פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1537

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' באייר תש"ף, 4.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵימַת-מָוֶת מִזֶּה. אָרְחוּ לִי לְחֶבְרָה. // אמיר לוי: "התערבות של בית המשפט בהרכבת הממשלה תוביל לאנרכיה." // אורי הייטנר: 1. בזכות כמה עשרות מטרים. 2. צרור הערות 3.5.20. // מתי דוד: השמאל הקיצוני עם השנאה העצמית הפך לגידול הרסני. // בן-ציון יהושע: לאן נעלמנו זה לזה? הרהורים על חברות בימי מגיפה. // משה גרנות: על ספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון – זיכרונות 1930-1862". // שושנה ויג: ארבעה שירים. // אלי עמיר: "בני, אנחנו דור מאושר." פרק מרומאן בכתובים. פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-27.04.20. // יצחק גנוז: מִלִּים מְכֻנָּפוֹת. // אלון שוורצר: כך פירק כסף זר את חוקי ההגירה של ישראל. // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)  [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

אֳפָקִים נוּגִים

*

אֵימַת-מָוֶת מִזֶּה

וְאֵימַת-חַיִּים מִזֶּה

נֵד מוּל נֵד נִצָּבִים

וּבֵינוֹתָם

נַחְשׁוֹל חַיַּי חוֹתֵר

וְעֵין יָהּ טוֹבָה

עָלַי מֵעָל.

חוֹל אַרְצִי נוֹשֵׁק רַגְלַי

וּבַלֵּילוֹת כְּתָב-כּוֹכָבִים

לִי אֶפְתֹּר: לְחַיִּים אוֹ לַמָּוֶת?

יָהּ! בְּיָדְךָ אֲנִי

וְלוּ יְהִי גּוֹרָלִי גּוֹרַל גַּרְגִּיר

עַל שְׂפַת יָם בְּלִי אָפְסַיִם.

אֵי יָדֶיךָ הָאַבְהִיוֹת

הַלּוֹקְטוֹת כָּל צְרוֹר

אֲשֶׂר יִהְיֶה לִי לְמִכְשׁוֹל

עֲלֵי דַּרְכִּי;

אֵי הַיֵּשׁוּת, אֵי הַנֶּפֶשׁ?

הוֹמִיָּה וְזָרָה

אֲנִי עוֹטְיָה עַל הָאֶפֶס;

עִם עֶרֶב תֵּתַע רוּחִי אַחֲרֶיךָ

אֶל תְּכֵלֶת רָקִיעַ

וְרַחַשׁ יָם עֲלֵי חוֹפִים:

טֹל יָדַי הַמְיֻתָּמוֹת בְּיָדֶיךָ

כִּי הִנֵּה נִדְלְקוּ נֵרוֹת-נְשָׁמָה

עַל רוּם חַיַּי וְחַיֶּיךָ.

1930

*

אָרְחוּ לִי לְחֶבְרָה

קִירוֹת בֵּיתִי.

רֵעוּ לִי כִּזְרוֹעוֹת אָח –

נָחוֹת לָבֶטַח

מִיָּמִים יָמִימָה,

קְטֹרֶת-יֵשׁוּת אַחַת,

כְּעָב זְהוּבָה,

מַפְלִיגָה, מִתַּמֶּרֶת

לְצֵל קִמְרוֹנִים

וּנְמוֹגָה בֵּינוֹת לָאֲרִיחִים;

חוֹל וָשֶׁכַח חִפּוּ

שְׁבִילִים מִסָּבִיב,

וְחַלּוֹנוֹת קְרוּעִים

רַק לַיָּם,

וּמִקְצֵה גַּג

וְעַד קָצֵהוּ

יָסֹלּוּ כּוֹכָבִים

קַשְׁתָּם קְצוּבוֹת,

וּמֵטֵיאוֹרִים בּוֹזְקִים

קוּרִים בִּיעָף מִיָּדִי

אֶל הָאֵין-סוֹף.

1932

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

אמיר לוי

"התערבות של בית המשפט בהרכבת הממשלה תוביל לאנרכיה"

ציטוט מתוך אתר "מידה" מיום 1.5.2020

ד"ר חיים משגב אומר ל'מידה', לקראת הדיונים בבג"ץ בשבוע הבא: "לא יעלה על הדעת ש-11 שופטים ישימו את שיקול דעתם במקום ההכרעה של מיליוני אזרחים!"

"זה היה שבוע רע מאוד עם סדרה של החלטות איומות. נראה שבית משפט העליון יצא מדעתו," כך אומר ל'מידה' המומחה למשפט חוקתי ופלילי ד"ר חיים משגב, בסיומו של עוד שבוע סוער במערכת המשפט.

"זה התחיל עם ההחלטה לבטל את חוק הפיקדון, שהיה אמצעי יעיל לעודד עזיבת מסתננים, אבל לפי שופטי בג"ץ הוא עומד בניגוד לזכויות המסתננים ואיננו 'מידתי'. זאת הפעם הרביעית שבה בג"ץ מתערב בענייני הגירה ופשוט מסכל את מדיניות הממשלה. צעדים כאלה עשויים להוביל לשטף של אלפי מהגרי עבודה נוספים מאפריקה, שרואים שישראל היא מדינה שמותר להסתנן אליה ואפשר להישאר בה בעזרת בית המשפט."

לדברי ד"ר משגב, ההחלטות האחרונות של בית המשפט מראות על כך ששופטי העליון "הולכים בכיוונים איומים": "אני שומע את ההערות שלהם וקורא את הפסיקה ואני באמת חושש ממצב שבו יום אחד יתערבו גם בחוק השבות, למשל. זה נשמע כמו תסריט דמיוני אבל הוא בחלט אפשרי. אתה רואה שהם מתערבים בכל דבר ומבחינתם מה שכתוב בחוק לא משנה, גם לא במקרה של חוק יסוד כמו חוק הלאום שיעלה בקרוב לדיון. אסור להקל ראש בתהליך הזה.

"מיליוני אנשים הצביעו בעד בנימין נתניהו לראשות הממשלה, וכיום תומכת בו קואליציה של 78 חברי כנסת. האם במצב כזה יעלה על הדעת שבית משפט יתערב בהסכם קואליציוני שעליו חתומים נציגי רוב העם? האם יעלה על הדעת שבית המשפט יורה לנשיא לא למלא את חובתו במקרה שרוב הכנסת תמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה? אם השופטים יחליטו לשים את שיקול דעתם הפרטי במקום ההכרעה של מיליוני אזרחים, אז בשביל מה בכלל טרחנו להגיע לקלפי ולהצביע? זאת הפקרות!"

האם הדיון בעתירות בהרכב של 11 שופטים מסמל את כיוון ההכרעה?

"נשיאת העליון אסתר חיות נתנה את הצו בעניין בעיצומו של יום הזיכרון ובניגוד לתקנות, ובכלל לא המתינה לתגובות המשיבים כדי לקיים דיון ולקבל החלטה בעניין. עצם הדיון בנושא כזה הוא בעייתי, ועוד יותר כשאני מסתכל ברשימת השופטים שנקבעו לדיון. נראה שהיא לא נקבעה באופן אקראי אלא בידי הנשיאה כדי לכלול את עושי דברה. איפה השופט אלרון למשל? למה השופטים וילנר ושטיין לא נמצאים שם? חיות בחרה את מי שנוטה לכשכש בזנב לפי הוראותיה כמו פוגלמן, קרא ומזוז, וזה יכול לרמז שההכרעה כבר צפויה."

יכול להיות שהשופטים ייתלו בהלכת דרעי-פנחסי שמחייבת שר להתפטר במקרה של כתב אישום?

"גם במקרה הזה החוק שקבעה הכנסת ברור מאוד. אני הייתי העותר בפרשת פנחסי ב-1993, במטרה להצר את צעדיה של ממשלת רבין שהיתה לקראת הסכם אוסלו. לא האמנו אז שאהרן ברק ייקח את העתירה הזאת כל כך רחוק וידרוש לפטר את פנחסי ודרעי. גם הכנסת הבינה את הבעייה ותיקנה את החוק ב-2001 כך ששר יכול להמשיך לכהן עד להרשעה בעבירת קלון. למעשה הלכת פנחסי לא קיימת מאז, אבל משום מה השופטים ממשיכים לדבר עליה כאילו החוק לא משנה דבר."

איך אהרן ברק שינה את היחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והמבצעת?

"אהרן ברק אהב 'להזמין' עתירות בכל מיני פרשות שרצה לדון בהן. הוא סימן שהוא מוכן לדון בכל דבר גם ללא סמכות, ויחד עם ביטול זכות העמידה שהוביל, העתירות הציבוריות התחילו לזרום לבית המשפט. ברק הכניס לשיח ביטויים כמו 'הציבור הנאור' או 'השופט הסביר' –אבל מי אמור להחליט מה סביר או נאור, ומה זה אומר לגבי מי שלא שייך להגדרה? אצל ברק נוסח החוק שקבע המחוקק הוא רק נקודת המוצא ומי שאמור למלא אותו בתכלית הוא השופט."

בית המשפט היום ממשיך את דרכו של אהרן ברק מהבחינה הזו?

"גם היום אתה רואה שופטים שדנים בעניינים שבכלל לא אמורים להגיע לדיון, ומקבלים הכרעות בנושאים שהם לא מבינים בהם דבר. רק השבוע נתנו צו שמתיר למעשה להכניס חמץ לבתי החולים בפסח, שזה בכלל לא עניין משפטי. לא ייתכן שמצד אחד כל העולם יהיה משפט ומצד שני השופטים מתעלמים למעשה מהחוק. לכן אנחנו עומדים כעת בפני תהום של אנרכיה חוקתית ומשפטית."

מה דעתך על האמירות בליכוד אתמול לפיהן התערבות של בג"ץ בהרכבת הממשלה תביא לבחירות שבמרכזן יעמדו נושאי המשפט?

"אם בג"ץ יחליט לפסול את מועמדות נתניהו או לפסול את ההסכם הקואליציוני אז זה מה שיהיה. בשבוע הבא פגה תקופת 21 הימים שבהם אפשר לבקש מהנשיא להטיל על אחד מחברי הכנסת את הקמת הממשלה, ואם זה לא יקרה עד אז, נאלץ ללכת לבחירות. ברור שבמקרה כזה הנושא המרכזי של הבחירות יעסוק בסמכויות של בג"ץ ויעלו אפשרויות שונות להגביל אותן כמו למשל הקמת בית משפט לחוקה. אני מאוד מקווה שלא נגיע למצב בו 11 שופטים מבטלים את הכרעת העם שניתנה רק לפני חודשיים. אין בעולם בית משפט עם סמכות רחבה כזו וללא מעצורים."

אם לא די היה בענייני בג"ץ השבוע, נוספה אליהם גם הסערה בתוך מערכת המשפט ומאבקי הכוחות המתמשכים בין פרקליט המדינה אלדד, היועמ"ש מנדלבליט ושר המשפטים אוחנה. לדברי ד"ר משגב, מקור הבעייה העיקרי נובע מגיע מתוך המערכת עצמה. "אנשים יושבים בפרקליטות, למשל, במשך עשרות שנים, ואי אפשר להחליף אותם או להזיז אותם," הוא אומר ומסביר: "כל המכרזים הם פנימיים ותפורים מראש, וכשאתה מנסה להכניס מישהו שאינו חלק מהחונטה, אז אתה נתקל בהתנגדות מכוערת מבפנים כמו שאנחנו רואים בימים האחרונים. באיזה מקום עבודה אחר, עובדים שפירסמו מכתב פומבי נגד המנהל שלהם ממשיכים במשרתם? רק בפרקליטות זה יכול לקרות."

איך אפשר לפתור את התסבוכת הזאת?

"הבעייה היא שקשה מאוד להילחם במפלצת הזו כי כולם שומרים על כולם כמו שאפשר היה לראות בצו שהוציא השופט מזוז נגד המשך כהונת אלדד. מזוז, שהוא בשר מבשרה של המערכת והיה חייב לפסול את עצמו בגלל ניגוד עניינים, אבל לא עשה זאת, וסיכל את המינוי של השר. נראה שאוחנה לא מתכוון לוותר ולשכור עורך דין פרטי שייצג אותו במקום היועמ"ש, אבל לרוע המזל נראה גם שבקרוב יהיה שר משפטים אחר."

אמיר לוי / ד"ר חיים משגב

* * *

אורי הייטנר

1. בזכות כמה עשרות מטרים

חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב קלינטון לבין נשיא סוריה חאפז אל-אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. בפגישה זו הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, להסכם שלום עם סוריה.

בשעת הפגישה ערכנו, ועד יישובי הגולן, הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א. לא היתה זו הפגנת ענק כמו "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין והרחובות סביבה בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, חודש וחצי מוקדם יותר. היתה זו הפגנה צנועה של מאות משתתפים. כותרת ההפגנה היתה "אל תתערב, חבר." כותרת זו הייתה פרפרזה על מילות הפרדה של קלינטון לרבין, אחרי הרצח: "שלום, חבר." הייתי בין הנואמים בהפגנה זו.

אני זוכר היטב את הדרך הלוך, לתל-אביב, ואת הדרך חזור, לאורטל. בבוקר נסעתי לבד, לשם סידורים שונים לקראת ההפגנה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וניהלתי את הפן התקשורתי, הן של ההפגנה והן של השמעת עמדתנו בתקשורת בנוגע לפסגה. כל הדרך האזנתי לרדיו. התקשורת עסקה כמובן, אך ורק באירוע ההיסטורי, ושידרה בגל פתוח. המסר שהושמע בה היה אחיד; עמדה אחת של כל העיתונאים, כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל: פגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכול סגור. ולא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.

בדרך חזור הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והדיווחים היו מאוד "אופטימיים". הכול סגור, הכול גמור.

"אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו. חשנו שזה סוף העולם. החרב שהתהפכה מעל ראשנו במשך 9 שנים, היא במרחק נגיעה מצווארנו. כל הדרך התקשרו אליי עיתונאים וביקשו את תגובת ועד יישובי הגולן. בדרך כלל, כל בקשה מסוג זה נענתה ברצון, מיד. הפעם הייתי זהיר. אולי היתה זו איזו אינטואיציה של האופטימיסט חשוך המרפא שבי. לכל הפונים השבתי שעד שנדע רשמית במה המדובר, לא אגיב. וכך נסענו חמשתנו אבלים וחפויי ראש.

בהגיענו לצומת השריון, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות", ובפיו בשורה. המו"מ התפוצץ.

"על סמך מה אתה אומר את זה?" שאלתי, והוא השיב שנחום ברנע התקשר למערכת והודיע על כך.

"אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התקשורת אומרת ההיפך?" הקשיתי, והוא השיב: "בעוד חצי שעה כולם יודיעו על כך."

זה לא לקח חצי שעה. הספקתי לדווח על כך ליו"ר הוועד אלי מלכה ומיד נשמעה הודעה דרמטית ברדיו: המו"מ התפוצץ. אסד דחה את הצעת ברק.

דומני, שאנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.

למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים," הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים. והוא הסתיים בניצחוננו.

מה קרה באותה פגישה?

טרם הפגישה, קיבל אסד מהאמריקאים מסר, שהוא עומד לקבל את מה שהוא רוצה. מה הוא רוצה היה ברור. נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967.

את המסר הזה הוא לא היה מוכן לקבל ישירות מברק, שרצה לפגוש אותו בדמשק או להתלוות לקלינטון לז'נבה. הוא סירב להיפגש עם מנהיג ישראלי. המקסימום שהיה מוכן לו, היה פגישה בין שר החוץ שלו פרוק א-שרע עם ברק, שבה סירב א-שרע ללחוץ את ידי ראש הממשלה.

אסד היה ידוע ב"דיפלומטיית השלפוחית" שלו. הוא היה מתיש את אורחיו בפגישות ארוכות, לעתים של שבע, שמונה ואף תשע שעות, בלי לקום לשירותים ובלי להגיש להם כיבוד. הפעם הוא היה קצר רוח. כבר בראשית הפגישה הוא רצה לוודא שהוא מקבל את רצונו.

קלינטון שמח לבשר לו שברק מוכן לנסיגה מכל הגולן לגבול מוסכם על בסיס קווי 4 ביוני. הניסוח הזה נשמע קצת חשוד באוזני אסד. הוא רצה לדעת בדיוק, על המפה, במה המדובר. כשהתברר לו, שברק דורש, שרצועה של כמה עשרות (!) מטרים בחוף הכינרת תהיה בריבונות ישראל, עם זכות שימוש בכינרת גם לסורים, הוא פוצץ את המו"מ. בכך תם מסע של תשע שנים, מאז ועידת מדריד.

כאן יש להסביר שני מושגי יסוד: הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 1967.

הגבול הבינלאומי הוא הגבול שקבעו בריטניה וצרפת, בין המנדט הבריטי על א"י לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המנדט קיבלו שתי המעצמות מחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם – בריטניה להקמת בית לאומי (כלומר מדינת לאום) ליהודים בא"י וצרפת להקמתה של סוריה העצמאית. את הגבול אישר חבר הלאומים. על פי הגבול, הכינרת כולה תהיה בידי בריטניה. בתמורה, צרפת קיבלה את הגולן. בצפון מזרח הכינרת נקבע הגבול הבינלאומי עשרה מ' מן הכינרת (שכידוע, קו המים שלה משתנה משנה לשנה).

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נקבע הגבול הבינלאומי כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. סוריה מעולם לא הכירה בגבול הזה כגבול לגיטימי. במהלך שנות ה-50, השתלטו הסורים על שטחים ריבוניים של ישראל. הבולטים שבהם הם חמת גדר, שנכבשה בידי הסורים ב-1951, רמת הבניאס (המקום שבו ממוקמים היום קיבוץ שניר ובית ספר שדה חרמון) וצפון מזרח הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן. למעשה, הסורים השתלטו על כרבע מן הכינרת. בפרוץ מלחמת ששת הימים, האזורים הללו היו בידי סוריה, ולאחר מלחמת ששת הימים קיבלו את הכותרת קווי הארבעה ביוני 1967.

ב-18-19 ליוני 1967 נערכה ישיבה של ממשלת ישראל, לגבש את מדיניותה לאחר המלחמה. לאחרונה, במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וראשית ההתיישבות בגולן (שבקרוב אכתוב עליו כאן), קראתי את פרוטוקול הישיבה (או ליתר דיוק חלקים מן הפרוטוקול, כיוון שחלקם עדיין חסויים). 

הדיונים היו בצל הטראומה של מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני (1956) הפעילו ארה"ב ובריה"מ במשותף לחץ ברוטלי, מלווה באיומים קשים על קיומה של ישראל, בדרישה שישראל תיסוג מכל סיני ורצועת עזה שכבשה במלחמה. ישראל נאלצה לקבל את הדין ונסוגה עד גרגר החול האחרון, ללא הסכם (אף שהשיגה הישגים בתחום חופש השיט ופירוז בסיני).

השרים חששו שהתסריט יחזור על עצמו גם עתה. כדי למנוע זאת, קבעה הממשלה מיספר קווים אדומים שעליהם לא תוותר. על בסיס אותם קווים אדומים התקבלה ההחלטה הידועה כ"החלטה הסודית" שהוסתרה אפילו מהרמטכ"ל רבין. בהחלטה הסודית נאמר: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון. חוזה השלום מחייב:

1. פירוז הרמה הסורית המוחזקת עתה ע"י כוחות צה"ל.

2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים לישראל ממקורות הירדן.

3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה מחזיקה ישראל בשטחים שהיא נמצאת בהם היום."  

משמעות ההחלטה היתה אמירה ברורה שישראל לא תיסוג כעת מהגולן. שנסיגה תהיה אך ורק תמורת חוזה שלום (הסורים לא היו מוכנים להזכיר את המילה שלום). הנסיגה תהיה על בסיס הגבול הבינלאומי. כלומר, בוודאי לא נסיגה לקווי 4.6 אך גם לא לגבול הבינלאומי, אלא על בסיסו, בהתאם לצרכי הביטחון של ישראל. ותנאי לכך הוא פירוז מוחלט של הגולן והתחייבות להפסיק את הניסיונות לפגוע בזרימת המים לישראל. החלטה ברוח זו התקבלה גם בנוגע לסיני.

בניגוד לנראטיב על פיו היתה זו תוכנית שלום שהוצעה לערבים והם דחו אותה, מוכיח פרופ' יואב גלבר, שחקר את הנושא, שלא זו בלבד שההצעה לא הוצגה למדינות ערב, היא כלל לא נועדה להיות הצעת שלום. היה זה בסך הכול מסמך עקרונות שאיתו ציידה הממשלה את שר החוץ אבא אבן בצאתו לוושינגטון, כדי שיוכל להציג את הקווים האדומים של ישראל בפני הלחץ האמריקאי הצפוי.

להפתעתו של אבן, לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי, אלא האמריקאים נדהמו מהנכונות לוויתורים מפליגים של ישראל. כאשר אבן דיווח על כך לירושלים, הפכה ההחלטה הזו באחת לאות מתה. ממשלת ישראל לא התייחסה עוד אליה, החליטה על הקמת התיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה, וכעבור חודשים אחדים ביטלה סופית את ההחלטה, הן לגבי סוריה והן לגבי מצרים.

כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי.

המו"מ עם סוריה נפתח בוועידת מדריד, שנערכה בספטמבר 1991. ראש הממשלה יצחק שמיר הנחה את נציגו יוסי בן אהרון לדון אך ורק על תנאי השלום, בלי להסכים לשום דיון על מתווה הגבול כל עוד לא התקבלו כל דרישות ישראל בנוגע למהות השלום.

ביוני 1992 נבחר רבין לראשות הממשלה. במערכת הבחירות התחייב לא לסגת מהגולן, כולל בשני ביקורים בגולן. אולם כראש הממשלה שינה את טעמו והיה מוכן לוויתורים בגולן, או בלשונו: "נסיגה בגולן, לא מהגולן." אט אט חל כרסום בעמדתו. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהסורים יסכימו לקבל פחות מכפי שקיבלה מצרים והיה מוכן לנסיגה מוחלטת מכל הגולן, עד הגבול הבינלאומי. הסורים דחו זאת על הסף. הגבול הבינלאומי, הם טענו, הוא מזימה קולוניאליסטית. בשל העיקרון שעל ישראל לסגת מכל מה שלקחה בכוח, אסד לא היה מוכן לוותר על מה שסוריה לקחה בכוח בשנות החמישים.

בשלב מסוים רבין נכנע ומסר לארה"ב "פיקדון" – הודעה על נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה לקווי 4.6 אם סוריה תקבל מיספר תנאים שהציב. הוא השביע את ארה"ב שהפיקדון הוא רק בידיה ולא תעביר את ההסכמה לסורים. מזכיר המדינה כריסטופר מעל באמונו והעביר את הפיקדון לידיעת אסד. אסד דחה כמובן את תנאיו של רבין (יחסי שלום מלאים, סידורי ביטחון, הבטחת מקורות המים ונסיגה מדורגת לאורך כחמש שנים), אך סימן וי. ישראל מוכנה לנסיגה המלאה.

שמעון פרס, בנימין נתניהו וברק חזרו אף הם, כל אחד בתורו, על הנכונות הזו. ברק היה אובססיבי בניסיונו למסור את הגולן לסורים. אך, כאמור, הצעתו נדחתה.

יש לציין, שבפגישה עם הנהגת ועד יישובי הגולן עם כניסתו לתפקידו, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה בניסיונו להשיג שלום עם סוריה." לשאלתנו מה הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."

ואכן, על כך התפוצץ המו"מ.

בזכות שני גורמים סוכלה הנסיגה מהגולן. האחד הוא המאבק על הגולן, שאותו הובלנו אנו, תושבי הגולן, וסחפנו אחרינו את רוב העם. רבין, שהודה שהוא פועל בניגוד למנדט שביקש מן העם, הודיע שאם יהיה הסכם שכרוכה בו נסיגה משמעותית בגולן הוא יובא למשאל עם. ממשיכיו חזרו על ההתחייבות הזאת. בכל הסקרים היה ברור, שיש רוב ברור נגד נסיגה מלאה מהגולן. ואכן, כל ראשי הממשלה לא העזו לעשות את הצעד האחרון כדי לפייס את אסד.

הגורם השני הוא עקשנותו ועמדתו הנחרצת של אסד, שלא היה מוכן לקבל 110% מהגולן (כלומר קווי 4.6) בלי אותם עשרות מטרים בכינרת.

ויש לדעת – אסד מעולם לא היה מוכן להציג מהם קווי 4.6 המקובלים עליו, ואין זה מן הנמנע, שכל הצעה שהיה מקבל, הוא היה מוצא את הדרך לדחות ולדרוש יותר. הרי כאשר זה היה הגבול בין המדינות, ערב ששת הימים, הסורים לא היו מוכנים לקבל אותו. הם דרשו, למשל, ריבונות על השטחים המפורזים בשטח ישראל (ובהם היישובים גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור ושטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נוספים), וכלל איני בטוח אם הם לא היו חוזרים לתביעה הזאת, אילו המו"מ היה מגיע לשלב שבו היו מוכנים להציג את קו הנסיגה שהם דורשים.

בפסגה בז'נבה תם המו"מ בין ישראל לסוריה. אך יש לציין שהיו לו עוד שני המשכים. אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה, בחסות "המתווך ההוגן" ארדואן, והסכים שהמו"מ יפתח בנקודה שבה הוא הסתיים בזמן ברק. אולם הסורים פוצצו את המו"מ במחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה.

נתניהו חידש את המו"מ, על סמך אותם עקרונות, ורק מלחמת האזרחים בסוריה שמה קץ להרפתקה.

היום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, שנסיגה מהגולן היתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. שאילו נסוגונו, היום היינו נאלצים להתמודד עם התבססות איראנית בחופי הכינרת.

אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מחנך את עצמי לשמור על מידה של חשדנות. בעיקר כאשר ראש ממשלת ישראל הוא מי שכבר ניסה פעמיים למסור את הגולן כולו לידי האוייב הסורי.

2. צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן." מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אימי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים – ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית."

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האונייה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,

על שיום אחד

קמת ותלך.

אמא זה השיר הוא לך,

על ימי לכתך

אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורלייה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמיים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב, ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפייה הזאת היתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו היתה חמה במיוחד. לעיתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. איבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו  שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו, ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מיספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם." והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האוייב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון."

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי – שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מ"דרך ארץ" העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת... היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא היתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל היתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהיתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תידחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה."

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שידרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שיחרר את אחיזתו במשרד הבריאות ושיחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות, ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות היתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

[אהוד: ושים לב שהכול נעשה תחת הנהגתו, המושחתת לדעתך, של ה"נאשם בפלילים"!]

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם היעדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמיתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעייה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה." יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו." הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה."

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל. 

[אהוד: אני לא הייתי מבזבז זמן להתווכח איתה. אני חושב שעד היום היא לא מבינה את המדינה שאליה היא עברה לגור ואת ההיסטוריה שלנו. רק בעיתון "הארץ" יכולות לפרוח אילוזיות מוזרות כאלה. אם אינני טועה היא אפילו אינה כותבת את דבריה במקורם בעברית. וספק אם בעתיד יהיה מי שיזכור את השטויות שלה. למשל, היא יודעת, כנראה רק מהצרפתית – שמושבות העלייה הראשונה נקראו קולוניות, ולכן היא כותבת עליהן שהן חלק מהקולוניאליזם!]

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעלייה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי

לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.

תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,

עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!

אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.

עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי

וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון."

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":

געגועיי לגעגועים

הופכים ימיי לחזיון תעתועים

גם אם יגעתי מדי

ומצאתי ודאי

התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון: להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מיספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו."

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: חבל שהטלוויזיה והעיתונות בישראל אינן מנהלות את המלחמה בקורונה, כי לפי כל הנאמר והנכתב בהן – רק הן יודעות מה באמת צריך לעשות, ואילו כל בעלי התפקידים הממלכתיים, המנווטים את החיים בישראל בתקופת המגיפה – שרויים בבלגן גמור ואינם יודעים מה הם עושים. תחי התקשורת! מי יצילנו מקורונה? התקשורת! התקשורת! התקשורת! ובייחוד הַפּוּפּוּבְּלִיצִסְטִים!

* * *

מתי דוד

השמאל הקיצוני עם השנאה העצמית

הפך לגידול הרסני

השנאה העצמית בקרב היהודים היא תופעה מוכרת בהיסטוריה היהודית מזה דורות רבים. תופעה זו קיימת היתה בעיקר בקרב חלק מהמשכילים ומהאינטליגנציה באקדמיה, בתרבות ובקרב אנשי הרוח. אנשים אלה שרצו להיות בעם ככל העמים, ראו ביהדות את מקור הרוע בעולם. אנשים אלה הפכו ליהודים אנטישמיים, סוג של מחלה תורשתית.

שלשה אישים מוכרים נתנו לתופעה זו ביטוי בספריהם. תיאודור לסינג בסיפרו "השנאה העצמית היהודית". יהודה לייב פינסקר בסיפרו "אוטואמנציפציה". וברל כצנלסון שכתב "היש בעמים עם אשר מבניו הגיעו לידי סילוף שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות!"

תופעת השנאה העצמית קיימת בישראל העצמאית. זו קבוצה מאוד מסוימת של אנשי אקדמיה, תקשורת ורוח המזוהים כאנשי השמאל הקיצוני והדוגמטי, מנהלת מסע שנאה והסתה פרועה נגד המדינה וממשלתה. הם חותרים וחולמים לחולל מהפכה "לשינוי המשטר" בנוסח תחריר עממי ישראלי, להשלטת השמאל הקיצוני על המדינה. לקבוצה זו, שרואה את עצמה כאליטה אריסטוקרטית, יש מעטפת תומכת בתקשורת שנותנת להם את המיקרופונים להשמעת ביקורת בלתי פוסקת, כלפי הדוברים והנבחרים של הממסדים הממשלתיים והביטחוניים השנואים עליהם. לאנשי קבוצה זו יש אובססיה חולנית טוטאלית של מטרה "אידיאולוגית" אחת ויחידה – להפיל את ממשלת הימין, כביכול "למען השלום" ו"למען הדמוקרטיה". מטרה שלמענה הם מוכנים להקריב כל אינטרס לאומי ציוני וסוד ביטחוני. סיסמת הדגל שלהם היא: "סכנה לדמוקרטיה" – פזמון הפחדה קבוע של השמאל הידוע בכל אירוע, סיסמה נוספת היא: "הדמוקרטיה קורסת צריך להחליף הכנסת" – באנשיהם.

רובם של אותם אנשי הרוח, האקדמיה וסתם פעילים אחרים, המשתייכים למחנה השלום של השמאל הדוגמטי, "עומדים איתן" בשתי רגליהם על העננים. אנשים אלה, הרואים את עצמם כאינטלקטואלים, סופר-חכמים בעיני עצמם, אינם מסוגלים להבין את המובן מאליו. בגלל אמונתם בנוסחאות אידיאולוגיות שחלפו.

 הם איבדו את היכולת להבין את המציאות והמנטליות של סביבתנו האיסלמית. כל מה שנותר להם הוא להאשים את כולם פרט לכישלון של עצמם.

חלק מאותם הפעילים של השמאל הקיצוני, מפיצים עצומות ומסמכים שבהם הם קוראים להפרת חוקי המדינה, לסרב להטיס מטוסי חיל האוויר ל"משימות פוליטיות" לדעתם. הם טוענים שישראל הוקמה בחטא וקיומה הוא פשע קולוניאליסטי. הם נגד גדר הביטחון. נגד חוק השבות. נגד יהוד הגליל והנגב.

להלן אוסף ציטטות מדעותיהם של אנשי שמאל קיצוני ששונאים את עצמם ואת כל סביבתם הישראלית והיהודית.

אברום בורג: לאחר שניפלט מכל תפקידיו הציבוריים מהכנסת, מהסוכנות וממפלגת העבודה, הפך לאנרכיסט שמפרסם מאמרי הסתה ושנאה נגד ישראל בעיתונות העולמית. מאמרים של שקרים וסילופים אנטי ישראלים המתארים את ישראל כמפלצת גזענית. הוא גם הציע להקים את מדינת "ישראפלסטין", לבטל את חוק השבות ואפילו לא מתנגד שח"כ חנין זועבי תהיה לראש הממשלה. הוא איבד שליטה על עצמו.

רני בלייר: יו"ר איגוד התסריטאים והבימאים לשעבר, שהצטרף בזמנו למפלגתו של אלדד יניב, "השמאל הלאומי". אלה מקצת מדעותיו הקיצוניות של "דמות תרבותית" זו שהכריז שרצונו להיות "שר התרבות" לאחר ניצחון המהפיכה. דבריו נאמרו בראיונות במוסף "הארץ" 10.2.12, ובמאמר שלו שפורסם ב"מעריב" 22.8.11 "שקט מפגינים", ובמוסף "מעריב" 1.8.11 "הקרב על התסריט".

הוא מאשים את ממשלת ישראל, "צמאת דם וששה אלי מלחמה."

הוא מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית.

הוא מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" בחיסול המחאה החברתית.

הוא מכנה את ממשלת ישראל "בריוני הקבינט הישראלי."

הוא רואה בפלסטינים אחים "אחינו הפלסטינים."

הוא מודה: "הייתי שמאלני רדיקלי ששנא המון דברים."

הסופר "איש הרוח" מעיתון "הארץ" – ספי רכלבסקי: רוב מאמריו בעיתון "הארץ", ספוגים בדעות ובביטויים קיצוניים חלקם ארסיים, נגד כל בעלי התפקידים מקרב אנשי הביטחון, הימין והדת. הוא האיש שאירגן את העצומה שקראה לטייסים להפר פקודה להפציץ באיראן. הישווה בזמנו את חוקי הנישואים הנהוגים בישראל ל"חוקי נירנברג".

הסופר "איש הרוח" מעיתון "הארץ" – יצחק לאור: רוב מאמריו בעיתון "הארץ" ספוגים וטבולים בשנאה ובביקורת קטלנית, ארסית וקיצונית כמעט נגד כולם. נגד הימין והשמאל. נגד דתיים, מתנחלים, גנרלים ופוליטיקאים. סירב לשרת בשטחים וישב בכלא צבאי. היה פעיל בשי"ח (שמאל ישראלי חדש) בעל דעות אנטי מיליטריסטיות ואנטי ממסדיות קיצוניות. היה פעיל בארגון "יש גבול". הגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, אנטי-ציוני, ואפילו ביקר גם את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. הוא מזוהה עם מפלגת חד"ש. כתב שיר ארסי נגד הציונות הדתית ב"עיתון 77" – "המנון לגוש" (אמונים) ובו השורה: "את תג חירותנו יום המצות הזה נחוג בהתכוונות ובנענועי גוף ובמצותינו דם נערים פלסטינים"! ביטוי אנטישמי של יהודי אנטישמי. בתקשורת הגרמנית אמר שלדעתו ישראל היא המבצר האחרון של קולוניאליזם בעולם. פירסם מאמר שבו טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להשמיד את הפלסטינים. היא עושה זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה.

נתן זך ("הכול דיבורים" + רשת ב', 15 ביוני 2011): "כמו היטלר, גם נתניהו נבחר בצורה דמוקרטית."

האלוף שלמה גזית ("ידיעות אחרונות", 8 במרץ 1998): "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים."

עמוס עוז ("ידיעות אחרונות", 8 ביוני 1989): על תושבי יהודה ושומרון: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב ..."

זאב שטרנהל ("דבר", 5 באפריל 1988): "אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית."

ישעיהו ליבוביץ' ("הארץ", 27 בספטמבר 1985): "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק, לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק."

(ראיון ברשת ב', אוגוסט 1987): "חיילים ההולכים לשרת בשטחים הכבושים הם יודו-נאצים."

יגאל תומרקין ("ידיעות אחרונות", יולי 1986): "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה."

שולמית אלוני ("דבר", 1984): "החרדים יונקים מאותם חדרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית."

לכל החבורה הזו של אנשי תרבות ורוח צריך להוסיף רשימה של פרופסורים ש"תורמים" את חלקם לחלום המהפכה של "שינוי המשטר" בישראל. פרופסורים שפעילים בארץ ובעולם נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד הציונות, ומביעים תמיכה בפלסטינים ובחרמות על ישראל, על האקדמיה שלנו ועל התוצרת מהשטחים הכבושים ע"י "משטר הגזענות הציונית."

כל אלה הם יהודים ששונאים את כל סביבתם הישראלית והיהודית. תופעה מוכרת של שנאה עצמית.

מתי דוד

אהוד: מוזר, על דברים כאלה היה מגיע לעמוס עוז פעמיים פרס נובל – והוא לא קיבל אותו אפילו פעם אחת! – פשוט שערוריה!

* * *

לאן נעלמנו זה לזה?

הרהורים על חברות בימי מגיפה.

חברות וחברים יקרים,

שלום וברכה!

הימים ימי קורונה. מגיפה ירדה על הארץ. מאות בני אדם קיפחו את חייהם ואלפים שכבו על מיטת חוליים ועם ישראל הוכנס להסגר לימים רבים ועל 'בעלי מחלות רקע' ו'גיל הסיכון' נגזרה בדידות, מאסר כפוי ללא צו של שופט.

נגזר עלינו שלא לחבק את ילדינו ואת נכדינו וה'זום' אז בארץ. שכנים צעירים וקרובים וסתם טובי לב התנדבו ברוב טובם לקנות מצרכי מזון ותרופות.

יש גם ברכה הטמונה בימי הבידוד: אלה גם ימי יצירה. נאמר כי 'ברעום התותחים משתתקות המוזות'. נראה, שברעום הנגיפים משגשגת היצירה – כי יצירה  היא בריחה מן המציאות אל עולמות של חלום ודמיון.

אני מצר ביני לבין עצמי: איך נעלמנו זה לזה? – חברים ותיקים מזה שנים רבות. לא התעניינו ולא שאלנו זה לשלומו של זה וזאת בעידן שאין לדעת מה ילד יום.

אין זאת חלילה ביקורת ולא זנב ביקורת. זאת משאלת לב. אני חולם על ימים טובים שבהם נשב בחברותא, נלחץ יד ולא נדחף מרפק, נסעד משהו טוב ונשתה משהו משמח ונשוחח ללא מסכות על פנינו.

האם במהרה יגיעו הימים האלה? ימים שבהם נתרפק על השגרה ועל שיחה בטלה?

ושלום עליכם ועל כל ישראל. בריאות איתנה לכם ולכל בני ביתכם.

שמרו על עצמכם.

כתמיד

בנצי יהושע

ירושלים, ט' באייר תש"פ (3 במאי 2020)

* * *

משה גרנות

כמו עוף החול

על ספרו של יהודה ראב (בן עזר)

"התלם הראשון – זיכרונות 1930-1862"

נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב)

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר

הוצאת הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ח

מהדורה ראשונה בהוצאת מ' ניומן 1956

מהדורה דיגיטלית בידי בן בן עזר, נינו של יהודה ראב,

אפריל 2020, 191 עמ' [261 עמ' במהדורת תשמ"ח, 1988]

נביאי שיבת ציון, התארגנויות חובבי ציון, קונגרסים ציוניים - מאלה היו למכביר בסוף המאה ה-19, אבל לולא קומץ של יהודים נלבבים שהגשימו חלום של מאות שנים – הרי שיישוב הארץ לא היה מגיע לידי מימוש. בראש החולמים והמגשימים האלה עומדת דמות פטריארכאלית אדירה, הלא הוא יהודה ראב, איש בעל חזון ואנרגיות שאינן כלות, למרות אינספור כישלונות שחווה בדרך לברוא יש מאין חקלאות יהודית על אדמת ארץ ישראל.

[אהוד: בשעתו הוא היה הצעיר שבמייסדי פתח-תקווה, בחבורה שכללה את אביו אליעזר ושאר המייסדים כמו שטמפפר, גוטמן, ברנט וסלומון].

הספר שלפנינו חושף בפני הקורא את הגורמים לעיצוב הדמות הכבירה הזאת: מסתבר שרבים מיהודי הונגריה, הארץ בה נולד יהודה ראב, התפרנסו מחקלאות, וזאת תופעה קוטבית לחלוטין להווי ביהדות מזרח אירופה, משם הגיעו לארץ העליות הראשונות – שם נמנעה כמעט לחלוטין מהיהודים עבודת אדמה, ולא רק זאת, עצם העיסוק במלאכה כלשהי נחשב לפחיתות כבוד – העילית הייתה למדנית, ורוב הפרנסה התבססה על מסחר. אליעזר, אביו של יהודה, עסק בחקלאות, ויהודה עצמו נדד בנעוריו בין חוות חקלאיות יהודיות. העיסוק בעבודת האדמה העניק ליהודים עוצמה וכבוד עצמי, וניתן להתרשם על כך מאירוע מעניין שהבן מספר: אצילים משתעשעים ביריות, והורגים את החתולה של אליעזר. הוא רודף אחריהם, ודורש משפט צדק, ובהזדמנות אחרת, כאשר בריון מכה את יהודה (בצדק, כי יהודה קלע לו בקרקפת "מעשה דויד בגלית"), האב מביא את הבריון למשפט אצל זקן הכפר. בגיל צעיר רועה יהודה את צאן אביו, ובגיל 16 הוא הופך להיות מנהל החווה הענקית של גבריאל דויטש – הכשרה מצוינת למה שמחכה לו על אדמת ארץ ישראל.

גורם שני לעיצוב הדמות האדירה של יהודה ראב הוא הכמיהה לציון של המשפחה. המשפחה לא הסתפקה בתפילה השגורה "לשנה הבאה בירושלים", אלא סיימה את עסקיה בהונגריה, ועלתה לארץ, קודם סבא וסבתא של יהודה, אחר כך הבן דודה, יהושע שטמפפר, שעלה ממש ברגל לארץ, ואחריו עלו אליעזר ראב, אשתו השנייה (האישה הראשונה, אימו של יהודה, נפטרה בהונגריה), וילדיהם, וביניהם הבכור – יהודה.

גורם שלישי לעיצוב דמותו של יהודה ראב הוא ההשכלה שהצליח לרכוש בתרבות ההונגרית והגרמנית, בעיקר מהאציל סיטשי, שהעניק את אחוזתו ליהודי גבריאל דויטש, אותה ניהל יהודה הנער (היה מופקד על מאה פועלים!). אציל זה ברח מהונגריה לאחר כישלון המרד נגד אוסטריה, השתתף במלחמת האזרחים בארצות הברית, וכשחזר לארצו, איבד את כל משפחתו בשריפה. הוא היה איש משכיל מאוד, והעניק ליהודה ידע בספרות, במיתולוגיה היוונית, בפילוסופיה. ידע השפות והיכולת להתבטא בשפות אלו סייעו לו רבות כאשר לא ניתן היה להתפרנס בארץ מעבודת החקלאות (המשקים כשלו, בני המושבה ובהמותיהם חלו ומתו, שנת שמיטה).

מהרגע הראשון שדרכה רגלו של יהודה בארץ הוא חש אכזבה מרה: יפו מקבלת את פניהם בדרישת בקשיש אלימה, בנוסף לשכר ששולם לנהגי הסירות, בקטטות; אין כמעט אשכנזים ביפו. בירושלים, בה התגורר שנתיים, מתפרנסים היהודים מ"החלוקה", והערבים מתעללים ביהודים. האב מסרב לחיות מ"החלוקה", ועוסק בהכנת גבינות ומכירתן לבתי המלון. בשל ידיעותיו בגרמנית ממונה יהודה כפקיד בבנק. משיאים אותו לאישה אלמנה, אבל המשפחה שלה דורשת גט, כיוון שיהודה נוטה להשכלה. "הקוזקים של הקב"ה" ותקיפי כולל אונגרין מתנגדים בתוקף לכוונה להקים מושבה חקלאית של יהודים בארץ ישראל. בגיל עשרים נושא יהודה אישה שנייה, היא לאה לבית שינברגר, ממנה נולדים ברוך, בנימין, ציפורה ואסתר (מאשתו הראשונה נולד שלמה).

[אהוד: הסדר הנכון של ילדי יהודה ראב מאשתו לאה הוא: ציפורה, ברוך, אסתר אלעזר ובנימין].

ב-1878 נערכת הקנייה הראשונה של אדמות אומלבש, כשהקונה העיקרי הוא דוד גוטמן, ועמו יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, כשמהרגע הראשון להתיישבות לא נפסקו מעשי השוד והגניבה של האריסים לשעבר במקום, ושל השכנים הערבים. זאת הסיבה שבמשך זמן רב המשפחות המשיכו לגור בירושלים, ואחר כך ביפו, כאשר הגברים מנסים להקים מושבה יהודית למרות המהמורות הרבות שעמדו בפניהם. הנשים והילדים יגיעו לפתח-תקווה רק בסוכות 1879.

יהודה מתאר את הארץ הריקה והחרבה, כולה - או חולות  או ביצות - פה ושם כפר ערבי אומלל שתושביו קרועים ובלואים ומוכי מחלות. בחנוכה 1878, אחרי הגשם הראשון, פולח יהודה ראב במחרשה את התלם הראשון בפתח תקווה, ובארץ ישראל כולה, אירוע מרגש שמזיל דמעות מהנוכחים (עמ' 44). מסתבר שיהודה ראב היה זה שפילח את התלם הראשון גם בראשון לציון (עמ' 59).

השנים הראשונות מועידות למתיישבים כישלון אחרי כישלון, ובסופו של דבר אביו של יהודה מאבד את האדמה שקנה, וחוזר לירושלים יהודה נאלץ להשכיר עצמו כפועל ומנהל משק אצל דוד גוטמן, ומאוחר יותר אצל שוורצברג. הוא מתלונן שבשלוש שנים של עבודת פרך רוויית כישלונות, כשאינספור פעמים הוא נאלץ להתמודד עם בריונות ושוד ערביים - הוא לא מצליח לקרוא ספר, ואפילו לא עיתון. שנת תרמ"ב היא שנת שמיטה, וכיוון שכל המתיישבים היו יהודים דתיים, האדמה הוחכרה לערבים תמורת אחוזים מהתבואה לבעלי הנחלות.

השם של יהודה כמומחה לעבודת האדמה נודע במושבות שעלו לקרקע אחרי פתח-תקווה, והוא מוזמן לעבוד בנחלה של לבונטין בראשון לציון, שם, כאמור, הוא פילח את האדמה בתלם הראשון של המושבה. הוא מוזמן גם לטפל בהתיישבות אנשי ביאליסטוק ביהוד, ומוזמן כמומחה לבדוק קניית שדה במפרץ חיפה, ובתמורה מוכנים להעניק לו 300 דונם במקום. זה פיתה מאוד את יהודה להתיישב שם, אבל הוא נשמע לקולו של אבא לא לנטוש את פתח תקווה. העסקה בלאו הכי לא התבצעה, כי הטורקים אסרו בעת ההיא מהיהודים לקנות קרקע.

יהודה חוזר להיות בעלים של נחלה בפתח תקווה כאשר שליחי חובבי ציון מאודסה ויסוצקי ורוקח מעניקים לו כסף ובהמות עבודה. הוא בונה בית ורפת ונוטע גפנים ותאנים, וחצרו מתמלאת תרנגולות ואווזים. יש לו גן ירק, וגם גינת פרחים. דיפטריה וקדחת פוקדים את המתיישבים. בתו, ציפורה חולה בדלקת ריאות, ויהודה מוכר שק תבואה עבור תרופות, תרופות שלא הועילו, כי הבת מתה, כמו ילדים רבים אחרים מבין משפחות המתיישבים. למרות עבודת הפרך, החקלאות לא מפרנסת את בעליה, והחקלאים נאלצים להתפרנס מעגלונות - להסיע בעגלות צליינים שעולים מיפו למקומות הקדושים בירושלים.

ליהודה ניתנות שתי הזדמנויות לפגוש את הברון רוטשילד: ב-1887 בביקורו של זה בארץ, יהודה עם עוד צעירים מהמושבה, רכובים על סוסים, משמשים משמר כבוד לפמליית הברון, והם גם מלווים את הפמליה עד לזיכרון יעקב. מאוחר יותר, ב-1892, מעניק הברון את חסותו גם על המושבה פתח תקווה. חיים כהן האגרונום מטעם הברון, משאיר רושם טוב על המתיישבים, אבל אחר כך מגיעים הפקידים שמתייחסים אל אנשי פתח תקווה כמו אל "נייטבס". יהודה מתמנה כמנהל עבודה אצל הברון, ואף נשלח על ידו לבדוק את סוג הקרקע במושבה העתידית חדרה.

ההזדמנות השנייה של יהודה לפגוש את הברון אירעה בשנת 1901 במשלחת של המתיישבים ושל חובבי ציון אצל הברון. בין המשתתפים במשלחת נמנו אושיות חיבת ציון כמו אחד העם, צ'לנוב, אוסישקין, נורדאו. המפגש היה טראומטי: הברון נזף במתיישבי פתח תקווה בעטייה של הדיבה הרעה שהגיעה אליו מפקידיו. הוא לא הסכים שהיקב יהיה שייך לסינדיקט הכורמים – איכרים צריכים לעבוד ולא לעסוק במסחר! כשהברון לא נתן רשות הדיבור ליהודה, הוא קם ופונה אל הדלת. הברון נאלץ להתנצל. בסופו של דבר הברון התרצה, והיקב עבר לסינדיקט הכורמים, הגם שבסופו של דבר נאלצו לעקור את הגפנים בהיעדר קונים ליין, ולנטוע במקומם פרדסים.

כאן אולי המקום לציין שאת הזיכרון מהפגישה הטראומטית בין שליחי חובבי ציון לברון מביא אחד העם במאמרו "שלוחי עם עני" (תמוז תשס"א). הברון הפריד בין המשלחת של חובבי ציון חו"ל ובין משלחת המתיישבים בארץ. אחד העם מתאר את ההשפלה שספגו חובבי ציון חו"ל, ואילו יהודה ראב מתאר את ההשפלה שחוו המתיישבים.

התלאות אינן חדלות לפקוד את יהודה: בניו, כמו רבים מבני המתיישבים, חולים במלריה, הוא עצמו נופל למשכב, בעטיין של החובות הוא נאלץ למכור את ביתו, וכאשר כבר נדמה שבאה ההפוגה בצרות (הפרדס החל לתת פרי), פורצת מלחמת העולם הראשונה, ואי אפשר לשווק תפוזים לאנגליה (אויבת הטורקים), הנפט אוזל ולא ניתן להשקות את הפרדס כי המשאבה מושבתת, ומכת הארבה נוחתת על הארץ. יהודה נאלץ למכור את בהמותיו עבור אוכל נפש, ומה שלא הספיק למכור – גזל הצבא הטורקי. השלטון מבטל את הקפיטולציות, ואפילו נתיני אוסטריה-הונגריה, כמו יהודה, מופקרים לגורלם. הטורקים עורכים מעשי שוד ורצח.

ב-1917, כאשר הצבא הבריטי מתקדם מהדרום, הטורקים מגרשים את יהודי תל-אביב ויפו. הם מגיעים לפתח תקווה שבלאו הכי נמצאה במצב נואש. ברוך, בנו של יהודה, שעבד בתחנה של אהרן אהרונסון בעתלית, הושבע על ידי אביו שלא יצטרף לניל"י, אבל השלטון הטורקי מחפש אחריו, והוא נאלץ להסתתר בלבנון.

הטורקים משליטים טרור, והיהודים במושבה מחביאים כל חומר ציוני שלא יואשמו בחתירה נגד המשטר העותמני בשאיפה לעצמאות. המושבה עוברת מיד ליד – קודם האוסטרלים, אחר כך הטורקים חוזרים וכובשים את המקום, ושוב נכבשת על ידי האנגלים. בין לבין המקום מופגז, ואנשים נהרגים. יהודה מתאר כיצד הצבא הטורקי היחף והרעב שודד את התושבים. לעומת השלטון העריץ והמושחת של הטורקים מתקבל הצבא הבריטי בברכה, כי הוא נלחם למען היהודים שיגשימו את חזון הצהרת בלפור. לפי דבריו של יהודה, הבריטים התנהגו למופת, הם העבירו את הנשים והילדים לתל-אביב, הקימו מחנה לגברים שיוכלו לעבוד במשקים, השאילו להם סוסים לעבודה, וכן סייעו להם בדלק וגם סיפקו להם עזרה באמצעות פועלים מצרים.

אחרי הקרבות מוצא יהודה חורבן בכל אחוזתו, ושוב הוא צריך להתרומם כמו עוף החול מהאפר. מיכל הדלק של מנוע ההשקיה בפרדס מתפוצץ, ויהודה נפצע קשה.

אני סקרתי כאן רק חלק מהתלאות הבלתי נגמרות שחווה האיש הזה שכנראה היה עשוי מברזל, שהרי הוא הצליח כל פעם מחדש להתרומם, לדבוק באדמה ולשלול את הפרזיטיות שמאפיינת חלק גדול מהעולם החרדי שהוא היה חלק ממנו.

[אהוד: הוא מעולם לא היה חלק מהעולם החרדי].

אהוד בן עזר מביא בסוף הספר מחקר שלם על האיש ועל תקופתו. הוא מזכיר את הכמיהה לציון של אליעזר, אביו של יהודה, שהיה גבאי "חברת יישוב ארץ ישראל" בהונגריה, ורשם בפנקסו את פעולותיה. כן, מקפיד אהוד בן עזר להעמיד את העובדות על דיוקן: לבונטין, וראשוני ראשון לציון, לא החשיבו את פתח-תקווה כמושבת העלייה הראשונה כיוון שטענו כי היא נוסדה על ידי ילידי ירושלים. לכן הוא הכריז על ראשון לציון כמושבה הראשונה, אבל האמת היא שרוב המתיישבים הראשונים של פתח תקווה עלו מהונגריה. ספר היובל של פתח תקווה מצביע על יואל משה סלומון כמי שנשאר במקום שיועד למושבה למרות הזהרותיו של הרופא היווני ד"ר מזוריקה. אהוד מדייק: אלו בדיות, והאיש המרכזי ברכישת האדמות היה דוד גוטמן, ולא סלומון. יתירה מזאת, לאחר שסלומון רכש קרקע ביהוד, הוא נטש את פתח-תקווה, ולא חזר אליה מעולם, לעומת הדבקים בקרקע גוטמן, שטמפפר ויהודה ראב. לירושלמים שבין המתיישבים לא היה כל ניסיון חקלאי, לעומת ההונגרים שהיו חקלאים כבר בחו"ל.

הבנתי מהתחקיר של אהוד בן עזר כי בנימין, בנו של יהודה, ואסתר בתו (אסתר ראב המשוררת שהעריצה את אביה), הפצירו באביהם שיכתוב את זיכרונותיו, והוא נענה להם, וממש מזל, כי מסתבר שלאיש היה כישרון ספרותי יוצא דופן, שתיאוריו הם ממש מלאכת מחשבת, כמו תיאור הילדות והנעורים בהונגריה, או תיאור מוראות מלחמת העולם הראשונה, הגירוש והצבא הטורקי היחף, העריץ והמושחת – יכול להתחרות עם הפרוזה של י"ח ברנר בנדון (סיפוריו "המוצא", "עוולה"). האיש הזה גם שפע הומור: הוא מתאר ביד אמן כיצד בילדותו החליט להיות דויד שקולע בראשו של גלית, ואיך "גלית" הפליא בו את מכותיו; איך הוא מבקש לצנוח ב"פרשוט", ושובר יד; איך זרח ברנט קונה עבד כושי, כשמסתבר שזה היה טריק נוכלי, כי "העבד" גונב פרדה ועגלה ומסתלק; יהודה מתאר איך נ"ה אימבר יוצא מבית השימוש בצעקות: "עיפרון, עיפרון!", כי בדיוק שם קיבל השראה; ותיאור אחר - בהיעדר מים להרטיב את הקשר ביצול העגלה השבור של הברון, שהוחלף בענף תאנה, נאלץ ואחד מחברי משמר הברון, מנדל קופלמן, להשתין על הקשר לאחר שביקש מהפמליה לא להסתכל;  ערבים צבאו על מוכרי סירי לילה, חשבו אותם לסירי בישול, וכיבדו בהם את אורחיהם היהודים.

בהיות יהודה בפאריס, חברי המשלחת, שנועדו להיפגש עם הברון, מבקרים בלובר, בגני לוקסמבורג, בשדרות אליזה, בוורסאי, בטור אייפל, וגם בפולי ברג'ר... כולם ביקרו שם, למרות שלא נאה, חוץ מאחד העם...;

בפרק "בשוק הפועלים" שברומן "תמול שלשום" של עגנון מתואר העימות בין בני העלייה השנייה המתחננים למקום עבודה אצל איכרי המושבות, ואלה מעדיפים פועלים ערבים כי הם יודעים לעבוד, והם גם יותר זולים. בספר שלנו מופנה המבט מהאיכר אל הפועלים בני העלייה השנייה: בעיני יהודה אלה לא באו לעבוד, אלא לעשות "רבולוציות". הם אינטליגנטים בעלי השקפת עולם בולשביקית – אם לא תעסיק אותם – אתה עוכר ישראל, אם תעסיק אותם – אתה עושק קפיטליסט. הם מרשים לעצמם לעשן בשבת ליד בית הכנסת בטענה שלא כתוב בתורה דבר על טבק...

"התלם הראשון" ראוי מאוד לקריאה משום שמדובר בזיכרונותיו של איש אגדי ממש, וגם משום שחלקים רבים בספר זה הם מלאכת מחשבת ספרותית.

משה גרנות

* * *

שושנה ויג: ארבעה שירים

ידיעה

הַהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלָּנוּ בְּנוּיָה מֵעֲקֻמָּה

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁר אוֹתָהּ

שְׁנֵינוּ עֲדַיִן בְּגַן הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ

מִתְהַלְּכִים עֵירֻמִּים.

אַתָּה רוֹצֶה אֶת כֻּלִּי

וַאֲנִי אֶת הָרֵיחַ שֶׁלְּךָ

אֶת הַטַּעַם לְכָל זֶה

אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת

אהבות

 הַלֵּב שֶׁלִּי אֵינוֹ חָצוּי

הַלֵּב שֶׁלִּי מְשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם

וְאוּלַי הוּא לֵב מְרֻבָּע

וְאוֹלַי הוּא לֵב מְחֻמָּשׁ

אֵין יֶתֶר בַּלֵּב שֶׁלִּי

אֲנִי מַעֲמִיסָה עוֹד וְעוֹד

אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת אֲנִי מַנִּיחָה

בִּמְקוֹמָן

וְהֵן כְּמוֹ מְגֵרוֹת סוֹדִיּוֹת

עוֹטְפוֹת אוֹתִי בְּמַגָּע חַם

בְּבֹקֶר לִבִּי מִתְרוֹנֵן עִם מִי שֶׁפָּנָיו זוֹרְחוֹת אֵלַי

בְּצָהֳרַיִם לִבִּי אֶל מִי שֶׁדִּבֵּר עִמִּי דִּבְרֵי אַהֲבָה

בְּעֶרֶב לִבִּי מִתְמַלֵּא גַּעְגּוּעִים לְמִי שֶׁאוֹהֵב

אוֹתִי בְּלִי חֶמְלָה

וּבַלַּיְלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אַהֲבָה עִם מִי שֶׁשּׁוֹלֵחַ לִי

אֶת יְצָרָיו מִמֶּרְחַקִּים

אֲנִי מַפְנֶה מָקוֹם לְעוֹד וְעוֹד

מִכָּל הַטּוּב הַזֶּה

וְאַחַר כָּךְ אֲנִי חוֹזֶרֶת לְאֶחָד

שֶׁאוֹמֵר לִי תִּזָּהֲרִי לֹא לְדַבֵּר עִם זָרִים

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּל כָּךְ

משאלות

לוּ הִתְחַתַּנְתִּי עִם נַגָּן תִּזְמֹרֶת

אוֹ לְפָחוֹת עִם מְתוֹפֵף

הָיוּ הַזְּמִירִים בְּחַלּוֹנִי מִשְׁתַּתְּקִים

מַקְשִׁיבִים לַמַּנְגִּינוֹת שֶׁבּוֹקְעוֹת מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה.

לוּ הִתְחַתַּנְתִּי עִם לוֹכֵד נְחָשִׁים

אוֹ לְפָחוֹת לוֹכֵד עַכְבָּרִים

הָיוּ הַזּוֹחֲלִים שֶׁמִּתַּחַת לְמִטָּתִי

נָמִים עַד מָוֶת.

לוּ הִתְחַתַּנְתִּי עִם נְשָׁמָה שֶׁל מְשׁוֹרֵר

הָיוּ חַיַּי עֲטוּפִים

בְּמֶטָפוֹרוֹת

בְּדִמּוּיִים

בִּנְשִׁימוֹת שֶׁל שֶׁקֶר.

וַאֲנִי הִתְחַתַּנְתִּי עִם אִישׁ פָּשׁוּט

כָּזֶה שֶׁמַּאֲמִין לִי

גַּם כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת

שיר בלי אור

בַּלַּיְלָה אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁל חֹשֶׁךְ,

בַּיּוֹם אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁל חֹשֶׁךְ

כָּל הַשָּׁבוּעַ אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁל חֹשֶׁךְ

אַל תַּדְלִיקוּ לִי אֶת הָאוֹר

זֶה מַמָּשׁ לֹא חָשׁוּב

שושנה ויג

* * *

אלי עמיר

"בני, אנחנו דור מאושר"

פרק מרומאן בכתובים

לזכרם של טניה ואריה (לובה) אליאב

פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-27.04.20

ובלילה ההוא, ליל החפלה החודשית שלה, הלילה שבין חמישי לשישי, בראשית החודש, שרה אום כלת'ום בחדיקת אל־אזבקיה בקהיר את הקסידה "ד'יכריאת":

דִ'כִּרַיַאתֻן עַבַּרַת אֻפְקַ חַ'יַאלִי
בַּארִקַן יַלְמַעֻ פִי גֻנְחִ (אל)לַיַאלִי
נַבַּהַת קַלְבִּיַ מִן עַ'פְוַתִהִ
וַגַלַת לִי דִ'כְּרַא אַיַאמִי (א)לְחַ'וַאלִי
כַּיְףַ אַנְסַאהַא וַקַלְבִּי
לַם יַזַל יַסְכֻּן גַנְבִּי
אִנַהַא קִצַתֻ חֻבִּי
דִ'כְּרַיַאתֻן דַאעַבַּת פִכְּרִי וַטַ'נִי
לַסְתֻ אַדְרִי אַיֻהַא אַקְרַבֻּ מִנִי

ראש הטופס

תחתית הטופס

זיכרונות חלפו באופק חיי
נוצצים ומבהיקים בחשכת הלילה
הם העירו את לבי מתרדמתו
הזכירו לי ימים חשוכי אהבה
איך אשכח וליבי הומה בקרבי
זיכרונותיי הם סיפורי אהבתי
עצובים ומשעשעים
ואיני יודע מי מהם קרוב אליי יותר

קולה של אום כלת'ום על גווני גווניו וצבעיו הרכים והעזים, הזועמים ומתרצים, התנשא והתעלה והתהדר והשתבח והתהלל וסחף אותו לערגות ותשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות. ד'יכריאת, זיכרונות ונשים, אהבות ופרידות ומפחי נפש, כישלונות ואכזבות ואבל על אובדנים. ד'יכריאת, המקאמה של אחמד ראמי בלחנו של ריאד לסונבטי, העירו בו חלומות שהועצמו בקולה של אום כלת'ום שהמריאה לפסגות אושר ונחבטה בעמקי יגון.

פעמים אין ספור האזין למקאמה זו, ואחת לא דמתה לשנייה, וכשנדמה היה לו כי הוא מתקרב לעומקן של המלים ועוצמתו של הלחן, באה האזנה נוספת וקילפה עוד שכבות. ד'יקריאת, אבני דרך, מה הוא בלעדיהן, איך יידע מה העציב ומה שימח אותו בשנותיו העמוסות, הארוכות המטות להתקפל ולקרוס, חייו עברו ביעף, דפים נתלשו ואחרים אחזו בו בכל כוחם ברוחות סוערות, ד'יכריאת, זיכרונות, ההיו או לא היו, ההיו כפי שהוא זוכר אותם. נשים שהעניקו לו מקלט וחום, וכאב וייסורים שבלעדיהם חייו לא היו כפי שהיו. לילה לילה ברגעי הנים ולא נים, באים הזיכרונות והוא דולה חופן ודוחס חופניים לתהומות השיכחה, לא את כולם הוא רוצה לזכור. ד'יקריאת, תמונות חולפות, רצות, הוא ישן ומתעורר עימן, הן הוא והוא הן, הן חייו, לאן שיילך יילכו עמו, אם יאבדו יאבד, הוי, אבני השתייה שלו, מתוקים ומרים.

בתום השבעה על סבו ליאהו, נסע לפרדס כץ להחזיר את אביו הביתה לירושלים, בדרך אמר אביו: "בני, אנחנו דור מאושר. זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל וחיינו בתקופתה של אום כלת'ום," הירהר במשפט הקצר שצירף את המאורע הגדול ביותר בחיי האומה לבין הזמרת הערבייה הגדולה ולא נעם לו לחלוק על אביו שקם מהשבעה, הן ידע שהיא שונאת ישראל ורוצה כמו נאצר להחריבה ולהשליך את יהודיה לים.

לימים יחזור לסוגייה זו ואביו יאמר: "אני אוהב את קולה, את שירתה, לא את השקפותיה." רק עתה, כשהגיע לגבורות, שנת מותו של אביו, כאשר רגליו כבר לא פוסעות ביציבות וגופו מגמגם ומתאונן ומהסס ועוד רגע יישמט, רק עכשיו הוא מבין את מה שאמר לו אביו אז. "הו אבי, אבי! אהוב נפשי, משענת חיי."

באחד מימי שישי בא כדרכו לבקרו, הוא לא היה במיטבו, שכב על מיטתו והאזין לקול קהיר מרדיו קטן על השידה: "בני, איני רוצה להיות עול על עצמי ולא חלילה עליכם." ליבו האיץ את פעימותיו, רצה בכל מאודו לחבקו, לאמצו לליבו, ואחז בכוח במסעד הכיסא ולא עשה מעשה. זה לא היה מקובל אצלם וחשש כי אביו יפרש את החיבוק כפרידה. שעות ספורות אחר כך טילפנה רותי אחותו הצעירה, שגם היא כבר לא בין החיים ואמרה: "אבא."

נסע משכונת גילה למושבה הגרמנית והדמעות לא פסקו לזלוג ושאלה אחת ניקרה במוחו, האם ידע אביו שהוא אהב אותו, האם אמר לו במו פי ובקולו שלו את המלים המפורשות "אבא, אני אוהב אותך." בבית הוריו מצא אותו מוטל על הרצפה, שליו ורגוע, נח מנוחה עמוקה. חיכה שיתחמם, יתעורר וישתה את שארית הקפה שלו. לקח לו זמן מה להבין כי נשאר ללא מגן שהולך לפניו, ללא שומר שישמור עליו, מעתה הוא לבד, הראשון ללכת, הוא הבכור, אין לו תמיכה ומשענת, לא יחזיק יותר בידו החמה הגדולה והאיתנה של אביו, לא יתהלך עימו מתון מתון, לא יאזין לסיפוריו ולעצותיו. השכן אמר לו כי מת מות צדיקים, לא סבל ולא התייסר והוא לא הבין איזו נחמה היא זו, הוא מת והשאר בטל בשישים. כבר בימי השבעה, קרא לו אחיו הצעיר ממנו בשנתיים בלבד "אבויי," אבי, תואר שהיה שמור לאביו מולידו בלבד והבין כי חייו כבר לא יהיו כפי שהיו.

זיכרונות חלפו באופק חיי נוצצים ומבהיקים בחשכת הליל הנה היא אום כלת'ום שרה ד'יכריאת, זיכרונות, נזכר באלילות, נזר הבריאה, היצור היפה בתבל, המושך ביותר, המענג ביותר, נשים שאהב והטביעו בו חותם.

הנה רחל, אהבת חייו, תמירה וזקופה בשפעת צמתה הבלונדית המיטלטלת על עורפה וגבה. צעד אחריה, דיצה המקסימה וחלשת הרואי וגלי הסגפנית ההולכת על קציפת סוכר, והנה קצינת הח"ן המתעתעת, וסולה המגנט וקציעה האוזבקית המלחששת, והנה האחת והיחידה, המכשפת, המלכה, קולה ושיריה מלווים אותו מינקות, עוטפים אותו ברוך וגם ממלאים אותו זעם, עצב ושמחה ואמונה, הנה היא עומדת זקופה בחדיקת אל־אזבקיה, שערותיה משוכות מעלה, מתנשאות כמגדל, עיניה מוגנות במשקפי שמש כהים ובידה השמאלית מטפחת גדולה, הנה היא חוצבת מלבה שירי אהבה וקנאה ותוכחה מטלטלי לב, גם שירי דת ואמונה שמקרבים אותו לאללה הגדול ואפילו הם טוענים כי אללה הוא שלהם ולא שלו. הנה היא אום כלת'ום שרה ד'יכריאת, זיכרונות, נזכר באלילות, נזר הבריאה, היצור היפה בתבל, המושך ביותר, המענג ביותר, נשים שאהב והטביעו בו חותם.

והנה אילאיל מנופפת לעברו בשתי ידיה, מכריזה בקולי קולות את נוכחותה, דוחקת בו נואשות להניח לכולן ולהתחיל את סיפורו בה. הוא כינה אותה יפת השפתיים לשבח את שפתיה העסיסיות, המזמינות, המשתוקקות, דבריה היו מפלים שופעי חיים וססגוניות על ציור פיסול וכתיבה. אילאיל, ציירת ומאיירת החטיבה ועלון הפלוגה ואחראית על התפאורה במסיבות שעשתה הכול במשיכות מכחול בטוחות ושובבות. היא הצהירה בקול רם שתלמד בבצלאל, ציפה לה עתיד מבטיח כקריקטוריסטית ומאיירת, אבל לא הסתפקה בכך, שאפה להיות סופרת ומחזאית "לגדולים ולקטנים". לעתים חזרה לגיל שבע-שמונה בסיפוריה ואהב את הרגשת התום והסקרנות של הילדה רבת החן וההפתעות. היא הכינה את עצמה לייעודה, ינקה עברית משובחת מאימא, למדה מה שלמדה בבית הספר וקראה בעזרת אחיה את שירת יהודי ספרד וסיגלה לעצמה עברית עשירה, רבת רבדים וייחדה את עצמה בסגנונה ובעושר לשונה, המשיכה להוסיף דעת, ללמוד ולקרוא בעיניה עטופות משקפי ראייה עבות קרן שהעניקו רצינות לפניה וחשיבות לדבריה. כמאיירת וסופרת לעתיד, חיפשה יופי, משמעות ותבעה מעצמה ומאחרים בקיאות והיתה רגישה מאוד וכל אירוע השאיר בה חותם.

הם שירתו יחד בפלוגת הקשר שנקראה "חמש ורבע" משום מה, הבניין שלהם טבל בחורש נפלא ונשבה בו רוח טובה ונעימה לרוב. במשך הימים ולעתים גם בלילות רבץ שם בהיותו מפקד מחלקת האלחוט, הוא היה מבוגר מיפת השפתיים ומיתר חיילי היחידה בשנתיים שלוש והם ראו בו את זקן השבט, שיתפו אותו בבעיותיהם ולבטיהם.

במבנה הצפוף והדחוס של היחידה התנהלה פעילות ענפה על ידי חיילות שהיו רוב במחלקה, בין חיילי היחידה היו צבריות כמו אילאיל, השאר עולים חדשים וירושלמים מהשכונות. אילאיל הקימה חוג רעיוני, קבעה את נושאי הדיונים וניהלה אותם בלשון רמה, החוג התכנס במועדון הפלוגה המרווח, בכינוס הראשון של החוג ביקשה מהדוברים לספר על עצמם, הרי ההודי נמוך קומה ובעל שפם אימתני ועיניים צחקניות, דיבר על זיכרונותיו כילד בבומביי ועל פולחן הפרות וכן סיפר על מעברת אשקלון וחוף הים ואיך הוא מכסה את עצמו בחולות ומתעטף בחומן ונושם את ריחות הים.

אלי פרנסקי סיפר על המושב שלו בית עובד שבו נולד ועל דויד טבק, מאותו מושב, שיאן ישראלי בריצת 100 ו-200 מטר.

אריה ברונשטיין סיפר על קריית משה וותיקי מפא"י בשכונה הפועלית שבה גדל.

ורדה ירוקת העין והנמרצת דיברה בגעגועים על היישוב הספרדי הישן ועל תנועת הצופים שבה היתה ראש שבט.

אילאיל סיפרה על בית ספרה ותלמידיו.

באחד הימים נכנסה קצינת הח"ן לחוג, ישבה לידו, הגישה לו סיגריית אסקוט והקשיבה, אילאיל שאלה מיני שאלות ואחת מהן כוונה לשלומי הטכנאי, הוא הסיט את פניו הצידה בביישנות ועשה תנועה בצווארו כמי שאין לו מה לומר ובשתיקתו עורר סקרנות דווקא.

אילאיל סיפרה מאוחר יותר לסולי, על ביתה המוקף שדות טרשים וצמחייה פראית "באמצע המדבר". כן סיפרה על אביה שבא ממזרח אירופה, ועל אימה הצברית מדורי דורות שהיתה אמונה על מכמני הידע וחוכמת היהדות ולוחמת מחתרת מצטיינת. הוא תהה אם תלך בדרכי הוריה והבעת פניה היתה תמיהה ומרד באביה הפרופסור חוקר היהדות ובאחיה הדוקטור הטרי בכימיה ומתימטיקה, נראה לו כי רצתה להניף את הדגל האישי שלה אל ראש התורן שירפרף למרחקים מקושט בציורים מרהיבים.

לחוג הצטרפו נחום, יליד מוסול שבצפון עיראק שהיה נהג החטיבה, ויאנוש ההונגרי נהג הפלוגה שאמר שהוא ממעברת מקור חיים, יאנוש ישב דקות אחדות והפליט "דיבורים דיבורים." והסתלק. אילאיל תלתה ציורים של מומבאי, כך קוראים בימינו לבומביי, על קירות המועדון. נחום הנהג וורדה מונו על השתייה, חלטו תה וקפה והגישו והאווירה היתה חברית ונעימה. מפעם לפעם בקשה מסולי שיספר לחברי החוג על ספרים שקרא וסרטים שראה וסיפר סיפורי אלף לילה ולילה ועלי באבא וארבעים השודדים ובגדאד עיר הח'ליפים.

לא אחת נאם בלהט על הצורך הדחוף בתיקון, היה תקיף ונחרץ ורבים האמינו שהוא קומוניסט שרוצה לחולל מהפכה, והיה מי שהתעקש שהוא סוכן זר וכי על קצין הביטחון להתחקות אחריו, טענו כי לסולי יש קשרים עם גורמים עוינים והוא מוסר להם את סודות היחידה שהחזיקה בערוצי הקשר עם המובלעת על הר הצופים אשר מוקפת מכל עבריה חיילי לגיון ירדנים.

השמועות הללו העלו דוק מסתורין וסקרנות סביבו למרות שבסך הכול היה נער מתבגר כמוהם, בעיצומו של מסע התבוננות פנימית וחיפוש עצמי. התחבט והתלבט מה יעשה אחרי השחרור מהצבא, האם ילמד באוניברסיטה, או ייצא לעבודה ואולי יפליג לארצות רחוקות, יחסוך כסף וישקיע בעסקים ויתעשר, שאל את עצמו אם יקים משפחה ופסל את הרעיון מיד, למה לו לכבול את ידיו ורגליו, יהיה פרפר שיתור אחר הדבש ויקפץ מפרח לפרח. רצה לברוח מהכוך במוסררה, לצאת לאור ולגור בבית שטוף שמש ומרווח עם אמבטיה מפנקת וחדר אורחים גדול ויפה, התבייש לומר היכן גר ועל מה הוא חולם וחושב, דימויו כזקן השבט כבל אותו והיה עליו להעמיד פנים של מבוגר יודע כל.

אלי פרנסקי חברו מהיחידה הזמין אותו לבית עובד לחופשת סוף שבוע. הסיכוי שיראה את דוד טבק האצן האולימפי הלהיב אותו ונסע למושב קטן על גבעה שנוסד עם רכישת אדמות ואדי ריזיקאת שבין נס ציונה לראשון על הגבעה נמצאו עדיין שרידי "חירבת לוליה".

בבית עובד פגש את הוריו של אלי שהזכירו לו את האבות המייסדים של קיבוץ משמר העמק. אימו של אלי, אישה מלאה משהו עם פנים רחבות ועיניים חולמניות-יוקדות של אמנית, ציירה ציורים מרהיבים של נוף ואדם, קיבלה אותו בחמימות ולימים תקרא לו "סולי שלי".

אביו, נמוך קומה, סגפן ורזה, עבד מבוקר עד ערב. אחרי ארוחת הערב, הזמין אותו אלי לאחיו גרשון שגר בבית מרווח ובו סלון גדול שבשוליו עמד פסנתר, גרשון היה כנר שצפו לו עתידות אך פציעה קשה בימינו במלחמת השחרור סיכלה אפשרות זו, החליט להיות מורה למוסיקה ולימד את בני המושבים תווים ונגינה. עד מהרה התקבצו לחדר האורחים חברים שהחלו לנגן מוסיקה קלסית וחתמו בשירים עבריים וביניהם השיר: "היה היתה לי ילדה קטנטונת ולה צמות מושלכות על גב ועת התירה עבות צמותיה ניתר ליבי מחישוריו ובחורשה צמותיה פרמתי חייך ירח זקן חביב אך עת שלכת השירה עליה."

את השיר כתב והלחין גרשון פרנסקי ואת השירה בבית ניהלה סימה אשתו הירושלמית שעישנה סיגריה בסיגריה. למחרת התעוררו מוקדם, פרנסקי האב ובנו אלי, לעבוד בפרדס וסולי קם אתם למרות מחאת האב והאם שטענו שהוא אורח. סוף השבוע היה יוצא דופן, מרגיע ומרומם נפש בחברת החלוצים והאבות המייסדים האלה שהקימו את המושב הקטן ולחמו נגד ערביי המקום ששבו ותקפו אותו. בביקור הזה לא ראה סולי את דוד טבק האצן הגדול.

אילאיל חולת העיניים המקסימה, קראה לו סולליייייייייייייייייי מהרגע שהכירו ושבתה את ליבו, היא סיפרה לו על תוכניותיה ללמוד באוניברסיטה וליבו נצבט שעוד לא השלים את בחינת הבגרות במתימטיקה ולא ידע אם יקבלו אותו על תנאי. היא הזמינה אותו לביתה לראות איורים וציורים, והתחמק, לא רצה לשבת דרוך בחברת אביה הפרופסור ואחיה הדוקטור ואימה הדעתנית, מה עוד שלפי השמועות שהתהלכו בפלוגה, היא היתה חברתו של שלומי הטכנאי, חייל שתקן ונחבא אל הכלים שאיש לא חשב שהוא ידען או משכיל כמוה, הוא לא פתח את פיו בחוג שלה, גם לא התרועע עם איש, תקע את עיניו בכף ידה שאיירה את לוח המודעות וציירה ציורים. היא שמרה את דבר יחסיה עימו לעצמה, ונראה כי לא היה לה נוח להראות סימני רעות ואהבה, כך נהגו אז זוגות אחדים שהעדיפו להצניע את הקשר ביניהם.

סולי ביקר מפעם לפעם במעבדה של שלומי הטכנאי, וזה נתן לו להרגיש כי הוא מפריע לו בעבודתו, באחד הביקורים הכין לו קפה שחור סאדה בלי סוכר ולעצמו תה, ישבו ושתקו שכן שלומי היה שתקן מובהק. היתה לו בלורית יפה וגוף זקוף וחסון, ראש קטן יחסית לכתפיו החסונות וגופו המלבני, היה מוצק ושרירי, הוא התאמן באיגרוף וייצג את הפלוגה, יחד עם פרנסקי, בכל תחרויות הספורט בחטיבה ולא אחת זכה באחד המקומות הראשונים, הוא עזר למהנדס לנגר להקים מערכת קשר משוכללת להר הצופים המבודד, היה אחראי על מכשירי הקשר של החיילים שיצאו לסיורי גבול ודיקדק בקלה כחמורה בעבודתו, שלומי היה ביישן ועצור ונזהר להביע רגשות. סולי העיף מבט במדפים שעל קירות החדר והופתע למצוא על אחד מהם ספרי שירה ורומאנים אחדים, נטל ספר שירה ועיני שלומי אורו ופיו נפתח לספר דברים על המשוררת שכתבה אותו והפתיע את סולי בידיעותיו בספרות ובשירה.

גם למחרת בא, ישב על הדרגש וראה את שלומי מפרק ומנקה מכשירי קשר, בודק כל חוט וכל בורג ביסודיות, מתקן את הטעון תיקון עד שפעלו כהלכה. כאשר לא עלה בידו לאתר את התקלה השאיר את המכשיר למהנדס לנגר. אחרי שסיים העביר על המכשירים מטלית והבהיק אותם פנים וחוץ והעמיד אותם זה ליד זה למסדר המפקד וכל אותה עת לא פצה פה. סולי החמיא לו על עבודתו, על הסדר והניקיון במעבדה וגם אז לא אמר דבר, בא אליו שוב ובסוף הביקור אמר לעצמו שלא יבוא יותר ולמרות זאת בא שוב.

באחד הביקורים פתח שלומי צוהר קטן וסיפר מעט על עצמו ועל יחסם של אנשי היחידה אליו והזכיר את לימודיו בתיכון והעלבונות שהטיחו בו עמיתיו עד שנמאס לו ופנה ללמוד באורט, נראה כי היה הכבשה השחורה בכיתה ובתנועת הנוער. נשם עמוק ואמר משהו על אילאיל, הוא הגה את שמה בעדינות קטיפתית, סיפר היכן ומתי הכירו, לא דבר חלילה על קשר ביניהם, אך הערגה בעיניו העידה כי יחסו אליה חם ולבבי, טעון אהבה גדולה וכי מצא בה נחמה ותקווה. פה ושם השתרבבו בדבריו קטעי סיפורים על משפחתו ומשפחתה ונראה כי גם מהם לא רווה נחת. דיבר במשורה וצריך היה להשקיע זמן וסבלנות כדי לדובב אותו. סולי התפעל ממדיו הנקיים והמגוהצים, מניקיון ציפורניו שהבהיקו כשל רוקח במעבדה למרות שהוא שימן מכשירים וניקה אותם, נדמה היה שהוא עומד לבחינה מתמדת ושכח כי חיילי וחיילות היחידה בני גילו ואין להם שום יתרון עליו.

ימים אחדים אחר כך עמד שלומי לעלות להר הצופים, בדרך כלל נמנע המהנדס לנגר לעלות יחד עמו כי לא רצה להשאיר את היחידה בלי טכנאי, הפעם נזקק לו כדי להחליף מנגנון סודי שרק שניהם ידעו לטפל בו. לנגר צירף אליהם את אלי פרנסקי, חברו של סולי מקורס אלחוט בבה"ד שבע ומפלוגת הקשר של חטיבה שבע שבה שירתו יחד.

בשעת העלייה להר עמדה אילאיל סמוך למשוריין, מתחה את חולצתה מטה והיתה מתוחה מאוד כששלומי עלה על המשוריין להר, לא נשקה לו חלילה, לא לחצה את ידו ואפילו לא נגעה בו מעשה ידידות, השתדלה בכל כוחה לא להסגיר את הקשר עימו, עמדה קפואת הבעה וליוותה בעיניה את המשוריין שיצא מהמחנה ונעלם בסיבוב, אז רצה בכל כוחה אל ראש מגדל הפעמון שבכניסה למחנה שנלר כדי לשמור על קשר עם השיירה ולעקוב אחריה שמא חלילה יפגעו בה. היתה לה יראת כבוד לתפקיד והבינה כי זה לא סתם אימוני אלחוט, אלא עניין של חיים ומוות של אנשינו ושימור נקודה אסטרטגית ומקום היסטורי שדיבר אליה כירושלמית מדורי דורות.

כשעברה השיירה בשלום היתה במצב רוח פיוטי ואמרה לסולי כך: "אתה לא נולדת פה כמונו, אבל תחשוב על זה שעוד לפני תום מלחמת העולם הראשונה, כשירושלים היתה כפר רעב ועלוב והיישוב כולו היה בחיתוליו, והמדינה חלום באספמיה, הגו את הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים והניחו אבן פינה ב-1918, טקס הפתיחה היה ב-1925. איזה חזון ואיזה אנשים היו מעורבים בכל השלבים של תולדות ההר הזה. זה הראש היהודי עם תאוות הלימוד וההשכלה. אגב, אבי היה רופא בהר אחרי הקרבות, אחי נולד בהר ומי יודע אולי גם אני אגיע להר באחד הימים."

סולי הקשיב לה בעיניים נוצצות וליטף את כף ידה. כשהיה שלומי על ההר היתה דרוכה לשמוע מה קורה בכל שעת קשר ואחרי המשמרות שלה, התהלכה לבדה במחנה או הסתגרה בחדרה. לרוע המזל היתה תקרית על ההר וגם הקשר לשם השתבש, אילאיל לא ידעה את נפשה אך שמרה על איפוק, למזלם התחדש הקשר בכל ערוציו והתברר כי איש מחיילנו על ההר לא נפגע בתקרית ואלי פרנסקי הגניב כדרכו משפט מבדח במורס מההר. קצינת הח"ן חדת העין עקבה אחרי אילאיל והשתדלה לעזור לה בלי לרמוז שהיא מנחשת שיש משהו בינה לבין שלומי הטכנאי.

לא אחת נתקל סולי בקצינת הח"ן המצודדת בשיטוטיו במחנה, ולא הבין למה לעזאזל אינו מעז להציע לה לבלות בבית קולנוע או תיאטרון, הן נוכחותה קסמה לו ודבריה נעמו לו וכשהצטלבו דרכיהם, נעצרו זה ליד זה כמובן מאליו ושוחחנו שיחה טובה ונעימה למרות שהיתה קצינה והוא סמל. לא ידע איך יתרץ לעצמו בבוא היום את חידלונו ואת תסביכיו מולה, תחילה סבר כי זה בגלל שני הפחים שעל כתפיה, אחר כך חשב כי הרתיעה שלו נובעת מהיותה צפונית בעלת אף מתנשא, נמלך בדעתו והבין כי אולי זה בגלל דבר אחר שאינו יודע מה הוא. דבר אחד ידע והוא כי מיום שהגיע למחנה ושמע את צעקותיה על כל מה שזז, פעמה בו תקווה גדולה שיבוא יומו עימה ושר לה את "אל־אמל" התקווה, שירם של המשורר בירם א־תונסי והמלחין זכריה אחמד בפי אום כלת'ום:

אִלְאַמַל לוֹלַאהְ עַלַיַ כֻּנְתִ פִי חֻבַּכּ צַ'חִיַה
בִּ(א)לְאַמַל אַסְהַר לַיַאלִי פִי (א)לְחַ'יַאל וַ(א)בְּנִי עַלַאלִי
וַ(א)גְעַלַכּ פִיהַא נַדִימִי וַ(א)מְלֻכַּכּ לֵילִי וִיוֹמִי
וַלַוְ אַטוּל דַה (א)לִי בַּקוּל יִבְּקַא (א)לְמֻנַא וַלַוְ יִכּוּן וַהְםִ וֻטְ'נוּן
בַּרְצַ'כּ אַנַא עַנְדִי אַמַל
מִן זַמַאן טַאל (א)נְתִטַ'ארִי ו(א)חְתִמִל וַלַא (א)נְתַ דַארִי

לולא התקווה המפעמת בי הייתי קורבן אהבתך
אני מבלה את לילותיי, בחזיונות,
בונה מגדלי תקוות, גם אם הן אשליות
שאעשה אותך רעייתי ותהיה שלי יומם וליל
אני מצפה זמן רב, הייתכן שאינך יודעת.

הוא ציפה שתסתקרן לדעת מה הוא שר, ותבקש לתרגם לה את המקאמה ותבין את המשיכה והתקווה המקננת בו, אך היא לא הקשיבה ולא שאלה ולא התעניינה ולא פתחה סדק לעולמו ואהבותיו. כלום. אוזניה היו ערלות למוסיקה שלו ולמוסיקה הערבית בכלל, אם כי אל־אמל, התקווה, נפתח בעליצות ובקצב סוחף והתנועע עימו חולמני ומצועף ולא הקדישה לו כל תשומת לב. עמד לספר לה על השייח' זכריה אחמד, המלחין המחונן, על המשורר הרומנטי בירם אל־תונסי, שכתב בשפה עממית וספרותית כאחת וכלום לא עניין אותה. היא היתה אתגר מבעיר דם.

אפילו השם המסובך שלו לא עניין אותה, הוא סבל רבות בגלל השם הזר והמשונה, ופעם כמעט נכנס בגללו למחבוש של 35 יום, היה זה בבה"ד שבע בקורס אלחוט שבו היה עם פרנסקי שותפו לאוהל, בלילה ערך להם המ"כ מסדר והוליך אותם סביב המחנה ובשלב מסויים החל לעשות צחוק משם משפחתו של סולי, סירס ועיוות ולעג וצחק ושינה והפך את האותיות עד שגדש את הסאה ובאמצע הצעדה הלילית צעק סולי "מחלקה עמוד" והמחלקה עמדה, "עמוד נוח" קרא ושיחרר את המחלקה. כל חבריו הריעו לו. הלך לישון מותש, אך גם שבע רצון שקם בו העוז למרוד במ"כ המרושע.

למחרת בבוקר ראה את מרית היפהפייה ממחלקת האלחוט של חיל האוויר, זו שכל יום נשבע להתחיל איתה ודחה את זה למחרתו, שמע את הרס"ר הטורקי צורח כדרכו וצולף באוויר במקלו וראה כי העולם עומד על מקומו וגם אללה הרעיף על ברואיו שמיים בהירים ונרגע.

בשעת צהריים, כאשר כל הפלוגה אכלה צהריים, הזעיקו אותו מיידית למשפט אצל מפקד הפלוגה, סרן פתחיה, איש חמור סבר שידיו לא הסתדרו עם רגליו בהליכה והוא הושיט רגל ימין קדימה ועימה את יד ימין במקום את יד שמאל. רגע לפני שנורי נכנס למשפט הזעיק את נעמן, מפקד המחלקה שלו, מושבניק הגון וזהוב שיער, נעמן הניח את הסכין והמזלג ויצא אתו ועימם מרבית המחלקה, אלי פרנסקי בא עם החליל ביד והתכונן לנגן מן הסתם את הרקוויאם של מוצרט, נעמן וסולי לא ידע ועל מה המשפט.

הם נכנסו למ"פ והוא ראה את המ"כ שהגיש תלונה נגדו על המרדת חיילים. המ"פ שאל מה יש לו לומר להגנתו, וסיפר את גירסתו. המ"פ שאל למה לא התלונן, וענה שלא ידע שהוא זכאי להגיש קובלנה נגד המ"כ וגם לא חשב על כך. המ"פ פסק שאכן מה שהוא עשה הוא המרדת חיילים והעונש על כך הוא 35 ימי מחבוש. לפני פסק דינו ביקש לשמוע את נעמן, מפקד המחלקה, שאמר: "המפקד, סולי הוא החייל הטוב ביותר והממושמע ביותר שיש לי, ראשון לכל משימה, אני ממליץ בכל לב שלא תטיל עליו עונש."

המ"פ אמר: "חבל שלא התלוננת, הייתי מעמיד את המ"כ לדין במקומך, אי לכך אני מטיל עליך קנס סמלי של לירה אחת."

בחוץ הריעה כל המחלקה לו ולמפקדם נעמן, ואלי פרנסקי ניגן לכבודו את הבולרו של ראוול.

אלי עמיר

תרגומי השירים ששרה אום כלת'ום — מספרו של לטיף ברטוב, "מאה שירים ושיר – אום כלת'ום", שיצא לאור בהוצאה עצמית.

* * *

יצחק גנוז

מִלִּים מְכֻנָּפוֹת

יֵשׁ מִלִּים שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִמְטְאוֹת יַלְדוּתִי
וְהֵן הָיוּ וְאֵינָן,
וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הֵן חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת
מֵעַרְפִלֵּי הַסְּעָרוֹת וְהַזְּמָן.

קָמוֹת וְצוֹבְעוֹת פְּרָטֵי הֲוַי וּלְבוּשׁ
שֶׁל אָז וְעַתָּה,
כְּאִלּוּ הַמַּבּוּל לֹא שִׁחֵת הָאָרֶץ,
הָעוֹלָם לֹא אָחַז בְּעָתָה.

מִלִּים עוֹלוֹת מֵרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
מֵעִשְּׂבֵי הַשָּׂדֶה וּמַשַּׁק כַּנְפֵי רוּחַ,
קְרִיאַת תַּרְנְגוֹל, רַחַשׁ הַיַּעַר
זִרְמַת הַשְּׁפָכִים בַּמַּרְזֵב הַפָּתוּחַ.

כְּלֵי מְלָאכָה שֶׁל סַנְדְּלָר, חַיָּט וְאוֹפֶה,
חַלָּה וְלֶחֶם שֶׁל חֻלִּין וְחַג,
סְגֻלּוֹת, לְחִישׁוֹת וְכֵלָיו שֶׁל רוֹפֵא,
שִׂיחַת יְלָדִים בְּלַהַט מִשְׂחָק.

מִלֵּי דְּעָלְמָא וּמִלִּין קַדִּישִׁין
אֲחוּזוֹת בְּמֵימְרַת כָּנָף,
וְהִיא חֲכָמָה, תַּמְצִיתִית וּמְנֻסַּחַת
בְּפִיו שֶׁל דּוֹרֵנוּ הַסָּב.
וַאֲנַחְנוּ נַאַסְפֵם פֵּרוּרִים פֵּרוּרִים,
כְּיוֹנָה בְּמַקּוֹרָהּ, כִּנְמָלָה לִקְרַאת עֶרֶב
בְּעוֹנוֹת הַשָּׁנָה וְעוֹנוֹת הַחַיִּים
מוּל שְׁקִיעָה, אָבְדָן, שִׁכְחָה וָחֶרֶב.

* * *

אלון שוורצר

עשרות מיליונים ומלחמה משפטית:

כך פירק כסף זר את חוקי ההגירה של ישראל 

המאבק נמשך

קטע הסיום מתוך המאמר מיום 30.4.2020 שהתפרסם באתר "מידה"

במאבק על מדיניות ההגירה של ישראל נראה עד כה כי ידן של הממשלות הזרות והקרן החדשה על העליונה, באמצעות הארגונים "הישראלים" אותם הן מממנות. פעם אחר פעם, חוקי הכנסת והחלטות הממשלה נפסלים בעקבות הסינרגיה בין הארגונים לבג"ץ, ושערי המדינה נותרים פרוצים.

קואליציית ארגוני הסיוע למסתננים זכתה עד כה להצלחות רבות, אך עדיין לא השיגה את מטרתה המוצהרת של השארת המסתננים בישראל בדרך קבע. על מנת שהשלב הזה בתוכנית לא יתגשם, הממשלה הקרובה חייבת לבצע טיפול שורש בכל הנוגע לפעילות מדינות זרות נגד ממשלת ישראל. ממשלת ישראל אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של אירופה, ובהתאם עליה להציב תמרור עצור מפורש לממשלות זרות שמתערבות בענייני ישראל.

על מנת להגביל את סכומי הכסף האדירים שזורמים לאותם ארגוני שמאל המנהלים נגדה מערכה משפטית, הממשלה צריכה לקדם חוק מיסוי לארגונים הממומנים על ידי ממשלות זרות. בנוסף, יש לשקול את הסדרת זכות העמידה הניתנת כיום בחופשיות לכל דורש, כולל לארגונים הממומנים על ידי ממשלות זרות.

לבסוף, עלינו להבין שכאשר בית המשפט כושל מלשמור על ישראל כיהודית ודמוקרטית, הממשלה והכנסת חייבות להחזיר את האיזון בין הרשויות ולבצע רפורמת עומק בכל הקשור ליחסים מול הרשות השופטת וסמכויותיה בענייני חקיקה.

אלון שוורצר הוא ראש אגף מדיניות בתנועת "אם תרצו".

* * *

יונתן רטוש

הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

 [השיחה נערכה בחודש יולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך]

אהוד בן עזר: מקריאת מזמורך "ההולכי בחושך" נוצר הרושם כי במלחמה אתה רואה מיטאמורפוזה, בה מאבד האדם הישראלי את שרידי מורשתו היהודית-גלותית, ונעשה לחלק מן העם העברי הגא והקדמון. אתה אומר:

"אֲנִי קוֹרֵא אֶל הָעִבְרִים / אֶל כָּל בֶּן קְדוּמִים וָעֹז / אֶל כָּל שׁוֹאֵף אֱמֶת וָהוֹד / אֶל כָּל בֶּן עַיִן נְכֹחָה / פָּקֹחַ עַיִן וְלֵבָב / עָקֹר מִלֵב כָּל הַנָּכְרִי, / עַד יִהְיֶה לֵבָב אֶחָד / לְכָל הָעָם הַמָּך הַזֶּה / אֲבַק אָדָם בְּהִסְתָּאֵב / שִׁבְרֵי עֵדוֹת בְּהֵחָנֵק / בֶּן-אֲצִילִים הָיָה לָבוּז / אַדִירֵי-עָם הָיוּ לָבַז, – / וּלְהָקִיא מִקֶרֶב רַעַל / זוּ יָנַק עִם חֲלֶב-אֵם / וְכָל חָכְמַת זָקֵן זָרָה / בָּלָה מֵעֹבֶשׁ וִישִׁימוֹן."

על המלחמה אתה כותב במזמורך:

"וְכָל לֵב תָּם וְנֶאֱמָן / יְתַו בַּדָם עֲלֵי מִצְחוֹ / עַל יְמִינוֹ יְתַו בַּדָם / וּבְדַם לִבּוֹ יֹאמַר אָמֵן / וְהִתְקַדָשׁ לְיוֹם קְרָב / וְהִתְקַדָשׁ בְּדָם וָנֶפֶשׁ / יָד אַחַת עִם כָּל אֶחָיו, / וְאָח לְאָח יַבִּיעַ אֹמֶר / אָח לְאח יְחַוֶה דַעַת / בְּרִית אַָחִים יִכְרֹת כָּל אָח."

 ואז –

"וְכָל הָעָם הַמָּךְ הַזֶּה / אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תִלְחַךְ עָפָר / אֲשֶׁר אֶת חֲנֵפִים לִבּוֹ / אֶת בְּרִיתוֹ נָתַן לָזָר – / יָקוּם כְּבַעַל מִדָמָיו / כְּמוֹ תַמוּז יָשׁוּב חַיִים / וְאֶת אַרְצוֹ יִרְאֶה טוֹבָה / וְקַדְמוֹנָה, טַבּוּר עוֹלָם, מִשְׂתָּרְעָה מִיָם עַד יָם / מִנְהָרִים עַד אַפְסֵי אָרֶץ – "

והלאה:

"וְאָרוּר מוֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָם / אָרוּר עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ רְמִיָה –"

אמור לי, האם באמת אתה רואה תופעה חיובית במלחמה המתמדת באזורנו?

יונתן רטוש: דומני שעצם השאלה היא פרי עיוות מהותו של השיר. מאז ראשיתה של האומה העברית החדשה אנו נתונים כאן בפקעת של מלחמה משולשת, או, אם רצונך – שלוש מלחמות. המלחמה הראשונה היא מלחמה בתוך ארץ-ישראל, ואחר כך בתוך מדינת ישראל, על מהותה של המדינה: עברית, כלומר לאומית, חילונית; או יהודית, כלומר עדתית, תיאוקראטית. מלחמה זו לובשת צורה של מאבק דתי-חילוני מתמיד בתוך המדינה, והיא נשארת בגדר מלחמה כמוסה (לאטנטית), קודם כל משום שהצד הלאומי והחילוני עושה אותה בלי הכרה ברורה, אבל בעיקר היא נשארת כמוסה מפני המלחמה השנייה.

על ארץ-הפרת ועתידה מתנהלת מלחמה בין האומה העברית החדשה לבין הפאן-ערבאות. גם מלחמה זו מתנהלת מן הצד העברי שלא-ביודעים, בלי הכרה ברורה. (אגב, הצד הערבי אף הוא מפולג בה, הן בין מדינות והן בכל מדינה ומדינה בין עדות וארגונים שונים, השרויים קבע במלחמות קרות או חמות). מלחמה שניה זו מתנהלת על בסיס עדתי בין היהדות מכאן לערבאות מכאן, והיא לובשת אפוא צורה שלמלחמה נצחית, אימאננטית. "מלחמת קודש" ("ג'יהאד") היא חלק מן האידיאולוגיה הפאן-ערבאית, ואצל היהודים קיים המושג "מלחמת מצווה". המטרה היהודית המוצהרת היא התגוננות מפני התוקפנות הפאן-ערבאית, ודו-קיום עימה – דבר שהוא בגדר הנמנע. הפועל היוצא של ניצחון ערבאי היה הנצחתה של הביניימיות העדתית מבית, ושעבוד אימפריאליסטי מחוץ. למעשה, כאמור, חרף הלבושים שהיא לובשת, זוהי מלחמת תקומתה של חברה לאומית, חילונית, דמוקראטית, בכל ארץ-הפרת, שישראל אינה אלא חבל אינטגראלי שלה, חלק אינטגראלי ממנה.

המלחמה השלישית היא המלחמה באימפריאליזם מבחוץ. תחילה האימפריה העותומאנית, ואחריה הבריטית, היום האימפריאליזם המצרי והרוסי. יש להדגיש כי, בארץ-הפרת, רק האומה העברית השתחררה בכוח עצמה, עקב המרד באימפריה הבריטית. את עיראק ואת הממלכה ההאשמית הירדנית הקימו הבריטים מתוך חשבונות אימפריאליסטיים; את הצרפתים הוציאו מהלבאנט הבריטים, לא מורדים מקומיים.

"האני השר" של מזמורי "ההולכי בחושך" הוא הלוחם העברי הנתון, בעצם מלידה, בכל שלוש המלחמות הללו, ובדרך הטבע הוא שיר על מלחמה משולשת זו. אבל אין נושאו כלל וכלל מלחמה באשר היא מלחמה, ואין צריך לומר מלחמה בדגל יהודי. נושאי המלחמה אינם צאצאי יהודים דווקא, ובאשר הם צאצאי יהודים. זוהי מלחמת השחרור הקונקרטית האמורה, המשולשת, של האומה העברית, של ארץ-הפרת, מאימפריאליזם זר, מן הפאן-ערבאות, ומן הציונות. אעיר כי בצה"ל משרתים גם דרוזים, גם בדווים, גם נוצרים ומוסלמים למיניהם, גם אנשים ממוצא שונה, שמבחינה דתית אינם נמנים על העדה היהודית.

שאלת המלחמה באורח עקרוני נראית לי, לפחות אצלנו, מופשטת מכל מציאות, ולפיכך לא רלוואנטית. תמיד השאלה הקונקרטית היא אם מלחמה מסוימת היא בקו ההתפתחות ההיסטורית, בקו הקדמה, או נגד הקו הזה. מלחמת השחרור העברית היא בלי ספק בקו ההתפתחות ההיסטורית, הקו הקדמה. כמובן לא מן הנמנע הוא כי בעתיד תוכלנה לפרוץ מלחמות של אינטרסים מנוגדים גם בין מצרים לאומית, חילונית ודמוקראטית – לבין מדינה עברית בעלת מבנה חברתי דומה, אך זו תהא מלחמה ככל מלחמה, בין שתי מדינות לאומיות אירופאיות, למשל, ולא "מלחמת קודש", כמו היום. אין אני מתיימר לפתור את בעיית השלום הנצחי, מבחינת הפציפיזם. המלחמה שאני מדבר עליה היא כאמור מלחמת שחרור מעול משעבדים זרים, שחרור מעול הפאן-ערבאות, כמו גם מעול הציונות והיהדות.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש פן היווצרות אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת תגרום ליהודים להיעשות ל"עם אדונים" של האזור?

יונתן רטוש: כך יכול רק אתה לומר, בראותך את התהליך מנקודת השקפה יהודית, על בסיס עדתי. אני רואה במלחמה לא תהליך של השתלטות, אלא תהליך של שחרור, של גאולת האדם בארץ-הפרת על בסיס מודרני, לאומי, חילוני. מנקודת-ראות זו, עצם התגבשותה של אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת הוא תהליך שיקיף פחות או יותר את כל יושבי הארץ, וישים קץ לכל קביצה (grouping) עדתית (בין יהודית, בין ערבאית ובין אחרת) – בתור תחליף למהות הלאומית המשותפת. כל מחשבה על "עם אדונים יהודי" בנסיבות כאלה – מופרכת היא.

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי להסדר שלום עם הערבים?

יונתן רטוש: אין מקום לשלום עם הפאן-ערבאות. אין מקום להסדר בין "ערבים" ו"יהודים", בין ציונות לפאן-ערבאות. אי-אפשר לעשות שלום עם מצרים, למשל, כל זמן שמושל בה נאצר, שהוא בראש ובראשונה אויבה הגדול ביותר של ארצו: הוא הכניס את ההגדרה העצמית הערבאית לחוקתה של מצרים. זוהי ריגרסיה חמורה לגבי תחייה מצרית, בניגוד גמור לאופייה,  לקו-התפתחותה ולקדמתה של הארץ. כל אבות מצרים המודרנית היו מצרים לאומיים, והסתייגו בפירוש מן ההזדהות עם הפאן-ערבאות. אין מקום לשום שלום עם תנועה ערבאית, ממש כשם שגם היהדות אינה יכולה להיות מטבעה חברה כזאת. יש למגר את יסודות הקביצה העדתית, הביניימית, בין הציונית ובין הערבאית, ולקלוט את כל האוכלוסייה במסגרת לאומית חילונית אחת, בלי הבדל מוצא דת ועדה, וממילא ישרור כאן שלום.

אהוד בן עזר: האם גישתה של הציונות אל הערבים, מראשית דרכה, יכלה להיות אחרת?

יונתן רטוש: הציונות, מעצם מהותה, לא יכלה לנקוט גישה אחרת. המאפיין את הגישה הציונית (המייצגת כאמור קביצה על יסוד עדתי) הוא חוסר-ההבנה האימאננטי לעצם מהותה של האומה העברית החדשה ולמציאות בארץ-הפרת, כולל מהותו של העולם הערבאי.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש כי המלחמה הממושכת בה אנו נתונים תעצב דמות אדם ישראלי חדש, אשר כל כוחותיו מגויסים להבטחת קיומו הפיסי והלאומי, ושום בעיה מוסרית אוניברסאלית אינה מעניינת אותו? אדם שאופקיו צרים?

יונתן רטוש: אשר לאופקים הצרים, במידה שתופעה זו קיימת הרי זה צמצום-אופקים עדתי, פרי העדתיות. אשר ל"אוניברסאליות" – כשם שמבחינה ביאולוגית אין אדם סתם אלא הוא גבר או אישה, אלא אם כן הוא אנדרוגינוס – כך אין אדם סתם מבחינה סוציולוגית. כל אדם הוא בן לחברה מסוימת: אם משפחה, אם שבט, עדה, מעמד או לאום. בכל תקופה יש עקרונות-חברה מתקדמים ויש נחשלים. בתקופתנו, בכל אופן בכל הנוגע לעולם שמחוץ לאירופה ואמריקה הצפונית – העיקרון המקדם והמשחרר הוא העיקרון הלאומי, ואילו הכיוון הקוסמופוליטי, הנראה משום-מה בעיניך "מוסרי" יותר, רחב-אופקים יותר – הוא למעשה כיוון תלוש, עקור, ובפועל ריאקציוני. על כל פנים, זוהי משמעותו למעשה אצלנו, כאן, באזורנו, קוסמופוליטיות היא בפירוש עניין ריאקציונרי ולא מציאותי, כי אין הוא תורם, אלא מפריע, לפיתרון לאומי ולהתגבשות לאומית. אלה המנסים להבין את הנעשה באזורנו מתוך איזו גישה קוסמופוליטית, ולהציע פיתרונות ברוח כזאת – טועים לחלוטין, וסופם שהם תומכים בשעבוד האימפריאליסטי מחוץ, ובנחשלות הבניימית, החברתית, התרבותית והעדתית מבית. אולי מכאן אהדתם של החוגים הקוסמופוליטיים האלה לאותם מושגים מטושטשים כליל מבחינה עיונית של הציונות (או היהדות) מכאן ושל הפאן-ערבאות (או "הפלשתינאות") מכאן.

אהוד בן עזר: מה עמדתך בשאלת הפליטים הערבים?

יונתן רטוש: בעולם של ימינו מצויים כמה עשרות מיליונים של פליטים, כולם נעקרו ממקומות מושבותיהם עקב מלחמות ומלחמות-אזרחים. כולם יושבי ארצותיהם משך דורות ארוכים למדיי. למשל, כעשרה מיליוני גרמנים עקורי מלחמת-העולם האחרונה; לפחות חמישה-עשר מיליון הודים, עקב חלוקת הודו עם הפינוי הבריטי; מילונים, שאיש לא טורח לספרם, באפריקה, לאחר הסתלקות המעצמות האימפריאליסטיות; וכן בקוריאה ובווייטנאם. ניתן להוסיף על אלה אוכלוסיות אתניות שלמות בברית-המועצות: גרמנים, טאטארים, שנעקרו מחבלי מושבם והועברו על-כורחם למזרח האוראל לאחר הפלישה הנאצית. ישראל עצמה קלטה מאות אלפי פליטים ממזרח-אירופה, ובעיקר מן הארצות הערבאיות. אולי ראוי להזכיר  כי מלחמת העצמאות האמריקאית בשעתה העמידה מספר פליטים עצום: דומני כי כרבע מכלל תושבי שלוש-עשרה המושבות דבקו בכתר הבריטי ועברו, בתור פליטים, למושבות הכתר בקנדה.

עצם המעמד המיוחד של קומץ פליטי "פלשתין" מבוסס על תפיסה כוזבת, לא-מציאותית, המשותפת לציונות מכאן ולפאן-ערבאות מכאן. כאילו באו "פולשים" ציונים מבחוץ, גירשו את יושבי הארץ, והתיישבו במקומם. מה שאירע בפועל הייתה מלחמת-אזרחים (בדגלים עדתיים משני הצדדים, כאמור) בין בני-הארץ מכאן ומכאן. עצם נושא המלחמה היה הדור העברי של בני-הארץ (עם הנהגה ציונית עדתית, והוא שהכריח את ההנהגה להכריז על הקמת המדינה). במלחמת-אזרחים זו הכריע הדור העברי החדש את הפאן-ערבאות הביניימית. עצם ייחודם של קומץ הפליטים הפלשתינאים, פליטי מלחמת-אזרחים זו, מכל מיליוני הפליטים בעולם, הוא פרי אותה תפיסה ערבאית וציונית, ומוצר של כסף בינלאומי, בייחוד אמריקאי, המכלכל מחנות שלמים של פליטים והוא מנציח את הווייתם בתור פליטים מקצועיים שפרנסתם על התמדתם בהוויית הפליטים שלהם; הוויה זו, שנצורה מתוך סירוב פוליטי של המדינות השכנות לישראל – אותן שפלשו אליה עם קומה כדי להטביעה בדם, והובסו, – לקלוט  את האנשים הללו ולתיקון (normalize) את מצבם, כפי שנהגו בדרך כלל בכל הפליטים בעולם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הייתה רצועת עזה, שמצרים שלטה בה בתור חבל כבוש זר, במשטר צבאי, בעוצר לילה של קבע, בהבדלה מוקפדת בין יושביה למצרים, באיסור הגירה למצרים – כדי להנציח, בכסף אמריקאי, את "הבעיה הפלשתינאית". ישראל, למשל, אפילו במתכונתה היום,  פותרת את בעיות הפליטים בעזה – קולטת אותם בעבודה, עושה אותם בני-אדם פרודוקטיביים. לשם פיתרון בעיותיהם האישיות של הפליטים אין צורך, כשם שאין אפשרות, להביא אותם אל מדינת ישראל של 1967, יש להביא את המדינה אליהם.

אהוד בן עזר: האם יש מקום בהשקפתך ל"ישות הפלשתינאית"?

יונתן רטוש: "פלשתין" בעולם הערבאי הוא אך כינוי לחבל ארץ (province) מעמק יזרעאל דרומה. זו גם משמעותו של המונח "בלד" שבו היו מכנים את "פלשתין" בערבית. אין כאן, ולא היתה מעולם לאומיות, לא לאום, לא מסורת מדינית, לא ייחוד אתני. (אגב: כמעט כל יושבי העמקים, החוף, וחלק גדול מן היישוב העירוני אף הם בני מהגרים מן הדורות האחרונים). עד היום אין בשום מקום שום תיחום ברור בין תנועה פלשתינאית לתנועה פאן-ערבאית. עצם הטיעון בשם "הפלשתינאים" והעם (people) ה"פלשתינאי" הונהג רק בשנים האחרונות, ו – דוגמת הסיסמה של "מדינה חילונית דמוקראטית רב-דתית" – לצורכי תעמולה בלבד, כדי לשבר את האוזן המערבית, בהעמידם את טיעונם על בסיס טריטוריאלי-לאומי כביכול, כמקובל במחשבה המדינית המערבית. את הטיעון הזה עיבדו בעצתם ובהדרכתם של תועמלני פ.ל.נ. האלז'ירים, ופיתחוהו אנשי סוכנויות הפרסומת המקצועיים ב"מדיסון אבניו"; ואיזו "מדינת חילונית, דמוקראטית ורב-דתית" הקימו ה-פ.ל.נ. באלז'יר ידוע היטב: גירוש בפועל של כל האוכלוסייה הלא-מוסלמית, למעלה ממיליון נפש, עם החרמת נכסיה, וכמיליון פליטים מוסלמים לנוספות; וכינונה של מדינה ערבאית מוסלמית טהורה, הנוהגת דיכוי כלפי המיעוטים הברבריים מבית, ואימפריאליזם כלפי כל שכנותיה בצפון-אפריקה.

הסיסמה ה"פלשתינאית" היתה תחבולה תעמולתית מוצלחת, בייחוד נגד הציונות העומדת על עדתיות יהודית, – אבל,  אין בה כדי ליצור יש מאין. היא עומדת על מחנות פליטים,    שעצם קיומם הוא מלאכותי, פרי לחץ של מדינות ערבאיות, והמוחזקים בכסף אמריקאי.  בפועל, "השאלה הפלשתינאית" בזירה המדינית היא בעצם רק מה יהיה גורלם של חבלי שומרון ויהודה, לאיזה מדינה יהיו שייכים, או בין איזה מדינות יתחלקו. וכן – מה יהיה גורלה של הממלכה ההאשמית הירדנית, עתיד משטרה, ומה שאולי קרוב יותר – בין איזה מדינות תחולק, וכיצד?

אגב, החסידים והחסידים-למחצה של "הישות הפלשתינאית" בישראל, מתכוונים בפועל רק לאפרטהייד עדתי: בנטוסטאן ערבית, חלשה, עם גבול ביטחוני ישראלי על הירדן, כדי שלא תיכלל בחיים הפוליטיים הישראליים אוכלוסייה לא-יהודית גדולה, שתפריע את העדתיות היהודית במדינה. זהו בפועל גם הרקע למדיניות "הגשרים הפתוחים" של ממשלת ישראל, המכוונת את התעניינותם של יושבי יהודה ושומרון לרבת-עמון.

אהוד בן עזר: כיצד תעכל השקפתך את עובדת קיומו של טירור ערבי, כחלק ממלחמה לאומית, על-פי דבריהם?

יונתן רטוש: בניגוד לדימוי רווח שארגוני-הטירור הערבאיים שוקדים עליו בתעמולתם – אין ארגונים אלה כלל וכלל בגדר מחתרת. אלה הם ארגונים-מטעם. הם נוסדו במצרים של נאצר, בתור כלי-שרת למטרותיו, וגויסו על-ידי השלטון המצרי מקרב מחנות-הפליטים בחבל הכיבוש המצרי בעזה. עיקר תקציביהם של ארגונים אלה בא, מראשיתם ועד היום, מקופותיהן של ממשלות בעולם הערבאי, והם פועלים בגלוי בהישען על שיתוף פעולה עם ממשלות. המקום היחידי שבו הם מוכרחים לפעול במחתרת באמת הוא בשלטון ישראל, וכאן פעולתם דלה ביותר. הם מורגשים הרבה פחות מן הפושעים והמתפרעים בכרכי אמריקה, למשל, וסכנתם כאן פחותה לאין-ערוך משל אלה שם. רמתם והסולידאריות בין חבריהם הנתפסים עלובה מאוד. כמעט כל הנתפס מסגיר כמעט תמיד את כל חבריו. יכולת פעולה דלה זו של הטרוריסטים בתחום ישראל עומדת בעיקר על הטלת הטירור שלהם ברחוב המוסלמי על-ידי רצח, בדרך כלל בלי שום הבחנה, של גברים, נשים וטף. גם יכולת זו של הטלת אימה עומדת במידה מכרעת על המדיניות העדתית היהודית, הדוחפת את הלא-יהודים להזדהות עם אויביהם; על כך שישראל לא סיפחה מיד את השטחים הללו, ולאוכלוסיהם יש אפוא יסוד לדאוג מפני אפשרות של החזרתם שוב לשלטון קודם. החזרתה של רצועת עזה לשלטון מצרי ב-1957 משמשת להם אזהרה חמורה: המצרים הוציאו להורג ועינו כל מי ששיתף פעולה עם הישראלים קודם לכן.

ארגוני המחבלים קיימים בעצם רק בשתי מדינות – בממלכה ההאשמית הירדנית ובלבנון. בשאר המדיניות הערבאיות, מצרים סוריה ועיראק, אין מניחים להם לפעול, או שהם בגדר חילות בלתי-סדירים הכפופים לממשלות מדינה ומדינה, פחות או יותר במסגרת צבאן. בממלכה ההאשמית ובלבנון הם יכולים לפעול בראש ובראשונה מהיותן החלשות ביותר במדינות הערבאיות. אמנם, צבאותיהן הקטנים של מדינות אלה יכולים להשתלט על ארגוני המחבלים בלי קושי רב: כוחם הצבאי של ארגוני המחבלים מועט מאוד – אבל הן נתונות ללחץ מתמיד וכבד מבחוץ, בעיקר מצד מצרים וסוריה, והוא המונע אותן מלהשתמש נגד המחבלים      במלוא כוחן. מופעל עליהן לחץ מדיני מבחוץ לבוא לכלל הבנה עם המחבלים, ולחץ של הסתה מבית: של האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ושל אוכלוסיית הפליטים והמהגרים מפלשתין  בירדן. בתוקף זה השתלטו ארגוני המחבלים על כמה עשרות מחנות הפליטים המקצועיים          (החיים כאמור על כסף אמריקאי בעיקר, הניתן להם בפועל כדי שיתמידו בהווייתם הפליטית), המפוזרים במזרח הירדן ובדרום הלבנון, ומכוח השתלטות זו נתונות שתי מדינות אלה במצב של מלחמה אזרחית כמוסה המתגלעת מפעם לפעם בהתפרצות של התנגשויות גלויות.

אהוד בן עזר: מה הפיתרון המדיני הריאלי לכך, לפי דעתך?

יונתן רטוש: ברית כנען: ישראל, הלבנון, הר הדרוזים, הבדווים במזרח הירדן. סיפוח דרום הלבנון לישראל, אשר ישחרר את הלבנון במידה רבה מלחץ מוסלמי מבית, ומכאן, בכוח בריתה עם ישראל, גם מלחץ פאן-ערבאי מחוץ. כינון אוטונומיה דרוזית בהר הדרוזים, ברית עם הבדווים במזרח הירדן; ברית כנען כזאת תהיה ראשית הקץ לפאן-ערבאות, תפתור את בעיות הפליטים על בסיס אישי של קליטה פרודוקטיבית וחדלם להיות פליטים, כדרך שנפתרו בעיות הפליטים בכל העולם, ותשמש יסוד לברית-הקדם שתגאל את כל הארץ על כל עמה (people) מן הפאן-ערבאות הביניימית מבית, וכך תוציאה מתחום ההתנכלויות האימפריאליסטיות מבחוץ.

הבעיה שלנו היא בפועל פרק בתחייה הלאומית באזור המכונה כרגיל "המזרח התיכון": יוון, תורכיה, איראן, מצרים. בעצם "עולם הקדם", שכלולות בו שתי ההוראות, הוראת ה"עתיקות" (ancient) והוראות ה"מזרח" (Levant).

ארצות "עולם הקדם" כולן ארצות נחשלות במידה זו או אחרת. פיתוחם וניצולם של אוצרות הטבע בהן מפגר בהרבה לעומת התקנים של הארצות המפותחות. האדם נתון בהן בדרגת השכלה ובעולם מושגים מפגרים. יש לו ראיית עולם, ועימה תפיסה, רגש, או בעצם הרגשת השתייכות, הנגזרת לפי עקרון התארגנות "חמולי" (קלני) ודתי-עדתי, לא טריטוריאלי, לא לאומי. בלשון פשוטה – "עולם הקדם" עולו עודנו שקוע במידה רבה בתקופת ימי-הביניים.

סלע-המחלוקת בכל ארצות "עולם הקדם", גם אבן-הבוחן למידת יציאתן מגדרי ימי-הביניים – היא בעיית "מי אנחנו?" – ההגדרה העצמית.

ביוון: תחייה לאומית של העם ההלני העתיק, כנגד כנסייה נוצרית אורתודוכסית שלשון הקודש שלה יוונית.

בתורכיה: מדינה "תורכית" כנגד קיסרות "עותומאנית (מוסלמית)".

באיראן: מדינה איראנית לעומת מוסלמית.

במצרים: מדינה מרכזית בעולם המוסלמי דובר הערבית, או תחייה של מצרים הפרעונית.

ובישראל: מהדורה יהודית חדשה של התקופה היהודית הקלאסית, בת הפזורה, הידועה בהיסטוריוגראפיה היהודית בשם "תקופת בית שני", או – אומה חדשה, שבהיות לשונה עברית והיא קמה בארץ-העברים העתיקה, יש בקומה משום תחייה של האומה העברית העתיקה, מלפני היות היהדות. אגב, הביטוי "תקופת בית ראשון" הוא ביטוי אנאכרוניסטי מובהק: אנשי תקופות השופטים והמלכים לא היו מעלים על דעתם לכנות את תקופתם על שם בית-המקדש.

אהוד בן עזר: אולי תנסח את ההבחנה שלך בין עברים, יהודים וישראלים?

יונתן רטוש: בארה"ב משמש הנוסח האנגלי של "עברי" (Hebrew) מעין לשון של כבוד ליהודי, כשם ש"איזראליט" משמש לשון של כבוד ליהודי בצרפתית. אבל "עברים", "ישראלים" ו"יהודים" – משמעויותיהם המקוריות במקורות ברורות מאד ומהותיות בתכלית.

"עברים" הם כל בני "עבר", שהוא במובהק אפונים (Eponime) לכל "בניו", לא אך יהודה וישראל כי אם גם מואב, עמון וארם. המונח "עברים", האומה העברית, תואם את המכלול הקלאסי והטבעי הכולל את לשון המדינה, העברית, ואת המונחים המקראיים "ארץ העברים" ו"עברים". בני "ישראל" הם בעיני נוכרים – למשל מצרים – "עברים".

"יהודי" במקורו אינו אלא בן שבט יהודה, ואחר כך בן ממלכת יהודה (Judean). הפעם הראשונה שמופיע המונח "יהודי" משמעותו היום היא בתקופה הפרסית, ב"מגילת אסתר" – "מרדכי היהודי". התקופה הפרסית הייתה עצם תקופת התהוותה של היהדות. זו נוצרה בקרב צאצאיהם של כמה אלפים ממרום אצולת יהודה שהוגלו אחת-עשרה שנה לפני חורבן ירושלים בידי הבבלים: גלות יהויכין, שהביטה על "עם הארץ", כל שאר עם יהודה, ואין צריך לומר, על העברים – מגבוה. צאצאיהם השתלבו היטב בממלכת פרס ולא שמרו אלא על ייחודם העדתי, נאמר דוגמת ה"פרסים" בהודו היום. בניין-העל של הווייתם העדתית הייתה היהדות, ואת תפיסתם זו השליכו רטרואקטיבית.

"ישראל" היא במקורה יחידה תוך-עברית, פדראציה של מיספר שבטים עבריים, ואחר כך – ממלכת ישראל, ליתר דיוק: ממלכת שומרון. "ארץ ישראל" של יחזקאל, למשל, אין ירושלים כלולה בה, מאחר וזו נמצאת ב"יהודה". לימים, כמו הרבה מונחים עבריים עתיקים, נשתבש גם דיוק מובנו של השם "ישראל" וניתן בו הרבה והרבה ממה שלא היה בו תחילה. אכן, עצם בחירת השם "ישראל" למדינה שלנו היה ביודעים, בכוונת מכוון, שם מטושטש, שנבחר בשם טשטושו, כדי להשתמט מן הבחירה הטבעית, שעמדה אז בפועל – בין "מדינה עברית" (סיסמתן הראשונה של כל ההפגנות האנטי-בריטיות בשעתו) לבין "מדינה יהודית". והוא בעיקרו של דבר ההבדל בין מדינה לאומית-חילונית לבין מדינה עדתית-דתית.

אהוד בן עזר: האם ייתכן שאנשים יתעלמו כליל מעברם ההיסטורי?

יונתן רטוש: כאשר בני-אדם מדברים אצלנו על "עבר היסטורי" סתם, "עבר היסטורי" של "אנשים", והם מזהים עבר זה על-פי ההשתייכות לקיבוץ אנושי מסוים – אין הם אלא מציעים את ההגדרה העצמית הקיבוצית שלהם. יותר מכך – הם רואים מעין זכות טבעית לעצמם לכפות אותה הגדרה עצמית שלהם על זולתם. במקרה שלנו יש בזה בפשטות ניסיון מובהק של כפיית השתייכות דתית-עדתית בישראל.

אולי אטול דוגמה מאמריקה. הנשיא קנדי היה ממוצא אירי, האם היה אירי לפי לאומיותו? הנשיא רוזוולט היה ממוצא הולנדי, האם היה הולנדי לפי לאומיותו? במידה שהיו אלה אנשים דתיים, מתקבל ביותר ששמרו איש איש על דת אבותיו, אבל "עברם ההיסטורי" לא היה העבר ההיסטורי של אבות אבותיהם, אלא העבר ההיסטורי של ארצות-הברית. לגבי נינו, נכדו, בנו של איטלקי שהיגר בשעתו לארה"ב – האם "העבר ההיסטורי" שלו, שאתו הוא מזדהה, שאתו הוא נדרש להזדהות, הוא העבר של גריבאלדי ומאציני, או של וושינגטון וג'פרסון?

אהוד בן עזר: האם אתה מסכים, ורוצה בכך, שיקום דור חדש בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן, לדעתך – שלא יהא בעתיד כל קשר בין היהודי בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים?

יונתן רטוש: להוציא קוסמופוליטים, שלפי שעה מכל מקום נמצאו אוטופיסטים, ובמקרה הטוב ביותר ניתן לחשוב שאולי יש בהם ניסיון לייצוגה של תקופה אחר-לאומית (post-), שטרם באה – הרי כולנו, חניכי המאה העשרים, ועוד יותר מכך שומרי מסורות התפיסה של המאה התשע-עשרה, נוטים לראות את האנושות חבורה (composed) אומות, ובכל חברה בעל ייחוד – "לאום", לפי הדוגמה של מערב אירופה. על-פי הלך-רוח זה נטו יוצאי הגטו היהודי במזרח אירופה ובאוסטרו-הונגריה (ארצות אשר נחשלו מאוד מבחינת ההתגבשות הלאומית אחרי המערב) – שיצאו מגדרי היהדות של ימי-הביניים, אבל לא רצו או לא יכלול להתבולל כליל באם הארץ – לראות גם ביהדות "לאום".

אפשר כמובן לדבר על עם (people) יהודי. אפשר לדבר גם על "עם ירושלים" או "עם הסוחרים". אבל אין היהדות, ולא היתה מעולם – "לאום". היהודים לא הנגידו מעולם את היהדות ל"צרפתים" או ל"אנגלים", כי אם ל"גויים" באורח כללי – כל שאינו יהודי. באורח מדויק יותר, מבחינה היסטורית – הנגידו את היהדות ל"נצרות" ול"איסלאם". הגדרה וראייה זו של היהדות בתור עדה דתית היו מקובלות על היהודים ועל זולתם, לכל הפחות על רובם הגדול, במשך כל הדורות, והיא המקובלת עד היום בלי שום ספק על רובם הגדול של היהודים, מחוץ לישראל (שבה בעצם רואים ביהודים בעיקר אך חומר לבניין המדינה). מנדס פרנס הוא בלי ספק, גם בעיני עצמו, בן הלאום הצרפתי, ועם זאת הוא יהודי. רובם המכריע של יהודי אמריקה נחשבים, ורואים את עצמם, בני הלאום האמריקאי, ועם זאת הם יהודים.

היהדות אינה לאום. ההגדרה הסוציולוגית ההולמת אותה ביותר הוא ה"מילט" בקיסרות העותומאנית בשעתה. בקיסרות זו התקיימה חברה במתכונת ביניימית מובהקת, מורכבת מפסיפס של עדות דתיות, כל אחת מהן יחידה סגורה, אנדוגאמית, בעלת מערכת שיפוט משלה ומנהיגות דתית וחילונית משלה. היהדות בתור יחידה עדתית-דתית, בתור "מילט" – לא היתה יוצאת דופן בקיסרות העותומאנית, כשם שלא היתה יוצאת דופן במסגרת החברה בימי-הביניים, חברה שעמדה על העדה הדתית. אין היהדות יוצאת דופן ו"בעייה" אלא בחברה הלאומית החדשה, העומדת על עקרון הלאומיות.

הדור הקם אצלנו, שרובו הגדול חילוני, אינו חש הזדהות עם ההיסטוריה של העם היהודי בפזורתו, הקשר בינו לבין היהודים בפזורתם הוא רופף ביותר, ומתרופף והולך. הוא חש בעצמו זהות אחרת. זוהי עובדה. על עובדה זו מקוננים יהודים וציונים רבים, מתריעים עליה זה עשרות בשנים, עוד לפני שהכניסו בני-הארץ את המושג "ציונות" למרכאות ונתנו בכך ביטוי עממי לתחושת הזרות. השלטונות היהודיים הנהיגו בשנים האחרונות לימודי "תודעה יהודית", ברוח התיאוריה היהודית והציונית – אך ללא הועיל. זרות בני-הארץ ל"יהדות" היא בעיקרו של דבר עדות מובהקת לזרות של כופי "התודעה היהודית" לבני-הארץ.

אם אנו משתחררים מן התיאוריות היהודיות והציוניות למיניהן על מה שהיה "צריך" כביכול לקום בארץ, ומסתכלים בעובדות עצמן, נוכל לראות כי עם התפשטות הרעיון הלאומי מזרחה, מאז ראשית המאה התשע-עשרה, החלה נובטת וקמה בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות השנים האחרונות, אומה חדשה, האומה העברית החדשה. האומה החדשה קמה, בתוקף נסיבות שונות, בשפה העברית הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהייתה חבל מחוסר לאומיות בקיסרות אשר הלאומיות היתה זרה לה. התגבשותה של האומה החדשה נשתלבה עם תופעה של תחייה לאומית, שדוגמתה נודעה בכמה מארצות אירופה, בהישען על התקופה העברית הקלאסית, ימי השופטים והמלכים במונחי המקרא. ועקב השתלבות זו פעמו תחושת הזהות העברית והייחוד העברי כבר בדור העברי החדש הראשון, ולא אך כעבור ארבעה-חמישה דורות, כבארצות הגירה בדרך-כלל.

לדעתי זו המציאות. אגב, בני העולם החדש ואירופה פתוחים הרבה יותר מזולתם לראיית הדברים ברוח זו, להוציא, כמובן, בדרך כלל, את היהודים. עיקרה של העובדה היא שאין זהות לאומית בין בני הארץ לבין זולתם, וכמובן לא תיתכן זהות לאומית מצדנו עם אנשים שלאומיותם זרה, כלאומיותם של יהודי העולם בדרך כלל. אשר להיסטוריה, לא ייתכן כמובן שבני לאום מסוים יראו זהות בין ההיסטוריה הלאומית שלהם לבין היסטוריה של איזו עדה, דוגמת זו של היהדות.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

כיסופים

עד היום לא אוכל לברר איך ומתי החל רעיון יישוב ארץ ישראל לפעם בלב אבי. היו בודאי כמה גורמים לדבר. מימי נעוריו היה אבא גר בכפר כעובד אדמה מובהק, אך חולם היה על קיום מצוות תרומות ומעשרות בארץ הקודש. גם ההתעוררות הלאומית רבת-השנים של ההונגרים השפיעה עליו, ואפשר גם הפיטפוטים הראשונים של האנטישמיות, שהחלו להיות מורגשים, אם כי בצורה קלושה (כי הרי אותה תקופה ידועה כתקופת "תור זהב" ליהודי הונגריה). זכורני מקרה מימי ילדותי: יום אחד הופיעו בכפרנו כמה אנשים נכרים ובידיהם ספרים מצוירים להפצה. אחד הציורים היה: ראש של יהודי מורכב על גופו של חזיר... לא מעט השפיעה על אבא גם המחלוקת החריפה ששררה אותו זמן בין האורטודוכסים והרפורמים ביהדות הונגריה. בהיות אבא יהודי חרד, השקיף על הרפורמציה היהודית כעל תנועה מהרסת, שחובת על יהודי נאמן להתרחק ממנה. פעם עברה להקת יהודים רפורמיסטים בעגלה דרך כפרנו, ובהכירם את אבא כיהודי חרד, שרו ליד ביתנו את החרוז הבא:

רועה החזירים העיז את חזיריו

ואין לנו צורך ב"שומרי דת".

גם דבר המצאו של אבי אבא, ר' שלמה ראב בירושלים, ומכתביו מהתם השפיעו בודאי על אבי. מה שברור לי על כל פנים הוא, שמזמן זכרי את עצמי כבר היה אבא נתון בעניני ישוב ארץ-ישראל בפועל ותמיד היתה רוח זו שולטת במשפחתנו. גם עתון עברי היה מתקבל בביתנו. אבא בא בחליפת מכתבים עם הרב צבי הירש קלישר מטהורן. חלק ממכתבים אלה נדפס לראשונה ב"המאיר" של בלקינד ובשניה בספר היובל של פתח-תקוה. אבא נתמנה גם ל"גבאי" של חברת יישוב ארץ ישראל שנוסדה ע"י הרב קלישר וכתב הגבאות נמצא בידי עד היום ופקסימיליה שלו – בספר היובל של פתח-תקוה. נמצא בידי גם ספר החשבונות והזכרון מתקופת גבאות זו, המכיל שמות אנשים שתרמו לחברה וחשבון הכסף. שם הספר כתוב בראשיתו גרמנית:

"תרומות למטרת אגודה לקולוניזציה

בפלשתינה. עבור ציון...

על שער הספר הפנימי נמצא כתוב באותיות הדר מרובעות מעין "מוטו". חלק אחד עברית והשני גרמנית, וזה לשונו ככתבו וכצורתו:

א'ל'י'                       ע'ז'ר'

למען ציון לא אחשה למען ירושלים לא אשקוט

עוררנו את אחב"י להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם

שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו אשר

אך חסד כזה עולה על כל החסדים הפרטיים אשר

יעשו נדיבי עם, והן בקשנו שבכל עיר ופלך יקימו לנו

מושיעים אשר ישתדלו בדבר מצוה רבה הלזו לזכות

בקודם ומי לה' אלינו יענה ויאמר: הנני ואלכה

לעשות מסלה לאלוקינו, לארצנו ולעמנו, ובזכות זה ה'

ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון

גואל, אמן

יום ב' פ' אחרי, כ"ט ניסן, ט' מאי, בשנת תרכ"ז לפ"ק (1867)

החלק הגרמני כתוב במעין חרוזים:

תרום למען ישראל ולבנין ציון

צלצלה השעה אשר בה

הכל יאמרון: ישראל אתה!

נצור את שמך המקודש

בתרומתך הלבבית, הנדיבה

אמן.

הלאה בספר נמצאות אדריסות שונות: מונטיפיורי בלונדון, דוד גוטמן בהונגריה, קרל נטר בפאריס וכתב גבאות מאת הרב צבי הירש קלישר. היה בידי מכתב מאת הרב צבי הירש קלישר אל אבא משנת תרכ"ח (1868) ומסרתי אותו בזמנו למנוח ישראל בלקינד. המכתב נכתב בגרמנית ותורגם ע"י ישראל בלקינד לעברית, ועל ידיו הוא נדפס בשתי השפות בירחון שלו "המאיר", בשנת 1912. וזהו נוסח המכתב:

ב"ה טהארן. יום ד' וארא תבורך.

לידידי היקר דורש שלום ציון באהבה מ"ה אלעזר נ"י

את מכתבו היקר קבלתי ברוב עונג, כי הכרתי מתוכו

את לבו החם לארץ הקדושה. בעצתו להוציא קול קורא

כיון הוא גם לדעתי וכבר בשנה שעברה הדפסנו קול קורא,

וגם תקנות לחברת ישוב א"י. הנני שולח לו שש העתקות

של הקול הקורא ושל התקנות אשר יואיל כ' להפיץ בעיר

ובסביבותיה, ואם יהיה נחוץ עוד העתקות רבות אשלח לו.

–––"הצדיק העשיר מר אהרון חאף מברלין רוצה לשלוח באביב

לארץ ישראל אנשים מומחים, אשר יחקרו באיזה אופן ובאיזה

מקום טוב יהיה ליסד את המושבות. מהעיר צפת בא לנו מכתב

ועליו חתומים מאה איש, כולם מוכנים להקדיש את עצמם

לעבודת אדמה. יחד עם זה בא מכתב תעודה מאת הקונסול, אשר

בו הוא מעיד, כי האדמה בין צפת ובין טבריה טובה מאד

למזרע תבואות, נטיעות עצי פרי וגדול בהמות, וכן גם

אצל יפו. "חסר לנו רק סכום הכסף הנצרך לנו לזה. לע"ע

יש לנו אלפי טאלער אחדים, אבל הסכום הזה יגדל בעזה"ש

מכל צד. לכן מחויב כל איש ואיש, אשר לו רכוש כלשהו,

לעזור לנו בידו ובלבו, כי כל מי שיש לו חלק בא"י – יש לו

חלק בעולם הבא.

כידידו ואוהב קודש

הק' צ. הירש קלישר

גם שתי "הסכמות": מאת הרב פסח זינגר מוֶספרים והרב דעססויער מ... (מחוק). עם קרל נטר היה אבא בקשרי מכתבים והאחרון התעתד פעם לבוא לוספרים להועד עם אבי ועם פסח זינגר ועוד אנשים, אבל מסבות בלתי ידועות לי לא יצא הדבר לפועל. ככה היה אבא חי ועובד וחולם במשך שנים רבות בכפר הקטן אישטוון, כשהוא מתעתד לעלות לארץ הקודש. למטרה זו עזב לבסוף את כפרו האהוב ועבר לגור לזמן מה לעיר נוגי-מדיאר, אשר שימשה לו תחנת ביניים בדרכו ארצה. הוא וכל משפחתו עמו.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, חזק ואמץ בדבריך הנכונים ונוקבים, וברכה לבריאות טובה לך וליקיריך! יפה ענית לבן-ציון יהושע ולאלי עמיר, חב"ע 1534, שהערבים לא היו נענים לפיוס ולהצעות לוויתורים כואבים, גם מצד שוחרי שלומם, שפתם ותרבותם. אישית, אני משוכנע ששניהם לא שמעו מעודם מידידיהם הערבים על השלמתם עם מדינה יהודית, גם אם תמוקם רק במובלעת תל אביב. כפי שאני הקטן לא נעניתי בעשרות מפגשים באוניברסיטה, עם מלומדים ואישים  ערבים.   

בשעתו באנו, כ-40 ותיקי פלמ"ח, לביקור ידידותי בבית ח"כ עבד אל והאב דרואשה (מטעם מפא"י) לליבון אפשרות לפיוס ופשרות, ואחרי שעות של דברי נועם ורצון טוב, חייך ח"כ דראושה, וסיכם: "אתם תמימים ובעלי רצון טוב, אבל העולם הערבי יאלץ אתכם לחזור לגבולות פחותים מאלה שהוצעו ע"י ועדת הלורד פיל בשנת 1937, ובתוכם תצטרכו לקלוט ולשקם את הפליטים הערבים."

בהערכה מיוחדת, ובשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל.

* משה גרנות: זאת לא הפעם הראשונה שאני נדהם שאדם חכם כמו יונתן רטוש יכול להאמין באידיאל מופרך כל כך שכל עמי ארץ הפרת יתאחדו לאומה קמאית עברית.

* למר אהוד בן עזר היקר, אני שמח לעקוב ברציפות וביסודיות אחר הפרסומים המופיעים באתר שבעריכתך. ישר כוח!

בתודה ובמיטב הברכות.

יצחק גנוז

* אורי הייטנר: מתוך ה-200,000 שאולי האזינו לפרובוקציה ביום הזיכרון, רבים בוודאי היו כמו מרדכי בן חורין, שעשו זאת מסקרנות ולבטח אינם אוהדים את חילול יום הזיכרון.

* אודי יקר, כמה טוב שחזרת לפרסם בראש הגיליונות האחרונים את שיריה המופלאים של אסתר ראב. שיריה הם לשונות אש שחורכות את עיניי ואת נשמתי ומשאירים צלקות ממעשי האיוולת שנעשו ונעשים בארצנו בחקלאות, בפוליטיקה ובתרבות. איזו שפה נפלאה ומיוחדת המציאה ואליגוריות שמתכתבות עם עולמות נעלמים שמשגיחים על עולמנו ושמים בפיה מסרים כובשים, כואבים ומרפאים. תודה לך שהחזרת את אסתר.

שלך

דוד שריר

* אהוד יקר, סיימתי לקרוא בעיון ובהתפעלות את הקטעים ששלח ראובן שוהם מסיפרו על שירת אסתר ראב, הנוגעים לשירים שכתבה בראשית שנות ה-30, ואשר הוא שלח אותם בעקבות בקשתי ממך לפירוש השיר "שאו לי חלליי" שפירסמת בגיליון הקודם ואתה הפנית את השאלה אליו.

פירושו של שוהם מעמיק, משרטט תמונה מקיפה של שירתה, שאותי הדהימה למרות היכרותי החלקית עימה. הוא מתאר באופן בהיר את שירתה באותן שנים ובמכלול שירתה כמתפצלת לשתי מגמות: לגיבורה בעלת מאפיינים לאומיים, כדבורה בשעתה – ולגיבורה, על מהלך חייה הטראגיים, בנוסח ניטשיאני, אנטי לאומי ואנטי חברתי, עם השפעה של תסביך אדיפלי, והוא מבסס את הדברים בפרטים רבים ויש להניח שהספר שופע הבחנות נוספות. ממש מרתק. ומעניק הסבר לשירים שלא בדיוק מצאתי להם הסבר.

אנא, מסור לו תודתי והוקרתי, לא כל שכן שהוא זוכר אותי עוד מימי היותי אסיסטנטית של פרופ' ורסס באוניברסיטה העברית!

כל טוב ובריאות,

ארנה גולן

* קראתי בשקיקה את המגזין [1536] ששלחת אתמול. הייטנר נפלא, חושב מחוץ לקופסה. הספר על אחימאיר מרתק – איך זיכרו של האיש הזה נשמר. גם השיר של חנה מושיוב על שוטפת הרצפות נוגע ללב, ועוד ועוד. 

שלך, 

אלי עמיר

* שלום רב, הערה  לשירה היפה והנוגע ללב של חנה מושיוב על האישה המנקה את חדרי החולים, "כוח העזר", (גיליון 1536). אני דווקא כן אומר לכוחות העזר האלה שלום ובוקר טוב ושואל לשלומן ורואה איך הן מופיעות כל בוקר בשעה החמישית של השחר. קרה שהאזנתי לדבריהן ולשיחותיהן עם אנשי הצוות. מאלה אימצתי סיפור אחד שמצאתיו חשוב.

יום אחד שחה "כוח העזר" של המחלקה בה עבדתי לאמור: "הילדים שלי לא מתחשבים בי, מזמינים חברים, עורכים חאפלות ומשתאות עמוק לתוך הלילה ומשאירים הכול באי סדר ובלכלוך וזה מה שמקדם את פניי בבוקר למחרת ועליי נופל כל העול. הערתי להם ולא עזר. בעלי אמר לי שאני מחמירה איתם יותר מדי. עניתי לו שאם הוא כל-כך חכם וחושב כך, אני הולכת לשכור לעצמי חדר או דירה קטנה בה אחיה לבדי בלי המעמסות האלה ונראה איך הוא יסתדר עם זה!"

מאז הפך אצלי סיפורה של כוח העזר הזו למשל ואני מספרו כמוסר השכל, בעיקר לבנות חווה, אלה הנכנסות למצוקה משפחתית או גרוע מכך, ובפיהן השאלה האומללה: "מה אני יכולה לעשות... לאן אני אלך?" וכו' – ומזכיר להן למה יכלה האישה, שעבדה ככוח עזר, לומר כך לבעלה – כי היא עובדת ומשתכרת ואינה תלויה באחר ועל כן היא עצמאית ואין בפיה המשפט: "מה אני אעשה... אין לי ברירה."

החתירה לאי תלות צריכה להיות בראש מעייניהן. יש משכורת ויש פנסיה ויש זקיפות קומה.

י"ז

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל