פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1546

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בסיון תש"ף, 4.6.2020

עם הצרופה: בין אוקספורד לכתונת פסים, ראייה רב תחומית של סיפור יוסף ואחיו

דרך הספר "נער האופניים" וסיפורו של הסופר אלי עמיר, מאת תמי מירב-ששון.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: נוֹף. בְּמַזַּל תַּמּוּז. // ד"ר גיא בכור: הלילה היה עוד ליל אימה ברחבי ארה"ב – 2.6.2020. // חובב טלפז: במלחמה כמעט כמו במלחמה, פרק נ"ה: שובך יונים... עם עלי זית. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.6.20.  // מנחם רהט: הליכוד בוגד בבוחריו. כרגיל. // אורי איתיאל: הדסה. // משה גרנות: אנטון צ'כוב ומירי רגב. // רוֹן גֵּרָא: וְשׁוּב קוֹרוֹנָה. // יצחק גנוז: הַשְּׁבִיל בְּאִיָּר תש"ח. / תקוה וינשטוק: שבת במיון ב"איכילוב". // מריאנה יוסטר: אוזני המן של סבתא. // סולו יוסטר: מארב בצל עצי הזית. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. אנה ואנה. התלם העברי הראשון]. // אהוד בן עזר: מאדאם אוּם-אִל-טַאך ובנותיה. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

נוֹף

עַנְנַת צֶמֶר

עַל מֶשִׁי מַיִם רוֹדֶמֶת בַּצֵּל.

אֶקָלִיפְּטוֹס שָׂב, פָּרוּעַ,

וּלְמוּד אֱנוֹשׁ חֹרַךְ מֵאֵשׁ,

כְּנִצַּת שֵׂעָר נוֹשֵׁר עָלֶה בּוֹדֵד

נִשָּׂא בְּנַחְשׁוֹל יָרֹק-כָּחֹל.

גְּדַת קֶדֶם מִנֶּגֶד

שְׁטוּפַת מַיִם רַבִּים, עֲבָרוּהָ שְׁכוּחִים –

עַל פָּנֶיהָ שָׂרֶטֶת נִגְלֶדֶת.

שְׁדֵרַת קַזָּרִינוֹת קוֹרֶסֶת אֲפֹרָה,

עֲמוּמָה וּסְחוּפַת רוּחוֹת.

שִׁקְשׁוּק-הַנָּהָר – רֵיחַ-סוּף-

וְדָגָה חָמִים חָרִיף

עַל הַפָּנִים מַצְלִיף.

סְנַפִּיר מִתְלַטֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ

כְּלַהַב – וְחוֹלֵף.

וּמְעַלְּעִים זְרָמִים עָמְקָם הֶעָמוּם,

כֵּהִים, שְׁמֵנִים, פְּטוּמֵי גְּשָׁמִים,

נִשָּׂאִים כְּבֵדִים – כְּבַחֲלוֹם...

אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֶל סוֹפָם.

1952

בְּמַזַּל תַּמּוּז

בְּמַזַּל תַּמּוּז יִכְבְּשֵׁנוּ הַיָּם

וּתְכֶלְתּוֹ בָּנוּ כְּיַיִן יֶחְמַר –

יֵין-הַתְּכֵלֶת, כְּבַד-הַטַּעַם,

כְּבַד-הַצֶּבַע,

עָמוּס נִיחוֹחַ-הָאַצּוֹת,

וְיוֹרֵד כְּלָיוֹת כְּאֶבֶן.

בְּמַזַּל תַּמּוּז נָקוּם מִגְּחֹן,

נִפְרֹשׂ כָּנָף, נָשׁוּט –

אֶל אֵין-גְּבוּל,

אֶל מֵעֵבֶר לַיֵּשׁוּת.

מִמְּרוֹמֵי חוֹפָיו הַיְּרֻקִּים –

הַיָּם, בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַטִּילֵנוּ,

יִקְשֹׁר כָּנָף אֲרֻכָּה לְגַפֵּינוּ

וְשֶׁטַח חֲלוֹם קָפוּא

לְמַאֲוַיֵּינוּ הַצָּפִים.

בְּמַזַּל תַּמּוּז נָקוּם מִגְּחֹן,

נִפְרֹשׂ כָּנָף, נָשׁוּט –

אֶל אֵין-גְּבוּל,

אֶל מֵעֵבֶר לַיֵּשׁוּת.

1957

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

ד"ר גיא בכור

הלילה היה עוד ליל אימה ברחבי ארה"ב

...כולל במרכז ניו יורק, עם עסקים, כולל חנויות מותגי ה"יוקרה", שנבזזו או הועלו באש. התפרעויות קשות בשדרות הראשיות של מנהטן. בתי כנסת חוללו בשורה של ערים, והרִשעות כלפי היהודים עוד תהיה קשה ואכזרית. האם זו המדינה ה"נוצצת", שסיפרו לנו עליה כל השנים? איפה סיפורי ניו יורק של הפרוגרסיבים [בעיקר הדמוקרטים]? זו מדינה במלחמת אזרחים, ומי שנטש את מולדתו [ישראל] לשם, ביצע טעות קשה. בשנים הקרובות זה רק יילך ויחריף.

הערים הפרוגרסיביות הגדולות בארה"ב – הפכו לגיהינום, מלכודת של אנרכיה לאנשים ולעסקים. ובעצם הן מתו, יחד עם הקורונה והאנרכיה: ניו יורק (בעיקר מנהטן) לוס אנג'לס, סן פרנציסקו, שיקאגו, דטרויט, פילדלפיה, מילווקי, וושינגטון הבירה, מיניאפוליס, ובעצם כל עיר עם שלטון פרוגרסיבי-דמוקרטי. האם לא אמרנו עשור שלם לא להשקיע בנדל"ן מחוץ לישראל? מי שהשקיע בישראל – הצליח.

ציטוטים מהאתר של ד"ר גיא בכור מיום 2.6.2020.

* * *

חובב טלפז

במלחמה כמעט כמו במלחמה,

פרק נ"ה: שובך יונים... עם עלי זית

הערת הרגעה מתבקשת: הכותרת לא קשורה כלל וכלל למיגננת "שובך יונים" שכה כשלה במלחמת יום כיפור.

 בעוד אנחנו מתכננים לחוג את חג מתן התורה / ביכורים בשלל גבינות טעימות – פרי הילולי פרות החלב שלנו המחזיקות בשיא התנובה העולמי כיובל שנים – התחוללו בארה"ב שני אירועים מכוננים.

האחד – הסתיים דה-יורה עידן התמימות במו"מ הסחר ארה"ב-סין וזאת, אחרי ששלושה וחצי חודשים קודם לכן חל סיומו דה-פאקטו.

השני – ברכו של שוטר עיריית מינאפוליס, בירתה של מינסוטה -מיסטר Derek Chauvin (משקל 100 ק"ג)! – זו צולמה במשך 8 דקות כשהיא מוחצת/חונקת את צווארו של ג'ורג פלויד במכאוביו כשידיו של האחרון כבר כפותות באזיקים. בעוד השוטר הלוחץ בוהה אל חברו, שבוהה אליו בחזרה, נופח מר פלויד את נשמתו!!! בעידן רשת אינסטגראם שודר הסירטון בכל פינה שכוחת-אל בגלובוס שלנו!  הרבה מאד אריות עלו מריבצם כי פלויד המנוח הוא אפרו-אמריקני בעוד השוטר כבד המשקל – לבן, כמו גם חברו.

וכאן כמו בדרמות המסעירות של שייקספיר, מסתבר שראש העיר מינסוטה עול הימים, אליו כפופה המשטרה במישרין ובאופן בלבדי – גם הוא דמוקרט, לבן, ליברל, פרוגרסיבי ומה לא, אליו סגדו ובו בחרו כל תושבי העיר האפרו-אמריקנים. יתרה מזאת, גם מושל מינסוטה קורץ מאותו חומר שממשיך את דרכם של שני סגני-נשיא דמוקרטים ממינסוטה בעבר שכשלו רק על קו הגמר במרוצם שלהם לבית הלבן:  יוברט האמפרי שהפסיד לריצ'רד ניקסון ב-1968, ווולטר מנדל שהפסיד לרונלד רייגן ב-1984.

ועתה ראש העיר שהוא גם ה- Commander-in-Chief של כל שוטרי עירו, פוכר את ידיו בעצבנות – הוא לא יכול (בצה"לית – לא רוצה) לצאת מיידית ללא תחקיר שטח מזורז שיצביע על שני שוטריו כרוצחים לכאורה, למרות הסרטון הנ"ל – מימצא לא רישמי. כל זאת כאשר שני השוטרים שסרחו בדרך למעצר מינהלי. תוך שעתיים של היסוסים מתחילות הפגנות רחוב מול בית העירייה ורק שעות מספר אח"כ מודיע התובע הראשי של העירייה שאינו מושפע מלחצים והפגנות ולא יעשה דבר בפומבי עד גמר החקירות.

הרחוב המתחיל לגעוש עם תמונות ענק של אותה ברך-על-הצוואר...  וצעקות "גזענות" ו"משטרה ברוטאלית" שמזכירות לראש העיר ולמושל, שמשכנו שלו באותה עיר, את זעקות  הנעורים שלהם עצמם. בשעות הלילה כבר החלו להרוס, לבזוז, ולהצית חנויות ברחובות העיר... אחרי הכול, חודשיים וחצי בבידוד ביתי (מאימת הקורונה) חשפו מצוקה אמיתית של צעירים – מרביתם לא נשואים וחלקם הרב שוכרים דירות בזוגות בצוק העיתים. חשבתם איך אנחנו הסתדרנו "במשפחה גרעינית" בתקופת הסדר? שם שניים או שלושה שחולקים דירה – יוצרים שתיים או שלוש "משפחות גרעיניות של בודדים"!!! הרי צריך טלוויזיה לכל אחד באותה דירה... ויש רק אחת... יש לכם רעיון? להם היה! זה נגמר ב-1400 חנויות שנבזזו והוצתו תוך כמעט יומיים, עוד לפני שהתובע הכללי של מיניאפוליס כינס מסיבת עיתונאים רבת משתתפים שבה הודיע שהשוטר-עם-הברך-על-הצוואר-של פלויד מואשם רק בהריגה וברצח מדרגה 3!!! 

בשלב הזה כבר התפרסו הפגנות ומהומות דומות בכל רחבי הערים הגדולות בארה"ב – מחוף לחוף. האם הנשיא טראמפ בבעייה לקראת הבחירות בעוד חמישה חודשים?

להיפך! – קשה לי לחשוב על עיר אחת מאלה החווות ביזה והצתה, שראש עירהּ ומושלה אינו דמוקרטי. אף לא אחד מהם מעז בכלל לדרוש מהנשיא עזרה כלשהי – אחרי הכול הם נבחרו על מצע של "חוק וסדר" ותמיכה בשכבות החלשות... אבל אלה קיבלו "חיזוק שיכבתי" מצעירים שעבדו בעבודות שירות והיו הראשונים שהוצאו לחל"ת או פוטרו בעקבות הקורונה, ועם הנשיא שקרא לסטייטס השונים "לפתוח" את המשק והללו לא מיהרו לעשות כן. כך יצא שג'ורג' פלויד המובטל שיצא לקניות מזון עם כסף שחולק ע"י מזכיר האוצר במימשל טראמפ (נא לא לשכוח) הסתבך בוויכוח על 20 דולר בחנות... שקראה למשטרה, (שם כל המשטרות מקומיות) ולרוע מזלו, השוטר "השמן", שמי יודע כמה תיסכולים היו לו בחודשי הקורונה, החליט לתת לו "טיפול סופני".

התקשורת נועצה בשני ענקי משפט בנוגע לכתב האישום: אלן דרשוביץ ורודי ג'וליאני.

דרשוביץ טוען שהאישום שהוטל על השוטר שחנק נמצא בקצה העליון של רמת הפשע הנורא שביצע, כלומר זהו אישום ברמת הרע במיעוטו. בדרך כלל נוהגים להאשים בהריגה בלבד. "אישום-יתר" לדעתו עלול להביא לזיכוי, רחמנא ליצלן, ומכאן הדרך למהומת עולמים ברחובות האומה יגמדו את המהומות הנוכחיות. והיו דברים מעולם. הכללת המילה "רצח" היתה, לדעתו, הכרחית להורדת רף המהומות.

לעומתו טוען ג'וליאני, שעל פי ניסיונו כתובע הכללי בניו יורק וכראש העיר בקדנציות מוצלחות הכוללות את הפלת מגדלי התאומים בספטמבר 2001, היה חיוני לנקוט באישום אחד – רצח מדרגה 2 אם לא 1. לדרגה מס 1 יש סיכוי נמוך כאשר השוטר לא הכיר בכלל את מי שהרג/רצח. ומצד שני מרגע שהופצה התמונה בכל קצווי תבל "זוהמה השפיטה", בדרך ללא מוצא, שחייבת להביא להפללה סופית. האלטרנטיבה היא זיכוי שחסר כל סיכוי שהוא. במילים אחרות, לדרשוביץ אין כאן פריט שדומה לאותה "כפפה" שלא התאימה לידו של O. J. Simpson... לעומת זאת, שמונה מיליארד איש בעולם כבר ראו והזדעזעו מתמונת הברך ולכן, השוטר בעל הברך המפורסמת בעולם הוא: Guilty as Charged!

למרות זאת משפט השוטר הזה ישבור את הרייטינג בענק כאשר ראש המשטרה (המקומית – תמיד), ראש העיר והמושל – כולם קורצו מאותו חומר – ינסו לחסום חשיפת התידרוכים שקיבל הנאשם ברצח, בעוד הוא עצמו מנסה להציל את הפנסיה שתחזיק את משפחתו מעל המים כאשר יבלה ארוכות בכלא שמור. ע"מ להבטיח חוק וצדק שומה על משרד המשפטים הפדרלי לעקוב ב"אישית לוחצת" אחרי ההליך המשפטי. בסופו יחליט הנשיא (טראמפ או אחריו) אם יש מקום לערעור שיביא להליך משפטי פדרלי נוסף.

מי שדואג לטראמפ מהאירוע המזעזע, יכול להירגע. במספר הזדמנויות הוא הביע השתתפות כנה (ממש בלי מרכאות) במסיבות עיתונאים בצערה של משפחת הנרצח – פלויד, ומצד שני יצא באופן נמרץ ובוטה נגד ההמון הזועם ששועט לעבר החנויות ואבוקות אש בידם. הוא גם הבטיח עזרה למושלי הסטייטס הנפגעים אם רק יבקשו, שלא לומר יתחננו. הוא גם יודע שללא קטסטרופה אמיתית הם יימנעו מלבקש עזרה ממנו – מה שהיה יכול להעיד על חולשת מדיניותם לאורך שנים רבות.

סין

ביום ו' האחרון, חצי שעה לפני סגירת שווקי המניות בוול- סטריט ,מסר הנשיא טראמפ הודעת כוונות קצרה:

1. האחריות על הפצת נגיף הקורונה ברחבי העולם רובצת על סין ואין בילתה. הוכחה: עם גילוי הקורונה הקטלנית בהוואן המשיכה סין בטיסות בינלאומיות מהמחוז לכל רחבי העולם – ישירות או בעצירות ביניים. במקביל נעלה סין את כל המעברים האפשריים מתוך סין אל המחוז או ממנו למחוזות סין השונים. כדוגמה הוא טען שלא היו נידבקים בערי הענק – שנחאי ובייג'ין.

בכך נסתתמו כל טענות החיפוי על סין שהפנדמיה העולמית קרתה כתוצאה של סינטזת הנגיף או הפקתו מבעלי חיים במעבדות הוואן. כלומר, לא משנה כלל וכלל איך הגיע הנגיף להוואן. מדוע ואיך סין הוציאה את הנגיף מהוואן לאחר ההדבקה שקרתה וזוהתה בבירור זה, ורק זה, מה שהופך את פועלה לפשע בינלאומי חמור!

2. הדגיש את אחריותו של אירגון הבריאות הבינל"א שקיבל התרעות מסין על הימצאות הנגיף, גם כאן באיחור, ולא הפיץ אזהרה מפורטת ומיידית בכל כנפי תבל במשך שבועות.

3. הסרת הפריווילגיות מיוחדות מהונג קונג, עליהן חתמה סין לשמר עבורה לפני 50 שנה, גוררת שינוי נוקב במדיניות ארה"ב כלפי סין.

למחרת, בשבת, עם שיגור מוצלח ביותר של חללית פרטית (חברת SpaceX) הנושאת שני אסטרונאוטים אמריקנים לתחנת החלל מקייפ קנבראל נשא טראמפ נאום מצויין.

1. הביע השתתפות כנה בצערה של משפחת פלויד שנרצח. הבטיח שמשרד המשפטים יעשה הכל ע"מ להבטיח משפט הוגן לשוטר שרצח.

2. הביע הבנה להפגנות-שלום מחד וקרא למצות את הדין עם המון זועם שעוסק בהצתות, השמדת רכוש רחבת הקף, ונגד מעשי ביזה מתועבים – בעשרות ערים ברחבי ארה"ב. הבטיח עזרה, כל עזרה אפשרית, לכל מושל שיפנה אליו בבקשת עזרה. אף פנייה כזו לא הגיעה נכון לכתיבת שורות אלה.

בתמונה אופיינית, נראה הנשיא נינוח ושקוע בכתיבה על שולחנו בחדר הסגלגל בעוד שאר התמונות מציגות רחובות מוצתים בערי איחוד-המדינות (United States) עם המון זועם שעוסק בביזה וליבוי האש. כתבת הרקע של הוואשינגטון פוסט שואלת איך אפשר להסביר את הניגוד המשווע הזה? מסתבר שהתשובה דווקא פשוטה להפליא. כל המושלים שמעו את טראמפ באופן אמצעי או בלעדיו, ולא פעם אחת, שקליטת מהגרים בלתי חוקיים, המכונים "חסרי-דוקומנטים"  אליבא דהספיקר ננסי פלוסי, תביא להגברת הפשיעה בעירם, לאבטלה מתגברת, לניצול מחפיר של המהגרים הנ"ל ללא יכולת שיכון מניחה הדעת, להסתרתם הבלתי חוקית מפני השלטונות הפדרליים, ומה שחשוב קריטית תחת הפנדמיה הקטלנית – אי יכולת לספק להם הגנה רפואית תואמת מצב. יש לדעת, בנקודה האחרונה, האחריות לספק שירותי רפואה נידרשים נופלת על המימשל הפדראלי במקרה של מגיפה אפידמיולוגית או פנדמית הפוגעת באזרחי ארה"ב ואו במי שנכנס לארה"ב באופן חוקי ו/או במי שהותרה שהייתו בארה"ב באופן חוקי.  

אבל מה קורה עם אלה שהסתננו לארה"ב באופן בלתי חוקי? ויש "רק" 12 עד 22 מיליון כאלה – שאל טראמפ את ראשי המפלגה הדמוקרטית בקונגרס כבר בשבועות הראשונים לכניסתו לבית הלבן. ומה יקרה לאלה שיסתננו בהמוניהם אם לא תאשרו תקציב להקמת חומה גבוהה על הגבול הארוך עם מקסיקו  כאשר לא קיבל תשובה... אם שגרירו או חתנו סיפרו לו על הגנרל הישראלי – איסכה שדמי – הוא יכול היה לספק תשובה/שאלה כמו: אללה ירחמו? וגם לא היה מונע מהם את סיפור הסיפא המחריד שלנו עם הרוגי כפר קאסם!

איך פעל מושל ניו יורק – אנדרו קואומו – כאשר טראמפ, חברו מימי ניו יורק העליזים, שאלו בתמימות ראויה איך הוא מטפל בחולי הקורונה הנמצאים ב-Sanctuary City שלו? ענה לו חברו שעל שאלה כזו לא עונים בטלפון, שכר מטוס מנהלים וטס לספר לו ב-4 עיניים בחדר הסגלגל!!! "לפיתרון" שסיפק אנדרו היה לו תקציב...

הערכות לגבי הצעדים שננקטו בסוף השבוע מול סין

א. המשק האמריקני עדיין תקוע תחת משבר הקורונה עם כ-40 מיליון מובטלים חדשים מה שמכפיל את סך חסרי העבודה, ומה שמחייב זהירות רבה בצעדים נגד סין.

ב. טראמפ מסיר בזאת פורמאלית את היחס המיוחד שקיבלה הונג קונג בשוק המניות שלה. זאת בעקבות החלת מערכת החוקים בסין על הונג קונג. המהלך יביא בעתיד הקרוב לכיווץ משמעותי בגישה הנוחה של סין למקורות מימון דולריים. במקביל ינותקו בהדרגה כל האמנות המיוחדות בין הונג קונג לארה"ב.

ג. טראמפ מסיר בזאת פורמאלית את היחס המיוחד שקיבלה סין בגישה למקורות הנגישים עבורה בוול סטריט. קשיים רבים בהשגת מימון להשקעות ניצפים לסין מהמהלך הזה.

ד. טראמפ הודיע על פרישה מיידית מלאה מאירגון הבריאות הבינלאומי שכשל בכל צעדיו בפנדמיה הנוכחית. החיסכון של 450 מיליון דולר עבור ארה"ב לא משמעותי במיוחד לאור הפסדי המשק הנמדדים בטריליונים. לעומת זאת, עבור האירגון זו מכת כמעט-מוות, מה שאילץ את סין לתרום בזריזות לאירגון 40 מיליון דולר לשנה.

ה. סין הודיעה, בקול ענות חלושה, שהיא מעכבת משהו את רכישות מוצרי חקלאות – פולי סויה – מארה"ב.  

שובך היונים

רקע: עם פרוץ ההפגנות הלוחמניות בשבוע שעבר, שכללו הצתות, ביזה והרס רכוש נרחב, ביקש טראמפ לקבל מיועציו המשפטיים תידרוך לקראת אפשרות להתערבות פדרלית במטרה להשליט סדר ובטחון ברחבי המדינה. היועצים, שהובילו בכשרון ומיקצועיות מרשימה את ההגנה נגד הדחתו שלפו מיידית את ה- Insurrection Act of 1807 או חוק המרד. החוק מסמיך את הנשיא לקרוא לשירות את כוחות הצבא האמריקני על כל זרועותיהם ואת המשמר הלאומי לטפל במרד שפרץ כנגד סטייט אמריקני. קיימת העדפה למימוש האמצעים הצבאיים כאשר מתקבלת בקשה ממושל הסטייט או מהקונגרס המקומי אם מתקיימת נבצרות למושל. רשימת הנשיאים שעשו שימוש בחוק ארוכה. אבל הנשיאים שעשו שימוש ללא בקשה מהסטייט היא החשובה, המפורסמת והרלבנטית. זו כוללת את אייזנהאור, וקנדי (פעמיים), כולן נוגעות בסירוב מושלי הסטייט לבטל חוקי אפלייה נגד האפרו-אמריקנים, ביחוד האחרונה של קנדי נגד מושל אלבמה ב-1963.

יונה מס. 1: הנשיא טראמפ שלח למושל מינסוטה מיד עם פרוץ ההפגנות האלימות – שוד, ביזה, והצתות – הודעת תמיכה ומוכנות לשלוח עזרה צבאית או אזרחית – מיידית עם קבלת בקשתו. היונה שבה ללא עלי זית כשהיא אפופת עשן. בעצם לא כל כך נורא – גם לנח הצדיק לא שפר חלקו עם היונה הראשונה.

יונה מס. 2: הנשיא טראמפ שלח יומיים אח"כ לכל 50 המושלים הודעות תמיכה והצעת עזרה כנ"ל. היונה שבה ללא עלי זית וריח עשן דומה. מושל אילינוי אפילו הוסיף ציוץ ובו לעג שחצני להודעות הנשיא.

יונה מס. 3: נאום הנשיא בשבת בקייפ קנווראל (כדאי מאוד לעיין בפיסקה הנ"ל המתחילה ב-למחרת בעמוד 2)  בנוגע לסין (סעיף ה' למעלה). כאן לראשונה חזרה היונה עם עלה זית גדול. הקטנת הזמנות מוצרי החקלאות מארה"ב זו הפרה חמורה (Cardinal Breach) של הסכם שלב א' עליו חתמה בדצמבר (בעוד תייריה שלה מוטסים לכנפות תבל – מרססים את הקורונה בהבל פיהם)!!! מה הניע את סין להפר את ההסכם? אולי סקר ארצי שנערך והתפרסם השבוע מצביע על כך ששליש מהעם האמריקני נותן עדיפות מכרעת לשימוש בכספי התמיכה שחולקו בעקבות סגר הקורונה לתשלומים חודשיים קבועים או עבור שירותים משתנים כמו שכר דירה, משכנתאות,  טלפון, טלוויזיה, חשמל, מים, ביטוחי רכב, בריאות, רכוש וכיו"ב. ביצוע התשלומים גרם להדרת רגלי הקונים משלוש רשתות הענק: וולמארט, טארגט, וקוסקו. ועתה (נא להדק חגורות),  ספקית הסחורות העיקרית של השלוש היא סין!!! הבומרנג נחת על רציפי היצוא הסינים.

יונה מס. 4: ביום ב' השבוע הפעיל הנשיא את חוק המרד (הנ"ל) לגבי כל השטח המגודר והמקיף את הבית הלבן – שטח השייך לממשלה הפדרלית ולא לעיר וואשינגטון DC. הפעולה נעשתה לאחר שיום קודם הבעירו המפגינים את הכנסייה הצמודה ושלחו אבוקות דולקות לתוך השטח המגודר. כוחות משטרה צבאית מאומנים למלחמה בטרור ניטרלו כל מאמץ קבוצתי או של יחידים במיומנות שיא, ואסרו את מפירי הסדר שנמצאים במעצר מאז. קשה להאמין – לא נשפכה טיפת דם עם מאסרם של עשרות מהמפגינים שחצו את הקווים האדומים. עלה זית שני – ענק.

יונה מס. 5: יום ג' (אתמול, 2.6), מושל מינסוטה פונה פומבית לראש עיריית מיניאפוליס בדרישה להפעיל את משטרתו ואת כל המשמר הלאומי שהעמיד לרשותו באופן נמרץ, להפסקה מיידית של ההפגנות האלימות. זאת בעוד הפגנות בדרכי שלום, המוגנות בתיקון הראשון לחוקה (חופש הדיבור והפגנות בשלום) – אפשריות. עלה זית שלישי – גדול.

יונה מס. 6: יום ג' (אתמול), מושל ניו יורק, מיודענו אנדרו קואומו, גוער בפומבי (בטלוויזיה מחוף לחוף) בראש העיר ניו יורק (9 מיליון תושבים) דה-בלאזיו על אוזלת ידו בת שבוע הימים ומאיים להזרים לעיר את כל המשמר הלאומי שלו. עלה זית רביעי – ענק ביותר.

יונה מס. 7: יום ג' (אתמול), כמעט בלתי ייאמן. בהדרגה, במשך היום, הפכו כל ההפגנות "ברחבי ארה"ב" לצעדות שלום  ע"פ "התיקון הראשון" לחוקה. כדאי להם, מאוד מאוד. המשך שהותם בצעדות עלול לחסום את סיכוייהם לקבל לחשבונם את התמיכה של 600 דולר לשבוע הניתנת לכל מובטל. עלה זית חמישי – ענק.

יונה מס. 8: כמעט שכחנו את Covid-19 ... אבל הנגיף עדיין שם! מה קורה לצועדים בסך ההפגנות השקטות? שומרים מרחק? מסכה על הפה והאף? רוחצים ידיים? מה יקרה אם כבר נידבקו וגם יחלו? יטופלו? נגיף הקורונה אולי יודע סינית אבל "התיקון הראשון" כתוב באנגלית!!! אין יותר יונים שיביאו את שלל עלי הזית המחכים להן מכאן והלאה. עם כל יום שעובר, חבריהם של הצועדים עכשיו בשקט, תופסים את מקומות העבודה הנפתחים...

יונה מס. 9: איך הגיב שוק המניות? "לא רע בכלל" אתמול, עם עלי הזית, עלה הדאו ב-260 נקודות ועם סגירת המאמר (כעבור שעתיים בלבד מפתיחת המסחר – היום)  כבר הוסיף ועלה ב- 430 נקודות נוספות! – אין כבר עלי זית – אבל יש זיתים!

לבסוף, אסתכן בתחזית: הנשיא טראמפ ימצא, או ימציא, הזדמנות לבצע ביקור תנחומים אצל משפחת הנרצח – ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, מינסוטה. יש לו גם סיכוי לא רע בכלל לקחת מהדמוקרטים את הסטייט הזה בנובמבר.

פרופ' חובב טלפז

3 ביוני 2020

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.6.20

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל. זה העיקרון שעמד מאחורי תוכנית אלון, תוכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תוכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר." הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התוכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התוכנית התבססה על תוכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתוכנית אלון, הבסיס של תוכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תוכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תוכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תוכנית טראמפ כמיקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תוכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפייה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם.

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד. אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת – ותשובתם היתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגייה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד איתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בנייה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון.

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום." לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אוייב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהיתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא היתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהיתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "...יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות." האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגייה אחת." כלומר אין הבדל בין הסוגייה של יפו לסוגייה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגייה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים," ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגייה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה." הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל.

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ', מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מיפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן." בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קורבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה. אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצידו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם. ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם."

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם. אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מיספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאיתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי איתו, היתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עימו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן. אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל איתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר. אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" י"א, ד'-ה').

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה." כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו," מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

אורי הייטנר

אהוד: האם במילה "אספסוף" אתה רומז לוואנדליזם השחור של האספסוף המשתולל בארה"ב או ל"אספסוף" תומכי נתניהו השנוא עליך – בישראל?

* * *

מנחם רהט

הליכוד בוגד בבוחריו. כרגיל.

שוב הוכיח הליכוד שכל ההתחייבויות ערב הבחירות על היותו מייצג נאמן של הציבור הציוני-דתי, הם תרגיל הונאה עונתי, שנועד להעביר את הקול הדתי-לאומי לש"ס – והכל בחסות חביב הציונות הדתית נתניהו.

סמוך לשלוש מערכות הבחירות האחרונות, ניהל הליכוד מסע הונאה ערמומי כלפי הציבור הציוני דתי. "למה לכם להצביע למפלגה סקטוריאלית דתית לאומית קטנה?" תהו נתניהו והמוסקיטרים הסרוגים שלצידו, בפני הציבור הדתי לאומי. "תצביעו ישירות לליכוד. אנחנו, הליכוד, נייצג את הציונות הדתית ונגן על האינטרסים שלה."

לחידוד הבדותא הזו פירסם הליכוד בתקשורת הדתית לאומית, המודפסת והאלקטרונית, מודעות ענק תחת הכותרת 'הנבחרת הסרוגה', ובה ניצבו לצידו של הקיסר כל נושאי כליו הסרוגים: אלקין וחוטובלי, אדלשטיין ושלמה קרני, נסים ואטורי ואריאל קלנר, שבח שטרן ועמית הלוי.

עכשיו מסתבר, כצפוי, שהיה זה מעשה רמייה נבזי, שהמסר האמיתי שלו היה זה: הצביעו ליכוד כדי שאנחנו נעביר את קולותיכם לש"ס וליהדות התורה. משימה זו בוצעה שוב השבוע, כשהליכוד העביר את ראשות הוועדה למינוי דיינים, לידי ש"ס.

למאי נפקא מינה? – פשוט בתכלית: אם עד עכשיו דאג יו"ר הוועדה היוצא השר שטייניץ, ברוב יושר והגינות, למינויים על פי מפתח מגזרי צודק: שליש  סרוגים, שליש חרדים-מזרחיים (ש"ס) ושליש חרדים-אשכנזים (אגו"י), הרי עכשיו, מרגע שהעביר הליכוד לש"ס את ראשות הוועדה, תדאג ש"ס לנפות את המועמדים הסרוגים ותעדיף על פניהם רק דיינים חרדיים למהדרין. הדרת סרוגים, תוצרת ש"ס והליכוד.

וזה, אם כן, המסר לדיינים מהציונות הדתית: השקעתם עשור של לימודי דיינות מפרכים? חבל"ז. נתניהו לא סופר אתכם ממטר.

למה זה משנה בעצם? אז זהו, שזה מאוד משנה. הציבור הרחב אולי אינו ער לכך, אבל מי שהזדמן לבי"ד רבני, עמד עד מהרה על ההבדלים שבין הסרוגים לחרדים. שני מגזרים אלה דנים כמובן לאמיתה של תורה, ללא שום פיקפוק, ובכל זאת השוני במבחן התוצאה עצום, כרחוק מזרח ממערב:

הסרוגים מגלים פנים מאירות כלפי המתדיינים ומפלסים להם בתוך ים ההלכה נתיב אנושי, ואילו החרדים מזעיפים פנים, דוגלים בשיטת ייקוב הדין את ההר. הראשונים מחבקים ברוח בית הלל, והאחרים דוחפים באמת הבניין של שמאי. קוּלוֹת הלכתיות? לא בבית ספרם.

דוגמאות אין ספור יש בפי באי בתי הדין. מחמת קוצר היריעה נזכיר אחת בלבד: סיפור 'הגט מצפת'. בפני ביה"ד הופיעה עגונה שבעלה נפגע קשות בתאונה לפני 10 שנים ומאז היה לצמח. כל בקשתה היתה להתיר עגינותה אחר עשור של ייסורים. שני הדיינים החרדים שבהרכב משכו כתפיים באדישות: "אין מה לעשות." הדיין הציוני-דתי הרב אריאל לביא, הפך עולמות, חפר לעומק, ומצא פתרון הלכתי נטו: העגונה תשוחרר מעגינותה על פי העקרון ההלכתי החשוב: זכין לאדם שלא בפניו.

מה לא ניסו החרדים לעשות לו? ממש רצח אופי. ביזו והכפישו. הרב הראשי יצחק יוסף לא חסך חרפות וגידופים מהרב לביא, ואף כינס את מועצת הרה"ר לביטול הפסק של לביא. למזלה של העגונה, בג"ץ הציב בפניו תמרור עצור.

לא רק את מפלגת הציונות הדתית השפיל נתניהו עד עפר. כך בדיוק הוא מתייחס לחבורת האופורטוניסטים המככבת במודעה כנציגת הציונות הדתית. כולם נזרקו מתחת לגלגלי האוטובוס. חוטובלי, שהונתה את הציונות הדתית בהבטחה חלולה לייצג אותו, נדחקה למיניסטריון מומצא ל-3 חודשים בלבד. אלקין, שהתחנן עד דמעות להישאר בתפקיד השר לאיכות הסביבה, מסתפק בתיק מצחיק וביזיוני לענייני מים ואוויר ושום כלום. אדלשטיין הודח מיו"ר הכנסת בטענה השקרית שכחול-לבן אחראית להדחתו. רפי פרץ נושל והפך לשר לענייני שום כלום ושום דבר.

היחס העויין שמפגין נתניהו כלפי הציונות הדתית, מתבטא לאורך כל הדרך. העיסקה תמיד זהה: הם מצביעים בשבילו, ובתמורה סופגים ביזיונות שמשפילות אותם לגובה הדשא. כך במינויים ברבנות הראשית, כך במינויי רבני ערים, כך בנושאי בניה ביו"ש, ועכשיו בתמיכה בריבונות פלשתינית על 70% מיו"ש, כולל הפיכת 15 ישובים סרוגים למובלעות בים פלשתיני עויין.

כדאי שהבוחר הציוני דתי, בבואו לקלפי בפעם הבאה, יפנים את כלל הברזל מבית נתניהו: הצבעת ליכוד – קיבלת ש"ס; הצבעת נתניהו – נעשיתָ סמרטוט ריצפה.

מנחם רהט

* * *

אורי איתיאל

הדסה

הדסה היתה מלכת הגרעין ומשובבת-מסובבת בחורים והיו אלו נמשכים אליה כדבורים אל נופת צופים, כולה מחמדים ועולה משיר השירים. היתה נותנת קולה בשיר והילכה קסם על כל שומעיה. וגם – צחוקה המהדהד היה מתגלגל מקצה הארץ עד קצה הארץ ו"מדביק" את כל הפוגשים בה.

ובאו ימים אחרים.

הדסה ישבה במרפסת ביתה עטורת הירק, בוהה בשביל המתעקל החורץ את הדשא בין בתי הקיבוץ. חברים שחלפו בשביל השפילו מבט בהמשך צעידתם לביתם ובלבד שלא יצטלבו מבטם עם הדסה האבֵלה. היו שחלפו והנידו ראש כמי שכפאם שד, עד שנעלמה הדסה מזווית ראייתם. כך היום וכך בכל יום, מאז שבנה יוסי קיפד חייו בתאונת דרכים.

יוסי היה בכור להוריו, עלם חמודות, חסון וגבה קומה, ספורטאי מחונן וישר דרך. לימים התגייס לסיירת חטיבת גולני ועבר קורס מש"ק סיירים. במלחמת שלום הגליל היה יוסי עם יחידתו בחוד הכוח, שכבש את הבופור. הוא המשיך במסע הקרבות לאורך כל הדרך בגיזרה המערבית בלבנון. כחודש אחרי שפרצה המלחמה, היה יוסי בדרכו לקיבוץ העוגן, להשתתף באזכרה ביום השלושים לנפילת חברו בקרב. הוא נסע ברכב צבאי, בכביש תל-אביב-חיפה. כשעבר ליד מעקף עתלית, אירעה תאונה. יוסי נהרג יחד עם עוד שני נוסעים שהיו איתו. בן עשרים.

ובאו ימים אחרים.

הדסה ירדה לאגף המשרדים ב"חדר האוכל" בדרכה אל מזכיר הפנים. שיננה שוב את אשר עם ליבה כדי שיהיו דבריה חדים וברורים ובלבד שלא תיכשל בלשונה. אף שניתקה עצמה זה מכבר מהיום-יום של הקיבוץ, מאירועי התרבות ומסיבות חג המשק, חג הקציר וחג הבציר וכיוצא באלה – היו נישאים אליה סיפורים ורכילויות מבית היוצר של חברותיה המעטות. רק לאחרונה נודע להדסה כי יורם, בן משק שעזב, הביע רצון לשוב לקיבוץ עם רעייתו ושלושת ילדיהם. לכאורה, שמחה ונחת ובפרט למשפחתו הוותיקה והעניפה. אלא שאַליה וקוץ בה. יורם התנה את שובו בכך שיאשרו לו המשך לימודים באוניברסיטת בר-אילן. כיוון שכך, ישבה "ועדת חברים" על המדוכה, חככה בדעתה ולאחר ששקלה לכאן ולכאן החליטה לאשר בקשתו של יורם ובלבד ש"לא יהיה תקדים..."

הדסה נדרכה וכעסה וכמו סכר שנפרץ, לא עמדה בזרם הגועש של העוול ואי הצדק שחשה.

בצעדים מהירים פסעה במסדרון הארוך החוצה בין משרדי הנהלת החשבונות, סדרן העבודה, ועדת תרבות, ועדת חינוך, מרכז משק ומזכיר הפנים. רצתה "לתפוס" את המזכיר ולתת לו באבי-אביו וגם ובעיקר להנחית עליו הצהרה שלא תִישָמע לשתי פנים.

מוטי עצמון המזכיר, ישב בחדרו ושוחח עם יוסְל, כאשר הדסה פרצה לחדר ללא שנקשה על הדלת. זעמה ואֶבלה חברו יחדיו לגל שוצף שהותיר את פניה היפות חיוורות-חיוורות. קצף דק בקצות שפתיה דרַך את מוטי.

הדסה: "אני רוצה להגיד לך... שמעתי שאישרתם ליורם לימודים... הוא ילמד על חשבון הקיבוץ ואנחנו נפרנס את הילדים שלו ואת אשתו?... הבן שלי נחום לומד בטכניון, והוא קורע את התחת לשלם את הלימודים ואת האוכל שהוא אוכל... ואיך הוא עובד? ברזלן בעבודות בניין. הוא מוציא את המיץ ואתם מאשרים ליורם הפרזיט לממן לימודים?... אז ככה! מהיום אני רוצה לקבל את תגמולי משרד הביטחון עבור יוסי שלי – אליי, לתקציב שלי! את הכסף אני אמסור לנחום ושלום על ישראל."

מוטי קם להרגיע וטרם שהניח ברכות את ידו על כתפה, התנערה הדסה וזעקה: "איך עשיתם את זה... נחום ברזלן... ואתם..."

הדסה יצאה למסדרון ומשם לאולם הכניסה עם תמונות הקומביין החדש והילדים המגוייסים למיון האבטיחים במשנע המתוחכם. כאן, התיישבה בכורסא לתת מרגוע לנפשה המיוסרת.

אורי איתיאל

תל אביב תש"פ

* * *

באבל על מות תת-אלוף [במיל.] איתן ברק

למשפחת סווטיצקי מפתח-תקווה

חברנו לכיתה בבית הספר פיק"א, ובצופים,

תנחומינו לכל משפחתו הרחבה

בעלת השורשים ההיסטוריים בתולדות המושבה

ויקיפדיה: איתן ברק (סווטיצקי)  נולד בפתח תקווה. התגייס לצה"ל ב-1954 ושירת כלוחם בחטיבת גולני. עבר קורס קצינים וחזר לשרת כקצין בחטיבת גולני. עיברת את שם משפחתו לברק על שם גדוד 12 בו שירת, הקרוי "ברק". במלחמת ששת הימים שירת כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, שימש מדריך ראשי בבית הספר לקצינים ומפקד גדוד 17. לאחר מכן שירת כקצין אג"ם של פיקוד הצפון ופיקד על עוצבת חירם בגזרת גבול הצפון. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שהה בהשתלמות בבית הספר לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית, הוא חזר לישראל במהלך המלחמה ושירת במחלקת מבצעים במטכ"ל. לאחר המלחמה שב לארצות הברית. ב-1974 מונה לסגן קצין חי"ר וצנחנים ראשי, בהמשך שירת כראש מחלקת תכנון וארגון באג"ם ובדצמבר 1978 מונה לעוזר ראש אג"ם תפקיד אותו מילא עד 1980. כיהן כנספח צבאי בבריטניה וסקנדינביה. במלחמת לבנון הראשונה מונה למפקד מפקדה מיוחדת בפיקוד הצפון שנערכה לתיאום הנסיגה ולקראת כניסת הכוח הרב-לאומי לביירות. קיבל כתב מינוי לדרגת אלוף לתפקיד ראש אגף כוח אדם, אך עם חילוף הרמטכ"לים נסוגו מההחלטה לקדמו בדרגה. כתוצאה מכך החליט לפרוש מצה"ל לאחר כשלושים שנות שירות.

לאחר שיחרורו מצה"ל מונה ב-1983 לראש אגף תכנון, משק ותחזוקה בקו אופ וב-1985 מונה למנכ"ל עיריית הרצליה, תפקיד אותו מילא עד שנת 1999, בעיקר בתקופת כהונתו של ראש העיר אלי לנדאו. כיהן במגוון תפקידים ציבוריים נוספים, בהם מנכ"ל ארגון נכי צה"ל ומנכ"ל בית הלוחם. ברק נפטר ב-31 במאי 2020. הותיר אחריו שלושה ילדים וחמישה נכדים.

* * *

משה גרנות

אנטון צ'כוב ומירי רגב

זכורה התרסתה של השרה מירי רגב כנגד מה שהיא תייגה כתרבות המערב: "אני מירי סיבוני רגב מקריית גת מעולם לא קראתי צ'כוב, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית" ("ישראל היום", 14.9.2005, המראיינת – נעמה לנסקי). לאחרונה, בקדחת ההכנות לקראת יום העצמאות ה-72 במגבלות הקורונה, מירי רגב התראיינה, והגניבה משפט, ממנו משתמע שבכל זאת קראה את צ'כוב.

מבחינה גיאוגרפית התרבות הרוסית  היא בהחלט מזרחית לגרמניה, צרפת ואנגליה, הנחשבות תרבותית למערביות, אבל ברור מאוד למה התכוונה שרת התרבות שלנו, וכזכור דבריה עוררו בזמנו תגובות לא פשוטות.

"החזרה בתשובה" של מירי רגב, מעוררת בי את השאלה, איזו יצירה של סופר מופת זה זכתה ששרתנו תקרא אותה? עיינתי ברשימות שלי מלפני למעלה מחמישים שנה כששימשתי כמורה בבית הספר התיכון, ולימדתי את צ'כוב על פי התרגומים הישנים של גנסין, שלונסקי, שנהר וזמירי. קראתי את רשימותיי, והצצתי שוב ביצירות האלמותיות של צ'כוב, ולהלן סקירה קצרה לבחירתה של הקוראת החדשה:

צ'כוב הוא סופר עגמומי למדיי, אפשר לומר – פסימיסט, גיבורי סיפוריו ומחזותיו חותרים אל האושר, ולעולם לא ישיגו אותו. בסיפור "אושר" משוחחים שני רועים – אחד זקן חסר שיניים, ואחד צעיר, והם מצביעים על האדמה, כמקום שבו נמצא האושר, כי לפי האגדה טמונים שם אוצרות זהב שבהכרח גורמים אושר לאדם. בסיפור "המורה לספרות" המורה ניקיטין משתוקק שמאניוסיה, בתו של בעל אחוזה עשיר, תהיה אשתו, ואין לו אומץ לגלות לה את רחשי ליבו, וכשזה כבר קורה, והוא זוכה בצעירה הנחשקת בתוספת נדוניה אדירה, והוא אמור להיות מאושר, הוא חש מחנק בקרבתה של אשתו, וצורך להימלט ממנה "עוד היום!" שמא ייצא מדעתו.

במחזה "הדוד ואניה" הפתרון למצוקות החיים ולאכזבותיהם הוא במוות, ממש דומה ל"פתרון" בסיפור "אושר": סוניה, הבת הלא יפה של הפרופסור סירבריקוב, מאוהבת ברופא אסטרוב, אבל הוא, כמו רוב גיבורי המחזה, עוזב את המקום, והיא נשארת בחווה יחד עם דודה איוון פטרוביץ' וינייצקי, הוא הדוד ואניה, להמשיך בעבודה הסיזיפית כדי לפרנס את הפרופסור ואת אשתו הצעירה (אימה החורגת של סוניה, שצעירה ממנה...) שעקרו לעיר. סוניה מנחמת את דודה שלאחר המוות האל ייתן להם שכר על החיים העצובים שהיו להם.

גיבוריו של צ'כוב, על הרוב, אינם חיים בזוגיות עד גיל מבוגר למדיי, ואם יש להם חלומות על זוגיות, חלומות אלה, על הרוב מתנפצים אל מציאות מאכזבת. נחזור ל"הדוד ואניה": ילנה הצעירה והיפה (שמה הלנה, כמו גיבורת האיליאדה) העריצה את הפרופסור סירבריקוב, ונישאה לו לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, ורק אז הבינה עד כמה טעתה, ועד כמה איננה סובלת את בעלה הזקן. הרופא אסטרוב מאוהב בה, וגם היא נוטה להיענות לו, אך זה איננו קורה. איוון וינייצקי, הדוד ואניה, גם כן מאוהב בילנה, ומכה על חטא שלא ביקש את ידה כשהייתה בת שבע-עשרה. ב"הווה" הוא בן 47, איש ממורמר שחייו בעיניו מסתכמות בכך שהיו טעות גדולה.

ב"בת השחף" השחקנית אירנה ארקדינה מאוהבת עד שיגעון בסופר והמחזאי בוריס טריגורין, אבל הוא מעדיף עליה את נינה זריצ'ניה, שאף רמזה לו עד כמה היא מאוהבת בו, אלא שטריגורין הרווק בוגד בשתיהן, ונינה נוחלת אכזבה אדירה. קונסטנטין טריבלייב, בנה של אירנה, מאוהב ללא תקנה בנינה, וכשמסתבר לו שהיא "שפוטה" של טריגורין, הוא מאבד עצמו לדעת בירייה. פולינה אשתו של שמרוב, מנהל החווה של הפרופסור, מאוהבת ברופא דורן בן ה-55. היא מתוודה על אהבתה אליו, ואת תיעובה כלפי בעלה, אבל הרופא הרווק אדיש (אגב, הרופאים במחזות של צ'כוב הם מבוגרים, לא יוצלחים בתחום הרפואה, ועל הרוב שתיינים, והרי צ'כוב עצמו היה רופא). מאשה, בתו של שמרוב, מאוהבת בקונסטנטין טריבלייב. פולינה מנסה לקרב בין השניים ללא הצלחה, ולבסוף מאשה מתחתנת עם המורה מדוורנקו, שאותו אינה סובלת.

במחזה "שלוש אחיות" הבת הבכורה של גנרל שנפטר, אולגה, היא בת 28 בתחילת המחזה, ונשארת רווקה עד סופו. הבת השנייה, מאשה, נשואה למורה קוליגין, הטיפש שבין הגיבורים, המתפאר בציטוטים בלטינית, הוא הגיבור היחיד במחזה המצהיר שהוא מאושר עם רעייתו, הגם שזאת אינה סובלת אותו, ומאוהבת עד כלות בסגן-אלוף וירושינין, נשוי לאישה לא מאוזנת, ואב לשתי בנות. כשווירושינין נאלץ לעזוב את העיר עם חייליו, מאשה ממש מתמוטטת מצער, כשבעלה עד לסצינה הזאת. מסתבר שרק טיפש עשוי להיות מאושר. הקצין סוליוני והברון טוזנבך מחזרים אחרי הבת השלישית אירנה. היא נענית לברון, למרות שהיא מתוודה בפניו שאיננה אוהבת אותו. היריבות בין שני המחזרים מסתיימת בדו-קרב שבו סוליוני הורג את הברון. לשלוש האחיות יש גם אח בשם אנדרי, שתלו בו תקוות רבות שיהיה פרופסור באוניברסיטה של מוסקבה (אגב האחיות מייחלות להתגורר במוסקבה, חלום שלא יתגשם), הופך למהמר מכור שנאלץ למשכן את הבית הרשום גם על שמות אחיותיו, כדי לשלם את חובותיו. הוא מתחתן עם נטשה, אישה אדנותית וקפריזית, שמרבה לדבר צרפתית (דמויות נלעגות מדברות במחזות אלה בשפות זרות).

במחזה "גן הדובדבנים" הגיבורה הראשית, ליובוב אנדרייבנה, בעלת אחוזה שעומדת בפני פשיטת רגל, מאוהבת בגבר בצרפת, שכמסתבר רושש אותה. בתה אניה אוהבת את הסטודנט הנצחי המסמורטט (בן 27) טרומפימוב, המצהיר שהוא איננו מתאהב, כי הוא "מעל האהבה". ואריה, בתה המאומצת של ליובוב, אוהבת את הסוחר המצליח לופאחין, והאם מעודדת אותו לבקש את ידה של הבת, אבל עד סוף המחזה זה לא קורה. יפיחודוב, לבלר האחוזה, מעוניין בחדרנית דוניאשה, אבל היא מאוהבת ביאשה, השרת, מתוודה בפניו, ואילו הוא אדיש אליה, כי הוא הצליח לשכנע את ליובוב לקחת אותו לפאריס. ואריה נשארת רווקה, וכך גם שרלוטה, המחנכת של אניה.

בסיפור "הגברת עם הכלבלב" מסופר על גבר נשוי ואישה נשואה שמתאהבים במקום קיט, ונאלצים להיפגש בהיחבא בבית מלון. הם חולמים על יום שלא יצטרכו להיפגש במחתרת. היום הזה לעולם לא יגיע, ואם יגיע – השניים יסלדו זה מזה, כפי שקורה לזוגות רבים אחרים ביצירותיו של צ'כוב

נראה לי כי הדמויות שאינן מתחתנות, וכשזה כבר קורה, זה לרוב לא מוצלח – הן פרוייקציה של החיים הפרטיים של צ'כוב עצמו: הוא בחר להיות רווק, והסתפק בחברות האמיצה שהיתה בינו ובין אחותו מריה שהעריצה אותו. לבסוף, כשהיה כבר בן 41, וחולה בשחפת, הוא נושא לאישה את זו שהיתה מאהבת שלו במשך שנתיים, ואשר לחצה עליו למסד את קשריהם – השחקנית אולגה קניפר.

מי שבקיא ביצירתו הענפה של צ'כוב (האיש חי רק 44 שנים, נולד ונפטר באותן השנים כמו הרצל שלנו –  1904-1860, וכמה הספיקו השניים!) מודע בוודאי לפסימיות השורה ביצירתו.

אביא קצת דוגמאות: בסיפור "לישון" הנערה וארקה נאלצת לעבוד ביום כמשרתת, ובלילה אסור לה לישון כי עליה לנדנד את העריסה של התינוק שאיננו חדל לבכות. הפתרון שלה הוא לחנוק את הילד ולשקוע סוף סוף בשינה. בסיפור "אוכלי לחם חסד" מתוארת עזובה נוראה כאשר כלב וסוס אומללים נתונים לחסדו של אדם חסר לב שאיננו מוכן להאכילם. או הסיפור "מועקה" המתאר יגונו של עגלון ששכל את בנו, ואין נפש חיה שמוכנה לשמוע מה בליבו. אולי הסוסה הטובה תסכים להשתתף בצערו. בסיפור "כינורו של רוטשילד" הגיבור יעקב ברונזה מתקין ארונות קבורה, וכשרעייתו, אליה התייחס כל חייו בקשיחות, נוטה למות, בטרם זה יקרה, הוא מודד אותה כדי להכין לה ארון. בסיפור הזה יש נימה של אמפתיה כלפי היהודי האומלל רוטשילד, שברונזה וילדי העיר מתעללים בו. אגב, יהודים מנגנים מופיעים גם במחזה "גן הדובדבנים".

מסתבר שקהל קוראיו צ'כוב, וצופי מחזותיו היו אנשים משכילים למדיי, אחרת אין להבין מדוע הוא שיבץ את יצירותיו במילים לועזיות (לטינית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, פולנית), ומדוע הוא שיבץ ברפליקות של הגיבורים רמזים ליצירות קלסיות, וליוצריהן. אני מביא להלן רשימה חלקית של האיזכורים (על פי סדר הופעתם): נ.א. נקראסוב, אלכסנדר דיומא הבן, ה. היינה, ו.א.קראסוב, א.ו. סוחובוקובילין, א. נ. אוסטרובסקי, פאוסט של גטה, גי דה מופאסאן, ו. שקספיר, ו.י. גוגול, א. טורגנייב, אגממנון מהאיליאדה, א. ס. פושקין, ג'ורג' סאנד, ק. ג. באטיושקוב, א.ק. איוזובסקי, נ.א. דוברוליובוב,  א. א. קרילוב, או. דה בלזק, מ. י. לרמונטוב – כאמור, רשימה חלקית.

הייתי "מת" לשאול את השרה מירי רגב, המשדרת התרסה, רוח קרב ואופטימיות – מה קראה מצ'כוב הפסימי, ואיך היא התרשמה משפע הציטוטים שהוא נוקט מתרבות העולם? וכמו שגיבורי צ'כוב חולמים, ואינם מגשימים את חלומותיהם, כך גם חלומי לשאול את השרה מה קראה, ואיך התרשמה – גם חלומי זה לא יתגשם.

משה גרנות

* * *

האם יש גורמים בישראל שמנסים להלהיט את הרוחות נגד כוחות הביטחון הנאבקים בטרור הפלסטיני האכזר והרצחני – גורמים שמנסים לחולל כאן, בעזרת התקשורת המסיתה נגד הממשלה – מהומות והפגנות דמים וביזה כמו אלה שמתרחשות בימים אלה בארה"ב?

* * *

רוֹן גֵּרָא

וְשׁוּב קוֹרוֹנָה

יָמִים שֶׁל סְתַו יָגֵעַ

בְּשִׁלְהֵי אָבִיב.

הִיא חוֹזֶרֶת עִם

צִנַּת הַבֹּקֶר מִתּוֹךְ

שֶׁמֶשׁ חֲמִימָה שֶׁל חַמָּה.

שֶׁמֶשׁ לֹא מְנֻחֶמֶת,

צֵל שׁוֹקֵעַ

נִרְתָּע מֵחַיִּים שֶׁנֵּעוֹרוּ

וְנִגְמְעוּ בִּמְהֵרָה.

חֲשֵׁכָה בְּיָמִים בְּהִירִים,

מִתַּחַת  צוֹנַחַת לָהּ

יִרְאָה מְהַסֶּסֶת

וּמִשְׁתַּפֶּלֶת כְּמַפָּל

אֶל שַׁעַר הַתִּקְוָה.

* * *

שלא יזיינו לכם האידיוטים המוסריים את השכל! –אין קשר והַקְּבּלה בין המאבק שלנו בטרור הפלסטיני לבין ההתנגשויות בין שחורים ללבנים בארה"ב. השחורים בארה"ב אינם רוצים להשמיד את הלבנים, ואילו הטרור הפלסטיני רוצה להרוג בנו ולהשמיד אותנו. לכן אצלנו אין בכך שום גזענות – אלא מאבק ישראלי נחוש ומתמיד מול אוייב אכזר!

* * *

יצחק גנוז

הַשְּׁבִיל בְּאִיָּר תש"ח

רָאשֵׁי הָאֳרָנִים חַדִּים, וַאֲפֵלָה כְּלַהַב.

מִשְׁעוֹל צַר נִמְתָּח רָטֹב, לַחוּת טְלָלִים,

טַרְשֵׁי הָרִים מְבֻלָּקִים, עָרוּץ שָׁם מִשְׂתָּרֵעַ

פָּרוּעַ וּמְסֻלָּע אֶל יַעַר מְחָטִים.

וְרוּחַ חֲרִישִׁית נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת

בְּצַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים כִּבְמֵיתְרֵי כִּנּוֹר.

שְׁלשָׁה הֵם הַהוֹלְכִים, גּוֹרְרִים רַגְלַיִם,

מְמַלְמֵל אֶחָד: "רָחוֹק שָׁם יֵשׁ אוֹר."

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים כָּאן בַּשָּׁמַיִם

אַךְ צֵרוּפָם אַחֵר, עַכְשָׁו הַלַּיְלָה כָּאן,

רוֹבֶה צֶ'כִי כָּבֵד טָעוּן עַל הַכְּתֵפַיִם

אַחֶרֶת כָּאן קוֹלְחִים הַמַּיִם וְהַזְּמָן.

אָמַר שֵׁנִי: "מִצְעֲדֵי חֵילוֹת זָרִים אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ

מֵעֵבֶר לְצִלְלֵי הָאֲבָנִים וְהָעֵצִים,

וּמַשֶּׁהוּ רוֹעֵד בִּי, חוֹנֵק לִי מִבִּפְנִים."

"ס'אִיז גָּארנִישְׁט, זֶה לֹא כְלוּם, נַמְשִׁיךְ הָלְאָה

אֶת פְּסִיעוֹתֵינוּ נְזָרֵז, נַעֲצִים."

יַנְשׁוּף מֵהַחֹרֶשׁ מִזְדַּעֵק בַּמִּדְרוֹן

בִּצְוִיחָה שַׁרְקָנִית עוֹנֶה הַשָּׂעִיר.

הַלַּיְלָה אַחֵר כָּאן, לֹא שִׁקְשׁוּק הַקָּרוֹן

לֹא סַעֲרַת שְׁלָגִים בְּעַרְבוֹת סִיבִּיר.

מתוך הספר "נוכח הארץ ומלואה", 2009

יצחק גנוז

* * *

תקוה וינשטוק

שבת במיון ב"איכילוב"

כל השבוע חשתי ברע ובליל שבת זה התפרץ. לקחתי את התרופות בהם כדור לשינה אבל לא הצלחתי להירדם, ישנתי פחות משלוש שעות. נשמתי שלא כרגיל, חשה איך כל נשימה יורדת עד בית החזה. ראשי היה כבד ובלי הרף נאלצתי להתפנות כשאני נאחזת בקיר ובארון לבל אפול.

בבוקר קמתי כרגיל. חשבתי שלא ישנתי משום שכדור השינה נמס לי בין השיניים ולא החליק לגרון. אבל אחר ארוחת צהריים קלה חזרה כל זוועת הלילה. קשה לקום מהמיטה, קשה לעמוד. לא קורונה. אין חום, אין שיעול. כנראה לחץ הדם. זה כבר קרה לי פעם. אך הרופאה בקופת חולים מסרבת שאשתמש במד לחץ דם או בתרופות. בדיקת הולטר ללחץ דם העלתה מצב תקין. "אם זה יקרה שוב," יעצה הרופאה, "קחי ואלריין." לקחתי טיפות ואלריין. עזר כמו כוסות רוח למת.

צלצלתי ל"נטלי". אני מנויה על שירות רפואי זה. כעבור דקות מספר התקשר רופא. "מה קרה?"

"נשימות שלא כרגיל."

"כן זה אני שומע מקולך. מה עוד?"

"הראש מסתחרר. המון יציאות..."

"חום?"

"אין."

"אז תזמיני אמבולנס למיון באיכילוב!"

בית חולים! לא רציתי בית חולים. ודאי לא בימי קורונה אלה. אולם הרופא האנונימי מסרב להפר את מנוחת השבת שלו ולא יגיע.

 היתה לי ברירה? להתענות בבית עם נשימות קשות, ראש סחרחר ופחד מהקץ? הזמינו לי אמבולנס.

הבנתי את הפרינציפ: את באה לקופת חולים, הרופאה שולחת אותך לבדיקות – ומנערת  את חוצנה ממך. את מצלצלת ל"נטלי", הרופא שולח אותך למיון בבית החולים – וכבר עשה את שלו. העיקר  שהעביר את הטיפול והאחריות לזולתו.

צלצלתי למטפלת שלי. לא ענתה. היא בחופשת שבת. צלצלתי שוב. אין מענה. התקשרתי לבני ולנכדתי ויִדעתי אותם על הנסיעה למיון באיכילוב. הספקתי לארוז כמה חפצים דרושים והאמבולנס הגיע. הפרמדיקים, בחור ובחורה סימפטיים, בדקו את לחץ הדם, 160, זו כנראה הסיבה. לא היה זמן  להתלבש ונכנסתי לאמבולנס בחלוק ובנעלי בית.        

מניסיוני למדתי שנסיעה באמבולנס כמוה כמסע על הרים וגבעות. מי שלא אוחז  בידיות  מיטת האמבולנס צפוי לחבטות. הרחוב שלנו סלול ותקין. מכוניות ומשאיות מחליקות עליו. ודווקא מכוניות מ.ד.א החייבות להיות נוחות – קופצות, עולות ויורדות ומבהילות.                              

 הגענו לכניסה לאיכילוב. בדיקת חום. אין קורונה. אבל האמבולנס ממשיך לעמוד בכניסה ואנשיו לידי. מוצאים לי כיסא לשבת. מה קורה?

"מחכים למיטה פנויה במיון."

מחכים, מחכים. למזלי הרע היום שבת. פחות רופאים, חלק מהמיטות והרופאים באגף הקורונה. מחכים עשר דקות. עשרים. אחרי כחצי שעה אני סוף סוף במחלקת המיון. נפרדת בתודה ממלוויי. יש לי מיטה!

זו המיטה האחרונה בשורת המיטות. היא כבר בתוך אולם הקבלה. מסורגת. לא לצאת ולא להיכנס. הצרור שהבאתי, כולל נעלי הבית, לידי במיטה. ואני מבקשת שמיכה. הגנה מהקור באולם וגם ממבטי העוברים ושבים. אנשים משוטטים לאיטם הלוך ושוב, מן הסתם קרובים המלווים את החולים. זוגות, יחידים. רובם בגיל העמידה, אבל הנה זוג צעיר, נער ונערה לפותים זה בזה. מסתובבים גם אנשי הצוות הרפואי. מקצתם מסתודדים ומצחקקים ליד שולחן הקבלה. וכולם, חולים ובריאים, חמושי מסכות. לפחות כאן חוקי הקורונה מוקפדים.

משמאלי, מאחורי פרגוד, קולות צחוק ושמחה, דיבורים בקצב של מכונת ירייה. איני רואה אותם אבל ברור שאלה חבר'ה צעירים. אולי אפילו חוגגים יומולדת. אני שוכבת כאבלה בין חתנים באותה תנוחה שהוכנסתי למיטה. רוצה לשתות מים, רוצה לנוחיות – וסגורה בכלוב. "אחות! אחות!" – קול קורא במדבר. קבלת מיטה וזהו. גמרנו איתך. גם איש מהמלווים אינו עוצר לעזור. מפחדים  מהקורונה. הבאתי עימי עיתון אך לא מצליחה לקרוא במצב הזה. שוכבת ומהרהרת מה יהיה איתי. מנקה כהת עור באה לסדר את הארונית שלי. מתעלמת מכל בקשותיי.

כעבור שעה, כמעט שעתיים, באה סוף רופאה לבדוק אותי. צעירה, כבר במעיל, מוכנה ליציאה החוצה – והנה באתי אני, כעצם בגרונה. שואלת בחוסר סבלנות מופגן מה הבעייה. אני מדווחת. והיא: "נשימה ארוכה? נשימה קצרה?" – אני מהססת בתשובה, לא בקיאה במונחים רפואיים. חשה שסבלנותה פוקעת."חום?" – אין. – "אז מה יש?" היא כבר אינה שומעת. הולכת לעמדת הקבלה ומורה עליי באצבע. רוצה אולי לסלק אותי מהמיון...

 לא סילקה. עד מהרה בא מפעיל א.ק.ג. חביב. מבין. ניאות לקרוא למטפלת שלי – איני מצליחה להפעיל את הנייד. אני באותו חלוק בו הגעתי, שוכבת באותה תנוחה. מה לעשות? לקפוץ מעל לסורג? רטובה. חוששת מהגרוע יותר. ללא ספק כל החולים כך, לבושתם.

 בשבע מגיע בני. הוזעק מביתו בגליל. הגעתי למיון בגפי ומישהו חייב להיות בקרבתי. הוא ניצב ליד המיטה, מחכה, כמוני, לאיזה פעולה רפואית. בשמונה מגיעה המטפלת. ביקרה אצל אחותה מחוץ לעיר. שניהם עומדים סביבי. אני שוכבת, הם עומדים ומאוד לא נעים לי. כבר שכחתי את מצוקת הנשימות. אני במועקה גדולה יותר. מחכה. מחכים, לגודו...שום רופא. שום אח או אחות. שום כלום.

בינתיים מתחולל מהפך בבית החולים. מתחילה משמרת הלילה. האולם – והעולם – משתנים. עמדת הקבלה דרוכה. אחים, אחיות, עובדים ועובדות, מתחילים לרוץ. לרוץ? הם נעים במהירות האור, כאילו על גלגילות טסים קדימה ואחורה, לכל הרוחות, ממוקדים רק במיטות לפי התור, בלי להעיף מבט ימינה או שמאלה. שד עבודה נוראי רודף אחריהם. אין שום מצב שיעצרו ויעזרו לחולה בדרך.

בתשע בא רופא, צעיר, אמפאטי, ממשמרת הלילה. מאזין לי בסבלנות כשם שרופא צריך להאזין. אומר שאעבור צילום חזה, גם בדיקה נוספת. אני מודה לו. כבר מרגישה הרבה יותר טוב.

בעשר וחצי עוברת את הבדיקות. הטכנאית המצלמת מוסיפה כרית, שאשכב בנוחיות. אני מוחזרת לאולם. אחות נוטלת את התיק הרפואי שלי. סיימנו! שבים הביתה! הביתה! אבל לא. הבית עוד רחוק... בערך באחת עשרה מועברת מיטתי לקיטון קטן, יותר אינטימי. אני ממשיכה לשכב, מרחמת על הבן והמטפלת שהרסתי להם ערב ולילה.

אחרי שבע שעות במיון מגיעות שתי עובדות. מחליפות את מצעיי. זורקות את הסדין הרטוב על פניי,  מטילות אותי בחוזקה לצד השני של המיטה כאילו הייתי שק בולבוסים. הרגע הנורא ביותר במיון. מלבישות אותי בחלוק של בית החולים. יבש. מציבות מוט לעירוי נוזלים.

באה אחות ומצמידה שקית נוזלים למוט. היא צעירה, נמוכה כילדה, שיער בלונדי עד מאחורי המותן, בחלוק תכלת. פותחת את שקית הנוזלים ואצה לחולה אחר, לא שומעת אפילו שקראתי לה "פייה".

הבן והמטפלת חוזרים אליי. שלושתנו מתרכזים בשקית. הנוזלים מטפטפים לתוכה באיטיות  משגעת. שקית לא גדולה אבל כמה מלאה! לעולם לא תתרוקן... קראתי פעם על אסיר שטיפטפו עליו מים ללא הפסק. הוא יצא מדעתו...

ברבע לחצות הואילה השקית להתרוקן. קיבלתי תעודת שחרור. המטפלת גלגלה אותי בכיסא ליציאה. בני יצא לחניון לקחת את מכוניתו. ללא המכונית היינו שתינו, המטפלת ואני, מחפשות באישון לילה מונית – ואני בחלוק ובנעלי בית.

עד שהגיעה המכונית קראתי את מכתב השחרור. נרשמו בה כל מחלות הרקע שלי, גם כאלו שלא ידעתי עליהן. הביקור היה "שלילי" בשפת הרופאים."חיובי" – תקין, בשפת יומיום. ללא תסכין תפליטי[?]... ללא מדדי דלקת מוחשיים, ללא...

בסיכום, הכול כרגיל. "רק" הצרות הישנות. אין הרעה: "כעת ללא רושם לבעייה חריפה הצריכה משך בירור במסגרת מלר"ז."

אז אין מה לעשות. חזרתי למצב הרגיל. זה מה שמשמיעים הרופאים: "אני יודע שיש לך כאבים," אומר רופא העיניים, "הכול בסדר," ומוסיף משחה. אך העיניים ממשיכות להכאיב... "הגרון בסדר גמור," אומרת רופאת הגרון אחרי בדיקה יסודית. אבל הבליעה בגרון ממשיכה להציק... ללא ספק גם רופא העור שאליו אלך בקרוב יומר ש"הכול בסדר." ואילו הנגעים ממשיכים לגדול...

 "הכול בסדר" פירושו הכל מתאים לזיקנה. גם הרופא הגריאטר לא יכול לשפר את פגעי הגיל. האדם כבר הגיע  לירח אבל  את הגוף הבלה עדיין אי אפשר להצעיר. הכול בסדר עד לקלקול הבא...

בחצות הגענו הביתה. יצאתי מהמיון כמו מסיוט. מחלקה לא אנושית. לשכב בה זה כמו לשכב באיזה בית חולים נידח במדינה אפריקנית נידחת. המיון באיכילוב הוא מריטת עצבים. השפלה מהרגע הראשון דד האחרון. אני רבצתי שם שמונה שעות – יום עבודה שלם. בני שש שעות, המטפלת שלוש שעות, ביחד שבע עשרה שעות.

אני מאמינה שהטיפול הרפואי נעשה כיאות. יש רופאים יותר סימפטיים, פחות סימפטיים, אבל כולם אנשי מקצוע. החולה רואה עין בעין איזו עבודה סיזיפית עושה הצוות. אחיות, אחים, עובדים, רצים לחולים כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין על עם רב בסחרור. וחרף כל המאמצים החולה ממש אומלל. שוכב שעות עזוב ונשכח. בתנאי העבודה במיון אין "אחות רחמנייה" אין "אח רחמן". אין קורטוב יחס, אין חסד מינימלי. הסבר פנים. אתה שוכב עלוב, הכבוד העצמי שלך פגוע.

אולי במחלקות אחרות זה אחרת, אולי הארגון פה לקוי. אולי בשבת קשה במיוחד ועל אחת כמה וכמה בחילופי משמרות. והקורונה מעסיקה חלק מהצוות. אבל המצוקה שכל חולה רואה עין בעין במיון הנה פשוט – המחסור הנורא בעובדים. לא בכדי יצאו לא מכבר רופאים צעירים והפגינו. הפגנה עצובה. המיון משווע לעובדים נוספים. הרבה מאוד נוספים, על מנת שימלא את תפקידו כיאות.

תל אביב – עיר ללא הפסקה אכן, ללא הפסקה לבריאים, לצעירים. אבל לחולים, בעיקר לחולים הקשישים, זו עיר ללא רחמים. 

תקוה וינשטוק

* * *

מריאנה יוּסטר

אוזני המן של סבתא

הסאה באמת הוגדשה, מכאן ואילך אפילו חרב תהא מונחת על צווארי, אני אינני אופה אוזני המן! אפילו אסתר המלכה, בכבודה ובעצמה, תתחנן – לא ולא! החלטתי וזהו!

כל שנה בערב פורים אני שוקעת במרה שחורה – כל העולם שמח, ורק אני עם הראש באדמה. כל בעלת בית מהללת את המאפים שלה, אותם היא מעבירה לשכנים במשלוח מנות – בעיקר כדי לזכות במחמאות. כמובן, גם אני אופה אוזני המן לפי המסורת, אבל אני מרטיבה אותם בדמעות, במקום שמחה יש רוגז – האיש שלי לא מרוצה מאוזני המן פרי עמלי, הוא מביט אליהם מרחוק ומעקם את האף: "לא כמו של סבתא שלי!" – כך הוא אומר, ומסתובב כדי שלא יזכה אותם אפילו במבט.

תאמינו לי – זה קורה כל שנה – ממש לא צחוק – "לא כך צריך להיראות הבצק." מה אני יכולה לעשות? אני לא יודעת אחרת. אוזני המן לא די גדולים בעיניו. אני משתדלת – לוחצת את העיגולים בכוס של מים במקום בכוס של יין – עדיין הוא לא מרוצה: "הבצק לא מספיק עבה." למה?! הרי הוא עבה דיו – חצי סנטימטר! זה לא עושה עליו רושם. מה שלא אעשה, כמה שלא אטרח – אוזני המן כמו של סבתו לעולם לא אצליח לאפות.

באמת, תאמינו לי, אוזני המן שלי ממש נמסים בפה, אני הרי מכינה אותם כמו שהכינה אימא שלי, ואימא הכינה כמו סבתא שלה חיה-לאה, והיא אפתה כמו אימא שלה רייזל – אם נבדוק היטב הרי מדובר על אותו מתכון מימיה של אסתר המלכה. הרי גם סבתא של האיש שלי, שחיה גם כן בעיירה הקטנה שלנו בצפון מולדובה, בפרומושיקה, ואין ספק שגם לה היה אותו המתכון כמו לסבתא שלי – אז באמת מדוע הטרוניות שלו? מדוע, בשם האל הטוב, הוא מאמין כי סבתא שלו הכינה אוזני המן שונים משלי? אני שמה קמח לפי מידה, אפילו גרם אחד לא פחות, שמה חלמונים בדיוק כמה שצריך, כך גם במידת השמן. אני מגרדת קליפה של לימון למען הארומה. אני לשה בידיים את הבצק, לא במערבל החשמלי, אני חופנת את הבצק חזק עד שאני שומע אותו גונח, מעבירה מעליו מעגילה לכל הכיוונים של המערוך, משקיעה את הנשמה עד כי קשה לי לנשום, לוחצת בכוס של מים כדי שייצאו עיגולים גדולים, אני ממלאה בדבש, אגוזים טחונים, בוזקת מעט קינמון, מהעיגול אני מאחה שלוש פינות מדויקות – יופי מזוקק! אחר כך אני מורחת בביצה כדי שיקבלו לחיים  שזופים, ולאחר יציאה מהתנור הריח המטריף של אוזני המן מתפשט אל כל השכנים בבניין, שמקבלים [?] שמתגרים, ובאים אלינו כשריר ניגר מפיותיהם. רק האיש שלי מתעקש שאוזני המן שלי אינם דומים לאלה של סבתו!

זה לא סתם, יש כאן משהו, ואני חייבת לפענח את ה"משהו" הזה, אבל לפני שאצליח במשימה הזאת, אני חושבת לפנות לרבנות הראשית לבטל את חג הפורים מהלוח העברי, רק כך אוכל להינצל מהעלבונות. מכל מקום, החלטתי סופית: השנה אני לא אופה אוזני המן! ככה, בדיוק כך!

לאחר שהחלטתי, חשתי הקלה גדולה, ואז בדיוק פלשו אליי הנכדים מיכל ויואב – בתי הביאה אותם כדי שלא יפריעו לה בהכנת אוזני המן, שכמובן, למדה את המתכון ממני. אין בעייה, בתי, לכי לשלום, הילדים בידיים טובות, והמלאכים האלה היו שקטים וממושמעים כמו מלאכים... אבל רק נסגרה הדלת מאחורי בתי, והקטנים הפכו ממלאכים לשדונים שדורשים בצעקות שנכין אוזני המן!

ואני: "בלתי אפשרי, לא, ממש לא!"

והם: "דווקא כן! כן, כן, כן!"

מה עושים? איך אפשר לצאת מזה? אני מתחילה לנסות לשכנע במילים רכות – לא מוכנים לשמוע, הם הרי מכירים את חולשותיי כשמדובר בנכדים, בין כה ובין כה אנחנו מתחילים בעבודה – אני כפופה אל השולחן, והם עולים על שני כיסאות קטנים, ועומדים לידי. אני מכינה את הכלים, והם רצים להביא את בקבוק השמן, הביצים, האגוזים, הדבש – יורדים מהכיסאות הקטנים ועולים. אני בוזקת קמח בכלי, והם מכניסים לשם את ידיהם הקטנות, שמרימות ענן לבן תוך קריאות רמות של שמחה. ריסי העיניים והפה מאופרים בקמח, ואנחנו לשים את הבצק – אני את המנה העיקרית, והם, כל אחד לש חתיכה קטנה. העבודה מתקדמת, ובתבנית עומדים בשורה אוזני המן יפיפיים – הגדולים – שלי, והקטנים עבור הדובי והבובה של מיכלי ויואב.

בבית שמחה וצהלה – על הרצפה קמח ובצק, והנכדים דורכים עליהם – לא נורא, לא כועסת, הרי פורים היום, וחייבים להיות שמחים.

אני מוציאה את אוזני המן מהתנור, ולקטנים אין סבלנות לחכות שיתקררו, מתנפלים על המאפים, כאילו  הורעבו שבוע – אחד ועוד אחד, ועוד ועוד. האיש שלי מסתכל נדהם, הוא שכח לעקם את האף, הוא מביט על הילדים הזוללים אוזני המן, ונזכר בילדותו הרחוקה.

מאוחר יותר, כשפסקה ההמולה מול תבנית המאפים, הגיעה בתי כדי להחזיר את הקטנים הביתה, והיא הביאה איתה צלחת מלאה באוזני המן, שהיא אפתה. טעמתי – מצוין! דומים בדיוק למאפים שלי, ובאמת איך יהיו שונים? הרי את המתכון למדה ממני. כששיבחתי את מעשה ידיה, ראיתי בעיניה הכחולות עד כמה השבחים גרמו לה נחת. אבל מיכל ויואב עיקמו את האף, ושניהם ביחד קבעו:

"אוזני המן של סבתא הרבה יותר טובים!"

ברגע זה נפל לי האסימון, הבנתי את ה"משהו" שהציק לי: אוזני המן של סבתא תמיד יותר טובים.

מרומנית – משה גרנות

* * *

סולו יוּסטר

מארב בצל עצי הזית

המוות אורב מתחת לעצי הזית

מעמיד פנים

והסכין בין שיניו

הרוח מערסלת את הקמה

הקיץ מזהיב את החיטה בכנען

ברוגע

כך דשו כאן אלפי שנים

שליחי

"הכוונות הטובות"

הגיעו מרחוק

באמתחתם המנוני השלום

חסרי שחר

המוות אורב מתחת לעצי הזית

מעמיד פנים

והסכין בין שיניו

מרומנית – משה גרנות

*

MARIANA JUSTER  2015-1932 –, סופרת ותסריטאית. הסיפור "יומני" מתוך ספרה: PE

ARIPELE POVESTII ("על כנפי הסיפור"), הוצאת הספר, בוקרסט 2002.

SOLO JUSTER – 2015-1922 משורר ועיתונאי – השירים "וביום השמיני" ו"האהובה" מתוך POEME, ("שירים"), תל-אביב 2007.

השניים, בוגרי ספרות ושפה רומנית מהאוניברסיטה של בוקרסט ע"ש מיחאי אמינסקו.

ב-1960 עלו ארצה ויסדו חוג סופרים בשפה הרומנית בשם "PUNCT" ("נקודה"). השניים זכו בפרסים על יצירתם ברומניה ובישראל.

* * *

[להרעיל את מֵי ישראל!]

"איראן ניסתה להעלות את רמת הכלור במי השתייה בישראל באמצעות מתקפת סייבר בחודש אפריל – כך פורסם אתמול (ראשון, 31.5) בעיתון פייננשל טיימס. לפי הדיווח, התקיפה בוצעה באמצעות קוד איראני שעבר בין שרתי מחשב אמריקאיים ואירופיים כדי להקשות על זיהוי מקורו. גורם מימשל במערב אמר לפייננשל טיימס כי התקיפה המיוחסת לאיראן היתה עלולה לגרום למאות אנשים בישראל לחלות. הוא הוסיף כי היא היתה מובילה להפסקת פעילות משאבות המים, ולניתוק ממים של עשרות אלפי בתים בישראל. בשבוע שעבר אמר ראש מערך הסייבר הלאומי, יגאל אונא, כי אם ישראל לא היתה מזהה את המתקפה בזמן אמת, כלור וכימיקלים אחרים היו מתערבבים במקורות המים בפרופורציות לא נכונות והתוצאה היתה מזיקה והרסנית."

["הארץ", 1.6].

* * *

האם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראשי מערכת הביטחון – ממשיכים להגזים ולשקר לעם ישראל בדבר הסכנה הנשקפת לנו מאיראן, ולכן צריך לקבל בהבנה את תגובתה ההומאנית ושוחרת השלום של איראן בניסיונה להרעיל את מי השתייה של אזרחי ישראל, כולל אזרחינו הערבים, כולל שתי עובדות מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים שנאשמות במתן עדויות שקר לטובת שרה נתניהו – כי זה ורק זה – זה מה שהכי חשוב כיום!

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

י"ט

שבת בבוקר. שמש חורפית, טובה ונעימה, מאירה את החצר. החמימות מתפשטת ונטמעת בו.

"אבא, אבא, לא היה גול," צועק דן. "דחפת אותי. זה פאול, לא נחשב. זה עשר ארבע לטובתנו."

משחקים כדורגל על המדשאה שלפני הבית. הוא והתאומים. החליטו על שתי קבוצות, לאחר שהתווכחו שעה ארוכה לגבי ההרכב, למרות שידעו כי אין בכך טעם. הוא תמיד משחק נגדם ותמיד הם מנצחים אותו. נהנה לשמוע אותם מתווכחים. מאושר להקשיב לטענות שהעלו. "הגדיים נעשו תיישים," היה חוזר ואומר לרות. "ואתה נשארת פר," היתה עונה לו.

הוא מביט בהם וליבו יוצא אליהם. הזיעה הניגרת מדביקה את שערם הארוך למצחם. פניהם הנלהבות סמוקות. הם מרוכזים במשחק, משתדלים בכל מאודם לנצח אותו והוא משתף עימם פעולה בהנאה מרובה, למרות שמטבעו הפסדים שנואים עליו.

זו השעה לה הוא ממתין כל השבוע. למזלם, הגשם פסק, והדשא כמעט יבש. זו גם השעה להירהורים על המשך העבודה השיפוטית. מצפונו נוקף אותו משום שכמעט אינו מצליח למצוא זמן פנוי. השבועות חולפים ומצטברים לחודשים. בעבר, בעת שניהל משרד לעריכת דין, היה מבלה איתם שעות ארוכות. הוא לא העלה על דעתו שהעבודה השיפוטית תשאב אותו בכזו עוצמה. אולם, לחזור לאחור אינו רוצה.

כעורך דין, העבודה חדלה לספק אותו. סבר כי הוא מדשדש במקום. רות ראתה שפניו נפלו. ידעה שחייב לבוא שינוי ועודדה אותו להגיש את מועמדותו לתפקיד שיפוטי. ההחלטה היתה קשה. התלבט זמן רב. שאף להיות עצמאי והיה חסר ניסיון כשכיר. הוא ביקש להפיק לקחים משירותו הצבאי. רות טענה כי שירות בצבא אינו דומה לעבודה בבית משפט. הוא היה מודע לקשייו לקבל מרות. כקצין צעיר היה מנהל ויכוחים מרים עם מפקדו. לעתים קרובות סירב להשלים עם הוראות  שלא היו מקובלות עליו. הוויכוחים עימו גבו ממנו מחיר. על רקע זה, מפקדו, נוקם ונוטר, ביקש לעכב את קידומו. הוא נדהם לשמוע על כך ממקור מהימן. לכול היה ידוע כי במקרים אחדים כיסה על מפקדו וחילץ אותו מצרות צרורות. עתה נוכח לדעת כי מפקדו גמל לו רעה תחת הטובה, לה היה ראוי. השחרור מהשירות הצבאי הביא עימו שכחה מבורכת.

רות היתה מודעת לספקותיו אך גם חדורת ביטחון שהשינוי ייטיב עימו. היא סברה שדווקא בעבודה השיפוטית ימצא עצמאות. הוא העריך את הגיונה הצרוף, אך ידע שגם היא אינה מדברת מתוך ניסיון. עם הוריו לא חשב להתייעץ. הם התייחסו לעבודה, כל עבודה, במונחים של השתכרות. הכסף עמד בראש מעייניהם. הצעתה של רות, כי יתייעץ עם אביה, לא היתה מקובלת עליו. חשש מדעה מוטה, שכן בדרכי עקיפין נודע לו שניסיונות האב להתמנות לשיפוט, לא צלחו.

הוא היה בשל לשיכנוע, מה גם שרצה שינוי, שחייב אותו לעזוב את המשרד. השיפוט קסם לו מאז שלמד בבית הספר התיכון. יחד עם טוביה, חברו הטוב ושותפו הנאמן למשחקי הכדורגל, שלימים, לצערו הרב, ייפול במלחמה, היה מסתלק משעורים במקצועות שלא עניינו אותו. הם היו עושים את דרכם לבית המשפט, שנמצא  בקרבת מקום. שם ישבו וצפו במשפטים שהתקיימו אותה שעה. אף שלא ירד לסוף העניין ולא הבין במה מדובר, היה נפעם מהשופט היושב עוטה גלימה שחורה על כורסה מוצבת על במה מוגבהת. מנצח על המלאכה מאחורי שולחן ענק. האווירה באולם בית המשפט היתה מיוחדת, ולטעמו אומרת הדר. כן הדבר לגבי הלשון בה כולם נקטו, והגינונים כמותם לא שמע ולא ראה בשום מקום אחר.

במהלך עבודתו כעורך דין, בעת  שהירבה להופיע בבתי המשפט השונים, היה תוהה בינו לבינו כיצד היה נוהג לו ישב על כס המשפט בתיק הקבוע לדיון, ואיך היה מכריע בסכסוך. השופט טלמון, ותיק ומנוסה, ידען וחכם, היה לו דוגמה ומופת. מאיר פנים וחייכני היה נוהג בצדדים שבפניו באורך רוח מופלג. נדירים המקרים בהם הרים את קולו. עורכי הדין ידעו שהשופט טלמון הינו מומחה לפשרות ולהסדרים. מי מהם שרצה לסיים סכסוך במהירות וביעילות, עשה כל אשר לאל ידו על מנת שינותב אליו.

לפיכך, במקרה המתאים, לדעתו, וכמותו היו רבים, הציע השופט טלמון למתדיינים להימנע ממאבק, להשתדל שלא להגיע לבית המשפט, אלא לעשות מאמץ ולהגיע להסדר, אף שהדבר כרוך בוויתורים. הוא לא נפגע, כאשר במקרה מסוים אחד מהם  הטיח בו, בתגובה, כי הוא משלם לו על מנת שיילחם למענו, וכי לפשרה הוא יכול להגיע בכוחות עצמו ואינו זקוק לו.

כ'

רות ישבה בכיסא-נוח במרפסת הבית ונמנמה בשמש. צעקותיהם העירו אותה. היא פקחה את עיניה. מבעד למשקפי השמש ראתה אותו משחק כדורגל בדשא עם התאומים. רות ידעה ששיחק בנעוריו בקבוצת נוער, עד כמה הוא להוט אחר המשחק ושהדביק גם אותם. "עמוסי," קראה לו. "לאט לאט, רחמנות עליהם. לא בכוח."

כאשר נופפה לו בידה לשלום, הבחין שחזייתה הלבנה מבצבצת מתחת לחלוק שלבשה, וכעס. חודשים ארוכים הוא מתחנן בפניה שתשליך את החלוק המסמורטט. היא מסרבת ודוחה בשצף קצף את כל ניסיונותיו לשכנעה כי אין זה ראוי שתלבש אותו,  ולוּ רק בבית. אתמול התווכחו  והוא אף הרים את קולו. "אני קשורה אליו," ענתה לו, נעלבת.

"חשבתי שאת קשורה אליי ולא לסמרטוט," אמר לה.

"אני קשורה גם אליך, כי גם אתה סמרטוט," השיבה בחֵמה.

הוא לא הצליח למצוא מענה הולם ונאלם דום.

הם הכירו באוניברסיטה. לאחר זמן קצר  הספיק להתוודע לתגובותיה ולחוש-ההומור הנשכני שלה. כיום אינו נעלב עוד. התרגל, מן הסתם. "היא שוב מנצחת," הפטיר.

"אמרת משהו?" שאלה.

"לא אמרתי כלום, ממתי סמרטוט מדבר?"

"אוף תפסיק כבר," השיבה, ונשקה לו על קצה אפו. "אתה יודע וכולם יודעים שאני נורא אוהבת אותך."

הוא התפלא לראות לחלוחית שהציפה את עיניה. לדעתו, רות לא נמנתה על הבכיינים. איזו מילה חריפה אמרתי שלא לצורך? תהה בינו לבינו.

שמח להיזכר בפגישתם הראשונה. הוא ישב בקפטריה העמוסה עם מי שהיתה אז חברתו לשעבר, שבאה לבקרו ממרחקים. הביקור היה עליו לטורח. אם לא היה, כתמיד, נזהר בכבודה, ומתחשב בכך שהיטלטלה בדרכים שעות רבות, קרוב לוודאי שהיה קם והולך. זה מכבר הודיע לה, ומבעוד מועד, כי עליו לעזוב את עיר הולדתו, שם התגוררו, על מנת ללמוד בעיר מרוחקת  בפקולטה למשפטים. עוד אמר לה כי הקשר ביניהם הגיע לסיום. גם הביע תקווה, כי הזמן החולף יביא לכך שישכחו זה את זה. למשמע דבריו פרצה בבכי מר והוא התקשה להרגיעה.

היא הקפידה לשלוח לו מכתבים ילדותיים, מעוטרים בלבבות ובחיצים. בכתב יד עגול ויפה פרטה את  אהבתה וגעגועיה. חזרה על הצעתה, משכבר הימים, לשכור דירה יחדיו, להתגורר בה, באופן שיוכל להקדיש את כל זמנו ללימוד, בעוד היא תעבוד ותפרנס את שניהם. הוא הבין את המשתמע מהצעתה, ודחה אותה ללא היסוס. לא ראה ביעל את אשתו לעתיד ואת אם ילדיו.

יעל עשתה את כל אשר ניתן על מנת להתחבב על הוריו. אביו סיפר לו, כי לא אהב את אימו בעת שנשא אותה לאישה, וכי החיים המשותפים הביאו את השינוי. יעל שבתה את לב אימו שיעצה לו להמשיך ולהתראות עימה, למרות המרחק שיפריד ביניהם, משום ש"בחורה כזו לא מוצאים כל יום" וכן משום ש"יחטפו אותה."

אימו ידעה, שהבנות כרוכות אחריו, וחששה פן ייפול ברשתה של "אחת שלא שווה את ציפורן כף הרגל שלו." הוא היה שומע  את תיאוריה הציוריים, גועה בצחוק והיא היתה מבטיחה, בסבר פנים בוטח וזועף,  שעוד ייווכח כי צדקה. לימים, לאחר שיישא את רות לאישה, יחקה אותה ויפיק מהחיקוי הנאה רבה.

אימו התרגשה כשסיפר לה  שיש בדעתו ללמוד בפקולטה למשפטים. אז, לראשונה, גילתה לו כי תמיד שאפה לרכוש השכלה משפטית, אפשרות שנבצרה ממנה עקב מאורעות המלחמה. הופתע מעצמת התרגשותה ובד בבד שמח לדעת, כי הוא עתיד לממש את חלומה.

המשך יבוא

* * *

ביריוני הוואנדאליזם, רובם שחורים, אספסוף המפגינים בארה"ב, צודקים – את הלבנים יש לבזוז, לשדוד, לשרוף ולפעמים גם להרוג!

כי שחור תמיד צודק, ולבן תמיד גזען אלים!

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

אנה ואנה

קשים היו החיים והעבודה למעלה ראש, אבל רוחי חיתה בי במרחב זה, לאחר שתי שנות המועקה בירושלים. ראשית כל החלפתי את תלבשתי הירושלמית בבגדי-עבודה פשוטים. המשק היה משותף, האוכל משותף, סוכת המחצלות משותפת, והמחסור – גם הוא היה משותף. מעין "קבוצה" של היום. אז קראו לזה "קומפני", ומכאן הכנוי "קומבניה" למושבות היהודים בפי הערבים עד היום. מלבד ההבדל בשם היה עוד הבדל בין "קבוצה" ל"קומפני": ל"קומפני" לא היו אמצעי התחבורה ואמצעי הטכניקה של היום. לא היו קיימים מוסדות שאפשר היה לפנות לעזרתם, חבריה לא היו "ילדי שעשועים" לעם ישראל. להפך: "משוגעים" וגרועים מזה היינו בעיני יהודי ירושלים, ואפילו לא היה בפני מי להתאונן על צרותינו... קפצנו את הקפיצה הנחשונית ולשוב חזרה לא יכולנו, ולו גם רצינו בכך. הרצון הכביר ביחד עם ההכרח אילצונו להמשיך בכוחות עצמנו. אולם, לא זמן רב עמדנו בכך, כאשר יסופר להלן.

מלבד זה היה עלינו לפקוח את עינינו יפה יפה ולהיות ערים למתרחש בסביבתנו. הבטחון היה רופף ביותר. רק שנה אחת לפני עלותנו על אדמת פ"ת התקיימה מלחמת-דמים קשה בין שייך אבו-קישק ובין ערבי חווארת מעמק חפר, שנפלו בה כמאה חללים. במשטר התורכי היה הכל הפקר. בשנת תרל"ט, היא שנתנו הראשונה בפ"ת, התכוננו בדואי אבו קישק למלחמה שניה. אז פנה השייך שלהם מחמד אבו קישק אלינו בבקשת עזרה. לא רצינו, מטעמים מובנים, להכניס את ראשנו בין שני היריבים. מצד שני, חייב אותנו היחס לשכן לבוא לעזרתו. מנהלי המושבה, גוטמן ושטמפפר, החליטו איפוא לעזור לו בסתר. עלי הוטל לנסוע העירה לקנות אבק-שריפה בשביל השייך. באישון לילה הובלתי את הסחורה אל אהלי הבדואים שמעבר-לירקון, ומאותו זמן היו השייך, ואח"כ גם יורשיו, ידידי המושבה. במשך שנים רבות רווחה שמועה בין ערבי הסביבה כי אני השתתפתי בפועל במלחמת אבו-קישק בהסתר פנים. השמועה לא היתה נכונה (המלחמה גם לא נתקיימה), אבל ככל שהשתדלתי להכחיש את השמועה – הוסיפו להאמין בה, ובמשך הזמן מצאתי למועיל לחדול מלהכחישה.

ככה חיינו בסביבה מכה גלים פרועים של מלחמה ושוד. מראה פני המתישבים החדשים עורר כמובן מחשבות על אפשרויות נוחות לשוד. גם מראה ערביי אמלבס המתנוונים ממלריה וילדיהם העלובים צבי-הבטן לא עורר שמחה בלבותינו. נוסף לכך החלו מתגלעים חכוכים בינינו וביניהם בעניני גבולות; חיכוכים שבמשך זמן-מה התפתחו והיו לקטטות ולשפיכת-דמים בענין ה"רבע" הידוע שהיה עוד שייך להם. בימים היה עלינו לעבוד, ובלילות – לשמור מכל משמר על רכושנו הקטן.

אותם הימים, כשהיינו מתכוננים לקראת הגשם הראשון, הגיע לפ"ת והשתקע בה ר' דוד רגנר, מי שהיה מנהל אחוזה בהונגריה והוזמן על ידי גוטמן להיות המנהל המעשי של המשק. דוד רגנר היה איש מדות, שמן וטוב-לב, וכולו אומר הדרת מושלים. ראשית מעשיו היתה להביא מהונגריה מחרשות גדולות, משדדות כבדות, ומכונת קצירה. סיסמתו היתה: "שיטה", ובהתאם לשיטתו אסור היה לנו לשעות למכשירי העבודה הפרימיטיביים וה"מסמר" של הערבים. העתיד הוכיח כי ר' דוד, כמונו כולנו, טעה בהרבה, והתוצאות מאדיקות זו עתידות היו לטפוח על פנינו.

התלם העברי הראשון

ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושוע שטמפפר ואנכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עלי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושוע שטמפפר, אשר בתפסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה"הקפות" כמה וכמה פעמים ללא כל דבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנכי בשדה, להמשיך בעבודת-החולין הרגילה.

המחרשה העברית הראשונה ננעצה, אולם... בקושי זזה ממקומה הלאה, ובכבדות התנהלה. השוורים לא יכלו לה למחרשה האירופית הכבדה באדמת הסַלג הקשה. אדמה זו הטעתה אותנו בצבעה השחור. חשבנוה לעדית, בדומה לאדמה השחורה של חוץ-לארץ. היא גם היתה עדיין יבשה למחצה ואי-אפשר היה להמשיך בחריש. מיד נשלחתי לשרונה ואביא משם פרדות טובות.

למחרת החלונו מחדש ובהצלחה. אני חרשתי בזוג פרדות אחד וערבי שלמדתיו לנהוג בפרדות – בזוג השני, ועמנו מחרשות מספר. אבא עם זוג אחד חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך. וכן היה זורע במענית לפנינו. משך השבועים ימים נזרעה ככר גדולה. החל מסביבת הבאר מזרחה, עד לגדות ואדי אבו ליג'ה. כדי להבטיח את עצמנו להבא בבהמות-עבודה מתאימות, נשלח מ. ל. כ"ץ לקנות שוורים דמשקאיים וגולניים, ואף הצליח להביאם במהרה.

אותו חורף היה עני מאד בגשמים עד לימות הפורים. אולם שדותינו הוריקו ונראה היה שהאדמה תיענה לעובדיה. הערבים שבסביבה המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים. גם פחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה החולפת והחריבה, עוד היה מוטל עליהם. קמתנו החזיקה מעמד עד בוא גשמי הברכה בחצי השני של החורף, ותקוותינו היו מרובות. אכן בעתיד נוכחנו כי רבות מתקוותינו נתבדו: השוורים הדמשקאים מתו כי לא יכלו לסבול את האקלים ומגפה פרצה בהם. האדמה השחורה הכזיבה, כי היתה כבדה לעיבוד ורזה מיבול. עתידים היינו להיוכח במשך הזמן, כי האדמה הטובה בארץ היא החומה או החומה-צהבהבת, או האדמדמת. גם המחרשות הכבדות שהפכו את האדמה ללבני "זכוכית" הכזיבונו, ורבות גששנו באפלה עד שלעתים תכופות ראינו עצמנו אנוסים לחזור אל ה"מסמר" הערבי, ביחוד בהכנת הקרקעות לתבואות-קיץ. אכן, בינתיים היינו שרויים במצב-רוח טוב למראה שדותינו היפים.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אהוד בן עזר

מאדאם אוּם-אִל-טַאך ובנותיה

לידיד כלבבי, שלמה שבא

הדבר היה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו. בין המגורשים שבאו לפתח-תקווה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולות המושבה, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות שפקידי הממשלה התורכית וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, היה יהודי נמוך קומה, צנום וּקְצוּץ זקן, פיקח וזריז, שחור, וכוחו היה בראשו החזק והקשה. סיפרו שהוא מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו, וסגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על ידי כך שהיה מכה בהם בראשו. ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה בַּאבּ-אִל-וַאד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק:

"אָדֶר גֵיי, אָדֶר פַיְיגֶר!" – או שתלך או שכאן תהיה פגירתך!"

ר' ינקל היה שנים רבות בעל טנדה, עגלה להובלת נוסעים אשר שני ספסלים מסודרים לה לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים בנוסעים ובחבילות עד אפס מקום. מסיע היה נוסעים מיפו לירושלים, בלילות, ועושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב-אל-ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסנייה, שבעלה, המכונה שְׁלֵמָלֶה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנשאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג'אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר, כמובן ערבים, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים ממנו עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה ברירה לנוסעים אלא לשלם.

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל-האכסנייה שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, ר' ינקל, הלום ראש ולא מיין, האיץ בסוסים, לשווא, במעלה באב-אל-ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן; הוא ירד אליהם, וב'אדר גיי אדר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדֶה על קביו לצריף בית-הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו; והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם מתחושת שחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן. תחילה האם, שהיתה דשנת אברים וראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אִם-יִרְצֶ'הַשֵׁם" – ויצא שְמה ושם הדגים שבישלה בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ביפו ואחר-כך גם הַשַׁאוִוישִׁים, הַזַאבֶּטִים, האפנדים והַבֵּיִים, ומי לא? – ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובדי-עמל משוהו, כל עוד נפשו בו, כי למזלו הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע – ואף כינוי של חיבה הצמידו לה מאז – אוּם-אִל-טַאך – – –

הבנות, חַווקָה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודוּבָּה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והַמוּדִירִים והאפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים; הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה; ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור. המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הלו, המנוולים, לבוא עליהן גם כדרכן.

ור' ינקל הירש עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית-הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדוֹת – ודובּה, טובת הלב, שהיתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על-ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות; בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה: "אם-ירצ'השם" – התרגז שבר-הכלי והחל מקלל אותה חרפות מן התורה ומסוּק-אִל-חַאן גם יחד, היכן שהעגלות חונות ומחכות לנוסעים, ליד הסארייה, הוא בית הממשלה התורכית. "שְׁמַאטֶע!" צרח לה, "בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשַׁרְמוּטָה אוּם-אִל-שַׁרְמוּטֵיין – – – פַּאסְקוּצְטוֵוע... סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת-בצע... אימן של סייחות השטן... גיהינום בוער בך... טפו, טפו, טפו... אם-ירצ'השם – שתישרפי באישׁוֹ..."

כששמעה כל זאת גברת אום-אל-טאך, אשתו של ר' ינקל הירש, עמדה והִפנתה אליו גבהּ והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך דעתה עליו; חשכו עיניו של שבור-הגב וניסה להטיל קבוֹ ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רָצוּץ לַאחוֹרֵי אשתו.

קברו אותו בבית-הקברות החדש, בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילווֹ

לאחר שמת ר' ינקל העגלון השבור התפראוּ אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז'נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבות בית-שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובּה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי, מילים ששמעה את אביה מטיח לעיתים כלפי סוסיו הרעבים –

"סְתַנַא יַא קַדִישׁ – תַּא יִטְלַע אִל-חַשִׁישׁ!"

אם יחכה סוס מיוחס ומיוזע ועקום-רגליים זה, לוקח הבקשיש, יצמיחו אחוריו עשב – חה, חה, חה – – – רצועות של דם תצמחנה לו – – – נקמה בגויים – – – שׁורק השוט – – – סתנא יא קדיש – תא יטלע אל-חשיש! – והיא מפזזת באצבעותיה השמנמנות ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר-כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום-אל-טאך, תרבוש אדום לראשה, במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסביץ מפתח-תקווה בראשם, כדי לפדות כך וכך פֵרַארִים, עריקים, מבני-מושבתם, מחובת העַסְכָּרִיָה, היא השירות בצבא התורכי או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לַשּׁוּכְּרָה, היא הפקעתם-למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כְּאֵב ופחד היו מנת חלקן כאשר אורחן היה חסן בּק בּצרי אל-ג'אבּי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי-הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט-הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת-שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן ועל הכוח-גברא של הקיסרות העות'מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן ורק הקטנה, דוּבָּה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשעה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום המוזח על פדחתו ואומר שהיא מזכירה לו את בתו, ואולם לפתע מתעורר שוב, כארי, ומתנפל על האם.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ ב-1915 ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזר כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות-לנחיתה על גבי גמלים. חַנְטוּר, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר-ההמתנה של הגנראל-פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה, עד שהתעייף רום-מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה, ידעה מעט צרפתית, ומספר לה על מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוור-פאשא וטלעת-פאשא וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה של האימפריה העות'מנית; ומתפאר בפניה, נתון למצבי-רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יְיַשב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת-זעם, במילים תורכיות שאת פשרן לא שיערה – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו? אילו היו הימים כתקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בהן בליסטראות של דברי-בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קְרוֹכְמְָלְנָה וסָמוֹצָ'ה שבווארשה או בקצווי אמריקה-הדרומית, בבתי-הבושת של היהודים בבואנוס-איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוֹיה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות-דופן במשלח-ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא-מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה  עם השאווישים והַזַּאבֵּטִים והַבֵּיים והַבֵּקִים והקאימאקמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמוּדִירִים והַמּוּצַאטַארִיפִים והַפַּאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר ההגנה, והן תעברנה רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן-בק באידרות הדג שבישלה אום-אל-טאך והאכילוהו בנותיה בהיותו הלום-יין – יבואו ליהודים רווח והצלה מגזרותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצא מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד לפתח-תקווה, שם נמסר להן בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוֹק, ליאסין בק עצמו ולפקידי הממשלה התורכית שנעשו בו מבקרים תמידיים, ואפילו הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החוֹרְג', השקיים העשויים צמר ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של  יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום-אל-טאך הירש אם-ירצ'השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה אלפי פליטים מיפו ומתל-אביב, ובחדר השני יושב הגנראל-פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות  זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר-כך דובּה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימהּ, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי מיפו, מסתירה את קינאתה, סתנא יא קדיש, תא יטלע אל-חשיש – – – לבסוף משלח הגנראל-פאשא את שתי הבנות מן החדר, ומסיים סעודתו באם עצמה, פורע מטפחתה מעל ראשה ונישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו עוד בימי היותו המיניסטר של צי-המלחמה התורכי שנכלא באגן ים-השיש ללא יכולת לפעולה, וארבעה-חמישה בני-הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, ומשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג'מאל-פאשא הגדול – הם חומקים בשקט כצלליות אל החדר המואר רק באור עששית שמן-זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגראל-פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בַּדָּגִית השחורה, אחד בבהירה, ושניים-שלושה מטפסים על מאדאם אם ירצ'השם לתקוע במרומיה את התורן.

המושבה היתה כל אותו קיץ וסתיו כמרקחה. לא היתה בה מעודה שערורייה כזו. צעירים אחדים, מחברי "הקלוב הלאומי הראדיקאלי", שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף נכנסו ערב אחד לביתו של ר' מוֹרְדְכֶה וביארו לו את מטרת ביקורם. רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין "הצעירים" ל"זקנים". בראש "הצעירים" עמד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ"זקנים", הצר את צעדיו. כשהחל בפעולת תיקון בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכוֹמה, כאשר קבע הרצאות על עיקרי ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים. וכשניסה לארגן פלוגה נודדת של בנות המושבה להושטת עזרה רפואית – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על-ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מגדר עיסוקו, הרפואה, ולהסעיר את המושבה ובייחוד את צעיריה? וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהן ובנותיהן והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, הסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת בפנים שנערכה לחכם-בַּאשִׁי, הרב חיים-נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עות'מניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

"טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה!! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי! אתכם אנוכי."

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עה בפניהם, אלא אחד משלהם-ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' ווֹלף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום-יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושׂדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשנראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום-אל-טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה. "אם-ירצ'השם, לאן? ובפקודת מי?" – שאלה. "לכפר-סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין-בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לחוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתושים מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרגולות. שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת. סוף-סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שלא היתה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים; האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה מעליה את שמשייתה הלבנה, מחזיקה בידה הפנויה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד יצאו בדרכים צדדיות אל צְפוֹנה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכֹה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר-סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנראל ג'מאל-פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו.  ולכל היותר תיפולנה בכפר-סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש-כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שֵׁייךְ אַבּוּ-רַבַּח, נפרדו מהן בלי ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום-אל-טאך על מעברות הירקון ששפע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שֵׁייך אַבּו-רַבַּח שאבני-הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וַריק – – – עמדה ואמרה:

"יִלְעַן אבי-אבות-אבותיכם אנשי סדום בערוות אֵם-אֵם אימכם צדיקי מְלַבֶּס מעמורה – – – אם-ירצ'השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הַוַויְבֵּרְס וְהַקִינְדֵרְלַאך וְהַפֵרְצַאלַאך המסריחים והמטונפים שלכם, קִיבִּינִימַאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל-פאשא ובני-פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני-הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שֵייך אבּו-רבּח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשייה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום-אל-טאך כפר-סָבָּתַה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת הפתח-תקוואים נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר-סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האיקליפטוסים שנטעוֹ האדון פסקל מפתח-תקווה – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חווג'ה שִׁימֶל אֶרְקָייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה-צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול-כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר-סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם-עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר. תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תוּל-כָּרֶם, גַ'אוּד פאשא, אך עד מהרה נֵחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה קודחות ומשתעלות נורא, ובידי הרוקח סלוֹר לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים של חודש דצמבר 1917; שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על פתח-תקווה העוברת פעם ליד האנגלים ושוב לידי התורכים; והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין-בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר-סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו-החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את פתח-תקווה, הוא מאיים בפַאלַאקוֹת ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, ונראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת-שקים עבה, ונראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר-סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודוּבה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה-הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת-ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטלטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועיהן הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום-אל-טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר-סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום היו מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית-הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי בבוא יקיריהם וקרוביהם לחפש מקום מנוחתם האחרונה, ולא נמצא.

הקומנדאנט התורכי, ששֵמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו נוקשו לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם-ירצ'השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות כאחד; וגם הרוקח סלור שליבו נכמר בקירבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר-המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שוכבות השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצומררות בקור, והשוט מונח ביניהן. "מי יחיה ומי ימות," ממלמלת דובּה לאחותה ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוֹסְסִי, ומלא פצעים. "סְתַנַא יא קדיש – – – " – "תא יטְלע אל-חשיש – – – "  – "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים – – – " – מזמררת חווקה, מזמררת דובה, "מי בקיצו ומי לא בקיצו," – "מי במים ומי באש," ממשיכות וממלמלות זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יִשְלָו ומי יתייסר. מי יֵיעשר ומי יֵיעני. מי יִישפל ומי ירוּם – – – "

ובירוּם נפלו שתיהם בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים-ולא-נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב והצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו-ידיה בעפר והידקה היטב את התלולית עליהן ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון-קוֹפִּי:

פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן-עדן תהיה מנוחתן

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים-מרע, את הדִירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלהּ, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה; פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספֵּר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה-מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר-סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות-ערב הגיעה לתל-אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה "הרצליה", משמרת חיילים אוסטראליים רכובים על סוסים כבדי-בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל-אביבי חוגג ונטול-דאגה מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קֵדְבּוּרִי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נשארה לגור בתל-אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצרייימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן במנשִׁיָה, לשפת הים, והחלה מבשלת ערב-ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה; תחילה היה חדרה-בלבד בית-ועד לחובבי תבשיליה אך עד מהרה קנתה לה שֵׁם ושכרה בית שלם במנשיה, לשפת הים, ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות, ותורכייה אחת שאהבה דגים וגברים עוד לפני המלחמה, ויוונייה מסלוניקי, ועוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נוּבִּית שחורה; רק ליהודיות לא נתנה לבוא, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד. ראשה עטוף במטפחת, היתה מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם-ירצ'השם; ולנערות היהודיות שבה ומסבירה, "למה לכן כל זאת? אם-ירצ'השם תמצאו במהרה חתן והניחו מלאכה זו לנוכריות. תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים העביר אתכן על דעתכן?"

היא היתה יושבת בחדר-המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות הדלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה מי מהחיילים יוצא מחדרה של הנערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק ועליו מיספר קבוע כדי שאם תדבק בו מחלה יֵדעוּ לקחת את הנערה לבדיקה. ולא פעם היה נכנס אחד השיכורים הללו ומתגאה בחבילת המיספרים שֶׁחפן בכפו מכל הפעמים הקודמות.

בפתח הבית, כמו גם בבתים הדומים לו במנשיָה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם להזהיר את החיילים הבריטיים כי המקום הוא "מחוץ לתחום", אך ללא הועיל. איש לא מְלָאוֹ ליבּוֹ לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, המגהקים ריח בירה. אחד השומרים אצל מאדאם אם-ירצ'השם, לאנס-קורפוראל שְׁקוֹלְנִיק, היה על כן יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות והדגים. הרובים מוזחים, ומדי פעם מנסים השניים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושומעים ממנה על בעלה העשיר ושתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

ולפעמים, בריח הכבד של הבושׂם העולה מנערותיה השמנות, ובהבל הגופות המסתובבות בבית, ובאדי החומץ והבצלים מהמטבח, היה מתעורר גם בה, באלמנה השכולה, הפרכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית-קרב ותיקה העומדת להפליג למשימתה האחרונה-אולי, היתה בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר לא הבחין בין תורכייה לארמנית, בין יוונייה לנובּית, חייל עב-בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור; והגוי, הערל, צוהל וגועה, והמיטה צווחת, קפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום-אל-טאך ברכיבה על האוסטראלי שלה לירושלים.

*

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשיה, הם חזרו ללונדון, למנצ'סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלק חלו. חלקן עזבו ובאו אחרות, חדשות, רובן רעות-לב ונרגנות. גם האורחים היו לא-נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים.. ביקשו דגים מטוגנים בשמן, או צלויים. גברת הירש מסרה את המקום ליוונייה אחת, מצולקת חזה, שנראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים כמו גם לטגן גברים, ועקרה לתל-אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות, קנתה חנות ברחוב נחלת-בנימין, וקכעה את השוט בחזית חלון-הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה-דובה הירש אם-ירצ'השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה, למקום שבו נשות תל-אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי-בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. "חווה-דובצֶ'ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצֶפְּט שלָך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר-כוח." – "את מספרת לי? את ג'מאל-פאשא האכלתי בהם!" – "חה, חה – – – "

צוחקות.

כל היום עגנה חווה-דובצֶ'ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס-הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ'ה הזקנה לא חששה. "עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם-ירצ'השם," אמרה. פקחי מס-הכנסה צחקו. "כיצד, סבתא? תקראי לג'מאל-פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?" – "לטלפן, כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ'השם, אתם עוד תראו – " והרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה לשר האוצר שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשיה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, ונענתה מיד.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ"ק, ושאותו מנתה עדיין בלא"י, קנתה מקום בבית-הקברות הראשון של תל-אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

פ"נ חווה-דובה המכונה אום-אל-טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי פתח-תקווה

וכשהורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה מתה בפעם האחרונה.

 1986

* הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים "ערגה" בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר גם כחלק ברומאן שלו "המושבה שלי", שהופיע בשנת 2000. כידוע, אף לא אחד מיותר מ-40 ספריו של אהוד בן עזר לא זכה בפרס ספרותי, והוא-עצמו גם לא נמצא השנה ראוי לפרס אקו"ם למפעל חיים בספרות העברית.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברוך תירוש מאוהב בשקריו [גיליון 1545] והוא ממשיך למחזר אותם לאורך שנים. כל אחד והתחביבים שלו.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* האיור הזה, מעשה ידיו של יעקב זמיר,  שייך לרשימתו ה"גזלן", שהתפרסמה בגיליון הקודם, 1545.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל