חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בסיון תש"ף, 8.6.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מַה גָּדוֹל אַתָּה לְעֵת עֶרֶב. שִׁיר לַיָּם הַתִּיכוֹן. // יורם אטינגר: סעודיה מתנגדת למדינה פלסטינית. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.6.20. // יצחק הילמן: תוכנית טראמפ. // יצחק גנוז: הַשְּׁבִיל בְּאִיָּר תש"ח. [הנוסח השלם]. // עדינה בר-אל: "רציתי להיות חקלאי, חלום דורנו..." // שמעון גרובר: "הכול תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל." // תמר מחלין: בימי קורונה. // אסי דגני: שיר. // דודו שליטא: דף אנימציה. // נעמן כהן: תעלומה. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. השמירה העברית הראשונה. דאוד אבו-יוסף, שומר עברי פלאי]. // אהוד בן עזר: עֶרְגָה. // ממקורות הש"י. // כאשר נמלה אחת שותה. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

וְאֵי הַבִּקְתָה בָּהּ אֶמְצָא מִפְלָט מִמְּךָ!

מֶרְחַקֵּי-גְּבוּלוֹתֶיךָ פּוֹרְצִים לְקִרְבִּי

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

למרות המלל הפרו-פלסטיני, סעודיה מדרגת את הנושא הפלסטיני נמוך בסדר העדיפויות שלה. הנושא הפלסטיני חשוב פחות מהאיום הקטלני של האייתולות מאיראן, התפרצות אפשרית של הר געש של טרור בעיראק, האש המתפשטת מתימן, העימות רב-השנים מול הרוב השיעי באזורי הנפט של אל-קטיף ואל-חסא במזרח סעודיה, איומי "האחים המוסלמים" ודאע"ש, הפעלתנות האזורית של ארדואן, הקרקע הבוערת בסוריה ולבנון, והמאכלת המונחת על צוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי

סעודיה לא שוכחת את – ולא מוחלת על – מעורבות הפלסטינים בחתרנות וטרור בינערביים (במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית), ובמיוחד שיתוף הפעולה הפלסטיני עם פלישת עיראק לכווית ב-1990, והזדהות הפלסטינים עם השתלטות האייתולות על איראן ב-1979. כמו כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות היא רואה בפלסטינים (אש"פ וחמאס) סמל לחתרנות, טרור וכפיות-תודה, ומשוכנעת שמדינה פלסטינית תהיה מדינה פורעת-חוק, שתלבה את מדורת המזרח התיכון יחד עם תורכיה, איראן, חיזבאללה, "האחים המוסלמים" וגורמי טרור בתימן, עיראק, לוב ואלג'יריה.

במקביל, סעודיה מרחיבה את שיתוף הפעולה עם ישראל הנתפסת כגורם חיוני לגיוון כלכלתה ולביטחונה מול איומים משותפים.

בניגוד למלל החם הרשמי הפרו-פלסטיני המקדם כל מבקר בריאד, המעש הסעודי כלפי הפלסטינים צונן מאוד, צבאית ומדינית. הסיוע הפיננסי צנוע וממומש-חלקית. לעומת 15 מיליארד דולר למצרים, 8 מיליארד לתימן, 3 מיליארד לירדן (יחד עם כווית ואיחוד האמירויות) ומיליארד דולר סיוע שנתי למורדים המוסלמים באפגניסטן (1988-1980), הפלסטינים קיבלו לכל היותר 100-150 מיליון לשנה. וזאת כאשר המשפחה המלכותית הסעודית רכשה ציור של דה-וינצ'י ב-450 מיליון דולרים, וילה בצרפת תמורת 300 מיליון ויאכטה ב-500 מיליון דולרים.

לאחרונה מצטנן המלל הסעודי כלפי הפלסטינים. לדוגמא, הפעיל הפוליטי עבד אלחאמיד אלע'בין, הנוהג לבטא את תפישת העולם של יורש העצר מוחמד בן סלמן, אמר לרדיו בי. בי. סי. בערבית ב-10 למאי 2020:

"הציבור הסעודי נוטה נגד הפלסטינים... הציבור אדיש לנושא הפלסטיני... יש לפעול לקידום האינטרס הסעודי ולהרחיב את הקשר עם ישראל... [וללמוד] מתורכיה הנהנית מקידום הקשר [האזרחי] עם ישראל..."

לראשונה, שתי סדרות טלוויזיה סעודיות לרגל חודש הראמאדן קידמו את תדמית היהודים וישראל, במקביל להטחת ביקורת קשה בפלסטינים. לפי "חדשות העולם ממרוקו", הסדרות הסעודיות מבטאות את תפישת העולם של יורש העצר הסעודי, מתחנפות לישראל והולמות בפלסטינים.

למעשה, סעודיה מונחית על ידי אינטרסים קיומיים ומאפסנת, לפי שעה, את הרגשות. היא רואה בהקמת מדינה פלסטינית גפרור נוסף למדורת האיומים האיזוריים, בעוד ישראל נתפסת ככבאית-אש אמינה, חיונית, יעילה, ייחודית ומרתיעה מול איומים אלו. אמנם ארה"ב היא בעלת הברית הבכירה, אך אמינותה נפגעה עקב ירח הדבש שניהל הנשיא אובמה עם איראן.

לתדמית ההרתעה של ישראל – הנשענת במידה רבה על השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש והנכונות להדוף לחץ בינלאומי – חלק מרכזי בהתייחסות סעודיה לישראל. הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש תכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל ובחיוניותה בעיני סעודיה.

* תוכנית החלוקה – נוער הגבעות ופעילי ימין מכל רחבי הארץ הודיעו שיצאו למאבק נגד תוכנית החלת הריבונות, שאותה הם מגדירים "תוכנית החלוקה".

ואכן, הם מזכירים את המתנגדים מימין ומשמאל לקבלת תוכנית החלוקה של האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. בן גוריון הבין אז שאנו נמצאים בסיטואציה של "עכשיו או לעולם לא." והנהיג את קבלת התוכנית והקמת המדינה. אילו שעה לעצות הקיצונים, ספק רב אם עד היום היתה קמה מדינת ישראל.

אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכול או לא כלום," אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכול, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

אני אכן תומך בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית, אולם גם לשיטתם של הדוגלים בארץ ישראל השלמה, עצם החלת הריבונות על שטחים בארץ ישראל צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המחלוקת והמאבק על עתיד יהודה ושומרון.

* ראש מועצה אוטואימוני – דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן), נלחם נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם תפיסת "הכול או לא כלום." אילו הצהיר על כך לפני הבחירות לראשות המועצה, ספק אם היה היום ראש המועצה. אלחייני חותר נגד האינטרס המובהק של בקעת הירדן, שאינו רק אינטרס מקומי, אלא אינטרס לאומי, שלשמו הוקמה ההתיישבות בבקעה.

* אינטרס משותף – ההתיישבות בבקעת הירדן עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. הקיבוצים והמושבים של תנועת המושבים, עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתוכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות ובריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. היישובים של הציונות הדתית ושל משקי חירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן) דוד אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של משקי חירות-בית"ר והוא איש ארץ ישראל השלמה. והיום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה. הזוי.

* עוד דונם ועוד עז – בזמן עקירת גוש קטיף ויישובים בצפון השומרון, לא זכור לי שאנשי מרץ ושלום עכשיו התנגדו לה, כי זו אינה נסיגה מכל השטחים וכי גם אחריה יישארו כמעט כל היישובים ביהודה ושומרון על מכונם. הם ראו הזדמנות להגשים חלק מחזונם, וקפצו עליה כמוצאי שלל רב. הם הבינו שבמקרה הטוב, לדידם, מדובר בתהליך שיהיה לו המשך באותה דרך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי, ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

איני מבין את אנשי הימין, שמקבלים בחמיצות את החלת הריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון, כיוון שאין זו החלת ריבונות על כל השטח. הרי מבחינתם, במקרה הטוב זו תחילתה של מגמה וזה תהליך שיהיה לו המשך ובמקרה הפחות טוב – דרכם הוגשמה באופן חלקי ולאחר מכן הם ימשיכו להיאבק ולהשפיע.

הציונות לא היתה מעולם תרבות של "הכול או לא כלום," אלא תרבות של "עוד דונם ועוד עז."

* הדרום הפרוע – הריבונות הישראלית בנגב היא על הנייר. בפועל, מדינת החוק הישראלית נסוגה מהנגב, והוא הופקר לכל דאלים. כנופיות בדואיות עוינות שולטות במרחב, והמדינה מפחדת להתמודד עם התופעה.

פורעים בדואים חדרו ביום שני לשטח אימונים של צה"ל בצאלים לעוד מבצע של שוד אמל"ח. שני קצינים, מ"פים בחטיבת הנח"ל, חניכים בקורס מג"דים, גילו ראש גדול וניהלו מרדף אחרי השודדים. השודדים הזעיקו עזרה, ומיד הגיעו למקום כוחות אוייב, בג'יפים החדישים ביותר (פרוטקשן הוא עסק משתלם, מסתבר), כיתרו את קציני צה"ל, הסיטו אותם מן הכביש ואיימו עליהם, עד שקצין שחש סכנה לחייו ירה באוויר. כל זאת, בשטח שלכאורה הוא בריבונות ישראל, אך למעשה הוא הדרום הפרוע, הנשלט בידי כנופיות עוינות.

צה"ל תיחקר את הנושא ומצא את האחראים – הקצינים. אוי אוי אוי, הם גילו ראש גדול. זה לא תפקידם. אסור להם לנהל מרדף, כי זה מסוכן, הם עלולים להתהפך.

מפקד מרכז האימונים הטקטיים בצאלים אל"מ אוהד מאור כתב בתחקיר שהקצינים היו צריכים לנהוג באופן פסיבי יותר. בושה. עד כה, יומיים אחרי האירוע, המשטרה לא עצרה ולו חשוד אחד במעשים, למרות שהחשודים תיעדו עצמם באירוע ופירסמו את הסרטונים ברשת החברתית. בושה. בכתבה בוויינט על האירוע מדווח: "הם [כוחות התגבורת שבאו לעזרת השודדים. א.ה.] הורו לקצינים לרדת מהכביש". הורו (!) לקצינים (!). בושה. בתחקיר נכתב ש"חל איסור במצבים מעין אלה, שקורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום, לרדוף אחרי הגנבים משיקולי בטיחות של סכנת התהפכות." המשפט החמור ביותר בתחקיר: "קורים באופן שגרתי בשטחי ומחנות אימונים בדרום." באופן שגרתי (!) כנופיות עוינות חודרות לבסיסי צה"ל, עושות בהם כבתוך שלהם ושודדות אמל"ח. באופן שגרתי. בושה וחרפה. ולשם מה הם שודדים אמל"ח? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שכדי לכתת אותם לאתים ולמזמרות.

מדגדג לי באצבעות לכתוב שאותו אל"מ שכתב תחקיר כזה צריך לעוף מצה"ל עוד היום. אבל איני רוצה לעשות שקר בנפשי. זה לא הוא. גם לא המפקד שלו. גם לא המפקד של המפקד שלו. גם לא הרמטכ"ל. וגם לא מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. וגם לא המפכ"ל. מדובר כאן בכישלון לאומי מתמשך, שאחראית לו ממשלת ישראל ואחראי לו באופן אישי וישיר ראש ממשלת ישראל, שכידוע נכנס לתפקידו לפני קצת יותר משבוע או חודש.

יש כאן מדיניות מופקרת של ויתור על הנגב; "הכלת" האנרכיה, הפרוטקשן, הטרור החקלאי, ההשתלטות הפרועה על אדמות הלאום, הבנייה הבלתי חוקית, הפוליגמיה, הברחות הסמים ושוד האמל"ח, מתוך פחד מפני אינתיפאדה בדואית בנגב. כשהריבון מפחד לממש את ריבונותו – אין ואקום. את השלטון בפועל תופסים מחבלים ושודדים.

ומה צריכה להיות ההוראה לחיילי צה"ל כאשר חודרים שודדי אמל"ח לבסיסים? כשהייתי בטירונות לימדו אותי נוהל מעצר חשוד: א. עצור! ב. עצור או שאני יורה. ג. ירי באוויר. ד. ירי לכיוון הרגליים. ה. ירי על מנת להרוג.

* מחלת רקע – ח"כ סאמי אבו-שחאדה מן הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לקה בקורונה. אבו-שחאדה תועד לפחות בשני אירועים בהם הוא ושאר המשתתפים לא עטו מסכות ולא שמרו על ריחוק חברתי. אחד מן האירועים הללו היה אירוע הזדהות עם פיגוע מרמרה, לפני עשר שנים.

באותו אירוע לבש אבו-שחאדה חולצה ועליה מפת ישראל והכיתוב: פלשתין. וכיתוב נוסף: "יפו ועזה – סוגיה אחת." החולצה היא סוג של דגל, המצביע על לוז האידיאולוגיה של הרשימה המשותפת: הפיכת ישראל לפלשתין. או אם לדייק יותר: מחיקתה של מדינת ישראל מן המפה והקמת פלשתין על חורבותיה. וכאשר הוא מדבר על יפו ועזה כסוגייה אחת, כוונתו שכפי שהיהודים ברצועת עזה נעקרו, כך תיעקר הנוכחות היהודית בתל-אביב יפו ובכל הארץ.

יש לזכור שעם המחבלים בפיגוע מרמרה נמנתה חברת מפלגתו, חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, והשבוע פורסם סרט המתעד כיצד היא ניסתה למנוע מלוחמי השייטת להגיע אל הפצועים על מנת לחלץ אותם. שמו של פיגוע מרמרה היה "משט השיבה" והוא מעיד על המטרה אליה הם חותרים – הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת מימוש "זכות" השיבה. באירוע ההזדהות עם הפיגוע התרברבה ח"כ תומא סלימאן שישראל התנצלה בפני טורקיה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. הנה, ההתנצלות המתרפסת של נתניהו בפני טורקיה על הפיגוע שעשתה נגדנו והפיצוי למשפחות המחבלים, שנועדו להביא ל"פיוס" עם טורקיה – לא זו בלבד שלא הביאו שום פיוס (בימים אלא ארדואן ממשיך לאיים על ישראל) אלא נתנו תחמושת לשונאי ישראל.

הקורונה היא מגפה קצרת מועד. היא תקפה אותנו השנה וסביר להניח שבשנה הבאה כבר יהיו חיסון ותרופה נגדה והיא תודבר. מחלת הרקע של שנאת ישראל, שנאת הציונות ומאבק נגד קיומה של ישראל היא בת 120 שנה והדברתה אינה נראית באופק.

...וכמעט הוקמה השנה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של החותרים לפלשתיניזציה של ישראל.

* החלטה מדויקת – שר החינוך יואב גלנט קיבל החלטה נכונה ומדויקת. בית ספר שיתגלה בו מקרה אחד של קורונה – יושבת מיד. ולכן, אין שום צורך בהשבתת בתי ספר אחרים, ובטח לא בהשבתת כל מערכת החינוך.

* המונשם הנוסף – בשש אחרי הקורונה יהיה עליי לעבור טיפול גמילה מן ההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

ובבוקר יום רביעי – הפתעה. מספר החולים במצב קשה – 28. מספר המונשמים – 29. האם התחילו להנשים חולים במצב קל?

* האירוע הראשון אחרי הקורונה – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, התכנס ביום שישי לראשונה לאחר הקורונה. זה גם היה האירוע הראשון של יד טבנקין אחרי הקורונה. כמובן עם כל התפריט – מדידת חום, הצהרת בריאות, מסכות (שנשרו במהלך האירוע מרוב הפנים) ריחוק, שבעטיו המפגש נערך באולם הגדול. וללא ארוחת הבוקר המסורתית. האירוע גם שודר בזום לחוקרים שטרם מרגישים בטוחים להשתתף.

המפגש הוקדש להרצאה שלי על מחקרי: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. המגיבים היו יהודה הראל וד"ר אלון פאוקר ואח"כ היה דיון / שאלות וסיכום של המגיבים ובסוף שלי.

בתוכנית המקורית המפגש אמור היה להתקיים בגולן, באירוח של מכון שמיר למחקר. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל לארח את הפורום.

* יהודי לא ערבי – מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוקדש ברובו לזכרו של הסופר, המסאי, הפילוסוף והסוציולוג אלבר מֶמִי (1920-2020), גדול סופרי יהדות תוניס, שהלך לעולמו לפני שבועיים, בגיל מאה.

חיים סעדון מציין במאמרו, שממי היה מהראשונים שיצאו נגד המושג "יהודים-ערבים", שנועד לקרוא ליהודים לשוב לארץ הולדתם. "ממי ביקר זאת בחריפות. הוא הבין היטב מה משמע להיות יהודי-ערבי, מתוך סיפור חייו שכה היטב לתאר, ולא שכח את הפגיעות הקשות שפגעו הערבים ביהודים, וממי מנה אותן אחת לאחת." ממי דחה את הטענה שהעוינות של הערבים ליהודים היא תגובה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. "יחסם של הערבים אלינו אינו שונה כלל ממה שהיה תמיד. מאז ומעולם רק סבלו הערבים את קיומם של המיעוטים היהודיים." ממי גם הבין את מהות תביעת "זכות" השיבה של הפלשתינאים: "הרי זה אומר סופה של ישראל." ממי הגדיר את עצמו "ציוני שמאלי". הוא תמך בחלוקת א"י ומראשית שנות השבעים הטיף להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. אולם כציוני הוא לא יכול היה לשאת את ההגדרה "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי", שנועדה לערטל את היהודי מלאומיותו היהודית, ולהציגו כמי שלאומיותו ערבית והוא בן הדת היהודית. תפיסה זו נועדה לשרת את הנראטיב האנטי ציוני השולל את עצם קיומו של עם יהודי, כדי לשלול את זכותו להגדרה עצמית ומדינה עצמאית במולדתו. כציוני, ממי סירב להיות אידיוט שימושי של האנטי ציונים, שהמציאו את השעטנז הג'יברישי "יהודי-ערבי" או "ערבי-יהודי".

דווקא לכן, צר כל כך שדוד אוחנה הגדיר את ממי במאמרו "יהודי-ערבי" ודוד גדג' תיאר אותו כמי שגדל ל"תרבות יהודית-ערבית". אכן, הרעל הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומרעיל את השפה.

ממי היה ציוני בהכרתו ותודעתו, אך למרבה הצער לא בהווייתו ובהגשמת חייו. הוא אהב את ישראל אך היגר מתוניס לצרפת והשתקע בה ובתרבותה. בשיחה עם סטודנטים יהודים בצרפת הוא אמר: "אני שמח שאני בן הדור אשר הבין היכן נעוץ שחרורנו. משימתכם היא להשלים שחרור זה. ישראל – עניינכם הוא. זהו המוצא הממשי היחיד שלנו, קלף הניצחון היחיד שלנו, סִיכּוּיֵנוּ ההיסטורי האחרון. כל השאר הוא בגדר הסח הדעת." חבל שהכרתו לא מומשה לידי מעשה של עלייה לישראל והשתקעות בה ובתרבותה.

דוד אוחנה מצביע על הסתירות באישיותו של ממי, כמו היותו "יהודי-ערבי" (הגדרה שכאמור ממי עצמו התקומם כנגדה), לאומי ואינטרנציונליסט ו"אנטי קולוניאליסט וציוני". לא זו בלבד שאין סתירה כלשהי בין היות אדם ציוני ואנטי קולוניאליסט, אלא שבעצם היותו ציוני הוא מאליו אנטי קולוניאליסט. הציונות היא תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית ומדינת ישראל קמה מתוך מלחמת שחרור נגד הקולוניאליזם הבריטי, השלטון הזר בארץ ישראל. ממי היה ציוני ואנטי קולוניאליסט ולא היתה בכך כל שניות; להיפך, הרי אוחנה עצמו הסביר ש"מה שהטריד אותו יותר מכל היה תפיסת השמאל האירופי את הציונות כתופעה קולוניאליסטית." הוא מצטט אותו: "ישראל איננה ממלכה צלבנית, שלוחה דתית של אירופה שנועדה להיעלם בעקבות לֵאוּתה של הנצרות."

דן אלבו מציין שכציוני וסוציאליסט ממי "דחה נמרצות" את ההגדרה לפיה "נפשם של רבים בצידה השמאלי של המפה הפוליטית בצרפת, ובכללם יהודים, חצויה בין אהדה לישראל ונאמנות לרעיון הסוציאליסטי המהפכני ותמיכה ב'עולם השלישי' הנדכא והנחשל." ממי לא ראה בכך בשום אופן נפש חצויה. ההיפך הוא הנכון. "הוא ראה זהות מלאה בין השקפות עולמו הסוציאליסטיות ותמיכתו הבלתי מסויגת בצדקת קיומה של ישראל ומאבקה המהפכני. 'כאיש שמאל אני דוחה ללא היסוס את כל האשמות הללו מתוך דבקות ברעיונות הסוציאליזם.' מלחמותיה של ישראל הן תוצאה של שאיפתה לשחרור לאומי משעבוד."

* בועות סבון – לציון יום השנה למלחמת ששת הימים שודרה ב"כאן 11" התוכנית "שישה ימים – שני שבטים" ששודרה לראשונה לפני שלוש שנים (אך אני ראיתי אותה אמש לראשונה). את התוכנית הנחה רזי ברקאי והובילו אותה לצידו ישי שריד ואפרת רוזנברג שפירא. השניים יצאו למסע ברחבי החברה הישראלית וסקרו את השסע בין השבט החילוני-שמאלני לשבט הציונות הדתית, בהנחה שהשסע הזה הוא תוצר של מלחמת ששת הימים. יש לי מה להעיר על הבחירה הזאת. למשל, האמנם יש זהות בין חילוניות לשמאלנות? אבל התוכנית כשלעצמה היתה מצוינת – מעניינת, עשויה היטב ונוגעת בשאלות עומק משמעותיות. הוקרנו בה כתבות מן המסע שערכו השניים והם אירחו אנשים משני צידי המתרס.

אפרת היא נכדתו של הרב גורן וישי הוא בנו של יוסי שריד. שניהם שייכים לעולם ולציבור של אבותיהם, אך שניהם לא דבקים בקול המוחלט והקיצוני של אבותיהם. אפרת, השייכת לזרם הליברלי בציונות הדתית בוודאי, אך גם ישי שריד הרבה יותר פתוח ומתון מאביו. לא נראה לי שישי שריד היה כותב את המאמר הסדרתי של יוסי שריד מדי שנה בתשעה באב, שבה הוא כתב בזכות השנאה, והסביר ששנאתו את המתנחלים היא לא חינם... גם קשה לי לראות את יוסי שריד מקיים מסע כזה עם אפרת.

אתייחס לשתי אמירות בתוכנית. נמרוד אלוני, אף הוא בֶּנְשֶׁל (שולמית אלוני) תקף את הציונות הדתית, שהמירה את היהדות שהיתה ציוויליזציה ותרבות של רוחניות, מוסר, צדק ואנושיות, בתאוות טריטוריה ארצית. הוא טען שהציונות הדתית העמידה את האדמה מעל האדם.

ישי שריד ביקר את החינוך החילוני, שמאז שנגמרו המשימות של עלייה, התיישבות וביטחון – הוא לא ידע להציג אתגר חברתי אחר, חלופי ולכן נוצר סוג של רִיק.

אני רוצה לבחון את שתי האמירות הללו, הקשורות מאוד זו לזו, לטעמי. דבריו של אלוני מזכירים לי מאוד את ההוגים הפְּרֶה-ציונים ושוללי הציונות (שהפוסט-ציונים חוזרים אליהם), כדוגמת פרנץ רוזנצווייג, שדיברו בשם יהדות רוחנית ומוסרית, שעיקר מהותה היא להיות נפוצה בגויים, להדהד את הערכים הללו בין האומות, ושללו את הארציות שמציעה הציונות, שתקלקל את היהדות ותגביל אותה לאיכרות לאומנית צרת אופקים וכו'. הם בזו לזיקה לאדמה והעדיפו יהודי מעופף, כמו בציורים של מארק שאגאל, שלא תקוע באדמה אלא ראשו בעננים.

כלומר, הביקורת של אלוני אינה על הציונות הדתית, אלא על הציונות. והאמת היא שדווקא הציונות, דווקא בזיקתה לאדמה, להתיישבות, לארץ ישראל, דווקא בהכותה שורשים יצרה מופת חברתי שאין לו אח ורע בעולם; מופת של ערבות הדדית, של צדק חברתי, של שוויון – תנועת העבודה הציונית, הסתדרות העובדים, חברת העובדים, הקיבוץ והקבוצה. דווקא באמצעות הזיקה לאדמה, למולדת, ערכי הצדק והמוסר היהודי הוגשמו ולא נותרו תיאורטיים, באוויר. ואם ינסה אלוני להכיר לעומק את הציונות הדתית, יוכל למצוא דווקא בה יסודות של ערבות הדדית, תרומה לכלל ולזולת, חסד ואקטיביזם חברתי יותר מאשר בחברה החילונית, ובעיקר בהתיישבות הדתית לאומית. גם הם מוכיחים, שלא זו בלבד שאין כל סתירה בין אדם לאדמה, אלא החיבור של אדם לאדמה הוא הדרך לממש את ערכי המוסר והצדק היהודיים.

ומהנקודה הזו אני בוחן את ביקורתו של ישי שריד על החינוך החילוני. כאשר הוא מלין על הריק הערכי, הוא מחפש חלופה לערכים "של פעם" – עלייה, התיישבות וביטחון. הוא מתכוון, מן הסתם, לערכים של צדק חברתי ושלום. אבל אותם ערכים היו יסוד מוסד בחינוך החילוני דווקא בימים שהוא חינך על ערכי ומשימות העלייה, ההתיישבות והביטחון וכחלק מהם. כי הערכים הללו הוגשמו באמצעות העשייה הציונית האקטיבית. ללא אדמה, אותם ערכים הם בועות סבון.

היהדות אינה תרבות רוחנית מעופפת, מנותקת מן הארצי, מן הגשמי, מן הבשר. הרעיונות הנשגבים ממומשים בעשייה הארצית. ולכן אין להעמיד חיץ בין אדם ואדמה. אין סתירה בין אדם ואדמה. בגלות, היהדות היתה מנותקת מן האדמה והיא היתה יהדות חולה. הציונות הבריאה את היהדות בכך שהחזירה אותה לאדמה, למולדת, לריבונות, למדינה. במדינה ובריבונות יש מחיר, ויש צורך גם להילחם, יש לקיים צבא, יש לקיים שב"כ ושב"ס, יש לקיים פוליטיקה, יש לקיים כלכלה מדינית, יש להתמודד עם אתגרים של החיים הקולקטיביים הממשיים. הערכים של עלייה, התיישבות וביטחון אינם "ערכים של פעם", ובלעדיהם ערכים של צדק חברתי ושלום יהיו ערכים תלושים וחסרי ממש.

* קטנו עבה ממותני אביו – ב-10 ביוני ימלאו עשרים שנה למותו של חאפז אסד. היה זה בדיוק ביום השנה ה-33 לשחרור הגולן. עם מותו של הרודן ומינוי בנו, בשאר – אלה שעד אותו יום הסבירו שיש למסור לחאפז את הגולן (ברק: אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית) הסבירו שבשאר, זה סיפור אחר. הוא לא כמו אבא שלו. לו באמת חייבים למסור את הגולן. הרי הוא דובר אנגלית. והוא אפילו גולש באינטרנט! וואו! כתבתי אז מאמר תחת הכותרת "אש י-גולש" שבו לעגתי להצגה הזאת, שנועדה לנסות לחמם מחדש את המו"מ למסירת הגולן לאויב הסורי.

מסתבר שקטנו של בשאר עבר ממותני אביו. האיש טבח בבני עמו; רצח קרוב למיליון, השתמש בנשק כימי נגד בני עמו, מיליונים איבדו את ביתם. הוא ניסה להקים כור גרעיני כדי לתקוף את ישראל.

חודש וחצי לפני מותו של חאפז אסד, הסתיים בכישלון המו"מ על מסירת הגולן לידיו. מדינת ישראל ניצלה מאסון לאומי. נשארנו בגולן. אחרת, היום האיראנים היו יושבים על חופי הכנרת.

* לא מתראיין – אהוד אולמרט נותח בגבו, הניתוח הצליח, הרופא חי וגם החולה ונאחל לו רפואה שלמה. הוא התראיין לוויינט בנדון, לדבריו כדי לעודד אנשים לא להיכנע לכאבים. וזה יפה. ופתאום מופיע בראיון המשפט המדהים הבא:

מאז שהשתחרר מהכלא ביולי 2017 אולמרט לא מתראיין. "אבל הפעם חרגתי מההחלטה ונעתרתי בגלל חשיבות הנושא."

הרי האיש לא מפסיק לשלשל בראיונות לכל כלי תקשורת אפשרי. כבר כתבתי פעם על חוסר המודעות שלו, כאשר הוא, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר מטיף נגד... שחיתות, בלי שכרע ברך בפני עם ישראל והתנצל על פשעיו. אז הנה, עוד דוגמה לחוסר המודעות שלו. או אולי הוא פשוט שקרן כפייתי.

* סוף לשערוריית המסרונים המזויפים – לפני שנה וחצי, בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, קיבלו תושבי הגולן מסרונים מן המועצה, ובהם השמצות נגד מועמדים לתפקיד, "סקר" פיקטיבי ועוד. כמובן שהיה מדובר בזיוף, תוך ניצול של יכולת טכנולוגית לביצוע פעולות כאלו. המועצה הגישה תלונה למשטרה, אך המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין זו עבירה פלילית.

ראיתי ואני רואה בכך ראש קטן של המשטרה. ברור שיש כאן מעשה רמאות, וגם אם אין בחוק סעיף האוסר באופן ספציפי מירמה וזיוף באמצעות טכנולוגיה מסוימת – מרמה זו מרמה וזיוף הוא זיוף. בדיוק כפי שגניבה היא גניבה גם אם החוק לא מפרט טכנולוגיה מסוימת שבה היא תיעשה.

כחבר מליאת המועצה וכיו"ר ועדת ביקורת ניהלתי מלחמה לכך שהמועצה תנהל חקירה באמצעות משרד חקירות, כדי לגלות את העבריין. לצערי, ראש המועצה חיים רוקח סירב לכך בתוקף, בטענה שהמשטרה כבר בדקה ואמרה שאין עבירה... כנראה כיוון שאז כבר הכול ידעו במי המדובר מטעם איזה מטה. מלחמת התשה שניהלתי במליאה הסתיימה בכך שהצעותיי בנדון נדחו כמעט פה אחד עם כעס גדול כלפיי שאיני מרפה, ודי עם החפירות, ושצריך למתוח קו על העבר, להביט קדימה ושאר קלישאות.

לשמחתי, קראתי שמשרד התקשורת הודיע על מהלך לפתרון בעיית המסרונים המזויפים. מעתה, רק חברת תקשורת שקיבלה רישיון משר התקשורת תוכל לאפשר למנוייה להפיץ מסרונים באמצעות אתר האינטרנט של החברה או אפליקציה שלה, כשמיספר המנוי מופיע בשדה השולח, וגם זאת רק לאחר ביצוע זיהוי אמין של המנוי.

עם זאת, בכך אין די, לטעמי. הרי אין זה מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר תמצאנה דרכים לעקוף זאת. יש לעגן בחוק הפלילי את תופעת המסרונים המזויפים כעבירה פלילית, שתג עונשין בצידה.

* ביד הלשון: נִיגֶ'ס – אחת הפינות האחרונות הוקדשה למילה נודניק, שמוצאה יידיש. ניג'ס היא מילה נרדפת לנודניק. ומה מקורה?

טיפ (או אם תרצו – תשר): כאשר ניתנת שאלה עם מיספר תשובות ואחת מהן היא "כל התשובות נכונות" – בדרך כלל התשובה הנכונה היא "כל התשובות נכונות". גם כאן.

העברית קלטה את המילה ניג'ס מן היידיש. אבל לא מן היידיש במזרח אירופה, אלא מן היידיש של היישוב הישן בירושלים. והיידיש של היישוב הישן בירושלים, קלטה לתוכה מילים ערביות רבות. וחלקן חלחלו אח"כ לעברית. אחת מהן היא ניג'ס.

ואיך אומרים בעברית נודניק או ניג'ס? בפינה שהוקדשה לנודניק הזכרתי נדנדן, טרדן וטרחן. כשכתבתי זאת, זכרתי עוד מילדותי את המילה קבסתן כנודניק בעברית. אך עשרות שנים לא נתקלתי בכך. התייעצתי עם גוגל, ומצאתי שהמילה קבסתן פירושה – מעורר קבס, כלומר גועל. לא מצאתי שום אישוש לזיכרון הישן שלי, וסברתי שכנראה זכרוני קצת מתעתע בי.

אבל כשפירסמתי את הפינה, כתב לי קורא שלפני שנים רבות האקדמיה הגדירה נודניק כקבסתן, אך המילה לא נקלטה. שמחתי מאוד לשמוע שלא דמיינתי.

חזרתי אל גוגל, והפעם מצאתי את שני הפירושים במילון ספיר:

2. (בהשאלה) מטריח הרבה: צריך כוחות נפש להיות במחיצתו של קבַסתָן.

והגדרה 2 היא ממש הגדרה לניג'ס. אגב, ניג'ס בערבית פירושו מלוכלך. כך ששתי הגדרות הקבסתן מתאימות לו.

אהוד: נדמה לי שניג'ס בערבית הוא לא רק מלוכלך אלא גם טמא. וגם שאצל דב סדן ישנן ראשי התיבות: נמ"ר – נודניק מדרגה ראשונה.

תוכנית טראמפ היא הרע במיעוטו. אין מימשל אמריקאי בטווח של עשרים שנה מהיום שיסכים לתוכנית דומה. אם ביידן ייבחר לנשיאות, והסיכויים לכך בגלל האבטלה הנוכחית בארה"ב ומהומות השחורים – גבוהה מאוד, לא נוכל אפילו לחלום על תוכנית דומה. לכן, כדאי מאוד לקבל את התוכנית, דווקא בגלל ההתנגדות הפלסטינית החריפה. אם הפלסטינים היו מסכימים לעיקרי התוכנית, מצבנו היה קשה בהרבה. טוב שהם מתנגדים.

* כל השטח של יהודה ושומרון הוא בריבונות ישראלית מכוח גבולות המנדט הבריטי מ-1922, אבל ישראל משיקולים הומניטריים מסכימה להעניק לערביי יהודה ושומרון אוטונומיה במסגרת מדינת ישראל, בגבולות תכנית טראמפ.

* ישראל תקים למטרות ביטחוניות, במימון אמריקאי או בינלאומי אחר, רשת כבישי-על, כתחליף לכבישים שנמסרים לאוטונומיה הפלסטינית, שיהיו על עמודים, כאשר הם עוברים מעל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, כאשר הרשת הזאת היא בריבונות ישראלית מלאה. רשת זאת תהיה מחוברת לכל 19 היישובים הישראליים המנותקים ותאפשר לישראל העברת כוחות מהירה לגבולה המזרחי על הירדן או לדיכוי התקוממות פלסטינית אם תהיה.

* אם הפלסטינים דוחים את התוכנית, ישראל רשאית לספח את כל שטחי יהודה ושומרון לישראל בתוך עשר שנים. מעמד התושבים הערבים ייקבע במועד זה.

* בשלב הביניים, ישראל תראה בכל פלסטיני בעל אזרחות ירדנית, זאת מאחר והשטח נכבש ב-1967 מידי ירדן ולא מידי מדינה פלסטינית. כל מי שיפר חוק ויעשה מעשי טרור ישראל תהיה רשאית לגרשו לירדן.

אני יודע שהתוכנית שאני מציע אינה אידיאלית, אבל היא האלטרנטיבה היחידה לסיפוח כמעט מיידי ומלא של יהודה ושומרון, תוך קליטת שני מיליון פלסטינים כתושבים ישראליים.

קרוב לוודאי שגם התיקונים המינימליים שאני מציע יידחו על ידי הרשות הפלסטינית, ויפרוץ מרי פלסטיני, ייתכן כבר ב-2020, עוד לפני הבחירות בארה"ב. כל זה לא צריך להרתיע אותנו, היות שברור לכל בר דעת שישראל לא תוריד מאתיים יישובים ותקים לה גבול מזרחי עם מדינת אוייב, עשרה קילומטרים מנתב"ג וארבעה-עשר קילומטרים מחוף הים בנתניה.

לדעתי, הפלסטינים מרגישים תמיכה בינלאומית ממדינות מוסלמיות ואירופאיות חזקה, ולכן הם יתעקשו על גבולות 1967, שלדעתי אינם נחוצים להם וכל מטרתם היא בסופו של דבר, השגת שליטה על כל שטחי ארץ ישראל. מבחינתם המדינה הפלסטינית היא שלב ביניים לפני השגת מטרתם הסופית והיא – חיסולה של ישראל.

לכן, תוכנית טראמפ היא ההזדמנות האחרונה כמעט למצוא פתרון מוסכם. היה והיא תידחה על ידי הפלסטינים, יימשך הכיבוש המלא ובהמשך אי שם נאלץ לספח את כל השטחים של יהודה ושומרון, כולל היישובים הערביים.

לאחיי ביישובי יהודה ושומרון אני מציע להנמיך את הטון. טראמפ לא בגד בישראל. מדובר בגדול ידידיה. להערכתי את התיקונים שהצעתי נוכל לקבל די בקלות מארה"ב לאלתר, כי הם הגיוניים לחלוטין ואינם מזיזים יישוב ערבי כלשהו ממקומו.

אתם לא מאמינים? אתם לא יודעים שהסיפוח הוא אפרטהייד, ממש כמו שהיה בדרום-אפריקה, המתפוררת כיום? הנה דברו של יו"ר הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל), איימן עודה, שפתח את ההפגנה במוצ"ש בכיכר רבין בנאום מוקלט ואמר:

"אנחנו נמצאים בצומת דרכים. דרך אחת מובילה לחברה משותפת עם דמוקרטיה אמיתית ושוויון אזרחי ולאומי לאזרחים הערבים. הדרך השנייה תוביל אותנו לשנאה, אלימות, סיפוח ואפרטהייד. אנחנו יכולים לעצור את הסיפוח, אבל כולנו נצטרך להיאבק בו יחד. לא יהיה צדק חברתי אם לא נסיים את הכיבוש, כי אין דמוקרטיה ליהודים בלבד."

כן, לא יהיה כיבוש ולא יהיה סיפוח! – וִיחִי חמאס וזכות השיבה על גבול קלקיליה כפר סבא! – ולכן כבר הנפנו שלשום במוצ"ש את דגלי פלסטין בכיכר רבין בתל-אביב!

רָאשֵׁי הָאֳרָנִים חַדִּים, וַאֲפֵלָה כְּלַהַב.

מִשְׁעוֹל צַר נִמְתָּח רָטֹב, לַחוּת טְלָלִים,

טַרְשֵׁי הָרִים מְבֻלָּקִים, עָרוּץ שָׁם מִשְׂתָּרֵעַ

בְּצַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים כִּבְמֵיתְרֵי כִּנּוֹר.

שְׁלשָׁה הֵם הַהוֹלְכִים, גּוֹרְרִים רַגְלַיִם,

אוֹתָם הַכּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים כָּאן בַּשָּׁמַיִם

אַךְ צֵרוּפָם אַחֵר, עַכְשָׁו הַלַּיְלָה כָּאן,

רוֹבֶה צֶ'כִי כָּבֵד טָעוּן עַל הַכְּתֵפַיִם

אַחֶרֶת כָּאן קוֹלְחִים הַמַּיִם וְהַזְּמָן.

אָמַר שֵׁנִי: "מִצְעֲדֵי חֵילוֹת זָרִים אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ

וּמַשֶּׁהוּ רוֹעֵד בִּי, חוֹנֵק לִי מִבִּפְנִים."

"ס'אִיז גָּארנִישְׁט, זֶה לֹא כְלוּם, נַמְשִׁיךְ הָלְאָה

יַנְשׁוּף מֵהַחֹרֶשׁ מִזְדַּעֵק בַּמִּדְרוֹן

בִּצְוִיחָה שַׁרְקָנִית עוֹנֶה הַשָּׂעִיר.

הַלַּיְלָה אַחֵר כָּאן, לֹא שִׁקְשׁוּק הַקָּרוֹן

לֹא סַעֲרַת שְׁלָגִים בְּעַרְבוֹת סִיבִּיר.

כִּצְנֹחַ הָאָסִיר בִּלְבוּשׁ מְפֻסְפָּס אֶל תּוֹךְ וִיסְלָה הַנָּהָר

רְדוּף אֵימַת יְרִיּוֹת וּנְבִיחוֹת שְׁעָטָה.

טַלְלֵי לַיְלָה הִבְהִיקוּ בָּאֵשׁ וּבַחוֹחַ.

"ווּאוּ גֵיְיט מֶען דָּא?" – שׁוֹאֵל הַפָּלִיט:

רַק צִמְחִיָּה עֲבֻתָּה, בְּרֵאשִׁיתִית בַּסְּבִיבָה,

וּמְצוּלוֹת כּוֹכָבִים רוֹמְצִים בַּשָּׁמַיִם.

"זֶה הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל לִירוּשָׁלַיִם."

לפני 150 שנה הוקם בית הספר החקלאי הראשון בארץ-ישראל – מקווה ישראל. בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ העניקו לחניכים תחושה של בית, הכשירו אותם לעבודה חקלאית, העניקו להם השכלה כללית וחיי חברה תוססים. עם השנים חלו בהם שינויים בהתאם להתפתחויות במדינה ובחברה.

התנועה הציונית החלה את פעילותה בסוף המאה ה-19 באירופה. זו היתה תנועה לאומית יהודית, שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בהחייאת השפה העברית. בהתאם למטרות אלו המגמה היתה ליצור תדמית של "יהודי חדש" – בניגוד ליהודי הגלותי – שיעדיף חיים פרודוקטיביים. הווה אומר: אדם דובר עברית בחיי יום יום, שמטפח את גופו שיתאים לעבודה פיסית, ומכין גם את נפשו להיות חקלאי, פועל ו/או שומר בארץ ישראל.

התגברות האנטישמיות גרמה לגלי הגירה שונים לארץ ישראל, ולפיכך הושם דגש על קליטת עלייה, ובתחום החינוך – קליטה מהירה של ילדים ונוער, שילובם בחברה הארץ-ישראלית מהר ככל האפשר, כאשר דמות ה"צבר" – מחוספס מבחוץ ורך מבפנים – היתה לנגד עיניהם.

הדגם של בית ספר חקלאי או כפר נוער עם פנימייה התאים מאוד למטרה זו. החינוך החקלאי-פנימייתי נועד גם לבני נעורים ילידי הארץ, הן בני ההתיישבות העובדת והן עירוניים, שרצו ללמוד באווירה של שלווה, בתוך נוף כפרי, קרוב לטבע, עם חברים בני גילם לאורך כל היממה. יש לציין, שמלבד "צברים" ועולים חדשים, הגיעו לכפרים אלו ילדים ונערים ממשפחות הרוסות או ממשפחות עם מצוקה כלכלית, שהופנו על ידי לשכות הרווחה.

בשלהי השלטון העותומני בארץ ישראל, בדיוק לפני 150 שנה, הוקם בית הספר החקלאי הראשון בארץ-ישראל – מקווה ישראל. המוסד הוקם בשנת 1870 ביוזמתו של קרל נטר ע"י "אליאנס", (בעברית: "כל ישראל חברים" – ארגון יהודי בינלאומי שהוקם בפריז ב- 1860). שנים רבות ניהל את מקווה ישראל האגרונום אליהו קראוזה. בתקופתו שונתה שפת ההוראה מצרפתית לעברית. בתחילת שנות ה-30 החל מפעל "עליית הנוער", ובית הספר קלט נוער עולה. במרוצת השנים מקווה ישראל הכשיר את מיספר הבוגרים הגדול מכל בתי הספר החקלאיים.

ממשלת המנדט הבריטי ביקשה להעלות את רמת החקלאות בארץ, וזה היה כמובן גם אינטרס של היישוב היהודי. בתקופתה הוקמו עוד כמה בתי ספר חקלאיים. בנהלל נפתחה בשנת 1926 חוות לימוד חקלאית לנערות ע"י חנה מייזל שוחט. הקרן הקיימת תרמה 500 דונם, והמימון היה של "ויצו". הלימודים היו למשך שנה. החל משנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, נקלטו צעירות מ"עליית הנוער" ובית הספר התרחב בענפי החקלאות, נוספו מבני מגורים לכיתות לימוד. לאחר מלחמת העולם השנייה התקבלו גם בנים לבית ספר זה.

בית ספר לחינוך חקלאי ופנימייה היה בן שמן. הוא הוקם בשנת 1927 ככפר נוער, ותלמידיו היו צעירים שהגיעו לארץ במסגרת עליית הנוער וגם נוער ארץ ישראלי. מנהלו היה אז ד"ר זיגפריד להמן, רופא ילדים. חוקר החינוך יובל דרור מציין שכפר נוער ראשון זה שימש כמעצב דרך, והיה ייחודי כיוון שהוא "שילב בית ספר חקלאי (שמתכונתו כבר היתה מוכרת מאז מקווה ישראל) בפנימייה בעלת אוריינטציה פרוגרסיבית, שאיפיינה בתקופת המנדט את זרם העובדים ובמיוחד את החינוך הקיבוצי. כפר הנוער נועד לחנך יהודים ציונים לאורח חיים כפרי המשלב עבודה, חיי חברה ולימודים." והוא מציין ש"חיי המוסד נוהלו ב'חברת הילדים' וב'חברת הנוער', שהתבססו על אוטונומיה ושלטון עצמי של תלמידים וקירבה מירבית של המחנכים והחניכים."

בשנת 1934 נפתח בית ספר תיכון חקלאי בפרדס חנה, ע"י התאחדות האיכרים וד"ר ארתור בירם, שהיה מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. הכוונה היתה לשלב בין השכלה כללית רחבה לחקלאות. בתחילה תוכנן שבית הספר יוקם סמוך לרחובות, ובהמשך הקצתה פיק"א – החברה להתיישבות יהודית בא"י, שהוקמה על ידי הברון רוטשליד – 400 דונם מאדמותיה בפרדס חנה.

בתי הספר הללו היו כפופים למחלקת החינוך של הוועד הלאומי; ואילו בית ספר כדורי, שהוקם בשנת 1933, היה בית ספר ממשלתי. הוא השתייך למחלקת החקלאות המנדטורית. מיקומו נקבע ע"י ממשלת המנדט למרגלות הר תבור, אולם היישוב היהודי הוא שבחר ומינה את מנהל בית הספר. שפת ההוראה היתה עברית, ולמדו בו תלמידים ממושבים ומקיבוצים ברחבי הארץ. אחד הבוגרים, המשורר חיים גורי (גורפינקל), אמר: "רציתי להיות חקלאי. חלום דורנו."

המנהל הראשון, שנבחר באמצעות מעורבתו של חיים ארלזורוב, (אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות), היה שלמה צמח, איש "הפועל הצעיר". ואחריו מונה נתן פיאט ונשא בתפקידו במשך עשרים שנה.

יחד עם בית ספר כדורי הר תבור, נוסד גם בית ספר כדורי טול כרם לתלמידים ערבים. שניהם מומנו מעיזבונו של הנדבן היהודי אליהו אליס כדורי. הכוונה היתה להכשיר חקלאים ומורים ברמה גבוהה, שידריכו בעתיד את תושבי הכפרים בשיטות עיבוד חדשניות. עקב המרד הערבי והנסיבות הפוליטיות הסבוכות, נפסקה מדי פעם פעילות בית הספר.

בכל בתי הספר הללו נקלטו נערים. במרוצת הזמן נקלטו גם בנות בבתי הספר החקלאיים, וכמובן בכפרי הנוער. אולם בראשית שנות ה-20 הוכשרו נשים צעירות, בעיקר עולות חדשות, לעבודה חקלאית ולניהול משק חקלאי ב"משקי פועלות". המשק הלימודי הראשון הוקם בחוות כינרת ונקרא "חוות העלמות", ואחר כך במקומות נוספים בארץ – במגדל, בשכונת בורוכוב בגבעתיים, בנחלת יהודה, בכנות, בעיינות. אלו האחרונים הפכו ברבות הימים לכפרי נוער.

לאחר קום המדינה היה צורך לקלוט בני נוער רבים שעלו ארצה, ולהכשירם לחיי יום יום בישראל. הוותיקים בארץ גרסו שרצוי ניתוק מהמשפחה, ולכן הכשירו מקומות קליטה נוספים על בתי הספר החקלאיים – במושבים ובחברות הנוער בקיבוצים.

החוקרות אסתי ינקלביץ ועירית עמית-כהן מציינות, שבמהלך שנות החמישים הוקמו 31 בתי ספר חקלאיים. באותן שנים חל גידול משמעותי בפונים לחינוך חקלאי. בתחילת שנות ה-50 היו כ-3000 תלמידים, ובסופן כ-6500. בשנות השישים החלה מגמת שינוי בבתי הספר, ובשנות ה-70 הפכו מרביתם לבתי ספר אזוריים שש שנתיים עם מיגוון מגמות לימוד.

נתן פיאט היה, כאמור, מנהל בית ספר כדורי במשך עשרים שנה. ינקלביץ מצטטת את דעתו על יתרונות בית הספר החקלאי: "ההתנסות בעבודת המשק – בשדות הפלחה הרחבים, במטעים, בגן הירק, ברפת, בדיר, בלול ובמכוורת – בצד העבודה המכנית על גבי טרקטורים והמיכון החקלאי או בבתי המלאכה, הקנו לתלמידים לא רק את התורה החקלאית, אלא הכשירו אותם גם לנטילת אחריות למעשיהם ולעבודתם, פיתחו בהם חוש לסדר ולארגון והכינו אותם לקראת חיים עצמאיים."

יחד עם העבודה בחקלאות והתמחות בענפים השונים, הקפידו במשך כל השנים ללמד גם מקצועות עיוניים. בסוף שנות ה-60 הונהגה בבתי הספר החקלאיים "בגרות חקלאית", שפתחה בפני הבוגרים אפשרות לרכוש השכלה גבוהה, בעיקר בפקולטה לחקלאות של אוניברסיטת ירושלים ברחובות. אחר כך, רבים מן הבוגרים המשיכו במסלול אקדמי של אגרונומיה, ביולוגיה, וטרינריה והתמחו בעוד מקצועות כגון כלכלה חקלאית והנדסת מים.

העבודה והלימודים שולבו יחד. כותב יוסי יעקובי, בוגר מחזור מ"ג במקווה ישראל: "החיים במקווה התנהלו תחת משטר נוקשה וקפדני, מתוכנן כמעט לכל שעה משעות היממה במרבית ימי השבוע. בכל יום למדנו כחצי יום בבית-הספר ובמחצית האחרת של היום עבדנו במשק החקלאי הגדול. שלושה ימים בשבוע התנהלו הלימודים בבוקר, והעבודה אחר הצהריים, ושלושה ימים – עבודה בבוקר ולימודים אחריה." מובן שסדר יום כזה מעייף, במיוחד אלו שהיו צריכים לקום לפנות בוקר, כגון לחליבה מוקדמת ברפת.

מספר צ'יקו, משה בר-אל, מאותו מחזור: "אחרי חצי יום עבודה היה קשה להתרכז בלימודים, במיוחד אחר ארוחת הצהריים. המורה לאנגלית, חוה לשם, שהבחינה בעייפות שלי אחרי העבודה, היתה אומרת לי בתחילת השיעור: 'תענה לי על שאלה אחת, ואחר כך תחזור לישון.' ואכן הייתי עונה לה, ואחר כך שמתי את הראש על השולחן ונרדם עד סוף השיעור."

טובה רוזנצוויג, בוגרת בית הספר החקלאי בפרדס חנה היתה אקסטרנית, אבל גם היא עבדה. והיא מספרת: "היה לנו 'חודש רפת', שזכור לי כחוויה מיוחדת. פעם בשנה היה על כל תלמיד ותלמידה לעבור לגור למשך חודש במבנה בקומה שנייה מול הרפת. היה חדר בנות וחדר בנים. היינו קמים לפנות בוקר לחליבה ראשונה, אחר מתקלחים, אוכלים ארוחת בוקר והולכים ללמוד. אחר הצהרים הכנו שיעורים, וחזרנו לרפת לחליבת לילה." בקיצור, התלמידים עבדו קשה וברצינות, בכל מה שהיה צורך.

צ'יקו מספר שבשנה הראשונה בבית ספר מקווה ישראל הוא שובץ זמנית לדיר, והיה יוצא עם העדר למרעה לפנות בוקר. בדרך היה פוגש את דוד חזן ז"ל, חברו לחדר, חוזר עם הכוורנים שהנדידו כוורות בצפון הארץ וחזרו מנסיעתם לפנות בוקר. חזן היה אומר לו "בוקר טוב" וצ'יקו היה עונה לו "לילה טוב".

בדרך כלל, החל מהשנה השנייה, היו התלמידים משתבצים בענפים קבועים – רפת, לול, דיר, מכוורת, פלחה ועוד, וכך היו מתמחים באמצעות רכז הענף גם באופן מעשי וגם באופן תיאורטי. יש לציין שחניכי הפנימייה עבדו גם בחופשות מלימודים. מחצית מהחופשה עבדו במשק החקלאי, ובמחציתה השנייה נסעו למשפחותיהם.

"אימהות הבית היו עבורנו אימהות במלוא מובן המילה." אומרת חוה דודלזק, בוגרת מחזור מ"ה במקווה ישראל.

אם הבית היתה אחראית על התנהלות חיי היום יום של החניכים. היתה מעירה את התלמידים בבוקר, בודקת אם החדרים נקיים ומסודרים, (ניקיון החדרים היה "ענף" בפני עצמו), דואגות למשלוח הכביסה למכבסה, להרגלי היגיינה ועוד. אם הבית הכירה מקרוב כל ילד, היתה ערה לבעיות של ילדים בעבודה או בלימודים ועזרה להם. לעיתים היו אימהות הבית מיידעות את המורים בבית הספר על בעיות אישיות ומשפחתיות של הילדים.

המדריך היה דמות מעורה בחיי החניכים בפנימייה ומשפיעה ביותר. ברוך בר-סלע, בוגר עיינות, שהיה מדריך במקווה ישראל במשך 6 שנים, כותב:

"המדריכים החברתיים היו אחראים על חינוכו של הלומד משך כל שעות היממה. המדריך השגיח כי החניך יוצא בזמן לבית הספר או לעבודה. בערב הוא יושב ומסייע על פי הצורך בהכנת שיעורים, ואחר-כך דואג להפעלת החניכים במסגרת המועדון. חינוך זה היה ערכי כי הוא השלים לימודים שלא נלמדו בביה"ס. המטרה היתה לגבש את הנוער המתבגר לחיים העתידיים כאזרח נאמן למדינה ולביטחונה, למשפחה ולחברה. חיי היום יום והדרישות הובילו החניכים להיות דייקנים, זריזים, חברותיים, לומדי דעת, יודעי עבודה וחריצות, התגברות על קשיים ושיתוף פעולה אם בפעולה תרבותית, בטיול, בעבודה או בשיח חברתי. העשייה החינוכית היתה מאוד משמעותית כי זו נשענה על ערכי סובלנות, שוויוניות, אחריות הדדית ומעורבות חברתית."

ומנקודת מבט של חניכה בפנימייה אומרת חוה דודלזק: "מדריכים כאלו קשה למצוא היום. הם היו משכמם ומעלה. אנשים שכל כך אוהבים ילדים, שנטו לראות כל אחד בזכות עצמו, ועודדו אותו." ועל גבריאל המדריך שלה היא מעידה: "הוא עשה לי שינוי בחיים" – והיא מספרת כיצד הוא עודד אותה תמיד, וגרם לה אפילו להסתגל לעבודה בלול, אותה שנאה בתחילה.

גם כותבת שורות אלו הבינה את חשיבותו של המדריך בחיי החניכים מניסיונה האישי. ומעשה שהיה כך היה: לאחר השירות הצבאי הייתי בת זוגו של בוגר מקווה ישראל, והחלטנו להתחתן. הייתי בטוחה שהצעד הבא יהיה לפגוש את הוריו, אבל הוא הביא אותי למקווה ישראל, לביתו של אריק דגני ז"ל, שהיה המדריך שלו לשעבר. ולאחר שקיבלתי את "האישור" של אריק, נישאנו.

אגב, לימים היה אריק מנהל בית הספר במדור הכללי, ואני הייתי מורה שם. וכך קשרתי את גורלי עם מקווה ישראל, והייתי מחנכת ארבע שנים רצופות של תלמידי מחזור נ"ג ומורה של תלמידים נוספים.

על השפעתו של דגני כמורה וכמחנך מעידה חוה דודלזק: "דגני 'ישב לי על הראש' עם הלימודים. בזכותו הגעתי אחר-כך לאוניברסיטה."

ובעניין המגורים – כל הסגל שטיפל בילדי הפנימייה התגורר במקום, וגם רוב המורים. ברור שהיה קשר אמיץ גם בין החניכים לבין בני המשפחות של חברי הסגל. תמיד היתה בפניהם דלת פתוחה בבתים ואוזן קשובה לבעיותיהם, והמשפחות השתתפו גם באירועים החברתיים של התלמידים, בקבלות שבת, בטקסים בחגים ועוד. משה זעירי ז"ל, היה ממונה על התרבות בכפר הנוער הדסים. בנותיו, טלי וניצה, זוכרות היטב את הפעילויות החברתיות, בעיקר את סעודת "מלווה מלכה" שאביהן ערך בכל מוצאי שבת. כל החניכים התכנסו באולם חשוך, לאור נרות. זעירי היה שר שיר חסידי, בליווי נגינתו של גיל אלדמע, שהיה אז המורה למוסיקה בבית הספר. אחר-כך הוא סיפר סיפור חסידי, ולסיום קיבל כל ילד קוביית שוקולד... ושיא פעילותו – ניהול טכס חג השבועות. ההכנות החלו לפני חג הפסח, ובאמפיתיאטרון הופיעו כל החניכים, מהקטנים בריקודים ועד הגדולים. הטכס היה לשם דבר, והאורחים הגיעו גם מהעולם הרחב, מ'ויצו' העולמית.

נתן פיאט, כאמור, לימים מנהל כדורי, החל כמורה במקווה ישראל. סיפר עליו עמנואל ארצי: "אישיותו הקורנת והאבהית, ובעת הצורך גם האימהית, המחנכת, הכנה, התובעת והיודעת להעריך, המענישה והיודעת לסלוח..." והוא מציין גם את רעייתו אן "אשר תמיד ידעה לקבלנו ולנסוך עלינו מהשקט הנפשי שלה והאצילות האצורה בה."

התלמידה לשעבר חוה דודלזק מציינת את התרומה שקיבלה מבית הספר החקלאי: "במקווה ישראל קיבלתי מפתחות לחיים. כשהתחלתי ללמוד שם התחילו החיים הטובים שלי. בית הספר החקלאי נתן לי הכול – גם חקלאות, גם לימודים (שלא היו קורים בכל מקום אחר בארץ), גם חיי חברה, וגם את בעלי לעתיד..."

כל הלומדים בבתי הספר החקלאיים ובכפרי הנוער נהנו מן המרחבים ומן הירק. בין מיבני בית הספר, הפנימיה, חדר האוכל והמועדוניות היו שטחים ירוקים, דשא שאפשר לרבוץ עליו בנחת עם החבר'ה, סביבה שגורמת שלוה ואווירה נעימה.

התלמידים נהנו מחוגים שונים, כגון חוג לריקודי עם, או החוג הדרמטי המפורסם במקווה ישראל בהדרכת גבריאל הורביץ, שהיה מדריך ורכז הפנימיה. במוצאי שבת חזו בסרטים על הדשא או באולם. ולפעמים הסתננו לעיר הסמוכה לראות סרט, כפי שמעיד ברוך בר-סלע.

בפגישות הבוגרים מספרים לאורך שנים על האהבות שפרחו בגן הבוטני , סחיבת תרנגולות, בריחה לרחוץ בברכה או בחוף הים. אחד הסיפורים הוא על תלמיד בשם צביקה, שעבד במכוורת. וכאשר לא התחשק לו להיבחן בבית הספר, היה לוקח ערב קודם דבורה, מקרב אותה ליד העין כדי שתעקוץ אותו. למחרת בבוקר היה מופע בבית הספר עם עין נפוחה ואומר למורה: "דבורה עקצה אותי אתמול, ולא יכולתי ללמוד לבחינה."

אחד ההורים קיבל מכתב מבית ספר כדורי: "הנני מצטער להודיעך כי לפני שלושה שבועות לקח בנך, בלי נטילת רשות, פרד עם כרכרה ונסע לטיול לכמה מושבות שבסביבה. טיולים כאלה בדרכים שלנו הם בחזקת סכנה גדולה לגבי בן האדם וגם בשביל הרכוש הממשלתי."

יחד עם זה, מכדורי נפוץ המנהג של "בחינות כבוד", כלומר: התלמידים נבחנים ללא מורה משגיח בכיתה.

הווי ומנהגים מיוחדים היו משותפים לכל המוסדות בארץ, כגון, ההשבעות שערכו תלמידים ותיקים ל"אליפים", ו"טירטרו" אותם בזחילה בבוץ בלילות, או בשכנועם שצריך לצחצח לפרות את השיניים ועוד.

כדרכם של מי שחיים במחיצה אחת כל שעות היום והלילה, נוצרו כינויים לנערים ולנערות, שליוו אותם עד זיקנה ושיבה. כותבת אסתי ינקלביץ על כדורי:

"כל מחזור העניק לחבריו כינויים שהתייחסו בדרך כלל למאפיינים הפיזיים שלהם, צורתם, מוצאם או התנהגותם. לדוגמא, יגאל אלון זכה לכינוי 'ג'בלי', דהיינו הררי [...] תלמידים שהגיעו מהמושב רמות השבים, שהתפרסם בלולי התרנגולות שלו, זכו לכינוי 'תרנגול' [...] 'המורבה' – התלמיד הגבוה, 'הפופיק' – הילדון הנמוך בחבורה, 'הבריון' – החזק והאתלטי..." ועוד. וגם במקווה היו כינויים כגון: כבש (לבעל שיער מתולתל), אוקסי, צ'יקו.

ונפוץ גם מנהג גילוח הראש כאות התבגרות והתגרות בממסד, בתקופה בה קרחת היתה דבר יוצא דופן.

בכל בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער חלו תמורות ושינויים במרוצת הזמן. הכיוון היה: יותר לימודים, פחות שעות עבודה (יום עבודה אחד בשבוע), ומיספר קטן יותר של חניכי פנימייה. מה הסיבות לשינויים?

בעבר היו אפשרויות מוגבלות למסיימי בתי הספר היסודיים: תיכון עיוני בעיר, או אזורי בכפר בדגש על לימודים, תיכון מקצועי לרכישת מקצוע, ובית ספר חקלאי. עם הזמן התרבו האפשרויות. התיכוניים העירוניים והאזוריים הפכו לבתי ספר מקיפים, עם מגמות רבות, הרחבות במקצועות השונים, ואפשרות לכל ילד לקבל מענה לצרכיו ולמטרותיו. אי לכך, פחות תלמידים אקסטרניים הגיעו לבתי הספר החקלאיים, ולעיתים הגיעו רק תלמידים מתקשים שלא התקבלו לבית ספר עיוני. לפיכך היתה תקופה בה תדמית בתי הספר החקלאיים ירדה עקב כך.

יש לציין שגם החקלאות עצמה השתנתה. מחקלאות שנתפסה כגאולת קרקע, שהיתה עבודת אדמה לשמה, הפכה לחקלאות תעשייתית טכנולוגית, שמתחשבת בגורמים כלכליים. כל אלו גרמו לשינויים גם בבתי הספר החקלאיים, שהעלו את רמתם הלימודית ואת קרנם בקרב תלמידים והוריהם. מוסדות אלו הוסיפו מגמות מודרניות, הרחיבו את אפשרויות הלימוד וההשתלמות במקצועות העיוניים וגם המעשיים.

היו גם סיבות נוספות לשינוי אופי בתי הספר החקלאיים. לדוגמא, בית הספר החקלאי בפרדס חנה, שנחשב לבית ספר יוקרתי עד שנות ה-70, צבר חובות במרוצת הזמן. ב-2010 רכשה המדינה חלק קטן מאדמות בית הספר והעבירה אותו לרשות המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור, והוא הפך לבית ספר אזורי. יתר השטח נמכר ליזמים פרטיים. וכך פעילותו של בית ספר חקלאי זה נפסקה.

כמו כן הפכו בתי ספר חקלאיים לכפרי נוער, כגון עיינות. מוסד זה הוקם ב- 1930 ע"י עדה מיימון כ"משק פועלות", והפך ברבות השנים לבית ספר חקלאי. עתה רוב התלמידים הם פנימיסטים, אך בית הספר קולט גם תלמידים אקסטרנים מהאזור, ויש בו מגמות דיפלומטיה, קולנוע ותזונה, מדעים ואדריכלות. וכן מתחנכים בו בני נוער מכל העולם במסגרת פרויקט "נעלה".

כך גם כנות. גם הוא הוקם כ"משק פועלות" (בשנת 1952 ע"י אסתר פחול). הפך לבית ספר חקלאי בפיקוח משרד החינוך, המִנְהל לחינוך התיישבותי, שהכשיר לחקלאות וקלט ילדים עולים רבים. עתה רוב התלמידים פְּנימיסטים, אך יש גם תלמידים מהאזור שלומדים בו כאקסטרנים. הוא מנוהל עכשיו כעמותת בת של "נעמת".

עזרא דוד החל לעבוד במקווה ישראל כמדריך חינוכי, אחר-כך היה רכז פדגוגי, מנהל בית הספר ומנהל המדור הכללי, ולבסוף מנכ"ל. בראיון לאחד העיתונים, עת ליווה את נכדו להירשם למקווה, הוא אמר:

"זה מקום עם משאבים עצומים, שיכול להקנות לילדים העשרה שבאף בית ספר לא ניתן לקבל. המרחבים העצומים, הידע שיש למורים, שיטות ההוראה, שיטות המחקר. היה לי חשוב לתת לילדי מקווה את הטוב ביותר, מכיתות מצוינות ועד כיתות למתקשים. לילדי האזור כולו פתחנו כאן מגמות של ביוטכנולוגיה, עבודות חקר בחקלאות, חדרי מחשבים, בית ספר צרפתי ועוד."

לסיום, עתה אחראים לחינוך החקלאי 'המִנהל לחינוך ההתיישבותי" ו"עליית הנוער". יש כ-300 מוסדות, שמשתרעים על כ-400,000 דונם ברחבי המדינה. חלקם משמשים בתי ספר על-יסודיים וחלקם כפרי נוער עם פנימייה.

בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער הוקמו בתקופת ראשית ההתיישבות בארץ ישראל כדי לחנך חלוצים שישתלבו בהתיישבות העובדת – לחנך לעבודה ולהכשרה חקלאית, תוך כדי חיים חברתיים משותפים האופייניים לארץ, לימוד השפה העברית, והקניית תרבות יהודית וכללית. אולם בהתאם להתפתחויות בארץ שהזמן גרם, חלו בהם שינויים הכרחיים; כפי שאומר עזרא דוד ממקווה ישראל:

"יש חשיבות לאדמה ולשורשים, אבל חשוב גם להתאים את עצמנו לרוח התקופה. אם היינו ממשיכים רק לחרוש את האדמה, היינו נשארים מדינת עולם שלישי. יש משהו קסום בנוסטלגיה, בתנאי שהמקום ממשיך להתפתח ולשנות את פניו."

תודה לאסתי ינקלביץ. למדתי פרטים רבים ואף ציטטתי קטעים מתוך מאמריה וספרה על בית ספר כדורי: היה שלום מר פיאט (דור לדור מ"ג, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ג). ותודה לכל המרואיינים הנזכרים לעיל, שכתבו לי וסיפרו לי מזיכרונותיהם.

המאמר פורסם לראשונה בשבועון קו למושב, גיליון 1135, 4 ביוני 2020.

השורות הבאות באות לתאר שתי מציאויות מנוגדות.

המציאות הראשונה היא רשימתה של תקוה וינשטוק "שבת במיון באיכילוב", בגיליון 1546 בחב"ע. מציאות זו מתארת התאכזרות, חוסר רגישות וחוסר אנושיות כלפי החולים המגיעים למיון במיון של "איכילוב". המציאות השנייה מתארת אירוע לבבי שחווה מקליד שורות אלו.

בקיץ 2006 הייתי אמור להסיע את אבי המסורטן למכון אונקולוגי. בהגיעי לרחוב בן גוריון שסמוך לקניון אילון ברמת גן התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה. ככול שהמשכתי בנהיגה והגעתי לרחוב ז'בוטינסקי, התגברה ההרגשה המוזרה בכיוון של ערפול חושים ואיבוד הכרה.

בעודי ממשיך לנהוג דרומה שקלתי אם כדאי לעצור ברחוב ז'בוטינסקי הסוער, לחסום את הנתיב הימני, להפעיל אורות חירום ולקרוא לאמבולנס, או להמשיך לדהור למיון ב"איכילוב".

בין לבין הגעתי כבר לצומת "עלית", והמשכתי לרחוב ארלוזורוב, פניתי שמאלה לרחוב ויצמן, נכנסתי למתחם "איכילוב" והחניתי את המכונית בכניסה לחדר מיון.

נכנסתי למיון הפנימי וכשהגעתי לדלפק ראיתי מישהי בחלוק לבן והכרזתי בקול רם "יש לי התקף לב." המשכתי לגרור את עצמי עד שמצאתי מיטה ריקה ונשכבתי עליה. כעבור שתי דקות התייצבו לידי רופא, רופאה וטכנאית אק"ג כשהרופאים ראו את תוצאות האק"ג, אמרו לי שאני נמצא בעיצומו של התקף לב. או אז הרופאה אמרה לי לפתוח את הפה והזליפה שתי הזלפות של חומר שמרחיב כלי דם. כעבור כמה דקות ההרגשה ה"מוזרה" חלפה, והאק"ג השני אישר שהסכנה חלפה.

לאחר מכן העבירו אותי למחלקת טיפול נמרץ לב, ולמחרת בבוקר צינתרו את העורקים הכליליים של ליבי, פתחו את העורק החסום, השתילו סליל תמיכה (סטנט) במקום שהיה חסום והחזירו אותי למחלקה.

אני משאיר לקוראים להסיק מה היה עולה בגורלי אם הצוות הרפואי במיון של "איכילוב" היה מתייחס אליי כפי שתקוה וינשטוק מתארת את ההתייחסות כלפיה.

(מִמֵּילָא אֵינִי מַרְבֶּה לָצֵאת הַחוּצָה).

לכל חבריי/חברותיי, וכל שוחרי האמנות, אנימציה ותרבות אנוש.

בשעה ברוכה אני מעלה לאוויר אתר אינטרנט המסכם למעלה מ-5 עשורי פעילות בתחומים בהם עסקתי. האתר פתוח לכול, חופשי מעלות או מהתחייבות.

כל מי שיצרף את המייל שלו במקום המתאים, מבטיח לעצמו, מחוץ למקום בגן-עדן, גם קבלת עדכונים וחידושים בעתיד. יתרה מזאת – רשימת מנויים נכבדה, תזכיר לי שיש טעם בפועלי זה והטירחה הרבה הכרוכה בכך נופלת על אוזן כרוייה ומתעניינת.

מצורף למייל זה דף פרסום הכולל את כתובת האתר. לחיצה על הכתובת תביא אתכם ישירות לפתח האתר. ובנוסף אני מצרף גם קישור להגיגון (הסרטון) החדש המצטרף לקודמיו במיזם "הגיגת אנימציה". ההגיגון החדש נקרא: "נקודת המבט – זה מה שקובע" – נקודת המבט POV‏ היא הלב של האמנות הקולנועית. האנימציה, עם יכולותיה הבלתי מוגבלות, מביאה למושג זה משמעויות חדשות ושימושים שלא העליתם בדעתכם.

אשמח אם תפיצו את המייל הזה לכל עבר. הקהלים המעוניינים בתכנים מסוג זה אינם רבים, (ולמרבה הצער – גם הולכים ומתמעטים). אשמח כמובן לכל תגובה, הערה, ביקורת או הצעה.

בתקווה לזמנים טובים של בריאות הגוף, רוגע הנפש וטוהר האווירה.

זה שנים רבות, כמעט מיום היווסדות העיתון, אני מקבל למייל שלי פעמים בשבוע את "חדשות בן עזר". והנה בחודשים האחרונים הגיליון אינו מגיע לכתובת המייל שלי למרות היותי ברשימת ההפצה של העיתון.

האם הסיבה היא התערבות של האקרים איראנים, או שונאי ישראל אחרים?

[אהוד: אינך היחיד שלמרות שכתובת המייל המדוייקת שלו נמצאת ברשימה התפוצה, אינו מקבל את הגיליון, ואני נאלץ לשלוח את הגיליונות למכותבים האלה באופן פרטני. אני חושב שהסיבה היא טכנית. תקלות בחלק מן הרשתות, וממליץ לכולם לעבור להשתמש ב-.[g-mail

"גם לי יש בן עם צרכים מיוחדים, ובינואר הוא יהיה בן 25, בערך בגילו של אל־חלאק, שהיה בן 32 כששוטרים ירו בו כמו כלב בחדר אשפה בעיר העתיקה בירושלים..." כותב רוגל אלפר, "צופה באביו של אל־חלאק בטלוויזיה, עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי בזמן צפייה בחדשות. בכיתי."

(רוגל אלפר, "חייו וזמניו של איאד אל חלאק", "הארץ" 31.5.20)

ממש הפתעה. לרוגל אלפר יש רגשות. רוגל אלפר ממש בכה.

באמת מי לא יבכה על טרגדיה כזו כמו מותו של גבר אוטיסט שלא חטא מימיו ומת ללא עוון כתוצאה מאי הבנה נוראה? אבל מתי בעבר בכה רוגל אלפר על רצח בכוונה תחילה של יהודי?

להיפך בכל רצח של יהודי רוגל אלפר בז למשפחתו של הנרצח, ובז לרגשותיה, כי כאן מדובר ביהודים.

אפילו בנושא האוטיזם מתייחס רוגל אלפר באכזריות רבה לבנו האוטיסט, ובשעה שדאג לבתו לדרכון אמריקאי שתינצל מהסכנה בחיים כאן – הוא לא דאג כלל לבנו האוטיסט והשאירו בלב הסכנה.

בתגובה לכתבה על האקטיביסטים הפרו-איסלמיים שירדו מהארץ ותרצו זאת מנימוקים אידיאולוגים, (שני ליטמן, "הגולים החדשים", מוסף "הארץ", 22.5). פירסמה שותפתם לדרך, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, אילנה המרמן, כתב אשמה וביקורת נגדם תוך האדרה עצמית.

(אילנה המרמן, "מה שיש לי לומר לגולים החדשים", "הארץ" 5.6.20)

"ובכן, עמיתיי לשעבר, יש לי חשבון עימכם. ולא מפני שהיגרתם. כל אחד ואחת מכם, כמו כל מהגר שעוזב את ארצו מרצונו, בחירתו היא עניין פרטי, אחת היא מה הניע אותו: מישרה טובה, חינוך טוב לילדים, בית נאה, אהבה... אדם לא נולד להיות עבד למדינה שנולד בה. זו השקפתי הנחרצת, ואני מאחלת לכם כל טוב. המחלוקת שלי עימכם – שרובכם (כמוני עד עכשיו) חייתם בישראל ברווחה חומרית, וגם לא נשקפה לחייכם סכנה של ממש – המחלוקת היא על כך שאתם קושרים להגירתכם כתרים של הגירה אידיאולוגית. וזה מה שאתם עושים על פי הדברים המצוטטים מפיכם, אף שאתם הגונים דייכם להזכיר את הנוחות האישית שזכיתם בה. ואמנם, שלא כמיליוני פליטי מלחמות ורדיפות הנמקים היום בְּמחנות וחיים בזבל, לכם היה החופש הכלכלי והאישי להגר מבחירה."

פה בארץ, טוענת המרמן ובצדק, הרוב אינם יכולים לרדת מן הארץ.

המרמן מוסיפה ולועגת לאקטיביסטית הפרו-איסלמית, פרופסור אריאלה אזולאי, שסירבה להתראיין לכתבה בעיתון "הארץ" בנימוק שהוא עיתון ציוני, בעוד שעיתון "הארץ" דווקא משמש לה, ולרבים כמותה במה לעמדותיהם האנטי-ציוניות.

(אגב אותה אקטיביסטית פרו-איסלמית, אריאלה אזולאי שהוגדרה ע"י אמנון רובינשטיין כניאו-נאצית עם בן זוגה עדי אופיר עקב האמירה שהישראלים הם "פח האשפה של אירופה," והמתנאה בהיותה ערבייה-יהודייה, היא בת ליהודייה אשכנזייה, ממשפחת פרדסנים עשירים מרחובות, רק אביה מאלג'יריה, כך שגם היא נכללת בעצם כחלק מן "האשפה" האירופאית הזו).

לא פחות לועגת המרמן לאקטיביסט הפרו-איסלמי, חנן חיבובסקי-חבר, שמגלותו כפרופסור מכובד בהרווארד הוא מבקר את הסופר יזהר סמילנסקי, כאשר לו עצמו חסַר האומץ, לא רק לירות בחייל כובש ומגרש – כמו שהוא, חיבוסקי-חבר דורש מהגיבור המתלבט של חירבת חזעה – אלא אפילו רק אומץ להתעלם מהמחסומים ולהבריח דרכם משפחות לבלות על חוף הים. כפי שהמרמן עצמה מתנאה בכך שהיא עושה כאשר בניגוד לחוק היא מבריחה שב"חים לישראל.

[אהוד: ביום עיון ליצירתה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, שהתקיים לפני שנים בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, חנן חבר כמעט גירש אותי מן האולם בגלל קריאות ביניים אחדות שלי, ולימים כתב על שירתה מאמר או פרק בספר – שלא הבנתי בו אף מילה!]

הרי בדומה לכל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, להמרמן לא חשוב כלל שלטון החוק ולא חיזוק בית המשפט, אם הוא אינו תורם לכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

גברת המרמן קובעת ש"החברה פה גזענית. ישראל היא מדינת אפרטהייד. יש לכתוב ולומר זאת, ולקרוא להטיל עליה חרם מדיני, כלכלי ותרבותי. ולא מפני שהיא המדינה הכי איומה בעולם – ארה"ב גרועה ממנה אלף מונים – אלא מפני שהיא תלויה בתמיכה בינלאומית, וסנקציות עליה יהיו יעילות... אבל עדיין אפשר וראוי להפר את החוק ולכתוב זאת מכאן."

לגברת המרמן הקוראת להפרת החוק ולביטול שלטון החוק, באמצעות הטלת חרם על ישראל כאמצעי לכיבושה ע"י הפשיזם הערבי-האיסלמו-נאצי, נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," והאוחזים בחרם בחרם יאבדו.

עומר ברגותי מייסד הב.ד.ס.– המטרה סופה של ישראל

עומר ברגותי מייסד ארגון החרם הערבי הב.ד.ס. (בו תומכת גברת אילנה המרמן, ויהודים רבים אחרים) מסביר מה מטרת ארגונו: חיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

"אם הפליטים ישובו לבתיהם (בישראל) כפי שקוראת תנועת ה-BDS, מה יישאר מן המשטר הציוני? לא תהיה מדינה ציונית כמו זאת שאנו מדברים עליה (ישראל בת-ימינו) והמיעוט הפלסטיני יהפוך לרוב פלסטיני במדינה הנקראת כיום ישראל."

האם האזרחית הגרמנייה, אילנה המרמן, (ומרעיה) תישאר כמיעוט יהודי במדינה ערבית-מוסלמית תחת שלטונו של אבא של מאזן או סינואר?

ח"כ סמי אבו שחאדה, הערבי-המוסלמי איש בל"ד, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) הופיע להפגנה כשהוא לובש חולצה עליה מפת ישראל עם הכיתוב פלסטין.

בראיון עימו הסביר אבו שחאדה כי הוא קורא למפה הזאת מפת פלסטין, ולא מפת ישראל.

הפתרון לסכסוך, לדברי אבו-שחאדה, הוא הקמת שתי מדינות בין הירדן לים – אחת מדינה פלסטינית (ערבית-מוסלמית) והשנייה "מדינת כל אזרחיה" עם שוויון מוחלט ליהודים ולערבים, אשר לא תיקרא בשם ישראל.

כמובן, לפי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לאחר שיבת צאצאי הפליטים הערבים-המוסלמים, תיהפך גם היא למדינה ערבית-מוסלמית.

מסתבר שבנוסף למחלת הגזענות שלו הפיץ סמי אבו שחאדה גם את מחלת הקורונה ולאחר שנדבק בה הלך והדביק את חברי מפלגתו. והביא לביטול דיוני הכנסת, המוסד אותו הוא רוצה ממילא לחסל.

הרב יהודה גראמי, רבה הראשי של טהרן, הופיעַ בטלוויזיה האיראנית ואמר כאנוס בפקודת אדוניו: "אנחנו יהודי איראן רוצים לשלוח את המֶסֶר הזה לציונים ובראשם לנתניהו. דְעוּ לכם שאתם הציונים לא מְיַיצְגים את היהדות ולא מְייצגים את העם היהודי, אתם מְייצגים רק רַעיון של תְנועה פוליטית שרַעיונותיה ועֲרָכֶיהָ נוגדים את הרַעיונות והעֲרָכִים של תורתנו הקדושה והדת היהודית."

זה אותו הרב שהשתתף גם בלוויית רב-המחבלים קאסם סולמאני, ואמר שם: "השם ייקום דמו."

אבל כדאי לשים לב למסר הסמוי שמעביר הרב האנוס. במסר שלו נגד הציונים כביכול הוא מכריז: "אתם לא מייצגים את העם היהודי."

ודוק: התפיסה הגזענית הערבית-פרסית-מוסלמית אינה מכירה כלל בקיומו של העם היהודי, אלא רק בקיום הדת היהודית. והנה הרב האנוס כופר בגזענות זו וקובע יש עם יהודי.

זוהי מהות הציונות – שעליה מכריז הרב האנוס בין השורות. יש עם יהודי!

לכו והשוו למשל את דבריו עם דברי הגזען האוסטרי-פולני, מכחיש העם היהודי, פרופסור שלמה זנד.

עם מותו של מוחמד בן עבדאללה ואמינה, נביא המוסלמים, וראש מדינת "האומה המוסלמית", ירש אותו בתפקיד כמחליף חתנו, סוחר בגדים עשיר בשם אַבּוּ בַּכְּר עַבְּד אללַּהּ בְּן אַבִּי קֻחַאפַה עֻתְ'מַאן בְּן כַּעְב א-תִּימִי אלְ-קֻרַשִׁי.

(אבו באכר נתן למוחמד את בתו בת השבע – עאישה, לאישה).

בניגוד למוחמד, המחליף, כלומר החליף, לא היה נביא ולא קבע את הלכות הדת אלא רק שימש כראשות ביצועית.

מוסד החליפות באיסלם הסוני היה קיים ממות מוחמד ב-632, עד 1924.

עד 1517 היו החליפים ערבים משבט קורייש, שבטו של מוחמד, ולאחר מכן שמשו בתפקיד הסולטנים העות'מניים.

ב-1924 ביטל מוסטפא כמאל אטאטורק (אבי הטורקים) את מוסד החליפות.

ב-2014 נעשה ניסיון לייסד מחדש את מוסד החליפות כאשר עיראקי בשם אִבְּרַאהִים עַוַּאד אִבְּרַאהִים עַלִי אלְ-בַּדְרִי, הכריז על עצמו כעל חליף, ואימץ לעצמו את שם החליף הראשון אבו באכר והוסיף לו "אל בגדדי" (הבגדדי) והקים את חליפות המדינה האיסלמית. (בהתחלה נקראה דעא"ש).

בשנת 2020 נוסד במדינת ישראל מוסד חדש, "מוסד החליפות" כאשר בנימין גנץ התמנה לתפקיד החליף (המחליף) המיועד של בנימין נתניהו.

מוסד החליפות הישראלי עוּגן בחוק בכנסת ישראל, והחליף המיועד זכה לסמלי שלטון כגון שיירת מכוניות, אבטחה, מעון רשמי וכיו"ב.

שאלה היסטורית, עד כמה זמן ישרוד מוסד החליפות הישראלי?

שביל הזהב או הדרך האמצעית הוא מושג מתורת המידות של הרמב"ם בהשפעת אריסטו. האדם לפי הרמב"ם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, לאדם כזה קורא הרמב"ם "חכם".

מעל מקדש אפולו בדלפי היה כתוב "דע את עצמך," ו"הכול במידה."

העובדה שהן האקטיביסטים הפרו איסלמיים, והן הקיצוניים במתיישבי יהודה ושומרון – מתנגדים לתוכנית אלון-רבין-טראמפ – מוכיחה את הנכונות שלה. היא שביל הזהב, דרך האמצע, הדרך היחידה המבטיחה את ביטחון ישראל בלי לסכן את המבנה הדמוגרפי שלה.

אם נתניהו ייכנע לקיצוניות הוא לא ייזכר בהיסטוריה.

בסרט הנפלא "קברט" שרים ליזה מינלי ויואל גריי את השיר הבלתי נשכח "הכסף מגלגל את העולם".

לא יכולתי שלא לזמזם לעצמי את השיר כשקראתי את מאמרה המעניין של ארנה גולן על הכסף כשהביאה את השיר של זאב: "בעין חרוד טוב מאוד, אין שם כסף כלל," וסיפרה על ילדותה בקיבוץ, וכיצד חיה בלי כל תודעה של כסף. ("חדשות בן עזר", 1544)

אמנם אני מדור אחר, אבל אצלנו בקיבוץ מראשיתו ידע כל ילד שיש כסף ומה שוויו של כסף.

בשנת 1930 היה מצב בריאותו של אברהם קרמראז'-כנעני, ממייסדי גבת, בכי רע. תקפה אותו מחלת הקדחת, ולעתים מזומנות התאשפז בבית החולים המרכזי של העמק, ששכן בצריפים בעין חרוד ליד המעיין.

הפיתרון למצבים כאלו היה פשוט: קבלת שליחות לגולה הדוויה. גבת עדיין טרם החליטה על הצטרפות ל"קיבוץ המאוחד", אבל אברהם קרמראז'-כנעני גויס לשליחות מטעם ה"קיבוץ המאוחד", לתנועת "החלוץ" בפולניה. ואמנם, מיד עם בואו של אברהם לפולניה חדלו לחלוטין התקפות הקדחת. לאחר שבועיים ימים מיציאתו מגבת, ושישה ימים בפולניה. התאושש אברהם מהדיכאון שתקף אותו בימים האחרונים לפני נסיעתו. בגמר השליחות ב"החלוץ" חזר והביא עימו מתנה לגבת – פטיפון.

הפטיפון שהביא שכן אחרי כבוד בחדר האוכל, ואיפשר לחברים לשמוע מוסיקה. המתנה הזו הרשימה את החברים במאוד, ונראה היה שבשלה בלבד, הייתה כדאית השליחות כולה.

פניה ברגשטיין כל כך התרגשה מהפטיפון החדש שהביא אברהם, כך שהתיישבה ומיד כתבה שיר הלל לאברהם ולפטיפון. את המנגינה לקחו, כנהוג בקבוצת פינסק, מהחסידית הקארלינית. מאז הושר השיר הזה בכל חגיגה של יום העלייה על הקרקע.

(*בכל השירים בגבת היה תמיד אוי אוי אוי אוי. תמיד הייתי בטוח שזה קרעכצן יהודי עד שנסעתי לפולניה ושמעתי שירים פולנים וגיליתי להפתעתי שאוי אוי אוי הוא ביטוי שירי של פולנים גויים, והיהודים לקחו מהם).

מאז הושר השיר בכל חג משק, וכל ילד ידע אותו בעל פה, וכמובן ידע שיש בעולם, וגם בקיבוץ כסף, ובעזרת כסף ניתן לקנות כל דבר אפילו פטיפון.

נכדו של אברהם קרמראז'-כנעני החלוץ, יוסף (ספי) רכלבסקי, מחבר הספר "חמורו של משיח", נטש את הדרך החלוצית הפך ל"סרסור בורסה" המתפרנס מכסף ומפרוצנטים. (ההגדרה היא של סבו וסבתו).

לימים הוכנסה בגבת שיטה של תלושים פנימיים הנושאים ערך כספי שאפשר היה להמירם בכסף או בערך כסף.

יום אחד נסעתי עם בן כיתתי דובי בנקיר לראות סרט בחיפה, וכשעלינו לאוטובוס הוא הוציא את הארנק, והיו בו רק תלושים של גבת. אופס. הקואופרטיב ההסתדרותי "אגד" לא הכיר בתלושים.

לימים עברנו ללמוד בבית הספר האזורי "העמק המערבי" ביפעת. הדיונים על המעבר לבית הספר האזורי ביפעת נמשכו כמה שנים, והיו קשים ומרים. הפינסקאים בגבת התקשו למסור את בניהם למערכת החינוך של ה"מפא"יניקים" – הפורשים. באחת האסיפות אף הוחלפו מהלומות.

שמונה עשרה שנים לאחר הפילוג, שבו בני "קבוצת פינסק" ללמוד אצל המפא"יניקים. בגבת נקרא ביה"ס: "כיתות המשך", ביפעת זה כבר היה תיכון רגיל.

והנה הפתעה – כל יום ראשון בשיעור הראשון, וכל יום שישי בשיעור האחרון, לימד המורה ישראל ביטמן.

ביטמן הגאליציאנער (לא מקבוצת פינסק שהתפלגה ליפעת) היה מופיע עם ז'קט ללא רבב שבכיסו עיתון "דבר" מובלט כשכותרת העיתון כלפי חוץ.

בגבת קראו את "למרחב" ביטאון "אחדות העבודה", אבל דווקא ביטמן החל ללמד מחשבה סוציאליסטית. מה שלא למדו כלל קודם בקיבוץ הסוציאליסטי יותר.

ביטמן היה יהודי יקר. אב שכול משני בניו. אדם בעל השכלה נרחבה, ויוצא תנועת "גורדוניה". מובן שחלק גדול מהשיעורים נישאו על משנתו של א. ד. (כך כינה ביטמן את א.ד. גורדון).

נושא "דת העבודה" של גורדון לא תמיד היה מונהר לגמרי לתלמידים. בתמונות הוא נראה תמיד נח. נשען על המעדר.

ביטמן לימד גם את משל הנעל הלוחצת של ההוגה הפולני לאשק קולקובסקי, ושאל את התלמידים: "למי יש יותר חופש לעשיר או לעני?"

תשובתו היתה: "תמיד העני חופשי יותר מהעשיר, מפני שאין הוא עבד לרכושו והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו."

לא כל התלמידים שאמורים היו ללכת לאחר הלימודים ולקטוף אשכוליות בפרדס, השתכנעו מדבריו שכך הוא. העשיר הרי לא צריך ללכת לקטוף אשכוליות ולכן הוא יותר חופשי.

יהודים-ערבים – ערבים-יהודים – אפרו-מרוקנים

בתגובה לאורי הייטנר, שלמרבה התמיהה אינו מסוגל להבין את ההבדל בין המושגים "יהודים-ערבים" ל"ערבים-יהודים" – כותבת חווה ליבוביץ: "נעמן כהן נוהג ללעוג לאותם יהודים ממוצא מזרחי, שמצאו את עצמם בשורות השמאל הרדיקלי והאנטי ציוני והם שמגדירים את עצמם כערבים יהודים." ו"את אותם יהודים מזרחיים ששונאים אשכנזים [דוגמת המוסיקאי אמזלג]". ("חדשת בן עזר", 1544)

אז הבהרה. חס וחלילה איני לועג לאף אחד. לא ליהודים-ערבים וגם לא לערבים-יהודים, וגם לא ליהודים-הערבים הגזענים האנטי-אשכנזים (הן הציונים והן האנטי-ציונים המזהים את הציונות עם האשכנזיות).

איני לועג, אלא רק מסביר את ההבדל בין המושגים.

"יהודים-ערבים" הוא מושג תרבותי המאחד את היהודים שחיו בתרבות הערבית. המאחד את יהודי מרוקו, עיראק, תימן.

כשם שהיהודים-הרוסים דיברו רוסית, היהודים-הצרפתים צרפתית, היהודים-הפולנים דיברו פולנית, היהודים-הערבים דיברו ערבית.

המושג "ערבים-יהודים" הוא מושג גזעני ערבי שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.

ב-22.5.20 נפטר, כמעט בן מאה, מרדכי אלכסנדר בנילוש, הידוע יותר בשמו הצרפתי אלבר ממי.

אלבר ממי היה אחד הראשונים שהשתמש בביטוי "יהודים-ערבים". הוא נולד בתוניס ב-1920 למשפחה ענייה. אביו היה רצען, אימו אנאלפבתית. בבית דיברו ערבית-יהודית. הוא לא ידע ערבית ספרותית. בבית הספר אליאנס למד בשפה הצרפתית. משם עבר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר, ומשם לסורבון.

את פרסומו קיבל כשפירסם ב-1953 את ספרו האוטוביוגרפי "נציב המלח" בו תיאר את ילדותו תוך תיאור תהליך התמערבות (השתאכנזות) הצתרפתות של הקהילה היהודית בין שתי מלחמות עולם.

הוא כתב: "לקראת סוף תקופת התבגרותי נמאס לי להיות יהודי, או לפחות כך העזתי לספר לעצמי. בהתחלה לפחות, לא היה מדובר בתחושה של כעס אלא יותר בחוסר סבלנות ואירוניה. פרטי חיי בגטו בתוניס שהעסיקו אותי כל כך קודם לכן, נראו לפתע נלעגים. 'בעיות של ליליפוט', כפי שציינתי אז ביומני והוספתי: 'להיות יהודי זה יותר מכל גורל צר ומגביל' אז מדוע, כאשר חיי רק בראשיתם, אסכים לקבל על עצמי הגבלות כאלה? מדוע שאוותר על כל כך הרבה הרפתקאות נפלאות רק כדי להישאר מובס בקרב המובסים? רציתי לטעום כל מזון אפשרי וליהנות מכל עונג; אהיה גאה בגופי ובטוח במחשבתי, אתמודד בכל תחרות ספורט ואלמד על בוריה כל פילוסופיה."

"אני יהודי שניתק עצמו מן הדת היהודית ומן הגטו, ואינו יודע את התרבות היהודית."

מאידך הוא גם לא היה בן התרבות הערבית. הוא לא ידע ערבית ספרותית. תמיד נשאר תלוש בין היותו ערבי? צרפתי? יהודי?

בספרו "דיוקנו של יהודי" (1962) טען שהאנטישמיות לא שבקה חיים והיהודי מוסיף להיות בכל מקום יהודי ולעולם לא יהיה חלק שלם מן ההיסטוריה של ארץ מושבו, אף על פי שלעיתים קרובות יהיה קורבנה הראשון. ולכן הוא המשיך לתמוך בישראל "כאיש שמאל אני דוחה ללא היסוס את כל האשמות הללו מתוך דבקות ברעיונות הסוציאליזם. --- מלחמותיה של ישראל הן תוצאה של שאיפתה לשחרור לאומי משעבוד."

מכיוון שנישא לאישה צרפתית-קתולית צאצאיו יהיו לא ערבים ולא יהודים, אלא צרפתים, בדיוק כפי שבני היהודים-הערבים בארץ לא יהיו יותר יהודים-ערבים, בדיוק כפי שבני היהודים הרוסים לא יהיו יותר יהודים רוסים. כולם יהיו יהודים-ישראלים.

היהודי-הערבי, הישראלי לשעבר אמזלג-עילם – שהתנאה שירד לאמריקה, יהיה מוגדר שם "פוליטיקלי קורקט" "אפרו-מרוקני-אמריקאי" – אך בניו כבר לא יוגדרו אפרו-מרוקנים-אמריקאים, בגין צבעם הלבן, אלא סתם אמריקאים.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

עננים כבדים עטפו את הקפטריה, שדמתה לאונייה השטה בים ערפילי. האולם הקטן היה דחוס סטודנטים ששוחחו בקולי קולות. בחוץ ירד גשם זלעפות. המטר היכה בכוח על החלונות המוגפים. ריח חריף של קפה שחור, טרי, פשט מסביב והניעו לשאול את יעל אם ברצונה לשתות קפה נוסף. הוא יחל שתשיב בשלילה ושתלך לדרכה, אך ידע שהיא תמצה את הפגישה עד תום, מה גם שיציאה מהחמימות שבפנים אל הקור הצורב שבחוץ, היתה חסרת היגיון.

הוא ניגש לדלפק הסמוך על מנת להמתין בתור המתארך. מתוך שעמום העיף מבט בדלת הכניסה הרחבה, שהיתה פתוחה לרווחה. דמות נמוכה, לבושה כאישה, כולה שחור, ממגף עד כובע, נכנסה פנימה. הדמות הלכה בכבדות. נדמה היה לו שגררה רגל. היא התקדמה לעברו לאיטה, עצרה בצמוד אליו ושאלה: "מי אחרון בתור?"

"את," ענה לה, והדמות הסירה את הברדס, הרימה את ראשה והביטה בו. הוא התקשה לבלוע רוק. מעולם לא ראה עיניים ירוקות ענקיות כאלה. העיניים היו נתונות בפנים עגולים, שחומים, עטורים שיער שחור. הוא השפיל את עיניו מחמת הירוק המדהים שלידו, וכשהרימן ראה שהיא עדיין מביטה בו. מבטה, שהיה ישיר, בוטח ויציב, הביך אותו. הוא נשם נשימות עמוקות וקצובות. לימד את עצמו לעשות כך, כאשר חש מבוכה, או שלא בנוח. הוא שב והביט בה. ראה שעדיין לא הסירה ממנו את עיניה.

מבלי לשקול את מעשיו, ניגש לשולחן סמוך ולקח מפית. הוציא עט מכיס החולצה וכתב: "יפהפייה היכן היית כל השנים?" – והוסיף את שמו ואת כתובת מגוריו. הוא תחב את המפית בתוך כף ידה, הסתובב אל דלפק ההזמנות והִפנה אליה את גבו.

כעבור רגע קט חש במגע נייר בכף ידו. הוא לקח את הנייר והכניס אותו לכיס מכנסיו. הקפה היה מוכן על הדלפק.

בלית ברירה חזר ליעל, שבחנה את הכוס בעיון ופלטה תודה מאולצת.

הוא החל לסקור מסביב. ביקש לאתר את הדמות החדשה, ותחילה בדלפק. העיניים הירוקות כבר לא היו שם. הוא שב והקיף במבטו באיטיות את יושבי הקפטריה. ראה שהיא עושה את דרכה אל כיסא פנוי. כן. היא צלעה. כמו כן שם לב שהיא לבושה באופן חריג ובהידור, בהשוואה לסטודנטיות שישבו מסביב ועטו על גופן מכל הבא ליד.

היא היתה לבושה כולה בעור. חצאית עור ומעיל עור. לרגליה מגפי עור ארוכים, כמותם טרם ראה, עד מעל הברך. גבוהי עקב. איך ייתכן שכל כך יפה וגם צולעת? ועם כאלה עקבים? כמה חבל, אמר לעצמו וחש צער עמום. הוא נהנה לרקוד. באוניברסיטה התקיים חוג לריקודי עם. הוא הקפיד להשתתף בו. האם היא מסוגלת לרקוד? הוא רצה להביא אותה אל חדרו, להפעיל את תנור החשמל, שהפיץ חום נעים מסביב, לסגור את האור, לחבק אותה, להושיבה על מיטתו ולהסיר תחילה את המגפיים הארוכים מרגליה. לפענח את סוד צליעתה.

הקול הפנימי, שלפרקים שוחח עימו ואפילו התווכח או גער, התעורר וסנט בו.

אתה בטוח שהיא תהיה שלך? אידיוט. אולי טעית, אולי היא נשואה. אולי יש לה חבר ולא תרצה בך?

אבל היא הביטה בי ולא הפסיקה, השיב לקול הפנימי, מבקש לשכנע אותו בסיכויו. אני מוקסם מהעיניים שלה, הוסיף, היא מדהימה, אפילו שהיא גוררת רגל. אני מוכרח להכיר אותה. הוא שב ותר אחריה. היא התיישבה בכיסא שלא היה מרוחק ולא הביטה עוד לעברו.

הוא חיפש על אצבעותיה טבעת נישואין. לאחר שבחן אותן בקפדנות, שוכנע שהן חפות מטבעות. ראה נצנוצים בתנוכי אזניה. יהלומים? שאל את עצמו. אולי היא נשואה ואינה עונדת טבעת? הקניט אותו הקול הפנימי. שים לב מה קורה לידך, אתה לא לבד. החברה שלך נסעה שעות לראות אותך. היא יושבת מולך.

היא היתה. היתה החברה שלי, ולא עוד, התקומם נגד הקול הפנימי. אני לא חייב לה דבר, הוסיף. חש שהיום, לשם שינוי, שיכנע את הקול הפנימי. ניצח אותו. אז הִפנה את ראשו אל יעל.

יעל, מהורהרת, תמכה את סנטרה בכף ידה. הוא לא שיער שההתפרצות כה קרובה: "כל הכבוד לך," התיזה את המילים, "מזמין אותי לקפה ומול העיניים שלי מתחיל עם בחורות. ראיתי הכול."

יעל מצמצה, מרשם בדוק לסערה בה היתה נתונה. הוא חש צער ורחמים על מסכנותה.

"יעלי," אמר בלחש, "אל תכעסי. היה לנו טוב ביחד, אבל זה הסתיים."

אולם יעל לא התרצתה. השתיקה התארכה. הוא כל כך רצה שתקום ותלך. שתסתלק כבר, ביקש מהקול הפנימי. די, מספיק. שתניח לי כבר.

הפלא ופלא. האם יעל מסוגלת לקלוט את שיחותיו עם הקול הפנימי? יעל קמה בפתאומיות ממקומה, התכרבלה במעילה ומבלי להוסיף דבר עזבה ויצאה את הקפטריה, נוצרת את כבודה.

גל שמחה שטף אותו. עטור ברגש הקלה. הוא נשא תפילה זריזה שרק לא תתחרט ותחזור. ידע שהיא מסוגלת לעשות כן.

הוא רצה ללכוד שוב את העיניים הירוקות, אך תוחלתו נכזבה. הן לא הביטו בו עוד. מבטה היה מופנה אל בן שיחה ליד השולחן. חבר שלה, ידיד או סתם סטודנט שהזדמן?

העיף מבט בשעון וראה לחרדתו כי הוא מאחר לשיעור תרגיל בדיני מיסים. המתרגל אדום השיער, לא די בכך שהקפיד על התייצבות, אלא שהעביר את החומר, הקשה לקליטה, בערבוביה. הוא לא רצה לאחר לשיעור, כיוון שהתקשה להבין את הנלמד. לפיכך קם ויצא אל הסערה שבחוץ. הוא זכר את מפית הנייר. חרף הגשם הסוחף והחשש שתירטב, הוציא אותה וקרא את השם, הכתובת ומספר הטלפון. "רותי קידר" שינן.

בבוקר, עם עלות השמש, יצא לעבודה במפעל. יעקובלה, שכנו לחדר שבמעונות הסטודנטים, התהפך על מיטתו ומילמל מתוך שינה דברים לא ברורים.

הוא התלבש לאורו הדק של פנס. סגר אחריו בשקט את הדלת שלא להעיר את יעקובלה. לאחר מכן המתין בתחנה לאוטובוס האמור להגיע. היה קר ורטוב. הרוח הטיסה קרעי עננים. עטף את ראשו בכובע צמר שיעל סרגה לו לפני מיספר חודשים, שנדמו לו כנצח. הכניס את כפות ידיו לכפפות העור השחורות. הקור היה עדיין חד וחודר, וצרב את כפות רגליו. הוא ניתר על מקומו, התחמם מעט ושמח לראות את האוטובוס המואר מתקרב, המגבים הענקיים נעים שמאלה וימינה בהתמדה. היה חם באוטובוס, שהיה ריק כמעט. הנהג, שהאזין לרדיו, הגביר את המוסיקה. כמעט ביקש ממנו להנמיך את עוצמת הקול. מוסיקה רועשת לא היתה חביבה עליו. ודאי לא חביבה בשעת בוקר מוקדמת.

הוא עבד במפעל לייצור מסמרים. מנהל המפעל הסכים להעסיק אותו לפי מכסת שעות שהצטברו. לפיכך לא הקפיד עימו על התייצבות בשעות קבועות. כך התאפשר לו להגיע להרצאות שלגביהן היתה חובת נוכחות. את האחרות, מהן נאלץ להעדר, השלים באופן שהיה מצלם או מסכם את ההרצאה ממחברתה של סטודנטית חרוצה, שכתב ידה היה ברור ושאפשר היה לסמוך עליה שתגיע לכל ההרצאות.

מחמת הרעש, המפעל העסיק גם עובדים חרשים-אילמים. מהשירות במילואים נותרה בידיו פקעת גדולה של פלנלית, המיועדת לניקוי נשק. הוא גזר ממנה פיסות קטנות ותחב אותן לאוזניו, על מנת שהרעש יהיה נסבל.

המסמרים חייבו שיוף כדי שיהיו ראויים לשימוש, וצריך היה להסיר מהם פיסות מתכת מיותרות שדבקו בהם. לפיכך הם הועברו, בתהליך הייצור, לתוך מכלי פלדה ענקיים, שהיו תלויים במקום גבוה. אליהם היו מוסיפים נסורת עץ וסמרטוטים ספוגים בשמן. המכלים היו מסתובבים במהירות על צירם. התערובת שבתוכם היתה מתערבלת ומקימה רעש אדיר כאשר היכתה בעוצמה בדפנות המכל. המכלים המסתובבים, שלא היו אטומים לחלוטין, פלטו לחלל אולם היצור נסורת וחלקיקים זעירים, שהיו חודרים לפתחי הנשימה, לשערות, ומכתימים את כל מה שנקרה בדרכם בצבע שחור. העובדים הצטוו לשתות חלב, הרבה חלב.

ביומו הראשון לעבודה נזכר בבית הספר ובמורה להיסטוריה, שלימדה אותם על המהפכה התעשייתית. היא סיפרה להם שהאימהות האומללות היו נאלצות לסמם את ילדיהן הקטנים שנשארו לבדם בבית, משום שלא היו מסוגלים לצאת יחד עימן לעבודה במכרות. הן עשו כן על מנת שהילדים יהיו רגועים, לא יפריעו, ויאפשרו להן להשלים את מכסת יום העבודה.

הצופר במפעל היה מכריז על הפסקת צהריים. אז היה ממהר למכולת הסמוכה. קונה לחם לבן, טרי, בוצע אותו, מוציא את תוכו הרך ומאכיל בו חתולי רחוב תועים שהיו מתקבצים, זריזים, שקטים וצייתנים, לשמע הצפירה. אחר כך היה ממלא את הלחם החלול בחריץ גבינה מלוחה. כן היה מוסיף וטועם זיתים או מלפפונים חמוצים קטנים שהיו נמכרים בתוך גביע עשוי נייר עיתון. לארוחה היה מתווסף בקבוק גדול של מיץ. הוא היה חובר לפועלים האחרים. הם היו כורעים בפינת אולם היצור, על רצפת הבטון המרובבת שחורים כשדים שזה עתה יצאו מהארובה, לועסים בחריצות ובחשק. לעיתים היה מי מהם מוציא בקבוק קוניאק. הם העבירו את הבקבוק ביניהם, התכבדו בקוניאק, נאנחו בהכרת תודה ושמחו שהחיים מאירים להם פנים.

יום אחד חזר מהעבודה, ירד מהאוטובוס והבחין ברות, שהחנתה את רכבה הקטן במגרש החנייה הסמוך לתחנה. הוא ניגש אליה, התכוון לברך אותה לשלום, והיא, מופתעת, זיהתה אותו רק לאחר שעמד ממש בסמוך אליה. אף שרצה מאוד לא היה יכול לחבק אותה מבלי להכתים את בגדיה. למרות שהיה מקפיד על רחצה מדוקדקת לאחר העבודה, ואף שהיה מקרצף את גופו מיספר פעמים, היתה ציפת הכר הלבנה, עליה הניח את ראשו, אפורה.

העבודה במפעל איפשרה לו לכסות את הוצאותיו, את שכר הלימוד, המגורים במעונות והמזון. הוא היה, לעיתים, מבשל במטבח המשותף במעונות. סטודנטים נוספים, שבישלו אף הם, הותירו זוהמה אחריהם. זעמו לא ידע אז גבול.

כאשר רצה להתפנק היה קונה מנה פלאפל בדוכן סמוך. פלאפל היה המאכל האהוב עליו. הפלאפל בדוכן היה מצויין, מאכל תאווה. המוכר, שהכיר אותו, חייך אליו חיוך רחב. לאחר שסיים לאכול, התאפק שלא לבקש מנה נוספת.

הוא סיפר בקצרה להוריו על עבודתו. הם לא יכלו לסייע בידו, אולם ציידו אותו בברכת הצלחה בלימודים, ובמצרכי מזון שקיבל מהם בעת שהיה מגיע לביקור בביתו. כן איחלו לו הצלחה במכרז, שפורסם במעונות הסטודנטים, למישרת קצין ביטחון. המישרה כללה הנחה משמעותית בשכר הלימוד וחדר במעונות, המיועד לו בלבד, ללא שותף. הוא קיווה להצליח. עברו הצבאי, קצין במילואים ביחידת שדה מובחרת, היקנה לו, כך חשב, יתרון על אחרים שגם הם שאפו לזכות במשרה הנחשקת.

אני מצטער על מה שקרה בקפטריה, למרות שאינני חושב שהתנהגתי לא בסדר. חשוב לי שלא להשאיר דברים פתוחים. לכן אני כותב לך.

היינו חברים תקופה ארוכה. יצאנו יחד והיה לנו טוב. תמיד הייתי בשבילך. אסור לשכוח שמההתחלה, כמעט מהיום הראשון, סיפרתי לך שאני מתכוון לעבור לעיר אחרת וללמוד משפטים. מה לעשות, בעיר שלנו אין לימודי משפטים. חלמתי על משפטים מאז בית הספר, ואני רוצה להיות עורך דין ושיהיה לי מקצוע טוב לחיים ולהתפרנס כמו שצריך. לא הסתרתי ממך. היית מודעת לתוכניות שלי.

את רצית להתחתן ושנביא ילדים לעולם. נכון שרוב החברים שלנו כבר נשואים. נכון שהשעון מתקתק. אני מבין אותך. אך זה לא מתאים לי עכשיו. בטח לא ילדים. נכון שאני כבר לא כל כך ילד ונכון שהייתי בקבע כמה שנים, אבל אני יודע שאם מביאים ילדים, נגמר החופש. אני רוצה להיות חופשי. חופשי ומאושר. אם לא אהיה חופשי, לא אהיה מאושר. פשוט מאוד. זו המשוואה.

היתה לי תקופה קשה בצבא. הייתי זרוק בכל מיני חורים. אחריות עצומה לחיים של החיילים שלי. היה מעניין. היה מאתגר. אבל הרגשתי שאני שבע. לכן לא הסכמתי להמשיך לחתום קבע, למרות שלחצו עליי והבטיחו לי הבטחות מכאן עד סוף העולם. המח"ט שלי התפוצץ מכעס כשהודעתי לו שאני לא ממשיך. את הרי יודעת הכול. סיפרתי לך. הייתי צריך הפסקה מהעומס. גם רציתי ללמוד בשקט. גם הייתי עייף. הלימודים הם ההפסקה. בטח לא חתונה. בטח לא לגור עם מישהי. טוב לי עכשיו.

את בחורה נהדרת. אני יודע שכל מי שיהיה איתך, יהיה לו טוב. אם היינו נפגשים בתקופה אחרת, ודאי שהיה לזה המשך. אבל מה לעשות, זה המצב. אני בטוח שתמצאי בחור טוב ושתסתדרו ביחד. אני מאחל לך בכל ליבי. אל תחשבי ששכחתי אותך. גם לי יש רגעים של געגוע אבל אני מתגבר, כי אני יודע שאין לנו עתיד ביחד. אם ניפגש, זה יכאב ואני לא אוהב שכואב לי. ודאי לא להכאיב לך.

אני לא חושב שיש טעם שתבואי אליי שוב לאוניברסיטה ושתטרטרי את עצמך, כפי שקרה בפעם האחרונה. את צריכה לנתק איתי את הקשר. לשכוח ממני. זה לא יוכל להתבצע אם תמשיכי לכתוב לי מכתבים. את מוכרחה לצאת מהקשר שהיה לנו. אני חושב שיצאתי. היה קשה אבל יצאתי.

אגב, יש לי חברה. קוראים לה רותי. סטודנטית להיסטוריה. מזל שלא להיסטריה. גם נחמדה מאוד. סוחבת רגל. מה דעתך? בחיים לא חשבת שאני אצא פעם עם סוחבת רגל. תמיד יצאתי עם חתיכות. כמוך, למשל. את ממש חתיכה ואת גם יודעת את זה. אני לא אומר להתראות ומאחל לך את כל הטוב שבעולם. אושר והצלחה.

הציור של דאוד אבו יוסף הוא מעשה ידיו של יהודה בן עזר ראב, מן הזיכרון, בשנת 1944, בהיות יהודה בן 86 שנים, ונמסר בשעתו לידידו יצחק רוקח. לימים העביר רוקח את הציור ל"יד לבנים" בפתח-תקווה ושם כמובן הלך המקור לאיבוד, ומה שנותר הוא רק הצילום שלו שאותו שלח בשעתו מנהל "יד לבנים" ברוך אורן לאהוד בן עזר, וכך ניצל הציור משיכחה.

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

ככל שיפו שדותינו החלו דאגות חדשות להעיק עלינו. קודם לא היו אלא גניבות ונסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולפ"ת הובא היהודי הספרדי יעקב מימון מיפו, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני נתמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא "חיילים" (רוכבי סוסים) קבועים.

פ"ת שהיתה ערש התלם העברי הראשון, הוטל עליה מטבע הדברים, להיות גם ערש השמירה העברית הראשונה. ה"תלם הראשון" לא היה יכול להוציא אפילו את "שנתו הראשונה" בלי "השמירה העברית הראשונה", במובנו הרחב של מונח זה; לא היה עולה בידינו למתוח "תלמים חדשים" בשנים הבאות בכל הארץ, אלמלא ההגנה עליהם. אנו שני השומרים הראשונים, ועמנו כל יתר המתישבים שהיו משתתפים בשמירה בכל שעת צורך, הרגשנו יפה יפה את נטל האחריות הגורלית הזאת. מדי יום ביומו, ומשעת-לילה לשעת-לילה, הרגשנו באופן הפשוט ביותר: לחיות או לחדול, להטיל את מוראנו או – להסתלק בבושת פנים.

החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו אל השבר החדש שנדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אמלבס שקנאו לנחלתם ששממתה נסתלקה. היו ערביי שוויכה העזים מהרי אפרים, והיו ערביי יהודיה שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת בצות פתח-תקוה. היו גם אנשי שבט ערב ג'ראמנה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל. לא היתה לנו ברירה אלא להראות להם התנגדות עזה מן הרגע הראשון, ואח"כ בהתמדה, מדי יום ביומו, שאם לא כן היינו אבודים.

לילה לילה היו לנו "בקורי-ידידות". לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה"בקורים" היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה שכיח (וגרוע) יותר – במהלומות נבוטים. אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים. כל כך התרגלנו לכך, עד שבעבור לילה אחד ללא מאורע, היה פשוט "משעמם"; חסר היה הגירוי הנעים של הסתכנות... נעים ומפחיד כאחד.

רק אחד היה בחבורתנו אשר "שנא" מלחמות, זה היה ר' דוד רגנר. למרות היותו ענק ובעל כוח רב, היה כפי הנראה טוב-לב ביותר וחושש לפגוע אפילו באויב... זכורני ליל-חורף אחד אפל וחשוך. פתאום שמעתי קול רעש חשוד בסביבת הרפת. נכנסתי בחשאי הביתה ואעיר את אבא ואת השאר. כולנו יצאנו ביחד, אבל בחשאי, כדי שלא להפתיע את השודדים לפני הרגע המתאים. ר' דוד קם גם הוא וילך עמנו עד... הדלת. בדלת עמד, ובקול מלחשים, ביידיש ההונגרית הרכה והמתנגנת, קרא אחר אבי בטון של אֵם אוהבת: "התלך כבר, לאזר, אל תירא, לך לקראתם! הלוא אני הוא העומד כאן ומשגיח עליך"...

כמעט תמיד היו המתנפלים שבים הביתה בבושת-פנים. רק גניבה אחת עלתה יפה, אולם זו היתה גניבה מסוג מיוחד במינו, שלא היה בידינו השומרים לעכבה. היה זה המעשה הידוע ב"עבד" של ר' זרח ברנט. מעשה זה הובא בספרה האנגלי של בת ר' זרח ומשם הועתק גם ל"ספר היובל של פתח תקוה". מעשיה זו בצורה שהובאה, אינה אלא סילוף גמור של העובדות, כיוון שמתקבל הרושם כאילו אנו, המתישבים הראשונים, העסקנו עבדים קנויים. מה שעשה ר' זרח על דעת עצמו עשה, בלי שים לב למחאותינו וללעגנו. והרי העובדות לאמתן: באחד הימים נטפלו אל ר' זרח ברנט כמה ערביים ערומים ממכובדי החאן ביפו, ויציעו לו לקנות "עבד". עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראוה. היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני ר' זרח, ששכח כנראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב. קנה ר' זרח את ה"עבד" במחיר ששה-עשר "נפוליאונים" זהב ויביאנו לפתח-תקוה. ר' זרח לא שם לב למחאותיהם וללעגם של המתישבים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: ז. ב. סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית ובשדה עד... שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדוניו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו מחצים דמי "מכירתו", קבלו ממנו כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, גם זה לפי שווה בשווה...

באחד מימי סוף החורף התרל"ט (1879), למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי את עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו ואתחמם.

מעבר הכפר הערבי פג'ה הלך וקרב בכוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. חזה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הרכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא נגש אלי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור רוח ובדיאלקט ערבי זר. "נהארך סעיד". "סעיד ומברך" עניתי, והוספתי כנהוג "תפדל"! הוא הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה יפה; בודאי איזו "צפור" חשודה שיש לשים עליה עין ולזכרה יפה.

למחרת בבוקר בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשניה. שוב רכב לעבר המושבה. הפעם ברכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיני, בקשתי לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר: "אנא ישראל", ולמרבה השתוממותי הוסיף: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", בנשאו את עיניו למרום.

זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו-יוסף, מסביבות בגדד. ראוי הוא האלמוני הזה שאציב לו זכרון בזה, כי מכל האנשים שהכירוהו נשארתי כיום לבדי בחיים.

נכנסנו האוהלה, והוא הסיר מעליו את העקאל והכפיה וראשו נשאר חבוש רק בטקיה. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה אז. על ספל קפה שחור ספר לי את קורותיו:

בבגדד מצויות משפחות יהודים העוסקות במסחר צמר וחלב עם בדואי המדבר. במשך 8–9 חדשים בשנה גרות משפחות אלו בין הבדואים המדבר. הוא, אבו-יוסף, היה בן לאחת המשפחות האלה, אלא שהיה מרחיק יותר מכולן ללב המדבר ויהי בו כבן-בית. פעם אחת נלווה אל שיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מדבר ערב, ולחפש את יהודי חיבר. אז עבר עמהם את נג'ד, חצר-מות ושאר מקומות מלאי תעלומה אפילו כיום.

"ומה הביאך הלום?" שאלתיו. היא ספר: באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר ובה מצא את אבדתו. כיוון שהיה בדמשק החליט לעלות לירושלים עיר הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח ללון בפג'ה, בבית השייך של הכפר. בהוודע לשייך כי אורחו יהודי הנהו, ספר לו כי מהלך רגעים מספר מפג'ה ישנו כפר של יהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם. אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם לא ראה יהודים כי אם פראנג'^{^[1]}, ויחשוב כי טעה השייך. בלונו בלילה השני בפג'ה ספר לשייך את דבר פגישתו אתי, אז הבטיחו השייך באללה ובנביאו כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום שנית, כדי להתוודע אל אחיו.

לאחר ששהה אצלנו ימים מספר והתרגל אל היהודים המשונים האלה, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קבלנו את הצעתו ברצון; באותם הימים היינו עדיין טירונים בהלכות ישמעאל.

אבו-יוסף הקים לו סוכת מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: רבאבה (כנור ערבי פרימיטיבי), שקית התפילין, וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות. מיד החל בעבודתו יחד עמי ועם יעקב מימון, ונעשה מורי ורבי בהלכות-שמירה ויחסי-שכנות.

עוד בלילה הראשון לשמירה הורני תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים שהיו פראים למחצה. (היה מעשה וערביה אחת נכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנדנדת, ומיד התעלפה מפחד השייטאן.)^{^[2]} ממנו למדתי כיצד לנהוג עם הערבים: בקשיות, בסיאסה,^{^[3]} בערמה והסתר-פנים, ובהכנסת-אורחים נלבבת. מתח והרפה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב, גבורה שבהתפארות, ומעשי גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, צרמוניות של שלומים וזבחים, וידיעת השפה הערבית על בוריה.

היה לו לאבו יוסף קודקס מקודש של חוקים ומנהגים: בנשק אש לא השתמש מעודו; לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אשה יכולה להרוג בו את הגבור שבגבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק (ג'והר), עתיקה מימי הבינים, שקבלה בירושה מדורי דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

סוסתו, בעת שהיתה בנכר, התעברה וזמן קצר לאחר בואו לפ"ת המליטה סייח, מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את סייח החמוד והביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת בתק אותו בחרבו, מבלי לעפעף עין, ויקברהו משלווה גמורה. כששאלתיו לפשר המעשה, ענה "ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי"! את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקיה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחד ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות אבל גרמית וזריזה ממש כאדוניה.

לפעמים היתה נחה רוח השירה על אבו-יוסף. אז היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלמציה על אודות הגבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים המונוטוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף.

לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השייכים שבאו לבקרנו, ורבים היו הבקורים שהחזרנו להם. באחד הימים חיתן שייך אבו-קישק את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו את המתנות בשם המושבה, כנהוג, הוּשבנו באהלו של השייך. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. כשהחלו ל"שחק" "פנטזיות" על סוסותיהם ולהתחרות במרוץ, נתבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סרב לחלוטין, כי בטוח הוא שישיג את כל הפרשים המפורסמים. רק ל"מידאן" הסכים לצאת ול"שחק" קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, ברחבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח. האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו, ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות. קריאות אח-אח נפלטו מגרונותיהם ודמעות עמדו בעיניהם. למחרת היום נסע השייך עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו יקרות; צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו.

אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף; גבורתו, אומץ לבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך בתגרה, כשהוא יחידי, עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השייך שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השייך מעל סוסו, שם ערפו על ברכיו לפניו על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו ויניחנה על צואר השייך. – מי מכם – קרא – שינסה רק לזוז ממקומו, דם השייך על ראשו יחול! הם נשארו נדהמים ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת ופזרם לכל רוח. את השייך שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

יום אחד רכבנו שנינו לפנות בוקר לאורך ואדי אבו-ליג'ה, והנה מ"גבעת העדשים" (בית הקברות כיום) ירדה לקראתנו קבוצה בת חמשה רוכבים בדואים שפתחו מיד ביריות עלינו. "שכב מיד ארצה, שים את עצמך כמת, ואל תעיז לירות אף כדור! צעק אבו-יוסף. מיד עשיתי כדבריו וגם הוא גהר ארצה כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מספר פצע את כל החמשה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם. "ככה יותר טוב", אמר לי, "למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!" בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חכתה לו במרחק-מה וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני "מחוסר עבודה".

לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון כשבאו משפחותינו לחוג את חג הפסח בפ"ת, היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי החמר. מיד דהר אבו-יוסף לבצה של פ"ת, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של 40–50 מטר מהן, ובידו רק מקל. דרבן את סוסתו ויעט אליהן. החסידות שדרכן לנתר צעדים מספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מה האדמה ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

ביחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הבצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הבצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו וישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר נגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות ונגיחות החזיר הוטלו לאויר. אני שנלוויתי אל אבו-יוסף הוצאתי מיד את אקדחי ואכוונו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק: אל תירה! לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

אבו-יוסף שהיה גבור, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: אלשראד תלתין איל מראג'ל (הבריחה – שני-שלישי הגברות). לבצה, שהיתה שייכת לממשלה התורכית, היו נשלחים באביב סוסי-הצבא למרעה. וקצין עם כמה חיילים היו שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בינו ובין הקצין, ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר להלה על לחיו. מיד צווה הקצין לחיליו לתפשו. הפעם ראה אבו-יוסף טוב לפניו לברוח. הוא לא אהב "עסקים" עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מספר הגיע לואדי אבו-ליג'ה, עברו בקפיצה על גבי סוסתו ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

ככה היה חי ופעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם. מאז לא נודע מאומה על אודותיו. כאשר בא כן הלך השומר העברי הפלאי, אחד משלושת השומרים העברים הראשונים והארי שבחבורה.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסֵיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל וקרירות נעימה תזלוף מחללו ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונות יהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות.

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזָרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעת חבטת יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידוּת הברון , ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיותיו בקעו את שדרת הברושים ועצי האיקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מוֹרְדְכֵה-בַּארֶל, הקרוי כך בקהל על שום שהוא עיקש כפרד – בַּעֶ'ל בערבית; הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חוּשְׁחַשׁ – ובפיו זעקת תחינה – הפֶּרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא מרדכה-בארל שקולו רוף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע, אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת האדמה היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורוסת ועל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אכיתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הַפֵלְטְשֵׁר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "אפרת, נפשי חוֹפְצָה אותך. בִּחְיַאתֶכּ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באַקַאצְיוֹת בחצות היום. א."

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש, למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה הי כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן הכביסה המורתחת על דוד הנחושת המפוייח בחצר ששולח עשנו גם לעבר הכבסים המתייבשים על החבל; ואני, מה לי ריחות ניקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקאציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שְׁוֵוסְטֵער", אחות של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי, אבי נוהג להתעטף בהן בחורף, להחם את גופו. אביתר לא ידע. במושבה סיפרו כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בַּבַּיְיקֶה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-זהב וחפן פקועי שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל שמלתי ולפתע חשתי שהדבר ההוא מזדקר ממנו –

הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, אומרת אימא, כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך, להרוס אותך. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר הוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת, לא עלינו, ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן.

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, עִיסָה, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל פרה פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת לרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את עיסה ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי, מַעַלִימְתִי, גבירתי, את רוצה שאראה לך משהו יפה? – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבּוּ-לִיגֶ'ה ואל-עוֹגָ'ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר הוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה הַשְּׁכֶמִי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, סומא ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דִיפִינִיל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב גַ'אפַאס באנגלית, אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה, והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע לי נישואים, כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד נבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו, וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים – ונחיה שם מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה, "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, אני וחברותיי, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בבטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולינו, היה קולו של ר' מוֹרְדְכֶה-בַּארֶל נישא אחרינו מעבר בתי המו שבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בְּלילות הטל, כלילה הזה –

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרתי מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכּה אל הפֶלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יוֹדופורום צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן ציפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אַבּוּ-חַמְסָה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך ואלך צפונה אל דַהַרַת אִל-עַדַשׂ היא גבעת העדשׁים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפרים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדסו הצעיר של ר' מורדכה-בארל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לַפֶּרֶד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הצהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המוּעד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכֶה-בַּארל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות השייך אַבּוּ-רַבַּח לבין הכפר הערבי פָּרוֹכִיֶה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן בפעם האחרונה אל שמיךָ, אלוהי שבמרומים, כן אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות עצי האיקליפטוסים, שׂדרת סַגַ'ארַאת אִל-יַהוּד, עץ היהודים, שנִטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים; שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

* הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים "ערגה" בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1987.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום, בהקשר לדברי ההכפשה של אורי הייטנר בחב"ע 1546, כבר ציינתי את הכחשתו לדברים אודותיו; בשלהי שנות ה-70 או בתחילת ה-80 סיירנו, ותיקי פלמ"ח, בגליל, והתאכסנו במלון באיילת השחר, שם הקצו לנו את אורי הייטנר כמדריך בסיור בגולן.

לאחר שיחה איתו, הצגתיו לקבוצה כאחד מפעילי המתנחלים בגולן, והוא, למרות ההשכלה הרחבה שרכש, כבר אז היה נגוע בהתנשאות, והכריז: "אנחנו מתיישבים מטעם, לא מתנחלים על גבעות טרשים." וד"ל.

* יוסי גודלניק: בהודעתך על מות תת-אלוף איתן ברק אתה מציין כי הוא ממשפחת סווטיצקי, זה מזכיר לי סיפור קצר שסיפרה לי אימי מרים ז"ל (ילידת פ"ת למשפחת גינזבורג) – בחגיגות השבעים לפ"ת [1948] – (ואני בן ה-6 עמדתי עם תלמידי בתי הספר עם דגל קטן ברח' שטמפפר) כיבד דוד בן גוריון בנוכחותו את האירוע. סווטיצקי, הפרדסנית המבוגרת, התפרצה אל בן גוריון ואמרה לו (באידיש וכאן התרגום): "דוד דוד: האם אתה זוכר שעבדת אצלי בפרדס?"

אז אמרה לו סווטיצקי: "אַ פַיְיג עבדת – תפסת עץ טוב וקראת ספר."

* אודי שלום, תיקון להודעה שפירסמת: תת אלוף איתן ברק ז"ל הותיר אחריו אישה, ורדית (לבית דונסקי), בת קריית חיים... ילדים ונכדים.

* אהוד היקר, את איתן סווטיצקי ז"ל הכרתי אישית – הוא היה קצין מבצעים בדרגת סגן בגדוד 12 של גולני בשנים 1960-1957, בהם שירתי שם בתור מש"ק סיור וסמל מודיעין. אני זוכר איש גבוה, נאה, ונמרץ מאוד. אם אינני טועה, הוא היה בין מתכנניה של פעולת תל-קציר בפברואר 1960, שבה נהרס הכפר הסורי תאופיק ששלט על תל-קציר. בפעולה הזאת נהרגו 3 חיילי צה"ל, ביניהם סג"מ אשכנזי, בן יחיד להוריו.

לרובנו היה בוודאי הכבוד המפוקפק לבלות במיון בבית חולים, בילוי שבהכרח משאיר זיכרונות עגומים, אבל תקוה וינשטוק, שעברה חווייה כזאת לאחרונה, ניחנה בכישרון ספרותי מעורר השתאות, ומתארת ביד אמן כל פרט מסבלותיה. באמת כישרון!

* אהוד: קראתי בעיתון פרק מתוך הרומן ההיסטורי "ספרֵי יעקב" מאת הסופרת הפולנייה כלת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק על משיח השקר יעקב פרנק, ואף שהייתי שנים רבות תלמידו של גרשם שלום, נתקפתי שיעמום גדול למקרא הפרק ואינני סבור שארצה לקרוא את הרומאן רב-הכמות כולו.

אמנם מסתבר שאת הרעיון ההיסטורי העיקרי שלה שאבה כנראה המחברת מגרשם שלום, ואינני יודע אם היא מזכירה בהקשר הזה את שמו, ועד כמה היא היתה מודעת למפעלו ההיסטוריוגראפי החשוב – המחקר שלו הוכיח שהבקיעים ביהדות הרבנית לא החלו עם תנועת ההשכלה אלא ששורשים ביוגראפיים-היסטוריים להם מצויים כבר בשלהי השבתאות והפרנקאות שזיעזעו את חומות היהדות הרבנית מבפנים.

* שלום רב, שוב התרגשתי, כמו בכל פעם מחדש, מתיאורי הנוף, הטבע והנפש בשירה של אסתר ראב. בנוסף למראה החי והמלבב, השפה העשירה, מלאת החן והידע, יוצרים ממש חווייה חד פעמית אותנטית.

* שלום אהוד, מדי פעם אני חש בצורך להביע בפניך הערכתי והוקרתי ל"מפעל חייך" –"חדשות בן עזר".

למרות הבדלי ההשקפות הפוליטיים התהומיים בינינו, אני קורא, כמעט תמיד בשקיקה, כל מה שמתפרסם ולמרות שחלק גדול לא משקף את דעותיי ואפילו מנוגד להן, אני מלא הערכה לפועלך: איש ספר, איש תרבות, לעיתים בוטה על גבול גסות הרוח, יוצר, פועל, מעורב, עירני, חרף היותך קשיש על פי הגיל הכרונולוגי, מלח הארץ.

מאחל לך עוד שנים רבות של יצירה, כתיבה, עריכה ופעילות אינטלקטואלית ענפה,

* זעם רב בלבנון, לאחר שמחבלי חיזבאללה פתחו באש כבדה אמש (6.6), לעבר המפגינים נגד חיזבאללה [בביירות]. (פה זה לא ישראל הדמוקרטית, פה ישר הורגים, לתשומת לב הערבים, שהובלו אתמול (6.6) "להפגין" בתל-אביב, אם השלטון היה בידיהם – היינו לבנון).

* מראות קשים בלונדון, כאשר הפרוגרסיבים, המוסלמים, השחורים והמסתננים מנסים להרוס גם אותה. מחירי הנדל"ן מתחילים ליפול גם שם, כי העיר בצרות קשות, ורבים מעדיפים לחתוך משם. לא הזהרנו לא לקנות בחו"ל? מי שהשקיע שם, בצרה, אבל זאת היתה הבחירה שלו. מי רוצה לנסוע ללונדון עכשיו? קורונה? לא מעניין את המתפרעים. ובריטניה היא בעלת שיעור המתים הגבוה בעולם. שימשיכו. נמסר כי 22 שוטרים נפצעו אתמול (6.6) והיום (7.6) במהלך הקרבות. מפגינים הטיחו לבנה בסוס משטרתי, וגרמו לו להשליך את השוטרת שרכבה עליו. היא נפצעה. [רואים אותה בווידאו שרועה אין-אונים על הכביש].

* באבל על מותו של ד"ר רמדאן שלח, איש אשכולות אקדמאי, שהיה בעל תואר ד"ר לכלכלה מאנגליה [!], הִרצה על יחסים בינלאומיים בפלורידה ועמד בראש "המרכז לחקר האיסלאם" שם, ובתור תחביב היה גם מזכ"ל ארגון הטרור הג'יהאד האיסלאמי במשך 23 שנים, היה אחראי להרג עשרות ישראלים, ועכשיו מת בגיל 62 בדמשק, אללה יִרְחַמוֹ.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] אירופים.

[2] השטן.

[3] דיפלומטיה.