חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז באייר תש"ף, 21.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַשֶּׂכְוִי הַכָּחֹל. חצר. // עמוס גלבוע: היציאה מלבנון – צה"ל מול ברק. // יצחק הילמן: טעות שעלתה 40 מיליארד שקל. // אורי הייטנר: 1. בשורה של אחדות לאומית. 2. צרור הערות 20.5.20. // מתי דוד: החזון והכישלון המדיני והפוליטי של השמאל. // יצחק שויגר: הממשלה הדמוקרטית החנופית. // מנחם רהט: ליום ירושלים: מי זו שלומציון? // יוסי אחימאיר: ימי המסכות והתפניות הפוליטיות. // אהוד בן עזר: האם הנהיג הנער נחום גוטמן חרם על חדגדיא? // יהודה גור-אריה: הגיגים קטנים על דברים גדולים – ממשלה X 4. // יוסף אורן: הצילו! (מאמר רביעי בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית). // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // יוסף דלומי: סוף העולם, כמעט. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. הסתגלות]. // ממקורות הש"י. // אני חולם על נערה לא מגולחת. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

בְּלֵילוֹת-אָבִיב דּוֹבְבוֹת הַצַּלָּקוֹת –

גְּנוּבַת קַרְנַיִם, מִנִּי שֶׁמֶשׁ רְחוֹקָה;

אַמַּת מַיִם בְּהִירָה – הַשָּׁמַיִם מֵעַל:

מִתְקַבְּצִים, מִתְפַּתְּלִים וְחוֹלְפִים;

כְּשִׁבּוּטוֹת שְׁמֵנוֹת מַחֲלִיקוֹת בֶּחָלָל

וּבְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת מְחַיְּכִים בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

כְּבֵדִים עֲמוּמִים: פַּעֲמוֹנִים רְחוֹקִים

כְּמִתַּחַת לַמַּיִם – קְרֵבִים גַּלִּים גַּלִּים,

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

צה"ל חשב צבאית וברק חשב מדינית. זה מה שעומד ביסוד המחלוקת בין צה"ל לברק. לכך נוספה התרבות הניהולית של ברק שאופיינה במידור ובחשאיות שהעכירו את היחסים בין השניים.

ב-22 מאי 2000 (ממש ערב היציאה מלבנון ) נערכה בשומרה שבצפון ישיבה, לא מתוכננת. נכחה בה הצמרת הצבאית העליונה, בראשה הרמטכ"ל מופז, ובכללה אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי. מולה התייצב ברק ולצידו מזכירו הצבאי גדי אייזנקוט. בישיבה דרמטית זו באו לידי ביטוי חד ומזוקק הבדלי הגישות הקוטביות בין צה"ל לבין ברק, שר ביטחון וראש ממשלה, מערכת היחסים העכורה ביניהם, ופעמים רבות גם הנתק ביניהם.

ליבת הבדלי הגישות היתה כאשר ברק החליט, בתחילת פברואר, על יציאה ללא הסכם, ומאוחר יותר על כך שהיציאה תהיה מכל לבנון, עד הסנטימטר האחרון, על בסיס החלטה 425 של מועצת הביטחון (כאמור רעיון מבריק של אורי לוברני).

כאן באו לידי ביטוי השיקולים השונים שהינחו את צה"ל לעומת שיקולי ברק. צה"ל חושב צבאית, והדגש בחשיבתו הוא על הסיכונים הצבאיים. זאת מכיוון שהוא זה שצריך לתת תשובות לאיומים, שעה שחיזבאללה יהיה במרחק "יריקה" מהיישובים שלנו. הוא זה שאחראי לביטחון אזרחי המדינה בצפון, הוא ולא אחר.

ברק, לעומת זאת, הבין היטב את החשיבה הצבאית, אבל עבורו החשיבות העליונה היתה בשיקול המדיני: להשיג לגיטימיות בינלאומית ליציאה מלבנון, למנוע מחיזבאללה לגיטימיות לפעול נגד ישראל

תמורת רווח מדיני זה הוא היה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים ואף להפקיר למעשה את צד"ל. הבדלים אלו קיבלו ביטוי מוחצן בתקשורת, ובהופעה מיוחדת של ברק בפני המטה הכללי ב-9 במרץ. שם הותקף ברק בחריפות בשאלות על מה נעשה אם חיזבאללה יעשה ככה או ככה כשהוא ממש נוגע בישובים שלנו. ברק השיב וסיים: "נכון, יש תוספת סיכון שקשור בירי ישיר של חיזבאללה או בחדירות, אבל ברמה הלאומית זה לא תוספת גדולה לסיכון של היום."

מה שהחריף את השוני והקנה לו טעם רע, היתה תרבות הניהול של ברק: מידור, סודיות, שיטת מנצח תזמורת ללא נגנים. הצבא הרגיש שהוא נדחק מקבלת ההחלטות בנושאי הביטחון, והמודיעין הרגיש שברק אינו נזקק כלל להערכותיו.

השיא היה כאשר נערכו שתי ישיבות ממשלה בנושא היציאה מלבנון אליהן לא הוזמן אף גורם ביטחוני. ב-5 במרץ היתה החלטת ממשלה על יציאה ביולי, בלי נוכחות איש ממערכת הביטחון. הזעם בצה"ל היה איום, ומרגע זה היו היחסים עכורים. וכאן חובה להעלות על נס את מופז הרמטכ"ל. בתנאים קשים אלו הוא שימש כגורם ממתן, מרגיע, לויאלי לחלוטין לברק, ובו בזמן מייצג נאמנה את עמדת הצבא.

ובחזרה לשומרה, 22 במאי. צד"ל קורס וממתפורר. עמדתה האחידה והנחושה של כל הצמרת הצבאית היתה שיש לצאת מיידית, ללא השתהות. "תן אישור," ביקשו הכול מברק.

ברק סירב. השיקול המדיני עמד מולו: הוא חיכה לדו"ח של מזכ"ל האו"ם למועצת הביטחון ולהגעת מודדים מהאו"מ לסימון הקו הבינלאומי (שבעניינו היו הרבה דיונים מקצועיים) – שאליו יֵצא צה"ל. זה היה עניין של כמה ימים בלבד.

בערב אותו יום התייצבה במשרדו צמרת צה"ל. בשטח התמוטטות מוחלטת של צד"ל. ברק ממשיך לסרב. השיקול של גושפנקה בין לאומית ליציאה בוער בעצמותיו. ואז, כשהצמרת הצבאית הרוטנת עוזבת את משרדו, הוא מבקש ממופז להישאר.

"האם אנחנו יכולים לצאת עוד הלילה?" הוא שואל את מופז הנדהם.

ברק נכנע למציאות בשטח, אך העריך נכונה שבכל מקרה תושג הגושפנקה הבינלאומית ליציאה תוך זמן קצר.

אתמול ה-17 למאי 2020 מסר שר הבריאות היוצא ליצמן באופן מפתיע, כי מנכ"ל משרדו בר סימנטוב, שגם הוא הודיע על פרישתו, הוא ששיכנע את ראש הממשלה להטיל את מיגבלות הקורונה החמורות ולכך הוא לא הסכים. הוא לא הסכים אבל גם לא התפטר. לדברי ליצמן, בר סימנטוב הוא שהמליץ על צעדים קיצוניים, שלא לצורך. זה עלה הרבה כסף.

כך קרה שהוציאו לחופשה ללא תשלום כמיליון איש, שזה רבע מכוח העבודה במשק. בצוק העיתים נאלץ האוצר להעמיד תקציב חירום חריג של 80 מיליארד שקל. בכך, גדל הגירעון התקציבי במימדים שלא ידענו. גם דירוג האשראי צפוי להיפגע והיחס חוב תוצר עלה משישים אחוז לשמונים אחוזים ואולי יותר מזה.

לדברי ליצמן, הוא לא הסכים להערכה שצפויים 10,000 מתים. בפועל מיספר המתים עד כה פחות משלוש מאות. בהערכה זו, הפחיד סימנטוב את ראש הממשלה וגרר את ההחלטה השגויה לפיטורים הנרחבים והוא כנראה האחראי המרכזי למצב הקשה של המשק.

כבר טענתי באחד ממאמריי הקודמים ששני הקודקודים הקובעים במשרד הבריאות, שחרצו את גורל הכלכלה הישראלית, היו בלתי מיקצועיים בתחום הקורונה. המנכ"ל היה כלכלן בלי כל הכשרה רפואית, והשנייה היתה הסמנכ"לית לבריאות הציבור, פרופסור סדצקי, מומחית לסרטן וללא כל התמחות במגיפות.

אותו מנכ"ל היה בעבר הרפרנט של משרד האוצר למשרד הבריאות ובתפקיד זה, תרם הכי הרבה לצמצום תקציב משרד הבריאות והרעבתו. מאחר והכיר את משרד הבריאות מצד משרד האוצר, הגיש מועמדות למנכ"ל הבריאות וזכה במכרז לתפקיד. מבר סימנטוב, לא נדרשה משום מה תעודת רופא. בידע שלו ככלכלן לא היה מספיק כדי לקבל החלטות בתנאי מגיפה. סימנטוב מצא שם משרד מדולל עם מחסור נוראי במיטות, מחסור חמור ברופאים ומחסור קשה באחיות ועם כל המצב הזה נפלה על ראשו הקורונה.

משפרצה מגפת הקורונה, החשש המיידי היה שיחסרו מכונות הנשמה וצוותי הנשמה, עד כדי כך שרופאים יידרשו להכריע מי יקבל מכונת הנשמה ומי יישלח חלילה למותו. החדשות שהגיעו מאיטליה הטילו עליו אימה. את האימה הזאת תירגם בר סימנטוב להערכה שצפויים 10,000 מתים. השר ליצמן לא הסכים איתו אבל נתניהו חשש להסתכן וקיבל הערכה זו כבסיס להשבתת רבע מכוח העבודה במדינה. בו בזמן, למרות הפסקת הטיסות מסין, הסתבר עד מהרה שהחולים לא מגיעים מסין, אלא דווקא ממערב אירופה. עד מהרה עבר המוקד של הקורונה לארצות הברית. במשך יותר מחודש עדיין הגיעו ג'מבואים מלאים עם חולים מניו יורק, בעיקר עם תלמידי ישיבות, שנמלטו מברוקלין, כל עוד השמיים נותרו פתוחים.

רק כעבור חודש התחילה הפעלת המלוניות למבודדי וחולי קורונה. הסתבר ששבעים אחוזים מהחולים הגיעו לארץ מארה"ב וכמעט ללא פיקוח. איש במשרד הבריאות לא הבין מהיכן באה הצרה. באותו הזמן, לא בדקו מספיק חולים ואפילו היו חסרים אמצעי מיגון ומטושים. לכל האנדרלמוסיה הזאת אחראים שני הקודקודים. אילו נקטו באמצעי זהירות היו מפעילים סגרים רק על המוקדים בבני ברק, ירושלים ובית שמש ולא על כל הארץ. אילו היו יותר מיקצועיים, היו חוסכים בחצי מיליון מובטלים.

להוציא מיליון איש ממקום עבודתם נדרשים 24 שעות. להחזיר את המשק למצבו שלפני הקורונה, יידרשו לפחות שנתיים ואולי שלוש או ארבע שנים. אילו היו מפעילים יותר חישובים ולא מאמצים מהר כל כך את המודל האיטלקי, ניתן היה לצמצם את האבטלה בחצי. גם לא היה כל צורך לסגור את כל מערכת החינוך כפי שקרה. יכלו לסגור את מוקדי המחלה ולהשאיר את שאר מערכת החינוך פועלת. בכך יכלו לחסוך לפחות 40 מיליארד מתוך 80 המיליארד שנאלצו להוציא, ולצמצם את המצוקה הכלכלית בחצי.

כעת, עומד לפני הממשלה משבר כלכלי קשה. רמת האבטלה במשק היא יותר מכפולה מזאת שהיתה בזמן המיתון ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים. ענפים שלמים כמו המסעדות, התיירות והתרבות מנוטרלים לחלוטין. המלונות ריקים ועיר שלמה כמו אילת נותרה משותקת לחלוטין. הכניסה של תיירים לישראל תיעצר כמעט לגמרי, לפחות למשך כל עונת הקיץ הקרובה, זאת מאחר שנוסעים שנכנסים למדינה מחוייבים בשבועיים בידוד, תנאים שלא מתקבלים על אף תייר.

לכן, אמנם בישראל היה מספר המתים הקטן ביותר בכל מדינות המערב או ה-OECD לאלף נפש, אבל הכלכלה שלנו במצוקה גדולה. גם מרבית אלה שבכל זאת שבים לעבודה, חוזרים עם קיצוצים בהיקף המישרה או מקוצצים בבסיס השכר. גם הקניונים מדווחים על קנייה חלשה, כי מובטלים הם חסרי כוח קנייה. ההתאוששות הזאת תהיה ארוכה וכואבת.

האוצר לא השכיל עדיין לפצות נפגעים לא מעטים והסיוע היה ברובו חלש ולא מספק. מי שנזקפת לזכותו ההצלחה הוא משרד הבריאות, אבל בו זמנית, המפסיד המרכזי היה משרד האוצר שלא הצליח לעצור את האסון הכלכלי. כל זה קרה בגלל חסר מקצועיות בצמרת משרד הבריאות. הגענו לבעייה כלכלית קשה, שיכולנו להימנע ממנה, לפחות באופן חלקי ומי יודע כמה זמן יעבור עד שניחלץ מהמשבר.

אהוד: זה אופייני מאוד בישראל – כגמול על הצלחתם לעצור כמעט לחלוטין את התפשטות מגיפת הקורונה בארץ, מאשימים את ראש הממשלה ואת מנכ"ל משרד הבריאות בהרס המשק והכלכלה!

ברוסיה של סטאלין היו פשוט מוציאים אותם להורג. וכידוע, לפי התקשורת, המתארת נאמנה ובבקיאות רבה מאוד את המציאות הנוראה שלנו – אנחנו כבר נמצאים היום במצב של הרס הדמוקרטיה הישראלית.

לכן, מדוע אנחנו מחכים? עוד לא מאוחר להעמיד את השניים בפני בית דין שדה ולהעניש אותם כפי שמגיע להם על פשעיהם!

ובינתיים, ביום ראשון הקרוב, על נתניהו יהיה אפשר גם להשתין בבית המשפט המחוזי בירושלים. איזה כיף – שמערכת המשפט שלנו חזקה יותר מהנאשם ראש הממשלה!

ממשלת אחדות לאומית היא בשורה לחברה הישראלית (במיוחד לנוכח האלטרנטיבה). אולם האם היא רק פלסטר רופף להצלת המדינה מהידרדרות לסבבי בחירות נוספים? האם היא תהיה מסגרת מצומצמת להמשך הקרע המחנאי?

אני מאמין שיש הזדמנות למפנה עומק בחברה הישראלית, של הבראת החברה הישראלית באמצעות שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על עקרונות היסוד בתחום המדיני. דווקא הסוגייה המדינית, שהיתה סלע מחלוקת בחברה הישראלית, ראויה להיות ראש פינה לשיקום ההסכמה הלאומית.

על הפרק – ריבונות ישראל על בקעת הירדן. זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תוכנית אלון, מורשת רבין ותוכנית טראמפ, בהסכמה לאומית רחבה.

בלוק הימין תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעה והבטיח שממשלתו תחיל עליה את הריבונות. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תיכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם, ימינה וישראל ביתנו בוודאי, ולפחות מרבית חברי יש עתיד. איזו חגיגת אחדות לאומית זו עשויה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

כחול לבן התחייבה לשמור על בקעת הירדן ישראלית, הציגה תוכנית לאומית לפיתוח הבקעה ומתחה ביקורת על הזנחתה. תוצאות ההתנתקות הוכיחו כמה הכרחיים גבולות בני הגנה, שבלעדיהם, אם ישראל תיסוג לקווי 4 ביוני 67', כל גוש דן יהיה לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה.

כדי להבטיח גבולות בני הגנה בלי סיפוח האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ובלי לסכן את הרוב היהודי המוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית – בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג, כהגדרתו הקולעת של רבין בנאומו המדיני האחרון לפני הרצח, חייבת להיות ישראלית. וכדי להבטיח זאת, יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן.

ניתן לשאול – אם לא עשינו זאת במשך 53 שנה, מה בוער?

אנו בחלון הזדמנויות, בין פרסום תוכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שאיננו יודעים מה תהיינה תוצאותיהן. זו הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. הזדמנות זו יוצרת את הדחיפות לעשות דווקא עכשיו, את מה שהיה עלינו לעשות לפני 53 שנים.

* לזכור את האלטרנטיבה – כעת, משהממשלה נולדה, ובלשון המעטה התינוק הזה לא כל יפה, הדיון הוא לכאורה בעד או נגד הממשלה. לכאורה, מי שבעדה הוא בעד הכיעור הכרוך בה ומי שנגדה שומר על בתוליו ועל טוהרו ויופיו ותוקף אותה וצודק בחלק ניכר מדבריו.

אבל כדאי לזכור שהממשלה הזו נולדה כתוצאה מכך שלא היתה כל אלטרנטיבה. הברירה היתה בין ממשלת האחדות לבין סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב היה מסתיים בדיוק באותה דילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

הברירה היתה בין אחריות לאומית לבין שריפת מחסני התבואה בירושלים – ובלבד שלא יהיה מזון ליריבים הפוליטיים. איני מחסידיו של גנץ, יש לי עליו ביקורת רבה, תמיכתי בכחול לבן לא היתה תמיכה אישית בגנץ ואני בטוח שגם בעתיד תהיה לי עליו ביקורת. אבל החלטתו להקים את ממשלת האחדות, גם במחיר פילוגה של כחול לבן, היתה החלטה מנהיגותית אמיצה של אחריות לאומית, ונכונות לשלם מחיר אישי, פוליטי ותדמיתי כבד למען האינטרס הלאומי.

האם הממשלה הזאת תצליח? כלל לא בטוח. היא תצליח אם באמת תפעל לפיוס לאומי. מסע ההסתה המאפיוזי, הקרימינלי והמושחת נגד מנדלבליט והפרקליטות, מתוך רצון לעשות דה-לגיטימציה לתובעיו של נתניהו, אינו נותן סיבה לאופטימיות.

ההישג הגדול ביותר של כחול לבן הוא סילוקו של הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים. הפגע-רע הזה נכנס לתפקידו כשהוא מלא בכוונות רעות, הוא מוכשר וערמומי ופגיעתו רעה. טוב שיעוף משם. הכישלון הגדול ביותר של כחול לבן, הוא שלא דרשה באופן אולטימטיבי לקבל את המשרד לביטחון פנים וכך אוחנה יכנס כסוס טרויאני למשרד הזה מתוך אותן מטרות שליליות – להרוס, להפחיד, לערער, לסכל את המשך חקירות השחיתות של נתניהו ולנקום בחוקריו. עם זאת, זכות הווטו של גנץ על מינוי המפכ"ל הוא סימן מעודד. על גנץ להכשיל כל ניסיון של הסוס הטרויאני לשבץ לתפקיד הזה את עושה רצונו ומי שנאמנותו לא תהיה לחוק ולציבור אלא לשאיפותיו ההרסניות של הסוס הטרויאני.

* איחולי הצלחה (וכישלון) – בשעה טובה קמה ממשלה לישראל, אחרי המשבר הפוליטי הממושך והמסוכן ביותר בתולדות המדינה. כאשר קמה ממשלה חדשה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה, אני מאחל מכל לבי הצלחה לממשלה ולכל שריה – הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל.

גם היום אני מאחל הצלחה לממשלה החדשה ול-33 מתוך 34 שריה. הצלחתם היא הצלחתה של מדינת ישראל. לשר לביטחון פנים אני מאחל מכל לבי כישלון. הצלחה שלו במזימותיו היא כישלון למדינת ישראל. כישלון שלו במזימותיו הוא הצלחה למדינת ישראל.

* דייג אוהב דגים? – מינוי אוחנה לשר לביטחון פנים הוא כמו מינוי מרדכי ואנונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* ללא שר ערבי – מי שבולט בהיעדרו בממשלת האחדות הלאומי הוא שר ערבי. עלייתה המטאורית של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית ואיום על מרקם היחסים הרגיש בין יהודים וערבים בישראל. ניתן היה לצפות מן ההנהגה להבין את עומק האיום ולהתמודד עימו. בין השאר, באמצעות טיפוח הנהגה ערבית המעוניינת בדו-קיום אמיתי, כלומר שואפת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ולא בהמרתה במדינה לא יהודית.

ראוי היה לצרף לפחות שר אחד, בממשלת אינפלציית השרים, מקרב ערביי ישראל, שאינו מזוהה עם הרשימה האנטי ישראלית. מתווה הרוטציה העניק לכחול לבן מיספר רב מאוד של שרים, ללא פרופורציה למיספר הח"כים שלה. ראוי היה שגנץ ימנה, על המכסה של כחול לבן, שר ערבי, וכך גם סיעת כחול לבן היתה מרוויחה עוד ח"כ לעשיה הפרלמנטרית. מן הראוי שהמפלגות הציוניות הגדולות תשריינה בבחירות הבאות מקומות לערבים. ומן הראוי שממשלת האחדות תבצע פעולות לקידום האוכלוסייה הערבית בישראל, ושתעשה זאת מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, באופן שלא תוכל לגזור קופון כלשהו, כדי להעביר לערביי ישראל את המסר שהדרך להתקדמות היא דרך ההשתלבות ולא הלעומתיות.

* כבוד היושב ראש – אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים, יאסר ערפאת. בימים הקשים של מתקפת הטרור, שבהם שלוחיו של ערפאת פוצצו את עצמם מדי יום באוטובוסים ומסעדות, רב המרצחים היה בשיא האופוריה שהנה החברה הישראלית מתפוררת ומתפרקת. באותם ימים, עמדו רב המרצחים ויועצו מול אספסוף משולהב אחוזי זרועות. וערפאת צווח עשרות פעמים באוזני הקהל המוסת משפט אחד: "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים! מיליוני שאהידים בדרך לירושלים!"

והשבוע יועצו של רב המרצחים הציע את עצמו לתפקיד יו"ר הפרלמנט של המדינה שהוא חותר לחורבנה.

וזה מזכיר לי שבבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 המרגל של חיזבאללה עזמי בשארה הגיש את מועמדותו לתפקיד ראש ממשלת המדינה שהוא לוחם לחורבנה; הממשלה של הישות הקולוניאליסטית של עם מומצא, כפי שהוא מגדיר את מדינת ישראל במסותיו ו"במחקריו" (הוא הסיר את מועמדותו ימים אחדים לפני הבחירות).

* להקיא – ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד היתה מועמדת מפלגתה לתפקיד יו"ר הכנסת. שלושה מחברי מפלגתה, עפר שלח, אלעזר שטרן ויואל רזבוזוב בגדו בה, תקעו סכין בגבה ולא הצביעו בעדה. היה להם דחוף יותר לתקוע אצבע בעין של הציבור הישראלי, בהצבעת דווקא פרובוקטיבית וילדותית, בעד יועצו של רב המרצחים.

אלעזר שטרן היה מג"ד שלי. אני מתבייש בו. בא לי להקיא.

* קידום לברקת – נראה לי שנתניהו יציע לברקת תפקיד סגן שר במשרד לחיזוק וקידום קהילתי.

* חלופה נוספת – נתניהו צודק. עלות של סיבוב בחירות רביעי היה גדול לאין ערוך מעלות ניפוח הממשלה. אבל הוא מתעלם מאלטרנטיבה נוספת – הקמת ממשלת אחדות, שלא לדבר על ממשלת חירום, עם 20-22 שרים.

* מסמר בלי ראש – הבעיה במשרדים המיותרים, היא שהם הופכים לקבע. ע"ע המשרדים שנתפרו לכבודו (תרתי משמע) של שמעון פרס – המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד הגליל והנגב.

* יותר גרוע – יש רק דבר אחד גרוע יותר מהממשלה הזאת. האלטרנטיבה.

* חכמת הבדיעבד – אילו כחול לבן היתה מקבלת את הצעת הליכוד לממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, גנץ היה כבר חודש ראש הממשלה, נתניהו היה בנבצרות, ואף אחד לא היה מכיר את המושג המוזר "ראש ממשלה חלופי".

* לא היה לי ספק – שואלים אותי אנשים רבים, אם האמנתי באמת ובתמים להתחייבות של כחול לבן שלא תקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. האם לא היה לי ספק? האם באמת נתתי אמון מלא במבטיחי ההבטחות? הרי גם אחרי הסיבוב השני הם פלירטטו עם הרשימה המשותפת. הרי לא היתה להם דרך להקים ממשלה אחרת.

אשיב בכנות. האמנתי, אבל גם היה לי ספק. בדבר אחד לא היה לי ספק. בעמדה של בוגי יעלון ותל"ם. האמנתי שאם ייעשה ניסיון כזה, הוא יילחם עד הסוף ולא ייתן לכך את ידו. האמנתי שהוא יטיל וטו מוחלט. האמנתי שהווטו שלו ימנע הקמת ממשלה כזו. ובמקרה הגרוע ביותר, הוא יפלג את כחול לבן ויהיה באופוזיציה אם היא תקים ממשלה כזו, ובמקרה כזה בנוסף לחמשת הח"כים של תל"ם יצטרפו אליו ח"כים נוספים מכחול לבן. באמינות, בנאמנות ובנחרצות של יעלון לא היה לי כל ספק.

ולכן אכזבתי מרה כל כך. ולפחות אני גאה ביועז הנדל וצביקה האוזר, אנשי תל"ם שלא התקרנפו.

* היפוכו של ביביסט – אהוד בן עזר נעלב מכך שתיארתי את עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו. אז הוא "הכניס לי". הוא הזכיר לי שאני הייתי עובד אלילים של בוגי יעלון... ואני תמה, האם אהוד אינו מבחין שהוא שם עצמו ללעג? הרי אני הדוגמה להיפוכה המוחלט של עבודת האלילים. תמכתי ביעלון, הלכתי איתו, אגב – מעולם לא הערצתי אותו כי אני לא מעריץ אנשים, וברגע שהוא הלך לכיוון שהתנגדתי לו, בו ביום פרשתי מתל"ם. וכאן לא מדובר, חלילה, באדם שדבק בו רבב בתחום של טוהר מידות וניקיון כפיים, כמו נתניהו. להיפך. ברור שלעולם לא אעלה על דעתי לתמוך במושחת.

אהוד לועג לי שטענתי בעבר שיעלון ראוי להיות ראש הממשלה. ובכן, לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה. אבל כאשר הוא היה מוכן לתת יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית, עזבתי אותו. וכאשר ראיתי בהקמת ממשלת אחדות הכרח והוא התנגד בכל כוחו לממשלת אחדות, לא הלכתי איתו. וכל מנהיג שאתמוך בו בעתיד, תהיה זו תמיכה על תנאי, כל עוד הוא יקדם את הדרך שבה אני מאמין. בקיצור, אני היפוכו של ביביסט.

אגב, כאשר יעלון היה בליכוד, אהוד כתב לא פעם שהוא האיש המתאים להחליף בעתיד את אלילו. עד שאהוד בחר בצד של... החייל שסרח.

[אהוד: מהיכן טפלת עליי את הכזב, את הבלוף הזה? מעולם לא טענתי שיעלון הוא האיש המתאים להחליף את ביבי! אלה כנראה ההזיות שלך שגורמות לך לשכוח את הערצתך ליעלון גם כאשר קיווית עדיין להיות במקום ריאלי ברשימתו לכנסת!]

* למנות מיד פרקליט קבוע – השילוב בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי, הוא חיבור בעייתי, הלוקה בסתירה פנימית והופך את התפקיד לכמעט בלתי אפשרי (הן בשל העומס והן כי יש בו ניגוד עניינים). כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יש צורך לפצל את התפקיד. בוודאי, שהוספת תפקיד פרקליט המדינה ליועמ"ש, אפילו באופן זמני, היא פסולה מכל וכל.

כעת, כשעברנו את הסוס הטרויאני, על שר המשפטים החדש למנות בתוך שבוע, לכל היותר, את פרקליט המדינה החדש.

* ראוי לחקור – כעת, כאשר יש למדינת ישראל שר משפטים ולא סוס טרויאני, שנכנס למשרד כדי לחבל בעבודת המערכת המשפטית, לסכסך ולחרחר ריב ומדון, ראוי לבדוק את הטענות כלפי היועמ"ש אביחי מנדלבליט. את הבדיקה יש לעשות בידי גורם משפטי חיצוני, כדי למנוע ניגוד עניינים.

לא, איני רוצה להיות אידיוט שימושי של חורשי רע. אני יודע בדיוק למה הנושא עלה. אני יודע שהדבר האחרון שמעניין את מי שהעלו את הנושא לסדר היום הוא טוהר המידות – ההיפך הוא הנכון, מטרתם היא למוטט את מערכת המשפט הישראלית ולהפוך את השחיתות לנורמה. ברור שהמטרה של מי שהציפו את פרשת הרפז היא נקמה במנדלבליט על כתב האישום נגד נתניהו, חבלה בעבודת הפרקליטות במשפט ובעיקר ניסיון להלך אימים על השופטים, על הצפוי להם אם לא ירקדו על פי חלילו של הנאשם. לכך מצטרף התסכול על כישלון ניסיונם להעמיד את נתניהו מעל החוק ולסכל את משפטו. וכיוון שמה שמעניין אותם אינו חקר האמת, ברור שהם לא יקבלו שום תוצאה של בדיקה, שלא תתיישר על פי הסִיפֵּר שלהם ויציגו את הבודקים כשותפים לקנוניה וכחלק ממדינת העומק שתעשיית השקרים בדתה.

אך כאשר יש חשדות נגד מי שתפקידו להיות המצביא במלחמה נגד השחיתות, חובה לבחון את הדברים בצורה המקצועית ביותר, ללא הנחות וללא פניות. אם היה רבב בהתנהגותו יש לנקוט בכל האמצעים שהחוק מאפשר נגדו. ואם יתברר שאין אמת בטענות נגדו, תוסר העננה מעליו. זה אינטרס ציבורי מובהק.

* בקשת רחמים – בנאום הפרידה שלו ממשרד המשפטים, הביע אוחנה צער על כך ש"המערכת מכוילת להגן על עוצם ידה יותר משהיא מכוילת להגן על אמון הציבור בה." אתם מבינים? אוחנה ממש מוטרד מהפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. הוא מזכיר לי את האיש שרצח את הוריו וביקש מבית המשפט רחמים כיוון שהוא יתום.

* הצדק חייב להיראות – אם ייעתרו השופטים לבקשתו של נתניהו לפטור אותו מהתייצבות למעמד הקראת כתב האישום נגדו, לא תהיה בכך פגיעה כלשהי במהלך המשפט. כלומר, מבחינה משפטית, אין בכך כל בעייה. אבל כאשר מדובר באיש ציבור, לא כל שכן בראש ממשלה, יש משמעות רבה לנראות הציבורית. האינטרס הציבורי הוא שהציבור ייווכח במו עיניו בשוויון בפני החוק; שראש ממשלה שנאשם בעבירות פליליות ניצב בפני הדין כמו כל אזרח.

* בן עמי שבחר בטרור – טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מדי, אבל אחרי 5 שנים הורשע המחבל הרוצח עמירם בן-אוליאל ברצח משפחת דוואבשה בכפר דומה. אף על פי שגורמי הטרור הללו מאלפים את חבריהם כבר מנעוריהם לשבש כל חקירה וכל פעולה שיפוטית, אשמתו של המחבל הרוצח הוכחה בבית המשפט. כל הניסיונות הפוליטיים והתעמולתיים של הימין הרדיקלי לטשטש עובדות ולהציל את המחבלים, לא הצליחו לחלץ את המחבל הרוצח. יש לקוות שהוא יורשע בשלושה מאסרי עולם ולא יראה אור שמש עד אחרון ימיו. עם זאת, מצער שסייעניו המחבלים הצליחו להימלט מעונש.

שעה שכלפי חוץ הכהניסטים בראשות בן גביר הסיתו את הציבור נגד השב"כ ומערכת המשפט בטענה שטפלו על החשודים אשמת שווא, ושבכלל ערבים ביצעו את הרצח – טענות שנועדו לחלץ את המחבלים מעונש, ועל הדרך לזרוע דמורליזציה ואי אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, כלפי פנים הכהניסטים יודעים גם יודעים את האמת. הם יודעים שהרצח הוא הגשמת האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, בחתונה של אחד מחבריהם, הם רקדו את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק שחבריהם הציתו למוות ודקרו את תמונתו, לעיניו הבוחנות של בן גביר.

בית המשפט זיכה את המחבל הרוצח מחברות בארגון טרור. אין לי ספק שהוא חבר בארגון טרור, אך בית המשפט אינו יכול להרשיע כשאין לו ראיות מספיקות. מי שתפקידו לחשוף את הארגון ולהביא לדין את חבריו הוא השב"כ. השב"כ כשל במשימתו.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצא למלחמה נחרצת בטרור ותדביר את הנגע.

* פה אחד – החלטת בית המשפט העליון לדחות פה אחד, בתוצאה של 11:0, את העתירות נגד הממשלה וההסכם הקואליציוני, לא גרמה לאוטומטים המוסתים לבחון את תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות שהם מדקלמים, על מדינת העומק. הם כבר מצאו הסברים שמוכיחים שגם ההצבעה הזאת היא קונספירציה. איך? מה זה חשוב. הרי אלו שטויות.

בכל פעם שאני כותב בעד החלת הריבונות, אני מקבל ממוכי הקונספירציה תגובות כמו: "מה זה משנה, בלאו הכי הדיקטטורה של בית המשפט העליון תבטל את ההחלטה."

אז הנה, רשמו לפניכם – אם תוחל הריבונות, תהיינה עתירות נגד ההחלטה לבית המשפט העליון, והוא ידחה אותן פה אחד.

* שתי רגליים לציונות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח תהיה צעד מדיני בעל חשיבות לאומית עליונה, של קביעת גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אני תומך בצעד הזה בכל מאודי. חובתה של ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות המאפשר לה לבצע את המהלך בתמיכה אמריקאית.

עם זאת, אני רוצה להזהיר מפני שאננות. ישראל החילה את ריבונותהּ על הגולן ב-1981. זה לא מנע מחמישה ראשי ממשלה ישראליים לשאת ולתת עם סוריה על נסיגה מהגולן. מכאן, שריבונות כשלעצמה, עם כל חשיבותה, אינה תעודת ביטוח, ואי אפשר להסתפק בה. יש לציין, שעל פי חוק משאל עם, שחוקק ב-2014, ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים, כך שהמצב המשפטי היום טוב יותר משהיה בשנות ה-90.

המחסום החשוב ביותר בפני נסיגה הוא התיישבות רבתי. בגושי היישובים הגדולים ביו"ש, נוצרה מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אין שם ריבונות פורמלית, אך המציאות ההתיישבותית עיגנה ריבונות דה-פקטו, שחזקה יותר מכל סיפוח רשמי.

ולכן, בהנחה (או לפחות בתקווה) שהממשלה החדשה תחיל את הריבונות על בקעת הירדן, אין להסתפק בכך. יש חשיבות רבה במפעל התיישבות רבתי בבקעה, שלאורך עשרות שנים ההתיישבות בה הוזנחה. בעבורי, הריבונות – עם כל חשיבותה, היא כלי כדי להבטיח את האזור להתיישבות ציונית. ההתיישבות היא המטרה.

מראשיתה, צעדה הציונות במקביל על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. החלת הריבונות היא ביטוי משמעותי של הציונות המדינית, אך ללא ציונות מעשית, ללא התיישבות גדולה, הריבונות עלולה להישאר על הנייר.

* גזירה שאי אפשר לעמוד בה – במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי נאמר: "אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה." אם צריך להמחיש מהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, זו הגזירה על הילדים ללמוד בכל השיעורים עטויי מסכות.

אחת ההחלטות הראשונות, אולי הראשונה, של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין, היתה לפטור את התלמידים מן החובה הזו עד סוף השבוע, בשל השרב הכבד. כך הוא הרוויח ארבעה ימים שבהם יוכל לבטל כליל את הגזירה (כוונתי רק לגזירה הנוגעת לבתי הספר, לא לחובת עטיית המסכה במרחב הציבורי).

* חלם 1 – התלמידים בבתי הספר והילדים בגנים, הפסיקו ללמוד ב"קפסולות" וחזרו ללמוד בכיתות מלאות.

לעומת זאת, במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות.

וכיוון שמדובר בפנימיות של 24/7, החלוקה לקפסולות היא לא רק בשעת הלימוד אלא בכל שעות היממה, מה שהופך את החיים להרבה יותר קשים.

* חלם 2 – תלמידי המועצות האזוריות נוסעים לבתי הספר בהסעות של המועצות (אוטובוסים צהובים). כך גם מרבית תלמידי הגולן. אך חלק מתלמידי הגולן, הלומדים בגליל ובעמק, נוסעים בהסעות של חברת תחבורה ציבורית "רמה" (חברה גולנית).

הרגולציה על ההסעות של המועצה היא בידי משרד החינוך. הרגולציה על ההסעות ב"רמה" היא של משרד התחבורה.

משרד החינוך אישר הסעה באוטובוס מלא, וכך בתי הספר יכלו לחזור לשגרה מלאה. אבל משרד התחבורה לא אישר הסעה באוטובוס מלא, אלא רק עשרים נוסעים, וכך אין פתרון מלא לתלמידים.

מה ההבדל בין סכנת ההדבקה באוטובוסים האלה לעומת האוטובוסים האחרים?

למה יש הבדל בין הוראות משרד החינוך להוראות משרד התחבורה?

* שופר של התעמולה האנטי ציונית – אני עובד כעת על ספר, המתמודד עם מסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, מנתח את הנראטיבים שלהם, מפריך אותם ומציג את התשובה הישראלית להם. במסגרת זו, אני קורא ים של חומר – הגות ותעמולה אנטי ציונית ואנטי ישראלית.

הטענה המרכזית נגד הציונות, היא הצגתה כתנועה קולוניאליסטית; פלישה קולוניאליסטית של מהגרים אירופים לפלשתינה ונישול הילידים הערבים, כחלק מן התנועה הקולוניאלית העולמית. מרכיב משמעותי בהגות האנטי ציונית היא הכחשת קיומו של עם יהודי. אם יש עם יהודי, מגיעה לו זכות להגדרה עצמית במולדתו וברור שמולדתו של העם היהודי היא ארץ ישראל. אולם אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית ואין לו מולדת. אם היהודים הם רק עדה דתית, המולדת שלהם היא הארצות שבתוכן הם חיים.

הטענה שאין עם יהודי, ושהציונים הם פולשים אירופים, מאותגרת בחלקם הגדול של יוצאי ארצות ערב במדינת ישראל, שהינם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, בעיניהם ובעיני העם כולו. על פי התיאוריה האנטי ציונית, אין מדובר בבני העם היהודי שעלו לישראל מארצות ערב, אלא ב"ערבים יהודים", כלומר, בני העם הערבי, שדתם יהודית. אם כך, איזו סיבה היתה לציונים, שכביכול ערכו "טיהור אתני" וגירשו את הערבים מפלשתינה, לפעול בכל דרך כדי לייבא לארץ ערבים אחרים? אין להגות האנטי ציונית מענה אמיתי לשאלה הזאת, אך הם נוהגים להציג את "הערבים היהודים" כנחותים במדינה הציונית שמפלה אותם לרעה ומנצלת אותם כחוטבי עצים ושואבי מים. פשעי הקולוניאליזם הציוני נגד הערבים, כולל פשעים נגד הערבים היהודים (מי שצופה בסדרת התעודה המצוינת על אלי כהן בכאן 11, נוכח בכך בטקסט שאלי כהן אולץ לדקלם במשפטו, ברוח זו).

זהו נראטיב אנטי ציוני מובהק, שנועד לשלול את קיום העם היהודי, לשלול את זכותו להגדרה עצמית, לשלול את זיקתו לארץ ישראל, לשלול את הסכסוך הישראלי ערבי כסכסוך לאומי, ולהציגו כפלישה אירופית בלתי חוקית וקולוניאליסטית למזה"ת. המושג "ערבים יהודים" הוא תולדה של הנראטיב הזה והוא נפוץ מאוד בשיח האנטי ציוני.

ואני שוב ושוב תוהה ביני לביני, מדוע מתעקש נעמן כהן באובססיה חסרת פשר ללכת עם הראש בקיר, ולדקלם את הביטוי "ערבי-יהודי" או "יהודי-ערבי", ובכך להיות שופר לגרועים שבאויבינו. מדובר ביהודים ישראלים שהם או הוריהם או סביהם עלו למולדתם מארצות ערב בדיוק כפי שהוריי עלו מרומניה ופולין. חבל שכהן מתעקש להיות אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר.

* לחובבי הקונספירציות – שגריר סין בישראל מת בשנתו, כנראה מדום לב. נו, איפה אתם חובבי הקונספירציה? המוסד? ה-CIA? במקרה פומפאו ביקר בישראל בשבוע שעבר?

* ביד הלשון: שרים לענייני כלום – ביטוי שנשמע פעמים רבות השבוע, כביקורת על ריבוי השרים בממשלה החדשה ועל המצאת תפקידים ומשרדים הזויים כדי לשבץ בהם שרים, הוא "שרים לענייני כלום ושום דבר."

זכות היוצרים על הביטוי הזה הוא של ציפי לבני. בנאומה הראשון כראש האופוזיציה לממשלת נתניהו השנייה (2009) היא אמרה: "על ראשו של 'האיש הרזה' הפלתם היום את הממשלה המנופחת הזאת – שכולם בה שרים לענייני כלום, סגני שרים לשום דבר, ומרבי תארים מגוחכים."

אהוד: איפה היא היום, המדינאית ציפי לבני? האם גם היא עברה לגור בארץ הכלום?

אם על נתניהו, אחד מראשי הממשלה הטובים והאחראיים שהיו לנו – יהיה לבזבז שעות, מלווה באבטחה כבדה ובסידורי קורונה, כדי לשמוע את הקראת ההאשמות ההזויות נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים – זה יוסיף לו עוד כמה מנדאטים בבחירות הבאות ויהפוך לבדיחה חלקים ממערכת החקירות, התביעה והמשפט בישראל!

החזון והכישלון המדיני והפוליטי של השמאל טראומה אישית ומפלגתית בקרב הפעילים

מזה שנים רבות מפלגות השמאל מצויות בתהליך קבוע של כישלונות אלקטורלים. מפלגות אלה, מרצ והעבודה, החליפו מנהיגים וסיסמאות כדי להחזיר את האמון בהן. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, היתה להן תקווה וציפייה לשינוי המגמה לטובתן, על רקע שלל הפרשיות, החקירות, השחיתויות והאירועים, שכולם היו לרעת נתניהו, ממשלתו ואחדים ממקורביו שגם הם הסתבכו בפרשיות. אם נוסיף את תקופת מגיפת הקורונה והשלכותיה על הציבור כולו, לשמאל היתה תקווה לסיכוי של מהפך פוליטי.

ואולם כל הציפיות התרסקו בשמאל, על רקע הכישלון בבחירות של מרצ והעבודה. החזון של השמאל "המאוחד" לפתרון כל הבעיות בה ישראל היתה מצויה, כולל מגפת הקורונה, היה בהפלתו של בנימין (הראשון) והמלכת בנימין (השני). חילופי שלטון אלה, לדעת השמאל, היו גורמים להצלת המדינה ולמיגור המגיפה הבריאותית והמשבר השלטוני והפוליטי.

החזון הנאיבי הזה התרסק לאחר שבני גנץ ותומכיו הצטרפו לנתניהו ולימין והקימו ממשלת חרום לאומית כמתחייב מהמצב. שתי מפלגות השמאל בקושי שרדו ופירקו את החיבור הזמני ביניהן בבחירות. מפלגת העבודה נותרה עם שלושה ח"כים והצטרפה לממשלה. מרצ נותרה בודדה. כך חלף החלום הנאיבי של השמאל הישן לחולל מהפך פוליטי ושלטוני ב-2020.

האכזבה בשמאל מהתקווה למהפך שלטוני ולהצלחה בבחירות, גרמה לרבים מהפעילים טראומה אישית של ייאוש ודיכאון פוליטי. הם רואים מסביבם רק אפלה, כישלון ואסון. הם החלו להאמין שכישלונם היא "קץ הדמוקרטיה" ותחילתה של "דיקטטורה" ימנית. רבים מהם הכניסו את עצמם למצב רוח של הרס עצמי בגלל הכישלון המפלגתי הקשה. הם החלו להאמין שזה לא הכישלון שלהם אלא זו קנוניה מניפולטיבית של השלטון. חלק מהם החל להשתתף בהפגנות של "הדגלים השחורים" לא רק נגד נתניהו הימין הליכוד והממשלה, אלא גם נגד בני גנץ ועמיר פרץ שהפכו "לבוגדים". במפלגות השמאל ישנם קנאים שעבורם המפלגה היא תורת האמת והצדק עלי אדמות. קנאים אלה לא מבינים שמפלגה אינה בית מקדש עם תורת חיים של מצוות מה לחשוב ומה לפסול. קנאים אלה לא מבינים שגם מחוץ לשמאל ישנן דעות ותנועות פוליטיות עם ערכים, עקרונות ואמונות של צדק ואמת. קנאים אלה בשמאל האידאולוגי המאובן, לא הפנימו עד היום, שמפלגה היא (במידה מסוימת) אמונה באשלייה של ההמונים לטובת כוח והטבות למעטים, כך בימין וכך גם בשמאל. ימין ושמאל במידה רבה, היא אמצעי לגיטימי להשגת הקול, כדי להגיע לשלטון ולנסות לשנות מדיניות.

במהלך שנים רבות הדגל המדיני של מפלגות השמאל היה הסיסמה והאמונה בתהליך שלום של משא ומתן עם הפלסטינים על בסיס קיומן של שתי מדינות: "שתי מדינות לשני עמים" – האחת יהודית דמוקרטית, השנייה פלסטינית. מפלגות השמאל ומנהיגיהן השקיעו מאמצים רבים ואמונה רבה בפתרון זה, שאמור היה להביא לשלום, לביטחון, ולקץ הסכסוך. לאור אמונה זו נחתם הסכם אוסלו ובוצע הפינוי הטראומטי של מתיישבי גוש קטיף.

הסכם השלום עם מצרים נחתם על ידי ממשלת מנחם בגין. הסכם השלום עם ירדן נחתם על ידי ממשלת יצחק רבין. הסכמים אלה עומדים במבחן השנים למרות המהפכות במצרים ולמרות הקשיים עם ירדן. עם שתיהן יש שיתוף פעולה ביטחוני שקט לטובת אינטרסים ביטחוניים משותפים נגד הטרור.

ואולם לבעייה הפלסטינית אין פתרון בעתיד הקרוב. מסקנה זו הפכה למציאות שרבים מהפוליטיקאים ואנשי הביטחון שלנו השלימו בינתיים עם קיומה. כל זאת לאחר רצף של יוזמות, תוכניות וועידות שלום שכולן נכשלו בגלל היעדר נכונות פלסטינית לפשרות, ותביעות הזויות לנסיגה לקווי 1967 ו"זכות השיבה". תביעות ששום ממשלה בישראל לא תקבל.

על כן ברור לכולם, גם למדינאים בעולם, שעדיין אין שום סיכוי לפתרון של שלום. הגיבוי המדיני, הדיפלומטי והצבאי שישראל מקבלת מהנשיא טראמפ, כולל "תוכנית המאה", מגביר אצל הפלסטינים את ההתנגדות הטוטלית. הבעייה הפלסטינית כמעט ונעלמה מהשיח הבין ערבי. כמעט וירדה בחשיבותה בקרב רבות ממדינות העולם. רוב העם בישראל שבע אכזבות מתוצאות כל הנסיגות ומהוויתורים שישראל עשתה לטובת הפלסטינים במהלך השנים. זכינו רק להתגברות הטרור והפיגועים אחרי אוסלו! אחרי ההתנתקות מעזה! עם אלפי נפגעים.

רק מפלגות השמאל עדיין לא מוכנות להודות בכשלון מדיניותן! "מחנה השלום","שלום עכשיו", "יוזמת ג'נבה", וכל שאר עשרות ארגוני "השלום והזכויות" – נעלמו, אך לא השלימו עם כישלונם. כתוצאה מכישלון השמאל בנושא המדיני, קמו בתוכו שתי קבוצות שלא השלימו עם המציאות והחליטו לחזור ולפעל "למען השלום" בדרכים קיצוניות חדשות. קבוצה אחת החלה להפיץ מאמרים ופניות לממשלות זרות ולמוסדות בינלאומיים, כולל מועצת אירופה ומועצת הבטחון, כדי שיפעילו לחץ וסנקציות נגד ממשלת ישראל. מדובר בארגון "שוברים שתיקה". מדובר באישים מוכרים כמו אברום בורג (ממפלגת העבודה ויו"ר הכנסת לשעבר). מדובר באלון ליאל (שגריר ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר), יחד עם דיפלומטים ישראליים לשעבר, שהפיצו פניות למועצת אירופה כדי להפעיל לחץ על ישראל. מדובר באנשי אקדמיה ואנשי רוח בשמאל הקיצוני האנטי ציוני, שמסייעים לתעמולה הפלסטינית ולתנועת החרם על ישראל.

על רקע הצטברות כל העובדות הללו, מתקבלת תמונת המצב של הכישלון המדיני והפוליטי של מפלגות השמאל והשמאל כולו.

חבר ותיק במפלגת העבודה (מפא"י רפ"י) חבר לשכת המפלגה בעבר.

מה יש להגיד, תפתחי את העיתון ותראי שלכל אחד יש להגיד משהו רע.

שהיא גדולה ומיותרת ושהשרים שם לא יודעים מהחיים שלהם. הם בקושי חודש בפוליטיקה וכבר נהיו שרים בממשלה.

תראי נבחרו, יפה. עבר קצת זמן היה קורונה מאז לא עשו כלום. היו כמה שעות בכנסת והופ נעשו שרים. מה רע?

מה שאף אחד לא שם לב שזה לא רק שביבי הוא המלך הבלתי מעורער ושהוא מצליח לקרקס את כל המדינה אלא גם השרים הם כמו בובות.

בת דודה שלי, היא שכנה של כוכבה את זוכרת ההיא שעשתה אעתנו פעם פילאטיס והיא מקורבת לשרה נתניהו. יש להן קשר, אני לא זוכרת בדיוק איך. והיא אמרה לה שכל השרים הם בובות.

אני מחורפנת? כל האוהדים של ביבי מחורפנים, שהם לא מרגישים את זה לבד!

זה פשוט. נכון שהוא אוהב לשלוט כי למעשה הוא כמו שיש מלך והשרים הם הליצנים שלו. אז הוא בוחר אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם והוא ממנה אותם למשרדים שהוא ממציא. הם, הרי לא מעניין אותם ממש לשלוט או לעשות. מספיק להם הכבוד המשכורת האוטו הנהג. זה מה שחשוב להם. תראי מה קרה איזה משרדים הוא המציא, ייקח להם חודשים להבין על מה הם ממונים

הוא לא צריך הרבה. תראי הוא ממציא שר המים והאנרגיה. זה נשמע יפה אבל הוא יכול להיות גם האחראי על הסודה. זה מים וגז לא?

טוב זה ברור. זה כבר 8200 אסלי. יש להם כזאת תוכנה שהם מצלמים אנשים ויודעים מי הם, נכון? אז אחרי שהם מזהים אותם עם התוכנה הם משדרים להם ישר למוח מה הם צריכים להגיד. לאלו שהם לא זוכרים או לא כל כך מבינים – אז מדפיסים להם את מה שצריך על נייר ואז הם מקריאים. תשימי לב שבטלוויזיה הם תמיד מקריאים, כי הם פוחדים לטעות.

ואיך הוא ממנה אותם הרי כולם רוצים להיות שרים.

טוב זאת אמצאה ישנה. יש לו חנופמטר. זה מכשיר כזה, שאתה יכול למדוד מי הוא הכי חנפן. ואז הוא מעביר את כל מי שמעוניין להיות שר, במכשיר, והוא בוחר מתוכם את השרים.

פשוט המכשיר לא עבד כמו שצריך ויצא שכולם מתחנפים אותו דבר אז הוא לא היה יכול לבחור אז הוא מינה את כולם וככה יש לו גם חנפנים ספאר, למשל אם מישהו יהיה חולה.

אוקי עכשיו הם הולכים כל אחד למשרד שלו ושם הם נותנים הוראות בכל זאת הם שרים בממשלה. הרי לא תמיד הם מתאספים בישיבות הממשלה.

מה הבעייה. בכל משרד יש פקידים שתמיד עושים מה שבא להם. אז הם ישמעו מה שהשר אומר? הפקיד יודע הרי שהשר הוא בובה של ראש הממשלה, אז הוא נותן לו לדבר ועושה מה שהוא רוצה ובישיבות הממשלה הם מדברים דרך התוכנה זה ממש פשוט.

ומה עם פקידים חדשים שהשרים יביאו, היום הרי זה נעשה מודרני שכל אחד מהשרים מביא מנכ"ל חדש ויעוץ משפטי .

מה הבעייה? תוך זמן קצר הם נעשים כמו כל הפקידים ועושים מה בראש שלהם. גם להם יש אג'נדה, לא?

זה ... פרנסה למשפחה שלךְ, משהו כמו הבטחת הכנסה. זאת מילה שמשתמשים בה היום.

אבל אמרו שהיו כמה שרים חנפנים שהוא הבטיח להם משרה ולא קיים?

תראי אצל ביבי לא עובדים הרגשות. הוא הרי גאון כמו רובוט. הוא מעביר כל אחד במכשיר ומי שעובר עובר. זה לא מה שכתוב בעיתון או מקשקשים בטלוויזיה. זה הכול מדעי. עברת- מונית[?]. ככה זה עובד.

סיפורו הלא ייאמן, של ירושלמי עסלי, שיזם ב-1948 מבצע פיראטי להנצחת סבתו שלומציון ברחוב הנסיכה מרי

רחוב שלומציון המלכה נחשב למוסד ירושלמי, מזוהה עם ירושלים כמעט כמו הכותל והר הבית, מחניודה והבוכרים, מֵיישוֹרִים (מאה שערים) ורחביה, מרכז הרב ועייץ-חיים, מאאאתיים ואַשתנור, קריית משה וזיכרון מֵיישֶה, קטמון ומגרש הרוסים. ירושלים אינה שלימה בלעדיהם.

אבל לרחוב שלומציון הילה מלכותית המשתלבת יפה בפסיפס מלכי ירושלים, שהונצחו בחוצותיה: דוד ושלמה, הלני המלכה היהודייה ומליסנדה המלכה הצלבנית, אגריפס ומונבז, עד המלך ג'ורג' החמישי. קריית מלך רב.

אבל שלומציון עלתה על כולנה. היא קיבלה רחוב מכובד, ותיק, שיורד במתינות מרחוב יפו לשכונת ממילא, ויש בו גם ניחוחות היסטוריים בני 72 שנה: ב-1948, כשעדיין קראו לרחוב הנסיכה מרי, פוזרו לכל רוחבו פקעות של קונצרטינות סבוכות, שהיו קו ההגנה הבריטי האחרון על המיתחם המבוצר בו שכנה מפקדת הצבא הבריטי. הירושלמים קראו לו, בלעג ובבוז, בֶּווינְגְרָד, מיזוג שמו של שר החוץ הבריטי העויין ארנסט בווין, עם ביצורי העיר סטלינגרד.

הסתלקות הבריטים סילקה גם את הקונצרטינות שחסמו את רחוב הנסיכה מרי, וגם את השם שבחרו לו הבריטים. רחוב הנסיכה מרי הפך לרחוב שלומציון. אבל דווקא אז ירד הרחוב מגדולתו. הוא מצא עצמו דחוק בשולי העיר המערבית, לא תואר ולא הדר לו, ובקצהו שטח הפקר ממוקש וגבול חורש מזימות מול הממלכה ההאשמית.

רק איחוד ירושלים בתשכ"ז החזיר לשלומציון את כבודה האבוד: רחוב שלומציון מוליך בביטחה לקומפלקס ממילא המחודש ולשער יפו, והמשכו הוא רחוב שלמה המלך המלכותי. "והיו מלכים אֹמניך."

אין ירושלמי אחד, ולא ישראלי אחד, שלא יאמר בביטחה שרחוב שלומציון מנציח את זיכרה של המלכה היהודייה, שמלכה בימי בית שני (מ-76 לפנה"ס עד מותה ב-67 לפנה"ס). היא נודעה גם כאשתו של ינאי המלך, ונכנסה לפנתיאון היהודי, בזכות צידקותה (חז"ל מספרים שבימיה ירדו בזכותה גשמי ברכה רבים), ובשל התידרוך האלמותי שהשמיע ינאי באזניה: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס." (בבלי סוטה, כ"ב ב').

ואולם מסתבר ששמו של רחוב שלומציון אינו מייצג את שלומציון ההיסטורית. שלומציון, לא תאמינו, היתה סתם סבתא ירושלמית חביבה, שנכדה הנמרץ דאג ביוזמה עצמית להנציח את שמה ברחוב הנסיכה מרי.

סיפורו האמיתי של הרחוב, נחשף לראשונה בספרו של הפובליציסט והבלוגר מרדכי ליפמן, ירושלמי בן ירושלמי, ושמו 'כבר לא תוהה בדרכים', שבו הוא עוסק במאה שנות ציונות ובמאה שנות הווי ירושלמי.

באחד מפרקי הספר, שראה אור בימים אלה, חושף ליפמן, לשעבר חבר המוסדות המרכזיים של מפלגת העבודה שהתפכח ונעשה איש ימין, את הסיפור שמאחורי רחוב שלומציון.

משפחתו, מספר ליפמן, עלתה בתחילת המאה ה-19 והשתכנה בטבריה ובצפת, עד שעקרה לירושלים העתיקה והתמקמה בחצר יהודית תוססת ליד חורבת רבי יהודה החסיד. סבו מרדכי לבית שרייבר, שנמנה עם חסידות קרלין, התפרנס מהוראה. סבתו, שלומציון, שנקראה בקיצור ובחיבה שְלוֹמְצֶה, היתה עקרת בית.

השתלטות הבריטים בראשות הגנרל אלנבי על ירושלים ב-1917, חוללה בה תנופת בנייה מואצת. שכונות חדשות קמו ועולים חדשים וישראלים ותיקים, כולל יהודים שחיו בין החומות, השתכנו בעיר החדשה. בפרוץ מלחמת השחרור ב-1948, כבר מנתה אוכלוסייתה היהודית למעלה מ-100,000 נפש.

ליפמן: "גם מרכז העיר ראה עכשיו ימים טובים יותר. במסגרת הבנייה המואצת נבנו גם הרחובות הלני המלכה, הנסיכה מרי, דוד המלך, מלון המלך דוד, ימק"א, וה'מושבות' למיניהן: היוונית, הגרמנית והאמריקאית.

"חוטר של משפחתי, שלו מקום חשוב בתולדות מחתרת האצ"ל, בשם ארציאלי, עקר אף הוא לעיר החדשה. הם מצאו דירה מרווחת בנחלת שבעה, הסמוכה לרחוב יפו. ראש המשפחה, פרץ ארציאלי, עסק בשענות וביודאיקה במרכז מסחרי קטן, המצוי עד היום ליד שער יפו.

"בפרוץ המאורעות ב-1947, הציתו פורעים ערבים את חנויות היהודים בשער יפו. בפרץ של אלימות ערבית טיפוסית, נרצחו במקום זה שבעה יהודים. היתר נאלצו לנטוש בחופזה. ביניהם היה גם פרץ. חנותו הקטנה נשדדה תחילה והוצתה על כל תכולתה.

"כאשר פינו הבריטים את צבאם מארץ ישראל ב-4.5.48, השתלטה ההגנה על איזור בווינגרד שבמרכזו ניצב גאה בניין ג'נרלי. פרץ, איש מיוחד, שהציונות יוקדת בעצמותיו, החליט לפתוח חנות חדשה, הפעם במרכז העיר, באיזור בווינגרד לשעבר. הוא פתח את חנותו ברחוב הנסיכה מרי (שקיבל את שמו משלטונות המנדט הבריטים). אלא ששמו של הרחוב – הנסיכה מרי – הציק לו. את השם הבריטי יש לסלק, אמר. הוא הזמין אצל עושה שלטים ידוע שלט על פי תבניתו המדוייקת של השילוט הבריטי, ועליו כתוב בשלוש שפות רחוב שלומציון, כשם סבתי המנוחה. משהוכן השלט, נטל סולם, הצטייד במפתח שבדי, והציב את השלט החדש באותו מקום בדיוק בו התנוסס השלט הבריטי, שנזרק לאשפה."

וכך עשה היסטוריה הדוד פרץ הנמרץ. בהינף יד ועל דעת עצמו תפסה סבתא שלומציון את מקומה המכובד של הנסיכה מרי. ברבות הימים נשתכחה יוזמתו השובבנית. כולם בטוחים ששמו של הרחוב מנציח את מלכת יהודה שלומציון אלכסנדרה, שישבה על הכס בירושלים בתקופת בית שני, ומאז משתלבת הוד מעלתה בפאזל הירושלמי. מקדש מלך עיר מלוכה.

דברים שפורסמו לראשונה בפתח הגיליון של רבעון "האומה" 218, הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, שיצא לאור השבוע ונשלח למנויים

בגיליון – הגיגים בעקבות המגפה של מיטב הכותבים, הגות, ביקורת ספרים ומחקר

שלושה חודשים חלפו בין הגיליון הקודם של "האומה" לבין הגיליון החדש, מספר 218, ודומה, כי עברנו בפרק זמן קצר זה מעידן אחד לעידן אחר, שונה כל כך. מי יכול היה לשער בסוף 2019, כי במחצית הראשונה של 2020 יתהפך עלינו עולמנו? שאין בן-אנוש אחד שאינו יודע מזה חודשיים-שלושה את המילה המפחידה הזאת – קורונה.

מכה של פעם במאה שנה ניחתה על האנושות כולה. מגיפה, שראשיתה בסין (וכבר נפוצות השערות מרשיעות על כך) וכל אומות תבל לא ידעו איך לעמוד מולה, להתחסן כנגדה, לפחות בחודשיים הראשונים. אף לא מדינה אחת ואף לא לאום אחד חמקו מהמכה, ששיתקה את מהלך החיים והיכתה מכה קשה ביותר את כל הכלכלות, עשירות כעניות. מיליונים חלו, מאות אלפים מתו. בישראל מיספרי התחלואה והתמותה נמוכים בהרבה בהשוואה לרוב המדינות שנתוני אוכלוסיותיהן דומים לשלנו, וזאת הודות לצעדים המגבילים והמכבידים שהטילה הממשלה על כלל הציבור. התפשטות המגפה אולי נבלמה, אבל ההשלכות על המשק והחברה, החינוך והתרבות – חמורות ביותר.

כימים האלה לא היו בתולדותינו. כל מערך החיים שובש והצריך חישוב מסלול מחדש. בשיא המשבר, כמעט דממה מוחלטת השתררה בחוצות הערים, ורק שתי הצפירות, שפילחו את חלל האוויר בישראל, האחת ביום הזיכרון לטבוחי השואה והשנייה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שברו אותה. דממה שניכפתה עלינו, שיבשה את מערכות חיינו, עקב המגפה שעדיין רב בה הנסתר על הגלוי.

ואל תוך הכאוס הזה – שניכפה עלינו כמעט במפתיע ובלא שליד אנוש היתה יכולת למונעו – נקלעה גם המערכת הפוליטית ההפכפכה שלנו, בלגן של אי ודאות פוליטית-שלטונית במשך שנה וחצי שהגיע לסיומו בהפתעה רבתי, בכינון ממשלת חירום-אחדות-חירום, משותפת לליכוד ולכחול-לבן. תהליך הקמתה של הממשלה היה כרוך בתפניות חדות, בהפרת התחייבויות, בריסוק מפלגות, בניפוץ מוסכמות, בכיפופי ידיים, בתיקוני חוק, בעירבוב התחומים בין בית-המחוקקים לבית-המשפט, בהתפתלויות שכדוגמתן לא ראינו.

קדחת האירועים הללו התרחשה בעיצומו של האביב היפה, שבא אחרי חורף עתיר מימטרים. אביב ישראלי במלוא תפארתו, במלוא פריחתו. בחוץ הכול ירוק ומוריק, הכנרת כמעט הגיעה אל המפלס האופטימלי שלה. כל יום נוספו לה עוד מילימטרים שהגביהו אותה מן השפל שאליו ירדה בשנים האחרונות. הכול שידר אופטימיות – ואז ניחתה עלינו המגפה העולמית. במקום ריחות של פרחים, ריחות של תחלואה ומוות. במקום המונים בטבע, מראות של ארונות מתים, רחובות ריקים, כיליון... ימי בידוד בכל המובנים וימי מסכות, ימי ספירה של מספרי חולים, נפטרים... חרדות קיומיות ובריאותיות, דאגות לפרנסה ולעתיד, עסקים קורסים, מערכות חיים משתנות... במשך ימים רבים שקט מוזר השתרר, רק ציוץ ציפורים נשמע, מפעם לפעם קולות ילדים שיצאו קצת אל אוויר המרחב המוגבל. החיים כמו נעצרו. מדינה בהמתנה. המשק כולו הושבת, מאות אלפים נקלעו לאבטלה, שערי בתי-הספר היו נעולים, כמו גם מגרשי הספורט ומקומות הבילוי.

רק בתי-החולים פעלו כאחוזי תזזית: רופאות ורופאים, אחים ואחיות, וכל הסגל התומך, עטויי חליפות מגן ומסיכות פנים, מקבלים את זרם האלונקות ועליהן חולים שנדבקו בנגיף. זו היתה מלחמה שונה מכל המלחמות שידענו בעבר. מלחמה שלא רק ישראל ניהלה, אלא כל אומות העולם, כל אחת בדרכה. האוייב הבלתי נראה לא ידע גבולות, לא הבדיל בין לאומים, דתות וגזעים. אוייב נסתר, שגודלו 1 מיקרון, ששינה את סדר היום העולמי, גימד את כל העוצמות והעושר, אבל גם השכיח את כל הצרות האחרות והמלחמות האחרות – מעשה ידי האדם. נשתכחו ההתגוששויות בין לאומים ומדינות, ירדה האלימות, פחתו תאונות הדרכים, נפסקו איומי המלחמה וציחצוחי חרבות.

ואצלנו – רק הזירה הפוליטית לא ידעה מנוחה. שהרי הבחירות, זו פעם שלישית בשנה אחת, התקיימו כאשר הנגיף כבר חילחל לתוכנו, הפיל חללים. אוהלי הצבעה מיוחדים הוקמו לנגועים או לחשודים כנגועים, כדי שגם בהצבעתם יישמר בידודם ולא יוכלו להדביק עוד מצביעים. עברו עוד שבועות רבים עד שקמה ממשלה מנופחת, הגדולה בממשלות ישראל, שבה ממשיך ראש הממשלה נתניהו בכהונתו הארוכה עוד שנה וחצי, עת יעביר את השרביט לראש הממשלה ה"חלופי", שעד להקמת הממשלה הספיק לכהן שבועות ספורים כיו"ר הכנסת – בני גנץ. הגם שנמנעה מערכת בחירות רביעית, נשאר טעם מר, גם בקרב התומכים הנלהבים ביותר של ממשלת אחדות. בעיקר על שום גודלה המופרז של הממשלה ועל שום תהליך הקמתה, סיאוב היתר של המערכת הפוליטית שהיה כרוך בכך, ופניות לבג"ץ, שנידחו כולן. ימים יגידו אם ממשלה זו תחזיק מעמד לכל אורך הזמן שהיקצתה לעצמה.

ישראל כמו העולם, אחרי הקורונה, לא תהיה אותו דבר. לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בתרבות, לא בספורט. יש לקוות שהשינוי במובנים רבים יהיה גם לטובה. כמו במלחמה, ראינו במשבר גילויים של אחווה, של "ביחד", גם בדאגה, גם בתקווה. היו אלה הימים היפים של מערכת הבריאות בישראל. התוודענו אל עשרות פנים (ככל שהמסכות ובגדי המיגון איפשרו) שאף פעם לא הכרנו – רופאים, ראשי מחלקות, מנהלי בתי חולים, אחיות, אנשי סגל רפואי אחרים, שעמדו – פשוטו כמשמעו – בחזית. הלוחמים שסיכנו, פשוטו כמשמעו, את בריאותם שלהם, למען המאושפזים שהגיעו אל מחלקות הקורונה, בכל בתי החולים. החיים ישתנו באופן מרחיק לכת, עם הרבה מפעלים ועסקים שייעלמו או שישתקמו רק כעבור זמן רב, מיליוני אנשים שנפלטו ממעגל העבודה ולא מוצאים דרכם חזרה אליה, עם שיעור שיא של אבטלה, שיעבור זמן עד שתחזור למימדיה הרגילים.

ועדיין בישראל המכה תהיה רכה יותר, בגלל איתנותה היחסית לעומת מדינות אחרות – גם באירופה. קצב ההתאוששות יוחש, תהליך ההשתקמות יהיה מהיר יותר, אבל לבטח זה לא יקרה מחר או מחרתיים. ללא ספק ישראל מתמודדת טוב יותר ממדינות אחרות עם האוייב הקטלני, והתוצאות מוכיחות. היינו כבר במצבים של כמעט שיתוק, ייאוש ותחושת "סוף". רובם ככולם היו כתוצאה של מלחמה שניכפתה עלינו על-ידי אויבינו, שגם בימים אלה אינם מפסיקים מלחרוש את מזימותיהם נגד מדינת העם היהודי. תמיד הרעה עברה וחלפה. ניצחנו, ניצלנו, התגברנו, התחזקנו, הודות לכוחות הביטחון המצויינים שיש לנו, הגם ששילמנו מחיר דמים יקר, בלתי נמנע. אותו צבא שנרתם בימים אלה של קורונה לסייע לכמה רשויות שבהן התחלואה היתה חמורה במיוחד.

עוד ימים רבים יחלפו עד שנסיר את המסכות מעל פנינו ועד שנחזור למצב מלפני המגיפה. הציפיה בראש וראשונה היא למציאת החיסון שיבלום אותה, וגם לקוות שלאחר הירידה בהיקפי תחלואה, ולאחר שנעשים ניסיונות להשיב את החיים ככל האפשר למסלולם הרגיל, תוך התגברות על כל האובדן במשאבים ובחיים, לא יפקוד אותנו לפתע גל שני, ואולי אף חמור יותר... או לפחות – נהיה ערוכים טוב יותר לקראתו.

יש ניצנוץ בקצה המינהרה. ואחרי כל זה, צריך להודות: יש צד חיובי-משהו במשבר הקורונה. העולם משתנה לכיוון של חדשנות, דיגיטציה, לימוד מרחוק, יצירתיות, וזה טוב לישראל כמדינה שמובילה בהיי-טק, במדע, ברפואה ובחדשנות. לא רק "קורונה" הפכה למילה שגורה בפי כל, גם מילה כמו "זום". הכוונה ליישומון המאפשר העברת כנסים, דיונים, הרצאות, בלא שהמשתתפים נמצאים במקום אחד, בחדר אחד, סביב שולחן אחד. כל משתתף נמצא בביתו, דמותו וקולו מופיעים על המסך. כך התאפשר הניהול, ההתדיינות, המשך החיים בצורה שונה מכל מה שידענו בעבר. ואולי בחלקו יאומץ הדגם הזה גם בעתיד? אולי יותר ויותר אנשים לא יצטרכו לבוא למקומות העבודה, אלא יעבדו מהבית? ואולי יותר כנסים ייערכו כאשר כל המשתתפים צמודים למחשב או לטלפון החכם, ומנהלים דרכם את דיוניהם והחלטותיהם?

אנחנו נמצאים בעיצומה של שנת 2020, אבל כבר אפשר לסמן אותה כשנת הקורונה, שבה גם שובשו כל התוכניות של אירגוני המורשת שנועדו להתקיים לכל אורכה. ערב פרוץ המשבר, נערך במכללת תל-חי בקצה אצבע הגליל, כנס מרשים בן יומיים לציון מאה שנה לאירועי תל-חי, שבהם נפלו טרומפלדור ושבעת חבריו. זה היה, כמסתבר, הכנס הציבורי האחרון במתכונת הרגילה. כנס שפתח בעצם שנה שתוכננו בה שורת אירועים עגולים נוספים ובהם, בין השאר, ציון מאה שנה להגנת ירושלים, כחודש לאחר תל חי, והקמת אירגון ה"הגנה", 140 שנה להולדת ראש בית"ר ו-80 שנה לפטירתו, ועוד.

כל התוכניות, כל היוזמות, אלה ואחרות, נתבטלו, וכל מה שנשאר, בינתיים, הוא להמשיך בהפצת המורשת הלאומית באמצעים האחרים, החדשניים ("זום" כבר אמרנו?), עד למיגור המגיפה, וחזרה מהר ככל האפשר, עם ממשלה חדשה, למהלך החיים הנורמלי והסדיר. "אבי געזונט"!

"בשנת 1912, בהיותי נער כבן ארבע-עשרה," מספר נחום גוטמן, "עליתי לירושלים. וכשנכנסתי ל'בצלאל' נדמה היה לי שנפתח לפניי עולם גדול וחדש." ["בין חולות וכחול שמיים", 1980, עמ' 99]. נחום היה צעיר ה"בצלאלים", והוא התקבל לאחר שמייסד "בצלאל", פרופ' בוריס שץ, שהיה ידידו של אביו הסופר והעורך שמחה בן-ציון גוטמן בתל-אביב, התרשם מאוד מציוריו של הנער נחום והמליץ להעביר אותו מגימנסיה "הרצליה", שבה למד לא בהצלחה מרובה – אליו ל"בצלאל".

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. לאחר זמן לא רב פסקו לימודי הציור ונחום עם חבריו יצאו למושבות יהודה, כפי שהוא מתאר בזיכרונותיו אלה וגם בספרו הנהדר "החופש הגדול או תעלומת הארגזים".

נחום כתב באהדה ובאהבה רבה על חבורת הציירים הצעירים ב"בצלאל", על גורלם המר של אחדים מהם, וכן כתב בהערצה על מוריו בירושלים פרופ' בוריס שץ ואבל פן, כמו גם על מורתו לפני כן, הציירת אירה יאן בתל-אביב.

והנה אני קורא ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 15.5.20, ברשימה של שלמית בז'ראנו "שמואל לוי וחדגדיא", כי – "בדידותה [של חדגדיא, שלמדה אף היא ציור ב"בצלאל"] גברה אף יותר לאחר חרם שהטילו עליה הסטודנטים בהנהגת נחום גוטמן, שהכריז עליה בוגדת לאחר שבילתה את אחת השבתות בטיול עם סגל המורים."

בשום מקום בסיפוריו ובספריו של נחום גוטמן, וגם בכל העדויות והמחקרים שקראתי על אודותיו, לא מצאתי רמז ל"חרם" המתואר כאן. גם לא לכינוי "סטודנטים" לפרחי-הציירים ב"בצלאל". המקרה גם מנוגד לגמרי לכל תיאורי האווירה הטובה והחברית ששררה באותה תקופה בין המורים לתלמידים ב"בצלאל", כפי שמספר עליהם גוטמן. גם קשה להניח שהוא, צעיר התלמידים, אולי בן 15-16 בתקופה הזו – הנהיג "חרם" של התלמידים המבוגרים ממנו – נגד חדגדיא.

מעניין מאוד איפה מצאה שלמית בז'ראנו סימוכין לסיפור שהיא מביאה כאן, ואשמח מאוד לדעת כיצד ומתי האירוע, שבעיניי הוא כל-כך לא הגיוני ולא אופייני – אכן התרחש?

נו, סוף-סוף יש לנו ממשלה, בשעה טובה ומוצלחת, ממשלה שאמורה לשלוט עלינו במשך ארבע שנים, לטוב ולרע, וזה רצוי כמובן יותר מאשר בחירות מס' 4, עם אפשרות לתוצאות דומות לבחירות הקודמות. אתם אומרים שזו ממשלה גדולה, מנופחת, ענקית, ממשלת מאקרו? זה הרי רק לטובת העניין. אנו נסביר פה את המצב והיתרונות: תהיינה ארבע ממשלות בעת ובעונה אחת:

יתרה מזאת: אפשר יהיה להכפיל את הקדנציה לשתי ממשלות, בשיטת הרוטציה.

יפה עשו מרכיבי הממשלה, שקבעו את מספר השרים ל-36. זה הרי מספר מאגי במסורת היהודית העתיקה, של הימצאות בקירבנו של ל"ו צדיקים. את אלה איש לא ראה, לא הכיר ולא זיהה. ואילו ל"ו הצדיקים של ימינו, שנקראים שרים – תמונותיהם ותפקידיהם גלויים לעין-כל, בעזרתם האדיבה [והמוגזמת] של כלי התקשורת ועדשת המצלמה. ויהיו עיניך רואות את צדיקיך.

לדעתנו, היה צריך לצרף לממשלה שני שרים ותיקים וידועים: שר המשקים ושר האופים. ובעצם, למה לא למנות בנוסף להם, גם שני שרים חדשים-חדישים: שר [או שרה] לשרוכי נעליים, ושר [או שרה] לשום-כלום. ושלום על ישראל.

מקובל לחשוב, שאנשים זקנים זוכים בחוכמה של ניסיון-חיים, ותבונה שבאה להם במשך השנים. האנשים המוזכרים כאן אינם זקנים אלא מבוגרים, שעשו רבות במשך חייהם, בתפקידיהם האחראים השונים. אך בראותנו את תוצאות טרחתם של שני מרכיבי הממשלה, שישבו שבעים ימים ושבעים לילות, וזה מה שיצא להם, אפשר להטיל ספק בתבונתם זו.

ומעִניין לעניין, בעניין דומה: מעניין מיהו הגאון במשרד הבריאות [לשעבר, בהנהגתו של השר יעקב ליצמן], ש"סגר את הים" ואסר את הרחצה בו? מה לנו בריא יותר ונקי ומחטא ומטהר יותר משהייה בחוף הים, באוויר נקי, במים מטהרים יותר מאשר במקווה, ובמרחקים גדולים זה מזה פי כמה משני המטרים המומלצים.

וכאילו כדי להוכיח את נכונות דבריי בעניין סגולות הים, בא החמסין בשבוע האחרון ומוכיח.

אהוד: אתה מצטרף בנקל למקהלת הלעג החסודה והצדקנית המוצאת רק מגרעות בממשלה החדשה. מה תאמר אם בעוד ארבע שנים יתברר שהיתה זו אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות ישראל, בין היתר דווקא גם בגלל גודלה, ואי-היותה נתונה לסחיטות מכל צד?

אני יודע שהאשם הוא בי, אם אחרי הפֶליטון, שבו ביטאתי את אכזבתי מהספר "נסיעה", ספרו הקודם של פנחס שדה, אני עדיין מתעקש לפרסם מאמר-ביקורת נוסף, הפעם על ספרו החדש, "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים"*.

עד מהרה התברר לי, ששום דבר אינו משתנה בכתיבתו: אותו צְקוֹן-לחש בביטוי, אותם הגיגים על אדישות אלוהים, על שתיקת האדמה ועל המצב המהותי-קיומי של האדם, אותה פְרַזְיוֹלוגיה, אותם ציטוטים מטֶקְסְטים נודעים של סופרי הדורות הקודמים, אותה פּוֹזָה אֶגוֹצנטרית-יהירה, ואותה השקפה נונקונפורמיסטית המבצרת לו דימוי של כותב יחיד מבין סופרי הדור שזכה בתבונת-עולם ובנעורי-נצח.

אני מודה שתחילה האמנתי שכתיבתו של פנחס שדה נועדה לבני-אנוש ועל כן חלים עליה היתרי הביקורת – כמו על כל יצירת רוח של בן-תמותה. באותם ימי-תמימות שלי כתבתי מאמר ביקורת מקיף על ספרו השני "על מצבו של האדם" (1967) וגם מאמר ביקורת ענייני על ספר הפרוזה השלישי שלו "מות אבימלך" (1969). ואפילו פירסמתי פֶליטון היתולי על "נסיעה" (1971), שבניגוד לחזותו החיצונית, ההיתולית, נכתב במלוא הרצינות כמחאה אירונית על היעדר התפתחות בכתיבתו של פנחס שדה בכל הספרים שפירסם אחרי "החיים כמשל".

בסיום קריאת הספר הזה, שלמען הקיצור אסתפק רק בתחילת שמו, "נסיעה בארץ-ישראל", היה ברור לי, שהינו המשך לספרו הקודם של פנחס שדה, "נסיעה", בהבדל אחד: אם ב"נסיעה" ריכז פנחס שדה את הרשמים שלו מביקוריו בערי אירופה הגדולות, כינס ב"נסיעה בארץ ישראל" הנוכחי את רשמיו מביקוריו במקומות שונים בארץ-ישראל – כולם מקומות המוזכרים במקרא כזירות מרכזיות בחייהם של גיבורי ספר-הספרים.

מאחר שלא רציתי לכתוב פֶליטון נוסף גם על הספר החדש, כדי לבטא את אכזבתי גם ממנו, החלטתי לחזור למתכונת הקודמת ולפרסם על הספר החדש מאמר-ביקורת מהסוג הרגיל, אך להסיט את הדיון בו מתוכנו של הספר לדיון במחבר שלו. שאמלא כן, אילו טיפלתי בספרו זה כפי שטיפלתי בספריו המוקדמים, היתה העובדה המצערת, שזה מכבר יצירתו של פנחס שדה אינה מתפתחת, מאלצת אותי לצטט, במאמרי על הספר החדש, מסקנות שכבר הצגתי במאמרי הקודמים על הספרים ששדה פירסם אחרי "החיים כמשל".

כבר פרקי ספרו הקודם של פנחס שדה, אלה שכינס בספר "נסיעה", ספר שעל עטיפתו הובלטה תמונתו כשהוא לבוש במעיל חורפי ויושב על ספסל בפארק ציבורי באחת ממדינות אירופה, שיכנעו אותי סופית, שאין כל אפשרות להפריד בינו ובין יְלוּדֵי-עֵטוֹ. ולכן, גם אם אתרכז שוב בהשקפתו על החיים, לא אגיע להבנת הסיבה לאכזבת אלוהים, אלא אגיע לבסוף אל פנחס שדה עצמו.

ואכן, גם בספרו הנוכחי – העולה על קודמו רק בתוספת שהאריכה את שמו: "הרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" – מתאר פנחס שדה מקומות שונים בארץ שבהם ביקר. ביקוריו במקומות אלו מהווים תואנה להעלאת מחשבות על דמויות מקראיות אחדות, שעלילות חייהם התרחשו בנופים הללו, כגון: משה, דויד, שמשון, ירמיהו ועמוס. וליתר דיוק: שדה בחר לבקר במקומות הללו כדי לספר בעצם על עצמו, מאחר שהוא מייחס לעצמו השתייכות לסֶגֶל חבורתם, הממשיך את דרכם.

בצמוד לאתרים שאליהם הגיע במהלך מסעו בארץ-ישראל, מסע שהתאפשר, כמובן, אחרי מלחמת ששת-הימים, התעמק בעליונותם של הנביאים על בני-דורם הבינוניים (ברוח תורתו של דרווין על "מלחמת המינים בטבע" ומשנתו של ניטשה על "האדם העליון"). ולכן, בהגיעו אל אתר שבו פעל אחד מענקי-הרוח האלה, הקפיד להתבודד בו מעט, וגם לרשום את הגיגיו עליו "תמיד ברגע הממשי - - - כי בבוא עלי צורך נמרץ לתפוס את הרגע, את הזרימה, להעיד על מה שראיתי, לומר: אני ראיתי את החיים. - - - היו לי רגעים של אושר עמוק. ואולם ככל ששבתי לנסוע והרחקתי לנסוע התכוונתי להגיע רק אל מקום אחד, אל תוך עצמי." (עמ' 160. ההדגשה איננה מופיעה במקור).

לא במקרה פתח פנחס שדה את הנסיעה בא"י ביריחו, מקום שעליו צפה משה מהר נבו על הארץ לפני מותו. גדולתו של משה היתה בכך שהיה הראשון שזיהה את מצבו הטראגי של אלוהים, שעל אף אהבתו לברואיו, התאכזב מהם (עמ' 32). לא בכְדִי הצמידו הדורות למשה את הכינוי: "אבי הנביאים", שהרי משה, שחווה את רגע האימה, שבו התבררה לו אהבתו הנכזבת של אלוהים מבני-ישראל, לא נואש משליחותו, אלא המשיך בה עד יום מותו. בכך קבע את הרף הגבוה לשאר הנביאים: ש"לפי מהותם האמיתית, לא קמו לשם העם. העם הוא גיא-החיזיון, אשר בו מוצג מחזה-המיסתורין של המצוקה האלוהית בהתגלמותה האנושית. העם מאכזֵב. לשווא היו האותות והמופתים ומעמד הר-סיני, לשווא נְבוּכַדְנֶצַר ואוֹשוויץ. הנביא קם לשם ה', כמו מתוך הזדהות, אם ייתכן לומר כן, עם האל, כמו מתוך השתתפות בצערו ואכזבתו. כאילו על-מנת להראות לו שאינו לבד כָּלִיל." (גם ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות, במקור בעמ' 32).

עד מהרה מתברר שלא אלמן ישראל. פנחס שדה ממשיך לקיים בתוכֵנו את המסורת הדתית של הנביאים ובדומה להם חווה גם הוא בדידות וחריגות בחברה. ממש כמו הנביאים הקדומים ידע גם הוא את רגע אימת ההתוודעות למצוקתו של האל: "אני ידעתי פעם רגע אחד ויחיד של אימה כזו, כאשר במלוא החלל הריק כולו לא היה מאומה זולת האימה הזו, וידעתי כי לא אוכל לעמוד בה שנית." (עמ' 20).

כמו משה נתקף הוא ברגע ההוא גועל למראה שאר הבריות, כי מצוקתו של האֵל נגעה ללבו ונודע לו שאשמתם של בני-אדם היא ללא-מחילה: "שקועים בביצה הנאלחה של חשבונותיהם ושקריהם הקטנים, של חנופותיהם ומורך-לבם, של השקפותיהם הפעוטות ושעשועיהם הנסכלים, של תרבותם הסרוחה והעקרה וחוכמת חכמיהם המושחתת והמתחכמת, של איבתם לכל הנשגב והטהור." (עמ' 26).

באופן דומה מזהה פנחס שדה את בדידותו עם הבדידות של יוסף, שנועד להיות בודד מכוח יֵעוּדוֹ "לפתור את החלומות הללו, הקרויים חיים" (עמ' 30), ועם חריגותו של המלך דויד, שגם הוא חי את חייו "לא לשם רווח או תענוג קטן שבהם, אלא הוא חי כל זאת לשם איזושהי משמעות לשם אותו חוסר-מנוחה דתי שדחף אותו תמיד הלאה (עמ' 72).

כהוכחה לכך שהוא רואה את עצמו כממשיכם של ענקי-רוח אלה, שעליהם מסופר במקרא, מספר פנחס שדה על חוויות מיסטיות "החורגות מכל מה שידוע על חוקי הטבע" שהתרחשו גם לו, כגון: "מסע נפשי, שבעֵת התרחשותו נמצא אדם בעת ובעונה אחת בשני מקומות." (עמ' 150). כראייה מביא שדה את עדותו של גרפיקאי ממושבה קטנה בשרון, שהעיד כי ראה את שדה ברחובה של המושבה, בעוד ששדה יודע בוודאות כי שהה באותו מועד במקום אחר, "וכי מעולם לא היה באותה מושבה." (עמ' 151).

מזה עשרים שנה טוען שדה, שהחברה רודפת אותו: "בעוד שאני משתמש במילים במובן הפשוט, היסודי, המקורי, המהותי – הרי אחרים מבינים אותן באופן ההפוך, השקרי, המבולבל, המתחכם" (עמ' 129). שְׁבָחיו העצמיים האלה של שדה על כתיבתו ועל הגיגיו הסוריאליסטיים על החיים, מוכחשים על-ידי הטקסט המלהֵג והיומרני בספר הזה, שברבים מעמודיו שילב קטעים של ז'ורנליסטיקה סנטימנטאלית ומעורפלת במשמעותה. עמודים כאלה אינם נעשים טובים יותר אם מחברם תוקף אחרי פרסומם את המבקרים ומאשים אותם באטימות ובחוסר-יכולת להוקיר את איכותם הספרותית.

ימחיש זאת האירוע הבא שהתרחש לו, מספר שדה, באחד המקומות, ברגע אחד, שבו היה כל-כך שקוע בהרהוריו עד שלא חש בקטר שהתקרב אליו. וכך הוא מסביר את האירוע הבנאלי הזה: "מה מוזר. אני מהרהר בקטר הבודד, שחלף לו לבדו. האם באמת חלף פה זה עתה, או רק דמיון היה? מכל מקום מתאים היה שייסע פה קטר בלא קרונות, בלא נוסעים, כמו יצא לנדודים בגפו." (עמ' 56). האם הרהור בנאלי כזה על הקטר מצדיק במשהו את קביעתו הפסקנית שכל התרבות הנוצרת באוניברסיטאות היא מנוונת, וכזו היא גם השכלתם של הפסיכולוגים שאחרי צאתם מהן הם פועלים כסדיסטים כלפי המטופלים שלהם?

אין לך חזיון מעציב יותר מזה שבו סופר שולל בפסקנות את כל הישגי תרבות ואת כל היצירות של אחרים, וגם מגדיר את התבונה "כדבר טיפש" (עמ' 144), ובה-בעת מייחס בשורת חידוש לחוכמת הליקוט שלו מכִתְביהם של גאוני-הרוח וענקי הספרות ולרעיונו המופשט והמעורפל על המשמעות הדתית של הקיום: "החיים הם משל ואלוהים הוא הנמשל."

אף שפנחס שדה מבקש לשכנע אותנו, ש"האדם הוא נסיעה", כי "הנסיעה אולי היא הדבר ההכרחי ביותר של האדם", וכי באמצעותה זוכה אדם "במגע מתחדש עם העולם בפשטותו, ביופיו, בטוהרתו, במסתורין שלו, בצבעוניות שלו, בבראשיתיות שלו" (עמ' 160) – כל הספרים שפירסם אחרי "החיים כמשל", שכולם גדושים בהרהוריו במהלך נסיעות שביצע, אינם מאשרים את השבח הזה על הנסיעות הללו.

פוזה ספרותית מהווה חיזיון מדכא בתחומה של הספרות, אך היא גם מיטרד בלתי-נסבל בעולם הרוח בכללו. כל הספרים שפירסם שדה אחרי "החיים כמשל" מוכיחים זאת. הם משקפים ביחד כתיבה ממוסחרת על-פי המירשם הבא: נופך של מיסטיקה: "הדברים הזרים לידיעתנו והבלתי-מובנים לנו הם הדברים החשובים באמת" (עמ' 147), קמצוץ של רליגיוזיות שבה הוא מערֵב באופן בלתי-סביר ערכים מתורת משה רבנו, מרעיונותיו של הצלוב ומעקרונות של דתות נוספות, וממנה גדושה של הַרְהָרָנוּת: "נערה אחת אמרה לי פעם: אני שונאת חול, כי חול הוא אנטי-אדמה. ולאחר הרהור הוסיפה: חול הוא גם ההיפך מקודש. שמרתי את הדיבור בזיכרוני, כי הגתה אותו אישה, שיש בה דמיון לאדמה. וגם שמה היה כשם אחד מפרחי האדמה. שמה היה חבצלת."** (עמ' 141).

פנחס שדה מספר כי בשוק של שכונת מאה שערים בירושלים ראה כתובת גדולה על הכותל: "הצילו!" – וכמנהגו הוא מצרף מיד הגיג-תגובה שלו על כתובת זו: "לכאורה מתייחסת הכתובת לאיזה עניין מענייני השעה, אך אני יודע כי כל צעקה של הצילו, ביסודו של דבר, מופנית אל הקדוש ברוך הוא" (עמ' 99).

יורשה לי להצדיק בהגיג זה של פנחס שדה את הכותרת שבחרתי למאמר הזה על ספרו בעל השם הארוך והמפתה "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים".

* "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", הוצאת שוקן 1974, 213 עמ'.

** הספר "התמסרות" כלל 21 מכתבים שכתבה חבצלת, בחורה בת 22 אל פנחס שדה שהיה אז גבר בשנות הארבעים שלו. מאז שהספר התפרסם ב-1973 חשדו רבים ממכריו, שחלקים שונים במכתבים אלה נכתבו על-ידי פנחס שדה. גם אהוד בן עזר שהיה ידידו של פנחס שדה, העיד על כך בהזדמנויות שונות.

מאחר שהייתי בקשרי עבודה עם המו"ל, בצלאל צ'ריקובר, שהפיק אז שני כתבי-עת לחינוך חברתי ("בעד ונגד" ו"יחד") שערכתי בשביל מערכת החינוך באמצעות מכון סאלד, שאלתי אותו במהלך נסיעתנו במכוניתו מת"א לקריית יובל בירושלים, את השאלה שהעסיקה את כולם. צ'ריקובר חייך אך לא ענה על השאלה זו וגם לא על השאלה העוקפת שהצגתי לו: למי אתה מעביר את שכר-הסופרים עבור העותקים שנחטפים בחנויות?

דעתי היתה אז, ואני מחזיק בה גם היום, שפנחס שדה הוסיף משפטים במכתביה של חבצלת. כתוספת שלו. בספר "התמסרות" זיהיתי גם קטע שלם במכתב האחרון שניסוחו רהוט ודעתני ושדומה לו לא ניסחה חבצלת במכתביה הקודמים.

בקטע זה מסבירה חבצלת את ההבדל בין הספר "נסיעה" לבין הספר "החיים כמשל": "ולכן עלה בדעתי שאולי 'נסיעה' הוא הספר הדתי ביותר שכתבת. כי בעוד ש'החיים כמשל' הוא ספר כמובן דתי אך הוא גם מעורב באנשים ובדברים בארץ ואתה עצמך מעורב וגם משתדל לספֵּר לקורא את הנמשל של המשלים המסופרים, הרי שהספר 'נסיעה' נקי לחלוטין מזה ומופשט. לכן 'נסיעה' כבר פחות מובן מקודמיו למרות פשטותו. אתה שקוע בספר זה בתוך עולמך הדתי ומרוחק מהמתרחש כאן, מכל מה שמבטל ושלילי בעיניך."

הערת הבהרה: מאמר הביקורת הזה התפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ב- 24/5/1974, וגם הוא בעריכתו של זיסי סתוי.

אחרי ששני ספרי הנסיעות הוכיחו לי סופית, שכתיבתו של פנחס שדה איננה מתפתחת, לא אמנותית ולא רעיונית, ושהוא התאמץ בצמד ספרי הנסיעות שלו לשחזר את הצלחתו ב"החיים כמשל", במקום לפתח את כישרון המספר שלו בכיוון חדש, איבדתי עניין בספרים המביכים שפירסם אחריהם.

ספריו הבאים של שדה היו כבר כרכים של ליקוט בלבד, כגון: "ספר האגסים הצהובים" שהופיע ב-1985 שבו ליקט שדה מספרֵי עצמו, והאנתולוגיה "עַנֵנִי", שהופיעה ב-1987, ואשר בה ליקט מכל ארון הספרים היהודי ורק בסוף הלֶקט כלל פרק מכמיר-לב על אימו בשם "עיניה" (שם, עמ' 226).

אחרי השנים שבהן ליוויתי את כתיבתו של פנחס שדה בתקווה שישלים יצירה שתעיד עליו שהוא עדיין מסוגל להתפתח ולחדֵש, הבנתי שהוא אינו מסוגל עוד לכך, שהרי כבר ביזבז את כישרון הסיפֵּר שלו, בשני ספרי הנסיעות, על עלילת נדודים כעין-פִּיקָרֶסְקית, שבמהותה היא ז'ורנליסטית ולחלוטין לא-משעשעת, ואשר כלל לא התאימה לכתיבה הסנטימנטלית, שנושאיה הם טראגיים ורומנטיים, שבה היה טמון כוחו ושבעזרתה כתב את הטוב מבין ספריו, את "החיים כמשל".

לכן, אתמקד בפרק הבא של סדרה זו על יצירתו של פנחס שדה, בהסברת יסודותיה התימאטיים והרעיוניים של הכתיבה הסנטימנטלית, אשר מצדיקים את כַּשְׁרוּתה להימנות עם סוגות הספרות הרציניות והמוערכות ביותר.

פְּסָלִים קְפוּאִים דָּמְמוּ מוּל גֵּיא בֶּן-הִנֹּם,

צְלִילֵי תַּיִל זָרְמוּ בְּסִלְסוּל מִזְרָחִי

עִיר, שְׁכוּנוֹתֶיהָ קְרוּעוֹת חֻבְּרָה בֵּין מִדְבָּר צָהֹב

מֵעַל פִּסְגַּת הַר-הַצּוֹפִים בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הַיֶּרִי,

הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח בִּרְחוֹב מְבוֹא יוֹרָם,

עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב. הַגְּדוּד הָעִבְרִי רָחַשׁ בֵּין מַחֲטֵי הָאֳרָנִים,

צְלִילִים חוֹלְמִים קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה:

כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַּח הַחֲצוֹצְרָה,

חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק חִוֵּר. שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה),

סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן, בֵּית-הַיֶּלֶד, גַּן וּפַעֲמוֹן,

מפגש עם ז'ואן מרגריט בקבוצת כתובת לשירה, ירושלים, 9.9.08

אֶת שְׁלֹמֹה אֲבַיּוּ מַעֲבִיר אֵלַי אֶת הַמִּלִּים.

אָהַבְתִּי אֶת הַסִּמְטָאוֹת הַדְּחוּקוֹת בֵּין חַלּוֹנוֹת מְסֹרָגִים

פִּתּוּחֵי אֶבֶן, פְּתָחִים מְעֻצָּבִים שׁוֹלְחִים אוֹר מַזְמִין

לָעוֹבְרִים בְּצִדֵּי קִירוֹת, לַנֶּחְבָּטִים בְּדַרְכָּם

אָהַבְתִּי אֶת הַשּׁוּק הַגּוֹוֵעַ לְאִטּוֹ,קַשׁוּב לְמִקְצַב פְּסִיעוֹתֵינוּ

בְּמוֹרַד רְחוֹב אַגְרִיפַּס, בַּדֶּרֶךְ לְחֻרְבַּת

אֶת מִי לֹא זָכִינוּ לֶאֱהֹב? מַה הֶחְמַצְנוּ עַד כֹּה?

כּוֹכָב מִתְרַחֵק מְסַמֵּן נָתִיב לִמְכוֹנִית הִיבְּרִידִית בְּדַרְכָּהּ לַשְּׁפֵלָה.

דַּקּוֹת סְפוּרוֹת נוֹתְרוּ לְסִכּוּם הַיּוֹם –

מָחָר בַּבֹּקֶר יְשַׁחְזְרוּ פִיסִיקָאִים אֶת הִוָּצְרוּת הַיְקוּם.

יְרוּשָׁלַיִם שְׁקֵטָה מִתָּמִיד, צוֹפָה מֵאָחוֹר

השנאה בין הדוד לאחיינו הצטברה ודחקה כל אפשרות להביט אחד בעיני השני. אפילו שכנותם, בית ליד בית בכפר המבודד, לא הפשירה את העוינות.

חאג'י קבילה נמנה על ותיקי הכפר, שבע ניסיון שראה הכול בחייו: סופות חול אימתניות, חום שבנקל מצית זרדים יבשים, בצורת שלא מותירה גרגיר לאדם וקש לבהמה. הוא גם חזה בגשמי עוז מחיֵי נפשות, אך גם זכר את אימי השיטפונות, שקללתם עלתה על ברכתם. מנִיָן שנותיו בלתי ידוע, אך גופו לא הסגיר שנים הרבה. גבו נותר זקוף, פניו כהים וחרושי קמטים, עיניו ממצמצות מעט. בדומה לאנשי המדבר הגדול לבושו היה מסורתי וראשו עטוף במין טורבאן זעיר שהסתיר שיער דליל. תנועותיו היו איטיות וכך גם דיבורו שגלש בנחת לאוזני השומע, שמצידו כיבד את אוצר החוכמה שתפח ולא נשתכח. מאחר והיה חסוך ילדים, שכר עובד מן הכפר לעבד את נחלתו.

אחיינו מאליק ,שהתייתם מאביו בגיל צעיר, הפך לבעל נחלה. היה חרוץ ובראשית דרכו האזין לעצות מבוגרים ובראשם דודו. במהלך השנים ראה ברכה במעשיו, ונשא אישה שילדה לו שלושה ילדים. הצלחתו הולידה גאווה שהרקיעה שחקים ואף לבשה מעטה של יהירות. כך נתפתחו מחלוקות בינו לבין דודו על דא ועל הא. הזקן מנע באורך רוח את התלקחותן לכדי מריבות, אף כי סובלנותו הלכה ופקעה.

הכפר נַבְּעָה בו התגוררו השניים שָכָן בשולי צפון מדבר הסהרה. כחמישים בתי אב התנחלו באזור הצחיח והמבודד לפני דורות רבים. לכל משפחה חלקת קרקע של דונמים בודדים שבמרכזה בקתה צנועה למגורים. לידה קרקרו תרנגולות, שוטטו עזים ופה ושם געתה פרה. עצי תמרים, חלקם מן הטבע וחלקם שניטעו על-ידי האיכרים, הוסיפו חן אקזוטי לצחיחות המקום, שהוקף בקפלי דיונות והרי גרניט רחוקים מאוד. בדרך-כלל סיפקה אדמת הכפר את המזון הדרוש לקיום תושביו, למעט בשנים שחונות. אי לכך נהגו התושבים להחזיק מלאי מזון לשעת דוחק. מדי פעם הגיחה משאית מקרטעת אשר הביאה בדרך לא דרך אספקה מן העיירה הסמוכה. בהתקרבה, צפר הנהג כדי לעורר את אנשי הכפר לרכוש את הנחוץ להם לכמה שבועות. תוך שעה קלה נמכרה תכולת המשאית. אלו שלא הצליחו להשיג מבוקשם נאלצו לקוות לשובה של המשאית במועד לא ידוע.

מי שראו עצמם ידעונים הפיצו ניחושים "מבוססים" לעונת הגשמים הקרובה. קבילה הסתייג מהם ואמר לשומעיו: " האד'ה כּוּלּוּ מּן אָלָּה. למען הגשם יש להתפלל ולהרבות בכיבוד הזולת ובמעשים טובים." בינו לבין עצמו, חטא בחישובים על סמך זיכרונו, ומצא שאחרי מיספר שנות בצורת תבוא שנה ברוכה, אבל מעולם לא הסגיר את סודו לאיש. אשתו העקרה נעימה שאלה מדי פעם, אך נענתה בגערה. ידע שאין כמו נשות הכפר שמכורות לפטפטת. קיצורו של דבר, הגשם גזר לשבט ולחסד את פרנסת הכפר. לא ייפלא אפוא, שלא היתה שיחה שבה לא דיברו על הנושא, אף כי ידעו שזה כָּלאם פאד'י, דברים בטלים.

מדי פעם התעורר קבילה משנתו בבעתה, בעקבות חלום אשר הזכיר לו את השיטפון שכמעט והשמיד את הכפר לפני שנות דור. האסון התרחש בשעה שנעימה, אז אשתו היחידה, עינגה אותו. מרבית אלו שחוו את האסון ההוא נהיו לשוכני עפר, הרחק במרום הגבעה. החלום היה בעיניו אזהרה משיטפון בעוצמה מחרידה, ואוי לו למתגרה באללה.

לאחר שהִשכּים, הזדרז לסור למאהל התה שבמרכז הכפר, והתחנן באוזני ותיקי המקום שנאספו שם כמדי יום, לעשות את המעשה הנדרש: להעתיק את מגורי התושבים לגבעה. הוא אמר :"בחוכמתנו קברנו מֵתינו שם, אך באיוולתנו אנו החיים נותרים בוואדי, מתגרים בְאַלָּה עד שחלילה נהיה טרף לכעסו."

החבורה הִנְהִנָה בהסכמה רבּתי, אך בגמר הקפה והנרגילה, אצו, מי לעבודת השדה ומי למרעה המקנה, ושכחו על מה דיברו.

ככל שהמשיך קבילה בהטפתו, כך החלו לקום לו מתנגדים. צעירי הכפר נחרדו מאימי הבצורות ובעיניים כלות ייחלו למטר הנכסף. הם ראו בזקן הוזה תימהוני והחלו לבוז וללעוג לו. לרוע מזלו, עמד אחיינו בראש החבורה. הוא התריס נגד דודו, "אם ניטוש את הוואדי, מי ישמור על השדות והיבולים מפני הליסטים מבחוץ ואלו משלנו?"

בוויכוח האחרון, מאליק הטיח בו בכעס: "די לך! הגיע הזמן שאתה תעזוב את הוואדי ותצטרף לחבריך בגבעה, שם תזכה למנוחת עולמים."

קבילה, לא יכול להבליג ומנגד, כבודו מנע ממנו להשיב לחציפותו של הצעיר. לא נותר לו אלא להטיל עליו חרם ולהישבע לא לראות את פניו יותר. היה עוקף את בקתת הצעיר בדרכו למרכז הכפר וכאשר השטן הפגיש ביניהם, הוא ירק טִפוּ גדול בשאט-נפש לאחר שני צעדים, ובלבד להוכיח לצעיר שאינו ראוי אפילו ליריקה.

הבוז למאליק והתשוקה להגשים את חלומו לא דעכו לרגע. אשתו השנייה פיירוז, עלמה חכמה, ונאהבת לא יכלה להרגיעו מהבולמוס שקלקל את יישוב הדעת שלו. היא היתה אומרת לו תוך ליטוף ראשו לפני מעשה האהבה: "גבר שלי, עינָי ועטרת ראשי, שְמח בתינוק שהבאתי לך, ואחריו יהיו עוד הרבה. אינשאללה, כל שנה תינוק חדש." הוא השיב "אִל חָמְדוּ לִלָּה על הזרע השופע שלי ועל רחמך הלוהט." לאחר שוך תאוותו, נרדם.

עברו שנתיים, ושלושה זאטוטים הרעישו את הבקתה ושימחו את ליבו של קבילה. מדי פעם חכך בדעתו שמא זמנו עבר ועליו להשיל מעל עצמו את הדאגה לעתיד. הנה בנו הגדול ניגש בחיוך וביקש סוכרייה. הוא התענג לרגע, אך תחת נחמה, החיוך התמים הצית בו דאגה וחרדה על גורל יקיריו אשר יישארו בוואדי אחרי מותו.

מדי יום עלה לגבעה והתיישב ליד קברו של ידיד נפשו ושותפו לחלום. הוא הביט סביבו, מנה את הקברים הטריים אשר שוכניהם האמינו בדרכו, וחרד מן האמת שאין לחמוק ממנה: דורו הלך ופחת וכך גם הסיכוי שמישהו יאזין לעצתו. חשב יום ואולי יומיים, ולפתע הבזיק רעיון במוחו: מישהו ששמע ממישהו והלה משלישי וכה הלאה, לחש באוזנו שחכם סיני אמר "מסע ארוך מתחיל בצעד אחד קטן." זה זכיר לו מה שמישהו שהכיר מישהו ששמע מיהודי שאומר לחברו "לא עליך כל המלאכה לגמור."

באותו לילה לחש לפיירוז שעלה בראשו רעיון מבריק. סיפר באריכות על חוכמת הסינים ועל זו של היהודים עד שהגיע לנמשל. הוא יציע להעביר את המסגד לגבעה, כביטוי של כבוד לקבורים שם. הוא האמין שזה הצעד הראשון שבעקבותיו גם יועתקו לשם הבתים.

אשתו הטילה ספק בהצעתו אך שתקה. היא לא העיזה לבטל רעיון של בעלה שבע הימים והחוכמה. אדרבא, היא שיבחה את שכלו החריף וגמלה לו באהבה סוערת.

טרם עלות השחר, התעורר קבילה מתוך תשוקה לתכנן את צעדיו. פיירוז הציעה, בזהירות וביראה המתבקשות, לשמור בליבו את הרעיון. הוא נשק לה במצחה, ואמר שיעלה לבדו לבדוק מה ואיך. וישוב למחרת.

הוא התחיל את יומו כהרגלו. שתה את התה עם חבריו, במרכז הכפר, שקוננו על איחור היורה. הזרעים טמונים בקרקע מזה שבועיים ויותר, ועכברי השדה נוברים וזוללים אותם. קבילה שב ודחק בחבריו להתפלל כּמצֻוּוֶּה חמש פעמים ביום. אחר-כך הוסיף ואמר: "אני אתפלל בחברת הטמונים באדמת הגבעה. אולי, בחסדו, ייענה לזעקתם."

חבריו שתקו ורק הנידו ראשם. הוא ידע ששתיקתם איננה אות להסכמה. מנגד, אם תפילתו תיענה בגשם, אולי יתגייסו להקים מסגד במקום גבוה ומוגן מאימת השיטפונות.

קבילה העמיס על כתפו שקית עם מצרכי מזון וקנקן מים ולצידה שטיחון לתפילה. בדרכו הבחין באחיינו שאמר בקול לבנו: "שוּף אִבְּני, עַמּוּ מגְּנוּן, אַלָּה יִסְתֻּר!"

הדוד שמע את הלעג וכדרכו, הגיב ביריקה, והוסיף עוד אחת עבור הבן.

בהגיעו לגבעה החל לחוג מסביב לקברים כדי לאתר חלקת קרקע גבוהה עליה יוקם המסגד, שיבלוט מעל סביבתו. החל להתפלל והאמין שידביק את חבריו שוכני גן העדן. במהלך התפילה הראשונה הוא חש ברחש עמום ונעים לאוזן שליווה את פסוקיו. היו אלו חבריו שהצטרפו לתפילתו בשירת מלאכים. בסיימו נותר כורע. רצה לספוג בגופו את רחש הקדושים.

בתפילה השנייה, הבחין בעננים אשר שטו לעבר הגבעה. רטט עבר בגופו של קבילה. האם תפילתו ותפילת חבריו נשמעת? אולי, אך עדיין מוקדם להודות לאללה. כאשר כרע בשלישית באשמורת תיכונה, החלו טפטופי ממטר שנשא ענן אפור אשר נחפז להסתלק. הזקן נדר שימשיך לכרוע עד בואו של גשם של ממש. עברו דקות ארוכות והוא בשלו, סובל מכאבי ברכיים, אך לא מוותר. חושך ירד על הגבעה ורק נצנוצי אורות הכפר חסמו את השתלטות החושך מאופֶק עד אופֶק.

אחרי כמה דקות החלו טיפות גדולות להכות בגבו. אז הרים את ראשו, זקף את גבו, פרש כפות ידיו אל על והודה: "אִל חַמְדוּ לִלָּה אלְ כָּרים."

הרוח התחזקה ואיתה המטר הסוחף, אשר עורר חשש מגלישת מים זועפים מן ההרים הרחוקים למטה אל הוואדי. נשא עיניו לכיוון מערב, אך החושך העבה מנע ממנו להרחיק ראות עד ראשי ההרים. החליט לוותר על התפילות ולשוב לביתו. בדרכו נשמעו קולות רעמים עמומים, הפנה מבטו לאחור וחזה בבהירות בראשי ההרים, שהוארו על-ידי הברקים התכופים. החל לדהור במורד, וככל שהתקרב שמע את רעש המים המתקרבים. הגיע לביתו וזירז את בני משפחתו לארוז את המזון שבבית ולהימלט. ללא היסוס שלח את נעימה לאחיינו כדי להציע לו לנהוג כמוהו. כאשר הלה ראה אותה מתקרבת, הזהיר אותה מלפסוע על אדמתו. היא צעקה לו שהם בורחים לגבעות, אך מאליק הגיף את דלתו וציווה על אשתו להכין פת ערבית. הוא חשד שדודו זורע בהלה כדי לקדם את תוכניתו. בעיני רוחו ראה אותו ואת בני משפחתו שבים מבוישים למחרת היום, וזוכים ללעג התושבים השמחים לבוא הגשם.

חאג'י קבילה, שתי נשותיו וילדיהם יצאו מביתם, צרורותיהם על שכמם, וצעדו לעבר החושך והמטר. מיהרו מחשש שהמים יגאו ולא ניתן יהיה לצלוח את הנחל בשלום. הזקן אשר כבר היה עייף מן המסע שממנו אך שב, בקושי הוביל ארבע נפשות למסע נוסף. כאשר הגיעו לשפת הנחל, המים הגיעו עד הברכיים. שלושת המבוגרים העמיסו על כתפיהם את הילדים וקבילה התפלל שהזרם לא יטביע אותם. זירז את נשותיו ללא הרף עד שהגיעו, תשושים ורטובים עד לשד עצמותיהם, לשפה הנגדית. הוא לא הסכים לעצור וכיוון את דרכם לעבר הסככה הסמוכה לקברים. התיישבו, מוגנים מן הגשם, החליפו את בגדי הילדים והניחו את ראשיהם על צרורותיהם. קבילה הודה לאלוהיו על הצלת עצמו ומשפחתו ושכב על מנת לתת מנוחה לגופו הדואב.

הזקן לא יכול היה להירדם. דימה רעש של מים שוצפים דופק באוזניו וחרד מן הרע מכול. הוא כרע והתחנן לאלוהיו שלא להשמיד את הכפר על בתיו, שדותיו ויושביו. הוא לימד זכות על מאות משפחות שעמלו במשך דורות, להוציא לחם מן האדמה הצחיחה. תחינתו גברה בהזכירו את הילדים הטהורים ואת החיות המועדים לשמד. התפילה לא הביאה לו רוגע. הוא גייס את כוחותיו האחרונים כדי לשוב לשפת הנחל, שם ישמיע שוב את תחינותיו. הגשם פסק, העננים התפזרו ואור ירח חשף את אשר פחד ממנו: גובה המים ושצף הזרם לא איפשרו יותר לאדם לצלוח.

קבילה הביט בחרדה במספר האורות שהלך והתמעט, ובבתי הכפר שנבלעו בתוך המים הגואים. אוי לעיניים שרואות את צריח המסגד הולך ונעלם. התושבים נסו לאחור מפני המים הרודפים אחריהם, אך רק קלי הרגליים הצליחו להימלט מזרחה אל הבלתי ידוע. הורים נסחפו עם ילדיהם. ניסו להחזיק בקרשים, או בחלקי רהיטים אשר צפו, אך נחבטו בגזעי עצים. אף בעלי חיים נאבקו בזרם ויללותיהם גברו על יללות האדם. קבילה צפה במחזה המחריד ולא ידע את נפשו. חשב להשליך את נפשו מנגד, אך נזכר בבני משפחתו. תוך פחות משעה נמחק היישוב על תושביו, על בעלי החיים, על בתיו ויבוליו. במצוקתו, חיפש פשר התאכזרות האלוהים, למצוא סיבה להענשת היקום. זכר את הסיפור על המבול שסיפר לו האימאם. אלוהים השמיד את היקום, והותיר איש צדיק ובני משפחתו, אך הוא התייחס אליו בזמנו כאגדה עתיקה.

הוא כיוון את עיניו לאופק וראה שמיים נקיים, משמע שצפויה הפוגה של הגשם, והיחלשות הזרימה. לא יכול להתיק את עיניו ממה שהיה עד לפני שעה יישוב חי. הוא החליט להישאר במקום עד עלות השחר ואז, אולי, אולי ייווכח שהשיטפון לא כילה את הכול. רעש הזרם הלך ופחת וקבילה יכול לעצום עיניו. אפיסת הכוחות הפילה עליו תרדמה.

לא עברה שעה והוא התעורר מקול צרחות הולכות וקרבות. פקח מעט את עיניו ולא האמין. איש צעיר, בבגדים רטובים ומטונפים מבוץ, מדדה בקושי, מכה בראשו וצועק "לָא אִלָאהָא אִלָּא לָּאָהְ!"

בהתקרבו, הוא צנח על הארץ, התפלש בעפר ומלמל כמי שנטרפה דעתו. קבילה לא זיהה את האומלל עד שהגיע לידו ממש. "בִּסְמִלָּאהְ אִרַחְמָן אִרָּחִים," הוא זעק. "אחייני מאליק! מי ייתן מותי תחת ילדיך."

הוא כרע לידו, פשט את מעילו ועטף בו את הגוף הרועד מקור ומטירוף הדעת. במשך שעה ארוכה ייבבו השניים, ולאיש מהם לא נמצאו המילים.

השחר עלה והסיר את הספקות. בעקבות המים שקָלוּ – נחשף ההרס הנורא. בקתות הכפר לא נותרו על כנן, תכולת הבתים ותנובת השדה נסחפו והתפזרו על שטח עצום מימדים. קבילה נחרד מן המראה, אימץ עוד את עיניו וראה עשרות גופות מוטלות, אבות, אימהות וילדים שהמים בלעום והקיאום. רגליו לא יכלו לשאת אותו יותר, והוא השתרע ליד אחיינו.

כאשר עלתה החמה, זרם המים פסק לחלוטין, ואיתו יחד יבבות השניים שתש כוחם. כמעט סוף העולם.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

שכונת מגוריהם נבנתה בפאתי שטח גבעי ומסולע. הגבעות שמסביב נשקו לחלק מהבתים. פרחים רבים פרחו בהן. בעיקר פרגים ורקפות. הילדים היו נוהגים לקטוף את הפרחים ולהביאם הביתה. איש לא הכיר אז את המושג "פרח בר מוגן". הילדים התחרו ביניהם מי יקטוף יותר פרחים. הם העניקו אותם כמתת לאימותיהם הגאות, ששמו אותם בתוך אגרטלים. אך הפרחים מיהרו לנבול והושלכו כלאחר יד לפח הזבל. הגבעות היו מחורצות ומלאות מערות, אשר שימשו למגורי ערבים, שהיו עושים דרכם אליהן, רכובים על חמורים נמוכים וזריזי רגליים. בין הילדים התהלכו סיפורים, שהערבים שוחטים את החמורים ומוכרים את בשרם באיטליזים מפוקפקים. למקצת הערבים היו סכינים עקומות תקועות באבנט. הוא תהה אם הסכינים משמשות אותם לשחיטה.

ההורים הזהירו את הילדים לבל יעזו להסתובב בגבעות. הוריו לא היו יוצאי דופן. הוא רצה לראות את מגורי הערבים, כי לא היה מסוגל לתאר בדמיונו כיצד ניתן להתגורר בתוך מערה. ואולם הוא לא העז להמרות את פי הוריו. כל אימת שהיה רואה ערבי רכוב על חמור, היה מחליט ללכת בעקבותיו אל הגבעות. לאחר שהיו עוברים כברת דרך, כשהגיעו אל פאתי הגבעות, היה עוצר ומלווה את הרוכב והחמור במבטו. עצוב. גאה בכך שציית להוריו, גם כשאינם נוכחים.

הוא פנה אליהם תכופות וביקש מהם כי יילכו איתו אל הגבעות. אביו היה נועץ בו מבט שואל, לאמור – האם יצא מדעתו? – או שהיה מנופף בשתי ידיו לשלילה. אימו היתה משיבה כי מסוכן שם אך נמנעה מלפרט. התשובה העצימה את הסקרנות שבערה בו. לעיתים היו מסרבים ללא נימוק או הסבר. היו פעמים שהרימו עליו את קולם. הוא לא העלה על דעתו לוותר.

בוקר-שבת אחד, שטוף שמש, שמוליק שאל אותו, אם ברצונו ללכת אל הגבעות. שמוליק ענה בחיוב לשאלתו, האם הוריו מתירים לו. הוא שמח לשמוע את התשובה, למרות שפקפק אם שמוליק אמר אמת. החליט להצטרף אליו. הם חפשו פרחים, לא מצאו, והעמיקו עוד ועוד בין הגבעות. הם היו צמאים. הוא פתח את פיו ושאף אוויר, על מנת להפיג את הצימאון. האוויר היה חם ורווי ריח חריף של שיירי מדורות שכובו זה מכבר.

הם הגיעו למגרש בשטח מישורי, שהיה בהיר יותר מההרים החומים מסביב, כמעט לבן. הזיעה חדרה לעיניו וצרבה אותן. הוא חיפש בכיסיו ממחטה, ולא מצא. הם החליטו לעצור, חיפשו צל. ממול, בשולי הגבעה, בצמוד לשטח המישורי, היתה מערה. דלת עשויה לוחות עץ גסים, שנועדו לבנייה, היתה קבועה בה וחסמה את הפתח. מנעול ענק היה תלוי עליה. הוא הריח עשן מריר וגללים, אך לא זיהה את מקור הריח. המקום היה ריק ושקט. הם היו משועממים.

הוא הציע לשמוליק, כי יהדפו כדור ברזל. היו אלה ימי האולימפיאדה. הוא עקב בעיתון אחר ביצועי הספורטאים ושינן את הישגיהם. לאחרונה קרא כתבה על הספורטאים ההודפים כדור ברזל. הכתבה פירטה את האופן שהם עושים זאת והיתה מלווה באיורים ובתצלומים. הכדור, כמוהו כביצה, היה מונח בתוך כף ידו של ההודף, שהיה ענק, רחב וכבד גוף. הכתב, שתיאר את התחרות בין האמריקאים לרוסים, התמוגג מהטכניקה של האמריקאים. הביטוי לא היה נהיר לו, אך שלא כמנהגו, לא פתח את המילון ולא בדק את משמעותו. הכתב ציין בכתבה כי האמריקאים זכו בשלושת המקומות הראשונים ובמדליות אולימפיות, משום שהטכניקה שלהם היתה משופרת.

הוא הסביר והדגים לשמוליק איך הודפים כדור ברזל. שמוליק היה נלהב מההסבר. הם חיפשו אבן מתאימה. בשטח המישורי, הבהיר, לא היו אבנים כלל. דומה שמכונה כבדה עברה עליו וטחנה אותו עד דק. הם יצאו ממנו ועלו לגבעה סמוכה. שם מצאו אבן חלקה, עגולה למדי, שדמתה לחלוק נחל גדול. שמחים חזרו לשטח המישורי, התרחקו זה מזה ועמדו פנים אל פנים בקצות השטח המישורי.

שמוליק הדף ראשון. האבן נפלה במרחק לא גדול משמוליק, שלא הסתיר את אכזבתו.

הוא לקח את האבן, חפן אותה בכף יד ימין, החזיק בה צמוד ללחיו, כפי שראה באיור בכתבה שבעיתון, ניתר על מקומו, מתח את יד ימין, כפי שהוסבר בכתבה, והדף אותה בכל כוחו. הוא היה מרוכז בהדיפה ולא ראה ששמוליק מתקרב אליו. האבן התרוממה, עפה למעלה באוויר החם, ציְרה מסלול קשתי, ונחתה על ראשו של שמוליק. נשמע קול עמום.

הוא הסתכל על שמוליק, יודע שניצח אותו בהדיפה. תחושה של סיפוק מילאה אותו. הוא התפלא ששמוליק מחזיק את ראשו בשתי ידיו. התקרב אליו וראה פסים, דומים לנחשים, אדומים כהים, דקיקים, מתפתלים משערות ראשו, מלמעלה למטה, על לחייו, נחבאים מאחורי צווארון חולצתו. עדיין לא הבין והתקרב עוד. רק אז שם לב ששמוליק מתייפח בקול דק, בעוד חוט של ריר אדום בהיר, בהיר בהרבה מהפסים האדומים כהים הזורמים משערות ראשו לחולצתו, יוצא מפיו.

פתאום, שם לב לקול חריקה הבוקע מהמערה. הוא הישיר מבט לימין, וראה שהדלת במערה, זו שעליה תלוי מנעול ענק, נפתחת. מאחוריה עמד יצור שחור מבריק, דומה לאדם, שעטה מטפחת גדולה וצחורה לראשו. שפתי היצור היו תפוחות ואדומות. אישוניו השחורים התרוצצו בתוך כדורים לבנים. למעט כפות ידיו, שחורות אף הן, כל גופו היה מכוסה בבגד אפור, שהיה מורכב משמלה, ששוליה ליחכו את הקרקע, ומעיל קל שמתחתיו ביצבצה חולצה לבנה מזוהמת. על מותניו היתה חגורת עור חומה, מחוברת לחגורה צולבת ובתוכה נעוץ קישוט. הוא ידע שמדובר בנדן לסכין מעוקלת, המכונה בפי כל שברייה. או אז הבין, לראשונה, שהם שיחקו בהדיפת כדור בפתח ביתו של אחד הערבים, המתגורר על הגבעות.

הערבי השחור ניגש אל שמוליק, עצר לידו ובחן אותו. שמוליק התעלם ממנו, המשיך להחזיק את ראשו בידיו ולא פסק מלבכות. חולצתו היתה מוכתמת באדום. הערבי הושיט את ידיו קדימה, כרוצה לתמוך בשמוליק, שנרתע ממנו. או אז הערבי סב לאחור ובהליכה מהירה נבלע מאחורי דלת העץ שבפתח המערה. כעבור רגע קט חזר כשבידו האחת דלי ובשנייה סחבה לבנה, שוב ניגש אל שמוליק ואמר לו דבר מה.

הוא לא היה מסוגל לשמוע מה הערבי אמר לשמוליק, שהסיר את ידיו מראשו וחדל לבכות. הערבי התקרב אל שמוליק עד מאוד והביט בפדחתו, קופא על מקומו. לפתע התנער ובתנועה מהירה כבזק יצק את תוכן הדלי על ראשו. אלה היו מים ששטפו את שמוליק מראשו עד סנדליו בצבע אדום בהיר, כמעט ורוד. הערבי שב וקפא על מקומו ואז, בתנועה זריזה, כמעט בלתי מורגשת, כרך את הסחבה הלבנה על ראשו של שמוליק תוך שהוא מהדק וקושר אותה מתחת לסנטרו. שמוליק חזר לבכות.

"אתה צריך לקחת אותו לקובּת חולים," אמר לו הערבי בקול נמוך.

הוא לא הבין למה הערבי התכוון. האם לקופת חולים? הוא הביט בשמוליק ובערבי, שעומד לידו. עד אותו הרגע סבר לתומו כי שניהם יחזרו הביתה ושכך המשחק יסתיים. לא עלה על דעתו ששמוליק זקוק לטיפול רפואי. הוא ידע שאם שמוליק ילך לקופת חולים, האירוע לא יעבור ללא תגובת הוריהם.

הערבי שב ונבלע מאחורי דלת העץ וחזר כשהוא נושא בידיו שני ספלי זכוכית זעירים. את האחד הושיט לשמוליק, שהגיב בסירוב. את הספל השני הושיט לו.

הוא לקח את הספל מהערבי, וראה שהוא מלא-למחצה בנוזל כהה. רק אז נזכר כמה היה צמא. הוא קירב את הספל לשפתיו ושתה. היה זה תה רותח ומתקתק, שמעולם לא טעם כמותו. גם הריח היה שונה מריח תה עם לימון, שאימו היתה מכינה לו כשהיה חולה. הוא החזיר את הספל הריק לערבי, שבחן אותו בעיניים מצומצמות. "אין בו הרבה מים, רק קיצת, מביא עם החמור," אמר הערבי, וחזר אל מאחורי הדלת שבמערה.

הוא הבין, שהערבי רצה להתנצל בפניו ולספר לו שבאזור מגוריו אין מים זורמים. לכן כיבד אותם בתה בכמות קטנה.

הוא חזר לביתו שקט, עצוב ושפוף. אימו שאלה האם קרה משהו, והוא ענה במהירות ובשלילה. רצה לשכוח. השאלה הפריעה לו לחשוב על אירועים שהרחיקו אותו ממה שקרה. על כיסוי מיטתו המתין לו ספר, אך הוא לא היה מסוגל לקרוא. פתח וסגר אותו והניחו על השולחן. הבית היה שקט מאוד. הוא ישב על המרפסת שעה ארוכה, הקשיב לצרחות העורבים המכוערים, וראה שהחושך מתקרב ומתחיל לכסות את העיר.

לא ניתן היה לראות מהמרפסת את דלת הכניסה לדירה. הוא שמע קולות חטופים ודיבור לא ברור, מהיר. לפתע הם עמדו לידו. כולם. שמוליק ראשון. חיוור. ראשו, ממצחו ומעלה, עטוף תחבושת לבנה, ענקית, שהסתירה כליל את שערו. האימהות נכנסו אחריו וכמשמר כבוד ניצבו משני צידיו.

אימו של שמוליק היתה הראשונה ששברה את השתיקה: "תראי מה התכשיט שלך עשה לתכשיט שלי!"

אימו שלו עמדה נדהמת ושותקת. אימו של שמוליק, שלא פצה פה, הוסיפה: "שמוליק כבר סיפר לנו איפה ובאיזה משחקים אתם משחקים. היה לו מזל גדול. הערבי חבש אותו."

כשאימו שמעה על הערבי, היא עצמה לרגע את עיניה, כאילו ספגה אגרוף. דומה שלא היה דבר שזיעזע אותה יותר. לא ההליכה האסורה לגבעות, לא הדיפת האבן, לא הפגיעה בשמוליק ולא התחבושת הענקית המעטרת את ראשו. את כל אלה היתה מסוגלת לשאת, אך לא את המפגש עם הערבי.

"מזל שהוא חבש אותו," שבה ואמרה אימו של שמוליק.

"גם נתן לנו לשתות תה." הוא פלט את המשפט במהירות, חושש פן יופרע ואז לא יובן. הוא רצה לשכנע אותה שעצם שתיית התה מוכיחה שלא היה שום חריג בהתנהגותם.

אימו נעצה בו מבט מפוחד: "תלך, תלך אליו לגבעות עוד הרבה פעמים, שייתן לך לשתות תה."

הוא נעלב עבור הערבי. לא הבין מדוע אימו מבקשת להטיל בו דופי.

השתררה דממה. רק העורבים המכוערים המשיכו לצרוח.

אימו הפרה את השקט: "אני ממש מצטערת. לא יודעת מה להגיד. אני בטוחה שגם עמוסי מצטער."

הוא הופתע מהתשובה. רווח לו. אם אימו של שמוליק יודעת שלא התכוון לפגוע בשמוליק, אזיי העונש, הממתין לו, לא יהיה קשה. גל שמחה שטף אותו. התאפק שלא למחוא כפיים. אילץ את עצמו לחזור ולהיות עצוב וגם להראות לאימהות שהוא עצוב. לפיכך הכריח את עצמו להתרכז בתחבושת שעל ראשו של שמוליק. לבסוף הצליח להנמיך את מפלס השמחה. העצב המכובד חזר אליו. אך גם החשש. העצב היה נסבל. לא כן החשש, ממה שצפוי לו. הידיעה שהפעם הוריו לא יפטרו אותו בעונש קל, היכתה בו. עליו להתכונן.

בילקוט היה לו פנקס קטן, שקיבל מאביו. נהג לרשום בו מה עליו לעשות. סבר שטוב יהיה אם יחשוב על שאלות, שככל הנראה ישאלו אותו, ועדיף לרשום את התשובות ולשנן אותן, שלא יתבלבל וישכח.

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

הקיצותי ביפו לפני עלות השחר משנתי הטרופה, ובלבי רעיון נועז: הן ימי חג השבועות הימים, הבה אעלה ירושלימה ברגל! התיצבה נגדי דמותו של יהושע שטמפפר, אשר במשך שבועות וירחים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, צקלונו על שכמו ומטהו בידו, עדי הגיעו לירושלים הנכספת...

חרש התגנבתי מן הבית, בהשאירי פתקה לבל ידאגו לי, ואצא לדרכי. עברתי על פני מקוה ישראל בהיות עוד חושך למחצה ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הייתי בקרבת רמלה. חם היה ואצמא למים, והנה ראיתי מרחוק ככר ירקרקה בלב השדות השוממים. תארתי לי כי אמצא שם נחל שוטף ואגם לרוות את צמאוני, כשאני עובר בעשב הגבוה החותך בבשרי כסכינים, אך מים –אין. לימים נודע לי כי זו היתה ככר המצמיחה חילפה. בעיר רמלה ריוויתי את צמאוני ונחתי קמעא, ומשם המשכתי בדרכי הלאה עד שהגעתי לבאב אל-וואד ואחל לעלות על מדרוני הרי יהודה. מסביב סלעים ואבנים והכל – עירום ועריה. רק פה ושם עצי אלון נקשים ובודדים, או חורשות זיתים אפורים ומאובקים. איה היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ מולדתי? כאן הכל שחון ולבן ואין ירוק. מועקה ירדה ללבי ושמש הצהרים יקדה ואצמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים העקלקלים, הופיע לעומתי רוכב בידואי עוטה כפיה על שפם ורק עיניו נראות. "הנה בדואי שודד-דרכים" – הרהרתי בלבי והתחלתי להתכונן ל"מאורע"... והנה שומע אני קול באידיש: "מנין ולאן, ר' יהודי?" ה"בידואי" גילה את פניו ונתברר כי היה זה קצב יהודי מירושלים צוצל שמו, וכפי שנודע לי לאחר זמן, היה אחד מראשוני ה"שבאב" שבין יהודי ירושלים באותה התקופה. הוא היה יוצא לכפרים רכוב על סוסו וקונה בהמות. לא ידעתי אז כמעט אידיש, ועניתי לו קצרות: "לירושלים". "יהודי יחידי בדרך לירושלים"? – שאל – "ומה מעשיך?" "אני לאנד-ווירט" – עניתי לו – "אקער-בויער".[1] הוא הוציא משמשים אחדים מאמתחתו ויכבדני בהם. לימים כשהיה פוגשני ואני כבר אכר בפתח-תקוה היה אומר: "אכן אקער-בויער באמת, ואני דימיתי כי נער היה משטה בי".

עם בוא השמש הגעתי לשערי ירושלים. שוב סמטאות, מדרגות ואבנים. ערבים ויהודים לבושים משונות וכמרים נוצרים למכביר... מיד שאלתי למקום הכותל המערבי ואגיע אליו. אבני ענק, שממה וחורבן, ויהודים פושטי-יד... כלום זוהי שאריתנו מימי עברנו? דמעות כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני ואמרר בבכי עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דויטש" הממרר בבכי. אז פניתי משם ואמהר בדרכי הלאה. מצאתי את מקום מגורנו החדש ואת בני משפחתנו המחכים והדואגים לי (כבר הגיעו מיפו), ונשכב לנוח.

בירושלים שהיתי שנתיים ימים; ימים אפורים של שממון ואפס-מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עלי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאלו קעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימי בחוץ-לארץ: אל חיי "גלות" לאמתה. עוד אזכור את החמר הערבי שהכה את חמורו המתעקש, בקללו: "אנתי יא כאפר, נצראני, יהודי, שיכנאזי, חנזיר!"[2] ואת בנות ישראל שהיו מפחדות לרדת השוקה מפחד תעלולי הפרחחים הערבים. הוטל עלי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שוכב במטתי כאשר גנבו ממני את בגדי האירופיים למען אאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף – נכנעתי ולבשתים!

עוד אזכור איך היה לבי מתחמץ בקרבי בראותי את הישמעאליים מתעללים באחי בני עמי. לא פעם קרה שיצאתי לריב את ריב העלובים. באחד המקרים האלה הסתבכתי בקטטה רצינית עם להקת שבאב. ידי המאומנת לא בגדה בי והם יצאו בשן ועין. מיד החלו צועקים: "איל יהודי קטל איל מסלם"![3] המון בריונים התלקט סביב וכמעט הייתי בכל רע. פרצתי לי דרך ביניהם ואברח כשהם רודפים אחרי. פתאום ראיתי שער פתוח לפני. התפרצתי לתוכו כל עוד רוחי בי ואכנס אל תוך אולם גדול מצופה בשטיחים. לקול צעקות פחד התבוננתי מסביב וארא כי נפלתי לתוך... חָרֶם! מן הפח אל הפחת. מיד הופיעו המשרתים ויתפשוני. קראו לבעל החרם. אך למזלי היה זה מכיר של אחד מקרובי שהבין את מצבי ואף עזר לי בהוציאו אותי בסתר מביתו, דרך אחד המבואות לסמטה אחרת, בטוחה מרודפי.

מעשים כאלה נשנו פעמים רבות. פעם גם ישבתי ביחד עם אבא שני ימים בבית הסוהר. ומעשה שהיה כך היה: אחרי הקטטה שהיתה ביני ובין הערבים הגשתי תלונה לקונסול האוסטרי גראף קבוגה. הוא ענה לי: "תמיד אתם הנכם המתלוננים. מדוע לא יקרה ההיפך, שהערבים יתלוננו עליכם?" הבנתי את הרמז ולא עברו ימים רבים ואני סיפקתי לו חומר לתלונה קשה נגדי, עד שהיה מוכרח להחזיק אותי וגם את אבא במאסר בקונסוליה, לפחות לשם הרשמיות.

מקרים כאלה הקנו לי שם של "ג'דע" בסביבתי, אבל מצד אחר החלו היהודים להביט עלי בעין רעה, מחשש נזק לכלל ישראל וכדומה... וכלל ישראל היה נתון לחרפה ולבוז בימים ההם. היו אמנם גם טפוסים בודדים של יהודים בעלי עצמות בשדרותיהם, מבין הקצבים וסוחרי הבהמות. גם ד"ר פרנקל הידוע היה נמצא אותו זמן בירושלים ועליו סופר מעשה נועז שעשה: לפני בואי ירושלימה נוהגים היו המוסלמים שלא להניח ליהודים ללבוש בגד או לשאת מטפחת מצבע ירוק. באחד הימים יצאה יהודיה זקנה הרחובה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. ראו זאת בני ישמעאל, התנפלו עליה, קרעו את שמלותיה מעליה ואף הכוה. כל בני ירושלים רגזו, אבל מאליו מובן שאיש לא הרים יד או רגל. אז עשה ד"ר פרנקל את מעשהו הנועז, שנשאר לזכרון ימים רבים. הוא לבש מכנסים ירוקים והיה עובר בהם ברחובות ירושלים, הלוך ושוב, כשידיו תקועות בכיסי מכנסיו. איש לא העיז לנגוע בו לרעה כי היה ידוע כאיש אמיץ-לב וכביר-כוח, רופא, ויתרה מזו: נתין אוסטריה לבוש אירופית. מאותו זמן ואילך, כך היו מספרים בירושלים, לא נגעו יותר המוסלמים ביהודים לובשי ירוקים.

היה עוד טיפוס מעניין בירושלים, אשר באותם הימים הכרתיו ואתקרב אליו. שמו היה אהרון פרנצויז. ומוצאו היה מאלזס. את שם משפחתו לא ידעתי וכינויו פרנצויז בא לו משום שהיה בימי עלומיו קצין נושא-דגל בגווארדיה של נפוליון הראשון. כאשר הכרתיו היה כבר ישיש מופלג והיה אחד מן הארבעה או החמשה ששרדו בכל העולם כולו מצבאו של נפוליון בונפרט. הוא השתתף בזמנו בכל המלחמות של נפוליון ואף בארץ ישראל היה עמו. זכורני, באחד הימים באה אנית מלחמה צרפתית ליפו, ורב חובלה וקציניה עלו ירושלימה בשביל לראות את פני אהרון פרנצויז. לכבודם לבש אז את מדי השרד העתיקים שלו והם חלקו לו כבוד רב.

בירושלים היתה מצויה אז, על אף הכל, גם חבורת "משכילים" שהתרכזה מסביב לישראל דוב פרומקין, בעל ה"חבצלת". אליהם נספחתי גם אני, אולם יהודי ירושלים בכללם היו יהודים שהתפרנסו מן החלוקה והיו מכורים לה. כולל אונגארן עמד כבר אז בפריחתו וביחוסו ולפי טבע הדברים היה על משפחתנו להיספח אל "בור השומן" הזה. אך אבא ואנכי לא רצינו להתגאל בלחם חסד ונחליט לחיות מיגיע כפינו. לאבא היה רכוש קטן ובו ייסדנו לנו תעשיה קטנה של גבינה אירופית. שיתפנו אתנו בעסק עוד יהודי, בן ירושלים, יעקב גרינברג, שידע את שפת עם הארץ ודרכיו. הוא ואני היינו יוצאים יחדיו לכפרים רחוקים, רכובים על סוסים, וקונים חלב אצל הפלחים הערבים בהשגיחנו בשעת החליבה על הכשרות. אבא היה מעבד את הגבינה בירושלים, מחזר על בתי המלון והחנויות ומוכר אותה, ואגב אורחא היה עושה תעמולה ליצירת ישוב יהודי חקלאי בארץ. קשה היה ענין הובלת החלב לירושלים ולכן החלטנו שגרינברג ואני נעבד את הגבינה על המקום. באחד הכפרים, בית-נובה, יסדנו מעין בית חרושת קטן. סדרנו את הדוודים והאצטבאות והעבודה התקדמה יפה. באחד הימים קרה מקרה ביש: שלושה ערבים באו במרוצה הכפרה ובפיהם הידיעה כי בירושלים נשחטו כל היהודים והנוצרים. מיד דהרנו ירושלימה ואת סחורתנו עזבנו הפקר בכפר. בבואנו העירה מצאנו הכל שוקט על מכונו. היתה ביום הקודם איזו פניקה בשל קטטה אך לא נפגע ולא "נשחט" איש. בשובנו למחרת הכפרה, לא מצאנו שיור כל שהוא מ"בית החרושת" שלנו, וככה הפסדנו את כל כספנו.

החלה תקופה קשה. לא היה לנו מקור למחיה, ואבא היה נאלץ לפנות ל"חלוקה" בכדי לתת לחם לפי הטף. אני החלטתי לחפש משרה ולעשות את ידיעות החולין שלי קרדום לחפור בו. כעבור זמן קצר התחלתי לעבוד בתור פקיד בבית הבנק הפרטי של יהודה ברגמן, שהיה עוסק בעיקר בהעברת כספים, בסכומים גדולים, מחוץ לארץ לירושלים ובחילופם. עבודתי היתה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית והנהלת-חשבונות. הייתי שבע רצון בעבודתי החדשה, אולם קרובי ובני משפחתי, אשר נעשו כבר אזרחי ירושלים לפי כל הליכותיהם, הביטו בעין לא-יפה על הבחור הגדל ללא תורה והעוסק בהבלי העולם הזה. הם החליטו איפוא שתי החלטות: האחת – ללמדני ש"ס ופוסקים, והשניה – להביאני בברית הנשואין...

להחלטה הראשונה נכנעתי מרצון; הייתי בוש בפני אלוהים ואדם על בורותי בעניני יהדות ורציתי בלב שלם לתקוֹן מעוות זה. דודי ר' בנימין שטמפר נתמנה כמורי ומחנכי. אכן – חיל רב לא עשיתי גם הפעם, ואהי גורס בחצץ שני, לצערי ולחרפתי. אותו זמן הייתי יוצא ובא בבית הרב משה אויערבך בעניני עבודתי בבנק, ופעם אחת השחתי את דאגתי לפניו על אי הצלחתי בלימודים. הוא ניחמני באמרו כי העיקר הוא הרצון הכן, השקידה והמדות הטובות; השאר יבוא מאליו. מאז היה הרב מתענין בי, משוחח עמי לעתים קרובות ומשפיע עלי מרוחו הטובה. קרובי ראו בי נחת, כי סוף-סוף נעשיתי אדם מן הישוב, וקבעו כי הנני בשל כבר במדה מספיקה לקבלת מרות ההחלטה השניה, היינו: הנשואין. אותם הימים כבר "הסתגלתי" לחיי ירושלים ולא יכולתי לעמוד יותר בפני הלחץ של בני הבית הקרובים. לא עברו ימים מרובים ואני הובאתי בברית הנישואין עם אלמנת אחד מקרובי...

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין את הכתבה של תקוה וינשטוק על משרת הגננת בשנת 1950. הגיבורה, הגננת תכלת, טוענת שאין גננת מרשעת, זה בוודאי איננו תקף היום – הרבה גננות צולמו מכות ברשעות את הפעוטות.

אתה מזכיר שגרשון שקד התעלם מ"המחצבה" בסדרה שהכין לטלוויזיה – שמע סיפור: חבר שלי כתב עבודה סמינריונית על עגנון אצל גרשון שקד כמנחה, והוא ציטט קטע מתוך ספרי "עגנון ללא מסווה". גרשון שקד קרא לו אליו, והזהיר אותו שאם לא ימחק את הציטוט, הוא ייתן לו ציון נכשל.

נעמן כהן לועג בצדק לטענה המופרכת של אלי עמיר – כי יוצאי מדינות ערב ייטיבו להידבר עם הערבים. נעמן כהן מראה כיצד מתנהגים הערבים המוסלמים כלפי הערבים הנוצרים, שבוודאי יודעים ערבית. לזה אפשר להוסיף את מרחץ הדמים בסוריה, עיראק, לבנון ותימן – כלום בכל המקומות האלה שכחו לדבר ערבית?!

נעמן כהן מזכיר שורה של יהודים שונאי ישראל, ביניהם דניאל בירנבאום, סילבי קשת [נולדה 1930] ואווה אילוז. קשה לעכל.

* אהוד: לכל הבכיינים המתלוננים על קץ הדמוקרטיה ועל עידן השחיתות והבזבזנות – שהחל כידוע מיד עם השבעתה של הממשלה הרחבה החדשה, כדאי אולי להזכיר כי לאחר זמן רב יש סוף-סוף עכשיו בישראל ממשלה שאינה תלוייה בסחטנותם של קולות הדתיים והחרדים! אפשר לה להתקיים גם בלעדיהם! – והם יודעים זאת!

גם עפר שלח יודע זאת. גם ליברמן, יעלון ויאיר לפיד – ונאחל להם שיחממו את מושבי האופוזיציה וישאו נאומי תוכחה וזעם ברמה של יאיר לפיד.

* שר הבריאות היוצא [שכנראה התאייד במהלך הקורונה. – אב"ע] תיאר את הליך קבלת ההחלטות כך: "יש אנשי מקצוע שיושבים ואחר כך הם בודקים כל מיני דברים, וזהו. מדברים עם המועצה לביטחון לאומי, מדברים עם ראש הממשלה. לפעמים גם עם שר הבריאות." ["הארץ" באינטרנט. 19.5].

אהוד: נאחל הצלחה לשר הבריאות החדש יולי אדלשטיין. לאור התנגדותו העזה והמוצדקת להתערבותו של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת, שהביאה אותו להתפטרותו – לא נראה לנו שהוא מן הסוג של שר שמתאייד – ואחר כך חוזר פתאום להשתין על מנכ"לו.

* הוא מסוכן מר שפינוזה, רק על זה הוא חושב וכותב, בעצם נסלח לו כי מה נשאר לזקן פרט לזיכרונות?

אהוד: אל תזלזל בזיכרונות. זה המון. זה ממש אושר. יש זקנים שאפילו הזיכרון לא נשאר להם.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] אכר

[2] "אתה הכופר, הנוצרי, היהודי, האשכנזי, החזיר!"

[3] "היהודי קטל את המושלמי"!