פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1545

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בסיון תש"ף, 1.6.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים חֲדָשִׁים: כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ. נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים. // יעקב אחימאיר: ביידן. // יצחק גנוז: הַכְּלִי שֶׁל עֵשַׂו. // אורי הייטנר: צרור הערות 31.5.20. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר'. // אסי דגני: שיר לזכר דוד אבידן. // רוֹן גֵּרָא: הַשְּׁנַיִם בְּעִדַּן קוֹרוֹנָה. // יואל נץ: Me too! // איליה בר-זאב: אחד, מי יודע מה? // יונתן גורל: בעל החלומות. // יעקב זמיר: ה"גזלן" [גאזלן] והלימון של גב' מזרחי. // יוסף רגב: השבּת והיקב, פרשת זיכרון יעקב 1954. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות [השיחה התפרסמה ב"על המשמר" בחודש אפריל 1965]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך: דין-וחשבון יבש. צעדים ראשונים]. // אהוד בן עזר: גרביים. // ממקורות הש"י. // חיימקה שפינוזה: אני דוגמנית והוא צייר. על פי ז'אק פרוור.

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירִים חֲדָשִׁים

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי-רְגָבִים – – –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ – – –

1947

נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים

בְּאֵרוֹת שֶׁרָאִיתִי

   וְזָלְגוּ דְּלָיֵיהֶם טִפּוֹת בְּדֹלַח

עֲלֵי אֶבֶן שְׁחוּקָה לְבָנָה –

וּמַעֲמַקִּים שֶׁפָּגַע בָּהֶם הַדְּלִי

וְנִתֵּר עַל שֶׁטַח חָלָק וָקַר.

תְּאֵנָה אֲפֹרָה מְאֻבֶּקֶת

שֶׁהֵגִיחָה מִן הַנָּקִיק –

צְחִיחַת-עָלִים-מְקֻפָּלִים בְּצָמָא,

וּפַג צָמוּק קָשֶׁה נוֹשֵר עַל סֶלַע בַּחֲבָטָה.

סְקַבְיוֹזוֹת-קַשׁ מְזַמְזְמוֹת, שׂוֹרְטוֹת

עֲלֵי אֶבֶן בְּצִדֵּי דְּרָכִים

וְהֹלֶם-סַנְדָּל בִּשְׁבִיל אָבוּד.

וְהֵד-קְרִיאָה בֶּהָרִים רְחוֹקִים

בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וְעֵנָב יָרֹק עוֹטֶה צְעִיף עֲרָפֶל לָבָן,

וְכַד אָדֹם לַח מָתְנַיִם

בְּחֶבְיוֹנֵי גֶּפֶן-אַדֶּרֶת.

וּבִצְלֵי-חָצָב שֶׁיָּבְשׁוּ –

לְבָנִים עֲרֻמִּים

מִתְגּוֹלְלִים וְיוֹרְדִים בֶּעָרוּץ,

וְגִיד שֶׁל יֶרֶק נִמְשָׁךְ –

תּוֹעֶה בַּגַּיְא;

מַעְיַן-יְשׁוּעָה-וְאַכְזָב-כְּאֶחָד

וְשִׁקְמָה כְּפוּפָה גָּחָה עָלָיו.

זֵיתִים מְטַפְּסִים בַּמִּדְרוֹן

אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים נוֹסְכֵי-שַׁלְוָה

וְרָזֵי-דּוֹרוֹת עוֹלְפִים אוֹתָם,

וְקִמְרוֹנִים לְבָנִים בְּרֹאש-הָר

טוֹבְלִים בְּאַפְרוּרִית וְסֹמֶק-עָנָן.

1953

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, הנשלח חינם לכל דורש בקובץ וורד עברי מנוקד.

* * *

יעקב אחימאיר

ביידן

מה שנחשב לעיקר אמונה אצל נתניהו, נחשב למשוכה גבוהה, אפילו בלתי עבירה, בעיניהם של רוב, או כל מצביעי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. המשוכה המדינית, הבלתי עבירה בעיני הדמוקרטים, היא כוונת נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על שטחים ביהודה ושומרון. מקרב מפלגה זו, יקשה ואולי אף בלתי אפשרי לזהות נבחר ציבור אחד שיתמוך בתוכנית טראמפ, הכוללת גם הכרה בריבונות ישראל ביו"ש.

שני טעמים להתנגדות זו של הדמוקרטים: החלת הריבונות מסכלת את הסיכוי להקמת מדינה פלשתינית. וכן, התנגדות נחרצת, פוליטית, של המפלגה הדמוקרטית בשנת בחירות, למדיניות טראמפ.

נוסיף לכך את האפשרות שג'ו ביידן, שהיה סגנו של הנשיא אובמה, ינצח בנובמבר את טראמפ, הנאבק על כהונה שנייה. לפני חודשים נשמו לרווחה בירושלים: ג'ו ביידן נבחר למועמד הדמוקרטים בבחירות לנשיאות. הוא גבר, בין השאר על שניים, במאבקו על המועמדות לנשיאות. הוא הביס שניים ממבקריה החריפים ביותר של מדיניות ישראל: הסנטור סאנדרס והסנטורית וורן, שני סוציאליסטים. סאנדרס, במהלך ההתמודדות על המועמדות, לא פסל את ניצול הסיוע הכספי השנתי של ארצות לישראל, 3.8 מיליארד דולר, כדי לכפות עליה סיבוב פרסה מדיני.

לעומת שניים אלה ואחרים, ביידן כבר הודיע כי לא יחזיר את שגרירות ארה"ב לתל-אביב, אם ייבחר לנשיא. אך בימים אלה הוא גם הודיע על התנגדותו להחלת הריבונות בשטחי יו"ש. עמדות ביידן נחשבות ל"מתונות" במפלגה הדמוקראטית, לעומת התחזקותו של האגף השמאלי במפלגה.

בחירת ביידן לנשיא בנובמבר, עם סיכוי טוב להישגים חשובים של הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, מחייבים את ישראל לשגר לוושינגטון שגריר שאינו מזוהה, כמו השגריר היוצא רון דרמר, עם המפלגה הריפובליקנית. לשגריר המיועד, גלעד ארדן, צפויה מלאכת שיקום, לא פחות, של יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. ואשר לרון דרמר הפורש: כבר עתה אנו מצפים לספר שיכתוב בו יוכל לספר, כפי שאנו מקווים, על תפקידו המכריע ביצירת קשר האהבה וההבנה בין טראמפ לנתניהו.

אם יתחוללו חילופי הדיירים בבית הלבן הם יחייבו גם את השגריר לישראל דייויד פרידמן. הוא, כאלפים רבים מעובדי המימשל בוושינגטון, יגיש ברוח המסורת של ארה"ב, מכתב התפטרות. השגריר המזוהה עם תמיכה ללא סייג במדיניות ההתנחלות של ישראל יפרוש כי התפטרותו תתקבל על ידי מימשל בראשות הנשיא ביידן, אם ייבחר. איננו נחפזים להתנבא אם בחירתו של ביידן לנשיא, תהווה תחילתה של תקופת צינון ביחסי ארה"ב-ישראל לעומת גל החום המדיני שאיפיין את יחסי טראמפ-נתניהו. הרי למדנו את הלקח: בעבר, הפחידו ידעונים את הישראלים, כי בחירת אובמה לכהונה שנייה, תגרום לו "לנקום" בישראל על כי ראתה בו נשיא עוין. הערכה זו התבררה כנבואת שקר. ואשר ל"קול היהודי": חל בו, ובעיקר בדור הצעיר, כירסום במידת הזדהותו עם ישראל. בין כה וכה, רוב מקרב הציבור היהודי מעניק באורח מסורתי את קולותיו למפלגה הדמוקרטית. יחסו האוהד מאוד לישראל, של טראמפ, לא יגרום לסחף של הקול היהודי לכיוון הריפובליקני. רוב גדול של קולות אלה ימשיך במסורת התמיכה ביריב הדמוקרטי. ובכלל, נושאי איכות הסביבה, טיפולו של טראמפ בהדברת הקורונה, מעניינים את הציבור היהודי הרבה יותר מאשר תלאות הממשלה הדו-ראשית בירושלים. מתקרב יום ה-3 בנובמבר, יום הבחירות לנשיאות. אם החלטתו של נתניהו נחרצת להחיל את הריבונות, כדאי שימהר, כל עוד מכהן טראמפ, ולפני שיגברו סיכוייו של ביידן להחליפו.

הרשימה נדפסה לראשונה בעיתון "ישראל היום" ביום 31.5.20.

יעקב אחימאיר

* * *

יצחק גנוז

הַכְּלִי שֶׁל עֵשַׂו

מתוך ספר השירים "מעבר לגשרון העץ"

נר לנשמת חבר ילדותי

יעקב שקלרובסקי הי"ד,

שנרצח ע"י גויים בני עוולה

בסירובו למסור להם את נשקו.

יערות בלארוס, שנות השואה.

רוּחַ סְתָוִית נָשְׁבָה בְּסָמוּךְ, הֵעִיפָה עָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת

מֵעֵץ הָעֲרָבָה הָרָכוּן עַל הַנַּחַל

וְלוֹחֵשׁ אַל מֵימָיו הַזּוֹרְמִים לְאִטָּם.

כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם.

לְאוֹרֵךְ הַסִּמְטָה מֵהַבִּיב הַפָּתוּחַ

נִשְׁפָּךְ רָפַס הַדָּלוּחַ,

נוֹשֵׂא רֵיחוֹת בָּשָׂר הַחֲזִיר הַשָּׂרוּף, הוּא הַ"דָּבָר אַחֵר"

שֶׁבְּרוֹנְקֶה הַשָּׁכֵן טָבַח בַּחֲצֵרוֹ

בְּטֶרֶם יָנֵץ הַשַּׁחַר.

הַשָּׁנָה, אֲנַחְנוּ הַבָּנִים בְּנֵי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, בְּנֵי מִצְוָה,

וְרִגּוּשׁ וְעֶרְגַּת מְהוּמָה בַּחֲלַל הַכִּתָּה.

חֲגִיגָה אֵצֶל מוֹטְקֶה. בְּבִקְתַּת הָעֵץ שֶׁל הוֹרָיו

הֵסֵבּוּ נְעָרִים לַשֻּׁלְחָן.

נְעָרוֹת סְמוּקוֹת לֶחִי, צָמוֹת קִשּׁוּרֵי אֹדֶם

כִּפְרִיחָה בַּעֲרוּגוֹת הַגָּן.

שְׁתִיָּה צִבְעוֹנִית. כָּאן קְוָואַס, לֶמוֹנָדָה

עוּגָה שֶׁהִיא בַּבְּקֶּה כְּרֵיחַ בְּשָׂמִים,

וּשְׂמֵחַת רְנָנִים. וַאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כְּבָר,

יוֹדְעִים כְּבָר הַכֹּל. עוֹלְזִים הַבָּנִים.

וּמִתּוֹךְ הָאוֹר הַמֵּצִיף אֶת הַחֶדֶר

מוּל דְּלֵקַת הַשְּׁקִיעָה בֵּין עֲנָנִים אֲפֹרִים

וּדְלֵקוֹת שֶׁבָּאֹפֶק,

שָׂם שֶׁמֶשׁ נֶעֱלֶמֶת בְּתַהְפּוּכוֹת צִבְעֵי גְּסִיסָתָהּ,

נִגְּשָׂה אִמָּא,

אֵד דֶּמַע הֻטְלַל בְּעֵינֶיהָ בְּסָקְרָהּ קוֹמָתוֹ שֶׁל בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ.

אָבִיו קָם עַל רַגְלָיו מִשְּׁרַפְרַף סַנְדְּלָרִים.

הִנִּיחַ אִמּוּם, קַרְסֻלִּית הַנַּעַל, חוּט מְשִׁיכָה

מָרוּחַ בְּדוֹנַג שָׁחֹר.

הִתִּיר הַסִּנּוֹר.

רֵיחַ דֶּבֶק צְמִיגִי הוּטַל בָּאֲוִיר.

נָעֲרָה פָּצְחָה שִׁיר.

תִּינוֹק חִיֵּךְ, הִקְשִׁיבוּ יְלָדִים,

מַרְצֵעַ, פַּטִּישׁ, סַכִּין סַנְדְּלָרִים, מְסַמְּרִים וְלוּחַ,

צְבַת וּמַשְׁחֶזֶת, סָדָן וּמִבְרֶשֶׁת צִחְצוּחַ.

מַשּׂוֹרִית, מַכְבֵּנָה, פְּצִירָה, שׁוֹפִין וַעֲרֵמַת נַעֲלַיִם

שֶׁעוֹד יְהַלְּכוּ בְּחוּצוֹת עִירֵנוּ מִכָּאן עַד אַפְסַיִם.

הַצְּוואַנְג וְהַבְּייָסְצְוואַנְג, הַקֹּבאַדְלֶה, הַנּוֹל,

הָגֶלַטְשְׁטיֵן, הָדְּראַפוֹק, הַפיֵל וְהָאוֹל.

מוֹטֶלֶה, מוֹטְקֶה עַלִּיז וְשָׂמֵחַ שָׁלַף מִיַּלְקוּט הַסְּפָרִים

אֶקְדַּח פּוּרִים.

"חֶבְרַיָּה" – אָמַר הוּא, – בְּגַאֲוַת גְּבוּרָה,

"אֲנִי יוֹרֶה בַּתִּקְרָה."

"תַּפְסִיק" – זָעַק אַבָּא, פָּנָיו הֶאֱדִימוּ.

בַּאֲוִיר נִמְסַךְ עָב.

"אֵינֶנִּי רוֹצֶה בַּבַּיִת הַזֶּה

לִרְאוֹת אֶת הַכְּלִי שֶׁל עֵשַׂו."

הָאֲדָמָה רָעֲדָה מִתַּחַת רַגְלֵינוּ.

בִּרְחוֹב הַנָּהָר שֶׁמֵּעֵבֶר לַחַלּוֹן קַלְגַּסִּים הוֹבִילוּנוּ אֵל בּוֹרוֹת הַהֲרֵגָה.

הָלְכוּ הַמּוֹרִים, הַשָּׁרָת, הַכִּתָּה,

יְלָדִים עִבְרִיִּים מִכָּאן וּמֵעֵבֶר,

כָּל בֵּית הַסֵּפֶר.

עַם רַב בֵּין קוֹצִים כְּסוּחִים.

עֵינֵינוּ כָּלוֹת לִמְצֹא רְוָחִים.

פָּנָה לְיָמִין וַיִּגְזֹר מַעֲצָר.

פַּחַד מִשְּׂמֹאל וְצַיָּד הַצַּד.

לָמַדְנוּ תּוֹלְדוֹת. עַל הַשְּׂלָו וְהַמָּן,

אַךְ לָנוּ בַּקֶּשֶׁת סִימָן לֹא נִתַּן.

הֲשִׁיבֵנוּ שִׁוְּעוּ כְּבָאוּ בְּנִבְכֵּי יָם.

זָעַקְנוּ: אָבִינוּ... אָב,

תֵּן לָנוּ הַכְּלִי שֶׁל עֵשַׂו.

הִתְדַּפַּקְנוּ לַגּוֹי בְּחֶשְׁכָתוֹ שֶׁל הַלַּיִל

עֵת עָמְסוּ הַצְּלָלִים עַל הַלֵּב:

קַח הַבַּיִת, הַכֶּסֶף, זָהָב,

אַךְ תֵּן לָנוּ הַכְּלִי שֶׁל עֵשַׂו.

יצחק גנוז

* * *

לאחֵינו היהודים הכישרוניים והמצליחים בארה"ב, שגם מתנגדים נחרצות ל"סיפוח" של צפון ים-המלח וגבול בקעת הירדן לישראל – אולי תבואו קצת לנוח אצלנו אחרי שאצלכם נעשה כל כך חם ברחובות והאספסוף בוזז ומצית

את חנויות-הענק העשירות שלכם?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו."

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והיתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה היתה "שטח משוחרר לא יוחזר." נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהיתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל." החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל." גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל...

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "...החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת.

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים, ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל. 

ושתי הערות נוספות:

* על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

* אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעייה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתוכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תוכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל מימשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תוכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו," כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תוכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שנייה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת.

* ניסוי וטעייה – בעקבות העלייה החדה במיספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשיגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי...

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא ייעשה בדרך של ניסוי וטעייה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאיתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בנייה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתוכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתוכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תוכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה."

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

היתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה היתה פוגענית בעיניהם. חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות. החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות ליבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה. 

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מיספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתיים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו. בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מיספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למיספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו.

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת...). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעיתו. גשם לא בעיתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה.

ירדו 13 מ"מ.

בצהריים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שנייה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון: נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק." אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

אורי הייטנר

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף מאי 2020

*

חָרַץ מִי שֶׁחָרַץ:

אַל תְּנַתֵּחַ שִׁירִים

אַל תַּעֲרִיךְ

אַל תַּאֲרִיךְ דִּבּוּרִים,

תִּתְרַשֵּׁם

וְתַפְנִים!

*

אֲנָשִׁים מְסוּדָרִים

לֹא מֵתִים כָּל כָּךְ מַהֵר

הַיּוֹם גּוֹמֵל לָהֶם

בְּסֵדֶר-יוֹם.

*

אִישׁ מְבֻגָּר וּמְכֹעָר

לְעַצְמוֹ אָמַר:

מַזָּל שֶׁאֲנִי מְכֹעָר וּמְבֻגָּר

וְיָכוֹל לְהַצְדִּיק כָּל כִּישָּׁלוֹן

וּלְעַצְמִי אֵינִי צָרִיךְ לְהָצִיק.

*

פֶּתַע עוֹלִים בָּאָדָם כְּמוֹ מֵאוֹב

זִכְרוֹנוֹת שֶׁל פַּרְצוּפִים וְשֵׁמוֹת

שֶׁל אֲנָשִׁים וְחַיּוֹת

שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ שַׁמּוֹת.

אוכלים

(א) במסעדה

הַזּוּג הֶחֱזִיק אֶת הַפִּיצָה

שֶׁהֵפִיצָה רֵיחַ מְשַּׁכֵּר

שְׁלֵמָה בְּפִיּוֹתֵיהֶם הַנּוֹגְסִים בָּהּ

מִקָּצֶה לְקָצֶה וּמִתְקָרְבִים זֶה לָזֶה.

(ב) הציפורים

מְדַדּוֹת לְרַגְלֵי הַסּוֹעֲדִים

בַּחֲצַר הַמִּסְעָדָה

מְחַפְּשׂוֹת פֵּרוּרִים

(סְעוּדַת מְלָכִים).

(ג) הַזְּ'לוֹבּ

נִכְנָס לַמִּסְעָדָה

בְּמַגְּפֵי בּוֹקְרִים:

"הוֹ הוֹ,

אֵיזֶה שְׁמֶק

יֵשׁ לַסְּטֵק!

(יֵשׁ לִי חֵשֶׁק

לְהִתְפַּנֵּק!)"

לְבַסּוֹף

יוֹשֵׁב לוֹ בְּנַחַת

מְפַשְׁפֵּשׁ בַּצַּלַּחַת

כְּכָל שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּזְלֵג.

חֹרֶף

(א) קוֹר

אָדָם רוֹעֵד מִקּוֹר

אַפּוֹ מְחֻדָּד כְּמָקוֹר

גּוּפוֹ הַגָּמִישׁ הָפַךְ

נוּקְשֶׁה,

קָשֶׁה לוֹ, קָשֶׁה...

(ב)

הָרוּחַ שָׁרְקָה בְּעוֹז

אֲנָשִׁים לֹא הֵעֵזּוּ

לָצֵאת הַחוּצָה.

בַּחוּץ הָיִיתָ לָחוּץ

וְכָל מָה שֶׁרָצִיתָ

זֶה לִהְיוֹת סָפוּן

בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת.

(ג) מה ללבוש

פַּעַם מִתְקַדֵּר

פַּעַם מִתְבַּהֵר,

מֶזֶג הָאֲוִיר

מִתְכַּדְרֵר:

מֵרֶגַע לְרֶגַע

כְּמוֹ מֵרֶגֶל לְרֶגֶל

בְּמִשְׂחַק כַּדּוּרֶגֶל –

עַל מַה לְהַמֵּר,

עַל הַבָּהִיר אוֹ הַקּוֹדֵר?

החתולים

(א)

כָּמָּה רֹגַע הֵם מַשְׁרִים

כְּשֶׁהֵם מְנַמְנְמִים

אַךְ לֹא מַמָּשׁ יְשֵׁנִים.

הֵם שׁוֹכְבִים דְּרוּכִים עַל הַמִּשְׁמָר

וְקָמִים לְקוֹל חָשׁוּד בְאָזְנֵיהֶם

שֶׁאָנוּ לֹא שָׁמַעְנוּ.

(ב) הַזְּקֵנָה

מִסְתַּגֶּרֶת בְּדָלֶ"ת אֲמוֹתֶיהָ,

בִּתָּהּ לֹא אִתָּהּ

בְּנָהּ מֵעֵבֶר לַיָּם

כְּמוֹ לֹא קַיָּם

רַק חָתוּל בְּחֵיקָהּ נָם.

חלומות

(א)

הָיָה לוֹ חֲלוֹם טוֹב,

חֲלוֹם רָטוֹב.

(ב)

הוּא נָם

וַחֲלוֹם מִלִּבּוֹ חָלַם.

כְּשֶׁהוּא הִתְעוֹרֵר

נַעֲשָׂה עֵר

לַחֲלוֹם שֶׁבְּלִבּוֹ נָם.

גיבור עָלֶיהָ

תּוֹךְ שְׁנִיָּה, חָשַׁב הָאִישׁ, אֲנִי יָכוֹל

לִגְזוֹר גּוֹרָלָהּ שֶׁל נְמָלָה.

אילן בושם

* * *

לישראלים החולמים להגר לארה"ב אנחנו ממליצים על מיניאפוליס. שם בכלל לא קר ולאחרונה אפילו חם מאוד וגם המילקי לא יקר

ואפשר גם פשוט להיכנס לחנות ולבזוז אותו.

* * *

אסי דגני

שיר לזכר דוד אבידן

חֻקֵּי הַתְּנוּעָה שֶׁל הַמֵּעַיִם:

עַל גַּבֵּי הָאַסְלָה

נוֹתֵן הַשֶּׁתֶן

זְכוּת קְדִימָה

לַצּוֹאָה.

וּבְמִלִּים נְקִיּוֹת:

לַחַץ מֵעַיִם

קוֹדֵם לְרִיקוּן

הַשַּׁלְפּוּחִית.

(הַשִּׁיר יִפָּסֵל לְפִרְסוּם בְּרוּסְיָה

כְּשֶׁיַּפְעִילוּ שָׁם חֹק חָדָשׁ הָאוֹסֵר עַל נִבּוּל-פֶּה,

אַךְ הַשִּׁירָה מִנַּיִן תִּמָּצֵץ?)

זוֹ שִׁירָה הַיּוֹצֵאת מִן הַלֵּב

וְעוֹבֶרֶת אֶת הַקְּרָבַיִם

לְהַזְכִּיר אֶת הַנִּווּל

שֶׁל סוֹף חַיָּיו שֶׁל אֲבִידָן.

לֹא אֶשְׁכַּח כֶּנֶס אֲגוּדָה שֶׁבּוֹ

בַּהַפְסָקָה סוֹבֵב גַּם דָּוִד אֲבִידָן

בֵּין הַמִּשְׁתַּתְּפִים.

לֹא הֵעַזְתִּי לָגֶשֶׁת אֵלָיו,

פָּנָיו הַחֲמוּצוֹת לֹא אִפְשְׁרוּ לְהִתְקָרֵב

וְהִנֵּה – זֶה נִפְסַל גַּם בְּיִשְׂרָאֵל,

עִנְיָן שֶׁל טִיב טַעַם...

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַשְּׁנַיִם בְּעִדַּן קוֹרוֹנָה

הָרָגִישׁ אֵינוֹ חָסִין,

הֶחָסִין אֵינוֹ נִכְנָע לַמַּגְּבוֹנִים.

הָרָגִישׁ סָפוּן בְּבִידוּדוֹ

צַר וּמָצוּק מְצָאוּהוּ

הֶחָסִין בַּנֶּשֶׁף מְקַדֵּם חַיָּיו.

יוֹצֵא אֶל הַיָּם

מְנַפֵּחַ שְׁרִירָיו.

הָרָגִישׁ נָם אֶת חַיָּיו

בְּמִטָּתוֹ הַצְּחִיחָה

מַמְתִּין לְמָחָר חָדָשׁ

הָאֶחָד תִּפְרַחְתּוֹ פּוֹרַחַת

הוֹד וְהָדָר.

הַשֵּׁנִי אֶת בְּדַל שְׂעָרוֹ

תָּלַשׁ.

* * *

יואל נץ

Me too!

 בקרב כל  סוגי בעלי החיים שבעולמנו – השרצים, הזוחלים, המעופפים והיונקים –נוהגים הזכרים "לחזר" אחר הנקבות. למה? ככה! אין לי מושג למה ככה, כשם שאין לי מושג ירוק ברזי הקיום והיקום האחרים...

הנקבות לרוב נרתעות ונסוגות תחילה מן הזכרים ולבסוף מִתרצות להם – שהרי אלמלא כן לא היו באים צאצאים חדשים לעולמנו...    

בהולכות על שתיים יש והנקבה מתמרמרת ומתאוננת על שהזכרים מטרידים אותה. עמיתותיה מחרות מחזיקות אחריה: "Me too!"

ברוב המקרים הן מתאוננות בצדק... האם מן ראוי אם כן, שהנקבות יהיו מחזרות אחר הזכרים?

לא, לאו דווקא, מה פתאום! מן הראוי שהיחסים יתנהלו תוך הסכמה הדדית.  

הסכמה הדדית היא עיקרון מעולה ונעלה. היא פועל יוצא של ההידברות, אשר נמצא בסופה כי אין בינה לבינו מחלוקת.

אך דא עקא,  שלעיתים קרובות מדי אין ההסכמה שורה. יש אף שפלונית מגלה לאכזבתה המרה כי אין היא האחת והיחידה, נחשקת ואהובה, כי אם Me too! – אפורה מן השורה...

יואל נץ

* * *

איליה בר-זאב

אחד, מי יודע מה?

בעקבות סדרת הטלוויזיה על ריחן – "מוצב המוות" בלבנון

בֹּקֶר טוֹב עַיְישִׁיֵה –

אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת,

שְׁנֵי מַסּוֹקִים

נַעַר אֶחָד (עוֹד לֹא בֶּן עֶשְׂרִים),

בַּעֲגַלָא – וְאֵל מָלֵא רַחֲמִים.

*

עֶרֶב טוֹב סוֹג'וּד –

כָּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִבְכֶּה.

עוֹד לֹא יָדַע אַהֲבָה

רַק חֲגוֹר, מִגְבַּעַת פְּלָדָה.

*

בֹּקֶר קְרָב רֵיחָן –

מִי נוֹתַר?

קָפֶה אַחֲרוֹן, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן.

*

לַיְלָה טוֹב גָּדֵר טוֹבָה –

עֶלֶם חֵן, עַלְמָה רְחוֹקָה

 וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

* * *

יונתן גורל

בעל החלומות

לבד לבד יורד הלילה

ושמיכתו כהה מנוקדת

כוכבים מעוננים

אדם מתכנס בשמיכתו

נועל את ביתו

מכבה את מנורתו

וממתין לשינה שתרד לכסותו

בחלומות כהים מאירים

יבוא הנביא ויגיד

"חלומות שווא ידברו"

יבוא החולם

יספר חלומו

יחפש את בעל החלומות

לפותרו

* * *

יעקב זמיר

ה"גזלן" [גאזלן]

והלימון של גב' מזרחי

מהימים שהייתי סטודנט לרפואה בשנת הלימודים החמישית, עת עשינו את הסבב במחלקה הפנימית בניהולו של פרופ' משה רחמילביץ, זכור לי בחיוכים המקרה של הפציינטית שרה מזרחי. היא שקלה 192 קילוגרמים טבין ותקילין. בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה צירף אותה למאגר של הפציינטים המעניינים במיוחד, שזימן מדי פעם לצרכי הצגה ולימוד בפני הסטודנטים לרפואה. כגון הילד האוטיסט, שמתקשר עם אביו רק בעת פיזום שיר, ובחור מגודל מחייך תמיד עם פיגור שכלי במידה זו או אחרת ובה בעת מסוגל לתת תוצאה מיידית למכפלת שני מספרים בני שבע ספרות כל אחד...

את שרה מזרחי זימנו בגלל בעיית ההשמנה הקיצונית שלה.

אישה חייכנית משבט הס"ט עם חוש הומור, שאף נהגה להתבדח על ההשמנה שלה.  כן היא אושפזה במחלקה פנימית ב', שם הייתי באותו הזמן בסבב לאותו המקצוע כלומר רפואה פנימית. הנחיתו עליה הוראות שונות ובדיקות אלה ואחרות, ובין היתר צום מוחלט מכל מאכל שהוא, להוציא תה ללא סוכר ומים חיים ללא הגבלה. נשקלה כל יום ונוהל מעקב אחרי רמת הסוכר  שלה בדם. כך יום ויומיים וארבעה וחמישה, אבל המשקל לא זז! חקירה ודרישה, מעקב ובילוש ותשאול ובירורים. סוף שנתגלה הסוד: נכון שגב' מזרחי לא אכלה מאום ורק התה היה מזונה היחיד, אבל היא דאגה להוסיף לאותו התה  לימון, עוד לימון ועוד לימון.

כך מצאה לה החמודה שלנו דרך עוקפת לצום המוחלט כביכול.

כל זה היה המשל לענייננו. והנמשל הוא האמצאה החדשה של דיאטת הצום של שמונה שעות כל יום, שאומרים שזה מוריד כולסטרול מעצב את הגוף מחזק את הלב ומחדד את המוח. מפה לאוזן נפוץ שימעה של דיאטת הצום המופלאה והגיע לאוזניה של חברתנו, שנוספו למשקלה לאחרונה  כמה קילוגרמים עודפים. אמרה, תנסה קודם משהו "לייט", קרי לנהל משטר "צנע" בלי עוגות ממתקים וכו'. הגדילה עשות והצהירה שתדלג גם על ארוחת הערב. כך נמנעה מלשבת ליד שולחן האוכל בערב. במקום זה אכלה בתפזורת כמה דברים כתחליף. כלומר בלי צלחת ובלי סכין, כף, או מזלג. "הסתפקה" במיספר בננות בשלות ועסיסיות וחופן מכובד של פיסטוק חלבי עם מיספר מבורך של ביסקוויטים "פתי בר" הידועים בטיבם, בתוספת כוס גדולה של חלב . אבל לא אכלה ארוחת ערב... ומה עם המשקל? – הוא לא זז רברס ולו בגרם אחד ואפילו טיפס ועלה בזחילה...

היא פשוט עקפה את העניין כמעשה של גב' מזרחי עם הלימון.

אין מה להכביר מילים על בעיית עודף המשקל אצל ההולכים על שתיים. ובארצנו היפה שפע וברכה ועוד היד נטויה. הכול בהישג יד, מיני פירות רגילים ואקזוטיים, ממתקים ו"דברים טובים" כיד המלך. לרוב האנשים קשה לעמוד בפני הפיתוי וגם מתקשים לומר לעצמם "די" באמצע הלעיסה. וכך עולה וזוחל לו משקלם ואין מושיע. המכנסיים צרים פתאום, והחולצה לוחצת קצת. קונים מכנסיים חדשים עם מיספר גדול יותר.

כך משגשגים והולכים להם עסקי "ההורדה במשקל אינסטנט". כל אחד מבטיח הרים וגבעות, והשמנים, ובעיקר בנות חווה ביניהם, יעוטו על ה"מחדשים" בהאמינם בהבטחות, שעל פי רוב אין להן כיסוי בסופו של דבר. וכי כמה זמן אפשר ללעוס חסה וצנון ולהתנזר מכל הדברים המפתים? הנה החזיקו מעמד במשטר הרזון והתגאו במיספר הקילוגרמים שהשילו מעליהם. אך בשקט-בשקט זוחלים ובאים שוב כל משקעי השומן  שהלך בעמל רב. ותוך זמן לא רב חוזר הכול לקדמותו.

העסקים בנדון  פושטים צורה ולובשים אחרת. הנה  באה הבשורה החדשה לאמור שהוקם מוסד חדש ומודרני וייחודי למטרה זו, חידוש משופרא דשופרא. "חוות בריאות". מין בית מלון עם גדוד של מומחים לדבר, תוכניות והרצאות, תרגילים ופעילות גופנית ועוד. מובטח שתוך שבועיים ימים של שהייה במקום הזה יצטמקו המשמנים העודפים והמשתתפות יוכלו  להציע מועמדות לדוגמנות. השהות היא בתנאי מלון של שפע כוכבים, הכול מוקפד ומאורגן, כך שההצלחה מובטחת ללא שום ספק. כמובן עם ציטוטים של הצלחות במקומות שונים בכל העולם וגם תמונות של כאלה שטופלו כשהן "לפני" ו"אחרי" – כגון תמונתה של זו שנראתה כחבית יין מעץ אלון לפני הטיפול, ואיך היא הפכה לדקת זרה ומצודדת אחריו.

לא נותר לגברת החמודה שלנו אלא להזדרז ולהירשם למחזור הקרוב שיתחיל בעוד חמישה ימים. כל קהל המכרים השכנים והחברים ובני הבית באו לאחל הצלחה למועמדת, ממש כמו בחַפְלָה של חתונה מזרחית, או בפרידה מאלה שיוצאים ל"חאג'", מסע העלייה למֵכָּה העיר הקדושה.

השתכנה הגברת ב"חוות הבריאות" כשכל בני המשפחה מצויים בצהלה ושמחה ומחכים לבאות במלוא התקוות הוורודות. כל יום דיווח טלפוני מהול בדאגה מסויימת, שמא המטופלת תרגיש רע חס וחלילה, מחוסר מזון, או בקושי אפשרי להסתגל למשטר החמור שם..

לבסוף בא לציון גואל, נגמרה תקופת הבידוד בחוות הבריאות והגיבורה חוזרת לבסיס הקבע בביתה.

כולם מלאים סקרנות, שאלות וחקירות.  אילו מאכלים עשו את הקסם ומה ואיך הסתדרה עם המשטר. דיווחה לנו  שארוחת הבוקר כללה שתי כפות של גבינה רכה נטולת שומן וכוס תה לא ממותק, אחרי זה התעמלות ארובית ואנארובית, ניתורים וקפיצות בהשגחת המדריכים הקפדניים. לארוחת הצהריים הגישו מרק שורשים של מיני ירקות לא מוכרים בתוספת שני פלחי צנון שלוקים חסרי תיבול. לארוחת הערב הוגש חופן קטן של נבטים ועלי חסה אחדים עם לחמנייה עשויה מאוויר דחוס. ללילה הושמעו שירי ערש חרישיים להשקטת המעיים המקרקרים.

"המעיל הירוק שקנית לפני שנה בטח יהיה גדול עלייך ואני מוכנה לקבלו," אומרת בתקווה   חברתה הטובה.

נו, וכמה השילה הגברת ממשמניה?

ומה עינינו רואות! היא העלתה במשקל מעל לשני קילוגרמים. האורחים שבאו לברך ולשמוח ישבו נבוכים ומסתכלים אחד על השני במבטים מלוכסנים רבי משמעות, ובינם לבין עצמם מחפשים את פשרה של התופעה... המאזניים האלה התקלקלו? והלא רכשנו אותם לא מזמן. השורשים הם שגרמו להשמנה?

קהל האורחים הנבוך והמהורהר  התפזר אמנם, אך השאיפה לחקר האמת וסוד התעלומה לא הרפתה.

אחד שאשתו נדרה גם היא להצטרף ל"חוות הבריאות" לא התאפק ואזר אומץ להתקשר להנהלת המוסד של "החווה", והמזכירה שהרגישה שהיא נדחקת לקיר בשאלות נוקבות נאלצה להודות במה שהם גילו:  מסביב לגדר  החווה בקרבת השער האחורי  הסתובב לו כל ערב עם רדת החשיכה  מין "גאזלן" קלאסי [כך נדד הביטוי מאידיש אל החיילים] – עם עגלה מלאה כל טוב סנדויצ'ים, עוגות, מאפים, ממתקים ותופינים, נקניקים הגלידות ומיני פיצוחים, והשחיל מתחת לגדר המוסד את החבילות, שרכשו אורחות החווה הרעבות במחירים מפולפלים. הגזלן היה בא עם עגלה מלאה בסחורתו וחוזר כשהיא ריקה כמזווה של כנסייה. הוא אמר שהוא עשה את זה, יען כי ליבו לא נתן לו להשאיר יהודיות כשרות מתענות וישנות על קיבה ריקה...

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

בימי הקורונה

* * *

יוסף רגב

השבּ ת והיקב

פרשת זיכרון יעקב 1954

מחלוקת, שכמעט גרמה לשינוי במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל!

זאת פרשה עלומה, שאיננה נזכרת בספרי ההיסטוריה. אני משחזר אותה מזיכרוני, ואולי אינני מדייק בכמה פרטים. המעשה התרחש בשנת 1954. בשבת אחת, קבוצת חברים, כולם פועלים ביקב "כרמל מזרחי" בזיכרון יעקב, נטלה מכונית ויצאה לטיול – בצפת. זה היה בשבת. ראה אותם הרב של צפת, הרב קושלבסקי. ראה אותם נוסעים במכונית – בשבת, רח"ל [1]. הוא שאל מי אלה, ונענה שאלה פועלים מהיקב של "כרמל מזרחי" בזיכרון יעקב. חמתו בערה בו. מיד כשיצאה השבת הוא מיהר לכתוב מכתב נזעם אל הרב של זיכרון יעקב.

הלה קיבל את המכתב ונחרד. יהודים שנוסעים במכונית בשבת – הם מחללי שבת בפרהסיה, קטגוריה חמורה של פושעים, לפי ההלכה היהודית. יין שנגע בו גוי, או מחללי שבת בפרהסיה – הופך יין נסך, ואסור ליהודי (שומר מצוות) לשתות אותו. מיד הודיע הרב של זיכרון יעקב להנהלת היקב שאם הם לא מפטרים את כל הפושעים מיד – הוא מבטל את כשרות יהין של יזכרון יעקב!

הנהלת היקב נבהלה. אם הרבנות מבטלת את הכשרות של היין שלהם – הם אבודים. חברת "כרמל מזרחי" משווקת את היין שלה לכל קהילות ישראל בעולם, כיין מארץ ישראל. ואם היין שלהם יוכרז "יין נסך", אף אחד לא יקנה אותו!

מיד הודיעה הנהלת היקב לקבוצת הפועלים שהם מפוטרים מהיום להיום, ואין מקום להתדיינות. אבל הפועלים של היקב, כמו כמעט כל הפועלים במדינת ישראל הצעירה, היו חברי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, אשר בשנת 1954 היתה גוף חזק מאוד. יש לה איגודים מקצועיים, יש לה "קופת חולים כללית" שרוב האוכלוסייה נזקקת לשירותיה הרפואיים, יש לה תעשיה גדולה, יש לה "סולל בונה", שבונה את המדינה. וההסתדרות אינה מוכנה לאפשר למישהו לפטר פועלים חברי ההסתדות. זה עיקרון בסיסי, שאין לסטות ממנו. הרב דורש ומאיים, הנהלת היקב רוצה לפטר – וההסתדות אינה נותנת. היקב מושבת. אי אפשר להמשיך לייצר יין כשהרבנות מטריפה אותו. איך יוצאים מהתסבוכת?

העניין מגיע לכנסת. הסיפור נודע לח"כ הרצל ברגר [2], שהיה לפני כן עיתונאי, אחד מהעיתונאים הבכירים במערכת "דבר", עיתונה של ההסתדרות. ברגר מתכוון לפנות לשרת העבודה, גולדה מאיר, בשאילתה בכנסת. כשנודע הדבר לראשי מפא"י, מיד הם פונים להרצל ברגר ומבקשים אותו שיירד מהנושא. אם הסיפור יתפרסם, יש לחשוש שהמפלגות הדתיות, "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", אם לא תתקבל דרישתם לפטר את מחללי השבת, יתייצבו לצידם של הרבנים, ויפרקו את הקואליציה. מפא"י וההסתדרות לא יוכלו לקבל את הדרישה הזאת – והממשלה תיפול. במקרה כזה תצטרך מפא"י לפנות למפלגת מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, ולהקים איתה קואליציה. הצרה היא שמפ"ם היא מפלגה שמאלית מאוד, אוהדת של רוסיה הסובייטית ושל מנהיגה הנערץ סטאלין. הסיבה לכך שמפא"י לא הקימה קואליציה עם מפ"ם כבר בכנסת הראשונה, למרות שמפא"י ומפ"ם הן שתי מפלגות אחיות, המאוגדות יחד בהסתדרות – היא שמפ"ם דורשת שמדינת ישראל תהיה לה אוריינטציה פרו-סובייטית, ואילו מפא"י, בראשות דוד בן גוריון, בחרה באוריינטציה פרו-מערבית.

ואל יהי הנושא קל בעיניכם. הימים הם ימי "המלחמה הקרה" בין הגוש הסובייטי לבין המערב, ארה"ב ומערב אירופה. בן גוריון לא רצה לשנות את האוריינטציה של מדינת ישראל, ועוד בגלל חבורת פועלים שנסעו לטיול בשבת!

הרצל ברגר השתכנע לרדת מהנושא, אבל ח"כ ישראל בר יהודה, ממפ"ם, שמע על הפרשה, והוא הגיש את השאילתה. גימגמה גולדה מה שגימגמה, וכל הפוליטיקאים התיישבו ליישר את ההדורים. אחרי דין ודברים, וצעקות, ואיומים – לבסוף נמצא מוצא.

הפועלים לא יפוטרו, אבל הם לא יוכלו להמשיך לעבוד ביקב גופא, בתעשיית היין. הם ימשיכו לעבוד ביקב ויועסקו רק בתפקידים שלא יביאו אותם להתקרב ליין, שכן עצם קירבתם הופכת את היין ל"יין נסך".

וכך נסתיימה הפרשה, שאיימה לגרור את מדינת ישראל לגוש הסובייטי.

הערות:

[1] – רחמנא ליצלן, אלוהים הרחמן יצילנו.

[2] – הרצל ברגר היה חבר כנסת מטעם מפא"י.

יוסף רגב

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

י"ז

האירוע, עליו סיפר לרות, היה יוצא דופן. בכל שנותיו כשופט לא קרה לו כדבר הזה. "תיק הסלמון" כינה אותו.

הנאשם שהתייצב בפניו היה שוטר ותיק. האשמה נגדו היתה שניסה לגנוב דג סלמון קפוא מהסופרמרקט בו ערך את קניותיו. הנאשם היה נוהג להופיע לדיונים בבית המשפט במדים. דרגותיו והאותות שענד בוהקים ומרשימים. עב בשר ומקריח היה יושב בקביעות ליד אישה מבוגרת ששיער ראשה צבוע בלונד. הצבע דהה וכבר נחשפו השורשים הלבנים. ככל הנראה זו היתה אשתו. במהלך הדיונים האישה היתה בוכה ומוחטת את אפה ברעש. דעתו של הנאשם לא היתה נוחה מהתנהגותה. הוא היה מעיר לה בשקט, בסבר פנים מיואש. היא היתה מהנהנת בראשה בהסכמה ומיד שבה לבכייה.

מהעדויות הסתבר שהנאשם הגיע לסופרמרקט לבוש מדים. הוא הניח את הדג, הארוז באריזה שקופה, בתחתית עגלת הקניות ועליו ערם את המצרכים האחרים. הוא הגיע לקופה, שילם עבור המצרכים שרכש, והמשיך בדרכו אל היציאה, שם התבקש להציג את החשבון. קצין הביטחון, אשר חשד בו והמתין לו, בדק את הפריטים הנקובים בחשבון, והשווה אותם לאלה שבעגלת הקניות. בבדיקה הסתבר כי לא שילם עבור דג הסלמון. בקשותיו והתחינות ששטח בפני קצין הביטחון עלו בתוהו. קצין הביטחון דיווח על האירוע. כדור השלג הלך והתגלגל. התוצאה היתה שהנאשם מצא עצמו בבית המשפט, כשכתב אישום תלוי ועומד נגדו.

 במהלך הדיון הנאשם העיד ארוכות, בעוד עורך דינו מסב את תשומת לבו לכל פרט זניח, או פעולה כלשהי,  שנקט במהלך הקניה. הוא חתם את דבריו באומרו: תאמין לי כבוד השופט, זו היתה שנייה אחת של חוסר תשומת לב.

אבל הוא לא האמין לו. במהלך העדות ניסה ללכוד את עיני הנאשם. ללא הצלחה. הנאשם התקשה, כך התרשם, להישיר אליו את מבטו. בסיכומו של דבר, הנאשם לא הצליח לשכנע אותו שלא שם לב. הדג היה גדל-מידות ותפס, כך הוכח, חלק נכבד מהעגלה, באופן שלא ניתן היה להתעלם ממנו. הוכח גם  שדג סלמון קפוא אינו מצרך זול, כי מחשבון הקניות שהוצג לו, עלה שהדג הינו הפריט היקר ביותר, שנרכש באותה קנייה, בפער משמעותי, מבחינת המחיר, ממצרכים אחרים. הוא ידע, שהמסקנות העולות מהראיות, שהובאו בפניו, מובילות להרשעה.

ואולם, בעת שישב בחדר העבודה לכתוב את הכרעת הדין, ליבו היה כבד עליו. דמות האישה, המתייפחת בבכי, לא סרה מנגד עיניו. מתוך ניסיונו בתיקים קודמים, בהם הרשיע שוטרים, ידע שהרשעת הנאשם עלולה לגרום לפיטוריו מהמשטרה, וייתכן אף לפגיעה בזכויות, שלהן משמעות כספית, שצבר במהלך שנות שירותו הארוכות. נקל היה להעריך שבנסיבות אלה משפחתו תיקלע למצב כלכלי בעייתי.

לפיכך החליט לתור אחר נימוקים שיש בהם כדי לאפשר לו להימנע מהרשעה. האירוע, לכשעצמו, לא היה חמור, יחסית לאירועים אחרים, ששוטרים היו מעורבים בהם. לסופרמרקט לא נגרם נזק, שהרי הדג הוחזר. לא הוכח שהנאשם תיכנן את המעשה מבעוד מועד. מאליו ברור שמדובר באדם שומר חוק, שאם לא כן לא היה משרת במשטרה. ניתן היה אולי להניח כי היתה זו מעידה חד-פעמית. הוא זכר שמלי, המתמחה, שנכחה במהלך המשפט, היתה נחרצת בדעתה. היא סברה כי יש להרשיע. הוא דחה את הצעתה להכין את טיוטת הכרעת הדין, שכן חתר לתוצאה אחרת. חס על זמנה של המתמחה בכתיבת הטיוטה, שספק אם תהא לו לעזר.

אך הוא גם התקשה להשלים עם זיכוי, ולו מחמת הספק. זיכוי שבכוחו לגרום לשוטר, שאינו נקי כפיים, להמשיך לשרת במשטרה. הוא התלבט והתלבט. לא היה מסוגל להגיע להכרעה. לאחר שעה ארוכה ידע שהוא במבוי סתום והחליט, שלא כמנהגו, לשתף את רות בהתלבטותו. הוא פירט בפניה באריכות את העובדות, שהוכחו בפניו, ואת השיקולים השונים ששקל. היא הקשיבה. דרוכה. לא הפסיקה אותו, לא שאלה ולא העירה. כשסיים, שלחה בו מבט מלא תימהון, כמי שאינה מבינה את הסיבה להיסוסיו.

"אתה אדם טוב," אמרה לו. "תמיד היית. תזכה אותו, אפילו אם לא מגיע לו. כמו טובה שעושים למי שבכלל לא מגיע לו. טוב, זו לא דוגמה הכי מוצלחת, אבל אם לא, התיק הזה לא ייתן לך מנוחה. תמיד תחשוב עליו. אתה הרי לא רוצה להרשיע אותו, ותמיד תצטער. לך עם הלב ולא עם הראש."

למשמע דבריה רווח לו. בכל זאת רצה להיות בטוח, שהיא שלמה עם התוצאה וניסה לערער את מסקנתה.

"כל שופט היה מרשיע אותו," אמר לה. "ברור שהוא לא רצה לשלם עבור הדג והיה בטוח שלא יבדקו אותו."

"אתה לא כל שופט," השיבה.

התשובה היתה טובה בעיניו. הוא חיבק אותה ונשק לה בתודה. כעת היה משוכנע שעליו לזכות את הנאשם.

וכך היה.

י"ח

הטלפון הפנימי, המותקן בלשכה, זמזם פעמיים. הוא הביט בצג. היתה זו נשיאת בית המשפט. ציפי הקלדנית נשאה אליו את עיניה. "אדוני, קרה משהו?" שאלה במבט מודאג.

הוא כעס על עצמו, משום שלא השכיל להצניע את תגובתו ולהסתירה מהקלדנית. בינו לבינו כינה את ציפי "פגע רע". ידה בכל ויד כל בה. כל אימת שלא היתה עסוקה בעבודתה, נהגה לשוטט בבניין בית המשפט ולתור אחר שותפים לרכילות. היא האזינה לכולם ושיתפה את כולם במה שנודע לה. לא קיפחה איש.

ואולם, ציפי היתה מסוגלת להקליד שעות ארוכות עשרות עמודים ללא טעות כמעט, במהירות ובדייקנות. כמו כן הצטיינה בזיכרון מופלג. היא  היתה הכתובת לאיתור שמות ומקרים, בהם נתקל במהלך העבודה, ושנשתכחו ממנו. הוא ידע שציפי זקוקה, בקביעות, למחמאות על עבודתה המסורה. לפיכך נהג, לעתים קרובות, לשבח אותה בפניה ובפני אחרים. עובדי בית המשפט ידעו, שהשופט בן חורין מרוצה מהקלדנית  העובדת עימו.

"לא קרה שום דבר, ציפי," ענה והוסיף כי הנשיאה כנראה מתגעגעת. הוא חייך אל ציפי שהחזירה לו חיוך. "הומור של גרדומים" חלפה מחשבה במוחו. עובדי בית המשפט, מקטון עד גדול, יראו מהנשיאה. היא היתה אישה קטנת קומה ועגולת פנים, שנהגה תדיר ללבוש חליפות שחורות וחולצות צחורות, להתאפר בקפדנות ולעשן סיגריות חומות דקות. קריאה מלשכתה לא בישרה טוב, בדרך כלל.

"כן גברתי," השיב לנשיאה, "ראיתי שהתקשרת אליי."

"השופט בן חורין," הנשיאה הקפידה, בשיחות שניהלה, לאזכר  את שם המשפחה ולשופטים הוסיפה גם את תוארם, "תואיל בבקשה להיכנס אליי."

"זה דחוף, גברתי?" שאל.

"תיכנס במשך היום," ענתה, והאור בצג כבה. נורת הפלורסנט, שהשתלשלה מהתקרה, החלה פתאום להבהב. הוא תהה, האם גם המנורה חוששת מהנשיאה.

ציפי עדיין לא הסירה ממנו את עיניה. הוא השתדל לשמור על סבר פנים רגוע. "הכול בסדר ציפי," אמר, וידע שהדברים לא נועדו לה ומכוונים אליו. הוא החליט שלא להתמהמה ולסור ללשכת הנשיאה, שאם לא כן יתקשה להתרכז ולהמשיך להכתיב לציפי את ההחלטה, שהיה בעיצומה. "סליחה ציפי, נעשה הפסקה. אני הולך לנשיאה." אמר וסגר את דלת הלשכה מאחוריו.

בניין בית המשפט, על תקרתו הגבוהה וחלונותיו הענקים, המה אנשים. עורכי דין, לבושים חולצות לבנות, ועונבים עניבות שחורות, עמדו בקבוצה ושוחחו בקולות מהוסים. כאשר הבחינו בו חולף על פניהם, קדו קלות, בעוד הוא מחייך אליהם, מרים את ידו לברכה.

המעלית טיפסה ועצרה בקומה בה מצויה לשכת הנשיאה. לחץ על הלחצן, הקבוע ליד דלת הכניסה ללשכה, והזדהה.

הנשיאה הזמינה אותו להיכנס. היא  ישבה מאחורי שולחן גדול שעליו נערמו ספרים, קלסרים ודפי פרוטוקולים. באוויר עמד ריח דחוס של סיגריות, שנלחם, ללא הצלחה, בריח של מטהר אויר. לנשיאה היו עיניים חומות, והיא נעצה בו את מבטה.

"השופט בן חורין," פתחה הנשיאה, "קראתי לך משום שקיבלתי דין וחשבון על פיגורים בכתיבת פסקי דין. באופן יחסי מצבך טוב. רציתי לספר לך."

הוא הופתע.

"תודה גברתי, אני מודה לגברתי מקרב לב."

הנשיאה פערה את עיניה. "לא צריך להגזים, אינך היחיד," השיבה.

"לא ידעתי מדוע גברתי קראה לי," ענה. "חשבתי  שקרה משהו. הוא הקפיד  שלא לפנות אליה בשמה. הנשיאה ניהלה את בית המשפט ביד רמה. התהלכה במסדרונות כמלכה. זקופה עד מאוד, סנטרה החד בולט קדימה  כחותך את האוויר. עובדי בית המשפט ידעו שפגיעתה רעה. היא ראתה הכול, שמעה הכול וזכרה הכול. דבר לא נעלם, או נשכח ממנה. יתכן שהנשיאה הסיקה מתשובתו, שחשש מהפגישה. מאוחר לתקן, חשב. מה קורה לי היום?

"זה הכול לעכשיו, אלא אם יש לך משהו אליי," אמרה הנשיאה ולא הוסיפה, והוא ידע שהפגישה הסתיימה.

"שוב תודה," אמר וקם ממקומו בזהירות, על מנת שהכיסא לא יחרוק. הנשיאה גילתה עניין פתאומי בדפי פרוטוקול שעל השולחן, והוא יצא מהלשכה שמח וטוב לב.

כשהביט סביבו, נדמה היה לו שהכול שמחים. הוא החליט לרדת במדרגות ולא במעלית, דילג עליהן שתיים שתיים, קל רגליים. שנים חלפו מאז עשה כן. כשחזר ללשכתו, ציפי הכריזה: "אדוני נראה מדושן עונג." היא נהגה לעיתים להשתמש בביטויים נמלצים שחרגו משפתה הפשוטה היומיומית. הוא היה מגחך או חונק את הצחוק כאשר עשתה כן, שלא במועד או במקום המתאים. הפעם לא היתה לו סיבה לצחוק.

המשך יבוא

* * *

ישעיה תשבי

נתיבי אמונה ומינות

[השיחה התפרסמה ב"על המשמר" בחודש אפריל 1965]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר:  בספרך "נתיבי אמונה ומינות" (הוצאת "מסדה", 1964) אתה אומר כי "הגיעה תקופת החרדה, שהמקובלים ודומיהם חשו בה בשעתה ושלא בשעתה, תקופת התפוררות ותמוטת הערכים. ומשבר הערכים, המתחולל בעולם הגדול, לא פסח כלל על העולם היהודי הקטן. הועמדנו רפויים ודוויים ונטולי ערכים מוצקים. דורנו, כבני-אדם וכיהודים, כיחידים וכציבור, נדחף לעברי פי התהום ולפניו פרשת הדרכים: להתגלגל במדרון הניהיליזם או להתעלות בעילוי הנשמה ולגלות את הערכים הקיימים, הגנוזים בתוך ההווייה החיצונית המעורערת. ייתכן, שעיון מעמיק בתורת הקבלה, ובייחוד במשמעותה של ההשקפה הסימבוליסטית לגבי ערכי היהדות, יוכל להאיר את עינינו ולסייע לנו בבקשת מוצא מתוך המבוכה הגדולה." (עמ' 22).

כיצד אפוא תוכל להסביר, או יותר נכון – באיזה אופן הנך רואה בפועל את השפעת העיון הקבלי על בקשת המוצא של בן-תקופתנו ממבוכתו?  

ישעיה תשבי: לכאורה אין כל אפשרות בתקופתנו להיאחז בערכים הדתיים כמות שהיו בזמנים הקדומים; אין כל אפשרות – כל זמן שניגשים אליהם כמות שהם, מתעקשים לראות אותם רק בממד האחד והקפוא, מבלי לראות בהם את העושר הגנוז של אפשרויות הנגלה והנסתר של "שבעים פנים לתורה".

 משום-מה נוטים לייחס לתקופתנו את הייחוד הבלעדי על המשבר בה"א הידיעה ומתעלמים מכך שהמשבר אינו דווקא תופעה מודרנית. משבר הדעות והאמונות שעמד בפני יהדות ספרד במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, בפגישתה עם הפילוסופיה, המשבר שהצמיח את "מורה נבוכים" – היה לא פחות חמור ממשבר האמונה בימינו. הפילוסופיה, שעה שפרצה למחשבת היהדות הרבנית – הביאה בה לקרע חמור שתוצאותיו הגיעו עד לידי המרה. כי ממה נפשך? אם האמונה בתורה תמימה היא – אין צורך באליגוריזאציה ובסיגול של סיפורי המקרא, נביאיו ומצוותיו – למראית-עין, לנימוקים של היגיינה, צורך התקופה וכולי, – כי אז הפיתרון הפילוסופי של "מורה נבוכים" מבטל את עצמו, ופירושו פירוד גמור בין המאמין והמתפלסף. ומכאן רק צעד אחד לאנוסות – שהיתה במידה רבה פועל-יוצא של הפילוסופיה, משום שהאדם שלמד לראות בתורה, בנביאים ובמצוות אליגוריה, ואילו את תוכנם ועיקרם כפילוסופיה האריסטוטלית – חש עצמו עומד מבחוץ למחנה האדוק באמונתו – ומכאן רק צעד אחד להמרה (שעה שהסיטואציה ההיסטורית העמידתהו במבחן), וללא נקיפת מצפון רבה, שהרי ה"תוך" של האמונה שוב איננו יהודי אלא פילוסופי-כללי.

ובכן, היו משברים, לא פחות חמורים ובמידה רבה אף אנאלוגיים לתקופתנו; המשבר הספרדי היה לא פחות חמור מזה העובר עלינו כיום; ההתפתחות, כל התפתחות רצופה משברים, אלא יש שהמשבר הורס את הערכים – וכך קרה עם כניסת הפילוסופיה בימי-הביניים למחשבה היהודית בספרד, ויש שהמשבר מביא לכך שאנו מגלים משמעויות חדשות בערכים הקיימים – ועל-ידי כך מסגלים את הערכים לתקופתנו ואת תקופתנו לערכים. וכאן אנו מגיעים לעניין הנגלה והנסתר, לרעיון של "שבעים פנים לתורה", לוויכוח על רציפותה של היהדות ועל מקומה של הקבלה בוויכוח זה.

 אהוד בן עזר: מהו העניין האקטואלי שנוכל להסיק מן האנאלוגיה ההיסטורית שהצגת?

ישעיה תשבי: המסקנה החותכת שאותה עלינו לחזור ולשנן לעצמנו היא כי ביהדות יש שינויים. מצד אחד ממשיכה המסורת להתקיים, ומצד שני היא קולטת דברים רבים מן החוץ, ובהם ערכים והשפעות ניכרים, ומשום כך איננה מאובנת; ומה שהיהדות קולטת היא גם מסגלת למסורת וכך נוצרת מסורת חדשה. למשל, תורת "שביל הזהב" האריסטוטלית, שהוכנסה ליהדות מבחוץ, החלה נחשבת ל"יהדות טהורה" החל מן המאה הארבע עשרה ואילך.

עומדות לפנינו שתי ברירות בכל תהליך של התפתחות היסטורית בשטח התרבות:

א. אם הישן נעלם לגמרי – אין רציפות. החדש מתגבר על הישן ומביא לידי פירוד גמור, לקרע ולהמרה.

ב. אם החדש נבלע בישן בצורה כזו שמצליחים להפכו לחלק של המסורת – נוצרת מסורת חדשה, ונשמרת הרציפות.

הדוגמה ההיסטורית של ספרד הראתה שהקבלה התמודדה עם המציאות הרוחנית והנפשית טוב יותר מאשר עשתה זאת הפילוסופיה. בתורת הקבלה באה לידי ביטוי ראייה של משבר חמור בהווייה האנושית, הדתית והלאומית. המקובלים הצליחו להתגבר על אימי ההוויה ולחזק את ערכי החיים על-ידי גילוי משמעותם הסימבולית. התורה והמצוות נתפסו כערכים סמליים, ובכך ניצלו מהריסה בחילופי הזמנים ובשינויי הערכים.

תורת המיסטיקה היהודית שימשה מצד אחד תשובה לגישה השכלתנית-פילוסופית ביהדות אשר ביקשה כאמור לפרש את התורה והמצוות ברוח האריסטוטליות היוונית והערבית, פירוש שהוציא דברים רבים מפשוטם ומתמימותם ולא נטע במקומם אמונה חזקה ממין אחר בלב היהודי הפשוט. מורה הנבוכים מכוון היה לדור של נבוכים, אך הנחותיו העיוניות לא תמיד יכלו לשמש "מזון רוחני" לנפש הצמאה לדבר חזון ואמונה ולהגשמה ציורית של עיקרים מופשטים.

מצד שני לא היה במסגרתה הלמדנית של היהדות משום התמודדות עם אימי הגלות והקיום היהודי הרופף בניכר, גם לא עם העוולות הקטנות והגדולות ששררו ברחוב היהודי עצמו. לא פלא הוא איפה שב"רעיא מהימנא", אחת מחטיבות ה"זוהר", נמצאת דרשת-לעג על לימוד ההלכה עם להטי הפלפול שבו. דרכי לימוד ההלכה נמשלו לעבודות הפרך שעבדו ישראל במצרים. ההשקפה הסימבוליסטית של הקבלה היא אפוא זו שעקרה את הייאוש מלב הגולים ונתנה טעם ותכלית לקיום הלאומי שהתערערו יסודותיו והיה תלוי ברפיון. השכינה והגלות, מידת החסד ומידת הדין, מערכת הספירות, צד השמאל והסטרא-אחרא, זכר ונקבה – כל אלו ואחרים מילאו את המחשבה הציורית והסימבולית של הקבלה ושיקפו את הסיטואציה של היהודי בגלות ואת מרי-שיחו כאדם המתנסה בהתנודדות שבין אור לחושך, שבין תקווה לייאוש.

ומכאן – לתקופתנו. בייחוד בדור שבו הקרע גלוי כבדורנו – קשה סיגולה של המסורת בדרך הרגילה, אם אין נלווית עליו אותה מתודה סמלנית של ראיית הדברים כך שהם עשויים לשקף פנים רבות וגם חדשות. אמנם, גם בדרך הסימבולית אין ביטחון מלא – והרי לפנינו דוגמת הפלגים הקיצוניים מן השבתאות, שנבעה בהשתלשלות סמלים מן הקבלה. גם הרציפות בדרך הסמלנית עשויה להפוך פאראדוכסאלית, אם כי להישאר שלמה בתוכה; הנוצרים סבורים שהם ממשיכי האמונה האמיתית של היהדות – על-פי השתלשלותה בעיניהם, וכך קרה גם עם כת הדנמה והפראנקיסטים – שעברו את הסף – ונקטע קשרם לרציפותה של היהדות.

 אהוד בן עזר: סיגול הערכים בדרך הסמלנית, והטעמתם במסורת הישנה, המשנה בדרך זו את צורתה ומהותה,  כל זה נעשה, לפי דוגמאותיך בתקופות של התפתחות בתוך הדת,  אך כיצד ניתן ליישמם לתקופתנו, בה הוויכוח אינו בין זרמים מתנגדים וקיצוניים (ואפילו ניהיליסטיים) בתוך המסגרת הדתית – אלא בתוך ציבור שרובו חופשי-חילוני ואשר איבד את הזיקה הדתית למסורתו ואינו יודע על איזה בסיס להשתית את יחסו אליה בהווה. כלום תופס כאן ההסבר של הסיגול הסמלני שעה שאמונה באלוהים אינה קיימת עוד בקרב רוב-רובו של העם היהודי?

ישעיה תשבי: אין המצע כה צר כפי שאנו סבורים בטעות. בעייה של רליגיוזיות קיימת גם אצל הקרויים בקירבנו בשם חופשיים. לעיתים היא מוצאת פורקנה בפנייה לדתות אחרות – כפי שקרה הדבר לעתים קרובות בעבר ההיסטורי של העם. וייתכן שנטייה זו תתממש בביטויים חילוניים המספקים את דרישותיה.

הבעייה צריכה להיות מוצגת כך: אם היהודי בן-ימינו חושב שיהדות היא רק מה שראה אצל סבו בעיירה המזרח-אירופאית או אצל נטורי-קרתא כיום – כי אז אין שום גשר בין ההווה לעבר; והרליגיוזיות אשר קיימת אצל יהודים רבים גם מבלי להיכלל תחת המסגרת הדתית הרשמית – אין לה שום אחיזה בעברו של העם.

אך אם היהודי בן-ימינו מכיר בכך שחלו תמורות ביהדות, וכי יש יהדות ספיריטואלית ובה זרמים שונים ותוססים – הוא מוכרח להודות גם בכך – שהרבה דברים שהיו מקודשים בהלכה נחשבו תפלים לגבי היהדות הספיריטואלית – ובכל זאת נשמרה הרציפות, והמסורת הטמיעה אל תוכה את הזרמים והכיוונים השונים.

היהדות הספיריטואלית התגלמה בקבלה ובשבתאות. ואם יש למישהו רתיעה מן השבתאות, אפשר להסתמך על תנועה ש"הצליחה" ונשארה בתוך היהדות למרות שהושפעה מן השבתאות – והיא החסידות. החסידים, לדוגמה, אמרו כי באכילה אפשר לעבוד את אלוהים לא פחות מאשר במצוות – אם רק מכוונים את הכוונות הנכונות. והרי לפנינו "מקרה קלאסי" של הרחבת-היריעה בתהליך של תמורות בצורה העלולה להיראות כ"חילול-השם" ממש – ובכל זאת נטמעה במסורת והפכה למקודשת. החסידות בתחילתה אמרה שאין דרך אחת בלבד לעבוד את אלוהים, והצביעה על אפשרויות נוספות. כמו ה"עבודה בגשמיות".

דוגמת החסידות מלמדת אותנו כי לא כל דבר יהא בעל ערך בכל דור; חלק – הגם שייתכן ויש לו משמעות סמלית – יישמט, וחלק יישאר. ועל הנשאר יתווסף מן החדש וייטמע בו. ולקביעה זו נוכל לייחס תוקף כללי לגבי תקופות אחרות באותה מידה. הדרך הסימבולית חשובה לבעלי התחושה הרליגיוזית שאינם מסתפקים בהבנת הדברים כפשוטם.

ישנם רבים בתוכנו, בעלי תחושה רליגיוזית, אשר הדרכים חסומות בפניהם על-ידי הדת הקפואה שמשליטים אותה בנוסחה המזרח-אירופאי הצר. בפני דורנו, בייחוד בפני הצעירים, מעמידים חוגים אלה את הדת היהודית בצורה של "או-או", ודור זה אינו יודע כלל כי בדורות רבים לפניו לא הייתה כלל היהדות שאלה של "או-או", כי אם רציות של התפתחות מתוך משברים ושל כיוונים מנוגדים שלא הסכימו להתאבן בנוסח מחייב ואחד.

החסידות נולדה מהשתלשלות שראשיתה בקבלה – אך התפרקה מן התיאוסופיה הקבלית. והרי לך דוגמה לתמורה. הכוונה שבחסידות שונה מן הכוונה שבקבלה. כוונות האר"י שוב לא סיפקו את החסידים; ור' נחמן מברסלב שהתנגד לכוונות האר"י לא היסס לחזור ולהכריע לצד מפנה מפתיע אל הפשטות, ואמר בקשר לעניין הכוונה שבתפילה – שצריך להתפלל כמו תינוק.

היתה בכך יניקה מן הקבלה, אך ללא כפיתות אליה. ללא הצגת השאלה של "או-או". דוגמת החסידות חשובה לנו כיום מדוגמת השבתאות – משום שהחסידות חזרה לרליגיוזיות פשוטה יותר – ולא חרגה מן היהדות, והראתה בכך שאפשר להמשיך רציפות גם כאשר משמיטים יסודות חשובים מן העבר – אם רק נשארים בתוך המסגרת של העם ונוקטים עמדה של גמישות בסיגול הערכים.

ר' נחמן מברסלב אמר שיש הסתרת-פנים וישנה הסתרה שבתוך ההסתרה – כלומר שהאדם עצמו אינו יודע שהוא מנוע מקבלת השפע האלוהי; שהאדם עובר על איסור וכבר אינו יודע אפילו שזה איסור. ור' נחמן מברסלב אומר כי גם לזה אסור להתייאש: גם לאותו אדם תימצא דרך של אחיזה, ניצוץ שעשוי להתלקח והנותן לו תקווה. נשאר קשר בלתי-מודע בלב האדם אל עמו גם כאשר לכאורה וכלפי-חוץ נדמה כי הקשרים הדתיים הפורמאליים נותקו.

רעיון זה מצא לו גלגול בתורת חסידי חב"ד ובהיסטוריוסופיה היהודית שלהם המניחה את קיומה של אהבה מוסתרת בלב כל ישראל. ומכאן הדרך לשילובו של הפרט, כל פרט – בעם ישראל כולו. כל מי שהוא ישראל יש לו נקודה אלוהית, נקודת-הלב – גם אם הוא כופר ורשע. ואפילו הרשע – בנקודת הלב שלו הוא צדיק גמור – לפי בעל-התניא. ההבדל בין בעל-התניא לבין ר' נחמן מברסלב הוא בכך שבעל-התניא הסתכל על הדברים מלמעלה, ולא ראה שגם צדיק גמור מתנסה בהם – ואילו ר' נחמן התנסה בכך וחזה את הנעשה מעצמו ממש.

אהוד בן עזר: מהם אם כן צינורות היניקה וההמשכיות לאלה שנותקו לגמרי מן העבר התרבותי (שחלקו המכריע דתי) של העם?

ישעיה תשבי: ניתוק גמור אפשרי רק באופן אינדיווידואלי, בדרך של המרה או של התבוללות גמורה בתרבות אחרת. אך הכלל, העם – בהכרח הוא שישמור על זהותו ועל ייחודו. יהודי הוא אפוא כל מי שמניח את הרציות התרבותית הלאומית – אך יכול להינתק מן הרציפות הדתית. אין כל צורך לומר שיהדות חייבת להישאר כולה דתית, ובוודאי שלא במסגרת הרשמית של הדת בישראל. תיתכנה דרכים רליגיוזיות אינדיווידואליות – כמו האסתטיקה, אך לא רק האסתטיקה, תיתכנה התפתחויות תרבותיות נוספות, חילוניות, מתוך הזיקה לעבר, בדרך של סיגול הערכים והתאמתם כמיתודה הסמלנית – גם מעבר לאמונה הדתית בתורה ובמצוות בנוסח ה"אכסקלוסיבי" – של העיירה המזרח-אירופאית.

אהוד בן עזר: יש הטוענים שה"כנעניות" ניצחה בדיעבד, משום שהדור הצעיר בארץ מנותק מכל עבר. יש לדוגמה סופרים צעירים הטוענים כי לדידם מתחילה התרבות הישראלית והעם הישראלי – עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ, וכל היתר כלל אינו מעניין אותם.

ישעיה תשבי: הכללה זו בטעות יסודה. זו אינה אפילו "כנעניות". כי בהכרחיות זיקתה של כל התפתחות תרבותית לעבר ההיסטורי – הרגישה גם ה"כנעניות". ואילו מה שקורה כיום בתודעת הציבור אלה הן תופעות של סתם אדישות וריפיון-רוח – ולא "ניצחון" ל"כנעניות". ה"כנעניות" לפחות לא מתכחשת לעבר כלשהו. זוהי תורה האומרת שאנחנו נאחזים בישראליות הקדומה, הכנענית. ויש לה למגמה זו על מי להסתמך: יש לה אבות ושורשים ו"ייחוס" – ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי ושניאור – שגילו ופיתחו את הכיוון הזה. ה"כנעניות" היא דוגמה מצויינת לכך שאי-אפשר לבנות תרבות מבלי להתייחס לאיזשהו אספקט של העבר.

ואילו הישראליות החדשה, זו שכאילו בה ניצחה ה"כנעניות" – זו טעות – היא אינה יכולה להתכחש לכל עבר; וזוהי וולגאריזאציה של ה"כנעניות" – לומר שאנחנו מתחילים הכול מחדש ושאין לנו מאחורינו שום-דבר, שום התחייבות, שום ירושות תרבותיות ושום ערכים. תלישות גמורה אינה יכולה להתקיים בחיי הרוח, והישראליות החדשה לא תחולל כאן שום "נס" של יצירת יש מאין. גם התרבות האמריקאית היא עדיין אנגלית. אף אם נתעלם מדוגמתו הקיצונית של ט.ס. אליוט שהחליף את סט. לואיס בלונדון – הרי נהיה מוכרחים להודות בתופעה כי כל מהגר, כדי שייהפך לאמריקאי – חייב ליהפך קודם לאנגלי. ותהליך דומה קרה ביתר ארצות הקומונוולת.

התרבות האמריקאית היא דוגמה טובה כדי להראות כיצד נוצרה תרבות חדשה – אך לא נוצרה יש מאין ולא איבדה את זיקתה לעבר. בכל התפתחות, גם בזו שלנו בארץ, ישנה הכרחיות שמצד אחד אינה מניחה לנו להתנכר לגמרי למורשה התרבותית, ומצד שני מאפשרת לנו לנקוט כלפי מורשה זו עמדה גמישה של סיגול והטמעה. יש אפשרות להמשכיותה ולהמשכה של ההתפתחות התרבותית בארץ, ולמטמורפוזות נוספות שתהיינה יהודיות במהותן – גם כאשר כביכול נשמט הבסיס הדתי מן היהדות. והתיבה "כביכול" באה כדי להדגיש את ריבוי הפנים שביהדות לעומת התפיסה החד-צדדית המקובלת על חופשיים ודתיים כאחד.

אהוד בן עזר: ובכל זאת, כיצד אתה  רואה את  המשך  היניקה מן  העבר ללא  היסוד  הדתי ה"מסורתי"?

ישעיה תשבי:  קיימים הקשרים אחרים ורבגוניים בהתפתחות תרבותו של העם. קיים המישור האסתטי. לא ייתכן שהאמנות היהודית תיווצר בלי כל קשר לעבר.

אהוד בן עזר: יש אומרים כי ההכרחיות שביניקה התרבותית ממקורות היהדות דווקא – אינה מוכחת כלל וכלל. יכול אמן לטעון שהתרבות והאמנות הכושית אומרות לו הרבה יותר מאשר עברו היהודי, ומשפיעות באופן מכריע על יצירתו. יכול אדם לומר שמורשתו אינה אלא אחת מני הרבה השפעות תרבותיות שוות-ערך – אשר הבחירה ביניהן היא שרירותית.

ישעיה תשבי: נכון, אפשרית גם השפעה כושית. מדוע לא? אבל השפעה, לא המרה! אם אמרנו שהאמנות היהודית אינה יכולה להיווצר מבלי כל קשר לעברה – לא פסלנו בכך את אפשרות ההטמעה מבחוץ; והרי חלק גדול מן המסקנות של ההיסטוריוסופיה היהודית המודרנית מצביעות על סיגול השפעות זרות בגוף היהדות, סיגול שאינו מפחית מן הערך הפורה והעצמאי שעשתה היהדות בשימושים אלה.

מצד שני, אסתטיקה רצינית אינה עניין של מה-בכך. אינה תופעה של שרירות. אין יצירה אמנותית "קוסמופוליטית" – מבלי שתהיה מעוגנת לראשונה בתרבות מסוימת, ברקע מוגדר. כשאתה לוקח מן הכושים – אתה רק שואל מהם ואינך מזדהה בכך עם מורשתם. לא כן הדבר בסיגול-פנימי: משום שכאשר אתה שואל מוטיב מעברו התרבותי של עמך – אתה גם מזדהה עימו. אכן, כל זמן שאינך ממיר את תרבותך, שאינך חדל להיות ישראלי – אינך יכול לקנות דברים בסיסיים ללא כל קשר לעבר. גם מוטיב כושי צריך סיגול, צריך עיכול, ומוכרחים להיות תרבות ורקע שיסגלוהו ויעכלוהו. רק באופן אינדיווידואלי תיתכן המרה מתרבות אחת לאחרת, אך לא בהזדהות שלמראית-עין עם השפעות תרבותיות זרות, וראייתן כתחליף-כולל לצורך בעימות עם עברך שלך. ה"או-או" אינו קיים בין דתיים לחופשיים ביהדות – אלא בין מי שנשאר שייך לתרבות היהודית ומטמיע לתוכה, לבין מי שממיר לחלוטין לאחרת. אפשרות שלישית אין, או שאתה נשאר או שאתה חורג לגמרי.

ערכה הגדול של הקבלה, ושל דוגמתה ההיסטורית והשתלשלות רעיונותיה – הוא בכך שהיא מראה כי הרציפות הכרחית לעצם קיומנו, ומוכיחה כיצד ניתן לשמור על הרציפות גם בתקופות של משבר ושל ניגודים חריפים. הקוסמופוליטיות אינה אפשרית. היתה זו המצאה של יהודים שהתאזרחו פעם בתרבות מוגדרת אחת ופעם באחרת – וסברו כי ניתן לעשות מכך כלל של התפתחות. בימינו אפילו רוסיה חוזרת לעברה ולגיבוריה ההיסטוריים, שייחודם הלאומי חזק יותר מ"ערכם" האידיאולוגי מבחינת הדוגמטיזם הקומוניסטי.

דווקא ריבוי הפנים והגמישות היהודית, מבחינה דוגמאטית ומעשית כאחד – נותן לכל זרם תרבותי של ימינו מקום להיאחז בעברו של העם. הניהיליסט הרוחני – יוכל להיאחז בשבתאות. האנטינומיסט – באיזה זרם אחר. ואם מישהו רוצה לומר שהוא מנתק את כל קשריו, האתיאיסט – הנה גם לאתיאיזם יש אחיזה ביהדות ותבוא ותעיד על כך הדוגמה ההיסטורית של ר' יצחק אלבלג (שחי בפרובאנס, במאה שלוש-עשרה) ותורת האמת הכפולה שהשתמש בה כדי לחזק את מעמדה הבלתי-תלוי של הפילוסופיה. כל אחד מבני זרמים תרבותיים אלו יישאר עדיין בגדר יהודי – וכך הגענו להגדרה מאד לא-אורתודוכסית לגבי השאלה "מיהו יהודי?"

אין חיי רוח ותרבות בלי דוגמאות. בלי עבר, בלי "אימאג'" של הידמות ואחיזה, בלי אבא ואימא. דורנו, כמוטלה בן פייסי החזן אצל שלום-עליכם, מכריז בשמחה – "אשרי, יתום אני!" – אמנם אפשר להיות בלי אב, אך לא בלי זכר של אב. ומי שמאמץ לעצמו אב אחר – מכריז בכך על ניתוק גמור ועובר לתרבות אחרת. אין קוסמופוליטיות תרבותית, יש רק המרה לתרבות אחרת או הישארות בתהליך של סיגול-פנימי ושל הטמעה-מבחוץ לתוך תרבותך שלך.

לא רק דוגמת הקבלה והסתעפויותיה אלא גם ערכי המוסר היהודי וצורת הנחלתם בשטח החינוך עשויים לשמש צינור לשפיעת העבר ולהשפעתו בהווה. במקום לדבר על "תודעה יהודית" ולחזור על הטעות האומללה אשר בראייתה החד-צדדית של היהדות, כאילו כל עיקרה מתמצה בדמות הסטריאוטיפית של העיירה המזרח-אירופית – מוטב לפתוח את האוצרות התרבותיים של עברנו כדי שהציבור יראה שאלה הם אינם אנאכרוניזמים, אינם דברים בטלים שעברו מן העולם, אלא אספקלריה שמאירים בה גוונים רבים ושתוססים בה חיים מורכבים לא פחות מאשר בתקופתנו אנו.

אהוד בן עזר: אחת ממסקנותיו החשובות של גרשם שלום בחקר הקבלה הייתה הקשר שבין ספיחי השבתאות לבין ניצני תקופת ההשכלה ביהדות אירופה. כיצד אתה רואה את הקשר שבין פריקת עול המצוות מצד תנועה מיסטית קיצונית, לבין תופעה דומה לזו המתרחשת בזרם הראציונאליסטי, השונה ממנה במהותו?

ישעיה תשבי: המשותף למיסטיקה הקיצונית, בגלגולה השבתאי והפראנקאי, ולראציונאליזם – הוא באנטינומיזם האופייני הן למיסטיקה קיצונית והן לכפירה ראציונאליסטית. ישנה אפשרות להתפתחות דיאלקטית בכך שדווקא תנועה מיסטית יכולה להוליד או לשמש מקור ואחיזה לזרם ראציונליסטי. השבתאות, שבסיסה היה מיסטי, שיחררה את היהודי מכבליו – ובדור הבא או באלו שלאחריו הופיע היהודי שאמנם את המיסטיקה לא קיבל, אבל היה לו יסוד לחיים של יהודי מבלי קיום המצוות. עצם הדוגמה ההיסטורית של האידיאות השבתאיות ייתכן שהיתה לה השפעה על תנועה בלתי מיסטית – כהשכלה.

מכאן אנו רואים שקיימת דרך נוספת לשמירת הרציפות, דרך ההתפתחות הדיאלקטית, דרך הניגוד. הניתוק הגמור קיים רק בפנייה טוטאלית לצד אחר (המרה או התבוללות גמורה). דרך נוספת של ניתוק, שהוא ניתוק-לכאורה, היא האדישות, הלאטנטיות, דוגמת חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית כיום. אך אם נוריד מן החשבון ההיסטורי את שתי התופעות הללו – של הניתוק הגמור והניתוק-לכאורה – נראה כי בכל יתר המקרים, כל זמן שאדם יהודי נלחם בקודמו – הוא קשור בו. אין זאת אומרת שהיניקה מן העבר אינה יכולה לבוא בפשטות וללא התמודדות. אך גם במקרה הקיצוני, כשאתה מתמודד עם מישהו – אתה גם קולט ממנו השפעות, מפני שצריך להכירו, ולא ייתכן שלא ידבק בך גם משהו ממנו.

ישעיה תשבי נולד בהונגריה ב-1908, יליד כפר, ולמד ב"חדר" עד גיל עשר. נעוריו, עד גיל שש-עשרה, עברו עליו בישיבה של חסידי סאטמר, אך השפעות הספרות ההונגרית, ספרי השכלה והתנועה הציונית – הוציאוהו בגיל צעיר מן הישיבה והביאוהו לפעילות ציונית. בטרם עלותו לארץ-ישראל, ב-1933, הספיק להוציא בבודאפשט ספר שירים בהונגרית בשם "זמרת רגעים אפלים" (1932). בירושלים נעשה תשבי תלמידו של גרשם שלום ונלכד בקסמי הקבלה. החל מ-1946 שימש בהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1955 ועד פרישתו גם כפרופסור לספרות המחשבה והמוסר בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה, אך לא לימד ספרות יפה.

תשבי הוא אחד מחוקריה המובהקים של הפילוסופיה היהודית, הקבלה, השבתאות, החסידות וספרות-המוסר. נוסף על ספריו פרסם מחקרים רבים בכתבי-עת מדעיים בארץ ובחוץ-לארץ, זכה בפרס ביאליק ובפרס ישראל, וב-1983 הופיע, בשם-העט אליהוא קידר, ספר שיריו "שביבי עלטה", ובו תירגם משיריו שהופיעו בהונגרית בימי בחרותו.

אחד ממפעליו הגדולים של ישעיה תשבי הוא התרגום העריכה והמבואות לשני כרכי "משנת הזוהר", להם היתה השפעה רבה על השירה העברית והאמנות הישראלית המודרנית, ודרכם התוודע הקורא העברי בן-ימינו לאוצרות ספר הזוהר.

ספריו: "תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י" (1942 ואילך); "פירוש האגדות לרבי עזריאל" (1945); "משנת הזוהר (גופי מאמרי הזוהר מסודרים לי עניינים ומתורגמים עברית. כרכים א-ב, 1949, 1957 ואילך. בכרך הראשון שותף לתרגום פ. לחובר); "נתיבי אמונה ומינות" (מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות. 1964). "חקרי קבלה ושלוחותיה" (1982); "שביבי עלטה" (1983, בשם-העט אליהוא קידר). כמו כן ההדיר את "ספר ציצת נובל צבי" ליעקב ששפורטש, בצירוף מבוא והערות (1954).

השיחה "נתיבי אמונה ומינות" היא חלק מהשיחה "על נתיבי אמונה ומינות" שנדפסה ב"על המשמר", ב-16.4.1965, שלא במסגרת הסדרה "מחיר הציונות".

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

דין-וחשבון יבש

הריני להביא בזה סקירה קצרה על תולדות פתח תקוה, שכתבתיה ושלחתיה למר בינשטוק, ב"כ הועד האודסאי, לבקשתו. היא אינה אלא דו"ח קצר ויבש, אולם חוברה שנים מעטות לאחר יסוד פתח-תקוה, ולכן הנני מחשיבה, וזה לשונה (מתורגמת מגרמנית):

– – – אם לא יעלה בידי לכתוב כאן דבר-מה יסודי, הרי היתרון של דברי-אמת ודאי שיימצא בכתיבתי, ואם אערבב במקרה מוקדם ומאוחר, תעמוד-נא לי העובדא שלא כתבתי לקהל קוראים, כי אם לאנשים מספר המתענינים בקורות פתח תקוה.

לאחר חיפושים רבים נרכשה, ביולי שנת 1878, כברת אדמה של 3400 דונם בערך, שהיתה שייכת לכפר אמלבס. האדמה נקנתה מידי ערבי נוצרי, סלים קאסאר מיפו, במחיר 1100 נפוליון. המשתתפים הראשונים היו: ה"ה דוד גוטמאן, יעקב בלומנטהל, מיכל לייב כ"ץ, יהושוע שטמפפר, אליעזר ראב ודוד רגנר מהונגריה, נתן גרינגרט ויואל משה סלומון מירושלים וזרח ברנט מלונדון.

מיד נבנה צריף קל של קרשים ומחצלות, ואחרי כן הוחל בחפירת באר, אשר נשלמה בשני חדשים. אז החלו המתישבים לזרוע תבואות וירקות מן המינים אשר בארץ: חטה, שעורה, שומשמין, דורה, אבטיחים וכו'. לצרכי המשק נקנו 40 שוורים, 5 סוסים ו-3 חמורים. אגב מכשולים מרובים מצד הממשלה, נבנו: בית בן 48 מ"מ ורפת בת 80 מ"מ. מחוסר מקום לדור בו, אי אפשר היה למתישבים הראשונים להביא את משפחותיהם אליהם. המשק עובד ע"י שטמפפר, כ"ץ, ראב ורגנר, ומשפחותיהם נשארו ביפו. שאר המשפחות ישבו בירושלים. כל מתישב חייב היה לשלם מספר פעמים אלף פרנקים כמספר החלקות אשר היו לו לעיבוד במשק, ומי שעבד בעצמו קבל משכורת של 30–50 פרנק לחודש. תיזכר-נא מסירות נפשם של העובדים המעטים, שרובם נשארו תקועים במקום לאחר שהשקיעו בו את כספם. חרף תנאי האקלים הקשים, והסביבה הזרה, המלאה גנבים ושודדים שואפי נקם, העיזו האנשים לעשות את המעשה הזה, וזאת בזמן שאיש לא יכול היה לצאת אל מחוץ לשערי ירושלים אחרי שקיעת החמה, מבלי לסכן את נפשו.

בשים לב לחוסר נסיונם של רוב המנהלים וכן של חלק מן העובדים לא יפלא שעוד בשנה הראשונה הפסידו המשתתפים את הונם המושקע. גם דבר פגע בבהמות ורובן מתו. על כל אלה נוספו סכסוכי גבולות עם הפלחים, שנשארו בכפר אמלבס; בתחילה – קטטות ומלחמות, ואח"כ – משפטים. הערבים קפחו ענינם במשפט ואנו קפחנו את כספנו. ברור היה, כי קומץ אנשים כמונו, בכל התמדתנו ועקשנותנו, לא יוכל להתקיים זמן רק בתנאים כאלה. לכן החלטנו כי עלינו לקנות את האדמה השייכת לכפר, בערך 11,000 דונם, כדי שנוכל להגדיל את מספר מתישבינו. ¾ מן האדמה הנ"ל שייכים היו לערבי הנוצרי טאיאן מיפו, ואלה נקנו בשנת 1879. אח"כ נקנה גם ה"רבע" האחרון שנותר לערביי אמלבס, אך הקניה לא הוכרה כחוקית ע"י הממשלה. הקונים הפסידו את דמי הקדימה שנתנו לפלחים. את אדמת טאיאן קנו גוטמאן, סלומון וגרינגרט. הם חילקו אותה למאה חלקות, כל חלקה בת 85 דונם. השטרות וההתחייבויות שלהם – הגיע זמן פרעונם, ולא היה חסר הרבה שיבואו לבית הסוהר. לכן לא דקדקו הרבה עם הבאים לקנות מידיהם אדמה. מי ששלם 30 נפוליון מחיר החלקה, או שליש מזה במזומן והשאר לשעורין, התקבל ברצון; כי בעלי הקרקע הסכימו לכל ובלבד שייחלצו ממצוקת החובות. מכאן ההבדלים הגדולים בסוגי המתישבים במושבה. רוב הקונים באו מירושלים. אנשים בעלי לב חם, אבל חסרי כל מושג על עבודת האדמה. אחדים מהם התישבו, אבל מגרשים לבתים נאלצו לקנות להם, או לבקש בתורת מתנה. כי המושב נבנה על הנחלה הראשונה, היא אדמת קאסאר. זו היתה סיבה למחלוקות ראשונות וחמורות מאד, וסופן שחלק מן התושבים החדשים פרש ובנה לו בתים על חוף הירקון. האדמה עוד לא היתה מחולקת, וכל אחד בחר לו ממנה כחפצו. איש לא היה לו מושג על חקלאות, וכן לא היו האמצעים הדרושים להחזקת משק. קרו הרבה מקרי מות. מקץ שנה אחת לא נשארה נפש חיה על חוף הירקון, בעוד אשר במושבה העליונה נותרו שלוש משפחות. בשנת השמיטה (תרמ"ב) היו שני המושבים ריקים ממתישב. אחרי השנה ההיא באו רדיפות על היהודים ברוסיה, ורעיון ארץ ישראל החל להכות שורש בלבות אחינו בכל אירופה. אז נוסדו זכרון יעקב וראשון לציון. אבל פתח תקוה מחמת תנאיה הירודים ואקלימה הקשה, לא נמצאו לה מתישבים. בעת ההיא נקנה שנית ה"רבע" של הפלחים, וע"י מתווכים (קופלמן) נמכרו ברוסיה גם החלקים של גוטמן, סלומון וגרינגרט. שוב לא שמו לב מי הוא הקונה, אלא מהו המחיר שהוא משלם בעבור האדמה. רבים מן הקונים לא ראו עד היום את נחלותיהם. אולם קצת משפחות חדשות באו להתישב ועמהן נכנסו חיים חדשים למושבה. עלו כעשר משפחות מביאליסטוק ומשאר מקומות ברוסיה, ורובן ככולן התחילו לעסוק בחקלאות. מעטות מאד ביניהן היו בעלות אמצעים, רובן היו שרויות בחוסר כל מקץ השנה השלישית או הרביעית. את ההכרחי ביותר החלו לתת "חובבי ציון", אבל לדאבוננו היו מתמהמהים לא מעט. הברון אדמונד דה-רוטשילד קנה את כל הנחלות שהיו בידי תושבי חוץ, בערך 2,500 דונם, אבל לא עשה בהן דבר של ממש. אמנם שלח דירקטור, את ה' חיים ששהה כאן כחצי שנה, וכן מפעם לפעם איזה גנן, אבל בלי סדר ובלי שיטה. שנה אחת החלה האדמיניסטרציה[1] לפעול דבר מה, ושנה שניה לא עשתה מאומה. חובבי ציון התעוררו לעזור לאכרים העזובים לנפשם, ואחר כך שבו ונטשו אותם. לבסוף, בשנה שעברה נגשה האדמיניסטרציה לפעולה רצינית. עתה נמצאות פה כ-100 משפחות מארצות שונות, לקצתן יש אדמה ובתים, לקצתן – רק בתים, ולאחרות אין מאומה, מלבד יגיע כפיהן. כל המתישבים עומדים לפני האדמיניסטרציה כפועלים לפני בעל בית חרושת, ורק בזה ההבדל: פועלים רשאים לדבר עם בעל המפעל על תנאי עבודתם, אך המתישבים – אין האדמיניסטרציה מניחה להם כל משא ומתן בדבר תנאים. רק מעטים מבעלי הכרמים ושדות הפלחה עומדים ברשות עצמם. השאר נתונים כולם לחסד האדמיניסטרציה או לשבטה. יש עוד שש משפחות הנתמכות ע"י חובבי ציון. אין אני רואה צורך לתאר בפרוטרוט את שש המשפחות הללו, כי עד היכן מגעת התמיכה בהן – יודעים אתם בעצמכם.

בכבוד רב                                        

יהודה ראאב

צעדים ראשונים

עד כאן הסקירה, שנכתבה כחמש-עשרה שנה לאחר יסוד פתח-תקוה. זוהי לכאורה סקירה יבשה, ואולם למעשה היא כבר מקפלת בתוכה את כל הטיפוסי שבהתישבות מאותה תקופה (וגם של תקופות מאוחרות יותר): הקשיים, הלבטים והמפלות הכרוכים בצעדים ראשונים, קשיי ההסתגלות לחיי חקלאות בכפר, מחלוקות בין סוגים שונים של חומר אנושי, בתוכם גם כאלה שחיפשו רווחים. ההכרח להיות תלוי בתמיכה כספית, יחסה של פקידות הברון וכדומה, ומאידך – רצון ברזל של חלוצים קשי-עורף שגמרו אומר להשתרש באדמת ארץ הקודם, חרף כל המפלות. בקראי היום מחדש את הסקירה הזאת ובהשקיפי לבין שורותיה, הנני רואה אותה כמסכת, ובמסכת זו הנני משתדל עתה לארוג מחדש את חוויותי. במדת האפשר גם את חוויות האחרים, בני אותה תקופה.

בסוף חודש תשרי תרל"ח (1878) ירדתי מירושלים ליפו, בדרכי לפתח-תקוה, לפי הוראות החברה. ביפו נפגשתי עם הערבי המוגרבי חג' סלאמה, אשר ר' יהושוע שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ מנוהו לשומר על הנחלה החדשה. הלה חכה לי עם כבודה של קרשים וחמרי בנין, עמוסה על גבי חמורים, לצרכי חפירת הבאר אשר גוטמן ושטמפפר כבר החלו בה.

יצאנו את יפו בדרך שכם (כיום – דרך פתח תקוה). כחצי שעה עשינו את דרכנו בחולות בין פרדסים ומשוכות-צבר מאובקות, ושמש הסתו יקדה מעלינו. ליד הדרך, משמאלנו, עמד על תל קטן בית מזרחי מרובע כקוביה, כשהוא מסתתר בין עצי שקמים באים בימים. הבית היה סגור ומסוגר, וממעקה הגג השטוח הציצו חורי יריה. והנה מה שספר לי חג' סלאמה על הבית הזה: לפני כמה עשרות שנים בנה את הבית הזה אנגלי אחד בשם מודל. הוא התישב בו עם אשתו ויגר בו שנים אחדות. באחד הלילות התפרצו ליסטים מזויינים אל הבית מתוך הפרדס שנמצא למולו. הם הרגו את האנגלי ואת האשה לקחו בשבי אל הכפר שייך-מוניס. מאז עומד הבית הזה שומם וריק ומראהו מטיל אימה על עוברים ושבים. כיום, בעת כתבי את השורות האלה, משמש הבית הזה ובנינים שנוספו לו, תחנת-הכוח של רוטנברג. מדי עברי מפעם לפעם ליד המקום הזה ההומה משקשוק מכונות החשמל – הנני נזכר בספורו של חג' סלאמה, המרחף עדיין כביכול בין עצי השקמים הזקנים, הקיימים עד היום הזה בחצר היפה. במקום הפרדס אשר ממנו פרצו השודדים – נמצאת כיום[2] התערוכה של המזרח הקרוב.

יצאנו את איזור הפרדסים של יפו ועברנו ליד המושבה הגרמנית שרונה. זו נוסדה כעשר שנים לפני פתח תקוה ע"י הגרמנים הטמפלרים. הגענו עד נחל מוסררה. עברנו, ללא גשר, את הפלג הקטן המעלה ירוקה, ונפנה לדרך החולות המתפתלת בין גבעות באב-אל-האווה, מקום שם בנויה כיום רמת גן. חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מפעם לפעם, כי הגבעות האלה היו ידועות כמקום מחבוא לשודדים שהיו מתנפלים על עוברי דרך אף באמצע היום. מצד שמאל השתפלו בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. במורד – סמוך לירקון – השתרעה ירוקת בצה ותואים מתפלשים בה, על חוף הבצה ניטו כמה אהלים עלובים. ברדתי מן הגבעה האחרונה, הסמוכה לנחלת פתח תקוה, ראיתי לפני ערבה אפורה-צהובה משתרעת מזרחה עד להרי אפרים המכחילים. שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה ככר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, מוצא הירקון.

הגעתי לאהל נטוי ליד ערמת אבנים. זה היה מקום המושב החדש, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. באר זו קיימת עד היום במרכז המושבה, בגן העיר. מסביב לבאר השתרעה אדמת סַלַג שחורה מצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה, שנזרעה עליה בקיץ האחרון, אשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.

פגשתי במקום את יהושוע שטמפפר ודוד גוטמן כשהם אובדי עצות; הקבלנים הערבים הפסיקו את עבודתם בבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו הוסכם. החלטנו איפוא להמשיך בעבודה בעצמנו, ומשראו זאת הקבלנים – התפשרו עמנו והסכימו להמשיך בעבודה יומית. בו ביום נשלתי נעלי מעל רגלי וארד בחבל הבארה, ובמשך שבועים ימים חפרתי בה עד אשר מצאנו מים, בעומק של 25 מטר לערך. יום חג היה לנו היום הזה, והערבים בקשו מיד "בקשיש" כ"שכר בשורה". בשכר זה יעצו לנו לשאוב מבתולי מי הבאר ולהובילם שי לנשותינו; סגולה להריון ולפריה.

כעבור ימים מספר בא גם אבי מירושלים ועוד כמה מן המתישבים. כבר אפשר היה לשאוב מים בדלי וחבל מן הבאר, ואבא נעשה ל"בנאי". התחיל להכין לבני-טיט לבנין בית על יד הבאר. פנינו גם ליתר העבודות: הקמת סוכות-מחצלות, בנין "טבונים" וקניית בהמות-עבודה. ימות הגשמים הלכו והתקרבו ואנו התקנו "רפתות" לשורי-העבודה. וזה מעשה הרפת: חפרנו בורות גדולים ונכסם מלמעלה בגגות של קש וחמר. גם תיכנו את תכנית המושב: חלקנו את המקום לעשרים וארבעה מגרשים. הבתים היו עתידים להבנות בחלקים הפנימיים והאורוות מבחוץ, וקיר היה צריך לחבר את כל האורוות מסביב, לשם בטחון.

ביחד עם מ. ל. כ"ץ נסעתי ללוד ונקנה בהמות עבודה: שוורים, סוסים וחמורים. זרעי חטה קנינו בג'לג'וליה וזרעי שעורה – מערבי אבו-קישק. עתה היינו מוכנים לקראת עונת הזריעה ונהי מחכים לגשם. ימי החנוכה הגיעו ומשפחת אבי עם לאה רעייתי, דייכע אשת ר' יהושוע שטמפפר, וגב' גוטמן עברו לגור ביפו בקביעות. אנו המתישבים היינו יורדים ליפו עפ"י תור, אחת לשתיים או שלוש שבתות, אל משפחותינו ולשם קניית אוכל לחברים לכל ימות השבוע. המשפחות היו גרות בסמטאות האפלות של יפו העתיקה, סמוך לנמל. שום ישוב יהודי מובדל לא התקיים עדיין אז ביפו, ואשכנזים כמעט שלא נמצאו בה כלל.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אהוד בן עזר

גרביים

[מתוך "ערגה", שני מחזורי סיפורים. זמורה, ביתן – מוציאים לאור, תל-אביב, 1987]

הלכתי לחנות הכלבו לקנות לי זוג גרביים. מטבעי אני זקוק לגרבי צמר כדי שכפות רגליי לא תסרחנה. אין לי בעיות של הזעה באצבעות כי קיץ ממילא אני הולך בסנדלים ובחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי-למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.

נכנסתי לחלקת הגרביים וראיתי כדורסלן שחור מודד זוג גרביים לבנים, עבים, במותחו אחד מהם לאורך קרסולו, ניצב כפוף על רגלו השנייה. קינאתי בו. חשבתי לעצמי, כיצד כדורסלנים, כדורגלנים, כשנמצאים בערים רחוקות, במסעותיהם, יורדים מבית-המלון לחנות כלבו גדולה ומודדים גרביים עבים, שבולמים בעיטות ומגינים על האצבעות הרגישות בתוך נעלי ספורט מן המין המשובח ביותר. כיצד הם נהנים מן העובי, הרכות, השזירה, הצמידות של הגרב, כצייד הבוחן את נשקו ותחמושתו לפני צאתו למסע ציד או כמטפס-הרים הבודק את ציודו בטרם יעפיל.

חשבתי שהם נהנים לבחור גרביים יותר מאשר לבלות עם נשים זרות, רחוקות, ערב משחק מכריע לקבוצתם.

ומתי הם זורקים זוג גרביים ישנים? מתי נפרדים מהם? שאיבדו את עוביים, את גמישותם?

הסתכלתי בכדורסלן השחור ובקווי הרוחב הכחולים שעיטרו את גרביו הלבנים, שמתח לאורך קרסולו, וכה שקוע הייתי שלא חשתי בהתקרב אליי נערה ששערה חלק ושופע על גבה וביקשה ממני גרביים.

תחילה לא הבנתי את בקשתה כי חשבתי שהיא מתכוונת לגרביים שמודד הכדורסלן השחור וכבר רציתי להפנות אותה אליו, שתבקשם ממנו, אך פתאום הבנתי שהיא אינה הנערה המוכרת כאן אלא סבורה שאני הזבן הממונה על מחלקת הגרביים, והאמת, דבר זה לא הפתיע אותי כי אני אדם בעל פרצוף מחוק, אדם לכל עת. פעם, כשהייתי סטודנט בירושלים, עמדתי ברחוב בן-יהודה ליד קפה "עטרה", משם יצאו המוניות לתל-אביב. ניגש אליי ירון לונדון, שהיה סטודנט אף הוא, ושאל אותי מתי אני יוצא לדרך. פעם אחרת עמדתי ליד קו 16 שהוביל מהקמפוס בגבעת-רם העירה, הסתדר מולי תור של סטודנטים, והראשונים הוציאו דמי-נסיעה ונתרעמו מדוע אינני פותח את דלת האוטובוס. יום אחד התנפלה עליי בחורה כהת-פנים בתחנה המרכזית בתל-אביב וטענה שאני הוא הגבר שאנס אותה. בדי עמל ברחתי משם, נחתי רגעים אחדים בחצר סמוכה לבית-דפוס, אחר-כך יצאתי ועברתי על פני צמד שוטרים שחיפשו אחריי, כנראה, והם כלל לא חשדו בי. לא פעם, בחנות כלבו, כשאני עומד ומסתכל באנשים, חושבים שאני קצין-הביטחון ופעם אף ראיתי מישהו מחזיר מכיסו למדף צרור ממחטות חדשות לאחר שהבחין כי אני מסתכל בו.

"כדאי לךְ לקחת גרבי-צמר עבים," חזרתי, במהירות האור, מכל הרהוריי אל הנערה. "זה הכי מודרני עכשיו. חצ'ה טוריאן גורבת רק גרבי צמר לבנים. זה הסטייל שלה."

מאיפה היה לי הביטחון הסהרורי שהנערה היא חצי-משכילה וכי השמעת שם קצת מוכר לה, אך בהקשר אחר, תיצור בה את התגובה הרצויה?

"דווקא טוב," אמרה בו"ו שיש בה גם טעם בי"ת ופ"א רפות כמו רמז לנשיקה מצמררת, ואני הלכתי פסיעות אחדות אל הדוכן שלידו הניח הכדורסלן השחור את זוג הגרביים הלבנים, שלא לקח, והרמתי אותם. עדיין היה בהם ריח אצבעותיו הארוכות, השחורות-ורודות; של מעט זיעת ספורטאים וטבק; ובנקבותיהם העמוקות, המוצלות, כאילו נותרו עקבות היד שבבודקו אותם השחילה פנימה.

שבתי עם הגרביים הלבנים, העבים, אל הנערה והוריתי לה לשבת כדי שאוכל למדוד לה אותם. היא השילה את נעליה, נעליים שחורות, רחבות, עשויות עור דק, גבוהות ובעלות שרוכים ארוכים, וסוליותיהן דקות מאוד. היא נותרה בגרבונים ועלה מהם ריח חמצמץ, תוסס, כמו מתוך שקיות הפוליתילאן השקופות, המלאות אשפה, שמניחות בעלות-בית עצלניות ליד פתחי דירותיהן, בחדרי-מדרגות של בתים משותפים.

"אי אפשר למדוד כך," אמרתי. "מוכרחים לרחוץ לך את הרגליים, קודם – "

"דווקא טוב," אמרה. "מרענן."

רמזתי לה לבוא אחריי, בגרבוניה המלוכלכים, על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו הגדולה, ונכנסנו לשיארותי הנשים. היא הרימה רגל ימין, ואחר שמאל, מעל לכיור, והיה עליי לפשוט את גרבוניה כדי לשטוף היטב את כפות רגליה במים ובסבון. אצבעותיה היו נאות למדי, ילדותיות, ללא צבע. הגרבונים היו במצב כה גרוע שזרקתי אותם לפח שבפינה. היו אלה גרבוני מכנס, ולהפתעתי לא לבשה דבר מתחתם.

לפתע נשמע קול הורדת מים באסלה ואישה מבוגרת יצאה מאחד התאים וכשראתה אותי החלה לצעוק:

"חוצפה! מי הירשה לכם לעשות את זה פה?"

"גברת," עניתי לה בנימוס, בלי להיעלב. "הנהלת הכלבו אינה מרשה למדוד גרביים ברגליים לא נקיות. את חושבת שזה תענוג בשבילנו? אבל תגידי בעצמך, מה יותר טוב – שהילדה היתה נשארת באצבעות מלוכלכות?"

הגברת מילמלה משהו והסתלקה מהשירותים בטריקת דלת, ואני סיימתי לרחוץ את כפות רגליה של הנערה וניגבתי אותן במגבות-נייר מן המתקן שעל הקיר ויצאנו יחד כשהיא הולכת אחריי יחפה על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו, וחזרנו אל מחלקת הגרביים שם חיכה לנו זוג הגרביים העבים שמדד הכדורסלן השחור; ואני הושבתי את הנערה וישבתי לרגליה כששערה הארוך מלטף מעט את מצחי בעת שהתיישבה ואני –

קצת התפלאתי שהיא ערומה מלמטה והשיער הגולש שלה כאילו בוקע מגופה ופורץ שוב החוצה באותו גון ערמוני עמוק, חום-ארגמן, וגרבתי לה היטב את גרבי הצמר הלבנים בעלי קווי-הרוח הכחולים בקצותיהם, תחת לברכיים, אלא שעליה הם הגיעו כמעט עד לסובך שוקיה, והנעלתי לה את נעליה הגבוהות, רכות-העור, ששחורן הלם את לובן הגרביים, והידקתי  וקשרתי את השרוכים הארוכים, והיא הודתה לי בחיוך מתוק, ואמרה שמעודה לא נתקלה בשירות כל-כך נחמד בחנות הכלבו הזו, וכי הגרביים שבחרתי לה הולמות אותה מאוד שהיתה מוכנה להצטלם, כמו חצ'ה טוריאן, לתמונת פרסומת בתור דוגמנית גרביים, ואמרה שלום, שוב בבת-צחוק מלאכית, ויצאה מהמחלקה.

אני עקבתי אחריה, ממחלקה למחלקה, ובמדרגות הנעות, עד ליציאה. אינני יודע אם החלפת גרבוניה המלוכלכים בגרביים החדשים, או היותה ערומה מלמטה, או שאני אמרתי לה שאין צורך לשלם בשיטה הזו של החלפה ושטיפה –

היא יצאה מפתח חנות הכלבו מבלי שנעצרה באחת מן הקופות הרבות כדי לשלם!

ואני אחריה.

לא הספיקה להרחיק צעדים אחדים במדרכה ההומה, ברחוב ההולך ומואר בשעה ראשונה זו של לפנות-ערב מוקדם, חורפי – והנה שני מלאכי-חבלה, אנשי חברת-שמירה אזרחית, מן החנות, קפצו אחריה, קוראים לה לעצור, צועקים –

"בחורה! הֵי בחורה – "

"הגרביים!"

"הקבלה – "

"גָנָבָה!"

אך זו, שקטה וחולמנית כפי שהיתה עד כה, בהניחה לי לשטוף את כפות רגליה ולגורבה ואף להתבונן אל בית-סתריה בלי רתיעה –

קפצה בניתור אחד, שפעת שערה השחור לעת ערב מתבדר אחריה כשולי גלימת-פלאים, כטסה באוויר, ולא הספיק האחד מבין השנייים להניח עליה את קצות אצבעותיו, והיא פרחה לה  –

נעלמה.

ואני אחריה.

מרחוב לרחוב. עלתה לאוטובוס. אני אחריה. ירדה. ירדתי. הדרמנו. הדרמנו. הגענו לעיר אחרת. שכנה. החלה פוסעת ברחוב ארוך, חשוך. ואני אחריה.

לבסוף בקטע ריק מאדם, נטוש, הדבקתי אותה. ניצב לפניה. חוסם את דרכה.

"מי אתה?" לא הכירה אותי.

"אני מהחנות. החנות הגדולה."

"עזוב אותי!"

"תחזירי את הגרביים!"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. תעזוב אותי."

"את גַנֶבֶת. גָנַבְת אותם!"

"תזוז ממני!"

"אני מהחנות הגדולה – " לא זזתי. תפסתי אותה. בכוח. הדפתי אותה לעבר פתח אחורי של חצר סמוכה, ליד עץ. היא התנגדה. שרטה. אבל לא צעקה. בטח פחדה. ידעה היטב שהיא גנבת. הידקתי אותה אל גזע העץ. הרמתי רגל שמאל שלה ומשכתי בכוח את הגרב שהיה גדול וזוהר בחשיכה כאילו שוזרו בו חוטים פוספוריים לבנים, משכתי יחד עם הנעל, בלי להתיר שרוכים, בלי לשים לב לידיה המכות ושורטות בשתיקה נואשת על ראשי, חלצתי את הגרב מתוך הנעל, זרקתי את הנעל מרחק צעדים אחדים אל פנים החצר החשוך, קשרתי את ידיה בגרב ועתה יכולתי לחלוץ ביתר קלות את הגרב מרגל ימין שלה, שהרמתי, היא היתה רטובה, חלצתי את הגרב וזרקתי גם את נעל ימין שלה אחרי נעל שמאל, התרתי את הגרב שקשר לרגעים אחדים את ידיה, והסתלקתי, מרחיב צעד, בהותירי אותה מאחוריי יחפה, ערומה מלמטה, ומחפשת ודאי, בחשיכה הקרה, את נעליה השחורות על פני רצפת החצר האחורית.

הגעתי לתחנת אוטובוס מוארת כשהגרביים המגולגלים בידי. ידעתי שהיא לא תרדוף אחריי. חיכיתי שעה קלה עד שהאוטובוס הגיע. תחילה חשבתי לחזור לחנות הכלבו הגדולה ולהחזיר את הגרביים, ואולם השעה היתה כבר מאוחרת והגרביים מצאו מאוד חן בעיניי, מההתחלה. אני גורב אותם עד היום וחש עצמי כמו ספורטאי אמיץ, מצטיין. יהיה לי קשה מאוד כשהם יתבלו כי בחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי-למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.

אהוד בן עזר

1986

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ערב טוב אהוד, מאמרו של אבישי בן-חיים שפורסם ב"חדשות בן עזר" 1544 – פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-24.5.2020:

https://www.israelhayom.co.il/opinion/764147

אשר מעוז

* לארנה גולן, תודה לך על התיאורים המרגשים מחיי הילדים והנוער בקיבוץ, בטרם עלתה עליו מבולקת הצריכה והבזבוז המפוררים. באשר להווי בקיבוצך 'מסדה' בחום העמק, לפני כמה עשורים, בידידותי עם משפחות ברודצקי האמידות מלימה בפרו ובתל אביב, נהגנו לבוא לביקור אצל בן משפחתם בקיבוץ, עם ממתקים ומתנות, ואפילו פעם הרכבנו במגוריו מזגן משוכלל, שעדיין לא היה מקובל אפילו בביתנו בתל אביב.

ובאשר לילדים בקיבוץ, בשנת 1946 התגוררנו בקיבוץ, חבורת חניכי קורס חובלים של הפלי"ם, ליד הטכניון בחיפה, והשתדלנו לסייע חברתית. אולם, התעוררה בעייה כאשר דן בן אמוץ, שהיה אחד מאיתנו, הבחין שמדי אחר הצהריים מגיעים ההורים לבקר את ילדיהם, בקרבת המאהל שלנו, ומביאים איתם, רק לילדיהם, פירות מהמטע בו הם עובדים. אלה שעבדו באגד או בחיפה, הביאו לילדיהם שוקולד או צעצועים, ותמיד נשארו המקופחים, ילדי עובדי הפלחה או המתפרה והמחסנים.

דן לא התעצל, אסף את הילדים, והזהיר: "מי שיקבל מתנות מההורים בלי שהאחרים מקבלים, יענש על כך בחומרה."

הילדים מילאו את תפקידם במערכה, ובקיבוץ התחוללה מהומה, וגם דרישה לסלק את דן בן אמוץ, אבל העניין מצא את פתרונו בחלוקה שווה בין הילדים.

ולאהוד,

מדוע אתה מאפשר לאורי הייטנר להעלות בהרחבה משוועת ב'חדשות בן עזר' את משנתו השנוייה במחלוקת, הכוללת הכפשה מכוערת של יריביו. אישית, הוא זכור לי כמי שמשתדל להשכיח את התנשאותו על מתיישבים בחלקי ארץ ישראל אחרים, ואולי ראוי להציע לו לשטוח את מרכולתו בעיתונים המיועדים לכך.

בהערכה לבבית,

ברוך תירוש

 * אהוד היקר, תודה על פרסום דבריהם של מריאנה וסולו יוסטר. אני אשלח את הגיליון לבתם היחידה, עדה רייכר, רופאה הנשואה לרופא.

 חג שמח!

 משה גרנות

אהוד: הסיפור "יומני" של מריאנה יוסטר ממש מרגש.

חג שמח.

* ולו רק בשביל הסיפור הזה היה שווה להיות קורא מסור שלך, כוונתי לסיפור "יומני" של מריאנה יוסטר, כה פשוט, לא מורכב ובשפה ברורה, מטלטל אותך טלטלה עזה וגורם לך עצבות רבה וצער. תודה למשה גרנות שהביא לנו יצירת מופת זו.

רוצים עוד!

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

חיימקה שפינוזה

אני דוגמנית והוא צייר

על פי ז'אק פרוור

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידיי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005. אחד משיריו הראשונים של חיימקה שפינוזה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל