| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1541
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באייר תש"ף, 18.5.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: אָנוּ פֹּה לְרַגְלַיִךְ מוֹלֶדֶת. בָּרוּךְ אַתָּה לִי, הַשָּׁלוֹם הַכָּחֹל. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ד: האֹרֵחַ לא נָטָה לָלוּן. // אורי הייטנר: 1. תפקיד מיותר. 2. צרור הערות 17.5.20. // יוסף אורן: נסיעה אל הבנאליות (מאמר שלישי בסדרה על יצירתו של פנחס שדה). // פנינה פרנקל: שירי בית חולים, הקורונה. // איליה בר-זאב: איני יודע את שְׁמֵךְ. (בידוד בימי קורונה). // שושנה ויג: אין זה משנה מי אתה. // רוֹן גֵּרָא: אָבִיב. // אורי איתיאל: הענק הלוחש. // אורית דשא: זוהר בדשא. // ד"ר רחלי אברהם-איתן: על ספר השירים של פרופ' אביבית לוי. // תקוה וינשטוק: "פרנסות בישראל": הגננת. בעקבות "מעריב" מיום 21 באפריל 1950. // נעמן כהן: הספרות ככלי פוליטי גזעני. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. על הסף]. // ממקורות הש"י. // היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
לרגל הקמת הממשלה החדשה
ברכות ללפיד, יעלון, ליברמן, טיבי ועודה
שתמשיכו לשבת עוד שנים רבות באופוזיציה
* * *
אסתר רַאבּ
*
מוקדש לעולים 1933
אָנוּ פֹּה לְרַגְלַיִךְ מוֹלֶדֶת
כְּבָר כָּרַעְנוּ בִּילֵיל
כַּעֲדַת תַּנִּים קֵרְחִים
עִם סוֹף קַיִץ,
טְרוּפֵי-לֵיל.
וּפֶתַע נִתָּז הַזִּיק,
בּוֹזֶקֶת תַּעֲלוּמַת תִּקְוָה
וַהֲמוֹנִים בַּסָּךְ יַעֲנוּ:
הַלְלוּיָהּ!
פֶּלִאי מִתְמוֹדֵד:
קוֹרֵן מִתְלַהֵט;
נוֹשֵׁף בְּגַלְגַּל הָעִתִּים,
מַסִּיעַ וּמַצְעִיד.
"תְּכֵלֶת-לָבָן" בְּאַחַת –
תּוֹךְ עוֹרְקִים הוֹלֵם
זַהֲרוּרֵי פָּרוֹכוֹת קְדוֹשׁוֹת
וְדִגְלֵי-מִשְׁכָּן
מֵעֵבֶר לִנְשִׁיַּת-דּוֹרוֹת
מְרַפְרְפִים
זָעִים בַּדָּם וְדוֹלְקִים.
שָׁמַיִם וָיָם
וִירִיעַת אַדְמָתֵךְ
וּבָנָיִךְ כְּשֵׂיוֹת שְׁטוּחוֹת
לְרַגְלַיִךְ – אֵם!
["מכביה", 1932]
1933
*
בָּרוּךְ אַתָּה לִי, הַשָּׁלוֹם הַכָּחֹל,
הָעוֹלֶה מִן הַיָּם וּמִן הָעֵינַיִם.
יָדוֹעַ אֵדַע: עוֹד הָאָחוּ מוֹרִיק
בְּשִׁפּוּלֵי-הָר
וּבְהֵמָה שָׁם תִּמְשֹׁךְ בַּתֶּלֶם.
וּפֹה גּוֹעֲשִׁים בִּעוּתִים,
שְׂרָרָה וָהֶבֶל –
עֶדְרֵי-אָדָם
בּוֹנִים לָמוֹ בָּבֶל.
שְׁנַיִם פּוֹחֲזִים פּוֹרְקֵי-עֹל
אֶל הָאִי נִמְלָטוּ.
עַל הַמִּגְדָּל יִשְׁתּוֹלֵל הַשַּׂר:
"בְּרִית בְּנֵי-בָּגֶד!"
הַס, אָחִי,
פְּרוּסָה לִי, פְּרוּסָה לָךְ –
חֶרֶשׂ נְכַרְסֵם מֵעוּגַת הַנֵּצַח...
שְׁכוּחִים מִלֵּב, כְּחֻלֵּי עַיִן,
נִבְנֶה לָנוּ תַּנּוּרִים,
צַעֲצוּעֵי-תֹּם מְיֻתָּרִים.
הָהּ, לוּ רַק לֹא יַשִּׂיגֵנוּ
הַמְמֻנֶּה עַל מַתְכֹּנֶת-הַלְּבֵנִים,
לוּ פָּסַח עָלֵינוּ הַנּוֹגֵשׂ!
תל אביב, 1935
אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).
השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.
* * *
פרופ' חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ד:
האֹרֵחַ לא נָטָה לָלוּן
בפסוק "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" (ירמיהו י"ד, ח') מביע הנביא כמיהה למושיע אלוהי, המופיע בשעת משבר קשה להוציא את מאמיניו מכבלי החנק ולוודא ביצועה של ישועה ארוכת טווח, ולא רק כאורח לרגע הרואה כל פגע. אלא שהנביא יודע שזו משאלת לב בלבד ומכאן משאירה כשאלה פתוחה.
בשבוע שעבר נחת בארצנו אורח חשוב – מזכיר המדינה של ארה"ב – מייק פומפאו. הוא לא נטה ללון, גם לא התכוון לכך. בס"ה 8 שעות ביקור, שהן כ-4 שעות פחות מהזמן שנידרש לו לשוב לארצו במטוס Air Force 3.
הרבה גבות הורמו בתמיהה: מה גרם לו לצאת מהסגר החלקי – חמת ידו של נגיף הקורונה – שקטל למעלה מ-300 אלף אנשים ברחבי העולם ומצמית לביתם עשרות מיליונים רבים בארצו שלו. ניתן לשער שרבים שאלו מדוע פומפאו – אחד מגדולי תומכי ישראל – לא השתמש בשגרירו הנאמן – דיויד פרידמן, בכדי להעביר מסר חשוב, או לחליפין להרים טלפון, מוצפן בחדשנות, לידידו רוה"מ בנימין נתניהו ולסגור עניין? במקום זה הטריח עצמו מזכיר המדינה של המעצמה העולמית שנמצאת עצמה במשבר חריף נשוא הנגיף Covid-19 – והוא זה שמוביל את הקמפיין המאשים באופן חריף את המעצמה שבדרך – סין, בהתפשטותו של הנגיף בכל יבשות התבל. לא היו מסיבות עיתונאים לפני או אחרי הפגישות בירושלים. יצאו כמה הודעות לאקוניות שגילו טפח וכיסו עשר. הפרשנים והכתבים הראשיים של המדיה והתקשורת סימנו שלושה נושאים שבהם עסקו השיחות:
* ריבונות – סיפוח, נושא שטופל ע"י שגריר ארה"ב בהרחבה, עם קרוב להסכמה בין ישראל וארה"ב, שבוע קודם לכן.
* הצרת הקשרים הכלכליים בין ישראל וסין בנוגע לפרוייקטים עתידיים. גם כאן קיימת הבנה מלאה בין הצדדים אם כי לא בהכרח – הסכמה מושלמת.
* שת"פ בין הצדדים בפיתוח חיסון או תרופות לקורונה. שוב, קיימת יותר מהסכמה בין הצדדים.
בנוסף לכך, יש לשער שפומפאו "הדגיש" את הצורך לסיים במהירות את החנק הפוליטי של אי-ממשלה בישראל ויפה שעה אחת קודם. אין ספק, גם כאן לא ניכרו כל חילופי מחשבה מהותיים בין הצדדים.
אז, מדוע הגיע לכאן פומפאו ואפילו לא נטה ללון ב"קינג דיויד" השמור למלכים, רוזנים, רוה"מים ונשיאים?
במשך סוף השבוע ניסיתי לדלות פיסות מידע באינטרנט ואפילו אצל חבר אמריקני מקושר והעליתי חרס בידי. רק אתמול מאוחר בערב הבזיקה לי סיבה אפשרית – כזו שמציבה את התנאים הנידרשים לבצע גיחה כה חפוזה ואפופת מיסתורין. אזהרה חברית – נולדתי אופטימי.
הנושא: איראן, הנמצאת בחוסר אונים מתקדם,
הרימה סופסוף את הטלפון של ה-Back Channel.
הרקע
1. ה"חור" שנוצר לפני כחצי שנה עם חיסולו המדויק של סולימאני לא התמלא במחליף או מחליפים בעלי יכולת.
2. שלושת ראשי הגשר שהקימה איראן: בסוריה, בעיראק והחות'ים בתימן – סובלים אבידות קשות, במיוחד בסוריה! שם פועל צה"ל מהאוויר באפקטיביות רבת משמעות, באין מפריע, בתמיכת ובעצימת עיניים של ארה"ב ורוסיה גם יחד. הן השואפות "להחזיר את איראן לגודלה הטבעי" ולמנוע ממנה השתלטות על סוריה עם גישה ישירה לחופי הים התיכון.
3. חיל הים האיראני, שנחשב עוצמתי ברמה אזורית, סובל לאחרונה מירידת כושר המדאיגה את האייתולות. אחרי הכול הם אלה שאמורים "לחסום את מיצרי הורמוז" החיוניים אסטרטגית לייצוא הנפט מהאזור העשיר בעולם במחצב הזה ובניגזרותיו. ייתכן גם שמציאותן של שתי נושאות המטוסים האמריקניות בסביבה "עוזרת" במידה כזו או אחרת לביצועים הירודים של חיל הים האיראני.
4. נגיף הקורונה לא ניבהל מאייתולות. התפילות במיסגדים האיראנים רק הגבירו את קצב ההדבקה בחזקות גבוהות, ולא פסחו על אף אחד, גם לא על "משמרות המהפכה" שמפקדיהן בגבהות לב "לא שמעו" על סגר, בידוד, בדיקות, מסכות ועל ה"שני מטר". התשלום היה כבד.
5. הקורונה, שפגעה אנושות בכלכלה העולמית, "חתכה" את הביקוש לנפט גולמי ואיתו הורידה את המחיר העולמי לרמות אפסיות (ולשעות ספורות לשליליות). אפילו היום, המחיר של כ-25$ לחבית נמצא הרבה מתחת לכדאיות הפקתו באיראן. במצב הזה, שנמשך כבר למעלה מחודשיים, נחסם לאיראן זרזיף הדולרים שארה"ב הותירה להם לייצא בכדי להחזיק את המינימום הדרוש לשלם משכורות לעובדי המימשל, ובמיוחד לשמר את מצבת משמרות המהפכה על כנם.
6. בכספות הדולרים שבהן הוצפנו מיליארדי הדולרים מטוב ליבו של ברק חוסיין אובמה, כבר רואים את התחתית – בעוד איראן נמצאת בערך שנה או קצת פחות מהגדרתה כ"גרעינית".
במצב הזה, לפני כמה חודשים או שבועות, החלו הטלפונים של "הערוץ האחורי" לצלצל, וכנראה באופן נואש. זהו הערוץ שהציע טראמפ, ע"י שליח, לחדרו של שר החוץ האיראני – זאריף בוועידת ה- G20 בצרפת בשלהי הקיץ האחרון.
במקביל, ביום בהיר החלו האיראנים לשנע ציוד ומערכות בכיוון מזרח... הביתה?
במקביל, חידשה ישראל, ע"פ מקורות זרים, את תקיפות הלילה על בסיסי איראן ברחבי סוריה בנחישות מתגברת. איתן החלו להגיע לטהראן ארונות הרוגיה שלה. את מבוכת הנכאים של האייתולות קשה היה להם להסתיר גם לא את חוסר האונים בהם הם מצאו את עצמם. מתי לאחרונה, לא נמדד בימים ולא בשבועות – בחודשים ראינו את פרצופי האייתולות עם או בלי זאריף רהוט הלשון האנגלית?
אפשר להניח שציוותי המו"מ האמריקנים, המונחים ע"י פומפאו וטראמפ, לא מיהרו להשיב בהצעות מרגיעות, למעט חזרה על דרישות המנטרה: תפסיקו מיידית את פעולת הצנטריפוגות המעשירות אורניום מעבר ל-3.5% ותתחייבו לשתק את האמביציה הגרעינית ומערכות הטילים.
ואז, לפני שבועיים בערך, הגיעו כנראה מסרים ששיכנעו את פומפאו וטראמפ שהפעם האיראנים רציניים והם מוכנים ללכת בכיוון הנכון. כאן כנראה התרחשה הסיבה לנסיעתו של פומפאו לארצנו. כאן לדעתי, בצניעות ראוייה, הופיעה בקשה איראנית (אולי תחנונים) מהאמריקנים שילחצו על ישראל לחדול בהתקפותיהם על בסיסיהם בסוריה, כאשר הם אורזים ויוצאים בדרכם הביתה. כל עוד אין התקפות והרוגים חדשים של קצינים איראניים, האייתולות תמיד יכולים לבשר לעמם, ע"פ וריאציה על קסינג'ר: "ניצחנו וסיימנו בהצלחה את כל משימותינו."
את הבקשה הזו מישראל אסור לבקש בטלפון, גם לא בדואר דיפלומאטי... רק ב-4 עיניים ובריחוק של 1.8 מ' (בארה"ב המרחק הסוציאלי הוא 6 רגל) עם מסכות, בלשכת רוה"מ בירושלים.
שימו נא לב שמאז פורסמה הידיעה על הגעתו של פומפאו פסקו ההתקפות הליליות של חיל-האוויר שלנו (ע"פ גורמים זרים) בסוריה.
צריך לקוות שבביקוריו הבאים פומפאו יממש את כותרת סיפרו של ש"י עגנון "אורח נטה ללון". מסיבות העיתונאים שלו הן החלטיות, ברורות וחד משמעותיות.
פרופ' חובב טלפז
17 במאי 2020
* * *
אורי הייטנר
1. תפקיד מיותר
ח"כ מיכאל ביטון הוא אחד הטובים והערכיים בין חברי כחול לבן, מנהיג חברתי מעורר השראה, שהיה מופת בתפקידו כראש עיריית ירוחם. אין ספק שהוא ראוי מאוד לתפקיד שר בממשלת ישראל וייטיב למלא תפקיד זה. לצערי הרב, ביטון מונה לתפקיד ההזוי והמיותר ביותר בממשלה – שר במשרד הביטחון. אני במקומו הייתי אומר לגנץ: לא, תודה, ומשרת את העם כחבר כנסת, אולי כראש ועדה חשובה. חבל.
ביטון לא יהיה הראשון שיכהן כשר שני במשרד ממשלתי. קדם לו מאיר שטרית, שהיה שר במשרד האוצר, בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר.
להלן מאמר נגד התפקיד הזה, שפירסמתי ב-2004, בטור שפרסמתי פעמיים בשבוע בפורטל לזכויות האזרח וצדק חברתי BSH:
השר המיותר
שר האוצר בנימין נתניהו, מרבה להשתמש במשל האיש הרזה, הנושא על גבו את האיש השמן. משל זה, הוא הביטוי הציורי שנועד להמחיש את אחד מעיקרי משנתו הכלכלית של נתניהו – השירות הציבורי הנו מנגנון שמן ומנופח, עתיר כו"א מיותר וכדי להציל את כלכלת ישראל יש לצמצם אותו באופן דרסטי. כדי לממש את התפיסה פוטרו עובדים רבים בשרות הציבורי, חרף האבטלה הגואה. והנה, דווקא הוא, דווקא במשרדו, מבצע מהלך חסר תקדים – ממנה שר שני במשרד ממשלתי, השר מאיר שטרית. מבחינת איכות השלטון וההיגיינה הציבורית, מינוי כזה, בתקופה כזו, היא שערורייה, לא פחות.
אחת למספר חודשים, מציע שר האוצר הצעה חדשה לקיצוץ כואב במשרדי הממשלה, ובהם משרדי החינוך, הבריאות והרווחה. את טענות המשרדים על הפגיעה הקשה בציבור כתוצאה מקיצוצים אלה, פוטר נתניהו באמירה שאין כל סיבה לפגוע בציבור – בסך הכול צריך "להתייעל". להתייעל, כלומר לפטר עובדים מיותרים. הוא אפילו לא חושב לגלות דוגמה אישית, בחינת "הקיצוץ מתחיל מבית" ולפטר את השר המיותר. מאיר שטרית עצמו, מראשי המטיפים להתייעלות ולקיצוצים, אינו חושב לרגע שעליו לשמש דוגמה אישית ולהתפטר מתפקידו המיותר.
התמוה הוא, ששרי הממשלה אפילו אינם מעלים על דעתם לדרוש זאת. כאשר חרב הקיצוצים הונפה לעבר משרדי הממשלה, שרים הרבו להתראיין ולתקוף את משרד האוצר על משרות מנופחות בתוכו, על ארבעה אנשים המקבלים שכר מנכ"ל וכן הלאה. איש מהם לא קרא לפטר את הפוליטיקאי המיותר שבחבורה. יש איזה קשר שתיקה בין השרים, לפיו איש לא יעלה את האפשרות של התייעלות באמצעות צמצום הדרג הפוליטי. מי ירצה להסתכן בקביעת תקדים כזה?
ניתן לפטור את הדרישה לפיטוריו או התפטרותו של השר שטרית, באמירה שזו קטנוניות. האם משכורת אחת של שר תשנה משהו במצב הכלכלי של המדינה? ואכן, התרומה הכלכלית הישירה של גריעת שכרו של שר אחד, לא תעלה ולא תוריד בתמונה הכוללת של הכלכלה הישראלית. אך טענה זו עומדת ביתר תוקף, בפיטוריו של כל עובד בודד, שמשכורתו בוודאי נמוכה לאין ערוך ממשכורת שר. אך בעידן של פיטורין המוניים, מן הדין שהראשון שיפוטר הוא השר המיותר. שהרי בניגוד לאותו עובד בודד, השר לא יהפוך למובטל, אלא ימשיך לכהן כח"כ. יתר על כן, שר – פירושו לשכה, רכב, נהג, מזכירות, יועצים, עוזרים וכן הלאה, ומדובר בסכום לא מבוטל.
טענה אחרת שניתן להשמיע בתגובה לדרישה לפטר את השר שטרית, היא שכלל אין הוא מיותר. להיפך, האדם עושה לילות כימים בתפקידו. איני חולק על טענה זו. אדם חרוץ ואקטיבי, גם אם הוא ממונה לתפקיד מיותר, ימצא בו כר לעשייה. אין לי ספק, שאילו ימונה שטרית לתפקיד שר שני במשרד לאיכות הסביבה, הוא לא ישתעמם לרגע. אני גם משוכנע, שאם ח"כ מיכאל איתן, לדוגמה, ימונה לתפקיד שר שלישי במשרד האוצר, לא תחסר לו תעסוקה, והוא הדין גם בשר העשירי. אולם האופן הנכון לניהול משרד ממשלתי, הוא שבראשו עומד דרג פוליטי של איש אחד ותחתיו – דרג ביצועי של אנשי מקצוע, משרתי הציבור. גם תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שכל ייעודו חלוקת שלל לפוליטיקאים. אבל מינוי שר שני, ודווקא במשרד האוצר, ודווקא בתקופה כזו, ודווקא תחת נתניהו, נושא דגל ההתייעלות, היא כבר חציית כל הגבולות. הרי אין כל סיבה עניינית למינויו של שטרית לתפקיד. הסיבה היחידה למינוי, היא מתן פרס תנחומים למקורבו הנאמן של נתניהו.
אילו היה למאיר שטרית קמצוץ של יושרה ואחריות ציבורית, הוא לא היה משרת יום אחד בתפקידו המיותר. אבל לדרוש משר דוגמה אישית, בימים טרופים אלו, זו כבר, כנראה, ציפייה מוגזמת.
* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ.
בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס.
בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, היתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו היתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה. הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי. אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.
את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה." כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.
אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט.
שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ.
שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה.
רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה היתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר... הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה.
חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.
אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעיתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.
אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.
* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.
קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.
* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.
"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / ... שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").
* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר. לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ." כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.
ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת.' אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך – 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר."
שכח.
לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.
ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.
* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.
* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!
ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.
* סלע קיומם – שתיקת הכבשים היתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצידו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצידו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצידו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.
* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח.
בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?
אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.
אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טירפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.
ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.
הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.
* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, היתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.
* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.
* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.
* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.
[אהוד: להזכירך אורי, גם אני אחד מ"עובדי האלילים"! –תגיד, האין גבול לשנאתך לנתניהו? האינך מרגיש כי בדבריך עליו אתה עושה צחוק מעצמך! – ובייחוד שהקוראים עדיין זוכרים היטב כי לפני זמן לא רב היית אתה בעצמך "עובד אלילים" של משה בוגי יעלון, שעליו לא התביישת לכתוב כאן, בשיא הרצינות – שהוא המתאים ביותר להיות ראש הממשלה!]
* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת. אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל ליבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת. לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.
אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת. הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"
הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד... ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים... הרי קוראים לו אמסלם...
יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.
מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה. אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.
(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).
* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.
* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.
* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה," הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם." והריגתו היתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש."
כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם." – אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, ב"חומת מגן", להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פירסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.
* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה. הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.
מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.
* ביד הלשון: להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ". מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ? הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר. המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים." מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט. אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.
מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה." גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.
אורי הייטנר
* * *
יוסף אורן
נסיעה אל הבנאליות
(מאמר שלישי בסדרה על יצירתו של פנחס שדה –
אמן הכתיבה הסנטימנטלית)
הערת הבהרה (א):
מותש מתוכנם ומאוכזב מאיכותם של הספרים הקודמים של פנחס שדה, אלה שהתפרסמו אחרי "החיים כמשל" ואשר מִחְזרו את רעיונו על מצבו של האדם בעולם הגשמי, החלטתי, בהגיע אלי ספרו החדש, "נסיעה"*, לכתוב עליו מאמר-ביקורת שונה מהקודמים. ואכן כזו היתה התוצאה שהתפרסמה ב-20/8/1971 במוסף לספרות של עיתון "על המשמר", מוסף שעורכו היה אז א.ב. יוֹפֶה.
* * *
אחרי שסיימתי את הקריאה בספרו החדש של פנחס שדה, "נסיעה", השתכנעתי שניהול יומן על התרשמותי מהספר הוא המעשה המתבקש ביותר שעליי לעשותו, גם אם יתברר בעתיד, שמעולם לא עלה במוחו של קורא – ולא כל שכן במוחו של מבקר-ספרות – לכתוב יומן המוקדש כולו לתיאור הימים שבהם קרא ספר:
יום א'
היום קיבלתי את הספר החדש של פנחס שדה. כמה נהדר הוא הצילום שלו על עטיפת הספר כשהוא יושב עטוף במעיל חורפי על ספסל גן-ציבורי באחת ממדינות אירופה. שערותיו הסומרות רומזות על עונת השנה שבה צולם. הפיתוח של הצילום איננו משובח, אך ייתכן שהצלם לא מיקד מספיק את העדשה.
מי עוד מפרסם כיום את תמונתו בחזית העטיפה של ספרו?
– דויד אבידן, כמדומני.
כל-כך הרבה דברים נפלאים ישנם בעולם: הרבה פרחים יפים, נערות ענוגות, מראות יפעה מדהימים. וכל הדברים הנפלאים הללו ראה פנחס במהלך הנסיעה שלו באירופה. כמה מסעיר. כמה נהדר. אני הולך לישון.
יום ב'
היום קמתי מוקדם כדי להמשיך בקריאה. מצאתי בהמשך הספר הרבה חלומות נוספים. באחד מהם מספר פנחס, שפלוגה של חיילים לא הצליחה לכבוש את ביירות, כי בלב האגם הם גילו חור בסירה שבה הפליגו.
"הטבע משתנה ללא הרף, בלי הרף," מחדש פנחס. אחר-כך הוא מדהים אותי ברעיון נוסף: "כדי להישאר מה שהינך, עליך להשתנות ללא הרף." אני רושם לפני: מאז שפנחס פירסם את "החיים כמשל" כתב כמה וכמה ספרים דומים לו בתוכנם, אלא שלא הגיעו לרמתו של ספרו הראשון. אם השתנה – מדוע לא נשאר מה שהיה?
מי אמר שפסה הנבואה מישראל? פנחס כותב על כנסיית פיליפו שבגֶנוּאָה: "לא קשה לשוות בדמיוני, כי בעוד מאה שנה, בערך, יהיה מקום זה ורבים כמוהו כעין מוזיאון, ובעוד כמאתיים שנה יהיה נטוש וחרֵב, ואולי יבואו אליו כאל פרתנון קטן, שריד העבר הרחוק, הנשכח."
לפנחס לא היה קשה להתנבא, אך לי, לצערי, יהיה קשה מאוד לבדוק את התגשמות נבואתו. אני רושם לפני לעקוב בשקדנות אחר כל הנבואות האחרות בספרו זה.
יום ג'
אשתו של פנחס כותבת לו, כי המשיח הופיע בחלומה. כמה מופלא. הן בארץ הזאת חל טאבו על היהודי היקר הזה. הוא מעורר כאן תגובות היסטֶריות, אך באירופה אי-אפשר שלא להרהר על חייו ועל מותו. משום כך מהרהר פנחס גם בספר הזה ב"צליבת ישו ביוזמת היהודים" (כך!).
לעומת זאת חשב פנחס רק פעם אחת על בודהא בנסיעתו זו לאירופה. וזה קרה לו בספרד כאשר צפה בריקודי הפלמנקו, ונזכר, כי קרא פעם באיזה שהוא מקום, שהצוענים הם שהביאו עימם את הריקוד הזה מהודו לספרד.
כחודש לפני האחד במאי, הזדהה פנחס עם ייסורי כל המקופחים בעולם: "גבר עובר על פניי, לרגליו אין גרביים ומעילו קרוע. חולפת מכונית רולס-רויס, בה נוהג בחור מתולתל העטוי בפרוות-נשים ונוגס בתפוח אדום." התיאור מסעיר את רוחי. אני רושם בשביל הדורות הבאים את המראה המסעיר שראו עיניי יום-יום בחוצות תל-אביב: ילד כבן 10, לבוש בחולצת טריקו דהויה, יושב בפינת רחוב מאחורי ערימה של עיתונים. עיניו שחורות וגדולות. מאחוריו חלון ראווה של קונדיטוריה. ריח דברי-המאפה מגיע אל אפו. הילד בולע ללא-הרף את הרוק שמצטבר בפיו. פנחס כתב, כי קנה בלונדון מנה של דג וצ'יפס.
פנחס הגיע לספרייה. הצימאון לְדעת כופה עליו לשהות שם קצת יותר משעה. איזה הספק: דפים אחדים מתוך ספר שירה של הֶלְדֶרְלין, ספר על גיתה, ספר על לורנס איש-ערב, יומנים של קפקא (שליד שמו ראה חובה לעצמו להוסיף את המשפט הבא: "לי היתה תמיד הסתייגות מספריו של קפקא – כי הם ללא אוויר, ללא זרימה, ללא טבע"), יומנים של וירג'יניה וולף ושורות אחדות מתוך "בת השחף" של צ'כוב. ואני, החוטא בדרך כלל בקריאת ספרים שתוכנם מציאותי, קורא כבר מספר ימים את "נסיעה", פרק אחר פרק, כדי לא לאבד שום חלום-נבואה שחלם פנחס בשנתו ושום הרהור שהרהר בהקיץ.
יום ד'
פנחס מבקר במועדון חשפנות. הנערות ענוגות. הוא מרבה להתלהב במיוחד ממראה נערה ממלטה, מהשיער הכהה של ערוותה ומשדי הנערה שלה. בעמ' 119 הוא חוזר לשם – והתלהבותו אינה פגה. בכלל רגליהן של נערות מסעירות את רוחו, וכך גם החבצלות.
מתברר שכולם פונים אל פנחס בבקשות שונות. סימן שאין לו הבעה של רוע על פניו. אולי משום כך רימה אותו בעל-מלון בספרד, שגבה ממנו מחיר כפול בשביל חדר ללא-חלון.
בכיכר פיקאדילי פגש פנחס נערה בתוך חבורה של דרווישים. הנערה קראה את "החיים כמשל" – ופנחס איננו מופתע.
אך אני מופתע. באחד הקטעים אני מגלה משפט מדהים של פנחס: "אני מתחיל לכתוב שטויות." אם פנחס אומר זאת על כתיבתו – החלטתי שלא להמשיך היום בקריאה. לקחתי לידי את הספר של שלמה מיימון שבו סיפר קורות-חייו. שקעתי בקריאתו הרצופה עד לשעות הערב. נדהמתי להיווכח שביומן של מיימון לא מצאתי את המילים: קסום, מופלא, ענוג ויִפְעָה.
יום ה'
היום השכמתי עם מצב-רוח רע בגלל חלום שהטרידני כל הלילה. בחלומי ניצבו ליד מיטתי ספריו של פנחס בשורה ארוכה. לתדהמתי גיליתי ביניהם גם ספרים שלא נדפסו עדיין. הספרים שרו בגרון מלא: "אין אנו ליטֶרָטוּרה." על פניו של פנחס, שהשתקפו אלי מן העטיפות של הספרים, היה נסוך חיוך ערמומי. תחילה האזנתי לשירתם בנימוס, אך כאשר התארכה השירה הזו בלי שינוי בתמליל, לא יכולתי לשאת עוד את שירתם והתעוררתי. בהיותי כבר עֵר לחלוטין, פתחתי את "נסיעה" בעמ' 109 וקראתי את השורות המופלאות הבאות: "כל התרבות המערבית (והישראלית) שאיננה מתייחסת לחיים ממש, למצבו המהותי של האדם, היא אשפה חסרת-ערך. ליטֶרָטוּרה, בדרנות."
נזכרתי כי בידי מצוייה הבטחה של פנחס, כי ימשיך את עלילתו של הספר "על מצבו של האדם" בכרך נוסף. אך כיצד יוכל לקיים את הבטחתו זו, אם הוא מרבה כל-כך בנסיעות, ומקדיש רבות מהשעות, שהיה עליו לכתוב בהם את הכרך הנוסף, לפגישות עם בני-נוער הנוהרים אל דירתו לשיחות ליליות, כדי להאזין לדבריו ולשתות בצמא את בשורתו.
ופנחס הוא כבר אדם שמלאו לו ארבעים שנה, ואת המשל שבפיו כבר כתב כמעט באותן מילים בספרים אחדים שהספיק לפרסם עד כה. ובנוסף לכך הוא גם מתראיין לא-מעט פעמים באמצעי תקשורת, ומתלונן בהם על הליטֶרָטוּרה המשעממת הנפוצה בספרות העברית של בני דורו, ועל הקש והגבבא שממלאים את ספריהם של סופרי הפלמ"ח.
פנחס, פנחס, מה יהיה?
יום ו'
סוף-סוף אני יודע לשם-מה נסע פנחס לאירופה: "נסעתי, אמנם מבלי-דעת זאת, לשם מטרה אחת ויחידה, ופשוטה מאוד: למצוא את אלוהים."
חבל שהדבר לא עלה בידו: "היו רגעים אשר בהם כמעט והשגתי את מטרתי, רגעים אחדים בלונדון. אך אחרי-כן, בספרד, אשר אליה נסעתי בתקווה, חזרתי ואיבדתי את הכל."
דבריו אלה של פנחס נפלאו מהבנתי: מעולם לא שיערתי שנוכחותו של אלוהים ניכרת יותר בלונדון ובמדריד מאשר בירושלים.
בסיום הספר מצאתי מסה בעלת שם ארוך: "על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים". המסה פותחת בסיפור המופלא הבא: "לפני שלוש שנים, בחצות ליל-קיץ שקט, עת ישבתי בחדרי וקראתי בספר, ובחדר הסמוך נמה לה אז אשתי היפה, בא עליי לפתע פתאום רגע בו הוכיתי על-ידי תחושת אֵימים פיזית של בדידות מוחלטת – בתוך יקום הכוכבים, בתוך החלל האין-סופי."
אהבתי את הפתיחה הזו כפי שאוהבים ידיד נושן. קראתי את המסה בנשימה עצורה ובליבי גמלה החלטה גורלית: אפשר שגם אותי הועיד הגורל לחבר מסות – ואני לא ידעתי זאת. נראה בשבוע הבא.
יום שבת
כמה עצוב בלי פנחס. התנחמתי בעיתונים של שבת. באחד מהם כתב אדם, ששמו נשכח ממני ברגע זה, על ביקורו בלונדון. אין לפרט זה חשיבות, אך אני רושם זאת כאן, פשוט כדי שיהיה רשום ונודע, כי כל מי שנוסע לאירופה, משתדל לכסות את ההוצאות הניכרות של הנסיעה על-ידי פרסום רשמים מנסיעתו כמאמר בעיתון או כפרק בספר.
היום אכתוב מאמר-ביקורת על ספרו החדש של פנחס. ברגע זה עולה במוחי סיום מתאים למאמר: אילו אמרתי על "נסיעה" כי זהו הספר החשוב ביותר של פנחס שדה – היו יכולים דבריי אלה להתפרש כעלבון קשה ביותר כלפיו. אך הואיל ומבין כל ספריו שמורה לו ממני הערכה על "החיים כמשל" – מוטב שאומר על "נסיעה": הלוואי ולא היה משחרר אותו לפרסום!
- - - - -
* "נסיעה", בצירוף מסה על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים, הוצ' שוקן 1971, 188 עמ'.
הערת הבהרה (ב):
לשם שבחר שדה לספר זה היה משקל רב בהחלטתי לכתוב פליטון אירוני על "נסיעה" במקום מאמר-ביקורת רגיל המתייחס לתופעות בטקסט ולרעיון שמובע בו, או משתמע ממנו, בעזרת הפנייה לקטעי-טקסט מהספר להוכחתם. הכותרת "נסיעה" היתה מטעה בעיניי, כי זכרתי את השורות הבאות מתוך פרק מרכזי ב"החיים כמשל" שבו הגדיר שדה באופן הקולע ביותר את מסע חייו. ואלו הן השורות בפואמה "שירת ירושלים החדשה" שבהן נזכרתי:
הָאֶלוֹהִים מָנְעוּ מִמְּךָ אוֹשֶׁר
לְמַעַן לֹא תִּחְיֶה אֶת חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ.
לְמַעַן תָּבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְמַעַן
תֻּכְשַׁר לְתַנוֹת אֶת אֶבְלָם. - - -
וְכָךְ יָצָאתָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם-הָאַרְצִית כְּדֵי לְבַקֵּש אֶת
יְרוּשָׁלַיִם-הַחַדָשָׁה.
יָצָאתָ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לָנוּד בְמִדְבָּרִיוֹת הָעוֹלָם
כְּדֵי לָחֹג אֶת פֶּסַח הַנְשָׁמָה. (עמ' 276).
בציטוט זה הדגשתי את שֵׁם-הפועל "לָנוּד", שאיננו מודגש במקור, כדי להבהיר את הסיבה שמנעה ממני לכתוב על "נסיעה" מאמר ביקורת רגיל.
חייו של פנחס שדה היו חיי נדודים. הוא נדד מסיבות חברתיות ועקב מצוקה כלכלית, כפי שמעידה רשימת העבודות הזמניות שמהן התקיים עד גיל עשרים ושש, כשנה לפני שכתב את "החיים כמשל": "הייתי לבלר, רועה, סוכן, חייל, שומר, מורה, ספרן, נער סיפון, סבל, כתבן של סיפורי הרפתקאות, מבקר של ספרים שלא קראתי ומתרגם של עבודת דוקטורט, אורז חבילות."
לרשימת נדודיו זו הוסיף שדה את הסיכום הבא, שבו הסביר את הסבל שעבר בנדודיו כגאולה דרך הביבים: "כמה מעלות היו בחיי וכמה מורדות, כמה תהפוכות נפש ורגעים של הארה, כמה פעמים דימיתי את היותי עומד על שפת התהום, וכמה וכמה פעמים נגעה בליבי אצבע החסד. - - - חיי היו נפלאים ואיומים. איכותם היתה צפונה בכך שהם היו דרך, וכך בתוך ההליכה, הם החשׂיפוּ יותר ויותר את המובן הפנימי שלהם, את דבר היותם אגדה ומשל. - - - אני הייתי חייב לעבור דרך הכול, דרך הדברים והניסיון, ליטול מהם את גרעין החֵן הכמוס בתוכם, להותיר את הקליפה החומרית, וללכת הלאה, כדי לבנות את המובן המאחד של סיפור חיי, את ירושלים החדשה" (עמ' 393-392).
את מסע נדודיו השלים פנחס שדה בהגיעו אל לונדון, שבה התעכב יותר ימים מאשר בכל מקום אחר ולה גם הקדיש את הארוך מבין פרקי "נסיעה" (עמ' 127-70), כי בה כתב את הפואמה "שירת ירושלים החדשה". ולכן, מוצדק לתמוה מדוע בחר לספרו "נסיעה" את השם המכוּבָּס והתיירותי "נסיעה", בעוד שהתאים לו יותר השם "נדודים".
ואכן, מאחר שבפרקי "נסיעה", פרקים שהיו קרובים יותר בעיני לז'ורנליסטיקה סנטימנטלית מאשר לספרות הבֶּלֶטְריסטית, מיחזֵר שדה את הרעיונות שכבר השמיע ב"החיים כמשל", ספר שכתב בלהט פנימי ובהשראת אמונה כֵּנה, בחרתי לכתוב פליטון אירוני על "נסיעה" במקום מאמר-ביקורת רגיל.
יוסף אורן
אהוד: פרקי "נסיעה" לא נכתבו ברצף אחד כספר, אלא תחילה התפרסמו בימי שישי מדי שבוע בעיתון "ידיעות אחרונות" – שגם מימן ביד רחבה לפנחס שדה את נסיעתו ללונדון כדי שישלח משם את רשמיו.
למיטב זיכרוני מופיע ב"נסיעה" קטע שבו שדה שובר ראי לשניים ומספר את עצמו במספריים שהוא נושא עימו, ושלדבריו מספרים בהם כלבים. אמרתי לו שכאשר סצינה כזו הופיעה ב"החיים כמשל", היתה לה הצדקה משום שהוא היה אז אדם עני ולא היה יכול להרשות לעצמו ללכת למספרה, אבל מה ההצדקה לתספורת העוני הזו בלונדון, כאשר שילמו לו היטב עבור הנסיעה?
והוא ענה לי בחיוך ובהתחכמות גליצאית אופיינית: "כאשר סיפרתי את עצמי בלונדון לא חשבתי על חשבון הבנק שלי."
* * *
שירי בית חולים
הקורונה
בית חולים 1
שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמָהּ
שֶׁל הָאָחוֹת הַנִּפְלָאָה
כְּשֶׁהָעֳבַרְתִּי לְמִטָּה אַחֶרֶת.
רָצִיתִי כָּל כָּךְ לְהַמְשִׁיךְ איתה
אֲבָל היא טִפּלה כְּבָר
בחולה אחרֶת.
בית חולים 2
העולם הזר
אורב יום יום מול הבית
צביטה אחת של כאב, שיעול.
נסיעה מעורפלת.
ואתה שם – חדר מיון.
נארזת במיטה. נקשרת לתוך בגד אחר
מכשירים חכמים מאוד מתקלקלים בזה אחר זה.
מריונטה של אצבעות זרות מנסות להטיב,
אבל, רע, רע, רע לי רע.
בית חולים 3
רִמּוֹת חֲדָשׁוֹת נֶאֱרָזוֹת כָּאן בְּלִי הֶפְסֵק
מֻנָּחוֹת בְּסֵדֶר מוֹפְתִי בְּמִטּוֹת שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה.
שׁוֹכְנֵי הַמִּטּוֹת שׁוֹתְקִים וְלֹא מְגַלִּים אֶת חֲטָאֵי הַמָּקוֹם.
אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁלְחוּ לִקְבוּרָה וְגַם אֵלּה שֶׁזָּכוּ לְחַיִּים
הַבְּרִיאִים מִזְדָּרְזִים לְנַתֵּק מַגָּע
הם לא שייכים.
בית חולים 4
מאוד שקט במקום הסוער הזה.
חולים לוחשים מתוך חרדת כאבם.
האחיות חוסכות במילים כי אין להן זמן.
לידך שוכבים בעלי זכות לזעקה גדולה יותר.
חבורת רופאים צעירים מגיעים לביקור יומי קבוע
לבושים כאנשי חלל מאזינים לנאום המומחה.
החולים מתבקשים לא להפריע לתנועת הרופאים
בלילה מסתירים את המתים שלא יפריעו
לממוצעים של המוסד ולהצלחה בתואר.
פעמון ליד מיטתי קורא לאחות
אך איש לא מגיע.
בית חולים 5
כאן, בית החולים, לבד
כרית הדמעות נסתמת מעליה.
שורות של חולים לכודים בתוך מארזי ספיגה כחולים
מתמסרים בקלות לכל מי שמבטיח להם
רגע אחד של הקלה.
הבריאים למחצה
מתכחשים למקום ונעלמים
לבלי שוב.
בית חולים 6
עַמּוּד הַתּוֹרָן
עִם בַּקְבּוּקֵי הַנּוֹזְלִים.
מְלַוֶּה אוֹתִי בַּגַּאֲוָה.
מְטַפְטֵף בִּי סַם שֶׁל חַיִּים
עַד שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִכָּנַע.
בַּלַּיְלָה אֲנִי נִצְמֶדֶת לַכְּאֵב
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֵעָלֵם בְּתוֹךְ מִטָּתִי
מְצַפָּה לַבּקר כְּשֶׁהָאֲחָיוֹת מִתְחַלְּפוֹת
הֵן תָּעֵרְנָה אוֹתִי עִם חִיּוּךְ חָדָשׁ.
* * *
איני יודע את שְׁמֵךְ
(בידוד בימי קורונה)
יְמֵי מָצוֹר –
בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִּים אָת נָעָה
בֵּין פָּנָסֵי רְחוֹב דְעוּכִים אֶל הַסִּמְטָאוֹת
הַאוֹרְבוֹת.
מְפַזֶּרֶת מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים,
מְפַטְפֶּטֶת עַצְמֵךְ –
שָׁעוֹת, יָמִים, לִפְעָמִים קוֹל צְוָחָה, לִפְעָמִים
צְחוֹק מְרֻשָּׁע.
עֵינַיִךְ כְּבוּיוֹת, קוֹלֵךְ גּוֹבֵר פֹּה וָשָׁם –
מִלִּים עַל גַּבֵּי מִלִּים
נִשָּׂאוֹת אֶלּ כֹּל שֶׁהִסְתִּירוּ פָּנִים וְאָנְסוּ בְּגּוּפֵךְ.
בֵּין הַמִּרְפָּסוֹת הַצּוֹהֲלוֹת קֶשֶׁר שֶל
שְׁתִיקָה –
"כָּל-מַר מָתוֹק."*
עֶרֶב סָעוּר,
אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמֵךְ.
אִשָּׁה מְמַלְמֶלֶת שְׁבָרִים שֶׁעֲדַיִן קְבוּרִים בָּהּ.
* משלי כ"ז ז'.
* * *
אין זה משנה מי אתה
הִנֵּה מַבָּטוֹ וְהִנֵּה שְׂפָתָיו
וְהִנֵּה עֵינָיו שֶׁל הַמִּשְׁתּוֹקֵק
הִנֵּה שְׂפָמוֹ הִנֵּה תְּנוּעַת פִּיו
וְהִנֵּה אַתְּ שׁוּב אֱלִילָה
וְהִנֵּה שׁוּב הָעֲלִילָה
מִבְּלִי שֶׁנִּגָּע נִרְעָב
מִבְּלִי שֶׁתַּעַצְרִי תִּגְעִי
אֶת יוֹמֵךְ וְלֵילֵךְ תְּמַלְּאִי
בְּמַבָּטָיו הַמִּתְחַנְּנִים
"הַאִם אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי"
הִנֵּה פָּנָיו הַמִּתְאַדְּמוֹת
הִנֵּה לְשׁוֹנוֹ הַמְּלַקֶּקֶת
הִנֵּה עָצְמָתוֹ מֵרָחוֹק
הִנֵּה קְרִיאָתוֹ
וְהִנֵּה בְּרִיאָתוֹ
אֲנִי רוֹאֶה נְקֻדּוֹת שְׁחֹרוֹת עַל גּוּפֵךְ
אֲנַשְּׁקֵן אַחַת אַחַת
הִנֵּה אֲנִי בַּקְּדֻשָּׁה בְּעוֹלָם אַחֵר
הִנֵּה אֲנִי שׁוּב בְּאִי הַהִתְרַגְּשׁוּיוֹת
הִנֵּה נִפְתָּח אֵלַיִךְ
מַבִּיט בָּךְ
וּמַטְרִיף אוֹתִיּוֹת
נִבְרָא עוֹלָם
וְאַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ מַדּוּעַ
תְּמֵהָה כָּל כָּךְ
וְאַתְּ מְכַבֶּה מְאוֹרוֹת
וְשׁוּב חֹשֶׁךְ בְּעוֹלָמוֹ
וְשׁוּב אַל תֵּלְכִי מִמֶּנִּי
וְשׁוּב תָּשׁוּבִי אֵלַי
וְשׁוּב אַתְּ הָאוֹר הַשָּׂמֵחַ
וְשׁוּב אַתְּ הַהַשְׁרָאָה
וְאַתְּ תִּפְתְּחִי אֶת כָּל הַתְּעָלוֹת
שֶׁיָּשִׁיט סְפִינוֹתָיו
אַתְּ תַּנִּיחִי לוֹ לַחֲלוֹם
וְהִנֵּה הוּא שׁוּב בְּמִטָּתוֹ
מַבָּט בְּיָפְיֵךְ
מְנַשֵּׁק שְׂעָרָה שְׂעָרָה חַי בְּתוֹךְ חֲלוֹם
וְאֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁהוּא גּוֹנֵב
בְּמִלּוֹתָיו מְחַלֵּל תֻּמָּתֵךְ
פַּעַם אַחַר פַּעַם מְדַמֵּם עַל הָדַף
אֶת תְּשׁוּקָתוֹ
וְשׁוּב לוֹ פָּגַשְׁתִּי בָּךְ
כְּמוֹ תָּמִיד כְּמוֹ כֻּלָּם
כְּמוֹ כָּל הָאֶתְמוֹלִים
וַעֲדַיִן הוּא כּוֹתֵב שִׁירִים
לִפְרֹשׂ עַל מִטָּתוֹ וְעַל חַיָּיו
שושנה ויג
רוֹן גֵּרָא
אָבִיב
מַאי
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נוֹפְלִים
מִן הָעֵצִים.
בְּבִטְנַת הַפַּחַד
חַיִּים מִתְנַהֲלִים
מְעַטְּרִים אֶת הַכְּתָלִים.
פִּרְחֵי הַגַּן
מְלַחְשְׁשִׁים
מְעוֹרְרִים
חֶבְיוֹנוֹת הַדִּין
הָעֲמוּמִים
מַשֶּׁהוּ עָמֹק חוֹבֵט
בִּפְנִים.
* * *
אורי איתיאל
הענק הלוחש
סיפור המעשה מוקדש ליוכבד (96) – רעייתו של שמואל ז"ל שנפטר בדמי ימיו והוא בן ארבעים שנה.
המתנתי בשוּל הדרך לשמואל. השוּל היה בסמוך לחשמלייה של הקיבוץ, ואני עומד שם מותש מלילה לבן של ניסיונות לתקן את מבער התנור בבית האמון של האפרוחים בלול חמש.
וכמעט עלה השחר. האפרוחים הקטנים-הצהובים קרקרו בקול חלוש של מצוקה. היה קר וכספית מודד החום החלה צונחת אט אט לסְפרות הסכנה. כל מאמצי לתקן את ה"בְּרֶנֶר" לא צלחו. עטפתי את הברנר המפויח בשיכבת סמרטוטים ונשאתי את הבר-מינן כמנחת בוקר לשמואל, מרכז הקניות, על מנת שיעבירו לתיקון בעיר הגדולה.
שמואל היה חסון וגדול מידות, קסקט לראשו ודיבורו קצר. שמואל היה מ"הוותיקים" ואני מהגרעין הצעיר שהצטרף. כיוון שהיה גדול ודיבורו קצר, קראנו לו, החבר'ה מהגרעין, "הענק הלוחש".
אותם ימים הגיע לישראל מטוס הסילון הראשון "בריטניה". כותרות דפי העיתונים הבליטו את הידיעה המרנינה: "הענק הלוחש" הגיע למדינת ישראל.
היתה בי יראה משמואל. גם ותיק, גם גדול, גם שתקן וגם – אינך יודע כיצד יגיב על הברנר המפויח הבא לפתחו בהפתעה לבוקר חדש.
הטנדר חלף את הפנייה וקרב לעברי. הרמתי יד מהוססת לבקש עצירה. שמואל סבב את ידית החלון כדי מחצית, תוהה לנוכחותי. בכמה מילים שבורות תיארתי את קורות הלילה, האפרוחים הצהובים שנותרו ללא חימום ואף זאת, שארזתי כיאות, שחס ושלום לא יתפייחו נוסעי הטנדר רחמנא ליצלן.
שמואל לא דיבר ורק מבטו הקר צימרר. הוצאתי פתק שבו רשמתי את כתובת היצרן ותחבתי בכף ידו הגדולה.
הדלת האחורית הכפולה של הטנדר נפתחה בחריקה של דלת ישנה. בשני צידי הרכב ישבו חברים צפופים ודחוקים בדרכם לתל אביב. דחקתי את הברנר העטוף בין הפרצופים החמוצים ונעלתי את הדלתות. פליטת ה"אגזוז" חתמה את הלילה ונותרתי עומד נבוך אל מול הטנדר המתרחק.
והרהרתי לעצמי בדמותו של שמואל ובפרצופים שהחמיצו חברי הקיבוץ, ובעיקר על האפרוחים שימתינו לברנר המתוקן ויושיעם מקור החורף העוטף את פרוותם הדקיקה.
אורי איתיאל
תל אביב, תש"פ
* * *
אורית דשא
זוהר בדשא
בלב המדשאה רחבת הידיים
אי צהוב של חרציות
שהתפרחו להן,
כמו להכעיס,
במרחב הירוק.
בתוך השלווה האביבית.
בשעות הבוקר
נשמע קול טרטור מנועהּ
של מכסחת הדשא.
האיש אשר דחף אותה
על פני המדשאה
הלוך ושוב,
הילך אימים
גם על החרציות,
שנעו יחד
אנה ואנה...
הוא אכן,
עבר וכיסח הדשא
שסביבן, והן,
כמו אי צהוב מוגבה
מעל המדשאה הירוקה
מייפה בפריחתו המאירה
את הירוק האחיד השליט.
שמחו הצהובות וזרחו מתוכו
והמשיכו לשאת ראשיהן הנחמדים.
אך, לא לעולם חוסן....
בפעם הבאה,
הירוק השתלט ומלך בכול,
וקריצת העיניים הצהובות
המאירות מתוכו,
נעלמה כלא היתה!
הראשים הזהובים הנחמדים
נערפו באכזריות
ונעלמו גם הם,
כלא-היו...
אכן, אחיד הוא משטח המדשאה,
ומכוסח למשעי...
אך הזוהר הקורץ והמבטיח שמתוכו,
שקע ונטמע בין גבבי הדשא,
ונאסף, עם יתר קצוצי הראש
לשקי האשפה.
ההיה זוהר בדשא
או שמא
חלמנו חלום אביבי
בסתיו חיינו?
אייר, תש"פ
מאי 2020
* * *
זכות השתיקה של סנונית בחורף
על ספר השירים של פרופ' אביבית לוי
(אבן חושן 2019)
אביבית שומרת על זכות השתיקה למן ספרה הראשון "זכות השתיקה" ועד ספר השירים הרביעי "סנונית בחורף" הכולל 39 שירים קצרים וסימפטיים לכל קורא. בכל שיר נדמה, שיש יותר ממה שנאמר בו. ובכל שיר מתלווה תהייה: מה לא נאמר בו? חיפשתי במהלך הקריאה את הגילוי שבכיסוי, אם להשתמש בלשונו של ביאליק במאמרו המפורסם "גילוי וכיסוי בלשון".
ואם כבר הזכרתי את המאמר אצטט ממנו שלושה משפטים: "הלשון לכל צרופיה," אומר ביאליק, "אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד... אבל מה יש שם? – 'בלימה – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. וכל דבור הוא כסוי משהו על קורטוב של 'בלימה'."
הקריאה בספר השירים מחזקת את התחושה של המודעות ל"בלימה", מונח קבליסטי בו השתמש ביאליק לאינסוף, לאפסות האדם, לתוהו הפנימי. השיר "וילון" (עמ' 24) במשמעותו הסמויה הוא למעשה גם שיר ארספואטי וככזה הוא מזמן לפחות שתי קריאות: קריאה ראשונה: הווילון והתריס הם המלים המעמידות חיץ בין אדם ואדם כאשר אינך רוצה להיחשף בפניהם. קריאה שנייה: פשוטו כלשונו: הווילון והתריס במשמעותם הפיסית המאפשרת לשמור על פרטיות מול השכנים הניבטים מהמרפסת שממול. השיר עצמו קצר והשאלה המתבקשת היא אם השיר הקצר המורכב משני בתים בלבד נזקק לתקציר. בחינת התוכן מראה כי התקציר הוא המרמז גם למשמעות הארספואטית:
תקציר:
באופן שקוף
ממש מול החלון
צו הזמן הניח
מרפסת שכנה ותריס
שאפשר סוף סוף להרים
בלי ספורים
בחינת המשמעות הארספואטית מזמנת התייחסות לשני חלקי השיר ה"תקציר" בעמ' 24 ו"השיר" עמ' 25 באופן שונה מהמשמעות השקופה בו. התריס והווילון הם האמצעי של המשוררת לבחור, לפי רצונה, את מידת שקיפותו, להיחשף או שלא, באמצעות המלים, ורב הכיסוי על הגילוי שבהן. היא מותחת אותן ומרימה כפי רצונה. היא השולטת במידת שקיפותו או אי שקיפותו של השיר "בלי סיפורים".
ואכן הקו הפואטי של אביבית החל מספרה הראשון זכות השתיקה" (עקד 2002), דרך "קולות התבה" (עקד 2006), "פנים באבן" (ספרי עתון 77 2013) ובספר הנוכחי "סנונית בחורף" הוא לשמור על שתיקה יותר מן הדיבור. לא נמצא בשירתה של אביבית פואמות רחבות יריעה או בלדות המספרות סיפורים. ואף בשירים הקצרים רב הנסתר מן הגלוי ואתגר החישוף של הקורא לא קטן. למעשה, הקורא הוא זה שצריך "להרים תריס" כדי לראות את הסיפורים שמעבר למלים.
בחינת ה"תקציר" מעלה כמובן במבט הראשון את האפשרות ש"צו הזמן הניח" למשוררת סוף סוף לפתוח את החלון, להרים את התריס ולראות את המציאות שמעבר לטריטוריה שלה. כך או כך השליטה היא בידה, בין אם היא המשקיפה ובין אם היא הנשקפת בחלון. על אף שתמונת אם סיסרא עולה בזיכרון, אין כאן מבע של כסופים או געגוע, אלא שמחה פנימית לגלות ולהתגלות "בלי סיפורים". שמירת זכות השתיקה עדיין מהדהדת בפואטיקה השירית המבטאת מהימנה מוטו בחיים הריאליים.
"אפשר סוף סוף להרים" – הכרזה חוזרת בראש החלק השני של "השיר". רובו של חלק זה הוא חזרה על ה"תקציר".
אפשר סוף סוף להרים
תריס גדול בסלון
ואור יכול לעבר
חופשי ממבט של מרפסת שכנה
שצו הזמן (והקבלן)
הניח לצד זו שלי
ממש מול החלון
באפן שקוף.
החזרה באה להדגיש את עניין השקיפות. המשוררת, בניגוד למצופה, בוחרת לתת לאור לעבור חופשי מהמרפסת השכנה. היא אינה מסתתרת מאחורי התריס. נהפוך הוא "סוף סוף אפשר להרים את התריס הגדול שבסלון." דומה אף שיד הגורל בדבר. "צו הזמן" שנזכר בתקציר חוזר כאן ומדגיש את הבחירה לתת לאור מהמרפסת השכנה לעבור אל הטריטוריה שלה. בסוגריים הוסיפה המשוררת בנימה מחויכת, את הקבלן שבנה את הבתים. הפער בין רצינות "צו הזמן" לבין "והקבלן" הוא שיוצר את האפקט המחוייך בשיר. החלק הזה מסתיים בשורות הראשונות של התקציר. כמו לא רצתה המשוררת שנפספס את הכיסוי שבגילוי.
הבית השני של "השיר" מצעיד קדימה את הגילוי ותורם מידע המאפשר לקורא להשלים את הסיפור על אף הטכניקה של "בלי סיפורים":
אפשר סוף סוף להזמין
אורח שיתרוח
על הספה להתפעל
מנוף הבתים הנשקף
ברמז דק ומתפלפל
בסוגית הגלוי והכסוי
בווילון.
הקורא יכול עד אינסוף להוסיף ולהשתעשע בסוגיית הגילוי והכיסוי של המשוררת השולטת היטב בתריסי המלים ומותירה את הסיפור מאחורי השיר עמום כמו גם האורח המתרווח בסלון שסוף סוף אפשר היה להזמינו. ולמה עד כה אי אפשר היה להזמינו? דומה כי הקורא הוא האורח המתרווח על ספת השירים, כביכול ומביט בנופי הנפש הנסתרת מאחורי המלים.
ברוח זו בחרתי לבחון את השיר הלירי: "אולי באמת אני:"
תְּמוּנָה מְמֻסְגֶּרֶת
עַל קִיר מִתְפּוֹרֵר
חַלּוֹן שֶׁנֻּפָּץ לִרְוָחָה
שָׁעוֹן מְתַקְתֵּק, מְתַקְתֵּק
וּמוֹרֶה אֶת אוֹתָהּ שָׁעָה
רַכֶּבֶת נוֹסַעַת, נוֹסַעַת
דּוֹהֶרֶת לְלֹא תַּחֲנָה
יָמִים שֶׁהָיוּ חוּט אֶחָד פָּשׁוּט
אֲרוּגִים לִפְקַעַת סְבוּכָה
וַאֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
מְחַכָּה שֶׁתַּגִּיד:
הַכֹּל בְּלוֹף
נתחיל מהסוף: "הכול בלוף"
ההכללה יכולה להתייחס לאירוע ספציפי אישי שהמשוררת מעדיפה לחשוב שלא אירע הדבר. אולם הנמען לא ברור מהשיר עצמו. כל מה שנאמר לגביו: "מחכה שתגיד." למעשה, אין כל רמז בשיר לזהותו. ואני נמנעת מלנחש ניחושים, כי זה לא רלוונטי וגם פחות מעניין. מה שחשוב הוא תחושת ממד הזמן ואפסות האדם הבולטת בשיר זה במידה ניכרת. המודעות לתקתוק הזמן האוזל והחתימה בסיום "הכול בלוף" לא יכולה שלא לחבר בין שניהם ומעלה בתודעתנו את תורתו של אריסטו בדבר היותו של העולם בו אנו מחיים אילוזיה, ואילו עולם האמת הוא העולם המטאפיזי שמחוץ לקיומנו הפיזי.
הכותרת בשיר למעשה היא חלק מהשיר עצמו. השורה הראשונה היא המשכו של המשפט. הכותרת היא הנושא והשורה השנייה היא הנשוא.
תחושת הזמן הדינמית המתקתקת בקצב השעון (שומעים גם את המקצב הפנימי של הזמן הסובייקטיבי של הכתיבה המומחש בקצב ובמצלול בשיר).
תחושת הזמן הפנימי מסחררת והמודעות לסופיות החומר מקבלת ביטוי במערכת הסמלים: קיר מתפורר, חלון שנופץ, רכבת שדוהרת ללא תחנה במעין סחרור פנימי והימים שהיו פעם כקו לינארי "חוט אחד פשוט" ארוגים כפקעת סבוכה. הדימוי של הפקעת הסבוכה מזכיר ציור יפהפה של האמנית אביבה ברגר (אימה שלהזמרת דנה ברגר), אותו שלחה לי לכריכת ספרי "מחזור אור, שיר ואישה" לאחר שקראה בכתב היד.
בתוך הזמן הסבוך, מעדיפה המשוררת לעצום עיניים ולהמתין לאישורו של הנמען: "הכול בלוף".
ברור לקורא שהמשוררת, אינה ממתינה לתשובתו בפועל. התחושה הקהילתית בשיר זה בולטת מלכתחילה. הכול בלוף בסיום מסכם כמעט באותה נימה של קוהלת "הכל הבל הבלים".
אי אפשר להתעלם מהשיר שלאחריו "האיש שבקיר" "רק לא לבקש יפה / לא לבקש בכלל / צריך לשתוק עם כאלה אנשים / מתפוררים על קצה הלשון / חומה בצורה יעמדו מולך / אם תפציר, אדוני, האיש שבקיר."
וגם כאן מכריזה המשוררת על זכות השתיקה, כמו בכל השירים המשאירים מרחב פענוח רב לקורא. האנלוגיה בין אנשים וקירות ממחישה את השתיקה החזקה יותר מהדיבור עצמו. ובכלל זה כללה המשוררת את עצמה. אין כאן תחושת התנשאות, שהרי בשיר הקודם כתבה: "אולי באמת אני: תמונה ממוסגרת על קיר מתפורר."
האווירה המלנכולית הקוהלתית בולטת בשיר הראשון "סנונית בחורף" שעל שמו נקרא הספר:
מָה כְּבָר יְכוֹלָה
לַעֲשׂוֹת סְנוּנִית אַחַת
בַּכְּנָפַיִם שְׁמוּטוֹת
חוּץ מִלְּצַפְצֵף
שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ
בְּשׂוֹרָה בַּמַּקּוֹר
בַּכֵּנוּת
אֵין הַרְבֵּה סִכּוּי לְהָבִיא
אָבִיב עַכְשָׁו.
צפצוף הסנונית בשיר יש בו נימת חירות של הכותבת שסנונית נפשה נשקפת (או נעלמת) בשיר. הבחירה בצפצוף אינה מקרית שהרי לסנונית בעולם הריאליה יש זמרה המתנגנת יפה באוזן. בצד המלנכוליה וההכרה בחוסר של הסיכוי להביא אביב עכשיו, יש לפחות תחושת עוצמה של הסנונית הקטנה שמצפצפת גם אם כנפיה שמוטות.
הספר חותם בנימה הרבה יותר אופטימית בה בחרתי לחתום את המאמר: "חול אפור רך / מזמין לטבל / בזהב קיץ / של חוף עירי." גם שיריה של אביבית מזמינים את הקוראים לטבול באפור הרך ובמוזהב העוטף אותם.
ד"ר רחלי אברהם-איתן
* * *
תקוה וינשטוק
"פרנסות בישראל": הגננת
בעיתון "מעריב" מיום 21 באפריל 1950
לפני 70 שנה
הקדמה: את הרשימה הזו כתבתי בשנת 1950. כן, לפני שבעים שנה. התחלתי לכתוב שנתיים לפני כן בעיתון "הבוקר" שערך יוסף הפטמן. התחלתי מכתבות בבית המשפט – מי שחלמו אז על עיתונאות נשלחו לניסיון לדווח מבית המשפט. אחרי כשנתיים ב"הבוקר" כתב לי ד"ר עזריאל קרליבך להצטרף לעיתון "מעריב" שאך זה הקים. לא הכרתי אותו קודם. בפגישתנו הראשונה הציע שאכתוב סידרה על "פרנסות בשראל". כתבתי כמה עשרות רשימות על בעלי מקצוע ופרנסות למיניהן, מהחלבן עד לבלדר דיפלומטי, מהשמש בבית הכנסת עד לזבנית נעליים ועד ל"נערת הפקר": התביישתי לקרוא את רשימתי בשם המפורש של המקצוע העתיק בעולם.
"הגננת" היתה אחת "הפרנסות": שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר, נתקל לאחרונה ברשימתי כשחיפש חומר על מוצג שעמד לשפץ, ושלח לי את הרשימה וגם לעורך ה"עיתון הלילי" אהוד בן עזר, שהציע שאקליד אותו כדת וכדין, בוורד. במקור נכתבה הרשימה על מכונת הכתיבה הקטנה "הרמס בייבי" שהיתה מקובלת מאוד באותן שנים, בטרם מחשב.
קראתי שוב את "הגננת". היום לא הייתי כותבת כך. הייתי נותנת לרשימה גוון יותר ריאליסטי ושכלתני, מתייחסת לאישיותה ולדמותה של הגננת, לתולדותיה, מתי והיכן נולדה, היכן למדה. תכלת הינה דמות ערטילאית למדי, מכוונת כולה לעיקר: עבודתה של גננת. עצם השם "תכלת" שאינו קיים – בעצם, למה לא? יש "לבנה" ויש "חומה", אפשר גם "תכלת" – מביע רצון ליצור גננת אופטימאלית. לרגע חשבתי לקרב את הרשימה לגננות בימי קורונה. למחוק, למשל, את הפועל "חפצתי" המדיף ריח של עברית ישנה ולכתוב פשוט "רציתי", לשנות את "העוזרת" ל"מטפלת", אך לבסוף החלטתי לתת את "הגננת" כפי שהיא, כלשונה וכשפתה, עם אפס שינויים. הרי הרשימה הינה כבר "היסטוריה" קטנה, נותנת באגביות גם את סימני התקופה. זכר לימים שהיינו צעירות ותמימות. גם הגננת, גם אני .גם המדינה.
"הגננת", "מעריב" 1950
יום לפני הלידה, כשיצאה בת קול האומרת "בת פלוני לבן פלוני," מכריזים גם: "בת פלוני תהיה גננת."
כשלמדה תכלת בגן הילדים כבר חפצה להיות גננת. כשגדלה והיתה תלמידת בית הספר עדיין באה מדי פעם בפעם לראות מה התחדש בגן – וחשה עצמה רגועה ושמחה בין הפעוטות. עם גמר בית הספר העממי לא התעוררה אצלה בעייה "מה אבחר?" הדרך היתה ברורה.
אמנם אביה, המורה, רצה למשכה להוראה אולם תכלת לא התפתתה לדבריו. רק הקטנים דיברו אל ליבה. היא נעשתה גננת, התחתנה – והמשיכה להיות גננת. כל ימי הריונה עבדה הגן הילדים ורק שבוע לפני הולדת אורנה הפסיקה לעבוד והתמסרה לתינוקת בכל נפשה.
ואף על פי כן – בעצמה לא האמינה לכך! – התגעגעה לגן... תכלת אינה יודעת להסביר מדוע, אך הבת האחת לא יכלה לשמש לה תחליף לילדים הזרים הרבים. צר היה לה המקום בבית. היא רגזה על עבודות הניקוי למיניהן. אמנם גם בגן יש והעוזרת אינה באה ואז עליה לטאטא ולשטוף, אולם שם זה אחרת... וכשהיתה אורנה בת שלושה חודשים – עתה היא בת שנה וחצי – שכרה תכלת עוזרת וחזרה לגן.
מכרים אמרו שנטרפה דעתה עליה. לשם מה כל זה? אחרי התשלום לעוזרת וניכוי מס הכנסה ממשכורתה וממשכורת בעלה, היא משתכרת בעבודתה שש לירות בסך הכול. גננות אמרו: "עתה תרגישי יחס אחר לילדים – סוף-סוף אינם שלך!"
תכלת צוחקת מזה. ראשית החשבון שלה אינה חשבון של עושר כי אם של סיפוק. ואשר לאהבה לילד – מעולם לא העמיקה לחדור לנפש הילד כמו עתה, אחרי שהפכה לאם. כל ילד בגן הוא הילד שלה. רק עתה הגיעה לידי הזדהות גמורה עם התפקיד. "מקודם, כשראיתי ילד בוכה ולא מצאתי גורם חיצוני לבכי, חשבתי: שיבכה לו.. .עתה אני מתמלאת רחמים עליו. נדמה לי כי בתי היא הבוכה. ואני יודעת כי לעולם אינה בוכה סתם. יש סיבה עמוקה..."
מובן שהעבודה קשה יותר עכשיו. אם התינוקת חולה חלילה – גם אז עליה להמשיך בעבודה. אמנם בדרך כלל היא יודעת להסתדר ולחלק את יומה. היא קמה בשש וחצי. מאכילה את הילדה, מכינה ארוחת בוקר ובינתיים באה העוזרת ובאחת וחצי תכלת שבה, לפרקים עייפה מאוד, בעיקר עייפות נפשית, כי כל שעות העבודה הנה דרוכה. היא מאכילה את הילדה ויוצאת איתה לטיול. רק לפנות ערב היא מוסרת את הטיפול בילדה לבעלה ונחה. ואז פגה העייפות. היא מכינה את הנדרש לגן – תמיד יש להכין משהו – ומוצאת כרגיל פנאי לקולנוע, לקרוא ספר. יש לה בת "מתוקה", "בעל נחמד", דירה קטנה ונאה. היא צעירה ויש לה סיפוק מן העבודה. כמעט אדם מאושר. אפילו עוזרת טובה השיגה – זה היה הדבר הקשה מכול.
היא עובדת ביפו. רוב הילדים ילדי עולים. זו עבודתה הראשונה עם ילדים כאלה. תכלת דיברה איתם עברית מהרגע הראשון – בין כה וכה אינה יודעת שפה אחרת. גם כאן עזרה לה אימהותה. הילדה התחילה לדבר ותכלת לימדה את ילדי הגן עברית כשם שלימדה את התינוקת שלה. עתה נשתנו הילדים בגן לבלי הכר. שוב אינם נפרדים קבוצות-קבוצות לפי השפה. כיום כולם מדברים עברית. אפילו לאותו עקשן קטן שדיבר אידיש בלבד, מצאה תרופה: לקראת חג החנוכה כיבדה אותו בהדלקת הנרות. הילד, שסבל מחוסר ביטחו,ן פתח את פיו לומר את הברכה ומאז שכח את האידיש... ובעקיפין מתחנכים גם ההורים. תחילה עטפו האימהות את הילדים בסוודרים על גבי סוודרים אף בימי שרב ונתנו לילדים ארוחת עשר שכמוה כשלוש ארוחות של אדם מבוגר. עתה למדו לתת מנה מתאימה. והילדים באים מהגן ומספרים על חג ושבת. מכניסים מעט יהדות לבית שלא יודעים בו אפילו על חנוכה...
אין זאת אומרת שחסרים קשיים... בעבודה זו גם פרט קטן עלול להוות בעייה גדולה. תנאי הדיור בגן קשים. תכלת היא גננת בגן "זרמי" (קשור לאחד מזרמי החינוך, ת.ו.) ומקבלת מהזרם החינוכי משכורת. באותו בניין נמצאות עשר כיתות-גן אחרות והיציאה לחצר נעשית לפי תור. רוב הזמן סגורים הילדים בכיתה וקשה לרכזם ולהעסיקם. החצר הגדולה אינה סגורה ושבע עיניים אינן מספיקות כדי להשגיח על הילדים. מקום למשחק – אין. בלית ברירה יוצאים לארגז החול בשדרה הנמצאת באמצע רחוב הומה והיא רועדת תמיד פן יקרה משהו...
היא אינה חושבת את הילד למלאך אך גם אינה רואה בו צרור של יצר הרע, כפי שהפסיכולוגיה המודרנית רגילה להציגו. אם ילד חפץ לפתע להשחית את כל הגן ברור לה שמשהו קרה בבית. היא מעוניינת לדעת את הרקע המשפחתי של הילדים ומנצלת כל הזדמנות לערוך ביקורי בית. היא מצאה כי רוב הילדים גרים בתנאי דיור קשים. לעיתים קרובות הסיבה להתמרמרותו של הילד היא לידת אח חדש, תופעה שנתית במשפחות הללו. לפרקים – פירוד בין ההורים או תנאים סוציאליים קשים. מתוך שהכירה את התנאים היא מבינה את הילד ויודעת לגשת אליו בצורה אינדיווידואלית.
לדעתה לא כל אישה, אף אם היא אם בכוח, מתאימה למקצוע הגננת. ראשית כל עליה להיות טובת לב וותרנית. אין גננת מרשעת. ודרושה סבלנות רבה ואהבה עזה לילדים. וגם באהבה לא סגי: הנה חברתה אוהבת מאוד ילדים. אינה חסרה גישה אימהית. אולם היא חפצה כי הילדים יהיו מצוחצחים תמיד ועיקמה שפתיה כשצריכה היתה לקנח חוטמו של ילד. ואכן היא לא החזיקה מעמד כגננת. וכמובן נוסף לכל התכונות הטבעיות הכרחית הכשרה לגננת.
תכלת עובדת כבר ארבע שנים ועדיין הכול מלא עניין בעיניה. הכול מתחדש מדי שנה ושנה וילד חדש הריהו עולם מלא. רב ההבדל בין מורה לגננת. הראשונה באה לכיתה שצורתה קבועה, נותנת את חמש השעות בהפסקות של עשר דקות והולכת. המורה מעוניינת בעיקר בחומר הלימודי. הגננת – בחומר האנושי. היא "אם" לילדים. "לדעתי," אומרת תכלת, "עבודת הגננת קשה יותר. היא דרוכה תמיד, בלי כל הפסקה. אולם מורה ודאי תאמר שעבודתה קשה יותר..."
מעולם לא התחרטה כי בחרה במקצועה זה. "לפעמים אני רואה את בנות המחזור הראשון שלי," אומרת תכלת, "הן כבר ילדות גדולות. בכיתה ד'. למראיהן אני חשה כמה הזדקנתי – אך אני אומרת לעצמי בסיפוק נפשי מלא: את יצרת אותן!..."
סיפור קטן
סיפרה לי חברתי ד"ר שרה ש., גימלאית ממכון וולקני: השבוע הייתי במוסך לטיפול במכונית. כרגיל אני נוסעת באוטובוס אבל לא כעת, בימי הקורונה. החלטתי לחכות וישבתי בנחת וסרגתי. היו עוד שני אנשים, כל אחד במרחק הנדרש. לפתע קם אחד האנשים ואמר לי: "אני מתבונן בך סורגת וזה מזכיר לי את אימא שלי. היא לא ביזבזה רגע!"
הגבתי ואמרתי לו: "אז זה זיכרון נעים!"
והוא אמר: "כן, וזה גרם לי לבכות ואני כבר בוכה."
הוא היה נרגש מאוד.
* * *
הספרות ככלי פוליטי גזעני
בשנת 1963 פרסם אהוד בן עזר את ספרו "המחצבה" המתאר יחסי עבודה במחצבה הסמוכה לכפר עולים מעיראק וכורדיסטן.
הספר שהיה הראשון מסוגו בספרות העברית שעסק בעלייה ההמונית של יהודי ערב זכה להצלחה מסחרית ונמכר בעשרות אלפי עותקים. הספר עובד ע"י הסופר למחזה, והוצג בתיאטרון, ואף הופק על פיו סרט. (אהוד בן עזר, "המחצבה", עם עובד תל אביב, 1963).
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=21670
איתרע מזלו של בן עזר ושנה אחרי שפירסם את ספרו, עולה חדש מעיראק, שמעון באלאס, פרסם ב-1964 את ספרו "המעברה" העוסק בנושא דומה – ודן את ספרו של בן עזר לשיכחה.
לא עזר כאן שמו "בן עזר" – שיכול היה להתפרש כשם של יהודי-ערבי. אהוד בן עזר היה אשכנזי.
שמעון באלאס היה קומוניסט אנטי-ציוני שבצוק העיתים נאלץ ב-1950 להגר לישראל. היה לו מספיק שכל לא לנסות להגשים את תורת מרקס-לנין-סטלין במולדתו עיראק, שם היה וודאי מוצא עצמו בכיכר השוק על עמוד התלייה כמנהג העיראקים, (שכֶל שלא היה לעולים אשכנזים מרוסיה ששבו לבריה"מ לקומם שם את הקומוניזם) – והוא החל את דרכו בארץ כקומוניסט-סטליניסט במק"י, ועבד בביטאונה "קול העם".
את הספר "המעברה" כתב באלאס בערבית, ותירגם אותו בעצמו לעברית. הישג ספרותי.
הספר פורסם בעזרתו ובתמיכתו של חבר הכנסת ממפא"י, דוד פאתאל, גם הוא עולה מעיראק. (שמעון באלאס, "המעברה", עם עובד, 1964). שמעון באלאס היה הראשון בארץ שהגדיר את עצמו "אני יהודי-ערבי," ולכן האקטיביסט הפרו-איסלמי, האנטי-ציוני, והאנטי-אשכנזי, יהודה שהרבני-שנהב, רואה בבאלאס את "האב הרוחני של השמאל המזרחי." (יהודה שהרבני-שנהב, "שמעון בלס היה האב הרוחני של השמאל המזרחי", "הארץ", 3.10.19)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.7928262
ולכן גם ספרו של שמעון באלאס "המעברה" משמש עד היום ככלי פוליטי בידי האקטיביסטים הפרו-איסלמים, האנטי-ציונים, והאנטי-אשכנזים מבין היהודים-הערבים המזהים את הציונות עם האשכנזיות.
לאחרונה פורסמה ב"הארץ" ביקורת על ספרו "המעברה" מאת כפיר כהן. (כפיר כהן, "המאבק על כינון אוניברסליות אחרת, שהמזרחים עצמם לא ידעו את שמה", "הארץ" 28.4.20)
https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.8802077
(האם כפיר כהן הוא ד"ר כפיר כהן-לוסטיג?)
"מותו של הסופר שמעון בלס," כותב כפיר כהן, "זימן את הציבוריות הישראלית לשוב ולדון במושג 'יהודי-ערבי' כאפשרות פוליטית." כפיר כהן, מציע לקרוא את הרומאן "המעברה" דרך דמותו של הדמות הראשית ברומן, יוסף שאבי.
שמו של שאבי נגזר מהשם "שעבי", עממי בערבית, ואכן הוא דמות אהודה בקרב תושבי המעברה. ועם זאת, שאבי הוא דמות מיוסרת מאוד, שכן בעוד כלפי חוץ הוא כפוף לחובה לשרת את הקולקטיב היהודי-ערבי, הוא עצמו (כאשכנזים) מתעב וסולד מאנשי המעברה היהודים-הערבים, ומעולמם הצר והגשמי.
הייצוג של היהודים-הערבים כגוף דוחה ומושך של הנאה וכתיאור של קולקטיב העולה מן הטבע איננו מקרי. קובע כפיר כהן, הוא מציין בעיה פוליטית בייצוג יהודים-ערבים.
בדיון הפוליטי באסיפה הכללית מספר אבו-נעמן, מהגר מעיראק, ליוסף שאבי סיפור מן העבר בעיראק שעניינו מאבק אנטי-קולוניאלי בין הבדווים והאנגלים.
אבו-נעמן מספר על רגע שבו אישה מהשבט הבדווי יוצאת להילחם בצבא האנגלי לבדה. היא בזה לגברים הפחדנים שנשארים מאחור, מסתערת לבדה, ונהרגת מיד על ידי האנגלים. בעלה ושאר השבט חוזים במחזה קשה זה ומסתערים על האנגלים והורגים את כולם.
שאבי לא לוקח את הסיפור ברצינות ופוטר אותו כ"אגדה". ועם זאת, בחלקו האחרון של הרומאן משהו מן האגדה בעבר כמו מגיע בחזרה אל תוך המציאות בהווה. בחלק האחרון, לאחר כישלון האסיפות, כלומר כישלון המערכת הפוליטית הייצוגית, כשכל הגברים נמצאים בעבודה, המשטרה תוקפת את תושבי המעברה, והנשים הן אלו שמגינות על עצמן, ובמיוחד אישה אחת המתחילה את המגננה.
והנה המסקנה של כפיר כהן: "מכיוון שהפרקטיקה המחקה את האוניברסליות של המדינה נכשלה, עלתה פרקטיקה פוליטית אחרת באותה תקופה והיא העימות הישיר. היו לא מעט עימותים ישירים כאלו. שניים נחקקו בזיכרון הציבורי: ואדי סאליב והפנתרים השחורים."
היהודים-הערבים שבחרו בפרקטיקה זו, קובע כפיר כהן, "לא לוו את האוניברסליות שלהם מן המדינה אלא נכנסו למאבק על כינון אוניברסליות אחרת שהם עצמם לא תמיד ידעו את שמה." והמסקנה הפוליטית העכשווית שלו היא: "הגיעה העת שזקיפות הקומה תעמיד גם מחשבה והתארגנות פוליטית חדשה שבבסיסה אוניברסליות אחרת."
מהי בדיוק כוונתו באותה "אוניברסליות אחרת" הוא אינו מסביר. הכוונה מן הסתם היא לאוניברסליות ערבית של ערבים-מוסלמים, ויהודים-ערבים (או אולי ערבים-יהודים כהגדרת אש"פ) כנגד האשכנזים המייצגים לדידם את העם היהודי (שאינו ערבי) ואת הציונות.
[אהוד: כאשר פרופ' גרשון שקד [כן, היה פעם פרופסור לספרות עברית בשם הזה] ערך את סדרת הטלוויזיה "לשון המראות" [1993] לתולדות הספרות העברית, בטלוויזיה הלימודית, הוקדש בה פרק שלם לספרות הישראלית שעסקה בהשתקפות העליות של עדות המזרח. למרות שהסרט "המחצבה" [1990] כבר היה קיים, וקלטת שלו נשלחה לעורכי הסדרה לפי בקשתם, הם התעלמו ממנה, וממני כסופר – כלומר, מקיומם של הספר "המחצבה" [1963] והסרט שנעשה על פיו – ובמקומם המחיזו לפרק הזה, בצורה לא הכי מבריקה, קטעים אחדים מ"המעברה" של שמעון בלס, שיצא לאור שנה אחרי "המחצבה".
לימים גם הוצא "המחצבה" מרשימת הספרים המומלצים לקריאה בבתי-הספר התיכוניים בטענה שהמחבר אינו "מזרחי" אותנטי אלא אשכנזי! – ו"המחצבה" גם הוסר, לאחר תלונתו של ניסים קלדרון – מרשימת הספרים של "ידיעות אחרונות" שהבליטה, דומני ביובל החמישים למדינה – בזה אחר זה ספרים לפי עשורים בספרות הישראלית. וכך, ברשימה המתוקנת שנדפסה מאוחר יותר באותו מוסף לספרות, בעריכת זיסי סתוי – אכן השמיטו את ספרי "המחצבה"!]
מה היו משיגים יותר היהודים-הערבים?
העולה מעיראק, הסופר פואד אליאס נאסח חלסצ' אלי עמיר, קובע: "לו אנו ניהלנו מו"מ איתם (הערבים) זה היה אחרת, לא שהיו מוותרים לנו יותר, אבל האווירה היתה אחרת, ולנו לא יכלו לומר אתם מוסקובים זרים. אנו בני האיזור, בני ערב, דוברים את שפתם ואוהבים את תרבותם-תרבותנו". ("חדשות בן עזר" גיליון 1534)
קביעה מוזרה. ואפילו אם נסתכל על מולדתו עיראק בלבד. ערב הקמת מדינת ישראל היו בעיראק כ-130 אלף יהודים, וקצת יותר נוצרים, כ-140 אלף. כיום עיראק נותרה נקייה לחלוטין מיהודים, וכמעט נקייה מנוצרים.
ודוק: הרי הערבים-הנוצרים חולקים את לאומיותם הערבית עם הערבים-מוסלמים, והם הם הרי אלו שבכלל המציאו את מושג "הלאומיות הערבית", או את מושג "האומה הערבית" כאנטיתיזה למושג "האומה המוסלמית". והנה לא עזרה להם העובדה שכאן מדובר בערבים ולא ביהודים.
כל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כיום רק 13 מיליון קמ"ר) היו כולם נוצריים. עוד בתחילת המאה העשרים היו הנם עדיין כעשרים אחוז ערבים-נוצרים, וכיום לא נותרו בהם כמעט ערבים-נוצרים. אז מה שווה השפה והתרבות המשותפת?
מעבר לזה אני תמה כיצד הסופר אלי עמיר, שאני מעריך ביותר את ספריו והשכלתו הרבה כותב: "אנו אוהבים את תרבותם-תרבותנו"?
יכול היה להיות צנוע יותר ולומר "חלק מתרבותם". האם אלי עמיר אוהב את התרבות הערבית-המוסלמית המבוססת על הגזענות האנטי-יהודית, תרבות הרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים גם את תרבותו שלו?
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
האם מכיר אלי עמיר ערבי-מוסלמי אחד שלפי תרבותו דברי מוחמד אלו הם גזענות, ולא מופת מוסרי?
אבישי בן חיים ותורת הקונספירציה הגזענית האנטי-אשכנזית
"הגמוניה מתגוננת"
העיתונאי הזהותן "יהודי-ערבי-מערבי-מוגרבי", אבישי בן חיים, מציג תורת קונספירציה אנטי-אשכנזית.
התכנסות 11 שופטי בג"ץ לדון בתוצאות ההצבעה הדמוקרטית של מיליונים, קובע בן חיים, זה הרעיון של האליטה הישראלית האשכנזית להחליש את הדמוקרטיה הישראלית המסכנת את ההגמוניה האשכנזית הישנה. מאבק שהתחיל ב-1977.
המטרה של בית המשפט היא לעשות תהליך של קרימינילזציה, ולהפליל את היהודים-הערבים. החפים תמיד, לדידו של בן חיים, מכל אשמה עקב עצם היותם יהודים-ערבים.
דווקא התפיסה הגזענית האנטי-אשכנזית של בן חיים היא-היא המסכנת את הדמוקרטיה הישראלית. (אבישי בן חיים, הגמוניה מתגוננת, ישראל היום, 4.5.20)
https://www.israelhayom.co.il/opinion/757229
ודוק: כל עירוב של אינטרס חיצוני במערכת המשפט והצדק מסכן את הדמוקרטיה.
לא פחות מסוכנת היא תורת המשפט של העיתונאי האשכנזי אמנון אברמוביץ שקבע שכל התומך בכיבוש ערבי יאותרג ולא יישפט בלי קשר למידת שחיתותו.
עשרים שנה לנסיגה מלבנון
משה מזרחי-רז מעודד את הטרור הערבי
ד"ר צאלח אלנעאמי "חוקר ענייני ישראל" שחי בעזה תרגם לערבית את הציוץ של איש מר"ץ משה מזרחי-רז: "יצאנו מלבנון נצא גם משומרון. החזירו את החיילים הביתה!" – ומוסיף: "זו עדות נוספת שמוכיחה שהבחירה ב'מקאומה', (בהתנגדות-טרור) היא הבחירה המועילה ביותר בהתנהלות עם 'אלה', שהרי הם לא מבינים אלא שפת הכוח."
https://mobile.twitter.com/MoranT555/status/1260566719896182791
האקטיביסט הפרו-איסלמי משה מזרחי-רז מעודד מהצלחת טרור החיזבאללה, ומעודד את טרור החמאס.
לא שמאל – אקטיביזם פרו-איסלמי
קיתונות של בוז וחרפות אני חוטף תמיד על שאני מגדיר את מה שמכונה משום מה בארץ "שמאל" – "אקטיביזם פרו-איסלמי", שהמהות שלו היא תמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי, אבל פעם אחר פעם אני מקבל הוכחה להגדרתי זו.
ב-23 בינואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, בעת הפוגה קצרה בקרבות, התאחדה מפלגת "לאחדות העבודה" עם מפלגת "השומר הצעיר", והוקמה "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). נציגי המפלגות התכנסו באולם "בית העם" בתל אביב. הבמה היתה עטורה בדגלי הלאום והמעמד. כתובת: "המעפילים יעפילו" התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד הדגלים והקהל שר: "תחזקנה" ו"האינטרנציונל."
המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות ביישוב: הקיבוצית, התרבותית והביטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם, וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי החזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי "הקיבוץ המאוחד", ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה.
כל חבר שהתפקד למפלגה קיבל פנקס חבר בצבע אדום שבו נכתב: פועלי כל הארצות התאחדו! / מפלגת הפועלים המאוחדת בארץ ישראל. / פנקס חבר" על החתום בנקובר.
"המפלגה מאוחדת ביסודות המחשבה, במגמות המעשה ובהכרת ייעודו ותפקידיו של מעמד הפועלים בעם ובעולם.
"א. המפלגה מאוחדת בראיית הציונות כפתרון לשאלת היהודים בדרך קיבוץ גלויותיו של העם היהודי וריכוזו הטריטוריאלי, תקומתו הלאומית, התחדשותו הסוציאלית, עצמאותו המדינית, החברתית, והתרבותית בארץ-ישראל. התפקיד המרכזי בחיי העם הוא הגשמה דחופה של הציונות בדרך של עלייה המונית, שתהא הולמת בהיקפה ובקצבה את זעזועי התקופה והכרעותיה: יצירת מקורות קליטה והתיישבות רחבת-מידות; שידוד מערכות סוציאלי לתקומת עם עברי עובד, מעורה בכל ענפי המשק והכלכלה, מחייה שפתו ומעצב תרבותו, עומד ברשות עצמו ומחשל עתידו הסוציאליסטי, תוך חתירה לברית עם המוני העמלים הערבים בארץ.
"ב. המפלגה מאוחדת בראיית התפקיד ההיסטורי של המלחמה המעמדית-המהפכנית ושל הקמת שלטון פועלים לחיסול הקפיטאליזם וכל צורות השעבוד הלאומי והסוציאלי – לכינון חברה סוציאליסטית אל-מעמדית ועולם של אחוות-עמים. המפלגה רואה עצמה חלק בלתי-נפרד של תנועת הפועלים המהפכנית במלחמה להדיפת כוחות הריאקציה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית, המסכנת את שלום העולם, ולעקירת גילויי הפאשיזם, הגזענות והאנטישמיות; להבטחת העלייה הפוליטית והסוציאלית של המוני העובדים: לכיבוש עמדות-המפתח במשק ובמדינה בידי המעמד העובד; להגנת מדינות הדמוקרטיה העממית החדשה ולחישול ברית אמת של עמים שוחרי חופש ושלום. המפלגה תטפח קשרים עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם ותיתן ידה לאחדות בינלאומית לוחמת, מקצועית ומדינית, של מעמד הפועלים, שתיכון על עצמאותו הלאומית של הפועל בעמו ועל ברית אמיצה בין פועלי העולם וברית-המועצות, מדינת-הפועלים הראשונה, המקיימת את מפעל-הבנייה הסוציאליסטי הגדול של דורנו ומגשימה את ייעודיה ההיסטוריים של מהפכת אוקטובר – ייעודיו של מעמד הפועלים בעולם כולו. המפלגה, הממזגת את ערכי התרבות היהודית והאנושית ושואבת ממקורות התורה המהפכנית וממסורת-הגבורה של הסוציאליזם, תייסד את פעולתה בחינוך ובהסברה על השקפת-העולם ושיטת המלחמה המעמדית של המרקסיזם. המפלגה תשקוד על עיצובה של תרבות-עבודה עברית ובניין חיים חלוציים וסוציאליסטיים.
"ג. המפלגה מאוחדת במקורותיה החלוציים והפרולטאריים, בשאיפתה למיזוג המלחמה המעמדית והיצירה הסוציאליסטית בעיר ובכפר, בבניין מפעל ההתיישבות העובדת והקיבוצית ובטיפוח התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי והפועלים היהודים בכל תפוצות הגולה ככוח מארגן ומדריך בחינוך, בהכשרה ובעלייה. המפלגה מאוחדת בהכרת שליחותה של תנועת הפועלים העברית בארץ ותפקידה הלאומי המשחרר של המלחמה המעמדית וההגמוניה הפועלית בציונות ביישוב. המפלגה תילחם לעצמאותה המעמדית של תנועת הפועלים בכל שטחי החיים ולחיזוק אחדותה של ההסתדרות הכללית ותשאף לאחדות לוחמת, מעמדית-מדינית של כלל פועלי ארץ-ישראל."
ודוק: מפ"ם הוקמה לפני הקמת המדינה ולכן דיברה על הגשמת הציונות בכל ארץ ישראל ולא רק בגבולות תוכנית החלוקה של האו"ם, שדווקא מפלגת "השומר הצעיר" התנגדה לה.
גישתה של מפא"י לסוציאליזם היתה יותר פרגמאטית מאשר מרקסיסטית; מפא"י חתרה להתקדמות חברתית כללית יותר, ולא לתפיסת השלטון בידי הפועלים. לעומת זאת מפ"ם דגלה ב"השתלבות בעולם המחר", הוא העולם האמור לשרור בכל אתר ואתר עם התפשטות הקומוניזם.
לימים שאלת היחס לבריה"מ ולסטלין הביאה לפירוק מרכיביה חזרה, ומפ"ם נשארה מפלגת "השומר הצעיר" בלבד, אבל עקרונותיה נשארו 1. ציונות. 2. סוציאליזם. 3. אחוות עמים, כמו בלוגו של ביטאונה "על המשמר".
ההוויה קובעת את ההכרה
נביא התנועה, קרל הלוי-מרקס, טען בכתבי הקודש שלו ש"ההוויה קובעת את ההכרה" וכוהניו מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן, הבינו ולימדו שההוויה של העם היהודי קובעת בראש ובראשונה את התודעה שלו, שהיא הצורך להקמת מדינה יהודית ע"י שחרור ארץ ישראל מכיבוש זר והתנחלות בה. לאור זאת היה הפרקסיס של המפלגה הקמת קיבוצים על האדמות ששוחררו מכיבוש ערבי-מוסלמי. את זה הבין למשל בחדות העולה מווילנה, אבא קובנר.
אצל יורשת מפ"ם ההיסטורית, המהגרת ("הגאונית") מווילנה, גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון, ההוויה שונה, ולכן גם התודעה.
גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון, היא בורגנית עשירה ("פיליסטינית" כהגדרת מרקס), ומה לה ולמעמד הפועלים? בעלה פסח גלאון הוא בעל חברת תוכנה גליל C5 השווה מיליונים רבים.
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4835508,00.html
כבורגנית עשירה קפיטליסטית (וכפיליסטינית כהגדרת מרקס) מתנגדת שניפיצקי-גלאון תמיד לכל התארגנות הפועלים.
"ראשי המפלגות צריכים להתחייב בפני אזרחי ישראל לנפץ את המונופולים, להחליש את הוועדים הגדולים, ולחזק את הרגולציה. אם מפלגה שהעומד בראשה יוסיף לשתוק, נדע בבירור למי מסורה הנאמנות שלו: לציבור או לעופר עיני וחבורתו." – הצהירה שניפיצקי-גלאון ב- 2012. (שי ניב: "הקפיטליזם של זהבה גלאון")
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000792718
זהו לא שמאל אלא ניאו-ליברליזם פופוליסטי ימני.
ומה נותר אם כן אם לא סוציאליזם? המהות היחידה שנותרה היא התמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי, לכן אין תימה אפוא שגולדה זלטה שניפיצקי הכריזה כי היא עוזבת את ההסתדרות בגלל פרסומת לטובת תמיכה בתוצרת פועלי ישראל וביניהם גם תוצרת פועלים משילה.
https://rotter.net/forum/scoops1/625329.shtml
כי הרי מה לשניפיצקי-גלאון ולזכויות פועלים? מה לה ולשמאל? אצלה העיקר הוא אקטיביזם פרו-איסלמי המתבטא בתמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי.
הנה כי כן הוכחה כיצד מה שקרוי משום מה בארץ "שמאל" הוא בעצם אקטיביזם פרו-איסלמי.
סילביה שניידר חיה קשת
מדינה עברית ללא שפה עברית
מדהים איך המהגרת הקשישה מפולניה (דרך צרפת), העיתונאית במיל, סילביה שניידר-חיה-קשת, מדברת על "מדינה עברית" ובעודה מדברת על "עברית" היא מתבטאת דווקא בפולנית רהוטה. "ישראל," היא אומרת, "היא דמוקטטורה פשיסטואידית, תיאוקרטית, מיליטריסטית, קפיטליסטית, קלפטוקראטית ופאלוקראטית."
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium.highlight-1.8806962
וַאוּ. איזו שפה! אבל איפה השפה העברית במדינה העברית?
האם סילביה שניידר-חיה-קשת, חושבת על פולניה, או סתם חולמת על כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי?
עבדאללה-עובדיה יוסף – פה מלוכלך והשואה
יישר כוחו של פרופסור אשר מעוז על שעזר לסכל את מחיקת שמם של לוחמי הגטאות ומרדכי אנילביץ, והחלפתם בשמו של עבדאללה עובדיה יוסף. ("חדשות בן עזר", גיליון 1535).
יש לזכור כי הרב עבדאללה עובדיה יוסף הידוע בפיו המלוכלך בשל החרפות והגידופים שלו, הצדיק את רצח היהודים בשואה בכך שאמר שהם "גלגול של נשמות שחטאו."
https://news.walla.co.il/item/1514589
לפי המסורת היהודית אין מנציחים שם של רשע.
השמדת כנסת ישראל
ראש השב"כ לשעבר, כרמי גלקמן-גילון, שבתקופת כהונתו נרצח רבין, (שביפן היה מן הסתם מבצע חרקירי, ובשאר העולם שותק מבושה), פותח את פיו ומתריע מפני השמדה. בנאום שנשא בכיכר העיר האשים גלקמן-גילון את נתניהו וגנץ ב"השמדת כנסת ישראל". "הסכם נתניהו גנץ משמיד את כנסת ישראל."
https://www.haaretz.co.il/news/local/1.8798527
הבנתם? ההסכם הקואליציוני החדש הוא לדידו של גלקמן-גילון בעצם "ועידת ואנזה" חדשה.
ההמשך הבלתי מובן בשימוש במושג השקרי "טרור חקלאי"
פעם נוספת משתמש אורי הייטנר בכינוי השקרי "טרור חקלאי":
"אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה'הכלה' של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות." ("חדשות בן עזר", 1537).
שקר! אין דבר כזה "טרור חקלאי". חקלאות אינה יכולה לעשות טרור. יש טרור של ערבים-מוסלמים נגד חקלאים יהודים.
בפעם האחרונה שתיקנתי את שפת השקר שלו כתבתי: "האם הייטנר משתמש בביטוי השקרי 'טרור חקלאי' ואינו אומר את האמת 'טרור ערבי-מוסלמי' בגלל רצונו לזכות בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) במפלגתו כחול לבן? ברור ששקר אינו תורם לפתרון הבעייה."
מהי אם כן הסיבה שהוא ממשיך בשקר הזה? האם רק הרצון להשטין, לטנף, ולהטיל סרה בנתניהו (שאכן ראוי לביקורת על חוסר תגובה ראויה לטרור הערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים) הוא הגורם להמשך שימושו במושג השקרי שלו "טרור חקלאי"?
את המאבק על הדמוקרטיה יובילו הערבים
גברת יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והיום חברה במועצה הציבורית של "הקרן לישראל חדשה" וארגון "יש דין", כותבת (ובצדק) שלא יכולה להיות דמוקרטיה בלי ערבים ומיד משווה כמובן את ישראל לגרמניה הנאצית. (יהודית קרפ, "דמוקרטיה בלי ערבים אין דבר כזה", "הארץ" 26.4.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8794165
אבל גברת קארפ משקרת ומטעה את הציבור בשקריה ממש כבתעמולה הנאצית בה היא מאשימה את ישראל. בשקריה מאשימה קרפ את הסירוב לעשות קואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כהדרת ערבים באופן כללי, ולא כך הוא. אין מדובר אלא בהדרת מפלגה אנטי-דמוקרטית המצהירה בגלוי את מטרתה חיסול הדמוקרטיה הישראלית.
יהודית קרפ (ודומיה) מהווה סכנה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. אין סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה הישראלית ממתן לגיטימיות למפלגה גזענית אנטישמית החותרות במוצהר לחיסול הדמוקרטיה כפי שעושה יהודית קרפ.
גברת קרפ תומכת ונותנת לגיטימציה למפלגה פשיסטית גזענית אנטישמית, קלריקלית, "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ומטרתה המוצהרת היא חיסולה של הדמוקרטיה הישראלית והפיכתה לדיקטטורה ערבית פשיסטית, או תאוקרטית בצורת חליפות מוסלמית שבראשה אבא של מאזן, או אסאד (תמיכת עודה) או סינואר (תמיכת טיבי ומנצור).
ייתכן שגברת קרפ אינה תומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי-גי'האדיסטי, והיא רק "אידיוטית שימושית" המובילה אליו, אבל אין ספק שלאור התנאותה כהומניסטית, היא לא יכולה שלא להזכיר את התנאותו של היטלר בהומניותו כשהצהיר: "אני הומניסט גדול – ( Ich bin so colossal human) וכמובן את המלצתה של היהודייה האמריקאית הלסבית גרטרוד שטיין להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום.
לסיכום: אין מדובר באי לגיטימיות של ערבים ככלל, אלא רק במפלגה גזענית אנטישמית לכן יהודית קרפ מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית.
עמיתה לדעה, עיתונאי הארץ, יצחק לאופר-לאור, האקטיביסט הפרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מגיע למסקנה רדיקלית ממנה.
לאופר-לאור קובע שכל המפלגות היהודיות הן אנטי דמוקרטיות, ורק המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) היא דמוקרטית, לכן את המאבק לדמוקרטיה יובילו רק הערבים.
(יצחק לאור, "את המשך המאבק על הדמוקרטיה יובילו הערבים", "הארץ", 13.5.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8840427
לאופר-לאור זכאי ללא ספק לקבלת פרס נובל לטיפשות.
האם יישפט איימן עודה על תמיכתו בחיזבאללה?
בשנת 2013 פירסם חבר הכנסת ויו"ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) איימן עודה, מאמר בשבח החיזבאללה. במאמר, ח"כ עודה העלה על נס את מנהיג חיזבאללה, ש"הציג מודל התנגדות ייחודי" ואף "הקריב מאות שאהידים, ובהם בנו בכורו."
במאמר שפורסם באתר הערבי bldtna, הוא תהה כלפי ראשי הפלג האיסלמי שהביעו זלזול בנסראללה: "האם אתם רואים בו חץ איראני מורעל ותו לא?"
עודה גם ביקר אותם על שהשמיטו את תוארי הכבוד של נסראללה – "שייח'" ו"סייד". עודה העלה על נס את מנהיג חיזבאללה, ש"הציג מודל התנגדות ייחודי", וכתב כי הוא "ראש התנועה נגד הכיבוש הישראלי ומי שניצח אותו בשנת 2000 והוכיח את עצמו במקצועיות ובהקרבה בשנת 2006."
ארגון 'בצלמו' פנה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בדרישה כי יפתח בחקירה פלילית נגד ח"כ איימן עודה, על תמיכתו בחסן נסראללה. ב'בצלמו' ציינו כי מדובר בעבירה על חוק הטרור שאוסר האדרת מחבל או מעשה טרור. במכתב ששיגר מנכ"ל הארגון שי גליק, הוא ציין שורת מקרים הפוכים בהם הועמדו אנשי ימין לדין על מאמרים שונים חלשים בהרבה וכן הזכיר שהיועמ"ש נלחם בכניסת ד"ר מיכאל בן ארי מעוצמה יהודית ופסל אותו מלרוץ לכנסת על דברים חלשים בהרבה. לסיכום ציין מנכ"ל 'בצלמו', שככל שלא תפתח חקירה – יוכח שוב שישנה איפה ואיפה, ומה שמותר לערבים אסור ליהודים.
במכתב של לשכת המשנה לפרקליטות המדינה הגברת נורית ליטמן נכתב שבמאמר שנשלח חסר תרגום ולכן אין לפרקליטות דרך לבדוק את זה, ולא תפתח חקירה. הם אף מציעים לארגון בצלמו להתלונן במשטרה אם הוא רוצה.
מארגון 'בצלמו' נמסר: "יצא המרצע מן השק. הפרקליטות נותנת חסינות מבנית לחכ"ים ומסיתים ערבים. הנימוק המקומם שבכל הפרקליטות לא הצליחו למצוא תרגום למאמר ההסתה מוכיח שהכל מכור מראש.
"היועץ המשפטי לממשלה מסרב לגלות מנהיגות, לא חוכמה להעמיד לדין רק אנשי ימין או את ראש הממשלה – ובמנהיגי הציבור הערבי המסיתים בפומבי לא לגעת. אנחנו בטוחים שניתן להשיג תרגום ובטוחים שלו היה מדובר במקרה הפוך האיש מזמן היה נעצר."
עוד מסרו ב'בצלמו': "נזכיר שכנגד חברת הכנסת היבא יזבק עומדת בדיקה משטרתית שנפתחה אחרי דרישת משפחות הנרצחים וארגון בצלמו בפיגוע בנהריה בגלל פרסום בו שיבחה את סמיר קונטאר רוצח המשפחה מנהריה."
ב'בצלמו' מדגישים: "אנחנו נערער על ההחלטה ונפעל להעמדתם לדין של המסיתים הערבים גם אם הם חברי כנסת ויושבי ראש מפלגות."
https://rotter.net/forum/scoops1/622967.shtml
אגב לאור דעותיו האנטישמיות של עודה יש רבים המוסיפים לשמו הפרטי אות קטנה, את האות כ', וקוראים לו: איי(כ)מן עודה.
הטיפול הישראלי במגיפת הקורונה סיפור הצלחה
אם נתניהו לא היה מטיל סגר בעקבות הקורונה היה מואשם מיד ברצח של אלפי ישראלים, מכיוון שהסגר שהוטל מנע מוות המוני – מואשם נתניהו בהרס הכלכלה הישראלית.
מסתבר שהדוגמה של אי הטלת סגר בשוודיה, לעומת דנמרק לא הביאה להצלת הכלכלה: מחקר מדנמרק הראה שהצריכה הפרטית בשוודיה הפתוחה קרסה במידה כמעט שווה לדנמרק, שהטילה סגר מחמיר. מסקנות המחקר מחזקות את הטענה שהנסיגה הכלכלית נבעה מבחירת הצרכנים ולא מההגבלות. בשוודיה היו הרבה יותר מתים מבדנמרק, אבל הכלכלה נסוגה בצורה שווה.
שתי המדינות נחשפו בצורה דומה למגיפה, אולם דנמרק אכפה הגבלות קשות על פעילויות כלכליות וחברתיות, בעוד ששוודיה הגבילה בצורה מינימלית התכנסויות ציבוריות והשאירה את הריחוק החברתי בגדר המלצה. הניתוח בעצם רוכב על ניסוי שהתבצע באופן טבעי – המחלה שהתפשטה – ומשווה בין שתי מדינות שנקטו באמצעים שונים למניעת המחלה.
"הביקוש המצרפי נפל בכ-25% בשוודיה, בעוד שבדנמרק הוא נפל ב-29% – ארבע נקודות האחוז יותר," כתבו מחברי המחקר. "משמעות הדבר היא שרוב הנסיגה הכלכלית נגרמה על ידי המחלה עצמה, והיא מתרחשת בלי קשר לאכיפה ממשלתית של ריחוק חברתי או היעדר אכיפה כזו." (דפנה מאור, "לא הצילו חיים, לא הצילו את הכלכלה: מחקר חושף מה באמת קרה בשוודיה בזמן הקורונה", "הארץ" דה מרקר 12.5.20
https://www.themarker.com/wallstreet/.premium-1.8837984
שקץ תשקצנו ותעב תתבענו כי עושה חרם הוא!
האוחזים בחרם בחרם יאבדו!
37 אנשי אקדמיה ישראלים ויהודים קראו לפטר את ד"ר פליקס קליין, הממונה על המאבק באנטישמיות בגרמניה, בגלל התנגדותו להשתתפות פרופסור קמרוני שחור אנטישמי תומך החרם הערבי באירוע תרבות גרמני במימון ציבורי.
בחודש אפריל האחרון, ביטל ד"ר פליקס קליין את הופעתו של פרופ' אשיל מבמבה (Achille Mbembe), תומך החרם הערבי בפסטיבל "Ruhrtriennale" הפופולרי בגרמניה, בגין השקפותיו האנטי-ישראליות שהוגדרו ובצדק כאנטישמיות.
בין השאר מבמבה האשים את ישראל כי ישראל גרועה יותר ממשטר האפרטהייד לשעבר בדרום אפריקה ועליה להיות "מוחרמת ומבודדת גלובלית."
37 האקדמאיים, מתוכם 29 ישראליים, תומכי החרם הערבי בד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים) פנו לקנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, שר הפנים ושר החוץ הגרמני בדרישה לפטר את קליין "בעקבות מתקפתו שהם מגדירים "מבישה" על הפרופוסר תומך ה-BDS". בטענה כי דבריו בזכות החרם על ישראל אינם אנטישמיים ומוגנים ע"י חופש הדיבור.
ואלו שמות המרצים הישראלים שחתמו על המכתב המגן על פעיל החרם האנטישמי:
https://rotter.net/forum/scoops1/627788.shtml
הכי מגוחכת וצבועה ביניהם היא ללא ספק המהגרת ילידת מרוקו, אווה אילוז, שמשום מה אינה קוראת לחרם על מולדתה מרוקו – על כיבוש סהרה המערבית, ובכלל על הכיבוש הערבי של כל מרוקו בה מיעוט ערבי כובש שולט על הרוב הילידי הבֶּרְבֶּרי. אין גבול לצביעותה.
ועוד תומכי חרם, בהם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, משה מזרחי-רז, קולט אביטל – פנו בעיתון האירי Irish Times בקריאה לממשלת אירלנד להשלים את חקיקת החוק שיאסור על ייבוא מוצרים מיו"ש. החותמים מסבירים שאימוץ החוק "יעביר מסר ברור לממשלת ישראל ולציבור הישראלי באופן כללי..."
https://rotter.net/forum/scoops1/626658.shtml
לכל המחרימים נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתבענו כי עושה חרם הוא!" ו"האוחזים בחרם – בחרם יאבדו!"
גאים בצביעותם
הצביעות של עידן רול:
לפני כמעט שנה, ב-10.6.19, מספר עמית סגל, נפגש בנימין גנץ עם שלושת חברי הכנסת הלהט״בים של כחול לבן, וביקש מהם ״למתן את הפרובוקציות״ במצעד הגאווה הקרב כדי לא לפגוע בסיכויים לקואליציה עם החרדים אחרי בחירות ספטמבר.
בתשובה לשאלה עידן רול, נציג הגאים במפלגת יאיר למפל-לפיד, הכחיש את הדבר לחלוטין.
והנה לאחר שבנימין גנץ כבר אינו המנהיג של רול, ומנהיגו למפל-לפיד יוצא נגדו, מספר עידן רול בדיוק את הסיפור הזה בוועדת בכנסת על מנת לפגוע פוליטית באמינותו של גנץ, וזאת בדיוק כאשר עידן רול תומך עם מפלגתו בהקמת קואליציה עם המפלגה ההומופובית, הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שנציג "האחים המוסלמים"-החמאס" בה, מנצור עבאס, מכריז על תמיכתו בטיפולי המרה להומואים, בפוליגמיה, ובהדרת נשים והומואים.
עמדותיו ההומופוביות-לכאורה של יו״ר כחול לבן התחילו להפריע לרול בדיוק כשאדונו לפיד הסתכסך עם גנץ. לולא הסתכסכו, הוא לא היה אומר מילה.
https://rotter.net/forum/scoops1/627736.shtml
ובכלל קשה להבין את הגאים הרבים התומכים במפלגה שמטרתה המוצהרת אינה רק הרס הדמוקרטיה הישראלית, אלא גם אפליית והדרת גייז. למשל תומכה המשורר דורי מנור.
אדריאן לברקין והאזרח הגרמני הפלסטיני בירנבוים
בספרו "ד"ר פאוסטוס" שנכתב לקראת סוף ימי מלחמת העלם השנייה, והשלטון הנאצי בגרמניה, מקשר הסופר פאול תומס מאן בין המוסיקה הגרמנית להתמכרות לשטן כפי שמופיעה אצל גיבור ספרו, המלחין אדריאן לברקין, שהוא התגלמותו המודרנית של פאוסט.
האזרח הגרמני והפלסטיני (הישראלי לשעבר) דניאל מואיז בירנבוים כותב מאמר ב"הארץ" לרגל הקמת הממשלה החדשה בישראל.
ישראל, טוען מר בירנבוים, "משחיתה את הנכס העיקרי של ישראל הדמוקרטיה והצדק משתי סיבות הקשורות זו בזו: האתיקה של זיכרון השואה, ויחסה המתמשך אל הפלסטינים.
"האשמת הפלסטינים באנטישמיות היא מעשה בלתי נסלח. ראשית, משום שהם עצמם עם שמי; שנית משום שסירובם לקבל את הנוכחות היהודית בשטח שנהפך למדינת ישראל מבוסס על טיעון היסטורי, שאין לו שום קשר לאנטישמיות האירופית הנרחבת שבאה לידי ביטוי בזוועות השואה. "מובן שהעולם כולו, כולל הפלסטינים, חייב להכיר בשואה. יש לחקור ולהבין אותה כדי שהיא לא תישנה לעולם, בשום מקום. פרופ' אדוארד סעיד הפלסטיני הבין זאת היטב, ונלחם באיוולת ובאכזריות שבהכחשת השואה. הוא הבהיר כי אי-הבנה של החורבן האנושי של השואה והכחשתה ממניעים גזעניים יסללו את הדרך להישנותה."
(דניאל בירנבוים, "הזוועה והטרגדיה של השואה שייכות לאנושות כולה", "הארץ" 15.5.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8847086
נראה שלא בכדי קיבל הפיליסטיני בירנבוים אזרחות פיליסטינית. גם בורות וגם שקרים.
ראשית, לפי ההגדרה הגרמנית-נאצית של היטלר הערבים אינם שמים. היטלר דיבר על מאבק בין ארים ליהודים בלבד. מנהיג ערביי ארץ ישראל (שהתנגד להגדרתו כפלסטיני) המופתי מוחמד אל-חוסייני היה חברו הטוב של היטלר, הוא קיבל ממנו דרגת גנרל ס.ס. ועזר לו בהשמדת יהודי יוגוסלביה, ותיכנן את השמדת יהודי ארץ ישראל.
שנית, הגזענות הערבית-מוסלמית כלפי היהודים שמקורה בנביאם מוחמד אין לה כל קשר לכיבוש היהודי במלחמת ששת הימים.
שלישית, פרופסור אדוארד סעיד היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכבוש הערבי, חברו הטוב של "האזרח הגרמני" והפלסטיני בירנבוים, התנגד בכל מאודו לכל שלום עם ישראל, ולאוסלו בפרט, וגרס כי יש לחסל את מדינת היהודים למרות שידע את גורלם הצפוי של היהודים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי הגרוע יותר מזה של הערבים הנוצרים שנעלמו מכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. (לא בכדי בחר סעיד לגור באמריקה) כלומר סעיד תמך דווקא בשואה נוספת ליהודים.
רביעית, בשעה שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, הערבים אומרים בגלוי כי מטרתם לרצוח ע"פ דברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
מגוחכת עד מאוד טענתו של האזרח הגרמני והפלסטיני בירנבוים, שאין להאשים את הערבים באנטישמיות. אין ספק, בדומה לאדריאן לברקין, גיבור ספרו של תומס מאן, גם הֶר בירנבוים מכר נפשו לשטן.
נעמן כהן
* * *
שופט בשר ודם
רומאן
הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.
ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה
לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.
ז.
שמוליק קבל מאימו חבילה של גולות צבעוניות. הגולות היו צרורות בתוך שקית עשויה רשת דקה. שמוליק מיהר לרדת אליו, נכנס אל חדרו שמח ומאושר. הראה לו אותן. המנורה הקבועה בתוך אהיל, בתקרת החדר, הפיצה אור צהוב שנגע בגולות וחזר אליהן.
הילדים בשכונה היו מתחרים ביניהם על הגולות. היה לו אוסף נהדר של גולות זכוכית, בהן זכה במשחק. שמו יצא לתהילה כצלף. רבים מהילדים סירבו להתחרות נגדו, כי חששו להפסיד את הגולות שלהם. הגולות שבאוסף היו מונחות בתוך קופסת פח עגולה, ששמשה בעבר לאחסון עוגיות חמאה מתוקות מהולנד. הקופסה שכנה כבוד על הארון בחדרו. נהנה להוריד אותה מעל הארון ולהקשיב לשקשוק שעלה מתוכה. היה מוצא עצמו מטלטל אותה, רק כדי להאזין.
היתה לו גולה גדולה, עשויה זכוכית שרוטה ופצועה. כמוה כדגל בלוי וקרוע, עתיר קרבות והישגים, הנישא בראש המחנה היוצא למלחמה. הוא שמר אותה מכל משמר. גם מצא לה שמות וכינויי חיבה. הכינוי המועדף עליו היה "פצוצה", במלעיל. היא שימשה אותו לצלוף בגולות של האחרים.
למשחקים בגולות היו כללים נוקשים, שהיו ידועים היטב למשתתפים. רק לעיתים נדירות פרצו ביניהם מחלוקות. המשחקים נערכו בחצרות הבתים, על האדמה החשופה והמהודקת. הם הסתיימו כשהחשיכה היתה נופלת, או כאשר קולות האימהות, הקוראות להם לשוב הביתה, היו נישאים באוויר.
הוא הסתכל בשקית המלאה גולות של שמוליק וחמד אותן. היו ביניהן גולות עשויות זכוכית צבעונית, שלא ראה כמותן. משום שהערב ירד זה מכבר, ובחצר שררה חשיכה מעובה, הם קבעו לשחק למחרת, לאחר סיום הלימודים. שמוליק לא חדל מלטלטל את השקית, מול עיניו. אור המנורה לא פסק מלתזז בין הגולות, מקצתן שחורות מבהיקות. קשה היה לו להסיר מהן את מבטו. הוא דימה אותן בתוך הקופסה העגולה. חלק מהאוסף.
הוא היה תלמיד טוב ובדרך כלל לא היה משתעמם בבית הספר. ואולם השעות ביום שלמחרת חלפו בעצלתיים. מראה השקית והגולות שבתוכה לא הִרפה. הוא רץ לביתו עם סיום הלימודים, בלע את ארוחת הצהריים והתעלם מהמבט המוכיח, שאימו שלחה בו. סיים את המנה האחרונה והניח את הצלחת הריקה בכיור. לאחר מכן יצא למסדרון הבניין, ושרק לשמוליק את השריקה המוסכמת, פתיחת ההימנון הצרפתי.
שמוליק, קומה אחת מעל, פתח את דלת הכניסה והביט בו מופתע.
"בא לך לשחק גולות?" שאל.
שמוליק עיווה את פניו.
"סיכמנו אתמול," הוסיף.
שמוליק לא השיב. נדמה היה ששמוליק התחרט. זה לא היה צפוי. הוא כבר ראה את הגולות שלו בתוך קופסת הפח העגולה.
הוא ידע שאם לא ישכנע את שמוליק, אפסו הסיכויים שהגולות השחורות יצטרפו לאוסף.
"מה קורה איתך, הרי סיכמנו," התרעם, "אי אפשר לסמוך עליך?"
לאחר ששמוליק הפטיר, "בסדר," בחצי פה, הוקל לו. הם ירדו לחצר ושיחקו, ללא הפסקה, עד שהערב בא. החשיכה ירדה ונבצר מהם להמשיך. שמוליק לא היה צלף. כמעט כל הגולות שבשקית עברו אל האוסף. כולל אלה השחורות.
ח.
פתאום היה אור בחדר. הוא חש שמטלטלים אותו. אור מסנוור. הוא השליך בבעיטה את השמיכה שכיסתה את רגליו. "אימא, מה קרה?" שאל.
"בוא חמוד, בוא קום. שמוליק ואבא שלו מחכים לנו."
שמוליק ואביו ישבו בחדר האורחים, ליד שולחן העץ הכהה שהיה מכוסה לוח זכוכית עבה ועליו מפה צבעונית. שמוליק נעץ במפה את מבטו. לא הרים ממנה את עיניו. אביו חייך אל אימו ואליו. החיוך לא היה שמח. הוא התפלא שהם ממתינים לו בשעה כה מאוחרת. מדוע אימו העירה אותו? הוא לא זכר שאביו של שמוליק ביקר אי פעם בדירתם. תהה מדוע דווקא עתה, בלילה, הצטרף אל שמוליק. לא הבין מדוע שמוליק הגיע מבלי לשרוק קודם לכן את השריקה המוסכמת.
"אנחנו הסכמנו שאתה מחזיר לשמוליק את כל הגולות שלקחת ממנו."
הקול היה נמוך וצרוד. זו היתה אימו. הוא לא הבין.
"מה, מה?" שאל.
"תפוח אדמה!" התפרץ אבא של שמוליק, קם מעט מכיסאו וחזר מיד לשבת נוכח אצבעה המורמת של אימו.
"בוא חמוד וניגש לחדר," אמרה לו בקול שקט ונעים, כמעט בלחישה. הם הלכו לחדרו ואימו סגרה אחריהם את הדלת.
"אני מבקשת, שתחזיר לשמוליק את כל הגולות," לחשה לו.
"אבל למה, אימא? אני הרווחתי את הגולות." גם הוא דיבר בלחש, כי שמוליק ואביו ישבו בחדר האורחים הסמוך לחדרו והיו מסוגלים לשמוע. חש שהדמעות נקוות מאליהן. "שיחקנו ושמוליק הפסיד."
אימו הסירה ממנו את מבטה והתרכזה בנקודה כלשהי על הקיר שמאחוריו. "אני יודעת, חמוד, אבל אני מבקשת שתחזיר לו. תהיה ילד טוב. אתה ילד טוב. נכון?"
הוא העיף מבט בקופסת הפח העגולה שעל הארון. הגולות, ששמוליק הפסיד, נשמרו בה. לפני שהלך לישון פתח אותה. כובדה נעם לו. הוא התקשה לטלטל אותה. צלצול הזכוכית הנפגשת בזכוכית היה עתה עמום יותר. חשש שהקופסה העגולה לא תספיק. עליו למצוא קופסה נוספת לאחסון האוסף. הלך לישון שמח ופתאום מפח נפש שכזה. לא ידע מה לעשות ולא ידע מה ישיב לאימו. הוא רצה להיות ילד טוב, אבל איך זה קשור לגולות?
הוא לא הבין מדוע ההורים שלהם מתערבים בתוצאות המשחק? זה לא קרה אף פעם. בדרך כלל אימו היתה מתעניינת ושואלת לגבי הלימודים או הבחינות או מה הוא רוצה לאכול. כמעט שלא התעניינה בחבריו או במשחקים ששיחקו. דווקא שמחה שהוא מתחבר עם שמוליק. "שמוליק בא מבית טוב," היתה אומרת. הוא לא הבין מה זה "בית טוב". האם יש "בית רע"? איך בית יכול להיות טוב או רע? הרי בית איננו ילד. מדוע היא מבקשת שיחזיר את הגולות? הרי אמרה לו, שהיא יודעת, שזכה בהן במשחק. זאת אומרת שהיא מבינה שלא לקח אותן משמוליק בכוח. מדוע אבא של שמוליק כועס? כך זה נראה. לא היתה לו תשובה. גם לא היה לו את מי לשאול.
למחרת היום, כאשר חזר מבית הספר, מצא על מיטתו שקית עשויה רשת צבעונית דקה, מלאה גולות זכוכית חדשות. היו ביניהן גם בצבע שחור, זהות לאלה של שמוליק. הוא בחן את השקית ולקח אותה אליו, בעוד הוא מקפיץ אותה בעדינות ומקשיב לצליל הזכוכית. עתה ידע, שעליו להשיב לשמוליק את הגולות שהפסיד במשחק. לפיכך הוריד את הקופסה העגולה מהארון, הוציא אותן מתוכה, מנה אותן אחת לאחת, למעט מיספר גולות שחורות שעליהן לא היה מסוגל לוותר. גם לא היה בטוח שלא טעה בחשבון, אך לא היה לו אכפת. הוא צרר אותן בתוך שקית ניילון נקייה, חדשה ושקופה. מאותן שקיות שאימא היתה מביאה מהמכולת, על מנת להכניס לתוכן את הזבל ולחסוך, לדבריה, בכסף ששולם עבור השקיות הגדולות, שהיה צורך לשם כך לקנותן במיוחד. תפקידו בבית היה להוריד את האשפה לפח המרכזי שבחצר.
הוא נתן את השקית, המלאה גולות, לאימו. ראו עליה שהיא מתרגשת. האם חיבקה אותו ונשקה על מצחו. גם אמרה לו שהיא תביא את השקית עם הגולות לאבא של שמוליק. לרגע סבר, מופתע, שגם האב רוצה לשחק בהן, שאם לא כן, לשם מה הוא צריך אותן?
לאחר שדחה אפשרות זו כבלתי הגיונית, ולמרות שחשב וחשב, לא הצליח להבין מדוע אימו אינה מחזירה את הגולות ישירות לשמוליק, אבל התבייש לשאול. הוא רצה לשכוח מהן, ולכן לא הוסיף לדבר עליהן. גם לא עם שמוליק.
המשך יבוא
* * *
יהודה רַאבּ (בן-עזר)
התלם הראשון
זכרונות 1862–1930
נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)
הספריה הציונית
על-יד ההסתדרות הציונית העולמית
ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.
בן שבע עשרה הייתי, בחור במלא עלומיו, בבואי בשניה ביתה אבי בנוגי-מדיאר. לאבא היה באותו זמן בית מסחר של עצים וכלי עבודה לחקלאות. לא חפצתי להיות לו לעזר במסחרו, כי מעודי רחק לבי מעניני מסחר. והנה קרה מקרה טוב: יצאה פקודה ממשלתית כי על כל בתי הספר, כיהודים כגרמנים, להנהיג את חובת לימוד השפה ההונגרית בתוכם. היה חוסר במורים לשפה מתחדשת זו, והשלטונות הסכימו שכמה צעירים יהודים יודעי הונגרית ייבחנו ויקבלו רשות הוראה. גם אני נגשתי, לאחר הכנה קצרה, לבחינות, ואתקבל בתור מורה לשפה ההונגרית באותו בית ספר שהייתי תלמידו לפני שנים מספר. כך עברה עלי כשנה, אך פתאום פרצה מגיפת חולירע במחוז וכל בתי הספר נסגרו.
משך חורף שלם הסתובבתי בטל. בהיותי יודע קצת לנגן בכנור (לימדני זאת אחד הצוענים בצ'סנק), קניתי לי כנור ואחל להשתלם בנגינה. אך חיש מהר נאלצתי לחדול מזה כי יצא קול: "עתיד זה להיעשות צועני"...
עיירה זו החלה להעיק על רוחי יותר ויותר, ואם כי אנשיה היו ישרים וצנועים, לא יכולתי לחיות את חיי המחנק שלהם. אותו זמן החל אבי בהכנות לנסיעה לארץ-ישראל. במשך השנתים שחייתי בסביבה הגויית בצ'סנק נרדמו בי כמעט הגעגועים לארץ הקודש – אולם המגע עם אבא היה מאז ומתמיד מעורר אותם מחדש.
באחד הערבים ישבתי ביחידות עם אבא ונשוחח על נסיעתנו העתידה. ספרתי לו על המכתבים אשר המטיר עלי יהושע שטמפפר מירושלים ובהם הפזמון החוזר: "למי יש צורך בך שם? כאן יכירך מקומך. עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות". היתה דומית בין-ערביים ואבא – אשר עתה, בהיותי בנו הגדול, התיחס אלי כשוה בשוה – הביע בפני כמה היסוסים וספקות בקשר לנסיעה לארץ-ישראל מיד. פתאום עלה על זכרוני ואשיר שיר יהודי עתיק יומין, שאבא היה שר לי בילדותי בכפר סנט אישטוון. שיר זה היה מושר בהונגרית, בנעימת "שם שועלים יש" ה"עברית" של היום, ורק שני חרוזיו האחרונים הושרו בעברית:
קָרָא הַתַּרְנְגוֹל,
בִּשֵׂר אֶת שַׁחַר הָאָבִיב
צִפּוֹר הָרְנָנִים בְּחֻבּוֹ.
מַה דְּמוּת הַצִּפּוֹר?
רַגְלֶיהָ כְּתֻמּוֹת,
כְּנָפֶיהָ יְרֻקּוֹת.
אַיֵּךְ, צִפֳּרִי?
חַכִּי-נָא וְאָרוּץ אֵלַיִךְ,
יָשֹׁר הָאָבִיב אָז בָּאָרֶץ,
וְגוֹאֲלֵנוּ בוֹא יָבוֹא!
הֲרִיסוֹת מִקְדָּשֵׁנוּ תִּבָּנֶינָה
וְצִיּוֹן תִּמָּלֵא.
הוֹי, לוּ רַק תֶּחֱזֶינָה עֵינַי בְּכָךְ!
בעיני אבא עמדו דמעות... הוא קם ממקומו ובהסבו את פניו הצדה פלט: בעזרת השם, עוד נסע לארץ הקודש!
כיום, בהשקיפי אחורנית אל נבכי אותם ימי ההכרעה, הנני מתקשה לנתח את מחשבותי והרגשותי. היאך באתי לידי ההחלטה המוזרה והבלתי-מקובלת לנסוע לארץ-ישראל? דמדמו בי, כנראה, נטיות מעורפלות, אשר שרשן בחינוך בילדותי ואמירן בבקשת מקלט מרוח המדיאריזציה, שהחלה לצרור אז את הנוער בכנפיה וכמעט סחפתני גם אני. אמנם, גדלתי וחייתי מימי ילדותי בתוך עם הארץ המתעורר לתחיה לאומית, ובודאי השפיעה הרוח הזו עלי, אך כיוונה היה ארץ הקודש. אבא היה מדבר תמיד על קיום ה"מצוות התלויות בארץ" כשנהיה שם עובדי אדמה, ויהושוע שטמפפר היה נוטע בי את אהבתה בשעורי תנ"ך בחיק הטבע. דברים אלה לא נתנו לי להתמזג עם סביבתי הנכרית. צמאוני לקריאה וללמודים הלך וגדל, ועשיתי חיל. במשך הזמן יכולתי להיות עובד אדמה בארץ הקודש! אחרת לא יכולתי לתאר לי לעתיד לבוא לא את עצמי ולא את יתר המון היהודים שראיתים כבר שם בעיני רוחי. במיטב עלומי הייתי אז ולא חסרו בי כמובן גם הרגשות של תאבות ל"מאורעות". מושפע מן הסיפורים של סיטשי הגוי על מלחמות החופש בכללן ומן ההדים האחרונים של מלחמת החופש ההונגרית, הצטיירו לפני, על רקע המזרח המעולף סוד, מעשי גבורה אגדיים, עם טעם חריף שבהסתכנות, במלחמת עם העתיד להווצר. (רק כעבור שנים רבות, עם הופעתו של הרצל, נפקחו עיני לראות ממש את מה שהיה חבוי בי אז). הרגשתי ברור כי עם הנסיעה לארץ-ישראל אני יוצא אל המרחב! אכן – היו לי קודם גם תכניות אחרות. רציתי להמשיך בלמודים בבית ספר גבוה לחקלאות, אך עתה, כשיצא הדבור החותך מפי אבא – נגוז הכל ואנו החלטנו לצאת לדרך הארוכה והמשונה.
בראשית הקיץ שנת 1876, ואני בן שמונה עשרה שנה, כבר נגמרו כל ההכנות לנסיעה. עם רכוש קטן בכסף שפדה אבא מחיסול עסקיו, עמדנו לעזוב את הונגריה במהירות האפשרית. אבא, אמי החורגת, אחי משה שמואל, שתי אחיותי חנה וטויבה, ואנכי. רק האחות הבכירה נשארה בעיר כי נישאה לאיש. נלותה אלינו גם דודתי אחות-אבי הישישה בלומה-לאה, שהחליטה כי עליה להיקבר בירושלים.
בל"ג בעומר של אותה שנת 1876 שמנו לדרך פעמינו. כמעט כל העיירה באה ללוותנו כברת ארץ בדרכנו המשונה. אפילו "סבא" וולף לא נעדר. היה זה ישיש (לפי דברי אבי גם הוא זכרהו בנעוריו כ"סבא"), שהיה מסובב כרוכל במיני סדקית בכפרים ומחלל בחליל. בזכרוני אני הוא נשאר כאחד עתיק-יומין שאינו מזקין יותר, המטייל ברחובות העיירה וגוער בחיבה בילדים המתקהלים סביבו. "סבא וולף" ברכנו ויפרד מעלינו תחילה, ורק לבסוף נגש אל הדודה בלומה לאה, ידידתו מנוער, וברוח ההיתולים המיוחדת והמותרת לישישים כמותם, צבט לה בגבות שתי אצבעותיו הקשישות דרך חיבה בלחיה הנבולה, עד שהאדימה, ואמר: "ככה, בלימלה, ילדים פעוטים, ילדים נחמדים היינו מלפנים..." היא ענתה בקול בוכים: "כן, ואיה העזים שלי עם הפעמונים בצואריהן"?... ואז זזה העגלה ממקומה וננתק מקהל המלווים.
מנוגי-מדיאר נסענו בעגלה עד קומרון, ומשם ברכבת דרך לייבאך והאלפים לטרייסט. לאורך כל הדרך לא משתי מן החלון אפילו לרגע. מה רחב לבבי למראה הנהדר שהלך והתגלגל לעיני, עד שהגענו לטרייסט. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים ונמל. היה עלינו לחכות כשבועיים ימים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה. בינתיים הייתי אני, העלם הקרתני, משוטט בעיר הגדולה. באחד הימים קרה לי גם מקרה מוזר: בעברי דרך אחת הסמטאות הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את מגבעתי, ותקרא לי פנימה לקבל את המגבעת... מקרה זה עורר בי זוועה רבה, אך כיוון שלא הייתי עשיר כיוסף בשעתו, לא רציתי לוותר על המגבעת וארוץ מיד אל השוטר הסמוך ואתלונן לפניו. הוא אחז במתניו מרוב צחוק, ובטפחו על שכמי ציווני ללכת הביתה...
הגיע היום המקווה ואנחנו ירדנו באניה ההולכת מצרימה. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים ונהי מבלים את עתותינו עם אנשי האניה אשר נהגו עמנו בידידות רבה. כך עברו עלינו שבעת ימי נסיעה שקטים עד שהגענו לאלכסנדריה. ערבים צעקנים עטו אל האניה כשהם מדברים בבליל של כל מיני לשונות ומניעים בידיהם. היה עלינו לעבור מאניתנו אל אניה שניה המפליגה ליפו. ישבנו בסירה וכל מטלטלינו עמנו. עוד אנו באמצע הדרך – והערבים העמידו את הסירה ודרשו "בקשיש" נוסף לשכרם הנקוב. מיד נתגלעה מריבה בינינו ומבלי יכולת להבין איש את שפת רעהו עברנו לשפת מהלומות. את אחד הספנים הפכתי ואפילהו הימה ואז קמו האחרים ורצו להכותני. כמעט שהיינו בכל רע אילו לא עברה באותו רגע סירה על ידינו ובה הקצינים ממכרינו באניה. הם הכירונו ומיד זרקו אנקול עם חבל לסירתנו וימשכוה בכוח אליהם וככה הובילונו אל האניה המיועדת לנו ונפרד בשלום.
באניה החדשה מצאנו כמה יהודים מירושלים, ביניהם נשים אחדות ומשולח, וכן כמה ארמנים ויוונים. לפנות ערב הפלגנו, ועם אור הבוקר נשקפו לעינינו, עטופי אור ורוד, בתי יפו העתיקה שהיו בנויים כאלו האחד על גג משנהו, במעלה הגבעה. משזרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים שביניהם, מסגדים וגבעות חול. היה הלב מרטט לקראת חוף הארץ הנכספת, עד... שהחלו להופיע על ספון האניה המון צעקנים כגון אלה שבאלכסנדריה, וגם מתווכים יהודים בעלי עצות. עוד לפני צאתנו לדרך הודיע לנו יהושע שטמפפר במכתב לבל נשעה אל איש מן המתווכים האלה... וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתנו. כך היה: אל האניה בא ר' פנחס המבורגר איש ירושלים ובידו מכתב מאת ר' יהושע. עמו ירדנו בסירה אל החוף. עם כל צעד שהתקרבתי אל החוף המקווה הלך ונמוג הקסם האכזוטי: בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש, הצחנה והצעקות שמסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. שרכנו את דרכנו בקושי בין הסמטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שמסביבה עוד עמדה חומתה כמעט שלמה. באנו אל האכסניה של השוחט האשכנזי היחידי בעיר. אשכנזים עוד לא גרו אז כמעט ביפו ואת הספרדים קשה היה להבדיל מבין הערבים. לאכסניה בא ר' משה גרין מירושלים, שבביתו הכין לנו ר' יהושע דירה, ויבטיח להיות לנו לעזר בהטענת חפצינו למחרת על גבי פרדים וחמורים. בשביל בני המשפחה שכר כבר חמורים לרכיבה. ככה בא עלינו הלילה הראשון להיותנו בארץ ישראל, ביפו.
המשך יבוא
"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.
הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.
זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מסכים איתך שיש משהו חולני בשנאה הזאת של עמי אירופה כלפינו: לא איכפת להם שרוסיה כבשה את קרים, וסין שמשעבדת את טיבט – חשוב להם שאנחנו נצטמצם לרוחב של 15 קילומטרים שבין הגדה לנתניה. מסתבר שבאומות הנאורות ביותר מאשימים את היהודים שהביאו לעולם את הקורונה. איך היה לנו אורך רוח לחיות בין הגויים שכל כך שונאים אותנו?
וכן, אני מניח שהיתה לך נחת לקרוא שילדה קוראת ספר ילדים שלך מלפני למעלה מארבעים שנה, פורצת בצחוק, ומתייגת אותך כסופר גאון.
שלך
משה גרנות
אהוד: ליתר דיוק: מדובר בילד ולא בילדה. הספר לילדים "עופרית בלופרית" הופיע בהוצאת "יבנה" בשנת 1977, לפני 43 שנים! – ואולי מפני שאני סופר נידח, שאפילו לפרס אקו"ם על מפעל חיים אינו ראוי – אפשר לקרוא אותי גם ממרחק השנים האלה – כי מעודי לא כתבתי בסגנון מעורפל, מופלץ ועגנוני.
הוצאת "יבנה" כבר לא קיימת, והספר אזל כליל למרות שיצא לאור בשעתו בכמה וכמה הדפסות. בזכות הצלחתו המסחרית קיבלה הוצאת "יבנה" לפרסום את כתב היד של הספר שכתבתי אז מפי נחום גוטמן: "בין חולות וכחול-שמיים", בצירוף ציוריו – כתב-היד נדחה בשעתו בידי כל הוצאות הספרים החשובות שאליהן פניתי עימו, וב"עם עובד", למשל, אמר לי העורך, מר גרשון ריבלין: "מי זה היום נחום גוטמן? הוא לא מעניין כבר אף אחד."
בהוצאת "יבנה", שהוציאה בשעתה את "שביל קליפות התפוזים" של גוטמן, חשבו שמדובר בעוד ספר-לילדים, מנוקד, ובדי עמל עלה בידי לשכנעם שאת הספר הזה אין צורך לנקד. ואכן, מיד לאחר צאתו לאור בשנת 1980 – הוא זכה להצלחה רבה ולכמה וכמה הדפסות חוזרות, ואת אחרוני עותקיו אפשר לקנות גם כיום בחנות של מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק. להערכתי לא תהינה לספר הדפסות חדשות.
* שלום אהוד. מיד לאחר היבחרו הוזמנתי לפגישה עם ראש העיר פתח-תקווה רמי גריברג בהמלצתה של עורכת דין ממכרותיו.
העילה: נקעה נפשו מכל הפרויקטים הגרנדיוזיים וארוכי הטווח "תביאי לי אדריכל שיכול מהיום למחר להעיר את אם המושבות מתרדמתה ארוכת השנים" – ועל רקע זה הגעתי.
השאלה הראשונה שלי היתה האם בכוונתו להפוך את רחוב חיים עוזר לדיזינגוף – (וזה בדיוק מה שעשיתי לפני עשור לת"א) – והוא צהל ורק שאל מתי.
עשיתי כמיטב יכולתי להסב את שלושת הכיכרות – העיריה, המגינים והמייסדים למחרוזת אדריכלית מפוארת באמצעות מודל ענק (ויקר), כשלמעשה אולי זכור לך הטקס שנערך בכיכר המגינים לצורך הסבת שמה לכיכר טראמפ (כל הזכויות לראש העיר). אבל מיד לאחר מכן התנער הלז ממחויבותיו כלפיי, כולל הכספיות, ובקיצור הכושי יכול ללכת.
המפסידים הגדולים הם תושבי העיר, כמובן. אל תשלה עצמך שההבטחות של שר התחבורה כץ יתממשו, וזה רק קצה הקרחון של כל התוכניות לעיר ההיסטורית – על ידי שר האוצר כץ – ואת זה הבטחתי לו בחמת זעם עוד לפני הקורונה. הוא ודאי מצדיק עצמו בתירוץ הילדותי "...צעקו עליי." כנראה היתה לו ילדות קשה. וזה רק קצה הקרחון של התוכניות והסקיצות שהכנתי בהתלהבות שלי מהמשימה.
שא ברכה ושמור על עצמך בימים מטורפים אלה.
ישראל גודוביץ
אהוד: מאחר שכבר שנים רבות אינני גר בפתח-תקווה, אני לא מכיר את "כיכר המגינים" ואינני יודע היכן היא נמצאת. גם את ראש העיר גרינברג אינני מכיר וספק אם שמע אי פעם את שמי.
* "ועדת הקורונה: הממשלה כשלה בייבוא מכונות הנשמה ובזירוז תוצאות הבדיקות. הוועדה למעקב אחר ההתמודדות עם משבר הקורונה הגישה היום [14.5] דו"ח על פעילותה, שבמסגרתו הצביעה על שורת כשלים בתפקוד הממשלה במאבק במגפה. הדו"ח של הוועדה הזמנית הוגש לקראת השבעת הממשלה החדשה והרכבת ועדות הקבע." ["הארץ" באינטרנט, 14.5].
אהוד: למען הסדר הטוב כדאי אולי להזכיר כי יו"ר הוועדה הזמנית למעקב אחרי ההתמודדות עם משבר הקורונה, ח"כ עפר שלח מטעם יש עתיד-תל"ם, היה מיוזמי הגוש החוסם של 61 ח"כים, בתמיכת הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) – להדחת נתניהו, וכי בקולות של שונאי ישראל אלה, ובעזרת אותו רוב זמני, עוד בטרם התפלגה ממנו "כחול לבן" – עפר שלח נבחר ליו"ר הוועדה הזמנית להשתנה על מאמצי נתניהו וצוותו להיאבק בהתפשטות המגיפה, ואף הצליח בתפקידו הזה להיראות בטלוויזיה.
* שבת, 15.5. חמסין כבד עם רוח חמה ויש כבר להפעיל את המזגן. החלה עונת השריפות. מעניין כיצד מגיפת הקורונה תשפיע השבוע על המציתים, המתוארים בדרך כלל בלשון "התקינות הפוליטית" המכובסת של התקשורת הישראלית במשפטים כמו – "האש פרצה בבת-אחת בכמה מוקדי שריפה. המשטרה חוקרת."
* לאחר שנמלט עם משפחתו ברגע האחרון ללונדון, והותיר אחריו ממלכה מתפוררת במלחמת אזרחים ועם מיליוני פליטים, כמו אצל שכנותיה עיראק וסוריה – ממשיך עבדאללה השני, מלכה-לשעבר של עבר-הירדן, לבוש מדיו החגיגיים ועם שלל אותות-ההצטיינות הצבעוניים המתנוססים על חזהו, ולצידו מפקד הליגיון העבר-ירדני גלאב-פאשה [האנגלי סר ג'ון באגוט גלאב] – לאיים על ישראל בביטול הסכם השלום עימה – אם תכריז על שטחים פלסטיניים מובהקים כמו צפון ים-המלח, בקעת הירדן ומידבר יהודה – בתור חלקים בלתי-נפרדים ממדינת ישראל.
* * *
היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית
לא קבועה
קצת מבוגרת ממני
עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים
שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר
וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים
אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד
על גבי על גבה מה שבא ליד
מגורה מכל פתחיה
וממה שהיא מרשה
אבל יפה היא לא היתה
וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד
כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות
אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור
מתרוממים באוויר
את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה
אולי יום אחד היא תתחיל לספר
לתלמידים שיבואו לבקר
פורסם לראשונה בגיליון 215, מיום 5 בפברואר 2007
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל