פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1538

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג באייר תש"ף, 7.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: יַתְמוּת וָאֶבֶן. שְׁנֵי עֵיטִים וּתְאֵנָה אֶחָת. // משה איפרגן: או בג"ץ או מדינת ישראל. // יותם אייל: מיעוט בשמאל החליט להילחם בעם, בג"ץ מספק לו את הבמה. // שמחה רוטמן: הדיון בעתירות נגד נתניהו: לבג"ץ אין דרך לצאת מזה בשלום. // עמוס גלבוע: על פנטזיות לגבי רמת הגולן. // חובב טלפז: במלחמה [לא?] כמו במלחמה, פרק נ"ג: Guilty as Charged – איום אסטרטגי. // א. ס. פושקין: דרך חורפית. מרוסית: יהודה גור-אריה. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.5.20. // תקוה וינשטוק: "ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר. // משה גרנות: קורונה. // אורי איתיאל: אלבום תמונות. // מנחם רהט: אייר – חודש הגאולה הלאומית. // יוסף אורן: אמן הכתיבה הסנטימנטלית. פרק מבוא על יצירתו של פנחס שדה. // יונתן גורל: חוסר אונים. // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)  [1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974   // הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. ילדוּת]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

יַתְמוּת וָאֶבֶן

מֵאֵי-זֶה נִקְלַעְתִּי

וְהִנְנִי מֻנַּחַת כָּאן:

אַף אַתֶּם –

כָּאֲבָנִים, זְרוּעִים סְבִיבִי

דּוֹמְמִים – לְלֵילוֹת לֹא שַׁחַר,

לְתִפְלוּת – צֵרוּף-יָמִים,

לְאֵלֶם מַלְבִּין

בְּהִי עַרְבַּיִם;

חָלָל אֵין אֲוֵיר,

לְלֹא מַעְצוֹר – אָפְסַיִם

ונֹגַהּ – יֵשׁוּת כְּאָבָק כְּסָפֵק,

נָמוֹג בִּבְכִי –

לְלֹא שׁוּב לְלֹא שֵׁנִית

לְלֹא – –

1932

שְׁנֵי עֵיטִים וּתְאֵנָה אֶחָת

שְׁנֵי עֵיטִים –

וּתְאֵנָה אֶחָת,

תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

כְּדֵי סְחַרְחֹרֶת-רֹאשׁ;

פְּתָחִים – אֱלֵי יָם

וּשְׁעָרִים – אֱלֵי שָׁמַיִם,

בֵּין עָבִים וָאֳרָנִים

נִפְעָרִים;

רִשְׁרוּשׁ גַּפַּיִם,

קְהַל יְרוֹקִים,

כִּנְהָרוֹת מְאַוְּשִׁים

בַּקֹּדֶשׁ.

שְׁנֵי עֵיטִים –

וּתְאֵנָה אֶחָת

תְּלוּיִים

עַל בְּלִימָה...

1932

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

משה איפרגן

או בג"ץ או מדינת ישראל

ציטוט מתוך אתר "מידה", 3.5.2020

האקטיביזם המשפטי כבר איננו בעייה של הפרדת רשויות, אלא ניסיון הפיכה פוסט-לאומי המהווה איום על ישראל כמדינה יהודית ובכלל

היום [3.5] ערך בית המשפט העליון במדינת ישראל דיון בן שבע שעות שעסק בשאלה האם חבר כנסת נגדו הוגש כתב אישום יכול להרכיב ממשלה, ומחר ידון עוד ארוכות בפרטי הסכם קואליציוני שנחתם בהסכמה רחבה.

כמו במקרה של העתירה נגד יו"ר הכנסת אדלשטיין, בו רמסו השופטים את החוק וסייעו לשמאל מבחינה פוליטית, גם כאן, למרות שהחוק מפורש ובהיר, בג"ץ מקיים דיון שמשמעותו האמיתית היא שמיספר פקידים בגלימות יחליפו את בחירתם של מיליוני מצביעים, קרי של הריבון, העם.

עצם קיומם של דיונים מעין אלה הוא חציית הקו האחרון בהפיכה השלטונית שביצע בג"ץ ובהתערבות המוגזמת בענייני הרשויות האחרות, אשר באופן לא מפתיע איננה לטובת הימין. למעשה, ההתערבות החמורה הזו מביאה את האקטיביזם המשפטי לשיא שהופך את בית המשפט לעליון באופן ישיר על הרשויות האחרות, אך זאת הזדמנות לעצור את הדיון על האקטיביזם המשפטי כבעייה במדע המדינה, ולגשת אליו מהכיוון המהותי, קרי – הפיכה שלטונית של שמאל רדיקלי, שבאופן שיטתי מחסלת את ישראל לא רק כדמוקרטיה, אלא כמדינה יהודית, ואולי כמדינה בכלל.

הרי ברור לכל שאם האקטיביזם המשפטי היה מקדם השקפת עולם ימנית, הרי שאותם אנשי שמאל שמגינים עליו היום היו יוצאים נגדו בחירוף נפש. די בזה כדי להבין שהבעייה איננה מתחום מדע המדינה. חשוב להפנים את העובדה לפיה האקטיביזם המשפטי בישראל לא במקרה צבוע בגווני שמאל רדיקלי, אלא נולד מתוך ההשקפה של השמאל הרדיקלי. אותו שמאל כיום במערב סבור שלאומיות היא דבר שלילי, ושהמוסר והמשפט מחייבים להכפיף את המדינות למערכת ערכים אוניברסלית פוסט-לאומית, כאשר בישראל המשמעות היא פוסט-ציונית ואף אנטי-ציונית. האקטיביזם המשפטי הוא מכשיר של אוליגרכיה פוליטית שמאלנית וקיצונית לכפות על ישראל את השקפתה, הוא איננו עומד בפני עצמו.

קל לראות שמדובר בעניין עולמי: עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי התבצעה על ידי ממשלת ימין שהבינה שמדינת-העל היבשתית מסרסת את היסוד הלאומי של החברות בה, ומכאן שגם את הדמוקרטיה שלהן. אם ההחלטות הנוגעות לאזרח בבריטניה, למשל, מתקבלות על ידי פקידים אירופים בבריסל, הרי שאין משמעות לבחירת האזרח כי נציגיו לא מסוגלים לספק את הרצון שלו כבוחר. אגב, באנלוגיה לבריטניה, בג"ץ בישראל משול לאיחוד האירופי, קרי לא ארגון ישראלי, אלא ארגון-על המייצג השקפה זרה ופועל לכפות אותה על מדינת ישראל.

דבר דומה מתרחש בארה"ב, כאשר הוויכוח הלוהט ביותר בין ממשל טראמפ לשמאל סובב סביב סוגיית ההגירה והגבולות. השמאל הפוסט-לאומי רואה בעצם קיומם של גבולות כאפלייה ופגיעה בערכים אוניברסליים, ולכן הוא מוכן להקריב את המדינה ואזרחיה על מזבחו של אל מופשט של זכויות-אדם.

בואו נבחן את הסוגיות בהן עסק בג"ץ בשנים האחרונות: השופטים פסלו למעשה כל צעד של הממשלה להיאבק בהגירה בלתי-חוקית והפכו את ישראל ליעד מועדף למסתננים. הפסיקות בעניין מראות כי בג"ץ לא מתעניין במחיר הכלכלי והחברתי שהמדינה ואזרחיה משלמים, וגם לא אכפת לו מהיותה מדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי, ולכן גם לא מהפגיעה בה ככזאת.

מזה כשלוש שנים, בג"ץ תוקע את חוק ההסדרה ביהודה ושומרון.

בג"ץ התערב בעבר רבות ועדיין מתערב בתוואי גדר ההפרדה, תוך פגיעה בביטחון אזרחי ישראל וצמצום השטח הנמצא ממערב לגדר.

על חודו של קול נמנע, באופן זמני, ביטול חוק האזרחות, ביטול שהיה מאפשר הלכה למעשה את מימוש השיבה הפלסטינית.

בג"ץ אמור לדון בחוק יסוד הלאום, קרי בשאלה האם ניתן להגדיר בחוק את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

בג"ץ מצמצם באופן שיטתי את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור ומונע מיהודים להתמודד לכנסת, אך בניגוד לחוק – מאפשר למי שמתנגד לישראל כיהודית ומביע הזדהות עם הטרור להתמודד ולהיבחר.

אם תחברו את הרשימה החלקית הזאת, התמונה ברורה ומבהילה. האקטיביזם המשפטי איננו אלא זרוע של שמאל קיצוני, סוג של קומוניזם עכשווי הכופה על ישראל פעולות הנובעות מהשקפה פוסט-לאומית ואנטי-לאומית, ובתהליך איטי אך שיטתי מכרסם בקיומה כמדינה יהודית, ומכאן בקיומה בכלל. אך מעבר לזעם ולהררי הטיעונים מתחום מדעי המדינה והפרדת הרשויות, צריך להרים את הראש אל האמת הזועקת: אנו ניצבים בפני מציאות שהיא או המשך רודנות הבג"ץ או המשך מדינת ישראל.

כשמבינים כך את המצב אז ברור שהמטרה העליונה של המחנה הלאומי והציוני בישראל היא לבטל את האקטיביזם המשפטי ולהחזיר את הריבונות לעם. לדעתי, בית המשפט יצא מכלל שליטה וכמו שהוא רומס לאחר-יד חוקים וחוקי יסוד הוא ירמוס גם כל פסקת התגברות שתחוקק הכנסת. לכן דרוש כאן פתרון אחר: סגירה של בג"ץ במתכונתו הנוכחית והקמת בית משפט לחוקה, עם כל ההגבלות ועם שופטים חדשים שהאקטיביזם לא השחית את נפשם.

משה איפרגן

* * *

יותם אייל

מיעוט בשמאל החליט להילחם בעם,

בג"ץ מספק לו את הבמה

ציטוט מתוך אתר "מידה", 4.5.2020

חיסול זכות העמידה ועליית העותר הציבורי הסדרתי כמעצב מדיניות מסייעים למחנה שהפסיד בבחירות לעקוף את המנגנון הדמוקרטי ולכפות את סדר יומו על הרוב

על הדיון ההיסטורי שהתקיים אתמול [3.5] ויתקיים שוב היום [4.5] בבג"ץ נכתבו ועוד יכתבו רבבות מאמרים. מה שבלט עבורי בישיבה האינסופית היא העובדה שהיתה זו למעשה התוצרת של שלושים ומשהו שנותיה של דוקטרינת "העותר הציבורי". אפשר היה לראות זאת במיוחד בהבדלים בין התנהלותם של העותרים לזו של המשיבים. כשאני מדבר על העותרים אני מתכוון בעיקר לעורכי הדין אליעד שרגא, דפנה הולץ-לכנר ויובל יועז: שלושה עותרים סדרתיים שהגישו כנראה מאות או אלפי עתירות לבג"ץ עד היום. כאשר הגיע תורו של עו"ד שרגא לטעון בפני השופטים, הוא עשה זאת בצורה בטוחה, אסרטיבית ואגרסיבית הרבה יותר מבאי כוח המשיבים, וכך גם עמיתיו לעתירה. צריך לומר, גם המשיבים הם עורכי דין מקצועיים, אשר חלקם (ובוודאי נציגי המדינה) מופיעים בהליכים דומים כמעט מדי יום. למרות זאת, לעומת העותרים הם נשמעו מגומגמים ונזופים, ודיברו רוב הזמן מתוך מיגננה.

העניין כאן אינו מעלותיהם הרטוריות של עו"ד שרגא וחבריו. ההתנהלות שלהם מול בית המשפט היתה אדנותית, כאילו הם בעלי הבית. הם חרגו בהרבה מהזמן שהוקצב להם, וגם כאשר הנשיאה חיות העירה להם על כך, הם פשוט המשיכו לדבר. כאשר השופטים ניסו למקד אותם לטענות משפטיות, העותרים התעלמו ונשאו נאומים פוליטיים מלאי פאתוס. ועוד יותר חשוב מכך הוא תוכן הדברים. כאשר עו"ד שרגא, יו"ר 'התנועה למען איכות השלטון', שפועל כ"עותר ציבורי" במשך כמה עשורים, מצטט פסק דין, הוא לא מציג מקור משפטי אלא מדבר עליו כאילו היה חבר ותיק (פרשת דרעי-פנחסי או ראשי העיריות), כיוון שעם השנים, עיצבו הפסיקות בעתירות שהגיש את המשפט הציבורי בישראל.

העותר הציבורי הסדרתי

דוקטרינת העותר הציבורי, שתפסה תאוצת בשנות השמונים בעקבות כניסת אהרן ברק לבית המשפט העליון, החליפה למעשה את עילת הסף של "זכות העמידה" שהיתה נהוגה עד אז. עילת סף זו היתה כלי סינון בידי בג"ץ, שהיה דוחה על הסף עותרים אשר לא היו קשורים באופן ישיר למדיניות או לחוק נשוא העתירה. ההנחה אז היתה שרק למי שנפגע באופן ישיר מפעולה של המדינה יש זכות לעמוד בפני בג"ץ, וממילא גם זכות לקבל סעדים. עליית תפיסת "העותר הציבורי" העלימה למעשה את זכות העמידה, ופתחה את הדלת בפני ארגונים, עמותות ופעילים פוליטיים שזכו לזירה חדשה לקידום סדר יומם.

שינוי זה, שהוא חלק בלתי נפרד מהמהפכה החוקתית ועליית האקטיביזם השיפוטי, יצר מעמד חדש של קובעי מדיניות. כולנו יודעים לומר שבמדינה יש שלוש רשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת – ויודעים גם להצביע על השפעות עקיפות מצד התקשורת, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית. אך מאז שנפתחו שערי בג"ץ לכל דורש, נולד סוג חדש של מעצב מדיניות – העותר הציבורי הסדרתי.

מדובר בדרך כלל בארגונים פוליטיים או בפעילים מוכרים, אשר מגישים עתירה לבג"ץ נגד כל מהלך של הממשלה או הכנסת שהם מתנגדים לו. בפרספקטיבה של זמן, היות ובג"ץ מקבל עתירות מעין אלו בברכה וגם נמנע מלפסוק הוצאות לעותרים במקרה של דחייה, נוצר מצב שעותרים אלו מעצבים בצורה עקבית את המדיניות הציבורית בישראל. מאות ואלפי העתירות שהגישו, אפילו שחלק גדול מהן נדחו, עיצבו בשלושים השנים האחרונות את הנורמות המנהליות והחוקתיות בישראל.

למצב זה שלוש בעיות מרכזיות"

הבעייה הראשונה היא שפתיחת שערי בג"ץ לכל דורש מביאה לעומס לא סביר על בית המשפט. כידוע, בית המשפט העליון משמש גם כערכאה העליונה לערעורים וגם כבית הדין הגבוה לצדק. העותרים הציבוריים הסדרתיים מציפים בעתירות את המוסד החשוב והיחידני הזה, שכולל בסך הכול 15 שופטים, ובכך יוצרים עומס רב על המערכת. היות וחלק ניכר מהעתירות הציבוריות הן דחופות או בעלות פרופיל תקשורתי גבוה, הן מקבלות פעמים רבות עדיפות על פני תיקים "רגילים". כך נוצר מצב שעותר ציבורי, שכאמור כלל לא נוגע באופן ישיר לעניין, יכול לקבל סעד משפטי בתוך זמן קצר, על חשבון אזרח שבאמת זקוק לבית המשפט ועשוי לחכות שנים ארוכות לפסק דין או אפילו לדיון בעניינו. מדובר בעינוי דין ובחוסר שוויון מרתיח בהקצאת הזמן השיפוטי שהינו משאב מוגבל.

הבעייה השנייה היא שהעותרים הציבוריים פועלים לרוב כידה הארוכה של האופוזיציה. רבים מהנושאים שמגיעים לפתחו של בג"ץ באמצעות עותרים ציבוריים הם כאלה שנידונו לפני כן בזירה הפוליטית, והוכרעו לטובת הקואליציה. העותרים הציבוריים כשליחי האופוזיציה (למעשה המחנה שהפסיד בבחירות) חותרים להעביר את ההכרעות הפוליטיות מהזירה הפוליטית לזירה המשפטית בה לציבור אין השפעה על התוצאה. מדובר במהלך אנטי-דמוקרטי בהגדרה.

צריך לומר שעותרים ציבוריים יש מימין ומשמאל וגם כאלו שאינם מזוהים פוליטית, ופעמים רבות העתירות שהם מגישים חשובות ומועילות מאוד לציבור ולתקינות המנהל. הבעייה מתחילה כאשר עושים שימוש בעותרים ציבוריים סדרתיים כאסטרטגיה פוליטית. מכיוון שהאופוזיציה סובלת מנחיתות אינהרנטית בזירה הפוליטית, טבעי שהמיעוט ינצל האפשרות הזו לטובתו. כך מצליח המחנה שמפסיד שוב ושוב בבחירות לעקוף את המנגנון הדמוקרטי, לשמור על כוחו ולקדם את סדר יומו.

הבעייה השלישית היא תהליך ההפרטה שעובר המשפט המנהלי, המהווה את לב פעילות המדינה וגופיה. מעצם הגדרתו הוא אינו שייך ליחידים כאלו ואחרים, והדרך לעצב ולשנות אותו צריכה לעבור דרך המנגנונים הלאומיים – החקיקה הראשית בכנסת וחקיקת המשנה של הרשות המבצעת. היות ואין בישראל חוק או חוק יסוד אחד המסדיר את כללי המשפט המנהלי, הפסיקה של בית המשפט מהווה רכיב מרכזי בעיצוב כללים אלו.

המצב בו במשך שנים רבות מוגשות עתירות מנהליות רבות על ידי עותרים ציבוריים סדרתיים, הוביל לכך שמי שמעצב בפועל את כללי המשפט המנהלי הם אותם עותרים דוגמת אליעד שרגא וחבריו. היות ומדובר באנשים פרטיים, עורכי דין או מנהלי עמותות, יוצא שהמשפט הציבורי בישראל הוא תוצר של דו-שיח בלתי פוסק בין 15 שופטי בג"ץ (שאינם נבחרים) וקבוצה מצומצמת של אנשים פרטיים (שכמובן אינם נבחרים). זהו מצב שאינו מתקבל על הדעת כאשר מדובר בליבת העבודה של גופי הממשל. במקרים קיצוניים יותר, העותרים הם ארגונים הממומנים על ידי מדינות זרות, כך שמי שמעצב בפועל את המדיניות הם לא סתם אנשים פרטיים אלא אנשים פרטיים הפועלים בשליחות גורמים זרים.

מי כאן בעל הבית?

מנגד לכל האמור לעיל ניתן לטעון כי במצב שנוצר כל אדם מן היישוב יכול לעתור ולנסות להשפיע בדרכו שלו, אך יש לזכור מספר עובדות נוספות.

ראשית, עתירה לבג"ץ עולה כסף. לא לכולם יש את התקציב הדרוש להגשת עתירות רבות מדי שנה, כך שעתירה סדרתית היא תחביב לעשירים או לארגונים בעלי מקורות מימון נדיבים.

שנית, חלק מהותי בתפיסת העולם של מחנה הימין השמרני בישראל הם עקרונות הפרדת הרשויות, הכרעת הרוב וריבונות העם. דוקטרינת העותר הציבורי כאסטרטגיה פוליטית סותרת את היסודות האלה, ולכן רבים בימין ימנעו בדרך כלל מלנקוט בדרך זו, גם במחיר של הפסדים פוליטיים.

חיבתו של בית המשפט ידועה בעניין העותרים הציבורים. לא מזמן נחשף כי שופט העליון חנן מלצר שיבח את עו"ד שחר בן-מאיר ורמז כי "הזמין" ממנו עתירות פוליטיות, רק שלצערנו נדמה שדבר זה קיים רק בצד אחד של המשוואה הפוליטית. שמונה ארגוני שמאל עתרו בבקשה לפסול את ראש הממשלה נתניהו, קיבלו את יומם בבית המשפט כדי לטעון ולהגיש כתבי טענות, וזאת בזמן שבקשת ארגוני ימין כמו 'הפורום המשפטי למען ישראל' להצטרף לעתירה נדחתה ואנשיו אף לא הורשו להיכנס לאולם למרות שזומנו לדיון.

רבות נכתב על התחושה כאילו פסקי הדין של בג"ץ נכתבים לא פעם לפני הדיון ובהתאם לדעתם הפוליטית של השופטים, אך נראה שלבג"ץ כבר לא אכפת אפילו ממראית עין של אובייקטיביות.

בשורה התחתונה, אחד הצעדים החשובים המצופים מנבחרי הציבור של הימין בדרך להשבת האיזון בין הרשויות היא החייאה הדרגתית של 'זכות העמידה', קביעת תנאי סף ברורים להגשת עתירות וצמצום תופעת העותרים הציבוריים הסדרתיים. תנו לכנסת לחוקק, לממשלה וזרועותיה לבצע ולבית המשפט להכריע סכסוכים על פי החוק. כך מתפקדת דמוקרטיה בריאה.

עו"ד יותם אייל הוא חבר הפורום המשפטי למען ישראל.

* * *

שמחה רוטמן

הדיון בעתירות נגד נתניהו:

לבג"ץ אין דרך לצאת מזה בשלום

ציטוט מתוך "ישראל היום", 4.5.2020

חזינו אתמול [3.5] במשך שעות בשופטים מנסים כמעט בכוח לאתר פיסקה עלומה שתניב את התוצאה הרצויה – ותאסור על נתניהו לכהן כר"מ. גם אם יימצא פלפול משפטי שיצדיק זאת, גם אם יש אי בהירות בחוק היסוד – אין לשופטי בג"ץ סמכות לבטל את רצונו של העם.

"בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות."

את תמרור האזהרה הזה הציב בפני בית המשפט לפני 20 שנה, נשיא בית המשפט בדימוס, השופט משה לנדוי ז"ל, בראיון שהעניק לארי שביט. חכם, כידוע, עדיף מנביא, ועל כן אנו רואים היום את מה שחזה לנדוי, בחוכמתו.

אתמול חזינו במשך שעות רבות כיצד השופטים מנסים, כמעט בכוח, לאתר איזו פיסקה עלומה, איזה סעיף חוק נשכח, שישמש קולב שעליו ניתן יהיה לתלות צו שיפוטי שיניב את התוצאה המקווה והפוליטית, ותאסור על בנימין נתניהו לשמש ראש ממשלה.

חוק יסוד: הממשלה –שקובע במפורש שכתב אישום ואפילו הרשעה אינם עילה להדחת ראש ממשלה מכהן, הקשה על שופטינו החרוצים את המלאכה. גם חוק הממשלה שמסביר בדיוק את הסיטואציה שבה הליך משפטי מתנהל כנגד אדם, ולמרות זאת הוא נכנס לכהונתו כראש ממשלה, לא מאפשר לנקר את עיני הציבור ולטעון שיש מקום להתערבות.

אולם, למעשה, מלבד אדם אחד בחדר, עו"ד רבלו, שייצג "בסך הכל" את המפלגה הגדולה בישראל ואת העומד בראשה, ובעקיפין את רצונם של מיליוני ישראלים, איש לא אמר לשופטים את האמירה הפשוטה והברורה.

גם אם יימצא פלפול משפטי שיצדיק זאת. גם אם יש אי בהירות בחוק היסוד, אין לשופטי בג"ץ סמכות לבטל את רצונו של העם. הממשלה, כך קובע חוק היסוד, מכהנת מכוח אמון הכנסת. משמעותה של התערבות שיפוטית בהליך הרכבת הממשלה היא שהממשלה תזכה להיכנס לתפקידה רק אם תזכה באמונם של 11 שופטי בג"ץ. זהו קודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית.

ובית המשפט, שנכנס לקודש קודשים זה, איבד את היכולת לצאת ממנו בשלום. כל מסלול שייבחר כעת על ידי שופטיו, יפגע בבית המשפט.

אם יאמרו השופטים את האמת, שאכן אין להם סמכות לעסוק בנושא זה, ושחוקי היסוד ברורים ופשוטים לכל בר דעת, תעלה נגדם טענה חזקה: מדוע הושקע זמן כה רב בשאלה משפטית פשוטה? מדוע לא נדחו העתירות המופרכות על הסף תוך חיוב העותרים בהוצאות כבדות על כך שבזבזו את זמננו ואת זמנם של שופטי בג"ץ?

אם יבחרו השופטים לפגוע ברצון הבוחר, ולקבוע שנתניהו לא יכול לשמש ראש ממשלה, יבינו כולם את הבחישה של בג"ץ בדמוקרטיה הישראלית.

ואם יבחרו להצהיר שלמרות שהנושא בסמכותם, הפעם בחרו שלא להתערב, יעידו שעצמאותם כשופטים נפגעה. קשה לתאר כתב אישום בעבירות חמורות יותר שיוגש נגד שר או ראש ממשלה בעתיד. העילה היחידה שמצדיקה את אי-ההתערבות היא הפחד מפני התוצאות הפוליטיות של ההתערבות, ואם בית המשפט העליון שוקל שיקולים פוליטיים, מעל השולחן, בגלוי, וללא בושה, מדוע שנתייחס לפסיקותיו כמשקפות אמת משפטית?

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ומחבר הספר "מפלגת בג"ץ".

* * *

עמוס גלבוע

על פנטזיות לגבי רמת הגולן

מועלה טיעון (ע"י ד"ר יגאל קיפניס) שאילו מסרנו את רמת הגולן לסורים, כי אז כל פני המזרח התיכון היו משתנים, סוריה היתה יציבה ופרו אמריקאית, חיזבאללה היה נזרק, לא היתה בעייה עם איראן, ביטחוננו היה גדל. את זה בדיוק הבינו 5 ראשי ממשלה שהיו מוכנים למסור את רמת הגולן. האם הם טעו בכך? – הוא שואל.

תשובתי: כן הם טעו והוא טועה בפנטזיה שלו.

ב-29 באפריל פורסמה ב"מעריב" כתבה של ד"ר יגאל קיפניס על המשאים ומתנים שניהלה ישראל עם סוריה מאז ראשית שנות ה-90. היא נפתחת בשאלה: "5 ראשי ממשלה קיימו מו"מ עם סוריה על הסכם שלום שתמורתו תשלם ישראל בנסיגה מלאה מרמת הגולן. האם כולם טעו?"

בסיום המחבר  מביע את דעתו/השקפתו שהם לא טעו (כמו חלק ניכר מהמערכת הביטחונית שתמך בהם), להיפך: הם הבינו היטב את הסכנות האורבות לישראל אם לא ייחתם הסכם שלום עם הסורים ולא תימסר להם רמת הגולן: התבססות איראנית בסוריה, הרחבת האיום של חיזבאללה, השפעה רוסית בסוריה והתנתקות אמריקאית מהזירה. אם היה נחתם הסכם שלום, כך מאמין המחבר, היה  יכול להתקיים בסוריה שלטון יציב בהשפעה אמריקאית, סוריה היתה יכולה להתנתק מחיזבאללה, ואולי לכן לא היתה פורצת מלחמת לבנון השנייה; ובכלל אולי כל מלחמת האזרחים בסוריה היתה לובשת צורה רגועה יותר. בקיצור, אילו רק מסרנו להם את הרמה כי אז המזרח התיכון היה משנה פניו והופך לאזור חביב ונעים לישראל.

לדעתי, לא דובים ולא יער! – ולהערכתי אכן 4 ראשי ממשלות (לא שמיר!) טעו. אנמק בתמציתיות:

ראשית, ישראל רצתה שלום, סוריה רצתה רק את כל רמת הגולן. היא לא רצתה ולא יכלה ללכת לשלום עם ישראל בגלל המבנה של המשטר (ש-10 שנות מלחמת אזרחים שלא נגמרה, המחישו זאת בצורה הנוראית ביותר ) ובשל האידיאולוגיה שלו. הסכם השלום עם מצרים המחיש עובדת יסוד: הציבור המצרי עויין לישראל (כמו גם בירדן), ואם במצרים בעלת שלטון מרכזי חזק (ששינה את האוריינטציה שלו מברה"מ לכיוון ארה"ב כ-4 שנים לפני בואו של סאדאת לירושלים!) – ההסכם הוא רק ביטחוני – צא ולמד לגבי סוריה, בה כמעט 80 אחוזים מהציבור  היו עוינים את המשטר העלאווי של משפחת אסד, ושלום עם ישראל עבורם הוא בגדר כפירה  בעיקר.

שנית, עד לאחר מלחמת לבנון השנייה, איראן לא היתה גורם מרכזי במכלול השיקולים של המדיניות הישראלית. בזמן רבין ופרס השיקול המרכזי היה ששלום עם סוריה יביא בעקבותיו לשלום עם מדינות ערב. אצל ברק השיקול של חיזבאללה היה גבוה, אך עדיין לא הובן שחיזבאללה הוא כלי שרת של איראן. רק בזמנו של אולמרט תפסה כבר איראן מקום מרכזי.  רק במהלך מלחמת האזרחים בסוריה הפך הנושא של כוחות איראניים בסוריה למרכזי. אבל, אז בדיוק התערבו משמיים וארה"ב הכירה בריבונות שלנו על רמת הגולן.

שלישית, מה שמובע  ע"י המחבר היא תפיסה פנטזיונרית שבבסיסה טעות בהבנת המציאות,  המגובה באשליות ובמשאלות לב. היא מאפיינת חלקים קטנים ושונים בציבוריות שלנו. הם רואים רק תמונה ורודה: אם רק "נהיה ילדים טובים" ונוותר – הסורים עצמם יהיו נעימים, המשטר שלהם יהיה יציב יותר, חיזבאללה ייזרק לפח אשפה וגם רוסיה תיזרק וסוריה תיהפך לבעלת בריתה של ארה"ב.

ואם הדברים לא יתרחשו כך, ורמת הגולן לא בידינו, והיא מיושבת במאות אלפי אזרחים סורים, וחלקם עם נשק. מה יהיה אז? מה לעשות והמציאות אינה הולכת דווקא בקו ישר, בעיקר לא במזרח התיכון? – בואו לא נשכח את חזון "המזרח התיכון החדש"  שהצית את הדמיון, אך היה פנטזיה. בואו לא נשכח את חזון "סינגפור החדשה" על עזה ערב ההתנתקות. או את החזון של שלום עם לבנון ב-1982!

החסרים אנו פנטזיות של מאוויי לב בפוליטיקה שלנו?

עמוס גלבוע

אהוד: על הנושא הזה כבר כתב אצלנו באופן משכנע פעמים אחדות אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ברמת הגולן, וסתר היטב את קביעותיו ההזויות של ד"ר יגאל קיפניס.

* * *

חובב טלפז

במלחמה [לא?] כמו במלחמה, פרק נ"ג: Guilty as Charged – איום אסטרטגי

 פעמיים בהפרש של שני עשורים במאה שעברה מצאה ארה"ב את עצמה מול מימושו של פוטנציאל לאיום אסטרטגי. בראשונה – בשלהי שנות השלושים כשנודע לה על מאמצי גרמניה הנאצית למטרת פיתוח נשק גרעיני. בשנייה – שיגורו של הספוטניק הסובייטי ב-4 באוקטובר 1957. ההפתעה היתה גדולה בשני המקרים, אבל למזלו של העולם החופשי ארה"ב עדיין נהגה להתאחד מאחורי הנשיא. כך, שללא כל התנגדות, השיק פרנקלין רוזבלט את פרוייקט "מנהאטן" שהביא לפיתוח הפצצה הגרעינית מחד, וג'ון קנדי את פרוייקט אפולו שהנחית את ניל ארמסטרונג וחברו על הירח,

מאידך. קורי האחדות בעם – פרי עמלם של האבות המייסדים – עוד שרדו על מכונם למעלה משני עשורים נוספים והביאו תוך לחץ מתמשך על האוייב ארוך השנים –  בריה"מ – לפירוקה. בהיעדר אוייב חיצוני השתלטה על ארה"ב "עייפות חומר" מתמשכת המתבטאת, נכון לבחירת הנשיא הקודם, בתחילתו של שסע חברתי פוליטי שמחריף והולך בהדרגה. במצב הזה נבחר בהפתעה מרעישה הנשיא טראמפ שכל מבוקשו הוא להחזיר עטרה ליושנה - America First. באיבחה אחת (רק  3 שנים) הוא רשם הצלחות מרשימות מול האיום החיצוני הבא שפועל דווקא בנועם מחוייך-תמידי – סין (מי שימצא תמונת נשיא סין ללא חיוכו הקפוא – מובטח לו "סקופ" בכל העיתונים).

הגוש "הפרוגרסיבי" – הדמוקרטים – פתח ניצרה ויצא למלחמות גיס חמישי עוצמתיות שנכשלו כישלון חרוץ, אך לא לפני שהעמיקו את השסע העמוק בעם לממדי בקע המאיים על יסודות המשילות והדמוקרטיה העמוקים ביותר. בחודשי נובמבר דצמבר האחרונים תיארתי בפרקי הסידרה הזו כיצד סין נידחקת לפינה במו"מ הסחר וניבאתי באופטימיות (אופיינית למי שנולד כזה) את הפסדה הקרב והולך במו"מ הסחר בסיבוב מספר 1. פה ושם שאלתי האם תנטוש סין את "השולחן הירוק" – שולחן המו"מ ותפנה לאמצעים צבאיים מאיימים. אלא שחוץ מהנחתת חללית על צידו "האפל" של הירח מול הקמת זרוע "החלל" בארה"ב לא ניראו סימני פנייה למגרש משחקים חלופי.

בנובמבר הקודם התקבל דיווח מרשויות המודיעין על "פעילות חשודה" בעיר הוואן. בימים אלה נמסר שהנשיא קיבל אז את הדיווח בע"פ. בע"פ? נשמע כמו כסת"ח מצד המדווחים... ידוע שבדרך כלל הנשיא מקבל עשרות דיווחים ביום ועל המדווח להחליט אם לצרף תקציר מנהלים בשני העתקים לפחות. אחד בשבילו והשני לעיונם של הנוגעים בדבר, עם או בלי הערותיו שלו. האם נירדמו בשמירה ? האם רמת הבטחון במידע חלפה מעל רף הסבירות לקיומו ? הרי איש לא מבקש להוסיף קריאת "זאב" לצילו של תן צולע כחוש גיזרה.

היה גם דיווח, מוזר משהו, על חכירת מיכליות נפט בנפח מירבי ע"י סין למועד מאוחר של מיספר חודשים, שגרם להרמת גבות בשאלה. גם כאן לא נמצאה סיבה הגיונית לעין. גם לא חיפשו! מי בכלל חושב לחפש מחט בערמת השחת כאשר המתבן [לא של מזרע] עולה באש? מי בכלל זוכר שהאומה הנפלאה הזו ממש באותם הימים עסקה בנושא אחד, ורק אחד – בהדחת נשיא נבחר 24/7, ויפה שעה אחת קודם. כל נושא אחר התקבל ע"י נציגי הדמוקרטים בבית הנציגים כעוד אחד מתרגילי ההסחה של הנשיא להציל את עורו מהדחה צפויה בהסתברות של 100% בשלב משמעותי בבית הנציגים.

ואז, בחודש דצמבר, בחסות המאבק בקונגרס (מה זה נשמע הזוי) מחד, והחתימה על הסכם מו"מ הסחר סיבוב מס. 1 – ולפני מיפגש פיסגה מתוכנן היטב בהמשך החודש בבייג'ין מאידך, החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם דיווחים, מקריים כאילו, על נגיף קורונה שפוגע במחוז הוואיי בסין. הם לווו בהודעות "הכול בשליטה" ונתמכו ע"י המשך הטיסות אל המחוז ובמיוחד ממנו –לכמה כנפות תבל.

בתחילת ינואר, בעוד הסינאט מרחף מעל האוורסט, קרי, שלב ההצבעות החורצות, בפעם הראשונה, גורל נשיא מכהן בארה"ב, בסמוך או בעודו מכריז נשיא בית המשפט העליון – ג'ון רוברטס על זיכוי מוחלט (אצלנו – זיכוי חלוט של רו"מ מכהן) החלו לשטוף הידיעות מהוואן על התפרצות נגיף הקורונה. אז נמהלו הידיעות בצפירות הרגעה יומיומיות של ארגון הבריאות העולמי הממומן בעיקרו ע"י מי?... ניחשתם – ארה"ב... בסכום של 400 מיליון דולר לשנה. טראמפ, בעיצומן של ימי זוהר באסיפות ענק בארה"ב, מלווות בזינוק הדאו ג'ונס לטווח נגיעה היסטורי הנושק ל-30 אלף, מורה לראש המכון למחלות אלרגיות וזיהומיות לצאת בראש או לשלוח משלחת להוואן תחת פיקוחו האישי או מרחוק, בהתאמה, למה שהאמריקנים מכנים: Facts Finding Mission

 את ה-?  W-H-A-T – שיצא מגרונו של טראמפ למשמע סירוב הכניסה הסיני שמעו בחרדה בכל העולם. עידן הקורונה שהעולם כולו מצוי בעיצומו קיבל תפנית חדה בדיוק מאותו הרגע והלאה. זאת אחרי שסין סימאה את העולם כולו בהכחשות מתגברות על התפרצותו של נגיף חדש "זדוני וממזרי" בעל טווח הדבקה של 2 מטר טווח אוויר ועם עשרות מטוסים ארוכי טווח המטיסים אלפים מתושבי האזור ו/או אורחיו לכל כנפות התבל במשך כחודש וחצי!!! כשהיא בונה על הכחשה קוגניטיבית עצמית מצד מדינות היעד של הטיסות.

חשוב לדעת ולזכור שההבדל בין אפידמיה לפנדמיה הוא מהותי ועוצמתי (לתשומת ליבה של האקדמיה ללשון עברית שמתרגמת את שתיהן ל-"מגיפה"!) – המגפות במילניום הקצר עד דצמבר 2019 היו אפידמיות וככאלה "זכו" למחקר המדעי. האם היה תואם מבחינה תקציבית וסקרנות מדעית? בשום אופן לא!!!  הטיפול המדעי ב-SARS, MARS, ו-AIDS תאם הגדרה קוצר-ראיה של אפידמיות.

במקביל תקף נגיף אחר – Chicken Corona את ענף הלול עם קצב התפשטות מהיר יותר – בסדרי גודל. מפעילי הענף – חברות גדולות – הפעילו מדיניות עוקפת מגפה ע"י פיזור רחב מימדים של חוות הייצור וחיסול כל להקות חווה נגועה, מיידית עם גילוי המחלה. אם תירצו – זה סוג של "חיסון עדר" שאפשרי מבחינה כלכלית, אולי, עבור חברות גדולות, אך לאו דווקא עבור חברות בינוניות וקטנות. האחרונות, בשיתוף מקורות ממשלתיים, מימנו את חברת "מיגל" מקרית-שמונה ב-5 שנים האחרונות, שהיא קרובה מאוד למימוש חיסון כנגד הקורונה הזו!

ייתכן ש-COVID-19 הוא בכלל מוטציה גנטית של ה-Chicken Corona. אפילו אם לאו, ייתכן שהחיסון הקרוב לשימוש מעשי בלולי התרנגולות יתגלה כשמיש  גם בגזע האנושי או לפחות לשמש כנקודת זינוק קרובה לפיתוח חיסון לבני אנוש.

מה נעשה בעניין הזה בארה"ב? לא הרבה, בלשון המעטה. בלשון מרחיבה – שלושת המכונים הפדרליים המפוארים פעלו "בתוך הקופסא" והתכוננו להילחם במחלות העבר. כך כנראה הסיק טראמפ בהחלטתו לקצץ קמעא בתקציבם בעודם מצפים להעלותו, כבר בביקורו בשנתו הראשונה בתפקיד. גם האוניברסיטאות המפוארות ביותר ואיתן חברות הענק לפיתוח וייצור תרופות מצאו עצמן מגלגלות עיניים עם פרוץ הפנדמיה בסין ובמהירות מואצת עם הופעת ההדבקה הראשונה בחוף המערבי של ארה"ב.

לעומת הרשימה "המכובדת" הנ"ל היו אלה האוניברסיטאות הסיניות שפירסמו לפני כ-4 שבועות בלבד מחקר מדהים המבשר לעולם כולו על הצלחתם לפענח את  גנום ה-RNA של נגיף הקורונה COVID-19. יומיים בלבד אחרי פירסומו המדעי העביר לי עמיתי מתקופת עבודתנו המשותפת במכון וולקני – ד"ר משה בר-יוסף – את המאמר:

https://science.sciencemag.org/content/early/2020/04/09/science.abb7498/tab-pdf

אומר בצניעות – נשימתנו נעתקה מעוצמת ההישג המדעי הזה. רק לשם דוגמה ציורית, לפניכם תיאור מיבנה חלקי של הנגיף ב-3 מימדים מתוך הפירסום הנ"ל:

איור 1: מבנה חלקי של נגיף הקורונה

השאלה הראשונה שעלתה במוחי היתה: האם יכול להיות שהסינים השלימו את פיענוח הגנום הזה בתקופה של חודשיים עד 4 חודשים כפי שמצטייר הדבר במאמר? אם לאו!!!  – מדוע החלו הסינים לפענח את הגנום הזה עוד לפני שפרצה המגיפה בגינו. אם לאו יש למחוק את המילה הראשונה מהצירוף: תאוריית קונספירציה!!!  

השאלה השנייה: האם פיענוח הגנום הזה הוא רק חלק אחד מתוך פרוייקט גדול בהרבה הנקרא? COVID-19  – בהקדמה נאמר במפורש שמטרת הפיענוח היא לגבש חיסון יעיל למחלה הכה מידבקת.

ימים יגידו.

השאלה השלישית מצמיתה בהטרדתה: האם  COVID-19 מתחרז עם הספוטניק הסיני כלפי ארה"ב? או עם המאמץ הנאצי לפיתוח נשק גרעיני?

התשובה המתבקשת מתחלקת לשני חלקים:

מבחינת גורם ההפתעה והאתגר בטיפולו התשובה בהחלט כן.

בחלקה השני טמונה הבעייה המרכזית – אין כרגע לארה"ב היכולת הפוליטית "להיכנס מתחת לאלונקת" הנשיא הזה וללכת אחריו בינסיון מוצלח לאתגר את סין ע"י המעצמה היחידה בעולם שהיתה כאן עד ינואר 2020. רק בחירתו מחדש של טראמפ תממש הזדמנות, קשה מאד לביצוע, לאיתגורה של סין.

האם היתה ידה של סין במעל הזה?

בשבוע שעבר התבטא בראיונות מחוף לחוף מזכיר המדינה מייק פומפאו באופן חד משמעי – כן! וזאת, כך הדגיש, בתדירות גבוהה – בהתבסס, בלבדית, על דרך ההתפשטות הנגיף לרחבי העולם בה נקטה סין. לקראת סוף השבוע הדגיש הנשיא שזרועות הביון האמריקניות מרכזות מאמץ ברמת 24/7 באיסוף מידע  בכל מקום אפשרי לביסוס האחריות הסינית להתפשטות הנגיף ברחבי העולם. הוא סירב לפרט, אבל רק "בשלב זה" כי אסור לגלות מקורות. הוא נשאל לרמת הנזק שנגרם לארה"ב – "הרבה יותר מטריליון דולר" – היתה תשובתו.  יומיים אח"כ טראמפ הוסיף בהחלטיות שסין עיכבה ביודעין את הודעתה על מציאותו של נגיף בעל כושר הדבקה נדיר ברמתו, סין טייחה ביודעין את הודעות האזהרה ועסקה באגירה חפוזה של אמצעים רפואיים חיוניים... ועם התפשטות הנגיף הציעה אמצעים אלה למכירה במדינות שחווו קצב הדבקה תלול! בסיכום: סין – Guilty as Charged.

נפט גולמי במחיר שלילי?

"סגירת" כלכלות העולם שנגרמה ע"י הפנדמיה העולמית הובילה להקטנת ביקושים גלובאלית לרמות מסוכנות שבהן חברות ענק ותעשיות חיוניות צללו למצבי קיפאון היסטוריים. אחד החשובים הוא שוק הנפט הגולמי שנחשב בצדק לאחד מעמודי הטווח של הכלכלה. השיא השלילי התרחש ב-20 לאפריל 2020. מדינות-יצרניות הנפט הורידו את הפקתו למינימום ההכרחי ועדיין נותרו עודפים שלא נמכרו, במחירים מצחיקים בדולרים חד-ספרתיים לחבית. ואז אפסו הקונים לכמה שעות קריטיות שבהן היו חייבות יצואניות הנפט להציע מחיר שהן ישלמו למי שרק יהייה מוכן לסלק אותו... זהו מחיר שלילי שזקני ערב הסעודית לא שמעו מימיהם. במחירים כאלה משמש מחיר הנפט כמדד המצביע בבהירות על גובה הצמיחה הכלכלית.

איור 2: מחיר נפט גולמי (WTI בדולר לחבית)

Sanctuary Cities

האם השימוש ב"ערי מקלט" יימחק מהלקסיקון האמריקני?

כזכור, אחת מהבטחות הנשיא ב-2016 היתה להפסיק לחלוטין את ההסתננות הגדולה הבלתי חוקית דרך הגבול הפרוץ לחלוטין עם מקסיקו. ניסיון שנתקל בהתנגדות חריפה מצד הדמוקרטים. הם עשו הכול בכדי לשמר את זרם המסתננים ובסופו של תהליך לסוכך עליהם מפני המימשל הפדראלי בערים הגדולות ברחבי המדינה תחת כנפי ההגנה של "מחפשי מקלט מדיני" ב"ערי המקלט". נגיף הקורונה תלש את המסיכות המתחסדות בליברליות פרוגרסיבית של שימור פני האומה כארץ קולטת עלייה.

זה קרה בכמה וכמה ערים כאלה ברחבי ארה"ב. אבל שום דבר לא דומה למה שקרה ועדיין מתרחש סביב העיר ניו יורק. בשלב העלייה בטור גיאומטרי של מיספר הנדבקים העצום בניו-יורק, תפסו בהם ההומלסים מקום של "כבוד" ויותר מכך יחסית במ,ספר המתים. רבים מהם הגיעו לרחובות מאותם "מתקני שהייה" של ערי המקלט שננטשו בהדרגה.

מושל ניו יורק סטייט – אנדרו קואומו, ביקש עזרה פדרלית מסוגים שונים כאשר מיספרי המתים נשקו ל-1000 ביום – רובם מהרחובות שננטשו ע"י תושבי העיר המסוגרים בבתיהם. טראמפ הזרים לשם ציוד רפואי מכל הסוגים ולבסוף הורה לאוניית בי"ח צף חדישה של הצי האמריקני, שעגנה בנמל ניו יורק כשהיא מצויידת במיטב הטכנולוגיה ומאויישת בצוות רפואי שמתחרה בבי"ח גדול וחדיש. לתדהמת רבים, שלטונות העיר שלחו בקושי לאונייה 20 חולים כאשר קיבולת איכלוס חולים קשים ומונשמים בה נושקת ל-1000!!!

 כעבור כשבועיים ימים ללא תעסוקה שבה האונייה הזו בחזרה לבסיסה בנורפולק וירג'יניה. במהלך אותם ימים ניהל המושל קואומו מספר שיחות טלפוניות עם טראמפ. אבל באחד הימים, לבקשתו, הוא טס לבית הלבן במטוס מנהלים לשיחות עם הנשיא ב- 4 עיניים.

לא פורסמו פרטי השיחה. לפני שתפעילו דמיון לנושאי השיחה כדאי להיעזר באיור 3 של מקום קבורתם של אלפים מאלה שהספיקר ננסי פלוסי קראה להם: Non-Documented ועשתה הכול למנוע את השבתם אחר כבוד לארצם כאשר נכלאו בחצותם את הגבול מקסיקו-ארה"ב.

איור 3: קבר אחים ב- Hart Island, Bronx, NY

גם בקליפורניה לא שקט, שם התארגנה קבוצת אזרחים ותבעה את המושל על שנתן טיפול בבי"ח לתושבי ערי המקלט – "ע"ח משלם המיסים הקליפורני". מעניין אם בכתב התביעה נגד המושל הרחום ייכתב שלמטופלים האלה בעצם יש דוקומנטים, הם רק במקרה "נשכחו" אי-שם דרומית למקסיקו!

להערכתי הצנועה, אין מצב שמקומם של ערי המקלט יישמר לאחר דעיכת משבר הקורונה. גם לא ע"י הדמוקרטים בקונגרס. האם "קדושת החיים" תעמוד בעתיד בראש מעיינם?

פרופ' חובב טלפז

5 במאי 2020

* * *

א. ס. פושקין

דרך חורפית

ממרום מציץ ירח

בין קרעי העננים;

את אורו הדל שולח

על שדות-חורף צוננים.

ובדרך המושלגת

רצה שלישיית סוסים,

פעמון משמיע הֶגֶה

חד-גוני, בקול משמים.

משהו בלב נוגע

בשירו של הרכּב:

גיל של נוער מתפרע,

או תוגה ועצב רב.

לא שביב-אור, שממה דוממת,

וֶרסטאות-פסים אינספור 

על הדרך השוממת

לקראתי רצות בקור.

ומחר עם בוקר, נינה

אל ביתך החם אשוּב,

את ראשי באח אשעינה,

אתבונן בך שוב ושוב.

מרוסית: יהודה גור-אריה 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.5.20

* לא הכל שפיט – נשיאת בית המשפט העליון כעסה מאוד, כאשר אחד הפרקליטים בדיון ציטט את בית המשפט שקבע כי "מלוא כל הארץ משפט." – "אין זה נכון", היא אמרה וחזרה ואמרה, "בית המשפט מעולם לא קבע זאת."

היא צודקת. בית המשפט העליון מעולם לא קבע ש"מלוא כל הארץ משפט." הוא גם לא קבע ש"הכול שפיט." אלו אמירות של הנשיא בדימוס אהרון ברק.

הדבר המעניין כאן היה עוצמת הכעס של הנשיאה לנוכח הדברים. מן הכעס עולה שלא עצם אי הדיוק בייחוס לבית המשפט דברים שהוא לא פסק – חרה לה כל כך, אלא ייחוס הדברים הספציפיים האלה דווקא. יש בתגובתה יותר מרמז על אודות עמדתה בסוגיית המשפוט. לא, רמזה חיות, מלוא כל הארץ אינו רק משפט. המשפט הוא מרכיב חשוב, אך מרכיב אחד מרבים בחיינו הציבוריים. לא הכול שפיט.

אני מקווה ומצפה לפסיקה השבוע שתהיה ציון דרך בהצבת גבול האקטיביזם השיפוטי, דווקא בידי בית המשפט העליון. אני מצפה לתוצאה מוחצת, אפילו פה אחד בהרכב של 11 שופטים, לדחיית העתירה, שבעיניי צריכה הייתה להידחות על הסף מפאת חוסר שפיטוּת – ניסיון לבטל באמצעות בית המשפט את תוצאות הבחירות בניגוד לחוק יסוד מפורש (שאגב, אני אישית תומך בשינויו, אך לא בבית המשפט כי אם בכנסת, ולא בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית).

אם כך יהיה, ייזכר השבוע הזה כאבן דרך היסטורית בביצור הדמוקרטיה והפרדת הרשויות בישראל.

* הרפו – ההסכם הקואליציוני של ממשלת הרוטציה בעייתי מאוד הן מבחינה חוקתית והן מבחינה ציבורית. הוא מדיף צחנה עזה. אני כותב זאת חרף היותי תומך נלהב בממשלת האחדות.

ההסכם הזה נובע מהבעייתיות של נתניהו. או במילים מפורשות יותר, מבעיית האמינות של נתניהו. או ליתר דיוק – מאי האמון המובנה בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ב-25 שנות פוליטיקה נכלולית ותרבות שקר. אפשר לומר שאי האמון בנתניהו הוא מפעל חייו.

הרי אילו בראש הליכוד היה עומד אדם נורמטיבי, די היה בהסכם קואליציוני רגיל הקובע את מועד הרוטציה, והיא היתה מתבצעת במועדה. כיוון שבראש הליכוד עומד נתניהו, כחול לבן עיגנה את הרוטציה במסמרות פלדה, כדי לא לאפשר לנתניהו לברוח. מכאן המושג ההזוי "ראש ממשלה חלופי", השבעת "שני ראשי הממשלה" מראש, הרוב המיוחד בכנסת שאיתו ניתן להפיל את הממשלה, ההעברה האוטומטית של ראשות הממשלה לגנץ אם נתניהו מתפטר וכו' וכו'. זה ממש בונקר אטומי מפני פגיעתו הרעה של נתניהו.

ואף על פי כן, אילו ראשי כחול לבן שמעו לעצתי (הם לא), הייתי משיא להם עצה קטנה. הרפו. זה לא לכבוד הדמוקרטיה הישראלית ולא לכבודכם. בטלו את כל המבנה הפתלתול הזה וחתמו על הסכם קואליציוני של ממשלת אחדות פריטטית רוטציונית, כפי שהיתה בשנים 1984-1988. אם נתניהו לא יכבד את הרוטציה, תפילו את הממשלה ונלך לבחירות שיתמקדו במעשה הנוכלות המושחת של הפרת ההסכם.

ההערכה שלי – נתניהו יכבד את הרוטציה. הוא ינהג כמו פרס בשעתו – שאף הוא לא התאפיין באמינות גבוהה, ותאוות השררה והשלטון שלו איפיינו אותו קצת יותר מאשר יושרה והוגנות. העובדה שאף אחד כמעט, בליכוד, במערך ובתקשורת, לא האמין שהוא יכבד את הרוטציה, הכניסה אותו לאמביציה להוכיח שדווקא, הוא יכבד, להוכיח שהוא אמין. עזר ויצמן הדביק לו אז את הכינוי "חאג' אמין".

טוב היתה עושה כחול לבן אילו הצהירה על כך היום בפני הרכב השוערת ועשרת השחקנים.

* בעד הדילוג – מהערות שופטי בג"ץ ניתן להסיק שאין דעתם נוחה, בלשון המעטה, מהחוק הנורווגי המדלג.  

אבל עם כל הכבוד לבג"ץ, ויש כבוד (כן, על אף ביקורתי על בית המשפט והתנגדותי לאקטיביזם השיפוטי אני סולד ומתעב את ההסתה והשנאה ותאוריות הקונספירציה החולניות נגד בית המשפט העליון מצד תעשיית השקרים של נתניהו, וטענות הסרק על כך שהוא "מושחת", "קרימינלי", "דיקטטורי", "שמאלני קיצוני" ושאר השקרים הבזויים) – אני תומך מאוד בחוק הזה.

כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני מאוד לא אוהב את ההסכם הקואליציוני, על אף תמיכתי בממשלת האחדות. מעל הכול אני סולד מכך שהממשלה מנופחת, מכמות השרים הבלתי נתפסת ומכמות סגני השרים (תפקיד מיותר לחלוטין, שאין בו שום צורך מלבד אתנן פוליטי) ומחוסר הרגישות הציבורית בממשלה כזו בשעת משבר כלכלי וחברתי כה עמוק כתוצאה ממגפת הקורונה, בממשלה המגדירה את עצמה ממשלת חירום. בדרך כלל ההתנגדות לחוק הנורווגי נשמעת לצד הביקורת על הממשלה המנופחת, בשל העלות של החוק – עוד משכורות לעוד ח"כים.

אבל בחוק הנורווגי אני דווקא תומך, כבר הרבה שנים, הרבה לפני שנחקק, וזאת כיוון שהחוק הנורווגי מחזק את הכנסת, משפר את תפקודה ומחזק את הפרדת הרשויות. הכנסת היא היום הזרוע החלשה ביותר בין שלוש הרשויות. היא נפגעת בראש ובראשונה מדריסתה ורמיסתה בידי הרשות המבצעת וגם מהאקטיביזם השיפוטי שאף הוא מחליש אותה. במשיכת החבל הכוחנית בין הממשלה ובית המשפט העליון, מעמד הכנסת הולך ונשחק.

החוק הנורווגי מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מפנה זמן לשרים למלא את תפקידם המיניסטריאלי ולא לבלות ימים שלמים בהצבעות על סעיפי חוק קטנים בכנסת. ומה שחשוב יותר – הוא מונע את המצב שבו עשרות ח"כים, מהבולטים שבהם, אינם עסוקים בעשייה הפרלמנטרית החשובה, כי עיקר עיסוקם הוא בתפקידיהם המיניסטריאליים. ולכן, למרות העלות הנוספת, ככל שהממשלה רחבה יותר, כך החוק נחוץ יותר.

הרעיון של חוק נורווגי מדלג מוצדק, כי על פי החוק הקיים, כאשר שר מתפטר מהכנסת, מי שנכנס לכנסת הוא הבא בתור ברשימה. כאשר רשימה מתפלגת, הבא בתור לא בהכרח יהיה מן הרשימה של השר המתפטר. זה הרי לא הגיוני ששר יתפטר מהכנסת כדי להכניס ח"כ שאינו ממפלגתו, אלא ממפלגה יריבה ויפר את האיזון בין קואליציה לאופוזיציה. זה פשוט לא הגיוני. לכן, נכון שהחוק הנורווגי ידלג.

אני מקווה שהחוק הזה לא ייפסל. ואם הוא ייפסל, אני מקווה שהוא יחוקק בעתיד, לא כשינוי של הרגע האחרון רגע לפני הקמת ממשלה ותחת לחץ בג"ץ, אלא מתוך דיון ענייני, תוך שיקול דעת עקרוני בהצבעה עקרונית על חוק שייושם רק בכנסת הבאה.

* האידיאולוגיה של יאיר לפיד – אלה שטוענים שהאידיאולוגיה של לפיד היא רק לא ביבי, טועים. האידיאולוגיה שלו היא רק לא גנץ. גם אם הדבר ינציח את שלטון ביבי.

* טרור מקארתיסטי – ערוץ "מכאן 33" הוא ערוץ ממלכתי בערבית, המיועד לציבור הערבי. בקדימון לתוכנית הסאטירית של הערוץ, "אלבלד אלבחיר", הוקרן שיר ובו משפט הלועג ל-BDS: "כשאתה שומע BDS אתה מתחיל ליילל כמו חתול ומתעוררת בך הפטריוטיות ואז אתה מתחיל לצעוק 'אלבלד אלבחיר, אלבלד אלבחיר'."

בתגובה, ארגון BDS הכריז על חרם נגד הערוץ, נגד חברת ההפקות "אל-ארז" שמפיקה את התוכנית הסאטירית, נגד הכותבים ונגד השחקנים. אל החרם של ארגון BDS העולמי, הצטרף חרם של הסניף הישראלי שלו – 48BDS.

אגב, לכל התמימים, לא בכדי הארגון נקרא 48 ולא 67. המלחמה שלו אינה על טריטוריה זו או אחרת, אלא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.

בהודעת החרם של הארגון נאמר: "ה-BDS פועלת בצורה האפקטיבית ביותר למען מאבקו של העם הפלסטיני לשחרור לאומי, הגדרה עצמית ושיבת הפליטים, והחרם היא אחת הפעולות החשובות ביותר של סולידריות עולמית עם מאבק עמנו למען זכויות אלה."

בהודעה נכתב כי יש להחרים את ערוץ "מכאן" שהינו "ערוץ תעמולה של ממשלת ישראל" וכי מי שהשתתף בתוכנית הסאטירית "משרת את הפרויקט הציוני נגד עמנו... אנו מקווים שכל חברות ההפקה הערביות והבמאים הערבים, ובמיוחד הפלסטינים, לא יעבדו עם הפקות אל-ארז ולא יעסיקו אף אמן המשתתף בהתקפות ישראליות שיטתיות במאבקנו, עד שייסוגו מהנורמליזציה הזו."

כך נראה מקארתיזם בהתגלמותו האלימה, השפלה, הבזויה והמכוערת ביותר. ארגון BDS, שהמדינות המתקדמות בעולם הגדירו אותו כאנטישמי, מפעיל טרור וחרם כדי להלך אימים על ערבים ישראליים שמעזים לא ללכת בסך לקול תופי הטם-טם של הארגון הלוחמני.

ניתן לצפות שהרשימה המשותפת, שכמעט הוקמה בישראל ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה, תצא להגנת ערביי ישראל מפני הטרור האלים הזה. אבל הרשימה הזאת אוהדת את הארגון האנטישמי. למשל, איימן עודה, היו"ר ה"מתון" שמדגמן את "השוטר הטוב" של הרשימה: "אני רוצה להצדיע לאנשים שעובדים בתנועת ה-BDS. זה שם את ישראל באור הזרקורים של דעת הקהל העולמית."

* קדושת החיים – אין זו דעה אלא עובדה – רתימת האיכון הסלולרי של השב"כ למלחמה בקורונה היא מרכיב משמעותי ביותר בבלימת המגפה; היא חסכה מאיתנו אלפי נפגעים ומתים רבים.

נכון, היתה בה פגיעה בפרטיות שלנו, אך היא אפס קצה של הפגיעה בפרטיות שלנו בידי חברות מסחריות כגוגל, פייסבוק, יוטיוב, ווייז ועוד. ולמרות ההתבכיינות של שחורי החולצות, אין צל של חשש שייעשה בטכנולוגיה הזאת שימוש אזרחי אחר. אין שום עניין לממשלה לעקוב אחרי האזרחים (ואילו הייתה לה כוונה כזו, היא יכלה לעשות זאת גם קודם, הרי הטכנולוגיה הזאת אינה חדשה).

ביהדות פיקוח נפש דוחה שבת. מסופר על אדמו"ר שבשל מצב בריאותו הרופף נאלץ לאכול ביום כיפור. אמר לו שמשו כמה הוא משתתף בצערו על שאינו יכול לקיים את מצוות הצום ביום כיפור. השיב לו הרב: "אין לך על מה להצטער. כאשר אני אוכל ביום כיפור אני מקיים מצווה בדיוק כמוך כאשר אתה צם ביום כיפור."

ואפשר לטעון זאת על דרך השלילה – אילו צמתי למרות מצבי הייתי חוטא חטא דתי, בדיוק כפי שאתה היית חוטא אילו אכלת.

אני בטוח שגם בדת זכויות האזרח, הזכות לחיים קודמת לזכות לפרטיות. אך כמו בכל דת, גם בדת זכויות האזרח יש קנאים עיוורים, שסדר העדיפויות שלהם עקום.

אני משוכנע שאם תהיה התפרצות נוספת, או במגיפה עתידית, מרבית מדינות העולם תאמצנה את השימוש באיכון סלולרי, כפי שעשו, בהצלחה רבה, דרום קוריאה וישראל.

* תנאי המכרז – התכונה המרכזית המאפיינת את אווה אילוז: לוז מהותה, עמוד השדרה של הגותה, הוא היעדר יושרה אינטלקטואלית.

התכונה הזו היא שהפכה אותה לאינטלקטואלית הבית של השוקניה.

* ביד הלשון: באב"ד – משבר הקורונה הבליט את מקומם ומעמדם הבכיר של אחדים ממנכ"לי המשרדים הממשלתיים, בעיקר על רקע חולשתם של השרים העומדים בראש אותם משרדים. הבולט שבהם הוא כמובן מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב, וכן מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב ומנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד.

מה פירוש באב"ד? אלו ראשי תיבות של בן אב בית דין, כלומר בנו של הרב העומד בראש בית דין רבני. כנראה שהראשונים בשושלות שנשאו שם זה היו בנים של רבנים חשובים. וחלקם, מן הסתם, היו רבנים חשובים כשלעצמם.

אורי הייטנר

* * *

תקוה וינשטוק

"ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר

כנרת זמורה, 2009

ב"מכתב העיתי" ספד הסופר אהוד בן עזר לבן-דודו עמרם זילברווסר שנפטר, והעלה פרק מ"ספר הגעגועים" שבו מופיע עמרם כצבי בן השמונה, ואורי (הלא הוא אודי = אהוד בן עזר) בן העשר – טסים במהירות אימתנית בקרונית של תפוזים בפרדס.

התרשמתי מאוד מהסיפור, מהריחות החריפים שהדיף הפרדס, מחופש הנעורים. ידעתי ש"המסע" התרחש באחוזת גרדינגר בשרון, "קלמניה" – היא "אחוזת פלז" בספר, שאותה ניהל אביו של הסופר, אך ראיתי לפני את "פרדס אטינגון" הגדול עם הלול בשטח סגולה בפתח תקווה, אותו ניהל סבי.

 ונזכרתי גם בדהרה המטורפת של מכוניתי בסיבוב מרחוב הירקון בתל אביב למורד הכביש החובק את הים – ועד שעצרה בקצה המורד ידעתי שזו דרכי האחרונה.

כתבתי לאהוד בן עזר שנהניתי מיצירתו.

"אשלח לך את 'ספר הגעגועים' שבו מופיע הסיפור," הבטיח. 

איך אלך לדואר בימי קורונה אלה, הרהרתי. מוחי הלא מעודכן לא חשב כלל שיש דרך אחרת מלבד הדואר לקבל ספר. פתאום, להפתעתי, נחת כל הספר, על עשרות פרקיו, במחשב שלי .

לא אומר שקריאה ראשונה זו של ספר שלם באינטרנט נעמה לי. אני רגילה לקרוא במיטה, לחוש את הספר, להציב בו סימניה. עתה נאלצתי לקרוא בישיבה, ואם יצאתי מהסיפור ל"מיי דוקומנטס", למשל – היה עליי לחפש הרבה במחשב עד שמצאתי את העמוד הנכון. אבל המאמץ היה כדאי... ייתכן שקיימת כבר סימניה אינטרנטית ואולי אפשר לחזור מהר לסיפור, אבל פלאים אלה לא ידועים לי, לצערי.

תחילה נראה לי "ספר הגעגועים" כספר לילדים. כך נדמים לעתים ספרים שגיבוריהם צעירים, אבל חיש מהר הבנתי שזה ספר מובהק למבוגרים שכתב מבוגר מזיכרונו ומדמיונו. גיבוריו הם אורי, המחבר, ושני חבריו באחוזת פלז, צבי וגיורא. בני 8-10 בראשית הספר וכבני 16-17 בסיומו.

 "ספר הגעגועים" ממוסגר ביום אחד: "יום שדה" שתיכננו הנערים באחוזת פלז. לאותו יום קיץ לוהט מכניס המחבר שפעת מאורעות, הגיגים וקווי אופי. בכישרון כתיבה לולייני נע הספר קדימה ואחורה, מקדים מאוחר, מאחר מוקדם, חולף בטבעיות מעין גדי לפריז, מסיפורי ערב לסיפור נרחב על פרדסי שמוטי, על קוטפות ואורזות ונגרים המחשקים ארגזים. עובר מסיפורי "מרגלים" כביכול לצנחנים הנאציים האמיתיים בוואדי קלט. "ככה זה," אומר המחבר, "אתה מתחיל לכתוב על הילדות ונדמה שאין מה לספר. ופתאום מתברר שדבר אחד, למשל יום שדה, קשור לשני והשני בשלישי וכן הלאה..."

על החוט המשולש שלא במהרה יינתק כותב אורי בגוף ראשון, מעיד על עצמו שהוא רזה וחלש, חולם בהקיץ, קצת בטלן. לעומתו צבי הוא שפוט של "הטכנאי הצעיר", חותר ללא לאות למימוש ההמצאות בחוברות והמצאותיו שלו. הוא "המבוגר האחראי". בעקבותיו צועדים אורי וגיורא. היחיד ברומאן המופיע בשמו האמיתי. לא למדן גדול, אבל חזק במתמטיקה אשף בנגיחות כדורגל.

[אהוד: גיורא הוא לא שמו האמיתי. הוא צירוף של שתי דמויות אמיתיות, אהוד אקסלרוד-אלמגור ונחום סטלמך].

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. הקרבות, בעיקר בים ובאוויר, משלהבים את דמיון הנערים. צימוקי מנהל בית הספר, ואדון רובינשטיין יליד גרמניה, הם מרגלים נאציים. חוט הברזל לתליית כבסים אינו אלא אנטנה של רשת הריגול הנאצית העולמית. הנערים תורמים את חלקם למלחמה: מייצרים קשתות וחיצים, נבוטים, כידונים, קטפולקות, בליסטראות, מגינים ממכסים של פחי אשפה. צעצועים קנויים אין ברשותם אך הם גאים ביצירותיהם ואינם חשים נחותים מהילדים העשירים. בסוכה באחוזת פליז הם אדונים לעצמם חופשיים מהעול והכפייה של ההורים והמורים. זה עולמם האמיתי. כאן הם אוכלים בהנאה תפוזים שנותרו על העצים אחר הקטיף, עגבניות שצמחו בצידי הדרך והוי! – אבטיחים עסיסיים!

לסיפור "יום השדה" נכנסים גם ההסתכנויות. אורי כמעט טובע בבריכת מים בפרדס, שובר יד בניסיון לצנוח מ"פרשוט"-סדין. הוא וצבי נכנסים לקרונית ריקה בפרדס – הסיפור שב"מכתב העיתי" – שומטים את הקרש העוצר אותה והיא דוהרת בשיגעון במורד, מניסה פועלים ופרד ונעצרת רק בהגיעה למישור.

"לפעמים היתה שבה ופוקדת אותי ההרגשה הפראית הזאת של ניתוק כל המוסרות – רק ברגעים שאהבתי לנלי העבירה אותי על אותי על דעתי."

אורי נראה חלשלוש אך במעמקי ליבו הוא כל יכול. לצד ההמצאות המשותפות הוא בונה לעצמו בחצר, בגיגית-כביסה מלאה מים, צי של אוניות קרב – מקרשים, מבחנות ופילמים ישנים, מכניס גם תאורה – וכל עמלו נשרף ומושמד. אורי לא נואש. עובר לפלסטלינה. בסבלנות אין קץ, בשיוף, בגזירה מדויקת, הוא מתקין ארמדה שלמה מפלסטלינה. אוניות תותחים, אוניות נושאות מטוסים שנעשו מקיפולים מקוריים של נייר. אוניות משא בהן מכוניות ומשאיות וצוות שלם של חיל הים, מקברניטים עד עובדי תחזוקה, חיילים וקצינים, טייסים, תותחנים, צוללנים, נהגים. הוא מתאר בדייקנות את מה שקשה לתאר בכתיבה – תנועות ידיו וגופו של אורי במאמץ העבודה, משייף בזהירות בסכין גילוח את הפלסטלינה, בורא דמויות אנוש מיניאטוריות בגודל ציפורן, בהן גם דמותו שלו ודמותה של נלי אהבת חייו. לעתים בלילות הוא מניח את שניהם יחד. נלי היא נכדתו היפה של בעל האחוזה והיא אוהבת את צבי, לא אותו.

בגלל  תבונת הידיים שלו שולחים אותו הוריו ללמוד ב"שבח" הטכני, ועוד ביום הראשון  הוא נס מהמונוטוניות שם. אחרי שברא עולם בפלסטלינה אורי מרגיש שעם הדמיון הפורה וניצני הכתיבה שלו הוא מסוגל להיות סופר לבנות גם להרוס כיד הדמיון הטובה עליו. תחילה הוא מחבר פיליטונים לכיתה, אחר כך כותב שירים, סיפורים, ולבסוף ספרים.

לצד משחקי המלחמה מתעניינים הנערים בגופם הצומח ובייחוד בגופן של הבנות. מתרגשים מנשים ערומות שראו בספר-רפואה, הם תוהים איך נולד תינוק. מסמיכים את גיורא הגברתן לשכב עם איה קלת הדעת ולראות מה יש לה בין הרגליים. בפינה עזובה חושף גיורא את מערומיה של איה אף חודר לתוכה לרגע, מאבד את בתוליו ורץ לספר לחברים "נגעתי בה! ושלוש סקונדות גם זיינתי אותה!"

"זו לא פורנוגרפיה שאני מייחס לילדים," מעיר בן עזר. זה יצר הסקרנות המניע עולם ומלואו. צעירים אינם זקוקים לפורנוגרפיה. ציודם תמיד זמין ויציב. ככל שמזדקנים זקוקים לגירוי ממושך." ועוד: "אכן הילדים כיום מקדימים יותר את חיי המין. הכול חופשי יותר אך רגשי האהבה האמיתית לא השתנו מאז אדם וחווה והם צובטים את הלב". גם כשמכר את האופניים שלו השאיר לעצמו את המושב, עליו זכה פעם אחת להרכיב את נלי.

 החלום הגדול של השלושה – לבנות מטוס, לעוף כציפור בשמיים. מצויד ב"הטכנאי הצעיר" ובביטחון רב מסביר צבי את פרטי המטוס: שלד ברזל שיפעל על ידי סיבוב גלגלי האופניים. קופסת ברזל גדולה תהיה המנוע ועל כנפי המטוס ידביקו נוצות גדולות. אורי מפקפק ברעיון אולם צבי משכנע אותו. בחופש, כשצבי בתל אביב אצל דודתו, שולח לו אורי חישובים גיאומטריים ורישומים טכניים מסובכים של המטוס ומוטת כנפיו. צבי חוזר לביתו והשלושה מקוששים במרץ נוצות אוו גדולות עד שבוקר אחד מטיל צבי את הפצצה: "אין מטוס!"

"הרי אתה שהעלית את הרעיון!" נדהם אורי.

וצבי, שלא הפריד מעולם בין דמיון ומציאות: "אנחנו לא נוכל לבנות אווירון! צריך לזה בית חרושת שלם!"

ואורי יודע: זה לא רק קץ החלום לעוף. זו התמימות שאבדה, הנתק הסופי מהחבורה שכבר נסדקה ממילא בתחרות על אותה בת .

אחוזת פלז נמכרה. נלי והוריה עברו לתל אביב. אורי והוריו  עוברים לבית אחר. "אחוזת פלז היתה התקופה היפה ביותר בחיי," כותב בן עזר. היא "ספר הגעגועים" שלו.

כשקוראים ספר ועוד בגוף ראשון ומכירים את הסופר – או חושבים שמכירים אותו – סקרנים לדעת מה בספר אמת ומה בידיון, ומיהו בעצם המחבר – האם הוא "סובל מרגש נחיתות, מוזר. אפילו בכדורגל אינו מתעניין!" כדברי צבי, או כפי שסוברים כמה מכרים אחרים שהוא סובל דווקא משיגעון גדלות חושב עצמו ל"אדם עליון" בהשפעת ניטשה, אפילו מסוכן!

 אף שאינו ספר ביוגרפיה – "רומאן", מגדיר אותו המחבר – "ספר הגעגועים" מצליח לייצר אמון מלא כי אכן כך באמת אירעו הדברים וכאלה היו הנערים והתקופה. ודאי. על הרבה דברים הוא  נמנע מלכתוב או מזכיר ברפרוף בלבד, אבל זה הוא אורי=אודי, לפחות באותם ימים שבספר. אין ב"ספר הגעגועים" התייהרות. הוא מכיל הרבה ביקורת עצמית, לגלוג על משמניו (הרי פעם היה רזה מאוד), על הסבל על כך שחזהו נעדר שיער. הוא תלמיד טוב אבל מרדן ומתפרץ, מגיע למהלומות עם מורים, נאלץ לעבור מבית ספר לבית ספר עד שהגיע למקומו הנכון, "תיכון חדש" בתל-אביב.

הוא רומנטיקן כשמכר את אופניו השאיר כמאור לעצמו את המושב עליו זכה פעם אחת להרכיב את נלי – ומאוד ריאליסטן בספריו, בעיקר בענייני זוגיות ומין.                                                                                                           

וטרם הזכרנו את ההומור האופייני לספר ועוטף את כולו ועושה אותו עוד יותר קריא (אף שלעיתים לא נכנסתי לעובי הפרטים הטכניים.) הנה מה אומרות האימהות שבספר על בניהן:

 "גיורא, גיורא!" היתה אימו של גיורא נאנחת. "תראה את אורי! תראה את  צבי! תלמידים טובים! ואתה במקום ללמוד, מביא לי מבית הספר פתקים על שבירת חלון. גיורא! מה יצא ממך?"

"כדורגלן!" היה גיורא משיב מבויש." ואימו, בלעג :"בעלגולה!(עגלון).

לימים נעשה גיורא שפיגל כדורגלן נודע. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי של נבחרת ישראל שלא השתתף בו. ואז התחלפו היוצרות: "אורי, אורי," היתה אימי אומרת – ואני כבר סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה בירושלים, "תראה את גיורא! הוא הצליח בחיים, נוסע בכל עולם, ומה יצא ממך? אפילו מורה בתיכון לא תוכל להיות!"

"אני אהיה סופר!" הייתי אומר, ואימא: "ספרות זה הובי. לא מקצוע! ראית סופר שחי מספריו?"

תקוה וינשטוק

אהוד: גיורא, בהקשר האחרון, מושפע כמובן מדמותו של נחום סטלמך [1936-1999] שהיה קפטן נבחרת ישראל בכדורגל והביא אותה להישגים בינלאומיים. כבר כשלמדנו בבית הספר העממי פיק"א הוא לא היה מפסיק בהפסקות לכדרר בכדורגל ולנגוח בו בראש, "ראסיות", שלימים זכה בזכותן בכינוי "ראש הזהב".

זאת ועוד, ברשימתה כאן התייחסה תקוה וינשטוק רק לחלקו הראשון של "ספר הגעגועים", החלק שהוא עיבוד לספרי "לשוט בקליפת אבטיח" שיצא לאור בשנת 1987.

* * *

קורונה

לא ברור לי ממש למה –

הנגיף הוא כזאת דרמה.

אני מוצא בו רק חיוב –

לא משלמים כלום על ביוב,

חודשים כבר בלי ארנונה –

איזה כיף יש בקורונה!

הספה חודש תמים

נשארה ללא כתמים –

הנכדים הם רחוקים,

אחריהם לא מנקים.

נשיר ביחד רון נרונה –

איזה כיף יש בקורונה!

לא קונים מזמן בסופר,

לבושים ביום כמו שלומפר.

מצרכים ליד הדלת,

לא פותחים על פי השלט.

אם ישימו שם גם טונה –

איזה כיף יש בקורונה!

הולכים קצת, רק מאה מטר,

בודקים ת'חום בטרמומטר.

שרים מתחת לבלקון,

מתקשרים בטלפון.

כל זקן עכשיו פרסונה –

איזה כיף יש בקורונה!

יש ציוץ של ציפורים,

ת'המנון בסלון שרים,

חיות בר ברחובות,

צואתן הן מנדבות,

ואנו כמו בלגונה –

איזה כיף יש בקורונה!

לבשל כבר לא צריך,

נועלים ת'אלטע שיך,

לא צריך להתאפר,

או תסרוקת לקצר.

זאת תהיה כבר השבלונה –

איזה כיף יש בקורונה!

הצגות וגם סרטים –

אפשר לצפות בתחתונים –

במחשב, בטלפון,

במיטה באלכסון.

כל סבתא היא פרימדונה –

איזה כיף יש בקורונה!

שירבט: משה גרנות

* * *

אורי איתיאל

אלבום תמונות

יותר משאהב אבא לצלם, אהב "לסדר את התמונות" באלבום. בעדינות אין קץ היה מצמיד את ה"פינות" השקופות בשוליים המקושׂקשׂים של התמונה, ומדביק בדף האלבום השחור. לעיתים חרג ממנהגו להקפיד בחלוקת הדף לצילומים מאונכים או מאוזנים וקיבע את התמונות באלכסון.

והיו שם תמונות בשחור-לבן וגם בחוּם. דיוקנותיהם של דודים ומכרים היו בחוּם. הגברים מעונבים וחנוטים בחליפות מהודרות ונשים בכובעים אופנתיים מעוטרי רשת. בילדותי, נהניתי לצפות בתמונות ואף שלא ידעתי מי הוא מי. בשולֶיה הלבנים של תמונה נרשמה כתובית בעט Budapest 21/Vll/1932  – ולא ידעתי פישרה.

העיר הלבנה זכתה לתיעוד מיוחד. אבא צילם כלים הנדסיים שחפרו ויישרו שטחים באזור בית החרושת "סיליקט", בין שכונת נורדיה ושכונת תל נורדוי. תל אביב רק חול וחול 1934.

והיה האוטו של הזבל. אבא עבד בעיריית תל אביב ויחד עם מרדיקס, גולדשטיין והלַענְגֶר-לוין הרימו פחי אשפה לאוטו-זבל מספר 22. מצטלמים בחזית האוטו-זבל למזכרת...

בחוסר מעש של ימי הקורונה, דיפדפתי באלבום הישן והמתפורר משנת 1930. "פינות" נעתקו ממקומן ומחיצות הדפים הדקיקים נשרו מבעד לשרוך המקשר לכריכה. הרהרתי שמִן הראוי לכבד את פועלו של אבא באלבום חדש. אסתר, זוגתי הפרקטית, לא תמכה ברעיון ואמרה: "מי יסתכל בזה, כש'נלך' יזרקו את זה..."

ובכל זאת חידשתי.

תוך כדי, החזקתי בידי תמונה קטנה חומה של איש צעיר ללא שם. מאחורי התמונה כתובית מסגירה בהונגרית. החסרתי פעימת לב. זכרתי את התמונה וזכרתי שלא שאלתי אודותיה. עתה ידעתי. בעלה הראשון של אימא.

אימא נישאה בגיל שבע-עשרה. ימים מעטים לאחר מכן נסע בעלה ברכבת ושם התנכלו לו אנשי ארגון הלאומנים ההונגרים ["הלבנים"]. שם ברכבת, נרצח בדמי ימיו. עשרים שנה נשאה אימא את עגינותה עד שבדרך פתלתלה הותרה לבוא בברית נישואין עם אבא. כתובית קטנה מאחורי תמונה – לחשה לי.

תמונה מירושלים עיר הקודש – "זיבְנבֶּערגֶער הַייְזֶער" – שכונה יהודית בירושלים, בין שכונת בתי אונגרין לשכונת שמעון הצדיק. כאן היתה גרה סבתא ביילה שלנו. בצילום נראית משפחה על ילדיה הרכים ברחבה קטנה על מטלטליה. אבא כתב מאחורי התמונה: "איך התייחסו אחינו בבתי זיבְנבֶּערגֶער, אנשי החלוקה, על ידי ההוצאה לפועל. השליכו החוצה משפחה שלמה של ר' נטע מוזס לעיני השמש ולא התבוששו. יהיה זה לזכרון ולדראון עולם. ירושלים שנת תרפ"ו לפ"ק (לפרט קטן)."

וגם ובנוסף תמונות של ככר צינה דיזנגוף, אבא [מסומן בחץ...] עובד במרפדיה של ניימן, אחי אברמי ואנכי סמוך לביתנו ברחוב דב הוז, וברקע עגלה רתומה לסוס ועוד ועוד. תמונות של ימים רחוקים

אורי איתיאל

תל אביב / אייר תש"פ

* * *

מנחם רהט

אייר – חודש הגאולה הלאומית

חודש אייר, המגשר בין חודש יציאת מצרים לחודש מתן תורה, הפך בעת החדשה לחודש גאולת ישראל בת זמננו: קיבוץ גלויות ועצמאות מדינית

שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיגה המיתולוגי של המפלגה הדתית-לאומית, בטרם התפצלה לרסיסי מפלגות קיקיוניות, מהי פיסגת הצלחתה של מפלגת הציונות הדתית.

בורג (ויש אומרים שהיה זה בכלל זבולון המר ז"ל), השיב שהישגים לא ייבחנו בכמות משרדיה של המפד"ל, ולא במספר ח"כיה (אף שגם זה היה חשוב מבחינתו, כידוע), אלא ביכולתה להיות הקו המחבר, המקף, שבין הדתית ללאומית, בין הרוח לחומר, בין דת ישראל למדינת ישראל. סינתיזה של דת ולאום.

תפקיד דומה לזה של אותו מקף, הטיל שר ההיסטוריה ב-250 השנים האחרונות על חודש אייר, שבעיצומו אנו עומדים. כבר הרב קוק (שלגביו היה אייר גם חודש של גאולה פרטית, בזכות עלותו ארצה בכ"ח באייר תרס"ד [1904]) התבטא ברוח זו כשאמר, בלשונו הפיוטית, כי אייר הוא "הממצֵעַ בין הופעת יציאת מצרים (ניסן) להופעת מתן תורה (סיוון)" (ראו בספרו 'עין אי"ה' למסכת שבת).

בחודש אייר של 250 השנים האחרונות, בקעו מחביון הדורות הרדומים, השקועים במ"ט שערי גלות ארוכה ושפלה, ניצנים ראשונים גאולה אחרונה, שעליה כבר התנבאו נביאי ישראל לפני כ-3,000 שנה: הליך בלתי נתפס מבחינה היסטורית של קיבוץ גלויות ומופע לא ייאמן של עצמאות מדינית (שלדעת הרמב"ם עצם העצמאות מהווה סוג של ימות המשיח).

כך למשל צייר הניבא עמוס הנביא במילותיו שלו את ימינו אנו:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ."

אלפי שנים לא באמת האמין עם ישראל שהחזון הזה יתגשם לפני בוא המשיח, ולא נותר לו אלא לשבת בחיבוק ידיים תחת מגלבי קלגסי הגויים לבואו. והנה, מהפך היסטורי: כל האור הגדול הזה, החל בוקע ועולה בחודשי אייר של עידן שיבת ציון והפך למציאות ממשית, שניתן לראותו בעיני בשר ודם, לחוש פיסית בקיומו.

ובמילים פחות חגיגיות: מעולם – ממש כך: מעולם!!! – לא היה מצבו של עם ישראל טוב יותר. אפילו לא בימי ממלכות דוד ושלמה. מכל בחינה. (החרדים אמנם יקוננו שאין כל ערך להישג הזה, כשמרבית העם אינו מקיים תורה ומצוות, אבל נשכחה מהם העובדה הפשוטה, שמעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה בארץ ישראל, ועוד על חשבון הציבור, כבימינו).

מה שהשיג עם ישראל בעידן קיבוץ הגלויות אינו דומה לשום דבר מן העבר. לשם אילוסטרציה: מאז כיבוש הארץ בידי יהושע, לא הצליח עם ישראל לשלוט בכל רחבי הארץ הטובה הזו בגיזרה שממערב לירדן. אפילו דוד ושלמה לא הצליחו. העיר עכו, למשל, היתה בשלטון זר מאז כיבוש הארץ בידי יהושע ועד שנת 1948. חז"ל התייחסו אליה כ'מדינת הים' (כלומר מרוחקת, לא שלנו). מעט היהודים שחיו בעכו העדיפו להיקבר בכפר יאסיף, מפני שעכו היתה מבחינת עם ישראל בגדר חוץ לארץ. רק הקמת מדינת ישראל איפשרה לעם ישראל לראשונה בהיסטוריה לשלוט על עכו. וזו רק דוגמה אחת. 

בין הימים א' ו-ח' באייר תר"ף (19-26.4.1920) התכנסו בעיירה האיטלקית סן רמו, נציגי המעצמות שהכניעו את האימפריה העות'מנית שקרסה במלחמת העולם הראשונה שהסתיימה 3 שנים קודם לכן, כדי לחלק מחדש של נחלותיה הענקיות, אשר הוחזקו בידיה 400 שנה. זה היה הרגע בו בקע אור האתחלתא דאתחלתא.

עד אז 'לא ספרו' את העם היהודי, המפוזר ומפורד בין העמים. ועם ישראל עצמו, אמנם חלם על ירושלים, אבל לא חלם לממש את החלום. בסן רמו הזכירו לו את זכותו על ארץ ישראל. לראשונה בהיסטוריה הכירו העמים בייחודו הלאומי של עם ישראל, ובבעלותו הטבעית והבלעדית על ירושלים וארץ ישראל כולה, שמשני עברי הירדן.

לוועידת סן רמו היתה גם משמעות דתית עצומה. עד אז היו יהודים רבים, חובבי הגולה, ששטענו ש'שלוש השבועות' מונעות את יישובה מחדש של הארץ. תזכורת: איזושהי אגדתא המופיעה רק פעם אחת בתלמוד, ואין לה שום מעמד הלכתי, נתפסה בידי יהודי חובבי הגלות כעילה להמשך הישיבה בגלות המנוונת. האגדתא אומרת שהשביע הקב"ה את ישראל 3 שבועות: אחת מהן "שלא יעלו בחומה", כלומר לא יעלו לא"י לפני בוא המשיח, ובוודאי לא באופן מאורגן, וגם לא ימרדו בגויים המשעבדים אותם. אגדתא המקדשת פאר אקסלאנס את הגלות, בבחינת אהבתי את המגף הבועט בי בגלות המצחינה.

אבל ועידת סן רמו הפכה את חלומם המתוק להישאר בגולה, בצל העמים הדורסים ורומסים אותם ואת כבוד ישראל המושפל בעמים (ע"ע אנטישמיות מובנית בנצרות ובאיסלם; וע"ע אינקוויזיציות, גירושים, פרעות, שחיטות, שואות, צאן לטבח, עלילות דם וכו' וכו'). האגדתא של שלוש השבועות, הבלתי מחייבת מבחינה הלכתית (מעטים מאוד מהפוסקים, נער יספרם, ראו בכך הלכה מחייבת), הפכה אצל שונאי ציון לאידיאולוגיה, למצווה גדולה, שעיקרה: "מה אנחנו יכלים לעשות? הרי אסור לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון העמים ואסור גם למרוד בהם. אז נשב כאן, בגולה, ונמשיך ללקק מתוך שפיפות קומה במגף הבועט בנו, ונחלום על בוא המשיח לעתיד לבוא."

סן רמו הפכה על פניו אפילו את הסיפור הזה של היאחזות בציפורניים בגולה, בכל מחיר. מי שהיה גדול הדור בראשית המאה הקודמת, ולמד על משפט העמים בסן רמו, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כתב אז למוסדות המיישבים בארץ, שהחלטת סן רמו מרוקנת מתוכן את השבועות הללו: "סר פחד השבועות." הרב אורי שרקי, מראשי מרכז הרב הציונית דתית, דייק והסביר שרבי מאיר שמחה לא אמר: סר איסור השבועות, כי מעולם לא היה קיים איסור כזה, אלא הפחד סר, ומכאן שאין כל מניעה לשוב לארץ ישראל, גם במאורגן (ע"ע ציונות).

הנה דבריו במלואם: "במאה הזאת זרחו קווי אור ע"י גדולי המעש, כמו מונטיפיורי וכיו"ב בהתעוררות רבה, ומהרבנים ר' צבי הירש (קלישר) מטאהרן ור' אליהו (גוטמכר) מגריידיץ, לבנות ולשכלל ירושלים ולהסיר שוממותיה, כמעט עד כי התרחב הדבר ע"י הנלהבים. ורבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בליבם לקרב את הדבר שמו יד לפה, מפני כי חרדו מהנלהבים שלא יגדישו הסאה, ומהג' שבועות שהשביע לבנות ירושלים (כתובות קי"א, א' ושיה"ש רבה ב', פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים).

"אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה (ספרי פ' ראה) – למקומה. ומצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: "עד מתי תתחמקין" (ירמיה ל"א)... ואף כעת תחת ממשלת ארץ האי עם בריטניה המתונה – אז בטח הוא עניין העומד ברומו של עולם.

"... אבל יהי' איך שיהיה, מצוות ישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה, כל מי שבכוחו יעשה וזכות מצוה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילן מכל רעה, ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א.

"דברי המצפה לראות בתשועת ישראל, חותם פה דווינסק, מאיר שמחה כהן."

רבים סברו כמוהו אך לא כולם חשפו דעתם מפחד הקנאים. אבל בעל ה'אבני נזר', האדמו"ר מסוכצ'וב, פסק, כי "אם יותן רשות לכולם לעלות לא יהיה' שבועה," והאדמו"ר מאוסטרובצה פסק "שבאחרית הימים יכבשו הנוצרים את א"י מידי הישמעאלים, כן מבאר המלבי"ם, והם יחזירוה לישראל וכמו שראינו שנתקיים עתה בזמנינו." פוסקים אחרים שהצטרפו לדעה זו קבעו כי תוקף שלוש השבועות פג ממילא מזמן מפני שכוחן יפה לאלף שנה בלבד.

 בקיצור, באייר שנת תר"ף, בדיוק לפני 100 שנה, החל לזרוח אור גאולת ישראל ואורה של ארץ ישראל.

בחודש אייר של שנת תר"ך, שישים שנה בדיוק לפני ועידת סן רמו, נולד בבודפסט (י' באייר תר"ך 2.5.1860), בנימין זאב הרצל, האיש שחולל את מהפכת שיבת ציון, והפך את החזון שיבת ציון למציאות. כמו משה רבנו, שגדל בארמון פרעה הרחק מעמו, אבל ליבו נפתח ליבו למצוקת עמו בעת שנוגשי פרעה רעמסס השני היכו למוות עבד יהודי, גם הרצל נולד בבית משפחה מתבוללת, אך ליבו נתעורר בימי משפט דרייפוס להכיר במחלת הגלות, וגם למצוא לה פתרון. (החרדים מאשימים את הרצל כי תוכניתו הראשונה היתה לנצר את היהודים ולפתור כך את בעיית הגלות. אבל איש מהם אינו מזכיר את נסיבות העניין: הרצל עצמו הוא המקור היחיד שסיפק למקטרגיו מידע זה, בשל האינטגריטי שלו, וגם סיפר בד בבד שהיתה זו משובת נערוּת חולפת).

זכה הרצל, למסור את נפשו ואת חייו הקצרים על מזבח חזון תקומת העם והמדינה, וחולל את המהפכה הציונית המדהימה, שאין שני לה בתולדות העמים. רבני דורו ראו בו את משיח בן יוסף (שאמור להכשיר את הקרקע הפיסית לגאולת ישראל עד בוא משיח בן דוד שיעסוק בגאולה הרוחנית).

כך למשל הרב הישיש שלמה כהן מווילנה, בעל הפירוש לתלמוד 'חשק שלמה' המודפס מחמת חשיבותו בשולי עמודי הגמרא, יצא בשמחה עם ספר תורה בידו לקדם את פני הרצל בבואו לווילנה, ואמר: "הנה מלך היהודים." אפילו הרב הקנאי רבי ישכר טייכטל, בעל 'אם הבנים שמחה', גילה מחדש את הרצל וכתב, מתוך תפיסה מיסטית, שיש צד חיובי בעובדה שהרצל היה חילוני, בבחינת הפוך על הפוך: "אם ההתחלה של הבניין היתה נעשית תיכף מאנשים חרדים יראי ה'... כמו רבותינו מבעלז, ומשינאווא וממונקאטש ומשאר צדיקי הדור... בוודאי היו מידת הדין וכל הסיטרא אחרא... לקטרג והיתה (הגאולה) מתעכבת על ידם... וכל כן, מעצה עמוקה של גדול העצה (כלומר, הקב"ה), העלה איש אחד שיבוא עם הפרויקט הזה, איש אשר לא ידע מהיהדות בין ימינו לשמאלו... וכשראו מידת הדין והסיטרא אחרא כל התנועה הזאת, לא עיכבו הדבר... ומשנעשתה ההתחלה שוב אין בכוחם לבטל... וכל זה נעשה מעצה עמוקה של ה' יתברך... שבא זמנו של משיח לבוא, אלא שצריך לזה הכנות של בניין הארץ... על כן נבחרו (ע"י ההשגחה) אנשים כמו אלה..." (על התייחסות רבני הדור ההוא להרצל, ראו בספרו של ההיסטוריון משה נחמני: 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו').

הרצל, גם הוא כאמור יליד אייר, הוא לשליח ההשגחה העליונה ליישום חזונות הנביאים הנשכחים, חזונות שהולכים ומתגשמים באורח מופלא לעינינו ממש: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן."

הגאון רבי אליהו מווילנה (הגר"א) היה בין הראשונים שזיהו כי אור הגאולה הלאומית בוקע דווקא בחודש אייר. מסורת היתה בפי תלמידיו, 'הפרושים' שעלו להתיישב בירושלים, כי שני ימים באייר הינם "ימים המיוחדים לבניין הארץ": כ' לעומר (שתמיד חל ב-ה' באייר, יום הכרזת המדינה, יום העצמאות) ו-"מ"ב לעומר" (שלעולם חל ב-כ"ז באייר, יום בו החל כיבוש ירושלים בתשכ"ז). ו'נבואה' זו נאמרה כמאתיים שנה לפני שהתגשמה.

לכן החלו תלמידי הגר"א במשימת בניין ירושלים ביום כ' לעומר תקע"ב. באותו יום, ה' באייר, הם החלו בבניין בית כנסת הגר"א בירושלים העתיקה. בספר דורש לציון נכתב, בשם הגר"א, שביום זה, וכן מ"ב בעומר, מסוגלים "לפתוח חלון ראשון במחיצת הברזל להחזרת החיבור של זכות אבות על ארצנו הקדושה, שנפסק מאז החורבן." כוחו (המיסטי, יש שיאמרו, וכנראה בצדק) של חודש אייר – הגשר בין ניסן לסיוון.

גם תשועות מלחמתיות גדולות נעשו לעם ישראל באייר. האמורא רבא חישב ומצא שעם ישראל ניצח במלחמת הקיום הראשונה שלו במדבר בצאתו ממצרים, מול עמלק, ביום כ"ח באייר, לפני כ-3,120 שנה. וכידוע, עם ישראל כולו ניצל מכלייה מוחלטת שגזר עליו האשמדאי הנאצי,  ביום ניצחון בנות הברית על השטן הגרמני, כ"ד באייר תש"ה. ולא שכחנו כמובן שבאייר גם פסקו למות תלמידיו של רבי עקיבא – בי"ח באייר, ל"ג בעומר. כוחו של אייר.

במאות האחרונות היה אייר לחודש ניצחונו של הרעיון הציוני לגאולת ישראל ולקיבוץ גלויות. וזאת כנגד כל הסיכויים, ובמהופך מטענות המקטרגים, חרדים וחילונים, שהתנבאו ברוב זדון, שהציונות לעולם לא תצליח להקים מדינה. 

אלא שאין עצה ואין תבונה כנגד קורא הדורות מראש. רבי אברהם אליהו קפלן, שהיה מגדולי הלמדנים וההוגים של עולם המוסר הליטאי (1889-1924), כתב: "וככל שגדֵלה אמונתי באלוקים, גדֵלה שייכותי לציונות" (כתבים, ע' 367), ורבי צבי יהודה הכהן קוק, שדיבר גם הוא רבות על ייחודו של חודש אייר בתהליך הגאולה, שידרג אמירה זו: "שואלים אותי אם אני ציוני. והרי הקב"ה עצמו ציוני, אז איך אני לא אהיה ציוני?"

מנחם רהט

* * *

יוסף אורן

אמן הכתיבה הסנטימנטלית

פרק מבוא על יצירתו של פנחס שדה

לאחרונה, אהוד, אחרי שפירסמת מחדש, בגיליון מס' 1531 של עיתונך האינטרנטי "חדשות בן עזר", את הראיון שקיימת לפני שנים עם פנחס שדה, ביטא משה גרנות, בגיליון מס' 1532, את הסתייגותו מדבריו של פנחס שדה בראיון זה, שממנה אני מצטט רק את המשפט הבא:

"פנחס שדה הוא ניהיליסט 'עם תעודות': כתב תמיד נגד החברה שבה הוא חי."ואתה צירפת לתגובתו זו של משה גרנות את ההערה הבאה: "פנחס שדה העתיק וערך את ספר המכתבים של חבצלת אליו [ספר המכתבים של חבצלת אל שדה, "התמסרות", נדפס ב-1973] - - - ואולי אף עשה יותר מעריכה ספרותית. באותה תקופה הפסקתי את ידידותי עימו."

התייחסות שניכם לפנחס שדה, משקפת תופעה די-חריגה בתולדות הספרות של דורנו: בניגוד לסופרים אחרים ששמם נשכח שנים ספורות אחרי פטירתם, מועלה שמו של פנחס שדה, בהקשרים שונים, כמעט ברציפות בכל השנים שחלפו מאז שנפטר ב-1994, לפני למעלה מחצי יובל שנים.

אך לא כדי להסביר את התופעה הזו אני משחרר כעת לפרסום פעם נוספת את מאמרֵי הביקורת שפירסמתי על אחדים מספריו, סמוך למועד הופעתם, אלא כדי לעורר בעזרתם מחדש את הדיון בטיבם: גם להשמיע את דעתי על ערכם הספרותי של ספריו וגם לברר את הרעיון שביטא בהם, ממניעים רליגיוזיים, על מצבו הקיומי של האדם במציאות הגשמית שאליה הוא כבול במהלך חייו, מיום לידתו ועד יום פטירתו.

מאחר שארבע מסות-הביקורת שאצרף בהמשך יבליטו את חסרונו של פרק נפרד ל"החיים כמשל", כרך הסיפורת הראשון של פנחס שדה, אסביר תחילה את סיבת העדרו בסדרה זו, באשמת איחור ביוגרפי שלי להיות בוגר מספיק לדון בו בשנה שבה נדפס, ב-1958, איחור שיתברר מהפרטים הבאים על התפתחותי הרוחנית עד מועד זה.

ב-1940, השנה שבה עליתי עם הוריי לארץ, הייתי נער בן 9, והיידיש היתה השפה שבה דיברתי. ולכן נדרשו לי מיספר שנים כדי לרכוש שליטה מספיקה בשפה העברית, מעבר לזו הבסיסית שהוקנתה לי בשלוש שנות הלימוד בביה"ס שנפתח לילדי המחנות לעקורים שהוקמו על-ידי ג'וינט בעיר אוּלְם בגרמניה. משום כך התחילה כתיבת-הנעורים שלי באיחור, בשנה שבה הגעתי למצוות, הרשימה הראשונה שלי התפרסמה ב-1954 בשבועון "חרות לנוער" שהופרד אז לראשונה מעמודי העיתון "חרות", עיתון שנדפס מטעם המפלגה למבוגרים. עורכי "חרות לנוער" היו שלמה מֶרֶץ ומשה בלע, מוותיקי מסדר ז'בוטינסקי באותם ימים. כתיבת-הנעורים שלי התרחבה, כאשר התחלתי, בהיותי כבר תלמיד בתיכון, לפרסם רשימות גם בשבועון "במחנה גדנ"ע", אחיו הצעיר של השבועון "במחנה", שעורכיו היו יוסי אשכול ואסתר ברזל. הגיוס לשירות הסדיר בצה"ל חתם את כתיבת-הנעורים הנלהבת שלי, שבה כתבתי בעיקר פיליטונים על חוויות הנעורים שלי בצד ניסיונות-בוסר בודדים לכתוב גם סיפורים (אחד מהם, "השושנה", אפילו הודפס בעיתון מפלגתי נוסף, "הבוקר", במסגרת תחרות הסיפור הקצר שיזם עיתון זה).

לכתיבה חזרתי רק בסיום שירות החובה שלי בצבא, אך היא לא היתה רצופה וגם לא ממוקדת עדיין, עקב המשימה שבחרתי לעצמי, לרכז בשנתיים את כל החובות שנדרשו לקבלת התואר הראשון באוניברסיטת ת"א בשני החוגים שבחרתי ללמוד בהם: ספרות עברית ותנ"ך. ורק אחרי שקיצרתי בשנה תמימה את לימודי התואר הראשון, הייתי פנוי לראשונה להגשים את שאיפתי לחזור לכתיבה. אז גם גמלה בי ההחלטה להתרכז בכתיבת מאמרי ביקורת על יצירתם של סופרי הדור. מאמרי הראשון התפרסם ב-1965 ב"הפועל הצעיר", שעורכו היה ישראל כהן, ודנתי בו בטוב מספריו של אהרון מגד עד אז, ברומאן "החי על המת".

ההקדמה הביוגרפית הזו נכתבה כעת, בהתקרבי לגבורות, כדי להבהיר מדוע מאמרי הראשון על פנחס שדה לא נכתב על "החיים כמשל", אלא על ספרו השני, "על מצבו של האדם". מהסיבות הביוגרפיות שפירטתי קודם התאחרתי, להוותי, להגיע לכתיבת ביקורת גם על יצירתם המוקדמת של כל סופרי המשמרת הראשונה (סופרי "דור הפלמ"ח", או "דור תש"ח", ויפה יותר בעיני: "דור בארץ", השם שבחרו לאנתולוגיה הראשונה שכינסה את סיפוריהם המוקדמים), וגם על יצירתם של אחדים מסופרי המשמרת השנייה (סופרי "דור המדינה", ומוטב: "הגל החדש", השם הקולע שהעניק גרשון שקד למשמרת שלו). הסיבה הזו מסבירה גם את התאחרותי להגיע ליצירתו הראשונה של פנחס שדה.

*

"החיים כמשל", כרך הסיפורת הראשון של פנחס שדה, נדפס לראשונה ב-1958, השנה שבה סיימתי את לימודיי בביה"ס התיכון, ואילו אני יכולתי להגיע אליו לכל המוקדם בשנת 1965, השנה שממנה אני מונה את שנותיי כמבקר-ספרות. לוא גם רציתי, שום עורך של במה ספרותית לא היה מפרסם מאמר של אלמוני על ספר שבשנה ההיא כבר מלאו 7 שנים להופעתו ושכבר דנו בו, מכל היבט אפשרי, הנודעים מבין כותבי הביקורת הספרותית שפעלו לפניי בתחום זה (מברוך קורצווייל ועד אליעזר שבייד). לעורכי שלושת המוספים הספרותיים שבהם פירסמתי את מאמריי משנת 1965 ואילך, אהרון מגד ("למרחב"), זיסי סתוי ("ידיעות אחרונות") וא"ב יוֹפֶה ("על המשמר") – אני מודה על כך שס'יעו לי להשתלב בין מבקרי-הספרות שעקבו אחרי כתיבתו של פנחס שדה, כאשר היפנו אליי לביקורת את ספריו הבאים. הפרסום המחודש של המאמרים שכתבתי עליהם יוכיח, כך אני מקווה, שפרעתי את חובי לא רק להם, אלא בעקיפין גם לכרך "החיים כמשל".

אף-על-פי-כן, לא אחת נשאלתי, "מדוע לא נכללו פרקי הביקורת שכתבת על ספריו של פנחס שדה בכרכי הסדרה 'תולדות הסיפורת הישראלית'?" – ותשובתי היתה כנה: 22 כרכי הסדרה הביקורתית-מחקרית הזו לא כללו את כל מאמרי הביקורת שכתבתי. יותר ממאה מאמרים לא כונסו לתוכם. בנוסף להיעדרם של המאמרים שלי על יצירתו של פנחס שדה, חסרים בכרכי הסדרה גם המאמרים על יצירותיהם של מרדכי טביב, יצחק אורפז, דוד שחר, אהוד בן עזר, דן שביט, ישראל המאירי, צבי לוז, שמאי גולן, ומְספרים נוספים, רובם מהמשמרות המאוחדות שהתגבשו אחר-כך בספרות הישראלית (שמותיהם כלולים ברישום הביבליוגרפי של כל מאמרי הביקורת שכתבתי משנת 1965 ואילך שנדפס בגוגל). ותמיד נשמטו מאמרַיי על יצירותיהם מכרכי הסדרה מאותה סיבה: במועד פרסומו של כל כרך, לא השתלבו המאמרים על יצירותיהם בחמשת החתכים שעל-פיהם כינסתי את כרכי הסדרה: החתך המשמרתי, החתך הסגנוני, החתך הסוּגתי, החתך הנושאי, והחתך הרעיוני. כעת, בהגיעי לגבורות, אנסה לתקן את העוול שעשיתי ליצירתם ע"י פרסום המאמרים הללו מחדש.

לא במקרה בחרתי לפרסם תחילה מחדש את המאמרים שכתבתי על ספריו של פנחס שדה. אמנם את הסיבות לבחירה זו אבהיר בהערות-הבהרה שאצרף לכל מאמר בסדרה קצרה זו על יצירתו. אך על סיבה אחת אתעכב כבר כעת: במהלך ההקלדה מחדש של ארבעת המאמרים האלה, גיליתי, כי לא בתור פיצוי על ההתאחרות שלי (כאמור: מסיבות ביוגרפיות) לקדם את פני "החיים כמשל" בשנת הופעתו – אלא מהעובדה, שבמאמרי על ספריו הבאים התעכבתי על רוב התופעות שבלטו בכתיבתו של פנחס שדה גם ב"החיים כמשל", מוצדקת הכותרת שהענקתי לסדרה זו – "אמן הכתיבה הסנטימנטלית", כותרת המתייחסת למדף השלם של ספריו.

למען הגילוי הנאות אני מוסיף את ההבהרה הבאה: כל הפרקים האלה מן המאה הקודמת, לא נכתבו אז כדי שיום אחד יוכלו להופיע יחד תחת כותרת משותפת אחת. ולכן הם עברו עידכון לשוני ושינויים הכרחיים במבנה שלהם, ופה ושם גם זכו להרחבה בתוכנם, כדי להתאימם לקורא בסיום העשור השני של המאה הנוכחית – הכול במסגרת המאמץ שאני משקיע כיום להצלתם משִׁכְחה של המאמרים שלא כללתי ב-22 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", כדי להשלים בעזרתם את התמונה על יצירתם של סופרי דורי, דור ייסוד מדינה.

המשך יבוא

* * *

יונתן גורל

חוסר אונים

מעבר לחוסר אונים

להליכון ולרדיאטור מוחם

ודאות חיי אדם

נגזרת במספרי הזמן

זקני השבט מוליכים

ואין איש אחריהם

גם כי ייתן איש

כל הון ביתו

לא יתגלגל הגלגל

עם מים רבים

נשחרר תפילה דקה

לצאת ממעמקים

תהי ענן לרענן

חלקה מדשיאה

כמו באגדה

* * *

יונתן רטוש

הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

 [השיחה נערכה בחודש יולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[המשך וסיום]

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעים קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבדלה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות המערב נעשה לסמל של ה"זר", ה"אאוטסיידר" בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, חלק מן ממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל ברוב המקרים לעמדה ביקורתית רדיקאלית.

יונתן רטוש: אינני רואה את עצמי מוסמך לדון בשאלה אם אמנם אירופה המערבית, או העולם המערבי, אכן עברו את התקופה הלאומית והם עומדים בשחרה של איזו תקופה אחר-לאומית. לפיכך לא אבוא לפסוק אם אותו אינטלקטואל יהודי, שעליו אתה מדבר, אמנם נושא "בשורה לגויים ולעמו" או שאינו אלא תוצר-שוליים חברתי של התנוונות, כמו שהיו במידה רבה דומיו בין שתי מלחמות-העולם, שאובייקטיבית סייעו לפרוץ המלחמה. כל הדיון הזה אינו רלוואנטי מבחינתי.

מה שברי לי הוא כי "עולם הקדם", וייתכן אף כל מה שמכונה "העולם השלישי", בעצם כל העולם, אולי פרט למערב הקלאסי – עומד בשחר "תור הלאומיות", וכל שיפוט לפי אמות-מידה עדתיות-ביניימיות או קוסמופוליטיות אחר-תעשייתיות – הוא זר לו, אינו יכול לתפוס את עצם בעיותיו ולא לדבר על אפשרויות פיתרונותיהן. הייתי רואה עצמי מגוחך אילו באתי להטיף לאמריקאים, למשל, בין יהודים ובין זולתם, כיצד צריכים הם לראות את עצמם, וכיצד עליהם לנהוג בבעיותיהם לפי אותה ראייה שלי.

הסכנה שאני רואה בתפיסה הציונית אצלנו, הוא בניסיון הכפייה של זהות יהודית, עדתית ובינלאומית – עלינו, ואם יש כאן סכנה של "ליבאנטיניות" – זה מקורה. ליבאנטינים הם אנשים המגודלים על ערכים תרבותיים הזרים להוויי שלהם ולמערכת הנפשית שלהם, על הפער בין הדיבורים הלמודים, שבפיהם הם דיבורי-סרק, מליצות ריקות – לבין מציאות חייהם ונפשם. הליבאנטיני הקלאסי לא היה הפלאח – אלה היו העירוניים, שחיו במציאות העותומאנית, הפיאודלית, עם ברק חיצוני, מלאכותי, כוזב, של "תודעה צרפתית".

אגב, עם כל תודעת המצור, המלחמות והסכנה הממושכת לקיום המדינה, וחרף הממסדיות הנוקשה בישראל, והשליטה הממסדית הישרה והעקיפה על רוב המשרות ומקורות הפרנסה – דומני כי גם שנינו, אני ואתה, עם כל ההבדלים המהותיים בגישותינו, והעובדה המאפיינת את שנינו שאנו ערים מאד לבעיות הכלל שעליו אנו נמנים – דומני שיש בנו כדי לשמש עדות חיה כי האינטלקטואל בישראל מסוגל גם מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקאלית עד מאד, וסבורני כי לשנינו ידוע היטב, – עצם הקובץ שלך הוא עדות חלקית למדיי לכך – כי אין אנו כלל וכלל יחידים בנקיטת עמדות מסוג אלו.

אהוד בן עזר: האם לא תיתכן, לדעתך, בתוך היהדות, התפתחות של עם חילוני חדש, ללא כל זיקה להגדרה לאומית על-פי הדת?

יונתן רטוש: נראה לי שהגדרת היהדות בתור עדה, ותפיסתה בגדרי העדתיות, הן יסודיות ומהותיות, הרבה יותר מאשר כל הגדרה ותפיסה בגדרי דת, שהיא בניין-על שלה. כל מה שיכול, או עשוי, להתפתח בתוך היהדות, אינו יכול להתפתח אלא בגדריה, איזו עדה, ואם אחרת, איזו דת, ואם שונה. ואילו מה שצמח כאן בארץ בפועל, אם כי עובדה סוציולוגית זו טרם הגיעה להכרה כללית בציבור – הוא לאום חדש. העובדה שרובם המכריע של בני הלאום החדש הזה, העברי, הם מבחינה ביולוגית בני-יהודים, אין בה כדי לקבוע את שוני ההשתייכות הקבוצתית שלהם, כשם שהעובדה שרובם המכריע של האמריקאים הראשונים היו צאצאי אנגלים, ופרוטסטאנטים, לא היה בה כדי לפגוע בעובדת קומה וקיימותה של אומה חדשה, האמריקאית.

מבחינה חיצונית ליהדות, אין שום הבדל קובע בין "נטורי קרתא", חבושי ה"שטריימל" ומגודלי הפאות, לבין "צרפתים (או אמריקאים וזולתם) בני דת משה", ולבין ציונים שמאלניים, או זולתם. מי שרואה את עיקרה של היהדות לא בניסוחיה הדתיים ובהווייתה הדתית כי אם במהותה הסוציולוגית, העדתית, אינו יכול לראות חשיבות קובעת בכל המחלוקות הרציניות הללו בתוך גדר העדתיות, כל אלה אינן אלא בעיות פנים-עדתיות, שאינן מעלות ואינן מורידות.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מגדיר את הציונות, ומהי הביקורת של השקפתך העברית החדשה עליה?

יונתן רטוש: אם נבקש למצות בנאמנות את המשותף לציונות מראשיתה ולכל זרמיה ותפיסותיה, שלא אחת היו פוסלים זה את ציונותו של זה, דומני שנגיע לניסוח קצת פאראדוכסאלי: הציונות היא בעצמו של דבר ניסיון של תשובה בלתי-מוגדרת (מ"מרכז רוחני" ועד קיסרות) לשאלה בלתי-מוגדרת (שאלת היהדות, הכול לפי התפיסות השונות של השאלה "יהדות מהי?") של קיבוץ אנושי בלתי-מוגדר (כלל היהודים לפי התפיסות השונות של "מיהו יהודי?" או חלקים מכלל זה) בטריטוריה בלתי-מוגדרת (מפלשתין – ארץ ישראל המערבית, ועד לגבולות מצרים והפרת).

אם רצונך אפרט את שלוש הנחות-היסוד של הציונות:

לפי כל הציונים, בניגוד לדעתם של רובם הגדול של היהודים, וזולתם, בכל הזמנים, גם בימינו – היהדות היא לאום. העובדה שמבחינת הלאומיות הנורמאלית ניתן למצוא בהרבה אומות דגמים המקבילים למאפיים (כאראקטריסטיקות) של היהדות – למשל, הרבה אומות היו נטולות עצמאות לאומית; למשל, האירים רובם חיים מחוץ למולדתם, ולשונם זרה – האנגלית, לא האירית. דוגמאות כמו אלה מאשרות, לדעת הציונים, את עובדת היות היהדות לאום גם היא.

כל הציונים משוכנעים כי אותו "לאום יהודי" קשור "קשר לאומי" ב"ארץ-ישראל" בתור "מולדת". השאלה מהי "מולדת", מה טיבו של אותו "קשר לאומי", ומהי אותה ארץ, וגבולותיה (מערב הירדן בלי סיני, שתי גדות הירדן, מנחל מצרים עד נהר פרת, גבולות 1967 או 1947 במערב הירדן) – אף בשאלות אלו, ממש כמו בפרשת "מיהו יהודי?" אין צל של הסכם-דעות בקרב הציונים.

כל הציונים מאמינים כי אותה "מולדת" (בלתי-מוגדרת) נועדה לפתור אותה בעייה של ה"יהדות" (שאף היא, כאמור, בלתי-מוגדרת), אם מבחינה פיסית, של כל היהודים, או של "היהודים המיותרים" בכל מדינה ומדינה, ואם של איזו בעייה דתית או רוחנית של היהדות.

אולי כאן המקום להעיר כי עצם "הבעייה היהודית" היתה מעולם בעייה של לא-יהודים, של גויים. ולגבי יהודים היא בעייה רק לאחר שיצאו מגדרי החיים המסורתיים ובטרם נטמעו כליל בחברה הכללית.

אהוד בן עזר: האם תכפור בכך שהציונות הביאה להקמת מדינת ישראל?

יונתן רטוש: ראוי להדגיש כי כל המציג את קומה של מדינת ישראל, והיווצרותו של היישוב העברי בארץ לפני קום המדינה, בתור פועל יוצא מן הציונות, אינו אלא טועה; בעצם – הולך שולל אחר התעמולה הציונות.

לפחות עד קומה של המדינה היתה ההגירה היהודית לארץ-ישראל ברובה המכריע פועל יוצא של צורך ההגירה היהודי בלבד, במידה שנשמט הקרקע או הסיכויים להמשך קיומם במזרח אירופה. עצם תאריכיהם של גלי ההגירה הגדולים מעידים ברור על קשר זה: מן הפוגרומים ברוסיה בשנות ה-80 למאה שעברה ועד פליטי היטלר. בכל משברי הפליטים הללו היגרו יהודים, בלי הבדל ציונים ולא-ציונים, גם לארץ-ישראל גם למדינות אחרות; ובכל הזמנים האחרים, בימים כתקנם, הייתה ההגירה לארץ, בלא הבדל ציונים ולא-ציונים, בטלה למעשה.

כדאי להוסיף כי עד מלחמת-העולם הראשונה, כששערי ההגירה היו בדרך כלל פתוחים, היו היהודים שהיגרו לארץ אחוז כמעט מבוטל מכלל ההגירה היהודית: בעצם לא יותר ממיספר היהודים שהיגרו באותו פרק זמן למצרים, למשל, וללא כל השוואה – לא רק להגירה היהודית לארה"ב, גם לאמריקה הלטינית, כי אם אף לארצות מערב-אירופה השונות. מיספרם של אותם שאפשר לכנותם "עולי רגל" – אם חילוניים ואם דתיים-למחצה, היה אולי אחד מאלף.

הציונות היא פרייה של הפזורה היהודית. נושאיה היו שכבות-הביניים היהודיות, יהודים שיצאו ממסגרת חיי הגיטו היהודי ולא יכלו או לא רצו להיטמע כליל במסגרת חיי ה"גויים" שבתוכם ישבו. התפקוד הסוציולוגי האובייקטיבי של הציונות היה למלא את צורכי ההשתייכות של אותן שכבות-ביניים יהודיות; לתת לבני העדה היהודית הרגשה של מעין סטאטוס לאומי בעולם שנתפס בתור עולם של אומות. התנועה הציונית, על כל ארגוניה והאידיאולוגיות תשלה, בהיותה פרייה של הווייה עדתית, לא לאומית, – לא יכלה להיות ולא היתה תנועה לאומית. תפקידה בקרב היהודים המתחולנים (מלשון חילוני) היה מעין זה של האמונה בעולם הבא, באחרית הימים, בקרב המאמינים, לצורך השלמה עם חיי "העולם הזה" היהודי, חיי הפזורה. כמו בעולם הנצרות, כמו בעולם היהדות הדתית, קמו יחידים יוצאי דופן, גם קבוצות שוליים, שהאמונה באחרית הימים העבירה אותם, בדרך כלל לשעה חולפת, על דעת המציאות ותפיסת התפקוד המציאותי של אמונת אחרית הימים של כלל הציבור; אבל בדרך כלל היו אלה רק יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל, לכן, בפועל, היה עיקרו של המרץ הציוני והדעת הציונית נתון ל"עבודת ההווה" (בלשון המונחים הציונים), לאישושם של חיי הפזורה הטבעיים של היהדות. הקשר לארץ-ישראל חייב אותה רק להשתלט במלוא מידת האפשר על חיי הציבור היהודיים בארץ ולהחזיקם בשליטתה. ה"מולדת" בלשון המונחים הציונית הייתה אך תחליף יהודי חילוני ל"ארץ הקודש" של היהדות הדתית, והתמיכה הציונית הכספית לישראל היא חלק מן ההווי הקהילתי היהודי.

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי לניצחונה של ההשקפה העברית בישראל?

יונתן רטוש: כפי שכבר ציינתי, עקב השילוב של הולדת האומה העברית החדשה עם תהליך התחייה הלאומית, פעמה תחושת הייחוד העברי והתודעה העברית כבר בדור הראשון של בני-הארץ, עם ראשית המאה.

דור-עברים ראשון זה, שהרוח החיה בו וסמלו היו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י (יחד עם אהרן אהרונסון), הלוחמים לשחרור הארץ בימי-מלחמת-העולם הראשונה, דוכא בידי הממסד הציוני עם גל ההגירה, ההמונית בקנה-המידה של הימים ההם, של ראשית שנות ה-20.

קומה של מדינת ישראל היה פונקציה ישרה של התגבשותו של הדור העברי השני של בני-הארץ, בשנות ה-30 וה-40, במידה רבה בני המהגרים מראשית שנות ה-20. דור זה העמיד את המחתרות, שמלחמתן הביאה בסופו של דבר את קום המדינה, ואת התיאוריה הכנענית, אשר גיבשה את התחושה העברית כדי הכרה עצמית שלמה והגדרה עצמית, ונודעה לה השפעה עמוקה בקרב האינטליגנציה העברית הצעירה.

דור שני זה הוא שאילץ את הממסד הציוני להכריז על המדינה, אבל – על המדינה השתלט אותו ממסד ציוני עצמו, וגל המהגרים הגדול שהובא לארץ מיד עם קום המדינה בילע דור שני זה ועיכב לימות-דור את תהליך ההתגבשות של בני-הארץ ושל ההכרה העצמית העברית (משל היו מכניסים לארצות-הברית בבת אחת למעלה מ-200 מיליון נפש, כולם דוברי לשונות זרות בלבד, ורובם המכריע מארצות נחשלות, אף מקנים להם מיד זכות בחירה).

היום המהגרים מראשית שנות המדינה הם בעיקר אבות לבנים בני-הארץ, ועולה הדור העברי השלישי, אשר שום גלי-הגירה נוספים לא ישטפו עוד אותו ואת התודעה הלאומית, העברית שלו, ובדרך הטבע הוא עתיד ליטול את גורלו וגורל הארץ בידו. התודעה הציונית, התודעה היהודית, הן מכשול לגיבושה הטבעי, להשתרשותה של ההכרה הלאומית בארץ – ושטן להגדרה העצמית העברית ולכל המתחייב ממנה בתחום המעש המדיני, בתרבות ובכלכלה;  ומלחמת 67' הועילה להמחיש לפני הנוער העברי את האופקים הפתוחים לפנינו למן ראשיתה של האומה העברית החדשה, ואת חומרתו של המכשול היהודי – המחיר שאנו נדרשים לשלם בעד הציונות, בלשונך.

יונתן רטוש הוא כינויו הספרותי של אוריאל שלח [הלפרין]. נולד ברוסיה ב-1908 וגודל בבית בו הייתה לשון הדיבור עברית בלבד. הוריו היגרו לארץ-ישראל בשנת 1919. בוגר גימנסיה "הרצליה", למד שנה משפטים, ויצא לפאריס בה למד בלשנות. עבד במשך שנים במערכת העיתון "הירדן", ביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית, ובשנת 1937 היה עורכו; לבסוף פוטר בשל השקפותיו. בחיים הפוליטיים והתרבותיים בארץ נעשה לדמות קונטרוברסאלית, והעובדה שההכרה בו כמשורר באה במאוחר נבעה לא רק מחידושיו השיריים כמו בעיקר מהשקפותיו. הוא נחשב פובליציסט, הוגה-דעות ואחד מטובי המשוררים העבריים בדורנו, ומן המקוריים ביותר. קבע בשעתו לראשונה את הבריטים בתור אויבו של היישוב העברי, ואת המלחמה בהם בתור תנאי לקומה של המדינה. היה עורכו הראשון של "בחרב", עיתון המחתרת (1937). היה אחראי בחלק ניכר להחלטתו של אברהם שטרן (יאיר) להקים מחתרת "טרוריסטית". הוא נחשב ל"אבי הכנענים", שנודעה להם השפעה רבה באינטליגנציה העברית הצעירה בשנות הארבעים וראשית החמישים. הקים ב-1939 את "הוועד לגיבוש הנוער העברי" והיה ראשו, וכן יסד את "אלף" ביטאון הכנענים, שהופיע בשנים 1953-1948, ולימים חידש את הופעתו, בעריכתו, בתור פרסום בלתי-סדיר. תירגם וערך מיספר רב מאוד של ספרים, והשפיע בעבודתו הספרותית על התפתחות השפה העברית המתחדשת. רטוש נפטר בתל-אביב ב-1981, תשמ"א.

מספרי שיריו: "חופה שחורה" (1941); "יוחמד" (1952); "צלע" (1959); "שירי חשבון" (1963); "שירי ממש" (1965); "ההולכי בחושך" (1965); "שירי חרב" (שירים 1964-1930); "אהבת נשים" (1975).

השיחה "הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).

* * *

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגְבּעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסִיוֹת המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילִי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיוֹת

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הוֹ סִידְרָה

שֵׁיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

פורסם לראשונה בגיליון 575 מיום 20.9.2010

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

ילדוּת

מוזר עתה [1930] אחרי שנתי השבעים לחזור אחורנית, לחטט ברמץ השנים שעברו, וכאילו לחיות מחדש. אולם – תחילת חיי, חיי ילד בן כפר בסביבה ברוכת-יה, נצבים ועוברים לפני בתמונות כה חיות ובהירות, עד אשר גם פרטי פרטים אינם נשמטים מזכרוני. לו רק אזכור במקרים ובפרטים מן התקופות המאוחרות יותר, ואפילו מן העבר הקרוב, בבהירות כזו – ומצא לי...

נולדתי בשנת 1858, בחודש אב-אוגוסט, בכפר הפרוטסטנטי סנט אישטוון, פלך וֶספרים, במדינת הונגריה. ראשית זכרונותי – מן השנה הרביעית או החמישית לחיי:

בכפר חג, חג הבציר. ערב רב של בחורים ובתולות, אכרים, עגלות, סוסים ותזמורת צוענים. הכל הוללים בכיכרים ואנכי מתרוצץ מתוך כל הקהל הרב, לבוש מדי ציידים שהביא לי אבא במתנה מן העיר ליום הולדתי: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו ורובה עץ ביד. פתאום נטפל אלי איזה איש משונה, לבוש קרעים, ובחייכו חיוך טוב, החל ללטפני ולהכנס עמי בשיחה. גבה לבי על הכבוד לחלק לי איש מבוגר וללא כל חשש נתפתיתי ללכת אחריו אל גבול אחד הכרמים, מרוחק מן ההמון. מבלי דַּבֵּר דָּבָר החל לפשוט מעלי אחד לאחד את המגפיים, את חליפת הצמר ולבסוף – את הכובע עם הנוצה! רק את רובה העץ השאיר בידי... ויעלם כשאני ממרר בבכי. מצאוני אכרים אחדים, כשאני עירום למחצה, עם רובה ביד, ויובילוני לבית אבי.

במרחק לא רב מכפרנו, כמהלך חצי שעה, נמצא הכפר ליטר. שם גר יהודי אחד ושמו מיכאל נאי. אותו מיכאל נאי ואבא נדברו ביניהם וישכרו מורה משותף לילדיהם ללמדם "עברי" וגרמנית, נוסף על הלמודים הרגילים בבית הספר הכפרי. "זמן" אחד היה המורה נמצא בליטר ונהי אנחנו, שתי אחיותי ואנוכי, הולכים יום יום להתם ללמוד, וזמן אחד היה המורה נמצא בביתנו והיו ילדי נאי באים אלינו. שם המורה היה הוניג והוא המשיך ללמדנו עד בוא בן דודתי יהושוע שטמפפר לביתנו להיות לנו מורה, ועוד ידובר בו להלן.

חביב ביותר היה עלינו ה"זמן" של הלמודים בכפר השני. בכל יום היינו יוצאים שלשתנו, שתי אחיותי ואנוכי, בדרך המתפתלת בין גבעות חורש, כרי אחו ונחלי-מים. אחת הגבעות היתה נישאה ביותר וקרחת. זו היתה ה"זועה" שלנו. בצלעה נמצאה מערה קטנה, אשר שמה בפי אנשי הכפר: "מערת איש הפרא". אגדות רבות ומבעיתות היו מהלכות בפיהם על מערה זו ותמיד בהגיענו אל צלע הגבעה – היינו נוטים הצדה ומקיפים אותה כמטחווי קשת, להרחיק מן המקום המטיל אימה...

בדרכנו זו היו לנו הרבה "תחנות", ידועות רק לנו לבדנו. במקומות סתר אלה רשאים היינו להתפשט יחפים ולרחוץ באחד הנחלים, כחום היום. בחורשות הקטנות היו גדלים אגוזי פונדק וערמונים, תפוחי יער ואגסי יער. קני צפרים מלאו את העצים למכביר ומדי יום ביומו ביקרנו את הקנים: היום מתבקעות הביצים, מחר יצפצפו אפרוחים קטנים ובעוד שבועיים אפשר יהיה לקחתם... לפי דעת אחדים מאתנו – תמיד היו חילוקי דעות – בעוד ארבעה שבועות. לבסוף אחרנו תמיד את המועד והצפרים פרחו להן...

מחסן סתר היה לנו בנקיק סלע ובו היינו מצניעים תפוחי יער ואגסי-יער. ב"תחנה" זו היינו מסתתרים ברדת גשם שוטף וברעום הרעם, ואוכלים מן המוכן תפוחים ואגסים "בשלים" ואגוזי-פונדק. אוכלים כאוות נפשנו. כי איפה יכולנו לאכול כן, בבית? אמא היתה בודאי מזעיקה מיד את חובש הכפר... יושבים היינו לפעמים גם כחום היום באותו נקיק ומקשיבים לרינת צפרים ולהֶמית התורים, ארנבות היו מקפצות סביבנו ובורחות; ולא פעם נזדמן לנו למצוא גורי ארנבות! היינו מרחיקים לכת גם אל עבי החורשות, וביום אחד הופיע לקראתנו ה"זאב" האיום! הוא הסתכל בנו, ובאזנים זקופות... ברח. "רק שועל הוא", אמרה אחותי הבכירה. וצר ורווח אז ללב גם יחד: ה"זאב" היה "רק שועל".

נגררים היינו בעקבות להקות הצוענים שהיו נקרות לסביבתנו ושומעים למנגינותיהם נסוכות היגון והלהט. רואים היינו בצוענים בסקרנות מהולה בפחד. אחד הצוענים אכל פעם מלפפון נא! עוד רגע והוא יפול מת, חשבתי. הן כך אמרה לנו אמא, כי האוכל מלפפון נא מות ימות. אך הצועני לא מת. הגיע החורף ועמו תור בני מיכאל נאי לבוא לביתנו ללמוד. עצבות תקפתנו, אך במהרה מצאנו ניחומים ב"תענוגות החורף". כפרנו היה בנוי על צלע גבעה ונוהגים היינו, להקה שלמה של נערי הכפר, לעלות אל ראש הגבעה ובידי על אחד ואחד מגררת שלג קטנה, מעשי ידיו ומראש הגבעה היינו טסים ומחליקים במהירות הבזק עד לב הכפר.

גם בתענוגות חג הולדת הנוצרי היינו משתתפים... קבלה היתה בין בני הכפר לכרות עוד בשלהי הקיץ זרדי ערבות דקים, וימים מספר לפני חג המולד היו שוזרים מהם שוטים לשם קיום מנהג מעין "ארבעים חסר אחת", בתורת סגולה בדוקה ומנוסה נגד כל מיני אבעבועות וחטטין. היו חובטים יפה איש ברעהו בלווית האיחול: "לרפואה שלימה", ומובטח היה להם כי יינצלו מכל מרעין בישין במשך כל השנה הבאה עליהם לטובה...

מצוה זו שבאה לידינו הנערים, לא היינו מחמיצים אותה... וחובטים היינו כהלכה! אלא שפעם אחת הגדשתי את הסאה בעבודה זו "לשם שמים". אחת משכנותינו הנוצריות הופיעה לפני אמא בדרישה פשוטה ביותר: "נוח לו לבני שיחלה באבעבועות וחטטין משירפא אותו בנך על ידי מלקותיו"... מקובל היה בין נערי הכפר כי חזקה יד היהודי משלהם. ה"גבור" שלנו קבל כמובן מנה אחת אפיים של מלקות פשוטות בגלל מעשה זה...

שוב אתא קיץ והימים ימי מלחמת הפרוסים באוסטרים, בשנת 1866. דבר מה ממאורעות עולם אלה גונב גם אלינו הילדים. מפעם לפעם היינו נוהרים ארצה ומצמידים את אזנינו לקרקע: "הפרוסים באים"! אולם לא זכינו מעולם לראות פרוסים...

שנים מספר עברו ואנכי כבר כבן תשע, וחיי – גן עדן עלי אדמות. והנה חל שינוי רב: אל ביתנו בא לגור יהושוע שטמפפר, בן דודתי. בגלל סבות משפחתיות הוכרח לעזוב את בית אביו ויבוא לגור אל דודו – הוא אבי – ויהי למורה לבניו. והוא אז עלם בן שמונה עשרה. נוהג היה ללמדנו לפי השטה "בחיק הטבע". אגב טיול בין גבעות וחורשות וסלעים היה מגולל לפנינו תמונות מן התנ"ך. בקרבת הכפר היה רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים והיה מורי יהושוע מכנה את האחד בשם "סנה" ואת השני – "בוצץ"... והיה מתלהב לפעמים ועיניו בוערות. ביחוד היה זה קורה כשהיה מקריא לנו פרקים הרואיים מספר הספרים שלנו. והיה מבליט ביותר את שמשון, דוד המלך ויואב, או בשיעור ההיסטוריה כשהיה מדבר על יהודה המכבי והחשמונאים.

רוח גבורה החלה לפעמני. בסביבתי היו עדרי כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחריהם היו נשרכים נערי הרועים ובידיהם מקלעים העשויים עור. מהם למדתי את מלאכת קליעת האבנים במקלע. ויהי באחד הימים, לאחר שלמד עמי יהושוע שטמפפר את הפרק על דוד וגלית, צלחה עלי רוח קרב עזה ולא ארכו השעות – ואצא אל אם הדרך ובידי המקלע שלי שהוצאתיו מן "הארסנל" הנסתר. מלאתי את "צלחתי" חלוקי אבנים והכל היה מוכן, חסר היה רק ה"גלית". פתאום – והנה שיירה שלמה לפני – עגלות מספר רתומות לסוסים אבירים נהוגות בידי בחורים בני כפר ענקים ובריאים, "שש אמות וזרת"... את הגדול שבהם שמתי מטרה למקלעי. אחת ושתים סובבה רצועת העור על אצבעי ואבן אחת זמזמה ביעף ותפגע בפדחתו של ה"פלשתי". זרם דם זנק מאחרי אזנו ו"דוד" נשא את רגליו ויברח. מובן שלא ברח לביתו, כיוון ש"כבוד גבורים" לא היה צפוי לו שם. "דוד" ברח לעבר השדות וה"פלשתי" דלק אחרי עד שהדביקני הרחק מן הכפר ויחל לחבוט בי בקצהו העבה של השוט. לבסוף עבר אכר ממכרי אבי ויחלצני מידו ויביאני הביתה מוכה ופצוע עד זוב דם. (את ה"פרולוג" של המעשה לא ראה איש, ואני לא מצאתי לנחוץ לספרו, מטעמי בטחון...).

מיד רתם אבא את הסוסים והעלני אליו לכרכרה כמות שהייתי, לא הניח אפילו לרחצני מן הדם, נסענו לזקן הכפר של אותו עגלון. אבא נכנס אליו לדרוש משפט צדק ואותי השאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר "כל עוד רוחי בקרבי". נוח היה לי להשאר במצב זה משאספוג מכות מאבא... עוד הם מתדיינים ומתוכחים בקולי קולות בתוך הבית – ואני פקחתי את עיני וארא, מעל לראשי ממש, תותים שחורים וגדולים והמון צפרים מנקרות בהם. צרה עיני בצפרים ומיד שכחתי את מצבי "המסוכן" ואעל לראש העץ כשאני נהנה מברכת אלוהים. אותו רגע יצא אבא עם זקן הכפר החוצה בכדי להראותו את "החלל"... והילד איננו! אני התכווצתי על אחד הענפים, כאותו חתול בארבו לצפרים ולא הוצאתי הגה. פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ארצה בינות לגדולים. מיד נשאו אלה את עיניהם למעלה... זקן הכפר אחז במתניו ברוב צחוק, ואבא כעס, כדי בזיון וקצף. ידעתי את פירוש כעסו של אבא ולכן לא הסכמתי לרדת מן העץ, עד שקבלתי הבטחה, בערבות זקן הכפר, שלא יגע בי לרעה. כזו היתה ה"דרמה" התנ"כית הראשונה שלי.

אותה שנה בסוף הקיץ, חלה הרועה של עדר כבשינו, שהכיל כ-300 ראש. אני הייתי חפשי מלמודי בבית הספר והוטל עלי למלא את מקום הרועה. לעזרה נתנה לי כלבתנו הגדולה, כלבת העדר הנאמנה הורוגס (חכה) זו היתה משגיחה על העדר כרועה נאמן ונבון; בזמן שהיו מקהילים את העדרים אל הבאר או לשפת הנחל – לא היתה הורוגס מניחה לשום כבשה בת עדר אחר להתקרב לעדרנו. אם היתה אחת מכבשותינו נתעית לעדר אחר – מיד היתה הורוגס מוצאת אותה ומבדילה בינה ליתר הכבשים. ככה, במשך שבועות מספר, הייתי רועה ביחד עם שאר נערי הרועים באפרים משותפים של הכפר ובשדות השלף. רק המקלע היקר שלי, שנגזל ממני לאחר אותו מעשה היה חסר לי.

מנערי הרועים למדתי המון שירים. בהיות קולי ערב – היו האכרים מפתים אותי תמיד אל הילולותיהם ומבקשים ממני לשיר לפניהם את שירי העם ואת שירי הרועים שלהם. למרום שמחתם היו מגיעים כשהייתי שר באזניהם את שירי המרד של קושוט שנשמרו עוד ברעננותם באותה תקופה. אף שירי-דודים הייתי שר לפניהם, כי גם מאלה ידעתי למכביר. אחדים מן השירים האלה עוד אזכור גם עתה. עלי רק לשיר את המנגינות ומיד מבצבצות גם המלים. הנה אחדים מהם, מתורגמים מהונגרית:

שירת הגולים שברחו מהמרד:

שתי ידי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אמו יבכה לו

גשם דמעותי ארעיפה.

לארץ נכריה אדוד לי

הרחק מני גבולות מולדת,

קמץ עפרך אטל לי

שים למראשותי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מדיארי אשאר לנצח.

ושירת ההונווד (מגן מולדת):

ומה יאדים שם בשדה הקטל?

דם הונווד עלוב שם נשפך,

יפארוהו מצנפתו ואזֵנוֹ

ומעילו כי הם תכריכיו.

אי צלצול הפעמונים?

– רק רעמי תותחים עשנים

ילוו את ההונווד אלי קברו!

קושוט:

קושוט לויוש הודיענו

הנה תם חילו לגוע

לו רק שוב צונו קושוט

ונזעקנו לחילו

קושוט לויוש הוא אבינו

ואמנו רעיתו

הוא אמצני לו לבן

עת לחמתי בחילו

להב החנית יבריק

והתותחים ירעימו

ולפי החרבות

דם אויבים יגר לארץ

המדיאר בלב שמח

אל הקרב ישים פניו.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם בוגי יעלון, שפולט כיום לתקשורת דברי חוכמה מדהימים – זה אותו אדם שכיהן בשעתו בתור רמטכ"ל צה"ל? והאם ייתכן שלצה"ל היו בעבר רמטכ"לים בעלי מנת מישכל כה גבוהה?

* חדשות מן העתיד: בשנת 2028, במלאת 150 שנה לפתח-תקווה, תחליט העירייה לקרוא רחוב מרכזי בעיר על שמו של יהודה ראב בן עזר, חופר בארהּ הראשון, חורש תלמהּ הראשון והשומר הראשון שלה – שעד היום אין בה שום רחוב על שמו!

* שלום מר בן עזר, אני מורה דרך ולשמחתי משתמש קבוע במידע המתפרסם מעת לעת; יש בו בהחלט פנינים רבות שנשכחו או הושכחו.

אשמח לקבל את הקובץ "התלם הראשון".

בברכה,

פיני צור

* האם העובדה שאיראן מצמצמת באופן ניכר את היקף כוחותיה בסוריה – מתרחשת באשמתה של שרה נתניהו – או מפני שנגמרו לבעלה השמפניה והסיגרים מתנות-השוחד שקיבל מחבריו המיליארדרים?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל