פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1543

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בסיון תש"ף, 25.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: חֲלוֹם. נוֹפִים רוֹמִיִּים. // מלי טויב [אהרנסון]: מינוי ראשון של ליצמן – יאיר פינס למנכ"ל משרד השיכון. // עמוס גלבוע: היציאה לא היתה "בריחה". // יורם אטינגר: ריבונות ביו"ש – מהות גבול ביטחון. // אורי הייטנר: 1. שמעון שיפר: המתריע – שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד. 2. צרור הערות 24.5.20. // ישראל בר-ניר: אידיוטים שימושיים. // משה גרנות: נגע הצרעת בסיפורי נביאים ובתורת כוהנים. // יוסף אורן: מהם סימניה של הכתיבה הסנטימנטלית? (מאמר חמישי בסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית). // יצחק בר יוסף:" גורלי נחרץ בכרמי השקדים הפורחים של פתח תקווה". במלאת 90 שנה להופעת "קמשונים" (1930) של אסתר ראב. // ארנה גולן: שירי המרד בשלטון "הכסף" בחיינו לפני ימי הקורונה. // נעמן כהן: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. היאבקות]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

חֲלוֹם

יוֹנֵי הַזְּכוּכִית עַל בְּרֵכוֹת "שְׂדֵה אֱלִישָׁע"

פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם שְׁקוּפוֹת וְעָפוּ לַמְּרוֹמִים.

שְׂדֵרוֹת-עַרְמוֹן לַחוֹת הֶאֱפִילוּ...

וּמַחֲרֹזֶת-אוֹרוֹת הִבְהֲבָה וְכָבְתָה;

הַמֶּרְחָק הִתְעַרְטֵל עַד לְ"שַׁעַר הַנִּצָחוֹן"

שָׁטַף בְּקוֹל רָחָב כְּסִימְפוֹנְיָה לְבֶּטְהוֹבֶן

וְנִשְׁמַת מַרְקִיזָה תּוֹעָה, הִדְהֲדָה טְרוּפָה

בֵּין חוֹמוֹת שְׁחוֹרוֹת

מְיַבֶּבֶת קְטוּעוֹת כַּחֲתוּלָה עֲזוּבָה

רְחוֹבוֹת שָׁפוּ, נִמְשְׁכוּ וְנָפְלוּ –

תּוֹךְ הַ"לּוּקְסֶמְבּוּרְג"

וַעֲטֶרֶת-עֲנָנִים מְאֹד גְּבֹהָה וֶאֱלֹהִית

חָנְתָה מֵעַל לַגָּן –

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים כְּזֶלֶף קָדוֹשׁ

נָשַׁר עַל שִׁטְחֵי-דַּלְיוֹת כְּפוּפוֹת-רֹאשׁ

וּמְאֹד אֲדֻמּוֹת – – –

פִּטְפּוּט אַנְקוֹרִים נָדַם בְּנוֹף הָאֲשֵׁרוֹת

וּפֶתַע צָנַח שֹׁבֶל-גֶּשֶׁם כָּחֹל עַל הָעִיר

וַתֵּעֹרְנָה כְּעוּגָּבִים הוֹגִים וַתִּבְכֶּינָה חֶרֶשׂ

כָּל הָאֲשֵׁרוֹת בָּעִיר

וַתֵּבְךְּ פָּרִיס כָּל הַלַּיְלָה בְּגֶשֶׁם לַהַט וָרֹן.

1947

נוֹפִים רוֹמִיִּים

צַמְּרוֹת אֳרָנִים כִּכְתָרִים עֲגֻלִּים

בְּרָאשֵׁי גְּבָעוֹת צָפִים –

וּבַגַּיְא קְבָרִים וָחֳרָבוֹת –

וְהוֹד עַמּוּדִים שַׁחִים;

עַל גָּבְהֵי סַן פֶּטֶר –

שָׁלוּחַ, נֵירוֹן קֵיסָר

בְּרֶכֶב אֵשׁ דּוֹהֵר;

וּבַשֵּׁפֶל – שׁוּק הָעֲבָדִים –

כַּיָּם – גּוֹעֵשׁ;

וּמֵרָעָב שׁוֹאֲגִים הַכְּפִירִים

שַׁעֲרֵי הַקּוֹלוֹסֵאוּם,

אֲדֻמִּים לַחִים:

נוֹטְפֵי יֶזַע וָדָם,

עַל פְּנֵי אֶבֶן סְתוּתָה עַתִּיקָה –

סַנְדַּל אַדְנוּת קִצְבּוֹ הוֹלֵם

לְקוֹלוֹנְיָה לִבְּרִיטַנְיָה,

לִירוּשָׁלַיִם,

אֶל עַרְבוֹת-אַפְרִיקֵי –

לִגְיוֹנוֹת רוֹמָא

דַּרְכָּם עוֹשִׂים.

וְעַל שַׁעַר טִיטוּס שֶׁבָּעֵמֶק –

מְנוֹרַת-שִׁבְעַת-הַקָּנִים –

זוֹעֶקֶת שְׁבוּיָה:

בְּשִׁבְעָה קוֹלוֹת הוֹמִיָּה

מוּל שָׁמַיִם מְשַׁוְּעָה

וְשׁוֹמְעִים בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

זוֹקְפִים רֹאשָׁם

מַטִּים אָזְנָם

וְעוֹטְרִים

בְּלַהַט – כְּנֵזֶר –

אֶת עִירָם,

כּוֹרְעִים נוֹפְלִים עַל לִבָּהּ –

כְּחוֹתָם...

1960

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

מלי טויב [אהרנסון]

מינוי ראשון של ליצמן –

יאיר פינס למנכ"ל משרד השיכון

צר עולמי – כעולם נמלה. אני נלחמת בנושא של ביטול הותמ"ל* מאז הקמתו [2014] –  ולשווא. עובדה שמדינת ישראל מפקירה את המתיישבים בישראל וגוזלת מהם  בזיל הזול את הקרקע שהם מעבדים עשרות  שנים, ואפילו יש קיבוצים ומושבים שמתקרבים למאה שנים.

אין לדעתי פשע נורא יותר מאשר לגזול מהמתיישבים בישראל את אדמתם, מקור פרנסתם. אני לא מגישה בג"ץ בנידון כי אנחנו ברי-רשות של מינהל מקרקעי ישראל וחיים לפי תקנון  מהתקופה העות'מנית ואין לי סיכוי לזכות בבית המשפט העליון.

לאחרונה התפרסמה באופן חד פעמי  כתבה ב"כלכליסט", בתאריך 13.5.20, וכותרתה – מינוי ראשון של ליצמן: יאיר פינס למנכ"ל משרד השיכון. ומפורט בה הליך המינוי וכוונת המינוי. מתברר לציבור הקוראים ששר השיכון החדש ליצמן מתכוון לבנות בזול דירות למגזר החרדי, ומינה לשם כך כמנכ"ל משרדו את יאיר פינס, שימשיך  ויאריך את הותמ"ל [גזילת הקרקע מהמתיישבים] לטובת המגזר החרדי, ובאמצעות הותמ"ל ישיג קרקעות בזיל הזול. ליצמן ידע מדוע דרש את משרד השיכון ואת רשות מקרקעי ישראל שתועבר למשרד השיכון. ומי שמינה אותו  ונתן לו את  משרד השיכון  והמינהל  ידע והבין היטב את המחיר שהוא משלם ביד נדיבה  לליצמן ולאדמו"ר שלו כנציגי מגזר דתי חרדי. לא השתנה דבר במדינת ישראל. עולם כמנהגו נוהג. עושים צחוק מהבוחרים, והבחירות לא שינו  שום דבר מהותי במדינת ישראל. צריך לדעת לקרוא בין השורות את הידיעות המתפרסמות.

הייתי תמימה. המטרה היא הקמת ערים חרדיות על קרקעות המתיישבים, שיירכשו בזול באמצעות הותמ"ל. התמונה מחרידה ומבהילה ביותר. מתי נתעורר? הותמ"ל הפקיע מכפר חסידים 1500 דונם לטובת העיר הדתית הסמוכה רכסים. הם לא ילכו לפריפריה. הם מעוניינים במרכז הארץ.

מלי טויב [אהרנסון]

* הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור – (ותמ"ל) היא ועדת תכנון שמטרתה להגדיל את היצע הדירות בישראל, גם על חשבון המגזר החקלאי.

* * *

עמוס גלבוע

היציאה לא היתה "בריחה"

היתה זאת יציאה בהפתעה גמורה, בעיקר לחיזבאללה, בלי אף נפגע, פרי עבודת הכנה סדורה היטב של פיקוד צפון וצה"ל. היתה זאת יציאה שזכתה ללגיטימיות בינלאומית ובזה ייחודה הגדול. להבדיל מההתנתקות מעזה כמה שנים מאוחר יותר.

אנחנו חוזרים לערב 22 מאי 2000 ולמופז הנדהם משאלתו של ברק האם ניתן לצאת כבר הלילה. הוא מתייעץ עם גבי אשכנזי. גבי מתייעץ עם 2 הקצינים הבכירים בשטח: תא"לים גנץ וקפלינסקי. המלצתם: לא עכשיו אלא בליל 23-24 במאי. ברק מסכים לכך, ומשביע את מופז לשמור את ההחלטה הזאת בחשאיות. השיקול העליון הוא להשיג הפתעה, לצאת במפתיע ולהפתיע לחלוטין את חיזבאללה (ועימו את כל "העולם") שהכין עצמו ליציאה של צה"ל החל מתחילת יוני. היה מודיעין טוב ולפיו חיזבאללה עושה הכנות ותיכנונים ללוות את היציאה באש עזה ובשורה של פיגועים קשים, כולל בשערי הכניסה לרצועת הביטחון; שתהיה זאת יציאה תוך כדי מלחמה של ממש. ועל רקע זה להציג את היציאה כבריחה תחת אש של חיזבאללה.

רשמית ופומבית ישראל הודיעה כי תצא מלבנון לקראת מחצית יולי; מופז הנחה את צה"ל  לקראת סוף אפריל, להיות מוכן ליציאה עד לקראת סוף חודש מאי. תוכנית היציאה של הפיקוד אושרה והוא החל בצעדים קטנים וחשאיים להוציא ציוד מלבנון כבר מראשית מאי. סך הכול זאת היתה תוכנית סדורה שהוכנה היטב ע"י פיקוד צפון, בסיוע כל גורמי הביטחון, החל מהמחצית השנייה של חודש פברואר 2000.

החשאיות, שתכליתה להשיג הפתעה על מנת לשמור על חיילי צה"ל, נשמרה בקפדנות במטכ"ל ובפיקוד, כך שאפילו אלופי המטה הכללי, בכללם ראש אמ"ן, לא ידעו על מועד היציאה, וכן שרי הקבינט. 

ב-23 בערב הגיעו ברק ומופז לפיקוד צפון, ושם עם אשכנזי הודיעו כי היציאה המלאה מתחילה עכשיו. ההפתעה אחזה בכול. בשעה 0648 קיבל אשכנזי את הדיווח שהחייל האחרון יצא מלבנון. כשעתיים לפני כן קיבל אשכנזי טלפון מהאלוף (מיל) עמנואל סקל, ששכל את בנו בכורו בלבנון לפני שנים: "רציתי לברך אותך," שח עמנואל לגבי, "כששמעתי שאף חייל לא נפגע." וכך היה. אז נכון שנשאר בשטח ציוד שלא הספיקו להשמידו, תוצר ההפתעה, אך לבוא ולהגיד במשך שנים שהיתה כאן "בריחה חפוזה, מבוהלת ומבזה," הרי זה הבל הבלים של בורות ורשעות. מהיכן זה נובע? לדעתי  מהסיבות הבאות:

ראשית, כל אנשי התקשורת הופתעו. דבר לא דלף אליהם, ברק לא שיתף אותם בסוד היציאה. על כך נטרו לו טינה והחלו לתקוף אותו על "הבריחה".

שנית, השמאל (בהכללה), מאוחר יותר, צירף את היציאה ל"חטאו" של ברק בכך שחשף פומבית בקמפ דיויד  כי "אין פרטנר פלסטיני."

שלישית, הימין (בהכללה) רצה בכלל להישאר בלבנון ותלה ביציאה את כל האסונות שבאו, לדעתו, מאז ועד היום על מדינת ישראל.

רביעית, ההשפעה החזותית הדרמטית שהיתה על הציבור הישראלי למראה המחזות קורעי הלב של הנהירה לשערי הגדר של  אנשי צד"ל ומשפחותיהם, וכל אלו ששיתפו פעולה עם ישראל, אכן, עבור צד"ל היציאה מלבנון היתה טרגדיה. הפתאומיות הממה אותם כמכת ברק. לאחר 25 שנים של שיתוף פעולה, נאמנות והבטחות, צה"ל מפקיר אותם. מבחינת אוכלוסיית צד"ל זאת היתה "בריחה".

חיזבאללה הופתע לחלוטין, אך מבחינתו עצם היציאה שלנו היתה הישג, ואך טבעי שהוא הציג זאת כ"בריחה". ובו בזמן היציאה קיבלה הכרה ולגיטימיות בינלאומית. הגבול עם לבנון, הקו הכחול במפות, קיבל לגיטימיות; חיזבאללה כיבד אותה עד 12 יולי  2006, שעה שפעל דרך הגבול הלבנוני, והודיע מאוחר יותר שהוא מצטער על כך, ובכך פתח את מלחמת לבנון השנייה.

דין שונה הוא הגבול המזרחי עם לבנון (בהר דב ובאזור שהלבנונים קוראים לו חוות שבעה). שם חיזבאללה וממשלת לבנון לא הכירו בלגיטימיות הגבול, אך זהו כבר סיפור אחר.

עמוס גלבוע

* * *

יורם אטינגר

ריבונות ביו"ש – מהות גבול ביטחון

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", ב-21 מאי 2020

רכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן ו-600 מטר מעל שפלת החוף – הם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6, תשתיות קריטיות אזרחיות וביטחוניות, וריכוזי אוכלוסייה גדולים; שם מתגוררים 80% מאוכלוסיית ישראל. הרכס המזרחי הוא מכשול טנקים היעיל באזור, אך הרכס המערבי הוא פוטנציאל טרור פלסטיני, העלול להפוך את שפלת החוף (שרוחבה כ-15 ק"מ) למהדורה כואבת הרבה יותר מ"עוטף עזה".

שליטה על רכסי יו"ש – ולא מדינה פלסטינית – היא תנאי בל יעבור במציאות מזרח תיכונית של 1,400 שנות הפכפכות, אלימות, טרור בינערבי, והיעדר דמוקרטיה ודו-קיום בשלום בינערביים. במציאות זאת, על גבול ביטחון להתגבר על תרחישים שליליים ובלתי-צפויים, לא להתבסס על הסכמי שלום – העלולים להיות שבירים וזמניים כמו המשטרים שחתמו עליהם – אלא להיות מסוגל לעמוד בפני הפרת שלום. התוהו ובוהו בלוב, תימן, עיראק וסוריה עלול לתקוף כל מדינה ערבית ולגרום למהפכים מדיניים דוגמת איראן, שהפכה ב-1979 מבעלת-ברית לאויבת קטלנית. מהפך דומה בירדן ישדרג את חיוניות יו"ש באופן דרמטי.

גבול ביטחון חייב להרתיע תוקפנות, ולהעניק את הזמן הדרוש, עם פריצת מתקפת פתע, לגיוס כוח מילואים המהווה כ-70% מצה"ל – תוך 48 שעות. מכאן ההבדל בין סיני (60,000 קמ"ר) המעניק 50 שעות לגיוס מילואים וגובל בנגב, לעומת יו"ש (5,500 קמ"ר) המעניק 5-10 שעות וגובל בירושלים והשפלה. ב-1967 ריסקה ישראל את צבאות ערב, אך ב-1973 התרסקה תפיסת העליונות של צה"ל, וישראל עמדה בפני השמדה, שנמנעה בעיקר עקב שליטתנו בסיני, יו"ש ורמת הגולן.

לישראל אין עומק גיאוגרפי, ולכן עולה חיוניות היתרון הטופוגרפי של רכסי יו"ש. לעומת יתרון טכנולוגי העלול להיות בר-חלוף, היתרון הטופוגרפי נצחי. אמנם טילים ומטוסים מתוחכמים הורסים (אך לא מדבירים את טרור חמאס וחיזבאללה!) – אבל שריון וכוחות קרקע כובשים ומכריעים. ככל שמשתדרגת היכולת הטכנולוגית של האוייב, כן עולה חשיבות השטח השולט להפעלת כוחותינו ולבלימת טרור ופלישה.

ב-14.8.2008 כתב הגנרל מאטיס, לימים מזכיר ההגנה של ארה"ב: "במלחמה הכושלת נגד חיזבאללה ב-2006, סבר צה"ל – בניגוד לתקדימים ומהות המלחמה – שאפשר לשתק אוייב בהפצצות אוויר מדוייקות עם כוח שדה קטן."*

שליטה ברכסי יו"ש מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל וביטחונה הלאומי, ואת יכולותיה כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות. מדינה פלסטינית ביו"ש תהפוך את ישראל מיצרן – לצרכן – ביטחון לאומי, מנכס אסטרטגי לנטל על ארה"ב, מישות מרתיעה לישות מתנדנדת ומוכת-טרור חסר-תקדים בבטן הרכה בירושלים והשפלה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* בזכות חיל האוויר שלנו, שהפך לעיי חורבות את רובע דאחיה של החיזבאללה בביירות, וזאת כאשר ראש הממשלה היה אהוד אולמרט והרמט"ל דן חלוץ (מפקד חיל האוויר לשעבר) – יש לנו עד היום שקט, אמנם מתוח מאוד, בגבול לבנון – כי החיזבאללה יודע בדיוק מה יהיה גורלו מן האוויר – אם יתגרה בנו שוב בפעולות מלחמה.

לזכות שניים אלה, ראש-הממשלה והרמטכ"ל, גם חיסול הכור הגרעיני בסוריה, גם כן מן האוויר. זו האסטרטגיה העדיפה שלנו, העליונות שלנו – שאינה דורשת קורבנות מצידנו כמו במלחמה על פני הקרקע. וסביר להניח שכך תיראה גם התקפת מטוסים וטילים מונחים שלנו על בסיסי חיזבאללה ביישוביו בדרום לבנון, אם רק יעזו להתחיל לשלוח לעברנו טילים! – כך, ורק כך, מתקיים מצב של "שלום" [לא מלחמה] במזרח התיכון.

* * *

אורי הייטנר

1. קול קורא במדבר

שמעון שיפר: המתריע –

שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד

הוצאת ידיעות ספרים, 2019

ספר השיחות עם עמוס גלעד נקרא, ולא בכדי, "המתריע". עמוס גלעד מילא לאורך עשרות שנים תפקידים רבים מאוד במערכת הביטחון, כקצין זוטר שהתקדם בהיררכיה הצבאית וכדמות מרכזית במשרד הביטחון. בכולם הוא היה בגדר מתריע. מתריע מתוקף תפקידו המודיעיני, להציג את האיומים בפני הדרגים שמעליו, בצבא ובמערכת המדינית. מתריע מתוקף אישיותו, שהציבה אותו בתפקיד המתריע בשער, המזהיר מפני שגיאות וטעויות. לא אחת הלך נגד הזרם, לעיתים אחד נגד מאה, לא אחת הגחיך את עצמו בעמדת הסטרא אחרא הטרחן והנודניק שאינו מרפה. וכמעט תמיד הוא צדק. ולא פעם דעתו לא התקבלה, אף שהוא נלחם עליה באדיקות ולא הרפה, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. מחיר הטעות עלה לנו בדמים רבים.

עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים שדעתו נדחתה, לעתים התקבלה בזלזול, ולמרבה הצער הוא צדק. ויותר משהוא כועס על ההחלטות הרות האסון, הוא כועס על הזלזול בהתרעות ובמתריע, ובמה שהוא מכנה: ממדרים את המודיעין.

הרבה מדובר היום על ה"דיפ-סטייט", אותה אגדה על "שלטון הפקידים" וחולשת הדרג הנבחר. למי שטוענים את התיאוריות הללו, אני מציע לקרוא הספר. הספר מצביע על מציאות הפוכה – הדרך המדיני הנבחר, שאין עוררין על כך שהוא מוסמך לקבל את ההחלטות, מזלזל בדרג ה"פקידותי", מצפצף עליו. כאשר מדובר בענייני ביטחון, זו סכנה של ממש. לא בכדי, מנחם בגין הממלכתי, קידש את ה"סיוויל סרוויס", השירות הציבורי הנאמן, המקצועי, שמשרת באמונה את הציבור גם כאשר הדרג המדיני מתחלף. גלעד הוא התגלמות הסיוויל סרוויס הזה, שמי שמתיימרים להיות ממשיכיו של בגין כה סולדים ממנו ונלחמים בו.

הנה, דוגמה מייצגת. טרם צאתו של אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד, שבה הציע לערפאת את הצעתו מרחיקת הלכת, ששברה את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של השמאל הציוני – בקעת הירדן, ירושלים וכו', מתוך הנחה שביכולתו לשים קץ במפגש פסגה אחד לסכסוך הישראלי ערבי, ידע ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמוס גלעד, שלא זו בלבד שפניו של ערפאת אינן לשלום – הוא מכין עימות כולל עם ישראל. הערכתו הייתה מדויקת לחלוטין. הוא היטיב לתאר במדויק את תרחיש מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים שעלתה בחייהם של יותר מאלף ישראלים, ואפילו את מועדה. מתאר שמעון שיפר:

"במקביל [להערכה שהגיש לראש הממשלה ושר הביטחון ברק] הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה."

נכון, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא המחליט, הוא הדרג המדיני, עליו האחריות ובידיו הסמכות. אבל ההיבריס של "אני ואפסי עוד," הזלזול, החשיבה של ראש ממשלה שעצם העובדה שהעם בחר בו מעידה שכל התבונה נמצאת אצלו ומיהם הפקידונים שילמדו אותו, המיטה עלינו את האסון הזה, והתנהלות דומה של מנהיגים אחרים המיטה עלינו אסונות אחרים.

בספר מתמקד גלעד בשלושה אירועים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהוא התריע וצעק ונתקל באוזניים אטומות. לו רק שמעו בקולו...

האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון הראשונה. מהיכרותו העמוקה את הזירה הלבנונית, כולל היכרות אישית עם חלק מן הפרטנרים בלבנון, הוא הבין שהמוסד וצמרת המדינה, ושר הביטחון אריק שרון בראשם, נפלו בשבי הפלנגות הנוצריות, מתוך פנטזיה שהקשר אתם יביא לשלום בין ישראל ולבנון ולמיגור הטרור הפלשתינאי בלבנון באמצעות הפלנגות. אך הוא ידע שהפלנגות אינן אלא משענת קנה רצוץ. זו כנופייה מושחתת, נהנתנית, עבריינית, מנוכרת לציבור, חסרת יכולת ובפרט חסרת יכולת צבאית. הרהב והשחץ של ראשיה מכסה על אפס יכולת. הוא התריע והזהיר, הזהיר והתריע, וחזר והתריע וחזר והזהיר, שהקשר עם הכנופייה הזאת הרה אסון, שיסבך את ישראל ושום דבר טו לא ייצא ממנו.

גלעד, עוכר שמחות שכמותו, טיפס על קירות, אך לא סדק את חומת האטימות. כאשר שמע גלעד על הרעיון המבריק להכניס את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלשתינאים במחנות הפליטים סברה ושתילה וככה להשתלט עליהם בלי לסכן את חיילי צה"ל, הוא מיד הבין מה עומד לקרות שם. במיוחד כששמע שמי שיפקד על הכוחות הוא חובייקה, "הרוצח והרמאי הזה," כלשונו.

"...יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם.' ככה, זעקתי במלוא גרוני, נרעש כולי. אלוף הפיקוד הביט בי ולא אמר מילה. צעקתי שוב: 'הולך להיות פה טבח.' ואז האלוף אותת לצוריך [?] שצריך ללכת והם הלכו. לא אמרו כן, לא אמרו לא, פשוט התעלמו ממה שאמרתי והלכו." איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

האירוע השני היה הסכם אוסלו. ניתן להגדיר את עמוס גלעד פרופסור ליאסר ערפאת. הוא חקר אותו ועקב אחריו במשך עשרות שנים, והכיר אותו אולי יותר משערפאת הכיר את עצמו. ולכן, לא היה אפילו חלקיק שנייה שבו הוא האמין שיש סיכוי כלשהו לשלום עם האיש הזה. במסגרת תפקידיו, בעידן אוסלו, הוא נפגש עימו פעמים רבות. על אף שתיעב את האיש ואת מה שהוא מסמל, מערכת היחסים ביניהם היתה טובה. וככל שפגש אותו, עמדתו הנחרצת על אודותיו התחזקה והתהדקה. גלעד, כדרכו, התריע. הוא זעק מעל כל במה אפשרית, הוא לחש לכל אוזן אפשרית, אך אנשי הקונספציה אינם אוהבים את עוכרי השמחות, ולא יתנו לעובדות של איש מודיעין מצטיין לקלקל להם את הפנטזיה.

עמוס גלעד היה הקמ"ן של משלחת ישראל למו"מ בין ישראל לבין ירדן ומשלחת פלשתינאית של תושבי יו"ש, במסלול שהחל בוועידת מדריד. אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת. המשלחת זכתה לגיבוי מלא מרבין. בשלב מסוים החל גלעד לחוש שדבר מה השתבש בצד השני. שלפתע הם עצרו כל התקדמות. "יום אחד אמרתי לאליקים: 'על פי רסיסי מידע, מתנהל איזה מסלול מקביל שעומד בסתירה למה שאנחנו עושים, וכותרתו 'עזה-יריחו תחילה'. אליקים – שהוא אדם מאוד ישר, אפילו תמים במידה מסוימת, אין הרבה אנשים כאלה, פאר היצירה של השירות הציבורי – לא האמין שיש דבר כזה. הוא עצמו היה מדווח על כל פרט, והוא ציפה שינהגו כלפיו בצורה דומה ולא יסתירו ממנו מידע חיוני. הוא שאל אותי: 'אתה משוכנע במה שאתה אומר?' אמרתי לו, 'תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?'"

רובינשטיין התקשה להאמין בכך. גלעד אינו מומחה לישראל, אבל הוא מומחה לערבים. והוא יודע להדביק פיסות מידע ולחבר אותם. הוא יודע לנתח אותם ולהצליב אותם עם המציאות שהוא רואה בעיניו. והוא הבין שיש מסלול ישיר עם ערפאת. יש לציין, שקברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ וצה"ל.

מספר שיפר: "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם זה נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות רבין אמר לו: 'זה שום דבר.' בפעם השלישית הוא אמר: 'אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר'."

איש אינו יכול לכפור בסמכותו של הדרג המדיני לקבוע את המדיניות ולקבל החלטות. אבל מי שיוצא לתהליך שלום זקוק למודיעין לא פחות ממי שיוצא למלחמה. הדרת כל המודיעין הישראלי מתהליך אוסלו, הוא מחדל נורא, שהביא לכישלון החרוץ הזה.

גלעד: "ההסתרה היתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות. אבל בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האוייב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל זו חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט. אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר."

הערוץ הירדני-פלשתינאי שבו השתתף גלעד, לא כלל את מה שכינה רבין "אש"ף תוניס" אלא רק "אש"ף שטחים", כלשונו. בראש המשלחת עמד חיידר עבד אל-שאפי. גם אל-שאפי היה מינוי של ערפאת. וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תהליך אוסלו. וכך מתאר אותו גלעד:

"אל-שאפי היה אדם מרשים מאוד. רופא שעזר לעניים ללא תמורה, איש עניו, אבל היתה איתו בעייה אחת מבחינתנו: הוא הזדהה עם החזית העממית של ג'ורג' חבש. והוא היה מסביר שוב ושוב שהדרך הטובה ביותר להגיע לשלום היא שישראל תתפרק מרצון ותיעלם מעל פני האדמה. הוא היה אומר לנו: 'אם תיעלמו, לא יהיה צורך בעימות.' וזה ראש המשלחת לשיחות השלום, כן? ראש המשלחת שערפאת מינה. ערפאת תיעב אותו, כי אל-שאפי היה ישר וצנוע, ההיפך מערפאת. אבל הגישות שלו היו כל כך ברוטליות שזה לא ייאמן. נראה שערפאת מינה אותו לראש המשלחת כי ידע שזה ערוץ סרק חסר חשיבות."

בערוץ החשוב ערפאת בהחלט רצה להתקדם. אבל לא לשלום. גלעד מציג בספר את ההונאה הגדולה של אוסלו. החשאיות של המו"מ באוסלו היתה מוחלטת.

מספר גלעד: "אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השנייה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. אני לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע. גם אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו היתה הבל מוחלט. היינו עובדים כמו חמורים. 18-19 שעות ביממה רק כדי להכין את כל המידע, ואחר כך לתדרך את אליקים. וכל הדיונים בינינו שהוא ניהל, והוועדות, והדיונים עם הירדנים, ואחר כך העדכונים לאמריקאים. הייתי קם כל יום בארבע בבוקר והולך לישון באחת בלילה. אתה עובד-עובד-עובד, ופתאום אתה מבין שהלכת כל הזמן בנחל אכזב ושהמים זורמים בכלל בערוץ אחר. ואלה מים באושים ורעילים."

גלעד הבין שהם היו בסך הכול פעולת הסחה לאוסלו. ובאשר לתהליך אוסלו: "לא התייעצו בו לא עם מומחים, לא עם אנשי מודיעין – ולא עם אף אחד. הכול היה בנוי על זה שערפאת הוא השותף היחיד ואין בלתו. יכול להיות שהוא היה שותף שאין בלתו, אבל הוא לא היה באמת שותף שלנו. אני חושב שבחולשה שבה הוא היה נתון, אחרי ששיתף פעולה עם סדאם חוסיין, שהיה אחד הרוצחים הגדולים ביותר, היינו צריכים לתת לו לטבוע, ומה שעשינו בעצם זה להציל אותו."

גלעד ניסה להסביר ממה נובע הכשל הזה. "כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא היתה מעוגנת במציאות. הלכו שולל אחרי הנחמדות של ערפאת. הוא דיבר על 'שלום של אמיצים', שזה נשמע הרואי ומרשים, אבל ה'שלום של אמיצים' גילם בתוכו תוכנית, שבסיומה מדינת ישראל היתה נעלמת מהמפה, גם אם זה היה לוקח עשרות שנים. טענתי אז ואני טוען כך גם היום, שערפאת ראה לנגד עיניו את פלשתין השלמה, שכוללת בתוכה גם את הממלכה ההאשמית, ממלכת ירדן, והכל בתהליך מדורג המבוסס על המגמות הדמוגרפיות. החזון שלו היה יהודה ושומרון ריקים מיהודים, וכמובן עזה, ומדינת ישראל עם מותניים צרים ומיעוט ערבי שילך ויגדל. איך ערפאת אמר? הרחם של האישה הפלשתינאית ינצח את ישראל. הוא האמין שבסופו של דבר המאזן הדמוגרפי ישתנה לרעתנו, ושבראייה היסטורית הם ינצחו. אהוד ברק שהצביע נגד אוסלו בממשלה, תיאר את זה בצורה יפה. הוא אמר כך: האנשים ישבו באוסלו בבקתת ציד כזו, הביטו החוצה וראו איל חולף בשלג. האש ריצדה באח והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה, ובמציאות הפסטורלית הזו הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק." לימים, כזכור, ברק עצמו הרחיק לכת בפנטזיה הרבה מעבר למה שרבין חלם ללכת.

גלעד מתאר בפרוטרוט כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבה תוכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן.

תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואיכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית... זו היתה התוכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן יש מיליוני פלשתינאים. בישראל יש מיליון וחצי ערבים. בגליל כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש או אני לא יודע כמה, ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית, וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל... זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו."

עמוס גלעד צלצל בכל פעמוני האזהרה וההתרעה, אך לשווא. הוא היה קול קורא במדבר. כך באוסלו, וכך גם לקראת האירוע השלישי עליו הוא מרחיב, האינתיפאדה השנייה. ושוב, הקשיבו לו, שמעו אותו, ביקשו ממנו להכין הערכות מצב, הזמינו אותו להציג את הערכותיו בישיבות – אך לא שעו לאזהרותיו. את הפרק על הליכתו של ברק לפסגת קמפ-דיוויד עם ויתורים מרחיקי לכת וחסרי תקדים תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה של המודיעין הכתיר גלעד: "בעיניים עצומות."

"ראיתי כאן." אומר גלעד, "מסכת שיטתית שנועדה להכות בנו באמצעות נשק הטרור ... כדי שנקבל את כל הדרישות של ערפאת." ערפאת אישר לחמאס לפעול, תוך התחמקות מאחריות לכך, כאילו מדובר בארגון סורר הפועל על דעת עצמו. גלעד מציג את ערפאת כשקרן סדרתי. כמי שהכיר את החומר, הוא ידע כיצד בכל פגישה הוא משקר במצח נחושה.

גלעד הזהיר את אהוד ברק מהשלכות הצעתו. בהערכת מודיעין שמסר לברק, לבקשת רוה"מ, הוא הבהיר לו שאם הוא הולך לשיחות עם ערפאת, "דע לך שערפאת לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא היתה קרובה למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. ... אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותמרון עשן. זה מה שהוא עשה בלבנון, אמרתי לו, זה מה שהוא עשה בירדן. לערפאת יש נטייה להמיט חורבן בכל מקום והוא כמו קפיץ דרוך, מחכה לרגע הזה... זה אדם רצחני שמאמין באלימות, שהיה מוכן ללכת עם המלך חוסיין לפיצוץ למרות שהיה באותה עת בעמדת חולשה. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין גדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול החמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: 'השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי. אתה יכול לשמוע דעות אחרות אבל זו ההערכה שלי כרח"ט מחקר...' אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור. לעורר פיצוץ."

ואיך הגיב ברק? "החלטתו נחושה: הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת." איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושאים נוספים. אזכיר רק שגלעד מספר את הסיפור המדהים על סוכן המוסד יהודה גיל, שכמעט הוביל למלחמה בין ישראל לסוריה במידע מפוברק שמסר, כביכול, מפי סוכן סורי בכיר שלא היה ולא נברא, ובמשך שנים הזין במידע סרק את צמרת המדינה. והוא מקדיש פרק לאיראן, שהוא היה מן הראשונים שזיהו אותה כאוייב מספר אחד של ישראל, האוייב המסוכן ביותר. והוא מספר על התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות והממלכתיות של פרס ב"הסכם לונדון", שטווה מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, ללא ידיעתו ובניגוד למדיניותו.

אסיים בסיפור שיש לו משמעות אקטואלית כעת, כשכמעט קמה ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

"בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי. בפגישות טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני יושב הראש... יש לי שאלה אליך.'

"'בבקשה, בבקשה.'

"'האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה הזה אחמד טיבי, יושב לצידך מולי כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?'

"ערפאת ברוב ערמומיותו, העיניים שלו מתגלגלות ככה, עונה לי בשאלה: 'אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' הוא כנראה ציפה שאני אבקש ממנו לסלק את טיבי, ואז הוא היה אומר לו: 'תישאר.' זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינאים מולנו. עד היום זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת. אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס,' כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית.' כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך. אני רק מעביר לך את תחושותיי, ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה.' טיבי כמעט מת."

אחמד טיבי היה עוזרו, יועצו ואיש סודו של רב המרצחים, שעה שהלה ניהל את ההונאה הגדולה – מו"מ פיקטיבי לשלום, במקביל להפעלת טרור רצחני מתוך מטרה להשמיד את ישראל.

וכיום כמעט הוּשענה ממשלה ישראלית על טיבי זה.

המאמר פורסם לראשונה ב"האומה".

2. צרור הערות 24.5.20

* יש שופטים בירושלים – בפתח משפטו של נתניהו, חשוב להבהיר, בראש ובראשונה, שכמו כל נאשם, הוא נכנס למשפט בחזקת חף מפשע. חזקת החפות עומדת לזכותו כל עוד לא הורשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו (אגב, בניגוד לערעור על הרשעה, שבו המערער הוא בחזקת אשם ועליו להוכיח את חפותו).

מבחינה ציבורית, מוסרית, ערכית – האיש אינו ראוי להנהגה הן בשל השחיתות הציבורית שכבר ידועה (לדוגמה – "המתנות") והרבה יותר מכך, בשל המערכה שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה ובשל ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. עם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. מי שמכחיש אותם עושה שקר בנפשו. ואני בטוח שמשפט ההיסטוריה יזכור אותו הן לטוב והן לרע.

אולם מבחינה פלילית, רק בית המשפט יכריע האם הוא אשם או זכאי ובאילו עבירות.

לפעמים שואלים אותי שאלה מוזרה. "אם בית המשפט יזכה אותו, תכבד את ההכרעה?" איזו שאלה טיפשית. מי אני שלא אכבד הכרעה של בית המשפט? כל הכרעה. גם אם אחשוב שהיא שגויה. והרי יתכן שהכרעה, לכאן או לכאן, תתקבל ברוב קולות. יכול להיות שאחשוב שעמדת המיעוט היא הנכונה. בדבר אחד אין לי ספק – יש שופטים בירושלים, והם שופטים משפט צדק ומבקשים את האמת. ואם בעיניהם הראיות לא תהיינה מספקות להכרעה, הם יזכו את נתניהו.

אם הוא ייצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדי להצדיק את תאוריית הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, וכאשר הוא מחליט שאין להרשיע, אין זה אומר שכתב האישום היה "תפור" או מפוברק. ברור שאלה שמדקלמים את הסיפור ההזוי על "תפירת תיקים" יציגו כך החלטה על זיכוי, אך הם הרי יציגו הרשעה כהוכחה שגם השופטים הם חלק מן ה"מתפרה" הקונספירטיבית.

מה אני מאחל לנתניהו? שיזכה למשפט צדק. מצב שבו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שמסית נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק הוא ראש ממשלה, הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. ולמה תמכתי בהקמת ממשלת אחדות, שעד הרוטציה תהיה בראשותו? כי אחרי שלושה סיבובי בחירות ובעיצומו של משבר הקורונה, ברור שהחלופה האחרת רעה הרבה יותר.

* בזכות ממשלת האחדות – אלה שניסו לסכל את ממשלת האחדות, טענו שהיא נועדה למנוע את המשפט של נתניהו ושגנץ נתן את ידו לכך שנתניהו לא יעמוד למשפט. אז הנה, טעיתם. חלף שבוע מן ההשבעה, וטענתכם הוכחה כעורבא פרח. לא שאני מצפה שתתנצלו או אפילו תודו בטעות.

רק דבר אחד יכול היה לסכל את המשפט. אילו היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב (וגם אז, לא רוב של 61, כי היו מתגלים כמה אנשי מצפון שלא היו מתקרנפים ולא היו נותנים לכך יד). אילו היה לו רוב מוחלט, הוא היה מנסה לחוקק חוקים, עם כל מיני שמות א-לה צרפתיים, אם כי אינם אלא חוקים ארדואנוקרטיים, שהיו מציבים אותו מעל החוק, ולפני כן מחוקקים פסקת התגברות רדיקלית שהיתה מבטלת למעשה את הרשות השופטת ומכפיפה אותה לרצונו של שליט אחד.

כדי שיגיע לרוב מוחלט, צריך היה להמשיך עם סבבי הבחירות ודרדור המדינה לאנרכיה. את זה סיכלה רק ממשלת האחדות. וברור שאילו הוא היה נבחר ברוב גדול בסיבוב הרביעי (או החמישי, או השישי) הכנסת הכפופה למרותו היתה מבטלת (אחרי חקיקת פסקת ההתגברות הרדיקלית) כל חוק נגד נתניהו.

ממשלת האחדות, ללא רוב לנתניהו, היא המחסום בפני המהלך הזה.

* על סמך ראיות – לקראת פתיחת משפטו של ראש הממשלה, סביבתו מתפרעת ונוהמת, מסיתה ומאיימת, משתוללת ומנסה להלך אימים, כמו ארגון פשע. שעה שהם טוענים לחזקת החפות של נתניהו, שאמנם עומדת לו, אך עליו להתמודד עם כתב אישום קשה מאוד המבוסס על מסכת ראיות מסועפת וחמורה, הם מציגים את התובע כעבריין – הם השופטים והתליינים של מי שמה שיש נגדו הן רכילויות קלושות שנבדקו ונסגרו (אף שכפי שכבר כתבתי, אני תומך בחקירתם, בשל העניין הציבורי). נער השליחויות דודי אמסלם עלוב הנפש משתלח בתביעה. מירי רגב, שרה (!) בישראל הודיעה שתשתתף בהפגנה אספסופית נגד המשפט. הסוס הטרויאני במשרד לביטחון פנים, שתפקידו הוא להיות קבלן ביצוע של הרס מדינת החוק, הודיע שילווה את נתניהו עד היכן שיותר לו לגשת. ומעל כולם, או ליתר דיוק מתחת לכולם – המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו, מי שמנקז את כל הרעלים של המשפחה ומציף בהם את תעלות הביבים של תעשיית השקרים וההסתה, שיורֶה ויורה ויורה.

זה לא יעזור להם. ישראל היא מדינת חוק. נתניהו לא הצליח להימלט מאימת הדין. הוא לא הצליח להעמיד את עצמו מעל החוק. ואנשיו לא יצליחו להלך אימים לא על התביעה ולא על השופטים. השופטים ישפטו אך ורק על פי הראיות. מוטב שנתניהו יפסיק את מסע ההסתה ויתמקד בהתמודדות עם הראיות. כי גורלו לא יחרץ ברחוב אלא בבית המשפט.

* פוזת ה"נרדף" – כאשר נתניהו ביקש להיעדר ממשפטו, הוא ידע שבקשתו המופרכת תידחה. הוא ביקש זאת כדי שהיא תדחה, והדחייה תשמש דלק לבערת ההסתה שלו נגד הפרקליטות ובית המשפט, ולפוזת ה"נרדפות" המתבכיינת.

* סכנה – הסתה כמו זו שמתקיימת נגד השופטים והתובעים עוד לא היתה בישראל. אני רואה סבירות גבוהה שההסתה תביא לידי מעשה.

* שוברים שתיקה על סטרואידים – שוברים שתיקה וגדעון לוי, ביום רע במיוחד, אינם משמיצים את מדינת ישראל כמו תעשיית השקרים של נתניהו, שמציגה את ישראל כמדינת משטרה מושחתת, שמערכת הצדק והמשפט המפוארת שלה היא מערכת רקובה. ומי עומד בראש תעשיית השקרים? האיש המושחת והשקרן ביותר שיש כאן.

* הנאום שנתניהו היה נושא אילו היה מנהיג – אזרחיות ואזרחי ישראל! ביום ראשון יחל משפטי. זהו רגע עצוב בעבורי ובעבור משפחתי. אני מאמין בחפותי ומשוכנע שפרקליטיי ואני נצליח לשכנע את בית המשפט בצדקתי. עם כל הצער והכאב, כולנו יכולים להתגאות בכך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה הכול שווים בפני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה הוא נחקר, וכאשר יש נגדו ראיות הוא עומד לדין, בדיוק כמו כל אזרח. המשפט אינו משפט פוליטי אלא פלילי. מי שעומדים לדין הינם אך ורק אני והנאשמים האחרים. אין זה משפט של בוחריי, אין זה משפט של תומכיי. אני קורא לאזרחי ישראל לכבד את מערכת המשפט ואת ההליך המשפטי. אני מגנה את כל ההשמצות ודברי ההסתה נגד השופטים והתובעים ומוקיע אותם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אני מבקש מכל מי שתכננו להפגין נגד המשפט לא להפגין. אין מקום להפגנה כזאת. אני מאמין במערכת המשפט הישראלי, והולך למשפט בראש זקוף, ובאמונה וביטחון שאזכה למשפט צדק. יש שופטים בירושלים!

* שימשיך להצית תינוקות – במלחמת החורמה שלהם בחוק, בצדק ובמשפט הישראלי, עוכרי המשפט גם מציגים את בן-אוליאל, המחבל הרוצח שרצח את משפחת דוואבשה כ"חף מפשע", שהורשע בידי מערכת מושחתת בלה בלה בלה. הם כנראה רוצים שהמחבל הרוצח יסתובב חופשי וימשיך להצית תינוקות ערבים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – לפני חמש שנים בדיוק, ב-21.5.15, כתבתי:  "את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. 'אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה.'

"טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת 'החוק הנורווגי', על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת בהיכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות."

זו דעתי גם היום.

* הדרך לשלטון יחיד – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הרבה יו"ר הכנסת יריב לוין לדבר על כך שתפקידו הוא להגן על הכנסת וסמכויותיה מול בית המשפט העליון, בשם עקרון הפרדת הרשויות. אבל לא זו בלבד שלא היתה בפיו מילה על הצורך בהגנה על הכנסת וסמכויותיה מול הרשות המבצעת, הממשלה; נהפוך הוא, הוא שב ואמר פעמים אחדות שאת יו"ר הכנסת בוחר ראש הממשלה, שבחירתו לתפקיד היא בחירה של ראש הממשלה, כאילו זה מובן מאליו. (אגב, היה בישראל יו"ר כנסת שנבחר כנגד רצונו של ראש הממשלה ונגד מועמדו. היה זה נחום ניר מאחדות העבודה שנבחר נגד רצונו של בן גוריון ונגד מועמד מפא"י ברל לוקר). לוין חותר לכך שהכנסת תבחר את השופטים (בשם הפרדת הרשויות...) אך מובן בעיניו שאת היו"ר שלה היא רק מאשררת כאוטומט ומי שבוחר בו הוא ראש של רשות אחרת. אין בעיניו צורך באיזונים ובלמים בין הממשלה והכנסת. והאמת היא, שהפגיעה האמיתית במעמד הכנסת ועצמאותה, אינה מצד בית המשפט אלא מצד הממשלה. וכאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו שליחו של רוה"מ ולא של הריבון, הדבר עלול להביא לפגיעה בדמוקרטיה.

הצעתו של יריב לוין לבחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה שליטה של הכנסת על הרשות השופטת. כאשר בפועל הממשלה שולטת לחלוטין בכנסת, פירוש הדבר שהיא תשלוט בכנסת ובבית המשפט. וכאשר הממשלה עצמה נשלטת בידי ראש הממשלה (כפי שהיה עד הקמת ממשלת האחדות), פירוש הדבר שלטון יחיד. דיקטטורה בלע"ז.

* הצבעה חשאית – בטור השבועי שלו ב"הארץ" כתב יוסי ורטר, ברמה גבוהה של ודאות, שנתניהו חותר להיבחר לנשיא המדינה, כיוון שתפקיד זה יעניק לו שבע שנות חסינות, עד גיל 80. מראייניו של יריב לוין ב"ידיעות אחרונות" הפנו ללוין אף הם שאלה על הספקולציה הזאת. הם מצחיקים אותי. הסיכוי לתרחיש כזה הוא 0%. הסיבה לכך היא שההצבעה על תפקיד הנשיא היא חשאית. נתניהו לא טיפש. הוא יודע שבהצבעה חשאית 90% מהח"כים של הליכוד והימין יצביעו בעד כל מועמד אחר ולא בעד נתניהו. נכון שח"כים כמו סער, כ"ץ וברקת יצביעו בעד כדי שיתפנה להם מקום להתמודד על הצמרת, אך הרוב המוחלט לא יתאפק.

* שר התחת – הפארסה של המצאת משרדים עם שמות מוזרים בממשלה החדשה, הציפה את הרשת בקטע ויראלי מתוך הסדרה "פולישוק", שבה השר פולישוק מתמקח על שם משרדו, ובלבד שראשי התיבות שלו לא יהיו תח"ת, כדי שלא יכנו אותו שר התחת.

אבל היה שר התחת. בעקבות פרישת גח"ל (גוש חרות ליברלים בראשות בגין, הגלגול הקודם של הליכוד) מממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה, כתגובה על הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, שודרג שר הקליטה שמעון פרס, וקיבל לאחריותו שני משרדים שהיו מאוישים בידי שרי גח"ל – משרד התחבורה שהיה בידי עזר ויצמן ומשרד הדואר שהיה בידי אלימלך רימלט. הדבר הראשון שעשה פרס בתפקידו, היה שינוי שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, וכך הוא היה שר התחבורה והתקשורת. ויצמן נהג לכנות אותו שר התח"ת.

* תזכורת לכבוד יום ירושלים – ב-29 בנובמבר 1947, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את תכנית החלוקה, קם שגריר לבנון באו"ם שארל מאליכ, והצהיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני." אבא אבן, מבכירי המשלחת של היישוב היהודי, שהיה ידוע במענה הלשון החד שלו הגיב מיד: "אם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך."

* הפסיקו להלך אימים – כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, הוא השליך מהקומות העליונות ומגגות הבתים את פעילי פת"ח אל מותם, ירה בהם ברחובות – אל מותם, או בברכיהם, והכניס רבים מהם לכלא. אבו-מאזן זוכר זאת היטב. הוא זוכר שחמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי והוא יודע שרבים הסיכויים שהם ינצחו גם בבחירות לנשיאות הרש"פ. זו הסיבה לכך שכבר שנים רבות מאוד הוא מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט (ולכן הפניית אצבע מאשימה לישראל על כך שאזרחי הרש"פ אינם רשאים לבחור היא טענת סרק). ובדיוק מאותה סיבה הוא מקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. נכון, התיאום הזה נוח גם לנו, למרות שגם כאן אין צורך להגזים – 95% מסיכול הטרור נעשה ישירות בידי ישראל – אולם בעבורו התיאום הזה הוא אבטחת חייו הפוליטיים והפיזיים. ולכן, כדאי לקחת בפרופורציות את איומו הסדרתי התורן על ישראל – לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל אם תחיל את ריבונותה.

האיום לבטל את הסכמי אוסלו הוא מגוחך. ההסכם בוטל למעשה ברגע שהפלשתינאים הפכו את השטחים שהועברו לשליטתם לבסיס טרור נגד ישראל. הם בוטלו למעשה בדמם של יותר מאלף ישראלים שנרצחו בטרור הפלשתינאי. הם בוטלו, למעשה, כיוון שמלכתחילה היו הונאה שערפאת הונה את ישראל, כדי שיתאפשר לו ולצבאו להיכנס ליש"ע ומכאן להמשיך את המלחמה בישראל בתנאים טובים יותר.

אל לנו להיבהל מן ההפחדות. אותן הפחדות ליוו אותנו בהחלטת ב"ג לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, להעביר את הכנסת לירושלים, את החלטת בגין להחיל את הריבונות על הגולן ורק לאחרונה את החלטת ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל.

לעומת זאת, תוצאות הסכמי אוסלו, הצגת ההצעות המופקרות של ברק בקמפ-דיוויד, עקירת גוש קטיף, עסקאות שבויים כעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הוכיחו לנו, שלא אחת דווקא הפייסנות מובילה להתגברות התוקפנות נגדנו. אין לזלזל באיומים אך גם לא להיבהל מהם, כאשר מדובר במימוש האינטרסים הלאומיים שלנו.

אין להקל ראש באיומים, אך אל לה למדינה ריבונית למשכן את עתידה למען קצת שקט או אשליית שקט לטווח הקצר. והאינטרס הישראלי הוא לקבוע סוף סוף את גבולות הקבע של ישראל. האינטרס הישראלי הוא להבטיח את יכולתה לעמוד בתחזית הדמוגרפית על פיה בשנת 2048, בשנת עצמאותה המאה, יהיו כעשרים מיליון ישראלים, והצטופפותם במישור החוף תהפוך את החיים בה בלתי נסבלים, ומכאן הצורך בריבונות על שידרה מזרחית מהחרמון עד אילת, המקבילה לשידרה המערבית – רצועת החוף. האינטרס הישראלי הוא ליצור חיץ בין ירדן לבין השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי לסכל מציאות של רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן (כולל ירדן, שאם גבולה המערבי יהיה עם המדינה הפלשתינאית, היא לא תקיים את הסכם השלום עם ישראל, אם היא בכלל תשרוד). האינטרס הישראלי הוא לסכל מציאות של מדינה פלשתינאית עוינת שתהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. האינטרס הישראלי הוא ביכולת להגיע בעתיד להסדר שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית הוגנת ובטוחה עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, כאשר האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביו"ש יהיו חלק מפורז אך ריבוני של אותה מדינה.

בשנות ה-90, כאשר נאבקנו נגד נסיגה מהגולן, איימו עלינו שאם ישראל לא תיסוג מהגולן תהיה כאן מלחמה איומה ונוראה. בפגישה של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הוא הזהיר שאם לא נגיע להסכם עם סוריה, שמחירו ידוע – נסיגה מכל הגולן, תהיה מלחמה, והישראלים לא יעלו על הטנקים אם לא ידעו שעשינו הכול כדי למנוע אותה. אותן שנים היו שנות אוסלו העליזות. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית, הבטיחו לנו שלום ושלווה וראינו את התוצאות. אלה שהבהילו אותנו מפני השלכות הימנעות מנסיגה מהגולן, לעגו לאלה שאיימו שאוסלו יביא טרור. אני זוכר את פרס נואם בכנסת ולועג לבני בגין שאיים שייפלו טילים מעזה על אשקלון והח"כים של מפלגתו התפקעו מצחוק... אכן, בדיחה.

אני מקווה שהממשלה לא תיבהל ותפעל באחריות לעתיד של מדינת ישראל; תספח את בקעת הירדן רבתי לריבונות ישראל ותלווה את הסיפוח בהתיישבות מאסיבית בבקעה.

* עוד תתגעגעו – כאשר אני קורא את דברי הסגידה של אהוד בן עזר לנתניהו ואת הבוז והלעג לכל מנהיג ישראלי אחר שמוזכר כאופציה להחליף את נתניהו, ואת ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה נתניהו, איני יכול שלא לזכור את דברי הסגידה של אותו בן עזר לאהוד אולמרט ואת אותו הבוז ואותו הלעג לכל מנהיג ישראל אחר שהוזכר כאופציה להחליף את אולמרט, ואת אותה ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה אולמרט. כך, למשל, כתב בן עזר ב-12 במרץ:

"הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת

אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט

אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון

בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד

מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה

וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן."

[אהוד: מעולם לא "סגדתי" לנתניהו (כמו שאתה בחוכמתך חוזר שוב ושוב) וגם לא אמרתי דבר מן הדברים שאתה מייחס לי כאן, חוץ מהציטוט עצמו – כמו שגם לא "סגדתי" לאולמרט, אבל חשבתי שאולמרט היה ראש ממשלה טוב, ואתה בעצמך מודה בכך, לפחות במה שקשור ללבנון, והתנגדתי אז לניסיונות של נתניהו, בעזרת אדלסון ועיתונו "ישראל היום" – להדיח את אולמרט באמצעים משפטיים, כמעט כמו מה שמעוללים לנתניהו כיום. גם עזבתי אז כתיבת טור קבוע ב"ישראל היום" לאחר שלא הסכימו לפרסם מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט.

הייתי מתנגד חריף לנתניהו גם בימי ראשית כהונתו, וכתבתי על כך ביטויים מאוד קשים – אבל התנהלותו האחראית והנבונה בהנהגת המדינה שיכנעה אותי לתמוך בו, לטובת ישראל.

ואגב, דבריו של אולמרט בשנים האחרונות מאכזבים אותי מאוד ואינם מתאימים לרמה שלו כאשר כיהן כראש ממשלה. חבל שאנשים לא מחכימים לאחר שהם מסיימים תפקידים חשובים.

עם זאת אני משוכנע שגם ראשי הממשלה שיבואו אחרי נתניהו לא יוכלו להתפנות במאה אחוז להנהגת המדינה – כי המערכת המשפטית שלנו, בתמיכת אנשים כמוך, חדורי שינאה (אולי חולנית) לראש הממשלה ולמשפחתו – מערכת משפטית כזו תעניק אפשרות לכל מתנגד, מכל סוג שהוא, לסבֵּך ראשי-ממשלה בתביעות משפטיות, כמו המשפט שנפתח ברחוב סלאח א-דין בירושלים אתמול ויימשך כנראה שנים רבות, לשמחת העבריינים והפושעים האמיתיים בישראל המתהלכים חופשי ובהם לא נוגעים – כי באכיפה בררנית אפשר לרדת לחייו של כל פוליטיקאי בישראל, למעט קדיש לוז].

* שלושת רבעי – לפני 41 שנה, הייתי תלמיד כיתה י' בביה"ס "בליך" בר"ג. קוד הלבוש איפשר לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך אסר זאת על הבנות. הבנות התקוממו, יצאו למאבק, והנהלת בית הספר הגיעה אתן לפשרה – הבנות תוכלנה ללבוש מכנסי 3/4. ההודעה התקבלה בשמחה רבה. למחרת הגיעו הבנות לבית הספר כשרבות מהן לבשו מכנסי 3/4. כלומר, מכנסונים שכיסו 3/4 מהתחת. וכעבור ימים אחדים ההנהלה החזירה את המצב לקדמותו, למגינת ליבן של הבנות ועוד יותר מכך, למגינת ליבנו, הבנים.

* עם הציציות בחוץ – מדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, היא מכינה קדם-צבאית דו-שנתית, המשלבת חילונים ודתיים בנות ובנים, והלימוד בה הוא במתכונת ישיבתית. כן, יושבים שם בחברותא אחת (והיום בקפסולה אחת) בנות עם מכנסונים וגופיות ובנים עם ציציות משתלשלות. האם הירכיים מפריעות ללימוד? מעודי לא נתקלתי בלימוד רציני כל כך, יסודי ומעמיק כל כך, כמו במדרשת השילוב.

* ביד הלשון: מכנס – בכתבות על מאבקן של תלמידות על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים, ראיינו בנות רבות והוריהן, שתמהו מדוע אינן יכולות לבוא לביה"ס "במכנס קצר". ותמהתי, למה כוונתן כאשר הן אומרות "מכנס קצר"? האם הן מתכוונות למכנסיים שבהם מכנס אחד קצר ומכנס אחד ארוך? או אולי, רחמנא לצלן, בכלל ללבוש רק מכנס אחד? והאם הן רוכבות לביה"ס על אופן, וכדי לקרוא את הכתוב על הלוח הן מרכיבות משקף?

אורי הייטנר

* * *

ישראל בר-ניר

אידיוטים שימושיים

במקום מבוא

שידורי הטלוויזיה מיום 15 במרץ, 2020, הראו את אחמד טיבי יוצא מבית הנשיא ובחיוך מדושן עונג מניף את ידו בתנועת זלזול כלפי המשפחות השכולות שהפגינו שם.  "ניצחנו," הוא אמר.  ואכן הוא צדק.  הם – "הרשימה המשותפת" המתיימרת לייצג בכנסת את ערביי ישראל, ניצחו. עם 15 נציגים בכנסת, הרשימה המשותפת היתה המרכיב הדומיננטי בקואליציה עתידית שמפלגת כחול-לבן קיוותה להרכיב. לכחול-לבן יש 33 נציגים, אבל כחול-לבן היא לא בדיוק מפלגה. כחול-לבן היתה צירוף רופף של שלוש תת-מפלגות שלכל אחת לחוד היו פחות נציגים מאשר לרשימה המשותפת. 

למעלה ממיליון מאזרחי ישראל נתנו את קולם בבחירות האחרונות להקמת קואליציה כזאת.  עבור למעלה ממיליון מאזרחי ישראל, "רק לא ביבי" היה ערך עליון, כדבריו של יעלון, ממנהיגי כחול-לבן. ערך כל כך עליון, שכל מעשה תועבה כשר למען מימושו.

זה כבר לא משנה איזו קואליציה תורכב בסופו של דבר. זה גם לא משנה אם הרשימה המשותפת תהיה שותפה מלאה בקואליציה או שהיא רק תתמוך בה "מבחוץ". הרשימה המשותפת היא מעכשיו מרכיב לגיטימי במערך הפוליטי של מדינת ישראל.  על "תעודת ההכשר" של הרשימה המשותפת חתומים שלושה רמטכ"לי עבר. את הנעשה אין להשיב. הלגיטימציה של הרשימה המשותפת היא עובדה מוגמרת (fait accompli). את זה לא ניתן יהיה לשנות.

בזכותם של שלושה רמטכ"לי-עבר, שנגיף השנאה לנתניהו העביר אותם על דעתם, המערך הפוליטי של מדינת ישראל עבר מטמורפוזה. מפלגה שסיבת קיומה, ה-raison d’être שלה, היא חתירה תחת קיומה של המדינה, תהיה מעכשיו שותף לגיטימי "לעשיית עסקים" במשחק הפוליטי במדינת ישראל. 

מצעה של הרשימה המשותפת –

(https://www.news1.co.il/Archive/0024-D-139615-00.html),

וארבעת מסמכי חזון העתיד של ערביי ישראל*, שפורסמו במלואם במרשתת, מציירים תמונה ברורה למה היא חותרת.  הם אפילו לא מנסים להסתיר את זה. את הכול הם עושים ואומרים לאור היום ולא במחשך, לעיניהם של למעלה ממיליון מאזרחי ישראל שנתנו את הסכמתם לדבר.  שלושה רמטכ"לי-עבר לא יודעים, לא רואים ולא שומעים – הם מתעלמים.

מקדמה ראשונה עבור תמיכתה בכחול-לבן, הרשימה המשותפת כבר קיבלה. בתגובה לפניית נתניהו להקים ממשלת חרום, דבר המתבקש בשל המצב, גנץ, מנהיג כחול-לבן, העלה דרישה לכלול את הרשימה המשותפת בממשלה.

למעלה ממיליון אזרחי ישראל הצביעו בבחירות האחרונות עבור כחול-לבן. כל אחד מהם נושא באחריות אישית לתועבה הזאת. מן הראוי היה שעל הקיר בחדר השינה של כל אחד מהם תהיה תלויה תמונתו של אחמד טיבי. מדי בוקר, כשהוא יפקח את עיניו, ברכת ה"בוקר טוב" לה הוא יזכה תהיה חיוך הניצחון של  אחמד טיבי.

ברגע האחרון, אחד מרמטכ"לי העבר נרתע מללכת עד הסוף, ושינה את עמדתו.

מימוש "חזון העתיד" של ערביי ישראל נדחה זמנית.

* חוקה שוויונית לכול – נובמבר 2006

   החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל – דצמבר 2006

   החוקה הדמוקרטית – מרץ 2007

   אמנת חיפה – מאי 2007

פרק ראשון  –  רק לא ביבי, עדיף אחמד טיבי

ב-13 במרץ, 2020, קיבלתי בדוא"ל בקשה לחתום על "עצומה נגד שוד השלטון". מתחת לכותרת נאמר לדרוש מה"בוגדים" להחזיר את המנדט שלהם.   

שמחתי למראה העצומה – הנה, נמצא מי שאינו משלים עם הפרה כה בוטה של הבטחות בחירות ע"י רמטכ"לי-העבר. למקרא תוכן העצומה חשכו עיניי – ה"בוגדים", לדעת יוזמי העצומה, הם לא מי ששיקרו במצח נחושה והוליכו שולל את בוחריהם בכל הקשור לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת,  אלא אלה מבין בוחריהם שיצאו חוצץ נגד השקרים. 

במהלך כל מערכת הבחירות כל בכירי מפלגת כחול-לבן, ללא יוצא מן הכלל, הבטיחו חגיגית שלא יישענו על הרשימה המשותפת ולא יסתייעו בה. לא תהיה ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת לא מבפנים ולא מבחוץ, כך הם אמרו. הגדיל לעשות יעלון, שבטוויטר אמר: "אתה חושב שאני, כרמטכ"ל לשעבר, ועוד שני רמטכ"לים, שהרשימה המשותפת דורשת להעמיד אותנו לדין בהאג כפושעי מלחמה – שאנחנו נשתף איתם פעולה? לא נכניס אותם לקואליציה ולא נסתמך עליהם!" 

לאורך כל מערכת הבחירות, ללא יוצא מן הכלל, כל מי שדיבר בשם כחול-לבן הכחיש בתוקף את ההאשמה שהם ישתפו פעולה עם הרשימה המשותפת. להמוני הבוחרים שנהרו להצביע כחול-לבן בזכות הסיסמא "רק לא ביבי", הובטח בנקיטת חפץ אין ולא יהיה שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. "שיתוף פעולה" של כחול-לבן עם הרשימה המשותפת הוא "ספין של נתניהו" ותו לא. 

תמה מערכת הבחירות, וראה זה פלא – ה"ספין" קרם עור וגידים.

פרק שני – הבטחות, הבטחות

ללוי אשכול המנוח, שכיהן כראש הממשלה בתקופת מלחמת ששת הימים ואחריה, מיוחסת האימרה: "הבטחתי, הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים."

אינני יודע אם אשכול באמת אמר את המילים האלו, אבל הן מבטאות מציאות פוליטית בה הבטחות המפוזרות במהלך מערכת בחירות, ולא רק בתקופת בחירות, אינן ממומשות. הפרת הבטחות יכולה לנבוע מסיבות שונות – חוסר יכולת לקיים אותן, ויתורים לצורך הקמת קואליציה, לחצים חיצוניים, מגבלות תקציביות, סדרי עדיפויות וכו'. 

נושא הדיון כאן הוא הבטחות המפוזרות במערכת בחירות שמלכתחילה אין כל כוונה לקיים אותן, שנועדו לרמות את הבוחרים על מנת לרכוש את קולותיהם. בפוליטיקה הבטחות כאלו הן תופעה נפוצה. יש בעייה עם הבטחות כאלו – אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. אבל בפוליטיקה לא צריך לרמות את כולם כל הזמן. בפוליטיקה צריך לרמות מספיק פראיירים עד ליום הבחירות. 

זה סיפור עלייתה ושקיעתה של מפלגה ושמה כחול-לבן.

פרק שלישי – שנאה בכחול ולבן

"דבר אחד עוד לא אבד חינו, החשק המוזר הזה לשנוא,

פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה,

לא אין אנו שונאים כך סתם, אנו שונאים שנאת חינם, זה בא זה עולה מתוכנו – "

חיים חפר, "שיר הצהובים", בביצוע להקת "התרנגולים".

ההצלחה האלקטוראלית של כחול-לבן היתה פועל יוצא של שנאת נתניהו, שנאה שהתבטאה בשלושת מילות הקסם – "רק לא ביבי." שלוש מילים אלו הביאו את כחול-לבן, תוך פחות משנה מיום היווסדה, למעמד של המפלגה השנייה בגודלה, עם סיכויים טובים להרכיב את הממשלה הבאה. שלוש מילים אלו – "רק לא ביבי", הן האַבְּרָא קָדַבְּרָא של קמפיין שנאת נתניהו. שנאה היא מוצר ש"הולך" טוב בשוק הפוליטי.  קל למכור אותו.  בולמוס שנאת נתניהו שהביא למעלה ממיליון בוחרים, ממיטב האינטלקטואליה ה"נאורה", להצביע עבור כחול-לבן, מעיד על כך כמאה עדים. 

מי לא היה שם? פרופסורים מן המניין ובלעדיו, מנהלי מכונים לדמוקרטיה ומכוני שלום, סופרים, משוררים ופובליציסטים, הוגי דעות מהאקדמיה ומחוצה לה, כוכבים מעולם הבידור, מצליחים ומצליחות מהתקשורת, לפידים ולפידות מהפוליטיקה. שַׁמְנָהּ וִסוֹלתהּ של האליטה ה"נאורה" בישראל של המאה ה-21.

[אהוד: אני, סופר נידח – לא הייתי שם].

אבל, השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium nunquam potest esse bonum – שפינוזה). שנאה תורמת הרבה לקמפיין בחירות, לעתים היא אפילו הגורם המכריע בקמפיין. אבל שנאה איננה יכולה להחליף מצע פוליטי ו/או אידיאולוגיה. שנאה בלבד איננה "דבק פוליטי" מספיק חזק לשמור לאורך זמן על האחדות של מקבץ אישים עם אג'נדות שונות. 

ואכן, זמן קצר אחרי תום הקמפיין, החבילה התפוררה.

שנאה היא יועץ גרוע.  מי שהשנאה העבירה אותו על דעתו אינו מסוגל לחשוב באופן הגיוני.  החלטותיו נקבעות ע"י רגש השנאה ולא ע"פ שיקולים רציונליים.                         

שנאת נתניהו לא נולדה אתמול. פולחן שנאת נתניהו היה גורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית שנים רבות לפני שסיפורי הסיגרים, השמפניות והחמגשיות הפכו לשיחת היום. עם הזמן התיק הלך ותפח. נופך ביטחוני נוסף ל"תיק" באמצעות מעשיות על צוללות שצללו כעופרת במים אדירים, וסיפורי אלף לילה ולילה אודות "סיקור אוהד" בתקשורת, שהרחיבו את היריעה, סיפקו קְרֶשְצֶ'נְדוֹ שהתבטא בכתב אישום פלילי.

תמיד דנו את נתניהו ברותחים. כבר לפני למעלה מ-20 שנה, במשך כל תקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה (1996-1999), התנהל נגדו מסע "עליהום" חסר תקדים.  בעיתון "הארץ" מיום 26 בדצמבר, 1997, התפרסם מאמר מאת ארי שביט, בשם "אויב חצי העם."  המאמר חקר לעומק את התופעה של שנאת נתניהו.  כפי שארי שביט ניסח זאת, אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו והולך על המים, מבקריו היו מתקיפים אותו על כך שהוא לא יודע לשחות. 

עשר שנות ה"צינון" בין סיום כהונתו הראשונה של נתניהו ובחירתו בשנית לראשות הממשלה ב-2009, לא שינו הרבה. אדרבא, עוצמת השנאה לנתניהו רק גברה. מאמרו של ארי שביט לא איבד כהוא זה מהאקטואליות שלו, והוא יכול היה להתפרסם היום כלשונו.  12 שנים אחרי מאמרו של ארי שביט, בראשית 2009, ערב הבחירות בהן נתניהו נבחר בשנית לראשות הממשלה, התפרסמה במגזין "מראה" סדרת מאמרים בשם "הכינו את המוח לשטיפה"

(http://maraah-magazine.co.il/3964;  https://maraah-magazine.co.il/3956;  http://maraah-magazine.co.il/3966; https://maraah-magazine.co.il/3949 ),

המשלימה את התמונה שצייר ארי שביט במאמרו. 

התיסכול המצטבר, אחרי ששלוש מערכות בחירות במהלך השנים 2019 ו-2020, לא הביאו להכרעה, הוסיף דלק למדורת שנאת נתניהו. 

מאמר בשם Hell Hath No Fury Like Bibi-Haters Scorned שהתפרסם בג'רוסלם פוסט מיום 24 לאפריל, 2020 –

(https://www.jpost.com/israel-news/right-from-wrong-hell-hath-no-fury-like-bibi-haters-scorned-625706)

מיטיב לתאר את התופעה. ספק אם משהו ישתנה בעתיד הנראה לעין. אדרבא, השנאה היוקדת לנתניהו תמשיך להיות גורם דומיננטי בפוליטיקה הישראלית, וקרוב לוודאי שהיא תלך ותגבר. פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, זה בא, זה עולה מתוכנו (חיים חפר)

פרק רביעי – ק"ן (150) טעמים לטהר את השרץ

עם הנץ החמה בבוקר שלמחרת הבחירות, המוני אזרחי ישראל שנהרו לקלפיות על מנת להצביע כחול-לבן בהשראת הסיסמא "רק לא ביבי", גילו להפתעתם על בימת המנצחים את אחמד טיבי. זו היתה מקלחת של צוננים. אין מילה אחרת. האם מי שהוא מבין מצביעי כחול-לבן העלה בדעתו ש"בשורת הגאולה" תבוא מפיו של אחמד טיבי? 

אבל במחשבה שנייה, האם זו באמת היתה הפתעה? האם הם באמת לא ידעו שזה עומד לקרות? חשבון פשוט הראה שלכחול-לבן לא היתה שום אפשרות להרכיב ממשלה בלי תמיכת הרשימה המשותפת.  בשביל זה לא היה צריך אפילו לדעת את לוח הכפל.  הספיק חיבור וחיסור.  קשה להאמין  שלמעלה ממיליון אזרחים לא היו מודעים לעובדה הזאת. הם ידעו, ועוד איך ידעו.  הם ידעו שמרמים אותם, אבל זה מה שהם רצו. הם ידעו שזה יקרה, אבל הם שיכנעו את עצמם להאמין שזה לא יקרה.

"כפל חשיבה" (double think), מושג אותו טבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984, הוא עיוורון אינטלקטואלי מרצון, לסתירות שבין דעות שונות בהן אדם מאמין – "טֵרוּף מְבוּקר".

(Willful intellectual blindness to contradictions in a belief system – a “controlled insanity”).

האספסוף ה"נאור" שנהר בהמוניו לקלפיות על מנת להצביע כחול-לבן בהשראת הסיסמה "רק לא ביבי", תוך התעלמות במודע מהעובדה שהאלטרנטיבה היא אחמד טיבי, הוא דוגמא חיה של "כפל חשיבה".  עם חלוף ההלם הראשון, התחיל תהליך הסתגלות למציאות החדשה. תגובת רבים ממצביעי כחול-לבן היתה ברוח תשדיר השרות של הטלוויזיה משנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, "לא נעים, אבל לא נורא" – זה לא נעים, אבל לא כל כך נורא לבלוע צפרדע. יש בין מצביעי כחול-לבן כאלה המשכנעים את עצמם שמאחר ובישראל שורר משטר דמוקרטי, אי אפשר להתעלם מקולו של המיעוט הערבי במדינה. נחזור לנקודה הזאת בפרק הבא. 

איש התקשורת, דן מרגלית מציע לראות ברשימה המשותפת "צדיק לשעתו". נו, באמת.  ("חדשות מחלקה ראשונה" מיום 1 באפריל, 2020). 

https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-140235-00.html

הלוקש שייתכן דו-קיום עם הרשימה המשותפת – אולי תוכה איננו כברה, מתחיל לחדור לתודעה. עדר השוטים שהצביע "רק לא ביבי" מתחיל לדקלם את שירו של אלתרמן:

אוּלי בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַה שֶּׁהוּא, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַה שֶּׁהוּא, לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא, אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַה שֶּׁהוּא.

וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא, בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא, יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיך שֶׁהוּא, גַּם בָּהּ דְּבַר מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא.

לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַה שֶּׁהוּא, וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַה שֶּׁהוּא,

כֵּן, מה שֶּׁהוּא בָּהּ יֵשׁ!

דפוס החשיבה המאפיין מצביע כחול-לבן טיפוסי הוא רגש התנשאות. מצביעי כחול-לבן משוכנעים בעליונותם האינטלקטואלית והמוסרית על ציבור תומכי נתניהו. הם רואים את האחרונים כאוסף של "בבונים" חסרי הבנה מינימלית, בעוד שהם [מצביעי כחול-לבן] הם התגלמות הנאורות והחוכמה. מי שהסיסמא "רק לא ביבי" היתה הסיבה היחידה להצבעתו עבור כחול-לבן, יהפוך שמיים וארץ ובלבד שלא להודות שהצבעתו היתה מקח טעות, שהוא היה פראייר ושעבדו עליו. מי שמאמין בעליונותו האינטלקטואלית אף פעם לא יודה שכל כך קל לרמות אותו. הוא ינסה להפיק לימונדה מהלימון שמכרו לו. 

ככל שעולים ברמת ההשכלה יותר קל לרמות את הציבור הזה. יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש (ג'ורג' אורוול). לא צריך ללכת רחוק. החתך האינטלקטואלי של מצביעי "רק לא ביבי" הוא עדות מהחיים לדבריו של אורוול. במקורם, דבריו של אורוול נאמרו על האינטלקטואלים בבריטניה שראו ככיבוש את נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה במלחמת העולם השנייה.

תורם חשוב לנכונות לקבל את אחמד טיבי כשותף לגיטימי, הוא פולחן שנאת נתניהו. מאמץ בלתי נלאה שנמשך יותר מעשרים שנה, לבנות לנתניהו תדמית של התגלמות הרוע עלי אדמות – הניב פירות בסופו של דבר. יותר ויותר אנשים מאמינים היום שנתניהו באמת מאיים על הדמוקרטיה, שהוא מסכן את שלום המדינה, שהוא מושחת ונהנתן חסר תקנה ועוד כהנה וכהנה.  האמונה הזאת מתחזקת ככל שעולים ברמת ההשכלה. ב"זכות" האמונה הזאת, כל האמצעים כשרים על מנת להדיח את נתניהו, אפילו במחיר של בליעת צפרדע כמו טיבי.     

בקרב מתנגדי נתניהו, השנאה השתלטה באופן מוחלט על החשיבה. זאת שאלה טובה האם היסטריה ריגשית מטורפת בלתי ניתנת לשליטה היא "חשיבה". כל דבר שנתניהו עושה או אומר, בכל תחום שיעלה על הדעת, הוא הסתה, מזימה, קנוניה, תחבולה, ספין, מניפולציה, מתכון לאסון, כישלון, או שיסוי.

החלטתו של גנץ להקים ממשלה עם ובראשותו של נתניהו למרות ההתחייבות "רק לא ביבי", היא מפלה לשנאה הלא רציונלית. אבל זו נסיגה זמנית בלבד. היא תמשיך לפעפע ותגיח שוב בהזדמנות הראשונה. להלן מספר דוגמאות שהן אות לבאות.

פרופ' יורם יוֹבֵל, פסיכיאטר וחוקר מוח באוניברסיטת חיפה, "מנחם" את המאוכזבים – "חצי מהישראלים רצו להראות לו את הדרך החוצה, והעובדה הזו לא תשתנה." Ynet, 27 באפריל, 2020.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5721453,00.html.

האם הפרופסור מבין שאם "חצי מהישראלים" רצו להראות לנתניהו את הדרך החוצה, זה אומר שחצי מהישראלים רוצים שהוא יישאר? ושזו תמיכה הרבה יותר מאסיבית מזו שיש לכל אחד מיריביו/מתחריו? הפרופסור הוא ראש "מכון המוח לחקר רגשות". האם הוא חשב פעם לחקור את הקשר בין רגש השנאה לבין תפקוד לקוי של המוח?

אורי הייטנר, פובליציסט ואיש חינוך, בעל טור קבוע ב"חדשות בן עזר", הכותב מדי פעם גם במדור דעות של "ידיעות אחרונות" – "מכה על חטא" על כך שהצביע עבור כחול-לבן. את זה הוא עושה אחרי שהוא הצביע עבור אחמד טיבי – כאילו שהוא לא ידע. בינתיים הוא לא מוריד אפילו בדציבל אחד את עוצמת הזוהמה המילולית שהוא ממשיך לשפוך על נתניהו במאמריו.

פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון לשעבר, על משבר הקורונה: "מישהו מנסה להשאיר את הנושא על סדר היום."

משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר: "נתניהו נתן רשות לגרמניה למכור צוללות למצרים – הוא בוגד." נו באמת, מעצמות אירופאיות עומדות בתור לקבל רשות מנתניהו למי למכור נשק...

פרק חמישי – בתחבולות תרכיב לך ממשלה

יו"ר כחול-לבן, בני גנץ, היה אמור להרכיב ממשלה. לשם כך הוא קיבל מנדט מנשיא המדינה.  אבל הוא לא עשה זאת. הוא לא עשה את זה לא מפני שהוא לא רצה, אלא מפני שהוא לא יכול.  הוא כמעט ניצח בבחירות, אבל כמעט ניצחון זה לא ניצחון. הפער בין המנצח לבין מי שכמעט ניצח, הוא עצום. מעטים בלבד זוכרים מי זכה במדליית כסף באולימפיאדה. לגנץ לא היה הרוב הדרוש על מנת להרכיב ממשלה. הוא אפילו לא ניסה. הענקת המנדט להרכבת ממשלה לגנץ היתה למעשה הונאה. בדרך כלל הנשיא מטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על המועמד עליו המליץ רוב מבין חברי הכנסת, אבל זה לא חייב להיות כך. וכבר היו דברים מעולם. הנשיא אמור להטיל את התפקיד על המועמד שיש לו את מירב הסיכויים להצליח להרכיב ממשלה. זה לא בהכרח המועמד עם המספר הגדול ביותר של ממליצים. גנץ, וכן נשיא המדינה, ידעו בעת הענקת המנדט שגנץ לא יוכל להרכיב ממשלה. הם ידעו שזה תרגיל שנועד לכישלון. האחריות לכישלון היא בעיקרה של הנשיא. הוא היה מודע לעובדה שרבע מבין ממליציו של גנץ הם פוליטיקאים מהמיעוט הערבי, פוליטיקאים שהסיבה היחידה (raison d’être) לפעילותם הפוליטית היא חתירה תחת קיום המדינה.  הנימוק הרשמי – "אי אפשר להתעלם מרצונו של המיעוט הערבי במדינה," מעיד במקרה הטוב על נאיביות.

חוק יסוד הכנסת אוסר על מועמדותם של בודדים ומפלגות לכנסת אם הם שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בפסיקה בשנת 2003, אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, קבע – הפרשנות לסעיף הזה בחוק חייבת להיות מינימליסטית כדי שלא תפגענה זכויות אזרח אחרות. ברק גם מסביר למה כוונתו במושג פרשנות "מינימליסטית" של המונח "מדינה יהודית": היא כוללת את זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית; ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית.

(https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-139885-00.html).

אפילו לפי הפרשנות המינימליסטית של ברק, אף אחד מנציגי הרשימה המשותפת והסיעות המרכיבות אותה, אינו זכאי להיבחר ולכהן בכנסת. הנשיא רשאי לקבל את המלצותיהם של נציגי הרשימה המשותפת כהמלצות לגיטימיות – כך קובע החוק, אבל הוא לא חייב לעשות זאת. נציגי הרשימה המשותפת אפילו לא ניסו להסתיר מדוע הם המליצו על גנץ. אם הנשיא היה מתעלם מהמלצותיהם, ו/או מסרב להיפגש איתם, הוא היה זוכה למבול של גינויים. אבל צעד כזה היה מבטא את העובדה שמשטר דמוקרטי איננו חייב להתאבד על מנת להוכיח את אופיו הדמוקרטי. 

הנשיא לא נקט בצעד הזה. הוא העדיף לקבל את המלצות הרשימה המשותפת, למרות שזה היקנה לגיטימציה למפלגה החותרת תחת קיומה של המדינה. אין מנוס מהמסקנה שנגיף ה"רק לא ביבי" חדר גם למשכן הנשיא. קשה להחליט מה יותר חמור – נכונותם של רמטכ"לי-העבר לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת, או הכרה נשיאותית בלגיטימציה של המפלגה הזאת. 

    לסיום הפרק מיספר הערות על מעמדה ותפקודה של מערכת המשפט בכל הסיפור הזה.  מאחר שאני מכין מאמר נפרד על הנושא, אסתפק כאן בסקירה קצרה מדוע יש טעם לפגם במעורבות יתר של המערכת המשפטית בתהליכים שהם פוליטיים במהותם.

למעורבות המשפטית יש בסיס חוקי. בחוק נאמר – בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק. הניסוח המדוייק אינו קריטי לצורך הדיון כאן מאחר שההחלטה אם ומתי קיים ה"צורך" היא בידי השופטים עצמם, זה "צ'ק פתוח" המאפשר לבג"ץ להתערב בכל נושא שנראה לו, ומתי שהוא מוצא לנכון.

לכאורה יש היגיון במתן סמכות כזאת, כי אחד מתפקידיו של בית המשפט הוא לרסן את שלטון הרוב ולמנוע את הפיכתו לדיקטטורה של הרוב באמצעות "חקיקה פרועה". אבל בהעדר חוקה, אין מי שירסן את השופטים וימנע "התערבות פרועה" שלהם בהליכים הדמוקרטיים. מעורבות של שופטים במחלוקות פוליטיות היא תמיד בעייתית. השופטים אינם חיים בחלל החיצון. הם חלק מהחברה. יש להם השקפות עולם ודעות פוליטיות כמו לכל אדם, ויש להם חולשות כמו לכל אדם. כמו כל הציבור, הם חשופים לשטיפת מוח יום יומית מהתקשורת. למעשה לא ניתן למצוא שופטים שאין להם מידה מסוימת של דעה קדומה כאשר הם יושבים לדון בנושאים הכרוכים במחלוקות פוליטיות. לכן התערבות של בית המשפט במחלוקות פוליטיות היא פסולה.

זה בלתי סביר לחלוטין שצונאמי תקשורתי כמו זה שמתנהל בשנים האחרונות נגד נתניהו לא ייצור דעות קדומות, לכאן או לכאן אצל השופטים.

משפטו של נתניהו עומד להתחיל בימים הקרובים. כמחצית מתושבי המדינה כבר הרשיעו אותו, למרות שעדיין לא התקיים משפט, ודורשים לדון אותו לחומרה. המחצית השנייה משוכנעת שהוא חף מפשע, ושרק "תפרו לו תיק" על מנת להדיחו מראשות הממשלה. בין המחנות מפרידה תהום שאיננה ניתנת לגישור. חלוקה דומה קיימת גם בציבור השופטים, אם כי אינני בטוח שכאן החלוקה היא חצי-חצי.  באווירת הלינץ' השוררת היום בארץ כלפי כל מי שמעז להשמיע מילת זכות על נתניהו, סביר להניח ששופטים שאינם שייכים למחנה ה"רק לא ביבי" לא יאמרו זאת בגלוי. 

הרשעה של נתניהו במשפט תגרור בעקבותיה את הדחתו מראשות הממשלה. מאחר וזאת המטרה המוצהרת של מחנה ה"רק לא ביבי", זאת נאיביות לצפות שלעובדה הזאת לא תהיה השפעה על השופטים שידונו את נתניהו. בין אם לקולה ובין אם לחומרה, השופטים יימצאו במצב של ניגוד אינטרסים.

 על הסיכוי שאיזשהו שופט יפסול את עצמו במקרה של נתניהו, אפשר ללמוד ממאמר של העיתונאי קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מה-9 במאי, 2020, בו הוא מביא רשימה מכובדת של מקרים בהם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לא פסלה את עצמה מדיונים בהם היה לה אינטרס אישי מובהק –

(https://www.maariv.co.il/journalists/Article-764209).

אחרי ככלות הכול, מי יוותר מרצונו על ה"זכות" לכלול ברזומה (résumé) שלו את המשפט "הביא לסיום הקריירה של נתניהו"?       

פרק שישי – כך חולפת תהילת עולם

(Sic Transit Gloria Mundi)

בקרב המוני המתמכרים לסיסמא "רק לא ביבי", החלטתו של גנץ להעדיף את ביבי על טיבי לא התקבלה בעין יפה. התגובות לא איחרו לבוא. תגובה אופיינית של "רק לא ביביסט" טיפוסי היתה כמו של ילד בחנות צעצועים שאימו מסרבת לקנות לו את הצעצוע בו חשקה נפשו. עוצמת התגובה היתה מעל ומעבר. עוצמת השנאה לגנץ הגיעה לרמה הדומה לשנאה לנתניהו. לנתניהו נדרשו למעלה מעשרים שנה להגיע לרמה הזאת. גנץ השיג את זה תוך פחות מחודש. לא תהיה זו הפתעה אם בימים הקרובים הסיסמא "רק לא ביבי" תשתנה ותהפוך בהדרגה ל"רק לא גנץ". בינתיים תדמיתו של גנץ עוברת מטמורפוזה שתהפוך גם אותו לאוייב העם. 

גנץ עצמו הופתע מעוצמת התגובות. כך הוא אמר בראיון הטלוויזיוני שלו בתוכנית "עובדה" (19 במאי, 2020). לדבריו, ההסכם שלו עם שותפיו להנהגה בכחול-לבן היה שהמילה שלו היא הקובעת במקרה של חילוקי דעות. זה דפוס חשיבה רמטכ"לי. גנץ, שאין לו הרבה ניסיון בפוליטיקה, גילה בדרך הקשה שגישה רמטכ"לית אינה עובדת בפוליטיקה. שותפיו של גנץ, לפיד ויעלון, וכן התככן ליברמן, ראו אותו לא כמשיח – אלא כחמורו של המשיח, שרכובים עליו הם ציפו להגיע לשלטון.

ממנהיג של מפלגה בת 33 נציגים בכנסת – גנץ צנח למעמד של ראש סיעה בת 20 נציגים בערך.  אם ההסכם הקואליציוני יתפוצץ ותהיה מערכת בחירות נוספת, ספק אם הוא יקבל גם את זה.

ישראל בר-ניר

* * *

משה גרנות

נֶגע הצרעת בסיפורי נביאים ובתורת כוהנים

המאמין באל אחד, שמשגיח על העולם בכלל ועל כל אדם בפרט, איננו יכול שלא להיות מתוסכל לנוכח המציאות שסוטרת על פרצופו בכל הנוגע לציפייה של גמול צודק משמיים. למאמין האלילי לא היו תסכולים כאלה, הוא הבין שאם טוב לו, מישהו מהאלים החליט לתגמל אותו, ואם רע לו, שוב אל אחר החליט להתנכל לו, והזהירות צריכה להנחות אותו להקריב לו קורבן ולרצות אותו. כאשר כל מה שקורה לציבור ולפרט תלוי באל אחד ויחיד, מסתבר ששום תיאוריה של גמול צודק איננה מתיישבת עם המציאות. לכן המקרא מציע למאמין ארבע תורות גמול, ולמאמין אין ברירה, אלא לפשפש במעשיו, שמא עבר עבירה, שהעונש שלה על פי אחת מהתורות שאמנה להלן:

א. גמול אישי, כלומר, האדם מקבל את הגמול משמיים על מעשיו. הנביא שביטא את המהלך האלוהי הזה במילים ברורות הוא יחזקאל: "איש בחטאו יומת" (פרק י"ח 17-4).

ב. גמול דורות, כלומר, אבות חוטאים, והצאצאים לוקים. דרך הגמול הזאת מופיעה כבר בעשרת הדברות: "פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל רבעים..." (שמות כ' 6-5).

ג. גמול קולקטיבי, כלומר, פלוני חוטא, ואז כל משפחתו, או כל עמו, לוקים. דרך הגמול הזאת מופיעה, למשל, בשמואל ב' כ"ד 14-1: דויד המלך חטא משם שפקד למנות את העם, והעם לקה במגיפה נוראה שבה נספים שבעים אלף איש.

ד. גמול מסתורי, מתארע כשאדם נענש על ידי האל, ואין הסבר מתקבל על הדעת לעונש זה. למשל, הסיפור על משה ומשפחתו נמצאים במלון (מקום לינה), והאל מבקש להמיתו (את משה! עימו דיבר האל פנים אל פנים!) – ציפורה מבינה איכשהו שהסיבה היא שבנם לא נימול (שמות ד' 26-24)*.

תורת הגמול היא קריטית עבור המאמין, אשר בניגוד להנחה של ישעיהו ליבוביץ' על אמונה לשמה, כלומר, שמאמין מוכן להקדיש את חייו על אמונתו, מבלי לצפות לגמול**. התפילה, הקורבן, ההישמעות להוראות אנשי הדת – כל אלה נועדו כדי לקבל גמול משמיים בחיים, כי המקרא הרי איננו מכיר בעולם הבא ובהישארות הנפש ***. בהכרח המאמין נתקל בקיר אטום בכל הנוגע לגמול צודק, אליו הוא מייחל.

על פי המודלים המפורטים לעיל, יש לצפות שנגע הצרעת, המוזכר במקרא במפורט, ייחשב כעונש משמיים באחת הדרכים שצוינו לעיל. מסתבר שבנושא זה יש פיצול משמעותי בין המסרים שאנו מקבלים מהסיפורים המקראיים, לעומת המסרים שאנו מקבלים מהסופר הכוהני (המכונה על ידי המחקר באות P):

מסתבר שנגע הצרעת במקרא שונה ממה שאנו מכירים בשם "לפרוסי", או מחלת הנסן (על שם גרהארד ארמור הנסן, שזיהה את החיידק מחולל מחלת העור הקשה הזאת). הצרעת במקרא היא שאת בעור בצבע לבן המדומה לצבע השלג, וגם נרמז שהבשר נאכל. וכן, המקרא מכיר גם צרעת שפוגעת בקירות הבית, ובבגדים, שצבעה ירוק או אדום, וכנראה שמדובר בתופעה שאיננה זהה לזאת של נגע הצרעת בעור.

בסיפור המקראי המטרה של איזכור נגע הצרעת היא לההדיר את כוחו של האל ושל שליחיו הנביאים: משה מתחמק מהשליחות שהטיל עליו האל, והאל מעניק לו יכולת לעשות קסם: "הבא נא את ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד' 7-6). בבמדבר י"ב 16-1 מסופר על מיני-מרד שחוללו מרים ואהרן במשה, ומי שנענשה על כך היתה רק מרים: "והנה מרים מצורעת כשלג..." הלקח של שני הסיפורים  הוא לרמוז על כוחו של האל, ועל מעלתו של שליחו, במקרה שלנו – משה.

סיפור נוסף המבקש להאדיר את כוחו של הנביא, שליחו של האל עלי אדמות, הוא סיפורו של נעמן שר צבאו של מלך ארם, מצורע, שמקבל עצה מנערה שבויה מארץ ישראל, לבקש מזור למחלתו אצל הנביא אלישע. נעמן פונה למלך ישראל, וזה אובד עצות, וקורע את בגדיו מצער – וכי כיצד יוכל לסייע למצורע – כלום אלוהים הוא שיכול להמית ולהחיות? ואז מופיע אלישע ומציע לנעמן שיטבול בירדן, יקיים טקס מסוים, וייוושע. נעמן לועג לעצה הזאת של הנביא, אבל עבדיו משכנעים אותו להיענות לעצת הנביא, והוא באמת נושע.

מסתבר שגיחזי, נערו של אלישע, לא עמד בניסיון, וביקש תמורה עבור הריפוי של נעמן בידי רבו, למרות סירוב מוחלט של אלישע לקבל תמורה כזאת. מאחר שעשה את המעשה האסור בהיחבא מאדוניו, ומאחר שהמרה את פיו, נענש גיחזי שהצרעת של נעמן עברה אליו (מלכים ב' ה').

הסופר, המאמין בכל ליבו שעונש, כגון נגע הצרעת, פוגע במי שמגיע לו, נתקל בבעייה לא קטנה: על המלך עזריה (עוזיה) נאמר שעשה הישר בעיני ה', למה אם כן, לקה בנגע הצרעת? והמוצא שמציע הסופר: יש בעוזיה בכל זאת חטא כלשהו – הבמות (חטא חמור בעיני מחבר ספר מלכים) לא סרו בימיו (מלכים ב' ט"ו 7-5; וראה צרעת כעונש גם בדברים ז' 20).

שונים לחלוטין במסר שלהם הם הפרקים בספר ויקרא (י"ג-י"ד), המיוחסים לסופר הכוהני שחי כנראה בימי בית שני, וייחס את הציוויים שהגה בעצמו – למשה. עניינם של פרקים אלה הוא הפרקטיקה של הכוהנים שאמורים לטפל בנגע הצרעת: אין שם רמז קל שבקלים על כך שהצרעת היא עונש על חטא כלשהו. יש חובה לפנות אל הכוהן כשיש חשד לצרעת בעור, בשערות הראש ובשערות הזקן. הפרקים מפרטים כיצד על הכוהן לנקוט במגע עם אדם, בית, בגד נגועים: יש אבחון לפי הצבע, ואם מדובר בקירות של בית נוספת גם שקערורית. הכוהן רשאי להורות על הסגר, ועל הוצאה של הנגוע אל מחוץ למחנה (ראו סיפור ארבעת המצורעים שעמדו מחוץ לעיר שומרון הנצורה על ידי חיל ארם (מלכים ב' ז'; וראו גם במדבר ה' 2, י"ב 14).

אם הכוהן מחליט לטהר את האדם, עליו לעבור טקס מסוים, הכרוך בגילוח כל שערות גופו, והגשת קורבן הודיה על הישועה שזכה לה. אם האדם לא טוהר מצרעתו, הוא חייב לצאת אל מחוץ למחנה, לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לעטות על שפם, ולקרוא לפניו "טמא, טמא!"

הכוהן קובע גם גורלו של בגד – לטיהור, או לשריפה, וכן גורלו של בית, לאחר השְהייה של שבעה ימים אם הוא ראוי לטיהור, להסרת מספר אבנים מהקיר הנגוע, או להריסת הבית כולו. כאמור מדובר כאן, כנראה, בתופעה שונה מתופעת הצרעת בעור האדם.

אנו רואים, אם כן, הבדל מהותי בין הסיפורים על נגע הצרעת, ובין הפרקטיקה הכוהנית בבדיקת הנגע, והטיפול בו. הסיפורים מצביעים על כוחו של האל, ועל הכוח שהוא העניק לשליחיו, וכן אלה משתלבים במה שהקדמנו ותיארנו כתורת הגמול המקראית: מרים, גיחזי ועוזיה עברו עבירות, לכן נענשו בצרעת. העונש לעוזיה ניתן היה לייחס למה שכינינו לעיל "גמול מסתורי" – המלך עשה הישר בעיני ה', ומדוע נענש במחלה חשוכת מרפא? מחבר הספר פטר את הקורא מהרהור מתסכל בתורת הגמול: עוזיה ראוי לעונש כי לא הסיר את הבמות.

לעומת מסרי הסיפורים, הפרקים בספר ויקרא שנושאם נגע הצרעת, מתארים פרקטיקה די דומה לפרקטיקה של רופאים בימינו כשמדובר בחולים במחלות מידבקות שאין להן תרופה: בידוד והסגר. התנהגות מערך הבריאות במדינה שלנו בנגיף הקורונה היום, נגיף שבינתיים אין נגדו חיסון וריפוי, דומה בצורה מעוררת תימהון לטיפול בצרעת כפי שמתואר בספר ויקרא: בדיקות חוזרות, שהיה בבידוד במשך שבועיים, סגר, הוצאת החולים מחוץ למחנה (למלונית). רק דבר אחד לא דורשים מהחולים – לעטות על שפם ולקרוא "טמא, טמא!" נקווה שגורלנו יהיה טוב יותר כאשר מדענים ימצאו דרך לרפא את הנגועים בנגיף.

חוסר ההתייחסות של הסופר הכוהני לסיבה האלוהית להתפרצות הצרעת אצל בני האדם מעוררת תמיהה, כי סופר זה על הרוב סכמתי מאוד, והאיזון הזה שבין מעשה וגמול הוא לחם חוקו, והנה, כאן, בנגע הצרעת, הוא בכלל אינו מזכיר את חרון אפו של האל.

* פירוט ומראי מקום בספרי "התנ"ך – כף החובה", תמוז, 1986, עמ' 115-96.

** ראו מאמרי "ספרות, דת ופוליטיקה" בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, עמ' 149-145, וראו שם את תגובתו של ליבוביץ', ותגובה שכנגד.

***  ראו מאמרי "על המוות ואחרי המוות – עיוני מחקר במקרא" בספרי "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 139-91.

משה גרנות

* * *

יוסף אורן

מהם סימניה של הכתיבה הסנטימנטלית?

   (מאמר חמישי בסדרה על יצירתו של פנחס שדה –

אמן הכתיבה הסנטימנטלית)

אף שבפירוט סוּגוֹת הספרות בספרי "הסוגות בסיפורת הישראלית" שהופיע ב-2004 כללתי גם את הסיפור הסנטימנטלי, אני מנצל את ההזדמנות שמאפשרת לי הסדרה הזו על הכתיבה הסנטימנטלית של פנחס שדה, כדי למנות את תכונותיה העיקריות של סוגה ספרותית חשובה זו.

 הקטע הבא מתוך "החיים כמשל" יכול להדגים את כל המאפיינים של הכתיבה הסנטימנטלית שיפורטו להלן:

"ערב.

אני יושב בחדרי. עששית הנפט מטילה אור צהבהב, עמום, על השולחן. צללים גדולים נטויים על הקירות. כמעט כל דבר שבחדר יש לו את צלו שלו על הקיר.

דממה. דממה.

אך דבר-מה, שאינני יכול להבינו, הומה בקרבי ומשבית את שלוותי. אולי זה עצב, אולי תשוקה. אולי זה זיכרון ישן. אולי חרדה, אולי תקווה. אולי גורל.

אני יוצא ועומד על הגג. השמים אינם בהירים, אך גם שחורים אינם. הירח מפליג לעבר אחד, וגדודים של עננים שקופים נוהרים לעבר אחר. לאן הם נוהרים? כמו איזה קרב מתחולל אי-שם ביקום." (עמ' 182-181).                                              

התכונה הבולטת ביותר של הכתיבה הסנטימנטלית היא מסירת סיפור-המעשה בלשון "אני" מפי מספר-דמות. שהינו "מספר" הנוכח בעלילת הסיפור אם כגיבור ואם כעֵד. לשון "אני" לא רק יוצרת קשר אינטימי בין "מספר" כזה ובין הקורא, אלא גם מסייעת לעורר בקורא רגשות של אמפתיה והזדהות עם "המספר".

לתכונה הקודמת מצטרפת תכונה נוספת של הכתיבה הסנטימנטלית, והיא: השימוש באפקט הווידוי. אם סיפור-המעשה מסופר בלשון "אני", ולא כל שכן אם כלול בו גם מידע אישי ואינטימי של "המספר" על עצמו – זהו וידוי, המרתק את הקורא אל קולו של "המספר" וגם מערֵב אותו רגשית בתוכן סיפורו. המעורבות הרגשית של הקורא בשומעו וידוי היא כה מלאה, שהיא עשוייה לפעמים גם להביאו לידי דמעות ובכל מקרה מחלישה בו מאוד את יכולת השיפוט הלוגי-אֶתי והרציונאלי-עֶרכי של אירועי סיפור-המעשה ושל מעשי הגיבורים שפועלים בזירותיו השונות.

תומכת חשובה בשני המאפיינים הראשונים של הכתיבה הסנטימנטלית היא התנסחות סיפור-המעשה באמצעיה של הלשון הלירית. גם אם שיר מתאר בלשון דיבורית אירוע רגיל ושכיח בחיים, עצם היותו מנוסח בשורות מדודות מוסיף שֶׂגֶב לתוכנו, כי שורות מדודות מאפשרות להעשיר את תוכן השיר בשלל של אמצעים ומוזיקליים (ווֹקאליים וריתמיים) ובשפע של צירופי-מילים פיגוראטיביים (דימויים ומטאפורות). שדה שכתב שירים אקספרסיוניסטיים ומלאי פאתוס (בדומה לאלה שאורי-צבי גרינברג התייחד בהם בשירת דורו), ולא בלשון דיבורית, הזמין את הקורא להעשיר את עצמו בדוֹרוֹנוֹת האלה של הלשון הלירית על-ידי שילוב הרבה קטעי שיר ואף שירים שלמים בטקסט האֶפִּי. ההנכחה הבולטת ביותר של הזמנה כזו קיימת ב"החיים כמשל", ספר שבו שילב לא רק שלושה שירים שלמים מתוך "משא דומה" (בעמ' 104-99, 120-118 ו- 126-125), אלא גם פואמה שלמה וחדשה, את "שירת ירושלים החדשה" (בעמ' 307-275).

הכתיבה הסנטימנטלית משיגה אצל הקורא את ההתפעמות הרגשית (ואפילו זו המופרזת: הרגשנית) על-ידי העתקה תכופה של העלילה מן המראות החיצוניים ומן ההתרחשויות החיצוניות (העלילה החיצונית) אל המקבילים להן בנפשו של ה"אני" (העלילה הפנימית). העתקה כזו מהחוץ פנימה מאפשרת לשתף את הקורא במחשבות, בחלומות, ובתיאורם של תהליכים נפשיים מיסתוריים ומיסטיים בנפשו של ה"אני".

כתיבה סנטימנטלית מתעכבת על תכנים מרגשים ובמיוחד כאלה שהקורא מזהה בהם מצבי-נפש המוכרים לו כמטלטלים אדם בחייו למרומים ולתהומות. בקטע הקצר שנבחר להדגמה ריכז שדה רשימת ניגודים מהם: עצב ותשוקה, חרדה ותקווה, זיכרון ישן וגורל. במרחב הספר יימצא הקורא בתדירות רבה עוד צמדי-תוכן סותרים כאלה שמובנם נהיר לו, כגון: אהבה ובדידות, געגועים ומוות, וגם צמדי-תוכן שמשמעותם לו חידתית לגמרי, כגון: אכזבת אלוהים ושתיקת האדמה.

עיקרון חשוב נוסף של הכתיבה הסנטימנטלית היא ההיצמדות הרצופה לרעיון-על אחד –פעולה הממריצה את הקורא להזדהות לרעיון-העל הזה הן מחשבתית והן רגשית. מאחר שאי-אפשר לצטט את כל הקטעים שבהם ביטא פנחס שדה את רעיון-העל שלו ב"החיים כמשל" (יתרון דרכו בחיים של היחיד לעומת דרכם של הרבים), אעתיק אחד מהם המנסח אותו באופן מפורש מן האחרים:

"הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד, החי בהסתר-פנים. - - - אני כותב על החיים כעל משל, כעל חלום. - - - איני מדבר [בספר זה] על חברה, על יחסים, על היסטוריה, על חוכמת חיים - - - [אלא] על חיי כפי שהללו התנהלו, דרך מה שקרוי טוב וכן דרך מה שקרוי רע, דרך האהבה, דרך הכאב, ההתלהבות, החֵן, החטא, המחשבה, האושר והייסורים. - - - מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. - - - העיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני, העיקר בעיניהם היה להיות אֵבָר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זה בדידות, מה זו שירה, מה זו גאונות, מהם טומאה, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים. הם היו יושבי-חושך שְׁכוּחֵי אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם." (379-378).

ואין הכתיבה הסנטימנטלית יכולה להיות מושלמת אם אין היא מסתכמת בבשורה. במקום להרבות מילים אודותיה, מוטב לצטט אותה מתוך "שירת ירושלים חדשה" (בקיצורים הכרחיים). בפואמה זו, שהיא פיסגת שירתו, שילב שדה את הקטע הרטורי-רֶלֶגיוזי הבא, שברוח המקור ב"ברית החדשה" הגדיר אותו (בעמ' 319) כ"דְרָשָׁה":

בְּנֵי-אָדָם, עֵת הִנְכֶם שׁוֹמְעִים צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים,

- - - זִכְרוּ, כִּי הִנְכֶם עֲנִיִּים מְאוֹד.

עֵירֻמִּים יְצָאתֶם מִבֶּטֶן אִמְּכֶם, וְעֵירֻמִּים תְּשׁוּבוּן שָׁמָּה.

מְאוּם לֹא הֲבֵאתֶם עִמָּכֶם, וּמְאוּם

לֹא תּוּכְלוּן קַחַת עִמָּכֶם.

- - - בְּנֵי-אָדָם, אַל תַּשְׁאוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

הָאֱלוֹהִים אֵין לְהַתֵּל בּוֹ,

וְכַאֲשֶׁר יִזְרַע אִישׁ כֵּן יִקְצוֹר.

- - - סוֹף דָּבָר, בְּנֵי-אָדָם: אֶהֱבוּ אֶת הַכּוֹל.

כֹּל אֲשֶׁר בַּחוֹשֶׁךְ יְהִי בָּאַהֲבָה לְאוֹר. אֲבָל בִּלְעֲדֵי הָאַהֲבָה

הַכֹּל חוֹשֶךְ.

- - - הָאַהֲבָה הִיא זְרוֹעוֹת הָאֵל, הַחוֹבְקוֹת לְבַב כֹּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בִּבְדִידוּתוֹ

וְאֶת כֻּלָנוּ כְּאֶחָד.

אַחִים, נִהְיֶה נָא יַלְדֵי-יָה.

(עמ' 290-288).

הערת הבהרה:

דומני, שבפרק זה של הסדרה, פרעתי את חובי לספר "החיים כמשל", שמחמת התאחרות להיוולד במועד הנדרש, החמצתי לדון בתוכנו הסנטימנטלי ובערכו הרעיוני בשנה שבה נדפס לראשונה, ב-1958, כפי שהסברתי במבוא לפרקי הסדרה. משום כך לקחתי את כל ההדגמות לסימני הכתיבה הסנטימנטלית מהספר "החיים כמשל", בדיוק כפי שהבטחתי בפרק המבוא לסדרה כי אעשה כך: "הפרסום המחודש של המאמרים שכתבתי על הספרים שפירסם שדה אחריו יוכיח, כך אני מקווה, שפרעתי את חובי לא רק להם, אלא בעקיפין גם לו, לכרך "החיים כמשל".

המשך יבוא

יוסף אורן

* * *

יצחק בר יוסף

גורלי נחרץ בכרמי השקדים הפורחים של פתח תקווה

משוררת שצמחה מעצמה / מאדמתה, כמו לא ידע איש מי נטע

תשעים שנה לצאת "קמשונים" ספרה הראשון של אסתר ראב, שזכתה לכינוי "המשוררת הצברית הראשונה". הצצה נדירה לארכיונה הגדול הנמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים" מגלה אישה חזקה באישיותה, רגישה ועדינה במילותיה, שנאלצה לחכות בצד שנים רבות עד שהממסד הספרותי הכיר בגדולתה

"על מערומיך חוגג יום לבן, / את הדלה והעשירה כה." אני מתחיל לקרוא ומרגיש מיד –  אלו מילים מהסוג הנדיר שמרגע שנפגשתי בהן, הן נדבקות אליי ונלחשות באוזניי בחיים עצמאיים משלהן.

השנה היא 1923, עת פורסם השיר הזה, פרי עטה של משוררת צעירה שזה עתה פסעה בצעדים ראשונים מהוססים בשדה השירה עברית. תוך כמה שנים ישתלטו על הבמה המרכזית נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ורחל. בצילם של עצים גאי צמרת אלה, יתקשו פרחים צנועים ויפים להרשים בפריחתם. את זה תגלה באכזבה אסתר ראב כעבור שבע שנים, כאשר תוציא לאור, קרוב לוודאי במימון עצמי, את ספר שיריה הראשון "קמשונים". אביב היה בארץ, חודש מאי 1930 – לפני תשעים שנה.

את ארכיונה הגדול והעשיר של אסתר ראב הפקיד ב"גנזים – אגודת הסופרים"  אחיינה, חוקר יצירתה והביוגרף שלה, הסופר אהוד בן עזר. מאות כתבי יד, מכתבים ומסמכים חושפים פרשת חיים סוערת. מנישואיה הראשונים לבן דודה יצחק גרין בקהיר ב-1921, התאלמנותה, נישואיה השניים לצייר אריה אלוואיל, גירושיה, פרשיות אהבה שונות, ועד לבדידות קשה בשנותיה האחרונות. ערב רב של גלויות מצולמות מפריז לידידיה בארץ ("אני יושבת ברגע זה בגן הלוקסמבורגי – הוא כעת בעצם פריחתו, שלל גוונים של פרחים נפלאים," בגלויה למשה סטבסקי), קופסת ממתקים ממצרים שבה שמרה את מכתבי האהבה של בעלה יצחק גרין, צילום שלה ושלו על גמלים ליד הפירמידות. 

מן הארכיון עולה מצטיירת דמות של אישה חזקה, חושנית בחייה וביצירתה (ראו את פתיחת השיר לעיל, "על מערומיך חוגג יום לבן" – עולם ומלואו של אהבת הארץ וארוס), מורדת במוסכמות, יוצרת רבת כשרון – שחלפו עשרות שנים עד שאוהבי הספרות והשירה בארץ החלו למחוא לה כפיים.   

*

נוף מולדתה של אסתר ראב היה שונה מאוד מערבות רוסיה שממנו עלו לארץ המשוררים של אותן שנים. היא גדלה בין הפרדסים ובין הצריפים הדלים של פתח-תקווה שהוריה, לאה ויהודה ראב, היו בין מייסדיה. אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894, וזיכרונות הילדות הראשונים שלה היו של חיים קשים במושבה חקלאית שנאבקה יום יום על קיומה. שם, בימים צנועים אלה של איכרים קשי יום, החלה לכתוב.

להלית ישורון, שראיינה אותה לכתב העת "חדרים" ב-1980, היא סיפרה: "אני ראיתי רק ידיים עובדות וחזקות. היחס שלי לאדמה נולד ביחד איתי. זו תורשה מאבא. כבד וקל, חזק וקל, הרבה שרירים וקל. [...] אילו יכולתי לחיות עוד פעם הייתי כותבת על אבא שלי. אני היחידה שהייתי דומה לו. רצה שאעבוד את האדמה. אילו הייתי מביאה לו ארבעה בנים לחקלאות היה יותר שמח.

"ואני לא חשבתי להיות משוררת. אני לא ידעתי מה אני. ידעתי שאני לא כמו כולם. הבנות שנאו אותי כי לא הייתי כמו כולם. חייתי חיים פנימיים והן לא. מתוך עניות הגעתי לפואטיקה שלי. זה אינטואיטיבי. זה בא ישר מן העשבים הקטנים של החורף. הם מתחילים לבצבץ, והאדמה יש לה ריח של תפוח שעכשיו מבשיל. היו לי חושים חזקים מאוד. הקשר לטבע מלווה אותי מילדות. הגן העזוב של הבארון שמתחיל פתאום לפרוח לתת פירות.

"אני התחלתי לכתוב ב-1919, אבל היתה הפסקה – ועם קום 'הדים', התחלתי לפרסם, ואשר ברש עמד על זה שיוציא ספר ואני קראתי לו 'קמשונים'. המשותף היה חיפושים – חיפוש יסודות, מי ביהדות, מי בתחיית-העם, ואני בנוף ובשורשים שקלטתי מילדותי. שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ-לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידיאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות."

אהוד בן עזר, שכינס את כתביה וחיבר את הביוגרפיה המרתקת עליה "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998),  מציין כי אסתר בחרה את השם "קמשונים" בעקבות "פרחי הרע" של שארל בודלר "Les fleurs du mal" שיצא לאור בשנת 1857.

"הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך ושל פאטאליות, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של 'קמשונים', – קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומנטיקה מתייפייפת ונגועה ברכרוכיות. 'פרחי הרע' הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק," מציין בן עזר.

*

בזיכרונותיה תיארה כיצד שבתה את לבם של הסופרים, ה"זקנים" כלשונה, אשר ברש ויעקב רבינוביץ', תוך כדי טיול במטע שקדים בפתח תקווה ב-1920

"אני כותבת שירים. מתיידדת עם יעקב רבינוביץ' מורי ועם אשר ברש חברו ונפגשת עימם בבית שלום שטרייט בפתח-תקוה, הבית הזה הוא מרכז של סופרים בייחוד הגליצאים. ש. שטרייט כותב מסות, קשיש הרבה ממני, אבל הוא מחבר אותי אל הפמליא החשובה ביותר אז בארץ, עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ'. יום אחד אני מציעה לרבינוביץ' ולברש לערוך טיול – הימים ימי שבט, יום שמש ופריחת השקדים במלואה, אנו יוצאים לדרך – ריחות ושמש רכה והלבן הבתולי של השקדייה נוסך שיכרון מתוק ושני 'הזקנים' נעשים צעירים מתחכמים צוחקים, לבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: 'אתם רוצים לשמוע שיר?' – ואני שולפת פיסת נייר שהסרתי מתחת לכף רגלי, בתוך הנעל – הם מסתכלים מלאי תמיהה ואני שואלת:

 "לקרוא?"

 "כן כמובן."

ואני קוראת את השיר 'לאב', 'ברוכות הידיים' וכן הלאה.

גמרתי, משתררת דומיה.

ברש מתעורר הראשון: 'אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ עוד לא נכתב שיר כזה – את צריכה להמשיך עלייך לכתוב – '

וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח-תקווה." (מתוך, אהוד בן עזר, ימים של לענה ודבש, עמ' 197- 198).

[אהוד: את השיר "לאב" כתבה ופירסמה אסתר רק בשנת 1929, לאחר מלאת 50 שנה לעלותו של אביה על אדמת פתח-תקווה (1878-1928), וזאת אני מציין גם בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש". ואילו השיר שקראה בכרם השקדים ב-1920 היה ודאי אחד משלושה משיריה הראשונים שהתפרסמו לימים ב"הדים" בעריכת ברש ורבינוביץ].

שיריה הראשונים של אסתר ראב החלו מתפרסמים בכתב העת "הדים" שערכו ברש ורבינוביץ', כשנה לאחר ה"התגלות" בכרם השקדים (במהלך השנים נוצרו כמה גרסאות לסיפור הזה, לא כולם בכרם השקדים דווקא, אבל זה כבר נכלל בתחום היפה של "חירות המשורר"). במאי 1930 יצא לאור "קמשונים" (הוצאת "הדים", דפוס "הפועל הצעיר", המחיר: 80 מיל). 

*

רק חמש רשימות ביקורת התפרסמו על "קמשונים", אומר בספרו בן עזר, וניתן לחוש את העלבון בדבריו. הרשימות נעו בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת – לבין ביטול ולעג. השבחים התייחסו בעיקר ל"שירי מולדת" ולא לשיריה האישיים.

ומכאן ולהבא – דממה. לבד מרשימתו של בן-ציון ידידיה ב"עולם האישה" ב-1941 – לא מתפרסם דבר על שירתה, למעט כמה ראיונות עיתונאיים. רק בנובמבר 1963 התרחש השינוי הגדול, עם צאתו של הקובץ "שירי אסתר ראב", שכלל גם את "קמשונים" הנשכח. מיד החלו מתפרסמים פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה.

סוף סוף ההכרה, או שמא מוטב לומר ההבנה בגדולתה של המשוררת הזו. מקהלה של מבקרים וסופרים החלה משמיעה מנגינה ערבה לאוזן. בין המשבחים היה גם יהושע קנז שהתלהב:

"קריאה בשירים אלה היא חוויה ארץ-ישראלית, ים-תיכונית, חווייה אמנותית ממדרגה גבוהה שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור."

על כולם ניצח נתן זך, שהעמיד את ראב כאחת הפסגות של השירה העברית במאה העשרים. בכתב העת הספרותי היוקרתי, "יוכני" 1963 – שבעריכת אורי ברנשטיין ונתן זך – התפרסם ראיון  שערכה אסתר הגר עם ראב, לקראת צאת הספר.

"כשנשאלה אסתר ראב על ידי המראיינת מדוע לא פירסמה קובץ שירים שני במשך שלושים ושלוש השנים האחרונות," כתב זך בהקדמה לגיליון, "ענתה 'יש כל כך הרבה שירים, פחדתי שספרי יטבע בערמת התבן'." זך מנה את ראב, לצד וירג׳יניה וולף ועזרא פאונד, כדוגמאות לשירה טובה ונדירה שנכתבת כיום ושיש לגאול אותה מהשכחה. "שירה טובה תיכתב תמיד. אנחנו נוציא אותה – על ברכינו ובציפורנינו, אם יהיה צורך להרחיק לכת עד כדי כך – מערימת התבן שבה טבעה. אנחנו מחכים להופעת ספרה של אסתר ראב ממש כשם שאנחנו מחכים להופעת ספריהם של אמיר גלבוע ודליה רביקוביץ ושלמה זמיר וכמו שחיכינו להופעת ספרו של עמיחי," כתב זך.

*

כשקוראים היום בשיריה, מלאי חיות ורגש בשימוש מאופק ומדויק במילים, קשה שלא לתמוה: מה קרה בשלושים ושלוש השנה שחלפו מאז יצא "קמשונים" ועד "גילויה מחדש" של אסתר ראב, שבמשך אותן שנים המשיכה לפרסם, טיפין טיפין אמנם, שירים וגם סיפורים מצוינים.

אי אפשר גם שלא לתמוה על כך שהיא לא פונקה, גם בזקנתה, בלטיפות חיבה מידיהם של חברי ועדות הפרסים הספרותיים היוקרתיים. היא קיבלה אמנם את [חצי] פרס חולון לספרות יפה, פרס אקו"ם למפעל חיים ופרס היצירה של ראש הממשלה. אך עד כאן – חברי ועדות פרס ביאליק או ברנר, התעלמו ממנה. שלא לדבר על כך שאסתר ראב היתה ראויה לקבל את פרס ישראל.

אומרת פרופ' נורית גוברין: "שוליים ומרכז הוא עניין יחסי. אוהבי הספרות, החוקרים והסופרים, הכירו והעריכו מאוד את אסתר ראב ונכתב עליה לא מעט, במיוחד בשנים האחרונות שבהן שאלות המיגדר עומדות במרכז, והמגמה היא להבליט נשים בכל התחומים. בתקופה שבה הופיע 'קמשונים', לא זכתה לאותה הצלחה והכרה שזכו לה משוררות אחרות, כמו רחל או לאה גולדברג. מעמדה המרכזי של רחל קשור לא רק בשיריה, אלא גם במחלתה ובחוג האנשים שהיתה חלק מהם, שיכלו לפרסם את שמה ושיריה. לאה גולדברג היתה פעילה בחוג הסופרים שנתנו את הטון באותן שנים, וגם לקחה חלק בפעילות ציבורית, פוליטית, אקדמית. לעומתן, אסתר ראב היתה מאנשי פתח תקווה, נחשבה למי שקשור ל'חוגים הבורגניים, ועל אף קשריה עם אנשי דגניה וטובי הסופרים, נשארה בצל. תרמה לכך לא מעט העובדה שהיא נחשבה לאישה אמידה ושהיא חיה לא מעט שנים מחוץ לארץ ישראל. וגם – חוסר מזל, וכבר נאמר, הכול תלוי במזל – אפילו ספר תורה שבהיכל."

על העניין המחודש בשירתה, תעיד העובדה שבקרוב (מיד לאחר תום ימי הקורונה) יופיע בסדרת "זוטא" של הקיבוץ המאוחד, מיבחר משירי אסתר ראב – "שועלה", בעריכתה של הלית ישורון.

"זוהי שירה נזירית," אומרת הלית ישורון, " כמו נוף הארץ שבתוכו נולדה. הכתיבה שלה שונה מכל מה שכתבו בני דורה. היא התהלכה בבגדים פשוטים, בדימויים פשוטים, לקחה ממה שיש בנוף הקרוב. העברית שלה לא לבשה בגדי-ערב, השירה שלה היתה בלי מחלצות ובלי מסכות. אם להיזכר בשורה של טשרניחובסקי, שירתה היתה תבנית נוף מולדתה. גם בכך היא קרובה אלינו מאוד. היא הקדימה את זמנה בלשון אך גם בעמדתה כאישה מול גבר. היא חושנית, נשית אבל עצמאית לחלוטין, וכל אישה היום יכולה לקרוא את אסתר ראב ולזהות בה את עצמה."

 ולסיום, אי אפשר שלא לצטט מתוך שיר הספד שכתב אבות ישורון, שגם ארכיונו הגדול נמצא ב"גנזים", לאחר מותה ב-4 בספטמבר 1981:

"ציפורי שמיים לימדו אותי לשיר"

"משוררות עבריות מן העלייה השנייה והשלישית, לא / היכרתי הרבה. הן היו גידּלות הזן שהובא על / ידי הגַל לכנרת או לקיבוץ גבת, כמו רחל או / פניה ברגשטיין. ואילו משוררת שצמחה מעצמה / מאדמתה, כמו לא ידע איש מי נטע, היא אסתר ראב. / כמו את אֵם החיטה מצא אהרונסון בזיכרון יעקב / כן את אסתר ראב מצאה סבתא של המושבות. / מהשיר הקדום, שירת דבורה, שריקות העדרים, / הגיע השרקרק עד אוזני פתח תקווה [ ...] / מפסוקי המקרא ניבטת ארץ ישראל אוהדת / נדיבה, נתונה. והנה קמשונים. שרקרק בוכה."

נוסח ראשון של המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון" ביום שישי, 22.5.20.

יצחק בר יוסף הוא סופר, ועובד במכון "גנזים – אגודת הסופרים"

* * *

ארנה גולן

שירים של מרד ב"כסף שמגלגל את העולם"

מיפנה תודעתי בימי הקורונה, והניסיון שנכשל

לבטל את הכסף בקיבוץ – ויש מסקנות?

חלק ראשון

שירי המרד בשלטון "הכסף" בחיינו לפני ימי הקורונה

מבוא

"הכסף" הוא התחום השלישי שימי הקורונה גרמו לנו, להבנתי, לשינוי תודעתי באשר אליו: אחרי שראינו את נבואות סוף העולם "שהתגשמו" לכאורה, ואת המהפך ביחס לרופא ולצוות הרפואי, הגיעה העת לבחון גם את השינוי התודעתי ביחס  ל"כסף", כלומר – למערכת החברתית-כלכלית ולכוחות הפועלים בה.

המיפנה התודעתי הזה מעלה על הדעת דרך אחרת, קיצונית, למרוד בכסף, והכוונה לניסיון הנועז שנעשה בקיבוץ, לבטל לחלוטין את הכסף בתוך החברה השיתופית הסגורה, ניסיון  שנכשל וכנראה בהכרח. ואם כך, האם יהיו לנו מסקנות?

יהיו, כמובן. בסוף.

אבל נתחיל בשרטוט כללי של התודעה הכלכלית ששלטה במציאות חיינו קודם לקורונה עד כמה שבאה לביטוי בשירי הזמר, כפי שבחנו אותם בפרקים הקודמים.

כולם מכירים ודאי את השיר המפורסם מן המחזמר "קברט". הוא חובר על ידי ג'ון קנדר ופרד לאב, הוצג לראשונה בשנת 1968 ונבנה  על פי ספרו של אישרווד "סיפורי ברלין". המחזמר אף הפך לסרט מצליח במיוחד בשנת 1972, כשהשיר  המרכזי בו, "קברט" בוצע על ידי השחקנית הראשית במחזה וגם בסרט, לייזה מינלי, המופיעה כזמרת הראשית במחזה המוצג בקברט ברלינאי, ועם ג'ואל גריי כמנחה המופע.

אלא שהמחזמר, למרות שמו,  אינו מתכוון לבידור קליל. הוא מתאר את ימי התעצמותם של הנאצים בברלין ואת השתקפותם בהווי של קברט מפורסם, שכמובן הכסף והעושר והבזבוז והניצול והשחיתות מניעים בו את העלילה. אי לכך, הכסף הוא המאפשר את הפחיתות המוסרית הגדולה שתכשיר את הקרקע לשלטון האימים.

כך למשל נפתח השיר הידוע שבמרכז המחזה, "כסף מגלגל את העולם", בתרגומו המבריק של אהוד מנור, שתירגם אותו לקראת הצגת המחזמר בארץ:

"כסף מגלגל את העולם / מגלגל את העולם / מגלגל את העולם" ואז: "עוד מארק, עוד יין, עוד דולר זה חם, / זה מה שמגלגל את העולם / בצליל שלא ייתם / הוא מגלגל עולם." בהמשכו השיר כבר מדבר במפורש על "אם אתה עשיר / ורוצה לבלות את הלילה" לא תהיה לך שום בעייה ושום מכשול ושום מעצור מוסרי. אבל "אם נותרת בלי פחם בתנור / וקפאת בחורף / ואותך מייסר הגורל," ואם אין לך לבוש ואוכל, רק כומר ינחם אותך אבל האהבה תברח לך חיש.

האמת, אולי זה נראה אפילו תמים לעומת ימינו אלה, ימים שבהם שולטים בעולם המערבי כולו, במידה זו או אחרת, חוקי כלכלה נוקשים המאפשרים התעשרות של טייקונים (כמו גם את נפילתם...) – הבדלי מעמדות גדולים, שכירים ומשכורות נמוכות ועוד ועוד. אין טעם לפרט, לא כל שכן שאני אינני חוקרת כלכלה.

אבל שירי מחאה ומרד משלנו, בעברית, כנגד עולם קפיטליסטי-ליברלי המסתמל ב"כסף", שירים כאלה נכתבו אצלנו לא מעט ומזוויות-ראייה שונות ובמיוחד משעה שהמערכת הכלכלית הסוציאליסטית (על מגרעותיה שלה) של ראשית המדינה הלכה ונחלשה וחוקי כלכלה חדשים הלכו והשתלטו. ולכן,  בדרך הטבע שירי מחאה כאלה  הופיעו בעיקר החל משנות ה-70, או אז החלו חוקי הכלכלה החדשים כמו גם היוזמה הפרטית לכבוש את מקומם.

התופעה המעניינת היא שהיום, עם התמשכות ימי הקורונה והמשבר הכלכלי החריף בחייהם של העצמאים והשכירים כאחת, נדמה לנו שכולם דווקא העצימו את "כניעתם" לכסף. שהרי כולם זועקים ותובעים סיוע כלכלי ופיננסי בצורת מענקים או אשראי שבלעדיו יתמוטטו. וזה אמנם המצב הטראגי, שכן מובלט בו  עד כמה בסיס חיי הפרט  הכלכליים, גם בעסקים הפרטיים הקטנים והגדולים וגם במשכורותיהם של השכירים, כמו גם בעולם התרבות, האמנות והפנאי – הוא לא יציב, וכל אירוע קשה – והפעם זו מגיפה שסגרה את הכול –  עשוי לערער את עצם הקיום.

ואם כך, איפה המיפנה?

הוא קיים אבל את זה נראה בסיכומם של הדברים. תחילה עלינו להקשיב למילותיהם של שירי מחאה ישראליים ייצוגיים. על מה הם התלוננו בעצם? חשוב לראות, שכן בעצם אופייה של התלונה, אפשר יהיה להבחין בשוני שבינה לבין זעקות ההווה.

על רקע זה של שירי המחאה נראה לי מעניין  לבחון שוב את הניסוי הסוציאליסטי הנועז ורב ההשראה למרוד בכסף ולסלקו כפקטור מחיי החברה, שתיעשה שיתופית, וכוונתי כמובן לקיבוץ, שהרי יסודו בחברה שיתופית שבתוכה אין כסף פרטי לאיש והכל משותף לכולם. זו אכן חברה ייחודית במינה ונועזת שזכיתי להיוולד ולהתחנך בתוכה. נכון, הניסיון לבטל את הכסף סופו שנכשל, והקיבוץ הפך מחברה שיתופית לקהילה קיבוצית, שכל פרט בה אחראי לקיומו הכלכלי. אבל עם זאת קיים לכולם בסיס תומך ומשותף. וגם מזה ניתן להסיק לדעתי (הלא מקצועית) כמה מסקנות, שנביא אותן בסיכום בקצרה, אלא שעתה נבחן, כאמור, כמה שירי מחאה ישראליים שמייצגים את הגישות שרווחו עד ימי הקורונה.

שירי מחאה ישראליים מייצגים נגד "הכסף"

שיר בולט הוא שירו של שלום חנוך, שאין צורך להציגו והוא ידוע בשירי המחאה שלו. שירו "כסף", שהוא חיבר לו גם את הלחן וגם את המלים, מביע מחאה עזה כנגד הכסף השולט בעולם ומשחית את הקיום האנושי. אפשר לטעון שרגישותו של חנוך מקורה בהיותו בן קיבוץ, שהוטל למציאות עירונית קפיטליסטית. יכול להיות. אבל מחאתו מביעה, כמסתבר, זמרים רבים וכנראה גם קהלים רבים, הנוהרים להופעותיו.

וכך נאמר בראשיתו  של השיר הקיצבי הזה, בעל הטורים הקצרים:

"כסף / ואני מתייבש / אם זה כל מה שיש / שום שקט לא נקנה בכסף. / כסף / מתגלגל ברחובות / עובר ושב בין החובות / חור גדול בארנק / לוחצים אותך חזק בכסף."

בהמשך אף  מתחיל משחק מילים על צבעו של הכסף הירקרק, הכחלחל והאדמדם, ונקנה בזיעה וגם "בדם", גם ריחני ומבזבז את החיים, בגללו אין זמן לאהוב ומי שמרוויח נשאר בלי ידיד ורע, והסיום חריף: "מרמים וחושדים הפכנו עבדים / וכחלחל הכסף / הוא ימשול באדם מעתה ועד עולם / ואדמדם."

הכסף הוא, אפוא, מקור הרע בחיים הפרטיים, בחיי האהבה והרעות, בקיום הכלכלי כשהכוחות החזקים, כלומר – הבנקים לוחצים אותך, והוא השולט בעולם, בקיום האנושי ונוטל את חייך, את דמך "האדמדם".

גם לאריק איינשטיין יש טענות קשות על שלטון הכסף בחיינו, המשעבד את האדם לפרנסה, מכניס אותו לחרדות תמידיות ומונע ממנו התפנות נפשית להנאות תרבותיות, רוחניות ומשפחתיות, כמו גם להנאה מן הטבע. הכוונה היא לשירו "אין לו זמן", שאיינשטיין עצמו חיבר את מילותיו, יצחק קלפטר את לחנו והוא נכלל באלבומו הקרוי בשם המצהיר על ההעדפה של מחברו בחייו הפרטיים (כפי שאנחנו יודעים מעדויות שונות על חייו) – "אוהב להיות בבית".

וכך נפתח השיר: "אין לו זמן לשמוע את המוזיקה בטבע / אין לו זמן לראות את הים והשקיעה / אין לו זמן ללכת לשקוע בקולנוע / תמצאו אותו תמיד בעבודה."

הבית הזה אף הופך להיות הפזמון וכך מודגש השיעבוד הנוטל את טעם החיים, והבתים הבאים מדברים על הקימה העייפה בבוקר, שתיית הקפה ופרידה מהילדים כשכל הזמן "מנקרת מחשבה כמה כסף הוא מרוויח / וכבד בנשמה, הקרבות הם אבודים." כך קורה בערב וכך בלילה, גם אז הוא לא רגוע ומתהפך מצד לצד ו"הכל אבוד." עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר את איינשטיין, שבהחלט העדיף בחייו את ההימצאות בבית, אבל הטענות כלפי שלטון הכסף ונטילת כל מה שחשוב באמת בחיים, חורגות בהחלט מההיבט הפרטי, שלא רק בו מדובר.

אבל גם דור צעיר יותר, וזמרים שהיו תמיד שוחרי הופעות ומיפגשים רבי קהל, דובר קשות על "הכסף", יותר נכון על חוקי הקיום בשיטה הכלכלית-קפיטליסטית, אף שאינו מכנה אותה בשם זה. בשירו  של זאב נחמה, "כסף", שהוא עצמו כתב את מילותיו, והצטרף אליו בחיבור הלחן תמיר קליסקי, מדובר בהחלט על מצב קיומי שבו "אם אתה שבוי בתוך עולם של מוסכמות ושל כללים / יוצאת ממך אנרגיה חולנית שמתורגמת לצלילים / כי מסביבך האנשים חומרניים הם, וחיים בתוך בועה / הם אומרים לך שכסף זה רק נייר אבל גובים לפי שעה."

רדיפת הכסף וההכרח להרוויח על פי הכללים הכלכליים הופכת אותך לבעל אנרגיה חולנית, כי העמדת הפנים, החומרנות והניצול שסביבך מלווים את כל מישורי קיומך, כולל התקשורת עם בני האדם האחרים. כל הסביבה מוליכה אותך שולל ואומרת כי "עזוב את הכסף! / רק חברים יגידו לך / שכסף רק הורס! / כסף הורס!" – כי רק חברים אומרים את האמת והשאר מוליכים אותך שולל, כאשר הבנקים ואנשים פרטיים גובים ממך לפי שעה ומעמידים פנים שכלל אינם פוגעים בך שהרי הכסף הוא שום דבר.

נחמה וקליסקי אף כתבו לאייל גולן את שירו המפורסם "שקלים, שקלים", שנכלל באלבומו "חייל של אהבה" משנת 1998. שמו של האלבום אינו מרמז כלל לנושאו של השיר, שהרי עניינו  (והוא לא היחידי) בחוסר האונים של הפרט אל מול הכוחות השולטים במערכת הכלכלית. הכוונה היא גם לאלה שגוזלים ממך – ויש להניח שהכוונה אולי למיסים הרבים אך במיוחד לבנקים רבי הכוח והשליטה בחייך. תחילה הם מבטיחים ללא סוף, אך אם יש לך חובות אתה אבוד.

השיר דווקא נפתח כביכול במילות עידוד ותקווה, ונאמר בו שאפילו אם מצבך קשה ואין לך ממה לחיות, אל תאבד תקווה, כי נשמות טובות תמיד ידאגו ויעזרו לך, ולכן יהיה לך בכל זאת עתיד. אבל אחר כך משתנה הכיוון ומאיר את הפתיחה באור אירוני:

"שקלים, שקלים / עלינו נופלים / ומישהו אחר לוקח אותם / אתה שבוי בהבטחות בלי כיסוי / לוקח קשה את הכול / אבל ממשיך לחיות."

או אז, כשהתגברת איך שהוא,  נכנסים הבנקים בלא רחמים לחייך. הם לא יוותרו לך אפילו על שקל וירמסו אותך אם יש לך חובות. אם תשלם משהו – יניחו לך לשעה, אבל "בעולם המחר אתה הופך מיותר /  עוד  אחד עם חובות  רק  פי שניים!" – שהרי הם מרמים אותך ותמורת ההקלה הזמנית גובים פי שניים. השקלים אכן נופלים אבל אף פעם לא עליך באמת, האזרח הקטן. תמיד מישהו אחר גוזל אותם ממך.

כמובן שבכל שירי המחאה הללו רק צד המרד נשמע. לא תביעה ודרישה וכיוון לתיקון. זה יקרה רק בימי הקורונה ויעיד על שינוי תודעתי. גם בשירי הדור הצעיר יותר עדיין אין כל שינוי. להיפך. ולכן, נביא בקצרה גם שיר  מייצג את הצעירים יותר. הדובר  נוקט אף הוא  בלשון קשה  על שלטון הכסף בחיינו, אבל הפעם הדגש הוא כבר  על היבט שונה לחלוטין ובמציאות שונה לחלוטין ואקטואלית (עד לימי הקורונה). ומה שחשוב הוא, שיש בו קבלה מוחלטת של המציאות הכלכלית, בלי ערעור על עצם "הכסף".  לכן  לא מדובר פה אפילו על בעייה כלכלית של פרנסה, של קיום או שלטון הבנקים, אלא עיקרו בבעייה פרטית, בתלונה  על ההתמסרות של בת הזוג הנשית לקניות ללא גבול, כלומר – לבזבוז כספים שהרוויח הגבר. ועל מה? על בגדים ומותרות ובתי קפה, שאפילו את שמותיהם הוא מפרט.

גם אם צריך להתאמץ שלא לשפוט את השיר בראייה פמיניסטית ניכר בו שינוי טון. מדובר בשירו של ליאור מיארה, "כסף, כסף, כסף", שהוא חיבר לו את הלחן אבל המילים חוברו על ידי תמיר גלבוע. וכך נאמר בו: "מתעורר לי על הבוקר ואת כבר בריצות / נוסעת לך לשיינקין עם כל החברות / אני כבר לא בבית עובד קשה קשה / ואת רק מבזבזת הכול בבית קפה." וכך זה נמשך בבית השני: "הוויזה מתגהצת בזארה ובפוקס / בארומה ובקסטרו כי אין לך מה ללבוש / כל מה שהרווחתי הפך רק לחובות / אני עובד קשה כשאת בחנויות." בקיצור – התלונות הן לא על חוקי  הכלכלה השלטת בארץ ומשעבדת. הוא בהחלט משתלב בהם ואינו רואה בהם כל חיסרון, אלא מתלונן על הנטייה הנשית לבזבוז כספים על לבוש, בילוי ומותרות (ואגב, לא תמיד הוא טועה...)

השיר הזה גם מסמן, כמדומה, ולמרות שבהחלט אי אפשר להסתמך על שיר אחד (אלא שהוא דומה לאחרים שלא הבאתי כאן), היבטים  חדשים בשירי הצעירים: קודם כל, דומה שהם מקבלים את המציאות הכלכלית הקיימת על חוקיה כדבר שכמעט מן הטבע, ולכן רק צריך לדעת להסתדר בתוכה ולנהוג בתוכה נכון (ולהתעשר). ואולי זו גישתם משום שאנחנו, ההורים והסבים, משדרים להם שזו השיטה הכלכלית הטובה מכולן, על אף מגרעותיה.

היבט נוסף בשיריהם הוא קירבה בשיר למציאות הממשית, והתרחקות ממגמות רוחניות או מוכללות ומופשטות, שבהן קיים  חיפוש אחר משמעויות הקיום.

ואנחנו כילדים, על מה אנחנו התחנכנו? ולא רק בקיבוץ. אחד השירים האהובים ביותר על הילדים היה  שירה של לאה גולדברג, המשוררת הנפלאה ולא רק לילדים, כמובן, השיר "מציאה". השיר נכלל בסיפרה המקסים והמצליח עד היום, "מה עושות האיילות" שהופיע לראשונה  (באופן סימלי?) בשנת 1948 בהוצאת ספריית פועלים ולאחר מכן היו לו מהדורות רבות,. השיר אף הולחן על ידי דניאל סמבורסקי ולאחר מכן על ידי מוני אמריליו והיו לו ביצועים אחדים. ומשום שזה שיר כל כך יפה ותמים ומבטא את ילדותי, אביא אותו כאן  במלואו.

לאה גולדברג

מציאה

חברים, מי יודע

מה מצאתי ברחוב?

לא מטמון, לא מטבע

מצאתי ברחוב.

לא עלה ולא פרח

לא כפתור מנצנץ,

מצאתי בדרך מתחת לעץ.

חתיכה של שמיים

מצאתי ברחוב.

בשלולית המים

תחת עץ שברחוב.

חתיכה של שמי תכלת

עמוקה וצלולה.

כך פשוט היא מוטלת

בשלולית הגדולה.

וגם קרן שובבת

שברירים שברירים,

בשלולית מהבהבת

במים טהורים.

ואורות העיניים

מה טוב לי, מה טוב.

חתיכה של שמיים

מצאתי ברחוב!

 השיר נפתח, כמובן, כמענה מובלע למה שילדים בעיר היו הכי רוצים למצוא: מטבע או מטמון. אבל, לא! אומרת להם המשוררת. לא זה מה שנהדר. אפילו לא משהו מהטבע שסביבנו. אנחנו לא מסתפקים אפילו בטבע הקרוב ובמה שכבר נפל. אנחנו שואפים לטהור ולמושלם ולנדיר ומוצאים את זה בהשתקפות תכלת השמיים הצלולה ומהבהבת בטוהר, ורק אז טוב לי וטוב באופן מושלם. שום דבר ממשי, פיסי, חומרי אינו כמו השתקפות המראה הצלול והטהור הרחוק מכל גשמיות וחומרנות.

ויש להדגיש כי  אין  ספק שלאה גולדברג לא התכוונה לכתוב שיר "חינוכי". היא פשוט הביעה את עולם ערכיה, שמובע בעקיפין גם בשירה הידוע, "דירה להשכיר", המשמש עד היום כסלוגן באמירות שונות של מבוגרים (!) על ערכי הקיום יחד של אנשים ממוצא שונה ומאמונות ודעות שונות ("הנאים השכנים בעיניך?") – השיר הזה רק כאילו מדבר על שכירות, וזו הרי קשורה בכסף (היום זו הבעייה של  מפוטרים רבים או אנשים שהוצאו לחל"ת, שאינם יכולים לשלם שכר דירה). אבל לא זה מה שמעניין אותה בכלל, למרות שבמציאות התל אביבית של אותה תקופה רוב האנשים חיו בשכירות. אותה מעניינים יחסי השכנות במובן קבלת האחר והשונה מכל בחינה שהיא.

ומה שחשוב יותר מכל הוא, שהיא מציעה אלטרנטיבה לשיעבוד לכסף – "חתיכת שמיים" או ערכי שכנות ואנושיות. היא אינה מסתפקת בתלונות ובטענות כנגד העולם הכלכלי והפיננסי שאנחנו נאלצים לחיות בו, ובעצם משתלבים בתוכו. וערכיה אלה היו  ערכי ילדותנו.

נכון, ספק אם השיר הזה הוא מדריך נאמן לחיים הכלכליים, אבל הוא מספק אופק מוסרי. והוא בהחלט מוביל אותנו לעיון בניסיון המיוחד במינו בקיבוץ של ילדותי לבנות קהילה שיתופית, שבתוכה אין לכסף קיום כלל. חווייה כזאת לא כל אחד זכה לעבור.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

מרבים לצטט את הפסוק המפורסם: "מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ" (ישעיהו מ"ט י"ז), אבל בדרך כלל לא במובן הנכון. המובן הנכון של הפסוק הוא פשוט שמהרסייך ומחריבייך יצאו ממך החוצה, ולא יישארו בפנים וימשיכו להרוס ולהחריב.

והנה אנו עדים להגשמת הנבואה. אקטיביסטים פרו-איסלמיים רבים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי יוצאים מן הארץ. ומה המשותף לכולם? למרות האידיאולוגיה שלהם, אף אחד מהם לא הלך לארץ ערבית-מוסלמית לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. כולם עזבו רק בשביל בצע כסף, בשביל רווח כלכלי. נכון, הם היו עוזבים בשביל בצע הכסף בכל מקרה, אבל זה רק מבליט את צביעותם האידיאולוגית והמוסרית.

(שני ליטמן, "הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים", "הארץ", 22.5.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8860845

המהגר הארגנטינאי ממוצא יהודי, קלאודיו איתן ברונשטיין (הוסיף לשמו פתאום גם את השם אפריסו) איש תנועת החרם הערבי הב.ד.ס.מ. מייסד ארגון "זוכרות" התומך בחיסול ישראל, החליט לרדת לבלגיה עם אלאונור, בת זוגו הבלגית שאביה צ'רקסי.

("אני תולה תקוות ב-BDS, זה הדבר היחידי המשמעותי שקורה כרגע בשטח," מסביר בורנשטיין, "מהבחינה הזאת לגלות פוליטית כזאת יכול להיות תפקיד משמעותי.")

קצת מוזר. הרי קלאודיו ברונשטיין כארגנטינאי היה אמור לרדת דווקא לספרד, להזכיר להם שם את ה"נכבה" שעשו הספרדים לערבים, ולפעול שם פוליטית למען כיבוש ערבי-מוסלמי מחודש של ספרד, ואשתו הצ'רקסית הרי היתה אמורה לרדת לצ'רקסיה ולהיאבק נגד הכיבוש הרוסי של צ'רקסיה. האם מעתה הם יפתחו במאבק נגד הוואלונים והפלמים בבלגיה למען הגירה ערבית-מוסלמית לבלגיה עד הפיכת בלגיה למדינה ערבית-מוסלמית?

גילוי נאות. לפני עשרים שנה ניסיתי לשכנע אותו להזכיר באתרו "זוכרות" את אל-מדינה וית'ריב בערב, מקום טבח ("הנכבה") ביהודי ערב שביצע מוחמד, והוא סירב. "הערבים," אמר, "אינם כובשים... ואיראן לא רוצה להשמיד את ישראל..."

ברוך שפטרנו.

גם עמיתו, מהגר מארגנטינה ממוצא יהודי, גם הוא, האקטיביסט הפרו-איסלמי, איש חד"ש, ד"ר מרסלו סבירסקי (58) ירד לאוסטרליה. לפני שעזבו, סבירסקי ומשפחתו גרו במשגב בגליל. הוא היה פעיל בחד"ש ועמד בראש עמותת "קול אחר בגליל" שעסקה בפתיחת היישובים הקהילתיים לאוכלוסייה ערבית. באוסטרליה הוא ממשיך בפעילות הפוליטית, בעיקר בהסברה של תנועת החרם הערבי על ישראל. "אני מאוד מחויב לזה," הוא אומר. הוא משמש ראש המחלקה לפוליטיקה וללימודים בינלאומיים, ומלמד על ההיסטוריה והפוליטיקה של ישראל ופלסטין. "כשעזבתי הרגשתי שזה סוג של בגידה, שלא נשארתי לתת כתף. הדרך להתמודד עם התחושה הזאת היא להמשיך להיות מחויב למאבק הפלסטיני."

מוזר שבאוסטרליה הוא אינו נאבק למען שחרור האבוריג'ינים, או למען כיבוש ערבי-מוסלמי של אוסטרליה.

זוג הנאהבים, פרופסור עדי אופיר, ובת זוגו, ד"ר אריאלה אזולאי, שני האקטיביסטים הפרו-איסלמיים שאמנון רובינשטיין הגדירם כגזענים ניאו-נאצים:

https://www.haaretz.co.il/misc/1.722544

על שום שלדבריהם ישראל היא "שיירים ארורים של אירופה" – "ערימת הזבל של אירופה, אתר ניסויים בטיהור אתני, ובעלת משטר המייצר ומשווק עוול בשיטתיות." (מוסף "הארץ" 3.8.01)  – (למעשה עדי אופיר הוא הזבל. אריאלה היא לא זבל כי היא לא מאירופה. היא ממרוקו) – גם הם ירדו מהארץ, אבל לא למרוקו, אלא לאמריקה. עדי אופיר מתנאה בכך שהוא "פילוסוף של הרוע," ובעצם מגלם את הרוע עצמו.

 אזולאי, כאקטיביסטית פרו-איסלמית, השיגה לעצמה משרה באוניברסיטת בראוּן ברוד איילנד, וכחלק ממנה גם מישרה לבן זוגה. וחיה שם על חשבון האינדיאנים בשעה שהגיונית לפי האידיאולוגיה שלה היה עליה לא לחיות באמריקה כאפרו-מרוקנית ע"ח הילידים, אלא לשוב למולדתה מרוקו וללחום שם נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, ובכלל נגד הכיבוש הערבי של מרוקו ובעד שיחרור הבֶּרְבֶּרִים מכיבוש ערבי.

ד"ר אריאלה אזולאי עצמה סירבה להתראיין ל"הארץ", ושלחה את התגובה הבאה: "אני לא סומכת על העיתונות ולא מעוניינת להיות מיוצגת על ידה; אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני; את מה שיש לי לומר על העובדה שנולדתי להיות 'ישראלית' כצורת שליטה של המדינה בגופם ובנפשם של נתיניה ואזרחיה ועל הסירוב שלי לזהות את עצמי בקטגוריה הזאת 'ישראלית' כתבתי בהקדמה לספר החדש שלי ואין לי מה להרחיב על זה; ובנוסף, הגירה מתוך תחושה של חוסר אפשרות לחיות במקום שבו נולדת כי את משמשת לשמור את אלה שגורשו ממנו בחוץ היא דבר כואב ואין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני שמתכחש לכאב ולאובדן שמדינת ישראל הסבה וממשיכה להסב בראש ובראשונה לנציגיה הפלסטינים ובאופן שונה לאזרחיה היהודים."

עדי אופיר, לעומתה, בכל זאת אומר בכנות ש"המקום אליו עבר – ארה"ב – אחראי לעוולות מחרידות. במובן הזה, ארה"ב היא מקום נורא, ומאז שטראמפ נבחר זה נעשה מקום הרבה יותר נורא. --- הזוועתון שלנו הוא זוועטוט. העולם כולו הולך מדחי אל דחי, אולי לקראת סופו. המפעל הקולוניאלי הציוני הוא פסיק קטן בתוכו. --- אני נהנה להיות יהודי גלותי."

בעצם גם בארץ היה אופיר יהודי גלותי שטוף שנאה עצמית.

ברוך שפטרנו מהם.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, הקומוניסט איש חד"ש, פרופ' אילן פפה, ירד לבריטניה הגדולה על שום שהיא הכובשת הגדולה בהיסטוריה, ומי כמוהו מעריך כיבוש. כאקטיביסט פרו-איסלמי היושב בלונדון הוא אינו רחמנא ליצלן פטריוט אנגלי, אלא תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – את בריטניה, ונאבק למען הגירה חופשית של ערבים לבריטניה למען הפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. אין ספק, אילן פפה הקומוניסט מחד"ש הוא דמות מאוד אהובה ע"י האנגלים. לפחות על ג'רמי קורבין.

ברוך שפטרנו.

האקטיביסטית הפרו-איסלמית, יעל לרר, ממייסדי בל"ד, ומועמדת לכנסת מטעמה, העוזרת האישית של מחבל החיזבאללה עזמי בשארה, שהקימה את ההוצאה לאור אנדלוס, לא ירדה לאל-אנדלוס כדי להילחם שם למען כיבוש ערבי מחודש של ספרד, אלא לצרפת. מן הסתם היא נלחמת שם למען כיבוש ערבי-מוסלמי של צרפת לפחות עד פואטייה, המקום הצפוני ביותר אליו הגיע צבא הכיבוש הערבי בצרפת.

ברוך שפטרנו.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, אהוד אלוני, בנה של שולמית אדלר-אלוני, שבזיקנתה נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית אנטי-ציונית – ירד לאמריקה, לניו יורק, לתפוס את מקומם של הילידים שם. הרי בניגוד לאדמות תל אביב, אדמת ניו יורק נקנתה רק בסחורות בשווי – 60 גילדרז שהם 24 דולר. שם בניו יורק עוסק אודי (לא חמודי) בקידום החרם הערבי נגד ישראל.

ברוך שפטרנו.

תקצר היריעה לסקור את כולם, אז בשורה התחתונה נברך על כך שכל המהרסים והמחריבים ייצאו החוצה. בשורה משמחת. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאון" – כמשמעות הנכונה של הפסוק – יצאו החוצה ממך, יצאו מישראל. בתקווה שכל האקטיביסטים הפרו-איסלמים, שאינם מסתפקים ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים ונאבקים למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי – את ישראל, יצאו מישראל וילחמו בארצם החדשה למען כיבוש ערבי בשטחים ששוחררו מכיבוש ערבי כצרפת וספרד, ומשטחים שטרם היו תחת כיבוש ערבי כאנגליה, אמריקה, בלגיה וכדומה.

אורי הייטנר כ"אידיוט שימושי" (ובלי שימוש)

במקום לענות על ביקורתי מדוע הוא ממשיך להשתמש בביטוי השקרי "טרור חקלאי" (במקום טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים), שימוש שללא ספק מזכה אותו בתואר "אידיוט שימושי בשירות התעמולה האנטי-ציונית רוויית השנאה והשקר" – מאשים אותי אורי הייטנר דווקא באשמה זו, וזאת משום שאני לדבריו משתמש בביטוי "יהודי-ערבי", או "ערבי-יהודי". ("חדשות בן עזר" 1542).

הייטנר  חוזר ומתבלבל פעם אחר פעם בין המושגים "יהודי-ערבי", ו"ערבי-יהודי" – בעוד שני המושגים האלה שונים לחלוטין. בניגוד לדבריו של הייטנר, מעולם לא השתמשתי בביטוי "ערבי-יהודי" שהוא אכן ביטוי גזעני ערבי שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, עקרון המופיע בבסיס האמנה הפלישתינאית המפורסמת שלפיה יש ערבים-מוסלמים-נוצרים-דרוזים-יהודים וכדומה, אבל אין עם יהודי. יש רק דת יהודית.

האמת נמאס לי כבר להעיר לו, אבל הנה דוגמה אחת מהסבר שכבר כתבתי לו, ובעברית קלה בעבר:

הההגדרה הנכונה – "יהודים-ערבים"

במאמר הביקורת שלו על הרצנזיה של דוד זונשיין על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני הארץ" קובע אורי הייטנר: "אין חיה כזאת 'יהודי-ערבי'. זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה." ("חדשות בן עזר", 1149)

אז נכון שהמונח "יהודים-ערבים" נתמך ע"י אקטיביסט פרו-איסלמי, אנטי-ציוני, ואנטי אשכנזי – פרופסור יהודה שהרבני-שנהב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%94%D7%91

אבל אין בעובדה זו כדי לפסול את המושג. פשוט משום שהוא המושג הנכון. בהינתן שהמונח "אשכנזים" אינו כולל רק את יהודי אשכנז (גרמניה) אלא בהכללה את כל יהודי אירופה, איך נכנה בכינוי משותף את כל היהודים מארצות ערב?

מה המשותף בין יהודי מעיראק, תימן, ומרוקו?

האם נכנה אותם "ספרדים"? – הכינוי "יהודים ספרדים" כולל למשל יהודי כבנימין זאב הרצל, או סופר כ-י.ל. פרץ, אבל אינו כולל יהודי כעבדאללה-עובדיה יוסף, או סופר כפואד אליאס נאצח ח'לסצ'י (אלי עמיר) ה"עיראקיים".

האם נכנה אותם "מזרחיים"? – הכינוי "יהודי מזרחי" מתאים למשל ליהודי כיוסף טרומפלדור (יליד פיאטגורסק בקווקז) אבל אינו מתאים ליהודי כאריה מכלוף דרעי המוגרבי-המערבי-המרוקאי. (אגב דרעי גם אינו ספרדי. דרעי הוא שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).

מכאן, אם המשותף בין יהודי ארצות ערב אינו המרכיב הספרדי ולא המרכיב המזרחי, הדבר המשותף היחיד הוא היותם יהודים מתרבות ערבית-מוסלמית. יהודים שלשונם היתה ערבית (בעגות שונות), ולכן הכינוי המשותף לכולם הוא – יהודים-ערבים. בהגדרה זו אין שום נתינת תוקף למציאות של יחסים טובים בין יהודים לערבים, שמעולם לא היתה. לכן אין כל פסול בהגדרה הזו, ונהפוך הוא, בפסילת ההגדרה יש אולי שמץ גזענות.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01151.php

ודוק: המונח "ערבי-יהודי" פסול. המונח "יהודי-ערבי" לגיטימי לחלוטין.

בהמשך דבריו קשה למצוא משפט מגוחך יותר מזה של הייטנר כאשר הוא כותב על "אכזבתו" מ"מנהיגו" משה סמולינסקי-יעלון עקב רצונו להקים ממשלה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ובאותו משפט עצמו הוא ממשיך וכותב: "לא שיניתי את דעתי. גם היום, כאשר אני מתנגד לו ומאוכזב ממנו – אני רואה בו את האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה. לבטח יותר הן מראש הממשלה, הן מראש הממשלה החלופי והן מראש האופוזיציה."

מאוכזב ממנו ומתנגד לו, ובה בעת ממליץ עליו.

שייך מואיז'ו הגדול – זמר המחאה המרוקני –

מגזענות אנטי-אשכנזית לשנאת נשים

במסגרת המאמץ שעושה עיתון "הארץ" להתנער מהתדמית האשכנזית שלו, ולקושש קהלים שונים, וכמובן מתוך מדיניותו לפגוע בציונות, הוא יסד בעיתון מדור בערבית, ומדור בעברית למען היהודים הערבים הקרוי "מזרחית מדוברת", המוקדש לתרבות הערבית של היהודים-הערבים. במסגרת זו פורסם מאמר המוקדש לדמותו של מי שמוגדר: "מזרחית מדוברת" – "חייו ומותו של אמן המחאה הבועט ביותר בישראל, שייך מואיז'ו, המוזיקאי הווירטואוז המרוקאי שהלך לעולמו, היה מהאמנים הפוליטיים החשובים כאן."

"המוזיקאי הווירטואוז המרוקאי" "שייך מואיזו" (משה אטיאס) נולד במקנס ב-1940 ועלה לארץ ב-1962. במרוקו עסק שייך מואיז'ו בתפירת מדים לצבא, ואילו בישראל החל בקריירה מוזיקלית. תחילה שר וניגן במנדולינה, ולאחר מכן עבר לקמנג'ה (סוג של כינור צפון אפריקאי). וחיבר כאלף שירים. הבמה המרכזית שלו היתה הילולות "הצדיקים", בישראל ומחוצה לה. החלק העיקרי של היצירה שלו היה שירים ערביים בסגנון השאבי האלג'יראי. במשך השנים הוא החל להקליט גם שירים בעברית, אבל לכל אורך דרכו המוזיקלית הוא הקפיד על השפה הערבית המרוקאית ושמר על מבטאו המקנסי.

לדברי חוקר המוסיקה סרוסי, דבקות זו בשפה הערבית-מרוקאית מייצגת את ההתנגדות של שייך מואיז'ו לאתוס הציוני הממוקד בשפה העברית ולתרבות הישראלית שהוא הוליד.

לפי חי כהן, "שייך מואיז'ו הוא קודם כל אמן פוליטי, אמן מחאה. הוא היה בין האחרונים שדיבר את הדור שלו דרך המוזיקה המרוקאית."

אחד המאבקים הפוליטיים הבולטים של שייך מואיז'ו היה המאבק נגד הרשעתו של אריה מכלוף דרעי בשנת 2000, שבמסגרתו נכתב השיר "אם לא אריה דרעי". שייך מואיז'ו לא היה חרדי, הוא היה מרוקאי יהודי מסורתי, שהתמיכה שלו בתנועת ש"ס נבעה ישירות מהביקורת הפוליטית החברתית שמתח על הממסד האשכנזי שקלט אותו ואת בני ובנות דורו.

"ב'אם לא אריה דרעי' הוא למעשה מגולל את סיפורה של הקהילה שלו," אומר חי כהן. "זה טקסט קשה עם ביקורת נוקבת על הממסד האשכנזי, שמתחילה עוד בציונים במדינות ערב." בטקסט הזה מוצג דרעי כמי שנענש על ידי ממסד נקמני משום שהעז להשמיע את קולה של קהילתו:

"...שב בני על ידי שב / הט אוזן והקשב / עוד בארצות האוייב, תנועת הדרור חיפשה אותנו /  ולאליאנס למז'רוב על התורה קלבונה (ואליאנס המקולל רדפו אותנו בגלל התורה) / קראו להם ציונים שחונכו בקיבוצים / בית חרושת לחילונים... חשבנו מושיעים לישראל ז'אבונה (הביאו אותנו) / ירדנו מהאוניות, בידינו ספרי תורות... אוי לאותה צרה, מהאונייה למעברה / בלי תפילין ובלי תורה... הלך הכבוד חבל... התביישנו בציציות / גזזו לנו הפיאות / גנבו לנו תינוקות... כמה הורדנו דמעות על התורה והשכינה / וגם אדמו"ריהם / התחננו להם / נישקנו רגליהם / פיל ישיבות לא קיבלונה (לישיבות לא קיבלו אותנו) / נזרקנו לפשע... בני, / אל תאמין להם, שקרנים שכמוהם / הרודפים אחיהם... ואל תשכח להם / לפי גבולות שיבונה (זרקו אותנו לגבולות) / הם בסביון בווילות ולבנקים ולגניבות / וספרדים פיל חובות ולצרות / לדירות עמיגור ולאפליות / כבר 50 שנה." (השורות בערבית-מרוקאית בשיר תורגמו בידי אבישי בן חיים, יוצר תורת הקונספירציה הגזענית האנטי אשכנזית לפיה בית המשפט פועל רק נגד יהודים-ערבים כדי למנוע מהם להיהפך להגמוניה).

עם זאת הקדיש השייך גם שיר ליצחק רבין: "לא נשכח אותך חבר / לא בדור זה ולא אחר / גם אם השלום יאחר / נמשיך צוואתך רבין // התגעגענו אליך חבר / רבין גיבור ישראל / קטונתי לספר / ומי ימלל גבורת רבין."

שייך מואיז'ו, ראוי לציין, לא התנכר לזהות הערבית שלו ומתוכה שאף לשלום בין העמים.

המסורת המרוקאית הגזענית שלו הביאה את שייך מואיז'ו לחבר סדרת שירים גזעניים שוביניסטיים ואף מיזוגניים בשם "ארוסיאת" (הרוסיות). הטקסטים בשירים אלה נגועים בסטריאוטיפים קשים על העלייה הרוסית ובעיקר על נשים ממוצא רוסי שעלו לישראל אחרי פירוק ברית המועצות. באחד משירי "ארוסיאת" מואיז'ו מאשים את הנשים הרוסיות בכך שהן "חטפו את המוח שלו" ולקחו ממנו כסף.

שייך מואיז' היה אמן מחאה רדיקלי פוליטי גזעני לא רק נגד אשכנזים, אלא גם נגד נשים.

(אינס אליאס, "מואיז'ו הגדול", "הארץ" גלריה, 15.5.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-1.8840290

האם ייזכר בנימין מילקובסקי-נתניהו בהיסטוריה?

מעטים המנהיגים הזכורים בהיסטוריה (מחוץ לוויקיפדיה). כדי להיזכר ע"י העם על המנהיג לעשות מעשה מיוחד המטביע את זכרו לדורות. בעוד אלף שנה ייזכרו בתולדות ישראל החדשה רק שני מנהיגים בלבד: 1. דוד יוסף גרין-בן גוריון, מקים מדינת ישראל, והמנהיג המנצח במלחמת השחרור. 2. לוי יצחק שקולניק-אשכול, המנהיג ששיחרר את ירושלים מכיבוש ערבי במלחמת ששת הימים.

בהערת שוליים קטנה ייזכרו גם גולדה מאירסון-מאיר בגין היותה אישה. ראשת ממשלה שהצילה את ישראל במלחמת יום הכיפורים, ויצחק רוביצוב-רבין גם הוא ייזכר על שום שנרצח.

כל שאר המנהיגים יזכו, או כבר זוכים לצלול לתהום הנשייה. למרות ששנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה הן הארוכות ביותר ועולות במספרן על אלו של בן גוריון, לו היה מסיים את כהונתו כיום לא היה נזכר כלל בהיסטוריה למרות מעשיו, ותרומתו הבלתי מבוטלת. חיזוק כלכלי ומדיני של ישראל, מניעת כיבוש אפריקאי ע"י מיליוני מסתננים מאפריקה, ומניעת הקמת ריבונות ערבית-מוסלמית ביו"ש.

הסיכוי היחיד של נתניהו להיזכר בהיסטוריה (בכל מקרה הוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון בכלא) – הוא אם יצליח לקבוע לעד את גבולותיה המזרחיים של ישראל שיבטיחו את ביטחונה, ע"י הגשמת תוכנית אלון-רבין-טראמפ, כלומר סיפוח בקעת הירדן. האם נתניהו ייזכר בהיסטוריה?

נתניהו פוגע במינויים לא ראויים

האחריות על הקמת הממשלה הגדולה, והבזבזנית השערורייתית מוטלת בראש ובראשונה על בנימין גנץ וגבריאל אשכנזי שדרשו מספר שרים גדול על מנת לשחד את חברי הכנסת שלהם שייאותו להיכנס לממשלה, אבל גם לנתניהו יש חלק במינויים לא תקינים, כאילו בכוונה כדי להכשילם, לא להתאים איש לתפקיד. מה ליואב גלנט ולחינוך? מה לאלי כהן הכלכלן ולמודיעין? מדוע לא אבי דיכטר ראש השב"כ? מה לאלקין ולמים? מה למרים סיבוני-רגב ולתחבורה שנה וחצי, ולחוץ שנה וחצי? סדרן העבודה הישן של הקיבוץ היה עובד הרבה הרבה יותר טוב.

רצח זקנים בשבדיה

שבדיה שאיחרה בהסגר הקורונה וזכתה לשבחים רבים מידי מתנגדי נתניהו על אף שמחקר הראה שבעצם המשק השבדי ירד כלכלית באופן דומה למשק הדני שהטיל סגר, יצרה בעייה חמורה יותר. הכותרת של "דגנס ניהטר", עיתון שבדי נפוץ ואיכותי: קשישים חולי קורונה קיבלו משככי כאבים כגון מורפין, מבלי שיראו רופא כלל. כשמשפחות דרשו, וטיפלו בהם – הם החלימו דווקא. הכותרת השנייה היא של פרופסור שאומר שלתת תרופות מסוג זה לקשישים עם מחלות ריאה זו "המתת חסד בפועל, אם לא גרוע מכך." כלומר העומס היה כל כך גדול שפשוט חולים בשבדיה לא קיבלו כל טיפול רפואי מלבד מורפין על מנת שימותו בלי ייסורים. ועוד שבדיה מציגה עצמה כרגישה לזכויות אדם.

https://rotter.net/forum/scoops1/629438.shtml

תנועת הנוער של איימן עודה קוראת לחיסול ישראל

"ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי" פירסם לרגל "יום הנכבה" סרטון שבו יש קריאות לשחרור פלסטין מהכובש הציוני, והחזרת המגורשים של 1948 (זכות השיבה), קרי חיסול ישראל:

https://rotter.net/forum/scoops1/629603.shtml

ודוק: מדובר בתנועת הנוער שמנהיגה הוא איימן עודה מנהיג הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) שמשום מה נחשב מתון. אם זו מתינות, מי צריך קיצונים?

חד"ש מאיימת על חיילי צה"ל הסטודנטים

תא הסטודנטים של חד"ש פירסם סרטון מאיים של חיילי צה"ל במדים הלומדים כסטודנטים  באוניברסיטה העברית בירושלים, וטען כי הם חיילי הכיבוש הצולפים בערבים חפים מפשע מתוך האוניברסיטה. חברי הכנסת של חד"ש (הנחשבים מתונים) גיבו את האיום הזה על חיילי צה"ל הסטודנטים.

https://rotter.net/forum/scoops1/629369.shtml

מובן שלמרות האיום האוניברסיטה לא עושה דבר נגד המסיתים והמאיימים. הנה עוד הוכחה מדוע היתה "הנכבה" עונש מוצדק אבל לא מספיק: מוצדק על כך שחברו של היטלר, מוחמד אל חוסיני, ארגן את העולם הערבי לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את יהודיה. לא מספיק, מפני שעדיין הערבים (החמאס והפת"ח) תובעים להשמיד את היהודים בעולם לפי דברי מוחמד.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

יאיר למפל-לפיד ויו"ר כנסת ישראל

רב המרצחים, מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (הידוע גם בכינויו אבו עמאר), היה ידוע בקריאתו למיליוני שהידים לעלות ולחסל את כנסת ישראל בירושלים.

https://www.youtube.com/watch?v=55aCmdagXMc

ה"עצעס גיבער" – יועצו של ערפאת ברצח יהודים,  אחמד כאמל אחמד א-טיבי, נפגש ברמאללה עם מאות ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה, והם החלו ביחד עם ערפאת לצעוק את צעקתו: "לירושלים הולכים מיליוני שהידים," וערפאת ענה להם: "את דלת אל-אקצה נפדה בדם השהידים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1638149,00.html

בהקשר להר הבית אחמד כאמל אחמד א-טיבי מסית בנאום בהר הבית את הערבים לצעוק "חייבר חייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב":

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

איימן עודה, מנהיג הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) נואם ברמאללה ומצטט את דבריו של ערפאת "לירושלים הולכים מיליוני שהידים," ומעודד את הערבים לצעוק ביחד עימו את מילותיו של ערפאת:

https://www.youtube.com/watch?v=38oOp-5m0B0

 והנה אחמד כאמל אחמד א-טיבי מעלה את מועמדותו לתפקיד יו"ר כנסת ישראל על מנת שמיליוני שהידים יבואו לכובשה, ומפלגתו, הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מצביעה עבורו. עד כאן אין הפתעה. הכול הגיוני.והנה הפתעה. מי עוד מצביע עבורו לתפקיד יו"ר כנסת ישראל? ניצן הורוביץ ותמר זנדברג ממר"צ (נו טוב, היא השתטחה על קברו של ערפאת והצליחה להתעבר). במחשבה שנייה גם כאן אין בעצם הפתעה, אבל הנה ממש הפתעה: אליעזר שטרן, עפר שלח, וקונסנטין-יואל רוזבוזוב מ"יש עתיד" הצביעו עבור טיבי לתפקיד יו"ר כנסת ישראל – בפקודת מנהיגם יאיר למפל-לפיד. (הרי "יש עתיד" היא מפלגה הבנוי על עיקרון ה"פיהרר פרינציפ").

https://rotter.net/forum/scoops1/628902.shtml

ממש הפתעה ממשית, תודו.

נעמן כהן

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

י"ג

צמוד לבניין בו התגורר ניצב בית מגורים. בקומה הראשונה, באחת הדירות הצמודות לקרקע, היה גן ילדים. בין הבניינים נמתחה גדר לא גבוהה. קל היה לטפס עליה. הילדים טיפחו בגן גינת ירקות קטנה. בין היתר גידלו בה עגבניות וגזר. הוא, שלא העז לחצות את הגדר, שמע על כך משמוליק. שמוליק גם סיפר לו שבערבים, לאחר שהילדים הלכו הביתה והגן נסגר, הוא מטפס, עובר את הגדר, נכנס לגינה, קוטף עגבנייה שהבשילה ועוקר את אחד הגזרים. שמוליק גם אמר לו שאיש אינו מרגיש בכך, שכן יש הרבה עגבניות וגזרים בערוגות שבגינה וטעמם מצויין.

יום אחד  שמוליק שרק לו את השריקה המוסכמת וירד מדירתו, כששתי ידיו מוסתרות מאחורי גבו. הוא שמע את השריקה, יצא לחדר המדרגות  וניגש אליו. שמוליק אמר לו  שיבחר יד. לאחר שבחר, שמוליק הושיט את ידיו קדימה. בכל כף יד החזיק חצי עגבנייה, מעוכה מעט, חתוכה בקפדנות באמצעיתה, ועליה בזוק מלח גס. שמוליק אמר לו שקטף את העגבנייה בגינה שבגן הילדים.

הוא לא הסכים לאכול עגבניות, חרף הפצרות אימו וההסברים הארכניים כי העגבנייה מכילה דם. זו גם הסיבה, כך הסבירה לו, שהיא אדומה. אימו ניסתה לשכנעו, לשווא – כי אם יאכל הרבה עגבניות, יהיה לו יותר דם. הוא לא הבין לשם מה נחוץ לו "יותר דם" וסירב בעקשנות, למגינת ליבה. ריח העגבנייה היה מחזיר אותו לגן הילדים. לאירוע שרצה לשכוח.

הילדים  בגן היו מקבלים ארוחת צהריים שהכילה, בדרך כלל, גם כוס מיץ ממותק. באחד מימי החורף, כוס גדושה מיץ עגבניות החליפה בארוחת הצהריים את כוס המיץ הממותק. הוא היה צמא ושתה את המיץ עד תומו, למרות הטעם, שהיה חדש, זר ומוזר.

פתאום חש שסכינים מתהפכות בבטנו. הסכינים חתכו פנימה. הוא אחז את בטנו בשתי ידיו, ניסה לחמם אותה והידק אליה את כפותיו, על מנת להפיג את הכאב. התכופף קדימה, ומבלי שהתכוון מצחו נחבט בשולחן האוכל. נוזל כהה, עכור ומר, פרץ מפיו, הכתים את מכנסיו ואת השולחן. הוא הרגיש חמימות ורטיבות בתחתוניו, ולא הבין מדוע. הילדים שמסביבו פתאום הצביעו עליו, הרעישו וצחקו. הביט סביב וחיפש הקלה. אז ראה שאהובה הגננת ממהרת אליו ממקומה שבראש השולחן.

היא אחזה בו בידה האחת וגררה אותו אל חדר האמבטיה. בידה השנייה אחזה בכיסא, עליו ישב קודם, והשליכה  אותו לפינת החדר. בחדר האמבטיה הפשיטה אותו מבגדיו ושטפה את גופו. סיבנה שוב ושוב. המים היו קרים מאוד. היד של אהובה היתה חזקה וקרה. ריח רע עלה מערימת הבגדים, שאהובה הגננת השליכה על הרצפה הרטובה. גשם חדר דרך חלון חדר האמבטיה הפתוח. אהובה הגננת סגרה את החלון ופתחה את תנור החימום. הוא היה עייף ורצה לשבת באמבטיה לנוח, אך היא לא איפשרה לו. הקימה אותו וניגבה את גופו בתנועות נמרצות, שהכאיבו  לו. לאחר שסיימה, הניפה והושיבה אותו על האסלה, מגבת אחת עוטפת את כתפיו והשנייה את ברכיו, ומשתלשלת על כפות רגליו. הוא לא הבין מדוע אינה מלבישה אותו. אהובה הגננת עזבה את החדר והלכה מבלי לומר מילה. הוא לא ידע לאן.

החום בחדר האמבטיה היה נעים. הוא ישב על האסלה. המתין ולא ידע למה ולמי. לחדר האמבטיה לא היתה דלת. מדי פעם היה ילד עובר על פניו, עוצר, בוהה בו, לעיתים צוחק. הילדים היו באים גם בזוגות ושלשות. הוא התבייש מהם והחל לבכות. ילדה אחת, שלא הכיר, נכנסה לשטוף את ידיה בכיור. משסיימה, סתמה את אפה בשתי אצבעות ויצאה, תוך שהיא מעווה את פניה בגועל. אהובה הגננת לא חזרה. האם ניתן לקרוא לה?

לפתע שמע קול מוכר. אהובה הגננת הסבירה לקול המוכר, שעמוסי מילא את המכנסיים. הוא שמע צעדים כבדים קרבים אליו. הביט אל הכניסה לחדר האמבטיה. אימא עמדה בפתח, מעילה רטוב מגשם, נושאת חבילה בידיה. היא הזדרזה לכרוע מולו, הצמידה אותו אליה, חיבקה אותו ונשקה לו על מצחו ולחייו. הוא רצה להמשיך לבכות אך התאפק. אימא אחזה בו ולא הרפתה. היה לו חם וטוב. הוא רצה שתמשיך, אך היא  פסקה מחיבוקה ושפשפה במגבת את שערותיו. לאחר מכן פתחה את החבילה. אימא הביאה לו בגדים נקיים, אפילו גרביים. היא הלבישה אותו. הוא התבייש שאימא מלבישה אותו אך היא סרבה ולא איפשרה לו להתלבש בעצמו. שני ילדים עצרו בפתח האמבטיה והסתכלו. אימא גערה בהם ודרשה מהם לעזוב מיד את המקום. הם נמלטו.

הוא היה גאה באימא שלו, שמפחידה את הילדים שבגן.

י"ד

אימא הכניסה את ערימת הבגדים שבאמבטיה לתוך שקית גדולה, שקיבלה מאהובה הגננת, סגרה אותה היטב  היטב, והמתינה עימו  בפתח הגן. הוא היה עייף מאוד. הגשם פסק. הרחובות היו ריקים ורטובים. המים זרמו במרזבים אל המדרכות והשמיעו צליל חד גוני. הם יצאו מהגן והלכו בדרך העולה הביתה. הוא רצה לשאול את אימא מדוע הם הולכים כל כך מוקדם, ומדוע אינו נשאר בגן עד סוף היום עם הילדים, אך אימא היתה שקטה מאוד. הלכה לצידו, כפות ידיהם שלובות, מבלי לומר מילה. הוא חשש שהיא כועסת עליו על מה שקרה בגן  ונמנע מלדבר. רק סיפר לה שאהובה הגננת רחצה אותו ושהיה לו נורא קר.

אבא חזר מהעבודה ומיד שאל לשלומו. הוא ישב איתם בחדר האורחים. ההורים לא ביקשו ממנו ללכת לחדרו ולהניח להם לשוחח. הם גם לא כעסו עליו. הם כעסו על הגן ועל אהובה הגננת, והוא לא הבין מדוע. אימא סיפרה לאבא שלחדר האמבטיה אין דלת ושאין בה מים חמים, למרות החורף. אימא סיפרה לו גם על האוכל שמגישים לילדים, שבוודאי התקלקל  ושגורם לשלשולים ולהקאות. היא אמרה לאבא שהוא ישב בשירותים כמו גיבור ורק בכה קצת, ושהגננות לא ניגשו אליו אפילו פעם אחת.

אבא האזין בשתיקה. רק עשה תנועות עם הפה. הוא ידע שכשאבא מכווץ את הפה, סימן שהוא כועס. רק כאשר אימא אמרה שהיא שוקלת להתלונן נגד הגן ונגד אהובה הגננת, אבא התעורר משתיקתו וביקש ממנה להירגע. אימא ענתה לאבא שהיא רגועה לגמרי, ואמרה בכעס שאי אפשר לעבור לסדר היום על מה שקרה בגן. אבא לא הסכים עימה. הזכיר לה שחודשים ארוכים חיפשו גן ילדים מתאים, עד שמצאו. אבא גם אמר לאימא שתלונה עלולה להזיק לעמוסי ושלא יהיה טוב אם יעזוב את הגן ואת החברים באמצע השנה.

הוא לא הבין מה זה "לעבור לסדר היום" ומה זו "תלונה". שאל אותם והם הסבירו לו. הוא גם לא הבין מדוע אימא כועסת ורוצה להתלונן. הוא היה בטוח שכמו תמיד אבא ישכנע את אימא וירגיע אותה. הוא התפלא שאימא מספרת לאבא, שהתנהג כמו גיבור ושרק בכה קצת. הוא לא הבין איך  אפשר להיות גיבור וגם לבכות, אפילו קצת. ממתי גיבורים בוכים?

אימא השתכנעה. הוא נשאר בגן עם החברים. לא שתה עוד מיץ עגבניות, שכל הילדים קיבלו. הם קנאו בו משום שרק הוא שותה תמיד מיץ ממותק. ההורים הזכירו, פעם או פעמיים, את מה שקרה באותו יום בגן. נדמה היה לו ששכחו את האירוע. הוא לא שכח.

כששמוליק הושיט לו את מחצית העגבנייה, הוא נעץ בה מיד את שיניו, מבלי לחשוב. אכל אותה במהירות, חושש פן הגננת, מגן הילדים הסמוך, תספור את העגבניות שנותרו על השיחים, תיווכח שאחת חסרה ותצא לחפשה. בדימיונו ראה אותה מופיעה פתאום ושואלת עליה. העגבנייה היתה טעימה. לאחר שסיימו לאכול, שמוליק שאל אותו אם ירצה בערב לעבור לגן. הוא ידע ש"לעבור לגן" משמעו לקטוף ירקות בגינה, וסירב. הוא זכר מה ההורים הסבירו לו לגבי "לעבור לסדר היום." היה משוכנע, שאם ייוודע להוריו שקטף ירקות בגינה של גן הילדים, הם לא יעברו על כך לסדר היום.

לימים, לאחר שבגר, התוודע  לביטוי "מים גנובים ימתקו." הזיכרונות נשאו אותו  אל  הוריו, אל בית מגוריו, אל שמוליק חברו ואל גינת הירק שבגן הילדים. הוא זכר את מחצית העגבנייה שהיתה טעימה לו, למרות שמזה שנים הוא נמנע מלאכול עגבניות.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

היאבקות

דווקא לאחר ההסתגלות באה ההיאבקות האמתית. נקלעתי לסביבה משפחתית זרה לרוחי. שאיפתי למרחב, למדע, וקשרי עם קומץ האנשים שהיו פעילים כל הזמן, בגלוי ובסתר, לשם ייסוד ישוב חקלאי, לא התמזגו, אלא להיפך: עמדו בניגוד גמור לסביבתי החדשה. במהרה הורגש כי לא נאמר לדבק טוב הוא...

התחלתי למרוד ולצאת לתרבות רעה בגלוי. מפעם לפעם ביקרתי בספריה הגדולה של הגרמנים הטמפלרים במושבה הגרמנית, ואביא מספריהם גם הביתה. רע מזה, התחברתי אל חבורת "המשכילים", אשר התחממו לאורו של פרומקין בעל ה"חבצלת". היינו קוראים שם את העתונים העבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, משחקים בשחמט, ולומדים תנ"ך. גם שיחות חולין הושמעו שם, ולפעמים העיז גם מישהו להביע דעות "אפיקורסיות" בהלצות מעין זו: עוף מטוגן בחמאה מותר באכילה, כי בפירוש נאמר: "ואת הצפור לא בתר" (קרי, בשר, בהברה האשכנזית). אפילו נגינה בכנור היתה נשמעת לעתים בחבורתנו. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות החלו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל הללו. באחד הלילות, בשבתנו בבית אפרתי, אחד מבני חבורתנו, התפרצו החדרה חבר אנשים מ"קוזקי הקב"ה" בכוונה גלויה "להצליפנו". אכן "ההצלפה" לא יצאה אל הפועל כי אנו עמדנו כלנו כאיש אחד הכן כנגדם, ואחד מאתנו צעק לר' טוביה גולדברג ראש המתפרצים: "יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל"עוכרי ישראל" שכמותנו"...

ב"ביתי" נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה באחד הימים כי הייתי לחבר ל"בונים החפשיים", משביע רוחות טומאה... יום אחד הגיעו הדברים לידי כך שנגשתי לחלון ואיימתי כי מיד אפתחנו, ואכן מיד יתפרצו פרוץ הביתה השדים ורוחות הטומאה...

לא עברו ימים רבים ואני נדרשתי לתת גט-פטורין לאשתי. לא התנגדתי לכך והחבילה נתפרדה. מנשואים אלה נולד לי בני שלמה, שגדל וגם נשאר בירושלים והיה בעתיד מיקיריה: מוסמך לרבנות, ומלא תורה וחכמה ומדות תרומיות. הוא גם נפטר בירושלים בשנות המלחמה העולמית, ממחלת הטיפוס.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד היקר, במאמרי לא אמרתי מילה רעה אחת על ראש הממשלה. אילו הייתי במקומו, אני מניח שהייתי מגיע לאותן החלטות. מי שאשם במה שקרה, הם שני הקודקודים הבלתי מקצועיים במשרד הבריאות. אם פרופסור איתמר גרוטו, למשל, היה עומד בראש המשרד ביחד עם אחד המנהלים של הדסה, שיבא או איכילוב, ההיסטריה היתה יורדת בחמישים אחוזים. אני,  במקום שְני אלה, הייתי מתפטר מיד עם התחלת הקורונה, כי גם אני לא הייתי יודע מה לעשות. אותי לימדו שחייבים להיות מקצועיים ואסור לקחת תפקידים שאתה לא בקי בהם.

כל טוב,

יצחק הילמן

אהוד: נדמה לי שמנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב (שעכשיו ה"בון טון" התקשורתי הוא להשתין עליו) – היה בהופעותיו בטלוויזיה מוצלח ויעיל פי כמה וכמה מפרופ' איתמר גרוטו, שלא הקרין סמכות רבה.

* אהוד היקר, קראתי את המאמר המרגש ומלא הידע של יצחק בר-יוסף על שירתה של אסתר ראב, כשהוא משבח את השירה המיוחדת הזאת, ומסביר את העובדה המצערת שבתחילה לא זכתה שירה חשובה זאת לאשראי שהגיע לה, וכל זאת משום התרכזות המילייה הספרותי ברחל, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. הוא מביא רשימה ארוכה למדיי של אישים ששיבחו את שירתה – מי מוקדם כמו אשר ברש, ומי מאוחר כמו הלית ישורון, נתן זך, נורית גוברין, אבות ישורון. פינה חמה בלב יש ליצחק בר-יוסף כלפיך, הביוגרף, החוקר והמהדיר של יצירתה של אסתר ראב שמנע את השכחתה של השירה המצוינת שלה. תקן אותי אם אני טועה, נדמה לי שאסתר ראב לא ממש העריכה את מה שאתה עשית למענה.

המאמר באמת יפה, חכם ומרגש.

ולבסוף שתי הערות:

המסירות שלך לשירתה של דודתך גורמת לי לרגשי אשם – זוג בני דודים שלי – מריאנה וסולו יוסטר – היו אנשי ספרות מוערכים – היא היתה סופרת מרתקת, והוא משורר מחונן, ואני ממש לא עשיתי למען הזכרתם ומניעת השכחתם – מאומה. התירוץ שלי היה שהם כתבו ברומנית, ולי היה קשה מאוד לתרגם את יצירתם לעברית. צריך ידע רב ממה שהיה לי (עליתי לארץ בגיל 12) כדי להעז לתרגם אותם.

במשך שלוש השנים בהן ערכתי את "מאזנים" הענקתי ל"גנזים" מדור מיוחד בכל גיליון, אותו כתב בכישרון רב יצחק בר-יוסף, מחבר המאמר הנ"ל. למדור קראו בשם "רשימות מן הגנזך". הדברים במדור היו מרתקים ממש. מתן חרמוני, שהחליף אותי בעריכה, ביטל את הקשר הזה עם "גנזים", והמדור חדל להתפרסם.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני סקרן לקרוא מיצירותיהם של מריאנה וסולו יוסטר, וכמובן גם לפרסמן כאן.

* אחי היקר, קראתי עכשיו ביסודיות את כל הכתבה של יצחק בר-יוסף. אני גאה בדודתנו ז"ל. כתבה מכובדת מאוד, ראויה ומפרגנת. ושוב אני חוזרת ומציינת את העובדה – שאם לא אתה – בנאמנות ובחריצות, בידע ובמקצועיות, טיפלת בעיזבונה של דודה אסתר במשך עשרות שנים, כולל הוצאת שני הספרים, כל הפרוזה וכל השירים שלה – לא היה שמה היום מוכר וידוע כל כך. ועדיין אתה ממשיך להיענות לבקשות שונות המופנות אליך, כדי להמשיך ולשמר את גדולתה בספרות העברית.

למותר לציין, שגם בחייה לא ליקקת ממנה דבש, כי היתה מאוד ביקורתית כלפיך וכלפי יצירותיך... אך לך יש חלק גדול, אם לא העיקרי, בשימור כתביה ובהכרה והערכה של שירתה המיוחדת.

שא ברכה!

לי יש את הזיכרונות שלי ממנה, מהיום שאני זוכרת את עצמי כנערה, מפגישותינו המרובות, משיחותינו הארוכות, מחליפת מכתבים עימה, מיחסה החם והאוהב שהעניקה לי, שהרי הייתי לה כבת שמעולם לא היתה לה. והיא אכן היתה מרתקת.

שלך,

אחותך האוהבת,

לאה שורצמן בן עזר

אהוד: כל מכתביה של אסתר ראב לאחותי לאה פוענחו בשעתו על ידי וגם היו לי לעזר בכתיבת סיפור חייה "ימים של לענה ודבש" (1998).

מיבחר ממכתבי איזאק גרין לאסתר בצרפתית תורגם בשעתו לבקשתי בידי אהרון אמיר, וחלקים מהם מופיעים בכרך הזה. כל החומר המקורי נמצא כיום בארכיון אסתר ראב שמסרתי ל"גנזים".

* לאודי, תודה רבה על המאמר של יצחק בר-יוסף על אסתר ראב. הכי הפתיע אותי שיר ההספד של אבות ישורון. שרטוט כל כך מדוייק ואפקטיבי של דיוקנה השירי.

בברכה

יפה [ברלוביץ]

אהוד: גם אני לא הכרתי את השיר הזה והוא נמסר כנראה רק עתה ליצחק בר-יוסף מידי הלית ישורון, או שהוא גילה אותו בארכיון אבות ישורון ב"גנזים". על צד האמת, נדמה לי כי שירתם של אסתר ראב ואבות ישורון הן שני עולמות שונים לגמרי שאין ביניהם קשר.

* יהודה גור-אריה: לאהוד שלום, יש לך שיטה ידועה של ויכוח: יורה חץ ומסמן מטרה. כלומר מייחס לבעל הפלוגתא דעות ורעיונות, שהם לא שלו, והוא לא הביע אותם. ואז סותר אותם בקלות. אני לא הבעתי שום הסתייגות מהממשלה עצמה, ואפילו איחלתי לה הצלחה. הלעג [הסטירה] שלי כוון כלפי מרכיבי הממשלה, שהוציאו מתחת ידם גוף של 36 שרים. [וסגני שרים] ועוד. אני בטוח שאם היינו יושבים ביחד, אני ואתה, היינו מוציאים תוצאה טובה וצנועה יותר.

אחד היתרונות של הממשלה הזאת, שהיא מחלישה את כוחם של החרדים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל