חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בסיון תש"ף, 11.6.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שׁוּעָלָה. אָסִיף. // אהוד בן עזר: "שועלה רעבה תוקעת בדד" – אבן-יהודה, 1955. כפר-סבא 1947. שני קטעים מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. // עמוס גלבוע: מהלכי הרשות הפלסטינית נגד ישראל. // אורי הייטנר: צרור הערות 10.6.20. // מנחם רהט: יצא שכרה בהפסדה. // משה גרנות: בֶּקִי. // יונתן גורל: ימי קורונה. // מתי דוד: מגוון נושאים, קיץ 2020. // רוֹן גֵּרָא: בְּקֶשֶׁת הַחַיִּים. // תקוה וינשטוק: הגג והאדנית האבודה. // אורי איתיאל: "וִיסְלָה". // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. פסח ראשון ובכורים ראשונים. היחיד למען הכלל והכלל למען היחיד]. // אהוד בן עזר: ג'ני מלכת הנגב. // ממקורות הש"י.

לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים –

שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה.

וּבְשִׂיחֵי הַגִּ'יקָרַנְדָּה עִם שְׁקִיעָה

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988. מיבחר מייצג ויפה משירי אסתר ראב, שייקרא "שועלה", נערך בידי הלית ישורון ועומד לצאת הקיץ בסדרת "זוטא" של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ב-1955, והיא בת 61, נפרדת אסתר סופית מתל-אביב. היא קונה בית באבן-יהודה, מושבה קטנה המלאה לולי-עופות ועצי פרי ומוקפת פרדסים, ומתגוררת בו עד אמצע קיץ 1960. אחת הסיבות לבריחתה מהעיר הגדולה היא תקוותה כי בבית הבודד, ללא קירות משותפים, לא יטרידוה שכנים.

השיר "שועלה", שנדפס ב"הארץ" בשלהי 1955, נכתב כבר באבן-יהודה, ומביע את תחושת הבדידות שלה בביתה הקטן, שמרפסתו וחלונותיו פונים מזרחה, מול המרחבים, אל השדות והפרדסים שמקיפים עדיין את המושבה הקטנה, בלב החולות. לראובן שהם, ברשימה ביוגראפית מה-20 במרס 1972, היא כותבת שהנופים השונים של הארץ העשירו אותה וכי באבן-יהודה החולות והאלונים ואפילו הלולים הולידו את השיר "שועלה רעבה". בראיון אחר, לאנשי מכון כץ, היא מספרת:

השיר "שועלה" זיכה אותי בידידות. איש אחד אמר שאם אני כל כך בודדה הוא מוכרח לבוא לראות אותי, וזה היה איש נפלא. אני גרתי אז בכפר ובלילות היה כל כך שקט, ממש דממה. ולשועלה יש קול אחר מזה של השועלים. יש לה קול מיוחד. הוא דומה קצת לקול הצבוע. זה מיסטי מאוד.

בַּרשימה האוטוביוגראפית, לראובן שהם, היא כותבת:

עזבתי את תל-אביב משום שנעשתה זרה. ידידיי, אחדים מהם הלכו לעולמם ורבים נתפזרו אם כי היה אחר-כך קשר כי היו מבקרים אותי. מה עשיתי שם? קירבתי את ילדי בית-הספר, שיחקתי איתם, הקראתי להם, טיילתי הרבה בנוף המלא אלונים ישנים וחולות-ים – וכאמור לפעמים היו מבקרים אותי מתל-אביב – כתבתי אז כמה שירים שאהבתי כמו "האלונים בחלון הם ידידיי" – היה יפה גרתי בבית שקניתי אותו בזול – והיו שם עצי פרי (שני דונם), בהתחלה עיבדתים במו ידיי – עד שהתעייפתי, האדמה היתה חולית-קלושה וצריך היה לטייבה וזה לא יכולתי לעשות –

בדברה על "האיש הנפלא" היא מתכוונת כניראה לבן-זוגה האחרון ישראל שפילר, שכאמור בא מדי פעם לבקר אותה. אולי בזכות הקשר עימו, והבית המבודד יחסית – היא חדלה מטענותיה שהשכנים "מציקים" לה. מימי מבצע סיני נשתמר בעיזבונה מכתבו הבא של ישראל:

שלום לך אסתר! את צודקת בהחלת שלא כתבתי כל הזמן, זה לא באשמתי, שאני כותב את המילים המצב כבר יותר ברור. עד אכשב לא היה לי זמן ואפילו לא הייתי בבית, אצלנו היה גיוז מלאי. אני בריא ושלם מרגיש טוב עבל איף נורה. הלילה אני ישן כבר בבית ונקווה שיהיה שקד. אם לא יהיה שום שינוי עז אני מתקונן ביום חמישי לכמה שעות לבקר אצלך. טוב, עד אז שלום לך וכל טוב, נשיק, ישראל. 4-11-56. השעה 21.00.

אות החיים האחרון מישראל שפילר, שמצוי בארכיונה של אסתר, הוא פתק ללא תאריך שנשלח אליה כניראה בשלהי 1963, לאחר צאת ספרה "שירי אסתר ראב": "איחולים לבביים וברכותי לרגל הוצאות הספר, ישראל."

באותו הזמן, אולי עוד בטרם עוברת אסתר לכפר-סבא, היא פוגשת בסרג'נט ישראל שפילר, שמגיע ארצה בתקופת המלחמה עם צבא אנדרס, בהשאירו אחריו בפולניה הכבושה בידי הנאצים את אשתו ובתו, והוא משרת עתה בצבא הבריטי.

בקיץ אני לוקח לפעמים מקל והולך מקלמניה רגלי, נער כבן תשע, יחף בחול הנהדר, לבקר אצל הדודה אסתר בכפר-סבא. אני עובר בדרך הפרדסים שממזרח לשכונת אליעזר ומגיע לסימטה שבה שוכן ביתה של אסתר, לא רחוק מן הכניסה המערבית לכפר-סבא. בסימטה בתים בודדים, והיא מוקפת פרדסים. ביתה המוצל של אסתר מוקף בגן שגדלים בו תפוחי-עץ, חבושים ופירות אחרים. אני מופיע תמיד בהפתעה, כי אין דרך לטלפן, ואסתר, השמחה על בואי, מושיבה אותי במיטבח ומשקה ומאכילה אותי. היא מתלוצצת באוזניי על העוזרת שלה, שחמדה איזה תבשיל שאסתר רצתה לשמור בשביל "הבחור שלה".

אני יודע שאסתר גרה עם "הדוד ישראל", כך אני קורא לו. חדר-השינה שלה תמיד פרוע. לפעמים הם באים לבקר אצלנו בקלמניה וישראל מביא מתנה לאחותי התינוקת. אני זוכר אותו כאיש לבבי, גבוה, ממושקף ובעל מצח גדול ושיער אפור-גלי משוך לאחור. פניו דומים קצת לפניו של השחקן שרגא פרידמן המנוח וכך גם מיבטאו. בתמונה שנשתמרה מאותם ימים הוא ניצב לבוש מדים, בתנוחה של מפקד, בפני קבוצה של חיילים. הוא לא ניראה צעיר מאסתר, אף כי ייתכן שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות.

לימים מספרת לי אסתר שישראל התייחס אליה בחיבה, אך בלא להבין לשיגיון שלה, שהיא משוררת. לדבריה הקשר ביניהם היה אמיץ אולי דווקא בשל השוני הרב הקיים ביניהם. לא היתה לו כניראה כל נגיעה לשירה ולאמנות. מעט הגלויות והפתקים ממנו, שנשתמרו בעיזבונה, כתובים בעברית עוד יותר מצחיקה ומלאה שגיאות מזו של ישה ברוכמן.

יום אחד הם לוקחים אותי ליום של כיף בתל-אביב, אך נגרמת לי אכזבה מפני שצריך לצאת באמצע ההצגה היומית בקולנוע מגדלור כדי להספיק לאוטובוס האחרון היוצא לכפר-סבא.

אסתר חיה עתה עם בן-זוג המשרת בצבא הבריטי, ואחר-כך כניראה במשטרה, ובהגנה. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית בתוקף תפקידו, ולכן אינו מעיק עליה בנוכחותו היומיומית אך מביא בה תחושה של סיפוק בחיי האישות, וזאת לאחר שנים של בדידות ושל קשרים אירוטיים לא-מחייבים. ייתכן שהמעבר למקום החדש מקל עליהם להופיע מלכתחילה כזוג לכל דבר.

[ישראל שפילר, שהשאיר את אשתו ובתו בפולניה הכבושה בידי הגרמנים, חשב שהן ניספו בשואה. שנים אחדות אחרי המלחמה הן הגיעו לארץ ואז עזב את אסתר וחזר אליהן].

במרכזם הניתוק האזרחי: זה עלול ליצור מציאות של סבל קשה לאוכלוסייה הפלסטינית ופגיעה קשה במרקם חייה היום-יומי. מתהווה מציאות חדשה העלולה להתפתח לכמה כיוונים, פעמים חופפים: אלימות מול ישראל, אלימות פנים פלסטינית ומלחמות ירושה, מאמץ אלים של חמאס להשתלט על שטחי יהודה ושומרון.

ראיתם פעם בערוץ הגיאוגרפיה שגור אריות יעזוב את אימו הלביאה? דומני שקשה מאוד לראות אירוע כזה, אלא אם כן הגור הלך לאיבוד. ומתחום החיות לבני אדם. להערכתי דבר דומה החל להתרחש בסביבתנו כאשר ב-19 מאי הודיע אבו מאזן, כי "מדינת פלסטין ואש"פ (החתום על הסכמי אוסלו) משוחררים מכל ההסכמים וההבנות עם ממשלות ארה"ב וישראל ומכל ההתחייבויות הנלוות להבנות ולהסכמים אלו, ובכללם ההסכמים הביטחוניים."

בזה שהרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן הפרה את הסכמי אוסלו בתחום המדיני אין כל חדש. מזה למעלה מעשור היא מנהלת נגדנו מלחמה מדינית, שתכליתה היא להביא להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית ולפגוע עד כמה שאפשר במדינת ישראל בכל המישורים, בזירה הבינלאומית ובכל מוסדותיה. מלחמה זאת מקבלת גם ביטוי חד בתוכניות הלימוד שלה לכל הגילים: אין שם שלום, אין שם דו-קיום עם ישראל, יש רק שנאה תהומית ומאבק אלים עד לשחרורה של פלסטין כולה.

החידוש המהותי הוא בהכרזה על הניתוק מישראל בתחום האזרחי ובתיאום הביטחוני. הכול ביחד. והחשוב הוא הניתוק האזרחי.

מה זה אומר בפועל? זה אומר שכל מרקם החיים היום-יומי של האוכלוסייה הפלסטינית ייפגע קשות. כי היא קשורה בטבורה לישראל: בעבודה, בקשרי מסחר, בהגעת סחורות מנמלים ישראלים; כל היבוא והייצוא ייפסק; היציאה לחו"ל דרך ישראל תיעצר, הביקורים בבתי חולים בישראל ייפגעו קשות, ומה יהיה על חשמל והמים ועוד עשרות קשרים אחרים? והתיאום הביטחוני? הפסקתו תיפגע הרבה יותר בפלסטינים, ותזיק פחות לישראל. זאת מכיוון שהוא בראש ובראשונה מסייע למאבק של הרשות בחמאס. עיקרו של שיתוף זה הוא בחילופי מידע מודיעיני ותיאום מודיעיני. האם זה הופסק, יופסק?

האם כל האמור לעיל בתחום הניתוק האזרחי אכן יבוצע? קשה לדעת. מה שברור הוא שהרשות טרם החלה למצוא תחליפים לדברים מרכזיים וחשובים כמו ייבוא וייצוא סחורות דרך ישראל. היא יותר עסוקה במלחמה המדינית/משפטית בזירה הבינלאומית, בדגש על האיחוד האירופי. שורת הצעדים עליה החליטו הרשות ואש"פ בתחום זה כוללת: גינוי בעצרת האו"ם; קריאה להטלת סנקציות על מוצרים מישראל; העמדה לדין של בכירים ישראליים על פשעי מלחמה; השגת מעמד של חברות מלאה באו"ם למדינת "פלסטין"; תמיכה במהלכי BDS; הצטרפות "פלסטין" לימספר רב של ארגונים בינלאומיים, ועוד.

וכל מה שאמרנו על הניתוק האזרחי בא על רקע מעיק של מגפת הקורונה, שפל כלכלי בשטחי יהודה ושומרון – הקשה ביותר מזה שני עשורים, והנהגה מדינית המצויה בסוף ימיה.

המשמעות המרכזית היא שבשטחי יהודה ושומרון מתהווה בימים אלו מציאות חדשה הטומנת בחובה סבל כלכלי קשה לאוכלוסייה הפלסטינית, ואי יציבות. סיטואציה נפיצה העלולה, לדעתי, להתפתח לשלושה כיוונים, לא בהכרח נפרדים:

האחד, עליית רמת האלימות נגד ישראל מעבר למוכר בעשור האחרון. יותר בצורה של "התנגדות עממית" ופחות בצורה של "אינתיפאדה" מזוינת.

השני, מהומות נגד הרשות מלוות במאבקי ירושה.

השלישי, מאמץ אלים של החמאס לתפוס את שלטון הרשות.

כל ההתבטאויות של בכירים פלסטיניים מצביעות על כך שאבו מאזן וחבורתו ערים היטב להשלכות של ההחלטה מ-19 במאי. אבל דומה שכמו הרבה החלטות של הפלסטינים בעבר – הם נוקטים במדיניות של "תמות נפשי, העיקר שהיהודים יסבלו!"

* האלטרנטיבה לממשלת האחדות – הפגנת דגלי אש"ף בכיכר מבהירה לנו היטב מה משמעותה של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

* הפגנת דגלי אש"ף – בתום הפגנת דגלי אש"ף בכיכר רבין, חסמו חלק ממשתתפיה את רחוב אבן גבירול והחלו להתפרע. האם בהפגנה הבאה הם יתחילו לבזוז חנויות?

* מאז 1948 – בהפגנת דגלי אש"ף נגד הריבונות, בהובלת חברי הכנסת ניצן הורביץ, מרב מיכאלי ואיימן עודה, תועדה כרזת ענק:

יש כאן כמובן ניצול ציני, שקרי ודמגוגי של הרצח הנתעב של ג'ורג' פלויד וניסיון לקשר אותו למאבקם. אבל על מה הם נאבקים? על כך שיוכלו לנשום. הרי הם אינם יכולים לנשום מאז 1948, כלומר מאז הקמת מדינת ישראל. הם אינם יכולים לנשום כאשר מדינת ישראל קיימת. ולכן, כדי שהם יוכלו לנשום, על מדינת ישראל לחדול להתקיים. חיסולה של מדינת ישראל נחוץ להם כאוויר לנשימה.

* מיהו גזען? – גזען הוא מי שמתנגד להפגנה בישראל עם דגלי אש"ף; דגלים שהמסר שלהם הוא השמדת ישראל. כך לפחות טוענת מ.ג. שכינתה אותי "גזען" בעקבות רשומה בפייסבוק שבה גיניתי את הפגנת דגלי אש"ף.

וכשחבר הביע תמיכה בדבריי, היא הגיבה לדבריו: "אתה, שהגעת לכאן לפני 5 דקות ורוצה ללמד את הוותיקים ציונות."

הנ"ל הוא יליד הארץ, בעשור השביעי לחייו. אבל כיוון ששם משפחתו חדד, הוא כאן 5 דקות, ומיהו שילמד את ה"וותיקים" (כלומר האשכנזים) ציונות?

* גבולות בני הגנה – השבוע לפני 53 שנים נערכה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של תקופת "ההמתנה". בתקופה זו גילה ראש הממשלה ועד הימים האחרונים לפני המלחמה גם שר הביטחון לוי אשכול מנהיגות מופתית ומדינאות גאונית, וניצל את הזמן להיערכות מיטבית של צה"ל, לגיבוש האומה, להשגת הבנות עם ארה"ב ולהכנת העורף. וברגע הנכון הורה על מכה מקדימה שהביאה לניצחון האדיר של צה"ל.

מדינות ערב הפיקו את הלקח. הלקח שלהן היה למנוע עוד תקופת "המתנה", אלא להפתיע את ישראל. תקופת ההמתנה לפני ששת הימים החלה בהזרמת כוחות צבא מצרים לסיני תוך הפרת הפירוז שנקבע לאחר מלחמת סיני לצד הצהרות רהב לוחמניות של נאצר על השלכת היהודים לים, ונמשכה בגירוש כוח האו"ם מסיני, בחסימת מֵצרי טיראן ובחתימה פומבית של ברית התקפה בין מצרים, סוריה וירדן.

ערב מלחמת יום הכיפורים לא היה זכר לפעולות מסוג זה. נהפוך הוא, המצרים והסורים הרדימו את ישראל ותקפו אותה בהפתעה.

ננסה לשער מה היה קורה אילו ישראל הותקפה ב-1967 בידי מצרים, סוריה וירדן בהפתעה כמו במלחמת יום הכיפורים, כאשר סוריה ישבה על הגולן וירדן גבלה עם גוש דן ובחלק מן האזורים רוחב המדינה היה 15 ק"מ בלבד. הרי בתוך פחות משעה ניתן היה לחצות את ישראל ולהגיע לים במספר צירים ולחלק את ישראל לגזרים. והסורים היו כובשים בתוך שעות את טבריה וצפת, ולא צריך הרבה דמיון כדי לשער את הטבח ומעשי האונס שהיו עושים באזורים אלה. די שנראה כיצד הם נוהגים בבני עמם במלחמת האזרחים.

הלקח של מלחמת ששת הימים הוא ההכרח בגבולות בני הגנה המקנים לה עומק אסטרטגי – הגולן ובקעת הירדן בידי ישראל. יצחק רבין נהג לומר שהוא היה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים והוא לעולם לא יאפשר חזרה לקווי 67' ועד נשמת אפו האחרונה הוא התחייב שבקעת הירדן "במובן הרחב של המונח" תהיה ישראלית.

כדי להבטיח זאת יש לפעול בדרכי הציונות המעשית – התיישבות ענפה ובדרכי הציונות המדינית – החלת הריבונות. הציונות המדינית השכילה תמיד לנצל שעות כושר כדי להשיג הישגים מדיניים. היכולת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב היא שעת כושר שאסור לישראל להחמיץ.

* דרך אלון – ביוני 1967, בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה, הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות הישראלית גם על בקעת הירדן והר חברון. ביולי 1967 אלון קרא לראשונה להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא חזר על ההצעה בנאום שנשא בנובמבר 1967. ב-1968 הוא הציע זאת רשמית וביקש להעלות את ההצעה בישיבת הממשלה. ב-1979, כאשר ועד יישובי הגולן יצא במאבק למען החלת ריבונות ישראל על הגולן, אלון היה שותף למאבק. "עצומת המיליון" בקריאה להחלת הריבונות על הגולן, שהיתה לב המאבק, נוסחה בישיבה של ראשי הוועד (יהודה הראל, שמעון שבס ואורי טבנקין) עם יגאל אלון, במרפסת חדרו הקיבוצי בגינוסר.

אלון נפטר במפתיע ב-1980, בעיצומה של ההתמודדות עם פרס על הנהגת מפלגת העבודה. ריבונות ישראל הוחלה על הגולן שנה לאחר מכן, ב-1981. אלון לא זכה להיות שותף לרגע ולראות בהתגשמו חזונו. אך דרכו צלחה וניצחה.

הדבקים בדרך אלון שותפים עכשיו לדרישה ולציפייה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי.

* אגדת לונדון – במאמר ב"ישראל היום" כתב יוסי ביילין: "נשאתי במשך שנים ארוכות את הדגל שהרימה מפלגת העבודה: מדינה ירדנית-פלשתינית. לא לגמרי במקרה כתוב 'הסכם לונדון' מ-1987, שעשוי היה להוביל לכך, בכתב ידי. מי שדחה את האופציה הירדנית בתואנות אבסורדיות של פרוצדורה היו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר וחברי מפלגתו בקבינט המדיני. הסירוב הזה הוביל להחלטת המלך חוסיין לוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינאים, ואחרי הודעתו הודיע אש"ף על הכרתו בהחלטת האו"ם 242. מאותו רגע ברור היה לי כי האופציה היחידה לגבול שיבטיח את אופייה המיוחד של ישראל, הוא מדינה פלשתינאית."

הנראטיב הזה מופרך. אתחיל עם ה"תואנות אבסורדיות של פרוצדורה." שמעון פרס, שר החוץ, ועוזרו יוסי ביילין, פעלו מאחוריה גבו של ראש הממשלה ומאחורי גבה של הממשלה, כדי לקדם מדיניות המנוגדת לדרכו של ראש הממשלה ולדרכה של הממשלה. הם רקחו הסכם שהם ידעו שרוה"מ מתנגד לו. וכאשר המסמך היה כתוב, פרס נפגש עם שמיר, סיפר לו באופן כללי מה יש בהסכם אבל סירב להשאיר בידיו את הטיוטה, בתואנה שהיא סודית והוא חושש מהדלפות...

בפרשת הצוללות למצרים ראש הממשלה הסתיר את פעולותיו משר הביטחון והרמטכ"ל בטענה אבסורדית של "סודיות". כאן האבסורד חמור אף יותר – שר החוץ מסתיר הסכם מדיני מראש הממשלה! וחמור יותר, לאחר מכן פרס התקשר למזכיר המדינה האמריקאי שולץ, דיווח לו על ההסכם, שלח לו אותו (פתאום הוא כבר לא סודי) ושיקר במצח נחושה כאשר סיפר שהוא דיווח לשמיר ושמיר מוכן להסכם. זאת, בתקווה שהמהלך יתקדם ושמיר יעמוד בפני עובדה מוגמרת.

אלא ששמיר לא מטומטם. הוא שיגר את השר משה ארנס לארה"ב והבהיר לממשל שההסכם אינו מקובל עליו ומנוגד למדיניות הממשלה ובכך גנז את המזימה החתרנית. יש לציין, שלא היה מעולם בישראל מדינאי שומר סוד כמו שמיר. כששמיר כיהן כראש הממשלה ושר החוץ, נאמר עליו שהוא ממדר אפילו את שר החוץ... ואילו פרס ידוע כמדליפן סדרתי, עוד מאז היה מנכ"ל משרד הביטחון, ולא בכדי אורי אבנרי הדביק לו את הכינוי "יונייטד פֶּרֶס" (פרפרזה על סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס").

שר חוץ שמנהל מדיניות חוץ עצמאית מאחורי גבו של ראש הממשלה, כמוהו כשר ביטחון שמוציא את צה"ל למלחמה ללא ידיעתו ומאחורי גבו של ראש הממשלה. אבסורד? בהחלט. בדיוק אותו אבסורד כמו הסכם מדיני מאחורי גבו של רוה"מ.

ובאשר לתוכן. בהסכם לונדון כלל לא מדובר על שלום ועל תנאי השלום, אלא על ועידה בינלאומית. ישראל התנגדה תמיד לוועידה בינלאומית, שבה היא תהיה מבודדת וייכפה עליה הסדר שאינו מקובל עליה ואם היה תסרב היא תבודד ותואשם בהכשלת השלום. ישראל דרשה תמיד מו"מ ישיר. בסוף שנות השמונים פרס תמך בוועידה ובנושא הזה התמקדה המחלוקת בינו לבין שמיר (שר הביטחון רבין צידד בעמדת שמיר). פרס, מאחורי גבו של שמיר ובניגוד למדיניות הממשלה, ניהל מו"מ חתרני עם חוסיין שנועד לכפות על הממשלה ועידה בינלאומית.

גם הטענה שאש"ף לא היה משתתף בוועידה אינה נכונה. ראשית, לא בכדי לא נכתב בהסכם שלוועידה הבינלאומית תוזמנה מדינות, אלא "יוזמנו הצדדים". היה זה פתח לאש"ף. מה שנכתב, הוא שיוזמנו הצדדים שיקבלו את החלטות מועה"ב 242 ו-338, כלומר היתה כאן הבהרה לאש"ף איזו הצהרה עליו להצהיר כדי שניתן יהיה להזמינו. וכפי שביילין כותב בעצמו, זמן קצר לאחר מכן אש"ף הצהיר על כך, ומן הסתם היה ברור שכך יעשה גם כשנחתם הסכם לונדון.

כזכור, שלוש שנים לאחר מכן פירק פרס את ממשלת האחדות ב"תרגיל המסריח" החתרני. ודווקא ממשלתו הצרה של שמיר הלכה לוועידת השלום במדריד, שבניגוד להסכם לונדון נאמר בה בפירוש שהוועידה היא טקסית בלבד, והמו"מ בעקבותיה יהיה מו"מ בילטרלי ישיר ללא תנאים מוקדמים בין ישראל לכל אחת מאויבותיה.

כחלק ממסך ההטעייה החתרני, פרס מכר לחוסיין את האשליה ששמיר בטח יסכים להסכם, ואם לא – פרס מיד יפרק על רקע זה את ממשלת האחדות. זאת היתה כמובן הבטחה חסרת שחר. שמיר התנגד ופרס לא פירק את הממשלה. חוסיין חש מרומה ונבגד ומאז סלד סלידה עמוקה מפרס. חוסיין נפגש עם שמיר ונוצרו ביניהם יחסי אמון מיוחדים, שהביאו להבנות חשובות במלחמת המפרץ. וכאשר רבין ניהל עם ירדן מו"מ על חוזה השלום, הוא מידר ממנו לחלוטין את שר החוץ פרס. המו"מ הזה הבשיל להסכם שלום.

* מבחן הדם של יוסי ביילין – בהסכם אוסלו חזרו ביילין ופרס לדפוסי החתרנות שלהם. שעה שהתנהל מו"מ לשלום בין ישראל למשלחת ירדנית פלשתינאית (אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת הישראלית, בשליחותו של ראש הממשלה רבין) – ניהלו יוסי ביילין וחבריו מו"מ חשאי עם אש"ף מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. כשחלה התקדמות, הם שיתפו את פרס שנתן להם גיבוי מלא, ועדיין מידרו את רבין. ובסופו של דבר במידה רבה העמידו את רבין בפני עובדה מוגמרת.

מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו היה יוסי ביילין עצמו. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, אמר ביילין:

"תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם."

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

עד כאן הראיון של ביילין. מה היתה תוצאת מבחן הדם אנו זוכרים היטב. זוכרות זאת היטב במיוחד משפחות יותר מאלף "קורבנות השלום" בעקבות ההסכם.

* חתרנות סימן שלוש – תוצאות "מבחן הדם" של הסכם אוסלו לא הובילו את ביילין לנהוג כפי שהבטיח בראיון, אלא להיפך. הוא החל לנהל מאחורי גבם של רוה"מ ושר הביטחון רבין ושר החוץ פרס מו"מ עם אבו-מאזן על טיוטת הסכם קבע, בתקווה שכמו בהסכם אוסלו המוצר המוגמר ייכפה על רבין. במו"מ הזה, הגיע ביילין להסכמות המנוגדות בתכלית להשקפת עולמו של רבין. בין השאר דובר על מדינה פלשתינאית עצמאית בעוד רבין דגל ב"ישות שהיא פחות ממדינה" כלומר סוג של אוטונומיה. ודובר שם על נסיגה מבקעת הירדן, בעוד רבין, עד נשמת אפו האחרונה, עמד על מחוייבותו לכך שבקעת הירדן במובנו הרחב ביותר של המושג, תהיה ישראלית. דובר שם על כך שההסכם יתבסס על קווי 4.6.67 ולכן, תמורת שני גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז ביילין הבין שאי אפשר יהיה לעקור אותם, הוא הציע לראשונה את הטירוף של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראל מאזור חלוצה שבנגב. זאת, בניגוד לתפיסתו של רבין שהכותרת שלה היתה: "לא ניסוג לקווי 4.6.67", וכמובן ללא שום פיצוי מן הסוג הזה.

המו"מ עם אבו מאזן הסתיים ימים אחדים לפני רצח רבין. הוא לא הספיק להציג את הטיוטה לרבין. הוא הציג אותו לרוה"מ שהחליף אותו, שמעון פרס. ואפילו פרס גילגל אותו מכל המדרגות. ולאחר ש"ההסכם" התפרסם, אבו מאזן התכחש לו... אבל הוויתורים של ביילין היו הבסיס להצעות המופקרות של ברק ואולמרט, שאנו יודעים לאיזה שלום הם הביאו.

* ירדן או פלשתין – השאלה המרכזית בנוגע לגבולה המזרחי של ישראל אינה אם השכנה תהיה ירדן או פלשתין, אלא מה יהיו גבולותיה של ישראל. הסכם עם ירדן על נסיגה מלאה והצרת רוחבה של ישראל שוב ל-15 ק"מ, לגבול שאינו בר הגנה, מסוכן יותר מהסכם על מדינה פלשתינאית עצמאית, אם בקעת הירדן תהיה בידי ישראל.

אני תומך בהסכם עם מדינה ירדנית פלשתינאית המבוסס על פשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון, תוכנית השדרה הכפולה, תוכנית הדרך השלישית, מורשת יצחק רבין ותוכנית טראמפ. מדינה פלשתינאית, גם על כל השטח, תהיה קטנה וחלשה ולא בת קיימא, לא תוכל לקיים את עצמה, תציף את עצמה במיליוני "פליטים" שלא תוכל לקלוט ולכלכל אותם והכל יתפוצץ עלינו, בתנאים הקשים ביותר. מדינה פלשתינאית עצמאית בתנאי פשרה טריטוריאלית תהיה קטנה אף יותר ועוד פחות בת קיימא, אם כי סכנתה לישראל פחותה לאין ערוך. הפתרון אינו יכול להיות בתוך הקופסה שבין הים והנהר, ויש לצאת מן הקופסה. הפתרון חייב לכלול את ירדן. בהסכם כזה, השטחים שמהם ישראל תיסוג ביו"ש – האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ששליטתנו עליהם עלולה לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, יהיו טריטוריה ירדנית מפורזת.

* האם זה ספין? – בוגי יעלון טוען שכל נושא הריבונות אינו אלא ספין של נתניהו להסיח את הדעת מהמצוקות הכלכליות וממשפטו. האם הוא צודק? זאת נדע בחודש יולי. ואם יתברר שאכן, לא מדובר בספין אלא בהצעה אמיתית – מה יעשה אז יעלון? יצביע על פי השקפת עולמו, או שוב ייגרר אחרי עופר שלח?

* וכך מסתיים הדיון – וכשנגמרים כל טיעוניהם, הם מיד שולפים את ה"קולוניאליזם" ו"אפרטהייד".

* סתימת פיות – ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "ניו-יורק טיימס" הודח מתפקידו כיוון שפירסם מאמר של סנטור רפובליקאי, שצידד בהפעלת צבא נגד גל הביזה לצד ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד. ודוק – הסנטור קוטון הקפיד לכתוב שהצעתו אינה נוגעת להפגנות אלא רק לביזה.

מאמרו של קוטון מנוגד לקו של העיתון. אך עיתון ליברלי, או המתהדר בליברליות, יציג מגוון דעות, גם מנוגדות לקו של העיתון. אלא שהיום, בשם הליברליות, ננקטת גישה אנטי ליברלית של סתימת פיות. וכאשר עורך המדור נקט בגישה פלורליסטית וליברלית ופירסם מאמר עם דעה אחרת, הוא הודח.

לכל העיתונים בישראל יש קו פוליטי, מובהק יותר או פחות, אך הם נותנים במה גם לדעות מנוגדות, ואף במה קבועה, כדוגמת הטור של ישראל הראל ב"הארץ" והטור של יוסי ביילין ב"ישראל היום". הבעייה היא שיש לנו נטייה לחקות את האמריקאים, וחוששני שהתקשורת הישראלית תחקה גם את הקנאות וסתימת הפיות בארה"ב.

* מפגֵע בודד – מתחת לרדאר הציבורי והתקשורתי, נעשה לאחרונה פיגוע חבלני עוין, של יהודי נגד יהודים – פיגוע של פיצוץ והצתה בו זמנית של מועצות דתיות במספר מקומות במרכז הארץ. למה? מתוך שנאת דת ושנאת דתיים ומתוך אידיאולוגיה של הפרדת הדת והמדינה. עצם המעשה הזה – נורא. וחמורה לא פחות השתיקה שבה הוא התקבל; נדחק לשולי החדשות ורוב אזרחי ישראל לא שמעו עליו.

המחבל הוא ציון כהן חבר קיבוץ בגולן. כך שלי, כחבר קיבוץ (אחר) בגולן, זה כואב במיוחד. תאמרו, מה אתה מתנדב לקחת עליו אחריות? זה ילדותי. אז לא, איני לוקח אחריות. האחריות – כולה על המחבל. במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר שמדובר במיעוט, במיעוט קטן, במיעוט שולי. מדובר באמת במעשה של מפגֵע בודד. לא כקלישאה. ובכל זאת, כתושב הגולן כואב לי שמשורותינו יצא מחבל כזה.

* אמפתיה למחבל – במאמר ב"הארץ" רוני בר לא תמכה בפשע השנאה הטרוריסטי של ציון כהן, שהצית מוסדות דת יהודיים. היא רק הביעה הבנה. דוגמית: "כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע זמן ומאמצים רבים כל כך בפעולה, שסיכויי הצלחתה – להפריד בין דת למדינה – אפסיים, ולעומת זאת הסבירות שתביא להעמדתו לדין כמעט ודאית? ייתכן שהוא לוקה בנפשו. לחלופין, ייתכן שכהן הבין משהו בסיסי בקשר לדיון על מעמד הדת בישראל של 2020: רק מעשה קיצוני עשוי למשוך בדל תשומת לב לסוגיה."

כמה תסכול, זעם וייאוש צריכים להיות לאדם כדי להשקיע מאמצים וגו' לכל פעולת טרור. הרי בדיוק אותו דבר ניתן לומר על יגאל עמיר, שסביר להניח שהעריך שהוא לא יצא חי מהרצח, על ברוך גולדשטיין שביצע פיגוע התאבדות, על עמי פופר ועל כל מחבל אחר, מכל עם ומכל דת. האם רוני בר היתה מגלה כזאת אמפתיה למחבל הרוצח ארור גולדשטיין? או למחבל הרוצח בן אוליאל? ואילו חלילה היו קורבנות נפש בפיגועי הטרור של ציון כהן, גם אז היא היתה כה אמפתית לתסכול, לזעם ולייאוש שלו?

* ביד הלשון: הילולה – המשוררת אלקס ריף, מייסדת קבוצת "הבריגדה התרבותית", סיפרה בפינתה בתוכנית ערב שבת של קובי אוז ב"כאן ב'" על נסיעה לארה"ב, שהתקיימה אחרי נישואיה, ואמרה: "אני לא קוראת לזה חתונה, אני קוראת לזה הילולה."

איני יודע למה היא התכוונה בכך שאינה משתמשת במושג חתונה, ומעניין אם היא יודעת שהילולה היא בעצם... חתונה.

המילה הילולה היא מילה ארמית שמשמעותה המילולית משתה, והשימוש בה בתלמוד הוא בעיקר למשתה של חתונה. היום השימוש במילה הילולה הוא בעיקר בהקשר של אירוע ביום השנה למותו של צדיק, ובראש ובראשונה לזיכרו ר' שמעון בר יוחאי. מה פתאום חוגגים מוות? על פי הקבלה, ביום פטירתו של צדיק נשמתו נכנסת לחופת הקב"ה. ההילולה חוגגת את נצחיות נשמתו של הצדיק, גם כאשר גופו מת.

תוכנית המאה מבטיחה ריבונות על יישובי יו"ש, אך סובלת מליקויים חמורים, ובראשם העברת לב ליבו של ערש הולדת עם ישראל לריבונות פלשתינית.

איזו נפש יהודי אינה הומייה, ואיזו עין אינה צופייה לפאתי מזרח קדימה, עם דמעה של התרגשות בת שנות אלפיים, לנוכח הסיכוי למימוש צפיית הדורות למימוש תקוותנו להחלת הריבונות הישראלית על ההתיישבות ביו"ש? לב מי לא יכסוף למימוש הזדמנות חד פעמית זו? האם מותר להחמיץ את השעה?

הכול אמת. אבל כבר למדנו מן המציאות הריאלית, שכל מהלך – גם מוצדק ביותר! – חייב להימדד במאזני ההיגיון הצרוף, על בסיס שיקולי רווח והפסד, כדי שלא ייצא שכרנו בהפסדנו.

אין ספק שהשכר חשוב ומפתה: הכרה אמריקאית משמעותית בחוקיותה של ההתיישבות ביו"ש, והשתתת ריבונות ישראלית על הישובים. מה חשוב מזה? מה גדול מזה?

אבל לאחר הירהור שני, מסתבר שזו לא כל כך. אנחנו מקבלים 'גרוייסע מציאה' עטופה בנייר צלופן מרשרש ומפתה ושמו החלת הריבונות, אבל בתמורה נתבעים לוויתורים טריטוריאליים ענקיים, דווקא בערש הולדתו של עם ישראל: נסיגה חד צדדית ובלתי הפיכה, שתהפוך 70% משטחי יו"ש לחמסטאן נוסח עזה, ואולי גם לתשתית למדינה הפלשתינית חורשת המזימות, המסוכנת, שעלולה לקום לנו ממש מתחת לאף, בפאתי פתח תקווה, עפולה ובאר שבע. היעלה על הדעת שנצטרך להתחנן לוויזה פלשתינית כדי לשפוך שיח בקבר רחל ובקבר יוסף, ולפקוד פרקי היסטוריה נשגבים בביקורים בהרודיון, בשומרון העתיקה, במזבח יהושע בן נון ועוד מאות אתרי מורשת יהודיים?

"כן, כן," יצקצקו מסוממי התוכנית המופקרת להסגרת ערש המולדת לידי האוייב. "הרי מדינה פלשתינית לעולם לא תקום, מפני שהמקסימום שנהיה מוכנים לתת, אינו אפילו המינימום מבחינתם. והם הרי לא יסתפקו בפחות מ'זכות השיבה'. אין מה לחשוש."

אז נכון שרעיון העיוועים הזה אינו נראה באופק. הפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל גם בלעדיה, מעניקה להם מלכודת הדבש ששמה תוכנית טראמפ, 70% משטחי יו"ש, שיהיו 'יודריין' לנצח. רגל ישראלית לא תדרוך שם, מפני שזו התחייבותנו כלפי האמריקאים. השגריר דייוויד פרידמן כבר הבהיר זאת במילים ברורות: הוויתור הישראלי הוא כלפי האמריקאים, שיחזיקו בשטח אשר ישמש כפיקדון נצחי לטובת הפלשתינים.

השטח שיפונה יתנהל על פי גחמותיהם של הפלשתינים. תחילה בידי מחבלים בחליפוֹת יוּקרה מבית האירגון לשיחרור פלשתין, ואחר כך בידי חמאסניקים, דעא"ש'יסטים, ג'יהאדיסטים ושאר מרעין בישין. אבירי החליפוּת האיסלמיסטית, בנוסח סוריה ועיראק, יהפכו את השטח לגיהינום עלי אדמות. במרחב העצום שבלב מולדת עם ישראל, תשתולל בנייה פרועה על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, בתוך שמורות הטבע ואתרי המורשת שלנו, שיוחרבו ויימחקו ויאבדו לנצח.

ומי בכלל ימנע ירי לעבר מדינת ישראל וההתנחלויות הריבוניות ביו"ש? שוב נשמע הבטחות מסוג אלה שהשמיעו רבין ושרון, מתוך קוצר ראות מבהיל: "אם רק תשוגר קטיושה אחת, נמחק להם את הצורה." אשרי המאמין.

לא מעט מקרב חסידי הריבונות טוענים שאילו בן גוריון היה מסתייג ממדינה קטנה, יהודית-ערבית מעורבת, שצורת נקניק לה, עם 'גבולות אושוויץ' בלתי אפשריים, ייתכן שלא היינו זוכים כלל למדינת ישראל.

לא מדוייק. בעת הוויכוח הגדול בממשלת ישראל הצעירה ב-1948 לגבי כיבוש יו"ש, החליטה ממשלתו לוותר על כיבוש יו"ש, אף שהדבר היה כמעט בהישג יד להערכת המומחים הצבאיים דאז, וזאת בשל החשש שכיבוש יו"ש ישמיט את הרוב היהודי שהזקן וחבריו חתרו אליו, במדינה היהודית.

חזרה למילכוד 77 מבית ג'ראלד קושניר ובנימין נתניהו: הפח היקוש הזה מכיל עוד סצנות בלתי נסבלות. למשל הקפאת הבנייה ביישובים ששטחי המחייה החיוניים יישללו מהם; התפתחות מדינת חמאסלאנד מתחת לאף מבלי שנוכל לרסן את הרוצחים; הפקרת 20-15 יישובים ועוד 25-20 מאחזים לחנק איטי ולנטישה (מי ירצה לחיות בישוב שהאספקה הטרייה של לחם וחלב מוטסת אליו במסוקים, כפי שחווינו בעת החנק על נצרים); הארכה בלתי נסבלת של הנסיעה בין הישובים 'הריבוניים': במקום 5 דקות מאיתמר להר ברכה, תתארך הנסיעה לשעתיים: ירידה לבקעת הירדן ומשם לעמק יזרעאל, ואדי ערה, כביש 6, כביש 57 וציר גלעד; וסגירת כביש חברון-ירושלים, באופן שיחייב הגעה בין שתי הערים דרך באר שבע וערד.

וזו רק רשימה חלקית של עיוותים טראומטיים שנגזור על עצמנו במו ידינו, ושבעתיד לא נוכל להבין איך לא ראינו את הכתובת על הקיר ונפלנו בפח – ע"ע אוסלו, ההתנתקות ועוד.

יש שמנסים להרגיע ואומרים: תסמכו על נתניהו. אבל איך אפשר לסמוך על מי שהוכיח רפיסות מתמשכת – בתמיכתו בהתנתקות. בחתימתו על הסכם וואיי. בהפקרתו את הר הבית, דרום תל אביב וצאלים. במימון רוצחי יהודים. בהעדפתו הקבועה של השמאל על פני המחנה הלאומי כמו למשל הזמנת ציפי לבני למשרד החוץ. בהתעלמותו העיקשת מבנייה ערבית פרועה. באישורו לאספקת צוללות גרמניות למצרים, ומי זוכר מה עוד?

בקי היתה כל כך נסערת שנזקקה למיספר דקות כדי להירגע לפני שהתחילה לדבר:

"מי מי! מי יכול לרצות דבר כזה, שושנה, נו מי? סולי! התכשיט שלי רוצה לזרוק אותי מהבית!"

סולי הוא באמת תכשיט – הזיקנה שקפצה על בקי היא מעשה ידיו להתפאר. רגע אחד של נחת לא היה לה ממנו – הוא מצץ את לשדה כמו שתמנונים קטנים מוצצים את לשדה של הורתם.

"מה זאת אומרת, בקי מחמל נפשי, מה זאת אומרת, לזרוק מהבית? איך הוא יכול?!"

שושנה, זאת אני, רוזה מהבית, הייתי חברה של בקי עוד מימי הגימנזיה וראנצ'אה בבוטושאני.

"הוא אומר שאני אימא רעה, שהוא סוף סוף מצא לו אהבה, ואני חוסמת את הדרך שלו אל האושר..."

"סולי מצא אהבה? על מה את מדברת, בקי? בן כמה הוא?"

"נו, לא ממש זקן, האהבה יכולה לפרוח אפילו בגיל יותר מאוחר..."

לבקי עצמה, שהיא כבר למעלה משמונים, יש מחזר נלהב בן תשעים, אסיר ציון לשעבר מגאלאץ, הוא שולח לה פרחים, נותן לה מתנות, מזמין אותה לרקוד במועדון גיל הזהב, מלווה אותה הביתה במונית – בקי ממש פורחת.

"את ראית אותו, שושנה? כולו עור ועצמות, כל היום יושב בבית ומעשן בשרשרת, מדליק סיגריה מסיגריה, משתעל עד שמכחילות לו האוזניים, וכל מה שהוא מכניס לפה הוא מקיא – הוא לא יכול לאכול ולנשום בו זמנית, כי הריאות שלו כבר אכולות לגמרי. המוזלמנים נראו יותר טוב – מי, מי, שושנה, מי יכולה להתאהב בו?!"

סולי היה לפנים בחור די סביר – היה לו שיער בהיר גלי, ועיניים ירוקות, קצת פוזלות, אבל לא היה נעדר חן לגמרי, הוא היה גבוה ורזה, ולא דמה כלל למה שבקי תיארה בפני שושנה. הרבה שנים שושנה לא ראתה אותו, וכל מה שהיא ידעה עליו הוא מסיפוריה של בקי: הוא התחתן עם מורה, שבעיני בקי היתה סתם פדלאה, גבוהה ורזה כמוהו, עם טיק מעצבן בצד השמאלי של האף. בחורה ענייה, ולא מוכשרת לשום דבר חוץ מאשר לערוך קניות בחנויות יוקרה. הוא לקח משכנתא צמודה לדולר, וקנה דירה. הוריה נתנו לה קצת כסף, אבל היא לא הסכימה לכסות בכסף הזה חלק מהחוב על הדירה – היא החליטה לקנות בו רהיטים. הוא כעס נורא, ולא דיבר איתה שבועות. ואז קרה האסון: משרד האוצר הכריז על הפיחות הגדול ביותר בכל הזמנים, והחוב של סולי כמעט הכפיל את עצמו. הוא התמוטט לחלוטין, ובמשך מספר ימים התהלך ברחובות כסהרורי. כשמצאו אותו ליד הפארק של קריניצי, הוא מילמל דברים לא ברורים. השכיבו אותו לישון, ובמשך יומיים לא קם מהמיטה. כשהתעורר, ניפץ את הרהיטים שלה לרסיסים. היא חזרה להורים ודרשה מזונות לילדה הקטנה שנולדה להם בינתיים. היא, כמובן, נרשמה ברבנות לקבל גט. סיפור הגט נמשך שנים, ובינתיים הילדה עברה מיד ליד, עד שבקי התעשתה והחליטה לגדל את המסכנה בעצמה, כדי ששני הדבילים יוכלו להמשיך להתקוטט.

סולי עבד כמהנדס במחלקת המדידות – יום היה בא, יומיים נעדר. ההנהלה רצתה לפטר אותו, אבל ועד העובדים עמד מאחוריו כחומה בצורה. הם זכרו לו את ימיו הטובים, ולא הסכימו "לזרוק אותו לכלבים," עכשיו כאשר הוא במצוקה כל כך גדולה עם החוב שלו ועם הגט האינסופי. לבסוף, הגיעו להסכם שסולי ימשיך לעבוד עד גיל ארבעים, ואז יקבל שלושים אחוזים פנסיה ופיצויי פיטורין. סולי היה אפטי לחלוטין, וקיבל את הדין. הוא נאלץ, כמובן, למכור את הדירה, ואת הכסף הנותר לאחר ניכוי החוב, חילק בית המשפט בין השניים. הוא חויב לשלם מזונות לבתו הקטנה עד שתגיע לגיל עשרים ואחת. את הכסף אמנם קיבלה הגרושה, אבל מי שכילכלה את הילדה וטיפלה בה – היתה בקי. מהכסף המעט שנותר לו הוא קנה דירת חדר על עליית גג שדולפת בחורף ובוערת כתנור בקיץ, ליד תחנת אוטובוסים שרועשת ללא הפסקה ביום ובלילה. הוא הסתגר בדירתו הקטנה, וכמעט לא יצא ממנה. חוץ מאימו, שהיתה מביאה לו לעיתים את הבת וקצת מזון להחיות את נפשו – איש לא פקד את עליית הגג שלו.

"הוא אמר לי להפסיק לנקות, ואני שומעת ומפסיקה, והנה..."

"את לא יכולה לתאר לעצמך, שושנה, איזה סירחון היה שם – הוא אף פעם לא רחץ כלים, האוכל היה נרקב על הצלחות, כשכבר לא היה מקום בכיור, הוא היה פשוט זורק את כל הצלחות לפח, ושם מתחת לכיור הייתה ערימה ענקית של זבל ושברי כלים, וסירחון, ריבון העולמים! והמקלחת – כולה עובש, ועל החלונות קורי עכביש מלאי אבק יורדים עד הרצפה כמו וילונות... מתחת למיטה קליפות ירוקות של תפוזים רקובים. והוא יושב במיטה חצי ערום, רזה כמו שלד ומעשן ומעשן, ולא שם לב למקקים שמטפסים על המיטה ועל הקירות. שושנה, לא ראית זוועה כזאת בחיים! ואני הרי אימא – איך אני יכולה לשאת דבר כזה? אז אני, עם הראומטיזם שלי ועם כאבי הגב והפרקים, הייתי הולכת אליו, מביאה לו קצת אוכל, שהוא היה מתנפל עליו, אוכל בבולמוס, ומיד אחר כך מקיא את נשמתו. אני מנסה קצת לנקות, זורקת שקים של זבל, משפשפת את הכיור, מטאטאה, שוטפת. הייתי חוזרת משם חצי מתה.

לפני חודש אומר לי פאול: 'סטופ! אני לא מסכים שבקי, בקינקה העדינה שלי, תשבור את הגב שלה, אני לא מסכים שתעבדי כמו עוזרת אצל הבן שלך!' 'גזלן', אני אומרת לו, 'איך אפשר להשאיר את הבן שלי בתוך כל הזוהמה הזאת, הרי הוא עלול לטבוע בזבל!' – 'ולמה הוא לא מנקה בעצמו?' שואל החכם שלי, ואני עונה לו: 'פאול חביבי, בשביל לשאול שאלה כזאת אני לא צריכה אותך. תאמין לי ששאלתי את זה לפני ארבעים שנה.' – 'תשמעי, בקינקה, כמה כבר עולה עוזרת בית? אני אשלם עבור עוזרת בית פעם בשבוע. שווה לי לשלם, ולא לראות אותך כורעת על הברכיים ועובדת כמו עבד'. ואני שמעתי בקולו, והנה..."

"מה הנה, בקי? הרי צריך לנשק לפאול את הידיים שחס עלייך, שהוא נדיב כל כך. מה 'הנה' כאן?"

"הוא איש טוב, ויש לו לב זהב, אבל העצה, העצה, שושנה, היתה עצה רעה מאוד. בגלל העצה הזאת בא עליי כל האסון הזה: הגיעה אליו עוזרת צעירה בת עשרים ושלוש, ואת יודעת איך מתלבשות היום הצעירות, אז היא הסתובבה לו בחדר הקטן, כשכל איבריה בחוץ, והוא כל הזמן מסתכל עליה, והשלד הזה קם לתחייה, כי אצל הגברים זה ככה מאז האדם הראשון – כל עוד הם נושמים – הם רוצים סקס. לא חשוב אם הם יכולים או לא – לרצות הם רוצים נון סטופ! והיא, הפוסטמה הזאת, הבינה עם מי יש לה עסק, והיא אומרת לו: 'תגיד לי, סולי, למה אתה לבד ככה?' – והוא ממשיך להסתכל לחריץ של התחת שלה כשהיא מתכופפת אל מתחת למיטה, והוא ממשיך לפמפם בסיגריה הנצחית שלו. והיא דווקא לא מתייאשת ושואלת: 'תגיד לי, סולי, איך זה שאין לך אישה?' והוא עונה לה: 'היתה לי. התגרשתי.' – 'מתי זה קרה, חבוב?' – 'לפני עשרים שנה.' – 'נו, וזהו? מה, נגמרו הנשים בארץ?' והוא עונה לה: 'תראי אותי, מי ירצה בי?' ואז היא עונה לו מבלי להתבלבל: 'אפילו אני, למה לא?' – 'ריקי', הוא שואל אותה, 'את מוכנה להתחתן איתי?!' – 'כן, למה לא? הדירה קצת קטנה, אבל עלא כיפאך'.

"אחרי השיחה הזאת אני מקבלת ביקור מהבן שלי – חודשים הוא לא יצא מהבית, חוץ מאשר למכולת לקנות קופסאות שימורים וחלב, והנה, הוא מגיע אליי קומפלט, ואפילו לבש חולצה לקראת האירוע, והוא מסביר לי שמצא אהבה, והוא רוצה להתחתן, ואם אני אימא טובה, אז שאני אעבור לגור במאורה המסריחה שלו, והוא יבוא לגור עם ריקי שלו בדירה שלי. אני לא ידעתי מה לענות – אני נשבעת לך – הפה שלי נפתח ככה, ולא נסגר עד שהוא יצא. לאחר שיצא מהבית, אני מתעשתת וקוראת אחריו: 'ככה, סולי, אתה רוצה לרשת אותי בחיי, ככה מגיע לאימא העלובה שלך?' – והוא דווקא לא מתעצל, חוזר אליי ואומר: 'אימהות טובות מקריבות למען ילדיהן.' אמר והלך.

"מאז הוא מבקר אותי כל יום. אני נותנת לו לאכול, והוא טורף, ולפעמים יש לי מזל, והוא לא מקיא, ואני לא צריכה להספיג במטלית את כל המיצים הירוקים... והוא מסתובב אצלי בדירה, מביט על הריהוט ועל הקירות, בודק את הכיור באמבטיה, כאילו כבר שילם על הדירה, ואין לו סבלנות עד שהדיירים הקודמים יפנו אותה. ואני אתמול אמרתי לו: 'אתה בטח חושב שהילדה הזאת התאהבה בך – הרי היא רוצה למצוץ ממך מה שתוכל, ואחר כך היא תזרוק אותך כמו קליפה של קלמנטינה, ותישאר בלי גרוש על הנשמה, וגם את הדירה שלי תאבד.' והוא, מה הוא עונה לי? 'כל החותנות לא מפרגנות לכלות שלהן – זה חוק טבע.' שושנה, אין לי אומץ לדבר עם פאול. מה אני עושה, שושנה? מה אני עושה?"

"בקי," אני אומרת לה, "אני לא מבינה, הרי יש לך, ברוך השם שני בנים. סולי הרי לא בן יחיד אצלך..."

היא הביטה עליי רגע כלא מאמינה למשמע אוזניה. פתאום אורו עיניה:

היא התרוממה מהכיסא, הישירה את הגב הכואב שלה, חייכה חיוך של הכרת תודה, אספה אליה את התיק שאיננה נפרדת ממנו לעולם, ויצאה.

* כבוד והערכה לרופאים, לאחים ולאחיות הערביים שעבדו במסירות ובהתמדה בבתי החולים בימי החירום, להצלת חייהם של יהודים וערבים שחיים בתוכנו. היתה זו הפגנת סולידריות חיובית ואמיתית, בין יהודים לערבים בעת משבר רפואי שהיה נוגע בכולם.

* כיפות שחורות ואדומות. הדתיים הקיצונים (כיפות שחורות) והשמאלנים הקיצונים (כיפות אדומות) שייכים לשתי אמונות של שתי דתות שלא מתפשרות עם מציאות החיים המודרניים. הדתיים מאמינים באלוהים. השמאלנים מאמינים שהשמאל זו תורת האמת והצדק היחיד בעולם.

* לקורונה היתה גם השפעה חיובית. המגפה הרפואית של הקורונה שפרצה בהפתעה וגרמה לשיבוש כל סדרי החיים השיגרתיים, אך חוללה גם תופעה חיובית בציבור. אלפי מתנדבים מכל חלקי הציבור התגייסו לסייע לכל החולים, הבודדים, ניצולי השואה, הזקנים ולכל סוג של ניזקקים לעזרה. עשרות רבות של ארגונים, מפעלים, מוסדות, עמותות והמוני צעירים וצעירות פעלו בהרגשת שליחות וסולידריות פטריוטיות.

* "העין השביעית" אתר שעוסק בביקורת התקשורת, כתב בפתיחת משפטו של נתניהו שהתקשורת עסקה רק בנתניהו והתעלמה משני המו"לים, מוזס (ידיעות) ואלוביץ (ואלה). – האתר שכותבים בו עיתונאים ביקורת על עמיתיהם העיתונאים. "הבגידה של המו"לים בישראל." כך הגדיר האתר את הסלקטיביות וההטיות של דיווחי התקשורת. לדעת "העין השביעית", נוני מוזס אחראי לא פחות (מנתניהו) להשחתתה של התקשורת. הבראנג'ה העיתונאית לא הקיאה מתוכה את העורכים שמילאו את הוראות המולים הללו.

[אהוד: "העין השביעית" לא צודקת! רק ראש הממשלה הכושל, העבריין נתניהו – אשם. שאר הנתבעים הם צדיקים גמורים].

* גם הם ראויים לפרס ישראל. ד"ר יצחק נוי. יגאל מורג. יוסי אלפי. כצופה ומאזין קבוע מזה שנים רבות לתוכניות ולמצגות שאנשים אלה הפיקו, שידרו ופירסמו לטובת הציבור, הגעתי למסקנה שהם ראויים לפרס. יצחק נוי (ברדיו) ויוסי אלפי (מספרי סיפורים) שמתעדים אירועים ואנשים בתולדות ישראל מותירים אחריהם דוקומנטציה היסטורית חשובה. יגאל מורג, מזה שנים רבות מפיק מצגות נפלאות של צילומים בליווי טקסטים של מקומות ואירועים מרחבי ישראל מהעבר ועד ימינו.

* בנק הפועלים הסתבך ושילם קנס ענק. הבנק שילם 875 מיליון דולר לרשויות המס האמריקאי, לאחר שהודה בסיוע להעלמות מס של לקוחותיו האמריקאים, שהעלימו 7.6 מיליארד דולר בחשבונות סודיים בשוויץ. הבנק הודה בסיוע אקטיבי להעלים זאת. ארבעה בכירי הבנק היו מעורבים ואחראים לפרשה. ולמרות זאת אף אחד מבכירים אלה לא הואשם ולא שילם מאומה על ניהול עבריני ומופקר.מנהלי הבנק אחראים כנראה רק לרווחים ולבונוסים ולא להפסדים. מדוע הפיקוח על הבנקים לא פעל נגדם? הקנס שולם מרווחי הבנק, שהם מהעמלות שכולנו שילמנו לבנק. שערורייה! וגם השתקה של המימסד !

* שלטון החוק מהו ?אפשר לומר כי שלטון החוק הוא בזאר מזרחי שהכול בו אפשרי. האם מה שכתוב בחוק הוא נוסח אבסולוטי ואוטומטי המוסכם ומקובל על כל המשפטנים. המציאות מראה שאין הסכמה וכי כמעט כל חוק הוא בעיקר בסיס לפרשנות, מחמירה או מקילה, מרשיעה או מזכה. מי הם הפרשנים? הפרשנים הם המשפטנים שלכל אחד מהם יש פרשנות אישית של הבנת החוק כך גם לשופטים ולעליונים בבג"צ. תוצאה של משפט תלויה במידה רבה בפירוש של השופט ובעורך הדין המייצג את הנאשם, והרבה פחות במה שמנוסח בחוק.

* שלוש הקונספציות שנכשלו בגלל הערכות שגויות במנהיגות. א. הם האמינו שלא תפרוץ מלחמה עם מצרים. קרה ההיפך. פרצה מלחמת יום הכיפורים שגרמה לטרגדיה לאומית. ב. הם האמינו שאחרי הסכם אוסלו ייפסק הטרור. קרה ההיפך. פרצה האינתיפדה שגרמה לרצח וסבל של המוני נפגעים. ג. הם האמינו שאחרי ההתנתקות ופינוי גוש קטיף ייפסק הטרור. קרה ההיפך. מתקפות של רקטות על כל הדרום במהלך שנים. התוצאות והמסקנות החלקיות: משבר אמון בשיקולי המנהיגות. אובדן האמון בפלסטינים. אובדן האמון בשלום ובסיכוי להגיע עם הפלסטינים לפשרה. התגברות הקוטביות בחברה ובפוליטיקה בין ימין לשמאל.

אהוד: מי שיש לו כיום אמון בפלסטינים וברצונם בשלום – אינו יודע כנראה היכן הוא חי או שהוא משקר ביודעין. המנהיגות של ישראל לדורותיה אינה אשמה בכך שאלה הן עמדותיהם הקיצוניות, גדושות השינאה והטרור של הפלסטינים, כלפיה.

ובאשר לעובדי המיגזר הרפואי הערבי בישראל – האם רק להם מגיע פרס על אשר נהגו כמצופה מכל אזרח ישראלי במערכת הרפואה? אותה מידת תודה מגיעה לכל עובדי מערכת הרפואה בישראל! גם ל"רוסים"!

אני לא מחמיץ כמעט אף תוכנית-רדיו של יצחק נוי. הוא אכן ראוי לפרס ישראל בתקשורת. הוא דומני איש הרדיו הוותיק, המוכשר והמשכיל ביותר – שעדיין משדר ופועל כיום, בבקיאות היסטורית מדהימה, ובשידור חי, ללא עריכה, וכל רגע האזנה – מרתק. אם אני מתעצל להתעורר לשמוע את השעתיים שלו בשבת בשמונה בבוקר, אני שומע אותן ביום ראשון בשידור החוזר, אחרי תשע בערב.

הייתי בדרכי לים בחופה של העיר הלבנה. חלפתי על פני הנגרייה של בִּינדר וגורדין, שהיו מתקינים בביתנו כונניות ספרים לאבא עד לגובה התקרה. משם קצרה הדרך ל"פלדמן ורובין" בפינת הרחובות מנדלי מוכר ספרים ואליעזר בן-יהודה. שכנינו היֶקים התגברו על אליעזר בן-יהודה הקשה לביטוי, וסברו ש"בן-יהודה שׁטְרָאסֶה" מתנגן טוב יותר לטעמם.

פלדמן ורובין היו דוברי הונגרית והכירו את אבא. עיסוקם היה בתיקוני אופניים ומכירת חדשים. תיקוני הפנצ'רים ו"הטוֹרפדו" כמו גם החלפת "שפיצים" בגלגל ריתקו אותי. ואני נער צעיר, מתבונן במלאכתם ומהרהר בדמיוני שאולי אף לי זוג אופניים... אלא שמציאות החיים הותירה את הרעיון בתאי דמיון נידחים.

כף ידו הגדולה של פלדמן נחה ברכות על כתפי. שאל: "אוריל'ה רוצה אופניים?"

המום ונדהם השבתי בקול רפה: "כ-כן." לא ידעתי את נפשי שכך העזתי ואפילו לא שאלתי את אבא. פלדמן כווץ מצחו והוסיף: "בשביל אדון פולק, שלוש-עשרה לירות, תדבר עם אבא."

מהורהר ומהוסס צעדתי הביתה. כיצד אספר לאבא, ואיך ישיב? על אף שנער הייתי, ידעתי כי משכורתו דלה ולבד מרכישת ספרים בהקפה אצל ידידו כְּחוּלִי, אינו קונה לעצמו ולאימא דברי מותרות ומסתפק במועט. מהיכן ייטול 13 לירות?

המדרגות עד לקומה השלישית היו עבורי מתנת תוספת זמן להרהר במחלוקת ביני לביני. הרצון העז לאופניים חדשות אל מול 13 לירות שמהיכן יגיעו.

חג סוכות היה. אבא סעד בסוכה שעה שנכנסתי בְּדָלֶת אמותיה. התיישבתי בסמוך לאבא והעזתי לשאול: "אבא, התעניינתי אצל פלדמן בקשר לאופניים חדשים..."

"שלוש-עשרה לירות," השבתי ללא חדווה. היה שקט. אבא חזר לסיים את הנותר בצלחת, השתהה מעט ואמר: "טוב, בסדר."

ה"טוב, בסדר," חדר בי כשמן בעצמותיי ועוד שנים הרבה ליווה אותי מבטו של אבא שהיה כולו חמלה מחד וספק מאין יבוא עזרו – מאידך.

הם נראים כבר כה רחוקים, הימים הראשונים לפריצת הקורונה שהרסה את עולמנו. ישבנו ספונים בבתינו עם הֵיתר ללכת במסכה מאה מטר, רק מאה מטר מהבית.

ואז הבריק במוחי רעיון: הגג! לעלות עליו ולנשום אוויר צח, להפעיל קצת את הרגליים. לראות ילדים ובני תשחורת ברחוב, לחוש שיש עוד חיים מסביב – והכל בחלוק ובנעלי-בית, ללא מסכה!

לפתע נעשה הגג אתר נחשק. כרגיל אני פוקדת אותו רק לפתיחת וסגירת בלון הגז. ואף אז בזהירות מירבית. דורות של דיירים שהבית שוב אינו זוכר אותם מילאו את הגג במטלטלים שאין חפץ בם. מחוטי חשמל עד טלויזיות מקולקלות ורהיטים נכי רגלים. כולם ידעו שלעולם לא יזדקקו לאלטע זאכן האלה אבל הלב לא נתן לזורקם והעצלות מנעה מלהורידם לרחוב ולקרוא לעירייה שתבוא לפנותם. בעלי הגרוטאות פרשו מהבית מזה עשרות שנים, כבר פרשו מהעולם – אבל חפציהם עדיין מוטלים כפגרים על הגג. כמו מחכים לביאת המשיח.

גם חדר הכביסה שעל הגג התמלא עד תקרתו בגרוטאות. חדר הכביסה היווה חלק אינטגראלי בכל בית שנבנה בתל-אביב בעשרות השנים הראשונות למדינה. גג-גג וחדר הכביסה שלו, מוכן שיעמידו בו פרימוס ועליו דוד גדול רותח, והיו חבלים לתלייה. איש מדיירי ביתנו לא כיבס כאן. כולם כבר הצטיידו במכונת כביסה או נעזרו במכבסות. איש לא התעניין בחדר הכביסה. עד שיום אחד, כשעלה אחד הדיירים לגג, גילה לחרדתו הומלס פרוע שיער בחדר הכביסה. האורח הלא-קרוא פינה חפצים, מצא מזרן בלוי – ויש לו שיכון. בקושי התפטרנו ממנו.

כעת אני עולה עם המטפלת לגג. המעלית אינה מגיעה ממש אליו אך המדרגות מועטות ונוחות, סמוכות זו לזו. עולה בהיסוס. לא בטוחה שרגליי תשמענה לי אחרי ימי ההסגר. והנה הגג – הפתעה! איזו הפתעה! גג נקי, ריק מגרוטאות. מצפה לנו כחתן הדור המצפה לכלה. גם חדר הכביסה ריק לחלוטין, מסוייד. נזכרתי כי לאחרונה, כששופצה דירה בבניין, שילמנו למשפצים שינקו את הגג.

מסתכלות למטה על הרחוב, כמה עוברי אורח צעירים. לא כמוני בגיל המסוכן. בחור על אופנוע. ילדי הבית שלנו משחקים בכדור. עדיין חופשיים מלימודים. חולפות כמה מכוניות. מזהה את בנה של השכנה שממול נכנס לבית אימו חרף הדרישה לבידוד מההורים. מופיע החתול השחור נטול הזנב, בודד כתמיד. אף חתול לא מתחבר איתו .ציפור יפת כנף מעופפת מבד לבד אך הקן נעלם מעינינו. שולחות מבטים אל המרפסות. מרפסתן של שתי האחיות הגרות מולי מצוחצחת מאוד, עטורת עציצים. ולא חסרות גם מרפסות מבולגנות, עדות לעקרת הבית. לעיתים מתגלה גם שמץ מהדירה עצמה,

מעבר למרפסת, על גג קצת מרוחק, מגדילים את חדר הכביסה. תהיה דירה לתפארת על גג. קרוב יותר מתחבק זוג צעיר. זוג במובן הקלסי – גבר ואישה. הליכה על הגג היא שדה למציצנות, בפרט בעיר ים תיכונית חמה שדירותיה פתוחות לרווחה.

מסביב שורות הבתים הרגילים, ארבע קומות, ובמרחב מזדקרים גורדי השחקים המרובעים והעגולים של עזריאלי. מהגג אנו מקיפים את ביתנו לכל ארבע רוחותיו, פה ושם מדלגות על פקעות חוטי חשמל שעדיין נותרו כאן, כבלי טלפון וברזלים, זכר לחורבן. מדלגות עליהם לאט, רגל אחר רגל. נזהרות מלפגוע בקולטי השמש. אחד מהם נוזל. מגיעות מול ביתה של קרובת-משפחה המתגוררת מול צידו האחורי של ביתנו. מתקשרת אליה בנייד שתצא למרפסת. מפריחה לה נשיקה. באוויר. מקבלת מקבלת ממנה נשיקותיים.

שלוש הקפות ואנו חוזרות הביתה. קצת עייפות אך מרוצות... לא ראינו גדולות ונצורות אבל התחברנו לעולם.

כעבור שבוע-גג אזרנו עוז לטייל במאה המטר המותרים ליד הבית. לחוש קירבה ממש לבני אדם. זה כבר מסע שלם. להתלבש בבגד לרחוב. בנעליים. גם כסיות ומסכה, כמובן. פעם ראשונה במסכה לא בפורים. את השפתיים איני מושחת. מי יראה אותן מתחת למסכה? קשה לנשום. הרוק מלחלח את המסכה. מעצבן. אבל הלכנו.

איני אוהבת לשוטט סתם, ללא מטרה. והיתה לי מטרה. אפילו בלשית. בסערה האחרונה, לא זו של אסון המעלית – הסופה שאחריה. בבוקר פתחנו לרווחה את השמשות הגדולות בטרקלין – והנה אחת מאדניות הגרניום איננה. האדנית עם פרחי הגרניום היפים ביותר. הראשונה בשורת חצי תריסר האדוניות כרעה-נפלה בסופה. רק לוח הברזל שעליו ניצבה נותר ממנה. שורת האדניות נראית עתה כמו פה פעור שהשן הקדמית שלו נשרה.

אין זכר לאדנית. לא בחצר, לא בכביש. מישהו חמד אותה. אולי עובר אורח, אולי אחד המנקים. התמלאתי צער וזעם. הרי מי שלקח,לא לקח. גנב את האדנית! – ראה כי נפלה משורת אדניות תאומות. הבין שלא הושלכה כהפקר לרחוב .ידע – וגנב!

מזל שאף נפש חיה לא נפגעה. מזל גדול. אבל כולי רותחת מחימה.

מה זה, גברת? את מה את מבכה? התביישי לך! אני נדה לעצמי. סביבך משתוללת מגפה! אנשים חולים, מתים! ואת מתאבלת על איזה אדנית ישנה! כן. נכון. אבל משטח הברזל הריק משגע אותי. אני אוהבת את שורת האדניות. הן אצלי כבר שני עשורים. צמח חזק ובריא מאריך ימים יותר מאדוניו. פינה ירוקה המזכירה לי את גן ילדותי הגדול במושבה, משמחת את לבי...

אנו הולכות. העיר ריקה. חנויות על מנעול. אין נפש חיה. נזכרתי: הרי זה ערב ל"ג בעומר. מכל הישיבה בבית מאבדים את מניין הימים. ערב ל"ג בעומר, חג המדורות. איסורי היציאה מהבתים הוחמרו. ל"ג בעומר? הכול נראה כמו יום כיפור, רק ללא מירוצי האופניים... עוד נקבל דו"ח על הליכה אסורה. אבל שוטרים וחיילים אינם נראים ברחוב הצדדי הזה. רק שתינו, אני והמטפלת. ילד רוכב על קורקינט לצד אימו. גבר מוציא כלב לטיול. מזלנו! אפשר להתעכב ולסקור כל מיבנה, להיכנס לכל חצר בלי לעורר חשד. אנחנו בולשות ימינה ושמאלה, מטה ומעלה לכל הקומות, מהראשונה עד לאחרונה. לכל פינה שאנו מסוגלות לראות. פה ושם מגלות אדנית – אך לא שלי. לא יפה כשלי. הגנב הרחיק לכת. כדאי היה לו לשאת את המשא הכבד –אדנית, אדמה, גרניום מסתעף – גם למרחקים. הוא על שללו לא ויתר...

רגליי כבר כושלות. אנחנו בדרך הביתה, חוזרות לאיטנו. ריקם.

ואז, ממש לפני הבית, נח מבטי על הסימטה שממול. סימטה בין שני בתים ניצבה שם מזמן, אולם לא מכבר נסללה אדמת החול בסימטה. צץ כביש קטן ולצידו פנסים נאים, מאירים בלילה. כבר מזמן תהיתי לאן מובילה הסימטה הזו. שכחתי את כאב הרגליים, יש מה לגלות...

פסענו במשעול הצר. הגענו לאחורי הבית שחזיתו מול ביתי. מצאנו שם דירה נוספת שנגזרה כנראה מהבית ברחוב. הבית מקדימה נאה. הדירה האחורית עלובה למראה – קירות מרופטים, קרעים מכמה שכבות צבע. אבל הגן המשתרע כאן! גדול, סבוך, שלל פרחים למיניהם, צמחי נוי, צמחי תבלין, מטפסים. בערוגות, בעציצים, בכלי מטבח סדוקים, בשקים, בסלי קש. גם באדניות, אבל לא באדנית שלי... וכמה עצי הדר ושולחנות קטנים וכסאות. ציפורים מזמרות, תולעת זוחלת. גן כמו מספרי הילדוּת. פני הגן מופנות לרחוב אבן גבירול העירוני כל כך אך הוא פלנטה אחרת. ניצב שליו, גבוה מעל לרחוב, מנותק ממנו בכברת ארץ. נראה גן ותיק. מובלעת קסומה מול ביתי – ואני לא ידעתי!

את האדנית האבודה לא גיליתי אך גיליתי שמורת טבע פרטית בלב העיר. שאול הלך לחפש את האתונות ומצא מלוכה. הלכנו לחפש אדנית ומצאנו גן נסתר.

כשהוקלו גזרות הקורונה וחנויות נפתחו, הקנייה הראשונה שעשיתי (למעט קניות במרכול) היתה אדנית חדשה. מצאתי אחת מתאימה בגודל ובצבע למערך האדניות שלי. שתלנו בה גרניום. הוא נקלט, והיומיום נעשה נעים יותר.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

"בוקר טוב יעקובלה, ראיתי שלמדת אתמול עד מאוחר בלילה."

"מה לעשות? יש לי היום בחינה. אני מקווה שהאור לא הפריע לך."

"אין לי בעייה לישון באור. אין לי בעייה לישון בכלל. זה עוד מהצבא. אני יכול לישון גם עם ירי של תותחים. שמים את השמיכה על הראש, חושבים על דברים נעימים, מתרכזים, והופ אני כבר ישן."

"הלוואי עליי. אני צריך לעבור אצלך קורס שינה. כל רעש מקפיץ אותי. לפעמים אני מת לישון ומתעורר בגלל הרעש שעושים, כשיורדים במדרגות. אם הייתי יודע, לא הייתי לוקח חדר במעונות, ליד המדרגות."

"אני לא יודע. אבא שלי היה רופא לב. אולי אמשיך בלב. הוא עבד גם כפרטי. היתה לו קליניקה. אולי אני אמשיך באותו תחום."

"נורא לאימא שלי, שנשארה לבד. אני מסתדר. גם אחותי מסתדרת. היא נשואה. יש לה ילד."

"כל הכבוד למקצוע שאתה לומד. אני מעריך רופאים. אין מקצוע כמו זה בחיים. אם לא הייתי בורח משיעורי ביולוגיה, אולי גם אני הייתי לומד רפואה. אין לי נטייה למקצועות הריאליים. לא קולט אותם. כשהייתי תינוק, גרנו ליד הטכניון. אימא שלי היתה בטוחה שאהיה מהנדס. הרי גרנו בסמיכות לטכניון. מבחינתה זה הספיק. מה צריך יותר מזה על מנת להיות מהנדס? עד שהגיעה כתה גימ"ל ולמדנו כפל. בשניים כפול שלוש הייתי מסתדר, עד שהגענו לתשע כפול שש או שבע. כמה שלמדתי, לא הצלחתי לזכור את התשובה. אימא שלי התייאשה ממני."

"סיפור יפה. לא אומר כלום. עזוב, עמוס, תהיה עורך דין .תעשה המון כסף."

"אולי. אני באמת חושב שרפואה זה המקצוע הכי חשוב בחיים. אין לי דיעה טובה על עורכי דין."

"אין לך מושג כמה פשלות רופאים עושים וכמה מתים מזה."

"אולי. אבל הם גם מצילים. במו עיניי ראיתי איך רופא מציל מישהו שהיה כבר מת. מת לגמרי. מלא דם וחתוך."

"בצבא. ממש בשדה. חייל אידיוט פלט צרור שפגע בו."

"אולי. אבל הרופא הציל אותו. בזה אני בטוח. בצבא יש כבוד לדוקטור. ביחידה שלי הדוקטור היה גבר לעניין."

"מה לעשות? היחידה שלי עושה הרבה תעסוקה מבצעית. הייתי סמג"ד."

"מצדיע לך. אני סמל. שמע עמוס. שאלה לי אליך. אתה יוצא עם הבת של קידר? ראיתי אתכם בסרט."

"אני יוצא עם רותי קידר. לא מכיר הבת של קידר. מה לך ולה?"

"היינו שכנים הרבה שנים, עד שעברנו. גרנו ממש צמוד. משפחה עשירה."

"אליי דווקא כן. ראיתי כמה כסף חשוב, אחרי מה שקרה לאבא שלי. כסף פותח לך אופציות בחיים. אימא שלי אף פעם לא עבדה. אם לא היה נשאר כסף, היתה צריכה לצאת לעבוד. בגילה זה לא פשוט."

"שני ההורים שלי עובדים כל החיים. אין להם גרוש על הנשמה."

"מזלי שאבא שלי השאיר לי משהו. אני לא צריך לעבוד כמוך. קשה ללמוד רפואה וגם לעבוד."

"אני יודע. לי אין בעייה להשקיע שעות בעבודה. משפטים זה מקצוע, שאפשר בכלל לא להגיע לפקולטה. אם לא היתה חובת נוכחות, לא הייתי בא. אפשר ללמוד רק לבחינות בסוף הסמסטר ולגמור מצטיין."

"אין דבר כזה ברפואה. צריך גם ללמוד ספרים שלמים בעל פה ועוד באנגלית. לזכור הרבה פרטים."

"היתה. נפרדנו. גם אין לי זמן לחברה. הלימודים לוקחים את כל הזמן."

"על ראשי ועל צווארי. תגיד לי רק מתי. אני אלך ללמוד אצל חבר."

הוא ביקש מרות שתבוא לחדרו שבמעונות. קבעו תאריך. רות שמחה על ההזמנה. דומה שהמתינה לה. הוא הופתע לשמוע שזו לה הפעם הראשונה להגיע לשם. הוא החליף מצעים וניקה את החדר. ליד הסופרמרקט הסמוך עמדו נערים ומכרו פרחים לכבוד שבת. הוא קנה ורד אחד, גדול ויפה והכניס אותו לבקבוק יין ריק שמצא במטבח. הציב את הבקבוק על שולחן הכתיבה המשותף ליעקובלה ולו, סמוך למיטתו.

המעונות שקטו לקראת שבת. הסטודנטים נסעו לבתיהם. הוא מיעט לעשות כן. השירות בצבא לא איפשר לו להגיע לביתו לעיתים קרובות. לפיכך התרגל שלא לראות את המשפחה. גם לא התגעגע, חוץ מאשר לאחיו. הוא התקשר אליהם לעיתים רחוקות. ממילא הטלפונים הציבוריים במעונות היו מקולקלים תכופות. הסטודנטים היו מנסים לשוחח באמצעותם חינם אין כסף. המנגנון העדין לא היה עומד בפני התחבולות וההמצאות שהיו מעבר לכל דמיון. אסימון, קשור בחוט תפירה חזק, היה אמצעי מקובל שנועד להשביע את תיאבון המכשיר לאסימונים.

הוא סיכם עם רות כי ימתין לה במגרש החנייה. המגרשים היו ממוספרים. השמש שקעה זה מכבר. הוא התגלח פעם נוספת ולבש את החולצה הלבנה. היה לו מעיל ממולא פוך, שקיבל בצבא. התעטף בו כדי להתגונן מהרוח הקרה, והמתין בכניסה למגרש החנייה. דייקן. כלל נקוט היה בידו. לבוא חשבון עם המאחרים. ביחידה היה ידוע שאצל בן חורין אין איחורים. אבוי לו למי שאיחר.

שקט בכול. על העיר ירדה שלווה. אפלולית מסביב. פנסי הרחוב הטילו אור קלוש. התנועה בכבישים היתה מועטה. הוא קיווה שרות לא תטעה בין מגרשי החניה הרבים שמסביב ולא תאחר. הוא האמין שפגישות אוהבים שמתחילות באיחור מסתיימות במפח נפש. היתה זו הפעם הראשונה שהיא מגיעה לחדרו. שהם יהיו לבדם. חשוב, חשוב מאוד שהפגישה תהיה מוצלחת מתחילתה ועד סופה, אמר לו הקול הפנימי. הוא היה דרוך כולו. כמו במארב. כמו בחצייה אל מעבר לגבול.

הוא הבחין שפנסים עושים את דרכם בחשיכה לתוך מגרש החנייה. היה זה רכב קטן. רות? הרכב עצר והנהג יצא ממנו. זו היתה רות, לפי ההליכה. שמח שדייקה ושהגיעה במועד המוסכם. הוא הרים את שתי ידיו ונופף לה. ראה שקלטה אותו והלך לקראתה.

"לא ידעתי שכך נראים החדרים במעונות," אמרה. "איפה השותף שלך לחדר?"

"יעקובלה נסע הביתה. כל סוף שבוע הוא נוסע הביתה. אביו נפטר. הוא נוסע להיות עם אימו."

הוא הצביע על מיטתו וסימן קו דימיוני שחצה את שולחן הכתיבה המשותף. היא חלצה את מגפיה, לא אלה שנעלה בקפטריה, מגפיים אחרים. התיישבה והתרווחה על מיטתו. הניחה את הכרית העגולה, אשר שמשה לייפות את כיסוי המיטה, מאחורי גבה ונשענה עליה.

היא מנוסה ביחסים עם גברים? ניקרה השאלה במוחו. הקול הפנימי השיב בחיוב.

יש לה טביעת עין, שיבח אותה בליבו. היא קפלה את רגליה, והחצאית התרוממה מעל לברכיה. הוא חיפש סימנים, אולי צלקת. צליעתה הטרידה אותו. היא גרבה גרביים ארוכות, כהות, שקופות כמעט. עיניו התעכבו עליהן אך הוא התקשה להבחין בסימנים חריגים מתחתן.

הוא הופתע. היא רואה הכול וגם מבינה הכול, אמר לעצמו.

"אם אתה רוצה לדעת מדוע אני צולעת, אין לי בעייה לספר לך. רוצה לדעת?"

הוא רצה להחמיא לה שיש לה רגליים עדינות ויפות אך חשש שתתייחס אל המחמאה כרצון לחמוק ולהתעלם מהנושא, שנותר לא פתור. אני שקוף איתה, יותר מדי, נזף בעצמו והתקשה להשיב.

השתררה שתיקה מעיקה. הוא חשב על מתאגרף שסופג מהלומה, נופל ושוכב על קרשי הזירה, שומע את השופט מתקרב לספירת עשר ולמרות זאת מתקשה לקום.

היא שברה את הדממה: "כשהייתי ילדה רקדתי בלט ונפלתי לא טוב. ניתחו אותי. הניתוח לא היה מוצלח. יש לי צלקת קטנה. בקושי רואים."

העיניים הירוקות עיפעפו. הוא שב והביט בגרביים הדקיקות, הכהות.

"חבל על הזמן שלך," אמרה, "לא תמצא, זה בברך, אבל כמעט שלא רואים. חוץ מזה נורא קר. אולי תפתח חימום?"

הפגישה הזו הולכת מדחי מאל דחי, אמר לו הקול הפנימי והוא הסכים. "אני הולך למטבח, למלא את הקומקום," אמר לה, ובדרכו הפעיל את תנור החשמל. כשחזר, חש בחמימות שפשטה בחדר.

"ככה יותר טוב," אמרה. "אני סובלת מקור. שונאת חורף."

"כפית מחוקה נס קפה, בלי סוכר, מעט חלב אם יש," השיבה.

הוא הכין שני ספלי קפה. ראה שהתרוממה מהמיטה וניגשה אל הוורד שבבקבוק. היא קירבה את אפה להריח אותו והפנתה אליו את גבה. זה הרגע, האיץ בו הקול הפנימי. הוא ניגש אליה, נצמד לגב הצר והניח את שתי כפות ידיו על בטנה. היא היתה רגועה מאוד. מוכנה.

"מרגישים כמה שהידיים שלך חמות, גם דרך החולצה," לחשה. ראשה תחת סנטרו ושערותיה מדגדגות את צווארו. ריח טוב עלה משערה והוא שאף אותו בנשימות עמוקות.

חשב להחליק את כפות ידיו במעלה גופה. מוקדם מדי, הסכים עם הקול הפנימי. שיחרר את חולצתה מהחצאית והעביר את כפות ידיו אל מותניה הצרים, הקרירים.

הוא היה בטוח שהניח את דעתה. סבר שהם עומדים זמן רב מדי. בתנועות מהירות הסיר את בגדיו והתערטל כולו. היא הסתובבה אליו, בוחנת את עירומו. השפילה את מבטה והשתהתה שם מעט. התשוקה בערה בו. היא חייכה.

היא פשטה את בגדיה, הסירה וקיפלה בזריזות את הגרביים הארוכות ונותרה בלבניה בלבד. הלבנים היו עדינים ויפים. אז עדיין לא ידעה שיש לו חולשה ללבני נשים. רות שבה למיטה.

פתאום נזכר ברעיה. רעיה היתה חברתו לספסל הלימודים בבית הספר התיכון. רעיה עלתה עם הוריה מברית המועצות. שניהם היו רופאים ושניהם עבדו בקופת חולים. המורה הושיבה אותה לידו על מנת שיסייע לה בעברית. עמוס נחשב למצטיין בעברית. לחיבורים שכתב יצא שם בבית הספר. לכן המורים הטילו עליו לערוך את עלון בית הספר. רעיה דיברה מעט עברית וקראה מעט, אך התקשתה לכתוב, ובהרבה שגיאות. במהרה הסתבר לכולם שרעיה תלמידה מבריקה. היא היתה מחוננת במקצועות הריאליים. תוך זמן קצר קלטה גם את העברית. הוא קיבל מחמאות על כך. ידע שאינו ראוי להן. רעיה הצטיינה בכול, משכמה ומעלה. היא היתה הזכאית למחמאות.

רעיה הסכימה לעזור לו במתמטיקה, מקצוע שהתקשה בו. לקראת בחינת הבגרות היה מגיע לביתה והם היו פותרים בעיות במתמטיקה. הוא מייגע את מוחו, נאבק בשאלות, מנסה לפתור. רעיה סבלנית, מסבירה ומכוונת. רעיה גם לימדה אותו דרך גבר בעלמה. הוא למד בחשק. לאחר שנים הגיע לכלל מסקנה כי רעיה הצטיינה בתחום נוסף. כך הסתבר לו, לאחר שהכיר נשים אחרות. הוא היה להוט אחריה. די היה בבדל זיכרון, וחלציו היו מתקשחים. ואולם, בשנה האחרונה ללימודים רעיה עזבה את הארץ. נסעה עם הוריה, שלא היו מרוצים מתהליך הקליטה, לקנדה. מאז לא התראו. הוא היה נזכר בה בערגה. דחה, לא בקלות, את המחשבה, שזמן רב לא הרפתה ממנו, לנסות לאתר אותה בקנדה. חשש שתשוקתו אליה עלולה להניע אותו לעשות מעשה שלא ייעשה. הוא לא יעזוב את הארץ. ידע שהתאהב בה. הוא לא היה מסוגל למחוק אותה מזיכרונו. גם הבנות שהכיר, לאחר שעזבה, לא השכיחו אותה ממנו. אף שידע שאינה מתגוררת בארץ, מצא עצמו מקווה כי יפגוש אותה באחד הימים.

לפני שעזבה הוא דחה את הצעתה להתכתב על מנת לשמור על קשר. דומה שרעיה נעלבה מתגובתו. לימים הצטער שאינו יודע את כתובתה. יום אחד גמר אומר בליבו לפנות לקופת החולים ולנסות לברר את כתובת ההורים. אך הוא התבייש לעשות כן. חשש מהשאלות העלולות לבוא וגם חשש שלא יידע מה להשיב.

מדוע נזכר בה? משום שהיתה רזה וקטנת קומה? אישה בגוף של ילדה. כמוה כרות. רות התירה את החזייה והסירה את התחתונים. שדיה היו פעוטים. הוא הניח עליה בזהירות את גופו. חש קרירות בכל איבר שנגע בו. לפיכך כרע ברך ליד המיטה. כיסה בנשיקות את פנים ירכיה ואת שביניהן. הוא חש שהנשיקות נעמו לה מאוד. משסיים, שב והניח עליה את גופו. רות היתה צרה ורטובה. שקטה מאוד. עיניה עצומות ומצחה מקומט בריכוז. הוא חש כחותר בתוך מפרץ נסתר של מים עמוקים. העונג היה כמעט מעבר ליכולתו לשאת. לפיכך עצר בעצמו, נסוג והתפוצץ.

רות פקחה את עיניה. ירוק זוהר. "עשית לי טוב, טוב," לחשה לו. היא נשקה לו על פיו. "חבק אותי," ביקשה ממנו.

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

את חג הפורים תרל"ט [1879] חגונו, כשאנו יורים באויר באקדוחים ממש. החורף הגיע לקצו, שדותינו עטפו בר. זרענו את תבואת הקיץ – אבטיחים, דורה ושומשמין, וימי חג האביב הגיעו.

החלטנו לחוג את חג הפסח הראשון בחברת משפחתנו בפתח תקוה. המשפחות הובאו מיפו ור' דוד גוטמאן יצא בראשנו ובחגיגיות מרובה קיבל את פניהן. הנשים היו רכובות על סוסים, ור' דוד, במועל יד, אמר: "ברוך השם, ברוך השם, עתה כבר יתחיל להתהוות דבר מה"! האיש הרציני והקשה, הגביר הקפדן לשעבר, אשר השקיע את כל הונו בפתח תקוה, נגש אל הנשים ובחיוך אבירי מאושר על פניו עזר להן לרדת מעל סוסיהן. אלו היו: גברת גוטמן (היחידה מבין הנשים אשר כונתה בפינו "גברת"), דייכע אשת ר' יהושוע שטמפפר, אמי החורגת ולאה רעיתי. מלבדן באו עוד יהודים מספר שהוזמנו מיפו כדי להשלים את המנין. באוהל המשותף ערכנו סדר שעבר בשמחה רבה, בנאומים נלהבים על הכוס ובתקוות רבות לעתיד.

חג הפסח עבר ונשותינו חזרו העירה. רוחות החמסינים הבשילו את שדותינו במהירות, במהירות יתרה על המדה הדרושה. עשינו את ההכנות לקציר הקרוב. התקנו את החרמשים על הידיות ורקענו אותם. גם מכונת-הקצירה – אם אינני טועה היתה זאת הראשונה בארץ-ישראל – עמדה מוכנה. היא הובאה מהונגריה והיתה גדולה וכבדת תנועה. כמין "היפופוטם", שהרגה ממש את סוסינו ונאלצנו לרתום בה שני זוגות שוורים.

קציר השעורים החל. המכונה היתה "מאורע" חשוב לגבי הסביבה. רבים מן הערבים ונכבדיהם נקהלו לחזות בפלא. למראה הקשיים בעבודתה בטלוה, כדרך כל האכרים השונאים חדושים במנוד ראש. שמעתי את אחד ממכובדיהם מבאר באותו מעמד לנתיניו: "כל זה ממרבית הכסף ומדלות השכל"... אף-על-פי-כן המכונה קצרה ובסיוע חרמשינו כלה קציר השעורים ואח"כ גם קציר החטים.

הגיעה עונת הדיש. גמרנו אומר לעשות גם את העבודה הזאת במכונה. בשרונה היתה מכונת דישה המונעה בכוח סוסים. בהיותנו רגילים לבוא בקשרי עבודה ויחסי שכנות טובים עם גרמני שרונה, שכרנו מהם את המכונה והיא הובאה אלינו בלווית מדריך גרמני. דשנו את השעורה בהצלחה נכרת, אך בהגיע תור החיטה היו החטים יוצאות ממנה לא חטים אלא... גריסים. נאלצנו איפוא לדוש את החטה בדרך הרגילה בבהמות עבודה.

שנת תרל"ט קרבה לקצה. עשינו את הסיכום של השנה הראשונה והתקוות הטובות נתבדו. היבול היה אמנם לא-רע, אבל "קצרו" אותו לפנינו משפטי גבולות עם השכנים, מס המעשר ובקשישים. נוסף לכך מתו כל השוורים הדמשקאים ממחלות. מצבנו היה רחוק ממזהיר.

ככה עברה עלינו השנה הראשונה. תוצאותיה היו הפסד כל הכסף המזומן שהושקע. החבילה נתפרדה והשותפות בטלה, אבל המתישבים, פרט לשותפי-חוץ, נשארו במקום. האדמה חולקה, וכל אחד החליט להמשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. אבי הפסיד את מעט הכסף שהשקיע בשותפות, ונישאר מחוסרי קרקע, פרט למגרש הבנין בקרבת הבאר. אז החל אבי לגבול בטיט וללבון לבנים לשם בנין בית על מגרשו. אותי קבל גוטמן לעבודה במשקו במשכרת חדשית. משקו הכיל ארבעה זוגות שוורים, זוג סוסים, סוס רכיבה, "חרתים" ערבים, ואדמה לרוב. ככה הסתדרו החברים זה בכה וזה בכה.

רק בשטח המשפטים וסכסוכי הגבולות המשכנו לפעול במשותף. והרי דוגמה טיפוסית לסכסוך גבולות ולמשפט תורכי: כאמור, היו ערבי אמלבס נרגזים ומוסתים בענין הגבול. פעם התנפלו על מ. ל. כ"ץ, כשהוא יחידי בשדה. אף על פי שהיה גבור חיל ואמיץ לב, לא היה יכול לעמוד יחיד מול רבים. והוא הוכה ונפצע קשה. ראש המתנפלים היה אחמד אלחאמד, מי שהיה בעל הקרקע לשעבר ונהפך לגנב ולשודד. הגשנו משפט נגדו. גם הקונסולים שלנו התערבו בדבר. אבל אחמד ברח ולא נודעו עקבותיו. ביום מן הימים, בהיותי ביפו, פגשתיו במקרה, באחת ה"שַכְּנות" (השכונות) פנים אל פנים. הוא הוציא מיד את ה"שבריה" (פגיון), אבל עלה בידי לקדם אותו, חבטתי בין עיניו מכה אחת באגרופי ולא יספתי. הוא נפל מתעלף. גם עצם מאצבעותי נשברה. מיד התקהלו מסביב המון ערבים ובקריאתם הידועה "אל יהודי קטל אל מסלם" תפשוני ויסחבוני לסראיה.[1] לאשרי נמצא שם אותו רגע חאפז בק ראש העיריה, שהיה מכירני כנתין אוסטרי. הוא שחררני מיד, כי אסור היה לאסור "נתין".[2] אחמד אלחאמד שכב חודש ימים בבית-החולים ואח"כ נמסר למשפט. הדבר נמשך זמן רב על אף התערבות הקונסול שלנו. לבסוף הפסידו הערבים את המשפט ואנחנו – את כספנו. אגב, אחמד אלחאמד חי עוד עד היום הזה בכפר ג'לג'וליה ומפעם לפעם הוא מבקרני בביתי. לאות ידידות הוא מעשן מן הנרגילה שלי ומקבל כמה שילינגים כאות פרידה. הוא מכבד בבקוריו אלה גם את אברהם שפירא וכמה מזקני המושבה.

בחג הסוכות תר"מ (עדיין 1879) כבר הועברו משפחותינו לפ"ת לגור בה. הקימונו סוכה גדולה ממגרפות וקלשונים. כסכך שמשו לנו קני הסוף שהובאו מואדי אבו-ליג'ה. השמחה היתה שלמה, כי החג הוחג במשותף. אותו "בין הזמנים", כשהעבודה בחקלאות מעטה, הרשינו לעצמנו לנוח קמעא בחול-המועד ולטייל ברכיבה בסביבות פ"ת עם נשותינו. אפילו זבח זבחנו, ונאכל ונחלה, כדרך הערבים בחגם, כי היינו רעבים לבשר, אשר לא בא אל פינו במשך חדשים רבים.

עבר החג וכל איש פנה לעברו, לעבודתו ולסבלותיו. אני ולאה בנינו סוכת מחצלות, מעון משובח לקראת החורף. אבא עזר לנו בכל מיני המצאות: נטל שק ומלאו חול, הרביץ עליו טיט בעובי רב, ולאחר שנתיבש הטיט – הוציא את החול היבש מן השק ששימש כתבנית, והרי חלל בנוי ומקומר. זה היה תנור. עתה היה על לאה להתחיל באפיה: קוששה קוצים בגרזן בשדה (עצים לא היו) והסיקה בהם את התנור. דבר מה מעין לחם נאפה שם, אבל היה זה מן הקמח של חיטתנו! בדחילו ברכנו ברכת "המוציא לחם מן הארץ". במשך הזמן למדה לאה את המלאכה, לאחר שנפצעה פעמים מספר בגרזן. לבסוף הצליחה לאפות בתנור זה אפילו חלות לשבת. מאכלינו היו יום אחד פולים ועדשים ויום אחד עדשים ופולים. אחת לחודש אכלנו בשר שהובא מיפו.

באו הגשמים. סוכת המחצלות דלפה מים רבים, התרנגולות קרקרו על דפנות המטה, אך מי שם לב לזאת? "אכלנו" מיבול אדמתנו. התקוות לעתיד היו מרובות. אני הייתי אז בן עשרים ואחת ולאה בת שש-עשרה. החברה מסביב כמונו כמוה, וכולנו בני משפחה אחת. בתוכנו שררה רוח אחדות ואחריות הדדית. עזרה בצרה בחרוף נפש, והסתפקות במועט ללא כל טענות כלפי מישהו (גם לא היה אל מי לטעון). מעולם לא העיז איש להעלות על הדעת עזיבת המקום, למרות שטנות בני ירושלים ותעמולתם נגדנו.

נשאנו את נפשנו לקיים מצוות תרומות ומעשרות בארץ הקודש, לקנות עוד אדמה ולישב עוד יהודים. קיבלנו על עצמנו כאיסור חמור שלא לשאת תכשיטים. איסור זה נשמר במשך שנים רבות, ואצלי – עד עצם היום הזה. אנשים חפשים היינו, בוטחים בקב"ה ובכוחנו, וגאים, אם-כי דלים. היו כוחות! יכולנו לסבול חיי עבודה קשים בלי הרף, עם שעות מנוחה ספורות בין גמר יום העבודה ורעיית השוורים בלילה. הבאת רופא או רפואה לחולה מסוכן בשחיה על גבי סוס דרך המוסררה העולה על גדותיה היתה תפקיד שכל אחד מאתנו היה נדחק בתור כדי לקבלו.

וכמה סבלו הנשים! סבלו ופעלו. סבלו וגם שתקו... פעם עלו ערביי אמלבס לחרוש על נחלתנו, אך הנשים שיצאו עמנו השתטחו לפני המחרשות וצעקו: על גבינו תחרשו! בו בזמן כלינו אנו הגברים את מלאכתנו הגברית וגרשנום. לעתים היו הנשים עורכות "טיולים" ברכיבה לירקון ששימש כמקוה. וזאת בחורף, בגשם, ובביצות החמרה.

אותו חורף תר"מ השתקענו גם חותני ומשפחתו בפתח-תקוה וישהו בה כשלושה חדשים בלבד. למרות שהיה לו "נומר" אדמה אחד, לא יכלו לעמוד בחיים הקשים ובמחלות ויחזרו ירושלימה. אני דווקא הייתי אז בעצם כוחי, הבראתי והתחזקתי מיום ליום, ולקדחת לא היתה כל שליטה עלי.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים: אולם גדול, מלצרים רבים נושאים קעריות חומוס טרי ופיתות, וצלחות עמוסות ששליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. סביב השולחנות הרחבים ישבו, בדרך-כלל, נכבדיה של בירת הנגב, ומיטב עוברי-אורח שחנו בה, מעין-גדי וסדום ועד מצפה-רמון, עין-יהב ואילת. התקרה הגבוהה בלעה את השיחות: קציני צבא מאובקים, במשקפי-רוח, אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, מהנדסי מע"צ, עובדי מפעל האשלג; נהגי משאיות הענק, הירוקת-כהות, מתוצרת אוטוקאר, שהחליפו במרחבי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות, בעלות פני הבולדוג והנהגים האיטלקיים; ולעיתים גם חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, שלמותיהם רחבות וכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם – סועדת סביב לשולחן.

אך הנה נפלה דממה בחללה של המסעדה, ששררה בה המולת ארוחת צהריים מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב. מוארת מאחוריה, מן הפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המדברי של בתיה הצהבהבים-העתיקים של באר-שבע הישנה, ללא עץ, ללא צל – פסעה ובאה בהילוך מתרונן, כנאקה, דמות נערה צהבהבת, נכון יותר, בחורה, אדמונית-משהו ונמרצת, מכנסי-חאקי צבאיים הדוקים לירכיה; חולצתה משובצת, עליה מונחת ברישול כאפייה צחורה, כצעיף; משקפי-רוח מוסטות על רום מצחה, וסנדלי-עור דקי-רצועה, שצלצלו קלות באבזמיהם, סנדלים שנתקראו– חוגיסטיים, להבדיל מן הסנדלים התנ"כייים רחבי-הרצועות החומות ובעלי אבזם אחד, משעמם, הנרכס מאחור.

לא ידעתי. הייתי תמים ושקוע בעצמי, גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה (יסולח לי על ביטוי) בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי – מעודה לא באה לבקרני, וכך יכולתי "לשמור" עצמי למענה, מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית; וגם לא נמשכתי, רגשית, אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה, לעיתים, עד כדי שיגעון.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם, ופעמיים: חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד שעליהן אמורה לקום עיר חדשה – וזאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג האדום, הקרבי, על הכומתה; ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמלייה של מנהל חבל הנגב, או מחלקת ההתיישבות, או סגנו, מכל מקום, בחור צעיר, עב-שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שנראו סטודנטים או מודדים, ועימם מהנדס, ועוד איזו דמות יסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ומשקפיים חשובים. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא צל שאיכלסה יוצאי מרוקו ופולין. לימים נתברר לנו כי אותה משלחת איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, שנודעה יותר בשם "הכור האטומי" בדימונה.

חשתי פיק-ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מעין רעד אירוטי. התשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבוה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק. גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה לא שכבתי מעודי. ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, וגדילי הכאפייה הצחורה שלה דיגדגו את צווארי, בעוברה; הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו, בקרוב, והתרחקה כדי להשיג את חבורתה, שנתיישבה בחלק המזרחי, המרוחק, של האולם; עמוד עבה, במרכז, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-הבהיר, בהתרחקה – השוויתיה קודם לנאקה? – עתה נראתה בעיניי כסוסת-מידבר, גזעית, ללא רוכב.

לא עברו ימים רבים והופיעה אצלנו, בעין-גדי. רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקדמי בקומנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה

בחנות המכונית ברחבה השיפועית והמסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל חהלונות המרושתים והגגונים, שקיבלנו בירושה מהיאחזות הנח"ל – סבבוה אחדים מחברינו בעניין רב, ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו גס בהם – הציעו לה טיול לנחל דויד, רחצה וביכורי-תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך, תוך שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות ארכיאולוג צרפתי, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, הערֵיגָ'ה; והיא הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער הסמוכה לנו. חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד לרגעים אלה. גם אני רציתי להירשם, לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח על חשבון שעותיי הפנויות, כמתנדב. את עבודת האפייה עשיתי בלילות. ואם אתגבר על נטייתי העזה לישון עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

מחשבה זו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-העבודה של תלמידי תיכון תל-אביבי, שעמד להסתיים, הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי, לעיתים, להכין פעמיים עיסת-בצק במלוש החשמלי, ומי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת פי שניים, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. לחם קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. אמנם להם מכרנו, לא פעם, את הככרות הישנים. ואיני רוצה להישמע כמתלונן אם אוסיף שממש באותם ימים גם נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולהכין מאות "בּוּלְקַאלַאך", לחמיות-בִּיס קטנות, למסיבת הַנִּישָׂאִים, שלא לדבר על שתי חלות-ענק. ובערב – אחרי טקס החופה בנחל דוד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתוב על קלף בידי סופר סת"ם מפתח-תקווה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ולכן, כשהחלו המסיבה, והריקודים, עיניי נעצמו והלכתי לישון.

וכל אותה עתה מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים, טופפת ברגליה הארוכות, החטובות, הנתונות בסנדלים דקי-הרצועה; האצבעות תואמות להפליא, ללא פגם; הכאפייה מתנפנפת כצעיף, ועליה מתנוסס כובע אוסטראלי עם רצועת-עור דקה; קרדום בְּידה, החופרים מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה, ואולי כך גם שני החתנים, חברינו, כשהם מתגנבים, בחשאי, אל פינת הקנדונים, המצויים בסטיו שמאחורי המכבסה, בקופסה, למעלה –

סוף-סוף אזרתי עוז וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי, האופה! – הבולקאלאך שלי מצויינים, לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב, זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם מעט ביצים טריות, סוכר, שמן, להשביח את הטעם. זאת, כמובן, לבד מן השמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד, כמשורר, במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי, לא בעל ערך מקומי בלבד. כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שנתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, וטיילתי עימו בנחל דוד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

כל זאת לא סיפרתי לג'ני, בקצה המידשאה, לפנות ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה, ופניה הדבשיות, שכמו נתמזגו עם צהבהבות צלע ההר – הַנַּגַ'אר, שנתגבה מעלינו לעבר מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדבות?" שאלה. המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור; שבשיתוף אחד מחבריי הכינונו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי על פי חיי הקדמונים – נלבש שׂלמות-בד לבנות, רחבות; איש-איש יעבוד לפי רצונו, ולא על פי צלצול הפעמון; ארגז ובו שטרי-כסף יהא מונח בפינת חדר-האוכל, וכל חבר ייקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב, עטופים בשלמותינו, ונקרא ספרים, בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שהיא עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעלת מיבטח זר קל, והחברים, היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל, לארוחת-ערב, רואים אותנו – שנשתתקתי. עוד פלטתי משהו במבוכה, והזכרתי את המחמצת לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון, ממכוות מבטה החקוק בי.

לא, לא הופעתי אותו בוקר עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה – בדבר גיוס לקטיף, ואני מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות, פטרתי את עצמי מגיוסים. אם יֵדעו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו, מדוע לגיוס לא באתי? מסתמא יש לי זמן פנוי למכביר!

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פְּלֵצַאלַאךְ, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מחלקן למאחרים ללכת לישון, לשומרים, והנותר – הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות הלחם של שחרית, בטרם יציאה לעבודה.

היה חם למדי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שבו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, להנחה בתבניות המשומנות.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך; דבשי ואדמדם שערה, דבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחימן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמניה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דמיון נפתל.

הזמנתיה להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו, לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד, על עין-גדי. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמוני מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ציננתי בנפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציהָ החלק הטעים, הרך, עם רצועות-הבצל האפויות וגרגירי-המלח. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים; ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי, בפותחי את הדלת, בסנדלים, כפי שאני עתה. "מה עשית?" – נבהלה ופסקה רגע ללעוס. "חזרתי לחדרי," סיפרתי, " לקחתי את רובה הטוטו שברשותי, ושבתי למאפייה, ומבחוץ, מבעד לחלון, כיוונתי אל ראשו של הנחש, ששקָט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כשהקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצלצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין." ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק מקמח.

"נחמד אצלך – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל, לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צבּרי, יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתיו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, ותצא.

ג'ני התעניינה בעבודתי, שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמישה ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש אוזניים. לשם מה כיסוי הבד על המלוש? פשטתי את הכיסוי ונתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, ואנו עומדים משני צידיה.התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה (אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה). "מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק. כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחד שדיה הערומים שנגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וברעש הפרימוסים אמרתי:

נגעתי ביד אחת בפנֵי הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק. היא צחקה, "אל תשאיר סימנים – " ביקשה. "שֶׁלָךְ גמיש – " גמגמתי. "אבל בִּפְנים אולי רך יותר – " הציעה. "כן, מפני שהוא תופח – " עניתי. "טפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק. "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי יד לפנים חולצתה, לתפוס בככרותיה וללוּשם, בידיי המקומחות. "כבֵּה לפחות את האור – " ביקשה. כיביתי. סגרתי את תריס העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, שעוּנה על דופן קערת המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את ככרות החזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד, לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטייליים עוברים לא ייכנסו לקחת ככרות טריים בטרם העברתים לארון הלחם, במטבח. לא היתה ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענובו קמעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור על חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתים ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על ידי חוש הריח; משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת. ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כנראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עובּרים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה הַשְּׁעִיעוֹת כשני ככרות בטרם נאפו; בצק וגוף, צמד אפור-לבנבן, זהוב ומקומח, עולה ומדיף ריח תסיסה טובה; תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא דבקה באוזני, לחשה, מנשכת: "מהר, מהר, אם אתה לא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו – בעוגן-ברזל כזה – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, וכשבאתי עליה, לבסוף, לא הייתי בטוח אם אני בתוכה או בתוך הבצק, עדיין, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה בכלל, לא את הבצק, אני מתכוון – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן הגיגית הענקית, צר היה מקום בפנים –

כשיצאנו, לבסוף, כשני מקס ומוריץ, ניערה ג'ני היטב את גופה, ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכשהתכופפתי – נשקתי שוב את אחוריה המתוקים. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. צריך הייתי לפזר יותר קמח על פני הבצק, אמרתי לעצמי, מאוחר יותר, כשפיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח, והתחלתי שוקל מנות ולש, בשתי ידיי, שניים-שניים ככרות, ומניחם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני נסתלקה קודם, לאור הפרימוסים, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא – "

"אופה! טמבל – " ליטפה קלות את לחיי, "הקמח נכנס לך כבר כנראה גם לאוזניים – "

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת הארכיאולוגית.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור, מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי, ועוד יותר טוב מכך שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק עם עלוּת יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע, עם התחבורה, מבאר-שבע, יהא יותר זול, עשרים אגורות לכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלֵמה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלופנה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב, על "חמורֵי"-ברזל, להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור.

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדֶה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – אני אדם בעל ניסיון! –

הבשלתי, הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, נסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר.

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנַגַ'אר – נעשיתי גבר וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מפתח-תקווה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, נראים רק שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? הם לא יצאו לחפור היום? – גם אין רואים את הקומנדקאר האפור במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע; וכשיורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קָבִּינוֹת-על בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כנראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, אחד הארכיאולוגים, שבחברתו בילתה – – –

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחריי?! עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלֶה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

"אתה יצאת מדעתך?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות-דג, "על מה אתה מדבר בכלל?"

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שפשוף אמיץ במגבת-מטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שנראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה, בבית-מלון ירושלמי, בתקופה בה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית, בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור, בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת-החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי, שאיים להשתוות להכנסותיי. מבחינה רגשית עדיין הייתי אז אידיוט גמור. הבחורה שאהבתי מאוד, ולה עדיין שמרתי את עצמי – ציפצפה עליי עד כדי כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה, ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי לללותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו למדה, ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

העבודה במלון הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי. התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך נדמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה "שלום", שהיתה פאר צי-הנוסעים הישראלי.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצה של משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי ונתן לי תמונתו במתנה, אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקחת מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראותם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות-הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי נדמה היה לו שלאור בדיקה מקפת כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחד טוב יצא מכך והוא שמאז יש לי תיק מהימנות באיזה מקום חשאי, בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות כנגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי, לא במעט, על שלעולם, לעולם אין חושבים אותי למסוכן-באמת למשטר.

מפטפטת צרפתית, בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם מדברים על טיול למחר, מטעם משרד החוץ, או התיירות, או הבריאות?

עיניה הבורקות, שערה הדבשי. יצקתי מן המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמידה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כשהכישהּ הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי כשיֵצאו.

הם הזמינו יין. נראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי את היין הוורוד לגביעהּ, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המטבח, רק לפני שעה קלה. כשהגישה את הגביע לשפתיה היה נדמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמויה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיה מבלה בחברת המאלים.

בָּצְעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג'ל. טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, דומני, ובכל זאת שתו עימה במצהלות שמחה.

כשנצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – היא אינה מכירה אותי כלל!

מתנודדים, יצאו לבלות את המשך הערב, כך שמעתי – בְּ"מַי בַּר". הם התנודדו אבל ג'ני – צלעה-קמעה. בכך אני בטוח.

משמרתי נסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת הבוקר, את ניקוי המטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (שתיתי את היין שהותירו, מגביעהּ) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כדי לראות אם ג'ני תחזור עימם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתויה, סביבי, כאילו היין מפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם, מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחזרתי לחדרי השכוּר והקר, להתכונן לסמינר של הפרופסור הלקין, שאצלו למדתי ספרות ואשר אותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי כי אולי, בזכותו אהיה יום אחד סופר גדול בישראל, ככל היתר.

שנים עברו. שנים רבות מאוד. סופר גדול לא נעשיתי אבל את מחייתי אני מוצא בסדנאות לכתיבת פרוזה, סדנאות יצירה מכנים אותן – כדי למשוך את המשתתפים, שישלמו במיטב כספם; ומקנים להם עצות כדי לשפר את כתיבתם ואת הגשתה, כמו, למשל – כשמעתיקים במכונת-כתיבה את הסיפור, לסמן תמיד מקף-מחבר בסימן השיוויון = וללא רווח בין המילים, וזאת כדי להבדילו מן הקו המפריד. סימן-מוסכם זה, המקובל על בעלי-המקצוע, משנה מיד לטובה את יחסם של העורכים המקבלים כתב-יד לקריאה, כי נדמה להם שהכותב הוא אדם מקצועי. ושמעתי גם על סופר אחד שהדליק נר וביקש מכל המשתתפים בסדנה לרכז בו את מחשבותיהם, בשתיקה, במשך שעה שלמה.

סופר אחר, מידידיי, התוודה פעם בפניי כי ההדרכה בסדנה מספקת לו את מנת הדפיקות-בצד השנתית הדרושה לו כדי לקיים, בדוחק, את שיווי-משקלו היצרי, הרופף, אחרת ימצא עצמו מסתובב ברחובות, לעת ערב, בלשון שלוחה – נלחם בתשוקה אדירה לאונן בפני נערות גימנסיה.

אחת המשתתפות השנה, אישה מבוגרת, קולה עבה במקצת וחזה נכבד למדי, גברת גניה, כך מכנים אותה, משום-מה, הצעירים בסדנה. אני – נשמרתי צעיר למדי, במראי – אולי יש לכך קשר כלשהו לעובדה שלא העבדתי בפרך את כישרוני יתר-על-המידה (אני ממליץ לכתוב שלוש מילים אלה צמודות בשני מקפים מחברים תוך שימוש בסימן-השיוויון = הם, כפי שהילדים מכנים אותו) ויש לכך גם מילה אחרת – בטלן. גברת גניה נראתה מבוגרת ממני בעשר שנים,לפחות, ושדיה צונחים כעיסת בצק שעלה על גדותיו, אם יורשה לי להשתמש בדימוי מימי נעוריי.

המראה שלי צעיר אבל הלב – אבן. לא איכפת לי שום דבר.

אתם יודעים מי היא. אני לא ידעתי. כל-כך אני נתון בעצמי – שאיני זוכר את שמות המשתתפים. אבל דיברתי הרבה על כך, שהדרך להסיר את מחסומי העצלות-לכתוב, שהיא תכונתו של כל מי שאינו פג"א רע – ראשי-תיבות פלגיאט, גרפומן, אפיגון – – – הדרך להתגבר על מצב נמנום-הנפש, או, בקיצור, הטמטום-למחצה שבו אנו שרויים רוב שעות היממה, מבלי יכולת להתחיל או להמשיך כתיבת סיפור, או פרק, היא – לקחת מאורע שנחרת בזיכרון, משנות הילדות או הנעורים – מאורע טראומטי, שממרחק-השנים כבר אפשר לחשוף אותו, להתחיל ממנו את הכתיבה, וככל שמתקדמים בה, להפליג, או להוסיף מן הדמיון הפרוע, ללא פחד, מבלי להפעיל שום צנזורה עצמית, ובסוף הכתיבה של הטיוטה הראשונה, אפשר להפוך את הסיפור מגוף ראשון לגוף שלישי.

מאוד הצטערתי שלא לקחתי את סיפורה של גברת גניה הדדנית לקריאה ולחוות-דעת, קודם שחילקה אותו לכל משתתפי הסדנה – כפי שאכן ביקשה ממני לנהוג, אך אני נאמנתי (אם אפשר להטות כך את המילה) למנהגי שלא לפסול על הסף שום סיפור שאחד המשתתפים מעלה לדיון, אלא להניח להם לקפוץ, על אחריותם, למים הקרים, כדי להתחסן.

את הסיפור הזה – "ג'ני מלכת הנגב", אני לא יכול לסיים. אני יכול רק להביא, וזה מאוד לא אֵתִי מה שאני עושה (אבל אני, לפחות, לא דופק-מהצד את משתתפות הסדנה, ולא מחייב אותן להסתכל במשך שעה על נר דולק), את סיפורה של גברת גניה, הצולעת:

בנעוריה היתה מלכת המידבר. גברים אהבו אותה. נשים קינאו בה. את המרחבים מלאי-היפעה בלעה בעיניה, במשקפי-האבק ובכל יישותה הצעירה. טסה על הגִ'יפִּים, של אז, והבחורים קירבו אותה אליהם, בזרועותיהם החזקות. זיפֵי זקן חיות-הנגב דיגדגו את לחייה, וריח טבק, והאבק, וזיעת-גברים חמוצי-בגדים על פני ארץ בראשית חדשה, כאיִל אל איִל, את כל היפעה הזאת, השוקקת הוד וצ'יזבּאטים, בשפה חברמנית וחרמנית.

עד שבאה אל הקיבוץ הצעיר, לחוף ים המוות. לחשוף, במשלחת, לחפור עבר קדומים בנקיקי היסטוריה מהלכת על אבנים ועפר בערוצי בראשית של עמה, של ארץ אבותיה.

אבנים צלויות בחום. חום מפשיר את האבן שבליבה. אלה היו ימים, טראומטיים, במקום משקפיים שמה חרסים על עיניה, כשנחה, בצל.

בדמי ימיה היתה אז, וכל האנשים שאהבוה בילדותה כבר מתו, והיא גדלה וַתִיף. לא בין הצבּרים גדלה, אבל עכשיו כבר היתה צבּרית – יותר מצברית!

ובערב הלילה הטראומטי ששינה את מהלך חייה, בתוספת התוספות של הדמיון – הרגישה שהיא עפה אל המאפייה של הקיבוץ הצעיר, נמשכת אל ריח הבצל בתנור, ריח פלאים שהזכיר את הדרך מדרוביץ לדרוביצה ופת האיכרים בבקתה שביער – נכנסה למאפייה, והאופה, שמן ורחב כהרי-מואב ופניו פני ירח בצקיים, הושיט לה פיתה טרייה שֶׁרָדה מדבש התנור, כמו שאבא שלה לקח אותה, עוד לפני המלחמה, לראות איך אופים את הלחם, ודמעות עמדו בעיניה כי לחם לא היה לה לאכול, אחר-כך, בילדותה הנמשכת, וכל הצבּרים שנישקו את התחת שלה, תסלחו לי על הביטוי – היו הנקמה שלה בגויים! – ואז היא ביקשה פת שלמה, את הַפְּלֵצַאלַאך, והאופה התקרב אליה, ממש נדבק, כולו בצק, כמו האבנים הזרוקות על מורדות ההרים, בטרם התקרשו במהפכת סדום ועמורה, ודחף לה –

תרמוס זוחל, כמו מְלוֹשֶׁת, ניסה להכניס אותה אל קערת הבצק הענקית שלו והיא ברחה, החוצה, החוצה, וכשהגיעה אל חדרה, ישבה על הדשא, בחשיכה, ובכתה, כי הרגישה שהיא רוצה למות, כי כך השפילו אותה, בעבור פרוסת-לחם, בילדותה, ביער, ומעולם לא היתה ילדה, ולא נערה. אלא תמיד אישה.

ואז בא הצפע בדשא והכיש אותה, מאחוריה, וזה המְשך של מוטיב הארוֹס במוות. שהנחש הוא כמו הזין.

* הסיפור "ג'ני מלכת הנגב" הופיע בקובץ הסיפורים "ערגה" בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1987. חלקים מהסיפור שולבו בפרקיו של הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיכל סנונית: שמחתי מאוד שנעמן כהן הזכיר ברשימתו המעניינת [גיליון 1547] את הסופר אלבר ממי (נולד 1920) שהלך לעולמו זה עתה והוא קרוב לגיל מאה. ספרו "נציב מלח" הותיר בי רושם עמוק מהרגע שקראתיו לפני שנים רבות וראיתי בו אחד מגדולי הסופרים, אולי אפילו אינו נופל מאלבר קאמי, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא בן 43 ועוד הספיק לזכות בפרס נובל.

שניהם כתבו בין היתר על ילדותם בצפון אפריקה (האחד בטוניס השני באלג'יריה) והותירו בי רושם בל יימחה.

* שמעון גרובר הנכבד. אבל מה קרה לאבא שלך המסכן? [גיליון 1547] השארת אותו בחוץ בלי השגחה?

* תודה רבה לד"ר גרנות על דבריו אודות רשימתי על חדר המיון באיכילוב. [גיליון 1547]. אולי תצלחנה הרשימה והביקורת לשפר ולו במקצת את המצב הקשה השורר שם.

* חורבן הערים הגדולות נמשך, והפרוגרסיבים, השחורים והמוסלמים מחריבים את הציוויליזאציה המערבית. הערב (7.6) החלו מעשי ביזה המוניים בחנויות היוקרה של בירת "איחוד הרוע עם הטיפשות", היא בריסל. ה"תקשורת" בישראל ובמערב ממעיטה, בכוונה, מחומרת מתקפת הטרור העולמית הזאת, כי היא תומכת בה.

הערב [7.6, בסרטון על בריסל]: איזו חנות בוזזים כאן? נעלי ג'ימי צ'ו. יש טעם איכותי, יקר ואנין. אליטה. ואיה המשטרה? עסוקה בכריעת ברך. אתם רוצים שיחשבו שהם גזענים? מדינה אבודה ונפחדת.

יהודים בצרפת ובבלגיה, היו לכם 72 שנים לעלות, אבל תנאי החיים שם אסרו אתכם. עכשיו כבר לא מדובר על תנאי חיים, מדובר על החיים, ותגיעו בתנאים הרבה יותר קשים. למה לא שמעתם בקולנו? כל אלה שאתם רואים עכשיו בסרטונים – יֵצאו נגדכם אחר כך.

* הַפְּרעוֹת להרס אירופה הגיעו ב-7 ליוני גם לשוודיה. [ראו] בסרטונים האלה, מגטבורג, העיר השנייה [בגודלה?] במדינה האומללה. האם זו סתירה לוגית, שהפרוגרסיבים מחריבים מדינה פרוגרסיבית? פרדוקס מוות? דיסוננס קוגניטיבי?

ואיפה שרת החוץ האנטישמית כשצריך אותה? אה, ברחה כבר, ועזבה.

[סרטון:] מקבלי מקלט סומלים בוזזים [בשוודיה]. שנאתם כלפי המדינה שנתנה להם הכול – גדולה. ומי צריך בעצם לקבל מקלט עכשיו? השוודים המקוריים. אתם עשיתם את זה. אל תבואו בטענות.

* שר החוץ של גרמניה, הייקו מאס, הזהיר היום (רביעי, 10.6) במהלך פגישותיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מחליפו המיועד בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי – כי יהיו מדינות שיטילו סנקציות על ישראל בעקבות סיפוח בגדה המערבית, "ואולי יכירו בפלסטין." מאס הבהיר כי גרמניה אינה להוטה לתמוך בענישה נגד ישראל, אך מדינות אחרות שוקלות זאת ולוחצות על האיחוד האירופי ללכת בדרכן. בכל הפגישות אמר השר כי סיפוח מנוגד לחוק הבינלאומי ולהחלטות האו"ם, וכי גרמניה תתקשה מאוד להתמודד עם הפרה זו מצד ישראל. ["הארץ" באינטרנט, 10.6].

זה מה שמעסיק עכשיו את מדינות אירופה! – לא המגיפה שזילזלו בה והפילה בהן אלפי קורבנות! – לא מהומות הפליטים הבוזזים את חנויות היוקרה שלהן בלב בירותיהן! – לא העתיד השחור הנשקף להן! – לא הרובעים בעריהן שכבר היום נשלטים בידי מוסלמים ושחורים!

לא! מה שמפריע להן היא החלטתה של מדינת ישראל לתת מעמד רשמי, דה יורה, לקו הגבול המזרחי שלה על הירדן, אשר למעשה, דה פקטו, נמצא בידיה מאז יוני 67' והיא לעולם לא תיסוג ממנו כל עוד חפצת חיים היא!

והחצוף הזה, שר החוץ הגרמני, מטיף לנו מוסר ומאיים עלינו!

* חופש הביטוי ב"ניו יורק טיימס"? עורך הדעות בעיתון החשוב הזה, גי'ימס בנט, אולץ להתפטר בגלל שאישר פירסום מאמר של רפובליקאי שתומך בנשיא טראמפ ובמדיניותו, בהקשר לטיפול הדרוש במהומות האלימות לאחר רציחתו-חניקתו של פלויד על ידי שוטר לבן. מסתבר שהעורך הראשי ואולי גם המו"ל של ה"ניו יורק טיימס" הושפעו מהתגובה הביקורתית של עיתונאי העיתון מפירסום המאמר, והוא התפוטר. מסתבר שדווקא העיתון שמבטא את דעות השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב – הוא זה שסותם פיות בביתו, אבל מטיף לכולם על חשיבות קדושת חופש הביטוי.

מאחר ש"הארץ" מרבה לצטט ידיעות ומאמרים מהעיתון האמריקאי החשוב הזה, מסקרן לדעת כיצד נוהגת המערכת כאן. האומנם בחופש ביטוי אמיתי, או סלקטיבי – כשהנימוק השיגרתי "שיקולי עריכה", לכל פסילה – מצפה לחופש הביטוי ב"הארץ"?

אהוד: מזה שנים רבות חדלתי לשלוח מאמרי-דעה לעיתון "הארץ", כי קודמיהם כבר החלו להיות נידְחים "משיקולי עריכה" – וזאת לאחר שעשרות שנים [משנת 1955, שבה התפרסם בעיתון שירי הראשון, לפני 65 שנים] – הייתי בו משתתף קבוע. אני יודע היטב אלו דעות ואלו עמדות יכולתי להביע במאמריי – כדי שכֵּן יתפרסמו בעיתון "הארץ" של השנים האחרונות. כל קורא את הפובליציסטיקה ההזוייה שמתפרסמת בו, מבין לְמה אני מתכוון.

* בימים אלה מתחדשת הצגת מחזהו של יוסף מונדי "זה מסתובב" שמככבים בו קפקא והרצל. בתפקיד קפקא מופיעה מערכת המשפט הישראלית. בתפקיד הרצל מופיע ראש הממשלה בנימין נתניהו. מקווים שבקרוב, בבימוי מערכת המשפט הישראלית ועם תרועות שמחה על ריחות הליזול הנשמעות בתקשורת הישראלית – יוצג בכלא מעשיהו גם סיפורו של קפקא "במושבת העונשין" (1919) – עם בנימין נתניהו בתפקיד הכלוא הראשי.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] בית הממשלה.

[2] נתיני חוץ היו נתונים אז תחת חסות משטר הקפיטולציות.