טו-טו מגיע, עפ"י שקבע הרמב"ם בעקרון ה-י"ב מבין שלושה עשר העיקרים: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא."

(בהערת ביניים נציין, שכל רבדי היהדות האורתודוקסית מאמצים אל ליבם את כל 13 העיקרים, כולל העיקר ה-12, אבל מבחינת הציונות הדתית בפרט והציונות בכלל, לא אמור עיקרון זה להפריע ליישום משימת קיבוץ הגלויות בזמננו ובמו ידינו, כדי להכין את הקרקע לביאת המשיח; ובמילים אחרות: קיבוץ הגלויות טרם המהלך הקוסמי של בוא המשיח, לא יעכב את בואו. וההיפך מכך בחב"ד – הם חוששים שהמהלכים הללו, כשהם נעשים בידי אדם, עלולים לעכב את בוא הגאולה המשיחית השלימה).

הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד שביטא עמדה זו היה האדמו"ר האמצעי (השני בשושלת) שאמר, כשהחלו הדיבורים על עלייה לארץ ובניינה: "לא מרצוננו גלינו, ולא בכוחותינו אנו נשוב. אבינו מלכנו היגלנו והוא יתברך יגאלנו."

אולם האדמו"ר החמישי, הרש"ב, היה חריף ממנו והתייצב במעמד של ניגוד לציונות. לפני 120 שנה הוא כתב באחת מאגרותיו: "העולה על רוחם של הציונים, להתאסף ולהיקבץ בכוח עצמם – היה לא תהיה! כל התוקף והעוז שלהם וריבוי התחבולות וההתאמצות לא יועיל ולא יצליחו נגד רצון ה', וכלבוש יחליפו ריבוי רעיונות והצעות, ועצת ה' היא תקום, והוא לבדו יאספנו ויקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ." (אגרות הקודש ע' 222, 292).

בחצי הלצה סיפרו שבימים אלה שבהם חוגגת המדינה את כניסתה לשנתה ה-73, נשאל חב"דניק כיצד הוא מתרץ את העובדה שבניגוד לתחזית הרש"ב לפני 120 שנה שהציונים לא יצליחו להקים מדינה, קמה המדינה והיא חיה וקיימת תודה לאל, וזכתה להישגים בינלאומיים כבירים, משגשגת ועושה חייל.

השיב החב"דניק בלא היסוס: "זה רק נדמה לנו שיש כאן מדינה. אם הרבי הרש"ב קבע שלא תהיה, לא שייך לומר שהוא טעה. כל מה שאנו רואים זה רק בעיני בשר ודם, תעתוע בלבד."

אולם מי שפיתח את הדיאלקטיקה החב"דית, השוללת את המדינה הציונית אבל מחבקת בחום את יהודיה ואת חייליה, הוא האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. אתר חרדי שמנהלו מעריץ את חב"ד ואדמו"רה האחרון הרמ"מ, סיפר על ביקורו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד הישיבות התיכוניות, בלשכת הרבי ב'יחידות'. הרמ"צ נריה שאל, מדוע הרבי אינו חוגג את יום העצמאות.

תשובת הרבי היתה, שהוא חושש לענות, פן אורחו ייפול מהכיסא. אך משהפציר האורח, ניסח הרמ"מ את עמדתו: "חוגג? השאלה הנכונה היא לא למה אני לא חוגג, אלא למה חב"ד לא צמה ביום הזה."

דברים דומים שמע מפיו פרופ' ישראל אלדד ז"ל, כשהעלה בפני הרמ"מ את הנוסחה המקובלת בציונות הדתית שהמדינה היא 'אתחלתא דגאולה', 'יסוד כיסא ה' בעולם'. על פי עדות בנו פרופ' אריה אלדד, שנכח במפגש, הרבי הלם באגרופו על השולחן, ופסק חד משמעית: "הרב קוק טעה." רבנים בחב"ד לקחו את זה הלאה וטענו כי מדינת ישראל "מעכבת את הגאולה."

האיבה לציונות באה לידי ביטוי בעיקר בכתבים הפנימיים של חב"ד, שאינם נחשפים בציבור. אחד האידיאולוגים המובהקים של חב"ד, אוריאל צימר ז"ל, סיפר שהרמ"מ עצמו גילה לו, שאישי ציבור וח"כים חרדיים, ביקשו ממנו, שיורה לצימר לחדול מכתיבתו הארסית כנגד הציונות, אך עמדתו היתה שדווקא יש להרבות בכתיבה בכיוון זה. אפילו עסקני חב"ד בישראל, סיפר הרמ"מ, התרעמו על פירסומיו הפוגעניים נגד הציונות, והרמ"מ השיב: "לא רק שניחא לי בפירסומים, אלא זו הוראה מפורשת מצידי לפרסם."

מצד שני, חב"ד מושיטה יד חמה לכל יהודי, גם אם הוא ציוני מושבע. נוצרה אפוא מערכת יחסים דואלית של 'שונאים: סיפור אהבה'. כן ולא. גם וגם. דיאלקטיקה קלאסית. לחשוב דבר אחד ולהתבטא אחרת כלפי חוץ: העלמת האמת, עבודה בעיניים.

גיליון 1231 של עיתון 'כפר חב"ד' ניסח זאת כך: "גם אם שלילת הציונות תואמת לחלוטין את משנתו של הרבי, אין מקום לפרסמה, כשם שאדם נורמלי לא יפרסם ב'ניו יורק טיימס' את מה שנאמר בספר התניא (ספר היסוד של חב"ד, שכתב הרבי הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי) על הנפש הבהמית של אומות העולם."

בסופו של דבר, העובדות הן, שבבתי הכנסת של חב"ד מחרימים את התפילה לשלום המדינה; שחב"ד מדירה רגליה משירת ההימנון הלאומי 'התקווה'; שדגל המדינה לעולם לא יונף בחב"ד; שיום העצמאות לא מוזכר בלוחות השנה של חב"ד (וכבר אירע שבארה"ב הושמדה מהדורה שלימה שהוזמנה, משנתגלה שהמדפיס ציין בלוח את יום העצמאות של מדינת ישראל); ששום רב חב"די שמוכן להופיע בכל עת בבתי הספר כדי להפיץ יידישקייט, לא יסכים לשוחח עם התלמידים בעניין יום העצמאות, או להשתתף בטקס בית ספרי לרגל היום; וזה גם היחס לטקס הממלכתי לציון חגה של המדינה הציונית, שהינו בעיני חב"ד פסול בתכלית.

את סדר הפסח מקיימים כמעט כל היהודים – דתיים וחילוניים, ועל הרוב מקיימים את הטקס המפורט בהגדה כלשונו, וכל כך למה? משום שזה טקס פנים-משפחתי, שבו משתתפים גדולים וקטנים, והוא תלוי במידה רבה במסורת המיוחדת שקיבלו המשפחות השונות מדורי דורות. השירים המסורתיים, שתיית ארבע כוסות, קערת הפסח, הכוס לאליהו, ארבע קושיות – כל אלה מרנינים את הלב, בעיקר ליבם של הילדים, וגורמים לחוויה מהנה לכל המשתתפים. ברור שהטקס הביתי, המשפחתי, שונה במהלכו מהמעמד המוקפד בתפילות שבבתי הכנסת, שם, על הרוב מבקרים החילונים, אם בכלל, רק בראש השנה וביום כיפור.

האווירה השמחה, שטקסים ביתיים אלה משרים על המשתתפים בהם, גורמת להתעלמות מהמסרים השנויים במחלוקת המשתמעים מטקסט ההגדה, והרי קצת דוגמאות:

ברכת בורא פרי הגפן מסתיימת בהיגד די מקומם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון... כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים."

במה בדיוק באה לידי ביטוי בחירת עם ישראל? הרי חווינו פגעים מזעזעים לאורך ההיסטוריה! האל הבטיח לאברם "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעך יימנה" (בראשית י"ג 16). אם כוונת הכתוב לכל צאצאי אברהם, הרי שהברכה הזאת התקיימה, אבל היא חלה על שונאי ישראל. ואם בחירת ישראל באה לידי ביטוי בכך שהוא קיבל מהשמיים את מצוות התורה, הרי שכאן מדובר בתקלה ענקית שנגרמה לעם שלנו, כי הרי לא ניתן לקיים בשום אופן את המצוות האלה ולשרוד כפרט, כאומה וכמדינה, ולכן, היהודים מצאו לנכון לברוח מהמולדת כדי שהיא לא תקיא אותנו כפי שהאל הבטיח (ויקרא י"ח 28, כ' 22). בחירת ישראל היא מוסכמה אמונית חסרת כל בסיס עובדתי. ושלא נשלה את עצמנו – הגאונים הרבים שיצאו מעמנו, הגיעו למה שהגיעו לא בזכות "אתה בחרתנו", ולא בזכות מצוות התורה, אלא אדרבה, בזכות הפריצה מכבלי הדת אל הנאורות.

בהמשך מצוינת החובה לספר ביציאת מצרים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים," שהרי השיעבוד שממנו נושעו בני ישראל, כביכול, נגלה לאברם כבר בברית בין הבתרים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה."

נניח לפירכה האמונית שנמצאת בכתוב זה (ידיעת העתיד סותרת הרי את הבחירה החופשית, שהיא יסוד האמונה שבגללו יש חובה לקיים מצוות), אבל באמת אין הרי שום ראיה שבני ישראל ירדו מצרימה, ובוודאי לא ששהו שם ארבע מאות שנה. בממלכה המצרית היה תיעוד מדוקדק של כל אירוע, ולא ייתכן ש-600,000 גברים, לבד מנשים, ילדים וזקנים (כלומר, בסך הכול כ-3 מיליון בני אדם!) – עזבו את מצרים, ואין לכך כל תיעוד! וכיצד היו אמורים מיליונים אלה להתקיים במדבר ארבעים שנה?

איך בדיוק נוצר המיתוס המופרך הזה, שבזכותו אנחנו מקיימים את הטקס המשפחתי, סדר הפסח?

אחת ההשערות היא שלאחר מותו של אחנתון (הוא אמנחותפ הרביעי, תחילת המאה ה-14 לפני הספירה), בנו, תות-ענח-אמון, ביטל את אמונתו של אביו לאתון, אל השמש, וחזר אל הפנתיאון המצרי הקדום כשבראשו האל אמון. העיר שאחנתון בנה לכבוד האל שלו – נהרסה, והכוהנים של האל אתון ברחו מהמקום למדבר כדי שלא יירצחו על ידי המשטר הדתי החדש-ישן. בראשם של כוהנים אלה עמד כהן ששמו דומה לשמו של משה, שהרי השם "משה" הוא וריאציה עברית לשם המצרי "מוסי", שפירושו בן, המופיע בשמות רבים מפרעוני מצרים, כגון "תחותמוסי". האטימולוגיה המקראית לשם "משה" היא רעועה לחלוטין: בת פרעה קוראת לילד שמצאה בתיבה בשם משה "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' 10), כביכול בת פרעה ידעה עברית, ואם ידעה, מדוע לקרוא לו משה, ולא משוי?

ייתכן שכוהני אחתאתון, שברחו מאימת השלטון החדש והגיעו לארץ כנען, הפכו לשבט העובדים בקודש בעם ישראל, הלא הם הלויים שאין להם נחלה. שבט זה, שכנראה רק הם הגיעו לארץ כנען ממצרים, יצרו את המיתוס שכל עם ישראל הגיע משם לארץ כנען, ודרשו לספר על כך ולחגוג את הפסח. זאת, כמובן השערה בלבד, אבל היא יותר הגיונית מהמיתוס המקראי על יציאת מצרים, שהגדת הפסח משבחת ומהללת אותה.

לאחר איזכור ההבטחה של האל לאברם בברית בין הבתרים, מופיע היגד מופרך נוסף: "והיא (ההבטחה) שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך מצילנו מידם."

מתי בדיוק האל הציל אותנו? האם בימי שלמנאסר מלך אשור שהגלה את ממלכת ישראל? האם בימי נבוכדנאצר שהחריב את המקדש והִגלה את בני ישראל לבבל? שמא בימי טיטוס, בימי אדריאנוס? בימי גזירות אשכנז, בימי פרדיננד ואיזבלה? בימי פרעות ת"ח ות"ט? בימי עלילות הדם שפשטו על כל אירופה וגם בלבנט? בימי ה"סופות בנגב"? בימי פרעות פטלורה? בשואה? – חילוני שאיננו מאמין כי המצוות שבתורה ירדו מן השמיים, אינו יכול שלא להתפלץ מן העובדה שלאל (אם יש) חשוב ש-13 מיליון יהודים לא יאכלו שרימפס, אבל שמיליון וחצי ילדים יירצחו במיתות מזוויעות – זה ממש לא איכפת לו!

בהמשך יש רב-שיח מעניין בין החכמים – רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא – כמה מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ועל הים, וכדי שלא נשכח אפילו מכה אחת, רבי יהודה נתן בהם סימנים!

אחרי הכוס השלישית מופיעה תחינה אל האל לנקום בעמים ש"אכלו את יעקב ואת נווהו השמו" הרצון לנקום באוייב אכזר הוא אנושי, אבל קשה להצביע עליו כעל תכונה אנושית נעלה – אפשר להבין את רצון הנקמה בשונאי ישראל, אך המתפלל המקראי (הפסוקים כאן מירמיהו י' 26, תהילים ע"ט 6, איכה ג' 66) דורש את השמדת העמים האליליים:

"שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו... שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'."

האם מתכוון המתפלל להשמיד את הסינים, ההודים והיפנים עובדי האלילים, שמונים מיליארדים! כי הרי עמים אליליים אלה התברכו לרבות כעפר הארץ, ולא בני ישראל כמובטח לאברם (בראשית י"ג 16)? אם כך – המתפלל מטיל על האל משימה לא קלה...

ברור שאיכור יציאה מעבדות לחירות, הגם שמדובר במיתוס, יש בו חיוב ולקח חשוב, ובכך ההגדה ממלאה תפקיד לאומי ואנושי חשוב, וכך לימד אותנו רבנו ברל כצנלסון במאמרו "מקורות לא אכזב" ("במבחן" תרצ"ה), אבל ההיגדים שהזכרתי לעיל רחוקים מלהתיישב עם הקו החיובי הזה. ולא רק זאת, התורה מבהירה למאמינים שהאל אמנם גאל אותם מעבדות למצרים – אבל מדוע? – כדי שנהיה עבדיו שלו! כלומר, לא הפכנו לבני חורין: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם." (ויקרא כ"ה 55).

החברה הקיבוצית שחוללה מהפיכה חברתית, שלא היתה כמוה מעולם, התמודדה עם הכשלים האלה של ההגדה, ויצרה את ההגדה הקיבוצית ששמה דגש על כך שהגאולה האמיתית שאירעה בימינו (שאיננה מיתוס!) – אין ערוך לה בלקח המוסרי וההיסטורי. גאולה זאת היא כולה יצירה אנושית, לאחר שדורות על דורות הוכיחו שאין לסמוך על ישועת האל, ועל פלאי ימות המשיח, אלא בני האדם חייבים לקחת את גורלם בידיהם, וכך לחולל נפלאות.

ההגדות הקיבוציות תיארו את העבדות המודרנית בגלות, ששיאה המזוויע הוא השואה, לכן הם שיבצו בהגדה הקיבוצית את שיר הפרטיזנים. הם הדגישו את מה שהיה חסר ליהדות המסורתית במשך 1800 שנה – הדביקות בקרקע, את שבחיו של הטבע באביב המתעורר כפי שמתואר ביפעה בשיר השירים. הם הדגישו את שבחה של החקלאות, וכן, נתנו ביטוי לרוח הזמן, כשהם מצטטים את ביאליק, דויד פרישמן, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ולא שכחו גם את ביטויי הכמיהה לציון של ר' יהודה הלוי.

ההגדה המסורתית איננה מסמך מקודש, הנוסח הראשוני שלה נקבע על ידי עמרם גאון במאה ה-9, כלומר, אין עליה אפילו ההילה של המשנה והתלמוד, ומאז נוספו לו פיוטים ומזמורים מימי הביניים ואילך. היו הוספות והשמטות (למשל בסידור של ר' סעדיה גאון, שישים שנה אחרי עמרם גאון). יש חשיבות לשמור על הגרעין המסורתי – בעיקר נושא השאיפה לחירות, שאלות הבנים (והבנות!) ותשובה מיתולוגית וגם היסטורית, אבל באמת לא חייבים להסכין עם כל ההיגדים שלה, והדוגמה הקיבוצית יכולה להתוות דרך.

ספרו באנגלית של ההיסטוריון ד"ר פיטר ברגמין (Peter Bergamin), "היווצרות הימין הקיצוני – אב"א אחימאיר והאידיאולוגיה הציונית"

שראה אור באחרונה בלונדון, הוא מחקר פורץ דרך על דמותו של אחד מאבות הציונות, ד"ר אב"א אחימאיר, כמי שיצר את "הימין הקיצוני" והציבו במסגרת הרעיון הציוני.

ההיסטוריון הוא קנדי במוצאו שעשה את מחקרו באוניברסיטת אוקספורד, הממלכה המאוחדת. הריחוק הגיאוגרפי מזירת האירועים בארץ-ישראל וגם עשרות השנים שחלפו מאז פטירתו של ד"ר אחימאיר (ד' בסיוון תשכ"ב – 6 ביוני 1962) רק מיטיבים עם מחקר היסטורי זה, שאיננו שבוי בתדמיות פוליטיות ובדעות קדומות לגבי אישיותו של נשוא עבודתו. תדמיות שהיו תולדה של המאבקים הפוליטיים הפנימיים ביישוב העברי ובמדינת ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

המבקרת הספרותית דונה רובינסון דיווין (Donna Robinson Divine), כותבת במאמרה על הספר בכתב העת "פאתום", שלא רק בגלל רעיונותיו ליצירת "הימין הקיצוני" הישראלי, אלא חשוב יותר, בגלל שהשקפותיו, מראות כמה קל לאינטלקטואלים להיסחף לפסימיזם כמעט משתק, אך מתקבל על הדעת. לכל מי שעבר את התקופה של אירופה מפוצלת על-ידי מלחמה, מהפכה, וכאוס חברתי, היו אין ספור סיבות לייאוש. אבל לגבי היהודים זה הופיע כאילו אותה מלחמה עולמית בלתי צפויה וממושכת ראשונה של המאה העשרים, הפילה אותם לתוך קדירה מבעבעת של מזימות, קשרים, תככים, אשר הציתו את הדמיון העממי עם יהודים שהוצבו במרכזם.

ד"ר אחימאיר היה בן אותה תקופה של בין שתי מלחמות עולם. אידיאולוג של הציונות הרביזיוניסטית, מייסד הסיעה המכסימליסטית בתנועה הציונית הרביזיוניסטית – הצה"ר, ושל הקבוצה החשאית "ברית הבריונים". הסיפור המסופר על אחימאיר מעוצב סביב מערכת של ויכוחים והנחות שהם ייחודיים ואוניברסליים כאחד. לפי המבקרת הספרותית, "במחקר קפדני שהוא – ברגמין – נותן לנו את התמונה המלאה ביותר האפשרית של אחימאיר, תמיד מונחה על-ידי הראיות הקיימות." ועוד: שום זיכרונות או מכתבים אישיים אינם מאפשרים להיסטוריונים לחדור לנפשו של אחימאיר. ולזכותו, ברגמין מתנגד לפיתויים ולהשערות בעניינים שלא ניתן לאמתם. כמו, למשל, מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים של האיש. לרבות, הרגשות שלאחר מעצרו ב-1933 בקשר עם רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא"י, אשר היה מעורב בהסכם "ההעברה" (הטרנספר) עם שלטונות גרמניה הנאצית. הסכם שעורר בשעתו סערה ציבורית גדולה בארץ ובתפוצות הגולה.

היא רק שכחה לציין פרט חשוב, שבפרשה עגומה זו אחימאיר ושני העצורים האחרים: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט יצאו זכאים במשפט.

ראוי להדגיש בעניין זה, אף כי מעולם לא השתכנע כותב הספר, כאשר באו מנהיגים חדשים של הימין הרדיקאלי, הם לא דאגו לעולם להעניק הכרת תודה לאדם אשר למעשה המציא את המילון שהם השתמשו בו כאשר הם עצמם יצאו למערכה נגד הבריטים, או כאשר הם קראו לקנאות צדקנית ולנכונות מוחלטת להקריב חיים למען הקמת מדינה יהודית.

המבקרת רובינסון דיווין לא קוראת לילד בשמו, אך ניתן להבין שכוונתה למנחם בגין, מפקד האצ"ל, שהכריז מרד על השלטון הבריטי בארץ-ישראל בפברואר 1944, ולאברהם שטרן –"יאיר", מחולל לח"י ומפקדם הראשון. זה האחרון אף ראה בבריטניה אוייב וזו אחת הסיבות להקמת ארגונו שפרש משורות האצ"ל כבר ביוני 1940.

אחימאיר הקדים אותם בשנים רבות וכבר בעקבות מאורעות הדמים באב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הוא קורא תגר על שלטון המנדט וקורא לו "ממשלת חברון" ו"השלטון הזר", אף יוזם הפגנות מחאה כנגד ביקורו בתל אביב של סגן שר המושבות הבריטי דרומונד שילס (9 באוקטובר 1930).

כתביו ותורתו של אחימאיר היו בבחינת קריאה למסע-צלב נגד ההסכמה הציונית על חשיבותו של חלק שנותר מהמערכת הקולוניאלית הבריטית, שפורסם לראשונה בסתר באמצעות הוראתו בבית הספר למפקדים ולמדריכים של בית"ר בתל-אביב וטיפוחו של פעילויות "ברית הבריונים", אשר עם הזמן הוביל להשתתפותו במעשי אי ציות אזרחי נגד שלטונות המנדט.

בהמשך היא כותבת: "ובכל זאת, ברגמין מנסה לשרטט קו ישר בין הציונות של אחימאיר לזה של לח"י וה'ארגון' (אצ"ל – י"ק). אבל אפילו לפרק הזמן הקצר יחסית הזה – המופרד בעשור בערך – יש יותר מדי פניות כדי ליצור קשר מזדמן."

ד"ר ברגמין מתחיל את מחקרו ההיסטורי בניתוח של מקור גיבוש האידיאולוגיה של אחימאיר עם מקום לימודיו התיכוניים – גימנסיה "הרצליה", בתל-אביב. מוסד אייקוני בעיר העברית הראשונה בארץ ישראל, שהוציא מתוכו דורות של תלמידים שעיצבו את דמותו של היישוב העברי ודמותה של מדינת ישראל בכל שטחי החיים. או, כפי שנכתב: "היכן שהרעיונות הציוניים הוזרקו ללבבותיהם ולמוחותיהם של התלמידים."

וכך עוקב כותב המחקר אחרי שלבי חייו של אחימאיר: חזרה לבית הוריו ברוסיה לחופשת קיץ ב-1914, סמוך מאוד להתלקחות המלחמה העולמית הראשונה, אשר שיבשה את לימודיו הסדירים, ובהמשך המהפכה, למעשה המהפכות: "הלבנה" ו"האדומה" בקיסרות הרוסית שמוטטו סדרי עולם, ולבסוף, הזעזוע בעקבות מות אחיו הצעיר והאהוב מאיר בשורות "הצבא האדום". אירועים אלה, בעיקר, הובילו אותו ללימודי היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה. שם עשה את עבודת הדוקטורט שלו על ההיסטוריון והפילוסוף הגרמני אוסוולד שפנגלר וספרו "שקיעת המערב". ספר המתאר עלייתן של תרבויות ושקיעתן כתהליך מעגלי. מעולם לא התלבט אחימאיר באמונתו שהציונות היתה הדרך היחידה בה יכלו היהודים לקדם את המטרות הצודקות שלהם, אפילו בכוח. "מצד אחד, ברגמין כורך את אחימאיר כמעין אורקל בעל סמכות, למה שהוא מכנה 'הימין הקיצוני הישראלי', אך הוא גם מציין אמביוולנטיות מסוימת בהשקפותיו של אחימאיר בנושא האלימות." אבל ה'פלירט' של אחימאיר עם הפאשיזם אשר זנח, לאחר זמן קצר, והכתם שדבק בו, העיב על תרומתו לציונות.

רק, לדעתי, חקר ההיסטוריה הוא ב"זמן אמת" – Real Time . בפרק זמן זה של שלהי שנות העשרים, המשטר הפאשיסטי באיטליה היה אמנם משטר כוחני, טוטליטארי, אך לא אנטישמי ואף סייע ליהודים ולתנועה הציונית. באותו פרק זמן וגם שנים לאחר מכן, עלו לרגל לארמונו של ה"דוצ'ה" בניטו מוסוליני ברומא ראשי מדינות במערב ומנהיגי הציונות, לרבות נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר חיים וייצמן (4 פעמים עד 1934), ד"ר נחום סוקולוב, ד"ר משה בילינסון ואחרים... בהם לא דבק שום כתם, ובצדק.

"המיוחד בספרו של ברגמין טמון בעיבוד מחדש של דמיונו – פירוק יסודותיו כדי להסביר כיצד הם, לא כולם, משתלבים זה בזה." מניתוח מדוקדק של מאמרי אחימאיר, ברגמין מאפשר לנו לראות מישהו שלמרות דבקותו הרעיונית, מעריך מעשים ולא מילים, חי על-ידי כתיבה ודיבור כסוג של פעולה. "באופן אירוני, הסכנות העומדות בפני יהודים הסבו את תשומת ליבו של אחימאיר מכיוון שהן הגיעו מתוך התנועה שלשמה עבד בתחילת דרכו הציונית, כשחזר לארץ ישראל בשנות העשרים – כלומר של השמאל."

אחימאיר היה חבר מפלגת "הפועל הצעיר" וגם עיתונאי בעיתונים: "הפועל הצעיר", "קונטרס", "דבר" ו"הארץ" ומקורב לראשי השמאל. מכיוון שתנועת העבודה הציונית מייצרת שאיפות, לא רק למדינה ולחברה, כמו בכל המדינות האחרות, אלא גם לגאולה, היא נטתה להאמין שמדינה יהודית חייבת לספק סוג חדש של סדר חברתי ללא היררכיה [מדרג] או ניצול, ועם צדק ושוויון לכולם.

זה קו רעיוני מסוכן, טען אחימאיר, להכפיף את המאבק לריבונות יהודית למשימה ההומניסטית לשינוי חברתי קיצוני. אחימאיר ראה בהיסטוריה מאבק הישרדותי עגום, והוקיע את החיפוש של תנועת העבודה הציונית לאישור מהסוציאליזם במדינות אחרות על פי חזונותיה האוטופיים שלה. בעודו מציין, כי עבור רבים עברה הדרך לתל אביב במוסקבה, אחימאיר עמד על כך ששום מידה של גמישות אידיאולוגית לא תוכל לגשר על הפער בין המטרה הציונית לתרבות יהודית ולמדינה יהודית לבין תנועת העבודה החותרת לחברה סוציאליסטית אידיאלית של מחיקת הזהות היהודית.

לגבי אחימאיר, המנדט הבריטי בעשור הראשון לכינונו, הבליט את הצורך להתיר את הקשר בין מילים למעשים. בין השאר, מכיוון שהכללים שמקבעים את החיים הציבוריים בפלשתינה טרם נקבעו היטב, הרהר אחימאיר כל העת, כיצד לחשוף את המנגנונים שבאמצעותם משיגים רעיונות את השפעותיהם המיועדות. בעודו מגבש רעיונותיו במילים, הוא אחז יותר ויותר בכמיהה למעשי אלימות או התנגדות נגד מדיניות האיסורים והגזרות של הבריטים. הוא טען כי הקנוניה של הממסדים הציוניים עם בריטניה וההשלמה הפסיבית למדי שלהם עם המדיניות המנדטורית, עירערו את האפשרויות, הן למדינה יהודית והן לחידוש החיים היהודיים בארץ-ישראל.

לדעת המבקרת הספרותית, הטלת משקל כזה על הפילוסופיה של אחימאיר מגדילה את היכולת לפרש אותה נכון. ובעוד שברגמין נוהג בקפידה יוצאת דופן בחקירת הבנתו של אחימאיר באלימות, רואים את אחימאיר כקול חשוב ביותר לרעיונות שאומצו בהמשך על ידי מה שמכונה "הימין הקיצוני של ישראל". לפי ברגמין, נטישת אחימאיר את האורתודוקסיה הציונית וקריאתו לניתוק הקשר עם מדיניות המנדט, בכל זאת, זכו לשבחים ממספר רביזיוניסטים.

הימין הקצוני הוא קטגוריה חלקלקה ידועה לשמצה שמעולם לא מוגבלת בפרופורציות מדויקות ולא מורכבת מאותם גורמים או בוחרים, במיוחד ביחס לאלימות. ובעוד שאולי אלימות תפסה את דמיונם של חלקים הקשורים לבית"ר, היא לא נעדרה לחלוטין מתפריט הטקטיקות שאומצה על ידי תנועת העבודה הציונית, שתמיד שילבה הכרה – בין אם הוכרה בפומבי ובין אם לאו – כי אלימות תהיה הכרחית להגנה וכמו דרך לברוח מאבדון, זה היה מוצדק מבחינה מוסרית.

בסיום ספרו המחקרי, ברגמין מצטער כמה חיי אחימאיר וההתפתחות האינטלקטואלית שלו חייבות להישאר ללא הערה. בשביל "הימין הקיצוני" שמו של אחימאיר נעשה רעיל אפילו יותר מאשר רעיונותיו אשר נכנסו למיינסטרים של האידיאולוגיה הציונית. כאשר אחימאיר נפטר ב-1962, הוא חי לאורך תקופה יהודית היסטורית רבת תהפוכות. אם הוא לא היה נשבר על ידי השוליות שלו, הוא היה, למרות הכול, מושתק יחסית. לא מפתיע, מה שעשה את אחימאיר מפורסם גם גרם להבין אותו בדרך לא נכונה כך שגם נשכח בקלות.

(את הספר על אב"א אחימאיר ניתן לרכוש בהזמנה באמצעות "אמזון")

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "קִמְּשׁוֹנִים" (שירים 1930-1922).

שולח לך שני תת-פרקים מתוך ספרי: "קול ודיוקן", שהפרק התשיעי בו חוקר את הדיוקן השירי שמעצבת אסתר בשירתה: "דיוקן האני כאדם עליון בקמשונים", ו"בין ארוס למרס".

בראשון אני מזכיר את השיר "שאו לי חללי" בתוך מערכת שירית שהוא משתבץ בתוכה. אין, לעניות דעתי, צורך לחפש מושאים קונקרטיים, לא לשיר הזה ולא לאחיו. ההסבר המפורט – בטקסט. את השיר הזה יש להבין מתוך הקשרו למערכת השירית שבתוכה הוא מופיע.

מקווה שיעזור לארנה שהיתה אסיסטנטית של ורסס כשלמדתי אצלו מבוא לספרות ההשכלה ועל מנדלי בשנה הראשונה או השנייה שלי לב"א.

המודל של דבורה מופיע ב-קמשונים רק פעם אחת בלבד, בעוד שדיוקן שכיח יותר בשירה זו הוא בעל מאפיינים של אינדיבידואליזם קיצוני, אקטיביסטי. הגיבורה, כאדם עליון, מצעידה תחת דגלה את ההמונים למלחמה, למעְפלי גבורה ואל הנפילה אל התהום. המאבק והקרב, ב-קמשונים הם תמצית הקיום. הקרב, כאורח חיים הוא המטרה העליונה והאחת, כשעל-פי-רוב אין זה משנה כלל בעד מי או נגד מי נלחמים. בשיר "אהה, כי גאתה בי נפשי הערב" אנו עדים לסיטואציה בה הדוברת מופיעה כמנהיגה נוסח משה שקרן אור פניו, ומדרבנת את מאמיניה לקרב נוסח דבורה או ז'אן דארק. בגאווה של אם גדולה. היא פונה אל לוחמיה ומכנה אותם: "בני", ואת הגידמים והפיסחים היא הופכת לגיבורים נוסח אהוד בן גרא (שופטים ג 16):

אהה, כִּי גָּאתה בי נפשי העֶרֶב / עַד אפס מקום, / עַל כֵּן יקרַן עורִי / ועֵיני תלהלה. / גִּדם חלכָה / צַבר, קמוש, / אשקכֶם כִּי רַב אתי. / הנה תשגְּאו / גִּבורֵי מדים אתם, / חרֶב פיפיות בירְכֵיכֶם / ורֹחב השרְיון אמתים; / הנה בני בעֲרָבה יצְעָדו / ולחי - גְּבורָה בהם ירון (ראב. 1988: 37).

הדוברת מתגלה בשיר כבעלת שפע של כוחות על-טבעיים, כמנהיגה כריזמטית, בעלת כוחות כמעט "אלוהיים", אך אלה אינם מופנים להשגת מטרות לאומיות, כמו במקרה של אהוד בן גרא, שאל חרבו בעלת שתי הפיות מרמזת הדוברת. כל כוחה הפיסי והרטורי מכוון נגד יעודים קולקטיביים מכל סוג שהוא: נגד החיים הבינוניים, הקטנים והעלובים (שכבר עמדנו עליהם לעיל). תמטיקה זו ניכרת בעיקר בשירים: "רונדו" (ראב. 1988: 40), "אימה! שבע מחלפות – " (שם: 41), "הרֵם זְרועַ – והךְ" (שם: 42), "שאו לי חללי" (שם: 43) ו"מזַמזְמים, חולפים" (שם: 44). בכל אלה המודל הוא ה"אישה העליונה", השואפת בכל מאודה לנפץ את כל מה שמזויף, חלש ובינוני, לדרוס את התולעים, לדרוך "בסִלודים / עֲלי גּופים צְעִירִים" (שם: 43). לעבוד את האל האחד, האישי, לנפץ את קערת הרקיע הריקה, וגם אם הדרך מוליכה אל בין סלעי מגור, אל השחת שמעבר לעיקול: "לךְ בה: נפל וקום" (שם: 42). החיים הם מעְפל טרגי לאדם העליון, אבל זהו גם ייעודם – להיאבק על הפסגה כדי ליפול אל תחתית הבור: להיחלץ מן הבור כדי ליפול לבור עמוק ממנו. שירים אלה מאופיינים בנעימה אנטי-סוציאלית ברורה כשהנעימה הלאומית נעדרת מהם כליל. השליחות אינה למען החברה אלא נגדה: שליחות של אגו-טְרִיפ למען עצמה בלבד.

שירים אלה שנכתבו ופורסמו בשנות השלושים המוקדמות אינם מייצגים את שירת ראב במיטבה, אך הם מבטאים פן חשוב באישיותה הפיוטית באותה עת. לאחר קמשונים שוב לא נמצא שירים בעלי אופי כה אלזוני, אם כי, גם לאחר מכן נמצא הדים ברורים אך מוקלשים של מגמה זו. כלומר, מבחינת מאפייניה, במכלול יצירתה של ראב, הגיבורה מתפצלת לשניים: מצד אחד גיבורה בעלת מאפיינים לאומיים, נוסח דבורה, ומצד שני גיבורה ניטשאנית, אנטי-לאומית ואנטי-חברתית. שני דגמים אלה יחד בתוספת התסביך האדיפלי מנמקים את בריחתה של הדוברת מארוס אל מרְס.

ראב כמו הדוברת בשירתה מגלה יחס אמביוולנטי לארוס:

השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים. יש לי שירים של פתוס […] ואשה אינה כותבת שירים של פתוס. [...] אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. […] בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים […]. נראה, תגידי את, היכן שירי האהבה שלי? [...] האטד, הזית, האלון, כולם סמלים בעולם האהבה שלי […] אבל יש בי רצון לומר גם את ההפך, לכן כתבתי: "ברוך שעשני אשה". ["שירת אשה", ראב. 1988: 197]. את "שירת אשה" כתבתי כשהייתי בכפר-יחזקאל [מושב למרגלות הגלבוע]. רק כמה ידידים היו עולים אלי לרגל, ודווקא מפני שלא התייחסו אלי כאל אישה. הייתי בשדה, עננים שטו מעליי, הרגשתי כמו פסל של ונוס ממילו, אישה נצחית, חסרת תכונות, מגולפת, והיא הצטיירה אצלי על רקע הגלבוע והשדות הירוקים (ש' שפרה. 1973).

ובאחת משיחותינו בביתה שבקרית-טבעון בחורף 1970, אמרה לי:

אינך שואל אותי על אהבה, זה הכי חשוב. לכל אישה יש נסיך חלומות באהבה, אלי הוא לא הגיע, לא הגיע, לא בא. ואני רואה אותו עוד היום, תמיד, לפרטי פרטיו".[31]^[1]

אמביוולנטיות זו ביחס לזהותה כאישה מלווה אותה כל חייה, וכפועל יוצא מאמביוולנטיות זו עמדתה כלפי הארוס היא דו-ערכית. החינוך הספרטני, הפוריטניזם המיני המדכא והמערכת האדיפלית, שמעולם לא הצליחה להשתחרר ממנה לחלוטין – בכל אלה יש אולי לנמק אמביוולנטיות זו.[32]^[2]

הדוברת בשירת אסתר ראב גם היא ספק אישה "טרופת אהבה", ספק אמזונה המסלקת בבוז את הזכר החלש מעל פניה.

את שירי האהבה ב-קמשונים יש לחלק לשניים מבחינת תמטית, על-פי מערכת היחסים המתרקמת בין שני המינים. בקטגוריה הראשונה נמצא שירים, שבהם מבקשת הדוברת "הילדה" את חסותו של הגבר האקלפטִי, המצל, האבהי, שהסקסואליות שלו מנוטרלת לחלוטין. ואילו אל הקטגוריה השנייה נוטים שירים שבהם "משחקת" אישה-אמזונה, מובילה, נוסח ה"אדם העליון", כפי שראינו לעיל.

הגבר בשירי הקבוצה הראשונה מאופיין "כְּאקליפטוס אחר סַעַר", "עַיף, איתן ונע עוד ברוח" ("לעיניך האורות", ראב. 1988: 24), בעל חוסן שורשי וגטטיבי, המאציל מצלו ומהגנתו ללא חשבונות רבים לילדה הקטנה המחפשת מחסה: "רֹאשי יגִּיעַ עַד חזֶךָ, / ועֵיניךָ ממעַל / חמימות עָלי תרְעֵפנה"; עיניו מלאות אור: "לעֵיניךָ האורות, המלאות /מה טּוב חיות; / לאורָן כָּל אבר מתוח". ובשיר אחר: "אתה האיש" (שם: 27), הגבר הופך אפילו לדמות טיטנית, המדבירה את "כָּל התנינים פעֲרו לעָם / לבלעֵני", אך טיטן זה בעדינות שאין למעלה ממנה, זורע את "צוקי סְלעַי" ב"חיוךְ". בשני השירים יש לנו עניין, לכאורה, עם מערכת שגרתית בין גבר חזק לאישה חלשה מבקשת חסות, אבל בשיר "כפי נשואות אליך" חל מהפך במערכת היחסים שבינו לבינה. והשיר מהווה חולית קישור בין שתי הקבוצות התמטיות :

כַּפי נשואות אליךָ, / אל מעַט האורָה / אשר עוד לי בעֵיניךָ, / ואתה - שניךָ לוטֵש / אל רֹךְ-בשרִי הצָּהב :/ ולו בשר זֶה עַל פני שדה ישלךְ / ועַיט חג ממעַל לו – / עוד כַּפי נשואות אליךָ, / אל מעַט האורָה / אשר עוד לי בעֵיניךָ (ראב. 1988: 29).

במסגרת, בטורים 3-1, 10-8, עדיין נשמרת מערכת היחסים שתוארה לעיל, בה מבקשת האישה-הילדה את חסותו של הגבר המצֵל. אך האור שבעיני הגבר כבר עומד בסימן של פוחת והולך, ולפיכך נשיאת הכפיים הפתטית אל האור הדועך זמנה קצוב, כי בשער כבר עומד הגבר בעל התביעות הסקסואליות ומקלקל את השורה. הגבר מתהפך מאקליפטוס לעיט תאב בשר. במקום הגבר "הצמחוני", המעניק הכול ללא תנאים, מופיע הגבר זולל הבשרים, המבקש הכול ובעיקר את "רֹךְ בשרִי הצָּהב", שאותו מוכנה היא להשליך על פני השדה (טורים 7-4).

העיניים והאור הקורן מהן הוא מוטיב חשוב בשירתה של אסתר, ופרט לשני השירים שכבר הזכרנו כאן, הוא מופיע גם בשירים רבים אחרים.[33]^[3] הגבר האקליפטי טעון באור כזה, שהוא תמיד אור טהור של אצילות ללא רבב, אך לראשונה אנו מוצאים את האור הזה בעינו של האב, שהיא "עַין ירוקה עַזָּה" ("לאב", ראב. 1988: 17), ועין ירוקה זו "קושרת" את הגבר בעל העיניים האורות אל דמות האב בשירת אסתר ראב. הגבר האקליפטי מקביל לאב השותל "אקלפטִים כְּדגְלי ניחוח", וכמוהו גם האב מעניק חסות טוטלית לכל החוסים בצלו ובעיקר לבת (ראה לעיל). לפיכך מערכת היחסים שבין האישה לגבר בשירים אלה היא העתק של מערכת היחסים האדיפלית שמקיימת הבת עם אביה הטיטני. במערכת זו האלמנט הארוטי מנוטרל לחלוטין. לכן, כל עוד הגבר מאופיין על-פי מודל האב הרי הוא בחזקת מושא לכיסופיה של האישה-הילדה. אך ברגע שהוא פושט את דיוקן האב והופך לזכר, המבקש לא רק לדאוג למזונה ולכסותה, אלא תובע גם את עונתה, הוא נדחה על הסף בבהלה ובאלימות. בשירים אלה חוזרת ונשנית תנועת סירוב אגרסיבית כלפי גבר תובעני אך חלש,[34]^[4] שמנומקת בתסביך האב, המאפיין את הדוברת של קמשונים.[35]^[5]

סירוב זה מלווה דחייה פסקנית של חיי משפחה שלווים, של אש-כיריים, של חדר וספה רכה. כל אלה נדחים בשאט נפש על-ידי דבורה, על-ידי האמזונה, הנוטלת את גורלה בידיה כדי להמשיך מן המקום שבו הפסיק האב לגונן על בתו. לכאן שייכת הגיבורה הניטשאנית, עליה עמדנו לעיל. הסקסואליות מגמדת את הגבר והופכת אותו ממצֵל למוצָל, ואילו האישה, הדוחה את ארוס לטובת מרס, גדלה לממדים מטריארכליים רומנסיים, המאפשרים לה לשבת כשווה אל שווה מול דבורה ולעלות אל דוד "אימה הדורָה" (ראה לעיל: "סבתות קדושות בירושלים", ראב. 1988: 14) כדי לדון בענייני מלחמה. ובשיר אחר היא מטיחה במבקש חסדיה: "לא אח ואש כִּירַים / לךָ אטְפח" (ראב. שם: 30), כאשר זה מצפה למצוא בה רעיה מבויתת: "יעַן רַעְיה לעולם / לךָ לא אהי" ("ככה תאהבני", שם: 33), שכן רק על "מרומי-הצַּעַר" היא מוכנה לנוח, כשהיא מסרבת בתוקף לרדת "לשפל סַפות בחדרִים", "יעַן עוד אורְבה אני / תחת אקליפטִים חמים – / טְרופת אהבה" (שם: שם).

בשם איזו אהבה אחרת היא דוחה את הגבר הסקסואלי? אפשר שמקום המארב מסגיר באופן מטונימי את טיב אהבתה לגבר האבהי "האקליפטי"? העיניים השופעות אור ירוק וחזק עוברות בירושה מן האב לבתו האמזונית, אך הופכות לעיניים מסוכנות: "עֵיני חיה ירֻקות עומדות" (שם: 30) אותן היא נועצת בזכר ובהן היא יורה "ברָקים כְּחלים" אל "מעֵבר / לבצּות הכְּבדות החמות" (שם: שם). יחסי גומלין בינה לבין הגבר, אם הם אפשריים בכלל, מותנים בוויתורו של האחרון על זהותו הסקסואלית והפיכתו לילד. המקיים עם הדוברת מערכה יחסים אדיפלית של פעוט עם אימו המסוככת, יחסים הדומים במהופך ליחסים שבינה לבין האב. כאשר הגבר מצטרף בעל כורחו אל אהובתו בדרכים הקשות (שם: 30), הרי הוא עושה זאת "בלי דעָה". "כְּילד משלךְ" על ברכי אימו: "ונצְברו המון יונים לבנות / ורִשרְשו ברַחמים וטָהרָה / סְביב רֹאשךָ הנוגֶה, / ובנו לךָ קן בלבבי – / סֻכָּה תמה, כִּירָה חמה" (שם: שם).

בשיר "אני החת האטד" מגיע לשיאו הסירוב לארוס. כדי להבין את השיר לאשורו יש לקשרו עם השיר "על מערומייך" (לעיל, שם: 9). בשני השירים מופיע האטד, שבצלו חוסה הדוברה. בשניהם השעה היא שעת השיא של הצהרים, בשניהם מופיע האור הלבן הקשור במוות ובארוס, אלא שבראשון, כזכור, נמלטת הילדה הקטנה אל "ירֶק האטָד המכְחיל" כדי לצנן עצמה מן החיזיון הגדול. הארוטי. שם "שודד" האור הלבן והמיוחם את אימא-אדמה. ואילו ב"אני תחת האטד" יוצאת הדוברת, האמזונה, מתחת צלו של האטד, קוצנית "קלה, זֵידונה" כמוהו כדי לגונן על עצמה מפני הגבר הבא למלא אה ייעודו. בניגוד לבת יפתח, שהסיטואציה המקראית שלה עומדת כאן כרקע ניגודי (שופטים יא 40-29), אין "אשת האטד" יוצאה כדי לקונן על בתוליה, אלא כדי להגן עליהם וחרב שלופה כידה, כשהיא דוחה בעקיפין את התמסרותה הכמהה של אימא-אדמה ליום הלבן :

אני תחת האטָד / קלה, זֵידונה, / קוצָיו צוחקת / לקרָאתךָ זָקפתי; / אור מכֶּה עַל המרְחב / כָּל קפול בשמלתי / לי ילחש: / לקרַאת מות / לבנה ומחוללת / את יוצְאה. / אתה מופיעַ –/ ואני קלה צוהלת / חרֶב נוצֶצֶת מניפה – / ובעֶצֶם צָהרַים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גָּזַרְתי – / באחת! (ראב. 1988: 31).

הילדה הקטנה, שמצאה לה מחסה תחת האטד כשקיבלה את הזמנתו האירונית בתמימות של ילדה: "בואו חסו בצִלי" (שופטים ט 15), יוצאת עתה מתחתיו ומגשימה את איומיו בתמימות של אישה-אמזונה: "ואם אין תצֵא אש מן האטָד ותאכַל את ארְזֵי הלבנון" (שופטים שם: שם). באותה שעת צהרים עצמה, ובאותם שדות בהם מוצא הארוס את פורקנו בשיר "על מערומייך", דוחה אשת האטד את הגבר הסקסואלי, שבא לתבוע את עונתו. אלא, מה שניתן היה להבין, בדוחק, כשחוק וכשעשוע זדוני, צברי-קפריזי, על-חשבונו של גבר חלש (לוז. 1970: 46-47) נתפס במבט לאחור, כהחמצה טרגית.

את השיר "כציפור מתה על הזרם" (ראב. 1988: 32), יש לראות כמערכה שנייה של "אני תחת האטד".[36]^[6] כאן מבכה האמזונה את אבדנו של הגבר המובס, שמותו מסכל את המעוף אל-על, מעוף שעל-פי המשוררת עצמה מבטא געגועים ארוטיים (ראה לעיל; וכן הערה 22), ובמקרה הנידון את ההחמצה הארוטית. ברגע שהזכר הפך ל"ציפור מתה על הזרם", כבות גם עיניו: "עֵיניךָ כָּבו-עָמדו / ומבעַד לזָהב עָמום / רֶגַע עוד לחשו." האור בעיניים מתקיים כל עוד לא התהפך הגבר-האקליפטי-אבהי לזכר מיוחם. שרידי האור עדיין לוחשים, אבל הסקסואליות שלו כבר הוצמתה.

האמביוולנטיות, עליה עמדנו אצל ראב המשוררת ביחס לארוס, שרירה וקיימת גם ביחסה של הדוברת אל הגבר שלה: דחייה נחרצת ונפילה טרגית: "זַית דל עָלינו, / צְללים חורִים לרַגְלינו" (שם: 32). שלושת השירים שנתפרסמו באותה חוברת של הדים (ראה הערה 36 לעיל), הם דגם תמטי מייצג של מערכת היחסים המורכבת, המבטאת את כמיהת הבת לגבר-אב-אקליפטי, תוך כדי סירוב מבוהל לגבר הסקסואלי, סירוב שלאחריו מגיע בהכרח השלב של הנפילה הטרגית. נפילה זו אינה מאפשרת למשוררת ולדוברת שאותה היא מעצבת להשלים את הנוסחה הביוגרפית המצויה בתשתית קמשונים וגם מאוחר יותר, אקט הגאולה אינו מגיע למימוש, הגיבורה הטרגית מתעניינת יותר בדרך המעקשים אל הגאולה מאשר בגאולה עצמה, או בלשון הרומנסה ב-quest, ובעיקר בשלב הראשון שלו, בagon-. את התופעה ניתן לנמק בהתעניינותה של הדוברת בווריאציה הניטשאנית של מודל הגיבור כאדם עליון, אך גם בתסביך האב הבלתי פתור שקינן במשוררת והונחל לה. ואפשר שדיוקן ה"אני העליון" אינו אלא הסוואה גרנדיוזית לקונפליקט האדיפלי, המסתתר במבנה העומק של גיבורת קמשונים?

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי ה"גניוס" היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופאיות העשירות. כלום אין מחיר הציונות כולל גם אם סכנת ירידת פוריותו של ה"גניוס" היהודי בישראל, וזאת עקב סכנת הצטמצמות? כלום אין לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות – כלפי מדינת ישראל?

יונתן רטוש: אני יכול להניח שהיהדות, בתור קהילה עירונית בעיקרה, סוחרית, ניידת, בלתי יציבה, ערנית, ואשר הלימוד, וההתקדמות האישית בכוחו, תפסו בה מקום נכבד ביותר – מילאה בדרך הטבע, בחיים האינטלקטואליים של ארצות אירופה ואמריקה, מקום נכבד הרבה יותר מאחוזה בכלל האוכלוסייה. אבל, עצם שאלתך על מקורו של ה"גניוס היהודי" הריהי, מבחינת ראייתי שלי את המציאות – שאלה חיצונית וזרה לגמרי, זרה לי וזרה לאומה העברית החדשה שעליה יש לי, לנו, בארץ, הכבוד להימנות. עם כל ההערכה לכל אינטלקטואל יהודי באשר הוא אינטלקטואל, רואה אני סכנה חמורה ביותר בכל "תודעה יהודית" ו"תודעה ציונית" שמנסים הורים, מורים, עסקנים ואינטלקטואלים יהודים וציונים למיניהם לשתול כאן, בקרב בני-הארץ, כל השנים.

חוששני שכאשר אתה אומר "מחיר הציונות" אתה מתכוון למה שהפסידה היהדות בכך שהיישוב בארץ, במדינת ישראל, שועה בהתיישבות, בכלכלה לאומית, בצבא, בעצם חיי המדינה הריבונית הלאומית שלו. אני איני יכול שלא לחשוב על העיוות הנפשי, המחשבתי, האידיאולוגי – העולה בקרב בני הנוער העברי עקב הכפייה האינטלקטואלית של החינוך היהודי בנוסח הציוני, שכופים עליו בכל שלבי מערכת החינוך ובכל אמצעי התקשורת ההמונית. התפיסות היהודיות של השלטון הישראלי זרות לעצם מהותה של לאומיות, לעיקר מהותו הקיבוצית של הנוער, שהוא בדרך הטבע בן לאומה חדשה, אומה נורמאלית, האומה העברית החדשה.

אהוד בן עזר: חינוכם של בני-דורי בבית-הספר בארץ היה מושתת על שתי הנחות מובלעות: האחת – שלילת הגלות, וממנה השתמעה ברבות הימים ההנחה האכזרית כי יהודי אירופה "אשמים" כביכול באחריתם הנוראה, מאחר ולא התגברו מבעוד זמן על טבעם ה"שלילי" באמצעות עלייה לארץ-ישראל.

וההנחה השנייה: שהנורמליזאציה של הקיום הלאומי היהודי, אליה חותרת להגיע הציונות – תפטור אותנו, את הדור הצעיר הנולד בארץ-ישראל – מכל עיוותיה וסבלה של המורשת היהודית הגלותית.

עם התבגרי עלו בי ספקות קשים. האומנם הקיום היהודי בגלות הוא כה שלילי ופסול מיסודו? אולי החינוך והספרות הציוניים הטעו אותנו ועיוותו את נפשנו להתייחס אל שואת יהודי אירופה מבעד לנקב הצר של הפיתרון הציוני, מבלי להבין את המשמעויות הדתיות, הפילוסופיות, ההיסטוריות והפוליטיות האחרות של השואה? –

והספק השני, הקשה יותר, בא עם היווכחי לדעת כי הציונות לא פטרה אותנו מן הגורל היהודי, גורל המומחש לנו באמצעות המלחמה הממושכת, שנאת הערבים אלינו, וכליאתנו במין "גיטו מזויין" במזרח הקרוב. אני מרגיש עצמי כיום כציוני מחוסר ברירה. כל זמן שאני חי בישראל אין אני יכול לברוח מן הגורל היהודי והציוני הרודף אותי, והמומחש לי ביתר שאת על-ידי שנאת הערבים.

יונתן רטוש: באחד מסיפורי "סינבד המלח" מסופר על זקן המבקש מן הבחור הצעיר להעבירו את הנהר. הבחור מרכיב את הזקן על כתפיו, חוצה במים ומגיע לגדה השנייה. אך בעלותו לחוף – אין הזקן מרפה ממנו, אלא מהדק את אחיזתו בצווארו, וממשיך לרכב עליו ככל שתחפץ נפשו. אם החלטת להרכיב על כתפיך את היהדות והציונות – מה אוכל לעזור לך. אתה עצמך בוחר בגורלך. פרוק מעליך את הציונות ואת היהדות – ולא עוד תיחנק בהן.

אהוד בן עזר: מה הם עיקריה של השקפתך הכנענית?

יונתן רטוש: אנסה לסכם במשפטים מעטים, קצרים במידת היכולת, בראשי פרקים בלבד, את גישתנו העברית (ה"כנענית" לפי הביטוי המקובל):

בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות האחרונות (למשל אוסטרליה, מכסיקו, ארה"ב), קמה על סף המאה העשרים אומה חדשה, היא האומה העברית החדשה.

אומה חדשה זו קמה במסגרתה הגיאוגראפית והלשונית של האומה העברית הקלאסית, מלפני היות היהדות; ובתהליך קומה של האומה העברית החדשה השתלב אפוא בדרך הטבע תהליך של תחייה לאומית, כאותה שידעה אומה עתיקה לא אחת שקמה לתחייה לאומית; לכן יכלה לפעום, גם פעמה, תחושת הייחוד העברי וההכרה העברית כבר בקרב הדור העברי החדש הראשון, על סף המאה הנוכחית.

הטריטוריה הישראלית היא חלק טבעי ובלתי-נפרד מארץ-הפרת – (והוא אך ניסוח בלשון ימינו של הביטוי הקלאסי "עבר הנהר": "עבר" הוא בעיקרו ארץ, ו"הנהר" בה"א הידיעה הוא הפרת) – היא "ארץ העברים הקלאסית, המשתרעת מגבול מצריים על החידקל (בין מצריים, חצי-האי ערב, איראן ותורכיה), וסוף גורלה של זו – גורלה; ובפועל, ביודעים ובלא-יודעים, על כללה של ארץ הפרת – ערשה וליבה של הפאן-ערבאות – וכלל יושביה, נלחם הלאום העברי החדש. נלחם בפאן-ערבאות הדכאנית, הזרה, הדנה את הארץ ואת יושביה לשעבוד ביניימי מבית וזר מבחוץ.

ניצחוננו, ובטווח רחוק אף עצם קיומנו, אפשריים רק על-ידי התייצבנו בראש כל שואפי העצמאות והקדמה בארץ-הפרת כולה, בהיותנו חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני, לאומי, לא דתי ולא עדתי, בהישען על רקע הקדם העברי הקלאסי. המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, מלפני היווצר היהדות ושאר הדתות המפלגות את האוכלוסייה היום. (הדברים אמורים בתהליך היסטורי שפרטיו ושלביו אינם ניתנים בדרך הטבע לקביעה מראש).

הציונות, לכל פניה, היא, והיתה מעיקרה, אידיאולוגיה יהודית, פרי הבעיות והצרכים הנפשיים של יהודים בפזורתם לארצותיה. בארץ לא יזמה דבר, לא פתחה בשום דבר. בארץ היא מבקשת מאז ראשיתה אך להשתלט – על ההגירה, על החינוך, על הכלכלה, על המדיניות, על מכלול החיים בארץ; לדכא במלוא יכולתה, ב"תודעה יהודית" כפויה, את ההתפתחות הטבעית של האומה העברית החדשה, על כל הנובע מכוח חייה ועצם קיומה; לכפות עליה שלטון זר לרוחה, לאופייה ולעצם הווייתה (כפי שנתגלה ברור במאי 67' למשל, בפער בין הממשלה לצבא), שלטון שהוא בעצם מיסיונרי – ולפלג את יושבי הארץ קבע לפי עדותיהם ודתותיהם, למען כונן כאן מיץ ארץ קודש, שבדרך הטבע אין מאתרה (location) הגיאוגראפי והגיאופוליטי מעלה ואינו מוריד. וכמובן – ארץ קודש שעיקר קיומה בדרך הטבע מסחר בקודשים. ארץ קודש בשביל הפזורה היהודית באשר היא שם, מין מרכז היונק מן הפזורה היהודית, משולב עמה, ונשען וחי עליה במידה רבה.

את תחייתה והתעצמותה העברית של ארץ-הפרת יש לראות במסגרת התקומה הלאומית של קדמת אסיה כולה, מאז הגיע אליה, במרוצת המאה התשע-עשרה, העיקרון הלאומי, שהתפשט מאז המהפכה הצרפתית מזרחה; ועיקרו זהה בכל הארצות המתעוררות כאן לתחייה, אצלנו כמו בתורכיה ובאיראן, דרך משל: הגדרה עצמית לאומית, טריטוריאלית, בהתנער מגדרי גזע, עדות, דת, ובהישען על תקופה לאומית קלאסית.

הגדרה עצמית לאומית זו היא תנאי הכרחי לאפשרות של קליטת המוני אדם במסגרת לאומית, חילונית, מתחדשת זו, ולשיקום הארץ – שהן שאלות-היסוד של לאום מתחדש וחדש. בלעדי הגדרה עצמית ברורה זו לא תיתכן התעצמותה של חברה לאומית, וכמידת שלמותה של הגדרה עצמית לאומית זו – מידת התעצמותה של החברה המתחדשת.

אהוד בן עזר: מה העקרונות המעשיים של תוכניתך, במסגרת המדינה?

יונתן רטוש: קליטה הדרגתית של כל יושבי הארץ בתוך חברה עברית חד-לאומית פתוחה, הקובעת שוויון חובות וזכויות לכול, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * בית ספר עברי חילוני אחיד (עם שיעורי דת של רשות) לכל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * גיוס הדרגתי לצה"ל של כל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * הגירה לפי צורכי הארץ על-פי נתונים אישיים בלבד, בלי הבדל מוצא, דת ועדה.

אהוד בן עזר: כיצד נוכל לקלוט את הערבים במסגרת הלאום העברי החדש ?

יונתן רטוש: אם הטמענו (במובן – integrate) יהודים תימנים עם כורדים, יחד עם יהודים יוצאי גרמניה, למשל, (קיבוצי אדם שלא היה להם שום דבר משותף) – מדוע לא נוכל להטמיע פלאחים? השאלה היחידה היא: על איזה בסיס מטמיעים. היום אנו מטמיעים על בסיס דתי-עדתי, מטמיעים על בסיס זה גם אנשים שעצם המנטאליות העדתית, בתור בסיס לחיי מדינה, זרה להם, דוגמת יוצאי אירופה המערבית. אם אנו קובעים הטמעה על בסיס לאומי, חילוני, עברי ולא יהודי – אין כל סיבה שלא נוכל לקלוט במסגרת הלאום הרחבה גם לא-יהודים, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. אולי אדגיש כאן שבעצם עיקר השאלה אינה במבוגרים, שהם לכאורה המועמדים לקליטה בתוך החברה הלאומית העברית, אלא בבניהם, העתידים לגדול עברים.

יונתן רטוש: נפתח להם גני-ילדים, בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים החילוניים בשפה העברית, נגייסם לצה"ל, וכאשר ישתחררו מן הצבא נשאל אותם; אז תראה מה תהא תשובתם, הם יגדלו עברים. אפילו בתנאים של היום כבר יש בתוכם כאלה. ולא מעטים הם בתוכם הדורשים בית-ספר כזה. זוהי בשבילם, בשביל כל תושבי הארץ, למעשה האפשרות הממשית היחידה לצאת מהוויית ימי-הביניים ולהשתחרר מן הפאן-ערבאות הדכאנית.

על כל פנים, בלתי-נסבל הוא המצב בישראל כיום, כאשר לאגודת-ישראל יש בתי-ספר דתיים באידית, וללא-יהודים רשת בתי-סר נפרדים בערבית. הדרוזים והמרונים הם "ערבים" לא יותר משיהודי תימן או עיראק הים "ערבים". הגישה הציונית העדתית מכוונת בעצם ליצור כאן מסגרות של חיי גיטו, יהודיים מזה וערבאיים מזה.

אהוד בן עזר: בתוכניתך יש משום כפייה לגבי זכויותיהם הטבעיות של ערבים אזרחי ישראל.

יונתן רטוש: מה היו אומרים בארצות-הברית אילו היו כופים על חלק מאזרחי קליפורניה בתי-ספר בשפה הספרדית, בטענה שזו לשונם הקודמת של חלק זה של התושבים? מה היו אומרים יהודי ארה"ב אילו היתה המדינה מגבילה את חינוכם בבתי-ספר נפרדים, שלא בלשון האנגלית? כלום לא היו רואים בכך ניסיון לעשותם אזרחים ממדרגה שנייה? והלוא זה בדיוק מה שאנו עושים לאזרחים הלא-יהודים בארץ, כאשר אנו כופים עליהם בתי-ספר בערבית. התוצאה היחידה של גישה כזו עלולה להיות, שבמקום לגדל אותם בתור אזרחים אחים, שווי חובות וזכויות, נגדל כאן אנשים לא-מעטים שיראו עצמם שייכים למצרים פאן-ערבאית, למשל.

בשנים הראשונות להקמת המדינה היו בעיירה תרשיחה בגליל שני סוגי אוכלוסייה, במיספר שווה בערך: דוברי רומנית "בני דת משה" ודוברי ערבית "בני דתות ישוע ומוחמד". הקמנו שם שני בתי-ספר נפרדים: לראשונים בעברית; לאחרונים בערבית, למרות שהללו רצו שבניהם ילכו לבית-הספר העברי. בכך הנצחנו את מעמדם בתור אזרחים ממדרגה שנייה, גישה זו היא מורשת התפיסה הגיטואית של מזרח-אירופה.

לכאורה היתה זו התנהגות מופרכת – לדחות אוכלוסייה המבקשת במפורש להשתלב. אבל – מבחינה עדתית צידוקה עמה. אם רואים במדינה ובחברה מדינה וחברה עדתיות, ממילא כל חלק מן האוכלוסייה שאינו נמנה על העדה הנכונה אינו נחשב מתאים למלא שום תפקיד, פרט לתפקידים נמוכים ושוליים. מכאן, אגב, הסכול (frustrationׂׂ) הרב בקרב המשכילות הערבית בישראל. ולא זו בלבד, אלא כתוצאה מכך ממילא רואים בכל שאר תושבי הארץ, שאינם יהודים, חלק מן העולם הערבאי, שחזקה עליהם כי לפחות בלבם מן ההכרח שתהיה נאמנותם נתונה לעולם הערבאי האוייב לישראל, ודוחפים אותם לזרועות הפאן-ערבאות.

המנהיגות היהודית, שאינה מעוניינת כלל בקליטתם של הלא-יהודים בחברה, חוששת, ובצדק, שאם תינתן לאלה האפשרות של חינוך שווה בשלב מוקדם, ואחר כך תינעלנה בפניהם רוב האפשרויות הפתוחות לפני חבריהם היהודים, יתעוררו בהם התמרמרות וזעם עזים פי כמה, ואז, בכוח חינוכם העברי, יהיו בידיהם כלים יעילים פי כמה לפגוע בביטחון המדינה. מבחינה זו, לפי גישה זו, ראוי אפוא לחסום בפניהם אפשרויות אלו מלכתחילה.

יונתן רטוש: אין אומה ערבית להתבולל בה. עד היום הזה שפת-הבית של רבים מן היהודים שבאו מארצות העולם הערבאי היא ערבית. רובם הגדול של אלה היו מבוללים בערבים ככל שניתן היה להיות מבוללים. ומה זה קובע? אילו היתה קיימת אומה ערבית, לא הייתה יכולה מלכתחילה לקום כאן אומה עברית, כשם שלא קמה אומה חדשה מבני המהגרים היהודים במצרים, בווייטצ'פל, בארגנטינה או בארצות-הברית. היה כאן חלל ריק מבחינה לאומית, ורק בתוך חלל כזה יכול היה להיות מקום להיווצרה של האומה החדשה.

אהוד בן עזר: אתה מתכוון לומר כי האומה העברית החדשה לא היתה יכולה להיווצר אילו הייתה כאן אומה ערבית חילונית, דמוקראטית, מפותחת בנוסח מערבי?

יונתן רטוש: לאו-דווקא. בארץ-ישראל לא היתה קיימת מהות לאומית כלשהי. אילו היתה – כי אז היהודים, כשם שהתבוללו בכל העולם, היו מתבוללים בתוך אותה אומה גם פה; לכל היותר היו מתקיימים בתור עדה נפרדת.

אהוד בן עזר: אולם הערבים, מבחינתם, רואים ב"אחדות הערבית" רעיון לאומי.

יונתן רטוש: בעיקר מבקשים לראות זאת כך משקיפים אירופיים ושאר אנשים חיצוניים, המנסים בדרך הטבע להכניס את העולם הערבאי במסגרת מושגים ומונחים הזרים לו, או אותם המכונים "ערבים נוצרים", המבקשים לבסס את "ערביותם", שהמוסלמים מתייחסים אליה בהסתייגות רבה מאוד. אגב, זוהי אולי סיבה עיקרית לקיצוניות הקולנית של מנהיגים נוצריים לא מעטים בעולם הערבאי, למשל ג'ורג' חבש, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלשתין", הקיצונית, האחראית למדיניות של חטיפת מטוסים, והדוגלת המובהקת בפאן-ערבאות.

העולם הערבאי נתון בימי-הביניים. מצבו מקביל למצב אירופה הנוצרית בימי-הביניים. אילו היה יכול לקום עולם ערבאי מאוחד – אולי דומה היה הדבר כאילו היבשת הלאטינו-אמריקאית הייתה מתאחדת במסגרת מדינית קאתולית מאוחדת, השואפת להתאחד גם עם אירופה הלאטינית-קאתולית (להוציא את תרבותה המפותחת של אירופה זו). איחוד כזה היה דן את כל האזור לביניימיות ממושכת מאוד מבית, ומתוך כך גם לשיעבוד אימפריאליסטי מבחוץ.

אהוד בן עזר: מה תפקיד השפה הערבית, מבחינה לאומית?

יונתן רטוש: השפה הערבית הקלאסית, כלומר הערבית הספרותית – תפקודה הוא בערך כשל הלטינית באירופה של ימי-הביניים. איש אינו מדבר בה, והלא-משכילים גם אינם מבינים אותה. התפקוד (function) שלה הוא למנוע בעד היווצרותן של שפות לאומיות ותרבויות לאומיות. התנועה הפאן-ערבאית מתנגדת בתוקף להתפתחותן של לשונות הדיבור, שהן שונות בכל ארץ ערבית, עד כדי אי הבנה הדדית, ולהעלאתן למעמד לשונות לאומיות. הערבאות היא שמפריעה לגיבוש הלאומי בכל מקום ומקום. למצרים יש עבר מפואר משלה, והיא היתה יכולה להישען על העבר הקלאסי שלה לצורך תחייה לאומית, ואולם מגמה זאת מוחנקת על-ידי הפאן-ערבאות. לערבאות (בהבדל מאיתנו, שיש לנו עבר עברי, טרום יהודי) – אין עבר טריטוריאלי לאומי טרום-מוסלמי. לכן אין בכוחה של הערבאות לשמש בסיס לתחייה לאומית. אולי, משך דורות ארוכים, יכולים היו לקום בעולם הערבאי לאומים חדשים, אבל הערבאות מפריעה לכך.

אהוד בן עזר: מדוע לא תיתכן, למשל, לפי השקפתך, לאומיות ערבית חילונית ודמוקראטית, ששפתה ערבית?

יונתן רטוש: עצם מהותה של הערבאות מבוסס על עדתיות מוסלמית ערבאית, והתנועה הפאן-ערבאית מבוססת על יסוד מוסלמי-עדתי. העדות האחרות, למשל, הנוצריות, נסבלות או מנוצלות לצורך תעמולה בלבד. הקופטים במצרים הם בין הנושאים הטבעיים ביותר של תחייה מצרית. הם מדוכאים דווקא משום כך, ולגבי דעת הקהל במצרים הם בראש ובראשונה נוצרים. העולם הערבאי משתמש בסיסמה של "מדינה דמוקראטית חילונית" רק בתעמולה כלפי חוץ. כלפי פנים הם יודעים, ומדברים על כך, שהדבר בלתי-אפשרי אצלם. אין אצלם שום שכבה לאומית-חילונית העשויה לחולל אתל המהפכה. זוהי כאמור חברה ביניימית. הם עצמם אינם מתייחסים ברצינות לסיסמה של מדינה חילונית דמוקראטית, ומשתמשים בה רק כסיסמה כלפי חוץ. הם אומרים "מדינה דמוקראטית רב-עדתית, שתהא חלק מן האומה הערבית". "אומה" בלשום המונחים המוסלמית אינה כלל וכלל לאום (nation), כי אם עדה דתית, עדת המאמינים. בשום פנים לא תוכל הפאן-ערבאות להביא לידי מדינה חילונית דמוקראטית נוסח ארצות-הברית למשל. הפיתרון הערבאי הממשי ל"שאלת ישראל" הוא טבח וגירוש של לפחות רובה הגדול של האוכלוסייה. זהו מה שהכריזו דוברים ערבאיים רשמיים ב-1967 קבל עולם. כך, כידוע, פתרו המוסלמים בעיראק את "השאלה האשורית" שלהם, עם כינון העצמאות העיראקית בראשית שנות השלושים: טבח.

אהוד בן עזר: מדוע לא יהא תפקיד הערבית כמו תפקיד האנגלית?

יונתן רטוש: באנגלית לא כרוך מיבנה עדתי, לא כרוכה אמונה דתית. אי-אפשר כלל להשוות את תפקידה החברתי של השפה האנגלית לתפקיד השפה הערבית הקלאסית, ממש כשם שאי-אפשר להשוות את תפקידה של האנגלית בעולמה לתפקידה של הלאטינית, בתור לשון הכנסייה. בארצות הלאטיניות בימי-הביניים.

אהוד בן עזר: מדוע אתה סבור כי דווקא בלאומיות ובשפה העברית מצוי פיתרון לבעיותיה של "ארץ הפרת"?

יונתן רטוש: אצלנו, למרות השלטון הזר היהודי, קיימת מהות לאומית-חילונית מפותחת. אני משוכנע כי הגיבוש הלאומי היחידי האפשרי לארץ-הפרת – הוא בתחייה עברית. אם תהיינה מידות שונות של אוטונומיות מקומיות, ושל לשונות אחרות בצד העברית – אין בזה כדי לשנות. אדגיש כי העברית היא גם הלשון הקדומה של המרונים בלבנון, ולשון האבות של חלקים עיקריים מן האוכלוסייה בארץ-הפרת. היא הלשון הקדומה של הארץ לפני היות היהדות. בשפת כנען דיברו בירושלים, ברבת-עמון, בבירות, בדמשק, וכל תושבי הארץ עתידים, כמונו בישראל, לקבל את התחייה העברית בתור תחייה של עברם התרבותי. "תודה לכם ששמרתם על שפתנו העברית," אמר הכוהן המרוני בגוש-חלב ביום השנה לקום המדינה.

אהוד בן עזר: כיצד תוכל השקפתך להתקבל על הדעת בעוד אנו מיעוט בעולם הערבי וב"ארץ-הפרת"?

יונתן רטוש: המיספרים המקובלים הם פרי משפטים קדומים הבנויים על אי-הבחנות. בארץ כנען ההיסטורית, למשל, בין חוף הים התיכון לקו האורך של דמשק, רק כדי שליש מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים (עירונים, כפרים ופליטים); שליש שני הם אזרחי ישראל, יהודים לפי הרישום; ואילו בשליש השלישי נמנים בדווים לשבטיהם, מרונים, דרוזים, ושאר קבוצות אתניות שהצד השווה בכולן הוא ההתנגדות לפאן-ערבאות.

אבל לא המיספר קובע. עובדה אובייקטיבית היא כי ב-48' היה היחס המספרי הרבה יותר לרעתנו. היינו כאן אוכלוסייה אזרחית של קצת יותר מחצי מיליון, עם מיליציה בלבד, ונגדנו עמדו כמה וכמה צבאות סדירים, מאומנים כמיטב כושרם, עם נשק כבד, ובכל זאת ניצחנו. כי מה שהתרחש כאן היתה מלחמה של חברה לאומית מודרנית נגד תקופת ימי-הביניים.

עובדה היא, ואין לשנותה – שאותה חברה לאומית מודרנית קמה כאן בעברית. אני אישית יכול רק לברך על מזלי הטוב, שאני בן האומה העברית, אבל אובייקטיבית אין זה מעלה ואינו מוריד. הנכדים של כל יושבי הארץ, שהיום הם נלחמים אלה באלה בדגלים עדתיים, עתידים להיות בני האומה הזאת, השבה לתחייה בארץ-הפרת. האוכלוסייה האחרת, שאינה דוברת עברית, אינה נידונה כלל וכלל לכלייה אלא היא עתידה לצאת גם היא מגדרי העדתיות הביניימית ולהיקלט גם היא בתוך מסגרת הלאום העברי המודרני. מה שמתרחש כאן בעצם היא מלחמת אזרחים בארץ-הפרת; המצרים אך מבקשים לנצל מלחמה זו ניצול קולוניאלי.

אהוד בן עזר: הדבר שאתה מכנה בשם שחרור עלול להיראות בעיני אחרים שאיפת התפשטות וכיבוש.

יונתן רטוש: מנקודת ראות יהודית (ובעצם על-פי כל גישה עדתית) זה יכול להיראות כיבוש והתפשטות. אבל אין זה כך כלל וכלל. אני רואה בארץ-הפרת אחת, מכל בחינה ממשית וגיאופוליטית. זוהי הארץ שישראל, בין "הקטנה" ובין "הגדולה", אינה אלא חבל אינטגראלי ממנה. בדרך הטבע אני שואף, וחייב לשאוף, לגאול את ארצי, את כל ארצי, מחשכת ימי-הביניים ומעול שעבוד זר, אימפריאליסטי. מנקודת ראות והרגשה זו אין כאן כלל וכלל עניין של התפשטות וכיבוש.

אהוד בן עזר: אתה טוען שאותה בעייה של הגמוניה עדתית-דתית קיימת גם בישראל היום. מדוע אפוא תבכר לאומיות עברית על פני פאן-ערבאות?

יונתן רטוש: בעולם הערבאי אין מאחורי הפאן-ערבאות העדתית-דתית שום מהות, שום יסוד חילוני, מודרני, מפותח. כך גם המבנה החברתי, אין שום קרע בין ההנהגה לבין מהות החברה, אין ביניהן שום סתירה פנימית ומהותית. ההנהגה היא עצם מעצמה של החברה. אותה הגמוניה, בעצם רודנות, עדתית-דתית, משקפת נאמנה את ההוויה החברתית.

אצלנו, אותה הגמוניה של עדתיות היא בעצם בגדר שלטון זר, מיסיונרי. למרות שהאידיאולוגיות בישראל עומדות בסימן עדתי, ויש בהן מכל מגרעותיה ונחשלותה של גישה עדתית ודתית, הרי מהותה של החברה הישראלית, והתפקיד ההיסטורי שהיא ממלאה, הם בעיקרם לאומיים, חילוניים; ודרגת הפיתוח שלה, המדעי, הטכנולוגי, החברתי, דוחפים אותה בדרך הטבע יותר ויותר להתפתחות כזאת; וביודעים ובלא-יודעים – על אופייה ועתידה של כל ארץ-הפרת אנו נלחמים. לכן כאן התקווה היחידה לתמורה חיובית בארץ-הפרת כולה.

פתח-דבר

באחד מימות הגשמים תר"ץ היינו מסובים, כרגיל, במטבחה החם והמרווח של אמא ז"ל. היה זה מעט אחרי מאורעות תרפ"ט המדכדכים. זה לא כבר הוחג יובל החמשים לפתח-תקוה ונערכה חתונת הזהב של אבא ואמא, מנוחתם עדן.

אבא היה מהלך במגפיו ובפרות-הכבשים שלו, רוטן ונהנה כאחד בעטיה של הבטלה-מאונס, ומהרהר בקול הרהורים "בטלניים" על האכזבה שהנחילונו ידידינו הבריטים.

כדי לשכך במקצת את מרירותנו – נגעתי בכמה אֶפּיזודים משנות עבָרו בפ"ת וממעלליו בעודו עול-ימים. זה היה "מקום-תורפה" שלו, אשר הכרנוהו עוד מימי ילדותנו. צריך היה לדעת כיצד לדובב אותו ואז היה משמיע סיפורים רחבי-תיאור ומשולבי עלילה והומור.

זה ימים זממתי להושיב את אבא אל השולחן על מנת שילקט את זכרונותיו וישבץ בהם כמה יומנים קטנים ומקוטעים, דינים-וחשבונות, ראשי פרקים לאסיפות, וכן כתבי משפחה ומכתבים שהיו עמו בכתובים, בגרמנית, שכתבה גוֹטי ומהוקצע, אך תמיד היה דוחה אותי בשה"י פה"י. אותה שעה באוירה החמה והטובה של המטבח, החלטתי לנסות שוב ו"לתפוש" אותו, ויהי מה!

אכן לא קל היה הדבר. רק לאחר שהנחתי את דעתו, באמרי כי גמרתי כבר את כל אותן המלאכות שיש לעשותן בימי הגשם – כגון ביקוע עצים להסקה, תיקון רתמות, סידור המחסן וכיוצא באלה – אמר: – הנח לי, בן-זקוני. מה מן הענין יש בעצם לזרים לקורותי? חייל פשוט הייתי מעודי ואין אני בא לשים עצמי גנרל. כאלה יש לנו די והותר... אני רק את חובתי מילאתי, וגם זאת פעמים מאונס...

ידוע היה אבא בצניעותו. בעשרות השנים האחרונות היה מהלך לו בשקט בצדי-דרכים. אולם עד היום אינני יכול להשתחרר מן החשד כי לאמתו של דבר היתה צניעותו של אבא נובעת מתוך גאוה... כנראה רוצה היה כי על עיסתו יעידו האחרים.

– מדוע אתה צנוע כל כך, יהודה? כלום לא אתה הוא שחרשת את התלם העברי הראשון? לא אתה הוא שהיית השומר היהודי הראשון בישוב? ומי הוא זה אשר הורה והדריך את ה"קולוניסטים" הראשונים של פתח-תקוה וראשון-לציון בחקלאות? והלא אתה, אתה הוא שחפרת את הבאר הראשונה!

– ובכן מה? חרשתי ראשון מפני שהאחרים היו עדיין טירונים, שמרתי מפני שהייתי הצעיר שבחבורה. הרי מוכרח הייתי להגן על משפחתי, וביחוד שאהבתי רכיבה על סוסונים. ובכן, מה הרעש? הדרכה חקלאית... המ, כלום מעלה זאת על דעתו מישהו מכפויי-הזכרון של היום? אכן – הבאר. שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני ספור: "באר חפרנו"? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה"מוסקובים" של ימינו, עובד יום אחד ב"בחר" ומשנהו בחפירת באר, והרי לך רבותא, ספורים נשלחים ומודפסים בחוץ-לארץ. אומר אני לכם, הכל בימינו אלה ממלמלים רברבן, פראזות, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, "להוציא לחם מן הארץ" – אין איש... כלך לך בני, מצא איזו עבודה מועילה במקום להפציר בי ולהתבטל עוד קצת...

משהחל שופך חמתו על "באר חפרנו", ידעתי כי הוא "תפוש" בידי. לאמתו של דבר היה אבא "ספרותי" מאד, אלא שהיה מבליג על יצר הבטוי בתחום זה ומוצא פורקן לעצמו בדבורים כגון "דברים בטלים, שגיונות נעורים, דברי הבל, שאינם יאים לאכר פשוט כמוני". כל ספור שהיה מספר בשעת-רצון היה כעין יריעה רחבה, מוארה מכל צד, כדרך הרומן של המאה התשע-עשרה, מאָתו שלו. עד סוף ימיו יכול היה לצטט בעל-פה בתי-שיר משל גיטה ושילר במקורם. היינה היה אהוב נפשו ומאור רוחו. פרקים שלמים מן הנביאים היו שגורים בפיו. ברם תמיד היה עסוק ובשעות הפנאי התרפה לכתוב בעצמו. מכאן – המעשה של "מעשיות", לפעמים עד כדי התאכזרות לעצמו על נטיותיו הספרותיות. ומכאן גם חמתו על כותבי ספורים על חפירת באר... בכל זאת, כתב גם כתב כמה רשימות נאות ומסרן לאחרים לפרסום, מבלי להקפיד כלל על כך ששמו יצויין, והאחרים – ודאי שלא תמיד הקפידו על כך... למשל, רשימותיו על השומר הפלאי דאוד אבו-יוסף, ועל רצח הבדואית בנחלת פתח-תקוה בשממתה.

בחיי יום-יום היה אבא, בשנות גברותו, קשה למדי. מדריך היה (לפעמים גם מדריך מנוחה) את בניו ובתו הקשישים ממני ואותי בעבודה, בעבודת-כפיים חקלאית ממש. "מדוע אינך עושה דבר-מה?" היה נוזף בנו. "הזהר מפראזות כמפני מגפה", היה אומר. הדגשת השאיפה של אביו וחבריו ל"יישוב שממות ארץ-ישראל" והבעת אהבתו האישית להרצל, מתן אקדח כמתנת בר-מצוה לכל אחד מבניו, שלמדם להשתמש בנשק, באמרו "אל תשתמש בו, אלא בשעה חמורה ביותר, זה לא פנטזיה", "הקדם את זה, שמתקיף אותך", "הכה בשעת הצורך, הכה יפה וללא רחמים את אלה המעיזים לראותך עוד כולאד-אל-מיתה – זו היתה הציונות שהשתדל להקנות לנו, העיקר ואידך – "שמנדריקיזם" ו"באר חפרנו"...

אולם אותו יום-חורף גשום עלה בידי "להושיבו אל השולחן". השתדלתי לשכנעו, כי אין הדברים נכתבים לשם פרסום דוקא, ואיני מבקש אלא להשתעשע קצת יחד עמו, כחברים טובים, על ספורי הילדות שלו, אשר בהם נתחיל. אם יצא מזה "ספר", יוכל לשמש כמין "כתבי משפחה" לזכרון. אבא הציץ בי בחיוך של ערמה, והפטיר:

משהתחיל לספר סדר כרונולוגי ובכוח זכרון מפליא על חיי הילדות שלו, על תעלוליו וסבלו, הלך ונשתכר מן היין המשומר של ימי אושר משכבר. הוא היה מספר ואני רשמתי, וברשמי את הסוד-שיח כאילו חייתי אותן החוויות. משהגיע אבא בספוריו לתקופת העלומים שלו, שהיתה קשורה עם עליתו לארץ, הקפיד על הדיוק בתאריכים, בעובדות ובתיאורי אישים. אז גילה טפח על האידיאלים של יישוב "ארץ הקודש" אשר בדרך כלל נהג שלא לדבר עליהם. תחילה הרשה עצמו לערבב קצת "חזון" בתוך ה"אמת". אך בפרקים המאוחרים, על ארץ ישראל, הכל בּוּקר ואף הושווה לתעודות ולמסמכים שונים שבארכיון הפרטי שלו. אם נשתלבו פה ושם פרטים "ספרותיים" גם בתקופה זו – הרי הם ביסודם אמיתות-חיים, גם אם מורגש בהם לפעמים משב רוח קלילה של רומנטיקה מלילות "בילו", או הומור מחוספס של אחדים ממתישבי פ"ת הראשונים, אשר כונו בשמות בדויים.

משך שנה שלמה "השתעשענו" בכך. בסוף השנה יושבים היינו וכותבים בצל עצי פרדסו של אבא. הוא היה מביט מפעם לפעם מתוך מנוחת נפש ושלוות השקט לעבר "גבעת העדשים", בית-העלמין של פתח-תקוה הנשקף ממול... משהגענו ל"סוף-פסוק" ובתוכו "גבעת העדשים" הלזו – היה זה כאילו חתם את ספר-חייו.

אך עוד שמונה-עשרה שנים נוספות הוענקו לאבא. חרף מותה של אמא וסבלות כלכליים לא נס ליחו והיה רענן-גו ובהיר-שכל. עוד הוסיף לעבוד כמה וכמה שנים, בידיו ממש, בפרדס ובחצר. בגינת ביתו היה מטפל באהבה עד ימיו האחרונים כמעט, בשנת התשעים לחייו. עוד היה מטייל לפרקים לספריה או לבית-הכנסת. היה קורא הרבה, משתעשע לפעמים עם נכדיו ושילשיו, עם חבריהם וחברותיהם, הזאטוטים האלה היו מבקרים ברצון אצל "סבא ראב". כחלוץ צעיר היה, נועז ובעל הומור משובב, חסר פניות של אדם העומד כבר מעבר למאוויים הקטנוניים של אדם בעל אמביציות. יש והיה שואלני אם יפורסמו הזכרונות שלו, ומתי... חבל שלא זה לכך בחייו.

באחד הלילות של שנות המאורעות תרצ"ו–תרצ"ט מצאוהו המגינים הסובבים בספר של פרדסי פתח-תקוה כשהוא מהלך בלאט בצדי משוכות האקציה ובידו אקדחו האוטומטי הכבד. לשאלת ה"חברה" למעשהו שם ענה, כי מתוך שעמום יצא לטייל קצת. שמא יזדמן לו משהו משעשע...

בהתקרב ימיו להאסף אל עמיו עוד היה סיפק בידו לשמוע על הכרזת המדינה, היה שואל יום-יום לחדשות המלחמה, ובעיקר התענין לדעת אם צבא ישראל מכה באויב באמת-באמת. לאחר כל כבוש של צבאנו היה חוזר ואומר:

– מי מילל ומי פלל עד כדי כך לפני שבעים ושתים שנה! חיפה, יפו, עכו, נו, נו.

כשקרבו ימיו האחרונים עוד היה לאל ידו לחזור בכל התקפה של חולשת-הגוף על "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" ושתים בקשה נפשו כשניצבנו כל בני המשפחה סביבו: שיזכה להוציא את נשמתו ב"א-ח-ד", וכן שיחזיקו בו אותה שעה במעומד, כיון שרוצה הוא למות כגבר...

כשהגיעו שעותיו האחרונות ממש היה מהומם ולא קרא עוד "שמע ישראל", רק היה מנפנף בידיו וממלמל:

– התעלה שבורה... המים מתפרצים... הטוריה איננה... אין לי מה לעשות... מה אעשה?... אין לעשות דבר...

אכן אבי ומורי, עשית דייך. נוחה בשלום על משכבך.

המשפחה

סבו של אבי, יהודה שטרן, היה גר בעיר ראאב שבהונגריה ומכאן שם משפחתו ראב. (רק ב-1922 התאזרחנו בארץ ונקרא למשפחתנו בשם בן-עזר, קיצור מאליעזר, (שם אבי). סבי היה שלמה ראאב, איש כפר סילש, שעסק בחקלאות. הוא היה יהודי למדן וחרד ועלה לארץ-ישראל זמן מה לאחר המרד ההונגרי שבשנות 9–1848. לא זכיתי להכירו, אך בילדותי ידעתי כי סבא לי בארץ-ישראל. סבי זה מת בירושלים. שם אשתו היה אסתר, בת יחזקאל נוימן, רב בעיר יוקה, פלך קומורן.

אבי ז"ל, אליעזר ראב, נולד בכפר סילש. בימי נעוריו, בשנות הארבעים של המאה שעברה, (היא תקופת המרד של קושוט נגד אוסטריה), למד בישיבת פרסבורג המפורסמת. לפי ספורי אבא נספחו בזמנו מרבית ה"בחורים" אל המרד הזה, בהשפעת ראש הישיבה הרב שרייבר בעל "כתב סופר". עמדתו של ה"כתב סופר" היתה שבאם ינצחו ההונגרים בלי שאנו היהודים נהיה משתתפים עמהם במרד – קשה יהיה להשיג אצלם חנינה; עלינו לפעול איפוא עם העם אשר בתוכו אנו יושבים. אחדים מן ה"בחורים" עלו גם בדרגה בגלל הצטיינותם במלחמה והיו ממקורבי קושוט, (אחד מאלה, יששכר בר צוובנר, עוד הכרתי באופן אישי בבואי ירושלימה. בירושלים היו מקנטרים אותו בכנוי "קושוט", ועוד ידובר עליו בפרקים הבאים). אותו זמן נסגרה ישיבת פרסבורג, ואבא אשר לא רצה להצטרף למרד, נדד ביחד עם מי שהיה גיסו בעתיד, בנימין שטמפפר (אביו של יהושוע שטמפפר) לקרואטיה אשר עמדה אז מנגד למרד. הם סובבו בכפרים כרוכלים ולאחר כמה הרפתקאות שעברו עליהם שכך המרד ואבא חזר להונגריה.

אבא חזר לכפר סילש ויבוא בברית הנשואין עם פייגה אהרנטל, היא אמי, מעיר נוגי-מדיאר. היתה זו חגיגת נשואין כפולה, כי בו ביום התחתן בנימין שטמפפר עם אחותו. מכפר סילש היגר אבא לפלך וֶספרים אשר בו גרו אחי אשתו, ויתישב בכפר סנט-אישטוון בקרבת האגם בּלטוֹן. בכפר זה חכר מאת אציל הכפר אחוזה שהכילה שתי כברות שדה גדולות, כרם, חלקת יער וזכות בכרי המרעה המשותפים של הכפר. באחוזה זו עסק בגידול כבשים ובתעשית יין. הוא השביח את עדריו ואת עדרי יתר הכפריים ע"י אילים מגזע ספרדי משובח. לאט לאט החלו אכרי הכפר להגות אימון ליהודי הזר, בהווכחם שתועלת שהביא להם, ושם אבא יצא לתהלה בכל הסביבה. על ידיו נחתכו ענייני המכירה של תוצרת הכפר, בעיקר צמר ויין, ויהי נושא ונותן עם האכרים ביושר ובאמונה. עד כמה רבה היתה אהבת אנשי הכפר לאבא נוכחתי לדעת כאשר ביקרתי בשנת 1901 בשניה בכפר מולדתי זה אחרי היעדרי ממנו כ-35 שנים. כל זקני הכפר התאספו סביבי ויקבלוני בהתלהבות ובתרועות שמחה. כומר הכפר הזמינני לביתו כשכל הקהל נוהר אחרינו וחולק כבוד לבנו של לזר ראב מארץ-הקודש...

כפי ששמור בזכרוני לא היה אבי היחידי בין היהודים שחי בתקופה ההיא כך. רבים היו היהודים אשר חיו בכפרים ויעסקו בחקלאות. עלי לציין כי כל ההווי היהודי היה מושפע אז השפעה כבירה מרוחו של ה"חתם סופר", אשר נטע הרבה מדות טובות בקרב יהודי ארצו. יהודים אלה היו ישרים במשאם ובמתנם עִם עַם הארץ ונושאים את ראשם בגאון על כתפיהם, הם היו יהודים ישרי גב שלא כיהודי שאר ארצות הגולה. ומעשה שהיה באבא: באחד הימים עברו שני אצילים כפריים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים בדרך הסמוכה לביתנו. אחד מהם, כטוב לבו, ירה בחתולת הבית האהובה שלנו, אשר הסתובבה בחצר, וימיתנה, ומיד נסעו ההוללים הלאה לדרכם. אך נודע הדבר לאבא, תפש את אחד הסוסים מן האורווה, ללא אוכף ורסן, וידלוק בדהרה אחרי כרכרת האצילים. בשערי העיר וֶספרים השיגם. הם בושו להכנס לעיר ויהודי רודפם. ויטו מן הדרך אל כפר נידח. שם נעצרו ליד אחד ממכריהם, ואבא – אחריהם. מיד נתגלעה מריבה חריפה ובעל האחוזה שאליו נמלטו ואשר היה מידידי אבא, השלים בין היריבים. על האצילים האשמים היה לבקש את סליחתו של אבא ולשלם לו פצויים בסך 52 גולדן. את הסכום הזה מסר אבא מיד לזקן הכפר למען יחלקו לעניים. מאורע זה נתפרסם כל כך בסביבה, עד ששנים רבות אחרי כן, עת שהיו שני האצילים האלה נכנסים לאיזה קלוב או בית מרזח, היו חבריהם מקניטים אותם בקריאת "מְיַאוּ", זכר למעשה בחתול של היהודי האמיץ.

הספר "התלם הראשון" יפורסם מעתה בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר. הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן. זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני מצטרף לפוצ'ו, ארנה גולן, יצחק הילמן ונסיה שפרן שמשבחים את "התלם הראשון" [כפי שסוּפּר לאבי בנימין בשנת 1930, מפי אביו יהודה ראב בן ה-72. – אב"ע]. אני התחלתי לקרוא, ומתפעל לא רק מהתוכן, אלא גם מההישג הספרותי של הספר – מסתבר כי ליהודה ראב היתה יכולת תיאור מעולה, וגם לא מעט הומור, כפי שרמז פוצ'ו בדבריו. כשאסיים לקרוא, אגיב כפי שאני נוהג תמיד.

קראתי גם את החלק השני של סיפורה של ארנה גולן על תלאות ילדותה: טיפוס, ניתוח באוזן שגרם לה לחירשות חלקית, הקוץ שנתקע לה בכף הרגל. חלוצים סיכנו את עצמם ואת ילדיהם למען אידיאל שלא היה ברור באותם ימים אם יש לו סיכוי להתממש.

* לאודי ובן היקרים, תודה על עבודתכם המושקעת והיסודית ["התלם הראשון"]. כל הכבוד!

אהוד: אחותי לאה, הצעירה ממני בתשע שנים, ואני – הננו הנכדים החיים האחרונים של סבנו יהודה ראב בן עזר [1858-1948] שחרש את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בדצמבר 1878 וגם תיאר בזיכרונותיו את אותו מעמד. כל שאר צאצאי המשפחה החיים עדיין הם מְהדוֹר של הנינים, החימשים והבאים אחריהם.

מעניין שאיש בעיריית פתח-תקווה אינו יודע ששני אחרוני נכדיו של יהודה ראב עודם בחיים.

* שלום רב אהוד, תודה על פרסום המאמר. הכתבות מאוד מעניינות. איך זה שלא שמעתי עליכם, רק כבדרך אגב? עשית פעם סקר קצר לקבל משוב ולדעת מה התפוצה?

לד"ר יעקב רוב שלום, בכל גיליון, בחלקו האחרון, יש עידכון של מיספר הנמענים [לאחרונה 2,242] – ויש להוסיף עליהם את אלה הקוראים אותו באתר של המכתב העיתי שהעמיד לרשותי פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר, הספרן העברי של אוניברסיטת אוהיו. אל האתר הזה הוא מעביר כל גיליון חדש. אינני עוקב אחר מיספרם של הגולשים באתר, אבל ידוע לי שהם קוראי עברית מעשרות מדינות בעולם, כמו למשל סטודנטים לעברית ממצרים.

לא שמעת על המכתב העיתי החינמי כי הוא לא מסחרי אלא שמעוֹ עובר מקורא לקורא והוא מתאים רק לקוראים שמתאימים לו והעורך שלו הוא סופר נידח שלא היה ראוי השנה אפילו לפרס אקו"ם על מפעל חייו בספרות העברית.

* מרדכי בן חורין: 1. ערב יום הזיכרון לחללים שלחמו להגנת שלום העם היהודי בארץ ישראל, קיבלתי את ההזמנה לטקס יום הזיכרון המשותף להורים השכולים מילדיהם התמימים הנרצחים יחד עם ההורים השכולים מילדיהם שחונכו להיות הרוצחים. האזנתי לנאום הכאוב של דוד גרוסמן, האב השכול מבנו התמים והנפלא. זה נאום על מוות ואובדן המנותק מכל קשר לצדק אנושי!

אולי פורום כזה ייזום ביום השואה "טקס יום הזיכרון היהודי-גרמני" על מוות ואובדן של יהודים ואחרים יחד עם משמידיהם הגרמנים ועוזריהם. "הארץ" יכול לשמש בית לכאלה שטוב ונעים להם לשכוח את האמיתות כמו רדיפות היהודים לדורותיהם, בהעלאתם על המוקד, באינקוויזיציה, בפוגרומים, בשואה ובהתנפלות "האחים הערבים" להשלמת ההשמדה של שארית הפליטה והיהודים שחזרו בשלום ובאחווה לארץ ממנה הוגלו בעבר.

2. "התלם הראשון" [עכשיו גם המוקלד] הוא ספר מרתק, שכתב יהודה ראב בן עזר, החורש היהודי הראשון של אדמת ארץ ישראל מאז חורבן הבית ע"י טיטוס. (יהודה היה אחיו הבכור של סבי משה שמואל ראב בן עזר).

את הקובץ של "התלם הראשון", שלחתי למכריי אבל אין להם זמן ורצון לדעת על כך אבל יש להם זמן להשתתף בכנסים לכבוד הנכבה, הזיכרון ישראלי-פלסטיני, כנס הדגלים השחורים.

אהוד: לפי עיתון "הארץ", 200 אלף בני אדם צפו בשידור של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. אתה מאמין לדיווח? זה בדיוק כמו הדיווח על המיליון שהשתתפו, על פי השקרים של התקשורת, בהפגנת האוהלים ב-2011 בהנהגת דפני ליף [מי זאת?] וסתיו שפיר.

ובכלל, מוטי, אל תהיה מתוסכל. יש לנו כיום בישראל קרוב ל-7 מיליון יהודים, גם כאלה שלא על פי ההלכה – אז כמות היהודים מתוך ה-200 אלף שצפו כביכול בשידור הזה – היא ממש מבוטלת.

אילו שני האחים, סבא שלך משה-שמואל וסבא שלי יהודה, שזכו לראות בהקמת מדינת ישראל, היו מתעוררים כיום – הם לא היו מאמינים למראה עיניהם איזו מדינה אדירה וחזקה היא ישראל. חלומותיהם הלאומיים התגשמו מעל ומעבר לכל מה שקיוו ופיללו לו אי-פעם! ואנחנו בזכותם זכינו לחיות בתקופת המדינה אשר גם לנו, בילדותנו, תחת שלטון הבריטים, נראתה רק כחלום.

* אהוד יקר, אני חושבת שמה שמניע אותי דומה למניע שלך בפרסום חומרים היסטוריים על פתח תקווה כמו הספר המצויין "התלם הראשון". הכורח הפנימי להנציח בהיסטוריה את התקופה הרחוקה שחלפה, שיידעו הדורות הצעירים. ויפה שגם משה גרנות, בדברי השבח לספר, ולמאמר שלי, מכוון לזה.

וכמו תמיד, אני נהנית בייחוד מההערות הסרקסטיות שלך המלוות דברים שבאמת נראים גם לי חסרי היגיון או חצופים ממש (כמו הגברת מר"צ או הגברת מפלגת העבודה...)

כל טוב לך וכמובן ליהודית ולבן, שעשה מפעל של ממש, ושנוכל לעבוד מאווירת הזיכרון הקודרת לשמחת העצמאות כשברקע כל הזמן מאיימת עלינו הקורונה.

ואגב, חבל שלא פירסמת הערות של פירוש לשיר המדהים של אסתר ראב ["שְׂאוּ לִי, חֲלָלַי"], שאף פעם לא הבנתי אותו.

אהוד: מה שמנחֶה אותי בכל עבודתי על יצירתה של אסתר ראב, וגם בסיפור חייה "ימים של לענה ודבש" – הוא להימנע מפירוש ספרותי של שיריה, את זאת אני משאיר לאחרים שיודעים לפרש שירים טוב ממני. אני רק מצרף בכל מקום שנחוץ פרטים ביוגראפיים המאירים לעיתים קרובות שירים וסיפורים שלה.

כך למשל שמחתי מאוד שאֶת המיבחר החדש משיריה, "שועלה", העומד לצאת לאור הקיץ בסדרת "זוטא" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת הלית ישורון. עברתי כבר על הגהות המיבחר והיא עשתה עבודה יפה ומקורית מאוד.

אין לי הסבר לשיר וגם אין לו הקשרים ביוגראפיים מתולדותיה של אסתר ראב. אין גם תאריך מדוייק של היכתבו או של אולי פירסומו-לראשונה שלא ב"קמשונים" (1930). לפי מיקומו בסוף הספר, אולי יש בו הד למאורעות 1929, אבל גם אז הוא לא מובן לי.

פניתי לחוקר שירתה המובהק ראובן שוהם ותשובתו מופיעה בגיליון הזה.

* שמעון גרובר: "שיוויון בנטל ובזכויות" – ציינתי את הכותרת במרכאות משום שמילותיה נאמרו על ידי משיא המשואה הדרוזי, אלוף משנה הישאם אבראהים, בערב יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל. שלוש מילות הכותרת אומרות שלאחר 72 שנים הגיע הזמן שכול תושבי המדינה ייקחו חלק בשמירה על המדינה באמצעות שירות צבאי בצבא הסדיר ובמילואים, יעבדו למחייתם ולמחיית המדינה – או אז יהיו זכאים לשיוויון זכויות.

אהוד: אני לא הייתי מאושר אם כל החְנְיוֹקִים החרדיים הפרימיטיביים ולפעמים אלימים [ראה תגובתם לקורונה], הגודשים בצפיפות מחליאה את הישיבות – היו מקבלים נשק לידיהם ומשרתים בצה"ל ואגב כך גם מדירים את החיילות מקרבתם. אי אפשר לסמוך על אנשים בעלי השכלה מפגרת ואמונות טפלות כמו אלה שלהם. מבחינה מנטאלית הם מצויים עדיין לפני תקופת ההשכלה – ולכן הם בורים ועמי-ארצות בתחומי חיים רבים וחשובים.

מה שכן הייתי משתדל – שלא יחיו על חשבוננו, ומצמצם את תשלומי הביטוח הלאומי למשפחות שמעבר לארבעה ילדים. עוד לא היה בתולדות העם היהודי ציבור פרזיטי שכזה – לשם לימוד תורה, כביכול.

שום גאונים גם לא יצאו מהציבור הלמדני הזה. גם לא התחדשות יהודית-דתית בעולם מודרני. רק עבודת אלילים של הערצת רבנים קשישים, שחלקם מבינים בקושי את המציאות שבה הם חיים, בייחוד בימי מגיפת הקורונה.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] . ועיין בשירים: "ערב אחד" (ראב. 1988: 88), "שיר האלמנות" (שם: 89), "זמר עממי" (שם: 92), "פסל אטרוסקי" (שם: 93), "אהבה" (שם: 133), "שיר קיץ ישן" (שם: 145), "ספיח חייךָ" (שם: 146), "האישה הבוכה" (שם: 209).

[2] . ועיין בפרק זה לעיל. אגב נישואיה בסוף שנת 1921 ליצחק גרין, שהיה בן אחות אביה, לא היו נישואים "רומנטיים", אלא שידוך שנעשה על-ידי המשפחה. בשנים של מלחמת העולם הראשונה סייעה משפחת גרין האמידה, שחייתה במצרים, למשפחת ראב. החוב שרבץ על יהודה, האב, היה כנראה כבד והשידוך היה מעין סילוק חשבון. כך ראתה זאת לפחות אסתר. להצעת הנישואין הראשונה של יצחק היא מסרבת, והוא כפי הנראה נפגע מן הסירוב. על מסכת יחסיה ופרשת נישואיה לבעלה יצחק גרין ראה אצל בן עזר. 1998: 306-296. את ספרה קמשונים היא מקדישה "לידידי יצחק גרין" - הקדשה משונה, שמעידה על כך שיצחק לא היה אביר חלומותיה, למרות ש"העריץ אותי ונשא אותי על כפיים". לאחר הנישואין הוא שולח אותה לסורבון כתלמידה שלא מן המניין, מעתיק את שיריה בכתב קליגרפי אף שאינו יודע "מלה עברית", ולבסוף היא לומדת להעריך אותו ואפילו עד כדי הצהרה: "עד היום הוא האהבה הגדולה של חיי" (הראל. 1978), הצהרה שיש בה אמת, אך לא כל האמת. אבל התעצמות רטרואקטיבית זו של הרגש אל בעלה הראשון באה גם לידי ביטוי בשיריה המאוחרים. יצחק נפטר כשנת 1930 לפני צאת קמשונים לאור. ב-1932 היא נישאת בשנית לצייר אריה אלוויל, ונוחלת אכזבה קשה. היא מתגרשת ב-1935 , ושוב לא נישאת עוד. על כל הפרשיות האלה בהרחבה ראה אצל בן עזר [ימים של לענה ודבש]. שם: 370-307; 419-399;. יוצא אפוא שאסתר לא מצאה את אביר חלומותיה למרות שיש לה יחסים קרובים למדי עם מספר גברים גם לאחר גירושיה מאלוויל (בן עזר. 574-419).

[3] . כגון: "נוף התמרים" (ראב. 1988: 22), "תפילה" (שם: 25), "לא אח ואש כיריים" (שם: 30), "אני תחת האטד" (שם: 31), "כציפור מתה על הזרם" (שם: 32), "לא לעד זוך ימים קרים" (שם: 34), "אסרו עלי החג" (שם: 55), "אנו פה לרגלייך מולדת" (שם: 59), "השכווי הכחול" (שם: 62), "פקעת" (שם: 84), וכו'.

[4] . הדחייה אינה פוזה נוסח האישה הגורלית (מירון. 1964), וגם לא מטעמים של מודל רומנטי אחר, כגון בשל: "הפרימיטיב האמתי שבאשה המשתוקקת", פריו הטבעי של הנוף הפראי של ארץ-ישראל (לוז. 1970: 47-46).

[5] . ועיין ברשימות: "הבקע הראשון" (ראב. 1983: 186-184) ו"ריבת שושנים" (שם: 191-187).

[6] . שני השירים נדפסו יחדיו ב-הדים (הערה 27 לעיל), כשנה לפני "על מערומייך" ו"לבי עם טללייך" (הערה 17 לעיל). ראב מעמידה את השירים המאוחרים יותר בפתיחת קמשונים, ואינה שומרת על הסדר הכרונולוגי. ייתכן שהיא חשה באופן אינטואיטיבי, כי השיר "אני תחת האטד" יובן טוב יותר אם יבוא לאחר "על מערומייך". מבחינה עלילתית אכן "אני תחת האטד" חייב לבוא לאחר "על מערומייך". בראשון, בא לידי ביטוי פחדה של הגיבורה מפני הארוס, בשני – "הרשות" שהיא מעניקה לכוחות הטבע למצות את זיקתם הסקסואלית. זיקה שאין היא מתירה לעצמה. האמביוולנטיות כלפי הארוס באה כאן לידי ביטוי מוחשי.