פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1544 לחג השבועות

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בסיון תש"ף, 28.5.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָרְנֵי הַכַּרְמֶל. אֳרָנִים בַּחַלּוֹן. // אבישי בן חיים: מוקד הממלכתיות החדש של האליטה. // מנחם רהט: יהודים רחְמו רחֵמו. // אורי הייטנר: צרור הערות 27.5.20. // ארנה גולן: השינוי ביחס ל"כסף" בימי הקורונה. חלק שני: "בעין חרוד טוב מאוד, אין שם כסף כלל", וסיכום: השינוי בימי קורונה. // רוֹן גֵּרָא: מְבַזְבֵּז חַיָּיו. // איליה בר-זאב: אִישׁ וְאִשָּׁה, אהבה בימי קורונה. // יוסף אורן: פרק חתימה לסדרה על יצירתו של פנחס שדה – אמן הכתיבה הסנטימנטלית. // אהוד בן עזר: על "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". // סולו יוסטר: שני שירים. // מריאנה יוסטר: יומני. // יוסף דלומי: חם בתל-אביב, מאי 2020. // אורי איתיאל: אֵדוּ. // דניה מיכלין עמיחי: "חיים שנעזבו" לאיל מגד. // תקוה וינשטוק: על ריח ורוח מתן תורה. בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית: צמח חודש אייר – יערה איטלקית. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. לחיים חדשים]. // אהוד בן עזר: חדוות העלייה. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל

כָּל עֲסִיס יְרַק הַעַרְמוֹנִים בַּגַּן הַלּוּקְסֶמְבּוּרְגִי

כָּל אֲשֵׁרוֹת וֶרְסַאי הַגְּזוּזוֹת, הַשְׂרוּקוֹת –

בַּעֲבוּרְכֶם אָרְנֵי הַכַּרְמֶל!

אַחַי הַיְרֻקִּים, הָרָזִים,

הַנֻּקְשִׁים, הַמְפֻתָּלִים, פְּרוּעֵי הַצַּמֶּרֶת,

לְמוּדֵי הַסַּעַר וְרוּחוֹת יָם עַזּוֹת;

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

שָׁטָה צַמַּרְתְּכֶם בֵּין שָׁמַיִם לַיָּם –

כְּאַדְּרוֹת נְבִיאִים מְאַוְּשׁוֹת, מִתְעוֹפְפוֹת;

כֻּלְכֶם כּוֹרְעִים מִזְרָחָה –

עֲדַת קְדוֹשִׁים מִסְתַּגְּפִים!

וּצְמֵאִים מְגַשְּׁשִׁים שָׁרְשֵׁיכֶם וְחוֹתְרִים

אֶל לְשַׁד הָאֲדָמָה הָעַתִּיקָה

זְרוּעַת הַסֶּלַע וַחֲפוּפַת הַהוֹד;

אֶבֶן רְחוּצַת גֶּשֶׁם לְרַגְלֵיכֶם –

כְּמִזְבֵּחַ עָטוּר מַחֲטֵיכֶם הַנּוֹשְׁרִים;

עַנְפֵיכֶם – נֵרוֹת יְרֻקִּים כְּפוּפִים מֵחֹם לִבָּם –

מְקַטְּרִים מוּל שָׁמַיִם רְחָבִים

אֶת כָּפְרָם וִירָקָם הָאַפְרוּרִי הַנָּמוֹג;

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְיַבְּבִים בָּרוּחַ,

הַמְאַוְּשִׁים, הַמְדוֹבְבִים עַל מְלָכִים וּנְבִיאִים,

אָרְנֵי הַכַּרְמֶל הַמְּפֻתָּלִים, הַשַּׁחִים –

אַחַי הָרָזִים, הַטְּהוֹרִים!

1953

אֳרָנִים בַּחַלּוֹן

הָאֳרָנִים הַנִּבָּטִים בַּחַלוֹן –

יְדִידַי.

עֵדָה חֲסֻנָּה פְּרוּעָה

גְּזָעִים אֵיתָנִים מְכֻרְכָּמִים

עֲנָפִים מְחֻסְפָּסִים כֵּהִים

וּפֹארוֹת כִּבְדוֹת לְשַׁד.

אֲמִירִים טְלוּלִים-בְּדוּרִים

וְזַלְזַלִּים רַכִּים כְאֶצְבָּעוֹת.

אֶצְבָּעוֹת מְגַשְּׁשׁוֹת –

בְּסִתְרֵיהֶם חוֹחִיּוֹת מִתְנַדְנְדוֹת,

מַחֲרוֹזוֹת פְּנִינִים מִדַּרְדְּרוֹת

כַּאֲפוּנִים עַל מַגַּשׁ

נְחֹשֶׁת-עַנְנֵי-הַשְּׁקִיעָה.

וּבְמַזְלֵג עָנָף גֵּאֶה –

קַן תּוֹר.

פּוֹרְחִים הַתּוֹרִים וְחָגִים

פּוֹרְשִׂים מְנִיפַת זְנָבָם

לָבָן-חוּם-שָׁחוֹר

וְרֵיחַ שׁוֹשָׁן מָהוּל פִּלְפֵּל.

שְׂרַף-לֶב-אֳרָנִים בָּרוּחַ.

יַבִּיטוּ אֳרָנִים, יְרַשְׁרְשׁוּ:

אַחַת אַתְּ... אַתְּ אַחַת...

אָנוּ אִתָּךְ... אִתָּך אָנוּ...

1959

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

אבישי בן חיים

מוקד הממלכתיות החדש של האליטה

משפט נתניהו הוא הצלחה עצומה של האליטה הישראלית הישנה, וגם כישלון עצום שלה.

נתחיל בכישלון: נתניהו ציין אתמול [24.5] בנאומו כי בתפיסתו ההיסטורית, ראשית הדמוקרטיה בהצהרת העצמאות האמריקנית משנת 1776. גם לשיטתו וגם לשיטת מי שיתארך את ראשית הדמוקרטיה ל-1789 עם המהפכה הצרפתית, החידוש הגדול של המהפכות הללו הוא שותפות המון העם בפוליטיקה. מדובר באתגר המוסרי והמעשי הגדול ביותר שהועמד בפני מעמד האצולה והאליטות באשר הן: לאפשר להמון העם להשתתף במשחק הפוליטי, לאפשר שוויון, חלוקה הוגנת, לוותר על פריבילגיות פיאודליות. 

האליטה הישראלית כשלה מול האתגר הלא פשוט הזה, ולא היתה מסוגלת לוויתור על הפריבילגיות שלה. משהתברר אחרי מהפך 1977 של בגין שהדמוקרטיה והשוויון מאיימים על ההגמוניה של האליטה, החל תהליך של שימוש במערכת המשפט כדי להגביל את זכותו הדמוקרטית של המון העם להשתתף בדמוקרטיה. איך עושים את זה? מחלישים את המערכת הפוליטית. זו היתה ה"הצלחה". 

זה קרה, בין היתר, באמצעות אלימות לגאלית, שהופנתה בעיקר כלפי אישים מהמחנה הלאומי-מסורתי, אבל בעצם כלפי כלל המערכת הפוליטית. האליטה אכן רשמה הצלחה בהחלשת המערכת הפוליטית כמעט עד כדי שיתוק. בכך איפשרה לעצמה את אפשרות הגבלת כוחה של הדמוקרטיה, ולנו את אפשרות המבט אל הסיפור ההיסטורי של גלגול הערכים באליטה הישראלית: במקום סמלי העבר – מערכת המשפט קודשה כמוקד הכוח והממלכתיות החדש של האליטה הישראלית הישנה.

שימו לב לגלגול האידיאולוגי שעבר על השמאל הציוני: בהתחלה היה זה הסוציאליזם וחלום בניית החברה השוויונית האוטופית. כשחלום השוויון והקיבוץ התנגש במציאות, תפס את מקומו אידיאל השלום. כשלמרבה האסון חלום "ובכל הכיכרות הריעו רק שלום" קרס – הוטבלה מערכת המשפט לקדושה.

ההגמוניה הפכה את מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש שלה, גם כדי שזו תשמור להגמוניה על הכוח ועל ההון שלה, אבל גם כדי לקדש אותה כתחליף לאתוס הלאומי הקלאסי ולסמלים לאומיים כגון ראש הממשלה. בד בבד, מפתחת האליטה יחס של בוז כלפי רגשי הכבוד ואף ההערצה של העם כלפי ראש הממשלה. גם הרגש הזה, שהוא חלק מתמהיל הלאומיות, הופך ללא לגיטימי. 

אך בניגוד לנרטיב הסטריאוטיפי שהאליטה מנסה להכתיב, התמיכה בנתניהו אינה תמיכה בשחיתות, ואפילו לא נקמה אוריינטליסטית פרימיטיבית במפא"י. זו עמדה ממלכתית לאומית ואחראית, שמכבדת את מוסד ראש הממשלה ואת המכהן בו שנים כל כך ארוכות, עד שהפך לדמות היהודית/ישראלית הכי ייצוגית במאה ה־21. 

הניסיון הזה לדכא את הרגש כלפי המנהיג משתלב עם הניסיון של חלקים באליטה הליברלית לדכא את הרגש הלאומי, כמעט להפוך את השימוש במילה "יהודי" ללא לגיטימי, לא פוליטיקלי קורקט.

יחד עם הצבת מערכת המשפט כתחליף לאתוס הלאומי הקלאסי ולסמלים הלאומיים, אי אפשר להימלט מהמחשבה שמשפט נתניהו, חוץ מהכול – הוא גם אירוע במהלך הפוסט-לאומי, הפוסט-ציוני. 

ד''ר  אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות בערוץ 13. אין בידינו ציון המקור שממנו צוטטו דבריו אלה.

* * *

מה לעשות, נתניהו צודק! – אבל זה לא סוף הדמוקרטיה הישראלית אלא חיזוק שלה. זה תוצאת חקירותיו שזוהמו בין השאר בהדלפות לאין-ספור

ובשנאה התהומית של מרבית התקשורת כלפיו!

* * *

מנחם רהט

יהודים רחְמו רחֵמו

נתניהו בנאום ההתקרבנות האשים את המשטרה, מערכת המשפט והתקשורת, ברדיפתו – ושכח מי סיפק את החבל לתלייניו.

כמעט שלפנו ממחטה מן הכיס לניגוב הדמעות שעלו בעינינו, מול נאום ההתקרבנות של נתניהו באכסדרת בית המשפט בירושלים, רגע לפני התייצבותו בפני השופטים. לב מי לא יכמר למראה הסוריאליסטי של אדם נקי כפיים ובר לבב, שנרדף בידי משטרה עויינת, מערכת משפטית לעומתית ותקשורת נוטרת איבה. יהודים רחְמו רחֵמו.

כל השומע, תצילנה שתי אוזניו: "גורמים במשטרה ובפרקליטות חברו יחד לעיתוני השמאל כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים, במטרה להפיל ראש ממשלה חזק מהימין." וזו רק דוגמית אחת, תמציתית בקליפת אגוז, של נאום האכלו לי שתו לי.

אז בואו נפרק לגורמים אמירה מדגמית זו. נתחיל בהתפארות העצמית בנוסח 'ראש ממשלה חזק מהימין'. איך יכול אדם שתמך בגירוש האיום והנורא מגוש קטיף, להעז לקרוא לעצמו ימין חזק? ושמא תאמרו שהיתה זו מעידה חד פעמית, מסתבר שהגירושים חגגו גם בהמשך: עמונה, עופרה, נתיב האבות – ויש עוד. התעלמות מבנייה ערבית פרועה, ודקדקנות על קוצו של יו"ד בהרס בנייה יהודית, איננו ימין, בוודאי לא חזק. מי שיש בידו רישיון בג"ץ להרס בנייה פרועה דוגמת חאן אל אחמר, ואינו עושה עימו דבר, אינו ימין, בטח לא חזק.

ומה דינו של מי שמקפיא שנים את הבנייה בגבעת המטוס בירושלים העברית, אחר עשור של הקפאה כוללת? וכיצד נכנה מי שזרק למגירה את דו"ח אדמונד לוי? ואיזה ימין היה מעדיף ב-2013 קואליציה עם ציפי לבני תוך דחיקת הבית היהודי שמימין החוצה, ושמח להעניק לה תיק משפטים חשוב ותיק המו"מ המדיני עם הפלשתינים, בבחינת 'נא בעין' לימין: "לבני תהיה שרת המשפטים הבאה ותהיה שותפה בכירה במאמץ לקיים מו"מ עם הפלשתינים להשיג שלום בין שתי מדינות לאום, לפי מיתווה בר אילן... ציפי, אני מודה לך שהחלטת לפעול באופן אחראי ולהצטרף אלי." זה ימין, זה?

והדוגמאות רבות מיני ספור: למן הנכונות להפקיר 70-80% משטחי יו"ש בידי הפלשתינים תוך הטלת חנק וכלייה על 15 יישובים נצורים בתוך ים פלשתיני רצחני; דרך המשך הזרמת כספים ואמצעים לחמאס בעזה (כולל דשן המשמש לייצור חומרי נפץ); דרך הענקת גיבוי טוטאלי לבג"ץ ובלימת כל ניסיון לתקן את הפיראטיות המשפטית (באמצעות התחכמות ששיגרה את כחלון לקו החזית של הגנת הבג"ץ, כפי שהעיד נאמנו חכל"ש רועי פולקמן); דרך הפקרת הר הבית לירדן ולוואקף תוך חסימתו בפני יהודים; דרך הסגרת התיקים הכי חשובים בממשלתו החדשה, בידי השמאל הבולשביקי מיליטנטי (המשפטים, הכלכלה ועוד); דרך ההשפלה המכוונת של רבבות מצביעי ימין אמיתי תומכי בנט ושקד – ממש אינו ימין.

והעובדה שמאות אלפים קונים את הכזב הזה של 'ימין חזק', וממשיכים לצעוד בעקבות הקוסם מהמלין עם סיסמאות כמו 'המשפט הזה הוא משפטו של כל הימין' – אינה הופכת את הבלוף לאמת. המציאות הפוכה: לא משפט של הימין, שמי שמתיימר לייצגו הוא לא ימין, לא חזק, לא נעליים.

באמירה הממקדת את התיזה שלו, האשים נתניהו שהמשטרה והפרקליטות קשרו נגדו. אבל הלו! וכי לא אתה, מר נתניהו, היית הגורם היחיד שהעניק להם את כוחם הבלעדי? הרי אתה, מר נתניהו, מינית את אלשייך, הרי אתה שכבת על הגדר למען מינויו של שי ניצן שהוצג על ידך כ"מינוי המוצלח ביותר שיכול להיות" ואתה הוא שהענקת את כל הכוח למנדלבליט, למרות שהוזהרת בפירוש מפני נכלוליתו.

כבר ב-20.5.15, הוזהרת ע"י היועהמ"ש דאז ויינשטיין, שמנדלבליט מעורב עד צוואר בנכלולי פרשת הרפז. ב-17 עמודי מכתבו, שהעתקו בידינו, קובע ויינשטיין כי מנדלבליט שיקר בחקר פרשת הרפז, וכי נפל בהתנהלותו דופי חמור: "התנהלותו... היתה בעייתית... גירסתו השתנתה מספר פעמים... הוא התקשה למסור עמדה אחידה ועקבית... גם במחיר היתפסות לאמירות שקשה שלא לראות בהן אמירות החוטאות לאמת... ולא הביע חרטה כלשהי על מעשיו... התנהלות זו מטילה דופי באמינותו..."  

נתניהו לא קרא? לא הבחין בכתובת על הקיר? זה 'ימין חזק'?

גם את הטענות על רדיפתו בידי התקשורת יכול נתניהו להפנות רק אל עצמו. הוא פירק את רשות השידור העויינת אבל איפשר צמיחת גוף עויין לא פחות. והוא שעשה הכול להצלת ערוץ 13 מקריסה.

נתניהו סיפק את החבל לתלייניו במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת. ימין חזק?

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

[אהוד: אם אתה מכנה חובשי מסכות הגנה כחולות בתקופת הקורונה בשם "רעולי פנים", באסוסיאציה ברורה לעולם הפשע – אז משהו באמת דפוּק בך בגלל שנאתך המבישה לנתניהו!]

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה.

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל. יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות.

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי היתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת... לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים... דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה, אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל ... מי שמדבר...

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו... בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה." ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תוכנית אלון, מורשת רבין ותוכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות איתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תוכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם היתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכול או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ." או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת." בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא," וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימייה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, היתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות. פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האוייב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב. הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט שלא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי איתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת איתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עימו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה איתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי. אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה. היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה. על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועלייה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני... אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני." נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. "'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק." אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה... אם ילך עד הסוף... אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק... אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה – האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה-80... חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל." וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש." זו גם הכותרת של הפשקוויל. ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו. אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועלייה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעתי זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו.

הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה וייכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט.

אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון: במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו..." במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש..." – שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים." אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו." בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" – תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'. אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

השינוי ביחס ל"כסף" בימי הקורונה

חלק שני

"בעין חרוד טוב מאוד, אין שם כסף כלל"

וסיכום: השינוי בימי קורונה

א. לגדול בעולם ש"אין בו כסף כלל", בקיבוץ

"בעין חרוד טוב מאד,

אין בו כסף כלל.                                     

שָׁם הסנדלר לחייט             

תופר נעליים,                                         

החייט לסנדלר                             

מעיל, מכנסיים,                                      

וכך                                                        

לנפח.        

הגנן מביא ירקות מן הגן,

חלב – החולבים, פת – הזורעים,

דבש – הכוורן.

שם כולם יחד יושבים לאכול,

יחד יוצאים במחול.

בעין חרוד טוב מאוד!"                                             

בשיר הילדים העליז והתמים הזה תיאר המשורר זאב (הוא אהרון זאב, המחנך ולימים קצין חינוך ראשי בצה"ל), במבט מעריץ אך נאמן למציאות, את הוויית ילדותנו. חיינו התנהלו להם בכעין גן עדן סגור, שעדיין לא אכלו בו מפרי עץ הדעת, הלא הוא הכסף, ובתמימותנו סברנו שכך מתנהל גם העולם שמחוץ לקיבוץ. אמנם, לא תמיד יצאו הורינו במחול, כמו בתיאורו של זאב, וריקודי ה"הורה" הסוערים של החברים הצעירים פרצו רק בסיומו של שבוע עבודה מפרך. וגם הקיום היה צנוע ובסיסי. אף על פי כן, בתוכו של העולם הקיבוצי הדל והסגור שלנו התנהלו הדברים באורח שוויוני ובעיקר – תוך שחרור מכללי הכלכלה שעל פיהם התנהלו החיים מחוץ לו. בעולם המהפכני, שהורינו בראו על פי חזונם הנועז, "לא היה כסף כלל" ואנחנו לא נתוודענו למושגים כמו קנייה ומכירה, רווח והפסד, משכורות והוצאות והכנסות, תשלומים או חובות. בקיבוץ, כך חונכנו, אין לאיש רכוש פרטי משלו, הכול שייך לכול. כל אחד נותן ככל יכולתו בעבודה מסורה ומקבל את כל צרכיו במוסדות הקיבוץ: בחדר האוכל, במכבסה, במחסן הבגדים או בנגרייה ובמסגרייה. כאן "נותנים" ו"מקבלים" ובאורח שיוויוני. כמובן מאליו נקבע גם השוויון בין הגבר לאשה: שניהם עובדים, שניהם תורמים לכלל, איש איש לפי יכולתו , ושניהם מקבלים לפי צורכיהם (המעטים והדומים). אלה היו העקרונות המוצהרים.

ואכן, לאיש לא היה כסף פרטי משלו, אבל לאיש גם לא היה צורך בו במציאות החברתית הסגורה של הקיבוץ. גם הצרכים היו מועטים באותם ימים. חשובה היתה המטרה המשותפת, ביסוסו של הקיבוץ, והכל התנהל מתוך "רצון חופשי" "לתת" ולתרום לקולקטיב. החברים כמו אמרו לעצמם: חמאה, חלב וגבינה, עגבניות ובננות וביצים מפרי עמלנו – יש? יש ויש! גם בגדי חאקי ובגדי שבת נתפרים עבורנו במחסן ונמסרים לנו נקיים, מתוקנים ומקופלים, לאחר שכובסו במכונת הכביסה הענקית שבמכבסה וגוהצו במחסן הבגדים, ואפילו רְהיטים טובים ושימושיים יש לנו, וחשמל ומים זורמים. והרי דבר אינו חסר. אפילו הילדים המעטים שכבר יש לנו, מטופלים ברוב אהבה על ידי המטפלות.

לקיבוץ כיחידה כלכלית ("מֶשק") היו, כמובן, בעיות חמורות, שבמסדה לא השכילו מעולם להתגבר עליהן ולא הצליחו ליצור בסיס כלכלי איתן לקיבוץ (במידה רבה משום שסירבו לפתח תעשייה הנזקקת לידיים עובדות ו"פועלים שכירים" והתבססו רק על חקלאות). אבל לא רק אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים להן. רוב חברי המשק לא הוטרדו בהן, כיוון שעל שערי "גן-העדן" הסגור שלנו הופקדו "שומרים". היו אלה חברים שתפקידם היה להתמודד עם השאלות הפיננסיות של הקולקטיב ובהכרַח – מאחר שהקיבוץ לא יכול היה לנתק את עצמו מן המערכת הכלכלית שסביבו – נאלץ  לקיים את הקשר עם העולם החיצוני, זה שהכסף וכללי הכלכלה שוררים בו. הם כיהנו במזכירות הקיבוץ, בהנהלת החשבונות, בגיזברות  ובוועדת המשק, שבה היו רובם מרכזי הענפים החקלאיים. אבל כל השאר, ובייחוד אנחנו הילדים, חיינו בעולם המהפכני שלנו, וכיוון שבעמק הירדן נוצרה קהילה של קיבוצים, אף לא באנו במגע עם העולם האחר.

לנו, הילדים, הצטייר עולם הקיבוץ ממש כְּמו בשירו של זאב. אף שהוא התבונן בעולמנו מנקודת מבטו של אדם היודע שיש "כסף" בעולם, הוא היטיב לִקְלוֹט את תחושת השחרור וההדדיות שבנתינָה שאפיינה את חיינו, חיים של קיום "מפרי עמלנו" וללא היזדקקות לעולם "שבחוץ". אולם, שלא כמונו, הורינו באו מאותו עולם "שבחוץ", ותהליך ההתנתקות ממנו היה, למעשה, הדרגתי. אנחנו לא ידענו על כך דבר, אך בשנות התקבצותה של חבורת "קבוצת גורדוניה" הקטנה בפאתי חדרה, התלבטו החברים בבעיות הקיום החמורות. "המצב הכלכלי החמור אינו נותן לנו מנוח," הם שופכים את ליבם במכתבים נואשים לחבריהם שנשארו עדיין בבסרביה (היום מולדובה) ובבוקובינה. "המצב איום ממש וסכנת רעב." במצוקתם אין הם מסתירים אותה  מחבריהם, אלא משוכנעים שדווקא בכך הם מזרזים אותם לעלות ולסייע (והם צדקו): "אנחנו חיים פה בלי פרוטה להוצאות היום-יומיות," הם זועקים. יותר מזה, בהיעדר מקור פרנסה במושבה הקטנה, חברים אחדים מתפזרים בקבוצות קטנות של 3-2 אנשים במקומות מרוחקים בחיפוש אחר עבודה ומשכורת, כי "כאן אין סיכוי כלשהו לרווח."

בשנת 1936, לנוכח המצב התעסוקתי והפיננסי החמור, גוברת "מכת העזיבה" והקולקטיב הקטן כמעט ושוקע בייאוש (ספר מסדה, עמ' 25-19). ההצלה באה עם העלייה להתיישבות ב"כיכר ארלוזורוב" שנה לאחר מכן. אבל אז מוטרדים כולם בבעיות כלכליות שלא הכירו: "העדר אמצעים" ליצירת ענפי חקלאות חדשים, למתיחת קווי מים, להתקנת משאבות לשאיבת מים מן הירמוך וכיוצא באלה. במתח רב הם מצפים ליבול החקלאי הראשון, שהם רואים בו הישג קולקטיבי, אך בעיקר הקלה במצוקת הקיום וראשית ההתבססות הכלכלית. וכמובן, בעיות פיננסיות לא פשוטות מתעוררות עם הולדת ילדים ראשונים, כשהאוהלים כבר אינם עונים על צורכי המגורים, עם ויתור על עבודתן של חברוֹת החייבות לטפל בילדים ואינן חשות בתמורה במעמדן, וגם עם הצורך הדוחק בהשקעות נוספות.

תוך כך, עם ההתבססות וההתרחבות, הולכת ונקבעת גם הדיפרנציאציה בתפקידים ובמעמד האישה. אט אט נוטלים בעלי התפקידים הכלכליים את העול על שכמם ונעשים כעין מנכ"לי המשק, ושאר החברים חיים במציאות של "נותנים" ו"מקבלים". אבל במקביל, בשלב זה בדיוק הם חשים שהגשימו את חזונם. שהרי "המפעל הקיבוצי יסודו במרד במציאות הזעיר בורגנית של הורינו, בפרנסות הגלותיות, באורח החיים ובהווי של המשפחה והסביבה." הוא הושתת על "הרעיונות הסוציאליסטיים החדשים" וגובש בִּשְׁנֵי יְסוֹדוֹתָיו: "שינוי המבנה החברתי" מכאן ו"רעיון גאולת הארץ" מכאן, ושניהם זכו להגשמתם: "יישוב שממות הארץ ובניית חברה חדשה בארץ ישראל" (ספר מסדה, עמ' 11).

מערכת ערכים זו חייבה בהכרח, לפי תפיסתם, בצד שלילת הרכוש הפרטי גם שלילה של ההישגיות האישית, כמו גם דחייה מוחלטת של החומרנות בכלל.  ולגינוי זכו "ערכים חומרניים" כצבירת כסף, רכוש  "שם" ומעמד, ואת מקומם תפסו "ערכים רוחניים", שעיקרם "עילוי האדם". כי רק אם יטפח האדם החדש את אישיותו ומוסריותו ויוותר על כל גילוי של אגואיזם למען חיי השיתוף ומַטרות ההתיישבות, כך האמינו, רק אז יגיע למימוש עצמי נעלה ובה בעת יקַדם את עמו. "העיקר הוא להיות בן-אדם," הם שבו ושיננו לנו, "שנהיה כולנו אנשים טובים, דואגים זה לזה ולקיבוץ. זיכרו שאדם נבחן במעשיו כלפי הזולת."

בתוך "חברה עברית חדשה" ואידאליסטית זו גדלנו אנחנו. מושגים כמו "פרנסה", "מצב כלכלי", "פרוטה", "הוצאות והכנסות" או "רווח" לא התקיימו בעולמנו ואת מקומם תפסו מושגים כמו "טוב ורע", "אחריות", "עבודת כפים", "חַבֵרוּת" או "לכולם אותו דבר". מצוקות כלכליות ומושגים כמו "עוני" או "עובד ומעביד" לא היו ידועים לנו עד שגדלנו מעט ודי היה לנו במעט שהיה לנו. בתמונות המועטות שנותרו מילדותנו (בגלל הריסת הקיבוץ על ידי הסורים, שעה שנכבש הקיבוץ למשך שלושה ימים במלחמת העצמאות והבתים  נשרפו ותכולתם נשדדה) – אנחנו נראים לכבוד הצילום לבושים לא רע, מתנדנדים על נדנדה  או מטיילים בשלווה בשדות הפתוחים, שעדיין אינם מעובדים, על יד הקיבוץ. אנחנו אפילו מסורקים היטב וצמות דקיקות קלועות בראשי הבנות במיוחד לצילום, שהרי בחיי יום יום התהלכנו בקיבוץ "כמו פיראי אדם".

מבחינה כלכלית היתה זו ילדות תמימה, נטולת דאגות, ששאלות של עיבוד אדמה והגנה עליה רווחות בה והיא מוגנת על ידי חברה שלמה שדאגתה ממוקדת בנו, בלא שנדע שלא פעם מוותרים החברים על צרכיהם למעננו. גם לא שמנו לב איך הנשים הולכות ונדחקות מהמעמד השווה, הקובע, אל מטפלות הילדים.  שהרי המחליטים על הענפים המרכזיים בקיבוץ היו הגברים. החינוך והטיפול בילדים היה מישני מבחינת כמות הדיונים באסיפת החברים כל זמן שלא נגע במימון.

ומעל הכול, לא ניתן היה לנתק את העולם המהפכני הזה לאורך זמן מן העולם שסביבו. אט אט תתגלה להורינו אמונתם התמימה ב"עולם ללא כסף כלל" כאשלייה מרה וכעיוורון,  אם  משום ש"הכסף" חדר אט אט לעולם הסגור לכאורה של הקיבוץ, בצורה של הוצאות כלליות שהכרח היה לדון בהן, ואם משום שהגיע לכיסם של חברים מסויימים, במיוחד אלה שעבדו במוסדות הקיבוץ בחוץ או היו נהגי משאיות התובלה. וכיוון שהחל תהליך שבו חברים אחדים הפכו בעלי כסף פרטי. ובנוסף התקיים מגע אישי של החברים ושלנו הילדים עם העולם "שבחוץ", ובראש וראשונה עם בני משפחה, והחלה להתערער  הנחת היסוד בדבר אפשרות קיומה של חברה סגורה ללא "כסף". ואילו לנו, שנולדנו אל אותה "חברה עברית חדשה", עתיד להיות עצם המיפגש עם "הכסף" בחינת תגלית מרעישה. יותר מזה, עם עזיבתנו את הקיבוץ אנחנו עתידים לעבור תהליך כאוב ומורכב של פענוח כללי המציאות הכלכלית "הבורגנית והנחותה" ושל התמצאות בה.

ב. בת הקיבוץ מגלה שיש "כסף" שם "בחוץ"

עד היום זכור לי בבהירות אותו רגע שבו גיליתי לתדהמתי שיש "כסף" בעולם. ויותר מזה, עד כמה שונה ומוזר הוא אותו עולם שהכסף קיים בו. הייתי אז כבת 6 או 7 ונסעתי עם אבא לראשונה לתל-אביב. אבא נסע "לסדר" שם "עניינים" של הקבוצה – מסדה עדיין כונתה "קבוצה" כשאר קיבוצי "גורדוניה", לציין את המיספר המוגבל של חבריה, להבדיל מ"קיבוץ" – והוא לקח אותי עימו לבקר קרובי  משפחה.

לא היתה זו פגישתי הראשונה עם ההווייה הקרוייה "עיר", שהרי היכרתי כבר את טבריה, שנחשבה בעינינו לעיר הגדולה של ילדותנו, מנסיעותיי לביקורים תכופים אצל רופא האוזניים. כשהגעתי לטבריה, אף שהייתי שקועה תמיד בכאב שניקר בראשי, התבוננתי בסקרנות מבעד לחלון האוטובוס בכרך האפור והמוזנח, אך הוא דמה בעיניי שוקק ומלא חיים. וכשצעדתי ברחובות הצרים בדרך לקופת חולים, יחד עם אימא או מלווה אחרת, הבחנתי מקרוב בשוק העירוני שאנשים רבים, בעיקר נשים, סבבו בו בין דוכני הירקות, הפירות והדגים, הלבוש ומוצרי הסידקית. ובכל זאת, מעולם לא תהיתי איך מקבלים האנשים את המצרכים שהם שמים בסליהם. מן הסתם סברתי שהם מבַקשִׁים יפה, מקבלים ואומרים תודה. וכיוון שלא עלה על דעת המלווה לפנק ולנחם אותי בממתק או בצעצוע, ואף כסף לכך לא היה בידה, לא ראיתי איך "מקבלים" את הדברים הללו.

גם בבית הבחנתי בילדים שמקבלים מהוריהם, בשעת הביקור של אחר הצהריים, חפיסת שוקולד או ממתקים אחרים ואפילו צעצועים, שלא קיבלתי אני ורוב חבריי בחדרי הורינו. אך יש לשער שסברתי שקיבלו אותם מקרוביהם מן העיר שבאו לבקר בקיבוץ או שאולי נתנו אותם לאבותיהם הנהגים ב"תנובה", שם פרקו את תנובת הקיבוץ, או בנסיעה אחרת לעיר.

קינאתי בהם, כמובן, וזכורה לי אפילו פעם אחת שבה התגנבנו, אני עם ילדה נוספת, לחדרו של חבר שעבד בעיר, ו"גנבנו" משם טבלת שוקולד. אולם אז, כיוון שאבא לא הביא לנו מותרות מעין אלו ואף לא חשבתי שאפשר שיביא, עדיין לא קישרתי בין מקום עבודתו של אותו חבר לבין הימצאותם של הממתקים, שמהם נהנו ילדיו. ימים רבים אף הוספתי לייסר את עצמי על אותה "גניבה".

לימים, בשיחות עם חבריי, גיליתי שהיו ביניהם שהבחינו כבר בילדותנו המוקדמת בין מי שהיה לו "כסף" שגם קונה "רכוש פרטי", לבין רובנו שלא היה לנו דבר. ואף שהמדובר היה בדברים פעוטים, הם חשו היטב בפער שנוצר ובמקורו. אחדים מאיתנו אף היטיבו להבחין בבית הספר בפער שבין איכות בגדיהם של בני קיבוצים עשירים יותר, כגון אֲפִיקים, לבין איכות בגדינו שלנו. עוֹדֵדָה, למשל, מספרת שכבר אז עמדה על משמעותו של פער כלכלי, אף שלא ידעה לנסח זאת כך. אשר לי, ככל הזכור לי, לא נתתי את דעתי באותם ימים לתופעות שהעידו על נחיתותנו הכלכלית – כמו נסיעה לבית הספר בעגלה רתומה לסוס, גם בימי גשם – וראיתי בהן תופעות טבעיות לקיבוץ צעיר ומרוחק.

והנה אני, ילדה קטנה ותמימה, מקבוצה קטנה שבראשית צמיחתה, משוטטת בעיר תל-אביב, והעיר נדמית לי ענקית וסואנת. אין היא דומה לטבריה האפורה. הרחובות רחבים יותר, מכוניות נוסעות בהם ואנשים הולכים ושבים ויש ביניהם לבושים בחליפות ותיקים בידיהם, כמות שלא ראיתי מעולם. גם הנשים לבושות שמלות נאות ותסרוקותיהן עשויות והן מהודרות יותר מקרובות המשפחה הבאות לחברי הקיבוץ. גם חלונות הראווה גדולים יותר מאשר בטבריה. עולם מופלא וזר.

חווייה מיוחדת זומנה לי כשאבא ניגש לקיוסק, דיבר עם האיש שבפנים והאיש מזג ונתן לו שתי כוסות של "גזוז" אדום, שאף טעמו היה חדש לי. אך מופלא יותר היה השוק, שדוכני הפירות והירקות שבו היו צבעוניים ומזמינים הרבה יותר מאשר בטבריה. ניגשתי אל אחד הדוכנים, שבקושי הגעתי לגובהו, ונטלתי ממנו חופן ענבים אדומים ובידי השנייה משכתי את אבא להוסיף וללכת.

אבא נחרד: "הרי עוד לא שילמנו," הוא אמר לי. אבל כיוון שלא הבנתי מה העניין הוספתי למשוך בידו.

"ארנה," הוא נזף בי קלות, "אי אפשר כאן לקחת כל מה שאת רוצה. זה לא שלנו. כאן צריך לשלם לאיש," והוציא את ארנקו וחיטט בו.

לא הבנתי והתקוממתי: "הרי יש לו כל כך הרבה, מה הוא לא יכול לתת גם לי קצת?"

שנים לאחר מכן עוד אהב אבא לשוב ולספר את הסיפור והיה צוחק צחוק גדול. "הסברתי לך שבעיר צריך לשלם בכסף," היה מספר ונהנה, "אבל את לא היית מוכנה לקבל שום הסבר. נעלבת וטענת שלא יפה שלא נותנים לך ושאת כן היית נותנת לו והתחלת לרוץ עם הענבים שלך. גם כשנכנסנו למסעדה הקואופרטיבית בשיינקין לאכול ארוחת צהריים, לא הבנת למה אני עומד בתור ולמה צריך לשלם בקופה."

ואכן, גם את זה אני זוכרת, וגם כיצד עצר אבא על יד ילד עני שביקש נדבות – מחזה נדיר בזמננו – ואמר בגאווה: "תראי את הילד המסכן הזה. זה בדיוק מה שאין לנו בקיבוץ."

הביקור הזה בתל-אביב, כמו הביקורים שיבואו אחריו, שימש לאבא הזדמנות מצויינת להבהיר לי את עדיפות חיי הקולקטיב השוויוני, הצודק והחלוצי על פני העולם העירוני, הקרוי "בורגני". לגינוי מיוחד זכה בפי אבא המוסד הקרוי "בית קפה". האמת היא, שאני בתמימותי עוררתי את הנושא.

"מה המקום המוזר הזה?" תמהתי, "זה חדר-אוכל? אז למה כולם יושבים כאן עכשיו באמצע היום? הם לא עובדים? ומי הם האנשים הלבושים סינורים לבָנים ומגישים להם צלחות וכוסות? ולמה הם לבושים בבגדי שבת?" – המטרתי על אבא את שאלותיי.

ואז, אבא התפרץ בלהט: "מה זאת אומרת מי הם? אלה הם סתם עירוניים שיש להם זמן באמצע היום לשבת כאן ולבזבז זמן יקר על שיחות בטלות ולאכול עוגות עם קצפת, כאילו כאן טשרנוביץ או אירופה. אפשר לחשוב שאין להם מה לעשות למען הארץ הזאת."

אבל אני, שלא ידעתי מהי טשרנוביץ ומהי אירופה, הקשיתי בתמיהה: "אבל מי הן הנשים האלו עם התסרוקות הנפוחות?"

אבא עצר את מהלכו הנרגז ולחש באוזניי: "אלה הן 'גברות' והן לבושות תמיד כמו בשבת, כאילו יש להן חג. והתסרוקות הנפוחות הללו, ממש כמו בגולה!"

ובכל זאת, שמתי לב שכאשר ביקרנו בבית הדוד והדודה ווינראוב, שהגיעו מצ'כיה באוניית פליטים רעועה, איבדו את הונם הרב והתגוררו בדירה קטנה על יד רחוב ביאליק, נהג בהם אבא כבוד רב, אף שלמרות עוניים וקשיי הפרנסה הקפידו על לבוש אלגנטי ככל האפשר. הדודה היָפָה היתה לבושה תמיד שמלה על פי מידתה או חליפת חצאית, שערה סדור וכובע אלגנטי על ראשה, ואילו הדוד, כאשר היה פנוי מעבודת השמירה המפרכת, ענב עניבה ולבש ז'קט. אבא נהנה לדבר עימם בגרמנית צחה ולי הוא היה אומר: "תראי אותם איך הם שומרים על כבודם. למרות כל הצרות שעברו עליהם הם נוהגים בגאווה ובכבוד עצמי. כזאת היא משפחתנו. את רוחנו וכבודנו לא ישבור איש!"

באשר להם, מסתבר, גברה הנאמנות המשפחתית על הדבקות בערכים החלוציים.

אבא גם התפעל תמיד מיופייה של הדודָה ומנימוסיהם האירופיים של השנַיים, בעוד שבבית היה שותף להשקפה שעל פיה בעיר מתנהלים יחסי האנוש על פי נימוסים קפואים וחיצוניים, בעוד שבקיבוץ הם מושתתים על יחסי חברות כנים. אבל גם בתחום זה נקלע לדילמה פנימית. כשם שהוא עצמו הקפיד תמיד על לבוש מסודר, ויהא הפשוט שבפשוטים, כך סלַד מגילויים של "נימוסים גרועים", בלשונו, והלצות זולות בין חברי הקיבוץ ולא פעם התרפק על הנימוס "הטשרנוביצאי" שהיה בו מתן כבוד לאדם.

אבל באשר לערכים החברתיים והחלוציים היה חד-משמעי, ככל חברי הקיבוץ: הקיום הבורגני בעיר, שהוא מעין המשך לגולה, הוא מיקבץ של פגמים, שיסודם ב"כסף", ברכוש הפרטי. שורר בה אי שוויון מעמדי, ניצול של הפועל העברי, חומרנות, אגואיזם והישגיות אישית הקרוייה "קרייריזם". ומעל הכול, העירוניים אינם ממלאים את מצוות יישוב הארץ ותיקון החברה העברית. בעודם מקדישים את זמנם וכוחם לצבירת כסף ורכוש וחיי נוחות לעצמם – מפריחים החלוצים את שממות הארץ ונאחזים באדמה, חיים מפרי עבודתם, ומכינים ארץ לעם, קובעים את גבולותיה ומכוננים חברה צודקת ושוויונית.

לאורם של ערכים אלה צמחנו. הם הועברו אלינו במפורש או במובלע בכל אשר הלכנו. אי לכך, גם כשראינו את בני משפחתנו שבעיר בחייהם הצנועים והדלים ובקשיי הפרנסה, וגם כשהורינו הזדהו עם מצוקתם וטיכסו עימם עצה להקל עליהם, תמיד חשנו עליונות מהותית, של אלה הַחַיִים בעולם שהוא לא רק צודק, שוויוני ונטול "כסף", אלא גם תורם ליישוב ולעם. מאידך, באותם ימים גם לא טרחנו להבין ולא הוסברה לנו כל המערכת הכלכלית ומושגיה, כגון עובד ומעביד, קנייה ומכירה, רווח והפסד, ריבית ועוד.

רק בבית הספר התיכון "בית ירח" הוחלט להעניק לנו בסיס תיאורטי להשקפה הסוציאליסטית. על השיעור הופקדה מעיינה, חברת אפיקים שזכתה להערצתנו על שום תבונתה ואישיותה, והיא לימדה אותנו במשך שנה תמימה את ספר "הקפיטל". לא נזקקנו, כמובן, לספר זה כדי להיות משוכנעים באמיתות הסוציאליסטיות, אבל על רקע לימודי החקלאות המשעממים – "איזה טעם נפלא יש לעגבניות," היה אומר סטולר, חבר כנרת המומחה לגידולים חקלאיים ולתמרים, ומלקק את שפתיו, כשראה שקצה נפשנו בהסבריו – היו לנו שיעוריה של מעיינה כסם חיים.

אבל באותם ימים כבר החלה מתפוגגת אמונתם הנלהבת של הורינו ב"חברה ללא כסף". אמונה זו, שהתקיימה לערך שני עשורים מתוך להט נעורים, נפגשה עם המציאות ונפגעה. אך בנו הם כבר טבעו את "הזלזול" היסודי ב"כסף" על משמעויותיו, ואת העדפַת ההתפתחות האישית והעשייה למען העניין עצמו והכלל – על צבירת רכוש אישי, מעמד או כסף, עד שהתפכחנו גם אנחנו, אם כי אף פעם לא באופן מוחלט. אבל אז, כאמור, כבר התקשינו להבין ולהסתגל למציאות הכלכלית-חברתית שבעיר, וההסתגלות ארכה לא מעט שנים. בפועל, זו שהסתגלה במין מכת הלם, הייתי אני. דווקא שמאי, שכביכול בא מהעולם שבחוץ, מעולם לא נתן את דעתו על "הכסף". אבל כאן כנראה שגרם לא רק החינוך הקיבוצי ברמת הכובש, אלא גם השהייה במשך שנים בבית היתומים ברוסיה הסובייטית בימי השואה.

ומילים לסיכום: אז היכן המיפנה?

מכל הנאמר לעיל אפשר  לנסות וללמוד תחילה שבמובן מאליו לא ניתן לקיים כלכלות סגורות "בלי כסף" במנותק מסביבתן, שהרי אין כל אפשרות של ניתוק אמיתי. מאידך, מערכת כלכלית שנכנעת לשלטון הכסף, כלומר שמתנהלת באופן חסר מיגבלות ראויות על חוקי הכלכלה הליברלית-קפיטליסטית, שבעיקרה הלכה והתפתחה אצלנו,  סופה שמביאה  למצוקות בחייהם של פרטים רבים, להתעשרותם של מעטים ולא פעם לנפילתם כשזו אף מפילה רבים  עימם.

ולכן אין תימה, שמצוקת השיעבוד לפרנסה שבאה לביטוי, כפי שראינו, בשירי המחאה. מקבלת כיוון חדש בימים אלה. הזעקות גברו והתפתחו להפגנות מחאה, ולא רק  בזעקותיו של הפרט, ולא רק של זה המוחלש, אלא במיוחד של העצמאים ושל אנשי התרבות  המבטאים אותנו. בשעה של מגיפה, כשמוטל סגר כללי על ידי הממשלה כהוראת חובה (אם כי מדאגה לאזרחים), שמשמעו הפסקת פעולותיהם והיעדר הכנסות של עצמאים, עסקים, אגודות, מפעלים, וכמובן גם של מוסדות התרבות ואישי התרבות, כאשר על אלה האחרונים  מוטלת ההשבתה בגלל האיסור על התקהלות, הרי שלאחר יותר מחודשיים ניכרת היטב פגיעה קשה בפרנסה.

 וכאן מתרחש, להבנתי, הלא מקצועית בהחלט, המיפנה בתודעה הכלכלית של החברה בישראל. מגיפת הקורונה ו"האסון" הכלכלי. שהתרחש בעקבותיה גרמו לתביעות חד משמעיות  וחריפות וגם רוויות כאב מן המדינה, מן הרשות השלטונית, שתיטול על עצמה אחריות שונה לחלוטין  מזו שהיתה עד כה גם לחיי הפרט וגם לתחומי החיים הכלכליים הציבוריים השונים, גם לחיי השכירים וגם לחיי העצמאים ובנוסף גם לתמיכה במוסדות השונים.

התביעה הזאת האירה גם את העבר באור של קיפוח ועל כן מושלכת מן ההווה  תביעה להגדלת תמיכתה של הממשלה בכלל, גם ללא מגיפה, ובאחריותה לכלל האזרחים במדינה. היציאה להפגין והסיסמאות מעידות, על כן, לדעתי על שינוי בתפיסת היסוד של הכלכלה החופשית בתביעה להגבילה ושל חובותיה של המדינה לפרט ולמוסדות המדינה בתביעה להגדילן.

 אמנם  ישנם נם עתה אנשים  שמוסיפים להטיל אחריות על הפרט שלא דאג לימי חירום  כמו אלה שנפלו עלינו ללא התראה, ומטיפים לכולם ללמוד מכך חוקים כלכליים של חיסכון והשקעה. אך עם כל התועלת שבעצות הללו  בחיי היום יום, מוסר ההשכל הזה מוכיח השלמה  עם הפערים החברתיים ולא כל שכן שמניח את "אשמתו" של הפרט במצוקתו גם כשאין לו כל חלק בהיווצרותה, שהרי היא תולדה של אסון כלכלי בריאותי.

אבל אפשר שנשברו עתה מוסכמות יסוד כלכליות וחלה תזוזה ממשית לכיוון התפיסה הכלכלית של הסוציאל-דמוקרטיה, המכירה בחובתה הגדולה יותר של המדינה לכלכלה הארצית ולזו של הפרט. ויש להניח שנראה את זה בקרוב גם בשירים. עם זאת, יש להניח שגם האזרחים, שלא לדבר על עצמאיים כמו גם על מוסדות תרבות ואמנים מכל התחומים כולל הזמרים ועוד, כל אלה ייאלצו לחשב מסלול מחדש, לבחון  את פעולתם עד המשבר ולהיערך להמשך בהתאם למסקנותיהם, אף כי המשבר לא חל "באשמתם". כל זאת, על מנת שיהא בסיס מוצק ורלוונטי לתביעותיהם מן המערכת השלטונית.

כמו שאומר עומר מילר בראיון עימו  ב-"7 ימים" של  "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון: "כל בן  אדם צריך לקחת משהו מהקורונה שעברה עלינו ולהשתנות. ואני לקחתי על עצמי צניעות ועבודה קשה. ואני עושה היום מטלות שלפני שנתיים לא הייתי נוגע בהן," כך אומר המסעדן שמרד והחליט לפתוח את המסעדה שלו כמחאה על הסגר המתמשך והצליח לזרז את ההודעה על הפתיחה הקרובה של המסעדות ובתי הקפה. חשבון נפש מעין זה וודאי יערכו לא רק עסקים אלא גם מוסדות ואישי תרבות, שהימים הללו האירו באור נוסף את מגמות פעולתם.

ואנחנו? אותנו מעניין לראות שאין הסדר אבסולוטי שיפתור הכול. כנראה שהקיום האנושי סבוך ומורכב מדי. אבל פיתרון לשעתו –וודאי שאפשר למצוא. ובכלל, אולי כדאי שננהג ביתר ענווה, נצעק ביתר מתינות גם קריאות מוצדקות, נעליב פחות, נתפרע פחות בשעות של זעם, נודה על דברים חיוביים שנעשו למעננו ונלמד גם להקשיב. גם לשירים.

הערה: הדברים על הקיבוץ מיוסדים על פרק מספרי, "ילדה של קיבוץ", עקד, 2012.

ארנה גולן

אהוד: ככל שנתרחק מתקופת משבר הקורונה, ואם ההחיים ישובו כמעט במאה אחוז למסלוליהם הרגילים – סביר להניח שאצל מרביתנו הם אכן ישובו למסלוליהם הרגילים וכמעט דבר לא ישתנה, לבד אולי מכך שאלה שיש ביכולתם לחסוך יקפידו עוד יותר לשריין לעצמם חסכונות לעת צרה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

מְבַזְבֵּז חַיָּיו

מְבַזְבֵּז חַיָּיו עַל חֲרָדוֹת.

בֵּינֵיהֶן קִיר דַּקִּיק מַפְרִיד,

הַבָּנוּי מִתְּמוּנוֹתָיו

הַמֻּצָּבוֹת לִמְרַאֲשׁוֹתָיו,

בָּהֶן עֹמֶק  יֵשׁוּתוֹ

חוֹדֵר כְּבֹהַק בְּצָהֳרֵי

יוֹם.

חוּשָׁיו מִתְיַגְּעִים

כּוֹחוֹת עַזִּים וַאֲפֵלִים

צוֹבְאִים בַּקִּיר

הַמָּט לִפֹּל.

הַקִּיר לֹא נוֹפֵל.

* * *

איליה בר-זאב

אִישׁ וְאִשָּׁה

אהבה בימי קורונה

"כַּמָּה עָבָר הָיָה בָּנוּ? עוֹלָם שָׁלֵם נִמְחַק,"

(כָּךְ כָּתַבְתְּ).

רָצִית לָרוּץ מִתַּחֲנָה לְתַחֲנָה עִם אַלַּת עֵץ סְדוּקָה,

עֵינַיִךְ סִמְִּנוּ בְּחֶמְדַּת בְּשָׂרִים אֶת הָעוֹבְרִים

מִבְּלִי דַּעַת.

אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְגַּלְגֵּל יַחְדָּו,

לְהִתְרַגֵּל לָאָבָק בְּטִיט הַיָּוֵן בִּקְצֵה הַמּוֹרָד.

"כַּמָּה עוֹלָם הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּנוּ"?

מַשֶּׁהוּ נֶחְסַם בָּךְ.   

*

וְאוּלַי אַתְּ בּוֹחֶרֶת בְּלֵּילוֹת בְּשׂוּמִים לִסְבֹּל קְצָת

וְלֵהָנוֹת קְצָת.

לַחְבֹּר אֶל קִבְרֵי צַדִּיקִים,

שָׁם,

אוֹבֶדֶת בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה, בֵּין כֹּהֵן לְנָבִיא

הַמִּשְׁתַּטְּחִים עַל עֲפַר הָאָרֶץ, מַזְרִיעִים אֲדָמָה מְבֻטֶּנֶת.

*

 "חָלַמְתִּי עָלֶיךָ –

הָיִיתָ צָעִיר. מוּזָר, אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ נִרְאֵיתָ"

כָּךְ,

בִּלְחִישָׁה – "קַח אֶת הַבָּשָׂר... וְאֶת הַמָּרָק שְׁפוֹךְ."*

*

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה חָזַרְתְּ רְעֵבָה לְמָרָק חַם            

הָעֵינָיִם הִתְכַּנְּסוּ,          

רַגְלַיִךְ דִדּוּ אֶל מִטַּת הָאֲלַכְסוֹן.

*

פִּנּוֹת בִּלּוּי הֵן פַּרְנָסָה נָאָה בְּעוֹלָם הַפְּתָאִים –

תְּשׁוּקוֹת וְאַלְכּוֹהוֹל,

אִתּוּת הַנַּיָּד,

חַיֵּי שְׁעוֹת הַדְּחָק, וִתּוּר עַל חֶלְקַת

הַחֲלוֹמוֹת.

*

יוֹם חָדָשׁ –

מָרַקְנוּ חֲטָאִים, וּבָעֶרֶב, כְּלוּם –

צְלָלִים.

שַׁ"י עוֹלָמוֹת נִסְתָּר מִנֶּגֶד –

רוּחַ שְׁבוּרָה, צִנָּה

נִפְרֶשֶׂת.

* שופטים ו', כ'.

בהוקרה (בקריאה חוזרת) לגבריאל גרסִיה מארקֶס (6/3/1927-17/4/2014), "אהבה בימי כּוֹלֶרָה".

* * *

יוסף אורן

פרק חתימה לסדרה על יצירתו של פנחס שדה –

אמן הכתיבה הסנטימנטלית

על מקומו של פנחס שדה בסיפורת של שנות המדינה תעיד האבחנה הבאה: בפני דור ייסוד המדינה על חמש משמרותיו (ראה פירוט שלהם בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית", 2008) היו זמינים לכתיבה שלושה אפיקים תימאטיים, שמפאת הנוחות והקיצור אמנה אותם כשלושה מצבים: המצב האנושי, המצב היהודי והמצב הישראלי (ראה ההסבר בעמ' 37-31 בספרי "ספרות וריבונות", 2006).

באופן טבעי הזרימו רוב הכותבים את עלילות ספריהם באפיק המצב הישראלי, עקב היותו אקטואלי ומבוקש יותר ע"י הקוראים. אם כי הדחיפות הזו, להגיב על אירועים אקטואליים (ובעיקר על אירועי המלחמות והמהפכים הפוליטיים שהתרחשו בהשפעתם), התממשה ברבים מספריהם בעלילות ריאליסטיות מהרקע הישראלי – נטוּ הסופרים להבליט אותן כעלילות אוניברסליות על נושאי "המצב האנושי" (כגון: פערים בין דורות, ניגודים בין מגדָרים, מכאובי האהבה, דיכאונות הזקנה, הפחדים מן המוות), ולא כעלילות על נושאי "המצב הישראלי".

לפיכך, האפשרות היחידה לחשוף ביצירות הסופר הישראלי את תגובתו האקטואלית על צרותיה של המדינה במרחב הערבי העויֵן וגם את השקפתו על ניגודים אידיאולוגיים ומתחים פוליטיים שהצמיחו צרות אלה בחברה הישראלית, היתה על-ידי קריאה חתרנית של הטקסטים שלו כטקסטים אלגוריים, כלומר: בעזרת קריאה שתזהה אותם כטקסטים על נושאי "המצב הישראלי". ואכן, התגובה שהוצפנה ביצירותיו של הסופר הישראלי לאקטואליה הישראלית נחשפה רק לפרשן שהשכיל להפעיל את הקוד האלגורי בפירושיו לטקסטים של סופרי דורו (ראה את היְבוּל של הפרשנות באמצעות הקוד האלגורי בספרֵי הסדרה שלי "תולדות הסיפורת הישראלית", החל מ"העט כשופר פוליטי", 1992, ועד "השאננות לציון", 2010).

בדומה לאהרון, אפלפלד שבאופן מודע בחר משלושת המצבים הללו לכתוב על המצב היהודי (שהיה ועודנו המצב היותר מוזנח מבין השלושה), בחר גם פנחס שדה מראש לכתוב על המצב האנושי, על מצבם של בני-אנוש בכל מקום בעולם, כפי שאפשר היה להיווכח מהפנייה הרֶטוֹרית אל "בני-אדם" בחלק "דרשה" מתוך "שירת ירושלים החדשה", שקטע ממנו צוטט בפרק הקודם של הסדרה. לכן גם זיהה שדה את עצמו כממשיכם של גאוני-הרוח הנודעים ביותר בתרבות הכלל-אנושית: משה, ירמיהו, איוב, היינה, גיתה, שפינוזה, הֶלְדֶרְלין, ניטשה, וזו רק רשימה חלקית מהם.

יעידו השורות הבאות, המצוטטות (בקיצורים הכרחיים) מתוך הפרק הראשון ב"שירת ירושלים החדשה", שפנחס שדה לא העלים את דעתו, שבזכות יצירתו הוא משתייך לסֶגל הזה של גאוני-הרוח, אלה שידעו את יֵעוּדם בחיים וגם התמסרו להגשימו:

        יֵשׁ שֶׁחֲלוֹמוֹ חֲלוֹם בַּיִת קָטָן וְנַעֲרָה צְהֻבַּת-שֵׂעָר...

        אָח בּוֹעֶרֶת עִם עַרְבַּיִם; מִקְטֶרֶת; קֻמְקוּם מַהְבִּיל בַּפִנָּה;

- - -        אַתָּה חָלַמְתָּ חֲלוֹם אַחֵר: הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי-אֶרֶץ.

        סוֹב כַּדּוּר-הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְפִינוֹת, בָּרֶגֶל.

        יָשֹׁן בַּיָּמִים, שׁוּט בַּלֵּילוֹת, הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי-שִׁיר.

        - - - הָאֱלֹהִים מָנְעוּ מִמְּךָ אֹשֶׁר

        לְמַעַן לֹא תִּחְיֶה חַיֶּיךָ שֶׁלְךָ.

        לְמַעָן תָּבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְמַעַן

        תֻּכְשַׁר לְתַנּוֹת אֶת אֶבְלָם.

        הָאֶלֹהִים הִקְנוּךָ בְּבֶטֶן אִמְּךָ וַיִקְרְאוּךָ תָּמִיד לָבוֹא עֲדֵיהֶם.           

        - - - וְכָךְ יָצָאתָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם-הָאַרְצִית כְּדֵי לְבַקֵּשׁ אֶת

        יְרוּשָׁלַיִם-הַחֲדָשָׁה.

ובל יעֵז איש, לא במחשבותיו ובוודאי שלא בפומבי, לָבוּז לאדם המרגיש שנועד להגשים יֵעוּד בחייו – כגון: לכתוב שירה, "הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי-שִׁיר" – כדי לתת משמעות לקיומו בעולם.

ייתכן ששדה ביטא בהחלפת שם-המשפחה שלו מ"פלדמן" ל"שדה" את הרגשתו שאיננו כותב על המצב היהודי (גם לא בגריסה המקומית שלו), אלא על המצב האוניברסאלי של האדם. יתר על כן: אף שהיתה בו רליגיוזיות יהודית – כפי שמוכיחים מקומות רבים ב"החיים כמשל" והלקטים הרבים שערך בשנים המאוחרות שלו ככותב, התאמץ להציג אותה כרליגיוזיות אוניברסלית. "החיים כמשל" גדוש בפרקים המעידים על השפעתם הגדולה עליו של הסיפורים שקרא לראשונה על חיי ישו בספרון זרוק, שלדבריו מצא במהלך שיטוט כמתבודד בשדה כלשהו בעמק יזרעאל, ספרון "הברית החדשה".

בהשפעת סיפורי "הברית החדשה" הקדיש פנחס שדה את כישרון המְסַפֵּר שהתברך בו לרעיון הרליגיוזיות האוניברסאלית, שבאמצעותו ביטא את האמונה ב"אלוהים", שאותו זיהה בעצם עם הטבע ושאותו עיצב בהתאמה לתפיסת השלֵמוּת שלו על חיים רוחניים. אבל דָּא-עָקָא: משום שביטא שוב ושוב את דבקותו בתמונה קוסמית דוּאלית, שבה הוא מתהלך על אדמה השותקת, אך נפשו מתגעגעת לעולם הקוסמי של אלוהים, שידרו ספריו מונוטוניות רעיונית. למזלו, לא שיעממה המונוטוניות הרעיונית הזו את קוראי ספריו, מאחר שבחר בכתיבה הסנטימנטלית, שאיפשרה לו לזרוע בספריו הרבה חלומות והרבה אירועים מיסטיים.

וגם זאת: סיפור-המעשה בספריו של שדה היה תמיד דינמי, כי הוא קידם אותו בעזרת נדודים במרחב המקומי, בארץ-ישראל, ובמרחב העולמי, בארצות אירופה. מאחר שלא נסע ליבשות האחרות סיפקה לו כל פיסת נוף באירופה ובארץ-ישראל הזדמנות לשתול בה את תשוקתו הרליגיוזית שבערה בנפשו ואת הנבדלוּת החברתית שלו שרוממה את רוחו. הנדודים היו מוטיב מרכזי בעלילות ספריו, כי בעזרתם יכול היה לבסס את השקפתו הרליגיוזית על כל מקום בעולם. משום כך חיפש, בכל מקום שאליו הגיע, הן בהיותו באירופה והן בהיותו בארץ, אירועים שיכול היה לפרשם כמבססים את השקפתו, האבסטרקטית וגם האבסורדית בעיני, שהחיים הם משל ושאלוהים הוא הנמשל שלהם.

סוף דבר: בדור שכתיבתם של רוב הסופרים היתה בעיקר ריאליסטית, התבלט פנחס שדה בשנות חייו ככותב הסנטימנטלי ביותר שפעל בסיפורת של שנות המדינה.

יוסף אורן

אהוד: כתבתי רבות על פנחס שדה וגם הייתי מיודד עימו והיכרתי אותו ואת דיעותיו מקרוב ופירסמתי אחרי מותו את הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (2002) וגם היתה לי לא מעט ביקורת עליו אבל הדבר האחרון שהעליתי אי-פעם על דעתי הוא ששדה הוא – "אמן הכתיבה הסנטימנטאלית"!

צר לי לומר לך אך דומני שבמאמריך עליו בנית מגדל "סנטימנטאלי" בדוי, מופרך ומאוד מוזר – שאין לו קשר הדוק ביותר ליצירותיו.

* * *

אהוד בן עזר

על "העשב האדום בוער לאט,

הנהר הירוק זורם לעד"

פנחס שדה: "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", הסיפור על אודות איילה, ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, פירסומי קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, אפריל 1970, 90 עמ'.

את הרומאן "על מצבו של האדם" (1967) מסיים פנחס שדה במילים: "הערת בעל הרשימות: כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים." (שם, עמ' 243). גיבורי הסיפור "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (שפורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ב-22 בספטמבר 1968) הם אבשלום ואביגיל, וכניראה גם יונה בן-דוד, והם שלושתם גיבורי "על מצבו של האדם", ומאחר שאבשלום אף נרצח בסוף הסיפור – יש להסיק מכך כי לפנינו הפרק האחרון מתוך מה שעתיד להיות החלק השני של "על מצבו של האדם", ובפרק סיום זה בא תיאור היום השביעי והאחרון בחייו של אבשלום רייכלין.

עד שיפרסם פנחס שדה את הכרך השני כולו אין לנו אלא מה שנכתב ופורסם, ודומני כי כבר עכשיו, לפי חלקו הראשון של הרומאן, ופרקו האחרון של החלק השני, אפשר לדון ביצירה ככוללות אחת, וכדי להכירה יש לפתוח בדמויותיהם של השלושה כפי שעוצבו ב"על מצבו של האדם".

אבשלום – "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." (שם, עמ' 53). מישאלתו היא "לנגוע בחיים ממש," (שם, עמ' 174), לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים", שאת יסודם הוא רואה כקיים כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק.

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי-אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך עליה הוא עולה מסוכנת היא משום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי-מוגבל על-ידי שניהם. לדעתו "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים, רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190).

האמצע הוא מישכנוֹ של יונה בן-דוד, ואילו נשמתו של אבשלום מתנודדת בין שמיים לגיהינום, בין גאולת אדם לפשע, בין רחמים על סבלו של אדם – לגרימת ייסורים חדשים לאדם למען ייגאל באמצעותם. רק באמצעים קיצוניים אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את תחום האמצע הנירפש והבינוני, את המוסר הבינוני שמתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ושמיוסד על הבנות מזוייפות. ואילו החטא משמעותו היא כל-יכולתו של האדם, אי-היותו מוגבל על-ידי הטוב והרע, החטא הוא האקט המפוצץ והגואל, ובו מתדמה האדם לאלוהים.

אבשלום ואביגיל הם אח ואחות שבאים מבית הרוס, הקשר ביניהם אבד, ורק לאחר שנים ארוכות הם נפגשים מחדש, לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר שכתב אבשלום, שמדבר על צימאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32). "פסח-הנשמה" הוא כניראה איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, של האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי.

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, וקשרם לפשע וליונה בן-דוד, מובלע בחלומו של אבשלום, ממנו מתרמז גילוי-עריות: הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל הם שני חלקיה של נשמה אחת המבקשים להתאחד. הם נחצבו ממקור אחד, ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי שמעבר לטוב ולרע. התאחדותם מרמזת על אלוהות וחטא כאחד, והיא החזרה אל השלימות האמיתית, אל מצב גן-העדן, היא המעשה המפוצץ של אבשלום, המעשה המשיחי והגואל. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (האות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) שלא היה יכול להביאו לידי הגשמה באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום).

טעותו של שבתאי-צבי היתה בכך שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר (ובלתי-אפשרי) במוקדם (ואפשרי). המעשה הגואל של אבשלום אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו עתידה להיות גם טעותו שלו.

בקבלה אנו מוצאים פיתוח של רעיון מסעיר (שמבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור לשרור גן-העדן ויבוטלו איסורי-עריות. ואצל שדה – אמנון ותמר, אבשלום ואביגיל – בעת שיהיו לבשר אחד, עתידים כאילו להימצא בגן-העדן, במצב הפאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית לא תבוא בעקבות זיווגם האסור, ומשום כך ייכשלו.

כבר ב"על מצבו של האדם" הודיע לנו המחבר כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא שאינו חטא לדידם. מנגד, יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ו"על מצבו של האדם" (כלומר החלק הראשון) מסתיים בתיאור מעשה אכסהביציוניסטי של יונה, הוא אונן המשוגע, בסימטה ירושלמית חשוכה, ליד קפה "פת". אך יונה אינו יודע כי גם אילו באה אליו אותה בחורה, שושנה, שאליה הוא משתוקק, לא היה מצבו משתנה במאום.

יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שרובנו חיים מיום ליום. ואילו אבשלום המתנודד בין הקצוות, בין שמיים לגיהינום, מודע למצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, מעשה אשר יבחוש את עולם-האמצע ויטלטלו בין שמיים ושאול-תחתיות.

בלילו האחרון אבשלום, עליו מסופר ב"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", מטייל עם אחותו אביגיל בירושלים. כבר בראשית הטיול, באותה סימטה חשוכה ליד קפה "פת", מקום אוננותו הפומבית של יונה בן-דוד, מתלווה אל הזוג כמין צל-רפאים של אדם העוקב אחריהם. לאביגיל נידמה כי ראתה פעם את הבחור באיזה משרד. בשום מקום אחר בסיפור אין שדה אומר בפירוש כי אדם זה, שהורג לבסוף את אבשלום – הוא יונה בן-דוד, ואולם נידמה לי, לפי הרמזים, ולפי תיאור שיגעונו המיני הנמצא עתה בשלב של התפרצות אחרונה – שאכן יונה בן-דוד הוא הרוצח.

אבשלום מטייל עם אחותו, תמונות מקסימות ביופיין של לילה בירושלים מתגלות לפנינו, קטעי דיבור, סביבה. וכל התיאורים עומדים סימן סגנונו המשכר, הרווי כמיהה מיסטית, של פנחס שדה. אביגיל מהלכת יחפה ויושבת על הדשא כי "העשבים בוודאי עצובים עכשיו, בלילה. הם ישמחו אם נִשהה איתם קצת." ("העשב האדום", עמ' 33). ואילו אבשלום מספר על דברי הרועה, רועה הזונות, בחלומו, על אודות שושנת האלוהים, שהיא ביטוי להתאחדות המיסטית של הנשמה עם המחזוריות הקוסמית:

 "העלים הולכים ונפתחים, הכוכבים מתרחקים, היקום מתפוצץ... זאת היא הפריחה. וכאשר תגיע הפריחה עד תכליתה, אז תשוב שושנת אלוהים ותיסגר. אז ישוב הכול, מכל המרחקים האינסופיים, ויתאחד לנקודה אחת, הכול ייאסף אל לב השושנה. כל הדברים שאבדו, וכל הזמנים שחלפו, וכל מה שהיה, וכל מי שהיה, וכל מה שהלך ישוב, ומה שהמתין יגיע, ומה שניתן יתקבל, ומה שמת יקום לתחייה... כי הכול אחד." (שם, עמ' 19).

גם ב"ספר השירים" (הוצאת שוקן, 1970), שהוא אחד מספרי השירה הטובים והמקוריים שהופיעו בשפה העברית – חוזר אצל שדה אותו נושא בשיר "שש שורות: החליל הערבי": "אמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא. / ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור." (שם, עמ' 166).

הסיפור "העשב האדום" מורכב מקצתו מקטעי מציאות שהם כביכול צילומיים, ניתנים בשפת ההתרחשות, ומעניקים למסופר מימד של ריאליות חזקה, ואולם סגנון הסיפור הוא בעל מגמה סוריאליסטית וחלומית, והיכן ששדה מדבר על דברים הקרובים לליבו נעשית שפתו חגיגית ושירית, ורווייה משמעויות ששורשים להן בכל יתר ספריו ושיריו.

בסוף טיולם מזדווגת אביגיל עם אבשלום אחיה בבוסתן נטוש בדרומה של ירושלים, בדומה לבוסתן שבחלום ב"על מצבו של האדם", שבו מתרחש המעשה באמנון ותמר ובאונן המשוגע. ולאחר הזיווג בא הרצח של אבשלום בידי העוקב המיסתורי, יונה בן-דוד, ומותו של אבשלום בזרועות אביגיל אחותו-אהובתו.

במעשה הזיווג האסור מתרחשת כאילו אותה התפוצצות, אותו "שינוי וסת בלב הבריאה", בלשון המקובלים, ואולם, ממש כבמעשה שבתאי-צבי, אין אבשלום מצליח לשנות ולפוצץ את היקום בממש, אלא רק לחטוא בתוך גדרי הקיים, ומה שמתרחש לנגד עינינו אינו גאולה קוסמית אלא צליבת הגואל.

בעיני אבשלום – כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף על-פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בבינוניותו. אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, מפני רצונו להתדמות לאלוהים, לחיות מעבר לטוב ולרע, להפוך את האנושי לעל-אנושי, ועל-כן הוא נרצח-נצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם מתוך הניסיון לחיות במישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאוּל בתוך עולם פְּרֶה-גאולתי, בלתי-נגאל – וזו טעותו. כל שהוא מותיר אחריו הוא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו, ולא הגאולה-עצמה כהתרחשות היסטורית בעולם.

ומהי משמעות הרצח מצד הרוצח? אבשלום דומה במהותו לאבימלך בספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (1969). חבקוק, "המתקן החברתי" בסיפור, מבקש להשפיע על אבימלך מלך שכם להשתמש בכוחו למען הטוב, ואז מספר לו אבימלך את המעשה בדעץ ובאבן. אכן, אבימלך אינו חפץ לשאת את האבן שלו בכפרים ולטחון במחיר פרוטות את תבואת האיכרים ("מות אבימלך", עמ' 79), אלא חולם: "הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?" (שם, עמ' 80).

כלומר, הקיום הבינוני, שהוא עולמו של יונה בן-דוד, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי-אשמות – הוא מ"תעתועיו של השטן". הוא גם מהות היהדות לפי "החיים כמשל". האבן המתגלגלת היא ראשית הידרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר שואה. וההידרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים עלי אדמות באמצעות הרע, – כך סבור אבימלך, וכמוהו אבשלום.

אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו. אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני והמטומטם אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו – באמצעות המלחמה, המהרסת לדעתו את הבינוניות. כאן מופיעה הגישה הניטשאנית הסבורה שיש בני-אדם אשר מצבם הוא כה חסר תקווה ותוכן, עד כי טוב להם המוות מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

עולם האמצע, העולם החמרני, הבינוני – הוא אשר לדעת שדה צולב והורג את המשיחים הקמים עליו לגואלו. יונה בן-דוד, שקיומו הוא תמצית העליבות והבינוניות, שבדידותו חסרת המשמעות הרוחנית מביאה אותו לידי הטירוף המיני והרצח ממניעים אכסהיביציוניסטים – אף הוא כמוהו כ"אבן". התעצמותו המטורפת של עולם האמצע היא שצולבת את המתנודדים בין שמיים לגיהינום.

ואילו אביגיל, ממש כדמות הנערה-האם ב"מות אבימלך", היא "לב השושנה" הנצחי ו"האם הגואלת". אבימלך מת בעודו נתון בחלום שובו לחיק אימו הגואלת, ואבשלום גווע בחיק אימו-אחותו-אהובתו.

בין היסוד הבינוני של עולם האמצע לבין היסוד הקיצוני של ההעפלה המשיחית – מצוי היסוד של האימהות והנשיות האמיתית, שהוא, כגן-העדן, מצוי מעבר לטוב ולרע, במצב של "לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות." הוא קרוב למהותו הנצחית והאלוהית של העולם, כי האישה, לדעת שדה, קרובה למהות האמיתית של החיים. החיים שהם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו במהלך ההיסטוריה האנושית.

הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא, כדברי שדה ב"שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (1969): "הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע, והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה." (שם, עמ' 12).

אביגיל היא האישה האמיתית, ובעיני אבשלום ומולו היא מגלמת את היקום כולו ואת הנצחיות שבמחזוריות ההולדה והמוות.

היפוכם של אביגיל ואבשלום הם שושנה ויונה בן-דוד. תשוקת יונה לשושנה מבטאת אמונה נואשת בכך שבמגע המיני עצמו יש גאולה, ולכן מיטרפת עליו דעתו והוא נעשה למשוגע-מין ולרוצח.

בסופו-של-דבר יונה בן-דוד, כמוהו אבשלום, שניהם ניכשלים, אלא שכישלונו של אבשלום הוא מפלת הרוח השואפת גדולות – בפני עולם החומר, וכן חוסר יכולתה של האהבה לגאול את העולם מבינוניותו.

ואילו כישלונו של יונה בן-דוד הוא השתגעותו של הבשר בתוככי הקיום הבינוני ונעדר-המשמעות, וזאת בגלל חוסר יכולתו להיגאל באמצעות הרוח. וכה עזות הן המצוקה והקינאה עד כי הבשר, המשוגע ממראה עיניו – מוכרח לרצוח את הרוח.

* הרשימה "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" מאת אהוד בן עזר נדפסה במוסף הספרותי של "על המשמר" ב-5 במרס 1971, ושבה ומופיעה בספרו של בן עזר על פנחס שדה "להסביר לדגים", 2002.

אהוד בן עזר

* * *

סולו יוּסטר

וביום השמיני...

ביום השביעי

עמד ממלאכתו יחידו של עולם

מתבונן לאיטו במעשי ידיו

בששת הימים

לא הכול נשא חן

מלפניו

אולי ימשיך מלאכתו

ליום השמיני

ולא רק ללוש

בעפר את חוה

אלא בעיקר

כדי להמתיק את העולם

לכן יצר את אימא

האהובה

אני מדמה את מותי

כשינה, כחלום

בו יקומו לתחייה

כל אהבותיי

מכל אלה אברור

את נשיקותייך

את זרועותייך המצמידות אותי

לחזך

מכל העיניים הירוקות

שיש בעולם

רק הכישוף של מבט עינייך

מדוע כה עצובות עינייך

הלא תדעי כי את האהובה

מרומנית – משה גרנות

* * *

מריאנה יוּסטר

יומני

יום א', 4 פברואר

היום הוא יום ההולדת שלי, אני בת עשר, לומדת בכיתה ה'. קוראים לי רחלי כרמון, ויש לי שני אחים: אהרלה בן שבע, ואיילי בן ארבע. קיבלתי מאבא מתנה ליום הולדת יומן שניתן לנעול במפתחון קטן. אבא אמר שאני גדולה, ויש לי סודות שאוכל לכתוב ביומני. אבא צודק – אני גדולה, ויש לי סודות.

יום ד', 7 פברואר

אימא מצאה את היומן, וניסתה לפתוח, אבל המפתחון של יומני נמצא על הצוואר שלי. היא כעסה ואמרה שאסור שיהיו סודות לילדים. אבא הציל אותי: "תניחי לילדה!" איך ידעתי – גם אהרלה רוצה לקבל יומן! גם איילי שלא יודע לכתוב רוצה יומן בשביל הסודות שלו. ידעתי שזה מה שיקרה.

שבת, 24 פברואר

אבא הסיע אותנו מחוץ לעיר לדשא הירוק של הפארק (אמר לי את השם, לא זוכרת). הוא דאג לסנדוויצ'ים ופירות. אימא לא באה איתנו. יש לה המון עניינים חשובים. אני יודעת שלילך יוצאת לטיולים עם שני ההורים. אבל לא חסר לי – טוב לי עם אבא. בפארק פרחו האיריסים – היה יום כיף. אם המורה תבקש חיבור – יש לי נושא.

יום ב', 26 פברואר

אימי נעדרת הרבה מהבית – המון עבודה ו"אינספור ישיבות". היא מגיעה מאוחר בערב "הרוסה מעייפות". מזל שאבא דואג לנו – הוא מכין את ארוחת הערב, רוחץ את איילי הקטן, ומשכיב אותו לישון. אני ואהרלה כבר גדולים ומתרחצים לבד, אבל לפעמים שוכחים לרחוץ את הפנים והצוואר.

יום ה', 1 מרץ

אימא טילפנה שתגיע מאוחר. שושנה ולילך באו לשחק איתי. שיחקנו תצוגת אופנה: הוצאנו מהארון את השמלות הכי אלגנטיות של אימא, ונעלנו את נעלי העקב – כל אחת לפי התור, ועשינו כל מיני פוזות מול הראי הגדול בחדר השינה. אבל אימא לא איחרה, היא דווקא הגיעה יותר מוקדם, וכשראתה את השמלות שלה זרוקות על הרצפה, היא צרחה עליי, והפליקה לי סטירה. החברות שלי ברחו מהבית, והאוזניים שלי בערו מרוב בושה.

יום א', 4 מרץ

לכל הכיתה נודע מה אימא עשתה לי. דוידי לחש לי שהורים שמכים ילדים נענשים על ידי המשטרה. איילי חולם חלומות רעים, מתעורר בצרחות ומעיר את כולנו. אימא קמה אליו להרגיע אותו, אבל הוא רוצה את אבא, רק את אבא.

יום ו', 9 מרץ

אימא הסיעה אותנו לסבא וסבתא – הם שמחו לראות אותנו, אמרו שגדלנו, והם כמעט לא הכירו אותנו. סבתא כיבדה אותנו באוזני המן, ואיילי זלל כמעט את כל הצלחת. באמת רק סבתא יודעת לאפות אוזני המן כל כך טובות.

יום ד', 14 מרץ

אהרלה ואיילי שיחקו בכדור בבית, וזה אסור. הם שברו ואזה מזכוכית. מזל שאימא לא הייה בבית, ולא ראתה. איילי התחיל לבכות. אבא הרגיע אותו והבטיח לקנות ואזה אחרת עוד היום.

יום ו', 30 מרץ

אימי איחרה מאוד לחזור הביתה, היא הגיעה לאחר שכבר הלכנו לישון. אבא חיכה לה, ואני לא יכולתי להירדם כי שמעתי אותם רבים. אבא יצא מכליו מכעס. הצעקות שלו, והרהיטים שזזו בסלון הפחידו אותי. אהרלה התעורר, ונכנס בקצות האצבעות לחדר שלי. לא הבנו מה קורה. הם צעקו, והדיבור שלהם התערבב, וקשה היה להבין. ישבנו בחושך ורעדנו מפחד. מזל שאיילי הקטן לא התעורר, אחרת גם הוא היה מצטרף לצעקות. אבא לקח מצעים, והלך לישון בחדר העבודה שלו.

יום א', 1 אפריל

הם לא התפייסו. אבא נורא כועס, גם איתנו הוא לא מדבר. לא עונה לטלפון של המורה שלי, כל הזמן בחדר העבודה, מעשן בלי הפסקה. אנחנו מחפשים במקרר מה לאכול. לאיילי אין תיאבון, והוא משאיר את כל האוכל בצלחת, הולך לישון רעב. אבא לא נוגע בו, ואימא לא בבית. אני הגדולה רוחצת אותו באמבטיה. עד מתי יימשך הברוגז הזה בין אימא לאבא?

יום ג', 17 אפריל

חופשת פסח. לא קנו לנו בגדים חדשים. אבא עדיין כעוס. אימא מחלקת לנו משימות, כשאנחנו חוזרים מבית הספר, צריכים לעשות קניות במכולת. אנחנו מביאים הביתה שקיות כבדות. בשעה ארבע אנחנו צריכים להחזיר את איילי מהגן. אימא ואבא לא משגיחים עלינו, לא עוזרים לנו להכין שיעורים. לא תמיד אני יודעת לענות על השאלות של המורה. לפעמים אני מאחרת לבית הספר.

יום א', 22 אפריל

הערב היה ריב נורא. הם צעקו אחד על השני, ולא היה אכפת להם שאנחנו מקשיבים. אבא צעק שאיילי הוא לא הילד שלו: "תסתלקי מכאן יחד איתו, שיגדל אותו מי שהוליד אותו!" אימא השתתקה. אהרלה שאל אותי מה יש לאבא נגד איילי? אם איילי לא הילד של אבא, אז של מי הוא? אני זוכרת שאימא ואבא חזרו ביחד מבית החולים, והביאו יחד את התינוק. מאוד מוזר. מסכן איילי שלנו!

יום העצמאות, 26 אפריל

לא מרגישים את החג – כל אחד בפינה שלו. אין כיף לצאת מהבית. אבא מתנהג כאילו הוא חולה, שוכב כל היום בחדר העבודה שלו. איננו מדבר. איילי מחפש אחריו, מתחכך בו, מלטף לו את הרגליים, אבל אבא מרחיק אותו בידו. איילי הרי לא יודע מה דיברו עליו. אהרלה ואיילי התחילו להתקוטט על איזו שטות כרגיל, ואהרלה צעק עליו: "לך מהבית שלנו, אתה לא הילד של אבא." אימא שמעה, ולא הגיבה. איילי רץ לאבא להתלונן על העלבון, אבל אבא לא הגיב. איילי דרש שאבא ייקח אותו בזרועותיו, אבל אבא דחה אותו. איילי פרץ בבכי, שלא נפסק כל היום.

יום ד', 2 מאי

איילי לא מפסיק לבכות. הוא קורא לאבא בלילה, דורש מים, ממתק, אבא לא זז. כל הבית מתעורר לבכי שלו. רחמים על הילד שלא מבין מדוע אבא חדל לאהוב אותו.

שבת, 12 מאי

אבא לא יושב איתנו לשולחן. אימא הודיעה לנו כי הם החליטו להיפרד: "זה יהיה טוב לכולנו" – התחלנו לילל, היו לנו דמעות בעיניים. אהרלה שאל: "מה יהיה איתנו? מי יישאר איתנו? נישאר לבד?!"

"לא," ענתה אימא, "הגדולים יישארו עם אבא, ואיילי ילך איתי לבית אחר. ביום שישי ושבת נהיה כולנו ביחד."

איילי התחיל לצרוח, זרק את עצמו על הרצפה, ממש השתגע! הוא רוצה להישאר עם אבא. אימא הבטיחה לו צעצועים, מכונית על בטרייה, טרקטור עם מנוף, אבל אייל רוצה רק את אבא, את אבאלה שלו!

יום ו', 17 מאי

איילי רזה מאוד. אימא מודאגת מביאה אותו למרפאה. בגן הילדים הוא לא משחק, ולא אוכל כלום. הגננת מתלוננת שהיא לא מסוגלת להבין מה קרה. איילי התחיל להרטיב במיטה. חולם סיוטים, וקורא לאבא. אימא התחננה בפני אבא שירחם על הילד, ואבא ענה שמוטב שיתרגל למצב החדש.

יום ו' 1 יוני

הגיע היום הקשה של הפירוד. המזוודות עמדו מוכנות בכניסה לבית. לאיילי הכינה אימא שתי מזוודות קטנות – אחת לבגדים, ואחת לצעצועים. אני ואהרלה בכינו, והתחננו שלא ייפרדו. אבא היה הפעם איתנו ליד הדלת. איילי נתלה על צווארו, בוכה בצריחות: "אבא, אל תוציא אותי... אהיה ילד טוב... אני רוצה עם רחלי ואהרלה... אני אוהב אותך, אבאלה! בבקשה, אבא, בבקשה, לא רוצה לבד... א-ב-א-להההההה!"

ואז קרה משהו כל כך... אבא לקח את איילי לידיים, חיבק אותו והחליט להשאיר אותו איתנו. הגיע נהג מונית, ואימא נפרדה מאיתנו.

מרומנית – משה גרנות

*

MARIANA JUSTER  2015-1932 –, סופרת ותסריטאית. הסיפור "יומני" מתוך ספרה: PE

ARIPELE POVESTII ("על כנפי הסיפור"), הוצאת הספר, בוקרסט 2002.

SOLO JUSTER – 2015-1922 משורר ועיתונאי – השירים "וביום השמיני" ו"האהובה" מתוך POEME, ("שירים"), תל-אביב 2007.

השניים, בוגרי ספרות ושפה רומנית מהאוניברסיטה של בוקרסט ע"ש מיחאי אמינסקו.

ב-1960 עלו ארצה ויסדו חוג סופרים בשפה הרומנית בשם "PUNCT" ("נקודה"). השניים זכו בפרסים על יצירתם ברומניה ובישראל.

* * *

יוסף דלומי

חם בתל-אביב

מאי 2020

חם מאוד בתל-אביב. גל חום מתמשך, שרב שמסרב להישבר. בבגדד היה יותר חם, 50 מעלות. מיכלית השפריצה מים על האספלט הנמס. מזגנים לא היו, אבל מרתפים היו בשפע, שם התרכזו ילדי הבית בשעות החמות, שיחקו שש בש ודומינו. המרתפים בצהרי היום והגגות בלילה הפכו את הבית למקום נעים לאורך חודשי הקיץ. DESERT COOLER יחיד היה בחדר נמוך ממפלס הפטיו, שם אב המשפחה ישן בצהריים. רק הנשים נותרו על משמרתן.

*

המשפחה הגיעה לשדה התעופה של בגדד כבר בשעה 8.00 בבוקר. לאחר פרוצדורות משפילות, היא נשלחה להמתין לטיסה לישראל בשדה הפתוח, ללא אוכל ומעט מים. כנער, החום גרם לו לצימאון בלתי נסבל. רק בשעה 1.00 לפנות בוקר עלתה קבוצת העולים למטוס שהתמלא במהירות. הדלתות הוגפו וכבר נשמעו לחשושי "שהחיינו וקיימנו..." – לרגע שכחו את שעות הסבל בשמש הקופחת, את הרעב ואת הצמא. עבר זמן, אך ללא כל סימן להמראה. חדר הטייסים נעול ואין דיילים. החום והמחנק בלתי נסבלים. כלא מודרני. עוברת שעה ועוד שעה ומאה נוסעים, חלקם מתפלל והחלק האחר צורח ומשתולל. היו שהקיאו והיו שהתעלפו. אישה בהריון מתקדם גונחת ובעלה המיואש הולם בזעם מטורף בדלת המטוס בניסיון לפרוץ. אם יצליח, האם יקפוץ לקרקע? ומה יעשה אז? כך עברו 6 שעות תמימות עד שמנוע המטוס החל לפעול.

ההמראה הדליקה תקווה. אחרי 3 שעות, רבים נישקו את הקרקע באקסטזה, אך אביו הסתפק בברכת "שהחיינו". כאשר הושיט לו כוס מים, הוא חייך מלוא פיו, שכח את ייסורי הנסיעה והתפנה לבלוע במלוא עיניו הסקרניות את הבלתי מוכר.

*

שירות מילואים באילת בחודש אוגוסט. זה היה לפני שנים והיה חם מאוד. צריפי המגורים צוידו ב-.DESERT COOLERS אלו לא התחשבו בצפיפות החיילים בכל צריף. ביום לוהט במיוחד  שובץ לסיור משעה 12.00 עד 6.00 אחה"צ. בנחל שלמה האדמה בערה וקירות הקניון לָפְתוּ את החום. השמש היכתה בגג הברזנט של הרכב. היתה תחושה שלא יכול להיות חם יותר, ואע"פ כן סופרו בדיחות גסות. הצוות פינטז על הסיור הקודם בחוף הים וחיכו להזדמנות הבאה בה שוב ישטפו את העיניים. כך זה במילואים: יום עסל ויום בסל.

אתמול, בלילה החם, הבדידות עלתה על גדותיה וכפתה עליו לצאת אחרי הסתגרות ארוכה  מפני המגיפה. עם חולצת טריקו, מכנסיים קצרים וסנדלים התיישב על ספסל בכיכר "העיר ללא הפסקה". ייחל לתנועת אויר קלילה שתפיג את המחנק אך זו לא באה. נזכר בחיוך במפגשיו החמקמקים עם החום הכבד בעבר הרחוק. הזמן צייר אותם בצבעים ורודים, ואולי גם התחממות כדור הארץ עושה את ההבדל בין אז להיום.

הוא לא אהב את סביבתו שנכבשה בברוטאליות על-ידי הדור הצעיר. הבארים, בתי הקפה, האופניים והקורקינטים הפכו את המדרכות לשדה קרב מסוכן. שומר נפשו ירחק. כך מצא עצמו מתכנס יותר ויותר בביתו, מתגעגע להליכה נינוחה ובוטחת. רק ביום הכיפורים זכה בשקט הדרוש להתבוננות שקטה בשינויים שעברו על שכונתו ולהרהר במשמעותם. את חלקם דן לכף זכות, אך את הרוב לקללת עולמים.

איזה שינוי מבורך! פלא פלאים. תנועה דלילה של מכוניות, מדרכות ריקות ושקט ענוג. הערב יורד ואיתו מגיעות חבורות של צעירים, חלקן עם עגלות ילדים וכלבים, ומשתרעות על הדשאים, או מתיישבות על ספסלים וכסאות נוח. פיקניק עירוני אדיר מימדים, רגוע ותרבותי להפליא.

בימי התנדבותו בעמותה לבטיחות בדרכים נכנס לבארים כדי להזכיר "לא שותים אם נוהגים." הרעש והצפיפות הטריפו את דעתו, והבריחו אותו מבאר לבאר, עד שהפסיק. עכשיו הדשאים הומים מפליטי הבארים הנעולים. הרגיש בן בית ושותף באוכלוסייה שאך אתמול שידרה ריחוק. החום והבדידות נעשו נוחים יותר. חייך לעצמו, נמלא מרץ והחל לסובב בכיכר שנכבשה עד תום ללא רעש וצלצולים. האם משהו עמוק מתחולל בנפשו של הקהל הגדול ובחייה של העיר הסואנת?

כנראה שתרבות הצריכה הצרחנית והעדרית היא מגיפה שניתן לנצחה. הנה קם נגיף חזק ממנה. כמה קטן, ככה מניאק, כמו נביא מוכיח בשער שכופה חשבון נפש על מנוצחים שרק אתמול לא היה גבול לתאוותם וליהירותם. הוא התפלל שקורבנם של מתי הנגיף, שסבלם של החולים והמבודדים, וצרתם של המובטלים לא יהיו לשווא. ראה לנגד עיניו עולם משתנה ובני אנוש סתגלנים, נסוגים אל הקידמה השפויה והמרוסנת בה הוא מרגיש בן בית. ממחר הוא ינהג מנהג הרומאים החדשים, יביא מחצלת, פחית בירה ונשנושים, וישתרע ליד בריכת המים. תם עידן הבדידות. פנה לביתו, עם שמחה בלב וזמזום של שיר ישן.

כמנהגו, האזין לחדשות של חצות. בראש המהדורה בישר השדרן על התרת מגבלות המגיפה וחזרה מליאה לחיים סדירים.

יוסף דלומי

* * *

אורי איתיאל

אֵדוּ

מן העלון התעדכנתי בידיעה – "לאֵדוּ, בהגיעך לגיל שבעים וחמש שנה, ברכת חברי הקבוצה."

רציתי להצטרף לברכות ולהוסיף עוד כהנה וכהנה. מעבר לברכות, צירפתי מילים למילים וכולן מוקדשות לך, וזה המעט שניתן. ואכן כתבתי.

ודומה שאותן המילים ראויות  להירשם עִם שנאספת אל אבותיך בשיבה טובה.

לעיתים מזומנות זכיתי להיות במחיצתך ונעמת לי מאוד. מתחת לבגדי העבודה המהוהים וכובע הקסקט הישן, מצאתי את השקט, אורך הרוח, העדינות והחיוך האוהב שהיה מצרך כל כך נדיר במקומותינו.

אני זוכר אותך, איש עבודה. מבוקר עד ערב. תמיד במוסך, ואם לא – אז בסככה לפני האחרונה עם האבק הלבן והמחניק. אתה שם, בין הכלים החקלאיים, בין היְצוּלים והידיות, גלגלי השיניים והשרשראות. ואתה מתקן, מותח, קושר, מבריג ומחזק את הכלים וכאילו לוחש באזנם עידוד ובלבד שלעת בוקר יצאו לשדות, לחרוש ולזרוע ולקצור.

ושעה שכל בעלי המלאכה היו בסדנאות חדשות עם מדפים וציפויי קירות, עם משטחי בטון מצופים למניעת ספיגת שמן ודלקים, עם משרד קטן וכיסא מנהלים – אתה אֵדוּ, אדון לעצמך, איש של פעם ולא ביקשת לעצמך ולו כזית.

כשהיו טרקטורים חדשים מגיעים וקומביינים משוכללים באו בשערי המשק, הייתי מתבונן בשלל הכפתורים והחידושים ורואה את פניך הבלתי מתפעלות, ויודע שנשארת אֵדוּ פשוט וטוב עם קסקט, וכל צעצועי החידושים לא יגרפו אותך לַטפל ותתרכז בעיקר.

וכישורי ידיך פרסו גם אל מכונות התפירה במתפרה. רעש המחטים העולות ויורדות בקצב מסחרר ושיני הגלגלים הזעירות המחברות לולאה אל חברתה, היו לך למנגינה.

סקרנותך הטכנית המבורכת הביאה אותך לעיר הגדולה. היית מהלך בסמוך למגדלים הנבנים ובגשרים חוצי דרכים, ומתבונן בהנאה בפלאי הבנייה המתקדמת. ככה בסתם יום של חול, איש עם קסקט וידי זהב אל מול חווית הטכנולוגיה של העת החדשה.

והיית חלוץ דתי עם זכות בונים ראשונים. אלו אותם, שעלו לארץ ציון וצִיה ובנו בית בתוך שִׁממת נוף ואדם, בְמַקום ללא עץ וללא כלום. וצריך יותר מחזון להקים בית ולטעת עץ ולחשוב ולדמיין, כי בַשוּם דבר הזה, יהיו פעם צבעים עזים של ירוק וזהוב. כמה כוחות נפש וכמה הקרבה וכמה מסירות צריכים היו לראשונים, כדי שתתפעם רוחם מחלומות על "לגעת בארץ ישראל." 

היית לי דמות מופת בעבודה והסתפקות במועט.

ואהבתי את תפילתך כשליח ציבור. ודווקא מן החזנים ערבה לי תפילתך שהיתה מתנגנת בפשטות ובנעימות לפני המקום והציבור.

וכתר שם טוב בראשך, והוא גדול מכתר תורה, מכתר כהונה ומכתר מלכות.

ודליתי פסוקו של נעים זמירות ישראל בתהילים:

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּון שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.

אורי איתיאל

תל-אביב

* * *

דניה מיכלין עמיחי

"חיים שנעזבו" לאיל מגד

ידיעות ספרים 2020

בימים אלה סיימתי את קריאת "חיים שנעזבו", ספר, שנכון יותר אולי לקרוא לו חשבון נפש. במילים כואבות מתאר הסופר את יחסיו עם אביו הסופר אהרן מגד. זו מערכת מורכבת ומפותלת, שגרעינה אמת והרבה ממנה לקוח ממוחו, מדמיונו ובעיקר מליבו המיוסר של הכותב. וכדי להיות כנה עם הקורא הוא מתוודה: "השתלשלות העלילה ומרכיביה אינם משועבדים כאן בהכרח לאמת היסטורית רופסת, אלא בראש ובראשונה מותאמים לצורכי הנפש" (עמ' 48)  או "...אין לסמוך על אף מילה שאני אומר. אמינות היא ממני והלאה בסיפור הזה" (עמ' 74 ).

את חשבון הנפש שלו עורך איל מגד, לאחר מות אביו בשנת 2016. למרות שהוא מעיד שהקשרים בינו לבין אביו לא היו הדוקים, ולא נערכו ביניהם שיחות נפש: "הוא לא היה בהישג יד. בוודאי לא כמו שהוא מושג עכשיו ברוחו" (עמ' 98), "ככל שהיינו קרובים, כך נשארנו כספר החתום זה לזה" (עמ' 20).

לאחר מות אביו חלה הקירבה לה שאף כל חייו, הוא רואה את חייו כחלק בלתי נפרד מחיי אביו: "כיבוד זיכרו של המת הוא ערך מעורפל בחיי. אני בוחש בחייו של אבי כי הם קשורים לחיי. אחרת לא הייתה לי זכות. אני מתערב בלי רשות, זה נכון, אבל החירות שלקחתי נובעת מהעובדה שחיי הם השלכה של חייו" (עמ' 86, 85). במקום אחר הוא אומר: "מוזר איך לאדם נועד תפקיד גם לאחר מותו. איך הוא עדיין חי. כמוך עכשיו, בתוכי, כמו שלא היית מעודך, (עמ' 104).

הוא מתרפק באהבה וגעגועים לתקופה בו בילה עם אביו בקיבוץ בהיותו פעוט, כשאימו נותרה בעיר. במילים נרגשות הוא מתאר את החוויות המשותפות שעברו עליהם, על חוף הים ובים, כפי שהתבטא "התרפקות על חוף החסד." השהייה בבית הילדים אינה אלא שהות בהמתנה לבואו של האב, שאז הם מבלים שעות אחדות יחד. שעות החסד האופפות את הבן החי והאב החי אך ביותר של הבן החי והאב המת. "ההתרפקות על האב המת פשוטה יותר מיצירת קשר עם האב החי."

הבן כואב את כאבו של חיי האב, שהוא רואה אותם כמוחמצים בגין הניתוק שנכפה עליו, בשל רצונה של האם לעבור לעיר הגדולה. לאורך כל הספר מבכה איל את חיי אביו שבקיבוץ היה גבר רחב כתפיים וחזק, שבגדי הקיבוץ התאימו לגופו ולרוחו, ואילו חיי העיר, לא התאימו לו והוא נשאר זר בתוכם. לדברי בנו, הפכה אותו העיר לאנטי גיבור, וכך גם גיבורי ספריו שהיו אבודים, אפורים ומובסים.

כשראיינתי את אהרן מגד בשנת מותו (ריאיון שהתפרסם כאן), שאלתי אותו מדוע הוא מדבר תמיד על חוסר שייכות, והרי הוא כמעט "צבר" ומוותיקי הסופרים. הוא השיב כי תמיד הרגיש יוצא דופן חריג, שלא התערה בתוך חברה מסוימת, למרות שהיו סביבו אנשים, ביניהם סופרים, אבל הוא לא הרגיש את עצמו כאחד מהם.

מדוע, המשכתי להקשות, והוא השיב: "זה גם עניין של אופי, האופי שלי לא התאים כל כך לסביבה שחייתי בה..."

סיפרתי לו שהתגלגל לידי ריאיון איתו משנת 1960 ובו אמר שהחוקיות המוסרית שלנו התערערה ושאנו חיים בעולם ללא אידיאלים מקודשים, ומה לדעתו היה אומר בעת הריאיון איתי?

"אני חושב שעוד לא היתה תקופה שהיתה מבוכה כזו, שהעם הישראלי היה תועה מבלי כיוון. תמיד היו פילוגים והבדלים גדולים, אבל היה כיוון, ואז גם הנוער ידע לאן הוא הולך, העולים ידעו לאן, למושבים או לעיירות פיתוח. היה חזון. היום אנשים טועים בחושך. אין אף מנהיג שהוא איש מופת, שאליו אני כמה ומתגעגע. אין איש מופת שאפשר לשאת אליו עיניים ולהגיד שכדאי לחנך על פיו. כל אחד מושך לעברו ולא רואים לקראת מה הולכים, אז יש ייאוש, כי נשאר רק ההווה והוא מלא סכנות בלי סוף."

אני מתארת לעצמי כי לו הייתי מראיינת אותו עכשיו, לאחר שקראתי את ספרו של בנו, היו לי שאלות נוספות.

כל חייו שתק האב ואך שעות לפני מותו החל צועק, כשמשפחתו מקיפה את מיטתו חסרת אונים. "חקרנו ללא הרף את הרופאים איך יגיע הסוף, מפצירים בהם לזרז את הפטירה המתעכבת, כאילו רק גופו מתייסר" (עמ' 125).

מאז מות אביו החל גם בנו להתייסר, הוא מעיין ללא הרף ביומניו של אביו מנסה לתהות על שורשי הדברים שהיו בחייו, לחוש אותו ביתר שאת. לדבריו אחרי מות אביו החל לנשום, מאז שמת הוא החל לנשום לעומק ממלא את עצמו ברוח אביו. "בעודו בחיים – מחצית מתכונותיו הפנמתי, וממחציתן התאמצתי להיפטר, אבל לאחר מותו, כשהושב לנו היחד, חזרתי לשאוף אותו במלוא תוקפו, בשלמותו, כפי שהיה אז על החוף. הוא לא קיים אבל הוא עדיין אבי. איזה עוד אב יש לי. לכן אבהותו נצחית, ולפעמים ברגע מסוים העולם מלא אותו" (עמ' 144).

הספר של איל מגד כתוב ברגישות רבה, כווידוי שאדם עורך עם עצמו, עם חייו שלו ועם חיי אביו.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

תקוה וינשטוק

על ריח ורוח מתן תורה

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית: צמח חודש אייר – יערה איטלקית

"יום טוב! יום טוב! חג נחמד כה!

שבועות, חג התורה!

העולם כולו שמח –

שיר וריח ואורה."

(מתוך "חג שבועות", ספר שיריו של יחיאל רוזנצוויג, משורר ומורה עברי. נולד בבלחטוב שבפולין. נרצח ב-1940 בטרבלינקה).

"חג השבועות מסיים את רצף חגי השנה המוכרים, שרשרת מגוונת ועשירה בעשייה, בשיר ובמאכל. ובפרקים חשובים מתולדות העם." כותבת ד"ר אורן. "בחגים מעורבים כל החושים ובכללם חוש הריח."

על החוש הזה לא חשבנו... ושר'הלה אורן ממשיכה: "בשבועות, חג מתן תורה – מעורב החוש הזה באופן בולט. רבי  יהושע בן לוי מתאר את עשרת הדברות כפי שנאמרו לראשונה במעמד הר סיני: 'כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים.' ((בבלי, שבת). ש"י עגנון תיאר את הירק והריחות ב"קלוז", בית המדרש בחג השבועות בבוצ'אץ בגליציה, שם נולד. "קטנה ונמוכה הקלויז שלנו ופרוצה מכל רוחותיה. החלונות שבורים והקירות מתקלפים. אבל בחג השבועות היא מלבבת כיער ועל התקרה מתוחים חוטים בצורת מגן דוד ועלים ירוקים תלויים עליהם ומפריחים כל מיני ריחות טובים." ("אלו ואלו", "סיפור נאה מסידור תפילתי").

בפתח חדש סיוון מרבית צמחי הארץ שעטרו את ההרים והגבעות חנטו את הפירות בשלב חניטת הפרי ופיזור הזרעים למחזור חדש בשנה הבאה. הארץ כבר מתחממת לקראת הקיץ החם והיבש אבל  עדיין פורח בשלביו האחרונים צמח מטפס עתיר פרחים ריחניים: יערה איטלקית.

שמה של "היערה" מרמז על ריחו הבולט של הצמח, המכריז גם על שפע צוף. צוף אהוב בעיקר על פרפרים ורפרפים בעלי חדק ארוך. הם ממצים אותו בלשונם הארוכה. הצוף מזכיר בטעמו ובתכליתו דבש. מכאן "חלת הדבש" ו"יערת הדבש" המוכרת מהכוורת. שם מאוכסן הדבש כדי להזין את הדורות הבאים וכמלאי מזון לחורף. בסיפור על יהונתן בן שאול המלך מוזכרת יערת דבש: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש ידו אל ותאורנה עיניו." (שמואל א').

שמה המדעי של היערה הינו  lonicera etrusca – שם המתכוון ל"יונק דבש". "איטלקית" – על שם חבל אטרוסקיה בצפון איטליה, שם הוגדר הצמח לראשונה. בארץ ישנה גם "יערת הטבעות". היא גדלה באזור החרמון בלבד.

היערה הוא מטפס נשיר בקיץ. גבעוליו הצעירים והרכים נכרכים על צמחים אחרים וכך הוא מטפס ללא קנוקנות. היערה האיטלקית פורחת בסוף האביב (אפריל-יוני). פריחה צפופה של פרחים צינוריים באורך של  כארבעה ס"מ, והצוף מצוי בבסיס הצינור. כשהפרח עודו ניצן סגור, צבע הכותרת שלו צהבהב ארגמני. כל פרח פורח שלושה ימים ובהם שני שלבים. השלב הראשון של בשלות האבקנים הוא שלב זכרי שבו הפרח לבן. לאחר יממה מבשילה הצלקת (שלב נקבי) וצבע הפרח משתנה לצהבהב. הפרי הוא ענבה כתומה הנאכלת על ידי ציפורים, והן מפרישות את הזרעים בלשלשת שלהן, כך מופץ הצמח. התפוצה העולמית של היערה משתרעת סביב הים התיכון.

ברפואה העממית משמשת היערה לריפוי אבנים בכליות, בעיות עיכול ודרכי נשימה ואף לטיפול במחלות כבד.

לבוטנאים אפרים וחנה הראובני היתה תיאוריה מעניינת. הם טענו כי במורשת העברית-יהודית יש מקום חשוב לריח, בעיקר לריח צמחי הארץ. לטענתם נטמע ריח צמחי הארץ במוחם של בני ישראל ועבר בתורשה מדור לדור, בגולה. זיכרון הריח סייע לחיזוק הגעגועים לארץ ישראל.

 הם אף הישוו יכולת זיכרון זו לתכונת העופות המרחיקים נדוד וזוכרים את דרכם חזרה לארץ מוצאם. "עברו דורי דורות ואבות מסרו לבניהם ובניהם לבני בניהם מלשד מוחם ומכוחותיהם, כוחות הגוף והנפש וכוחות הריחות והבשמים האצורים בנפשם... ויחד איתם עברו הגעגועים לאור ולבשמים בירושה... כך יתגעגעו עופות הנדוד בכוח התורשה בלבד... כך יתגעגעו בנפשם בני ישראל בארצות גלותיהם לאור ולריחות הבושם... אשר לא בעיניהם הם ראוהו, ולצמחי הבושם אשר לא אפם הריחם."

וד"ר שרה'לה אורן מסיימת את מאמרה: "בפרוס חודש סיוון ועימו בשורת התורה המעניקה לעם רוח ייחודית, נוכל לומר כי ריח ורוח חד הם ומשיבים ומנשבים בנו ערכים וייחודיות."

תקוה וינשטוק

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ט"ו

התאומים שמחו כאשר היה קורא להם סיפור, ולא היה קץ לאשרם בעת שתיאר  באוזניהם אירוע בו היה מעורב בילדותו.

לאחר ששקל, החליט שרק שני אירועים באים בחשבון, שעליהם יספר. הראשון עם הגולות והשני עם האבן. רות, שכבר שמעה ממנו על האירועים האלה, לא היתה שלמה עם  כוונתו לספר להם על הדיפת האבן. "תאר לך מה יכול לקרות  אם ילמדו ממך. טוב שהם לא שובבים כמוך."

"הייתי ילד טוב, וכך נשארתי," השיב לה.

היא הביטה בו ועיוותה את פניה בעווית מתוקה. הוא נשק לה על פיה והיא נצמדה אליו והבליעה אנחה. "מזל שאני אוהבת אותך כל כך," אמרה לתוך חזהו.

הוא היה מתכונן לקראת סיפור על אירוע בילדותו כאל טקס פולחני. גם הסתבר לו שהוא מתרגש כמותם. התאומים היו יושבים מולו  בעיניים נוצצות, מקשיבים בדומייה אף שהכירו את הסיפורים לפני ולפנים, שהרי שמעו אותם עשרות פעמים. הם היו צוהלים, כאשר כיד הדמיון הטובה עליו היה מוסיף פרט כלשהו שטרם הכירו. צחקו צחוק גדול, מרנין לב, כשהיה מכנה "גולות" את כדורי הזכוכית הקטנים. גם הם  כבר משחקים בהם, אך שמם שונה ועתה הם קרויים "בלורות". אין איש יודע כיום מהן גולות ומהיכן המילה לקוחה. גדי היה מגלגל את ה"גולות" על לשונו כלועס ממתק, ומביט בו כאילו היה דינוזאור שנקלע מתוך טעות לעולמנו העכשווי.

"אבא, תגיד בלורות. תתרגל להגיד בלורות," היה מעיר לו בקוצר רוח.

תיאור האירוע עם הגולות, היה מעורר, בכל פעם מחדש, ויכוח לוהט רצוף האשמות, ממנו יצא תמיד כשידו על התחתונה. דני כעס עליו, עיניו ברקים, כמוהו כאימו, משום שלא טרח לשמור עבורם את קופסת הפח והאוסף. גדי היה חוזר וחוקר אותו ארוכות מה עשה באוסף, ולא היה מוכן להשלים עם הסבריו, שהאוסף אבד.

הוא לא העז, ממש בוש, לספר להם את האמת. לאחר שסיים את בית הספר התיכון והתגייס לצבא, פינה את חדרו וחילק את האוסף וכן ספרים, צעצועים ומשחקים – לילדים בשכונה. התאומים לא היו מסוגלים להבין כיצד ניתן לאבד אוצר בלום, מה גם שהיה שמור בתוך קופסת פח גדולה.

הסתבר לו, לשמחתו, כי הכישרון לקלוע עדיין קיים ושהוא מצליח לצלוף ממרחקים. לעיתים, כאשר החטיא, היה מתנצל שאין בידו, לצערו, להסתייע בפצוצה, הזכורה לטוב, שהיתה תמיד קולעת אל חוט השערה. הם, שהכירו מסיפוריו את הפצוצה, היו מאזינים להתנצלויותיו  ובתגובה מהנהנים בהבנה מסוייגת. "אתה אשם שלא שמרת אותה," היה דני מזכיר לו את חטאו, והוא היה מרכין את ראשו, בוש ונכלם, מתאפק בכל כוחו שלא לפרוץ בצחוק.

התאומים לא הבינו מדוע התרצה להחזיר את הבלורות לשמוליק. כל הסבריו, והם היו רבים, מגוונים ומפורטים, לא הניחו את דעתם. השקית הגדושה, שסבתא קנתה לו, רק הוסיפה שמן על המדורה.

"היית צריך לצרף לאוסף את הבלורות של סבתא וזהו," הטיח בו גדי. "מה פתאום להחזיר לשמוליק? אתה הרי הרווחת את הבלורות."

הוא לא הצליח למתן את כעסם. למרות שהתאמץ לשכנע אותם, הם לא יכלו לקשר בין השקית גדושת הגולות, שסבתא קנתה לו, לבין הסכמתו להחזיר.

הוא סיפר על כך לרות, שהצדיקה אותם. "תמיד היית צייתן," אמרה לו. "כשהיית ילד תמיד עשית מה שההורים אמרו לך."

"מה פתאום? בכלל לא תפסת את העניין!" ענה, כועס, אך לא הוסיף. לא רצה לעורר ויכוח, וגם משום שרות לא טעתה.

את סיפור הדיפת האבן הם שמעו בתדהמה. נעצו בו עיניים מעריצות. גדי אמר לרות, שכשאבא היה קטן הוא היה גיבור.

"לא פחדת כשראית את הדם?" שאל אותו דני, כששמע את הסיפור לראשונה.

הוא השיב לו מיידית בשלילה. יודע שאין זו אמת. למרות שחזר ותיאר בפניהם את האירוע ולמרות שדני שב ושאל אם לא פחד, לא חזר בו מהתשובה הראשונה, השקרית. הדבר לא נתן לו מנוח. כל פעם שנדרש לספר על הדיפת האבן, וכשהשאלה המתבקשת עלתה שוב, הצטער על התשובה. הוא הבין שדני אינו מאמין לו, שאם לא כן מדוע אינו פוסק לשאול? שוחח על כך עם רות.

"כל העולם ובני דודו מעריצים אותך ואתה נהנה מזה," אמרה. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה,  "חוץ ממני, כמובן, וחוץ מזה תפסיק לשקר לילדים." הבליעה קריצה  והתאמצה להמשיך לשמור על סבר פנים רציני.

ט"ז

גם הפעם רות דייקה. נכון שהוא חש גאווה כאשר נועצים בו מבטים. הוא היה נתקל במבטים אלה כשלבן-שיחו או לאנשים שבחברתו, נודע שהוא  מכהן כשופט. רק מעטים נותרו באדישותם.

אז היה נוהג לספר להם, בהנאה מרובה, כיצד היה מקבל את פניו של מתמחה חדש, שהיה מתקשה לנשום מחמת הכבוד כלפי השופט המאמן. קבלת הפנים כללה את המשפט, ש"גם שופט הוא בן אדם, ולפעמים גם זה לא." כך היה מפוגג את המתח. את המשפט שמע מאביה של רות  ומיהר לאמצו.

רות עבדה כמורה להיסטוריה בבית הספר התיכון הסמוך לביתם. אביה ראה בה את ממשיכת דרכו ויעד לה את המשרד, אחד המובילים בעיר. היא היתה המוכשרת מבין שלוש הבנות, שנולדו במשפחת קידר, וגרמה לאביה מפח נפש  משום שסירבה ללכת בעקבותיו. ניסיונותיו להניעה ללמוד בפקולטה למשפטים עלו בתוהו. "אני לא מתפלא שלמדה היסטוריה," אמר לאימה. "רות תמיד ביקשה שיספרו לה סיפורים ומהי היסטוריה אם לא סיפורים."

רות התנדבה בשעותיה הפנויות במעון לילדים ממשפחות מצוקה. היא היתה מגיעה למעון עמוסת מתנות קטנות וממתקים. "דודה רות" הפכה לשם דבר. הילדים, צמאים לאהבה ולתשומת לב, היו מכתרים אותה ומתרפקים עליה בהגיעה ובלכתה. "אני תורמת  ויותר מכל אני נתרמת," אמרה לו בעת שחזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת, ביום חורף קר וגשום, רטובה כולה ורועדת מצינה.

"בואי דודה רות. ניכנס למיטה ואני אחמם אותך," אמר.

"אתה לא מחמיץ הזדמנות," ענתה.

"אפשר לחשוב שאת סובלת," השיב.

ערב אחד, במסיבת חברים שנערכה בשכונה, הוא הפליג בשבחן של העוגות שרות אפתה.

"עמוס מעריץ את האדמה שרות דורכת עליה," אמרה יוכי, אחת החברות.

הוא לא מחה.

רות, בתגובה, הצמידה את כף ידה, אצבעותיה פשוטות, אל מצחה, כמוחה זיעה. גם היא, כאביה, האמינה באמונות טפלות. היתה זו תנועת ה"חמסה", שרות בטחה בה, והיתה משוכנעת כי היא מגוננת עליה ועל משפחתה מעין רעה.

כשחזרו הביתה לא פסקה מלרטון כנגד יוכי.

"מה את רוצה מיוכי, היא צודקת," אמר לה כשעייף משטף הרטינות.

"ימותו הקנאים," השיבה רות.

"אני באמת מעריץ אותך," הוסיף.

"תפסיק עם השטויות שלך," ענתה.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

לחיים חדשים

הייתי כבר אדם מבוגר כבן תשע עשרה ושוב לא היה ברצוני להמשיך בחיי התנוונות. אותו זמן היו המתישבים הראשונים של "מאה שערים", מחוץ לחומות, סובלים מאד מעקת הליסטים והגנבים. הוזמנתי על ידי מכרים שלי לבוא להתם לשם לינות לילה. חדשים מספר ביליתי שם בחברת בן ציון קורונל, אברהם קורפואר, יהושוע שטמפפר ואחרים. תכופות הייתי מטייל עם ר' יהושע לנחל השלח, קבר רחל או סביבות הר הזיתים ומחשבותינו מנשאות אותנו מחומות ירושלים והלאה, אל חיי כפר בארץ הקודש. כן היינו באים בהחבא אל אסיפות הסתרים של דוגלי הרעיון לישוב חקלאי בבית דוד גוטמאן או בבית אבי. גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, אותו רב מופלא והוזה איש הרוח, היה מתומכינו, ועמו תלמידו וחברו מנחם מאניש שיינברגר, חותני לעתיד לבוא. מפעם לפעם היו יוצאות משלחות למקומות שונים בארץ לתור אחרי מקום להתישבות. תקיפי כולל אונגארן התיצבו מנגד לתנועה הזאת במרירות ובתקיפות רבה. הם פחדו שהיא תחליש את השפעתם בין תורמי חוץ לארץ. כן לא חסרו להתנגדותם גם נימוקים דתיים ואחרים, כגון: ארץ אוכלת יושביה במלריה, התנגדות ה"גויים" שהם ליסטים ושודדים וכיוצא באלה. הדברים הגיעו עד כדי איומים רציניים כלפי קומץ המעפילים ע"י הפסקת ה"חלוקה". אפילו את חלקה של סבתי אסתר, אשת סבי שלמה ראב שחיתה עוד בירושלים, קיפחו. היו גם נסיונות למעשי אלימות. זו היתה תקופה מלאת תלאות ויסורים ומוכרחים היינו להפסיק מפעם לפעם את פעולותינו, מחמת הכולל, עד לבוא שעת הכושר.

מן הראוי להתעכב כאן על הרדיפות שרדפו אנשי ה"כולל" את העי"ש, ולו גם בקצרה: הרב עקיבא יוסף שלזינגר עלה מהונגריה לירושלים עם בני ביתו כמה שנים לפנינו, התישב בבית בודד ליד הכותל המערבי, בין נכרים, ועסק בלימוד קבלה בחברת יחידי סגולה. בשבתות היה מטיל על בני ביתו לשוחח עמו אך ורק בלשון הקודש. הוא היה חולם חלומות נסער וכתב ספרים נועזים בענייני דת ועל יישוב ארץ הקודש. פרסם תכנית "מדינית", אשר הכילה אפילו צבא עברי (גדודי שמירה בשם "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות בשם "נוטריאל"). בספרו "לב עברי" תבע כי במקרה שאדם מישראל עולה מחו"ל לאה"ק ואשתו אינה מסכימה להילוות אליו – יורשה לשאת אשה שניה על פניה באה"ק, למרות החרם דרבנו גרשם... אז התקוממו כנגדו תקיפי ירושלים והכריזו עליו את החרם הידוע. כל בני כולל אונגארן היו צריכים לחתום על הסכמתם לחרם או על כתב פלסתר שנשלח לחו"ל – בשעה שבאו לקבל את קצבת ה"חלוקה"... על השולחן היה מונח ה"כתב" וכל אחד "נתבקש" לחתום לפני קבלו את הכסף. רק בודדים עמדו בלחץ הזה. ביניהם היו יהושע שטמפפר ור' מנחם מאניש שיינברגר, רעיו ועמיתיו של העי"ש. ר' מנחם מאניש חבט באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו ה"כתב" וצעק: "צלם" (צלב) העמידו על השולחן הזה, וישתחוו לו כלם עבור כסף נמאס!" ולולא קרוביו בחו"ל, שעמדו לו בשעת דחקו, היו בני-ביתו רעבים ללחם.

באותו זמן הייתי נפגש עם ר' מ. שיינברגר, שהיה גם הוא מפעילי תנועתנו, ומבקר לעתים בביתו. ולר' מנחם בת, בתו הבכירה לאה, והיא כבת 15 שנה. באחד הימים בבקרי אצל אביה, הרימה את קולה בשיר מן החדר הסמוך. לא השגחתי באיסור של "קול באשה", ואזני הבחינה מנגינה ומלים מוכרות לי משכבר, מימי ילדותי. היה זה נוסח אחר של אותו שיר יהודי עתיק היומין, שאבא היה שר באזני בהונגרית:

בַּיַּעַר הֶעָבֹת, בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק

תִּשְׁכֹּן צִפּוֹר מַרְהֶבֶת עַיִן,

יְרֻקּוֹת רַגְלֶיהָ וּכְנָפֶיהָ–שָׁנִי.

לִי תְּצַפֶּה שָׁם.

נָא חַכִּי, צִפֳּרִי, וְאָבוֹא,

מֶלֶךְ מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד בְּקָרוֹב יָבוֹא.

(החרוז האחרון – בעברית).

ודודה היתה לי בירושלים ושמה גיטל בלוך, והיתה יוצאת ונכנסת בבית שיינברגר. ביום מן הימים באה לביתנו בהצעה להשיאני את לאה בת ר' מנחם מאניש לאשה... קיבלתי הצעה זו מיד, בלי כל התנגדות שבלב... ואכן העתיד הוכיח כי זיווג מן השמים היה זה. לאה עמדה תמיד לצדי כרעית חיי לצרה ולשמחה, לחיים קשים, ולשאיפות נעלות ומעשים נועזים.

רעיתי לאה הובאה ע"י הוריה, אשר עלו מהונגריה כמה שנים לפנינו, בעודה בת שלוש. אביה, ר' מנחם מאניש שיינברגר, היה תלמידו של ר' הלל ליכטנשטיין והשוחט שלו, וגם ר' הלל קנה אח"כ עשרה "נומרים" באדמת פתח תקוה, ע"י בא כוחו ר' עקיבא יוסף שלזינגר. בשעה שר' מנחם מאניש התארש עם חנה זילברשטיין היפהפיה, התנה עמה תנאי מוקדם, כי מיד אחרי הנשואין תעלה עמו לארץ הקודש לגור בה. סבות שונות עכבו לזמן מה את נסיעתם, אבל קרה מקרה שהחיש את הדבר. הם חלו שניהם קשה בטיפוס וידרו נדר כי כאשר יבריאו – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם. אז עלו מיד, הם ובתם לאה בת השלוש, בשנת 1866 לערך.

מיד לבואו ירושלימה החל ר' מנחם מאניש חולם על קניית חלקת שדה בכפר. הוא היה אומר: "מי שאין לו אדמה בארץ-ישראל אינו אדם". בחברון היה גר קרובו ר' זישא הויזמן, והוא בעל חלקת שדה, ויקן ר' מנחם מאניש חלקה סמוכה. בערך באותה תקופה בא גם העי"ש והתישב בירושלים, ובהיותם עוד מכרים מחוץ לארץ, כי הסתופפו שניהם בחצר ר' הלל ליכטנשטיין, התקשרו מיד בידידות. אליהם הצטרף ר' חיים זוננפלד ואח"כ גם יהושוע שטמפפר.

העי"ש, ר' יהושע ור' מנחם מאניש יזמו לקנות ביחד חלקת שדה ולעבדה. למטרה זו נסעו יחד לסנברו שבסביבת חברון, ואז שכרו אנשי הכולל כמה בעלי אגרופין להכותם בדרך. אך הללו, זממם לא עלה בידם, כי הושט כנגדם אקדח! כאשר נבנתה לאחר שנים מספר פ"ת התישב בה גם ר' מנחם מאניש ובני ביתו, אך לאחר זמן קצר חלו כולם בקדחת איומה ויאלצו לעזוב את משאת נפשם ולחזור לירושלים.

באוירת בית זה גדלה לאה, ותהי כבת חמש עשרה שנה עת באה עמי בברית הנשואין בחודש שבט, שנת תרל"ח (1878), ואנכי אז כבן עשרים שנה. שכרנו דירה קטנה ברחוב היהודים ונגור בה כחצי שנה בלבד, כי התעתדנו לצאת אל הישוב החדש העומד להווסד, פתח-תקוה. לאה קישטה את הדירה בהמון עציצים של צמחי "ריחן", נענה ורוטה. תמיד אהבה ירק ופרחים ושאפה כמוני, לצאת אל המרחב. נפשה קצה באבנים הצחיחות של ירושלים. מפעם לפעם היתה מטיילת בחברתי אל מחוץ לעיר ומביאה עמה במטפחתה קומץ עפר בשביל עציציה. פרנסתי היתה על כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים.

חבורת ההתישבות שלנו לא נחה ולא שקטה. כל הזמן תרו אנשינו אנה ואנה לשם קניית אדמה לכפר העתיד. נסעו ליריחו, לדיראן (רחובות של היום), עד אשר קנו סוף סוף את אדמת אמלבס בחודש אב תרל"ח מאת הערבי הנוצרי מיפו–קאסאר. דוד גוטמאן, יהושוע שטמפפר ויואל משה סלומון איש ירושלים, המה אשר בצעו את הקניה הזאת לאחר כמה ביקורים במקום.

בעוד חדשים מספר עתידים היינו לצאת לפתח תקוה. קרבו החגים ותהי אסיפה מוקדמת של החברים המתישבים: נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יעקב בלומנטל, דוד גוטמן, יואל משה סלומון, מיכל לייב כ"ץ, יהושוע שטמפפר, אני ועוד כמה אנשים. כל חבר הכניס 50 נפוליונים עבור ה"נומר". על כ"ץ ושטמפפר הוטל לצאת מיד למקום, להתחיל בחפירת באר ובהכשרת המקום, ומשכורתם – מאת החברה שנוסדה. דוד גוטמאן נבחר כמנהל ואבא ואנכי הוכרנו כשותפים ועובדים כאחד במשק הגדול, שעתיד להווצר כמשק משותף לכל החברים. הוחלט כי מיד אחרי חג הסוכות תרל"ט (1878) יעלו החברים על האדמה ויתישבו במקום החדש, אשר ייקרא בשם "פתח-תקוה". שם זה הוכן כמה שנים לפני כן, כשם הכפר שר' יהושע ילין וחבריו רצו לייסד בסביבות יריחו.

בפעם האחרונה ביליתי את ימי החגים הגדולים בירושלים. בחברת משפחת רעיתי. כל אותם הימים היה חותני מעודד ומחזק את רוחנו, ללכת בדרך החדשה, למרות כל הקשיים הצפויים לנו, וכל אותם הימים היו בני ירושלים נדים בראשם ומלעיגים עלינו.

למחרת חג הסוכות נשלחתי מטעם החברה לפתח-תקוה, כדי להתחיל בעבודה.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אהוד בן עזר

חדוות העלייה

[מתוך "ערגה", שני מחזורי סיפורים. זמורה, ביתן – מוציאים לאור, תל-אביב, 1987]

כל השאלה היא למה אתה חי, אמר לעצמו כשהתעורר בבוקר בבית-המלון הקטן, ידיו עקוצות יתושים ועל פניו איזו פריחה לא ברורה שלא ראה אותה מהיעדר ראי בחדר, ורק חש בגירוי המשונה ובתפיחוּת השפה העליונה, וראשו היה כבד עליו מאוד.

איזה שקט כבד ומוזר עמד מסביב בחלל החצר הסגורה של האכסנייה הקטנה. שכניו לחדר כבר התלבשו ויצאו כנראה מזמן, מי לעבודת יומו ומי סתם כך להסתובב באפס-מעשה, לשמוע מה חדש במושבות ואולי גם ללכת ברגל אל אחת מהן. בשמיים הנמוכים עמדה איזו עננות לחה, שבישרה כנראה תחילתו של יום קיץ חם במיוחד. ועוד הפריע אך גם גרם לו הנאה משונה אברו הזקור שבמצב זה נתעורר עימו, כאילו אותם גירויים זרים של עקיצות יתושים ופריחת שפתיים נתנקזו אל המרכז המציק שבגופו וביקשו להשתחרר כאיזו רעילות דוחה-מענגת המחפשת לעצמה פורקן.

מראות יום אתמול שבו ועלו בו בבהירות מכאיבה בעודו מוטל פרקדן על מיטת-קרשים דלה זו שלחצה צלעותיו זו לזו והקפיאה גבו, ולא מקור, במשך הלילה. כשעבר במבוך הסימטאות המוביל אל האכסנייה, ועימו מורה-הדרך, אברך שפוף בעל לבוש מרושל, שהיה מזיע יותר ממנו-עצמו ומדיף ריח לא נעים, נתפקחה לה פתאום לנגד עיניו איזו קרחה בין שני עצים דלי-צל מוקפת בתים אחדים מסויידים שנשענו זה על זה כמעולפים באור שמש צורב. וברחבה ניצבו אתון צחורה, גבוהה, צווארה נתון בחבל הקשור לעץ, רגליה מפזזות על אדמת אבנים ואבק, ומאחוריה חמור לא-צעיר, דל-מראה, שחור, אוזניו קטופות פה ושם כמו נשכוהו חיות-טרף, וכולו רוח תזזית מן החום והמחנק הרטוב והוא מטפס עליהָ מאחור אך אין חפצו עולה בידו, בשום פנים ואופן, בגלל גובהה. וחבורת ילידים רעשנית צופה בהנאה בהצגה הזו, שעשוע שהמציאו לעצמם, ודומה כי נחלקים הם לשתי קבוצות באשר לסיכוייו של החמור העקשן לכבוש את האתון. קריאות הזירוז והעידוד סביבו דמו יותר לקולות לעג ושמחה לאיד. מבט עצוב ומטורף היה בעיניו השקטות של החמור, שכמו לא לקחו חלק בפרכוסי פלג גופו האחורי. מניח מדי פעם את לחיו על גבה של האתון הצחורה, ומתחכך בה ונחיריו נושפים בכבדות ומזווית שפתיו נוזל ריר צהוב-ירקרק, אך בעיטה של אחד הצופים באחוריו מחזירה אותו למאבקו המתסכל.

האברך ירק בחשאי אל העפר היבש ומשך אותו משם במהרה במלמלו, "תועבות גויים, תועבות גויים..."

"אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה, מזרחה! מזרחה! אנחנו פנינו מועדות אל המזרח!" נתמלמלו פסוקים בפיו כאשר שטף פניו בעלי העור המגורה במים קרירים שהגיר מכד-חרס על קערה שהיתה אף היא עשוייה חרס חום-אדמדם, ולא נקייה ביותר. בארוחת-הבוקר הגישו לו פרי אדום-חמצמץ שהערבים קוראים אותו בַּנְדוּרָה ומתברר ששמו בעברית – עגבניה, והוא ירק, וצריך להמליחו היטב כדי לאוכלו, ועימו זיתים אחדים מרים כלענה, והוא הסתפק בלחם הטרי ובמעט קפה דליל שהדיף ריח לא נעים של חלב-עיזים. וכל אותה עת היה אברו זקור עדיין במכנסיו וחשש לא נעים החל עולה בו – שמא נעקץ בידי איזה חרק לא ידוע בשנתו, ומכאן הנפיחות המרגיזה.

"לאן אתה מתכוון ללכת?" שאל אותו בעל-האכסנייה. ספק מבקש לעזור לו, ספק מנסה לאמוד את מצבו על פי התשובה, ההביא עימו די כסף לשהות ממושכת, בטלה, באכסנייה?

"לפתח-תקווה," ענה וולקוב כמבן-מאליו, למרות שזה עתה עלה בדעתו הרעיון לראשונה, כלומר, הרעיון להגיע למושבת הפרדסים הגדולה היה בדעתו מלכתחילה, אך לא תיאר לעצמו שיעשה זאת מיד בבוקרו הראשון בארץ, ולא ישהה ביפו כמה ימים, להכיר את אנשיה ואת מעט הפועלים והמורים היושבים בנווה-צדק.

"ולא תחכה לדיליג'אנס?"

"מתי הוא יוצא?"

"אחרי-הצהריים. בשעה וחצי, שעתיים – אתה בפיסח-תיקווה. לשלושה סוסים הוא רתום,  המהיר הזה, ור' אפרויקה קוצֵ'ער בכבודו ובעצמו נוהג בהם. ותיק העגלונים היהודים הוא,  זריז ואמיץ מאין כמוהו – "

"לא. לא אחכה."

מדוע לא חיכה? שבה וכירסמה בו המחשבה שעימה נתעורר הבוקר, והגירוי המציק בעורו, ותפיחות הפנים, האם מבקש הוא לברוח ולצאת גם מעורו, שהיה עליו לנטל? או חשב כי שם, במושבה הגדולה, מצפה לו מעיין מים טהורים ויצוע רך ונקי ובית-אבן קריר ומחוטא מפשפשים ומשאר רמשים ומעופפים?

הוא קנה מעט חלבה ותמרים מיובשים וכיכרון שטוח וקטן של לחם, והניחם עטופים בתרמיל שאותו נשא על גבו. היתה זו בעצם כמין מזוודה רכה, עשויה בד גס, שהוא התקין לה שתי רצועות כתף, להקל על נשיאתה. על דרכו ניצב בצאתו האברך החיוור והכפוף-קימעה, שפניו מחוטטים, ועמד והביט בו ביגון, כאילו פרנסתו הולכת ומתרחקת מעימו.

"שמע," אמר לו האברך, מקרטע אחריו בחול ונשימתו קצרה מהשיגו, "לא אתה הולך?"

וולקוב, ליבו לא היה להרבות דברים וענה בקצרה:

"לפתח-תקווה."

"לפיסח-תיקווה?" התנשף האברך, "מה תעשה שם? בין ערבים? בַּפְּיוֹשׁ יָכֶּה על עקבך הערבי העובד מאחוריך בשורה, וחסל, לא תעדור עוד, וידיך ממילא תימלאנה אבעבועות."

"לעבוד צריך."

"לעבוד? אצלנו, ביום היריד, אתה שם מטבע בכיס הַטוֹז'וֹרְקָה, או במכנסיים, 'מְדוד איוואן, מְדוד פֶּטקה,' ופטקה ואיוואן מודדים, מתיישרים, ומה האצבעות ממשמשות שם בכיס? מציאה! מיד קונים את הבגד בכפליים מערכו ואין עומדים על המקח. אין עומדים על המקח כשהמטבע בכיס."

מה זה רוצה להשמיעני? – הרחיב וולקוב צעדיו בחול, משתדל להתרחק מהאברך. הכול בטלנות. גלות.

"חשבתי, למה לך להתרחק מיפו? ימדוד עלִי, ימדוד סולִימן, ימדוד ג'וּחָא עם אַבּוּהוּ וְאֶמוֹ, ונוכל יחד לעשות איזו פרקמטיה. וגם מאחינו בני-ישראל היורדים לחוף יש לפעמים מעט פרנסה."

"כגון?"

"כגון שמסייעים לפלוני למצוא אכסנייה בלא פשפשים וכינים ושאר רמשים, שלא נדע צרה שכזו, על כל שונאינו, אמן. שמעת, בבית-היתומים הגדול בירושלים, מענים את היתומות בלילות, ואין להן מושיע וגואל. בפני מי יתלוננו? ואחת, בהירת פנים כלבנה וצמה שחורה לה, עבה כחלה, ורגליים קלות כאיילה, זרקה עצמה מן החלון ומתה ויש אומרים כי עובּר נשאה בכרסה, מתת המשגיח רֶבּ... רֶבּ..." החל משתעל האברך וַכָּח בשיעול רע, חולני, "בכבודו ובעצמו! מדי לילה היה פורע כסותה, פורע, פורע, פורע..."

והאברך ניסה לגעת בו, להחזיק בכנף בגדו, שֶׁיאט צעדיו בחול. עורו של וולקוב נעשה חידודין-חידודין למגעו של הלה, ולריח הזיעה החמוצה שהדיפו בגדיו הכבדים, הכהים. הוא החליט להוציא בישליק אחד ולתת לזה כשכר-טירחתו מאתמול. בישליק, כך נאמר לו אתמול,  כשהחליף את כספו המעט, הרי זה כמחצית שכר יום עבודתו של פועל. וזה נראה לו תמורה הולמת, נדיבה.

אך בטרם נתעשת לעצור, קפץ ממנו האברך הצידה, אל גפן סורחת בחולות, ובאולר קטן שמשמש גם לנטילת ציפורניים בצר אשכול ועוד אשכול צהוב-ירקרק עוטה כפור יבש, כמין אבקה לבנבנה, והגיש את האחד לוולקוב.

"קח, קח, תאמר ברכה ותלך לדרכך – "

מפזם ברכה ומבליעה ופורם באצבעות דקות, שסהרונים שחורים לקצות ציפורניהן, ענב אחרי ענב, וקולטם בפיו. "פורע, פורע, פורע... חה, חה,  חה..." פרץ לפתע בצחוק לא בריא שמהדהדת בו איזו נביחה שחפנית, צרודה.

את הבישליק, שהיה מעוטר בפיתוחי חותמת מסולסלת של השׂולטן התורכי, תקע וולקוב לידו של האברך יחד עם האשכול הזהבהב, שנפל משום-מה ארצה, ומיהר להסתלק בלא נטילת שלום. עקבות שניהם, שהוטבעו בחול הפריך שקרומו העליון היה מוקשה מעט מטל-הבוקר שנתייבש, נתפצלו מעתה. המסלול האחד, הבודד, קדימה, לעבר הפרדסים החדשים של המושבה הגרמנית הצעירה, שֶׁפִּיפְפּוּף הגאזומוטורים המניעים את המשאבות בבארות למלא את בריכות ההשקאה, עולה מהם. והשני, שסב על עקביו ומצטרף בהיפוך-כיוון לשני המסלולים שהותוו קודם, וצועד בו האברך הלבוש שחורים עם הבישליק ושרידי האשכול בידו, חזרה ליפו, ועל פניו חיוך מוזר, מוזר, כמשתובב באיסור עם איזו יתומה, ומשתעל.

1981

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, המון תודות לך על השיבוץ המהיר של המאמר שלי בגיליון [1543], שגם בלי מאמר זה הוא עמוס בכל טוב ומרתק. אמנם לא הספקתי עדיין לקרוא ממש, אבל קודם כל התרשמתי ממאמרו של יצחק בר יוסף על אסתר ראב, כמו גם משיריה, וגם מן השבחים שחלקו לך בסיום על הנצחתה. ואתה באמת כל כך ראוי להם!

גם דבריו של משה גרנות, שמאמריו תמיד יש בהם עניין ועומק מחשבתי גם אם לא תמיד מסכימים איתם, נגעו לליבי בכנות שבהם ובמופת שהוא רואה בך.

ושוב תודה והתפעלות מהעושר שאתה מצליח לסחוף לעיתון שלך וגם לערוך אותו, 

ארנה

* ערב טוב לך ארנה, שוב גרמת לי הנאה רבה כאשר קראתי היום את דעותיך החברתיות, הבאות לידי ביטוי במילים פשוטות וברורות, וביצירת הקשר לניסוי המהפכני לבטל את השימוש בכסף בקיבוץ.

איך גייסת את שלום חנוך. אריק אינשטיין, זאב נחמה ותמיר גלבוע לתמוך בתזה של השיעבוד,  עד שאת מגיעה ללאה גולדברג המציעה "חתיכת שמיים" המסמלת את הערכים הרצויים.

נותר לנו, כתמיד, להמתין ל"המשך יבוא".

כל טוב

פנחס

* אנחנו ממליצים מאוד על קריאת מחקרו המרתק של יוסף קיסטר "מלחמת 'קלעי המלך' נגד הטורקים, היתושים והקדחת" שבו הוא מספר על חלקו של הקצין הבריטי הצעיר זאב ז'בוטינסקי ב-1918 במלחמת העולם הראשונה, בארץ-ישראל על מעברות הירדן.

המאמר התפרסם ב"האומה", חוברת 218, מאי 2020, בעריכת יוסי אחימאיר.

אהוד: מאז שהחל משבר הקורונה מצטרפים אלינו נמענים רבים שכנראה נהנים מכך שקיים ערוץ ספרותי-פובליציסטי חופשי, חינמי, שובב-לעיתים ופתוח לתגובות – אשר בזכות טבעו האינטרנטי אינו כפוף לשום מיגבלה של תקופת המגיפה, ואין בו שמץ מן הברברֶת הגרפומאנית של הרשתות החברתיות.

* לעורך חב"ע שלום רב. בתגובה לטורו של אורי הייטנר. הייטנר טוען שאיננו מבין מדוע נעמן כהן מתעקש באובססיה לדקלם את הביטוי השגוי "ערבים יהודים או יהודים ערבים ובכך הוא הופך לאידיוט שימושי  בשירות  התעמולה האנטי ציונית רווית השנאה והשקר."

אלא שלדעתי. הוא טועה. נעמן כהן נוהג ללעוג לאותם יהודים ממוצא מזרחי, שמצאו את עצמם בשורות השמאל הרדיקלי והאנטי ציוני והם שמגדירים את עצמם כערבים יהודים, מתוך רצון לבדל עצמם מתוך האומה היהודית והציונית.  דוגמא לכך נמצאה בגיליון הקודם של העיתון, בקטע המעניין על הסופר היהודי הקומוניסט שמעון בלס ז"ל, שהוא שטבע את הביטוי הזה.

נעמן כהן שואל את הביטוי מאותם מזרחיי שמאל רדיקלי ומביע בכך בוז לעמדותיהם האנטי ציוניות, שלא לומר לבוגדנותם. הוא אינו מחיל את הביטוי  הזה  על כלל הציבור היהודי ציוני ממוצא מזרחי. מהתרשמותי בקריאת טוריו של נעמן כהן, הוא בעל עמדה נחרצת וגורפת שאינה מותירה סדק ולו קל לגבי זממם וכוונותיהם האנטישמיות, המובְנות בד.נ.א. של הערבים בפרט והמוסלמים הערביים בכלל. כוונות שניזונות משנאת ישראל טהורה ועתיקה שסימוכין לה מצויים בקוראן. כך שאין להתפלא שהוא עיוין גם את אותם יהודים ערבים שמכשירים את השרץ, בכך שמוכנים לכופף את ראשם [הלא גאה] בפני אותה תזה או נאראטיב ערבי ששולל לאומיות יהודית, ולוותר עליה.

ודוק שנעמן כהן נוהג, נדמה לי, לכנות באותו ביטוי – יהודים ערבים – את אותם  יהודים מזרחיים ששונאים אשכנזים [דוגמת המוסיקאי אמזלג] – ייתכן משום שהוא משוכנע שהדרך משנאת אשכנזים אל הידבקות ברעל  ובאנטישמיות ערבית מתוצרת עצמית היא קצרה. בכל אופן לזכותו של נעמן כהן יש לומר שכל עוד יהודי ישראלי ומזרחי הוא ציוני בעמדותיו ורואה עצמו אבן מתוך הבניין הלאומי הישראלי, הוא אח לכל דבר מבחינתו.

נ"ב.

צחקתי  ונהניתי משירו של חיימקה  שפינוזה "חלום על נערה לא מגולחת" וממאמרו המצויין של יוסף אורן בסדרה על פנחס שדה ומשירה של אסתר ראב "השכוי הכחול". את השאר עדיין לא הספקתי לקרוא.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* אהוד: מעולם לא שמעתי על אתר החדשות "ואלה" עד שלא צץ שמו בחקירות נתניהו. וגם אז לא חשתי שום צורך להזדקק לאתר הזה, שעד היום איני יודע מהו.

* בכתבה "בית חינוך שכולו מתקיים לאורה של החסידות" שהתפרסמה בגיליון "מקור ראשון" מיום 14.5.2020 – מצאתי את שני הקטעים הבאים:

"הורים רבים מחפשים תלמוד תורה עבור ילדיהם, כזה שיגרום לילד לחזור כל יום שמח ומחויך, מלא בידע תורני, מלא באהבת התורה ואהבת ה' יחד עם רצון חזק להשפיע בעולם. בשכונת הר נוף בירושלים פועל תלמוד התורה 'תורת חיים' של הרב יצחק גינזבורג, אשר הולך לאורו ובדרכו של הרבי מלובביץ'. הנכנס בשעריו יחוש בתוך זמן קצר שמדובר במוסד יוצא דופן. הרב משה גנוט הקים את תלמוד התורה ועמד מאחורי החזון שלו, ובמשך שנים ארוכות הוא נוהל על ידי הרב שילה אופן ולאחריו ע"י הרב יהודה ראב."

"חשוב לנו לשמור על רמה לימודית גבוהה, ובשביל זה עובד איתנו הרב יהודה ראב. הוא מקצועי מאוד, והרים משמעותית את הרמה של הלימודים בכלל, הן לימודי הקודש והן לימודי החול, והפך את תלמוד התורה לתלמוד תורה למצויינים."

מעניין מיהו אותו רב ירושלמי ששמו יהודה ראב והאם הוא מצאצאי סבי יהודה ראב בן עזר?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל