פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1539

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז באייר תש"ף, 11.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּתָרִים וַעֲלָטָה. אָסְרוּ עָלַי הַחַג. // חנן גפן: "בית הקלפים" – משרד המשפטים האמריקאי ביטל את התביעה נגד הגנרל מייקל פלין, // אורי הייטנר: צרור הערות 10.5.20. // משה גרנות: על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר. // ארנה גולן: הרופא, האחות הרחמנייה והצוות הרפואי בשירים שלפני הקורונה – האם זכו להכרת התודה שלנו כמו היום? איך תיארו אותם? // מתי דוד: לוחמים יהודים גיבורי ברית המועצות בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. // שושנה ויג: שלושה שירים. המורָה מבית הסוהר. // יעקב ברדוגו: הדיון בעתירות נגד הרכב הממשלה חשף את שיכרון הכוח של שופטי העליון. // איליה בר-זאב: (בידוד בימי קורונה). // בן בן-ארי: מִי אַתָּה קוֹרוֹנָה? // יוסף אורן: האדם כבובת תיאטרון. (מאמר ראשון בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית). // אהוד בן עזר: על "על מצבו של האדם" (1967). // אבי גולדברג: סנטיאגו ד'אסיזי. // הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. נעורים]. // ההדלקה בל"ג בעומר במירון בשנות ה-30 של המאה ה-19, מתוך הסאגה של אהוד בן עזר "והארץ תרעד". // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

*

בְּתָרִים וַעֲלָטָה,

וְגוֹרָל  –

מַכֶּה כָּנָף מֵעָל:

אָח מוּל אָח,

לְבָבוֹת  –  בְּתָרִים,

מִתְנַשְּׂאִים זוֹנְקִים

זֶה מוּל זֶה;

מֵאָח אֶל אָח

גִּיד בֵּין בְּתָרִים

נִמְשָׁךְ,

הֹלֶם פָּעַם  –

וְעָצוֹר

הֹלֶם פָּעַם  –

וְאָפֵס.

בְּתָרִים וַעֲלָטָה

וְגוֹרָל מַכֶּה כָּנָף מֵעָל.

*

אָסְרוּ עָלַי הַחַג

וַיְצַוּוּנִי חֹל,

מֵאֶפֶס-קוּרִים אָרוּג

כְּתֹנֶת-פַּסִּים לַנְּשָׁמָה;

הַמַחְגֹּרֶת-שַׂק לָהּ,

לַיְּהִירָה?

כִּסֵּא מַלְכוּת  –

חַשְׁרַת-עָנָן

וַהֲדוֹם-רַגְלַיִם  –

חוֹלוֹת-זָהָב.

בִּקְצֵה בֹּהֶן גַּעַת

וְלֹא גַּעַת...

הָרֹאשׁ נִרְכָּן:

וְכֶתֶר צָף מֵעָל  –

גַּלְגַּל שֶׁמֶשׁ

נִצְמָד זָהוּב,

הָרֹאשׁ נִרְכָּן וּמְפַלֵּל:

"אוֹרָה קְדוֹשָׁה"...

1932

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

חנן גפן

"בית הקלפים" – משרד המשפטים האמריקאי

ביטל את התביעה נגד הגנרל מייקל פלין

[שלום אהוד, משרד המשפטים האמריקאי החליט על ביטול התביעה נגד הגנרל מייקל פלין. פרשיית הגנרל פלין, היועץ לביטחון לאומי  של הנשיא טראמפ, היתה אחת מאבני הבניין של – עתה ניתן לומר, קונספירציית "הקשר הרוסי", זו  שכמעט הביאה להדחת הנשיא באמצע 2017. רוב החלקים האחרים כבר התבררו ונשללו בכמה צוותי משפטנים שפעלו.

יש גם נקודה ישראלית, אחת העילות להדחתו היא שיחה שניהל עם השגריר הרוסי, מיספר ימים לפני כניסת ממשל טראמפ לתפקידו, ובה ביקש כי הרוסים יימנעו  מהצבעה אנטי ישראלית בנושא ההתנחלויות באו"ם].

משרד המשפטים האמריקאי החליט לבטל את התביעה נגד הגנרל מייקל פלין, היועץ-לשעבר לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ. מייקל פלין הודח כזכור מתפקידו בהמלצת הFBI- שלושה שבועות לאחר שהחל בתפקידו.

בכך נפלה התביעה האחרונה, אבן הבניין האחרונה, שנותרה מסיפור ה"קשר הרוסי". 

קדם להחלטת הביטול – מינוי חוקר מיוחד, בפברואר 2020, לבדיקת  התנהלות  ה-FBI בכל הקשור לחקירת הגנרל פלין, הדחתו וניהול המשפט נגדו. הסיבות למינוי החוקר המיוחד עדיין אינן ברורות.

החוקר המיוחד חשף מסמכים, ביניהם סיכומים אישיים בכתב ידם של בכירי הארגון, לפיהם  בדיון שהתנהל אצל סגן ראש ה- FBIדאז, אנדריו מקייב, בתחילת ינואר 2017, הועלתה הצעה   להפיל את גנרל פלין במלכודת עדות שקר ולהביא להדחתו. 

(https://www.courtlistener.com/recap/gov.uscourts.dcd.191592/gov.uscourts.dcd.191592.188.0_8.pdf)

מסמכים נוספים צפויים להתפרסם בתקופה הקרובה.

 לאחר אותו הדיון אצל סגן ראש הFBI- התייצבו שני  סוכני FBI במשרדו של הגנרל פלין. אלה היו הימים הראשונים לעבודתו כיועץ לביטחון לאומי. ראש הFBI- דאז, ג'יימס קומי,  העיד כי הארגון ניצל את אי הסדרים בממשל החדש כדי לקבוע פגישה לא פורמלית. להבנת גנרל פלין זו היתה שיחה מקצועית בין עמיתים מקהילת המודיעין.

 בידי הסוכנים היה תמליל שיחה של מייקל פלין עם השגריר הרוסי, כשבועיים לפני השבעת הממשל החדש.  בתמליל היתה התייחסות לנושא הסנקציות שהטיל אובמה על הרוסים והצבעה באו"ם בנושא ההתנחלויות. הגנרל ביקש מהשגריר להימנע מתגובה. בשיחתו עם אנשי ה FBI- הגנרל פלין לא הזכיר פרטים אלה.  

זו היתה העילה לבקשת משרד המשפטים דאז, מאויש על ידי אנשי הממשל הקודם, להדיחו מתפקידו כיוון שהסתיר מידע. סגנית התובע הכללי אף הרחיקה לכת וטענה כי בכך חשף עצמו הגנרל לסחטנות רוסית.

בדצמבר 2017 גיבשו תובעים מצוותו של רוברט מולר עיסקת טיעון עם גנרל פלין. היא   הושגה תחת לחץ כבד ואיום לתבוע את בנו על עבירות כלכליות. גנרל פלין, שהגיע לקצה גבול יכולתו הכלכלית, הסכים לחתום על עיסקת טיעון, להודות כי שיקר ולסיים בכך את הפרשה. התובעים מצידם התחייבו להימנע מבקשת עונש מאסר.

התובעים קיוו כי הגנרל יסייע במידע על הנשיא טראמפ וקשריו עם הרוסים. הגנרל שיתף פעולה אך לא היה בידו כל חומר כזה. המשפט התנהל במשך למעלה משנתיים עם דחיות תמוהות ובלתי פוסקות.

ביוני 2019 החליף הגנרל פלין את עורכי דינו. הצוות החדש ביקש לבטל את עיסקת הטיעון ותבע לקבל מסמכים של ה FBI-העשויים לסייע לגנרל פלין.

עתה כאמור הודיע משרד המשפטים במפתיע כי הוא מבטל את התביעה נגד הגנרל פלין.

מערכת הצדק האמריקאית  עובדת לאט, בשלומיאליות  לעיתים, דורסת אנשים  בדרכה, אבל לבסוף מגיעה לאמת בצורה מפתיעה ומיוחדת.

בימים ובשבועות הקרובים הנושא יצית מחדש את  דיוני "בית הקלפים" בוושינגטון הפוליטית. ראשי המודיעין דאז, שדיברו על עובדות קיימות לשיתוף פעולה בין טראמפ לרוסים – ייתבעו  להסביר את אשר טענו. זהו כנראה גם קדימון לכתבי תביעה נגד אנשי קהילת המודיעין ובראשם צמרת הFBI-.

חנן גפן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.5.20

* בזהירות – כיוון שאני אדם מאוד מאוד זהיר, השבתי בזהירות יתרה לכל מי שביקש את הערכתי מה תהיינה תוצאות העתירות לבג"ץ, שהסיכוי שהן תתקבלנה הוא 1%.

ומתוך אותה זהירות כתבתי רק שאני "מאמין ומעריך" שההחלטה תתקבל פה אחד.

* מורשת חיות – מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לדחות על הסף את העתירות, מפאת חוסר שפיטות. זו עמדתי העקרונית גם עתה. אבל בדיעבד אני שמח שהנושא הגיע לבית המשפט ונדחה פה אחד בהרכב של 11 שופטים. זו החלטה מהדהדת ובה אמירה חדה וברורה באשר לאקטיביזם המשפטי.

מה אמר בית המשפט? הוא לא הביע דעה האם נתניהו ראוי להנהגה לאומית או לא ראוי. הוא לא הביע דעה בשאלה האם נכון לתקן את חוק היסוד ולאסור הטלת ממשלה על ח"כ שנאשם בפלילים או לא נכון. הוא אמר דבר אחד: השאלות הללו אינן מעניינינו. הן לא תפקידנו. זה תפקיד הכנסת. תפקידנו לפסוק על פי חוק. אין לנו סמכות להתערב בהכרעת העם בבחירות ואין לנו סמכות להתערב בחקיקת הכנסת ואין

הפסיקה הזו, ובעיקר העובדה שהתקבלה פה אחד בהרכב של 11 שופטים, רובם הגדול אקטיביסטים, היא אבן דרך חשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל. זו פסיקה האומרת: לא הכול שפיט.

אם המורשת של אהרון ברק היתה "הכול שפיט", המורשת של אסתר חיות היא: לא הכול שפיט.

בית המשפט בעידן חיות הוא לא פאסיבי ולא חסר שיניים. רק לאחרונה הוא קיבל החלטות אקטיביסטיות על חוק הפיקדון, הכנסת חמץ לבתי החולים והאיכון הסלולרי. אפשר לאהוב או לא לאהוב את פסיקתו, אך בית המשפט הגבוה לצדק קיים בדיוק כדי לדון בסוגיות של זכויות אדם מול האינטרס של המדינה.

לא כן בסוגיות פוליטיות. בעיניי טעה בית המשפט כאשר התערב בסוגיית בחירת יו"ר הכנסת, אך זו כבר היסטוריה.

היום בו קיבל את החלטת ה-11:0 הוא יום חשוב לדמוקרטיה הישראלית ולהפרדת הרשויות בישראל. 

* לא יתערב – הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם להחליט בנדון. זהו גם מסר למי שמתכננים לעתור נגד החלת ריבונות על בקעת הירדן, ולבטח יש המפנטזים על כך – בית המשפט לא יתערב. אין זה מעניינו.

* בדיחה ושמה דיפ-סטייט – נו??? מה אתם אומרים חובבי תאוריות הקונספירציה החולניות על ה"דיפ-סטייט" המומצא, שלא היה ולא נברא? נו, מה אתם אומרים מדקלמי התוצרים של תעשיית השקרים? הרי כל הבניין התודעתי הכוזב שבניתם במשך שנים קרס כלא היה.

מה טענתם? יש בישראל מדינת עומק של פקידים סססססססמולנים מניאקים, שממומנים בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, שכל מטרתם להפיל את נתניהו, כי ברגע שהוא ייפול, הימין ייפול והם יוכלו לבטל את המדינה היהודית ולהקים את "מדינת כל אזרחיה". ולכן, כל המערכת המושחתת הזאת תפרה תיקים בדויים וחסרי שחר נגד נתניהו, האיש הישר, הצדיק והממלכתי ביותר בפוליטיקה הישראלית. וחוד החנית של הדיפ-סטייט הם בית המשפט העליון.

והנה, הגיע היום הגדול של הדיפ-סטייט. יושבת מועצת גדולי האליטה הססמולנית, 11 פקידוני משפט שאף אחד לא בחר אותם, בכוונה קבעו הרכב כה גדול כדי לתת תוקף להחלטתם, בכוונה בחרו הרכב שיש בו 9 "אקטיביסטים ליברלים" ורק שני "שמרנים". והנה, בהחלטה אחת הם ישימו קץ לשלטון נתניהו. לא צריך יותר לתפור תיקים. לא צריך יותר לבדות ראיות. פשוט, היום זה היום.

נו? ומה קרה? כל התאוריה האינפנטילית והשקרית ששיננתם במשך שנים מהשכם עד הערב התמוטטה וקרסה כמו בנין קלפים. ועוד איך קרסה – פה אחד בהרכב של 11 שופטים. ומה עכשיו? תודו ב"טעותכם"? תתנצלו? תחזרו בכם מן השקרים?

הצחקתי אותי. תעשיית השקרים מיד המציאה את הפרשנות ש"תוכיח" בהפוך על הפוך שבעצם ההחלטה הזאת היא תרגיל מורכב של הדיפ-סטייט ש... הם כבר מצאו משהו. אני רק מקווה, שלפחות חלק, ולו חלק קטן, מן ההמון שדיקלם את השקר שקרס ביום רביעי, יתחיל להטיל ספק, לא לדקלם כל שטות וכל שקר, להיות קצת, טיפונת, ביקורתיים.

* המילה החסרה – כל כך קשה, כל כך קשה לומר מילה קטנה, אבל גדולה: "טעיתי"? לא מסוגלים?

מזכירים לי את אורי שגיא, שמספר שאילו נסוגונו מהגולן סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ולא היתה מלחמת אזרחים. גם בלקסיקון שלו לא מופיעה המילה "טעיתי".

* תקציר מנהלים – כדי לחסוך לכם את קריאת פשקוויל המערכת של השוקניה ואת פשקווילֵי הפרשנות והדעה על פסיקת בג"ץ, אתמצת את המסר במשפט קצר: "לעלות על בג"ץ עם די-9."

* יללנות דו צדדית – גיליונות השבת של "הארץ" ו"ישראל היום" הם ממש תאומים סיאמיים. שניהם מגויסים למתקפה פרועה, שלוחת רסן, נגד בג"ץ בעקבות החלטת ה-11:0.

את המתקפה של "הארץ" אפשר להבין. השמאל הרדיקלי הוא עוכר בג"ץ ותיק. בג"ץ, בעבורם, הוא "מכשיר אקיבוש", "המשת"פ של ההתנחלות", "המלבין של פשעי המלחמה" וכו'. אין כמעט שבוע בלי פשקוויל משתלח בבג"ץ של גדעון לוי, למשל. וכאשר הוא שוב פסק על פי דין ולא על פי התכתיב הפוליטי שלהם, הם משתוללים, בועטים, וזה מובן.

אבל למה הימין מגביר כך את ווליום ההשתלחות בבג"ץ דווקא אחרי ההחלטה הזו?

כי ההחלטה הזו והפה-אחד שבו התקבלה בהרכב של 11 שופטים מטריפה אותם. הרי ההחלטה מוטטה את כל בנין-העל שהם טיפחו במשך שנים, על "מפלגת בג"ץ" ו"מדינת העומק" ותאוריות הקונספירציה המטורללות למיניהם. ופתאום, ברגע המבחן, כאשר בידי בג"ץ היתה הזדמנות פז להוכיח עד כמה הם צודקים, הוא הנחית להם מפלה מוחצת שמוטטה את מפעל חייהם. יתר על כן – השידור החי של המשפט, הציג בפני אזרחי ישראל מציאות כל כך שונה, הפוכה, לאופן שבו התעמולה עוכרת המשפט הציגה לאורך שנים את בג"ץ. וזה כבר לגמרי מוציא אותם משיווי משקל.

בצר להם, הם פועלים על פי השיטה הידועה של "טיעון לא משכנע – להגביר את הווליום." הם מציפים בליל של תאוריות וספקולציות שנועדו לבלבל את האנשים, לטמטם אותם ולשכנע אותם שמה שהם ראו, הוא לא מה שהם באמת ראו. אבל הפעם היללנות הצווחנית הזאת כל כך פאתטית.

* יציבות לפוליטיקה הישראלית – ברגע האחרון, אחרי שמראשית המו"מ על ממשלת האחדות דובר על כך שהקדנציה שלה תארך רק שלוש שנים, סוכם שהקדנציה תמשך עד מועד הבחירות הקבוע בחוק, בנובמבר 2024, כלומר אפילו יותר מארבע שנים. מתכונת הרוטציה תהיה: שנה וחצי נתניהו, שנה וחצי גנץ, 9 חודשים נתניהו, תשעה חודשים גנץ.

אני רואה ברעיון הזה צד חיובי וצד שלילי. הצד החיובי הוא שאורך הקדנציה יהיה ארבע שנים ולא שלוש. ממשלת האחדות צריכה לייצב את המערכת הפוליטית הישראלית, ואין סיבה שהקדנציה תהיה בת שלוש שנים ולא ארבע. הצד השלילי הוא ריבוי הרוטציות, שמגיע לידי פארסה, והוא היפוכה של היציבות.

יש להחליט על ממשלה של ארבע שנים, עם רוטציה אחרי שנתיים. 

אגב, החוק הקובע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי בשבוע השלישי של חודש חשוון הוא אנכרוניסטי, פאתטי ולמעשה אות מתה. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדון היתה ב-1988 (אגב, אחרי ממשלת האחדות הרוטציונית). הפעם הקודמת לפניה שבה הבחירות לא הוקדמו היתה ב-1973 (ולבסוף הן נדחו, בפעם היחידה בתולדות המדינה, בשל מלחמת יום הכיפורים). על פי החוק, אם הבחירות לא התקיימו במועדון, הבחירות הבאות תתקיימנה בחודש חשוון כעבור ארבע שנים [?], כלומר אורך הקדנציה היא יותר מארבע שנים. מה ההיגיון בכך? צריך לקבוע שאורך הקדנציה היא ארבע שנים, והבחירות תתקיימנה ארבע שנים בדיוק מיום הבחירות הקודמות (ואם המועד ייצא בשישי או בשבת הוא יידחה לאמצע השבוע).

* ראש ממשלה אחד – למרות הביטוי (הלא מוצלח, בלשון המעטה) ראש ממשלה חלופי, ולמרות ההשבעה של שני הבנימינים ביום הקמת הממשלה – אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יהיה רק ראש ממשלה אחד, שעליו תהיה 100% מן האחריות. עד הרוטציה יהיה זה נתניהו ורק נתניהו. אחרי הרוטציה יהיה זה גנץ ורק גנץ.

* אינטרס משותף – השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היא אינטרס ישראלי ממעלה ראשונה. על ממשלת האחדות להציב את היעד הזה במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם ימונה שר ערבי לממשלת האחדות זו בשורה חשובה. במצב אחר הייתי מציע שהוא יעמוד בראש משרד ממשלתי רגיל, אבל היום אני סבור שהוא צריך להיות שר שתפקידו לקדם את הציבור הערבי ואת השתלבותו במדינת ישראל.

נסיקתה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית והיא איום חמור על מרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל. אסור למדינה להיות שאננה לנוכח הסכנה הזאת. מי שמאמינים שהפתרון הוא שלילת זכותה של הרשימה הזאת להתמודד, ומי שמאמינים שניתן להקים איתה ממשלה, אינם אלא טועים. הדרתם רק תחזק את הלאומנות הלעומתית של ערביי ישראל ואולי אף תדרדר חלקים מהם למרד. הקמת ממשלה התלויה בהם היא בלתי אפשרית בשל ניגוד אינטרסים מוחלט בין האינטרס הלאומי של ישראל לבין התנגדותם לקיומה. על המדינה לטפח ולקדם בקרב ערביי ישראל מנהיגות המעוניינת להשתלב בה ולא לרשת אותה.

ברור שאותם מנהיגים יוקעו בידי המסיתים הלאומנים כ"בוגדים", "משת"פים" ו"ערביי מחמד". כך למשל הגדיר יו"ר בל"ד אנטאנס שחאדה, בנאום מעל דוכן הכנסת, את האזרחים הערבים שהשיאו משואות ביום העצמאות: "ראינו ביום העצמאות בטקס הדלקת המשואות ערביי מחמד משתתפים בחגיגה הציונית שהיא על חשבון בני עמם." כזכור, היה ניסיון להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי באיש הזה וברשימה הזאת. אנו יודעים על רדיפת הצעירים שמתנדבים לשירות אזרחי בידי הציבור המוסת בידי הח"כים של הרשימה המשותפת. אין ספק שהדרך ארוכה ומלאה מהמורות, אבל אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. זה אינטרס של מדינת ישראל ואני מאמין שזה גם האינטרס של ערביי ישראל ושרבים מהם היו רוצים להשתלב באמת בחברה הישראלית. את האינטרס המשותף הזה יש לטפח.

* לסכל את הפרובוקציות – על פי מקורות זרים מיוחסת לישראל מתקפה משמעותית ביותר בחודש האחרון נגד התבססות איראן בסוריה. על פי מקורות ישראלים, יש סימני שבירה ונסיגה איראנית מסוריה (אני מציע להתייחס להערכה הזאת בזהירות). כאשר הרשימה המשותפת המליצה על כחול לבן לנשיא, "משנאת המן" כהגדרתו של איימן עודה, הסביר מזכ"ל חד"ש מוחמד נפאע שהתמיכה בכחול לבן תסכל את תכנית טראמפ ואת "הפרובוקציות בסוריה ובאיראן."

בוגי יעלון, בהיותו שר הביטחון, עיצב יחד עם נתניהו ואייזנקוט את האסטרטגיה של המב"מ (מערכה בין מלחמות) בסוריה, שמיושמת עד היום. הוא באמת חושב שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת היתה יכולה לקיים את הפעילות הזאת (לפי מקורות זרים)?

* מתנת חג להסתדרות – ראש מרצ לשעבר זהבה גלאון, חברת הכנסת לשעבר ממרצ מיכל רוזין ומנכ"לית "שלום עכשיו" שקד מורג, הודיעו באחד במאי על פרישתן מן ההסתדרות הכללית. ח"כ לשעבר מוסי רז הביע תמיכה בצעדן וקרא לציבור ללכת בעקבותיהן (מכך שהוא לא הודיע בעצמו על פרישה, אני מסיק שכנראה אינו חבר ההסתדרות).

על מה ולמה פרשו השלוש?

לנוכח המשבר הכלכלי בעקבות הקורונה, עורכת ההסתדרות קמפיין חשוב ומבורך, הקורא לציבור לקנות "כחול לבן", כלומר תוצרת הארץ. בקמפיין מפרסמת ההסתדרות תוצרת הארץ, ואויה – בין המוצרים שפורסמו, תוצרים של משק אחיה. ומשק אחיה, יש לדעת, המגדל זיתים ומייצר שמן זית וסבון, נמצא, רחמנא לצלן, מעבר לקו הירוק. וכיוון שההסתדרות פרסמה מוצר ישראלי שמיוצר בשומרון, הן פרשו ממנה, תוך השמעת דברי בלע ונאצה איומים, כמו "תוצרת של עבריינים" וכו' וכו'.

הנה, כך נראית קנאות, כך נראית שנאה, כך נראה שמאל רדיקלי מסוגר, שאיבד את המצפן והמצפון והוא מתחרה עם עצמו בספירלת הסלמה של השנאה והחרם. וכך הוא הולך ודוחק את עצמו אל מחוץ לשולי השוליים של החברה הישראלית, כאשר הוא מוצא נחמה בחיקו של השמאל האנטי ישראלי באירופה. כך נראית רדיפה, כך נראה מקארתיזם, כך נראית רדיקליות סהרורית, כך נראה בי.די.אס.יזם. בעיניי, ההסתדרות רק תרוויח מכך שמהרסים ומחריבים ייצאו ממנה. ההסתדרות יכולה לראות בפרישתם באחד במאי, חג הפועלים, חגה של ההסתדרות – מתנת חג.

* דרישה חצופה – דרישתו החצופה של הסוס הטרויאני אוחנה מהשופט מזוז לפסול את עצמו, אינה קשורה אישית למזוז. אילו היה במקומו שופט אחר, הוא היה דורש גם ממנו לפסול את עצמו. זה חלק ממסע הדה-לגיטימציה שלו לשופטי ישראל.

* איש עם לב של אבן – אחד הרגעים המרגשים ביותר בטקס המשואות ערב יום העצמאות, היה השאת המשואה בידי עדי אלטשולר, שעוד בהיותה נערה ייסדה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת בני נוער "רגילים" עם בעלי צרכים מיוחדים, ומאז ועד היום היא מנהיגה חברתית אקטיביסטית ויזמית חברתית ממדרגה ראשונה. בין השאר היא יזמה את מיזם "זיכרון בסלון", שנותן במה לשורדי שואה לספר את סיפורם. עדי היא בעיניי אשת מופת.

יגאל כנען, מי שהיה מועמד מס' 3 לכנסת מטעם המפלגה ההומופובית "נועם" שברגע האחרון ויתרה על ריצתה, תקף בחריפות את העובדה שניתן לעדי להשיא משואה. וכך הוא כתב בפשקוויל נורא שהעלה בפייסבוק. אזהרת מסע: קריאת הציטוט אינה מומלצת לבעלי לב חלש.

"כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה. כמו שאני עשיתי בצופים, ואשתי בבני עקיבא. לאט לאט, התחלתי לשמוע סיפורים, על צרכים מיוחדים, וכסאות גלגלים, ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פרא רפואיים [שגיאת הכתיב במקור א.ה.], עלות מטורפת של כסף, יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות.

"זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור ל'חלש', שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה. לכן אנחנו אשמים, 'החברה'. ולכן הם לא חלשים, הם 'מאותגרים פיזית', והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה ולהפעיל את כל רגשי אשמתו על חריגותו מהשוויון המיוחל כדי להעצים את החלש.

"במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצוינות, תחרותיות."

עד כאן דברי הבלע של האיש הרע הזה. הגישה הנואלת שלו היא אנטי יהודית. ואני יודע שהיא מנוגדת בתכלית לתפיסה המקובלת בציונות הדתית. אני יודע, למשל, מניסיוני בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהיישובים הדתיים היו הראשונים לכל יוזמה כמו קייטנות איל"ן לבעלי צרכים מיוחדים, שדורשות הרבה מאוד מתנדבים, בני נוער ומבוגרים, וכן מתנדבים לפעילות של בעלי הצרכים המיוחדים מהגולן. יגאל כנען, האיש הרע הזה, הוא התשליל שלהם.

האיש הרע הזה נושא בשורה דרווינסטית של חוק הג'ונגל. החזק הוא השורד והוא אוכל את החלש. מותר האדם מן הבהמה, שהוא מציע אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לחוק הג'ונגל. לא כל שכן היהודים, שהיו לאורך דורות קורבן של בעלי דעות חולניות כאלו.

אני תוהה, האם האיש הרע הזה, המתהדר בתורת ישראל, והרב ישעיהו הבר זצ"ל, מי שהקדיש את חייו לקידום תרומת כליות אלטרואיסטית (כלומר לאדם זר) והספיק להציל בחייו הקצרים את חייהם של 800 בני אדם, קיבלו את אותה תורה ומתפללים אל אותו אלוהים.

על אנשים כמו יגאל כנען, האיש הרע הזה, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן."

* תכונת אופי – את שמו של האיש הרע יגאל כנען, המועמד מס' 3 של המפלגה ההומופובית, שפירסם השבוע פשקוויל נאצה נגד נכים וחלשים, לא שמעתי עד השבוע. אבל אחרי ששמעתי קצת בדקתי. ומסתבר שבגלגול קודם הוא היה איש שמאל. וכנווט במלחמת שלום הגליל הוא היה סרבן. והאמת היא שלא הופתעתי. להיפך, העובדה הזו רק חיזקה את התאוריה שלי על חוק הרדיקלים השלובים. קיצוניות אינה השקפת עולם אלא תכונת אופי. וכן את התאוריה שלי על "תסמונת המומר", על מי שהמיר את דתו והופך הקנאי ביותר של הדת החדשה, בעיקר בשנאה כלפי המוצא שלו.

* לעולמים – בראיון לתוכנית קלמן/ליברמן בכאן ב', אמר ח"כ רם בן ברק מיש עתיד שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית "לעולמים", אבל הוא מתנגד להחלת ריבונות חד-צדדית, אלא רק בהסדר.

אני שמח על עמדתו העקרונית בסוגיית בקעת הירדן. חשוב מאוד שיישמע בציבור ובעולם הקונצנזוס הלאומי המחודש על בקעת הירדן, הכולל לא רק את ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם את האופוזיציה. אבל אם אנחנו מסכימים שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית לעולמים, מדוע להשאיר על עתידה וגם על ההווה שלה את ענן אי הוודאות והתלות בנכונותו של האוייב, אם וכאשר ננהל מו"מ על הסדר שלום? למה ללכת למו"מ כזה כאשר אנו נותנים לפרטנר את ההבנה שסוגיית בקעת הירדן פתוחה, אם אנו מבינים שבקעת הירדן חיונית למדינת ישראל וליעדיה הלאומיים לעולמים?

הרי ברור שבמו"מ כזה לעולם לא תהיה הסכמה ירדנית/פלשתינאית לריבונות הישראלית. זו יכולה להיות רק השלמה שלהם בדיעבד עם עובדה קיימת, שאותה עלינו ליצור בהתיישבות ובריבונות. מעולם לא החלנו ריבונות בהסדר. כל החלת ריבונות היתה חד-צדדית. כך החלנו בעיצומה של מלחמת השחרור את הריבונות על השטחים שצה"ל שיחרר מחוץ לגבולות החלוקה (ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מן הנגב ועוד). כך קבענו את ירושלים לבירת ישראל. כך החלנו את הריבונות הישראלית על ירושלים השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. כך החלנו את הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981.

בניגוד לאותם מקרים, הפעם יש לנו הזדמנות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב, מעצמת העל הגדולה וידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה. זה חלון הזדמנויות שעלול להיסגר אם טראמפ לא ינצח בבחירות, ולכן יש דחיפות וחשוב שנעשה זאת עכשיו. אני מקווה מאוד שכחול לבן ומפלגת העבודה החברות בקואליציה תתמוכנה במהלך. אני בטוח שתל"ם וישראל ביתנו שבאופוזיציה תתמוכנה במהלך. ואני מקווה מאוד שגם יש עתיד תתעשת ותתמוך בו. מקסימום, שעופר שלח יצביע עם מרצ והרשימה המשותפת נגד.

* חמישה ראשי ממשלה – אני חותם על כל מילה במאמרו החשוב של עמוס גלבוע "על פנטזיות לגבי רמת הגולן", בתגובה לפנטזיה האינפנטילית של קיפניס, למעט שגיאה קטנה. לא ארבעה ראשי ממשלה טעו אלא חמישה: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. חמשתם הסכימו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* להציל חיים – ה"ניו-יורק טיימס" פרסם כתבה המעלה על נס את המעורבות של צה"ל במאבק נגד הקורונה ובעיקר ביחידות הפיתוח הטכנולוגיות, שבאפס התרעה החלו לפעול בנושא והגיעו להישגים יוצא דופן. את המאמר פתח העיתון במשפט: "זרוע המחקר והפיתוח של משרד הביטחון הישראלי ידועה בדרכים פורצות דרך להרוג אנשים ולפוצץ דברים, באמצעות טנקים ומזל"טים, אולם המשימה שלה כעת היא להציל חיים." זאת אי הבנה בסיסית במהות צבא ההגנה לישראל, במהותה של מדינת ישראל ובמהותו של הסכסוך הישראלי ערבי.

הסכסוך הוא על נושא אחד – קיומה של מדינת ישראל. זה לא סכסוך על שטח זה או אחר או על מחלוקת זו או אחרת. ישראל מוקפת בים של שנאה, כולל במדינות שעימן חתמנו על הסכמי שלום. האידיאולוגיה של מדינות המזרח התיכון היא שלילת זכות קיומה של ישראל והיעד העליון הוא השמדתה. העובדה שאין היום מלחמות כוללות נובעת אך ורק מעוצמתו של צה"ל. אך את מקום המלחמות הכוללות תפסו בעשורים האחרונים איומים אחרים שמטרתם להרוג כמה שיותר ישראלים, לפגוע בישראל, להמאיס את החיים בישראל ולשבור אותה: טרור, טילים ו-BDS. אך אם תהיה שעת כושר, הן יחדשו גם את המלחמות הכוללות. והן גם מנסות להתחמש בנשק גרעיני למטרה זו – שני כורים ישראל השמידה ואיראן מנסה עד היום, כיעד הלאומי המרכזי שלה, לייצר נשק גרעיני.

המחסום בפני הגשמת התקווה הזו הוא חוסנה של ישראל ומרכיב משמעותי בחוסנה הוא עוצמתו של צה"ל. ובעוצמתו של צה"ל, מרכיב מרכזי הוא הפיתוח הטכנולוגי של אמצעי לחימה. העליונות הטכנולוגית של ישראל, לצד העליונות המוסרית, האמונה בצדקת הדרך והנחישות של לוחמי צה"ל ומפקדיו, הם סוד קיומנו. המטרה של זרוע המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון הישראלית אינה להרוג אנשים ולפוצץ דברים, אלא להבטיח חיים ולמנוע את פיצוצה של מדינת ישראל. ולכן המעבר המהיר לפיתוח טכנולוגי בריאותי הוא טבעי וקל – המשך פעולה להבטחת חיים ולהצלתם.

* להטיל ספק – שעה שהקורונה נמצאת בנסיגה במדינות המערב ובישראל, היא מכה קשות ברוסיה. המגפה פרצה ברוסיה הרבה אחרי שאר אירופה. הרוסים הגיבו על כך ביהירות. אבל איך התייחס לכך המערב כולו, כולל כל הפרשנים הישראלים? באי אמון. כלומר היה ברור לכל הפרשנים, שאם אין דיווחים ברוסיה על מגפה המונית ועל אלפי מתים, סימן שרוסיה מסתירה את האמת. מסתבר שהיו אלה נתוני אמת ואילו היום, כאשר המגפה מכה ברוסיה, היא אינה מסתירה זאת. מה שאנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להיזהר מדעות קדומות. מה שעוד אנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להטיל ספק בדברי הפרשנים והמומחים. ומה שהפרשנים צריכים ללמוד מכך, הוא... קצת יותר ענווה וספקנות.

* היערכות אחראית – אדם מגיע לת"א, הוא כבר מאחר לישיבה קריטית ולא מוצא מקום חנייה. הוא מסתובב ובמסתובב, לחוץ ועצבני, השעון דופק ואין חנייה. מיואש, הוא פותח את השמשה, מביט לשמיים ואומר: "אלוהים, אם אתה מוצא לי מקום חניה, מעכשיו במשך שנה בכל בוקר אניח תפילין." הוא לא סיים את המשפט וממש לידו התפנה מקום חניה. "אה, אלוהים, עזוב. הסתדרתי."

ולמה נזכרתי בבדיחה העתיקה הזאת? בגלל אלה שאומרים: "אההה, סתם הפחידו אותנו. תראו, איפה אנחנו ואיפה כל ההפחדות, המתים, המונשמים. סתם כלאו אותנו בסגר." ואללה? ואולי אנחנו איפה שאנחנו בגלל ש"כלאו אותנו בסגר"? אולי דווקא כי ההנהגה פעלה באחריות, ולא כמו למשל ראש ממשלת בריטניה שזלזל, לא עשה כלום והיום אנגליה כבר עקפה את איטליה וספרד (ולא בכדורגל)?

כבר בראשית המגפה בעולם, עוד בטרם היה הנדבק הראשון בישראל, נתניהו אמר ש"עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר." [אהוד: מה הפלא? כך אומרים כל ראשי הממשלות  המואשמים בפלילים!] – זאת היתה גישה אחראית שהוכיחה את עצמה. לעומת זאת, עכשיו דומני שהממשלה איטית והססנית מדי בתהליך היציאה.

* הקורונה הכלכלית – הנתונים חד משמעיים – הקורונה בדעיכה. אפשר לקבל החלטות אמיצות ולהאיץ את הנעת המשק, לקצר את לוח הזמנים של תהליך היציאה (תוך שמירה על הקריטריונים להידוק ההנחיות אם תהיה חזרה של המחלה). הנתונים בכל העולם מצביעים שהילדים הינם גורם זניח בהדבקה במגיפה. לכן, יש להחזיר בתחילת השבוע את הלימודים בכל מערכת החינוך לסדרם. זה המפתח לחזרת ההורים לעבודה ולהחזרת המשק לפעילות. כעת, האיום הכלכלי והחברתי מסוכן הרבה יותר מאשר האיום הרפואי.

* אסטרטגיית יציאה טלוויזיונית – כחלק מאסטרטגיית היציאה, מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יפסיקו עם שידורי חדשות הקורונה האינסופיים מבוקר עד לילה.

* בשש אחרי הקורונה – אוי. לא זיהית אותךְ בלי מסכה. האמת? עם המסכה את יותר יפה.

* שגרת קורונה – אף פעם לא דמיינתי את עצמי רעול פנים נכנס למרכז מסחרי, המאבטח מכוון אקדח למצחי, והכל מתנהל בטבעיות.

* ביד הלשון: פרחים בקנה – אחת מיוזמות הערבות ההדדית היפות שצצו בתקופת הקורונה, נקראת "פרחים בקנה". חברי יעקב שה-לבן, חבר מושב יונתן שבגולן, קצין שריון במילואים, חיבר בין שתי מצוקות של התקופה: החיילים הקרביים שסגרו שבועות רבים בצבא והתגעגעו הביתה ומגדלי הפרחים שנתקעו עם כמויות אינסופיות של פרחים ולא היה להם מה לעשות אתם. הוא גייס תרומות מעמותות בארץ וקהילות יהודיות בחו"ל, רכש כמות גדולה של פרחים, וחילק אותם לחיילים ששלחו אותם, ללא עלות, למשפחותיהם.

ומנין שם המיזם, "פרחים בקנה"? משירם של דודו ברק ואפי נצר בשם זה, שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה ובוצע לראשונה בידי להקת חיל התותחנים. זהו שיר של כמיהה לשלום, שבו יהיו פרחים בקנה ובנות בצריח, והוא לא התכוון לבנות טנקיסטיות.

השמש יידום בין עזה לרפיח,

ירח ילבין על פסגת החרמון

פרחים בקנה ובנות בצריח

ישובו לעיר חיילים בהמון.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

הסופר מעניק פטור למבקרים

על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור 2009, 344 עמ'

במרכזו של הרומן "ספר הגעגועים" מצויים שלושה נערים בני מושבה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה: אורי (בן-עמי), "האני המספר", ושני חבריו – צבי וגיורא. אורי הוא נער רזה וחלש פיזית, שונא התעמלות ועבודה פיזית (המקודשת כל כך במשפחה!) קורא ספרים עד שמסתחרר לו הראש, הוזה בדמיונות, בעל רגשי נחיתות; צבי הוא הפנטזיונר בין השלושה, והגורף אחריו בעיקר את אורי, עבורו מלחמת העולם לא תמה, ולכן היישוב, כביכול, שורץ מרגלים שמחייבים התנהגות בהתאם (תצפית על בתי "מרגלים", הליכה במבנה "קרבי" וכד'), הוא מתכנן תוכניות לבניית אווירון שיופעל בכוח דיווש בפדלים של אופניים; הוא מתכנן רכב הנוסע בכוח המגנט, טלפון הבנוי על גדר, פרשוט (מצנח) ועוד; גיורא הוא "הארצי" שבין השלושה – אינו אוהב לקרוא ספרים, אבל הוא וירטואוז בכדורגל ובגידופים וקללות בחמש שפות.

השלושה יוצאים בחופש הגדול (לא בחופשה הגדולה חלילה!) ל"יום שדה" במלונת שומר עזובה שבאחת המקשות של אחוזת פלז. בילוי של יום במקשה הזאת ובבריכה שבפרדס הסמוך הוא המסגרת לעשרות גלישות של "האני המספר" אל ילדותו הרכה, אל נעוריו המאוחרים, אל בגרותו ואל דמויות רבות שפגש או שמע עליהן לאורך חייו. כלומר, זה סיפור המסגרת עליו נתלות עשרות הגלישות ההופכות את הרומן לפסיפס של סיפורים ואנקדוטות.

אלא שהסופר עצמו מעניק "פטור" למבקריו הפוטנציאליים, ועושה את העבודה במקומם: הוא מסביר שבאמת "יום השדה" איננו אלא סיפור מסגרת שנועד לאפשר לו לקפוץ מעניין לעניין באמנות המונטאז' (עמ' 101, 253, 256-255), והוא גם מפענח את סודותיו של "רומן המפתח" שכתב: רצונכם לדעת מי היה המודל שעל פיו עיצב את צבי. ובכן זה זאב קליין, לימים – ד"ר זאב קינן, וגם שמוליק גולדשמיט משדה ורבורג. גיורא עוצב על פי דמויותיהם של אהוד אקסלרוד (אלמגור) ונחום סטלמך האגדי. נלי, אהובתם של אורי וצבי גם יחד, היא זיווג שבין ורדה וגבריאלה; המורה לפיסיקה, שסטר לאורי על פניו, הוא המורה צדקה, ואחוזת פלז, סביבה מתרחשת עיקר העלילה, היא אחוזת קלמניה, שעליה מרחיב הסופר את הדיבור לאחר סיום סיפור העלילה (ראו עמ' 293-279, 309 ואילך). הסופר גם איננו מאפשר למבקר הפוטנציאלי להתחבט בשאלה לפשר שם הרומן, והוא חושף את סיבותיו בצורה גלויה (עם 229). ואם יתמה הקורא מדוע חוזר הסופר על דמויות, סיטואציות, וסיפורי המעשה, עליהם כתב בספריו הקודמים – יעיר הוא בפניו שכל ספריו ביחד אינם אלא פרקים בספר גדול אחד (עמ' 317, 320).

האם המבקר יקרא את הספר  ויישאר חסר מעש? לאו דווקא – הסופר השאיר לו את העיסוק בעיקר שבספר, ואני מרשה לעצמי להצביע עליו: העיקר בספר הזה הוא עיצוב הדמויות הנפלא: אביו של אורי, דודו אלכס אהוב הנשים, דודו הדלפון של גיורא מאמריקה, צבי הפנטזיונר וגיורא "הארצי"  – כולם עומדים ממש חיים לנגד עיני הקורא. הסקרנות של הנערים (בעיקר בענייני המין) ומשחקיהם המסוכנים שובים את הלב בכנות שבה הם מתוארים. אתה נדהם מהזיכרון הפנומנאלי של אהוד בן עזר, כגון בתיאור משחקי הילדות: "מלחמות" בין ארמדות של חיילי פלסטלינה, וכגון בתיאור הבולמוס שבאיסוף ג'ולות, בולים, תרמילי רובה וכו'.

התיאורים בספר הם מלאכת מחשבת – הזכרתי קודם את התיאור הנפלא של משחק מלחמות הפלסטלינה, שרק מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 143-142), אך פטור מבלי להביא שתי דוגמאות של תיאור אווירה ונוף – אי אפשר, ולו כדי לרמוז לכוונתי:

"שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים, מקום לחלום בו ולשחר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרת ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ" (עמ' 125)

ובמקום אחר:

"משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשטינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.

"ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המזורה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן". (עמ' 206 ראו גם עמ' 67, 129, 243, 244 ועוד).

המבקר הפוטנציאלי יכול להתרכז גם בכנות הבלתי מתפשרת של אהוד בן עזר. הוא איננו מייפה את הילדות, אלא חושף את המחשבות הקרימינליות ביותר שהגה הוא,  והגו חבריו. הוא אמנם היה ילד רזה, שברירי ומופנם, אבל שכנה בו רשעות שגרמה לו להתעלל בילדים כשזה רק הזדמן לו (עמ' 91), ובאחד המקומות הוא מודה שילד יכול להיות אכזר כמו חיה צמאת דם (עמ' 239). כן, ועיקר המחשבות "השליליות" של הילדים סבות, כמובן, סביב המין וסודותיו. הוא אמנם מצהיר שלא צריך להתנצל על הסקרנות שמעורר המין בילד, כמו במבוגר (עמ' 241), למרות שגישתו זאת הובילה את קוראיו ואת הקרובים אליו להצביע עליו כעל אשמאי זקן הכותב באובססיביות ספרות מזוהמת (עמ' 38, 146, 195).

ובאמת מתוארים בספר שפע של מעשים מגונים שעשו בו, ושעשה הוא באחרים, מעשים שבעטיים היו פוסקים השופטים היום עשרות שנות מאסר (עמ' 243-242, 245, 247, 251, 272-270, 277-276). הספר גדוש בתיאורי התעלסויות ומעשי אונן, תוך שהוא משתמש במילים מן העגה ההמונית ביותר (עמ' 77, 86, 136, 169-168, 175, 184, 196-192, 198, 206, 245, 265-261, 270-269, 272, 273, 275).

אינני פוריטן, אך אני מודה שתיאורי מין גסים ובוטים גורמים לי להתקפל. כשקראתי את ספרו של אהוד בן עזר "חנות הבשר שלי" חשתי אי נוחות גדולה. אולי האשם הוא בי, שכן לא נעלם ממני שהכתיבה הפורנוגראפית של הנרי מילר , למשל, נחשבת לקלאסיקה, וכי אין היום כמעט רומן (בעיקר של סופרות) שאין בו סצינות מין נועזות. יחד עם זאת, אני סבור שהעניין הזה ראוי להיות מרומז, ולא חשוף לחלוטין הדרך שנראית לי עדיפה היא דרכם של משוררי ימי הביניים, שבמקאמות ובשירי החשק שלהם, שיחקו בווירטואוזיות בפסוקי התנ"ך התמימים, שבהקשר הנאמר הפכו לארוטיקה חריפה.

יתרון ברור לכתיבה של אהוד בן עזר מצוי בחוכמה העממית, בעיקר חוכמתם של האיכרים העבריים, ושל הפלחים הערביים, בה הוא מתבל את סיפורו, ושאת המעשיות המיוחסות להם הוא משבץ בתוך הגלישות הרבות (ראו עמ' 72-71, 77-72, 86-82, 101-92). הספר משובץ בפתגמים ובאמרות כנף, ואלה מעניקים לספר אווירה של חוכמת קדומים.

כיוון שהגלישות הן בקונצפט של היצירה, מרשה לעצמו אהוד להזכיר ברומן זה את דעותיו הפוליטיות בעניין הסכסוך עם הפלסטינאים, בעניין המאבק הפמיניסטי ומאבקם של המקופחים המקצועיים (עמ' 145, 165, 175, 180,   207, 244, 254, 272-271, 291, 319, 323-322, 335, 341-340), ממליץ על ספריו שלו (עמ' 50, 228, 311 ואילך, 317, 321), ומעניק תפקידי משנה לסופרים עמיתים (רות אלמוג – עמ' 94, 280; שמאי גולן – עמ' 154, 180 יהושע קנז – עמ' 290), ועניינים אלה אינם פוגמים, לדעתי,  בסקרנות שהספר מעורר, הגם שקוראיו של אהוד בן-עזר נפגשו בגלישות מן המין הזה בכתביו הקודמים.

אבל יש קטעים בספר שנראים לי ממש מודבקים, מה גם שכבר פירסם אותם בעבר לא פעם, כגון כל פרק 43 (עמ' 294 ואילך) הלא היא רשימתו של סילמן על ביקורו בקלמניה, וכל פרשת קשרו של הסופר עם יצחק רבין (המאמר התומך בו שכתב בעיתון, הביקור בלשכתו, הרקוויאם לאחר הירצחו וכו' – עמ' 325 ואילך). מדוע אהוד בן עזר שיבץ קטעים אלה בסוף רומן היפה למדיי שחיבר – רק לו הפתרונים.

[אהוד, תקווה וינשטוק כתבה על חלק מתוך "ספר הגעגועים" בגיליון 1538. בזמנו כתבתי רשימה על כל הספר. אני מצרף אותה כאן, אולי תרצה לפרסם אותה שוב.

שלך,

משה גרנות]

* * *

ארנה גולן

הרופא, האחות הרחמנייה והצוות הרפואי בשירים שלפני הקורונה – האם זכו להכרת התודה שלנו כמו היום? איך תיארו אותם?

חלק ראשון

  מוקדש לזיכרו של המשורר, הפזמונאי, המתרגם והפרופסור יוסי גמזו – שהבלדות האקטואליות שלו הוצבו על ידי אהוד בן עזר בראש כל גיליון של "חדשות בן עזר" ואשר הלך לעולמו לפני חודשיים בלבד ולא זכינו לתגובותיו על הקורונה.

1. יוסי גמזו ושירו "רותה רותה" באלבומו של יהורם גאון,

מייצג בדרכו השנונה והמקורית מבט של הומור

ביום העצמאות הזה חגו מטוסי חיל האוויר בטיסת הצדעה לרופאים ולאחיות ולאנשי העזר בבתי החולים. הם הביעו את רגשות כולנו. כי אמנם, בימים אלה, כולנו אסירי תודה לרופאים, לאחיות ולכל אנשי הצוות בבתי החולים על כוח עמידתם בתנאי העבודה הקשים, על ההקרבה האישית וכל המסירות וכולנו מלאי הוקרה להם על עבודתם המסוכנת ללא יידע על "האוייב" הגורם למגיפה.

לכן מעניין לראות מה כתבו בשירי הזמר, ב"פזמונים", קודם לימי הקורונה? האם הביעו בהם הוקרה לפעולתם? למקצועיותם? האם הרופא והאחות הרחמנייה והצוות הרפואי כולו מילאו בכלל תפקיד בשירים? ואם הופיעו, האם ביטאו בהם היוצרים ריגשי תודה או הבנה לרופא או לאחות? דיברו דברי שבח לרפואה בכלל שהצילה אותנו לא פעם ולא פעמיים ממוות ובוודאי ממחלות קשות? ההזכירו את האחיות המיילדות?

תוך חיפוש תשובות  הגעתי גם לאלבומו  הנוסטלגי של יהורם גאון, שכל שיריו נכתבו על ידי יוסי גמזו ז"ל, וכך נפלה לידי הזדמנות להנציח – אמנם אך במעט – אותו ואת פועלו רב האנפין.

ואמנם, בשנת 2000 הופיע אלבומו זה של יהורם גאון, שכל הטקסטים השנונים שבו נכתבו, תורגמו או עובדו על ידי יוסי גמזו, ורובם כה שגורים על פינו עד שאין איש הזוכר את מחברם.

כך, למשל, כלול כאן השיר, "איפה הן הבחורות ההן / עם הקוקו והסרפן," או תרגום שירו של ג'ון לנון, "זה נדבק", שכולו מוסר בהומור מכתב של תלמיד תיכון לנערה חסרת לב המעתיקה ממנו בבחינות כאילו היא נענית לו אך יוצאת עם אחרים. שלא לדבר על השיר שעל שמו קרוי האלבום, "כל העיר מרכלת עלינו". בקיצור – אלבום מענג.

בין השאר נכלל בו שיר לענייננו, והוא מתורגם מאיטלקית ומעובד ברוב חן והומור וגם  מעוברת בהומור הלשוני שלו ובפרטי המציאות שבו, ועניינו בדובר המאוהב באחות רחמנייה בבית חולים, הלא הוא השיר "רותה רותה".

ומה יש לו להשמיע על רופא ואחות רחמנייה ועוד בהומור? האם יתאר את עבודתם הרפואית מצילת הגוף והחיים? יוקיר אותה? יזכיר מחלות שגורות יותר או פחות? בדיקות רפואיות? לא ולא! מתברר כי בשיר הזה כמו גם בשירים רבים אחרים לא תהיה כל חשיבות  למקצוע עצמו. ומה כן יהיה הנושא?

להלן נראה.

וכך נפתח השיר: "רותה רותה / דחילק ובמטותא / בואי נא נשוטה / הלילה בירקון. / רותה רותה / תפסיקי להיות עקרוטה / אם לא תרדי נמותה / אצלך תחת הבלקון./ את הרי יודעת / שאת משגעת / ואחרים אמרו לך זאת ודאי די, די / רותה רותה / נפשי הלכה קפוטה / תדעי שתהיי מפסוטה, תראי שיהיה כדאי!"

הומור יש? יש! אהבה יש? כמובן, וזה אכן יהיה הנושא בשירים רבים ובצורות רבות. כאן זה חיזור קומי ממש, של פושטקים תל אביבים שמזמרים יחדיו שיר אהבה מגוחך של חבורה ותוך חריזה מצחיקה עם שם האחות ,שמשום כך גמזו בחר בו, וכך מופיע השם "רותה" בתוספת סילוף קומי של המלים החורזות.  ואיפה תיזכר בכלל הרפואה שהיא עוסקת בה? זו תיזכר  מאוחר ולשם חריזה , כי היא לא כל כך חשובה. מה שחשוב הוא החברותא של רותה (והחריזה המצחיקה).

וכך מתנהל לו ההמשך:

"רותה רותה / את עובדת לך באסותא / עם בתיה וחיותה / אבל את שם הכי שווה / רותה רותה / תרופות יש שם בכמותה / מתי כבר ימציאו רותה /תרופה נגד אהבה? / יש לך כל מה שיש לכל אחת אחרת / אבל אצלך זה באיכות מובחרת / ואם את אחות רחמנייה בינינו / אז איך זה שאין לך רחמים עלינו / אנחנו יודעים שאביך סידר / לך שידוך  עם מיליונר / אך עד שהוא יבוא ותתחתני / תני, תני לנו מים קרים בבקשה!"

בקיצור – כל עניין האחות הרחמנייה  לא לרפואה של ממש נדרש  לו השיר, אלא ל"תרופה" לאהבה, תרופה לא רפואית כלל כמובן, או כמקום  לעבודה עם עוד בחורות ששמן חורז עם שמה.  וכל זה על מנת להבליט שהיא הכי "שווה", ואילו המטפורה של  התרופה אכן דרושה לכל החבורה הקומית המחזרת אל מול מרפסת בית החולים "אסותא" (שמו נבחר אף הוא  כמובן לשם החריזה). בעולם שמח כזה אין מקום  לחולים או לתהליכים רפואיים שמתרחשים שם.

אפשר לטעון  כי זה שיר קומי מעיקרו ועל כן הכול מוצג מפיהן של  דמויות מגוחכות וחסרות מודעות, אך מתברר כי הקישור לאהבה ובדרך כלל בלא קישור למקצוע הרפואי הממשי, שכיח הרבה יותר משניתן היה לשער, אם כי בכיוונים מגוונים.

2."היא חולה" ו"פיקששתי" של דני סנדרסון

וכך, בעוד יוסי גמזו משתעשע באהבת חבורה של צעירים לאחות רחמנייה ממש אף שהמקצוע שלה לא ממלא תפקיד, דני סנדרסון כבר מציג את הרופא לחלוטין לא כרופא ממש, אמיתי, אלא  כ"רופא ללב" מוכה אהבה. יתר על כן, הדובר בשיר עצמו  אמור להיות הרופא המטאפורי הזה  ושירו כבר מסמן  את הכיוון של שירים רבים שבהם הרופא מוצג  "כמרפא לב שבור מאהבה."

אלא שדני סנדרסון הוא מחוכם הרבה יותר, כפי שנראה להלן. על פיו יש שתי אפשרויות: או  שהרופא הוא, כאמור,  רופא מטאפורי, "רופא" ללב (וגם זה בצורה מיוחדת והומוריסטית), או שלמרות מקצועו הרפואי האמיתי, בענייני אהבה הוא עצמו נכשל וזקוק "לרופא לב". בין כה וכה, אין זה רופא מן הסוג שהיום כולנו למדנו לכבד אלא כעין תפאורה לנושא האהבה.

 את דני סנדרסון, ששר את שני השירים הבאים שמייצגים את שני הכיוונים, אין, כמובן, כל צורך להציג. כולנו מכירים את מפעלו המוסיקלי שבלט במהפכנותו בראשיתו, וכולנו נשבינו בקיסמו. הוא נודע בייחודו  החל מלהקת "כוורת", שבה היה יוזם, מלחין, גיטריסט, זמר  ומוביל בשנות ה-70, דרך להקות "גזוז" ו"דודה" ועד לפעילות עצמאית והוצאת כ-10 אלבומים שלו עצמו. אין תימה שהוא מתואר כאחד מאבות הרוק והרוק-פופ הישראלי.

השיר "היא חולה", שבו נעיין, נכלל באלבומו "קופץ לשנייה" משנת 1990. עם זאת, כאשר בנה אלבום עם מבחר משיריו בשם "הטובים לטייס", בשנת 1992, הוא בחר לכלול בו גם את השיר הקיצבי הזה שנראה לו מן הסתם כמייצג נאמן של שיריו ומכאן חשיבותו. ובנוסף הוא כלל באותו אלבום גם את השיר "פיקששתי" שנוגע בנושא ועל כן נעיין אף בו בקצרה.

ואם כך, מה יש בו בטקסט של השיר "היא חולה", שחובר יחד עם מנחם זילברמן, שכה קסם לסנדרסון?

כמובן, כמו רבים משיריו יסודו בהומור ובשעשוע קל, שתואם את הלחן הקליל (לכאורה). המחלה כלל אינה מחלה של ממש, והמציאות והעלילה לחלוטין יומיומיות וחסרות דרמה. אך שעשוע והומור יש כאן.

וכך נאמר בשיר: "כואב לה קצת הראש / קשה לה להירדם / נאנחת עד שלוש / בעצב מתקדם / שוכבת, חושבת / מניין הישועה / היא חולה, היא חולה / רק אני אציל אותה."

 בהמשך היא כבר לקחה המון תרופות, אקמול ,אופטלגין ועוד ועוד, אבל רק הוא יכול להציל אותה כי רק בזרועותיו נמצאת "התרופה". היא גם קראה כבר את ילקוט הכזבים, שמעה את הגשש החיוור, אבל שום דבר לא עזר.

"ארבעה עשר רופאים / ושבע אחיות / בדקו אותה מומחים / מכל הארצות / למדו באיטליה / שנים שלל רפואה / ואני מנתניה / ויש לי ת'תשובה!"

כמובן, רופאים של ממש, רופאים מקצועיים, לא יכולים לרפא אהבה.  הם אף  מוצגים בליגלוג קליל, שהרי הם מהרבה ארצות וילמדו באיטליה "שלל רפואה" אך אותה לא יצליחו לרפא, כי רפואה של ממש היא הרי  לא הנושא כאן בכלל ולכן אפילו המספר של הרופאים והאחיות  הוא מוגזם, נוסחאי וקומי. אי לכך, רק  הוא, הדובר, הרופא למחלתה, כי הרי  אהבתה לו היא המחלה.

לעומת זאת בשיר  ההומוריסטי "פיקששתי", שמילותיו חוברו יחד עם זאב חפץ, יופיע לקראת הסוף רופא של ממש. אלא מה? לכאורה הוא  מופיע ככתובת טיפולית שתיתן עצות איך להתחזק נפשית, בכוח העמידה ולא להתפתות כל פעם לבחורה המזמינה אותו. כי מסתבר שהבעייה של הבחור היא  ש"אני עזבתי אותה קצת לפני חצות / עמדנו שנינו בחוץ / על המדרגות. / אמרה לי: "תיכנס לכוס קפה" /  אמרתי: "מצטער, אני לא שותה" / וכמעט שכבר הצלחתי / ופיקששתי."

בקיצור – המסכן הזה לא חשק בה והבין היטב את מטרת ההזמנה ובכל זאת התפתה ונכנס. וכך קרה לו כמה  פעמים. ואז הוא הולך להתייעץ עם הרופא איך להתחזק.

אלא מה? "הדוקטור" המקצועי מתגלה כדמות קומית בעצמו, שהרי הוא נכשל בדיוק כמו זה שפונה אליו, רק במצב הפוך: כי "אתה רואה ת'אחות שיצאה מכאן / כמעט שכבר הצלחתי / ופיקששתי," הוא אומר לו. ואם הוא עצמו מודה  ש"פיקששתי", והוא לא הצליח לפתות את האחות, הרי גם  הרופא הוא גבר חלשלוש ומצחיק, כי ללב האוהב ולחולשה הגברית אין כל רפואה, והנימה הקומית ועצת הרופא "אל תעשה מזה עניין," מציגים את הכול כמצבי שעשוע לא רציניים ומגוחכים, המעלים חיוך על שפתינו. מה שברור הוא שזו אינה דמות של  רופא מקצועי אלא, כאמור, תפאורה לנושא האהבה.

3. אייל גולן, השיר "לב חולה", מילים: זאב נחמה,

לחן: נחמה עם תמיר קליסקי

לשיר הזה ולאלבום, "הסתכלי אליי", שבו הוא נכלל בשנת 1999, יש חשיבות מיוחדת, כיוון ששותפים ליצירתו שלושה מהיוצרים והזמרים החשובים והפופולריים בעשורים האחרונים ואשר על כן ציינתי את שמם לעיל.

את אייל גולן וודאי אין צורך להציג, כמו גם את זאב נחמה ותמיר קליסקי. אבל נזכיר, שהשניים האחרונים היו ממייסדי להקת "אתניקס" שהוקמה בשנת 1989 ושניהם – ובייחוד נחמה – גם היו יוצרים מרכזיים בה, גם בכתיבת הטקסטים וגם בלחנים שחוברו להם. זאב נחמה ידוע מכולם כיוון שהיה הסולן של הלהקה ואילו קליסקי היה הקלידן הראשי. שיתוף הפעולה עם אייל גולן לפני כעשרים שנה סייע ללא ספק לביסוס מעמדו באותה שעה.

ואם כך, על איזה רופא ידבר השיר השיר "לב חולה", שנכלל באלבום השלישי והאחרון שאייל גולן הפיק בשיתוף עימם, כשהם כותבי הלחנים והמילים, ואילו הוא המבצע?

ובכן, כפי שמרמז שמו של השיר, יהא זה אותו הרופא המטאפורי הדרוש לריפויו של לב חולה  מאהבה, אלא  שבשיר זה הוא נידחה  בהאשמות שלדעתו הן האשמות שווא והן במפתיע האשמות על בגידתו החוזרת ונשנית בה, באהובתו! – כלומר – החידוש שבשיר הוא בתחינת האוהב ובהאשמותיה של המחוזרת המשיבה את פניו ריקם בכעס ולא משום שלא אהבה אותו.

וכך אכן נפתח השיר: "לב חולה הלילה / פרודה אחת יותר מדי / עזבת אותי הלילה / עצובים יהיו ימיי. / צריך לבוא רופא שירפא לי את הלב / ללב שבור עוד לא מצאו תרופה / כל פעם שאמרתי לה שרק אותה אוהב / היתה ישר יוצאת להתקפה./ עד מתי בי תבגוד ותשקר / עד מתי את ליבי אתה שובר..." – וכך נמשך השיר בלא חידוש רב, כשהכול נסב על הבטחתו של האוהב שאכן רק אותה הוא באמת אוהב.

מכל מקום, מה שברור הוא שאין זה רופא של ממש, כלומר – אדם היודע רפואה וריפוי ומקדיש לכך את חייו, שהרי גם האוהב עצמו יודע שלאהבה אין תרופה, ואף אין זו מחלה. אבל מתברר שרוב הזמרים וכותבי הטקסטים לשיריהם בעשורים האחרונים מתמקדים ביחסי הוא והיא, באהבה בריבוי פניה, ולא פעם  ברמה לשונית של  דיבור או אפילו נמוך מזה, ללא תיחכום לשוני כמו בשירו של גמזו, ואפילו כשהם רוצים להשיג אפקט של שעשוע.

הרפואה, זו שחיונית לחיינו, אינה בדיוק מה שמעסיק את הזמרים הצעירים, לא כל שכן שעצב וסבל וכאב כרוכים בה.

4. אינקובטור של רמי פורטיס –

מדהים בייחודו ועל רקע זמנו

הטקסט המיוחד הזה, שנכתב והולחן על ידי פורטיס עצמו, בוצע על ידו כבר לפני 42 שנה ונכלל באלבומו הראשון, שנקרא "פלונטר" (לא ייאמן, מילה שהפכה פתאום פופולרית היום, רק בהקשר פוליטי...). יש להניח שרובנו מכירים את פורטיס ואת מפעלו השירי שהרי הוא פעיל עד היום, אבל נציין כמה עובדות. קודם כל, הוא נחשב לזמר רוק בולט ומשפיע כבר שנים רבות ונחשב לפורץ דרך במוסיקה הישראלית. הוא החל כעוזר תאורן בלהקת "תמוז" של שלום חנוך ואריאל זילבר, והם החליטו לתת לו הזדמנות להציג את כישוריו בהפסקות שבין חלקי הופעתם. שלב זה הוביל אותו לפתוח בקריירה עצמאית ולאחר זמן  הקים את להקת "מינימל  קומפקט", שהתקיימה באמצע שנות ה-80. לאחר מכן היו לו שיתופי פעולה עם זמרים בולטים נוספים ותוך כך גם הוציא 11 אלבומים  בסגנון  שהלך והתפתח, הלך והתגוון.

המעניין הוא, שכפי שהוא מספר בראיון עימו  עם דודי פטימר ב"מעריב" ב-10 בפברואר 2018, התקליט "פלונטר" נחל מפלה גדולה בשעת צאתו לאור והיה באותה שעה כישלון. נכון, הוא אומר, סגנונו התפתח מאז והשתנה. אבל התקליט נכשל כי אז זו היתה  מהפכה.

"זה היה אחרי מלחמת יום כיפור ולא היה פשוט להמציא את עצמך בתור מוזיקאי רוק. השתגעת? פה שומעים להקת הנח"ל, זה ימי הביניים, היו אז לחנים רוסיים. מה ההוא עכשיו בא לתת בראש  עם 'אינקובטור', רק היום אני מתחיל להבין את זה. איך באתי אז עם הדברים האלה!"

ובכן, מה היה כל כך חדש בטקסט לעומת הטקסטים שרווחו אז?

במוסיקת הרוק אנחנו בהחלט מבינים שהיה גילוי חדש ומסעיר לחיוב ולשלילה לעומת שירי ארץ ישראל היפה. ובאשר לטקסט, זה יהיה, כפי שנראה עוד מעט, ברמת הפנייה לפרט ולעולמו הייחודי, כמו גם  בשבירת חוקי המציאות, בהיעדר התייחסות לסימני מציאות ישראליים,  בדמיון פרוע ההופך הכול למציאותי ולמטאפורי בעת ובעונה אחת, ובתיאור מצוקה קשה שאין לה מושיע. עם זאת,   יש גם יסודות קומיים במצב. ואז כמובן מאליו, במין מצב כזה ישתלב בהכרח הרופא באופן שונה וחדש.

והנה השיר הקצר אך רב העניין:

אינקובטור

רמי פורטיס

מילים ולחן: רמי פורטיס

בתוך אינקובטור סגור ומסוגר
שכבתי אני מכווץ.
נשמתי אוויר חמצני, אה איזה ראש אלוהי
ודוד ושכנים והרבה אנשים אמרו: "איזה ילד מתוק"
ועוד מתנות ועוד נשיקות וגם אוסף בולים.

בתוך אינקובטור שקוף ומדופנן
שכבתי אני מתוכנן.
ניסיתי להיות אמיתי,
ניסיתי להיות כן אני,
אך זה לא עזר, הזמן רק עבר
ואני נשארתי אני (כן אני)
ועוד מתנות ועוד נשיקות וגם אוסף בולים.

אה, גברת, אחות, אדון, רופא, תנו לי לצאת  –
בחוץ יש שמיים כחולים ואוויר אז תנו לי לצאת,
ת-ת-ת-תנו לי לצאת...

מיד עם תחילת השיר צצה סתירה מדהימה: את השיר שר כמובן זמר מבוגר ובלשון אני, אלא שהדובר בו הוא פג הנמצא בתוך אינקובטור "שקוף ומדופנן". והנה הפג הזה רואה את כל הבאים להתבונן בו ולהתפעל ממנו ומזהה אותם כמו את פני הוריו. וכנהוג בכל הולדת תינוק. "איזה ילד מתוק" הם אומרים והוא שומע ומבין! וכל זה ממש בזמן הווה. והם גם  מביאים מתנות ונשיקות וגם אוסף בולים שכלל לא מתאים לפג.

אמנם, בבתים הראשונים הוא מדבר בלשון עבר ואפשר לחשוב שאולי זה קרה אי פעם, אבל בסוף הוא זועק בהחלט בלשון הווה, והאווירה הלא מציאותית הולכת וגוברת. הוא גם שוכב מכווץ, ואם כך הוא באמת אדם  בוגר והוא גם יודע שיש לו ראש אלוהי! וכל מה שהוא רוצה זה "להיות אמיתי," להמשיך ולהיות הוא עצמו!

אז מיהו, בעצם, תוהה השומע?

ואז מתגלה מצוקתו בתחינתו הנואשת. זו מופנית לכל הסובבים המתפעלים ממנו, או אז, סוף סוף הוא מזכיר את  הרופא והאחות, שהרי הם המופקדים על שלומו באינקובטור ועל הזרמת "האויר החמצני". אבל הוא לא מייחד אותם, כי כולם סביבו מוזעקים להצילו. ולאן? הפג-מבוגר הזה יודע שיש בחוץ שמיים כחולים והרבה אןויר וכאן הוא נחנק, אז הוא זועק להצלה. ואם כך, אולי בכל זאת יש ערך רב לתפקיד הרופא והאחות, אלא שאז כבר הקורא מבין שלא מדובר ברופא ואחות של ממש, כמובן, אלא מטאפוריים.

אבל מה יכולה להיות המשמעות הנרמזת בשיר? זו היא, להבנתי, זו התחושה והמודעות של קיום אנושי סגור ולחוץ הנתון בסד של תביעות חברתיות ומונע מן האדם להיות אמיתי, להיות הוא עצמו, ומשאיר אותו חנוק ב"אינקובטור" חברתי. נכון, אז כולם מתפעלים ממנו אבל הוא נחנק והוא זקוק "לרופא ואחות", למשחררים מן המצב. היינצל? לא ידוע. אבל הזעקה היא החשובה. מכל מקום, יהא אשר יהא הפירוש שנעניק לשיר, יופיו של הטקסט בחדשנותו, בנועזותו וברמתו הספרותית. בהחלט שיר יוצא דופן.

ואכן, את החלק הבא נקדיש לעוד שירים יוצאי דופן. ייחודם הוא בכך שהם אינם מתארים רק סיטואציה מסויימת ובהומור ובוודאי שאינם מדברים על רופאי לב שבור, אלא הם  מיוסדים מראש או על אמונה או על אידאולוגיה או על ניסיון קונקרטי אישי עם רופא ואפילו מדברים  בשבח או כנגד הרפואה, ובכך  גם יהיה העניין המיוחד שבהם.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

לוחמים יהודים גיבורי ברית המועצות

בצבא האדום במלחמת העולם השנייה

במלאת 75 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית.

 בכל 9 במאי, יום הניצחון על גרמניה, מתקיים מצעד גדול של הצבא הרוסי בכיכר האדומה במוסקבה. בגלל מגפת הקורונה השנה הוא בוטל. ואולם בישראל חיים אלפי לוחמים יהודיים יוצאי ברית המועצות, שהיו לוחמים בצבא האדום וזכו למדליות ולאותות הצטיינות על גבורתם במלחמה. הם יוצאים בחבורות עם כל המדליות על בגדיהם וצועדים בגאווה בחוצות הערים בהם רובם גרים. בנתניה ובירושלים ישנן אנדרטאות ופסלים לזכר אותם הלוחמים היהודיים בצבא האדום. פוטין, כשביקר לאחרונה בארץ, היה בטקס מיוחד בהשתתפותו באנדרטה בירושלים.

מצערת העובדה שכל אותם הלוחמים היהודיים שעלו ארצה עם העיטורים והמדליות, נשכחו בתודעה הישראלית ולא זכו להכרה שהיו ראויים לה. 

זו הזדמנות להביא נתונים ופרטים על 501 אלף לוחמים יהודים בצבא האדום, בניצחון על גרמניה. מתוכם 167 אלף קצינים. 334 אלף חיילים, סמלים, טייסים ומלחים. 198 אלף מתוכם נהרגו, ניפצעו או נישבו בידי הגרמנים. כ-80 אלף מאלה שנישבו, נרצחו בידי הגרמנים. כ-20 אלף נשים יהודיות לחמו במסגרת הצבא האדום.

בצבא האדום היו 305 יהודים בדרגות גנרלים ואדמירלים – בחילות היבשה, ההנדסה, התותחנים, השריון. רובם של החייליים היהודים שירתו ביחידות קרביות כקצינים בכירים, שבעה מתוכם היו גנרלים. 157 לוחמים יהודיים זכו לעיטור "גיבור ברית המועצות", 45 לאחר מותם. מהנדסים ומומחים יהודיים מילאו תפקידים בכירים בתעשייה הצבאית שיצרה טנקים, תחמושת ותותחים שהיו גורם חשוב בניצחון במלחמה. יהודים היו מנהלי מפעלים בתעשייה הצבאית. מפקד בסיס הדרכה בשיריון היה יהודי, ונוספים רבים.

15 יהודים פיקדו בצוללות. 11 טייסים יהודיים ביצעו מעשי גבורה. מפקד גדוד הרגלים שהסתער ראשון על הרייכסטג, הפרלמנט הגרמני, בברלין – היה יהודי בשם נחום פיסחובסקי. לוחם יהודי בשם יפים דיסקין, שחיסל בגופו 7 טנקים גרמנים בקרב בברלין, זכה להערכה מיוחדת בזיכרונותיו של מרשל  גיאורגי ז'וקוב. 180אלף מהנדסים ומדענים יהודיים זכו בתוארי כבוד על תרומתם למאמץ המלחמתי. 50 מהם היו גנרלים.

 היהודי יורי לוויטן היה המפורסם ביותר בקרב החיילים ובכל ברית המועצות וגם בעולם. יורי לוויטן היה קריין רדיו מוסקבה במלחמת העולם. הוא הפך לאיש שהפיח מוראל בקרב הלוחמים בחזית והאזרחים בעורף. בימי המצור הארוך של הגרמנים על סטלינגרד והקרבות האכזריים שהתחוללו, שידוריו של יורי לוויטן היה להם ערך רב בתחזוקה המוראלית של מגיני העיר.

הלוחמים היהודים בצבא האדום היו פטריוטים למולדת הרוסית, אבל גם למען הזהות עם העם היהודי. החייל היהודי בצבא האדום הרגיש זהות עם הגורל היהודי שנחשף אליו במיוחד לאחר שהגיע למחנות המוות. 27 מיליון חיילים ואזרחים רוסיים נהרגו במלחמה. קרוב לשני מיליון יהודים ניספו ברחבי ברית המועצות. 

ראוי להזכיר בהזדמנות זו ש-556 אלף חיילים יהודיים שירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. 62 אלף יהודים שירתו בצבא הבריטי. 35 אלף יהודים מהיישוב העברי בארץ-ישראל התנדבו ושירתו במסגרות של הצבא הבריטי, כולל הבריגדה היהודית, שמילאה תפקיד חשוב בתום המלחמה, באיתור ובהצלה של אלה ששרדו את השואה ובהבאתם לארץ.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

שושנה ויג

שלושה שירים

המורָה מבית הסוהר

1.

הַצִּפֳּרִים בַּחַלּוֹנִי

קוֹדְחוֹת בְּמֹחִי

מִזְמוֹר לְשַׁבָּת

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מִלִּים לְהַתְחָלָה

אֵיךְ אוֹמְרִים שָׁלוֹם לַתַּלְמִידִים

אֵיךְ פּוֹתְחִים מַחְבֶּרֶת

אֵיךְ מְחַדְּדִים עִפָּרוֹן

אֵיךְ מַחֲזִירִים בָּרָק לָעֵינַיִם

לְאֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים כָּל חַיֵּיהֶם בְּבִדּוּד

הַיּוֹשְׁבִים בְּמַאֲסָר בְּכָתֹם

2.

 אֵין זֶה סוֹד

אֲנִי הַמּוֹרָה מִבֵּית הַסֹּהַר

אַל תִּשָּׁאֲלוּ אוֹתִי מֵאֵיזֶה כֶּלֶא אֲנִי

לֹא אֲגַלֶּה לָכֶם

אֵין לָכֶם מָה לְחַפֵּשׂ אוֹתִי

אָסוּר לִי לוֹמַר

אֲנִי צְרִיכָה אִשּׁוּר כְּנִיסָה

אֲנִי צְרִיכָה מַסֵּכָה

אֲנִי צְרִיכָה כְּפָפוֹת

בְּאֵיזֶה צֶבַע יִהְיוּ הַחַיִּים הַכְּתֻמִּים שֶׁלִּי

אֲנִי מַפְקִידָה אֶת הַסְּלוֹלָרִי

אֲנִי מַפְקִידָה אֶת תְּעוּדַת הַזֶּהוּת

אֲנִי מְלַמֶּדֶת בִּפְקֻדָּה

3.

כְּשֶׁנִּסְגְּרוּ חוֹמוֹת הַכֶּלֶא

נִשְׁאַרְתִּי בְּבֵית הַבִּדּוּד

לֹא יְכוֹלָה לְגַלּוֹת לָכֶם הֵיכָן אֲנִי גָּרָה

צָבַעְתִּי אֶת כָּל הַקִּירוֹת בַּצֶּבַע קְרֵם

אֶת הַסְּפָרִים סִדַּרְתִּי בַּמָּקוֹם

עוֹד מְעַט אֲנִי חוֹזֶרֶת לַשִּׁגְרָה

פְלוֹרָה שׁוֹלַחַת לָנוּ הוֹרָאוֹת

מִי נִכְנָס לַכֶּלֶא רִאשׁוֹן.

* * *

יעקב ברדוגו

הדיון בעתירות נגד הרכב הממשלה חשף את שיכרון הכוח של שופטי העליון

ציטוט מתוך "ישראל היום", 7.5.2020

בג"ץ מבקש לשחות בבריכה הפוליטית ולהשפיע על הרכב הממשלה והעומד בראשה. תוצאת פסק הדין מוכיחה שהשופטים היו חייבים לדחות את כל שרשרת העתירות. ומה מסביר את מה שקרה מאחורי הקלעים בלשכתו של השופט מזוז?

השבוע [שעבר] חזינו בשיכרון הכוח ובחוליים שאחזו בשופטי העליון ובהתנגשות בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. זה קרה לא רק באולם המרכזי, בבית הדין הגבוה לצדק, לעיני המצלמות והציבור, אלא גם בלשכת השופט מני מזוז.

בג"ץ מבקש לשחות בבריכה הפוליטית ולהשפיע על הרכב הממשלה והעומד בראשה. השופטים מתבססים על נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, שבאחד מספריו הרבים כתב "מלוא כל הארץ משפט." לדבריו, כל בעייה היא "שפיטה". זוהי, לשיטתו, "שפיטות נורמטיבית" – אין גבול לפריסתו של המשפט. קשה היה שלא להבחין בהרמת הקול של הנשיאה חיות כלפי עורך דינו של ראש הממשלה, כשטען נגד מילות הנשיא ברק.

העובדה שכל 11 שופטי בג"ץ דחו את העתירות, אין בה כדי להפחית מהחומרה הרבה שבכניסה ברגל גסה לתחומי הרשויות האחרות. מיטוט הפרדת הרשויות נעשה בהנפת החרב המתהפכת מעל ראשן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

בג"ץ ממשיך לפתוח את שעריו בפני העותרים הסדרתיים ולהזמינם על מנת לשמור על כוחו בתחומים הנוגעים לשופטים עצמם: השליטה במינויים באמצעות המשפט המנהלי, שאותו כתבו לאורך השנים, והשליטה על הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ההצגה שהיתה פתוחה לציבור הרחב בתחילת השבוע רק החלה. פרקי ההמשך יוצגו בעתיד הקרוב ממש.

תוצאת פסק הדין מוכיחה ששופטי העליון היו חייבים לדחות על הסף את כל שרשרת העתירות מלכתחילה, ולא לנפח בלון במשך שנה ארוכה לצורך ניגוח נתניהו במערכות הבחירות.

באותם ימים ממש ישב השופט מני מזוז בלשכתו מאחורי הקלעים וכתב את החלטתו, הדוחה את בקשת שר המשפטים לפסילתו בעתירה נגד המשך מינויו של דן אלדד כמ"מ פרקליט המדינה. מזוז התבקש לפסול עצמו, בין השאר, לנוכח ניגוד עניינים חמור שבו היה מצוי, שכן כיהן בעבר כיועץ משפטי לממשלה וגילה את דעתו השלילית לגבי המשיב בעתירה, שר המשפטים.

בהחלטת הדחייה הסתמך מזוז על הנוהג הפסול, שבמסגרתו כיהנו כשופטים לאורך השנים לא מעט יועמ"שים לשעבר, ומעולם לא נקבע כי הם פסולים בשל כך מלדון בעניינים הנוגעים למשרד המשפטים, לפרקליטות או ליועמ"ש. הליכים מסוג זה נדונים בפניהם דרך שגרה.

לקרוא ולא להאמין

מזוז מסתמך על פרקטיקה שהשופטים החילו על עצמם ועל כן, לדעתו, אין שום קושי. יש פרקטיקות פסולות רבות שנהגו בעבר בקרב הרשות השופטת ובכירי מערכת אכיפת החוק. די בהזכרת מינויה של אלישבע ברק, אשתו של הנשיא ברק, כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. כך גם כהונתה של מרים רובינשטיין כמנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה בד בבד עם כהונת בעלה, אליקים רובינשטיין, כיועץ המשפטי לממשלה.

רובינשטיין שימש השבוע מתווך בין מנדלבליט לבין מ"מ פרקליט המדינה אלדד באמצע הליך חקירה הנוגע ליועץ. כל מה שאסור – מותר לשופטים ולבכירי מערכת אכיפת החוק. כי הם יכולים. אין מעליהם דבר.

זו הסיבה שמזוז היה יכול לכתוב בהחלטתו שדבריו בכנס חיפה לא התייחסו אל שר המשפטים באופן ספציפי, הגם שהסבריו אינם משקפים את המציאות העובדתית ורחוקים מתיאור אותנטי של האמת. מזוז הרשה לעצמו לנהוג כך בהחלטה שיפוטית, מכיוון שהוא עצמו מבין שכיועמ"ש לשעבר, הפוסל בפועל בפעם השנייה את החלטת שר המשפטים למנות מ"מ פרקליט המדינה – בלי לבקש תגובה, בלי לנמק, בזמן קצר ביותר, על מנת לסכל את המינויים – אין לו ברירה אלא להרחיק עצמו מהאמת.

מזוז עושה את מה שעושים ראשי מערכת אכיפת החוק. כפי שביטא זאת משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר – אנחנו לא עוסקים במדע מדויק. לדור חושף את דרכם של בג"ץ והפרקליטות להגיע לתוצאה שתתאים למצפונם ולא למצפונו של הציבור הבוחר את נבחריו. בדרך להשגת התוצאה הרצויה, האמת אינה מהווה מכשול בפני מזוז והיועמ"ש.

יעקב ברדוגו

* * *

איליה בר-זאב

(בידוד בימי קורונה)

אזעקת שווא?

בַּחֲדַר הָאוֹרְחִים תִּקְרַת עֵץ אֲלַכְסוֹנִית,

בַּקִּיר הֶחָשׂוּף,

אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה שֶׁל קַאפְקָא בִּכְתָמִים שְׁחֹרִים.

מִמּוּל,

הֶדְפֵּס נַעַר יוֹשֵׁב*,

כַּפּוֹת יָדָיו רַכּוֹת, נָחוֹת זוֹ עַל זוֹ –

מוֹדֶלְיָאנִי.

עַל הַשֻּׁלְחָן סִפְרֵי שִׁירָה- –לְעַיֵּן, לְדַפְדֵּף.

עֲרִירוּת –

סֵפֶל הַקָּפֶה, סוֹף הַחֹרֶף.

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן, שׁוּרַת בְּרוֹשִׁים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת,

עוֹרְבִים סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם

עַל גּוֹזָל שֶׁנִשְׁמַט

"וְעוֹד יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" **

אָבִיב רָווּי גְּשָׁמִים וְָצַעַר.

גַּלֵּי הַיָּם הַתִּיכוֹן מִתְנַגְּחִים

בְּחוֹלוֹת אַשְׁדּוֹד.

מְעַל בֵּיתִי רַעֲשֵׁי נְחִיתוֹת מֻכָּרוֹת

שֶׁל מְטוֹסֵי קְרַב.

אֵין מֶרְחָב מוּגָן.

 RAGAZZO CON GIACC*

** בראשית א' כ'

איליה בר-זאב

* * *

בן בן-ארי

מִי אַתָּה קוֹרוֹנָה?

מִי אַתָּה קוֹרוֹנָה?

הֵן שֵׁם שֶׁל נְקֵבָה

לְךָ

אַךְ נֶפֶשׁ אֲרוּרָה

שֶׁל מַשְׁחִית,

הוּטְעָנְתָּ;

"נֶפֶשׁ" אָמַרְתִּי,

לְתָכְנָה שְׂטָנִית

כִּוַּנְתִּי.

סוֹלְלוֹת חֻרְבָּן

בְּמַבְעֲרֶיךָ,

הֶרֶס וּכְלָיָה.

מְשִׂימָתְךָ אַחַת:

הַשְׁמֵד לְלֹא רַחֵם,

לֵית טֹהַר נֶשֶׁק

לֵית שֶׁמֶץ שֶׁל חֶמְלָה

גִּיל שְׁלִישִׁי בְּ"עֲדִיפוּת"

מְשִׂימָתִית

תּוֹשָׁבָיו – רָאוּ דַּיָּם!

מִי אַתָּה קוֹרוֹנָה?

מַהוּתְךָ וְחֻלְשׁוֹתֶיךָ

מְשַׁנְּנִים אָנוּ

יוֹם וָלֵיל,

בְּיוֹמָנֵנוּ, קִצְּךָ

הֵן כְּבָר הֵחֵל.

גַּם כִּי תִּשְׁקֹט

וְגַל נוֹסָף שֶׁלְּךָ

יוֹפַע,

יוֹם דִּינְךָ כְּבָר

בַּר מִשּׁוּשׁ הוּא

וְסוֹפָהּ שֶׁל הַתְּקוּפָה.

בן בן-ארי

ניו יורק 

* * *

יוסף אורן

האדם כבובת תיאטרון

(מאמר ראשון בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית)

הרומאן הזה, "על מצבו של האדם"*, שהינו השני של פנחס שדה, אחרי "החיים כמשל" שהופיע בהוצאה האלמונית "ששת" ב-1958, כנראה יבסס יותר את מעמדו בסיפורת הצעירה, על אף פגמיו הרבים.

בשני הרומאנים עוסק פנחס שדה בנושא אחד: מצבו של האדם בעולם. ובשניהם הוא טוען, בניגוד לסוציולוגים, שתנאי חייו של האדם במציאות הגשמית, זו הפועלת על-פי חוקים כלכליים פוליטיים וחברתיים, "אינם כל צדדיו של המצב, ואולי אפילו לא העיקריים, כי יש גם דברים המתרחשים בחשאי, בחשכה שבין אדם לבין עצמו" (עמ' 64). העדיפות שהוא נותן לאירועי הנפש על ההתרחשויות שחווה האדם בממשות הגשמית, משתמעת היטב גם מהניסוח המסורבל שלו בציטוט הבא: "אין לחשוב כי הרעב של הנפש קל מן הרעב הגופני, ואין להשתומם על כי מסוגל הוא [הרעב של הנפש] לחולל פלאים לא יותר קטנים" (עמ' 48). קביעה זו, בשלב די-מוקדם של עלילת הספר, מבטיחה שהיא תהיה משופעת בדוגמאות המתייחסות פחות אל הגילויים החיצוניים בחייו של האדם, ויותר אל גילויי עולמו הפנימי.

לצורך זה בחר המחבר להפעיל בעלילת הספר גיבור-מספר (להלן: "המספר"), המגדיר את עצמו, על-פי עיסוקו, באופן הבא:  "פקיד אני על-פי מעמדי, ולפי השכלתי ומהות עבודתי הנני אגרונום" (עמ' 64). עד מהרה מתברר, שאינו רק אדם בעל השכלה מדעית חקלאית, שבזכות הכשרתו מסוגל להבין את תופעות הטבע, אלא קיימת בו גם סקרנות רבה כלפי ההתנהגויות של בני-אדם בסביבתו, ובעיקר מאלה שנחשף אליהן באירועים רגילים ושכיחים  המתרחשים בחברה מאז ומתמיד. כגון: בחור המצפה שלושה ערבים רצופים לנערה שאיננה מופיעה לפגישה, או פקיד מזדקן שמנסה אחרי פיטוריו לזכות בפיצויים המגיעים לו ממקום העבודה. לדעתו, משקפים מקרים רגילים כאלה בנאמנות את מצבו של האדם בהוויה, במציאות שיש בה "מן המצוקה והבדיחה, היופי והשיעמום, האימה ורְעוּת-הרוח גם יחד. - - - הצגה אחת לא-ארוכה של איזה תיאטרון בובות" (עמ' 65).

באמצעות "המספר" הזה מבסס שדה בשתי דרכים את השקפתו, שאת מצבו של האדם אין לשפוט על-פי האירועים החיצוניים שהוא נחשף אליהם בחייו ביחד עם אחרים, אלא על-פי המתרחש לו כיחיד בסתר נפשו:

א) הדרך המניפולטיבית יותר היא זו, שבה הוא מצמיד זה לזה שני מצבים שכיחים אך מנוגדים בחיים, אחד קומי ואחד טראגי, כדי להפיק מזימונן יחד מסקנה המבססת את השקפתו על מצבו הקיומי של האדם בעולם הגשמי כמצב של אביזר-משחק בתיאטרון בובות.

מסקנה כזו משתמעת מהדוגמא הבאה, שבה מפגיש שדה את טענתו של הפקיד המזדקן: "משאָלותיי מן החיים, מהן? פת לחם" – עם כותרת זועקת של העיתון: "תיאוריה חדשה של היקום, קיים עולם אחר." הסתירה בין שני הנושאים היא מהותית. אף שהפקיד הצנוע קובל על מצוקה אמיתית, תגבר על קובלנתו זו ההכרזה הסנסציונית והכוזבת בעיתון רק משום שהופרחה מפי חוקר יהיר וזחוח-דעת מאחת האוניברסיטאות. הצמדתן של שתי הסיטואציות זו לזו מבליטה עד כמה מסולף הוא שיפוטה של החברה, זו אשר נכשלת בתדירות להבחין בהבדל שבין האמת לבין השקר ובהבדל שבין הנשגב לבין המגוחך.

ב) שונה ממנה היא הדרך האחרת, שבה יוצר פנחס שדה בטקסט שלו אנלוגיות, שלעצמן הן מעניינות למדי – בין ההתנהגויות של היצור האנושי לבין ההתנהגויות של יצורים נחותים יותר ממנו. בעזרת אנלוגיה כזו מסביר "המספר", בפרק ארוך למדי (עמ' 95-80), את הקטטה שהתקיימה במשרד בין האחים עזריאל בן-דויד ויונה בן-דויד, שעובדים באותו משרד אך מעמדם בו שונה, הראשון ותיק יותר במשרד מן השני, באופן הבא: "הנה יודעים אנו כי בין הדגים או הכלבים, ולענייננו נבחר למשל בתרנגולות, קיים סולם-מעלות שבו מציקים הבינוניים לירודים מהם. - - - מכאן שמוכרחים לומר כי ההשוואה בין חיי-הטבע, שאותם נוהגים לראות כמופת של מלחמת-קיום אכזרית, לבין חיי-אדם, מוליכה למסקנות עגומות ביחס לאחרונים" (עמ' 95).

קביעה זו, הנתמכת הן מתורת דרווין והן ממשנתו של ניטשה, שפנחס שדה מנסח אותה כאן בפסקנות כזו, סותרת את האזהרה, שהוא משמיע כעבור כ-50 עמודים נוספים, מפני הסקת מסקנות חפוזות "מן העולם האנושי על עולם הטבע, או מן השני על הראשון. כך, על כל פנים, מבחינתו של עובד מדעי צנוע, ככותב הרשימות הללו [דהיינו: "המספר", שכזכור, הינו אגרונום במשרד ציבורי כלשהו]. ואילו על בחינתם של הוגי-הדעות המתעלים מעל לפרטים המצומצמים ומשקיפים על היקום כעל איזו אחדות מהותית, לא לי לחוות דעה" (עמ' 152).

בשתי הדרכים הללו משדרֵג שדה את מאורעות חייהם הפשוטים, או מוטב לומר: הבנאליים, של גיבורי הסיפור, כדי לבסס את דעתו שהחיים הממשיים של האדם בעולם הם "הצגה אחת לא ארוכה של איזה תיאטרון בובות" (עמ' 65), הצגה שבה האדם הוא רק אביזר-משחק שכללי המחזה מכתיבים לו את פעולותיו. או בניסוח שהשמיע שדה כבר בספרו הראשון, "החיים כמשל" (שהופיע ב-1958, כשבע שנים לפני שפניתי ב-1965 לעסוק בביקורת הסיפורת של סופרי דורי): קיומו  של האדם, שהינו בר-חלוף, הם המשל, ואלוהים הנצחי הוא הנמשל: הפֵרוש האמיתי לאופן התארחותו הזמנית של האדם בעולם הזה.

בתוקף היותו אביזר-משחק בתיאטרון בובות, נלחם האדם, במהלך חייו בעולם הגשמי, קרבות הישרדות על עצם קיומו באלפי דרכים מפתיעות. בכך הוא דומה לכל היצורים האחרים שבעולם, אלא שחייו קשים פי כמה בגלל המותר שבו: יכולותיו הנפשיות, לחשוב לחלום ולהזות בהקיץ, לא רק מגבירות את מפלותיו, אלא גם מגדילות את כאביו, כפי שמעיד אבשלום רייכלין, גיבור-מישנה נוסף בעלילת הרומאן הזה: "אני ידעתי בעת שחלמתי כי חולם אני, וכי כל זה התרחש בחלום, ולא היה בזה כדי להמעיט את הכאב, ואני זוכר כי ברגע חלומי חשבתי שבבוקר, כשאקיץ מחלומי, אראה כי כל שערותי הלבינו" (עמ' 180). ולדעת יונה בן-דויד בסיום הספר, יתרונו של האדם כיצור חושב מרגיש וחולם רק מדרדר אותו למצב "יותר רע משחשבתי."

 הרחבתי את הדיבור על דמותו של "המספר", על מסקנותיו העיוניות ועל חלקו בעיצוב המבנה הרעוע של עלילת הרומאן, משום שבשלב מסויים בספר מתגלה, כי מה שנראה תחילה כהרהורי-סטייה קלים של מספר חסר-ניסיון (עובדה שהוסיפה בתחילה לקסמו כמספר), מתגלה בחלקו השני של הרומאן כפעילות בשירות התכלית הרעיונית של מחברו, פנחס שדה, שביקש להדגים באמצעות הדמויות הרבות שדחס בעלילת הרומאן את השקפתו על מהות מצבו של האדם בעולם הזה, עולמם של קוראיו. החשד הזה מתחזק ככל שפרשיות שונות מחיי דמויות-המישנה אינן זוכות להתפתח בהמשך הרומאן, אחרי  שסיימו את התפקיד שהוטל עליהן, להדגים במשהו את מצבו של האדם כאדם בודד המעביר את שנותיו עד מותו על אדמה שותקת.

פגם זה מתבלט ביותר בחלקו השלישי (עמ' 203-162) של הרומאן – שהדיאלוג העיוני הממושך שמתקיים בו בין "המספר" ובין אבשלום ממש קוטע את רציפות סיפור-המעשה. שיחתם זו על השפעת מאבקם של אלוהים והשטן זה בזה על מצבו של האדם, זרוע ציטוטים מדברי יוצרים נודעים מן העבר (נביאים, פילוסופים וסופרים). הדיון הרעיוני בין השניים הוא לא רק יומרני, אחרי "הקומדיה האלוהית" של אליגְיֶרי דנטה, שכבר דן בתופת ובעֵדן בשלהי תקופת ימי-הביניים באיטליה, אלא הוא גם מייגע, הן משום שאינו מספק מסקנה ברורה על מצבו של האדם וגם משום שהוא מונע מהקורא את ההתרחשויות, ש"המספר" הבטיח לגלותן לו בהמשך הסיפור על יונה בן-דויד, שהוא הדמות המרכזית בעלילת הרומאן.

אף שיונה בן-דויד השתלב תחילה באקראי בעלילה, כמי שגילה לאביגיל את מקום מגוריו של אחיה אבשלום, דווקא הוא, ולא אביגיל, מפותח אחר-כך כדמות "עגולה" וחשובה יותר ממנה בסיפורו של "המספר". ואכן, מאורעותיו של יונה, לבטיו הרהוריו וחלומותיו, יכלו באמת לפרנס רומאן המתרכז רק בו. אילו בחר באפשרות הזו, לא היה פנחס שדה מסתבך בסתירה שבין הבטחתו בתחילת העלילה, ש"המספר" שלו יתפקד בה כמספר-עֵד, היודע לספר רק מה שראה בעצמו או שמע ממש באוזניו, לבין הפרתה התכופה של הבטחה זו בהמשך, כאשר סיפר על התרחשויות המוצפנות בעמקי נפשם של דמויות-המשנה – ידיעה האפשרית רק למספר יודע-כל. 

מאחר שפנחס שדה כינס ברומאן הזה הרבה דמויות-משנה וגם סיפר עליהן אנקדוטות המושכות את הלב, קשה להשתחרר בסיום הקריאה מן התחושה, שעקב רצונו לבסס בעזרתן תופעה כוללת על החיים, הירשה לעצמו בזבזנות יתירה בחומר הסיפורי. בזבזנות זו הופכת למגרעת עוד גדולה יותר כאשר הקורא מזהה, שחלק מהשפע הסיפורי הזה (חלומות, נופים, אירועים ומחשבות) כבר סיפר שדה באופן מגובש יותר בספרו הראשון, "החיים כמשל". ולכן, אחרי שהתברר לקורא, שדווקא בספרו זה, השני שלו, טרם השלים פנחס שדה את סיפור-המעשה, כפי שדאג לעשות בספרו הראשון, "החיים כמשל", ספק אם יסתפק בהערה שהוסיף שדה בסוף הכרך, שלא ברור אם היא התנצלות על כישלון שהוא מודע לו, או הבטחה לכתיבת ספר נוסף שימשיך את הנוכחי: "כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים."

לסיכום: כישלונו של הרומאן החדש הוא בעיני בזה, שבמקום לממש את יכולות הסיפֵר הטבעיות שלו, כפי שעשה ב"החיים כמשל", בחר פנחס שדה, לעשות לעצמו שֵׁם בספרו השני כהוגה-דעות בנושא מצבו של האדם, כפי שמעיד השם היומרני שבחר לו.

- - - - -

* "על מצבו של האדם", הוצ' עם עובד / ספריה לעם 1967, 243 עמ'.

הערת הבהרה:

המאמר הזה נדפס לראשונה במוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות" ב-4/8/1967 שעורכו היה אז זיסי סתוי. ואחריו הוזמנתי לראיין את פנחס שדה בתוכנית לספרות ששודרה אז ב"קול ישראל" בגל א'.

לפני מועד ההקלטה הציע לי פנחס שדה לקיים פגישת-היכרות שתתקיים בדירתו. דירתו היתה אז דירה בקומה העליונה של בית ללא-מעלית בשוליה המערביים של ר"ג. אני זוכר שמחלון חדר-האורחים הזעיר בדירתו אפשר היה לצפות על חלקיה המזרחיים של ת"א.

במהלך הפגישה, שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, ישב שדה בכורסה מרופדת, שמיקומה ליד החלון העיד כי שימשה אותו לקריאה, ואני ישבתי מולו על כיסא מעץ שאותו הועיד לאורחיו. אף שכיוון את רוב דבריו להסברת ההשקפה שלו על מצבו של האדם בעולם, שהיתה כבר ידועה לי מקריאת שני ספרי הפרוזה הראשונים שלו, "החיים כמשל" ו"על מצבו של האדם", התרכזתי יותר בהקשבה לקולו המיוחד. הוא השמיע את דבריו בלחש ובקצב איטי. כעבור שנים אחדות מצאתי תיאור מדוייק של דיבורו בראשון ממכתביה של חבצלת אליו, מאלה שנדפסו בספר מעורר-המחלוקת על מהימנותם, "התמסרות": "דיברת לאט בקול תם וכמו מים שקטים. - - - וכמעט בכיתי כי זה היה כמו מים טהורים כחוּלים וצלולים."

השפעת קולו של פנחס שדה עליי היתה פחות לירית. בסיום פגישת ההיכרות, אחרי כשעה, שבה בעיקר הקשבתי לדבריו, היתה ברורה לי לחלוטין מטרת זימוני לפגישה איתו לפני קיום הראיון. ובעתיד אכן השתדלתי להימנע מתיאום מקדים של נושאי-השיחה עם הסופרים הרבים שהוטל עליי לשוחח איתם על ספריהם בפני הקהל במסגרת הסדרה על סיפורת מקור שקיימתי במשך כעשרים שנה ב"בית אריאלה" בתל-אביב.

אינני יודע אם במאגרי רשות-השידור שמור עדיין סליל-ההקלטה של הריאיון הזה, שבסיומו ביקש פנחס שדה שאסיע אותו במכוניתי מהאולפנים של קול ישראל בשולי הקריה אל חוף-הים של ת"א. ושם, לפני שיצא מהמכונית, אמר לי משפט-פרידה תמוה בנסיבות הללו: "אתה תהיה מבקר-ספרות עוד הרבה שנים."

בהווה אולי ניתן כבר להבין משפט זה של פנחס שדה כדברי נבואה שהתגשמה אחר-כך בעבודת נמלים שלי במשך כ-6 עשורים בליווי ביקורתי של כרכי הסיפורת של סופרי דורי, אך לא כך, אני זוכר, הובן לי המשפט אז. לי השתמעה ממנו תרעומת על השאלות הקשות שהצגתי לו כחצי שעה קודם לכן, בעת ההקלטה של הריאיון על ספרו, "על מצבו של האדם", שמצאתיו פגום ספרותית ובלתי-מחדֵש רעיונית בהשוואה לקודמו, "החיים כמשל".

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר:

על "על מצבו של האדם"

(1967)

פנחס שדה: "על מצבו של האדם", רומאן, "ספריה לעם", "עם עובד", תל-אביב, 1967, 243 עמ'.

ספרו האחרון של פנחס שדה עוסק בשלושה מתוך שבעה ימים בחיי אבשלום רייכלין, אחותו אביגיל ופקיד קטן בשם יונה בן-דוד, והוא חלק ראשון לרומאן אשר חלקו השני טרם נדפס [וכניראה גם טרם נכתב].

באבשלום, המעריץ את המעשה הגואל והמשחרר, ואשר כל פריצה עדיפה בעיניו על דרך קיום בינוני, יש קירבה לגיבור האוטוביוגראפי של "החיים כמשל", הרומאן הראשון של פנחס שדה. בדידותו של אבשלום נחצבה ממקור השאיפה לגדולות ולגאולת הנשמה. בדידותו של יונה (אף בה המשך ל"החיים כמשל"), וחלומות גדולתו (המכתב לבן-גוריון) הינם כקורות סבלה של תולעת, שאינה מודעת על שורש מצוקתה, ותועה בעיוורונה. יונה הוא גיבור פאתטי ונלעג (הגם שהוא מבטא יסוד של אשלייה עצמית הקיים בכולנו), בעוד אבשלום – דמות טראגית, מודע על מצבו וחותר לקראת אובדן.

 "כל הדרכים נסגרו... עכשיו צריך להפוך... להפוך הכול... כמו שאמר יעקב פראנק..." ("על מצבו של האדם", עמ' 50), אומר אבשלום, ואילו על שאיפתו לגאול את האדם ממצב בו ניראים האנשים כ"מתים", מספרת אחותו אביגיל:

 "הוא האדם היחיד שמזכיר לי – שמעורר בי את ההכרה – כי האדם בא מן האינסוף והולך אל האינסוף. ופעם, בעניין אחר, אמר לי: אילו יכולתי לשאת את כל הנשים המזדקנות, הרווקות הבודדות, לחמם ולשמח אותן, כל אחת ואחת מהן... אילו יכולתי לקנות את מרכולתם של כל הרוכלים, של הזקנות המוכרות בוטנים, של החולניים המוכרים מסרקות ופנקסים... אילו יכולתי להושיע את כולם, אבל את כולם, לבל ייוותר אף אחד שנשכח באיזו פינה נידחת, כי דווקא זה יהיה הנורא... אילו יכולתי להאיר את כל החשיכה הזאת..." (שם, עמ' 52).

ומיד אחר-כך בא משפט מדהים: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." (שם, עמ' 53).

 "לנגוע בחיים ממש" (שם, עמ' 174) – זו מישאלתו של אבשלום. לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים" – "אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיובי ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת-הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל." (שם, עמ' 183-182).

יסוד "החיים הפאוסטיים" מצוי כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק (בכך ממשיך שדה קו שהחל בו עם ספריו הראשונים "משא דומה" ו"החיים כמשל") – "אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלֵי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך 'לכבוש את העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין'..." (מתוך "החיים כמשל").

ואילו כאן: "...מי יוכל לומר איזוהי תעלת-השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לפעמים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה... איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי-צבי... כשאמר כי צריך לרדת אל תוך הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות הקדושה." ("על מצבו של האדם", עמ' 186).

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך שעלה בה מסוכנת משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי מוגבל על ידי שניהם. המספר מתווכח עימו ושואל אם גם בפשע יש משום דרך, ואבשלום עונה כי "כדי להגיע אל מחוז-חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: 'אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב' (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190); השטן גרם לאדם ולחווה לעזוב את גן-העדן ו"כאן חולל השטן, שהיה בשיא גבורתו, את מפעלו הכביר ביותר, והטביע את חותמו על מצבו של האדם עד סוף כל הדורות." (שם, שם).

האמצע הוא מישכנו של יונה בן-דוד, הקוטב המנוגד למישכן אנשים כאבשלום, אשר נשמתם מתנודדת בין שמיים וגיהינום, גאולת אדם ופשע, רחמים על סבלו וגרימת ייסורים לו, למען ייגאל. רק כך, לפי שדה, אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את האמצע הנרפש והבינוני. אבשלום מבקש לרחם ולזעזע. המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה, כל אלו הינן זיוף, הן שייכות לעולם האמצע, עולם הבינוניות והמציאות החומרנית.

הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, ואין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף. (שם, עמ' 54).

אבשלום מצוי מעבר למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי (שם). ג'ינגיס-חאן, כל אכזריות והשמדת המונים – אי אפשר להבינן במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על-אנושית. אלוהים הוא כל-יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196). אולי אלוהים "פרש ומתגורר לו באיזה חדר שכור בעיר גדולה, בשנחאי, למשל – " (שם, עמ' 198). אולי הצטמצם באדם אחד, ואולי אדם אחד הינו אלוהים, הגם שהוא עצמו [האדם] אינו מודע על כך?

תחושת נוכחות אלוהים, הידיעה שיש מי שמבין אותנו, גם אם אין אנו מבינים אותו ואת דרכיו – מרגיעות את אבשלום. הוא זוכה בחסד האמונה, אך לא בהבנה. הוא חי ב"אי-הבנה אמיתית", אותה הוא מעדיף על פני "הבנה מזוייפת" (שם, עמ' 55). המוסר הבינוני (המתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות) מיוסד על הבנות מזוייפות. לכן מתנודד אבשלום על דרך הפשע. הפשע הוא הכל-יכולת, הוא אי-היותך מוגבל על ידי הטוב והרע – האקט המפוצץ והגואל, שבו מתדמה אדם לאלוהים. אך הוא גם הקץ, כצליבת ישו, משום שאדם אינו יכול להיות אלוהים.

אבשלום ואביגיל באים מבית הרוס, הוא שנא את אביו, היא גדלה כל השנים אצל דודה, במושבה כינרת, והקשר ביניהם אבד. אחר גלגולים הגיע אבשלום לצנחנים, הפך לוחם מעולה, באחת מפעולות התגמול נגד הירדנים שחט חייל ערבי שקפץ עליו להורגו, והמיקרה גרם לו לעזוב את הצבא באמצע השירות ולהתבודד בירושלים.

פגישתם המחודשת של אבשלום ואביגיל מתארעת לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר מאת אחיה, על צמאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32).

 "פסח-הנשמה" הוא איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי. לפתח הפגישה הנכספת רובצות סכנות: "חכי עד תום סאת מותי... אחריו תשובי לראות אותי." (שם, עמ' 33).

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, ממנו מתרמז גילוי-עריות – וקשרם לפשע וליונה בן-דוד – מובלע בחלומו של אבשלום; הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל, שני חלקיה של נשמה אחת, המבקשים להתאחד, נחצבו ממקור אחד ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי. הנשמה מבקשת לחזור למקורה האלוהי. התאחדותם, כפרעונים הקדומים, מרמזת על אלוהות ופשע גם יחד. השלימות האמיתית, מצב גן-העדן – הם על-אנושיים. כאן המעשה המפוצץ של אבשלום. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (אות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) מאחר שלא היה יכול להתארע באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום); טעותו של שבתאי-צבי בכך, שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה, לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר במוקדם.

המעשה הגואל של אבשלום, אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו גם טעותו. בקבלה אנו מוצאים פיתוח רעיון מסעיר (מבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור העולם למצבו הפאראדיזי, הגן-עדני, ויבוטלו איסורי-עריות. אמנון ותמר – אבשלום ואביגיל – כאילו נמצאים כבר בגן-עדן, במצב פאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית אינה עתידה לבוא, ומשום כך הם ייכשלו.

פנחס שדה מודיע לנו בספרו, כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא, שאינו חטא לדידם. יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ומסיים כאכסהביציוניסט ברחוב, כאונן המשוגע. הוא אינו יודע כי גם אילו באה אליו הבחורה אשר לה הוא מצפה, לא היה משתנה מאום במצבו. יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שמרביתנו חיים מיום ליום. אבשלום, המתנודד בין קצוות, בין שמיים וגיהינום, מודע על מצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, אשר יבחש את עולם-האמצע (כי כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף בעיניו על פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בהווה) – אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, בגלל רצונו להתדמות לאלוהים, להפוך את האנושי לעל-אנושי (או להיפך) – וסופו להירצח או להיצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם, תוך ניסיון לחיות על מישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרֶה-גאולתי, בלתי-ניגאל – וזו טעותו. אשר נותר בסופו של דבר אינה הגאולה אלא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו.

פנחס שדה מאחד בכתיבתו חגיגיות של משורר עם דייקנותו של פרוזאיקן. ספרו כתוב בצורה מרתקת, ומבחינת המסגרת הצורנית הוא מושפע ממיטב מסורת הרומאן של המאה הי"ט, ובייחוד מדוסטוייבסקי. דומה כי בספרו האחרון הצדיק אותה תחושה שנתעוררה כלפיו עם "החיים כמשל" – שהינו כיום הסופר הרציני ביותר בקרב בני תקופתו בארץ, למרות שגורל יצירותיו להיתקל לא רק בהבנה מזוייפת אלא גם באותה "אי-הבנה אמיתית" שהיא ממהותן של השאלות שהציב לפניו ובחר להתמודד עימן, שאלות שכניראה אינן מעסיקות כיום שום סופר עברי אחר מלבדו.

*

הרשימה "'על מצבו של האדם' לפנחס שדה" נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-14 ביולי 1967. הספר הטרי הגיע אליי לפי כתובת חטיבת המילואים שלי בתקופת ההמתנה, ושדה חרד מאוד לשלומי, לדבריו – כל תקופת המלחמה, פן לא אחזור ולא אוכל לכתוב את הביקורת על ספרו.

*

לימים שאלה אותו בראיון פנינה רוזנבלום, בהתייחסה ליונה בן-דוד, שעליו מסופר ב"על מצבו של האדם" שהוא מאונן – "האם חשוב לאונן?"

פנחס ענה לה: "לאותו גיבור זה ודאי היה חשוב, ועובדה שנלחמתי שמונה חודשים עם ההוצאה לאור על זכותו לאונן, נגד דרישתם שאשמיט את הקטע. ולעצם השאלה: אוננות היא, ודאי, אחת מדרכי הביטוי המיניים ואפילו החלומיים. בנעוריי, וגם שנים לא מעטות לאחר-מכן – כן! מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך-כלל." ("לאשה", 12 במרס 1984).

פרשת מאבקו של פנחס שדה במערכת "הספריה לעם" של "עם עובד" בנושא האוננות של יונה בן-דוד, כפי שסיפר לי, היתה כך: הם התווכחו איתו על מיספר הכפתורים שיונה בן-דוד פותח בטרם מעשה, ונותר בטכסט המודפס רק כפתור אחד, מה שהיקשה על קוראים רבים להבין את המתרחש. כמו כן ביקשו ממנו שההתרחשות הזו, המתוארת בשדרות רוטשילד בתל-אביב, לפחות לא תיעשה בקטע שמול בנק הפועלים (השייך להסתדרות ושעימו עובדת ההוצאה) – והוא אכן נאלץ להעבירה לפינה אחרת בשדרה.

מתוך הספר: "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" מאת אהוד בן עזר. אסטרולוג, 2002.

בצילום: אהוד בן עזר ופנחס שדה בשנת 1969

* * *

אבי גולדברג

סנטיאגו ד'אסיזי

"אמרגניו של האל על פני הארץ עושים רבות

כדי לשווק את מרכולתם שבשמיים." א.ג.

 [אהוד שלום. קראתי את שירך "הו סנטיאגו דה קומפוסטלה" ונזכרתי בסיפור שכתבתי אודות העלייה לרגל לשם שעשיתי לפני שנים].

את הקתדרלות המפוארות שבנו, בגדי השרד שתפרו ואפילו את הגאוגרפיה הצליחו לשנות. במקום להחזיק בנצרת, בית לחם וירושלים, העתיקו לרומא. הם הבינו שהזבובים מציקים שם  פחות בקיץ מאשר ביהודה, וכוננו את מעוזם, הוותיקן, בארץ המגף.

אבל הקדושה לא ירדה על רומא בלבד. בכל מקום שאפשר להעיד עליו שאחד משליחיו של  ישו נקבר בו, או שרוח האל התגלתה בו לרועה צאן או לבתולה צחורה, הוקם מרכז מפואר ורב השראה למאמינים, כך שבמקום לעלות לרגל לכנען, יכולים נוצרים טובים לבקר ברומא או לערוך מסע רגלי ארוך אל חלקה המערבי סחוף הרוחות של ספרד, אל סנטיאגו דה קומפוסטלה.

צעדנו על שביל העפר המתפתל בנוף כפרי שירק גבעותיו משמש למרעה עדרי צאן ובקר. אי שם, בקרבה לעיירה העתיקה סראייה, במרחק של כמאה קילומטר מסנטיאגו דה קומפוסטלה, בין מאות הולכי רגל שמטענם על גבם ומטה בידם. ככל שהתארכה הדרך והחום גבר, כך גדלה הציפייה לראות את אבן הדרך הבאה, שספרות הקילומטרים שנותרו לצעידה חרוטות בה.

שם הבחנו לראשונה בגבר הנמוך, המוצק והמזיע שצעד לפנינו. ככל שספרנו את אבני הדרך שספרותיהן יורדות, ככל שהתקרבנו אל הקתדרלה הגדולה, כך משך האיש יותר ויותר את תשומת לבנו. על כתפיו היה תיק גדול ותפוח שדמה למצנח, ובידו משך מזוודת גלגלים, כאילו הוא בדרכו לעלות על מטוס. אלא שבשביל המתפתל בשדמות גליציה לא היה שדה תעופה ולא מטוס לרפואה. האיש שעדשות משקפי ראייה שצבטו את אפו היו מכוסות באדים עד כי אי-אפשר היה לראות את צבע עיניו, ושמדי פעם עצר כדי להדק את הפאה הנוכרית שעל ראשו, האיש הזה צעד בנמרצות בסנדלי פלסטיק שצבעם נסתר מפאת אבק הדרכים שדבק בהם, וכשהחמה עמדה ברום השמיים עמד אף הוא והמיר את הפאה בכובע מצחייה מהוה.

הוא טיפס לפנינו במעלה גבעה שצמרות עצים סוככו עליה, ולצידו גבר מבוגר. המבוגר היה לבוש בבגדים עירוניים לחלוטין והתנשף בזמן שטיפס על הגבעה, למרות שלא נשא כל מטען. האיש המוצק, כשמטען דמוי המצנח על גבו ומזוודת גלגלים בידו נשא בעול. הנחנו כי מדובר באדון נכבד שמשרתו מסייע לו במצווה הקדושה של עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

כשחלפנו על פניהם לא הרחק מפסגת הגבעה, יכולנו לשמוע את האיש המבוגר בחליפה מדבר אל פריץ (כך כינינו את המוצק הנמוך מרגע ששמנו עינינו עליו) בגרמנית נמרצת. אבל פריץ, שנטף זיעה במעלה הגבעה, לא נראה כמקשיב לדברים שנאמרו לו על ידי הקשיש האלגנטי שפסע בכבדות לצדו. הוא היה מרוכז במאמץ גרירת המזוודה הקטנה אל פסגת הגבעה.

כשקרני השמש כוונו על קודקודינו בקו ישר ללא שבר ענן שיחצוץ בינינו, הטלנו את עצמנו על ספסלי עץ גסים בצל עץ תות רב פארות בפתח פונדק דרכים שזומן לעולי הרגל הצמאים. חלצנו נעלינו והזמנו Cervace צוננות לאלתר, מזור מפני החום היוקד. עשרים דקות לאחר מכן, כשכבר עסקנו בלעיסת פת לחם כפרית ופרוסות נקניק מקומי, הגיעו פריץ ואדונו אף הם אל נווה הבירה וזרקו עצמם על ספסל סמוך. שמענו חילופי דברים:  המבוגר בחליפה הזמין בירה ותקרובת בגרמנית, ואילו פריץ התרומם לפתע ממרבצו ללא שטעם דבר והמשיך זעוף פנים על השביל המתפתל, מרחק שלושה ימי הליכה נוספים אל עבר הקתדרלה הגדולה.

כמה דקות לאחר מכן הגיחה מדרך עפר צדדית מונית מרצדס, תוך שהיא מעלה ענני עפר. האדון הגרמני הקשיש נכנס אליה והמונית ביצעה סיבוב פרסה והשאירה אותנו באבק גלגליה.

השביל נדמה כבלתי מסתיים, ארוך כדרך אל הגאולה המובטחת לכל נוצרי טוב, ואלפי עולי הרגל שהידקו את העפר תחת רגליהם פסעו עד השקיעה. למחרת נמשכה הדרך כשהגבעות וכפרים הקטנים שצצו פה ושם אדישים למאמץ האנושי הזורם כנחיל בשביל שלמרגלותיהם.

חורשה סתמית שעציה נטועים ללא כל סדר הֵצלה מדי פעם על הצועדים, ומעיינות מים זכים שפיכו פה ושם הירוו את הצמא. המפגשים עם פריץ הלכו ותכפו, ולו משום שמשך את תשומת לבנו בגבו הכפוף, בבגדיו שלא הוחלפו, ספוגי זיעת הדרך, ובמזוודתו שלא נטש על אף מהמורות הדרך. הוא לא בירך בברכת buena camino, המקובלת על הצליינים החולפים איש על פני רעהו, הוא לא שוחח עם איש והתמיד בצעידתו העיקשת, לא כצליין אלא כאיש שקללה רובצת עליו והוא רוצה לפרוק אותה שם, בקצה הדרך, בפני האלוהים.

מדי פעם שמע אותו מי מהעולים לרגל מקלל בגרמנית "שייסה", כך שהדעה שרווחה היתה שמר פריץ הוא ממוצא גרמני. מדי פעם, כשכלבי כפר מגודלים פצחו בריצת עוועים אחריו, תוך נביחות צורמות, היה פריץ משיב להם בנביחות שעוררו תימהון אצל הצלייניות החסודות, שלא הורגלו להתנהגות מוזרה מסוג זה.

"הוא מזכיר גיבור מסיפורי גרהאם גרין," טען פרד, האדריכל האנגלי, "אני מתערב שהוא נושא את שרידי אימו במזוודת הגלגלים."

"רעיון נדוש, אין סיכוי, לא הבנת שהוא מלווה את אביו הגרמני הזקן לכפּר על פשעי המלחמה שלו?" אמר אוסקר במבטא הדרום אמריקאי שלו, "אני מוכן להתערב שהוא בן טוב, ושהזקן שליווה אותו היה אביו שהתעייף מהצעידה והם ייפגשו שוב בקומפוסטלה," סיכם אוסקר תוך שהוא מקנח בשיירי בירה בכוס שהתחממה.

ז'ראר הצרפתי השזוף, שצילם את כל מי שחלף על פניו  כדי ליצור כדבריו, "אלבום אחווה עולמי של עולי הרגל", נשבע שמדובר באחד משרידי כנופיית באדר מיינהוף. לדבריו, הוא זיהה את קלסתרו על פי כותרת ראשית שהופיעה ב"לה פיגרו" לפני עשרים שנה.

לאחר שלגם את יתרת הפסטיס מכוסו פלט: "הוא מוביל פצצה שתונח בקתדרלה, כאקט אחרון של טרוריסטים בדימוס, ולכן בחר לצעוד ברגל להימנע משיקוף תוכן המזוודה בשדה התעופה."

"סתם מטורף שנובח על כלבים ונושא במזוודה כלי קודש שנשדדו אי אז וכדי לכפר על חטאיו הוא משיב אותם לקתדרלה," סבר מאן דהוא.

אבל מבין עולי הרגל היו גם שסברו כי מדובר בחורש רע: "האיש מביא בכליו עותקי 'מיין קמפף', כדי להפיץ את דבר השטן בעיר שקדושת השליח יעקוב שורה עליה," אמרו.

סברה זו נדחתה מכול וכול, ואף אחד לא היה מוכן להניח ולו יוּרו אחד על סיכוי שבו תינתן דריסת רגל לשטן בחלקת האלוהים.

השבוע הגיע לקיצו, ומגבעה במרחק חמישה-עשר קילומטרים עמדו הצליינים והשקיפו אל העיר הנכספת מבעד לערפילי הבוקר, טרם יגיעו אליה. כעבור שעות צעידה ספורות  נכנסנו לעיר העתיקה. הקתדרלה המפורסמת נחה לפני רחבה עצומה, ובה ישבו לנוח עולי הרגל, מבטם מורם אל המבנה, אל פיתוחיו ומגדליו ופסליו – שגוון צהבהב להם ונראו כיצירת טבע קדמון ולא כמעשה אדם. הנה כי כן, שמץ מההשראה שאותה חיפשו המתבוננים ירד עליהם. צלצולי פעמונים וההכנות למיסה הגדולה ריגשו את כולם.

גם פריץ סיים את המסלול הארוך. הוא חלף על פני יושבי בתי הקפה המקומיים, שנשבעו בלחש כי האיש המוזר הוא פרי אהבתם האסורה של הגנרל יסימו ונערת כפר אוסטרית, בליל שלג קר בבקתת הרים מוסקת, סיפור שעבר מפה לאוזן ומחמת פחד הצנזורה מעולם לא עלה על הכתב.

הדמיון כידוע אינו זקוק לכנפיים, ומהר מאוד הפך פריץ לאיש בעל מאות זהויות. הכול דשו בדמות הדהויה הגוררת מזוודת גלגלים שנכנסה לעיר. כולם ניחשו שהתעלומה תיפתר בלשכה הקטנה שמול הקתדרלה, שבה מוענקת לכל צליין תעודה המעידה על כך שמילא את חובת העלייה לרגל. כדי לזכות בתעודה על הצליין לציין את שמו ואת כתובת מגוריו. ההתגודדות ליד הלשכה לא הניבה דבר פרט לשמועות נוספות. פריץ פשוט לא ביקש לעצמו תעודה להתהדר בה ולא סר ללשכה.

רגע לפני שכספי ההימורים הושבו לבעליהם, נראה הגרמני הקשיש בחליפה נקייה ומצוחצחת, חולף על פני הסמטה. פנינו בעקבותיו וצעדנו אחריו כצאן אחר רועה. הוא פסע במהירות בין הסמטאות, אל עבר בניין עתיק ככל האחרים, ששכן ממול קפה דה מונדו, שפרסומו לא נופל מזה של הקתדרלה הגדולה. בתוך המון גדול וסקרן נכנסנו בעקבותיו. האיש נכנס בשער הבניין ואנו התיישבנו וגדשנו את הקפה שממול.

פרד, שניגש אל חזית הבניין ושב לבית הקפה, ציין כי טבלת הפליז המהודרת שליד שער הכניסה הכבד מכריזה כי זהו משרד של "אבוגדו" – עורך דין. הפעם ידענו שאנו לא נמתין לשווא, ואכן, דקות ספורות לאחר מכן הופיע מתגלגל פריץ האגדי. ביד אחת אחז במזוודת גלגלים חסרת צבע, ובידו השנייה פתח את שער הכבד של הבניין העתיק, ונכנס אף הוא למשרד עורך הדין.

המתח גאה.

לאחר שעה נפתחה שוב הדלת הכבדה, ולסמטה שגשם נדבות שטף אותה מאבק הקיץ , יצאו אחוזי זרועות פריץ והמהודר הקשיש. הם ניצבו לרגע בגשם הסוחף בחזית הבניין מול בית הקפה, ולחצו ידיים כמו לפרידה. פריץ היה נטול מזוודה לראשונה מאז הבחנו בו.

כעבור דקה נעלמו השניים – כל אחד מהם פנה לכיוון אחר. כלוט ואברהם נפרדו דרכיהם לנצח.

לאחר התייעצות קצרה החלטנו למשוך מתוך קופת ההימורים מאה יורו, ולהקדיש אותם לעלמת חן שסיימה את עבודתה במשרד האבוגדו, ויצאה ממנו עטופה במעיל גשם דק.

לאחר שלגמה קפוצ'ינו ארוך, סעדה את ליבה בפרוסה עבה מטורטה סנטיאגו וקיפלה שטר בן מאה יורו לכיסה,  מסרה לנו העלמה את המידע שעליו הונחו כספי ההימורים של עשרות צליינים סקרנים.

ובכן, האלגנטי הקשיש דובר הגרמנית היה נוטריון ידוע משטוטגרט. הר יוהנס שמידט, כך אמרה.

פריץ החל את מסע הצליינות בביתו בגרמניה וצעד כ-2200 ק"מ עד שמסר את מזוודת הגלגלים לידיו של ארנסטו מרקז, אבוגדו בעל מוניטין, איש נאמן שמשרדו שוכן בבניין עתיק בסמטה צדדית בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, מול קפה דל מונדו. זאת, במטרה שתכולתה תפוזר על אחת הגבעות השופעות, המקיפות את העיר.

זו היתה בקשתה וצוואתה האחרונה של פראו הלגה, או כמעט האחרונה.

הכול החל בשלהי מלחמת העולם השנייה.

באותה עת התגוררה העלמה הלגה עולת הימים בכפר קטן ליד שטוטגרט. היא גויסה על ידי קצין העורף האזורי ליחידה מיוחדת, ל 'וורמאכט קאצן': חתולי הוורמאכט. זה היה שם הצופן ליחידה שעסקה בגידול ובהכשרת כלבים למשימות שמירה ואיתור נעדרים. כנערות כפר אחרות גויסה הלגה למשימת הגידול והאילוף, למען ישרתו ההולכים על ארבע השעירים את המולדת האהובה.

את כל מרצה וזמנה השקיעה הלגה זהובת השיער בטיפוח כלבים שכה אהבה, מתוך אמונה שהם ישרתו את ה"ההיימאט", ויצילו את המולדת האהובה מציפורני הצבא האדום המתקרב.

על המשימה האמיתית שבה שמשו הכלבים האהובים נודע לה רק לאחר המלחמה, משמועות שהתאמתו עד מהרה.

התברר כי הכלבים שאימנה באהבה שימשו פצצות חיות. הם נרתמו בחגורות נושאות מטעני נפץ, ונשלחו להתרסק אל שרשראות הטי-34, הטנקים של האדומים שפרצו את גבולה המזרחי של המולדת.

את שיברון ליבה המירה העלמה הלגה זהובת הצמות בהקדישה את חייה לאימון כלבי נחייה, תחילה לחיילי הוורמאכט שהתעוורו בקרבות המרים, ולאחר מכן לעיוורים באשר הם.

בגיל 35 היתה פראולין הלגה אישה כפרית מבוססת כלכלית, בעלת בית ספר הידוע ביותר באירופה לאילוף כלבי נחייה, ועדיין רווקה שבטנה החלה לבצבץ...

הבן שנולד להלגה הוטבל בשם פרנסיס, על שמו של פטרון החיות מאסיזי. פרנסיס שגדל בחווה המטופחת בה זכו הכלבים לתשומת הלב ולאהבת האם זהובת השיער, החל לפתח רגשי קנאה בהולכים על ארבע הנבחנים, שזכו לאהבת אם במקומו.

בגיל שש-עשרה כבר היתה הקנאה הילדותית לשנאה יוקדת, ובאותו יום הולדת נתפס פרנסיס כשהוא מטביע שלושה גורי רועה גרמני בחבית מים.

הלגה לא סלחה, היא גזרה גלות על העלם הצעיר. הוא גורש מהחווה לעולמים. בגיל חמישים היה פרנסיס גבר נמוך קומה מוצק ודוחה, מריר ומלא עד גדותיו בשנאה – לא רק לכלבים, אלא גם לאימו יולדתו, שגירשה אותו מאותו גן עדן כפרי אל דירה עירונית קטנה, שאותה הצליח לשכור בקצבה המדולדלת ממנה חי.

אבל דווקא אז, ביום הולדתו החמישים, כשפרצופו המריר ניבט אליו ממראה בחדר האמבט העלוב, הגיע מכתב רשום לידיו – מאחד, הנוטריון יוהנס שמידט, שהזמינו למשרדו בו ביום, ושם הודיע לו שאימו פראו הלגה שבקה חיים לכל חי.

על פי צוואת אימו הלגה, היה פרנסיס היורש הבלעדי של חוותה המשגשגת ושל חסכונותיה הלא קטנים, ובלבד שימלא את רצונה האחרון ויכפר על חטאת הנעורים שלו: נגזר עליו להביא לקבורה את אפרו של כלבהּ האהוב רינגו, לעירו של הקדוש שעל שמו נקרא בנה, אל העיר אסיזי בפאתי אומבריה שבאיטליה.

הנוטריון הקשיש יוהנס שמידט, בחליפת שלושה חלקים, הקריא לפריץ-פרנסיס, שישב דרוך מולו, את הצוואה באיטיות, ובתוך כדי כך הסיר את משקפי הקרן שלו ומחה במטלית רכה את האדים שהצטברו על העדשות העבות.

"להביא את אפרו של רינגו הצרור במיכל הבדולח המהודר וארוז במזוודת גלגלים..."

וכאן נדדה מחשבתו של הנוטריון הקשיש אל הנקניקיות הדשנות ואל קצף הבירה שהוא עומד לתת ליבו להם, מיד לאחר שיסיים את הקראת הצוואה, יחד עם חבריו הישישים מתקופת הלימודים בפקולטה למשפטים בהיידלברג, "...אל עירו של הקדוש סנטיאגו דה קומפוסטלה."

כשעלה זכר האירוע על דעתו של הנוטריון הקשיש כעבור ימים, בהבלחת זיכרון מאי שם, והבין את גודל הטעות שעשה, כבר היה "פריץ" בדרכו מצפון מזרח לדרום מערב, חוצה את אירופה כשמזוודת גלגלים אחוזה בידו. מאמצי הנוטריון לאתר אותו ולהשיבו אל הדרך לאסיזי באיטליה ארכו זמן רב, וכשפרנסיס-פריץ אותר על ידו, הוא היה במרחק של 176 קילומטרים מהעיר שאליה צעד ימים רבים בקור האביב ובחום הקיץ.

ניסיונותיו של הקשיש להסביר לצועד-המתמיד כי נפלה טעות, וכי עליו לשוב על עקביו ולצעוד חזרה לאיטליה נתקלו בחומה בצורה של התנגדות ושתיקה. פריץ המשיך לצעוד כשלצידו פוסע בכבדות האיש בחליפה העירונית, כשהוא מנסה לדבר אל לבו שיש לקיים את הצוואה כלשונה.

כל ההסברים על טעות ושגגה שיצאה מפיו וכי הצוואה הורתה על פיזור האפר בעיר אסיזי ולא בקומפוסטלה – לא הועילו. פרנסיס כבר הריח את הירושה. הוא הגביר את קצב הליכתו, ובתוך ימים גמא את המרחק שנותר.

"מה זה כבר משנה הקדוש פרנסיס או הקדוש סנטיאגו [יעקוב הקדוש] הרי נשמת רינגו תנוח על משכבה בשלום בצל קדוש זה או אחר," חשב הנוטריון משטוטגרט והורה לנהג מונית המרצדס שאסף אותו מפונדק הדרכים המאובק להביא אותו למשרד עו"ד מכובד בקומפוסטלה.

ברגע שנפרד פריץ ממיכל האפר המהודר ששכן לבטח בטלטלות המסע המפרך במזוודה ונתן אותו ל"אבוגדו" הקומפוסטלי, הוא נפרד בלחיצת יד מיוהנס שמידט. גשם סוחף הסיר ממנו את שרידי הדרך, והוא יצא במונית לשדה התעופה המקומי. הוא לא הפנה מבטו אל הקתדרלה, אך כשהמונית עברה בסמוך אליה, נשבע שלא יצעד בחייו עוד צעד אחד, אלא אם יהיו חייו בסכנה.

אבי גולדברג

* * *

הוֹ סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגְבּעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסִיוֹת המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילִי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיוֹת

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הוֹ סִידְרָה

שֵׁיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

פורסם לראשונה בגיליון 575 מיום 20.9.2010

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

לאשתי חנה

אהבת חיי

א.

בעת קבלת הבקשות להתמחות היה לעיתים משתעשע ומעלה בדימיונו את הדמות שמאחורי הבקשה. לא כך דימה אותה.

היא נכנסה ללשכה העמוסה קופסאות קרטון גדולות גדושות קלסרים, והמתינה ליד הדלת. נראתה מבוגרת מהגיל שציינה בבקשה. על גופה השחום, הכבד, שמלה כהה ללא שרוולים. בזרועותיה השמנמנות טביעות עגולות, בהירות, ככל הנראה של חיסון.

"שלום אדוני, אני מלי סויסה. הזמנת אותי."

היא הביטה בו בעיניים שחורות וקטנות. חייכה. הוא הבחין שהשן הקדמית העליונה שבפיה שבורה.

"בוקר טוב מלי, שבי בבקשה."

היא התיישבה ליד השולחן האנכי, הארוך, שהיה מיועד לדיונים המתקיימים בלשכה, והניחה עליו את כפות ידיה  העבות. ציפורניה הכסוסות צבועות אדום. הצבע התקלף פה ושם. ריח חזק, לא מזוהה, היכה בנחיריו.

"מצטערת על האיחור. האוטובוס המגיע למושב איחר היום."

"לא נורא מלי. היה לי מה לעשות." הוא היה משוכנע שהיא נפגשת עם שופט לראשונה בחייה, וכי סביר להניח שהיא נרגשת. לכן החליט לנקוב  במהלך השיחה בשמה הפרטי לעיתים קרובות. סבר שיש בכך כדי  להסיר מחיצות וגם להרגיע אותה.

"מלי, קיבלתי את החומר ששלחת לי. התרשמתי מהציונים שלך. ראיתי שלמדת פילוסופיה, בנוסף למשפטים. מה הקשר?"

"אפשר למצוא קשר, אדוני. למדתי פילוסופיה בשביל הנשמה ומשפטים כדי לעבוד במקצוע."

התשובה הפתיעה אותו. מהירות התגובה והתוכן.

"לא התייחסת בבקשה לשירות בצה"ל." אמר. הוא לא היה מוכן לקבל  להתמחות סטודנטים שלא שירתו בצבא, או למצער שלא מילאו את חובתם במסגרת שירות לאומי.

"מצטערת אדוני. כנראה לא שמתי לב. הייתי מורה חיילת בפרוייקט של נערי רפול. אדוני ודאי שמע על הפרוייקט."

"כן מלי. שמעתי. מדוע את רוצה להתמחות דווקא בבית המשפט?"

"כי זו פסגת המשפט אדוני. כך חשבתי."

בסיום השיחה אמר, כי ישקול את פנייתה. הוא יִחס משקל רב לציונים. ניסיונו לימד אותו, כי סטודנט טוב  לא יהיה מתמחה גרוע. ואולם, חיצוניותה והופעתה המוזנחת עמדו לנגד עיניו. כבוד השופט בן חורין היה מעריץ נלהב של אסתטיקה. כיעור, הזנחה, רשלנות באשר הם, הרתיעו אותו. ללשכתו המסודרת והמטופחת יצא שם בבית המשפט.

מלי קמה ממקומה, הודתה לו והלכה בכבדות אל הדלת. הוא ידע שסטודנטים למשפטים, המעוניינים בהתמחות, פונים, בד בבד, לשופטים נוספים. מנסים את מזלם. לרגע קט חשב להשיב לה תשובה חיובית, על אתר. למנוע אפשרות שתתמחה, לבסוף, אצל שופט אחר. הוא חש שההחלטה נפלה. היתה זו תחושה מוכרת. לעיתים נעימה. כמו נגיעה קלה בבטן. מדי יום היה עליו לקבל אין ספור החלטות. בחלק מהן גזר גורלות. ההכרעה לגבי שלילת חירות, בין לזמן קצר ובין לתקופה ארוכה, היתה מהקשות שבהחלטות. הוא העריך כי קרוב לוודאי יעסיק אותה כמתמחה בשנה הבאה. באותה עת עדיין לא צפה, כי בכך הוא קורא תיגר על גורלו. הוא הסתפק במילות תודה  ובאיחולי הצלחה. הדלת נסגרה אחריה.

ב.

ציפי הקלדנית נכנסה ללשכה, כתמיד, רוח סערה.

"אדוני, אני מכירה את הבחורה שיצאה מכאן."

הוא התקשה להסתיר חיוך: "אני לא מבין, ציפי, איך את מסוגלת להקליד באולם, וגם לראות מי נכנס אליי ללשכה?"

ציפי לא היתה מהנעלבים או השתקנים. "קודם היא נכנסה לאולם ושאלה על אדוני. היא טיפלה בתינוק של השכנה שלנו, שהיתה מאוד מרוצה ממנה. תמיד הגיעה בזמן. אף פעם לא חולה. אף פעם לא עושה ברז. היא סיפרה לי שהיא לומדת משפטים ומחפשת מקום להתמחות. קישרתי את זה עם אדוני. אני יודעת שאדוני מחפש מתמחה."

ציפי חזרה לאולם. מאז הבוקר אצבעותיה ריחפו על המקלדת. אתמול בערב, לקראת סיום הדיונים, הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית הדיון שנקבע למחרת בבוקר. הבקשה היתה מנומקת וסבירה. הוא נעתר לה.  בקשות אלה היו מגיעות במפתיע. הן שימחו אותו. כך היה גם הפעם. "שמחת עניים" כינה אותן. הן העניקו לו שעות נוספות ספורות, בהן היה חופשי לעשות כרצונו, שלא כמתוכנן וכקבוע מראש ביומן העמוס בלאו הכי. את השעות האלה, שנפלו עליו כמן מן השמיים, יעד לכתיבה ולניסוח החלטות ופסקי דין. אלה המתינו לו בתיקים רבים, ששמיעתם הסתיימה, ושהיו מונחים תמיד מול עיניו, בולטים, על מדף נפרד בארון שממול. הוא בחר להם את מקום איחסונם במחשבה תחילה. עת שהיה מרים את עיניו מהחומר המשפטי, המונח על שולחנו, היו הם מכריזים על קיומם. לא היתה כל אפשרות להתעלם מהם. מדי ערב, בצאתו מהלשכה, היה נושא תפילה אילמת, בה יחל כי ערמת תיקים אלה תקטן, ואולם, מעשה שטן, תפילותיו לא נענו. היה מדמה עצמו לאוגרים הזעירים,  שנמכרו בחנויות פנאי ותחביב, שהיו רצים במהירות ובהתמדה  בתוך גלגלים  צבעוניים, הנתונים בכלוב וקבועים על ציר. למעשה  היו נותרים על עומדם. הגלגל מסתחרר והאוגר, למרות שרגליו הזעירות אינן פוסקות ממרוצתן, אינו מתקדם כלל.

ג.

"איזה יופי אבא שבאת לאכול איתנו!"

נעמה נתלתה עליו וחיבקה את צווארו. ריח חביתה מילא את אפו. הוא חש, בהנאה, בלפיתת הזרועות הדקות. מאז מונה לשיפוט נאלץ לשוב לביתו בשעה מאוחרת. הילדים כבר שוכבים במיטותיהם, ישנים או מנומנמים, עייפים מלבקש כי יספר להם סיפור. בעבר, בעת שניהל משרד עורכי דין, היה מקפיד לחזור הביתה בשעה שהיו עדיין ערים ועדיין היה ניתן להשתעשע איתם. היתה זו גם שעת הסיפור. התאומים דני וגדי היו בוחרים בצוותא ספר, או דרשו שיספר על אירוע שקרה לו בילדותו. תמיד אותו אירוע. עם נעמה שיחק בבובה, המונחת דרך קבע במיטתה. נעמה לא מוכנה לשמוע סיפורים. היא היתה אנרגטית וקצרת רוח.

לפני ימים אחדים התאומים הפתיעו אותו. שעת צהריים ביום ששי. הוא ישב בחדר העבודה, מגיה ומתקן פסק דין. נשמעה דפיקה בדלת.

"מה העניין חמודים?" פנה אליהם.

"אבא, רוצה סיפור."

היה זה דני. גדי שתק.

"טוב, ומה גדי רוצה?"

גדי הביט בו בעיניו הירוקות. שניהם דמו בחיצוניותם לרות.

"גם אני, אבא."

הוא דחה את הרצון שחלף בו לבקש מהם שיבואו יותר מאוחר. פסק הדין ימתין לי, חשב. הביט בהם. אף שהיו תאומים זהים, דומים מאוד בחיצוניותם עד כדי אפשרות לטעות ביניהם, נבדלו זה מזה באופיים. דני היה מוחצן ומלא ביטחון. הוא לא ידע פחד. ראשון לטפס על הסולמות הגבוהים בגן שליד הבית. גם לא היסס לקפוץ מגג הבית אל ערימת החול, שנותרה בחצר מאז בניית התוספת. גדי היה מאופק ומופנם. הוא חשש מהעלייה בסולמות. לא העז לקפוץ לערימת החול. מה גדי חושב כאשר הוא רואה את אחיו עושה כן? שאל את עצמו.

השונות באופי התאומים תפסה מקום משמעותי בשיחותיו עם רות. הוא סבר כי היא קשורה  יותר לדני. אף שהיה מגרש בכעס מחשבה זו, היא לא פסקה להטרידו. ואולם, הוא לא העז לחלוק אותה עם רות. רק לא לפגוע בה. ההיריון עימם היה קשה  ורצוף סיבוכים רפואיים. רות התייסרה. ייסוריה התעצמו נוכח המלצת הרופא, שטיפל בה, כי תשקול לוותר על אחד מהם. הרופא טען, כי  לידת תאומים עלולה לפגוע בבריאותה, עד כדי סיכון חיים. הדברים נפלו עליהם כרעם ביום בהיר. הם היו אובדי עצות. רות החליטה לפנות להוריה ולספר להם. כשאמר לה, כי בדעתו לשתף גם את הוריו, הטיחה בו כי לא יוכלו לעזור. הוא מילא פיו מים. היה מודע לסבלה ולקוצר רוחה. סבר שהשעה אינה מתאימה לוויכוחים.

אביה הפעיל את קשריו הענפים. פנה אל אחד ממכריו, רופא מפורסם, ששלח אותה לרופא אחר, שהתמחה בבעייה. רות עברה סדרה ארוכה של בדיקות. בסיומה נקבע, כי אין מקום לחשש וכי אין לקבל את המלצת הרופא המטפל. רות החליטה לעזוב את הרופא המטפל.

בשעת צהריים, עת ישב במשרדו, טרוד בהכנת חוזה, רות התקשרה אליו. מסרה לו כי היתה אצל הרופא. הודיעה לו כי היא מפסיקה את הטיפול. הוא הופתע וכעס משום שלא נועצה בו. עד אז הקפידה שלא לקבל החלטה משמעותית בקשר להריון, מבלי לשאול לדעתו. רקותיו כאבו. כאב של זעם. לפתע הבחין שהעיפרון שאחז בידו שבור. לא שם לב מתי שבר אותו. הוא החליט להבליג ולא אמר דבר. ההחלטה נפלה והדבר נעשה. כך שינן לעצמו כמתפלל החוזר על מנטרה.

המשך יבוא

*

השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

דב מגד, יליד 1947, שירת בצה"ל בשנים 1965-1971 ושוחרר בדרגת סרן בתפקיד עוזר קצין קשר ביחידה 8200 באמ"ן. בשירותו במילואים היה מודיע נפגעים באיזור הדרום, בדרגת רב-סרן.

בשנת 1977 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1997-1980 ניהל משרד עורכי-דין בבאר-שבע, ובשנים 1997-2011 כיהן כשופט בבתי משפט השלום והמחוזי באר-שבע. מאז שנת 2011 הוא גימלאי של הנהלת בתי המשפט, ובתקופה זו כתב את ספרו "שופט בשר-ודם".

מגד נשוי, אב לחמישה ילדים וסב ל-11 נכדים.

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

נעורים

שנה חדשה באה עלי, מלאת תלאות ויסורים. רעב היה בארץ ומגפת טיפוס פרצה. שלושה מילדי ביתנו חלו בה ואני בתוכם. חדשים מספר הייתי חרש בשתי אזני כתוצאה מן המחלה. לבסוף הבראנו לחלוטין, ואך מעשה קונדס חדש הפילני למשכב: בבית הספר למדנו על האפשרות לצנוח מגבוה בפרשוט, כי אותו זמן כבר החלה ההתענינות באפשרויות התעופה המודרנית. הלכה למעשה: יצאנו, חבורה בת ארבעה ילדים לחצר אביו של טנדוש, הטוב שבחברי. שם היתה מצויה ערמת קש גבוהה מאד ולידה דיר עצים גבוה כמותה. לקחנו מכסה בד גדול, מאלה שהיו מכסים בהם את הגרנות. שנים מאתנו עלו על הערמה ושנים – על גג הדיר. כל אחד החזיק באחד מקצות היריעה. לפי פקודה מותנה מראש היה על ארבעתנו לקפוץ בבת אחת ארצה, כשידינו מחזיקות ביריעה-הפרשוט. ככה עשינו... אך אהה! אחד הנערים נרתע מלקפוץ ברגע האחרון וקלקל בזה את "חוק הנפילה בפרשוט". כולנו יצאנו בשן ועין ואנוכי – ביד שבורה.

זמן מה אחרי הרפתקה זו, אך הספיקה ידי להירפא, והנה חלתה אמי בהקשותה ללדת. עלי היה לרוץ בשליחות לעיר וספרים הסמוכה להביא רפואה בשבילה. בחזירתי ניתך גשם שוטף. זרמים ונחלי מים הציפו את פני האדמה ואני רצתי וקיפצתי מעליהם הלאה. על אם הדרך ראיתי שני עכברי שדה, רטובים ורועדים, כשהם בורחים מפני אמת המים הרודפת אחריהם להטביעם. היה בשני היצורים העלובים באלה דבר-מה מעין סמל למצבי ברגע ההוא. כבר נבא לי לבי דבר רע, ואפרוץ בבכי מר... בבואי הביתה מצאתי את אמי מתה.

עניני משפחתנו החלו להתגלגל במדרון: בעדרינו פרצה מגפה. גם כבשתי העלובה "אילה" מתה אז, ואנו הילדים מיררנו בבכי ונביאנה לקבורות מבלי להניח לאיש לפשוט את עורה. למרבית האסון – הגיעתנו ידיעה כי מישהו אחר, נכרי מאצילי השדה שאבא התנגש עמו פעם, חכר את אחוזתנו. נושלנו איפוא מכל קרקע מולדתי (אגב, לא ארכו הימים ואותו חוכר פשט את הרגל בהביאו את האחוזה הפורחת לידי חורבן גמור).

אבא מכר את משק הבית והמטלטלים, ואותי שלח לעיירה הקרובה פולוטה. בעיירה זו למדתי בבית ספר יהודי שעמד תחת השגחת הממשלה. אבא מינה עלי אפיטרופוס את ידידו רב העיירה ר' פסח זינגר. ר' פסח זינגר החזיק בביתו כחמשה "בחורים" אשר למדו אצלו יהדות, ובין אלה היה גם ר' יהושוע שטמפפר. ר' פסח היה מנהל בית הספר וכבר אז בא בקשרים, ביחד עם אבא ועוד אנשים מספר, אשר היו חברים ל"חברת יישוב ארץ-ישראל", עם הרב קלישר מטהורן. הודות להשפעת האנשים האלה נוסד באותו בית ספר אגף מיוחד ללימוד החקלאות אשר היה נתמך ע"י עשירי העיירה.

עיירה זו לא השכיחתני את סביבתי הכפרית הקודמת. היא היתה מלאה עצים וגנים וסביבתה היתה מיוערת. אחת לשנה, ביום האחד במאי, היינו יוצאים ביחד עם בתי הספר הנוצריים שבעיר לטיול משותף שבו נערכו חגיגות ומשחקי-התחרות. גם "מלחמות" לא חסרו מדי פעם בפעם: בעיר היתה מצויה תעשיה זעירה של לבד ובה עבדו שוליות רבים. שנאה גדולה היתה נודעת משוליות אלה, שהיו בריונים כהלכה, לכל מי אשר תלמיד ייקרא, כיהודי כנוצרי, וככה היו נטושות תמיד מלחמות בין התלמידים מזה – ובין השוליות מזה. אחת לשנה היתה באה ועדת בקורת ממשלתית לבית ספרנו ובוחנת את התלמידים בשפה ההונגרית. היה עלינו לעבוד ולהזיע, ועד היום אני זוכר בעל-פה חרוזים מ"קוריוֹלנוס" אשר דקלמתי אותו לפני הועדה.

במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד, מימי הבינים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים. השער היה מקומר ושני פסלים של אנשי מלחמה מטילי אימה עמדו בשתי פינותיו. הטירה היתה עזובה מיושבים ורק משרתים אחדים היו נראים בה לעתים רחוקות. גן גדול הקיף את הטירה וערוץ נחל עמוק, מרוצף אבנים, חצה אותו. דרך ערוץ זה היינו מתגנבים אל תוך הגן שהיה מוגן ע"י שבכת גדר ברזל. קסם רב קסם לנו הגן הזה. שם ראיתי לראשונה עצי ברוש ולמרבית הפלא גם עצי תאנה. היו שאמרו כי אפילו עצי רמונים נמצאים בתוך הגן, לפני ולפנים. בחורף היו עצים אלה מכוסים במגן של קש ויריעות בד, ובקיץ היו מַשיבים עלינו רוח אגדית של ארץ רחוקה מספר הספרים, שחיתה בעיני רוחנו. בשלהי הקיץ היו נראות תאנים על העצים... פעם אחת קרה שלא עמדנו ביצרנו: חד מן חבריא, בנו של מסגר, הביא פצירה ועוד כלים מספר ונפתח פתח בשבכה שליד הערוץ. שלושה היינו ונעט אל התאנים לטעום מפרי ארץ הקודש... אך נסיון ראשון זה להמחיש לעצמנו את ארץ הקודש לא עלה יפה, כי מיד החלו שפתותינו צורבות ושינינו קהות... "תאנים" אלו בוסר היו. מאוכזבים ונבוכים הבטנו איש בפני רעהו ונחל להוועץ בדבר ה"רמונים". עוד אנו נועצים – והנה הופיעו כמלאכי חבלה, שני שומרי הגן... שני חברי נדחקו לעבור ולברוח דרך פרצת הגדר, אבל ננעצו בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא. אני הספקתי לקפוץ מעל לשבכת הגדר, אולם אהה! מכנסי נאחזו באחת היתדות, ואשאר תלוי כשרגלי למעלה ועיני לקרקע הערוץ... והשומרים מצליפים עלי... הרע מכל היה שעווננו זה נגלה למנהל בית הספר ר' פסח זינגר ואנו ריצינו את חטאנו בעונש חמור, אף-על-פי שאחד מאתנו היה איזידור, בן הרב פסח.

משך אותו זמן היה אבי גר בעיר מולדתי נוגי-מדיאר. מצבו המרושש לא הרשהו להחזיקני בעיירה פולוטה יותר מאשר חצי שנה, ויקראני לשוב לביתו. אך איך אשוב? והבית נעשה זר לי, כי נשא אבי אשה שניה, ואהיה אובד עצות. גם מורי ורעי יהושוע שטמפפר עזבני, לאחר שיצא את העיר בדרכו הארוכה והידועה, ברגל לארץ הקודש. זכורני, לאחר שלוויתיו כברת ארץ בכינו ונתחבק וננשק איש לרעהו. גלמוד נשארתי ולבי מלא געגועים וקנאה ליהושע, ואנכי חסר כל. בצרתי עמד לי הרב זינגר, ובהיותי מטובי התלמידים, השיג בשבילי סטיפנדיה מאת אחד מעשירי העיירה. נשארתי איפוא גם להבא בפולוטה עד תום שתי שנות לימודי בבית הספר ואחיה במחסור ובעוני.

אז שמתי את צקלוני על שכמי ואשא את רגלי ללכת אל בית אבי לעירו, שנמצאה במרחק של 120 קילומטר לערך מפולוטה. לנתי בדרכי בבתי-אכרים בכפרים, עד בואי בשלום הביתה. אבל מה שמם בית אבי! את אחיותי לא מצאתי, כי חולקו בין הדודים והדודות, ובבית שררה אם חורגת. איה החדרים המרווחים והשלחנות המלאים מברכת הכפר, הפתוחים לפני כל אורח, כנכרי כתושב, כרוכל וכמשולח? מאבא, אשר גם בימים כתקונם היה תקיף, כי מחיצת דרך-ארץ ויראה היתה חוצה בינו ובינינו, נשבה רוח קרה ופניו נפלו. כבר לא היתה נכרת בו אותה רחבות ובריאות של חיי הכפר וכמעט שדמה לגמרי ליהודי העיירה הטפוסיים של נוגי-מדיאר...

עמדתי באחד משני החדרים העלובים של "בית" אבא, קודר ובודד. פתאום, מאחת הזויות התקרבה, כשהיא מדדה על רגליה ועוורת מזוקן, הורוגס, כלבתי החביבה משכבר הימים. הריחה בי, התרוממה בשארית כוחותיה ותשם את כפות ידיה על כתפי, ויללה, ספק צוהלת ספק בוכה, פרצה מגרונה ו... מגרוני. כבן שתים עשרה הייתי אז.

החלו ימים שוממים. הרביתי לשבת בבית אחותי הבכירה שעמדה כבר ברשות עצמה והייתי משוטט לעתים פה ושם. בבית אבא היה נמצא רק אחי הצעיר משה שמואל. אותו הפלתה האם החורגת לטובה מכל שאר הילדים, כי חשוכת בנים היתה.

שנה עברה עלי בעיר זו ואמשיך בלמודים בבית הספר היהודי אשר שפת ההוראה בו היתה גרמנית. גם תנ"ך ודקדוק עברי נלמדו שם. נוסף לכך שכר עבורי אבא מלמד פרטי לגמרא. עלי להודות שלא עשיתי בתלמוד חיל רב, ואחרי שאבי ומלמדי נוכחו לדעת כי לא אהיה לבר-אוריין – עזבוני לנפשי. לעומת זה למדתי בהצלחה בבית הספר את הלמודים הכלליים, וגם את השפה הגרמנית רכשתי לי על בוריה. בבית הייתי משנן תמיד את ספר הספרים האהוב עלי עוד מימי ילדותי.

מקץ אותה שנה הוחלט בביתנו לעשותני "בן-אדם" ולשים עלי עול דרך ארץ. בהמלצת אחד מדודי נתקבלתי לבית מסחר של מנופקטורה בעיר קומרון. חיי "נער" בבית מסחר גדול – בין המון פקידים ומשרתים גדולים בשנים המתעללים בקטן מהם נמאסו עלי חיש מהר. ביום בהיר אחד ברחתי משם ברגל, אך לא לבית אבא, כי אם לבית דודי הגביר מכס אהרנטל, אחי אמי, שהיה גר בעיר זירץ. לאחר ימי נדודים אחדים הופעתי בבית דודי ולמראה פניו הקפדניים הייתי נאלץ לספר לו את כל האמת. התחננתי לפניו להשאירני בביתו. הדוד הסכים לאחר שהודיע על כך במכתב לאבא.

דודי מכס אהרנטל היה היהודי השני שהתישב בעיר זירץ, אשר ישיבת יהודים היתה אסורה בה עד הכרזת הקונסטיטוציה בשנת 1867. מלבדו היה בעיר רק עוד יהודי אחד, מנהל הדואר. כל תושבי העיר היו גרמנים ושפתם – השלטת. הדוד היה סוחר סיטונאי של אריגי צמר ואני התחלתי לעבוד במסחרו. בהיות כתב ידי יפה – העסיקני הדוד בכתיבת מכתבי מסחר.

לכאורה הסתדרו הענינים בכי טוב. אבל בבית זה נשבה רוח נכר זרה. הדודה היתה אשה תקיפה ורדתה בבית בעזרת שתי משרתות נוצריות. אחת מהן היא שהיתה בעוכרי: רגילה היתה לעשות את אות הצלב בכל הזדמנות קלה: לפני בצעה ככר לחם או בהתעטש אחד הילדים שהיו מלאים ב"ה את הבית, וכן היתה מספרת לילדים את האגדות על קדושי הנוצרים... הדבר לא היה לפי רוחי ואני התחלתי לקומם את הילדים נגד האומנת הזו עד שיום אחד התחוללה "מהפכה" והילדים הכריזו "שביתת רעב" נגד "לחם הקודש" של הנוצריה. ביחוד עזרה לי בכך בת דודי קטי, הבכירה שבילדים וידידתי בנפש. לא חטא מן הקלים היה זה לפגוע במשרתת של הדודה! במהרה נודע לה הדבר והיא החלה לרדוף אותי. בהיותה יודעת על דבר קשרי אבא עם חברת "יישוב ארץ-ישראל", דבר שהיה שנוא בביתה, החלה להלעיג עלי בכינוי: "היהודי מארץ-ישראל"... מאז אותו יום שמה עיניה בי לרעה ובהיות דודי נעדר מן הבית – היתה מורידה אותי ממעלת משרתי להעבידני כאחד המשרתים במחסנים... מיד החלו גם איזובי הקיר, קטני הפקידים והמשרתים, להתעלל בי ולהקניטני בכינוי "היהודי מארץ-ישראל". התחלתי איפוא לחרוש מזימות כיצד לעזוב את נוי זה שנהפך לי לרועץ, אך ללא תועלת.

והנה בא המוצא באורח בלתי-צפוי: בקרבת מקום לזירץ גר בכפר יהודי עשיר, בעל אחוזות גדולות, ולו בן יחיד שגדל ללא חינוך מסודר והיה עצבני ומפונק. שמו של יהודי זה היה גבריאל דויטש והיה ידידו בנפש של דודי, ומבקרו מפעם לפעם. יום אחד, בהתאוננו באזני דודי על מצבו הפרוע של בנו, הציע הדוד לפניו לקחתני אליו הכפרה בתורת מחנך לבן ועוזר במשק הגדול. דודי קראני לחדרו, הציגני לפני גבריאל דויטש, וישאל את פי בנוגע להצעה זו, ואני שמחתי עליה כמוצא שלל רב, ואקבלנה מיד. נשאתי חן בעיני גבריאל דויטש והוא בעיני. כבר הייתי אותו זמן נער גדול ובריא, וכפי הנראה לא הזיקו לבריאותי המאכלים המבורכים באות צלב... הדוד מכס, לאחר שהזהיר את דויטש כי הנני נער שובב, סיים את דבריו בפנותו אלי: "עתה תסע מיד עם מר דויטש לאחוזתו ואם ייטב המקום ואנשיו בעיניך – אותה שעה נעץ בדויטש מבט רב משמעות – תשאר אצלו וייטב לך." "אין דבר", אמר דויטש בחייכו חיוך טוב, "הוא יוכל לעשות אצלי ככל העולה על רוחו, עד... שלכל המרובה אחזירנו לך בתודה..."

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ההדלקה בל"ג בעומר במירון

בשנות ה-30 של המאה ה-19

מתוך הסאגה של אהוד בן עזר

"והארץ תרעד"

...ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות... וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים.

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, יוסף אורן כותב שעלה לארץ ב-1940, והיה אז בן 9. זאת, כמובן, טעות. הוא נולד ב-1940, והגיע ארצה כשהיה בן 9.

שלך

משה גרנות

אהוד: בדרך-כלל אני סומך על מה שיוסף אורן כותב, כמו על התיאוריה שלו בדבר התקופה הספרותית העברית המדהימה והראשונית שיצרו אנשי ובני העלייה הראשונה – אלה אשר לדעתו כתביהם טרם אותרו בגנזי המשפחות הוותיקות ולכן טרם פורסמו עד עצם היום הזה...

* למשה גרנות: אני נזהרת מלהגיד את זה כי כל-כך הרבה אנשים סובלים, אבל השירון הקצר שלך [בגיליון 1528] מביע בהחלט את רגשותיי.

אביבה קם

* בוקר טוב אהוד, קראתי את השיר הנפלא "יתמות" ותהיתי: מתי מתה אימהּ של אסתר דודתך? מוזר שאין על כך שום מידע במרשתת. בוודאי כתבת על כך ב"ימים של לענה ודבש".

תודה מראש,

יחיעם פדן

אסתר ראב

יַתְמוּת וָאֶבֶן

מֵאֵי-זֶה נִקְלַעְתִּי

וְהִנְנִי מֻנַּחַת כָּאן:

אַף אַתֶּם –

כָּאֲבָנִים, זְרוּעִים סְבִיבִי

דּוֹמְמִים – לְלֵילוֹת לֹא שַׁחַר,

לְתִפְלוּת – צֵרוּף-יָמִים,

לְאֵלֶם מַלְבִּין

בְּהִי עַרְבַּיִם;

חָלָל אֵין אֲוֵיר,

לְלֹא מַעְצוֹר – אָפְסַיִם

ונֹגַהּ – יֵשׁוּת כְּאָבָק כְּסָפֵק,

נָמוֹג בִּבְכִי –

לְלֹא שׁוּב לְלֹא שֵׁנִית

לְלֹא – –

1932

ליחיעּם שלום,

אימהּ של אסתר, לאה לבית שיינברגר, נפטרה ביום י"ז באדר א' תרצ"ב, 24.2.1932. זה מתאים לשנת כתיבתו של השיר ואולם אינני מוצא בתוכנו שום רמז למאורע פטירתה של אימהּ של אסתר.

אסתר היתה קשורה ביותר לאביה יהודה, ואותו היא מזכירה בשיריה ובסיפוריה. את אימהּ כמעט שאינה מזכירה, חוץ מכמה סיפורים יפים מימי ראשית המושבה.

בברכה

אהוד

* לעורך חדשות בן עזר, הרבה תודות על פירסום שיריה ועולמה של אסתר ראב, בתור תושב קנדה ורחוק מגישה לספריה ולארכיון על תקופתה, אני שמח לגלות את האוצר הגלום של שירתה, את החוויות שלה, של הארץ הנבנית, של עלייה על הקרקע, והוא פרק היסטורי של השירה העברית לפני  קום מדינה.

אני מצפה לקרוא בכל גיליון את היופי המליצי שלה, השפה הצחה, הסגנון הרווי ממיטב הרגבים של אדמת הארץ, והתיאורים של  העם המתחדש והמתעורר מתרדמתו.

האם אסתר ראב חידשה מילים חדשות לשפה העברית, והאם שיריה  מתורגמים לאנגלית?

בכבוד והוקרה לעבודה הקדושה להפקת כתב-העת הייחודי הזה המופיע פעמיים בשבוע.

דן כהן

לדן כהן שלום רב,

תודה על דבריך. אני שולח לך כאן שלושה קבצים:

האחד – קובץ וורד עברי של כרך מנוקד של כל השירים של אסתר ראב.

השני – קובץ וורד אנגלי של מהדורת טיוטה של מיבחר שיריה מתורגמים לאנגלית בתרגום הרולד שימל.

השלישי – קובץ וורד אנגלי של הרצאה שלי על אסתר ראב והגברים בחייה שהרציתי במרכז לספרות העברית, שהתקיים בשעתו באחוזת ירנטון הסמוכה לאוקספורד. בביבליוגראפיה להרצאה תמצא גם את ציון מיבחר שיריה כפי שיצא לאור באנגלית – בהוצאת איביס בירושלים.

בברכה

אהוד

* רק 34 דולר בשנה, זה הסכום שעולה לי השימוש בתוכנת GroupMail שבאמצעותה אני מפיץ פעמיים בשבוע, במשך כעשר דקות כל פעם, את המכתב העיתי לאלפי הנמענים שלי! – ואיני יכול שלא להיזכר בקשיי הוצאת "המעורר" של ברנר, שחי חיי עוני בלונדון ולמד שם את מקצוע סידור הדפוס, ובירחונו "המעורר" עשה הכול במו ידיו, גם סידור אותיות העופרת העבריות במסגרת גיליון-הדפוס. ירחונו היה מבוסס על רשימת מנויים, חותמים, ונתקל בקשיים גדולים בהדפסה, בהפצה ובגבייה. החוברת הראשונה נדפסה בחודש ינואר 1906, והאחרונה נדפסה בספטמבר 1907. ברנר היה נושא במו ידיו לדואר את צרור החוברות הטריות שעל עטיפותיהן רשם את כתובות המנויים, שעימם גם התכתב מדי פעם באמצעות החוברות. את "המעורר" הדפיס בבית הדפוס של ישראל נרודיצקי ברחוב מייל אנד 48, בשכונת העוני הלונדונית וייטצ'פל שבה התגוררו יהודים רבים.

בראשית שנות השישים למאה שעברה נהגתי לכתוב רשימות לעיתון המנוקד לעולים החדשים "למתחיל", בעריכת רחל ענבר, בירושלים, חלקן שימש אותי כטיוטות לרומאן הראשון שלי "המחצבה" (1963). ועדיין זכור לי בית הדפוס העתיק של סלומון, לא רחוק מרחוב יפו, באיזור שבו שכנה אז "התחנה המרכזית" הישנה – שבו היו הסדרים הקשישים מסדרים את אותיות העופרת העבריות המנוקדות – אחת-אחת במסגרת מתכת מלבנית, שלאחר שהידקו את כל השורות שנוצרו בה היתה מועברת להדפסה. לאחר הדפסת כל גיליון היו מפזרים את הסדר וממיינים את האותיות לסוגיהן לקראת השימוש בהן בגיליון הבא.

אני משער כי כזה לערך היה בשעתו בית דפוסו של נרודיצקי בלונדון, שבו עבד ברנר בתור סדר.

* נתן מנדל: תגובה למאמרו של אורי איתיאל [גיליון 1538]: נטע מוזס היה סבא שלי. אני נקרא על שמו. שמי נתן נטע מנדל והסבא שלי היה נתן נטע מוזס. סבי נפטר לפני 80 שנה.

ציטוט מאיתיאל: אבא כתב מאחורי התמונה: "איך התייחסו אחינו בבתי זיבְנבֶּערגֶער, אנשי החלוקה, על ידי ההוצאה לפועל. השליכו החוצה משפחה שלמה של ר' נטע מוזס לעיני השמש ולא התבוששו. יהיה זה לזכרון ולדראון עולם. ירושלים שנת תרפ"ו [1926] לפ"ק (לפרט קטן)."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם", רומאן. איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל