פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1540

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' באייר תש"ף, 14.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עֶרֶב. מְזֹג הַיַּיִן. עֵין הַגָפְרִית. // עמוס גלבוע: היציאה מלבנון – ההחלטות. // אורי הייטנר: 1. בשר התותחים של משאל העם. 2. צרור הערות 13.5.20. // ארנה גולן: הרופא, האחות הרחמנייה והצוות הרפואי בשירים שלפני הקורונה – האם זכו להכרת התודה שלנו כמו היום? חלק שני ואחרון: שירים יוצאי דופן. // נתן אלתרמן: מתוך "אל תתנו להם רובים". // משה גרנות: על ספרה של מרגלית מתתיהו "עשבי חלום". // אורי איתיאל: שבת בבוקר. // יוסף אורן: ההיסטוריה כמשל לחיים. (מאמר שני בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית). // אהוד בן עזר: "על מות אבימלך" (1970). // מנחם רהט: ריפיון וטהרנות עולים לנו בדם יקר. // יוסף דלומי: "מבצע קורונינה", פנטזיה אקטואלית. // תקוה וינשטוק: המיניאטורות בצריף הנשיא – הצייר משה בר-עם ברומברג. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. עלומים]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

עֶרֶב

רָמוּ שַׁרְעַפִּים וַיִּגְאוּ כַּהֲמוֹת-יָם –

אֵי-לְאָן תּוֹלִיכוּ הַנּוֹעֲזִים?...

– – – – – – – – –

אֳפָקִים נוּגִים זֶה בָּזֶה נָגָעוּ

בְּהַכְנָעָה וְצִדּוּק הַדִּין;

דּוֹמֵעַ כּוֹכָב יָחִיד

וּמַרְעִיף רֵיחַ-יָם וְיַסְמִין;

וְנִכְנָפִים נְעוּרִים

וּמְצַלְצְלִים כְּהֵד

בְּרִשְׁרוּשׁ צְדָפִים

עֲלֵי חוֹף בּוֹדֵד –

וְגַל אַחֲרוֹן עוֹד מִשְׂתַּעֵר

וְנוֹפֵחַ אַט רוּחוֹ

מוּל חֶשְׁכַת-הַלֵּיל.

1934

*

א

מְזֹג הַיַּיִן, –

מְלוֹא הַקֻּבַּעַת,

יֵין-הָאֱמֶת הַשָּׁחוֹר,

רַק הוּא יִמְתַּק לְחִכִּי

וּבֹשֶׂם נִיחוֹחוֹ הַיָּשָׁן הַמַּר

אֲשֶׂר יַעֲלֶה בְּאַפִּי,

יֶעֱרַב לִי גַּם כַּיּוֹם

כְּלֶחֶם חֻקִּי.

מַה לִּי מָתְקְכֶם

וּוֶרֶד מַעֲשֵׂיכֶם.

כִּסְחָבוֹת יַעַטְפוּ

גּוּף הָאֱמֶת

הַנָּאוֹר הַטּוֹב?

הָבוּ לִּי אֱמֶת מָרָה

וּגְלוּיַת עֵינַיִם

הַמּוֹלְכָה בְּגָאוֹן

עַל אַכְזַב-הַתַּעְתּוּעִים.

1935

ב

עֵין הַגָפְרִית

לַשֶּׁקֶר הַמְּהַבְהֵב בָּעֵינַיִם;

עַל פְּנֵי כָּל קָרְחָה

עֲשַׁן-הַתַּרְמִית יְתַמֵּר פְּאֵר

וְנִדְנוּד הַמְּבוּכָה

יַכֶּה גַּלִּים וְיִפְזֹם:

"אוּלַי, לִכְאוֹרָה, כִּבְיָכוֹל, יִתָּכֵן!"

קְרַע הַלּוֹט,

וְנָזְלוּ מֵי-אַפְסוּת

עַל בְּלוֹאֵי-הָעֲטִיפוֹת...

*

וְאַתָּה, בְּשֵׁם לֹא אֶקְרָא,

הֲיִשָּׂא עוֹד אִישׁ לְבָבוֹ

עֵירֹם וְגָלוּי מוּל פָּנֶיךָ?

וְשִׁמְךָ כִּי יִפֹּל לְפֶתַע

הֵן יְבֻקַּע כִּפְקַעַת-רוֹשׁ

עַל שָׂפָה זָרָה...

אָמָה אֲנִי בָּאֹהֶל,

וּבְצֵאתִי עִם בֹּקֶר מוּל רַחֲבֵי-יָם

אֶשְׁתַּחֲוְה וּפָנַי קֵדְמָה:

נְצֹר אָהֳלִי מִשֶּׁקֶר

וְעִרְבּוּל הָעִתִּים

הָעוֹלֶה אֵלַי כְּאֵד.

1935

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

עמוס גלבוע

היציאה מלבנון – ההחלטות

ההחלטה על היציאה היתה החלטה אישית של ברק. מקורה פוליטי ויסודה בהערכה אסטרטגית של ברק כי האינטרס הסורי וזה של חיזבאללה הוא שנמשיך להקיז דמנו לשווא  באדמת לבנון.

ב-14 מאי 2000 , לפני 20 שנה בדיוק, המליץ  אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי, לרמטכ"ל, לצאת מיד מלבנון על פי תוכנית היציאה שאושרה לפיקוד. הרמטכ"ל, מופז, הצטרף להמלצה, אך ראש הממשלה ושר הביטחון, ברק, מתוך שיקול מדיני, דחה את  ההמלצה. בלילה שבין 23-24 במאי בוצעה היציאה. בא הסוף למעורבות הצבאית הישירה שלנו בלבנון. עניינו של מאמר זה הוא ההחלטות שהתקבלו בנושא היציאה. המאמר הבא יעסוק ביחסי הצבא עם ברק.

אקדים ואומר את דעתי: היציאה מלבנון היתה הישגו הגדול של ברק, שבשום פנים ואופן לא "ברח" מלבנון, ולעומת זאת הליכתו ל"קמפ-דיוויד", ביולי אותה שנה, היתה הכישלון הגדול שלו.

ההחלטה היתה במקורה פוליטית, ערב הבחירות בקיץ 1999, והושפעה מהלכי הרוח בציבור כפי שברק קלט אותם. אבל, היתה זו גם פרי הערכה אישית אסטרטגית של ברק, שעיקרה: צה"ל מקיז לשווא את דמו בלבנון, וזה בדיוק האינטרס של סוריה וחיזבאללה. ניתן להגן על יישובי הצפון בדרך אחרת, בלי לשהות בתוך לבנון. היה ברור לו שיש לצאת מלבנון בפעם אחת, בהחלטה אחת מחייבת, תוך כדי קביעת מועד מוגדר. התפיסה היתה שהיציאה תהיה שקטה ונוחה כחלק מהסכם שלום עם סוריה שיביא באורח טבעי להסכם שלום עם לבנון, ויציאה מלבנון תהיה על כן חלק מההסכם שיחייב את חיזבאללה להיות "ילד טוב". המציאות האכזרית היתה שלא נחתם שום הסכם שלום עם סוריה, והיה ברור שתהיה יציאה ללא שום הסכם עם לבנון.  ויש הבדל תהומי בין יציאה בהסכם לבין יציאה ללא הסכם, ללא שלום. זה מצב אחר לגמרי המחייב תוכנית יציאה אחרת של צה"ל והיערכות אחרת בקו הגבול.

השאלה היתה: איך נצא מבחינה מדינית? להיכן נצא בדיוק? וכאן נפלה החלטה נוספת שהייתה כולה פרי רעיונו של אורי לובראני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, ואומצה בהתלהבות ע"י ברק. הרעיון היה זה: אם אנחנו יוצאים בלי הסכם עם סוריה ולבנון, אז בואו ונעשה "הסכם" עם הקהילה הבינלאומית, עם האו"ם, ונקבל את הלגיטימיות שלהם ליציאה מלבנון. איך? נבוא ונגיד שאנחנו יוצאים מלבנון על פי החלטה של מועצת הביטחון מספר 425 שהתקבלה  ב-1978 לאחר כיבוש דרום לבנון ע"י צה"ל במבצע "ליטאני". החלטה זאת קבעה בין השאר שעל צה"ל לעזוב את לבנון כולה,  וכי יש לכבד את הריבונות  והשלמות של מדינת לבנון.

ברק ראה ביציאה על בסיס החלטה זו משום יצירת חומה של לגיטימיות בינלאומית לעצם היציאה, ויותר מכך: לחיזבאללה לא תהיה לגיטימיות לתקוף את ישראל (מה שהיתה לו כשצה"ל היה בתוך שטחה הריבוני של לבנון), ואם בכל זאת  יתקוף, אזיי לישראל תהיה לגיטימיות להגיב בחוזקה ולאורך זמן.  

נפתח מסע מדיני נמרץ על מנת לשכנע את ארה"ב, את מזכ"ל האו"ם, צרפת ואחרים – להסכים להסדר כזה של יציאה מלבנון. ב-17 אפריל העביר שר החוץ דויד לוי, איגרת רשמית למזכ"ל האו"ם ולפיה ישראל  תסיג את כל כוחותיה מלבנון עד 9 יולי 2000, בהתאמה מלאה להחלטת  מועצת הביטחון 425. המועצה הסכימה לכך והסמיכה את המזכ"ל לדאוג שישראל אכן תממש את החלטה 425 ותיסוג .

כאן התעוררו שתי בעיות יסוד שחייבו החלטות: מה יהיה הקו שאליו ייסוג צה"ל וייערך אחריו, ומה יהיה עתיד צד"ל (שעל פי לשון החלטה 425 יש מקום   בדרום לבנון  רק לצבא לבנון). ברק החליט לגבי קו הנסיגה ("עד הסנטימטר האחרון") ולא החליט דבר לגבי צד"ל, ובכך פתח את השער לטרגדיה הגדולה של הפקרת צד"ל.

איך קיבל ברק את ההחלטה האחרונה על המועד ליציאה בליל 23-24 מאי? על כך במאמר הבא על יחסיו עם הצבא ותרבות הניהול שלו.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. בשר התותחים של משאל העם

עשרים שנה מלאו לנסיגה מלבנון. תמכתי בנסיגה חד צדדית מלבנון. האמת היא שהגעתי למסקנה הזאת הרבה לפני שהיו קולות כאלה בחברה הישראלית. לפני ארבע אימהות, לפני יוסי ביילין, שהיה הפוליטיקאי הראשון שקרא לכך. אני הצעתי זאת במאמר ל"על הצפון" מיד לאחר כישלון מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993 וההבנות בעקבותיו, שהפכו את יישובי הצפון לבני ערובה. הגעתי למסקנה שאין שום תוחלת בישיבה בלבנון ובהקזת הדם הזאת. הבעתי חשש שאנו הופכים את לבנון לכלי מיקוח בידי הסורים במו"מ על נסיגה מהגולן. והערכתי שבניגוד לפלשתינאים, אין לנו סכסוך קיומי עם לבנון, וברגע שניסוג משם, לא יהיה עוד סכסוך עימם.

תמכתי בהחלטתו של אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית. מתחתי ביקורת על אופן ביצוע הנסיגה, אך היא לא שינתה את עצם תמיכתי בצעד. וגם היום, בפרספקטיבה של עשרים שנה, אני חושב שנכון היה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי.

אבל צריך לומר אמת – הנסיגה לא הובילה לשקט. ממש לא. ברגע שישראל נסוגה מכל שטח לבנון, עד המ"מ האחרון, וכיבדה את קו הגבול שמשקיפי הגבול סימנו גם כאשר התנגדה לדעתם, לבנון המציאה את פירכת הר דב, או "ביצות שבעא" – כביכול שטח לבנוני שישראל לא נסוגה ממנו, כדי להמשיך את המלחמה (ועד היום הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבאופן אוטומטי תומכת תמיד באויבי ישראל, קוראת במצעה לישראל לסגת מהשטחים הכבושים בלבנון...). וחיזבאללה זינב אחרינו אחרי הנסיגה. זמן קצר לאחר הנסיגה נחטפו בהר דב שלושה חיילי צה"ל. הר דב הופגז שוב ושוב בידי המחבלים. הגבול המשיך לסעור. היה הפיגוע הרצחני ליד קיבוץ מצובה, שבו נהרגו 5 ישראלים.

ומתוך המציאות שאחרי הנסיגה, בגבול שהמשיך לדמם ללא הרף, פרצה מלחמת לבנון השנייה. וכדאי לזכור כיצד היא פרצה. בפיגוע שבו נהרגו חמישה חיילי צה"ל ונחטפו גופותיהם של שני חיילים נוספים. במקביל, כדי להקשות על המרדף של צה"ל אחרי החוטפים (באותה שעה הנחת העבודה היתה שהחטופים חיים) פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול מראש הנקרה עד החרמון.

לא. הנסיגה מלבנון לא הפסיקה את האש. את האש הפסיקה מלחמת לבנון השנייה, המושמצת. היו במלחמה מחדלים וכשלים רבים, הן בהתנהלות הדרג המדיני, הן בדרג הצבאי והן בניהול העורף. אבל המלחמה, ובעיקר ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה בביירות, הביאו לשקט כמעט מלא, שנמשך כבר 14 שנים. וזה העיקר. בשעתו, גם התומכים הגדולים ביותר במלחמה לא האמינו שהיא תביא לשנתיים של שקט וגם המתנגדים הגדולים לה היו מוכנים לקנות שנתיים שקט.

אי אפשר להאשים אותי באהדה לאולמרט, ההיפך הוא הנכון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה. עם כל כשליו בניהול המלחמה, עצם ההחלטה האמיצה על פתיחתה וההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה, הן מההחלטות הביטחוניות החשובות והמוצלחות ביותר בתולדות מדינת ישראל.

אני תמכתי במלחמה מרגע פריצתה, אך במהלך המלחמה מתחתי ביקורת חריפה על התנהלותה ועל הסכם הפסקת האש. ראיתי ב"תיקו" הזה, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל חלוץ, תבוסה של ישראל. בראש השנה שלאחר מכן, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, בזכות "ניצחונו".

אני שמח להודות בטעותי (שבה היכרתי כבר אחרי שנתיים מפתיעות של שקט).

ארבעים שנה דימם הגבול עם לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות נועזות לעורף האוייב ובראשן מבצע "אביב נעורים". הפצצות קני מחבלים בלבנון. פעולות גדולות נגד הפת"חלנד. מבצע ליטני. מבצע שלום הגליל. התמשכות מלחמת לבנון הראשונה. הסכם השלום בין ישראל ללבנון (מישהו בכלל זוכר אותו?). נסיגות מדורגות מאזורים בלבנון. הנסיגה הגדולה ב-1985 שהוגדרה "היציאה מלבנון" אך למעשה היתה ההתבססות (והתבוססות) ברצועת הביטחון. 15 שנות רצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה המלאה מלבנון. ושום דבר לא עצר את הדימום. רק מלחמת לבנון השנייה.

יש הטוענים שהשקט אינו קשור למלחמת לבנון השנייה, אלא לכך שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. אולם מלחמת האזרחים פרצה שש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, והיו אלו שנים שקטות לחלוטין, חסרות תקדים. השקט נמשך אמנם גם בימי מלחמת האזרחים, אך לא בגללה קיומה. ואילו בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, המשיך הגבול עם ישראל לדמם. 

ובחזרה לנסיגה מלבנון. כאמור, אני חושב שהיה עלינו לסגת, כי הישיבה שם היתה חסרת תועלת וגבתה מחיר כבד. אך יש להביט לאחור ולבחון איך האוייב פירש את הדברים. לאחר הנסיגה נאם נסראללה בבינת ג'בייל את נאום קורי העכביש. בנאומו הוא השווה את עוצמתה של מדינת ישראל לקורי עכביש. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס והכנעה, כמו קורי עכביש. ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים, אמר לשומעיו.

הצעד הזה גרם לחיזבאללה לזנב בנו. הנסיגה נתנה רוח גבית לערפאת במתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים; מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך. גל ההתאבדות לא נבע מייאוש אלא מתקווה. הם האמינו שמצאו את הדרך לשבור את רוחנו ולהביס אותנו, בדיוק כפי שפירשו הפלשתינאים את הנסיגה מגוש קטיף.

ואי אפשר, כמובן, בלי הנקודה הגולנית.

אהוד ברק החליט על נסיגה מלבנון עוד טרם נבחר לראשות הממשלה. לטענתו, בראיון למעריב לפני שבועיים, עוד כראש אמ"ן זו היתה דעתו. הנסיגה נעשתה ב-24 שעות. היא היתה שנה אחרי בחירתו.

למה הוא חיכה? למה הוא השאיר את חיילי צה"ל בלבנון שנה שלמה, להקיז את דמם, כאשר הוא היה משוכנע שאין בכך שום צורך?

לאורך השנה, עיקר מעייניו היו בניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן היתה מאוד לא פופולרית, בלשון המעטה. לעומת זאת, הציבור מאס בישיבה בלבנון והנסיגה ממנה היתה פופולרית מאוד. בכל הראיונות, וברק פטפט את עצמו לדעת בראיונות יומיומיים בכל כלי התקשורת, הוא הבטיח לצאת מלבנון בתוך שנה "ב-הס-דר", כפי שהקפיד להטעים. איזה הסדר? עם סוריה, כמובן.

כלומר ברק השאיר במשך שנה את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם על הגולן. ורק אחרי שהמו"מ עם סוריה נכשל, החליט על נסיגה חד צדדית.

2. צרור הערות 13.5.20

* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פירסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

"עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצידו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

"נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם."

כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי – הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.

זאת היתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחוכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.

אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" היתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי."

את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.

מנדלבליט הוא סיוויל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.

אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמיתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא היתה לו ברירה. התביעה הזאת היתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.

הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני יילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.

על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו." יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.

אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.

זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.

יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה... גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל." ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש." וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה." הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות." כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה." מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה?"

בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מיספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו היתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.

ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים. 

אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.

סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.

כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ובשומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו בy-net-. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום איתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.

אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצידם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.

סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.

בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, היתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל-מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חוכמת העיתוי.

חוכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא היתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. ייתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.

ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים."

חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה היתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.

יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.

אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.

בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" – למה הוא התכוון?

מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעייה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית."

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב."

זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המיספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השידרה הכפולה, תוכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון. 

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.

עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.

הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,

להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,

להיות גולנצ׳יק זה לא לתת למה שאתה

להפריע למי שאתה יכול להיות.

אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.

גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני

גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני

ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי."

מלח הארץ.

יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב ל"ג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949, ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון: מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק י"ג בפרק י"ז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה."

לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.

בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.

את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

הרופא, האחות הרחמנייה והצוות הרפואי בשירים שלפני הקורונה – האם זכו להכרת התודה שלנו כמו היום? מה כתבו על תפקידם של הרופא והאחות הרחמניה בשירים לפני הקורונה?

חלק שני ואחרון: שירים יוצאי דופן

כפי שראינו, רוב  מחברי הטקסטים לשירים שנכתבו לפני משבר הקורונה – שבו אנחנו ניצבים מלאי הוקרה לרופאים, לאחיות ולצוות כולו – נטו בדרך כלל להזכיר את הרופא בהקשר של "מחלת האהבה", כרופא ללב הסובל וכואב מאהבה נכזבת, ולא על שום מקצועו כמובן, כלומר – כרופא מטאפורי. למגמה זו ישנן דוגמאות אין ספור גם בשיריהם של הגדולים והמפורסמים בזמרים.

גילוי אחר היה להזכיר, למשל, את האחות הרחמנייה אבל לא על שום מקצועה אלא רק על שום מקום הימצאה שבו היא נמצאת בחברת אחרים ואחרות. רבים מהשירים הללו אף הציגו את הצוות הרפואי ואת "החולה" בהומור ובקונדסות.

שיר יוצא דופן שראינו, הוא שירו של פורטיס, שאכן דיבר על דמויות של רופא ואחות ובהחלט על שום מקצועם הרפואי, אבל כל הסיטואציה של התינוק באינקובטור הובנה מיד כמטאפורית למצבו של המבוגר הנחנק באינקובטור הקיומי הסגור.

אלא שעתה נראה כי קיים סוג שירי מיוחד שעניינו בחובש או ברופא צבאי, בשעת מלחמה או פעולה צבאית. או אז תובלט גבורתם והשיר יהא מלא ריגשי הוקרה ויבטא את הרגש הלאומי.

א. שירי גבורתו של החובש וגם זו של הרופא הצבאי:

גבעת התחמושת, בלדה לחובש, ועוד

ואכן, כאן המקום להזכיר את שירי המלחמות והצבא, שבלא מעט מהם נזכרים החובש (בייחוד) והרופא לא רק כחלק אינטגרלי בין הלוחמים, אלא כסיפור של גבורה והקרבה עצמית גם למען לוחמים שאפילו לא הכירו אותם  אישית. אי לכך, השירים רווי הכרת תודה על שום מקצועם ותושייתם בהצלת חיים ובמסירות הנפש וההקרבה העצמית להצלת הלוחמים.

וכי מי אינו מכיר, למשל, את השיר "גבעת התחמושת", שרובו מוקדש, אמנם, ללחימה ולתיאור הקרב האכזרי, אך גם מוזכרים בו החובשים שנשארו עם הפצועים בלב התופת המלחמתית. נכון, הם נזכרים ברוב קיצור אבל ניכרת חיוניותם וגבורתם של החובשים.

שיר נוסף מוכר לא פחות ומוקדש כולו לחובש, הוא שירו של יהורם גאון, "בלדה לחובש", ואשר את מילותיו כתב דן אלמגור ואת הלחן אפי נצר. וכך נפתח השיר המתאר כמדומה פעולה צבאית ולא מלחמה:

"הם התקדמו לאט, הכול היה רגוע, / מנגד הנהר וגומא מרשרש / פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע! / אני כבר בא – ענה לו החובש. / עלינו על מוקש! צעק אז הפצוע, / אני כאן לצידך, ענה לו החובש."

אך עלילתו של החובש אינה מסתיימת כאן. בגבורתו זו, ממטירים עליהם עוד ועוד אש תופת והפצוע מתחנן שיילכו כל הסובבים אותו ויחוסו על חייהם, "תציל עם עצמך," מתחנן הפצוע בפני החובש, אבל "אני נשאר איתך – ענה לו החובש" שכבר נפצע בעצמו. או אז, שעה שהתקדמו הכוחות שלנו, הדרמה מתעצמת. הפצוע לוחש לחובש "אחי שלי, אחי שלי ניצלנו!" אבל הוא לא שומע תשובה מן החובש, כי – כך אנחנו מבינים – הוא כבר לא היה בין החיים.

 שירים כאלה נכתבו במיוחד בשנות ה-50 וה-60, שנות פעולות התגמול וששת הימים, וכמדומה עד מלחמת יום הכיפורים והמשבר הקשה שהתחולל  בעקבותיה, אבל הם בהחלט מציגים תמונת מציאות. זו מצטיירת גם  בשיר הידוע, "שיר החובש", שאף קדם לשירים שהזכרנו. מילותיו חוברו על ידי עמוס אטינגר ולחנו על ידי סשה ארגוב והוא בוצע על ידי שתי זמרות בולטות: על ידי חוה אלברשטיין ועל ידי רונית אופיר.

השיר מספר על חייל שאפילו בפעולה החיילים לא מכירים אותו ואת שמו, אך מתברר להם שהוא החובש שצורף אליהם, ואכן  הוא היה עימם במשך כל הפעולה. אך לאחריה: "עלה על הגבול ערפל לאיטו / ומשה ממרוקו ביקש / לשלוח לזה החייל  תודתו / לזה שחבש את ידו תחת אש" ואשר את שמו הוא וכל השאר אפילו אינם מכירים. אבל הוא איננו. ואז  הם בטוחים שכאשר האש תחזור על יד כל פצוע תמיד יעמוד חובש.

כולם מכירים ודאי גם את שירו של יהורם גאון שכמעט הפך להמנון, ואשר מילותיו חוברו על ידי חיים חפר ולחנו על ידי דובי זלצר, הוא השיר  "המלחמה האחרונה". בשיר זה מבטיח הדובר לילדה הקטנה כך: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה." אלא שהוא מבטיח  לא רק בשם עצמו אלא בשם כל הלוחמים, הימאים, הטייסים, הצנחנים, התותחנים, אבל גם בשם "חובשים, רופאים, שבנפשם ומאודם החזירו רוח וחיים, השיבו דם."

מתברר אפוא כי על מעשי גבורה בשעות מצוקה מלחמתית קשה וסכנת חיים (כמו היום במגיפת הקורונה) עולים שירי תודה לצוותי הרפואה, תושייתם, גבורתם, הקרבתם העצמית  ומקצועיותם. האם כך גם לרופאים ולאחיות בחיי היום יום, השיגרה? 

טרחתי וביקשתי, אבל כנראה ששירים על מצבי מחלה והיזקקות לרופא או לאחות בחיים היומיומיים אינם מצבים משובבי נפש ומעוררי השראה ואינם נושא לשירה. אין להתפלא, אפוא,  שהרופא, האחות או הצוות הרפואי שימשו לענייני אהבה, שהרי אפילו בשעת כאב הם מבע נפשי ליפה ולטוב.

עם זאת, קיים כיוון נוסף  אף שאינו שגור בשירה (אך הוא שגור בשירת הקודש, בפיוט, שאינו מענייננו כאן) – אך גילויו גם בשירים המיועדים לכלל הציבור, ולאו דווקא לתפילה. אלה שירים המהווים ביטוי לאמונה דתית אף שאינם שירי פיוט ממש,  אף כי הרופא בהם הוא, כמובן, בורא העולם.

ב. שירי אמונה: פנייה לאלוהים "רופא החולים",

או לאחות "תורנית"

שיר מעניין בהקשר זה הוא שירו של איציק קלה, והוא אף מקובל כאחד משיריו היפים, השיר אף זכה למעמד מיוחד  כשאשתו של קלה נפצעה בפיגוע בירושלים  בשנת 2012 והחלימה, אך הוא עצמו חלה לפני שנים אחדות במחלה קשה.

מן הסתם אין צורך להציג את איציק קלה,  ולכן רק נציין כי הוא זמר ידוע, מהבולטים בזמר המזרחי והים תיכוני ועם זאת גם בפייטנות. את רוב הטקסטים שלו כותבים אחרים והוא שיתף פעולה עם כותבים רבים והוציא אלבומים רבים, כך שעם ייחודו הוא גם מסמן כיוון מסויים. אולי רק נזכיר שזמרים נודעים שהפכו למאמינים לאו דווקא שרים על נושא הרפואה ואין בשיריהם בדרך כלל  פנייה לאל כמרפא חולים, כך למשל נדירה כנראה  פנייה כזאת – ואני אומרת את זה מאד בזהירות – אצל אהוד בנאי, ואין בכוונתי או ביכולתי להציע לכך פירוש. לעומת זאת, ידוע שירו של אריאל זילבר, "רפאני השם". מכל מקום, שירו של קלה, שגם מילותיו וגם לחנו חוברו על ידי אורי חיימוב, זכה לפופולריות רבה מאז שנות ה-90 אז הוקלט, והוא מושמע עד היום.

וכך הולך השיר: "אתה אלי המלך יושב במרומים / אתה אלי המלך רופא כל מכאובים / השגח עליי ממעל אתה אלי הטוב / הבט עליי ממעל רפא לי כל מכאוב./ פזמון:  תן לי מזור / תן לי שלווה / תן לי בריאות תן אהבה / תן לי קצת אור, תן לי תקווה / שמור על רוחי הטובה. / רפא אלי רפא את מכאובי / רפא אלי רפא נא את צירי / תן נחמה תן ישועה / תן מהודך שלח לי מלאך. / אתה אלי המלך יושב במרומים / אתה ריבון ומלך רופא כל הצירים / הגן עליי ממעל אתה יוצר הכל / השגח עליי ממעל הבא רק טוב לכל" – וכאן חוזר שוב הפזמון בן שני הבתים.

ייחודו של השיר שהוא בנוי במתכונת של תפילה מן הסידור, שהרי הוא פונה לכוח עליון שהכול נעשה בכוחו וברצונו, אלא שהוא  מוסיף לו גוון אישי בבקשות על אהבה, שלווה ותקווה. לבסוף הוא אף חורג מן הבקשה הפרטית להקל על מכאוביו ולרפאו ומבקש על הכלל. אלוהים הוא הכוח המרפא כאבים וצירים והוא  נעלה על הכול, ואילו האדם הוא במעמד של המתחנן,  המשבח ומבקש על נפשו ובריאותו. ואכן, השיר מיוסד על תפילה מאוד מרכזית בסידור, הלא היא תפילת עמידה, תפילת שמונה עשרה, ועל חלק הבקשות שבה, שהועברה ללשון יחיד, בעקבות נבואת ירמיהו המצוייה ברקע הדברים:

וכך נאמר בתפילה: "רפאני ה' ונרפא, הושיענו וניוושע, כי תהילתנו אתה, והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו," ובחלק הברכות נאמר: "מכלכל חיים בחסד, מחייה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים, ומקיים אמונתו לישיני עפר. מי כמוך בעל גבורות."

דברים דומים נאמרים בתפילה לשלום החולה ובסליחות ליום הכיפורים. וכל זה אך מעט מן הדברים שבתפילות, בתהילים וגם בדברי חכמים. עם זאת, המשפט המרכזי הוא ניסוח מחודש של נבואת ירמיהו בפרק י"ז פסוק י"ד, שכמו בשיר של איציק קלה הוא מנוסח בלשון יחיד: "רפאני ה' וארפא, הושיעני ואיוושעה, כי תהילתי אתה." וכל פירוש – מיותר.

 שיר אחר והוא מדהים ובמידה רבה אף מסתורי ונתון לפירושים שונים הוא שירו של מאיר אריאל ודווקא על אחות רחמנייה. השיר אף נכלל באלבומו בעל השם המשמעותי, "גלוי עיניים", שהופיע בשנת 1984. מילותיו ולחנו חוברו בידי אריאל עצמו ומן הסתם נתנו מבע לתהליך הרוחני שעבר. השיר קרוי בשם מפתיע לגבי יוצר שהוא יוצא קיבוץ (משמרות): "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה," ואילו  המפתיע עוד יותר הוא שבשיר עצמו לא נאמר דבר על חוזר בתשובה! האם בכל זאת קיים איזה קשר סמוי? התעלומה הביאה לכך שנכתבו על השיר פירושים שונים, ואני אביא בקצרה את הבנתי שלי.

ובכן, השיר נפתח כך: "רצתי לרופא – אמר לי תירגע / רצתי לעורך דין – אמר לי תירגע, / רצתי לביטוח – אמרו לי תירגע תירגע / אצתי לבלש – אמר לי תירגע," וכך נמשך השיר לאורך מרבית טוריו, כ-9 נוספים, עם פניות לפארא-פסיכולוגית, לרב, לאסטרולוג, לזקנה הקוראת בקלפים ובכשפים, לקבצן, לדואר, למשטרה ולמכבי האש – וכולם אמרו לו להירגע.

או אז חל מיפנה: "עד שהאחות התורנית באשמורת הבוקר ריחמה עליי / ונרגעתי /  הכניסיני אחותי כלה / שעשועים – אני לפנייך /  געגועים – אני אלייך / תעתועים – אני עדייך."

ובכן, מאוד מוזר! והרי גם לא נאמר מה עשתה לו האחות שכך הרגיעה אותו  עד שנמלא תחושת געגועים ורגשי תודה וכמיהה אליה. וזאת לאחר שכל נציגי החברה נכשלו בניסיונות ההרגעה הסתמיים שלהם לתסיסה הפנימית שלו?

להבנתי, אם אנסח זאת בקצרה, הפירוש לתעלומה מצוי ברמיזות לביאליק ולשיר השירים. מצד אחד, מעוררת המילה "הכניסיני" (לאן? לבית החולים)  לשירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך", שיש שפירשוהו לאו דווקא כשיר אהבה אלא ככמיהה לשכינה, שהרי זו דמות החורגת מגדר אם ואהובה, והיא שכינה בעלת כנף (הלל ברזל, למשל).

יותר מזה, באשמורת הבוקר, זה אכן הזמן המועדף לאמירת הסליחות בחודש הסליחות. יש אף שראו זאת כייחוס מהויות של "שכינה" לאהובת הנפש, כמו בשירו האחר של ביאליק, "קומי צאי אחותי כלה." מכל מקום, בשירו זה של ביאליק נזכר הביטוי המשמעותי "אחותי כלה",  שבשירו של אריאל הוא רב משמעות ומסתורי והוא מרמז, כמדומה, לשיר השירים שבו מקור כינוייה של השכינה.

ומה  נאמר בשיר השירים? למשל, "מה יפו דודייך, אחותי כלה" או "גן נעול אחותי כלה" (פרק ד' פסוקים י' ו-י"ב, למשל), ובפרשנות המסורתית-דתית אין אלו שירי אהבה לאישה אלא זו אהבת האל לעם ישראל. עתה, ניתן להבין, לדעתי, את שמו-כותרתו המתמיהה של השיר. האחות הרחמנייה, ודווקא באשמורת הבוקר, הלא היא השכינה האלוהית המתגלה לו, מקדמת את פניו ומעניקה לו מנוחת נפש על ידי האמונה, מנוחה מ"מחלת" הסערות הרוחניות לאחר שכל התשובות החילוניות נכשלו.

על רקע ייחודי ואינטימי זה, מעניין מאד לקרוא, גם בלא עיון נרחב, בשירו המרגש של שמואליק קראוס, "אני בדרכי למוסד הסגור", שאת מילותיו כתב דווקא חנוך לוין ואת הלחן – זוהר לוי ואין בו אמונה אלא סיטואציה סיוטית המפתיעה בגילוי הלב ובדיבור שווה הנפש לכאורה שבה. זהו גם אחד השירים הנדירים שבהם מופיעים הרופא והאחות ממש בעשייה במסגרת מקצועם הרפואי אך דווקא מתוך טינה  כבושה.

כי מהי עלילת השיר? "אשתי היקרה מוחה את דמעותיה / שני הילדים מנפנפים ביד / באמבולנס לבן אני עכשיו נוסע / נוסע לי הרחק להיות לבד."

בדרך ציפורים ופרפרים, אפילו מלאכים ואלוהים מחליף צבעים (רמז להתערערות הנפשית ובה בעת לפיכחון הגדול) להיות עיפרון ואפילו מברשת שיניים, ולמה? כי הוא נוסע למוסד הסגור, כלומר לבית החולים הפסיכיאטרי. וכשהוא כבר מגיע לשם: "אחות עם מקל, רופא עם צלקת / קושרים את ידיי עם כותונת אפורה / בחדר לבן אפוף שלווה ושקט / אשלח חיוכים קטנים אל התקרה."

מזעזע, לא? אין ספק, זהו מוסד פסיכיאטרי, ושם קושרים רופא ואחות (עם מקל!) את הבא בשעריו על מנת שלא יתפרע, ומזריקים לו מן הסתם סמים להשתיקו כדי שיחייך לתקרה בחדר ובמיטה שבהם מבודדים אותו. בקיצור – פני האחות והרופא שחורים משחור...

ג. אחות רחמנייה בבית חולים שתפקידה העיקרי הוא לשמש כתובת לביטוי אידיאולוגי: נתן אלתרמן ושירו משנת 1934: "אל תיתנו להם רובים"

שיר מרתק גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת ההיסטוריה שלו הוא שירו של נתן אלתרמן, "אל תיתנו להם רובים". נכון, זה שיר על מלחמה, אבל שלא כמו בשירים על החובש והרופא הצבאי, השיר שלפנינו  כלל אינו שיר הלל לגבורתם. זהו שיר פציפיסטי מובהק ולכן לא התפקיד הצבאי או גבורת החובש או האחות מעניינים אותו. האחות משמשת בו אך אוזן שומעת כיוון שהיא מטפלת בו, בדובר, שהוא הפצוע המשמיע את המונולוג האידאולוגי שלו.

השיר פורסם בשנת 1934 כשאלתרמן היה אך בן 24  והוא ראה אור בעיתון שהמשורר בעל ההשפעה, אברהם שלונסקי, יסד וערך בשם "טורים" ואשר בו באה לביטוי,  בשיריו ובמאמריו של שלונסקי באותן שנים יחד עם עוד משוררים – כמו אלכסנדר פן – מגמה פציפיסטית, ואלתרמן כנראה הושפע.

ייתכן גם שהשיר נכתב בעקבות מאמרים שפורסמו, בצרפת בעיקר, שם למד אלתרמן  אגרונומיה, על מלאת 17 שנים לשימוש בגז במלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירתו של הפגוע האחרון מגז. מכל מקום, לימים התכחש אלתרמן לאידיאולוגיה הפציפיסטית הזאת, שלא הלמה לדעתו את תנאי הקיום של היישוב בארץ, ואפילו סירב לכנס את השיר כשכינסו את כל שיריו. רק אחרי מותו כונס השיר יוצא הדופן  בחוברת מיוחדת שבה כונסו "שיריו המוקדמים".

ומעניין, דיוויד ברוזה בחר בשנת 1991 להלחין את השיר, לבצע אותו , לכלול בשירו את שני הבתים האחרונים שבדרך כלל לא קוראים, ועניינם ב-17 השנים מאז השתמשו בגז ונפטר החולה האחרון והוא הוא החולה המתחנן בפני האחות בפעם השנייה לא לתת לשני בניו שלו רובים! ברוזה אף כלל את השיר הארוך במיוחד הזה, שבאופן סימלי כולל 17 בתים, באלבומו "נשיקה גנובה"  ונתן לו פרסום חדש.

עם זאת, זכור לי היטב איך אנחנו, בתנועת הנוער העובד, דיקלמנו ואף שרנו את השיר  (של מי היה הלחן?*) הזה ברוב התלהבות! ובכן, בדקתי וגיליתי כי תנועות הנוער אכן המשיכו לחנך על השיר למרות התנגדותו של אלתרמן, שעליה כלל לא ידענו. ואם  כן, שאלתי את עצמי,  מה הסעיר את אלתרמן  כל כך ואילו  אותנו הלהיב כל כך? ומהו תפקידה של האחות?  וכדי לענות את התשובה,  נסתפק בשני בתים  מן ההתחלה ושניים לקראת הסוף בגלל אורכו של השיר, אך נלמד מהם על אופיו. והנה ראשיתו:

"בואי נא אחות, ושבי לך כאן מנגד, / פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. / פה, בבית זה מתים כל כך בשקט, / קר לי לבדי. / עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת, / את עצי הגן הרוח מניעה. / עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת, / היא טובה כמוך, אחות רחמניה."

או אז בא תיאור יחסה החם והמסור של האחות אליו, ומתברר שהוא לגביה "כתינוק" בן ארבעים ושש שאשתו אומללה ובנו יתום. והוא משיב לה ומספר על החולים האומללים ועל הקרבות . ואז, "עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע / באה האימה, ידענו את ריחה, / אימא צעקה – מדוע התחבאת? / למה זה ילדי לבשת מסיכה? / ונפרוץ קדימה אל המערבולת / מסיכות הגז השווינו זה לזה, / לאחד קטן פגעתי בגולגולת / ושלושה גדולים דקרתי בחזה."

 עתה, לאחר תיאור אכזרי זה של קרב פנים אל פנים  ולאחר מכן עוד תיאור, באה הפואנטה, הבית  שאליו חתר השיר כולו:

"עוד אזכור אחות – כי לא צריך לשכוח – הם היו כמוני, הם היו טובים. / רק אסור היה אותם לקרב לשלוח / רק אסור היה לתת להם רובים!"

והדברים מדברים בעד עצמם.

ולסיכום: היום, בשעה שאנחנו מלאי הערכה וריגשי תודה לצוותים הרפואיים ומביעים אותם בדרכים רבות, עד שביום העצמאות הוקדש, כזכור, מטס חיל האוויר אך להם וחלף מעל בתי החולים, ספק אם ידענו להוקיר את עבודתם, מסירותם והקרבתם של הרופאים בשעת "שלום". שהרי המאבק בקורונה נתפס בעיני כולנו כמלחמה שיש "לנצח בה כולנו ביחד" וחיל החלוץ, העומד בגבורה  בחזית, הוא הצוות הרפואי בתפקידיו השונים, כולל כמובן מד"א והמעבדות.

מחוץ לצבא ולקרבות, בימי שלום "שיגרתיים", הרופא על פי השירים אינו אלא  מטאפורה למרפא את כאב האהבה או הקיום האנושי, בעוד שלדעת אחדים הרופא הוא העליון על כל, כלומר –  אלוהים. ואם היום כולם מתאמצים להפיק איזה מוסר השכל מהקטסטרופה הנוראה הזו שנחתה עלינו, אז אולי אנחנו נלמד דבר קטן, להוקיר תודה לאלה שבכל ימות השנה דואגים לבריאותנו.

והייתי מציעה עוד משהו: להוקיר תודה גם לכותבים, למלחינים ולמבצעי השירים, כי מתברר שלא "בידור" בלבד כאן, אף לא רק ביטוי אישי, אלא באיזה מקום גם מבע לעולמנו הרוחני, הריגשי והערכי – שלנו, גם אם לעתים של קבוצה  מסויימת בתוכנו.

ארנה גולן

* ויקיפדיה: השיר הולחן על ידי סטפן וולפה, שהיה קומוניסט וסבר כי שיר אמור לצמוח "מלמטה", ולכן לא מסר אותו לביצוע אמן, והוא הושר רק במסגרת תנועות הנוער. לדברי האתר "זמרשת", הוא הוקלט בלחנו המקורי לראשונה בשנת 1951, מאז הוקלט פעמים נוספות.

* * *

נתן אלתרמן

מתוך: "אל תתנו להם רובים"

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע

בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ!

אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?

לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה!?

וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת.

מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה.

לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת

וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם.

כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת.

בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם,

אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת.

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

[ארבעה בתים מתוך 17 בתים]

* * *

משה גרנות

אוצרות שאין ערוך להם

על ספרה של מרגלית מתתיהו "עשבי חלום"

הוצאת עמדה 2020, 132 עמ'

עד שנות השישים המאוחרות ההוויה הארצישראלית זעקה את שלילת הגלות על כל ביטוייה, כי הרי מלחמת העולם השנייה חשפה בכל זוועתו את הכישלון הקולוסאלי של הקיום כמיעוט בין הגויים. ההנהגה הפוליטית, ומתווי דרך התרבות באותם ימים, הצביעו על צדקת דרכה של הציונות כסיבה מכרעת לצורך ב"כור היתוך" של יוצאי כל הגלויות, ויתור  סוחף של כל מה שהגלות הביאה לעולם, ויצירת "יהודי חדש".

קשה להתווכח עם הנרטיב הזה, אבל באמת האם אפשר למחוק מאות שנים של חיים, של מאוויים, של יצירה, של געגועים לעצמאות, של תפילה זכה לישועה באחרית הימים? גדולי רוח בעלי שם עולם צמחו בגלות, שירה וסיפורת מהמיטב שבספרותנו צמחו בארצות הפזורה – הרי אלה אוצרות שאין ערוך להם.

התפכחנו מאז, ואני מניח שעזרה לכך העובדה שקרוב לעשרה מיליון בני אדם בארץ ישראל ובעולם מדברים עברית, דבר שנראה בראשית ימיה של המדינה כחלום רחוק – אז דיברו בארץ בשבעים לשונות. העובדה הזאת מילאה אותנו ביטחון שאפשר לחקור את פירות ההילולים של הגלות, מותר לחקור, וכן, מותר גם להתגעגע. רובנו המוחלט באנו משם, ואסור לנו להביט אחורה רק בזעם, שמא נאבד תועפות חוכמה ויופי – ונתעלם מעצמנו.

וכאן ממלאה מרגלית מתתיהו תפקיד מרכזי: היא הצברית, שנולדה בתל-אביב, צוללת ביצירתה ובמחקריה אל העבר של היהודים הספרדיים, אלה שאחרי גירוש ספרד הגיעו ליוון, ומשם, חלקם עלו לארץ-ישראל, וחלק (גם ממשפחתה!) – אבוי! – נספו באושוויץ.

מרגלית חקרה את העיתונות בספרדית-יהודית בשאלוניקי, והיא מחבקת את שפת הלדינו בשיריה (גם שירים בשתי הלשונות) כדי שלא תגסוס חלילה, כמו שכמעט קרה ליידיש. היא פועלת להנצחת קורבנות השואה ילידי יוון, וחוזרת אחורנית אל שנת 1492, כאשר המלכים הקתוליים גירשו את היהודים מספרד, אלה שיצרו תרבות אדירה, בשירה, בפילוסופיה, ברפואה, באסטרונומיה, בפרשנות המקרא והתלמוד.

שם המשפחה של הורי אימהּ של מרגלית הוא "ליאון", ולמותר לציין שהוא מצביע על כך שאבות אבותיהם גורשו מהעיר ליאון. בספר שלפנינו חשים את המשיכה האדירה של המחברת אל העבר הרחוק שאבות אבותיה חיו ויצרו בעיר הזאת. על כך ניתן לקרוא בסיפור "המיילדת", בשירים "ממדריד לליאון", "הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון". רחשי ליבה של מרגלית מופנים לעיר בה חיו אבות אבותיה, והעיר הזאת, ליאון, מוקירה את יצירתה ומכבדת אותה בכך ששיר שלה חקוק באנדרטה שבעיר, וגם כיכר בה נקראת על שמה.

גם שמה של משפחת אביה "רייטן", מצביע על מוצאה הספרדי, כי שם זה, כנראה, הוא שיבוש של השם "גייטן", שמה של עיר בספרד, שממנה יש להניח הגיעה המשפחה (ראו בסיפור "המיילדת"). המשוררת מסיירת בספרד היפה, מולדת שהתכחשה לבניה היהודים, וכותבת עליה שירים מכמירי לב: "קנטבריה", "קפה 'קומרסיאל' / מדריד", "קפה 'סהרה' / מדריד", "גירונה", "הילריו, במכונית רוסיננטה ואני בספרד".

רוסיננטה הוא, כמובן, שמו של הסוס הזקן והכחוש של דון קישוט, וזה גם השם של מכוניתו הישנה של הילריו, שאם יודעים איך לדבר איתה, היא עולה אפילו על הרים. הילריו מזכיר במסע הזה את משה דה ליאון, איש "הזוהר". רוסיננטה מגיעה לאגדן, חניית הביניים של מגורשי העיר ליאון בדרכם לפורטוגל, וגם אל מערת נטיפים מדהימה ביופייה ("הילריו, המכונית רוסיננטה ואני בספרד / במחוז ליאון").

הארץ השנייה שליבה של מרגלית מתתיהו קשור אליה היא יוון, ארץ הולדתם של הוריה, שגם בה אירע אסון ליהודיה בימי מלחמת העולם השנייה. הוריה הקדימו לעלות ארצה, וניצלו, ואילו רבים ממשפחתה נספו באושוויץ.

שתי ערים יווניות מוזכרות בעיקר בספר הזה: האחת היא דמוטיכון, עיר הולדתו של אביה, שם הקלגסים הנאצים רצחו את סבא וסבתא שלה. מרגלית ושתי אחיותיה מבקרות בעיר הזאת בשנת 1996, וכשהן משקיפות אל נוף העיר, מופיע איש שמזכיר בדמעות את המשפחות היהודיות שהיו בעיר, וגם את משפחתם של סביהן, שכולן כבר אינן (השיר "דמוטיכון" והסיפור "האיש שהופיע ונעלם"). העיר השנייה והמרכזית יותר בספר זה היא שאלוניקי, שזוכה בו להרבה אזכורים.

מרגלית מסיירת ביוון ומזכירה רגעים קסומים שחוותה בהם – "בכיכר המוזיאון" באתונה, "מטאורה", "בין הרי נפפיליון", "שוב איתך בשאלוניקי" – השיר מוקדש לאימה, מטילדה ליאון-רייטן, כמו שירים נוספים אחרים המוקדשים לה: "הצמיד", "שוב איתך בשאלוניקי", "עירך" "אימי", "פתחי זמן"; ראו גם "הבית" "אבי, אימי, אני והבית", "פני אבי".

השיר "מרווה" מוקדש למשורר משה דור, אבל התכתבות ישירה עם משורר מופיעה בספר רק עם המשורר היווני אלכסנדר קוואפיס, שחי באלכסנדריה שבמצרים בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 ("קריאה בשירי קוואפיס"), ללמדך שתרבות יוון ספוגה ביצירתה של מרגלית מתתיהו.

ואיך אפשר לא להזכיר את שירי האהבה מרטיטי הלב שלה: "קולך", "נפגשנו באקראי", "פנים אחרות", "מרתף קיץ", "דף אהבה", "בדואית העיר", "חצות ניסים", והשיר הדרמטי על אושר גנוב – "מדרגות של חצות"; או את השורות הנפלאות הנחרטות בזיכרון: "מילים סעדו לאור נרות" ("הבית"), "נעליים קשות גורל נערכו למתקפת חיים"  ("דמוכטיכון"), "פני בוקר נדבקו / לזנב לילה" ("שירת ים"), "תולה עננים על קולב" ("פחד"), הזמן / פסע בין חלון לחלון" ("מצב"), וארשה לעצמי ציטוט של בית משיר:

מֵעֵבֶר לְקַו הַהַמְתָּנָה

יֵשׁ לְחַבֵּק אֶת הָרֶגַע,

לְשַׁחְרֵר נִצְרָה,

וְעַד לְשִׁכָּרוֹן לְהִטָּמַע בְּגוּפְךָ.

וְאַחַר לִפְגֹּשׁ שׁוּב אֶת פָּנֶיהָ הָאֲפֹרִים

שֶׁל הַשִּׁגְרָה.

["מעבר לקו ההמתנה"]

מי שמלהטטת כך במילים בהחלט אפשר להאמין לה כשהיא מצהירה: "לולא הכתיבה, / היה טירוף בא" ("לולא הכתיבה").

משה גרנות

* * *

אורי איתיאל

שבת בבוקר

שבת בבוקר של פעם. אבא מעיר אותי. "התה שלך כבר מוכן..." אבא היה בדרכו לדלת, כאשר הפטיר "אל תבוא מאוחר..."

בעין פקוחה למחצה, ראיתי את אבא יוצא את הבית, כפוף משהו, ותיק הטלית חבוק בזרועו, הולך לבית-הכנסת.

"התה שלך כבר מוכן" – הוא כוס תה חם ישר מ"הצַ'יינִיק" עם המינון הנכון של המים, תמצית התה, הסוכר והלימון. אף אחד לא ידע להכין תה כמו אבא, ואם ניסיתי, בהסתר, היה עליי להשגיח ראשונה, שלא תחליק הכוס בין ידיי, כי אז אני קְלוֹצֶ'ה... (מפיל כל דבר...)

שבת בבוקר. אני יוצא אל הכיכר הקטנה עם ספסלי הגן למרגלות הפיקוסים החסונים. שקט של שבת בבוקר, שאינו דומה לשום שקט. אני חוצה את הכיכר הקטנה, המחברת את "מנדלי מוכר ספרים" ו"חובבי ציון" ו"דב הוז" והולך בתוך השקט, בינות לבתים הלבנים של תל-אביב.

צינת הבוקר מאיצה את צעדיי ואני חולף ליד ביתו של בז'רַנו. בז'רנו היה תעשיין והאוטו שלו חונה בודד בשולי הכביש. האוטו השני החונה ברחוב, שייך לד"ר שטיינהאוף. ויתרת הדרך, כביש ומדרכות ושוליים של גינות נוי בחצרות הבתים, והכל מטופח ומושקה ומושקע וגזום, עם ריח של ירוק ושל פרח ושל טבע.

המשך המסע לבית-הכנסת עובר בפאתי בית-הספר "תל-נורדוי", עם השעון הגדול. כאן, ליד המכולת של "ניסנבוים", פנייה ל"שלום עליכם". לקראת סעודת שבת בצהריים, אפנה ב"שלום עליכם", וליד ביתו של אפשטיין הגבאי, ארד במדרגות המעוקלות למאפייה של "ברמן" כדי להוציא את ה"צ'ולֶענט" שאימא הכינה.

וכבר "מלון סגל" ורחוב סירקין המפותל וכבר בית-הכנסת. מניין ראשון. שש וחצי. נכנסתי והש"צ (שליח ציבור) ב"אל אדון". ה"מי שבירך" היה בלתי נמנע ואבא אומר לי: "אמרתי לך לא לאחר..."

אהבתי את הספסל של אבא. ישבו שם בקביעות אדוקה, לוין וישראלי, ובקצה הספסל ליד הקיר, איש שלא ידעתי את שמו. גם אבא לא ידע.

עם סיום התפילה, היינו צועדים מעדנות לביתנו, כמנהג "בעלי בית", מלווים את החברים לוין וישראלי והאיש ללא שם, לביתם. היו מדברים ומשוחחים על הא ועל דא, הבלי העולם, פוליטיקה קטנה וכיוצא באלה.

ב"מלון סגל", נפרדנו מאחרון המלווים ואותו איש ללא שם נפרד מאיתנו ונכנס בפשפש המלון. "מלון סגל" היה מלון אורחים ובית לדיירים מזדמנים שאינם "בעלי אמצעים"...

לימים, ואבא "פתח עיתון" וכמעט נעתקה נשימתו. בעמוד הראשי תמונתו של "האיש ללא שם". כותרת גדולה: המהנדס אלכסנדר זרחין אבי המצאת התפלת המים. ואבא כלל לא ידע.

אורי איתיאל

 תל אביב, תש"פ

* * *

יוסף אורן

ההיסטוריה כמשל לחיים

(מאמר שני בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית)

הערת הבהרה: פנחס שדה לא קיים את הבטחתו לפרסם ספר המשך לרומאן "על מצבו של האדם", וכעבור שנתיים, ב-1969 פרסם כרך סיפורת מנותק לחלוטין מעלילת קודמו, לפחות לכאורה. המאמר על ספרו זה של שדה נדפס לראשונה, בפועל ולא לכאורה, במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-12/12/1969, שעורכו היה אז בנימין תמוז.

ראוי היה שספרו החדש של פנחס שדה, "מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו"*, יתפרסם תחת הכותרת "חיי אבימלך", כי על אף שמו הארוך, נדפסה בו עלילה בממדיה הצנועים של נובלה, ממדים שהספיקו לשדה, באופן מפתיע, לספר את מלוא סיפור-חייו של אבימלך, מיום לידתו ועד יום מותו, על-פי הגרסה שלו.

בסיפורי התנ"ך מופיעים שני אנשים הנושאים את השם "אבימלך". הראשון הוא זה שמוזכר בפרקים אחדים בספר "בראשית", בסיפור מתקופת האבות. והשני הוא זה שעל קורות-חייו מסופר בפרק ט' בספר "שופטים", שהוא סיפור מתקופת הנביאים הראשונים, אלה שזכו לכינוי "שופטים", ועליו נסב סיפור-המעשה בנובלה הזו.

להלן תמצית הסיפור הריאליסטי, אך גם המדמם, על מאבק הירושה שהתנהל אחרי פטירתו של השופט גדעון, על תפקיד המושל של שכם, בין 70 צאצאיו. אף שאבימלך היה בנה של פילגש, שהיתה לשופט גדעון בעיר שכם, עקף את כל המועמדים האחרים לא במאבק אלים, אלא בנאום-בחירות דמגוגי, שבעזרתו כבש את לב נכבדי-העיר ושכנע אותם להמשילו עליהם. אחרי שהתמנה לתפקיד הנכסף, חשף אבימלך את טיבו האמיתי, כאשר שכר קבוצת בריונים כדי שירצחו את כל מתחריו מהמשפחה. הניצול היחיד מהטבח הזה היה יותם, הצעיר מביניהם.

לפני שיותם ברח משכם והציל את נפשו, נשא את אחד הנאומים הפוליטיים המשכנעים ביותר שכלולים בתנ"ך, זה הזכור כ"משל יותם" – משל העוסק בעובדות החיים, ולא בהשקפתו של פנחס שדה על החיים, כפי שהציגם בספרו הראשון, "החיים כמשל" (1958). ההמונים אולי השתכנעו מנאומו של יותם, אך נכבדי שכם שמעו והחרישו.

אחרי שלוש שנות שלטון רגועות יחסית פרצה התקוממות בשכם, שאבימלך דיכא אותו בסדרה של קרבות שיזם נגד המורדים בשלטונו. בקרב האחרון, ממש לפני שעמד להשלים את נצחונו, השליכה עליו אישה אבן-ריחיים מראש המגדל שבו התבצרו אחרוני המורדים ורצצה את ראשו. בעודו גוסס ביקש אבימלך מנושא-כליו שידקור אותו, כדי שלא יאמרו עליו אחרי מותו "אישה הרגתהו", ובכך תמו חייו של אבימלך בעודו גבר צעיר ולוחם עז-נפש וחסר-רחמים.

דווקא על סיפור ריאליסטי, מפורט והגיוני זה בספר "שופטים", החליט פנחס שדה לבסס סיפור-מעשה שונה על חייו של אבימלך, ואף הכריז על כך כבר בפתיחת הנובלה: "זהו סיפור על חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אימו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכיליון-נפש."

אף שעל-פי הכרזה זו מניח הקורא, הזוכר את המסופר בפרק ט' בספר "שופטים", ש"המספר" של הנובלה הינו היסטוריון בן התקופה ההיא, שהיה עֵד להתרחשויות בשכם, ולכן מצויה ברשותו גירסה שונה על חיי אבימלך, במהרה יתברר לו ששגה בהנחתו זו. הערות שונות של "המספר", כגון: ההערה על אלוהים ("אם שוכח אלוהים את האדם, זוהי תכלית האימה", עמ' 9) וההערה על היקום ("תבל זו רבת הייסורים", עמ' 10), ישכנעו אותו, שמדובר כאן בהיסטוריון בן תקופתנו, שנקעה נפשו מעניינים שהם בתחום מומחיותו ועל כן החליט להפוך לכותב סיפורים, ובחר לספר, מסַמְכוּת של מְספר יודע-כל, את סיפור-חייו של אבימלך מנקודת המבט של השקפה שהיא זרה לסיפור ב"שופטים", כזו הטוענת שחיי האדם הם רק משל, משל שאלוהים הוא הנמשל להם. מסקנה זו, ש"המספר" בנובלה זו הינו היסטוריון בן-זמננו, מתאשרת בסיומה של הנובלה, סיום שבו הוא מוסר תמצית מתולדות שכם מאז תקופת השופטים ועד ימינו אלה (בשנת פירסומה של הנובלה).

כלומר: בניגוד לספריו הקודמים, שבהם הטיל פנחס שדה את פעולת-הסיפור על גיבור-מספר (כלומר: "מספר" הנוכח בעלילת הסיפור לא כדמות-משנה, כמספר-עֵד, אלא כדמות מרכזית בסיפור-המעשה), הפְעיל בנובלה זו מספר יודע-כל, כדי שיוכל לפרש באמצעותו את אירועי חייו של אבימלך כמשל המדגים את מצבו של האדם, כל אדם, בעולם הגשמי. ואכן, קורא שכבר הכיר את השקפתו זו של פנחס שדה מקריאת שני ספריו הקודמים בפרוזה (וגם משירי "משא דומה" שהופיע לפניהם, ב-1951) מזהה אותה שוב בעמודים העיוניים שבהם דן "המספר" בחשיבותם של החלומות.

מוכיח זאת הקטע הבא, המספר שאבימלך לא רק נולד לאימו באופן מיסטי, אלא גם התייחס במהלך כל חייו ברצינות לחלומותיו ופעל על-פיהם, ממש כמו הרבה – "נביאים ומשוררים, מלכים ומצביאים ושאר אנשי המופת והתהילה אשר בדברי-הימים, שהקדישו את תשומת-הלב הרבה ביותר לחלומות שחלמו, ביקשו להם פתרון, קבעו לפיהם מעשים, לא הטילו שום ספק בהתגשמותם. ודי להזכיר כאן את יעקב ויוסף, פרעה ושריו, שלמה, דניאל, וכן הקרובים לנו יותר בזמן. - - - ועל כן האיש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, אותו איש הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם. - - - השכל הוא ידיד חנֵף, וצידוקים מחוכמים לו לחטאינו, אך לא כן הקול הדובר אלינו בחלום. - - - החלום הוא אשר יכול לבשר לנו את העתיד לבוא. שהרי עיקרו של העתיד צפון כבר בקרבנו. וכך בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים" (עמ' 73-72).

קטע מסאי זה מדגים את התמכרותו של פנחס שדה לנסח בספריו טקסטים חידתיים על-ידי זריעת פרדוכסים בתוכנם הלירי-סנטימנטלי. כזה הוא גם התיאור המיסטי, המספר בסיום הנובלה על רגע מותו של אבימלך בקרב האחרון שבו לחם, שהינו שונה מזה הריאליסטי שמסופר בספר "שופטים": אף שחייליו של אבימלך המתינו לפקודתו להצית את האש בזרדים ובקרשים שאספו והניחו סביב המגדל, שבו התבצרו אחרוני הלוחמים של העיר תבץ, המשיך אבימלך להחריש, "כי בשאתו את עיניו אל הגג ראה, לאור הירח הבהיר והמבעית, פני אישה נשקפים אליו. פני נערה, שהזכירוהו את הפנים שראה בחלומו. הוא הביט בה, והיא הביטה בו, ומסביב שררה דומייה כבחלום. - - - ברגע ההוא פרשה הנערה זרועותיה והשליכה על ראשו את הדבר העגול, הכהה. אבימלך נפל, הלום כאב נורא, - - - אבל אז ראה את אימו יפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא-יפעה, וכפות רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה-הירח של השמיים" (עמ' 96-95).

תיאור סנטימנטלי זה מקיים את הדברים החידתיים שאמר פותר החלומות הכשדי מהר-עיבל לאסתהר, אימו של אבימלך, זמן מועט לפני שילדה אותו: "החיים האמיתיים שם הם, בשמיים. כאן רק ראי החיים המתרחשים שם" (עמ' 7). במשפט זה מגולמת בשלמותה השקפתו של פנחס שדה על ההבדל בין בדידות חייו של האדם כאן, על האדמה השותקת, לבין החיים שיזכה להם שם, בשמיו של אלוהים. כמו כן מסביר משפט זה את הכמיהה למוות שביטא פנחס שדה הן בשירי "משא דומה" והן בבכור ספריו בפרוזה, "החיים כמשל".

באופן זה קיים שדה בתמונה המיסטית, שבה תיאר את אבימלך עולה השמימה בזרועות אימו, את הבטחתו במשפט שבו פתח את הנובלה, שיציג בה את אבימלך באופן שונה מזה שהצטייר לקורא בספר "שופטים": "הדורות אשר באו אחרי אבימלך ולא ידעוהו פנים אל פנים, ואשר ראו אך את החורבן והמגור שהותיר אחריו, ייחסו לו תכונות רעות בלבד, אבל באמת היו בקרבו, כפי שכבר אמר פנחס בן-אליעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחיות חלום. ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע" (עמ' 57).

משום כך, כדי להוסיף למסתוריות דמותו של אבימלך, כאיש-חידה הנוהג לצפות לאותות שמגיעים אליו מאימו היפה בחלום ובהזייה ולפעול על-פיהם, גם בחר פנחס שדה לספר את סיפור-חייו של אבימלך בשפה מליצית ארכאית וכעין-מקראית, כזו שתעצים את דמותו כאדם שהחלטותיו הסותרות ומניעיהן הנסתרים לא הובנו אפילו על-ידי המקורבים אליו בשלטון, מאחר שהיו למעלה מהבנתם. אלא, שלאו-דווקא הפאתוס הלשוני המופרז הזה, מחזק אצל הקורא את החשד, שמחבר הנובלה בחר לספר גירסה מתוקנת זו על חייו של אבימלך, רק כדי להציג באמצעותו פעם נוספת את השקפתו המעורפלת על מצבו של האדם בעולם הגשמי ועל געגועיו הרליגיוזיים אל אלוהים, אלא דווקא השיבוץ של הרבה מילים מופשטות בהסבריו על ההבדל בין שני העולמות, בין זה שהאדם חי בו בעודו מתהלך על האדמה השותקת לבין זה בשמיים, שהוא מייחל להגיע אליו אחרי מותו.

חשד זה מתאשר בקטע שבו ביטא פנחס שדה את כפירתו במימד הזמן, שלעריצותו נכנעים כותבי ההיסטוריה בספריהם, אלה שאין להם שום מושג, לדעתו, על הכוחות המיסטיים, האלוהיים, שמזרימים את האירועים ביקום: "ועל כן איש הטוען שמקרי-החיים ומעשי-האדם נתונים להבנת השכל, הוא לאמיתו-של-דבר חסר-שכל יותר מן האחרים, המשתאים נוכח עלטת החיים ומסתוריותם" (עמ' 72).

 ואכן, בדומה לגיבורי סיפוריו הקודמים של שדה, קשוב גם אבימלך אל חייו האמיתיים והחיוניים שמתנהלים בעמקי נפשו, בחלומותיו. משום כך אבימלך אינו ירא את המוות. להיפך: בניגוד לסובבים אותו, שממקדים את חייהם בצבירת ממון ובהעפלה לעמדות-כוח, כדי להאריך בסיועם את חייהם, הוא מתרחק מהמולת-החיים הגשמיים שלהם ומצפה בהתרוננות ובערגה למותו בחיק אימו.

כמספר-סיפורים סנטימנטליים, שבחר לספר את קורות-חייו של אבימלך בעזרת סיפור ש"אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכיליון-נפש," כדי לשכנע שהחיים בעולם הגשמי הם מדומים, ורק בחלום משיג האדם שחייו הם בעצם רק משל ואלוהים הוא הנמשל שלהם, הולם אותו הסיכום הבא על החיים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריונים: "ושוב חלפה העת, נקפו דורות ויובלות, וצבאות-האדם הרבים והעצומים, דור בעקבי דור, נולדו ומתו, באו וחלפו, ואם לאיזו מטרה או אך לתוהו זאת לא יוכל איש להגיד. ערים נוסדו ושָׁאוּ, לְאוּמים כוסו עשב, כל שהיה ונחשב – הכבוד, עסקי-המדינה, הרהב, המלל, גם הגבורה, והשנאה, והבכי – הכול נשכח, אבד, נמוג כערפל-בוקר" (עמ' 98).   

משום כך מצטייר פנחס שדה גם בנובלה זו, כפי שכבר התגלה ביצירותיו הקודמות, כמְספר המבליט באופן מופרז את מטרתו הדידקטית על חשבון סיפור-המעשה. אלא שהדיון על השקפתו של פנחס שדה על החיים בעולם הממשי כמשל המעיד על הנמשל, על התגלמותו הנצחית של אלוהים בטבע (כדעתו של שפינוזה בן המאה ה-17 ב"אתיקה") – או בניסוח שכבר השמיע ב"החיים כמשל": "העולם הוא נופה של הנשמה. העולם, החיים, הם משל, – ואלוהים הוא הנמשל" (שם, עמ' 167) – אמור להתקיים לא בין העוסקים בספרות, אלא בין אלה שתחום התעניינותם הוא בתיאולוגיה ובפילוסופיה.

- - - - -

* "מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אימו", הוצ' שוקן תש"ל, 99 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

"על מות אבימלך" (1970)

פנחס שדה: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1969, 99 עמ'.

שניים הם סוגי גיבוריו של פנחס שדה – היסטוריים וספרותיים. הגיבורים ההיסטוריים הם דמויות שפעלו בעולם ועיצבו את תולדותיו בדם וברוח: נביאי ישראל, ישו, ג'ינגיס חאן, שבתאי-צבי, יעקב פרנאק, ניטשה, מארכס, דוסטוייבסקי, קנוט האמסון, פרויד, היטלר ומאו-טסה-טונג. המשותף לכולם, לדעת שדה, שהם הגשימו את עצמם בגאונות ובשלימות, ומילאו בכך את רצונו של אלוהים, רצון שהוא מעבר לטוב ולרע.

הסוג השני אלה הם הגיבורים הספרותיים: המספר ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", אבשלום ב"על מצבו של האדם", שדה עצמו בשיריו ובספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך יוסף מונדי), ואבימלך בספר שלפנינו.

גיבוריו הספרותיים של שדה שואפים להידמות לגיבוריו ההיסטוריים, אלא ששאיפתם נישארת בבחינת משאלת-הלב בלבד. יוצא מכללם אבימלך, אשר אינו נישאר לכוד בהירהור על חיים שמעבר לטוב ולרע, אלא בוחר ברע וחי על פיו ומגשים אותו.

אבימלך, גיבור סיפורו התנ"כי של שדה, מצליח להגשים את עצמו ומהותו בשלימות. אולי מפני השלימות שבהגשמה העצמית, יש בסיפור גם שלימות סגנונית, המייחדת אותו מספרי הפרוזה האחרים של שדה.

אבשלום יכול היה רק להרהר באפשרויות של חיים "מעבר לטוב ולרע", והוא נרצח לאחר הפעם האחת והיחידה בה הוא מגשים את עצמו בדרך של גילוי-עריות (זאת על-פי הפרק האחרון של "על מצבו של האדם", שנתפרסם בינתיים בעיתון "הארץ" בשם: "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד"). אין אבשלום יכול לזעזע את המציאות כחפצו, לשלוט בבני-אדם, להתדמות במעשה לגיבוריו הרוחניים וההיסטוריים. זאת משום שאבשלום חי בעולם מוגדר, "מודרני", של ישראל בשנים האחרונות, וחרף העובדה שהוא משתדל להסתכל על סביבתו מתוך פרספקטיבה מרוחקת ו"נצחית".

ואילו אבימלך הינו דמות תנ"כית-מיתית, והסיפור על אודותיו נמסר לנו כאגדה. המספר ב"על מצבו של האדם" הוא ידידו של אבשלום, ולכן בן-תקופתו. המספר ב"מות אבימלך" הוא רושם קורות-העיתים, אדם בלתי-מוגדר, שאין אתה יודע אם הוא בן-תקופתו של אבימלך או בן לתקופה אחרת. זוויות-הראייה שלו, זמנן משתנה תוך כדי הסיפור, כאילו כדי להדגיש את נקודת-התצפית המיוחדה שלו – שהיא התייחסות על-זמנית למאורעות הנתונים. ההתייחסות העל-זמנית היא חלק בלתי נפרד מן הגישה הכללית, המצוייה בתחום ש"מעבר לטוב ולרע". ניסיונו של המספר הוא ניסיון להתייחסות כלל-זמנית שאין בה הפרש בין עבר, הווה ועתיד, והיא, לדעת שדה, גם צורת התייחסותו של אלוהים לעולם.

אבימלך, הקרוב בשורש נשמתו לאבשלום, אינו צריך לשאוף להיות דומה לדמויות כג'ינגיס-חאן, או לחלום עליהן, אלא הוא מולך בפועל שלוש שנים על שכם, הנעשיית לגיא-חיזיון לתופעות של "עלטה, זעם וכיליון-נפש." ("מות אבימלך", עמ' 5). התקופה התנ"כית הרחוקה מניחה לשדה אפשרות לרקום עלילה היסטורית, שסופה קאטאסטרופה, ולהציג את העולם ה"מיתי" כמשל על הנהגתו של אלוהים בעולם, בעולם לדורותיו, גם בתקופתנו הנוכחית.

זו ורק זו היא הסיבה ששדה כתב סיפור תנ"כי, כי קשה לייחס לסיפור כוונות ומשמעות מן התחום הלאומי-היהודי של "החייאת העבר" וכדומה. זאת ועוד, אמנם נכתב הסיפור מתוך גישה דתית, אך ראייתו והבנתו של שדה בהנהגת אלוהים את העולם עשויים להישמע כדברי-בלע באוזני מאמין אדוק, ולא דווקא יהודי.

מיהו אבימלך, וכיצד הוא מבין את הנהגת אלוהים בעולם? – זאת אפשר לראות מן הסיפור על אודות הדד בן-בדד מלך אדום, שאבימלך מספר אותו לפנחס, הכהן הגדול:

 "הסיפור הוא זה: לאחר שניצח בן-בדד את המדיינים ציווה לכנוס כשלושים אלף נפש מהם, גברים, נשים וטף, אל בקעה שלא היה ממנה אלא מוצא אחד, כי מכל העברים הקיפוה סלעים תלולים, ואת פתח המוצא הזה ציווה לחסום. מים ומזון לא ניתנו לאנשים, והקיץ היה אז בתוקפו. וכך, יום לאחר יום, בייסורים, היו האנשים מתים, והדד יושב באוהל הנשקף אל הבקעה, אוכל ושותה ומביט. ושים נא אל ליבך, אדוני: הוא היה מלך חכם ותחת ממשלתו פרחו המסחר והאמנות ועבודת-השדה, ונכתבו ספרים."

 "הן זה סיפור מבעית," לחש הכוהן בקול לאה.

ואבימלך המשיך: "ובשומעי את הסיפור הזה, שאלתי את נפשי איך ייתכן כי האל, אלוהיך, הניח לדברים כאלה כי יקרו."

 "ומה ענית לנפשך?" שאל הכוהן.

 "המענה אך זה הוא," אמר אבימלך, "אם מעניק האל לבן-בדד את אשר הוא מנוע מן האחרים, אי אפשר לבאר את הדבר אלא כרמז ואות כי האל אוהבו יותר משאוהב הוא את האחרים."

 "מה זאת תדבר!" קרא הכוהן בקול נחנק, "הן לא יוכל היות שיאהב האל את הרע!"

 "אולי לא," אמר אבימלך, "אך יוכל היות שאין יתרון בעיני האל לטוב מן הרע. ואולי אף אין הם נחשבים בעיניו כלל, ואין החיים אלא כמשחק לפניו."

 "הרי זו חזות מבעיתה," לחש הכהן. "חזות מבעיתה," חזר הכהן ואמר, "ואם כן?"

אבימלך החריש עת-מה, ולבסוף אמר: "ואם כן, אמרתי בליבי, אהיה אף אני כמוהו."

 "כמוהו," ענה הכוהן אחריו כהד.

ואבימלך הוסיף: "כל עוד חי אני על פני האדמה, תהי לי האדמה, כן אמרתי בליבי, רק במת-משחק. גם החטא, גם החן, גם המר, גם המתוק, הכול אך כמשחק יהיה בידי, אהיה זר, אהיה רחוק, כמו המוות אשר ראיתי בחלום, אשר פני נערה לו, והוא רכב בשמיים על סוסו השחור, רוכב בהדר ויורה." (שם, עמ' 39-38).

הקביעה לגבי הדד בן-בדד – כי "האל אוהבו יותר משהוא אוהב את האחרים," מצוייה בהקשר דומה, אך לגבי אישיות היסטורית אחרת, גם בדברי אבשלום ב"על מצבו של האדם":

 "והנה, למשל, ג'ינגיס-חאן... קראתי באיזה ספר שחייליו היו, למשל, אונסים נשים הרות ואחרי-כן מרטשים את כרסן... בבוכארה הרגו תוך שבועיים מיליון נפש, וערמו את הגולגולות לפיראמידה... איך להבין זאת? ... מדוע דווקא לג'ינגיס-חאן, למשל, נתן אלוהים את האפשרות יותר מאשר לכל אדם אחר באותו זמן, להתבטא, להשתולל, – מדוע?" ("על מצבו של האדם", עמ' 195). "ובכן אם לחשוב באופן כזה, הרי מוכרחים – מוכרחים לשאול אם אין זאת אומרת שאלוהים אהב את חוה, ואת האימהות והתינוקות ואת השאר, פחות משאהב את ג'ינגיס-חאן – ... המסקנה שהסקתי אחרת היא... פשוט, שמושגיו [של אלוהים] לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196).

ובאופן זהיר יותר מתבטא שדה בפני יוסף מונדי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", בפרק "גוג ומגוג":

 "היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו." ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 55).

לדעת שדה איפשר אלוהים להדד בן-בדד, לג'ינגיס-חאן, להיטלר, וכפי הניראה גם לאבימלך מלך שכם – להגשים את עצמם. לדיעה זו הגיע על-פי כמה הנחות-יסוד, המעצבות את כל תפישת-עולמו: העולם היה נטול משמעות בלא אלוהים. אלוהים קיים, הוא הנמשל האמיתי, היחידי והמוחלט, ואילו העולם הוא רק כמשל, כמין בבואה חיוורת של אלוהים. גם הרע קיים. משמע – הרע הוא חלק מאלוהים. בעיני אלוהים אין הפרש בין הטוב והרע. הפרש זה קיים רק מבחינת תורות-המוסר הבינוניות שהמציא האדם.

שדה קובע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו. אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו, ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל.

כלום בא הרע מאת אלוהים, וכלום משתמש אלוהים ברע כדי לענוש את הפרט והעם? – בשאלה זו התחבטו כבר הנביאים. הבחינה התיאולוגית של השאלה העסיקה הרבה את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, פילוסופיה שניסתה לתרץ את ההבדל בין דרכו של האל בהנהגת העולם לבין מושגינו שלנו. גם המיסטיקה היהודית התלבטה בשאלה הזאת – האם סמאל וכת-דיליה [החבורה שלו] יש להם קיום עצמאי, או שהם נובעים ממידת הדין הקשה, שהיא אחת הספירות החשובות אשר באמצעותן מתגלית פעולת האל בעולמות העליונים והתחתונים. וגם כאן נתעורר הדימיון ונפתחו שערי הדרוש כדי לבאר את המעבר-לא-מעבר שבין מידת הדין לכוחות הסיטרא-אחרא.

שדה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך הוא מוכרח לוותר על משמעותם המוסרית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. הצירוף: הדד בן-בדד, גינגיס-חאן, היטלר ואבימלך – מתברר עתה בכל אכזריותו. אלוהים "אוהב" את מי שמצליח לפעול בעולם באורח קיצוני. תוצאות הפעולה הן לרוב טראגיות גם לפועל עצמו. אך החשוב הוא לא גורלו כבשר-ודם, ולא גורל קורבנותיו – אלא הרושם שהותירה הפעולה בהיסטוריה ובתולדות הרוח.

אלוהיו של שדה הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו – " ("על מצבו של האדם", עמ' 196). אין השגחה פרטית, אין שכר ועונש, אין כל מגע בין אדם ואלוהים, גם לא בין אלוהים ואדם. אמנם אומר שדה כי "יש אשר בני-האדם, בטימטומם, שוכחים את האלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח האלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך", עמ' 9), – ואולם, האמת היא כי אלוהיו של שדה שכח את האדם מזה זמן רב, ומשום כך אין כל הבדל בין מציאותו של אלוהים (כפי ששדה מבין אותה) – לבין ההשקפה המכחישה מכל-וכל את קיומו של אלוהים.

אלוהיו של שדה הוא כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם ובעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי. אך את שדה לא מעניינת כלל נקודת השקפתו של האדם. "אני מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי." ("על מצבו של האדם", עמ' 54) – אומר אבשלום. גיבוריו ההיסטוריים והספרותיים של שדה, כמוהו עצמו – שואפים להתייחס אל העולם, ולפעול בו, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, זו של אלוהים, כפי שהם מבינים אותו ואת הנהגתו. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, של אדם שנסתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו במלוא אימתה התהום של התחליפים הריקים: מדינה, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות, וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים, אך זה אלוהים שאין עימו כל תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום. הלא כך אומר אבימלך:

 "האם, בדרך-כלל, אין כל בני-האדם אשמים?"

 "אשמים בעיני מי?" שאל הכוהן.

 "בעיני אלוהים," ענה אבימלך.

 "הכי ישבת בסוד אלוהים?" שאל הכוהן.

מן החוץ נשמע קול המון הגשם, שהצליף על יריעות-האוהל. היה קר ועגום.

 "אני אומר לך, אדוני," ענה אבימלך. "אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה הן אות הוא שהכול אשמים לפניו."

 "בגאווה, ואולי אף בשרירות-לב," אמר הכוהן, "מפרש הינך את כוונות האל, הנישגבות מבינתנו."

 "אין אני אלא לומד ממה שעיניי רואות ואוזניי שומעות." ענה אבימלך. ("מות אבימלך", עמ' 38).

דברי אבימלך ותשובת הכוהן דומים במקצת לשיחת ק' עם כוהן בית-הסוהר ב"המשפט" של קאפקא. ההבדל בין דברי ק' לאבימלך נעוץ בכך, שק', וכמוהו ראסקולניקוב ב"החטא ועונשו", אינם רוצים להודות באשמה הקיומית המוטלת עליהם, ובורחים אל תירוצים, אל תחום רגשות האשמה, ואל ההצדקה הפסיכולוגית, (על פי מסתו של בובר "אשמה ורגשות אשמה"). ואילו אבימלך מודה באשמה הקיומית – הכל אשמים; (ק' אומר: "אני חף מפשע. טעות היא. וכי כיצד יכול אדם, בכלל, להיות אשם. הרי כולנו כאן בני-אדם הננו, כזה כן זה.")

אך אבימלך מודה באשמה הקיומית לא בכדי להתנצל על מעשי אכזריותו בעבר, לא למען החרטה והכפרה, אלא למען הצדיק את דרכו העקובה מדם בעתיד – "אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה, הן אות הוא שהכול אשמים לפניו." ואבימלך, במעשיו, "עוזר" להגשמת פסק-דינו של האל עלי-אדמות.

בנעוריו מתחרה אבימלך באלוהים:

 "והנער (אבימלך) הביט רגע ארוך אל עומת השמיים האלה, ופתאום, כמו היה שומע לו, אמר בקול ברור: "אני שונא אותך, אלוהים." ("מות אבימלך", עמ' 20).

ואילו בהתבגרו הוא שואף להתדמות לאלוהים, כלומר לאותה בחינה "על-אנושית" של ההיסטוריה:

 "הלא תבין, חבקוק, כי אני מעבר לכל מה שצריך לבכות עליו."

 "לא אבין את דבריך," אמר הגיבן, "הן לא כאחד האדם תדבר."

 "אכן לא," אמר אבימלך, והוסיף: "להיות אדם דבר צנוע הוא."

 "אם כן," אמר חבקוק, "היה אפוא צנוע."

 "לא," אמר אבימלך, "מוטב לא להיות אדם." (שם, עמ' 62).

 "להיות אדם דבר צנוע הוא," – לכך שואף חבקוק, שהוא "המתקן החברתי" הנושא עיניו, באופטימיות, לחברה טובה יותר שאותה יקים אבימלך. אך בעיני אבימלך – "להיות אדם" ניראה אנושי מדי, ועל כן – "מוטב לא להיות אדם." – ופירושו – מוטב להתדמות לאלוהים, לחיות כבחלום, חלום שהוא משמעותם האמיתית של החיים, והוא המצב בו מצוי האדם מעבר לטוב ולרע. אבל באמת היו בקירבו, כפי שאמר פנחס בן-אלעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. "ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחיות חלום, ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע." (שם, עמ' 57). וכך, בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים. (שם, עמ' 73).

דומים לדברי הכוהן על אבימלך – דברי אביגיל על אחיה אבשלום: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." ("על מצבו של האדם", עמ' 53).

להיות מוגבל פירושו – להיות אנושי. האנושיות, לדעת שדה, היא מידת האמצע, מידת הבינוניות. ואילו הרע –

 "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום." (שם, עמ' 190).

כלומר, הרע הוא מושג על-אנושי, מושג אלוהי ודתי. חוסר היכולת לחולל ולעולל את הרע אינה מידה טובה, אלא הוא סימנה של הבינוניות האנושית. כך מתברר משיחת פנחס, הכוהן הגודל, עם אבימלך, בדבר בני ירובעל:

 "אומר לך," ענה הכוהן. "האל מאס בבני ירובעל, כי אין הם ראויים למשול."

 "הלא אינם עושים הרבה רע," אמר אבימלך.

 "זאת," ענה הכוהן, "מפני שאין בכוחם לעשות. לא קרים הם ולא חמים, רק תפלים. ועל כן יקיאם האל מפיו."

 "ואולם מה יצפה האל ממני?" שאל אבימלך.

 "ממך," ענה הכוהן, "צפוייה תקווה. כי עצום הוא הטוב בקירבך, ועצום גם הרע, ובידך לבחור."

 "ואם אבחר ברע?" שאל אבימלך, והנער והזקן הביטו איש בעיני רעהו.

ועל דברי אבימלך האחרונים ענה הכוהן: "גם אז נערי, לא יהיה זה אלא כרצון האל."

 "אם כן," אמר אבימלך, "יעשה נא האל כרצונו, כי לי אחת היא." ("מות אבימלך", עמ' 26-25).

מאחר שבעיני האל אחת היא אם יבחר אבימלך בטוב או ברע (תשובת הכוהן מתחייבת מן ההשקפה על כל-יכולתו של אלוהים), ומאחר שהטוב חשוד הוא על מידת הבינוניות האנושית – בוחר אבימלך ברע, ומגשים עצמו ברע. וכך הוא מסביר לכוהן את מעשיו האכזריים, העומדים בסימן הדד בן-בדד –

 "אני אומר לך, אדוני," השיב אבימלך, "היה צורך שאיווכח מה בכוחי לעשות, לטוב וגם לרע."

 "ואתה בחרת, אפוא, ברע?" שאל הכוהן.

 "זאת עדיין לא אדע," ענה אבימלך, והוסיף: "והטוב מהו, ומה דמותו כי אכירנו בראותי אותו? אמור לי, אדוני, אם תוכל, כי בעיניי ניראה הכול כמראה מתעתע." (שם, עמ' 38-37).

אנשי שכם, בני עירו וקרוביו של אבימלך, אינם מבינים את דרכו: "זרים דבריך אבימלך, ולא נוכל להבינם."

 "על זאת עונה אבימלך: "כל הבנה היא מזוייפת, ואם כן טובה ממנה אי-הבנה אמיתית." (שם, עמ' 76).

הלא אלה הם גם דבריו של אבשלום: "אני מעדיף אי-הבנה אמיתית על-פני הבנה מזוייפת." ("על מצבו של האדם", עמ' 55). כלומר – ההבנות המזוייפות הן המידה האנושית, הבינונית, של מוסר חברתי ושל רצון לחיות חיי שלווה. ואילו "אי-הבנה אמיתית" היא החיים על פי החלום, על פי הדוגמה האלוהית.

וכך המשך השיחה של אבימלך עם אנשי שכם, בטרם פרצה המלחמה אשר השמידה אותם ואותו ואת עירם:

 "אנא, אבימלך," אמר הדוד, "למה תרדוף שואה ומוות? אנו מבקשים שלום."

ועל זאת, בעוד הנאספים עומדים נדכאים, ענה אבימלך חרש בהביטו בם בעיניו הכחולות, העצומות-למחצה: מה לו ולשלומם? למה זה יחשבו כי הוא בא להביא להם שלום? הכי עליו לדאוג לחייהם הריקים, הניקלים והמטומטמים, לזלילותיהם, לשעשועיהם ולמישגליהם? הנה ממנו והלאה כל זה, ועל כן (וזה היה דברו האחרון אל אנשי שכם) "כל עוד נפשו, שאין בה מנוחה ושלום, בקירבו, גם להם לא יהיו מנוחה ושלום." ("מות אבימלך", עמ' 77-76).

המלחמה היא אקט של שיחרור, של גאולה משיחית ושל פריצת-גדרים, כמעט בנוסח שבתאי-צבי. ולכן אומר אבימלך לאנשיו בטרם קרב כי לאחר שתיפול העיר הממרה יוכל כל איש "לעשות הישר בעיניו, ולא יהיו עוד דין ודיין." (שם, עמ' 76).

הסיפור באלוהים, בשטן ובדעץ הוא ניסיון של שדה להבין באור חדש את הסיפור התנ"כי על אודות איוב. הניסיון שאיוב היה צריך לעמוד בו הוא איבוד כל אשר לו, והמשך אמונתו באלוהים, למרות הכול. התמדת האמונה באה לאיוב בייסורים קשים. היטב כואב לו על מה שנלקח ממנו. ואילו דעץ, בסיפורו של שדה, מחליף בעצת השטן את כל הונו בסוס, את הסוס בכִבשה, את הכִבשה באבן-ריחיים, – וכאשר נשמטת ממנו אבן-הריחיים וצוללת בנחל, אומר דעץ: "יבורך אדוני, בן-מזל כמוני אין בכל הארץ! עתה נפטרתי מן האבן הכבדה, ואוכל ללכת בקלות ובנועם אל ביתי." (שם, עמ' 79).

חבקוק, "המתקן החברתי", השואף לבטל את הכסף ולהשפיע על אבימלך להשתמש בכוחו לטוב – נעצב למישמע המעשה בדעץ, ואולם אבימלך בוכה משמחה למשמע הסיפור. הוא רואה בסיפור את דוגמת חייו – האבן היא העולם, היא הבינוניות, היא משאם וטורחם של אנשי שכם –  "האמנם חפצת, חבקוק, לראותני נושא את האבן שלי בכפרים וטוחן במחיר פרוטות את תבואת האיכרים? החפצת כי אסלול דרכים לחמוריהם של הרוכלים, אשב למִשפט בין שני סוחרים, אמלא את כרסי משמנים ואת ליבי אטמטם בתעתועיו של השטן? אל-נא נהיה סכלים יותר מאותו דעץ המסכן, חבקוק. הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?" (שם, עמ' 80-79).

הקיום הבינוני, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי-אדמות, הוא מ"תעתועיו של השטן". האבן המתגלגלת היא תחילת התדרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר השואה, וההתדרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים, באמצעות הרע, עלי-אדמות. אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו, כדברי חבקוק אליו ברגעיו האחרונים: "האבן, דעץ, נפלה על ראשך." (שם, עמ' 96).

אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני, המטומטם, אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו, לפרוק באמצעות המלחמה המהרסת כל. זאת עשה מתוך אותה גישה ניטשאנית הסבורה שמצבם של בני-האדם הוא כה חסר-תקווה ונואש, עד שטוב להם מותם מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם, שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

אבימלך הצליח להגשים את עצמו בשלימות. הוא היה, לדעת שדה, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר באותו עולם תנ"כי, מרוחק ואגדי, של שכם. הוא הוליך אנשים מקיומם השפל והמושחת – אלי כיליון, ובכך "גאל" את נשמותיהם. אלוהים, כניראה, אהב אותו על כך. מדוע, אם כן, מת אבימלך (כשם שנרצח אבשלום)? – ו"נצלב" – ממש כישו?

כי אבימלך שואף למות. המוות הוא בעיניו החזרה לעולם החלום, למקורם האמיתי של החיים. כבר בתחילת הסיפור אנו רואים שאחת היא בעיניו אם יחיה ואם לא. לילה אחד הוא ישן במערה במידבר עם שני אחיו, המתכוננים להורגו. זבול, העבד הבורח, הורג אותם ומציל את אבימלך הישן. בהתעוררו שואל אותו זבול: "ולא היה בך מורא מן המוות?" – ואבימלך עונה: "ראיתי את המוות והוא יפה." (שם, עמ' 28).

את המוות היפה ראה אבימלך בחלום, באותו לילה במערה. בחלומו הוא הולך בבקעה רחבה, שהיא "ארץ האנשים העכברים" (שם, עמ' 27), עולם האנושות הבינונית, אנשי שכם, והם – חורקים מולו בשיניהם הלטושות, וכאשר ניראה כאילו אין לו הצלה מהם –

"והנה הופיע המוות. הוא הופיע בהדר מבין ענני השמיים הקודרים, רוכב על סוס קל, ובידו קשת אדירה יפת-צבעים, מזהירה בזוהר רך ומתוק, אשר בה היה יורה חיצי-ברקים אל תוך המון האנשים העכברים. כאשר קרב הרוכב השמיימי ראה אבימלך כי פני נערה לו, עטורות מחלפות עבות של שיער חום. וגון עיניה כעין הענבר, ואבימלך הכיר את פני אימו." (שם, עמ' 28).

אימו של אבימלך מתה בלידתה אותו, והיא בת שש-עשרה. אליה הוא עורג כל ימי חייו. היא הקשר האמיץ ביותר שלו עם "אי-ההבנה האמיתית", עם החיים האמיתיים ועם אלוהים ועולם החלום. האישה, היופי, הטבע, המוות – הם מן היסודות הנצחיים, ובתור גילויי פעולת האל עלי-אדמות – הם שייכים למישור העל-אנושי והנצחי, ליסוד הכללי של העולם. על-כן גם אחת תשובתה של האם לאבימלך, תשובה החוזרת בפגישותיו עימה בחלומותיו:

 "באשר את שם," הוסיף ושאל אבימלך, "מה מעשייך?"

עתה התמהמהה האם בתשובתה כרגע תמים, ואך לבסוף אמרה: "אני שותה מים." (שם, עמ' 21).

המים הם היסוד הכולל, ובהם השתקפות למעשי האל, מעשים אשר על המשורר להבין אותם, כבדברי השיר: "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו... / על הארץ יושב משורר ורושם את פניה על המים." (שם, עמ' 89-88).

 "השילוש הקדוש" כאן כך הוא: אלוהים האב, הנערה האם, ואבימלך הבן, שסופו "נצלב" משום שביקש לגאול, על-פי דרכו, את בני-האדם. הנערה, אשר משליכה באבימלך את האבן מעל מגדל תבץ, דומה בעיניו לאימו, והוא צולל בנערה-האם כאבן בתוך המים, מת בתוכה, וגם מתמזג עימה, חוזר למקורו.

בחלומותיו מופיעה לא רק אימו האמיתית, אלא גם "האם המזוייפת" (במקביל ל"הבנה המזוייפת"), אשר מפתה אותו בחלום ומושכת אותו אל בית השדים. בראותו את הנערה נשקפת אליו ממגדל תבץ הוא חושב שהיא אימו האמיתית. כאשר היא הורגת אותו, הוא מבין כי היתה אימו המזוייפת. ואולם בשעת מותו הוא רואה את –

 "אימו היפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא-יפעה, וכפות-רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה הירח של השמיים. פניה היפות של אימו הגואלת היו דומות כליל לפני אימו ההורגת שנשקפו אליו קודם-לכן מן הגג, וכך אפשר היה לראות את שתי האימהות כאם אחת, והוא חשב כי יש בדבר חידה." (שם, עמ' 96).

מות אבימלך היה אפוא גם גאולתו והשלמת דרכו ההיסטורית, כדברי המספר עליו בסוף הספר: "בן עשרים-ושלוש שנה היה אבימלך במותו, וכך נגאל מתוך חייו, אשר אותם חי כחיות חלום, וממצוקותיה של תבל זו, אשר עליהן הוסיף לא מעט." (שם, עמ' 97).

מותו של אבימלך היה לו לגאולה משום שבחר ברע וחי באורח על-אנושי. מותם של כל האחרים אינו מעניין כלל את שדה, משום שהם חיו ב"הבנה מזוייפת". גם בספרים אין כל תשועה. קצין צעיר בשכם, ההולך למות, פצוע, מבקש בספרים שבביתו פסוק אחד אשר יבאר לו את טעם מותו, ואולם "כל המגילות הללו, אשר רשומים היו בהן דברי חוכמה ופיוט מהוללים, ניראו לו עתה, למרבה-הייאוש, רק כעורות כבשים מתים." (שם, עמ' 94), ומפני כך – מותו שלו, של הקצין – "היה רק כמות כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואובדן." (שם, עמ' 94).

התשועה היחידה שיכול שדה להציע לאותו קצין אומלל בשכם היא לקרוא לפני מותו את פרשת אבימלך, למען יבין כי חייו עד כה היו חסרי משמעות, וגם מותו חסר-טעם הוא, וכי כל שיישאר מן המלחמה ומחייו שכלו בה – הוא מפעלו הגאוני של אבימלך, שבחר ברע וגאל את בני-עירו מחייהם המושחתים והריקים באמצעות הכלייה הנחרצת שהביא עליהם. אין למלחמה שום משמעות לאומית, חברתית או דתית (במובן של כפיית אמונה). ודווקא חוסר הטעם הגמור שבמלחמה הוא ש"מטהר" אותה, הוא הנותן לה את צידוקה המוחלט – לגאול את האדם מריקנות חייו על ידי השמדתם.

המשורר אף הוא אינו יכול להיחלץ ממוות חסר-טעם. משורר אחד בשכם, הנחשב למשוגע, עוזב את העיר בהיפרש עליה צל המלחמה, באומרו: "משורר אני, ורצוני לשבת בדמי-הלילה, להתבונן אל הכוכבים החורשים את שדות-השמיים בתלמים של אור, לשמוע את הצרצר, להגות בנפשי, בחלומותיי, בזכרונותיי, באלוהים, במוות הצפוי לי, ולרשום כל זאת בפסוקי-שיר... ומה לי אפוא ולחומות העיר ומקדשיה, או לשלומם, לקניינם ולכבודם של אזרחיה?" (שם, עמ' 74) – והוא נודד אל בקעת הירדן, מקים לו אוהל בין הסבכים ומתקיים על דגים ודבש. "ושם ביער דוב אחד, ובראותו את האיש יצא וטרפו." (שם, שם).

 "עולם זה אין לו תקומה." (שם, עמ' 89). אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים ואת הגאונים, כי בחייהם ובמותם הם מגשימים עלי-אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע. ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה – כי רק אלה המפעלים ואלה האנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח בעולם. סיפורו של אבימלך יפה מבחינת עיצובו האמנותי, ייתכן וצודק – אם מסתכלים על העולם מנקודת הראות הנצחית והעל-אנושית – אך ככל שהסיפור שלם יותר כך הוא גם נואש יותר וחסר משמעות ותקווה לאותם אנשים שלא קורצו משורש נשמתו של אבימלך, והחיים עדיין בעולם זה, אשר "אין לו תקומה."

*

הרשימה "מות אבימלך" מאת אהוד בן עזר נדפסה בירחון "מאזניים" בחודש יוני 1970.

* * *

תקופת האבן נמשכת

"לוחם צה"ל, סמל ראשון עמית בן יגאל, נהרג לפנות בוקר (שלישי, 19.5) מפגיעת אבן בראשו בכפר הפלסטיני יעבד שבצפון הגדה, מערבית לג'נין. לפי הודעת הצבא, האבן הושלכה על בן יגאל, בן 21 מרמת גן, במהלך פעילות מבצעית למעצר חשודים." ["הארץ", 20.5].

זוהי התודה של הערבים תושבי הרשות ה"פלסטינית" על העזרה שישראל הגישה ועדיין מגישה להם בתקופת המגיפה של הקורונה!

* * *

מנחם רהט

ריפיון וטהרנות עולים לנו בדם יקר

ייתכן שהאירוע החמור בו נפל השבוע עמית בן יגאל, יכול היה להימנע אילו הגיב צה"ל כראוי באירוע הזובור שערכו לו מחבלים פלשתינים יממה אחת קודם לכן.

נתחיל מהסוף: נפילתו השבוע של לוחם סיירת גולני רס"ל עמית בן יגאל, עלם חמודות מרמת גן, שהתנדב כמעט בכוח לשרת דווקא בסיירת גולני, היתה מיותרת בתכלית. לא צריך להיות אסטרטג מומחה כדי להבין זאת. כשהרצחנות הפלשתינית מגלה ריפיון ישראלי זועק לעין, היא מבינה שדם חיילי צה"ל נעשה הפקר, ולעיתים גרוע מכך: שחייו של מחבל פלשתיני יקרים לצה"ל יותר מאשר דם חייליו.

נשמע נורא ואיום. אבל זו המציאות, אם מנתחים את התנהלות צה"ל 24 שעות לפני נפילת עמית הי"ד, ומנסים להבין את המסר שקלטו המחבלים מהתגובה הרופסת לזובור שערכו לצה"ל.

למרבה הכאב והצער, המורך נחשף במערומיו לעיני המחבלים הפלשתינים, יממה אחת לפני נפילתו של עמית יפה הבלורית והתואר, שעשה הכול כדי להתגייס לסיירת. עוד בעיצומו של מסע בית סיפרי בגיא ההריגה בפולין, גמלה בליבו ההכרה, מול הטליתות המצהיבות וערימות הנעליים והמזוודות, שאין לנו מדינה אחרת. ברוב התרגשותו הוא טילפן מאושוויץ לאביו ברוך ברמת גן, והתחנן שיחתום לו על אישור לשרת בסיירת, חרף היותו בן יחיד להוריו. "אין לנו ארץ אחרת," אמר בהתרגשות לברוך אביו בשיחה מאושוויץ. האב הציע לשקול אפשרות לשירות עורפי, בהיותו בן יחד. עמית הגיב בבוז: "כולנו חייבים להגן על הבית. גם בנים יחידים." והאב הבין וחתם.

יממה אחת לפני נפילתו קיבלו המחבלים הפלשתיניים את המסר, שצה"ל מעדיף שלא להיכנס לעימותים עם המחבלים, גם כאשר הנבלים מטיחים לעבר כוחותיו מבול של בקת"בים ואבנים. הם הבינו לנוכח התנהלותו הרכרוכית בכפר כובאר, שצה"ל מעדיף לקפל זנב בין הרגליים ולנוס על נפשו; שצה"ל הגדול והמאיים עייף מעימותים. האם באמת הפסיקו בצה"ל להבין שבשכונה שלנו, לא בשווייץ, מתפרשת  מנוסה כחולשה שמזמינה זובור נוסף, כמאמר חז"ל: 'תחילת מפלה - ניסה'?

מעשה שהיה כך היה: ביום שני השבוע, הגיעו כוחות צה"ל לכפר כובאר כדי להרוס את ביתו של המרצח, שנטל נפשה של רינה שנרב לפני עשרה חודשים. עצם הדחייה של כמעט שנה בביצוע ההרס הכול כך מתבקש, שידרה חולשה. התנהלות זו מנוגדת למימצאי מחקרים שבידי צה"ל עצמו, המעידים שהרס בית מחבל מיד לאחר האירוע שהיה מעורב בו, מפעיל הרתעה כבדת משקל, אך לא הרס שמבוצע כעבור כל כך הרבה זמן.

מחבלי כובאר גם נדהמו לגלות, שצה"ל אינו הורס את הבית כולו אלא רק חלקו. את המחבלים לא מעניין כמובן שידי צה"ל כבולות תחת מכבש המשפטיזציה שמקורה בפצ"ריה, ולא שהבג"ץ מטיל משקולות כבדים על צה"ל, ולא שום תירוצים אחרים. בפלשתינית-מחבלית מדוברת, משמעות התנהלות זו הינה חולשה, שמזמינה כידוע התגרויות טרור נוספת.

אבל כל המחדלים הללו בכובאר, הם רק פרומו לביזיון הגדול שליווה את נסיגת צה"ל מהכפר. עשרות (!) בקבוקי תבערה הושלכו לעבר שיירת כוחותינו הנסוגים ולעבר הכלים ההנדסיים, מבלי שנענו כלל באש. צה"ל ברח. מיספר כלי רכב, כולל אחד הכלים ההנדסיים, נדלקו ובערו כמדורות ל"ג בעומר. נהג כלי הנדסי אחד נלכד באש וחולץ ברגע האחרון.

מחזה עיוועים זה שידר מסר מחריד לאוייב, שאומר בפלשתינית מדוברת, כי 'דאולה מענא' (הממשלה איתנו). ביטוי מבעית זה, נכנס ללקסיקון הפלשתיני בימי פרעות תר"פ ותרפ"א, לפני מאה שנה, כשהממשלה הבריטית התעלמה מהפורעים הערביים, שהבינו כי לא יאונה להם כל רע. זה בדיוק המסר שהבינו בכפר כובאר. מאה שנה אחרי, צה"ל עוד לא נכנס למוחו של האוייב ולא מבין שהבלגה נתפסת אצלו כהתרת דם חייליו.

מסתבר שצה"ל אפילו לא מתבייש במדיניות ההכלה והספיגה. טוהר הנשק, כבר אמרנו? הנה מה שאמר מפקד חטיבת בנימין אל"מ יונתן שטיינברג, למראיין 'כאן 11' באירוע בכובאר: "[אנחנו יודעים ש]הם יזנבו בנו: חסימות, אבנים, בקת"בים, צמב"רים." ולשאלה כיצד מתכונן צה"ל להגיב: "[האם] פורקים או ממשיכים," השיב אל"מ שטיינברג: "איפה שיש צורך לפרוק פורקים, איפה שאפשר, להמשיך... הרכבים שלנו סך הכול יודעים לספוג את הדברים האלה. הם נועדו לדבר הזה. זה לא נראה טוב אבל זה לא כואב."

הבנת את זה, ברוך? ספיגת הבקת"בים עדיפה על פני תגובה תקיפה. הרכבים ממילא נועדו לספוג. זה לא כואב.

ומה עם ההשפלה שנראית מאוד לא טוב? מה עם אובדן ההרתעה? מה עם ערך הרעות?

הרמטכ"ל כוכבי, שעד כה הצטייר כמקצוען אמיתי, רציני ואמין, חייב לחולל שינוי פאזה בקרב הכוחות. לחקור כיצד קורה שחייהם של המחבלים משליכי בקבוקי התבערה והאבנים (שמתברר שהן הורגות, ועוד איך!) – הפכו יקרים מחיי לוחמיו; כיצד נעלמה מצה"ל התובנה, שמחבלים משליכי כלי רצח – אבנים ובקבוקי תבערה – יחזרו הביתה רק בתוך ארונות עץ ולא כגיבורים. ובהזדמנות זו ראוי גם לתחקר כיצד הפך המונח 'טוהר הנשק' לערך שמעל ערך חיי החיילים.

רא"ל כוכבי הצהיר בכניסתו לתפקידו רב האחריות, שצה"ל אמור להיות צבא קטלני ומנצח. הגיע הזמן ליישם את רעיון מזהיר זה, ולמנוע זובורים משפילים שאחריתם דם שפוך לשווא. חייב להינתן תג מחיר יקר ומיידי, על מעשה לינץ' כלפי חיילינו, מבלי להכיל ולספוג ושאר הבלים מסוג זה. כדי שבמקרה אסון חלילה ורח"ל, נדע שידינו לא שפכו את הדם הטהור.

מנחם רהט

* * *

יוסף דלומי

"מבצע קורונינה"

פנטזיה אקטואלית

מאי 2020

"אולי זאת היתה טעות ללכת עם זה כל כך רחוק," אמרה הקצינה סרן קרינה א' באנחה שביטאה את ספקותיה, והמשיכה: "הלוואי ויכולתי לחשוב אחרת."

דבריה נאמרו בכינוס של קצינות של ארגון חשאי שמפעילות מזה חודשיים את "מבצע קורונינה לתיקון האדם המודרני". מיליארדי קורנינות תקפו בעיקר את מדינות המערב במטרה לחנך את האדם הנאור  לאיפוק  ולענווה. בעיני הארגון זוהי משימה אנושית עליונה בעידן המסַכֵּן את קיומו של כדור הארץ.

בראש הארגון ניצבת המלכה קָרוניני השלישית. זו  ירשה לאחרונה את הכתר מְאִמָּהּ שנחשפה לרעל במטע אבוקדו בדרום מכסיקו והיא מורדמת ומונשמת. המלכה הצעירה והנמרצת החליטה לשמוע מפי המפקדות סיכום של הישגי שלב א' של המבצע. היות והקצינות מוצבות באזורים שונים בעולם נערך "המפגש" בעזרת אפליקציית ZOOM-BI  המשוכללת. הקצינות שנבחרו לתפקיד בקפידה, ניחנו ברגישות הגבוהה של חַיְשָנֵיהן לקליטת תמונות וקולות תוך כדי תנועה בכל נקודה על פני כדור הארץ.

סרן א', אשר הביעה את דעתה החריגה,  היתה "רכש חדש". המנטורית שלה רשמה בגיליון ההערכה – "מסורה, עצמאית ורגישה. ראויה לקידום מהיר." סרן א' התמסרה לתפקידה, שבו מצאה ביטוי לאמונותיה ההומאניות. היא לא התפַּתִתה לפיתוח קשרים עם הקולגות הפרושים ע"פ תבל. ידעה שרשת הווטסאפ שלהן התפוצצה מצחקוקים, דברי רכילות ועדכונים בין-יבשתיים בענייני אופנה. לצד אלה, לא נעדרו התחרות והקנאה מאחורי מסכת הסחבקיות. כך הגיעה סרן א' לדרגה במהירות מטאורית והופקדה על מדינות הנושקות לים התיכון. הללו שונות מאוד בתנאיהן הגיאוגרפיים, בצפיפות האוכלוסין וברמת החיים. הן גם נבדלו בשיעור העוני בתוך המדינות. מינוי זה היה לצנינים בעיני הקצינות הוותיקות, בגלל ההטבות המוענקות החל מדרגת סרן, ובעיקר פנסיה וקצבת שארים מפליגות.

הספק שהביעה סרן א' בדיון הביא לתגובות "מנומסות" אשר הסתירו כעס וקנאה על העזתה. הביקורת השתלחה באי ההתחשבות  בהיקף חסר התקדים של המשימה, שנועדה לתקן את ביזיון "מתקפת סַרִסינה" אשר הופסקה באמצע הפעולה, והביאה להדחת מפקדות המבצע הכושל.

המלכה היסתה את הרחשים וביקשה מסרן א' לבסס את טענתה.

סרן א' השיבה על הביקורת בהתרגשות: "יש לי אֵמון מלא במטרות המבצע, אך העוצמה שהפעלנו גבתה מחירים גבוהים במקומות הלא נכונים. אני מדגישה, במקומות הלא נכונים. הרי אנו רוצות לפגוע באליטות המובילות את הכלכלה והתרבות ובכך לפקוח את עיניהן. בפועל, הקורבנות היו האוכלוסיות החלשות: מבוגרים, דתיים עניים ומהגרים, והדבר מנוגד למטרה כפי שאני מבינה אותה."

בעודה מתאוששת מן הלהט היא הפנתה עיניים כלות לכיוון המלכה, אך זו החליפה לחישות עם שכנתה, קצינת המבצעים.

דברים  ברוח כזאת מעולם לא הושמעו בארגון שמפקדותיו הוכשרו לנחישות ואלימות בלתי מרוסנת. הן נחשבו לכפירה בסיסמת הארגון "פמיניסטיות נחושות יותר מגברים."

רב סרן קרינה ד', קצינה קשוחה, פנתה אל סרן א': "בואי נתחיל מהסוף. האם יש לך דרך להפעלת סלקציה מבצעית? אני בספק."

סרן א' נעה באי נוחות נוכח שאלה ישירה מפי הבכירה שהמשיכה: "יותר מזה: אנו חייבות להשתמש באוכלוסיות חלשות כמנוף מכפיל, וזהו תנאי לפגיעה המונית ומהירה באוכלוסיות המטרה. זה אולי מצער אך זה  אפקטיבי. האם את מסכימה עם זה?"

סרן א': "אני מסכימה עם הקביעה שהזמן הוא קצר. הספק שלי נוגע למידת הפגיעה הדרושה. כמה מיליוני קורבנות נדרשים להשגת שינוי בסולם עדיפויותיו של האדם?"

סרן א' חשה בנחיריה את התגובה של הקולגות. הן שידרו הסתייגות מאחת שלא מבינה את גודל השעה ועוסקת בזוטות. אחת מהן לחשה בטון מזלזל, שממנו עלתה תחושה קולקטיבית של "מה לזאת בינינו?"

היא הזדעזעה, הביטה במסך של המלכה וגילתה פני פוקר. אולי היא מתלבטת?

סגן אלוף ט', קצינת המודיעין, אמרה בהתנשאות: "נראה שאינך מעריכה מספיק את הצלת האדם המודרני מעצמו, מן היוהרה של 'אני ואפסי עוד', והתעלמותו מהחרבת הסביבה, ולכן את מחשבנת את המחיר.

"הוד מעלתה!" פנתה באופן ישיר וחריג אל המלכה, "אנו מעודכנים  בתגובות היריבים. הם מדברים על השינוי שהמגפה מחוללת: הפחתת השימוש ברכב,  צמצום צריכת הראווה שבאה על חשבון החיסכון ועוד. זה תמיד התרחש בזמן מלחמות , שעם סיומן שבה הנהנתנות והשתלטה. כידוע, גם ההשפעה המצטברת של התנועות הירוקות מסתכמת בכמעט אפס. הכוחות הכלכליים והתקשורת רבי העוצמה מנטרלים אותן בקשיחות אלגנטית. עלינו לאמץ את הדוקטרינה של 'ההרס היוצר'. ללא הרס הקיים, לא ייווצר דבר חדש. לעת עתה אנו מדווחים על התאמה בין עוצמת ההרס לתגובה המבוקשת על ידינו. לא מפתיע שהדבר בולט באירופה ובארה"ב, שם המודרנה מרקיעה שחקים ומדביקה את כל האנושות. בלגיה, כדוגמא, התנהלה מעט בשאננות מול המתקפות שלנו, וכבר משלמת מחיר גבוה שמכופף את קומתה ואת יוהרתה. אנו צריכים ללמוד מן הדוגמה."

השימוש המפורש במונח "הרס" העביר בסרן א' צמרמורת. נדמה היה לה שהיא שומעת הצהרה של לנין או של סטאלין. אלו דגלו ב"עולם ישן נחריבה" – ואכן החריבו את עמם ואת סביבתם. אם אנו בוחרים במדיניות של הרס, מה יבדיל אותנו מן האדם שאנו רוצים לתקן? אנו פוסלים בו את מומינו, והופכים לצבועים". סערת נפשה לא יכלה לשכוך, והיא חיפשה נחמה בהפנותה את מבטה אל פני המלכה. "לא ייתכן שמלכה צעירה ונבונה תאפשר לקצינות המתלהמות  להידמות לאלו ששירתו את הנאצים."

פניה של זו לא הסגירו כל רמז.

"ייתכן שהדוקטרינה שהוזכרה מעט מרחיקת לכת," הגיבה המלכה לפתע כאשר פניה הופנו לכיוון סרן א'.

סגן אלוף ד"ר ש', הממונה על המעקב אחר היערכות היריב ביקשה לדבר. סרן א' נזכרה בשיחת תדרוך איתה, שגלשה ליחסי מדע-מוסר וניתוחים פילוסופיים מרתקים. ש' אמרה: "השעון מתקתק. המכה הראשונה שהנחתנו היתה חזקה למדי, והביאה להתגייסות מדעית רב לאומית מדאיגה כדי להכחיד אותנו. אם אכן יצליחו, אנו אבודים והאנושות תחזור לסורה. ייתכן מאוד שאילו  תקפנו במתינות, הדוב היה ממשיך בתרדמתו. כך  יכולנו לזכות ביותר זמן להשגת המטרה במלואה."

הערתה של המלכה ועמדתה של ד"ר ש' הביאו לרחש שהעיד על אי הסכמה של הקצונה. אלו תמכו ביצירת הלם מחולל שינוי, כפי שהציעה קצינת המודיעין. אחת מהן ביקשה את רשות הדיבור בשם חברותיה, ומנתה את כישלונות התקיפות לאורך מאה שנים. פניה האדימו מהתלהבות באומרה כי נדרשים מיליוני קורבנות, יותר מאלו של שתי מלחמות העולם, כדי שהאדם המודרני יתפכח ויאמר לעצמו במלוא הכנות והחרטה "הנה אוייב זערורי מביס אותנו, חרף הידע העצום שצברנו. בזבזנו אותו על ייצור מכוניות מתוחכמות, על המצאת טלפונים חכמים וממכּרים, ועל הקמת מגדלים מבריקים ומתריסים. סירבנו להתחלק בעושר העצום עם עניי העולם אשר היו לקורבנות המגפות והמלחמות. המחיר העצום ששילמנו חייב להאיר את עינינו ולכוון אותנו לשפיות ולתכלית ראויה."

סרן א', אשר התעודדה מעט קודם לכן, נחרדה מהלהט של הדוברת האחרונה. היא לא תוכל להישאר בארגון ההולך ומקצין. כדי למנוע "תאונה" של התנקשות בחייה, מוטב להתאבד בשקט. היא ניגשה להיפרד מן המנטורית שלה.

ד"ר ש' התאכזבה מן הייאוש שפקד את סרן א' שהסבירה, תוך שכנוע עצמי?: "הדרך הקיצונית תוביל להרס ולהכחדה הדדית, כמו כל המלחמות. תוך חודשיים הזדקנתי בשנים." אמרה באנחה.

"זו דרכו של עולם," השיבה ד"ר ש', "אני מאמינה במטרה ומנסה להשפיע למיתון הטקטיקה".

"אני שבה לשיחה הראשונה שלנו, בה הצעתי פיתרון קונפליקטים בדרכי שלום." נקטה נימה של תוכחה מרירה.

" אני זוכרת היטב. זוהי תורה ישועית של הושטת הלחי השנייה ואהבת האוייב. את עד כדי כך תמימה?"

"אינני יכולה אחרת", סיכמה וניפנפה בידה למול מצלמת ה-ZOOOM-BE. תוך שניות היא מצאה מנוחה נכונה במעמקי הים התיכון מול אחד מאיי יוון.

יוסף דלומי

סוף

* * *

תקוה וינשטוק

המיניאטורות בצריף הנשיא –

הצייר משה בר-עם ברומברג

לא מכבר נערכו עבודות שיפוץ וצביעה בצריף ההיסטורי ברחביה בו התגוררו יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל ורעייתו רחל ינאית. בעודו מסיר את צבע הקיר לצביעה מחדש, ראה הצבע להפתעתו כי בקיר שמתחת יש ציורים. הוא מיהר להתקשר לאוצרת "יד בן צבי", ד"ר נירית שלו-כליפא. היא פנתה מיד לשי פרקש, המומחה בה"א הידיעה לתיעוד ולשימור של ציורי קיר וצבע אדריכלי. בין היתר תיעד ושימר קירות בניינים במושבת הטמפלרים שרונה.

 זו לא פעם ראשונה שקישוטי קיר מתגלים אצלנו במקרה ובמפתיע. במאות ה-19-20 היו ציורי קיר ותקרה מקובלים בבתי ערבים ויהודים אמידים. הציור שהתגלה הוא "שבעת המינים" שישראל נתברכה בהם. נושא שכיח למדי. המיוחד בגילוי הזה הינו האתר בו נחשף, ובעיקר סוג הציור: מיניאטורה הנראית כפס קישוט באולם שבצריף. ועל החתום: משה בר-עם ברומברג.

מיניאטורה – מזערת בעברית – הינה ציור זערורי (עד שישית מגודל הדמות או האתר שבציור). בהפוך לצפייה בתמונה רגילה, המיניאטורה מתגלית ומתבררת ככל שמתקרבים אליה, ואם מסתכלים עליה  בזכוכית מגדלת, הציור נראה רב מימדי. ממש חי. מיניאטורה הנה תורה לעצמה, מאוד מוקפדת, דורשת הכנות מדוקדקות ועמל רב. היא אינה השראה שהצייר ממהר למצות אותה ולהעלותה מיד על הבד. אמן עובד על מיניאטורה לפחות חצי שנה. ציירים מעטים בלבד יוצרים מיניאטורות בימינו. כאשר הכול מהיר, מאוכל עד דיבור ועד טיסה, למי יש סבלנות ליצור מיניאטורות?

לפני טיפול ביצירה אמנותית חוקר שי פרקש את תולדות היצירה והיוצר. הוא חיפש את בר-עם ברומברג בעיתונים ישנים, באגודת הציירים, בקטלוגים בבית בן צבי ואף התקשר לבנו של הצייר, המתגורר בקנדה. הסתבר שמזערת שבעת המינים לא היתה בת יחידה. ב-1952 צייר ברומברג סידרה של שבע מיניאטורות עבור בית הנשיא. כולן בנושאים מהתנ"ך וכן מהספרים החיצונים. שישה מהשבעה אבדו במרוצת עשרות השנים. ידוע כי בר-עם יצר מזערת על בנות שילה המחוללות בכרמים. גם היא אבדה. נותרה מזערת שבעת המינים בלבד. שליו-כליפא תציג אותה בקביעות בבית בן  צבי, יחד עם סיפורו האישי של הצייר.

ברומברג נולד ב-1920 בעיירה פיוטרקוב טריבונלסקי בפולין. בגיל עשר כבר נודע כישרונו לציור. הוא למד אצל מורים נחשבים לציור ובבתי ספר לאמנות בפולין ובגרמניה, בהם בית  הספר לציור בססנוביץ והאקדמיה לאמנות בברלין. פרצה מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו, ומשה ואחיו יוסף נשלחו לעבודות כפייה במחנות מאיידנק, בנדין וניסקה. על כל נייר שמצא צייר ברומברג את ההווי במחנה. הצבעים היו משחות נעליים, תמציות תה מהולות בשמן, ועפרונות. במחנות הכפייה עבד כצבע, ולציוריו השתמש גם בצבעי קירות. אחרי שנה הצליח משה להימלט מהמחנה עם אחיו ועם חבילת ציוריו. הוא ברח ללבוב, שנכבשה בידי ברית המועצות. שם היה ארבע שנים. המשיך ללמוד אמנות פלסטית וסיים את לימודיו במכללה רוסית כמורה לציור ולפיסול.  

מלבוב נמלט ברומברג לסמרקנד שבאוזבקיסטן, שאף היא נכבשה בידי רוסיה. גם שם היה ארבע שנים, למד מקירגיזים ומסינים לצייר מיניאטורות, להשתמש במכחול סיני בעל שערה אחת החודר לכל פינה במיניאטורה. שם גם נשא אישה.

אחרי המלחמה חזר ברומברג לפולין וקיים סדרת תערוכות ברחבי המדינה, בעיקר ציורי חוויותיו במחנה, וזכה בפרסים מהממשלה הפולנית. ב-1950 עלה עם משפחתו לישראל ועיברת את שמו לבר-עם. הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות, קיים תערוכות יחיד, הקים אנדרטה בבית העלמין בחולון לזכר יהודי עיירתו שנספו, אך ראה שהיהודים בארץ אינם מתעניינים בציורי השואה וחדל לצייר. נעשה מורה לציור ולפיסול  בחוות הנוער החקלאית בקטמון שבירושלים. רחל ינאית בן-צבי, שהיתה פעילה בחוות הנוער הציוני, ראתה את יצירותיו והציעה לו להתרכז בציורים מהתנ"ך. היא הפגישה אותו עם בעלה, יצחק בן צבי, נשיא מדינת ישראל. עבודותיו של בר-עם נשאו חן בענייו והוא הציע לו לקשט את הצריף שבו התגורר, שהורחב והפך לבית הנשיאותי. אגב, ארגזי העץ שבהם הונחו המיניאטורות נעשו בידי חניכיו של בר-עם-ברומברג בחווה בקטמון.

הציורים בבית הנשיא העלו את שמו של ברומברג בארץ. הוא התחיל בפרויקט חדש וארוך של ציורי מיניאטורה, עשה עשרות, אם לא מאות טיוטות לכל מיניאטורה, ובסיום הטיוטה האחרונה היה מצייר את המודלים שבחר למיניאטורה, לרוב יהודים שעלו מארצות המזרח. הציורים נעשו במגוון צבעי גואש  בתוספת דבש וחלבון ביצה. גם המסגרות של המיניאטורה היו מלאכת מחשבת, מותאמות לצבעים ולנושא של כל  יצירה. למיניאטורה נדרשת מסגרת. זה סימן ההיכר שזו יצירה לעצמה, לא חלק מתמונה גדולה.

 בשנת 1964 ראיינתי את ברומברג-בר-עם לכתבה ב"מעריב". הוא היה שקוע בעבודת המיניאטורות. סיפר כי כבר סיים את ציורי ספר שופטים ובדעתו להתחיל בספר מלכים. אף אמר "כי לעבודה כזו דרושים חיי נישואים תקניים. יש לי שלושה ילדים ואשתי עוזרת לי מאוד."

 ב- 1972.קיים בר-עם תערוכת מיניאטורת במוזיאון "בית עמנואל" ברמת גן, בה התגורר: 18 מיניאטורות שלמות ו-30 טיוטות. פרי עבודה של עשר שנים. השיק את התערוכה ראש העירייה  דאז, שלום זיסמן, ותלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר היו מובאים אליה. זו היתה תערוכת המיניאטורות היחידה של ברומברג. התמונות לא נועדו למכירה. היו לאמן תוכניות שונות לגביהן, חשב למוכרן לאחד המוזיאונים. זו היתה תערוכת המיניאטורות היחידה שהציג.

ברומברג-בר-עם היה צייר פורה. בצבעי שמן העלה נופים ישראליים, מנהגים יהודיים, דמויות רבנים. גם טבע דומם. תמונותיו נמצאות במוזיאונים ובגלריות, בעיקר בישראל פולין וקנדה, אך את עולמו קנה כצייר מיניאטורות.

ב-1979 יצא בר-עם-בלומברג לפרישה מוקדמת מעבודתו כמורה לציור ומדריך ציירים. הוא ורעייתו עברו לגור עם ילדיהם בטורונטו, קנדה. ברומברג תיכנן להציג תערוכות בקנדה, בניו יורק. היו לו גם שתי מיניאטורות שלא הוצגו מעולם. הוא קווה לקיים תערוכה רטרוספקטיבית. אבל אחרי שנתיים בקנדה, ב-1982, הלך לעולמו. תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו נערכה בפולין ב-2017.     

דיברתי עם אדי, בנו של משה ברומברג, בקנדה. לבן אוסף גדול ונדיר של יצירות אביו. הוא רוכש כל תמונה שלו המוצעת במכירה פומביות, גם הקים מאגר אלקטרוני לזכרו.

"רק יהודים מעטים ציירו מיניאטורות," אומר הבן. "הראשון בארץ היה ארתור שק שצייר את הגדת הפסח במיניאטורה. השני היה אבי. אין לו ממשיך בציורים האלה. אבא בא לארץ כשכבר היה בן שלושים ולקח לו עשר שנים להתאקלם. אני שמח מאוד על המיניאטורה שלו שנחשפה בבית הנשיא. היא העלתה שוב את זכר אבי." והוא מוסיף: "אני בטוח שכל שש המיניאטורות של בית הנשיא קיימות אי שם. במקום כלשהו בעולם, אינני יודע איפה, אבל הן קיימות! צריך עוד לחפש."

"אנחנו חושבות"

צופי ערוץ 11 בטלוויזיה – ואולי גם בערוצים אחרים – ודאי שמו לב לשינוי שחל לא מכבר: כל העיתונאיות והקרייניות התחילו להשמיע את דבריהן בגוף ראשון רבות: "אנחנו חושבות," "אנחנו מדברות," ולא כפי שאמרו קודם: "אנחנו חושבים."

ואכן לפי כללי הדקדוק, לשון רבים זכר בזמן הווה היא "אנחנו חושבים" ואילו לשון נקבה רבים בזמן הווה ההיא "אנחנו חושבות." וכן בזמן עתיד: הגברים "יחשבו" והנשים "תחשובנה." בזמן עבר רבים אין שוני בין לשון זכר ולשון נקבה. שניהם "חשבנו."

אף שבעצם אין זה תקני וגם לא הגיוני שאישה תאמר "אנחנו חושבים", היתה זו מטבע לשון מקובלת גם ברשות השידור ובהודעות רשמיות. זכר לימים שדעתו של הגבר היא שנחשבה.

אכן, קצת מוזר לשמוע "אנחנו חושבות" בדיווח כלשהו. לרגע קט נדמה כאלו מדובר בעניין הקשור לנשים בלבד. זה כוחו של הרגל. לאחרונה התרגלנו לחידושים רבים, לאו דווקא לטובה. והנה חידוש תקני לשוני נאה. עוד עליית מדרגה קטנה לציבור הנשי.

תקוה וינשטוק

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ד.

לימים פגש את הרופא המטפל במסדרון בית המשפט. ניכר שהרופא, שהיה מפורסם בעיר ומוביל בתחום בו התמחה, שמח לראותו. הוא סיפר לו שנקרא להעיד כעד מומחה, ממונה על ידי  בית המשפט, על מנת שחוות דעתו תכריע בין חוות דעת סותרות, שהוגשו בתביעת רשלנות רפואית בקשר ליולדת שנפטרה בלידה.

לאחר שהזמין אותו לקפטריה, הרופא המטפל סיפר על הפגישה עם רות, בה הודיעה לו על הפסקת הטיפול. קולו רעד. "תראה בן חורין, אני בעסק  הזה למעלה מעשרים שנה, מתוך זה ארבע שנים מנהל מחלקה. ראיתי הרבה נשים ברגעים קשים. תאמין לי. לא קרה שככה דיברו אליי. התפלאתי על רות. הרי אני מכיר אותה שנים. אני מכיר גם את ההורים. יודע מאיזו משפחה טובה היא באה. לא תאמין מה היא אמרה לי, וללא כל הצדקה. למרות השנים שעברו, אני לא מסוגל לשכוח את השיחה. עד היום אני מחכה להתנצלות."

הוא הקשיב והתקשה להשיב. זכר שהיה נלווה לרות לבדיקות שנקבעו אצל הרופא. הן היו תכופות. לידת תאומים היתה חריג במשפחת קידר. באחד הימים רות שאלה האם ידוע לו על תאומים במשפחתו. הוא השיב בשלילה והוסיף בחיוך מנצח, "עשינו אהבה פעמיים רצופות, כמעט ללא הפסקה. הכול בזכותי." רות עיוותה את פניה בזלזול. הערות, בדיחות או אמירות בנושאי מין לא היו לרוחה. היתה נרתעת מהן. "אין לך במה להתגאות," אמרה. "ועוד איך יש לי," השיב. "את יודעת את זה."

ואולם, מעל כוס הקפה לא חש גאווה. הוא השפיל את עיניו. לא היה מסוגל להישיר מבט אל הרופא שמולו. ייתכן שהרופא טעה בחוות דעתו. מאידך, אלת המזל חייכה אליהם. הם קיבלו חוות דעת נוספת, ופעלו על פיה. התאומים מקסימים. הדמיון החיצוני ביניהם מוסיף לקסמם. ואולם, כך חשב, לא היה מקום שרות תתגולל על הרופא. הוא זכר ביקורים אחדים שהתקיימו גם בשעות לא מקובלות, מפאת הדחיפות, לעיתים גם בבית הרופא, שהתגורר סמוך לדירתם. הוא זכר את מאור הפנים, את הקול הרך והמרגיע. תמיד באורך רוח ובשלווה. תמיד בחיוך קטן. לרופא המטפל היה אוקיאנוס של פנאי לרות. נכון. הוא קיבל תשלום, ללא ויכוח. ואולם רות ידעה כי כמנהל מחלקה הוא עמוס לעייפה, ושהתמורה הכספית לא עמדה אף פעם בראש מעייניו. שמו הלך לפניו כמומחה שטיפל במרפאתו הפרטית בנשים קשות יום חינם אין כסף. "צדיק" הן כינו אותו. רות היתה מודעת להצלחותיו המקצועיות. אין פלא שהעדיפה אותו על רופאים אחרים. "מעניין שדווקא איתנו זה לא הלך," היתה חוזרת ואומרת, מתוסכלת וכואבת. "צריך מזל בחיים," היה עונה לה. "כאן הכול מתחיל וכאן הכול מסתיים."

מתמחה התקרב לשולחנם וביקש מהרופא להיכנס לאולם. הרופא הזדקף, והושיט את ידו ללחיצה. "להתראות בן חורין."

"מודה לך על השיחה," השיב  לו. "אתה חייב לדעת, שאני מעריך מאוד את מה שעשית למעננו  ומתנצל מעומק הלב. רות היתה אז במצב לא כל כך טוב. שנינו יודעים זאת."

הרופא לא ענה. הלך בעקבות המתמחה.

הוא המשיך לשבת ליד השולחן וחש ריקנות. הוא ידע שרות באה חשבון עם הרופא. זכר שסיפרה לו על פגישתם, אך לא העלה על דעתו, כי נקטה לשון כה חריפה. ככלל, היתה לה לשון עוקצנית, זריזה ומשתלחת. רות היתה פולטת מילים קשות  ומרות בשעה שכעסה. מהירה לכעוס ומהירה לסלוח ולהתנצל. אפילו מאביה לא חסכה את שבט לשונה. רות היתה גאה על כך שאינה נותרת חייבת לאיש, גם בכל הכרוך במענה לשון. הוא רצה להתלוות אליה לפגישה האחרונה עם הרופא. היא סירבה. האם חששה  שלא יאפשר לה לומר לרופא את אשר על ליבה?

הכול היה בא על מקומו בשלום, חשב בינו לבינו, לו רק הייתי מתעקש. לא הייתי צריך להקשיב לה. הייתי  עוצר אותה מלהעליב את הרופא. מה טעם היה בכך?  גם רות ידעה שהרופא המטפל עשה כמיטב יכולתו. גם היא ידעה  שהם הסתכנו בכך שאימצו את חוות דעתו של הרופא הנוסף, והחשוב מכל שהמזל שיחק להם.

ה.

 לרות היתה זו לידה ראשונה. היא התקשתה ללדת. בית החולים היה כמרקחה. אלמלא הערו לגופה כמות עצומה של דם, נקל היה להעריך כיצד הלידה היתה מסתיימת. הוא ביקש להיות נוכח בלידה, אך בשלב מוקדם הרופאים דרשו ממנו לצאת. שמח שאינו נשאר. הוא ישב במסדרון על הספסל הקשה, הבטיח, ברצף וללא הפסקה, הבטחות שונות ומשונות, ונדר נדרים שכמותם לא העלה על דעתו. כל חייו לא יספיקו לו למלא אפס קצה מההתחייבויות האילמות שנטל אז על עצמו. הרופא הכונן הוזעק והגיע מביתו. פניו מסכה של נחישות ורצינות. הוא לא ישכח את הפנים  האלה. הפנים המפיקות טוב לב וחמלה. מתנשם ומתנשף, חציו הולך וחציו רץ. מתעלם מקיומם של הגברים שהמתינו  גם הם בפתח חדר הלידה, שקמו לכבודו שעה שגופו הגדול יצא את המעלית.

הקפה בכוסו התקרר זה מכבר, אך הוא לא רצה ללכת. למרות שסבר כי אינו מוכן עדיין למשפט האמור להתקיים תוך זמן קצר, לא פתח את התיק על מנת לשוב ולעיין בחומר המשפטי. הוא היה רגיל לעיין בתיקים שוב ושוב, עד הרגע האחרון ממש, עד הכניסה לאולמו של השופט. אם ראה שהשופט עדיין עסוק בתיק אחר, היה שב אל החומר המשפטי, קורא אותו שוב מתחילה ועד סיום. רק במקרים נדירים היה בכך כדי להוסיף. רות היתה מודעת להרגל. סיפר לה. "זה נובע מחוסר בטחון בסיסי," נהגה להקניט אותו. אך הוא לא חדל. גם כשמונה לשיפוט, היה שב פעמים רבות אל פסקי הדין שכתב, עד אשר הורה להעבירם למזכירות. משמיט פה מילה ומוסיף שם משפט.

בשיחה אקראית עם שופטת צעירה, שמונתה לאחרונה, הוא התוודה על ההרגל. בדיעבד ניחם על הווידוי. היא היתה יפה. נשים יפות הילכו עליו קסם. בחברתן לשונו היתה רצה כאילו מעצמה. "אתה פשוט יסודי ואולי גם פרפקציוניסט," אמרה לו, מביטה בו בהערכה. הוא לא סיפר לרות על השיחה. צר היה לו, שאינה חושבת כמוה. רות קינאה לו. היתה זועמת על כל מחווה, שנדמה היה לה שעשה כלפי אישה אחרת. לפיכך נמנע, בדרך כלל, לחלוק עימה את המפגשים והשיחות שהיו לו עם נשים.

לילה אחד הם חזרו ממסיבה. רות רתחה מכעס. הוא יגע את מוחו לפשר הכעס, ולא מצא תשובה. כשנכנסו למיטה התחמקה ממגעו. הוא ליטף את בטנה והיא דחתה את ידו. הוא ניסה שוב והיא הפנתה אליו את גבה. הוא השתוקק לאהוב אותה. כששאל מה קרה, ענתה לו, ששפרה הפרה, השמנה, המכוערת, לא הסירה מעליו את עיניה כל הערב. הוא פרץ בצחוק. שאל מי זו שפרה. היא התרעמה. תפסיק לעשות את עצמך. תפסיק עם הצחוק הטיפשי שלך. עוד תעיר לי את הילדים. זה מה שחסר לי הלילה.

הוא שמע את תשובתה ולא היה מסוגל להפסיק לצחוק. "לא ראיתי כלום. לא שמתי לב לכלום. לא יודע מי זו שפרה הפרה. אני אשם שאני בחור יפה?"

"אז תחליף משקפיים ותפסיק לבלבל את המוח. יש לי מחר יום קשה." כך ענתה, והתחפרה בתוך השמיכה.

הוא הבין שסיכויו לאהוב אותה אפסו. שלח יד מנחמת אל חלציו המתוחים וחדל מיד, פן רות תשים לב. אני נראה טוב, אמר לעצמו. הגאווה מילאה אותו. הוא היטיב את הכר והשתדל לשקוע עמוק בשינה, מתוסכל וטעון אך מפויס מגאווה.

ו.

הילדים אהבו את הסיפורים על אירועים שקרו לו בילדותו. בראש הרשימה היו הסיפורים על שמוליק. שמוליק, שכנו לבניין וחברו ללימודים, היה כרוך אחריו. בכל מקום אליו הגיע, ניתן היה למצוא גם את שמוליק. שמוליק היה גוץ, שמנמן וקטן. לא היו לו אחים או אחיות. גם אביו היה גוץ, שהקפיד על הופעתו. לבוש בקיץ ובחורף בגדים בהירים, חגור חגורה דקה תואמת. עליה פס מתכת דקיק בצבע זהב. סיגריה נצחית בזווית הפה. שערו המקליש היה משוך אחורנית בקפדנות, דבוק לרקותיו. הוא לא הבין איך השיער אינו מתפזר ברוח, ופעם כמעט שהרהיב עוז לשאול אותו. שרוולי חולצתו היו מקופלים בקפדנות, וחשפו זרועות חזקות ושעירות.

הוא ושמוליק למדו בכיתה דל"ת בכיתות מקבילות. שמוליק היה תלמיד גרוע. ספג מכות נאמנות מאביו בשל כך. כששמוליק היה חוזר הביתה, בתום יום לימודים, ממרר בבכי ללא סיבה נראית לעין, הוא ידע שבכיתתו של שמוליק, מן הסתם, המורים החזירו מבחנים. שמוליק סיפר לו שאביו מלקה אותו בחגורה. הוא לא האמין לשמוליק. לא ייתכן שאביו יכה אותו בחגורת הזהב, רק משום שלא הצליח בבחינה.

אימו של שמוליק היתה בהירה, גבוהה ויפה. אף שאביו הגיע רק עד כתפה, נעלה תדיר סנדלים גבוהי-עקב, עשויים שעם, שחשפו את בהונותיה הלבנות ואת ציפורניה המשוחות לקה אדומה. עיניה שחורות ומפל שערה הצהוב, הנהדר, נופל על כתפיה. הוא ידע את השעה המדוייקת בה היא חוזרת מהעבודה והיה ממתין לה בסבלנות, ניצב על שרפרף מאחורי דלת הכניסה לדירתם, כשעינו צמודה לעינית הקבועה במרכז הדלת. הוא היה מספיק לראות אותה לרגע קט בלבד,  נפעם ממפל השיער הצהוב, שחלף מולו. תמיד הצטער  על שהיתה יוצאת, כהרף עין, מתחום הראייה. לכן החליט יום אחד להמתין לה בכניסה לבניין ולעלות איתה במדרגות. מאז, היה עולה מאחוריה, מקשיב לנשימותיה הכבדות בדרכה לקומה השלישית, מבטו נעוץ באחוריה המתנועעים מול ראשו אנה ואנה, מתרכז בפס הדק שתחתוניה הותירו על שמלתה הצמודה, מעיף מבטים בציפורני רגליה הצבועות אדום, ושואף אל קרבו את הריח הטוב שעלה מגופה. ריח של פרחים רעננים  שזה עתה נקטפו.

יום אחד, בעודם מטפסים במעלה המדרגות התלול, היא מלפנים והוא מאחור, שמע קול של נפיחה. לאחר מכן הריח ריח דק ורע. הוא חש שפניו מסמיקות. הריח הרע נטמע בריחה הטוב וכיסה עליו. במשך חודשים ארוכים תהה, איך ייתכן שאישה כה יפה תפיק ריח כה דוחה. מאז לא הוסיף לעלות עימה במדרגות. אך הוא לא הצליח לעקור אותה מהווייתו. לעיתים קרובות מצא עצמו מהרהר בה. הוא רצה לשכוח אותה. נאבק בעצמו, בלא הצלחה, לבל ישוב ויתייצב על הדרגש, מאחורי דלת הכניסה לביתם. התגעגע לצבע הציפורניים. לא ניתן היה לראות אותן מבעד לעינית. עדיין היו פעמים שהמתין לה בכניסה לבניין, ואולם מיהר לעלות לביתו, כששמע בשעה היעודה את צעדיה המתקרבים. הוא  נזכר בבהונות רגליה. בעת שהיתה עומדת הבהונות התכווצו והתמתחו, כאילו היו בהן חיים משל עצמן. פלא ממש.

המשך יבוא

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

עלומים

באתי עם גבריאל דויטש לאחוזתו, ושם נפתח לפני עולם חדש שכולו טוב. תקופה חדשה נפתחה בחיי, אשר נמשכה כשנתיים ימים. היו אלה הנעימים שבימי עלומי.

כפר מגורי החדש היה צ'סנק (Csesznek), הנמצא בלב היערות הגדולים של בּקוֹני (Bakony), היה זה כפר גדול שהתרומם מתוך בקעה וטיפס מדרגות עד מעלה הרים שבראשם בלט שיא סלעים חשופים ותלולים, שרק בין נקיקיהם צמח פה ושם איזה שיח עקשני עלוב. בראש השיא התנוססה טירה ענקית עתיקת יומין מימי הביניים, הרוסה למחצה. מצדו השני של ההר השתפל גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו. בשיפולי הגיא נוצרו כמה אגמים קטנים שמימיהם היו קרים וזכים להפליא. בסביבות האגמים האלה גדלו שיחים ועצים שהיו מצילים עליהם, ותמיד גם בחום היום, שררה שם חשכת דמדומים קרירה. אחר-כך היה זה מקום טיולי החביב ביותר, מסתר להזיות ולחלומות. לא פגשתי שם נפש חיה. רק צפרים ובני תור רחשו שם בהמון. מסגרת לסביבה זו עם הכפר בתוכה, שימש היער. ואיזה יער! כולו אלונים חסונים וכבדים והאדמה מתחתם מכוסה בגובה רב עלים רקובים שהייתי מהלך עליהם כעל גבי מרבד.

בתוך סביבה ברוכת-יה זו השתרעה אחוזתו של גבריאל דויטש. היא הכילה כרי מרעה, כרמי ענבים, גני תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות זריעה וחלקת יער גדולה, פרות חלב, שורי עבודה, סוסים ואפילו כמה חמורים. היתה זו אחוזה למופת, כי דויטש היה אדם בעל מרץ וחקלאי מחונן שהכניס באחוזתו את השיטות המודרניות ביותר שבאותם הימים. סדרי משקו היו מפליאים ממש ומובטח היה לו למי שעבד באחוזה זו שנים מספר, שיצאו לו מוניטין של חקלאי ממדרגה ראשונה. אך פועלי דויטש היו עוזבים את אדונם רק לעתים רחוקות, כי הוא היה מתיחס אליהם כאב אל בניו ומשלם את משכורתם ביד רחבה ובעין יפה. רק תנאי אחד היה מתנה עם כל פועל חדש שנתקבל לעבודה: ביום שיתגלה כי הוא שותה לשכרה בזמן עבודתו – מיד יפוטר.

בביתו של דויטש היה גר, ועל שלחנו אכל, אדם זקן, בעל פנים מביעים עוז ואצילות עם טוב לב כאחד. אדם זה היה בעל עבר מיוחד במינו וקשור היה עם בית דויטש, גם כן באופן מוזר, בקשרי ידידות ומסחר. שמו של אדם זה היה: סטיפן סיטשי, בעל אותה אחוזה לשעבר. סיטשי היה אציל הונגרי כפרי, בן שנת ה-48, עם פרוץ מהפכת החופש גייס את כל אנשי אחוזתו, אימן אותם בהלכות צבא, ובראש חיל רוכבים שהחזיק על חשבונו, נספח אל צבא קושוט המורד באוסטריה. כאשר נגמר המרד, לרעת המורדים, הוכרח סיטשי לברוח מארצו ביחד עם יתר חשובי המורדים וילך לארצות-הברית. שם שהה כחמש עשרה שנה וחי חיי פרמר באחת ממדינות המערב התיכון. השתתף במלחמת האזרחים לשחרור העבדים, ולבסוף נשא שם אשה מבנות המהגרים ההונגרים ונולדו לו שני בנים. כאשר עבר הזעם ולמורדים ההונגרים ניתנה רשות לשוב לארצם – חזר גם סיטשי עם בני ביתו. אולם כאן נפגש ביחס עוין מצד משפחתו שלא רצתה לסלוח לו את עוון נשואיו עם אחת מבנות דלת העם, וכן את הדעות הליברליות והרוח הדמוקרטית שהביא מארצות-הברית. המשפחה הדירה את סיטשי מנכסיו ומתארו והוא התישב באחוזה אשר נשארה לו בירושה מאמו, שבה לא יכלה המשפחה לנגוע לרעה – היא האחוזה שעברה לאחר זמן לצמיתות לידי גבריאל דויטש. סיטשי נמצא מנעוריו בקשרי ידיות עם גבריאל דויטש שהיה חוכר האחוזה כבר בימי המרידה ושהציל את נפשו של סיטשי בעזרו לו בבריחתו.

סיטשי בנה לו בית על גבעה מרוחקת בתוך היער ויחי חיי בדידות ועבודה ביחד עם אשתו וילדיו. באחד הימים כשהיה בשדה, פרצה אש ותאכל את הבית על האשה והילדים. מאותו יום ואילך קפצה עליו מרה שחורה ויהי לאיש קפדן ועצבני, ובמוחו המחשבה האחת, כי בני משפחתו הקנאים שלחו אש בביתו. הוא מאס את המגע עם הבריות, לא אכל לחם על שולחן זר ולא בא בין הבריות, מלבד לביתו ואל שולחנו של גבריאל דויטש. את האחוזה נתן סיטשי במתנה לדויטש, בתנאי שהוא יישאר בה, יאכל על שלחנו של דויטש ויקבל משכורת מסויימת כדמי חכירה עד סוף ימיו. ואמנם כך היה, ומנהגיו של בית דויטש ואף סדרי שולחנו היו כמנהגי האצילים; שני משרתים בבגדי שרד ניצבו בפתח, לכבודו של סיטשי.

לבית זה נתקבלתי בסבר פנים יפות ואהי שם כאחד הבנים. את משכבי הקצו לי בחדר תלמידי לעתיד, לודביג, שהיה כבן תשע שנים. אסור היה לו לנער לדעת כי הובא אליו "מורה". בשמעו את השם מורה, היה רגיל להתחלות, בבחלו בכל דבר מאכל ושנתו נדדה... שמעתי להוראות דויטש ואשים לי סתר פנים ואהי רק כעוזר לו במשקו בתפקידים שונים. לאט לאט ובהדרגה, מתוך שנמצאנו תמיד יחד, התרגל לודביג אלי ונתקשר בידידות. אז התחלתי ללמדו בשיטה שהיתה ידועה לי עוד מימי יהושע שטמפר. יוצאים היינו יחדיו יום יום בכרכרה מיוחדת אל השדות והיערות בשליחויות שונות, ודרך אגב הייתי מדריכו ומאלפו. במשך הזמן כבר היה ביכולתי לעזבו בבית למשך חצאי ימים, בהטילי עליו הכנת שיעורים. ככה התחלתי יוצא מדי יום ביומו, לאחר ארוחת הצהרים, לעבודה באחוזה. דויטש היה מטיל עלי תפקידים שונים של השגחה על פועליו, רישום עצי יער כרותים, ובהיותי בן כפר מילדותי הסתגלתי לעבודה מהר, עד שנעשיתי יד ימינו.

באחוזה עבדו כשלושים "עבדים" שנתיים, ובעונת הקציר היו נוספים אליהם עוד כמאה. במהרה הם "הכירו" בי, העלם הצעיר, כבמנהלם ואדונם, מה גם כאשר נוכחו לדעת כי ידי רב לי בקציר ובחריש, בזמירה ובחליבה. הם היו משתפים אותי בשמחותיהם ובדאגותיהם ועשוני פטרון להם.

הנני מעלה בזכרוני תמונות מספר מתקופת חיי בין עם הארץ: בין העובדים באחוזה היה אחד, ינוש שמו, אשר התקרב אלי והתידד עמי ביותר. ינוש זה היה בן אכרים נבער מדעת, אולם כגודל בערותו כן עושר כוח דמיונו; מוחזק היה בדאי וגוזמאי מובהק. הוא שרת כחיל בצבא מקסימיליאן ההבסבורגי, מלך מקסיקו, והיה מרבה לספר סיפורי עלילה וגבורה מתקופת סופו הטרגי של אותו מלך, אשר נהרג ע"י המורדים. את ינוש היה צריך לכבד בלגימה בבית המרזח ומיד היה פיו נפתח כמעין המתגבר ומפליג בגוזמאות. פעם אחת, ביום ראשון בשבת, ישב ינוש בחברת "בעלי הבתים" שבכפר והם השקוהו למען ייפתח פיו. הכל מסביב היו שומעים לו ומלעיגים, בהעמידם פנים כמאמינים. כאשר העיז מישהו להפליט מלת פקפוק, ניתר ינוש ממקומו בקריאתו הידועה: "התעז להטיל ספק בדברי מי שרגליו מיששו את חלל האפס?" וליתר תוקף חזר בפעם המאה על מעשה שהיה: פלוגת אנשי צבא והוא בתוכה, נלחמו בהרי מקסיקו הגבוהים "עד לשמים". בדרך תעה ואיבד את חבריו. שוטט ושוטט עד שהגיע אל שיאו של הרם שבהרים. צנח אין אונים, וישב על קצה ההר. ישב עד שקץ בישיבה הממושכת ויחל לנענע את רגליו התלויות... פתאום הרגיש שרגליו נתקלות בחלל האפס..., וה"עגלה" (עור העגל של הילקוט הצבאי) מתחככת ברקיע השמים... כאשר פרצו כל המסובים בצחוק, לא היה בכוחו של ינוש לסבול את הדבר והוא קם ויברח החוצה, שכור כלוט ובקבוק היין בידו... ישב תחת עץ בגן ובדמעות שליש שפך את לבו:

יונתי, צלוחיתי הקלועה בקש,

על ברכי אכרע לפניך.

את צוארך הקט אחבק,

ארדה את מתקך משפתיך.

ומיד הפך את הצלוחית אל פיו ולא שייר בה אפילו טפה אחת. הנשארים בפנים בית המרזח היו ממשיכים בהתהוללותם:

שתה נשתה עד מעינו יחמרו,

גרעיני הענב מנחירינו יצמחו,

הוי – עוד אחת "לחיים" נשתה

משאול תחתיה הן לא נמלטה

רק שם מקום המרגוע

לעצמותינו העיפות.

לעת הבציר היו כל בני הכפר יוצאים לגור בכרמים. מדי ערב היו מתקהלים הבחורים והבתולות ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות הצ'רדש והטוברוזו. הוללים ומבוסמים – לא חסרו בחינגאותיהם גם תגרות ודקירות-סכינים. פעם אחת, בשבתי בבית מכירי רופא-הכפר, נכנס פתאום ינוש כשבטנו שסופה, בני מעיו חשופים והוא מחזיקם בידיו! ככה בא ברגל אל הרופא לשם קבלת עזרה ראשונה. מיד הניחו הרופא על השולחן, תפר ואיחה את החתך, הגיש לו כוס יין והקימו על רגליו. טפח לו על שכמו ואמר: "עכשיו לך הביתה". וינוש קם והלך!

בחורף היתה עונת החתונות. היו חוגגים אותן בהידור רב: ששה זוגות שושבינים מבחורי הכפר היו הולכים בראש תהלוכת החתונה כשמקלות ארוכים ועבים, מקושטים בסרטי משי צבעוניים בידיהם, והם מנקשים בהם לפי קצב המנגינה. אל המשתה שהיה נערך בבית המרזח היו מזמינים את כל בני הסביבה ומושיבים אותם, איש איש לפי מעמדו ודרגתו: האיכרים "בעלי הבתים" בראש, אחריהם החוכרים, השכירים השנתיים, הפועלים ולבסוף – נחותי הדרגה, רועי הסוסים. הרועים הללו היו רוכבים עזי נפש, שודדי דרכים לעת מצוא ואוהבי מדנים.

את לילות החורף הארוכים הייתי מבלה בבית, לרוב בחברת סיטשי. היינו משחקים בשח-מט, או קוראים בצוותא בחדר ספריתו הענקית, שהכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, בכל המקצועות (חקלאות וכלכלה-מדינית, מדעים כלליים וכל הקלסיקנים). לילות אלה היו לי לעונג רוחני רב ולתועלת, כי בהם הרחבתי את אפקי על-פני שדות המדע והספרות. זקן נלבב ואביר, שוחר-חופש ובעל נפש יפה היה לאבי הרוחני.

חרף קדרותו התמידית וקפדנותו, קירבני סיטשי הזקן אליו ויאמצני כבן. הוא פתח לפני את שערי הקלסיקנים הגרמנים, קרא עמדי בתרגום את האודיסיאה להומרוס ושאר יצירות יוון ורומא העתיקות, ואת מיטב הספרות העולמית. אתו קראתי לראשונה את "אהל הדוד תום", שהיה חביב עלי ביותר, ואת "שלושת המוסקיטרים"; פעם קרא לפני את "דון קישוט" בהתלהבות כזו – שדמעות נזלו מעיני שנינו. בשעת קריאה ושיחה היה סיטשי פושט את מסווה הקפדנות ומתגלה כאיש-המעלה. עיניו היו מזהירות וטובות ופיו היה חוצב להבות-אש, בעברו להרצאת רעיונות החופש וההומניות שדגל בהם. היא היה מספר לי על מלחמת שחרור העבדים באמריקה שהשתתף בה כמתנדב, ולא היה נרתע גם מלדבר על סבלות עם הארץ תחת יד האצילים ההונגריים. הוא האציל מרוחו עלי, כי הייתי תלמידו הנאמן, ולאט לאט נעשיתי אפילו סוציאליסט. אכן – צנוע למדי, בנוסח הימים ההם.

סיטשי לימדני גם הלכה למעשה את הרכיבה על כל חוקותיה ודקדוקיה, את היריה למטרה וסיוף. איש מלחמה היה בנעוריו ובהתלהבות ובקפדנות השתדל ללמדני את כל דרכיה. השתדל – והצליח. בעתיד, בארץ ישראל, הביאו לי למודים אלה תועלת בל-תשוער, אפשר תועלת גדולה יותר מלמודי הקלסיקנים...

פעמים היינו יושבים במסיבת משפחת דויטש, וגבריאל דויטש שהיה מפליא לנגן בגיטרה הנעים את זמננו. כך שטפו והלכו הימים והלילות כשרוח נעימה של שלוות-תרבות מרחפת עלינו.

בשנה השניה להמצאי באחוזה מסר דויטש לידי כמעט את כל מושכות הנהלת האחוזה, ויכול היה לנוח מעט מעמלו ולעסוק בקריאה ובנגינה או בטיפול בכוורות, כי שבע עמל ושנים היה האיש. אנכי – כבר מצאה לי ידי בכל ענפי העבודה, החל בחריש ובקציר וגמור בתעשיית היין ובמקצועות היערנות. גם לודביג הבן הלך וגדל והתפתח לשמחת לב הוריו ומורו. שנתיים ימים עברו ונדמה היה לי כי כבר קשרתי לעולמים את גורלי עם הבית הזה. אולם – פתאום פרצה מגפה של דיפתריה בסביבה, ולודביג הבן חלה בה וימת...

מקרה מעציב זה הביא קץ לשהייתי באחוזה, ואם כי דויטש בקשני להשאר גם להבא אצלו, לא נעם לי להיות מזכרת יגון להורים השכולים, כי האם – מדי פגשה בי – היתה פורצת בבכי מר. נפרדתי מן המשפחה הטובה הזו ומסיטשי היקר בצער רב. דויטש נתן לידי סכום של 200 גולדן, הון עצום בעת ההיא, כתשלום בעד עבודתי ואני נסעתי חזרה לבית אבא. עוד שנים מרובות לאחר-מכן הייתי בא בכתובים עם בני הבית הזה.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

https://lp.vp4.me/mjsj

קישור לידיעון המקוון של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים

 ולחקר המגדר בעריכת בעריכת פרופ' יפה ברלוביץ ורוני בן-כנען.

 10 במאי 2020.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה מתאר את תלאותיו של ברנר בעורך, כותב, מדפיס ונושא שק של "המעורר" בלונדון – אני נזכר ברשימה של חברו אשר בֵּילין, שתיאר את סבלותיו שם ("ברנר בלונדון").

אהבתי את הסקירה של ארנה גולן על שירי הרפואה ו"הרפואה" מיוסי גמזו, דרך דני סנדרסון, זאב נחמה, רמי פורטיס וכו'.

האם השיר של שושנה ויג מתבסס על מציאות? כלומר, האם באמת לימדה בבית הסוהר?

שלך,

משה גרנות

* למר אהוד בן עזר, שמרית אור – פזמונאית, אשת ציבור ישראלית, כלת פרס אקו"ם ופרס כינור דוד, כתבה בשירה האופטימי: "עוד נדע ימים טובים מאלה."

כולי תקווה שאכן זה יתגשם ומגיפת הקורונה תדעך ונזכה אנו כולנו האזרחים/יות במדינת ישראל ובעולם כולו לימים טובים ולבריאות שלמה.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* "שרי החוץ של האיחוד האירופי ידונו ביום שישי [22.5] בסנקציות נגד ישראל עקב סיפוח חד-צדדי. יום לאחר השבעתה הצפויה של ממשלת נתניהו-גנץ, שרי החוץ ייפגשו בבריסל כדי לדון בצעדי תגובה לסיפוח. בין היתר נשקל למנוע מישראל להצטרף להסכמי סחר ולקבל מענקים מיוחדים.

"שר החוץ של האיחוד האירופי ג'וזף בורל אמר היום (שלישי, 12.5) כי סיפוח ההתנחלויות יהיה הנושא 'החשוב ביותר' בפגישת מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי ביום שישי הקרוב. 'אנחנו עדיין רחוקים כרגע מדיונים על סנקציות – אבל חשוב לנו לדעת מה עמדת המדינות החברות בנושא.'"  ["הארץ" באינטרנט, 12.5].

"ועדת החוץ בבית הלורדים הבריטי: יש לשקול צעדי ענישה נגד סיפוח ישראלי. יו"ר הוועדה בבית העליון של הפרלמנט קראה לממשלה הבריטית לאשרר את עמדתה שסיפוח השטחים מנוגד לחוק הבינלאומי ו'לשקול הגבלה של הנגישות המועדפת של ישראל לשווקים הבריטיים אם הסיפוח יקודם.'" ["הארץ" באינטרנט, 12.5].

רבותיי שרי החוץ – לפני שמגיפת הצביעות והטמטום שלכם גורמת למוחותיכם הרופסים לתבוע מאיתנו לפתוח את הגבול המזרחי שלנו על הירדן בפני מיליוני פליטים ערביים מן המזרח התיכון, המדמם והמתפורר – יותר טוב שתתייחסו לנושא שהוא באמת "החשוב ביותר"  – תתייחסו בבקשה לאלפי המתים שלכם בקורונה, לעשרות המתים המצטרפים אצלכם אליהם עדיין מדי יום! – ולמיליוני הפליטים שעתידים להציף אתכם הקיץ הזה מגבולות טורקיה-יוון, במזרח – ומצפון אפריקה על גלי הים התיכון, מדרום!

ורבותיי הלורדים הבריטיים הנכבדים, אנחנו עוד זוכרים איך שלטתם בתקופת המנדט בארץ-ישראל, ונתתם לערבים מכל רחבי המזרח התיכון כניסה חופשית אליה, אבל סגרתם את גבולותיה בפני הפליטים היהודיים מאירופה שניסו להעפיל אליה בימי ממשלת אטלי-בווין המתועבת – וזאת לאחר ששישה מיליון מבני עמנו הושמדו בשואה! – ועוד אנו זוכרים כיצד בו-בזמן סייעתם לערבים להתקיף אותנו במטרה להשמידנו  בשנת 48'!

אז אל תטיפו לנו מוסר כאשר אנחנו מגינים על גבולנו המזרחי!

* קראתי בפייסבוק, וחשבתי שתשמח: אני מיכל [ביטון], בת לאימא ספרנית! התמזל מזלי לגדול בבית שהוא מחסן ספרים עם מגוון אדיר של ספרים – כאלה שיצאו משימוש ועד חדשים מהעטיפה. כולם היו חברינו. אימי טיפחה בי מילדות את האהבה לספרים, ולשיטוט בין מדפי הספרייה, וכאשר בגרתי נמשכתי בטבעיות לעולם המחקר האקדמי אשר דורש כתנאי בסיסי חיטוט תמידי בספרים ומסמכים ישנים והסנפת ריחם.

בילדותי אהבתי ספר שנון ומצחיק במיוחד שנקרא "עופרית בלופרית" מאת אהוד בן עזר אשר נולד [הספר, לא הסופר] כאשר הייתי בת שנה (1977). הספר מגולל את תלאותיה הבידיוניות של ילדה גוזמנית ויצירתית מאוד שמחפשת אהבה והערכה בדרכים לא שגרתיות, ובמיוחד אוהבת להמציא מילים ולגלגל אותן על הלשון בדרכים משעשעות.

את הספר הזה, אשר זכרתי שהיה קורע מצחוק, ביקשתי כמובן להקריא לילדיי. לדאבוני לא היה ניתן להשיגו בחנויות כלל וכלל. לא הרמתי ידיים עד שמצאתי עותק בודד במצב רעוע בחיפה – מיד הזמנתי אותו וקיבלתי אותו מרופט ואהוב. למרבה הפתעתי גיליתי שעל הציורים היה אחראי לא אחר מאשר דודי הצייר יעקב קמחי. בילדותי ממש לא הייתי מודעת לכך. הספר לא איכזב כלל. מדהים לגלות שאותו הומור שקרע אותי בילדותי ממשיך לעבוד מצוין גם היום ומדביק בקלות גם את ילדיי. עמנואל שאל אותי מי הסופר והאם חי היום? אמרתי לו שהסופר הוא אהוד בן עזר ואני חושבת שעדיין חי. ועמנואל אמר – "אם אפגוש אותו, אני אתעלף. הוא גאון."

הכותבת (אדריכלית במקצועה)

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל