פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1549

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בסיון תש"ף, 15.6.2020

עם צרופת אסתר ראב וישראל שפילר משנת 1946 לערך. אסתר כבת 52.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵלַיִךְ. דְּבָרִים פְּשׁוּטִים. // חובב טלפז: במלחמה כמעט כמו במלחמה, פרק נ"ו: דגים או חכות דייג והזמנה למחול. // יורם אטינגר: מדוע מדינות ערביות מסתייגות ממדינה פלסטינית!? // אורי הייטנר: 1. עוד דונם ועוד עז. 2. צרור הערות 14.6.20. // ארנה גולן: הלבוש הנשי והלבוש הגברי בימי הקורונה. איך השתנה היחס ללבוש  בימי  הקורונה? ומהו הרקע? – חלק ראשון מתוך ארבעה. // משה גרנות: כמה כואב הכאב! על ספר שיריו של עצמון ד' יניב "סריקת מערכות". // רוֹן גֵּרָא: הַתְּקוּפָה. // יונתן גורל: ללא מלים. // נעמן כהן: דגל אש"פ בכיכר ערפאת. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. קדחת ומחלוקת הירקונים. חולין ויחסי שכנים]. // אהוד בן עזר: "דיוֹ סבתא! דיו!" // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

אֵלַיִךְ

וְשׁוּב קִבַּלְתִּנִי

וְשׁוּב פָּנַי בְּשׁוּלַיִךְ אָלִיט

סוֹד שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי

רַק אַתְּ וַאֲנִי הוֹגוֹת

קַו הָרַיִךְ מִמֶּרְחַקֵי-יָם

אֵלַי קָרֵב...

וּבָקְעוּ וְעָלוּ

חֲלוֹמוֹת עַתִּיקִים

מְדוֹבְבִים לְמַעֲנִי.

וְקִמּוּרֵי שָׂמַיִךְ

שׁוּב מְחַפְּשִׂים

דְּרָכִים בְּדָמִי

וְהוּא עוֹנֶה

בְּחֻמְרַת גּוֹרָל אָרֹךְ

נָעוּץ בַּמֶּרְחַקִּים.

וְשׁוּב

זִיזִים חֲבוּיִים

לְאֹרֶךְ נְצָחִים

בַּשִּׁכָּרוֹן –

וְאֹשֶׁר פֶּלִאי.

1959

דְּבָרִים פְּשׁוּטִים

בֻּלְבּוּל אָפֹר

מִתְנַדְנֵד

עַל זַלְזַל עָרֹם

בַּאֲמִיר-עֵץ

מְרוּט-שַׁלֶּכֶת –

וְעָנָן פָּרוּעַ דּוֹלֵק מֵעֵבֶר לוֹ;

עֲרֵמַת אֲבָנִים

גְּדוֹלוֹת שְׁכוּחוֹת

עֲקוּרוֹת

מֵהָרִים רְחוֹקִים;

בַּרְקָנִים שֶׁל אֶשְׁתָּקַד

מִתְחַכְּחִים זֶה בָּזֶה

חוֹרְקִים

בְּרוּחַ טְעוּנַת-גֶּשֶׁם;

נַחֲלִיאֵלִי דַּק רֶגֶל אָץ

עַל פְּנֵי חוֹל הַוָּאדִי

נְמָלִים מְעוֹפְפוֹת שְׁקוּפוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

חִילְפָה יְבֵשָׁה מְרַשְׁרֶשֶׁת

וְעִקְּבוֹת צַבִּים

בַּאֲדָמָה רַכָּה.

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

חובב טלפז

במלחמה כמעט כמו במלחמה, פרק נ"ו:

דגים או חכות דייג והזמנה למחול

עם התעצמות הפגנות הענק ברחובות ערי הענק בארה"ב כולל וואשינגטון DC קיבלתי מיספר הולך וגדל של פניות להעריך את השפעתן על תוצאות הבחירות ב-3 לנובמבר. אין ספק – משימה הגובלת בבלתי אפשרי, במיוחד כאשר ארה"ב נמצאת עדיין עמוק במשבר כלכלי כתוצאה מהפנדמיה – קורונה – המזכיר יותר ויותר בעוצמתו את "השפל הגדול" של 1930. האי-וודאות הנובעת ממהלכי המגפה נשארת גבוהה כי רזי ההתנהגות נלמדים עם התהליך עצמו ולמרות מאות רבות (אלפים?) של ניסיונות רפואיים-ביולוגים – אין כל סיכוי להשגת חיסון עד הבחירות.

מחיר שיתוק משק הכלכלה המריא לרמות מסוכנות מה שהביא את המימשל להכריז על חודש מאי 2020 על פתיחה חלקית של המשק ע"פ קצב הנתון להחלטת מושלי הסטייטס. פתיחת המשק התרחשה באיטיות כשהיא מושפעת נמרצות מקצב ההדבקה, התחלואה בטיפול נמרץ והתמותה – שהיו בשיאן בתחילת החודש והחלו לדעוך מה לקראת סופו. ואז, ב-25 למאי בשעות הערב בסביבות השעה 8 התקבלה הודעה במשטרת מינאפוליס, מינסוטה, שג'ורג' פלויד, אפרו-אמריקאן קנה סיגריות ושילם בשטר מזוייף של 20$. ארבעה שוטרים בראשותו של דרק צ'אובין כפתו את ג'ורג' ודרק הנחית את ברכו השמאלית, ומעליה את כל כובד משקלו (100 ק"ג לערך) על צווארו של ג'ורג' במשך קרוב ל-9 דקות בעוד האחרון גונח ובקושי מסנן "אינני יכול לנשום" וזאת מול מיספר מצלמות של עוברים ושבים המתחננים בפני צ'אובין-בעל-הברך על נפשו של המסכן.

עד כאן ניתן לציין אירוע זה כרצח הנובע מברוטאליות קיצונית של שוטר הנעזר בשלושה מחבריו כאשר יותר ממחצית הזמן האירוע מצולם כולו ומועבר מיידית לאינסטגראם ומשם לכל כנפות תבל. מאותו הרגע מתעצמת בועת האירוע ורק מידע מסויים יכול לעצור את התהליך – הודעה על מעצרם של ארבעת השוטרים... וראה זה פלא יממה שלמה חלפה עד שנמסרה הודעה מפתיעה – כל ארבעת השוטרים פוטרו ממשטרת מינאפוליס.

הגיוני??? רוצח ושלושה סייענים שתמונתם, סליחה הסרט בן כ-7 דקות של סיום החניקה האכזרית והמבעיתה של ג'ורג' פלויד – פשוט "החזירו ציוד" ועדיין לא נמסרה אפילו הודעה על מעצרם. בוודאי שלא - הודעת המשטרה בבוקר למחרת, בסך הכול כללה משפט קצר שכלל את המילים "התנגדות פיזית" של פלויד. והוסיפה בהמשך שאותם ארבעת השוטרים: "הבחינו בכמה סימנים של סבל ומתח רפואי" על פניו של ג'ורג', ורק בסוף היום התקבלה הודעת הפיטורים.

 עוד באותו היום כבר הודיע ה-FBI שהוא בוחן את האירוע. ולמחרתו ב-27 למאי  מסר הנשיא טראמפ הבעת צער מהחדר הסגלגל והשתתפות כנה בצער המשפחה. זה היה כבר רגע מכונן. עדיין לא מילה מפי הממונה-על והאחראי הישיר על כל פעולות המשטרה בעירו –  כבוד ראש העיר ופיו מלא מים. גם מושל מינסוטה, שתחת פיקודו נמצאת משטרת הסטייט (שוטר שלהם מכונה שריף) לא נראה צמא למים הממלאים את פיו שלו.

בשעות אחר הצהריים החלו הפגנות שקטות במינאפוליס ובסנט פול העיר התאומה. בערב כבר הפכו ההפגנות סוערות, אלימות עם הצתות כבדות של חנויות ומשרדים. למחרת ב-28 במאי, בעוד בולטת בחסרונה המשווע הודעה על מעצרם של הרוצח ושלושת סייעניו, החלה ההתפשטות הגדולה של ההפגנות בערים הגדולות, מחוף לחוף ברחבי ארה"ב וגם  בהוואי ובאלסקה – הפגנות המצטלמות יפה לאור דליקות הענק של החנויות ומכוניות המשטרה המנופצות.

רק למחרת, 29 במאי, נעצר סוף-סוף הרוצח האכזר, שובין, והואשם. במה? בהריגה וברצח מדרגה שלישית? ע"י התובע הכללי של מינסוטה. הבה נבחן זאת. בהחלט ייתכן שבדקה הראשונה והשנייה היה זה זעם בלתי-ניתן לעצירה מטעמו של שובין, במיוחד עם פלויד הכפות לאחור המתקשה לנשום תחת מישקל ברך ה-100 ק"ג... אבל מה קרה בדקה השלישית... הרביעית... שם כבר נשמתו של בעל הברך חזרה לסידרה ופירפוריו של פלויד גוועים והולכים... בדקה החמישית כבר היה לו ברור שפלויד מנוטרל. מכאן ואילך בכל דקה נוספת הופך הרצח בהכרח לדרגה שנייה ומשם הדרך לדרגה ראשונה קצרה בטבעיות!!!

מאוד ייתכן שהודעת אישום תואמת-אירוע היתה מביאה, כנראה, להרגעת הרוחות בין החוף האטלנטי לשקט. כשזו התחלפה בהודעת "הדרדלה" הנ"ל – בגינה שמו לב כל צופי התבל ששני האחראים הראשים: ראש העיר ומושל הסטייט לא דאגו אפילו לצאת מול כלי התקשורת, לקחת אחריות ולהביע צער בפני שאריו של פלויד – ניתן האות למעשי שוד וביזה בהיקפים גדולים, כולל כמובן בערי הענק כמו ניו יורק במזרח וסן פרנציסקו במערב, דרך שיקאגו ודנבר וכיו"ב. טראמפ יצא בקריאה ואזהרה לשמירה על מחאות שלום ע"פ "התיקון הראשון" לחוקה והימנעות משימוש בנשק המותר להחזקה ע"פ התיקון השני. הוא "העז" אפילו להזכיר  למושלים וראשי הערים את חובתם החוקתית לשמור על חייהם של תושביהם וגם על רכושם בעזרתם של חיילי המשמר הלאומי העומדים לרשותו – של כל מושל בסטייט שלו.

זו היתה הדרישה המכוננת – לה חיכו בקוצר רוח מארגני ההפגנות. כל הזעם האמיתי הוסט באחת ממושלי הסטייטס וראשי הערים שסרחו – אל עברו של אוייבם המושבע – הנשיא טראמפ אותו הם כל כך אוהבים לשנוא במיוחד אחרי שנחלו תבוסה קשה באופנסיבת ההדחה ההזויה (לאורך שלוש שנים!) שיזמו הדמוקרטים – מנהיגי השיטפון "הפרוגרסיבי". בעוד הנשיא מזכיר למושלים וראשי הערים שעליהם, ע"פ החוקה, לקטוע באחת את ההפגנות הגדולות לבל יגרמו לאובדן חיי אדם ולנזק כבד לרכוש – היפנו המוני המפגינים את סיסמאות ההפגנות נגד הנשיא בהותירם את האחראים האמיתייים – ראשי הערים והמושלים – כיונים צחורות תאבות שלום.

מי הם אותם מפגינים שיצאו לבזוז חנויות, להציתן או הריסתן – מה שבא קודם? האם אלה עובדים בחל"ת קורונה או גרוע מכך – מפוטרי קורונה  האם אלה עובדים שנטשו עבודתם בכדי לבסס דמוקרטיה אמיתית תוך ביעור גזענות ישנה/חדשה ע"פ צבע העור? האם הם הגיעו בכלל להתאבל על רציחתו הזוועתית של ג'ורג' פלויד ולדרוש עונש מרתיע לרוצחים והסקת מסקנות בהתאם ממפקדי הרוצח(ים) ומהאחראים מיניסטריאלית לרצח המתועב?

ובכן: None of the above! אף לא שמץ דמיון לכ"א מהאפשרויות הנ"ל ביחד או לחוד.נתחיל מסוף הרשימה המכובדת.

1. האחראים מיניסטריאלית עשו הכול במשך יומיים וחצי של השהיית הליכי המעצר ואישום למימוש "הזמנה למחול" (וֶובֵּר). כמעט בתיאום מלא פרצו בכל הערים הגדולות בארה"ב ההפגנות האלימות מלווות-ביזה והצתות. היתה חשיבות לקידום מרכיבי הלא-שלום. היה צורך חיוני ודחוף מצידם למשוך הצהרת משילות מהנשיא. כזו אינה צפויה כאשר מתקיימות הפגנות מקומיות לעיר ולסטייט המעורבות בלבד. רק אירועים ברחבי המדינה אמורים למשוך תגובה נשיאותית. וכשזו לא איחרה לבוא – איך לא – מהנשיא האחראי לשלום אזרחיו לרכושם ולמטה לחמם, הופנו במהירות הבזק כל חיצי הפגנות אל עבר הנשיא.

2. לא עזרו כל תחנוני משפחת פלויד, במיוחד אחיו של ג'ורג', לבל יבזו את זיכרו ויחטפו את אבלה של המשפחה. אל שרפטון – איש קונגרס לשעבר – הוביל את הריקוד-על-הדם. חלומו – להיות מרטין לותר קינג 2.0. אין סיכוי.

3. את עשרות אלפי המפגינים איפיינה תכונה משותפת בולטת – אין להם ולא היה להם "מחיר אלטרנטיבי". מרביתם, אם לא כולם, לא פרשו מאולמות ייצור, פיגומי בניין ואף לא מעבודות שירותים מסועפים בכדי לדרוש עבור דמו השפוך של פלויד. שום מחט סיסמוגרפית המודדת ביצועים כלכליים לא נעה לאחור כהוא זה כאשר הם יצאו להפגין תחת סיסמאת העשור: Black Lives Matter. רובם ניראים צעירים יחסית – בשנות ה-20, 30 ואולי 40 של חייהם. כאלה שמקבלים "דגים" לביתם ובהפגנות אותם אורזים בתרמילי הגב. למקבלי "החכות" אין זמן לבזבז בהפגנות סרק במקרה הטוב או בהצתת עסקים שבהם הם באים לעבוד.

4. בשבוע השני כבר הופיעה דרישה חדשה, סופר-מודרנית:  .Defund the Policeכלומר, יש להקטין את תקציב המשטרה!!! איך לא? זו שתפסה את ג'ורג' פלויד בכמה וכמה אירועים קשים ומחרידים וגם את דומיו, כמו גם את אלה שמתנכלים לאוכלוסייה האפרו-אמריקנית (חלקם הארי הם עצמם אפרו-אמריקנים). על כך, אם לא עשיתם זאת עד כה, אסור בשום אופן להחמיץ את הופעתה המרשימה של קנדיס אוונס בקישור החובה:

https://www.youtube.com/watch?v=EwIqIngFJ7I

עוד נשמע עליה רבות, לא מן הנמנע במימשלו של טראמפ בקדנציה השנייה, זו שסיכוייו לזכות בה עולים כל עוד תימשך ההתנהגות מחוסרת הרסן של החופנים בדגים-חינם ע"ח בעלי החכות היוצאים לדיג.

למזלה של אמריקה ושל העולם החופשי, בעלי החכות הם רוב גדול, דומם ברובו (עסוקים בדיג) ונכון לעכשיו הוא יעדיף את טראמפ על ביידן. לאחרון מחכה קיץ ארוך חם ומהביל במסדרונות הסינאט.

פרופ' חובב טלפז

14 ליוני 2020

* * *

יורם אטינגר

מדוע מדינות ערביות מסתייגות ממדינה פלסטינית!?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 10 ביוני 2020

 בניגוד למדיניות החוץ המערבית, המתמקדת בהערכת התנהלות עתידית של המדינה הפלסטינית, מדינות ערב מעניקות חשיבות מכרעת להתנהלות הפלסטינית בעבר כסמן להתנהלותם בעתיד.

לעומת הערכת התנהלות עתידית שהיא סובייקטיבית והשערתית, התנהלות העבר היא אובייקטיבית ומתועדת. לכן, החלטות אחראיות בתחומי רפואה, חקלאות, מדע ועסקים – ובמיוחד יחסי חוץ וביטחון לאומי – חייבות להתבסס בעיקר על ביצועים מוכחים בעבר יותר מאשר על הנחות עתידיות. לדברי הפסיכולוג הנודע,  ד"ר אלברט אליס: "התחזית היעילה ביותר לגבי התנהגות עתידית מתבססת על התנהגות העבר."

האסכולה המערבית מעניקה משקל רב למלל הערבי המחבק את הפלסטינים, אך מתעלמת מההתנהלות הערבית המתנכרת לפלסטינים. לכן היא מעריכה שהעניין הפלסטיני מרכזי וחיובי בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית תפתור את הסכסוכים עם ישראל ותמתן את זעזועי האזור. לכאורה, זו הערכה הגיונית, העוקפת התנהלות מזרח תיכונית – מאז המאה השביעית – גועשת, אלימה, הפכפכה, חסרת-סובלנות ונטולת-דמוקרטיה, שעדין לא חוותה דו-קיום-בשלום בינערבי.

זו אסכולה מערבית המעדיפה ציפיות אופטימיות על פני התנהלות מתועדת ומתסכלת של המזרח התיכון – כולל הפלסטינים – המלמדת על אפשרות סבירה שמדינה פלסטינית תביא להפלת המשטר ההאשמי בירדן ותגובת שרשרת קטלנית דרומית לירדן (חצי האי ערב) ובכל מדינה ערבית פרו-אמריקאית, ולרוח גבית ל"אחים המוסלמים" (ארגון טרור מוסלמי הגדול בעולם), האייתולות, דאע"ש, ארדואן, סין ורוסיה.

הנטייה להמעיט במשקל ההתנהלות בעבר גרמה לאסכולה המערבית להגדיר את הצונאמי הערבי – המשתולל מאז 2010 – כ"אביב ערבי", "מצעד הדמוקרטיה" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים".  ב-1978 הקריבה האסכולה המערבית את התנהלות העבר על מזבח הכמיהה לפתרונות קלים ומהירים, "תקעה סכין" בגב השאה האיראני והעניקה רוח גבית לאייתולה חומייני, אותו ראתה כמנהיג שואף חירות ודמוקרטיה, הנלחם במנהיג עריץ.  ב-1990 טמנה האסכולה המערבית  את ראשה בחול הפשטנות, והתעלמה מהתנהלות מתועדת למשעי של צדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית. ההתעלמות השיטתית מהמשקל הדומיננטי של התנהלות העבר (המטרידה והמתסכלת, אך מציאותית) פוגעת אנושות באמינות האסכולה המערבית. להלן תיעוד ההתנהלות הפלסטינית הנדחקת לקרן זווית על ידי המערב, אך עומדת ביסוד ההסתייגות הערבית מהקמת מדינה פלסטינית

* קירבה ל"אחים המוסלמים" – המאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי – מאז שיתוף הפעולה של השניים עם גרמניה הנאצית והחתרנות המשולבת במצרים בשנות ה-50', כאשר ערפאת ומחמוד עבאס היו פעילים מובילים בתא הפלסטיני של "האחים המוסלמים". ב-2020 הספר "מיין קאמפ" פופולרי ברחוב הפלסטיני.

* שיתוף פעולה שיטתי עם הגוש הסובייטי/רוסי. מחמוד עבאס עבר הכשרה בק.ג.ב. וקיבל דוקטורט מאוניברסיטת מוסקבה ("הכחשת השואה היהודית"). קשר מדיני-ביטחוני עם המשטרים הרדיקלים בצפון קוריאה (מ-1966), קובה וונצואלה.

* מ-1979 הזדהות עם משטר האייתולות באיראן, הפועל להפלת השלטון בסעודיה ובכל מדינה ערבית פרו-אמריקאית.

* בשנות ה-70' וה-80' – הכשרת ארגוני טרור בינלאומי מאירופה, אמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה והמזרח התיכון במחנות אימונים פלסטינים בלבנון, תימן וסודן.

ב-1.3.1973 נרצחו  שגריר ארה"ב וסגנו בסודן על ידי טרוריסטים של "ספטמבר השחור" שנשלט ע"י הפתח' ואש"פ.

* ב-18.4.1983 ו-23.10.1983 נהרגו 260 חיילים אמריקאיים ו-58 חיילים צרפתיים על ידי מכוניות תופת של ה"ג'יהאד האסלאמי" בסיוע פלסטיני.

* טרוריסטים פלסטינים נלחמו נגד צבא ארה"ב באפגניסטן ועיראק.

* האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) והקמת הרש"פ (1993) הביאו לגירוש ובריחת נוצרים מרמאללה, בית לחם, בית ג'אלה ובית סאחור, והפיכתם מרוב – למיעוט קטנטן באזורים אלו.

* מדינות ערב רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-תודה בעקבות טרור פלסטיני נגד מדינות-מארחות: מצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970-1968), לבנון (1982-1970) ובמיוחד כווית (1990). ככל שהתרחבו המחוות של המארחות הערביות, כן התרחב הטרור הפלסטיני נגד המארחות.

* הקצנה חסרת-תקדים של החינוך-לשנאה והטרור הפלסטיני בעקבות מחוות חסרות תקדים של ישראל (הסכם אוסלו, הצעת הנסיגה הסוחפת של ברק ערב האינתיפאדה השנייה, "היתנתקות", וכו')

* ההנהגה הפלסטינית עושה שימוש מתוחכם ב"טאקייה" (כפל לשון והטעייה), כפי שהפגין ערפאת שהסכים – לכאורה – לתנאים של "הסכם אוסלו", אך – למעשה – הקצין טרור והסתה. כך גם מחמוד עבאס המתבטא לעתים במתינות, אך מטפח את תשתית החינוך לשנאה, שהיא חממת טרור מהגדולות בעולם.

* הטרור הפלסטיני אינו פועל יוצא של 1967, אלא התפרץ בשנות ה-20' של המאה הקודמת. הפתח' ואש"פ נוסדו ב-1959 ו-1964 וחרתו במסמכי ההקמה ובמערכות החינוך שלהם את "שחרור פלסטין של הקו הירוק."

* מדינות ערב אינן שוכחות את – ואינן סולחות על – הטרור וכפיות התודה הפלסטינים. הן רואות בהצעה להקמת מדינה פלסטינית תוספת של משטר פורע-חוק שיחבור לגופים המאיימים על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית.

* בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן, באוקטובר 1994, אמרו מפקדי הצבא הירדני למפקדי צה"ל: "הקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן!"

* על רקע ההתנהלות המתועדת הנ"ל, מדינה פלסטינית תשדרג את דריסת הרגל האזרחית והצבאית של רוסיה, סין, איראן, תורכיה וצפון קוריאה באגן המזרחי של הים התיכון, ותוסיף ישות אנטי-אמריקאית לעצרת האו"מ.

מכיוון שנמר אינו מחליף חברבורות אלא טקטיקות, הרי שהקמת מדינה פלסטינית מחד וביטחון משטרים ערביים פרו-אמריקאים מאידך (ירדן, סעודיה, מצרים, וכו') – הם דבר והיפוכו.

מן הראוי שבכל הקשור לעיצוב מדיניות בנושא הפלסטיני, מעצבי המדיניות – בישראל ובמערב – ידבקו במשנתו של הפסיכולוג ד"ר אלברט אליס שהזכרנו לעיל:

"התחזית היעילה ביותר לגבי התנהגות עתידית מתבססת על התנהגות העבר."

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. עוד דונם ועוד עז

ביום שבו קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, יצא היישוב היהודי בא"י בהמוניו לחגוג ברחובות. אך היו גם מי שקיבלו את ההחלטה בחמיצות ואף התאבלו עליה. הימין הרוויזיוניסטי והקיבוץ המאוחד ראו בהחלטה את אסון קריעת חלקי ארץ ישראל וויתור עליהם.

דוד בן גוריון לא אהב את ארץ ישראל, וכל שעל משעליה – פחות מהם. אך היתה לו ראיה היסטורית רחבה יותר וחשיבה פוליטית ריאלית יותר. הוא הבין שגישת "הכול או לא כלום" עלולה להותיר אותנו בלא כלום. הוא הבין שאנו נמצאים בסיטואציה היסטורית של סיכוי לחדש את ריבונות העם היהודי בארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ושזו אולי הזדמנות של "עכשיו או לעולם לא," כלשונו. הוא הבין שיש כאן הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, שבכל מחיר אסור להחמיצה. הוא הכריע ורוב העם תמך בהחלטתו. אילו שעה לעצת הקיצונים, ספק אם היתה קמה מדינת ישראל.

ההתנגדות בקרב הימין הישראלי להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וחלקים מיהודה ושומרון, מבטאת אותו דפוס חשיבה של מתנגדי החלוקה. גם הם שוללים היענות לאתגר היסטורי ולהזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת, להחלת ריבונות ישראל על אותם אזורים בתמיכה אמריקאית – כיוון שהיא אינה על כל השטח. לא בכדי, חלקם מתייחסים לתוכנית במילים "תוכנית החלוקה" והם יוצאים נגדה. אנשי הקצוות, אנשי השחור לבן, שאינם מסוגלים להכיל מורכבות, נוקטים בגישה של "הכול או לא כלום", אך מתוך חוסר נכונותם להתפשר על פחות מהכול, הם (וכולנו) עלולים להישאר בלא-כלום.

הבולט והלוחמני בין מתנגדי התוכנית הוא יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני. אלחייני הוא ראש המועצה האזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן). ההתיישבות בבקעה נועדה להבטיח שבקעת הירדן תהיה ישראלית ולעצב את גבולה המזרחי של ישראל. ההתיישבות בבקעה עלתה מטעם תנועות שונות ובשם השקפות עולם שונות. יישובי תנועת העבודה עלו לבקעת הירדן כמימוש תפיסת העולם שבוטאה בתוכנית אלון, שנועדה לקדם פשרה טריטוריאלית ולעצב את גבולותיה בהתיישבות וריבונות ישראלית בבקעת הירדן רבתי. יישובי הציונות הדתית וחירות-בית"ר עלו לבקעה כמימוש תפיסת העולם של ארץ ישראל השלמה. בין שתי ההשקפות רב המאוחד על המפריד: המשותף שאותו הם מגשימים בחייהם – ההתיישבות בבקעת הירדן. היום האינטרס של אלה ואלה הוא משותף – ריבונות על בקעת הירדן ובכך מימוש מהות התיישבותם.

אלחייני הוא חבר מושב ארגמן של חירות-בית"ר ואיש ארץ ישראל השלמה. היום, כאשר עומדים להחיל את הריבונות על חבלי ארץ ישראל ובראשם בקעת הירדן, שהוא האדם שאמור להוביל כל מאבק להעמקת אחיזתנו בה, הוא עומד בראש המאבק נגד מימוש המטרה.

איזה קוצר ראות!

בישיבת הממשלה שבה הוחלט להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה (יוני 1967), הציע יגאל אלון להחיל את הריבונות גם על בקעת הירדן והר חברון. דעתו לא התקבלה. הוא לא העלה על דעתו להתנגד בשל כך להחלת הריבונות על ירושלים, והוא אף העביר את דירת השרד שלו לרובע היהודי. אני תומך בדרכו של אלון, בהחלת הריבונות כבסיס לפשרה טריטוריאלית. אולם גם לשיטתם של הדוגלים בשלמות הארץ, עצם החלת הריבונות צריכה להיות חג, ונקודת מוצא טובה יותר מבחינתם להמשך המאבק על עתיד יו"ש. הציונות לא היתה מעולם תרבות של "הכול או לא כלום", אלא של "עוד דונם ועוד עז."

2. צרור הערות 14.6.20

* אוייב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות." הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אוייב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה." ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה."

אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא היתה נוצרת בעייה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינן חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא ייתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעייה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא ייפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא."

ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האוייב אלא על כוחותינו. "הכול בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים." שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות."

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכייה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"?

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה היתה מלחמה.

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם." אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמיתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאוֹם של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הניאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עלייה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עלייה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עלייה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עלייה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העלייה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השנייה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה. 

הנקודה השנייה הראויה לציון, היתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי – בשלה להתקרבות ולחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות היתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעלייה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עלייה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פירסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד... אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכול המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן היתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון: קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) בתחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה. השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

* יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94. יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שיכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עימנו יישאר תמיד. וכך הכול בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השנייה.

 יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

אורי הייטנר

* * *

אהוד: יש להעמיד לדין ולשפוט בחומרה כל חייל, שוטר ואיש ביטחון ישראלי – שֶׁיָרָה בפלסטיני שרץ מולו עם סכין שלופה ו/או בפלסטיני שלא עצר כאשר נצטווה לכך! – כי יותר טוב שיֵהרגו אנשי כוחות הביטחון שלנו מאשר נפגע ח"ו בצדיקים פלסטיניים!

* * *

ארנה גולן

הלבוש הנשי והלבוש הגברי בימי הקורונה

איך השתנה היחס ללבוש  בימי  הקורונה?

ומהו הרקע?

חלק ראשון מתוך ארבעה

א. על שני נושאים, אחד קל ואחד כבד,

שפרצו לחיינו בימי קורונה

הכול התחיל בגלל שיר פרובוקטיבי על לבוש, ועל לבושו של גבר דווקא ובהיבט המיני שלו, ובימי קורונה. האזנתי לו ואז  העמיקה הסקרנות שלי לגבי התמורות שחלו בלבוש וביחסנו אליו בתקופה קריטית זו. ומה גיליתי?

תחילה הבחנתי כי בימי הקורונה  הגואים – ונקווה שהם כבר חלפו וגל שני אינו אורב לנו – צצו לפתע שני נושאים מעניינים הקשורים בלבוש. אחד קל ועניינו בסוג הלבוש ובטיפוח העצמי המתחייבים מימי הסגר בבית ועם המשפחה הגרעינית בלבד, כמו גם בהפקת לקחים בענייני לבוש שתימשך עם היציאה.

הנושא  השני כבד יותר כיוון שהוא מתקשר במיניות ובטענות לאי שוויון בין בנים לבנות, וכך זה כאשר ברקע מהדהדת תנועת מי-טו.

אף כי שני הנושאים לא ממש חדשים (כי מה אפשר לחדש?) אך  הם צצו באופן שונה ובעוצמה מפתיעה מיד סמוך להקלות בסגר והיו כמין התפרצות של רגשות חנוקים. המאלף הוא שהם התרכזו בלבוש הנשי אבל תוך כך האירו תופעות מעניינות שאולי כלל לא  ציפינו להן לגבי  היחס ללבוש הגברי ולמיניותו.

זו היתה לי הפתעה. כי  הרי אנחנו מכירים את היחס המקובל ללבוש הגברי, לא כל שכן הישראלי, חסר הפורמליות, שבדרך כלל אינו פונה לחידושים אופנתיים וסנסציוניים. די לו לגבר הישראלי, כמעט ללא הבדל גיל,  בלבוש "ספורטיבי", כלומר – במכנסי ג'ינס ובחולצת ספורט ובמידת הצורך הוא ילבש על זה ז'קט. באירועים רשמיים ובתפקידים ייצוגיים או במיוחד באירועים חגיגיים, כמו בחתונות, יעטה עליו הגבר חליפה וחולצת כפתורים נאה, לרוב בצבע תכלת או לבן, ויחוש עצמו לבוש כהלכה, לא כל שכן אם יעטה על צווארו גם עניבה שתייפה את חליפתו.

ונעליים? נו, מה הבעייה? קונה לו הגבר נעליים שחורות, ומבריקות במקרה הטוב, וכולו חש כיוצא חובת לבוש ואירוע. ומה שחשוב יותר, בחיים הרגילים הלבוש הגברי כלל אינו מתקשר במיניות.

לכן, ההיבט המפתיע שיתפרץ בעוצמה בימי קורונה, אף כי היה קיים גם קודם אבל בעוצמה פחותה בהרבה – יתגלה לנו בכמה שירים פרובוקטיביים שקשורים דווקא בלבוש הגברי ומעידים כי מה שקרוי "אלימות מילולית", כלומר השפלה או לעג או אפילו דיבור "גס", המופיע גם לגבי גברים אם כי באופן שונה.

אבל תחילה נעיין בנושאים שצצו עתה, ולאחר עיון בכמה טקסטים של שירים פרובוקטיביים, נבחן איך פתרו את בעיית הלבוש בקיבוץ החלוצי, שהיה חברה מהפכנית, כלומר מסוגרת מן "העולם הישן" ומן העיר, ועל כן חיה בתנאים יוצאי דופן, כשם שבזמן קורונה והסגר חיינו בתנאים יוצאי דופן – אז אולי נוכל להגיע לכמה מסקנות למרות שהדיון כלל אינו מתיימר להיות "מדעי".

ותחילה נציין תופעת לבוש, אם אפשר לקרוא לה כך, שרק בימי הקורונה נודע לנו בכלל על קיומה, הלא אלו הן מסיכות הפנים ששכנו עד עתה כבוד בבתי החולים  על פניהם של מנתחים ואחים ואחיות, כמו גם הכפפות, ועד עתה לא הבנו כמה קשה היא נשיאתן על הפנים במשך ימים ושעות, והנה הן על פני כולנו! (כמובן, אם אנחנו נשמעים להנחיות משרד הבריאות). השפעתן נראית כאילו היא מצטמצמת בענייני "אופנה", מסתירה את הפרצוף היפה שלנו ומחייבת על כן, ככל אביזר לבוש, לא כל שכן שהוא מונח על הפנים, טיפול אופנתי.

וכך הופיעו להן גירסאות אופנתיות וצבעוניות האמורות להציג אותנו בכל יופיינו. ואפילו הוכנו מסיכות ליום הגאווה, בצבעים ההולמים. אלא מאי? לא סתם אנשים מתעלמים מהנחיות משרד הבריאות ומסכנים את עצמם ואת האחרים. המסיכות לא רק מקשות על הנשימה. גם  ספק אם הבא מולנו בכלל מזהה אותנו מאחורי כיסוי מחצית הפנים ויותר, וכך זהותנו מוסתרת במידה רבה. ויותר מזה, הרי כל הבעות הפנים של הדובר מולנו נעלמות, בעוד שבימים רגילים הן משקפות את המצב הנפשי, ואפילו את הלך הנפש שלא תמיד בא לביטוי באופן מילולי ולעיתים הוא אפילו מנוגד לו. עתה אין הד לדברינו. וזה עניין תקשורתי מהותי בהחלט.

בנוסף, חובה לציין כי המסיכות מקשות במיוחד על כבדי השמיעה, שלא לדבר על החירשים, שאינם מסוגלים לקרוא את שפתיהם של  הדוברים ולהיעזר בכך להבנת הדברים. בקיצור – המסיכות הן לא רק מכשול של נשימה, אלא במיוחד נזק תקשורתי בין אישי.

אבל אם נתבונן בעניינים שבאמת קשורים בלבוש גם בימי שיגרה, הרי הם מתקשרים כמעט תמיד ללבושן של נשים. ואמנם, גם אירועים או דיונים או כתבות בתקשורת הכתובה ובטלוויזיה בענייני לבוש,  כמעט תמיד ייסובו על לבושן של נשים, וביתר דיוק, על לבושן של נשים צעירות או של נערות, שהרי בגיל זה האופנה מדברת ביתר תוקף.

הנושא הראשון, זה  שנוצל גם לעניין כלכלי ופרסומי, נוגע לכאורה לשני המינים אך כתמיד התרכז דווקא בנשים – ועניינו  במעבר לפשטות של לבוש. הנושא השני, שאף עלה ברוב מהומה בימי הקורונה, כבר כרוך בשאלות של מוסר ומיניות, ובעקיפין  גם התקשר להפגנות הסוערות שפרצו עתה נגד אלימות גברית המופעלת נגד נשים ובמשפחה, אלימות רצחנית שהתגברה בימי קורונה.

עצם  הקשר של הלבוש למיניות אינו מפתיע, כמובן, שהרי כבר מימי גן העדן, אדם וחוה והנחש ולבוש עלי התאנה, הקשר הזה קיים, והיום שאלות של אופנה (חשוף מדי? בוטה מדי? מזלזל בנוכחים? לא מתאים לסוג האירוע, מעורר יצרי הגבר וכיוצא באלה) – נשפטים על פי קנה מידה מוסרי הכרוך בשאלות של מיניות. עתה  הדברים עלו לטון גבוה, כי עצבי כולם מתוחים בימי סגר אלה, ועם השחרור המהיר למדי היתה צפוייה גם התפרצות עזה של  רגשות כאובים ולחץ נפשי שיובילו למחאה שאולי התעכבה.

אבל זה באשר לטון. לגופו של עניין, הנושא הכרוך במיניות רטט לו כל הזמן בשנים האחרונות, וכוונתי כמובן להפגנותיהן של הבנות הצעירות כנגד האיסור על לבישת מכנסונים, שהם קצרצרים כידוע,  בין כותלי בתי הספר.

הנושא הראשון הוא  אכן ופשוט ואפילו מבורך, אף שמאחוריו עומדים אינטרסים  כלכליים של פרסום, הקיימים תמיד אך מנצלים בחוכמה את השעה, וגם אינו מצריך דיון ארוך. ייתכן שמאחוריו מסתתרת גם המצוקה של הנשים שהוצאו לחל"ת או פוטרו. מכל מקום, עניינו בשפע הכתבות על הלבוש הנשי שהפך בימי החל"ת והסגר, לפי הכותבים, פשוט עד ביתי ואפילו מוזנח, לא עלינו. שהרי לא היה כל צורך להתארגן, להתייפות ולסדר "הופעה" אם לא יוצאים מהבית ולא נמצאים בחברה.

כחלק מנושא זה התפתח גם דיון והסבר והדרכה על ההרגל החדש של הטיפוח העצמי שניכפה על הנשים בשל הסגר והריחוק החברתי, ולא עוד בידי קוסמטיקאיות וספּריות ויועצות יופי. ובנוסף גם הועלו עצות וכתבות הדרכה לקראת הסתפקות באיפור צנוע יותר והולם ימים אלה וגם את חבישת המסיכות. נו, לא שינוי מבורך? רק אל תגידו שזה יביא לאבטלה המונית של העוסקות  במקצועות היופי... אך הבה ונראה כמה עצות.

"לשטח את העקב!" – מכריזה כותרת רבת מימדים בעמוד הראשון של המוסף "זמנים+" מיום 20/05/2020,  ולמה? כי: "אחרי שחודשיים הסתובבנו בבית יחפות, אין מצב שאנחנו חוזרות עכשיו לעקבים. סנדלי הקיץ צפויים להיות הכי שטוחים, אך בהחלט שֵיקיים. כי עכשיו, כששריר היציאה מחוץ למפתן הבית מתחזק לאיטו, וכבר הספקנו להשתחל לתור המיוחל לפדיקור ראוי, אפשר להתחיל – לפזול לעבר סנדלי הקיץ".

כלומר – זו האופנה החדשה אז בואו וננמק אותה בימי הסגר שחלפו, ונמכור כמה שיותר סנדלים שיקיים שטוחים. אבל עם זאת יש לציין, כי ימי הקורונה הביאו בהחלט לחשיבה חדשה ויש להניח שזו אף חשיבה מיטיבה עם כף רגלה של האישה.

ומה כותבים ב"מעריב", למשל? שם עוסקת אחת הכתבות בעלת השם המאיים, "שולפות ציפורניים", בצבעים הנכונים לציפורניים לקיץ 2020 – ומוצגים חמישה שלבים פשוטים לפדיקור ביתי. הכתבה היא מיום 1/06/20! – כלומר, כבר לאחר השחרור מרבות מן ההגבלות של הסגר, ובכל זאת נמשכת ההפנייה לטיפוח עצמי, אולי גם משום שרבות הן הנשים שלא חזרו עדיין לעבודה.

 ומהו הנימוק לעיסוק הזה בעיתון, עיסוק שהוא בעצם פרסום ל"סוגי לקים וצבעיהם"? בכך, שהיום, כדברי הכותבת, "הוא יום הלקים הבינלאומי, ומה יותר סמלי ממנו מאשר לשלוף ציפורניים!" – ממש לא ייאמן! ובהמשך אכן באה כתבה מיוחדת המדריכה את הנשים, שהיו מסוגרות בביתן ועדיין חוששות ללכת לפדיקוריסטית, ב"חמישה שלבים פשוטים לפדיקור ביתי." וכמובן שזה דחוף כאשר הקיץ בא ונועלים סנדלים. אבל עם כל החיוך הקל שזה מעלה על שפתינו, ניכר בכל זאת בדברים מיפנה חשיבתי  רב עניין.

הנושא השני הוא, כאמור, כבר רב משמעות ויש לו השלכות גם לגבי שאלת האלימות המינית והאלימות הגברית בכלל כלפי נשים, כוונתנו כאמור לתקנון בבתי הספר האוסר על נערות הופעה במכנסונים הקצרצרים ומתיר אמנם הופעה במכנסיים קצרים אך באורך "סביר".

מה שקרה הוא, שעם החזרה ללימודים בבתי הספר העל-יסודיים לאחר הסגר, ובמקרה שררו אז ימי שרב כבד, הגיעו בנות רבות לשערי בית ספרן במכנסונים קצרצרים ובתחושת שיחרור עליזה, אך בשער נאסרה עליהן הכניסה. או אז פרצה "מחאת המכנסונים" והתפשטה לבתי ספר רבים, במיוחד בתל אביב ובמרכז, כאשר נערות הופיעו דווקא במכנסונים וכשנאסרה עליהן הכניסה התקהלו על יד שערי  בתי הספר במחאה קולנית. הרעש פרץ והפולמוס הסוער התעורר.

מעניינת במיוחד היא תגובתו של רם כהן, מנהל בית הספר החדשני, תיכונט, שכינה את המחאה "מחאת הלא-כלום" ובפירוש אסר להפר את התקנון המחמיר. וכך צוטט פוסט שלו בפייסבוק ב"ידיעות תל -אביב-יפו" מיום 28/05/05: "אני יכול לשחרר מחר בבוקר את קוד הלבוש של בית ספרי ולאפשר לתלמידים להגיע במכנסיים קצרים. הבעייה תהיה כשתגיע הנערה עם המכנסונים הקצרצרים שהטוסיק מציץ מהם. שם מתחיל הסיפור. לך תתקשר לאבא או לאימא שלה ותאמר להם שהבת שלהם חוזרת הביתה להתלבש או שיביאו לבית הספר חולצה ומכנסיים."

כמובן, שלא זו הבעייה בעיניו, לקרוא להורים אלא קוד הלבוש עצמו, זה הערכי ומתוך חשיבה חינוכית מורכבת. הכתבת מירב שלמה-מלמד מוסיפה כי עם פרוץ המחאה הגדולה  טענו הבנות נגד אפלייתן לעומת הבנים שמותר להם לבוא במכנסיים קצרים  (הן שכחו כי הבנים לא לובשים מכנסיים קצרצרים..) – והעלו את ההנמקה  כי חם בחוץ עד 40 מעלות וזכותן להתלבש על פי מזג האוויר. לעומתן טען רם כהן כי לא זה מה שמעניין אותן אלא הטענה לזכותן ללבוש מכנסונים קצרצרים כרצונן, וכי לבושן הוא עניינן ובחירתן החופשית. זו הזכות ללבוש כרצונן החופשי ללא כל מגבלות שהן תובעות בלא התחשבות בערכים או בשיקולים אחרים. אלא שמבית ספר זה ואחרים התפתחה מחאה ארצית ואפילו חברת מועצת העיר תל אביב, סיגל ויצמן, שלחה מכתב לשר החינוך החדש גלנט ולמנכ"ל משרדו, אבואב, וטענה שעליהם להעביר לבתי הספר מסר "שגוף האישה אינו אובייקט מיני אשר לגיטימי לבקר, לפקח ולהסתיר," ולא כל שכן שהתלמידות טוענות שבלי כל קשר ללבוש הן תלמידות נבונות ומצטיינות.

וכך התפתח לו פולמוס גדול. רוב הכותבות תמכו כמובן במחאת התלמידות בטענות של זכות הנערה על גופה וכי במחאתה היא מגלה את עוצמתה ושוויונה לגבר וכיוצא באלה. אפילו מיכל דליות, הסמכות המדעית והיועצת לענייני גידול ילדים, נדרשה לעניין. והנה, במדור הפניות אליה, במעריב מיום ה-26 במאי, פונה אם נבוכה וכותבת אליה כך: "אני אם לשתי בנות  בתחילת גיל ההתבגרות, ותוהה איך להתייחס בבית לעניין מחאת המכנסונים לנוכח העובדה שבבית הספר שלהן יש תקנון שאומר שאסור לבנות להגיע לבית הספר עם מכנסיים קצרים. מה דעתך?"

דליות עונה, שאין לאסור את המחאה והמרדנות שאופיינית לגיל זה שכן זו מעידה על חשיבה חופשית והבעה עצמית שיש לעודד אותן. "אנחנו לא מחנכים את הילדים שלנו להיות רובוטים," היא אומרת, "אנחנו רוצים לגדל פה ילדים דמוקרטים עם ראש פתוח, ששואלים שאלות וחוקרים." כלומר – היא תומכת במחאה וקוראת אף לאם לקבל את דעת בנותיה. עם זאת, היא גם מציעה להסביר ולמצוא את הרציונל העומד מאחורי האיסור על המכנסונים ולשקול בעצמן שוב אם הוא מוצדק. וכך בעקיפין אולי התמיכה מסוייגת.

בינתיים, התפתחה לה גם סערה נוספת סביב הלבוש בבית הספר, כאשר  מורה בבית ספר בפתח תקווה הורתה לתלמידה בת 7 שהגיעה לבית הספר עם שמלה ולא עם מדי בית הספר המחייבים חולצה עם סמל המוסד ומכנסיים – ללבוש במזכירות חולצת בית ספר ולבוא לשבת בכיתה כשהתחתונים מבצבצים מתחת לחולצה "הכשרה". אבל זה לא הפריע לפולמוס העקרוני האחר להתפתח, ובמיוחד לאחר שהילדה הנפגעת והמושפלת עברה לפי החלטתה לבית ספר אחר. ואין ספק, ימי הקורונה הלהיטו את הרוחות. עם זאת, עצם  שאלת מדי בית הספר  נוגעת בבנות ובנים כאחת (אף כי לבנים לא מעירים כי הם לא ילבשו...שמלות!) – וזה כנראה הקל על העניין.

וכך  מכריזה כותרת  למאמר דעה  מאלף של מורן אזולאי, שהיא הכתבת הפוליטית של "ידיעות אחרונות", בעיתונה מיום 21 במאי: "אפלייה מגדרית באכיפת קוד הלבוש ועל ההשלכות של המשכה". וכך נאמר בכתבה: "בעולם פרוץ לגמרי, כמעט חסר גבולות, אין רע בכך שבית הספר יישאר סטרילי ולא ייראה כמו מסלול בתצוגת אופנה לבגדי חוף או בית סגור של תוכנית ריאליטי סליזית [?]. מכנס באורך מכובד מכבד את התלמידים, את בית הספר ואת הלמידה.  טוב יעשה שר החינוך הנכנס, יואב גלנט, אם יגדיר קוד לבוש אחיד וברור שמיישר קו בין כל בתי הספר היסודיים והתיכוניים. מכנסיים קצרים כן, מכנסונים לא. לא לבנות ולא לבנים. והכי חשוב: תלבושת אחידה ותקנון ברור מייצרים בדיוק את השיוויון שבו דוגלים מתדלקי המחאה. זה חשוב, כמעט קריטי, למי שידם אינה משגת או לאלה שלא רוצים להיגרר לטרנדים ומותגים יקרים, שממקדים את העיסוק בשוליים במקום במהות." 

גם אברי גלעד, במדורו "שם לב" שב"ישראל היום" מיום 28 בחודש מאי, כלומר – בעיצומה של הסערה, מביע דעה בסוגיית קוד הלבוש והיא חד משמעית ומנומקת היטב בטבע האדם, בטבעו של  הגבר ובטבעה של האישה, ועל כך מבסס את תמיכתו בקוד הקיים, כלומר במכנסים קצרים אך לא מכנסונים. לטענתו רבת הנימוקים, כאשר מתרפקים על התקופה היפה, לכאורה, מאז שנות ה-40 ועד ה-90, שבהן הלכו במכנסיים קצרים וגם קצרונים, היו שפע של הטרדות מיניות. נכון, צריך ואפשר לחנך את הבנים לשליטה עצמית. אבל בסופו של דבר "את טבע האדם, ובטח את טבע האדם המתבגר, קשה וכנראה בלתי אפשרי לשנות. גם אם לא ייגע ולא יבהה במבט ולא יתייחס – הקשב שלו כבר הוסח, הוא ער לגמרי. המוח שלו מוטרד מינית! וכשנער נאלץ לחשוב על מין כשזה לא היה בתכנון שלו בכלל, מוטב כבר שילמד ב...זום."

ובנוסף, לא המכנסונים עצמם מסוכנים, אלא המיעוט של הפושעים והרשעים שיפרשו כך את המכנסון. כי "גם לבוש הוא שפה עם ניואנסים ודקויות, וגם לבחירה אופנתית יש משמעות."

גם  עירית לינור, במדורה "סוף השבוע"  ב"ישראל היום", אף היא תומכת באופן נחרץ בקוד הלבוש הקיים, כי  לדעתה, ללא כל ספק יש פרובוקציה מינית במכנסונים (לא במכנסיים קצרים רגילים!) – אי אפשר להתעלם ממנה ולא מן הסיכון הכרוך בכך לנערה, שאולי בתמימותה אינה מבינה את זה.

עד כאן, כמדומני, הנימוקים הבסיסיים.

ודעתי שלי? אני לא בטוחה שיש לה חשיבות עודפת על זו של אחרים, אבל  תומכת בדעה שהלבוש הוא שפה, והוא מדבר בלשון ללא קול ומקרין גם מיניות. וודאי שהאנסים בטבעם אינם נזקקים ל"דיבורו" של  הלבוש. אבל מלבד הפושעים הללו, ייתכן בהחלט שנער או גבר יבין את המכנסונים לא כשחרור או אופנה ואפילו לא כהצלה מחום לוהט, אלא כ"דיבור" מיני ואפילו כפיתוי מרומז, או סתם יחוש גירוי, כמו שאברי גלעד אומר, הוא יוטרד במוחו מינית. אי לכך אני בהחלט סבורה שכדאי להימנע מלבישתם ולא רק בבתי הספר, אף כי הם  נכנסו לאופנה בקול ענות גבורה.

המעניין היה שכאשר  התחלתי לתהות על היחס המילולי ללבושן של נשים, למשל בטקסטים של שירים, נגלתה לי תופעה מפתיעה. הרי כל העניין שלי בנושא התחיל בגלל השיר הפרובוקטיבי להדהים – עכשיו אפשר לנקוב בשמו -  של דודו פארוק על סטפן לגר, אותו שיר שהושמע לראשונה זה עתה ונדון בו בהמשך. אבל בעקבותיו התבררו לי  דברים מפתיעים על אלימות מילולית שבאה לביטוי בשיריהם של זמרים, שהם, כידוע כבר, לדעתי מבע לערכים החברתיים הלאו-דווקא מדוברים שלנו.

גיליתי שאף כי הטקסטים של השירים של הזמרים הגברים בהווה מהווים ביטוי לגאווה במיניות שלהם, ואפילו יש שיר שמביע גאווה בחילופי פרטנריות, הרי האלימות בשירים, שאינה מצוייה הרבה, כלפי נשים, אינה נוגעת בלבוש וכמעט לא במכנסיים קצרים, בעוד שיש דווקא שירים כאלה כלפי גברים והם לרוב נוגעים בנושא דרך... המכנסיים!

בפרק הבא נעסוק על כן בשירים הללו, אבל כאן נביא כדוגמה מקדימה את השיר הישראלי "החצוף" אך משעשע על "זלמן", שממש לא ייאמן אבל שרו אותו כבר  בימי העליות הראשונות וגם אנחנו שרנו אותו בימי ילדותנו ברוב הנאה ושמחה, כשאנחנו חשים  את עצמנו נועזים ושובבים. וכל זאת למרות שהלחן שלו לקוח בכלל מהשיר הציוני "אנו באנו הראשונים". יתרונו שהוא קצרצר והפואנטה "הגסה" הנרמזת בסופו עם החזרה לראשיתו מרבה את ההנאה. וכך הולך השיר הקצרצר ואני מניחה  שאין מי שלא מכיר אותו:

"זלמן יש לו מכנסיים / מגיעות עד הברכיים / אם ייפלו המכנסיים / אז יראו לו את ה... / זלמן יש לו..."

המעניין הוא, שאיש אינו יכול לומר מי חיבר את המלים ומקורן מוגדר "עממי". אבל עוד בשנת 2009 הקליטו אותו ברוב התלהבות ותיקי השומר הצעיר כאחד מגילויי ההווי של החלוצים הצעירים.

יותר מזה, אני זוכרת שבקיבוץ שלי, במסדה, כינו את מכנסי החאקי הללו של הגברים, שהגיעו עד לברך – כ"מכנסי זלמן". ואולי השם זלמן נראה להם גלותי ומתאים לאנשים מבוגרים ולכן מתאים גם למכנסיים המוזרים וגם לבדיחה על חשבונם.

על לבושן של נשים באותה תקופה לא מצאתי דבר (אם כי זה לא אומר שאין!) – אולי משום שהמכנסיים הקצרים שלהן היו מסתיימים בגומי שלא איפשר לראות דבר ובד המכנסיים אף השתלשל מעליו. עם זאת, יש כבר לומר כי עד כמה שמצאתי, כל השירים הנוגעים במיניות ובסקס נכתבו על ידי גברים. נשים כתבו על העצמה נשית  או על כוחן וכוח משיכתן, ולכל היותר רמזו בעקיפי-עקיפין לכך, ובעיקר בשנים האחרונות. וזה מעניין כי דומני שהנושא של העצמת נשים גם הוא הגיע לרתיחה בימי קורונה.

המשך בפרק הבא

* * *

משה גרנות

כמה כואב הכאב!

על ספר שיריו של עצמון ד' יניב "סריקת מערכות"

אחרית דבר – נורית גוברין, הוצאת צבעונים, 2020, 127 עמ'

אני מניח שיסווגו אותי מומחים כמיושן, כי אינני רווה נחת מרוב השירה העכשווית הכתובה בלשון רזה, ואף גסה, בהיעדר כמעט מוחלט של לשון פיגורטיבית ושל אותם סממנים פרוסודיים שהשירה הקלאסית התברכה בהם, כגון מטפורות מפתיעות, אימאז'ים מרחיבי דעת, חרוז, משקל. אני קורא את השירה העכשווית באתרי אינטרנט, בכתבי עת ובעיתונות היומית, וחושב שבלי טירחה רבה מדי, אף שאני אינני משורר, אוכל לכתוב שירים דומים, אבל שורות כמו "בעצם ילדותי יחידי הוצגתי / ואשאף כל ימיי סתרים ודממה: / מגופו של עולם אל אורו ערגתי, / דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה." או "שידיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים." –  אין סיכוי שאצליח אי פעם להתקרב אל היפעה הזאת ולעומק ההיגד.

אביא דוגמה מעולם הציור: אם אלמד ציור אצל גדולי האמנים, לעולם לא אצליח לצייר ציור נפלא כמו "הנערה עם עגיל פנינה" של ורמייר, אבל אני בהחלט יכול לקנות משתנה ולשים במוזיאון כמו שעשה דושאן  ב-1917.

כנגד מה הקדמתי את הדברים האלה? כנגד העובדה שעצמון יניב, בקובץ השירים שלפנינו, לא נכנע לנתיב החדש בשירה, ומציע שירה מושקעת, שלצד היגדים מרתקים, היא גם בעלת פרוסודיה מעניינת.

הרי דוגמאות מיספר למטפורות ואימאז'ים ייחודיים בקובץ: "גלים מחוצפי אדווה" (עמ' 11), "משב הרוחות הצמאות של שלהי קיץ" (סינאסתזיה, עמ' 13; סינאסתזיה מצוטטת משמות כ' 15 – "וכל העם רואים את הקולות", עמ' 85): "ימינו ערומים / ולילותינו / מוכי שלכת" (עמ' 20), "תעלת הלידה של החבילות / הנפלטות בדבוקות צנחנים / המושלכים מבטן מטוס הדקוטה" (תיאור פליטת חבילות החציר ממכונת הקומביין, עמ' 14), "כדומן בין תלמי נייר" (עמ' 29), "והברושים אשר אצל גדר בית העלמין / בוערים כנרות תמיד / בלהבה ירוקה מופזה" ( עמ' 42).

יש בקובץ שירים הבנויים כקונסיט, כלומר, שכל שורות השיר מתייחסות לדימוי אחד: השיר "כמיהה" (עמ' 45) משווה לכל אורכו את הכמיהה לעליית מפלס הכנרת, שלפעמים יש צורך לפתוח את סכר דגניה כדי לשחרר זרימה שוצפת. אביא עוד דוגמה אחת בציטוט מלא של השיר "נפתחת" (עמ' 58): "נפתְחת אליי / כמו בצל / גלדים גלדים / את נפתחת / ואני שומע / שומע / ודומע."

המצלול הוא יסוד פרוסודי מרכזי בשירי הקובץ – אנחנו נמצא בהם אנאפורות בשירים "צעקה" (לא, לא, אלא אלא... עמ' 81), "לא עת להרים ידיים" (לא, לא, עמ' 93); "אל כלותנו" (ו... ו... ו... עמ' 108).

והרי דוגמות נוספות של מצלול המזכיר את הקלמבור: "משהו מזהיר / זוהר / נזהר / הזהירות יפה לה / זה בא מלהיזהר / להיזכר..." (עמ' 25). "... בדרך לעזוב / את הרקיע הזרוע / ואני אזוב... אודה שלא ידעתי / כמה כואב הכאב / יכול לכאוב" (עמ' 33).

השיא בתחום הזה הוא החרוז, שאיננו "מתגנב" לשורות, אלא הוא שייך מהותית להיגד השירי: השיר "ואני תשוקתי" (עמ' 47) בנוי משלושה בתים, שלושתם מחורזים בסדר א-ג, ב-ד, וגם שקולים במשקל אנפסט: "ויקדת באש מבשרת / מלבנת בשרי החשוף / ונפשי הו נפשי העיוורת / נאחזה כטובע בסוף."

אביא עוד שתי דוגמאות מיני רבות: " גלי הים עוד מתנפצים / אל מול סלעי החוף / עוד יום ינקוף / וערב / לילה / יום / כולנו בני חלוף" ("עוד יום", עמ' 31). "מה יש במקום הזה / שמעורר רצון / להשאיר תשר / למרות שבין מה שהוזמן / לשהוגש / אין קשר" ("אין שום קשר", עמ' 88; ראו גם "סריקת מערכות" עמ' 21.  "אין בה טוב" עמ' 22. "משהו מזהיר" עמ' 25. "שירים" עמ' 29. "וראיתי" עמ' 37. "קסת הזהב" עמ' 92. "השקה" עמ' 94. "חרמש" עמ' 102.  "דקדנס" עמ' 104).

כפי שאפרט להלן, השירים של עצמון יניב הם הגותיים מאוד בתארם את מצבו של האדם בן החלוף, אבל ניתן למצוא גם שירים בעלי נימה הומוריסטית-אירונית: בשיר "השקה" (עמ' 94) מחליט האני השר לא לקיים השקות לספריו הבאים, כי החברים שהוזמנו בעבר חיפשו תירוצים מדוע לא יכלו לבוא:

"...הו כמה חבל / שיש לו אימון של הסגל / ואחת עם פסל / היא נפגשת בכלל /  ושלישית שצולעת על ירך / ואחר אללי / הוא רצה בוודאי / אך מסכן הוא עיקם את הברך..."

אירוניה הגולשת לסרקזם נמצא בשיר "תן מבט" (עמ' 89) – השיר בנוי כתפילה לאלוהים שיביא גשמים בעיתם, שייתן לציפור-הנוד להגביה עוף, לנע ונד מושב, ליעף תקווה, מאור לסומא, ובסוף השיר יש קריאה: "ולמען השם / תן מבט" – שתי שורות קצרות אחרונות מהוות מפל אירוני, שהרי כל התפילה היא לשווא – אין אוזן שומעת במרום.

השם לקובץ כולו לקוח מהשיר "סריקת מערכות" (עמ' 21), שאם נחליף את האותיות, נקרא "קריסת מערכות" – שני השמות מזכירים מצב של חולה אנוש שנזקק למכשירים המבהילים של בית החולים, אבל המשורר מתאר את הקורה בבית החולים במונחים צבאיים: "קורא את כוחותיי לדגל / מדמה פקודת מבצע / יש דפ"א א' דפ"א ב' / ויש תוכנית למגננה" – "דפ"א" הוא ראשי תיבות של מונח צבאי – דרך פעולה אפשרית, והוא מזכיר ניסיונות קודמים של מפגש עם המוות: "לפני עשור / יצאתי מן הבור."

שירים אחדים בקובץ מתארים את פגיעותו של האדם בכלל ושל האני השר בפרט. בעיקר מתרכזים השירים עם היותו של האדם בן חלוף. למשל, השיר "מגורים לנצח" (עמ' 38), בו מופיעות השורות הסרקסטיות הבאות: "רכשתי לי חלקת קבר / בלי הנחות / בלי מחיר למשתכן ... מדובר / בחלקת אדמה לא גדולה / אשר לפי תוכנית המתאר / מאפשרת לאכלס בה / בן תמותה אחד / בצפיפות." השיר הזה מזכיר את סיפורו הידוע של ליב טולסטוי "לכמה שטח אדמה אדם זקוק?" בסיפור הזה מתואר איכר שחומד חלקת אדמה ענקית, אבל מתמוטט מרוב מאמץ, ולבסוף מסתפק בחלקת קבר קטנה.

הגות על גורל האדם מופיעה גם בשירים "היום הזה" (עמ' 19) "בשעה הזאת" (עמ' 42). יש בקובץ גם שירים מצביעים על חוסר הטעם וחוסר התוחלת של המלחמות: "גדר חיה" (עמ' 96); "למלחמות אין רחם" (עמ' 91); גזירת גורל" (עמ' 105), שהרי עצמון יניב, כמו רוב הגברים בארץ המיוסרת שלנו, חווה את זעמן של המלחמות על בשרו.

כמו שאם מבקשת לפוגג את הפחד של הילד בשיר ערש מרגיע, כך האדם זקוק לאגדה כדי שלא ישקע בדיכאון: "אנו זקוקים לאגדות / כמו פרפר לאור / כמו צמח לאוויר / כמו אדם לחופש... אפילו / שאחר כך / החיים / אינם פלאי פלאים / אלא טלאי טלאים" ("אגדות", עמ' 39).

מה עוד משכיח את היותנו בני חולף? האהבה! ויש בספר הזה שירי אהבה מכמירי לב: "בקיץ היבש ההוא / היינו כשני נחלים / המתלכדים לנהר שוצף / באחת / נפרצו הסכרים / וזרמנו / זו לתוך זה / וזה לתוך זו / והיינו לזרם אחד / ההולך אל הים / וליבנו איננו מלא" ("זרימה" עמ' 67. ראו גם "וראיתי" עמ' 37.  "מחכה בחדרך" עמ' 48. "בעיקול הדרך" עמ' 59. "מגע יד" עמ' 66. "הכול היה תום" עמ' 73).

גם ארוטיקה נמצא בשיריו של עצמון יניב, אך היא נגלית ברמזים ליודעי ח"ן, בדומה לדרכם של משוררי ימי הביניים שכמסו ארוטיקה בארמזים מפסוקי התנ"ך. והרי דוגמה בספרנו: "אם כבד הרעב מאוד / רדי מצרימה לשבור שבר... // אך אם אהבה משאת נפשך / הנה קמה אלומתי / וגם ניצבה" ("לשבור שבר" עמ' 71. ראו גם "אפשר" עמ' 63).

עצמון יניב אינו מרבה להקדיש את שיריו לאישים שונים, כמקובל אצל משוררים רבים. בקובץ שלנו מוקדשים שירים רק לשלושה אישים: לאימו, יוספה פוחצ'בסקי, שהיה לי העונג והכבוד להכיר (שני שירים: "כי ממנה לוקחתי", עמ' 115. "כמעט כל יום פרידה", עמ' 116); למשורר יחיאל חזק ("מנחת אהבה ליחיאל חזק בגבורותיו" עמ' 74); למשורר אביחי קמחי ("לא עת להרים ידיים", עמ' 93). אבל בין השורות מוצא הקורא "התכתבויות" עם אישים, כגון "ההתכתבות" עם טולסטוי שהזכרתי לעיל; עם רחל  ("ראשי סתור שיער", עמ' 11), עם נתן זך (" כציפור שיר רבת יופי" עמ' 27).

כל משורר מתמודד עם סודות ההשראה וסודות השיר, מה שנהוג לכנות בשם שירים ארס-פואטיים, כך גם עצמון יניב ב"שירים" (עמ' 29);  "בת השיר" (עמ' 60) "דף לבן" (עמ' 92).

הקובץ שלפנינו קלע בדיוק לציפיות שלי משירה חכמה ומושקעת, והלוואי שימצא נתיבים לליבותיהם של הקוראים כי הוא ראוי ביותר. נדמה לי שהבנתי את רוב רזיו של הספר, ורק זאת לא אבין: מדוע כל הספר נטול פיסוק, ומדוע חלק מהשירים רשומים בשורות ארוכות, כשאלו מתוחמות בקווים מלוכסנים?

משה גרנות

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַתְּקוּפָה

בְּלֹא עֵת יוֹדְעִים

זִקְנָה.

עַפְעַפַּיִם לֹא נִסְגָּרִים,

פָּנִים רְפוּיִים

אוֹצְרִים בְּתוֹכָם

אֶת הַלַּיְלָה.

נְטִילוֹת יָדַיִם,

מַגְּבוֹנִים לַחִים

חַיִּים.

יִרְאָה זוֹרַחַת מִכָּל שֶׁבֶר.

 חֲזֹר לַחַיִּים

צֵא מִתּוֹךְ תְּקוּפָה כְּבֵדָה

אֶל הַתִּקְוָה.

* * *

יונתן גורל

ללא מלים

ממילים שלא נאמרו

נעשה בית

אבן ירושלמית

כוחלה צפוף

לא ייכנס מלל צעקני

לא עקיצות דוקרניות

תהיינה המילים

לגן ורדים

ללא שררה

ללא חיילים

שהות שאולה

ללא מילים

* * *

מוטי הרכבי: ההשתוללות בארה"ב שהשמאל כל כך מקווה לאמץ גם כאן

https://www.youtube.com/watch?v=f9oDfmLPNfQ

* * *

נעמן כהן

דגל אש"פ בכיכר ערפאת

המוני מפגינים ערבים ויהודים הפכו את כיכר רבין לכיכר ערפאת כאשר הפגינו עם דגלי אש"פ (והלאומיות הערבית שהמהדרין מכנים גם "דגלי פלסטין"). נגד כוונת סיפוח בקעת הירדן ויישובים יהודים לישראל, והבעת תמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי.

https://www.israelhayom.co.il/article/768219

הפרדוקס הגדול הוא שהמפגינים בכיכר רבין (שהפכוהו לכיכר ערפאת) הפגינו נגד רבין ונגד מורשתו שהיא תוכנית אלון-רבין, סיפוח בקעת הירדן במובנה הרחב.

דגל אש"פ והלאומיות הערבית

דגלי אש"פ לאורם צעדו המפגינים הם וֵרסיה של דגלי הלאומיות הערבית.

ממציא העמים הערביים, והלאומיות הערבית, הוא הדיפלומט הבריטי מארק סייקס, שחתם מצד בריטניה עם הדיפלומט הצרפתי שארל פרנסואה ג'ורג' פיקו ב-16.5.1916, על ההסכם הידוע כ"הסכם סייקס-פיקו". (סייקס אגב מת ב-1919 מהשפעת הספרדית).

 כממציא הלאומיות הערבית הפיקטיבית החדשה החליט מארק סייקס לעצב דגל חדש שיסמל את אותה לאומיות חדשה ופיקטיבית שהומצאה.

 צבעי הדגל שעיצב מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה הערבית. ימי מוחמד וימי הח'ליפות האיסלמית.

השחור – מסמל את הדגל השחור של מוחמד והחליפים הראשונים. מאוחר יותר אומץ על ידי בית עבאס.

הירוק – מסמל את השושלת הפאטמית.

הלבן – מסמל את בית אומיה.

האדום – את השושלת ההאשמית וח'וארג'.

הדגל שהמציא סייקס משמש עד היום את המדינות של העמים שהמציא. העם העיראקי, העם הסורי, העם העבר ירדני, והעם הפלישתי.

בין הצועדים עם דגלי אש"פ (והלאומיות הערבית) צעדה גם גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) המהגרת הבלתי חוקית מווילנה והמתנחלת הבלתי חוקית במלבס (להגדרת הערבים), שהפכה יחד איתם את כיכר רבין לכיכר ערפאת, והפגינה עם דגלי אש"פ נגד רבין שהצהיר על תמיכתו בסיפוח בקעת הירדן במלא רוחבה.

https://twitter.com/naaman_c/status/1269528627714105344

מאוחר יותר, כשנשאלה איך היא צועדת עם דגלי אלו הרוצים להרגה, דבר הדומה לאישה שתפגין לטובת מי שניסה לאונסה, היא עזבה בחמת זעם את האולפן:

https://mobile.twitter.com/zehavagalon/status/1270692757032644609

מחליפהּ בתפקיד כראש מר"ץ, ניצן הורוביץ, גם הוא היה בהפגנה בכיכר ערפאת. לאחריה  אמר: "לכל המצקצקים על דגלים בהפגנה, הפתרון פשוט: בואו עם דגלי ישראל בהמוניכם. אלא שמניסיון – המתלוננים והמומחים בדרך כלל לא יוזמים כלום ורק מחלקים עצות. ואלה מימין שעושים את זה ממילא לא רוצים שום הפגנות שמאל.  אז די לבלבל את המוח. הפגנה זה לא מסיבת גן ולא אמורה לעשות לכולם נעים בגב."

https://mobile.twitter.com/NitzanHorowitz/status/1269637161286074370

למותר לציין שלא הוא ולא גולדה זלטה שניפיצקי-גלאון לא באו עם דגלי ישראל.

תמר זנדברג, היו"ר הקודם, בכלל הרגישה בבית לאחר שבעבר כבר השתטחה על קבר ערפאת ואף התעברה.

מר"צ הלכאורה אנטי-קלריקלית, צעדה בסך לדגלי החליפויות האיסלמיות.

מוז'גאן אבגינסז – הגייס החמישי האיראני

מוז'גאן אבגינסז, בת 47, היגרה מאיראן לארץ עם הוריה בהיותה ילדה בת תשע. בארץ היא אימצה לעצמה את השם העברי אורלי נוי, והפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית, אנטי אשכנזית, וכמובן מכך גם אנטי-ציונית.

בבחירות האחרונות היא רצה (כיהודיית מחמד) כמועמדת מספר 6 של המפלגה הלאומנית-ערבית-גזענית – בל"ד. מפלגה הדוגלת בחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, שמייסדה ומנהיגה עזמי בשארה, מרגל החיזבאללה, נמלט מהארץ לקטאר.

אין תימה אפוא שמוז'גאן אבגינסז, (אורלי נוי) קיבלה גם מינוי כחברת הנהלת ארגון "בצלם" (האיסלם).

https://www.btselem.org/hebrew/about_btselem/board_members

בהפגנה האחרונה בכיכר ערפאת הצהירה מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) שהמאבק אינו נגד הסיפוח של חלק משטחי 67' אלא של שטחי 48', והמאבק הוא נגד הקולוניאליזם הישראלי של 1948 בכל השטח בין הנהר לים.

https://rotter.net/forum/scoops1/633670.shtml

ההפגנה עם דגלי אש"פ לא סיפקה אותה והיא הכריזה: "באימא שלי להפגנה הבאה אני באה עם הדגל של הרפובליקה האיסלמית":

https://twitter.com/NoyOrly/status/1269729779592433665

מה לנו מאיתאללה סיד עלי חסיני ח'אמנהאי, מנהיג הרפובליקה האיסלמית של איראן, הקורא להשמדת ישראל, כשיש לנו כאן קרוב את מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי).

על התמימות

מבקר הספרות גבריאל מונבז-מוקד, לא מבין את ידידיו (ואויביו) הערבים.

במכתב המופנה לידידיו הערבים הוא כותב: "גיליתי בעקיפין (ולצערי לא במישרין, בשיח ובוויכוח גלוי), כי כמה מידידי הפלסטינים, אשר הקמתי יחד איתם את "פורום עץ הזית-אלזייתונה", של שיח-ידידות עברי-ערבי במדינת ישראל (של סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים), מתמרמרים עליי. הם מתמרמרים בגין מאמרים שלי וראיונות איתי שהתפרסמו לאחרונה, אשר בהם טענתי כי חוסר האפשרות להקים כיום ממשלת מרכז-שמאל יחד עם הרשימה המשותפת, נובע לא מגזענות יהודית כלשהי (כפי שטענו לא פעם ראשי הרשימה המשותפת ותומכיה), אלא מהבדלים וניגודים רעיוניים ופוליטיים בשאלה לאומית עקרונית בין הרשימה לבין כמעט כל הארגונים והאישים הפוליטיים הלא-ערבים במדינה."

"מוזר הדבר," הוא מוסיף, "כי חברי כנסת פלסטינים, הניצבים איתן על הבסיס של הקמת מדינה פלסטינית שתבטא את זכותה של האומה הערבית-הפלסטינית להגדרה לאומית עצמית, שוללים זכות דומה של מדינת ישראל כביטוי לזכות הגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית/עברית בארץ הזאת שבין נהר הירדן לים. כאן המקום להזכיר, כי הכרה בצורך בשתי מדינות לשני העמים היא דווקא אחד מהעקרונות היסודיים במצע של 'פורום עץ הזית', שהקים יחד איתי הסופר הפלסטיני החשוב מוחמד עלי טאהא, ושפרופ' מוסטפה כבהא והסופר והפובליציסט עודה בשאראת הצטרפו להנהלתו על בסיס המצע הזה. מעולם לא שמעתי מהם ערעור על העיקרון הדמוקרטי הזה, שעל פיו לכל עם יש זכות להגדרה לאומית עצמית במדינה משלו...

"אך בינתיים, כמי שבא בילדותו מגטו ורשה ותמיד זוכר זאת, אני רוצה להעלות על נס את נאומו של ח"כ ד"ר מנסור עבאס ביום השואה, נאום נאור, אמפתי ואצילי. נאום כזה, בדומה לכל אזכור של היסטוריה יהודית בארץ מהצד הפלסטיני, משרת את העניין הפלסטיני הממשי יותר מאלף נאומי קטרוג שתמיד מאשימים את ה'אחר'. הלוואי שיִרבו נאומים כאלה."

(גבריאל מוקד, "מכתב לידידים פלסטינים", "הארץ", 12.6.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8913431

באמת מוזר הדבר עד מאוד, ובייחוד מאדם שבעברו היה חבר מק"י וסגן עורך "קול העם". כמה תמים אפשר להיות עד לאידיוטיזם מוחלט?

מכתבו של גבריאל מונבז-מוקד התובע מהערבים להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה ראוי אמנם להוקרה לנוכח עיקשותם שלא להכיר בכך במיוחד ע"י הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אבל מכתבו מראה את אי הכרתו את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית.

לא מק"י בזמנו, ויורשתה חד"ש, קל וחומר רע"ם תע"ל ובל"ד, מרכיבי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – הכירו ומכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.

בייחוד מגוחכת הערכתו של מונבז-מוקד את מנצור עבאס המייצג את התנועה האיסלמית – החמאס, הנאבק למען חיסול מדינת היהודים והפיכתה לתיאוקרטיה-חליפות מוסלמית הכוללת פוליגמיה, הדרת נשים ולהטב"ים.

הנה משנתו:

https://pride.walla.co.il/item/3347928

כדאי שיידע גבריאל מונבז-מוקד שלדידם של הערבים הוא יישאר תמיד מהגר בלתי חוקי מפולניה בפלסטין, ומתנחל בלתי חוקי בחיפא, יפא, עכא, התופש שלא כדין את מקום הערבים. 

עובדת היותו ניצול גטו ורשה אינה משנה להם כלל את עמדתם זו. כמה מוזר ועצוב שמבקר ספרות אינו מסוגל לקרא ולהבין טקסטים פוליטיים.

הצביעות של ספרד

ממשלת ספרד הטילה וטו על מכירת אזיקים למשטרת ישראל מחשש שייעשה בהם שימוש להפרת זכויות אדם. מדובר על 2,000 אזיקים בלבד שיועדו למשטרת ישראל.

החברה הספרדית "Larrañaga y Elorza", מייצרת דגם בשם: "Alcyon", שנמכר לכוחות שיטור של למעלה מ-90 מדינות, כולל איראן, סוריה, ערב הסעודית, לבנון, ונצואלה ועוד, הידועות כמופת לזכויות אדם. לדעת הספרדים מי שמהפר זכויות אדם היא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון – ישראל.

https://rotter.net/forum/scoops1/634121.shtml

כאן המקום להזכיר לספרד כי ממשלת ספרד ה"מוסרית" יכולה לשמש דוגמה – ולסגת מכל השטח הכבוש שכבשה שלא כחוק מהערבים (לשיטתם) ואז גם אנחנו נעשה כן ע"פ דוגמתם.

אם ישראל היתה נוהגת כספרדים ומסלקת את כל הערבים משטחה, הרי לא היתה זקוקה כלל לאזיקים הספרדיים המפרים זכויות אדם. (אזיקים ליהודים זה הרי כשר).

כידוע כל ספרד היתה שטח ערבי ואדמת ווקף קדושה, שהספרדים גזלו מהערבים, והערבים מכל העולם שואפים לחזור ולכבוש אותה. אפילו ערביי ישראל חולמים לא רק על כיבוש ערבי של ארץ ישראל, אלא גם על כיבוש ערבי מחודש של ספרד.

בארץ למשל יש מקומות רבים המסמלים את חלום הכיבוש הערבי המחודש של ספרד.

הנה כמה דוגמאות מקריות:

בית ספר אל אנדלוס בחורה:

https://www.madlan.co.il/education/school/618157

מסעדה אל אנדלוס בירושלים העתיקה ברובע הנוצרי:

https://www.itraveljerusalem.com/he/rst/andelus/

מסעדת אל אנדלוס בג'דידה:

http://www.2eat.co.il/restaurant-map.aspx?restid=18890

תכשיטי אל אנדלוס אום אל פחם:

https://www.b144.co.il/b144_sip/401C04134078615C49130715.aspx

חברת תיירות אל אנדלוס:

https://www.d.co.il/80056794/34680/

כמובן שהספרדים אינם מוכנים לוותר על "הכיבוש" שלהם ולהחזיר את "השטחים הכבושים" שכבשו – לידי המוסלמים. הספרדים נדיבים והומאניים רק על חשבון היהודים. ספרד אפילו אינה מוכנה לוותר למרוקו על האי הקטן פטרוזיליה שכבשו הספרדים. האי שאורכו הוא כ-500 מטר ורוחבו כ-300 מטר, נכבש ע"י הספרדים וספרד ואינה מוכנה לוותר על אף שעל ממנו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9C

האם גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) הלוחמת למען כיבוש ערבי-מוסלמי תצא למאבק גם בעד כיבוש ערבי של ספרד?

אה, כן ולא, הזכרתי את הפרת זכויות האדם ע"י ממשלת ספרד בקטלוניה, שאת לוחמי החופש שלהם הם אוסרים באזיקים.

אני בספק אם גבריאל אשכנזי, שר החוץ החדש של ישראל, יידע להילחם נגד החרם הספרדי הזה, ונגד צביעותה של ספרד.

האם תצליח בכך מחליפתו בעוד שנה וחצי, מרים סיבוני-רגב?

צמרמורת

בראיון לעיתון הסעודי "עילף" אמר ראש הממשלה לשעבר, האסיר המשוחרר, העבריין אהוד אולמרט – כי ישראל אינה זקוקה לבקעת הירדן מבחינת ביטחונית. "זה קשקוש שאין לו שום שחר," אמר אולמרט והזהיר כי "הסיפוח יגרום לאסון" וצפוי לעורר גל חדש של אלימות וטרור.

"כל הטענה הזאת שאנחנו זקוקים עכשיו לבקעת הירדן מבחינה ביטחונית, היא קשקוש שאין לו שום שחר," אמר אולמרט. "אומר לך את זה ראש ממשלה ישראל. אף אחד לא יגיד לי שאני לא פטריוט ישראלי."

ראש הממשלה לשעבר הוסיף: "כשאני אומר שאנחנו צריכים את הבקעה, אנחנו לא צריכים אותה לצורכי ביטחון. בשביל מה? הנימוק הוא שיהיה קו חוצץ בין המדינה הפלסטינית לירדן."

אולמרט הוסיף כי שוחח על הנושא עם מלך ירדן. "אני דיברתי על זה עם המלך עבדאללה. אמרתי למלך – האם אתה תהיה מוכן שיהיה כוח בינלאומי של נאט"ו לאורך הירדן מהצד של ירדן," טען. "הוא אמר לי כן."

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/440064

חוסר ההבנה וחוסר האחריות של אולמרט מעורר צמרמורת. מה יהיה אם בירדן תהיה מהפכה, וישתלטו "האחים המוסלמים", או סתם המלך יחליט כי אינו רוצה יותר את כוח נאט"ו?

ובכלל לאחר כמה פעולות טרור נגד כוח נאט"ו הרי הכוח הזה יסתלק מהמקום מיד, שום חיילים זרים לא יילחמו נגד איראן, חיזבאללה, חמאס, והג'יהאד האיסלמי עבור היהודים. ומה יהי אז?

החיילים הטורקים בנאט"ו וודאי לא יילחמו למען היהודים.

צמרמורת רק לחשוב שהעבריין הנקלה וחסר האחריות הזה היה פעם אחראי לביטחוננו.

מכחישי המופתי

נשיונל גאוגרפיק צינזרו מהסדרה שלהם "האפוקליפסה, מלחמת העולם השנייה", המשודרת בכל העולם ובארץ, קריינות שמתארת את שיתוף הפעולה של מנהיג הערבים-הפלשתינים, המופתי של ירושלים, גנרל הס.ס. מוחמד אמין אל חוסיני, עם היטלר בהשמדת היהודים.

שימו לב שבאופן חריג לכל הסדרה, כשרואים את המופתי אין פתאום קריינות המסבירה מיהו...

https://mobile.twitter.com/YinonMagal/status/1271019341908258816

אבל מה לנו כי נלין על נשיונל גאוגרפיק בשעה שמוסד "יד ושם" העלים מתצוגתו את תמונת המופתי עם היטלר.

והנה מה שכתבתי על כך כאן בעבר:

"תגובה לתיאוריה המופרכת של מנחם רהט שהיעלמות תמונת המופתי עם היטלר מהתצוגה ב'יד ושם' נעשתה ע"י אימּה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית דורית נובק, בעקבות דברי האיוולת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו כי המופתי הוא הסיבה לשואה ("חדשות בן עזר" 1348) הריני לומר שהמציאות שונה לחלוטין. תמונת המופתי עם היטלר מעולם לא היתה במוזיאון החדש.

"לאחר פתיחת מוזיאון יד ושם ביקרתי בו. התרשמתי עמוקות מהתצוגה (בייחוד מהמצגת הנפלאה של האמנית מיכל רובנר), ותמהתי על העובדה שתמונת המופתי הירושלמי, גנרל הס.ס. מוחמד אל חוסייני, היושב בברלין עם היטלר (שזכרתי שהיתה בתצוגה הקודמת) נעלמה מהתצוגה.

"מניה וביה כתבתי מכתב ליו"ר 'יד ושם' ושאלתי מדוע הוסרה תמונת המופתי? האם מטעמים פוליטיים? והוספתי שעל המוזיאון להנציח גם את האנטישמיות המוסלמית (לא רק הנוצרית),  ואת "שואת יהודי ערב".

והנה מכתב התשובה שקיבלתי.

יד ושם

רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

ירושלים, ז' שבט, תשס"ו

5 פברואר, 2006

לכבוד

מר נעמן כהן

תל אביב

שלום רב,

קיבלתי מכתבך מיום 26.1.06. כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, תפקידו של יד ושם הוא להנחיל את זיכרון השואה. בהתאם לכך עוסקת התצוגה במוזיאון לתולדות השואה בשורשיה של האנטישמיות הנאצית ובתפקיד שמילאה האנטישמיות הנוצרית בהתפתחויות ההיסטוריות שהובילו לשואה.

הרשה לי להבטיחך שאין אנו מודרכים ע"י מניעים פוליטיים. במוזיאון לתולדות השואה מצויות תמונותיו של המופתי של ירושלים במיקום שנקבע על פי ההקשר ההיסטורי.

באותה מידה גם הגבנו על התבטאויות של נשיא איראן. אני מצרף לך את ההודעה לעיתונות שפירסמנו.

יד ושם הוקם על מנת להנציח את זיכרון השואה – רצח יהודי אירופה בידי הנאצים ועוזריהם – ולהנחיל אותו לדורות הבאים. אנו פועלים בהתאם למנדט זה המגדיר את משימותינו בתחום התיעוד, המחקר, ההנצחה והחינוך. על פי תפיסתנו והמחקר העדכני, השואה היתה אירוע ייחודי מכיוון שגרמניה הנאצית שמה לה למטרה לא רק לרדוף ולהשפיל את היהודים, אלא עשתה את הניסיון חסר התקדים להשמיד כל יהודי בתחום שליטתה.

אנו עוסקים, כאמור, בתחום זה.

בברכה,

אבנר שלו

יו"ר הנהלת יד ושם

אכן, בתצוגה החדשה במוזיאון החדש יש תמונה קטנה של המופתי, אבל לא זו המפורסמת עם היטלר.

אין לי מושג מי היה היוזם של הסרת תמונת המופתי עם היטלר שהיתה בתצוגה הקודמת במוזיאון הישן, אבל מהתשובה הבנתי שמוסד "יד ושם" אינו מוכן להנציח את שואת יהודי ערב, ולכן יזמתי את הקמת "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב".

יש לזכור כי בימים ההם השתוללה בארץ "אינתיפאדת הקצה" (אל אקצא), לאחר סיום האופוריה של "השלום", וייתכן שזו הסיבה להחלטה של המוסד להסיר מהתצוגה את תמונת המופתי עם היטלר.

בד בבד פניתי לראש העיר ירושלים אהוד אולמרט שינציח את "שואת יהודי ערב" ויקרא רחוב על שם קהילת קורייטה שהושמדה ע"י מוחמד באל-מדינה.

בתשובה כתבו לי מהעירייה שוועדת השמות העירוניים של עיריית ירושלים דנה בבקשה והחליטה לדחותה. מסתבר שעיריית ירושלים אינה מוכנה להנציח את שואת יהודי ערב בדומה להנצחת קהילות שהושמדו בשואת יהודי אירופה. במכתב הם הוסיפה הערה כי "אי ההיענות לבקשה איננה נובעת מאי ההכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים. תודה על יוזמתך הברוכה." למותר לציין שכל ניסיונותיי להנצחת "שואת יהודי ערב" במטרה להילחם בגזענות הערבית-מוסלמית עלו בתוהו בגין התנגדות מפורשת של כל המוסדות מימין ומשמאל.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01349.php

ובהקשר לזמננו. מוחמד אל חוסיני פעל להקמתה של יחידת אס. אס., מקרב המוסלמים באלבניה, שסייעה אחר כך להשמיד את יהודי הבלקן. הוא הצטרף ליחידת אס. אס. בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיוויזיה בוואפן אס. אס. מקרב המוסלמים בבוסניה – דיוויזיית אס. אס. הררית ה-13.

בניגוד לגרמנים ששמרו את תוכנית ההשמדה בסוד, מוחמד אל חוסייני הכריז על כך בגלוי. לחיילי דיוויזית הס.ס. ה-13 הוא כתב פמפלט בשם "אסלאם ויהדות". החוברת נפתחה במילים:

"עבורנו המוסלמים, לא לכבודנו לבטא את המילה 'אסלאם' בנשימה אחת עם 'יהדות', כי האסלאם כה רם ונישא הוא מעל אויבו המושחת."

והחוברת מסתיימת בציטוט מהחדית' המפורסם של מוחמד: "יום הדין יבוא רק אז, כשהמוסלמים יכניעו לחלוטין את היהודים; וכשהיהודים יסתתרו מאחורי העצים והאבנים והם יאמרו מאחוריי מסתתר יהודי, בוא רצח אותו!'". (ג'ני לבל, "חאג' אמין וברלין", תל אביב, 1996, עמוד 140). בדיוק כפי שאומרים עכשיו אנשי החמאס במצעם (סעיף 7), ומוחמד חוסיין, המופתי העכשווי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, הרואה דברים אלו כגזענות, ולא כמופת מוסרי. (אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו).

נעמן כהן

* * *

היכונו! היכונו!

אזרחי ישראל תושבי עוטף עזה

לאות תודה על עזרתכם לנו בתקופה הקורונה

ובקליטת חולים על אף הסֶגר שהטילה עלינו הרשות שלנו

ושאיפשרתם להעביר אלינו מזוודות מלאות דולרים מקטאר –

אנחנו מחדשים את שילוח בלוני הנפץ והתבערה

ונחדש גם את תהלוכות "השיבה" בימי שישי

ונצית אצלכם הרבה מאוד שריפות בקיץ –

במקביל לשריפות הפורצות בישראל בבת-אחת "בכמה מוקדים"!

על החתום:

הטרוריסטים הצדיקים מעזה

חבורת השאהידים בעתיד

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

כ"ז

מלי המתמחה ביקשה את רשותו לשוחח עימו, לכן הורה לציפי הקלדנית לעזוב את הלשכה. הוא הבחין שמלי נסערת.

"אתמול הייתי בבר," סיפרה לו, "ראיתי שם את השופט גזית. או שלא ראה אותי או שעשה את עצמו שאינו רואה אותי או שהיה קצת שיכור. הוא ניסה גם להתחיל עם מישהי. הוא לבש מכנס ג'ינס שהיה קרוע בברכיים. ישבתי בצד ופחדתי להגיד לו שלום. היה לי ממש לא נעים. לא יודעת אם הכירו אותו, אם יודעים מי הוא. יצאתי משם מאוחר, בעצם מוקדם. לפנות בוקר, והוא עוד נשאר. נשאר לא יודעת כמה זמן. ראיתי שהוא רוקד וממש משתולל. גם שתה הרבה בירה. אני גם יודעת שיש בעיות עם פסקי הדין שלו. דיברתי עם המתמחה שלו. היא חברה שלי. הוא כמעט לא בודק את הטיוטות שהיא מכינה לו. פעם אחת, ככה סיפרה לי, הוא נתן הכרעת דין שהיא כתבה. אחרי שקרא אותה, הסניגור שייצג את הנאשם ירד עליו בפני אולם מלא והצביע על טעויות עובדתיות בהכרעת הדין. היא סיפרה לי שבתגובה הוא התחיל לצעוק עליה ושהיא לא ידעה איפה לקבור את עצמה."

"אני מבין, מלי," השיב לה. לא מצא תשובה מוצלחת מזו. לכל היה ידוע שהשופט גזית, שמונה לשיפוט בגיל צעיר, הספיק להתחתן מיספר פעמים ולהתגרש מכל נשותיו תוך זמן קצר. דרך קבע נהג לאחר לדיונים אך לא היה קפדן ממנו בהתייחסותו לעורכי הדין, שלא טרחו להתייצב במועד, עימם היה בא חשבון. הם חששו להתלונן פן ייפרע מהם. הם ידעו כי בפני שופט פתוחות דרכים רבות לעשות כן.

לשופט גזית היה מושג קלוש בלבד לגבי התיקים הנדונים בפניו. הוא נהג לדחותם מעת לעת ללא צורך ובהתראה קצרה בלבד. הדיונים שלא היו נדחים התארכו לאין קץ וללא תכלית. לעיתים  לא היה יורד לסוף דעתם של עורכי הדין והתקשה להבין את טיעוניהם. לא אחת ראו אותו מנמנם על הכורסה בלשכתו או שראשו מונח, רדום, על השולחן לפניו. פסקי הדין שיצאו מתחת ידו העסיקו רבות, את ערכאת הערעור, שלא היתה מותירה בהם אבן על אבן. הוא התרעם על כך והיה נותן דרור ללשונו. מעלה את טענותיו בפני חבריו השופטים, שהכירו את איכות עבודתו. לא עלה על דעתם לחלוק עימו את אכזבתו. השופט גזית חיפש תמיכה, אך לשווא.

הוא חש שלא בנוח לשוחח עם המתמחה על אחד מחבריו לשיפוט. למעשה, לא נותרה ברירה בידו. הוא  ביקש לנסות ולתקן את הרושם שהשופט גזית הותיר בה.

"מלי," פנה אליה, "השופט גזית הינו חריג."

"אני יודעת, אדוני," ענתה לו, "אבל זו ממש בושה לבית המשפט."

"לא צריך להגזים, מלי," השיב. "קורה שממנים שופט שאינו מתאים ושמתנהג שלא כמצופה. עושים הכול על מנת שזה לא יקרה. אני מניח שהמערכת מטפלת בעניין."

"מדוע לא מרחיקים אותו?" שאלה.

"נגעת בנקודה רגישה," השיב לה. "זה תלוי בדרך כלל במי שעומד בראש המערכת המשפטית. היו כאלה שהחמירו עם שופטים שאינם מתאימים והיו שהקלו. לדעתי, המגמה כיום היא להתייחס בחומרה לשופט  שאינו מתאים. אם הדבר היה תלוי בי, השופט גזית היה מוצא עצמו מחוץ למערכת. אולי זה יקרה ביום מן הימים."

הוא לא הוסיף ולא פירט בפניה את דעתו, לאמור, ששופט לאחר שמונה לכהונתו הינו כמסמר ללא ראש שקשה מאד לשלוף אותו מהמקום בו ננעץ. הוא היה  מומחה במסמרים.

הוא שקל אם המועד מתאים לשיחה על טיב עבודתה. מאז שקיבל אותה להתמחות חלפו מיספר שבועות. מלי היתה מגיעה לבית המשפט, כמוהו, בשעת בוקר מוקדמת. אז היה פורק את המזוודה הניידת, על הגלגיליות הקטנות, ומניח על השולחן את התיקים, עליהם עבר בלילה, אלה הקבועים ליום הדיונים. כן היה מפנה את תשומת ליבה לתיקים אשר רצוי שתהיה נוכחת בדיון  בהם. הוא הסביר לה כי יש לכך סיבות רבות ומגוונות, למשל: מהות הדיון, כגון חקירה נגדית האמורה להיות מרתקת, או סוגייה משפטית מעניינת, או שכיחה, או שעורכי הדין שהופיעו בהם נימנו על השורה הראשונה או להיפך. נהג לעשות כן דרך קבע עם כל מתמחה, על מנת שילמד כיצד להימנע מטעויות. כמו כן הקפיד להראות ולהסביר לה כל תיק שצפוי היה כי תתבקש לחוות דעתה בשאלה של מהימנות עד או בעל דין האמורים להופיע בו. בתיקים אלה הקפיד שמלי תשב באולם, תקשיב לדיון ותתרשם.

לעיתים מלי היתה ממשיכה לעבוד, מיוזמתה, לאחר שיום העבודה היה אמור להסתיים. הסתבר לו ששלטה ברזי הקלדנות. היא הסכימה למלא את מקומה של ציפי כאשר זו יצאה להפסקה או שהלכה הביתה בסיום יום העבודה. מלי היתה גם נוהגת, חמושה במטלית, לעבור אחרי המנקה, ולעיתים אף העירה לה. נראה היה שמלי וציפי היו חברות טובות. הוא הכיר את הנעשה במיספר לשכות אחרות ושמח על האווירה הטובה בלשכתו.

ואולם, מלי לא השביעה את רצונו בכל הכרוך בכתיבת חוות דעת, או טיוטות של החלטות ופסקי דין. היא היתה איטית ולא סייעה בידו  להדביק את שטף התיקים שזרם מהמזכירות ללשכה. סגנונה הארכני והנמלץ לא תאם את אופי כתיבתו. לעיתים היו לה רעיונות טובים, אך הם טבעו במלל. הוא היה מודע לכך שמלי עושה כנראה כמיטב יכולתה אך במבחן התוצאה לא היה לאל ידה להפחית מהעומס המוטל עליו. היו רגעים שניחם על החלטתו לקבלה להתמחות. הוא כעס על עצמו על שהחליט מהר מדי מבלי לתהות על קנקנם של מועמדים אחרים. הוא סבר שבנסיבות המיוחדות של העבודה השיפוטית, ראוי להקים מנגנון להערכת תכונותיהם של מתמחים והתאמתם לשופט המאמן. עתה החליט שלא לקשור את השיחה על איכות עבודתה לאירוע עם השופט גזית. ידע שהיא נסערת ומשום כך עלולה לקבל שלא כהלכה את הערותיו. בנוסף, אמר לעצמו כי היא מצויה עדיין רק בתחילת הדרך וכי כל התחלה קשה.

כ"ח

יוסי קדרון, חברו הטוב בבית המשפט, התקשר אליו ללשכה. השופט קדרון, ותיק ומנוסה ממנו, היה הכתובת לשאלות שהתחבט בהן  בראשית דרכו כשופט, והן היו רבות. הוא לא ידע כיצד לנהוג בעורך-דין חצוף, שניצל את חוסר ניסיונו ושנהג להתבטא ביהירות ולעיתים אף בגסות כלפי עדים, בעלי-דין, ולעיתים גם כלפי חבריו למקצוע. יום אחד  עורך-הדין גדש את הסאה והעליב את ציפי הקלדנית, שלא נותרה חייבת. הוא היסה, מתוסכל, את שניהם, ומשום שידע שעורך-הדין טרם אמר את המילה האחרונה, תסכולו גבר.

בתחילה התלבט מאוד לגבי עונשים שהיה עליו לגזור, ובמיוחד עונשי מאסר שהדירו שינה מעיניו. לא היתה לו עדיין אמת-מידה לגבי העונש ההולם אירוע מסוים או עבירה. למרות שהצדדים המציאו לו אסמכתאות למכביר, סבר שאין בהן די, שהרי לא יעלה על הדעת לחשב ממוצעים מתמטיים בין העונש החמור ביותר לבין הקל, או לאמץ את העונש השכיח.

הוא גם לא ידע אם ראוי להעיר, ובאיזה אופן, על לבוש שלדעתו אינו הולם את האווירה בבית המשפט. היו גברים שישבו בין הקהל כשהם לובשים גופייה בלבד, ללא חולצה עליה. היו עורכות-דין שהתייצבו לדיון כשחולצתן חושפת את הבטן. היו בקהל כאלה שלעסו גומי לעיסה בהתלהבות, והיו צופים ששלפו מאמתחתם כריך או בקבוק שתייה.

הוא נזכר בסרטים  שבהם בית המשפט פעל, לדעתו, באורח מכובד. בבית משפט זה הכול לבשו חליפות, ענבו עניבות ופנו זה אל זה בנימוס מופגן. זו אינה המציאות, שינן לעצמו והחליט לנהל רישום של כל המקרים בהם לא ידע כיצד לנהוג, ולפנות ליוסי קדרון על מנת לקבל עצה.

יוסי קדרון היה יוצא יחידה מובחרת. במהלך פעילות צבאית דרכיהם הצטלבו. מאז שמרו על קשר והיו מתראים. יוסי שמח לראותו בבית המשפט. מיד הציע לו את עזרתו שהתקבלה בברכה. הם סיכמו ביניהם להיפגש אחת לשבוע ל"פגישת חניכות", כך כינו זאת. הפגישות התקיימו בדרך כלל ביום חמישי בשעת ערב, לאחר סיום שבוע העבודה.

יוסי היה מקבל את פניו בלשכתו במאור פנים  ובחיבוק מפרק עצמות. לעיתים, היה פורץ בצחוק מתגלגל למשמע תיאוריו. הוא חש בנוח עימו ולא הסתיר ממנו את הטעויות, שלצערו כבר נעשו. יוסי היה מרגיע אותו ומספר לו על אלה שעשה, לפני שנים רבות, בעת שמונה לשיפוט. יוסי אמר לו שהוא מחמיר עם עצמו, ושבמקרים אחדים, בהם סבר שטעה, נהג בהיגיון וכהלכה. יוסי חזר ואמר שבכל מקרה של התלבטות, עליו להפסיק את העבודה, אפילו כשמדובר בעיצומו של דיון המתקיים בפני אולם מלא מפה לפה, לקחת פסק זמן וליצור עימו קשר. יוסי הבטיח לו  כי יחדל מכל עיסוק אחר  ומיד יתפנה אליו.

הוא תהה, בינו לבינו, מדוע המערכת אינה טורחת למסד את "פגישות החניכות" באופן שלכל שופט, בתחילת דרכו, תהיה כתובת איתה יוכל להתייעץ במהירות וביעילות, שהרי לא לכל שופט טירון היה "יוסי קדרון" שכזה.

יום חמישי. הוא הוציא מהמזוודה את הכריכים שרות הכינה. ביום זה, לבקשתו, היו אלה שני כריכים. האחד לו והשני ליוסי. הוא היה רעב כזאב ערבות. היה זה יום עמוס. אחד מיני רבים. הדיונים רדפו זה את זה והוא לא התיר לעצמו לצאת להפסקה על מנת לאכול. היו ימים כאלה, וגם היום לא אכל  מאז הבוקר. הוא הסתיר מרות שלעיתים אינו  מתיר לעצמו לצאת להפסקה, שכן בתגובה היתה שופכת עליו את זעמה. "אתה הורס את הבריאות שלך," הטיחה בו בכעס, והוא ידע ששוב  צדקה. 

יוסי היה להוט אחר הכריכים שרות הכינה. במיוחד על אלה עם הקציצות. הוא גם לא החמיץ הזדמנות להתארח בביתם. רות חיבבה אותו וניסתה לשדך לו את חברתה, לאחר שנודע לה כי הוא גרוש. "אתה, עמוסי, שלא תתערב," הזהירה אותו, "אלו עניינים של נשים. חוץ מזה, שמעתי ששלושה שידוכים מוצלחים סוללים את הדרך לגן עדן."

"הדרך בפנייך כבר סלולה," ענה לה, "בגיהינום כבר היית. התחתנת איתי ואת סובלת אותי כל כך הרבה שנים."

"מי אמר שאני סובלת אותך?" השיבה. "אם הייתי יכולה, מזמן הייתי מתגרשת ממך. מעיפה אותך לכל הרוחות. אתה יודע מדוע אינני עושה זאת? אני אסביר לך. איך, אתה חושב, תשלם  מזונות מהמשכורת שלך? אני יודעת שאתה לא מסוגל לשלם כי לא יישאר לך כלום לחיות. זו  הסיבה שאני לא מתגרשת, פשוט מרחמת עליך. אל תגחך, הכול אמת," וצחקה צחוק עליז.

"בוא עמוס, בוא תיכנס." יוסי פתח בפניו את דלת הלשכה. "הריח של הקציצות הולך לפניך. ביום חמישי אני כמו הכלב של פבלוב. בא הערב ואני מתחיל להזיל ריר."

הוא הושיט ליוסי את הכריך.

"מה תשתה, עמוס, כרגיל?"

יוסי התקשר לקפטריה והזמין שני בקבוקי מיץ אשכוליות ובקבוק סודה.

הוא הוציא את הדף, עליו רשם את כל האירועים, עליהם רצה לדבר. יוסי הרים את ידו, ונגס נגיסה אדירה. "תגיד לרות..." יוסי בלע במאמץ, "תגיד לרות, שבחיים לא אכלתי כאלה קציצות." הוא נגס שוב, ובלע באחת את מה שנותר מהכריך.

"שמע עמוס. אני הולך לספר לך משהו שאני מתלבט בו הרבה זמן. אתה יודע שאני יושב עם שדמי וטולדנו בהרכב פשעים חמורים כל יום חמישי, גם היום, עד לא מזמן. אם היית מקדים בחצי שעה, לא היית מוצא אותי. העיקר, יש בעייה. שדמי, אתה יודע, יושב בראש ההרכב, ולקראת שעות הערב הוא מתעייף ומתחיל לנקר. אני מכניס לו מרפקים בשקט, שאף אחד לא ירגיש, אבל זה לא עוזר. אחרי כמה דקות הוא מנקר שוב. מה שגרוע הוא  שרואים את זה. עורך-הדין רוזנבאום החצוף ישב היום באולם בשורה הראשונה והתאמץ לא להתפקע מצחוק. נחמד ויפה מצידו. אבל הוא התחיל לכתוב פתקים ולשלוח אותם לעורכי-דין אחרים שנכחו באולם, שחס וחלילה, מי שעוד לא שם לב, שיתחיל."

"שמעתי ששדמי חולה, לא מרגיש טוב. אולי הוא לוקח תרופות?"

"נכון שהוא חולה. נכון שהוא גם מלא תרופות. הוא גם מבוגר. עומד לפני פרישה."

"אז מה הבעיה? צריך לדבר. עם הנשיא שלכם כבר דיברת?"

"עם הנשיא דיברתי. הנשיא גם דיבר איתו. לא יודע מה אמר לו. מכל מקום, מראשות ההרכב הוא לא העביר אותו, ולדעתי גם לא יעביר. הנשיא לא רוצה שהמוות של שדמי יהיה על מצפונו."

"למה?"

"כי שדמי יושב שנים בראש ההרכב הזה. הוא חושב שזה כבוד. אולי הוא צודק. זה גם מעניין. אם יעבירו אותו, הוא עלול לקחת את זה חזק ללב. זה בדיוק מה שחסר לנשיא עכשיו, שזה מה שיגמור סופית את שדמי. אז כולם יגידו שהנשיא הרג את שדמי."

"אפשר לתת לשדמי משהו אחר כפיצוי?"

"זה רעיון. גם על זה חשבתי. כנראה שלא."

"אתם צריכים לגמור יותר מוקדם. לא לשבת מאוחר כל כך."

"זה לא מעשי מכמה סיבות. אל"ף, העומס עצום וגם ככה אנחנו בפיגור. בי"ת, אנשים יושבים לפעמים במעצר עד תום ההליכים שנה וחצי או שנתיים. תאר לך מקרה שבסוף אנחנו מזכים את הנאשם. מיד קמה בתקשורת צעקה – למה לקח כל כך הרבה זמן לסיים את התיק?"

"התקשורת צודקת."

"אני לא חושב. יבוא יום וגם אתה תשב בהרכב ותיווכח שצדקתי. אלה התיקים הכי קשים. ענקיים. עשרות קרגלים. מאות קלסרים של חומר. אלפי עמודי פרוטוקול. משפחות פשע, רצח, אונס, שוד מזויין, ועוד חולירות. ההתקדמות בהם מאוד איטית. לא תמיד הסניגורים משתפים פעולה עם בית המשפט במטרה להתקדם. לפעמים הם מכניסים מקלות בגלגלים. המון אינטרסים מעורבים בעניין."

"אתם מנסים להגיע להסדרים על מנת לייתר את ניהול המשפט?"

"בחייך, אל תצחיק אותי. כל ישיבה נפתחת בשעה סולו של שדמי, שיורד ומכסח, פעם את התובע ופעם את הסניגור, או הסניגורים, פעם את כולם, כל אחד בתורו. המטרה לשכנע אותם  להגיע להסדר. אלה תיקים, לפעמים, עם הרבה נאשמים. אתה יודע מה זה לשמוע עשר חקירות נגדיות של עשרה סניגורים שכל אחד מהם חוקר את אותו עד תביעה? אתה יודע מה זה לשמוע חמישים עדים שהתביעה מביאה, כאשר לכל סניגור הזכות לחקור אותם? אתה עוד לא מכיר את זה, אבל קח בחשבון שהעונשים מאוד חמורים .מאסרי עולם. כמעט מאסרי עולם. השנים עפות. נופלות כמו פצצות. עורכי הדין נלחמים בשיניים על החיים של הלקוחות שלהם וגם על עצמם. זו אינה הגזמה. חסר להם אם יפשלו. אין סליחה ואין מחילה. אתה יודע מה זה לנהל תיק של משפחת פשע? אלה אנשים שלא פוחדים מכלום."

"אתה לא פוחד?"

"אתה מכיר אותי. אם הסורים לא הרגו אותי. זוכר את המקרה? אתה מוכרח לזכור – אז גם הם כבר לא יהרגו. אבל נגעת בנקודה מעניינת. טולדנו משקשק."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שהוא פוחד. בדרך כלל הוא מתערב בדיונים, מאוד פעיל, שואל שאלות, עונה תשובות, לפעמים גם מוציא את שדמי מהכלים. תאמין לי שזה לא קל. אבל יש תיקים, במיוחד עם עבריינים כבדים, שהוא לא מוציא יום שלם מילה מהפה. הבן אדם אילם. יושב בשקט. אני חושב שאם היה יכול, היה יורד ומסתתר מתחת לשולחן. אולי אני מגזים, אבל אני כועס עליו רצח. לא מקובל עליי."

"אני רואה  שמעניין לך בחיים."

"בחייך. לפעמים אני רוצה לחזור להתחלה. כמוך. לתיקים הפשוטים, הקלים, לעונשים השפויים שמסתכמים בחודשים ורק לעיתים רחוקות בשנים."

"טוב, אמרת לי שאתה מתלבט. מה ההתלבטות?"

"שכחתי כבר מה שאמרתי לך בהתחלה. אני מתלבט אם אעשה נכון, שאדבר איתם. לגבי השאלה המתייחסת לשדמי, אני חייב לחשוב, לישון על זה לילה. לגבי טולדנו, זה פשוט. חבל על הדיבורים. שום דיבורים עם פחדנים. למדנו את זה בצבא. איתו כלום לא יעזור, זה גם פחות בעייתי. זו דעתי. לגבי טולדנו, אני חושב כמוך. צודק במאה אחוז. אני בעיקר מתלבט לגבי שדמי. אני אוהב את הבן אדם. הגון, ישר, חכם, טוב לב, מבין עניין, ראש פתוח, תופס מהר את השור בקרניו, מבחין בין עיקר לטפל – שכחתי משהו? כל התכונות שצריך שופט טוב. מה הוא אשם שהוא מזדקן ולא יכול יותר?"

"זה עושה את העניין יותר קשה."

"כל מילה שלך זהב טהור. חבל שגמרתי את הסנדוויץ'."

"הייתי נותן לך את שלי אבל גם אני גמרתי. אין לי יותר. אני יכול לבקש מרות שלפעם הבאה תכין עוד."

"אין צורך. גם ככה אני אוכל בלי הפסקה. אמרו לי ששמנתי ושקיבלתי צמיגים. טוב, בוא נעבור, חביבי, לרשימה שהבאת."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

קדחת ומחלוקת הירקונים

שלהי קיץ תר"מ הגיעו. שנת רזון היתה אותה שנה. התבואה לא עלתה יפה. הקדחת עלתה וגברה. קדחת משונה! הנגועים בה – ידיהם ורגליהם היו צבות ככרים והקרבנות היו מובלים ירושלימה אל בית החולים. אבל כל חולה חדש שהיה מובא להתם ומלוויו, היו מתקבלים במנוד ראש ובקריאות: "אהא, מראש אמרנו לכם. טילטלו אנשים אל חיק המוות!"

לאה חלתה גם היא בקדחת כזו, אבל בשום אופן לא רצתה כי יובילוה לירושלים, כדי שלא תשמע את ה"אהא, אמרנו לכם". כל הפצרותי לא הועילו. בוקר אחד עברתי על פני סוכתנו על גבי עגלה עמוסה תבואה. קראתי ללאה וביקשתי מים כי צמאתי. היא יצאה רועדת, פניה צהובים ורגליה נפוחות והגישה לי מים. מיד צעקתי וגערתי בה: "לאה, סעי לירושלים!" היא ענתה: "מה? למען יאמרו שם, עוד חלל בפתח תקוה! אינני נוסעת". פתאום נשמע קולו התקיף של ר' דוד גוטמאן מן החצר: "בלילה, בלילה, ילדי, תשוחחו ביניכם, עכשיו עובדים!" פניתי ללאה: "או שתסכימי מיד לנסוע, או שאני זורק את המושכות ויורד מן העגלה ושובת מן העבודה!" רק אז נתרצתה. למחרת הובלתיה ליפו, והושבתי אותה בדיליז'אנס העולה ירושלימה. שם שהתה עד החורף ותירפא.

חרף כל השמועות על קדחת, הרעב והסכנות אשר בפתח תקוה, היה לה למושבה כוח מושך לגבי סוג ידוע של אנשים. בסוף אותו קיץ הופיעו מתישבים חדשים: משה סלאר איש ירושלים, שוורצברג הווראשי, אשר זליג בלום האמריקאי, יהודה בכר הבולגארי, אלתר סייד (וינקלר) ועוד כמה יהודים מרוסיה. זה קנה נחלה וזה חכר אדמה. נבנו בתים ונהיה לעדה גדולה בת שני מנינים יהודים. הואיל וכך – צצו מחלוקות וחילוקי דעות: אז החלה, כפי שהזכרתי כבר בסקירתי לחובבי-ציון, המחלוקת בגלל המגרשים שהיו בידי הועד של המתישבים הישנים, בנחלת קאסאר. הקונים החדשים שחלקותיהם היו באדמת טאיאן שנקנתה יותר מאוחר, נשארו ללא מגרשים; הם החלו לקבול כי מקפחים אותם. לעומת זה דרשו בעלי הנחלה הישנה: גוטמאן, סלומון וגרינגרט, את מילוי התחייבויותיהם הכספיות של הקונים – בשלמותן. קמה תנועה של התפלגות והקונים החדשים החליטו להגר לגדות הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו, כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע לשתיה ולהשקאה, ומדגים. אכן, כל זה היה יכול להיות טוב ויפה – לולא הקדחת הממארת. אולם הם לא שמו לב לכל ההזהרות, יצאו לירקון והקימו בתי-חמר או כוכים באדמה בעלי גגות של קש וחמר. התוצאות היו רעות ומרות: החורף היה גשום מאד ונהרי נחלי מים הציפו את ה"בתים" האלה ואת כל השטח שבין הירקון וואדי אבו-ליג'ה. הם רעבו, הצטננו, חלו, קדחו ומתו איש אחרי רעהו. היו ימים שלא יכולנו אפילו לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם, בגלל השטפונות העזים. בהגיע הקיץ נשארו רק מתי-מספר והם המשיכו לעבוד בגידול תבואה וירקות ומרעה סוסים. האדמה אמנם היתה פוריה, המים בשפע והמרעה שמן, אבל... אנשים לא נותרו שם. רובם מתו בקדחת. ככה חרב הישוב הירקוני ומקץ שנה עברו שרידיו לירושלים או חזרו לפתח תקוה ה"ישנה".

חולין ויחסי שכנים

חורף תרמ"א (81–1880). לאה חזרה כבר מירושלים, אחרי שהבריאה. כבר היתה לנו דירה ממש, בביתו של דוד גוטמאן. התקבלתי כמנהל למשק של שוורצברג הוורשאי, כי לא היתה לי אדמה משלי. הגשמים הראשונים החלו לרדת בשפע וירוו את האדמה ואת... הבתים החדשים שנבנו. שני בתים, של בלום ושל בכר, התפוררו, כי רימו אותם הקבלנים הערבים שבנום. מ. ל. כ"ץ ומשפחתו שהיו גרים באחד הבתים האלה עברו לגור עמנו בדירתנו. שמירה קבועה כבר לא היתה קיימת אותו זמן. יעקב מימון ואבו-יוסף כבר לא נמצאו במושבה. עתה הייתי אני, התלמיד, למוציא ומביא בכל הענינים: הובלת חטה לטחנת פרוחיה,[1] סידור השמירה התורנית של החברים, דאגה להשגת צרכי אוכל או רפואות (בעיקר שמן-קיק וחינין). את הדברים היה צריך להביא לפעמים בשחיה על הסוס דרך המוסררה המשתפכת. אלי! אילו גשמים היו יורדים אז – כיום נדמה שאין כאלה.

על אף הכל גדל הישוב במקצת, אבל המשפחתיות התקררה. חולין השתררו. שלוש שנים עברו ואני לא ראיתי בעיני ספר או עתון. פשוט, לא היה לי פנאי וכוח לכך. היתה רק עבודה, תלאות משפחה ופרנסה, מחלות והפלות. הצרות נעשו רגילות. לא שנפלה רוחי בקרבי, אלא שצרות רגילות מכבידות על האדם, צרות בלתי רגילות יש שהן גם מחשלות אותו.

התחלתי איפוא לחפש אחרי "צרות" בלתי-רגילות ולשחר הרפתקאות שונות. כיוון שהייתי המוציא והמביא היחידי בעניני-חוץ של המושב היו לי הרבה הזדמנויות לכך. הייתי נמצא לעתים קרובות בנסיעות בין הכפרים הערבים והייתי נושא ונותן עם הפלחים והבידואים, שודדים וגנבים. עוד בחוץ לארץ הייתי מחבב לראות את אורח-חייו של עם הארץ, וגם כאן החלטתי ללמוד אותו על בוריו.

יום אחד רכבתי עם השייך מכפר סומיל לכפרים אחדים לקנות זרעים, או אולי לחפש אחרי איזו גניבה שנגנבה מאתנו. השייך היה איש בשנות העמידה, בעל זקן מהודר, רוכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו ברכובות כפופות אחורנית, דרך אדם מכובד ומיושב. עברנו את הכפר שיך-מואנס ונפגוש בלהקת ילדים ששחקה ב"כורה" (חביטת מקלות) בסביבת המזבלה הגדולה שעל אם הדרך. "מרחבה, יא עמי!" (ברוך הבא, דודי!) קראו אחדים מהם. "מלעון אַבּוך יא כַּלב, אִמשי!" (ארור אביך, כלב, סור מזה) ענה מלווי בשאט-נפש. "למה זה ככה?" שאלתיו, והוא ענה: "חכה ותווכח". הגענו לכפר ג'ליל ושוב פגשנו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם. שוב: "מרחבה, יא עמי!" השייך ענה בחביבות: "מרחבתין, יא בניי" (בני) – "מה שלומך!" – "יגמלך אלהים!" – "ולאן עלה בּאֹב אללה?" – "לקלנסווה, יא חביבי", וכן הלאה. רק עברנו צעדים מספר והנה שמענו מאחרינו: "חרא פי ליחתך, יא עמי!"... (חראים בזקנך, – דודי). "ובכן, נוכחת איך צריך לנהוג עמהם?" שאלני השייך בארשת נצחון.

עם למידת דרכי השכנים היה צורך ללמד גם אותם משהו. יום אחד נסעתי עם לאה ליפו, כדי ללוותה בדרכה ירושלימה. בחאן, אכסנית הבהמות, הוא מקום הבורסה, המסחר בבהמות, המועדון לשיחות והמרכז לשבאב מפסולת העיר, שכרתי ללאה מקום בדיליג'אנס של ר' חיים יענקל הירושלמי. אחד השבאב, בחור כארזים, לא מצא חן בעיני מן הרגע הראשון אם כי לא ידעתי מי הוא. הקאבאדיי[2] הזה גברה חוצפתו מרגע לרגע. כאן תבע דמי סרסרות בעד הנסיעה, ואחר – עשה תנועה מכוערת כלפי אחת הנשים... התרגזתי והערתי לו. כהרף עין קיבלתי מכת לחי והוא ספג סנוקרת אגרופי בין עיניו המחוצפות. בידו נצנצה שבריה. מיד הקדמתיו במטר מהלומות. ראשונה על זרועו האוחזת בפגיון והשאר, בלי-הפסק, בפניו. הכל לפי השיטות שלימדני סיטשי בהונגריה. השיטה הצליחה: לא יצאו רגעים מועטים והבחור היה מוטל כעיסה מתעלף על הארץ. קמה מהומה, הערבים לחשו לי: "הסתלק! היודע אתה במי פגעת? הלא זה עלְייווה, ראש בריוני העטארין, המפיל חתיתו על כל יפו"... רק אז נבהלתי ורציתי לברוח. אבל בו ברגע קם עלייווה על רגליו. מאין ברירה נשארתי עומד על עמדי, מוכן לכל, כשפני ולא גבי לעברו. הוא נגש אלי. תקע לי ידו ואף חבט לי על שכמי בחבה: "באללה, אנך ג'דע!" (באלהים, הנך בן חיל!). מאז נעשינו ידידים בנפש.

והרי דוגמה ל"הסכם ג'נטלמני" עם גנבים: באחד הלילות נגנבה פרדה מן המושב. יצאתי עם חבורה קטנה מטובי המתישבים בעקבות הגנבים. כל היום הלכנו ולא מצאנו מאומה. ירד הלילה, ישבנו לנוח ולבלוש בשקט את המקום. בחצות עבר בקרבתנו בדואי רוכב על סוסו ונוהג בבהמות אחדות. התנפלנו עליו ותפשנוהו, והנה היה זה ידיד ותיק שלי, אחד הגנבים המכובדים בסביבתנו. "האתה?" קראתי בלחש. "כן, אני. לא ראית ולא שמעת!". "טוב" – עניתי – "אבל בתנאי אחד, פרדה נגנבה מאתנו אמש, ועתה המצא לי את שם הגנב, ולא – נמסרך לרשות, אף אם שומר אתה את ההסכם אשר בינינו ואינך פועל באזורנו". למחרת נמסר לי שם הגנב. שוב היה זה אחמד אלחאמד, מי שהיה בעל הכפר אמלבש והפך מגנב חובב לגנב מקצועי. מקץ שלושה ימים חזרנו עם הפרדה כמנצחים.

כמוני כרוב חברי המושב האחרים ידענו להראות את נחת זרוענו בשעת הצורך, וכבודנו עלה בעיני השכנים. גם היהודים המעטים ביפו נשמו אז לרווחה וזקפו את ראשיהם. יום בואו של אחד מאתנו ליפו היה כעין חג אצלם.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אהוד בן עזר

"דיוֹ סבתא! דיו! – – – "

פגשתי את מוּניק בַּמֶנזָה שברחוב ממילא התחתון, על מנת דג פילה תפל, אפוי בתנור עם פלחי תפוזים שיבשו, בשעת ניסיון לסחוט על הדג רבע לימון, בחברת הסופר-לעתיד אוּרי בן עמי, שטען כי הנשמה הסלאבית היא חלק מן האופי של צברינו-יורים-ובוכים וכי הדמעות מְשׁמְנוֹת את נשקנו הטהור יותר טוב משמן רובים, ו – – – הרגשתי שאוּרי מעריץ את מוּניק ומשתדל לעשות רושם, כדרכו, ונקל לשער מדוע, במוניק היתה תמצית יופי כהה, פראי, ארצישראלי, ו – – – אורי המשיך לחצוב מילים מן ההיסטוריה הטרייה של עמנו ואמר שבן-גוריון אסון למדינה, מנגנון-החושך עוקב אחרי סטודנטים שמתנגדים לו וכבר גרם לאחד מהם לצאת מדעתו וזה רץ אל הגבול ונורה ו – – – דג הפילה מצויין, גם הקינוח, וזול, רק חבל ששכח את ארנקו בחדר, ואשכול עתיד לשלם על הדחת לבון ריבית דצפעונים שיגדלו בחיקו, לאחר שירש את בן-גוריון למרות שהוא, אשכול, מצטנע כביכול ומבדח את דעת מבקריו באומרו שכל אחד מאוהב בפשרות של עצמו ו – – – מוכרחים לקרוא את דברי פרופסור גרשם שלום המתנגדים לפסק דין מוות לאייכמן – כדי שלא יראו בכך הגרמנים, וגם לא אנחנו, חיסול חשבון-הדמים ההיסטורי שאין לא כפרה וגם לא עונש, טה-טה – טה-טה, טה-טה – טה-טה, ומדוע לא היה לו, לאורי בן עמי, שכל לכתוב-הוא את הדברים המקוריים הללו, בעוד מועד? ו – – – פרופסור מ.ש חשבז הידוע כרע ברך לרגליה של סמדי בן גרא בחדרה ברחוב אלחריזי, וקם כשמכנסיו – – – מבחוץ נשמעו שוב, ברור יותר, שלוש-ארבע דפיקות עמומות, כנראה יריות של זקיפי הלגיון הירדני, בצהרי יום, מעבר לשטח-ההפקר ולחומת הבטון הגבוהה שסגרה על המשך רחוב ממילא כלפי מזרח, או אולי פקעו אבובי מכונית מכיוון דרום, במרכז המסחרי הישן, השרוף, שנעשה שכונת מוסכים – מוניק ואני הגבנו באדישות כי בירושלים לא היה בכך מאורע יוצא-דופן, ורק אורי, חיוור קמעה, ניסה למצוא ביריות ששמענו איזה סמל קיומי למצבו של האדם הישראלי הַבְּתַר-ציוני והמלחייה נשמטה מבין אצבעותיו הלבנבנות על פלחי-התפוז האפויים ונתח דג יבשושי שאותו כבר לא סיים באומרו, בחיוך מתנצל, שהוא נוהג כמצוות נפוליאון לחייליו: "בבוקר, איכלו ככל יכולתכם, בצהריים – חצי, ובערב – שהאויבים שלכם יאכלו!" –

הוּ – !

הַפְּטְשִׁי –

כשיצאנו חלף על פנינו בהליכה מהירה, קְמוט מצח שקוע במחשבות, נושא ילקוט-עור מהוה תחת זרועו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ, ונבלע מעבר לרחוב בבית-קומות ישן, חתום חלונות, שבו שכנה מחלקתו לביו-כימיה. לא נותרתי לשמוע את דעתו של אורי בן עמי על ליבוביץ כי כאן נפרדו דרכינו: אורי המשיך לחנות מכשירי-הכתיבה "גרפוס" של הייקה הנחמד מר פרוידנטל, שאצלו היו מזמינים צורכי כתיבתם הפרופסורים מרטין בובר, מ.ש. חשבז, גינת ז"ל ואחרים, ואני עם מוניק עלינו בממילא שטרם נקרא אגרון לעבר רחביה.

החדר של מוניק היה אפלולי מעט, בקומה שנייה, בסימטה שקטה, בדירת אלמנתו של פרופסור גינת, ואורנים איוושו בחלונותיו כמנגינת רוח אחר-צהריים ירושלמית, הררית, שמתגנבת בין הבתים, לאווררם ולבשר את צינת-הערב בריח מחטים יבש, מריר. על השידה היה מונח כרך "החיים כמשל" בעטיפה חומה-צהבהבת, ולידו קערה גדולה מלאה תפוחי-זהב טריים, ודאי מהפרדס שלהם במושבה, והעניקו לחדר אור כתום עליז.

נשתתקנו והחלפנו מבטים, רועדים מעט בקרירות הגן שמעבר לחלון הפתוח. החיים בין הסטודנטים, בירושלים, היו שמרניים למדי. לא קפצו מיד למיטה. אבל הנוכחות של מוניק סיחררה אותי. שיגעה. התאהבתי באצבעות, בתלתלים, בחיוך העייף, הדבשי, בעור הקטיפה הכהה, בלֵאוּת אדמת-המושבה הכבדה שבעורקים, אריסטוקראטית, בהוויה החתולית-מתפנקת-בוגרת ששפע הגוף כולו. ישבנו חרישיים על הספה הרחבה, שהיתה נמוכה וכמו מילאה את רוב החדר; על פטיפון מיטלטל, עשוי קופסת עץ מצופה בד אפור, סבב לאיטו תקליט שהשמיע לי, לראשונה בחיי, את "כרמינה בורנה", וכשחלפה היד של מוניק בשערותיי, רעדתי מעט, מוזרה היתה התחושה.

עד מהרה  מצאנו את עצמנו מתפתלים כך שפני מוניק היו מעליי, והשפתיים העבות נושקות לשפתיי, ושנינו עודנו בבגדים, מתחפרים, כל אחד, כמשחק עם עצמו, בשיריונו, בטרם ניפתח – – – מתקשים-נמסים באיזו ערגה עזה יותר מזו העתידה להשתחרר מיד, עירום מול עירום, בחופשיות – – – הנחתי למוניק להפשיט אותי. לא היתה לי זו פעם ראשונה עם גבר, אבל מעולם לא הרגשתי כך, בזרועות חושניות-נעימות שכאלה, בעלות עור חלק, שחום ונודף ריח גברי מתוק של טבק ודבש, החודר אל תוכי כמגלה בי תהומות שלא ידעתים ופרצתי בצעקות חמדה עד שהיסה בכפו החזקה על פי מחשש פן אקיץ מתרדמת אחר-הצהריים את אלמנת דוקטור זיגפריד עמנואל גינת, בחדר שמעבר למסדרון, ואני חפנתי-צבטתי בכל כוחי בעגבותיו, בתשוקה לקרוע אותן, "מוניק, מוניק שלי – " לחשתי לו, "מוניק, מוניק, מוניק שלי – – – " ועדיין היה בתוכי, ומצעיו נודפים ריח עשן עוקצני, טעם כביסתם שהתייבשה בחצר כנגד דוד רותח על מוקד עצים, כאשר אהבתי, מילדותי, ועורו חלק וגמיש, צונן-לוטף במגעו עימי, כמבקש להיות לי לאח. לשפתיים. חיבקתי ונישקתי לו וליטפתי את תלתליו והודיתי לו בליבי שהפליא להתגבר על כל מעצוריי, ורק היה בי חשש מציק שמא התלכלך במגעו עימי, ובעוד התלבטותי גוברת, איך לומר לו שכדאי לנו ללכת לשטוף עצמנו, לקח תפוח-זהב מהקערה והחל קולף לי באיוושה רכה כבועל גם אותו באצהעותיו הדשחומות בעלות ציפורניים סהרוניות שצורתן מושלמת, ופלח לי פלח-פלח, צהבהבים, ואנו שוכבים בנשיקות שמצצנו יחדיו, פה אל פה, ואף בגבי ובעגבותיי העביר בצמרור את צינת ציפתו הלחה של הפרי, וריח שמן-אֵתרי מקליפתו היו נודפים עליי ליטופיו, ממש סך בו ידיו לאחר שחפר במבוכי גופי, וקינח בלובן הרך, הספוגי, ובתום חגיגת הפרי שעסיסו ניגר אליי, שב וחדר אף הוא בשנית אל תוכי, בוקע בי במגע הקטיפה. זיון התפוז הכפול קראתי מאז בזיכרונותיי לפרדס הסתרים ההוא שנכנסתי בו ברוח אחר-צהריים ירושלמית יבשה, אורנית ורחוקה מהדרי השפלה. אמֵן.

צלצלו בדלת הכניסה. "ששש..." לחש לי מוניק, "זה שום דבר, רק גברת חשבז באה לשתות קפה אצל גברת גינת, הן נפגשות, כל יום רביעי."

ברוך תהיה לי מעתה, יום רביעי בשבוע.

אני גיליתי לו את נקודת החן בקיבורת הברך הימנית. מעודו לא הגיע לשם. לא שם לב. "המקום הזה שייך לי," לחשו שם שפתיי בתאוות כיבוש דביקה של עסיס תפוז.

לראשונה בירושלים ראיתי את מוּנִיק במסעדה ללא שלט שכּוּנְתה "המרתף של איציק" ושכנה בקומת-מרתף ברחוב הילל, במבוא היכל "הבונים החופשים", ומתוך כך שררה בה אולי אווירה של חשאיות וקהלה היה קבוע, רובו סטודנטים. בשעות הצהריים בלבד הוגשו בה ארוחות זולות, חצי מנה סטייק עוף על גריל עם תוספות, לחם מים וחרדל ללא הגבלה. מוניק ישב אצל שולחן סמוך וקרא עיתון-צהריים ומזג בקבוקון אורנג'דה כתום לכוסו מבלי לזכותו במבט. בטיפשותי פלטתי קול-אזהרה ואולם מוניק אף לא הרים מבטו לעברי והנה, כבדרך-פלא, תאמה טיפתו האחרונה של הבקבוק הנטוי את תכולת הכוס, עד גדותיה, כאילו נשמעו לו הנוזלים המבעבעים ונעמדו, הפטשי – – – ורק אז הרים לרגע מבטו מהעיתון, חייך לעברי בעפעפיים רועפים נשיקות של דבש, כאילו הוא זוכר אותי, ויותר לא שם לב אליי עד שנפגשנו בַּמֶּנְזָה ואורי בן עמי ערך היכרות בינינו.

מוניק היה בן-גילי ושנה אחת היה גם בן-כיתתי. למשפחתו היה פרדס גדול במושבה, נחלת סבו, ואולם הוריו כבר עקרו לתל-אביב ובנו וילה מודרנית, שהיתה בה שם-דבר, ונחשבו משפחה מאוד אריסטוקראטית ועשירה. בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שטייסים איטלקייים הפציצו את תל-אביב מבסיסם בלוב והרגו בה יותר ממאה איש, עברה-חזרה המשפחה במכונית הסקודה שלהם לבית סבו של מוניק במושבה. אז למדנו יחד שנה אחת.

הוא לא זכר אותי. בירושלים.

גם לא כיצד פעם, לאחר שמשך בתלתליי הצהבהבים, חרתנו יחד שמותינו בגזעו הרחב של אחד משלושת עצי האקליפטוס העתיקים, בחצר בית-הספר, ליד סוללת ברזי-המים, ואני, בחשאי, נשתהיתי בערב, לאחר הלימודים, והוספתי צורת לב סביבנו. מאז התקלף העץ פעמים רבות, עד שנכרת.

ולפנות ערב היו העגלות חורקות הגלגלים במשעול העפר הכבוש, עוברות ליד ביתנו, עמוסות ירק טרי שריחו חמצמץ קצוּר, והעגלונים מזרזים: "דִיוֹ! דיו שחורקה! – – – דיו לבנה – – – דיו אדיר – – – הוֹיְסָה, הוֹיְסָה – – – "

חזרתי לחדרי לחדרי בהרגשה נפלאה: יש לי חבר! יש לי חבר! – השארתי לו את מיספר הטלפון שלי והתנשקנו ארוכות בחדרו, לפני שנפרדנו, הפטשי – – –

למחרת לא צילצל אליי. כך התחילה פרשת התאהבותי הבזוייה בו, השתפלותי, הייתי מטלפנת אליו מדי יום, ואלמלא חששתי מאלמנת הדוקטור גינת שאהבה לפטפט איתי גרמנית, ומחברתה גברת חשבז בימי רביעי אחה"צ, הייתי עושה זאת יום ולילה ולא מניחה לו אפילו שעה אחת פנויה ממני. כתבתי למעונו מכתבים תקיפים, מפצירים, מתרפסים. עבדתי בהסתדרות הסטודנטים והשגתי כרטיסים לתיאטרון ולקונצרטים והייתי מנסה למושכו אליי דרכם, ולא הצלחתי.

נכון, עוד פעמים אחדות הייתי אצלו, ביוזמתי, באיומיי – – –

ועשה איתי חסד, לא גירש אותי, בכיתי משמחה כשנגע בי, כשדפק, בלי להתחשב, אבל תיכף הגעתי, מרוב התרגשות, הייתי מנשקת את כפות רגליו אילו הניח לי, הבאתי לו כרטיסים לקונצרט, והלך לאולם ימק"א עם החברה שלו, ירדנה אַרְלוּפִּי, מארלופי את מֶצֶ'קֶט, רואי החשבון של מועצת השיווק לפרי הדר, שעימה התחתן כעבור שנה שבמהלכה, במדרגות המוליכות אל דירת אלמנתו של הפרופיסור גינת, עלו וירדו עוד טיפשות אחדות כמוני, שאותן חנן במשכב על סדיניו הטריים, המדיפים ריח עשן חמצמץ, ואולי גם בסדקיהן תחב ליטוף פלחי תפוחי-זהב מפרדס אביו בטרם יאכלום יחדיו. אבל, הפטשי – – – בזמן האחרון, כל פעם שאני מתעטשת אני מרטיבה טיפות אחדות וצריכה להחליף תחתונים, הפטשי  – – – בשנה בה הקורפוס האפריקני של רומל שעט במידבר המערבי לעבר אל-עלמיין והקורפוס של פון-פאולוס נלחם בטאלינגראד, ושניהם איימו, מה שלא הרגשתי אז, לפצח כמו בצבת את קיומי הזעיר בארץ-ישראל, וחבר של אבא איבד את עצמו לדעת ברובה-ציד, לילה אחד, בבית-חרושת לספירט שהופק מקליפות תפוזים, שלא היה אפשר לייצא אותם בגלל המלחמה, והצוללות האיטלקיות בים התיכון – – – אני, למדתי בכיתה אל"ף במשמרת שנייה, והימים היו מחשיכים מוקדם, צמרות איקפליפטוסים מאוושות בחצר ושמיים מעוננים סוגרים עלינו מבעד לחלונות הצריף ואני יושבת מול כוס אלומיניום מלאה חלב קר שנמזג מקומקום אלומיניום כרסתני, חבוט צלקות; מעודי שנאתי חלב טבעי ולא בא אל פי מאז חדלתי לינוק משדי אימי אשר ציידה אותי בשקיקית-נייר ובה כפית אבקת-קקאו בלולה בשתי כפיות סוכר, וגם לאחר שבחשתי את התערובת הזו בכוס – היה טעם החלב רע מאוד, ובאותה שנה, אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, כאשר כבר היו מתים ברעב-בלבד אלפי ילדים בני-גילי, אצלנו בבית הורידו על כך מסך כבד, ואני כל דאגתי היתה לבלוע את החלב החום, הקר, שהבחישה העלתה בו בועות-קצף מבחילות, ומדוע לא הירשו לי לצאת, אפילו לשירותים, לפני שסיימתי את שתיית החלב, והייתי מתאפקת על מושבי וקרובה להקיא עם כל לגימה, ובלילות חזרתי להרטיב, וחלמתי על קצינים גרמניים קרחים וחזקים בעלי ידיים בוטחות ועורף סמוק-עבה, במדי אס.אס. מגוהצים, שבאים לקחתני ואומרים שהם דודים שלי ואינני מצליחה להסתתר מפניהם בסבך השיחים בחצר, היכן שדוגרות מסתתרות מדי תקופה ומופיעות לפתע עם להקחת אפרוחים קטנטנים. צהבהבים, ואני מפוררת למענם ביצה קשה לפתיתים ומאכילה אותם מכף ידי למען יתחזקו ומלטפת את פלומת שערם הרך, המשיי, כמו לפני ימים אחדים בתל-אביב שטמנתי, כנראה, ביצה בעציץ על סף החלון המזרחי והנה קרום האדמה התרומם, חי, כנושם, ובמקום ציץ-נבט בקע אפרוח צהבהב מן הביצה שהיתה מופרית ונתחממה בשמש והוא עמד על העציץ, מנופף בכנפיו הזעירות, כגידם, ואני נבהלתי לאוספו אליי בטרם יפנה מעט לאחור וייפול מן העציץ גובה קומות אחדות ארצה ויתמעך, והתעוררתי – – – לילה אחד  חלמתי שאתם, האיכרים, עומדם לשרוף עלינו את ביתנו הקטן במושבה, בגלל אימא שלי – – – ואתה הסברת לי כי למרות שזה שנים רבות כבר אין מרתיחים כביסה בדוד על מדורת אש, בחצר, בתל-אביב! – – – יודעת אימך את החולשה שלך לריח העשן הטרי ומבקשת מן העוזרת להצית מדורה קטנה בפינת הגינה של ביתכם כל פעם שכלי-המיטה היו פרושים בחוץ לייבוש. הפטשי –  – – עכשיו, אחרי שקראת כל מה שהתחלתי לכתוב לך, שהתחלתי עוד לפני שנים, שניסיתי, והפסקתי, כי אני לא סופרת, כמו החבר שלך, אורי בן עמי, אני יודעת שזה נשמע חרא, לא מסביר את האסון שקרה לנו, לא רק שהתעלמת ממני, גם נסתיימה אז עבודתי בהסתדרות הסטודנטים בירושלים והייתי צריכה לחזור לבקש טובות מאימי, אבא נהרג בתש"ח, מה ששנאתי. ויתרתי על כבודי והלכתי לחפש עבודה בלשכה של הסתדרות הסטודנטים ושלחו אותי לעבוד בתור עוזרת תיוק, לפי שעות, במשרד החקלאות, ליד מגרש הרוסים. יום אחד הבאתי מהארכיב, שאווירו היה דחוס נייר ישן ועובש, את התיק של מתתיהו קוֹרַלְסְקִי ונדהמתי לראות בדמותו אותך עומד מולי, רק קצת יותר עבה ומבוגר, שזוף כמוך, מתולתל ורקותיו מאפירות. נודף ריח פריחת פרדסים מבושמת. זה היה אביך. הבוס העצוב והחרוץ שלי, יקותיאל אדמתי, כירכר סביבו, שהרי אביך היה לא רק גבר נאה אלא גם אחד מראשי התאחדות הפרדסנים. מוניק, דמותך ודמותו החלו מתערבבות אז בדימיונותיי עד כי לא ידעתי אם נקמה תהא זו או תקופה חדשה, נפלאה, בחיי. ובפעם הבאה שהופיע מתתיהו קורלסקי אצל אדמתי, סידרתי כך שיוודע שאני מחפשת טרמפ לשפלה בסוף השבוע. מאז אותה נסיעה, שבה עצרנו ברמלה לאכול במסעדה מזרחית מפורסמת בסיטמטה שבכניסה לשוק, נעשו ביקוריו של אביך בירושלים תכופים, תחילה בשעות אחר-הצהריים, בחדרי שהלך והתמלא תפוזים טריים מפרדס קורלסקי שלעיתים הייתי ממלאה בהם את מיטתי ומנשקת אותם בלילות, ולימים בחדר במחון "מוריה", שהיה אז, אתה זוכר? –  מלון קטן וצנוע במורד קטע הרחוב קינג ג'ורג', בואכה תחנת הרכבת, ששמו טרם שונה לקרן היסוד; אני הייתי ישנה אצלו, ומבלי שתבעתי זאת הציע לתמוך בי ואפשר לומר שמימן אותי כל אותה תקופה, מחוץ לשכר-הלימוד ששילם משרד-הביטחון, וכשנפתחתי אל מתי הפסקתי לעבוד אצל אדמתי, שטען כי באשמתי נעלם תזכיר שעדיין אסור היה להביאו לידיעת מועצת השיווק לפרי ההדר, ובייחוד לא לידיעת "האחים קורלסקי, משווקי הדרים בע"מ", ששלטיכם היו פזורים אז על פני פרדסים ובתי-אריזה רבים באיזור השפלה, ועד היום אני זוכרת מה היה כתוב במסמך ההוא, שנתתי לאביך, בעונה זו, עונת אלף-תשע-מאות-חמישים-ותשע-אלף-תשע-מאות ושישים, עלה היבול הכללי ברוטו לחמש מאות שמונים ושלושה אלף טונות, שווה לארבעה-עשר מיליון ותשע מאות אלף תיבות ממאה שמונים ושישה אלף חמש מאות ארבעים וארבעה דונם פרדסים, מהם מאה עשרים ושישה אלף שלוש מאות שלושים ואחד דונם פרדסים ותיקים ושישים אלף הפטשי – – – מאתיים ושלושה-עשר דונם פרדסים צעירים. מכאן ואילך היבול יגדל מדי שנה בשנה וכעבור שמונה עד עשר שנים הוא יגיע למיליון טונות ברוטו, שווה לעשרים ושבעה מיליון תיבות. במדינות הקלאסיות  לגידול הדרים אשר באגן ים התיכון – ספרד, איטליה, מרוקו, אלג'יר, תוניס, קפריסין – וכן המדינות שעלו מקרוב על מפת גידול ההדרים – – – מה קרה לנו, מתי, מה קרה? – – – טורקיה, יוון, לבנון ומצרים – תפוקתן גדלה גם היא במידה שווה, אם לא במידה גדולה יותר משלנו. יש אשר יטענו בצדק כי אוכלוסיית אירופה גדלה גם היא משנה לשנה וסטאנדארד החיים בה עולה, בל"ג בעומר צעקו לי הילדים מול המדורה: היטלר הדוד שלך! – אוֹלֶה! אוֹלֶה! – – – ברם, הסטטיסטיקאים מלמדים, כי קצב העלייה השנתית של יבול הפרי הכולל היא כדי עשרה אחוז בשנה. בשנה. בשנה. והוצאות הייצור שלנו, בעיקר מפני ההפרש בשכר-העבודה, הן היקרות ביותר באגן ים התיכון. נמצא, כי הפרדסנות שלנו עומדת בפני שנים קשות וכבר מתחילים למתוח ביקורת על האחראים לבולמוס הנטיעות – – – מוניק – – – !

במקביל המשכתי לעבור על פני חדרך, משאירה לך מכתבים בתיבת-הדואר של אלמנת פרופסור גינת, מכוערת לא הייתי, אתם תמיד נמשכתם אליי כאילו אני צופנת איזה סוד, זר, שלפענחו עליכם לחדור לתוכי, ודווקא כאשר קשריך עם ירדנה ארלופּי נתהדקו וכבר עמדתם להינשא, היית לפעמים בא אליי, תמיד בלי להודיע קודם, כמנסה למצות אצלי עוד משהו מחייך הקודמים בטרם תיסגר, לעד, כך חשבת אז. אני לא נזהרתי. מפני שניכם. חייתי חופשייה לגמרי. מי שבא – בא. אבל, כמו היה הסכם ביניכם, מעולם לא נפגשתם, אתה ומתִי אביך, בחדרי. את אביך – – – אותי לא תסחטי, שיקסעלה, כמו שסוחטים תפוז – – – הייתי מכריחה מדי פעם לצאת איתי לסרט, למסעדה של כהן ליד אדיסון או לרקוד במַי-בַּאר, והוא ניסה להסתיר ממני את חששותיו, רומז שמדובר באימך, הנמצאת בתל-אביב, וחושב שאני לא יודעת שהוא חושש לפגוש בך, ובכלתך ירדנה ארלופי, מארלופי את מֶצֶ'קֶט, משרד רואי-החשבון של מועצת השיווק לפרי ההדר. מוניק, אתה התחתנת עם ארלופי במלון השרון בהרצליה, שהיה אז שיא הלוקסוס, ואני גיליתי שאני בהריון. מתִי נהרג בתאונת-הדרכים כשחזר בליל ערפל ממני, מירושלים – לאחר שאימך הזעיקה אותו בטלפון. רק הוא ידע שהריתי. אני עזבתי את ירושלים, מיואשת, בעזרת החבר הצבטן שלך אורי בן עמי, שלא היסס לנצל אותו בהריוני (שמעתי שהוא טוען, מאז, כי יש לו בת יפהפייה ממעריצה באחד הקיבוצים) ובעזרת קשריו עם הקיבוצים הרבים שבהם הִרצה – עברתי לגור בקיבוץ בצפון הארץ, שם ילדתי את בתי, אסנת, התחתנתי עם בחור שקט בשם צבי, שנהרג במלחמת ששת הימים מבלי שהיו לנו ילדים. בחורף היה אגם החולה שב ומציף את השדות עד לבתי הקיבוץ ממש, ואני בוססתי בשלוליות במגפיים, נושאת את אסנת הקטנה מבית-הילדים אל דירת-האלמנוּת שלי, ובחזרה, תחת שמיים אפורים, בוכה בסתר. אליך לא התקשרתי. נשבעתי שלא. יכולתי להתחתן שוב, אחרי צבי ברמן. אסנת אהבה אותו מאוד. רק שנתיים שלוש הוא היה לה אבא, ונתייתמה בשנית. חיי עם צבי היו נסבלים. זהו. אימא שלי היתה אומרת: כשיש אהבה בין שני בני-הזוג, תמיד אחד אוהב קצת יותר. תיזהרי שלא תהיי זו את. לא יכולתי לחבב את עורו הבהיר, המנומש, את ידיו הגסות, גבותיו הלבקניות וכל הווייתו הצהבהבה-מוכה, טובת-הלב. תמיד נדף ממנו ריח דגים. היה לו אבר קצר ועבה, אתה צוחק? – כשהוציא ראשו – דמוי דג, פֵחְסְסְ – – – ונוסף על הכול – היה עקר. עשינו בדיקות, הוא ואני, וכשזה נתברר אימץ את אסנתי והעניק לה את שם-משפחתו, במקום זה שלי. יכולתי להתחתן אחרי צבי, במשק, היו לי כמה מחזרים, צעירים ממני. כן, גברים צעירים אהבו אותי. אהבתי את הגליל, הזדיינתי על ימין ועל שמאל, מוּנִיק, אבל בלילות היה תופס אותי אי-שקט נורא, מין בצקת-מוח, כמו לפני ביוּץ, ושנאתי את החורף, והבוץ, ריחות המידגה והנעליים הגבוהות. היתה לי עכשיו גימלה של אלמנת-מלחמה, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור בתל-אביב עם אסנת, לא רחוק מרב-הקומות שניצב היום על מקום הווילה של משפחתכם. אסנת גדלה, לתפארת. יום אחד הביאה אלינו הביתה חבר חדש מרמת-השרון, יפתח קוֹלָר – ולנגד עיניי ניצבת שוב, צעיר מכפי כל מה שזכרתיך אי פעם, מתולתל, בחיוך צחור-שיניים ובעור שחמחם-עדִין כשל נסיך מזרחי – אתה מוּנִיק, מוניק שלי – – – זה היה בנך, יפתח, יפתח קוֹלָר. מדוע שינית את שם-המשפחה? מה רע היה לכם בקורלסקי? אתם לא סתם שם-משפחה. אתם גזע. היסטוריה. אתם הגזע, הצינור והזין – – – שקשר אותי לארץ-ישראל. אצלנו בבית חיים חופשיים ויפתח נשאר לישון אצל אסנת, בחדרה. יכולתי לשמוע בלילה את אנחות האהבים שלה, שלו, להריח את אד זיעתם המתפשט בדירה, התאפקתי שלא להתעטש, רטובה כולי ונחרדת. אסנת, אם אינה אחותו, דודתו היא. מעולם לא גיליתי לה שאינה בתו של צבי ברמן, הגיבור, מהמידגה, מהרמה הסורית. מעולם לא ידעת אתה, באבלך, אחר נישואיך ומות אביך, שאני הרה. הכול, הכול רבץ על מצפוני, הפטשי – – – הפטשי – – – אני דווקא אוכלת הרבה תפוזים, גם בקיץ שותה מיץ טרי, אבל סובלת מהצטננות כרונית. חוסר ויטאמינים. אולי, תסלח לי רגע, אני מוכרחה להחליף –

טוב, תגיד –

מה היה עליי לעשות?

מוקדם בבוקר היתה אסנת שלנו יוצאת רחוצה, מגוהצת ורעננה במדיה, למשרד בקריה שבו עשתה את שירותה הצבאי. שפעת תלתלה הזהבהבים פורצת מתחת לכובע. כשהיתה עוברת ברחוב, הסתכלו אחריה. בקולה המתפנק, הבטוח בעצמו, הפצירה בי להכין ארוחת-בוקר טובה ליפרחי שֶׁלְךָ, הישן, שמאוד מצאתי חן בעיניו – – –

אמרתי יפרחי?

הפטשי – – –

תשתה עם לימון? אתה יודע, ברחוב שפירא, לא רחוק מהממקום שבו עמד הבית של סבא שלך, ניצב עד היום עץ איקליפטוס לבן, ענק, ולעלים שלו ריח לימון. לפעמים הייתי עוברת שם, מבקרת את אימי הזקנה וחופנת מהמדרכה עלים אחדים, שיהיה לתה, עד שחזרה למות בארץ אחרת כדי שבגורלה לא יפלו חיבוטי-הקבר של תרזה אנגלוביץ'*. ערב אחד עברתי ברחוב מוהליבר על פני הנפחייה הגדולה, שם בער הכבשן ונשף מפוח ענק והיכו פטישים על סדן צלילים-צלילים לפרזל פרסות סוסים עד מאוחר בלילה, וילדים ציירו על פניי קווים שחורים וברחתי הביתה בוכייה.

פחדתי שאסנת תגדל עקמומית כמוני וקופצת על ברכי כל גבר מבוגר ממנה בחפשה את דמות האב החסר לה, אך לא! – הילדה הזו, בעורה השחמחם, הנהדר, בשפעת שערה הזהוב, ועיניה החומות, כשלכם, לא שלי – – – לא ידעה שעה של צער מימיה. כולם חיבבו אותה. תמיד היתה אופטימית, אתה יודע שילדתי אותה, זאת שכחתי לספר לך, בניתוח קיסרי? מדי שנה, ביום הזיכרון, היינו נוסעות לטקס משפחות הנופלים ברמה ואחר-כך מניחות זר על קברו של צבי, בקיבוץ.

נכנסתי לחדרהּ בבוקר, בכתונת-הלילה של אסנת, בטבעיות, כאילו בשם בתי אני, ראיתי את הניצוץ בעיניו, הנער המסכן, רק אני ידעתי, טוב ממנו, מה אתם אבותיו מחפשים, מה אתם אוהבים אצל אישה, במיטה, מחוץ לריח העשן במצעים ושביל קליפת התפוזים. רק אני ידעתי, כמוני עם מתי, סבו, אביך – איזו מזימה אפלה מעוררת אותו לקראתי, אימא של אסנתי, אסנתי – – – שבועות אחדים נמשך החלום. אהבתי את אסנת. התאהבתי ביפתח שלך. בלילות הייתי שומעת אותם, מתעלסים. בבקרים הייתי קופצת למיטתה-מיטתו, בעודה חמה, ומקווה שאת מיטב אונו שמר עבורי, כאילו בחברתי, באור, הוא מרשה לעצמו כל שלא העז עם אסנתי, בחשיכה, ביודעם שאני שוכבת, ערה, בחדר הסמוך – – –

הפטשי – – –

מוצץ אותי ומסייר בתוכי, יודע שאני רחבה מאוד, הו, אלוהים, כמה אני רחבה – – – והוא מחפש בי את אסנת – – –

יכולתי ללדת אותו אל תוכי, לבלוע, מוּניק, אהובי שלי – – – אל תבכה, לא, לא! רק לא דמעות – – –

קניתי בקבוקון אורנג'דה רק כדי לראות, בבוקר, עיניו בעיתון, אותך מוזג מבקבוק לכוס מבלי להעיף בהם שניהם עין, כקוסם השולט על הנוזל הקופא כנד למגעך, ולא הבין מדוע באמצע הקריאה קרעתיו מן השולחן והתנפלתי עליו להוטה, מיוחמת כנערה צעירה שזו לה פעם ראשונה להיפתח אל אהוב-ליבה – – – חלחלת מותניים ומפזרת רגליה כיוצאת במחול – – –

חטאי עימו היה גדול משל אסנת, שלא ידעה, רק נמשכה אל יפתח באותה  תשוקה נוראה שלי אל משפחתך, ואני חיכיתי לעונש, כדי לגאול אותה מתוצאותיה – – – מבלי שתדע דבר – – – מבלי שתסלח לי, לעולם ולעולמי עלמיא – – –

בבוקר בו סילק סגן-אלוף אליהו אדמתי את אסנתי היפהפייה שלי מהמשרד שבו שירתה בקריה, מפני שאיחרה, והיא חזרה הביתה מיואשת, בוכה, כנראה,  שלא כדרכה – – – זאת כבר לא יכולתי לשמוע היטב משום שאותה שעה הייתי כורעת על ארבעתיי ערומה במיטה, ויפתחי על ברכיו קורע אותי מאחור, וצועק, לפי בקשתי, "דִיוֹ סבתא! דִיוֹ! – – – " ומתכופף ותופס בשדיי הנטויים כמו מושכות וסוחט בין אגודל לאצבע את פטמותיי העבות, הזהובות, שאתם השתגעתם אחריהן, ומכאיב-משפד  אותי בחיצי-אש שפולחים את חלל גופי לעבר אחוריי – – – וזו צועקת, "אימא זונה אחת – – – " ופורצת ביללה של טירוף ורצה טורקת את הדלת, החוצה, החוצה – – – מי יודע מה היא מסוגלת לעולל לעצמה – – –

לא מוניק, לא! – לא!! – לאואואו – – – –

1985

* הסיפור ""דיוֹ סבתא! דיו! – – – "  הופיע בקובץ הסיפורים "ערגה" בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1987.

* ויקיפדיה: פרשת קבורת תרזה אנגלוביץ הוא כינוי לאירוע שהתרחש בשנת 1984, בו הוציאו חרדים מקברה בבית הקברות החדש בראשון לציון את גופתה של אישה לא יהודייה שנקברה שם והשליכו אותה ללא קבורה בבית קברות מוסלמי. הגופה הוחזרה לקברה לאחר מכן, ובקשת חברה קדישא להעבירה שוב ממקומה לא התמלאה. האירוע גרר סערה ציבורית גדולה ועורר מחלוקת חריפה בין דתיים וחילונים בישראל.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, קראתי את הקטע על ישראל שפילר ומשהו לא מסתדר לי. אני מבין שהם היו זוג בסוף שנות הארבעים, אבל עד מתי? אך איך זה שאתה גם כותב שהוא גילה אותה בעקבות השיר שועלה שיתפרסם רק ב-1955? אגב, מתי אשתו ובנותיו הגיעו ארצה ואז הוא חזר אליהן?

כל פעם שאני רואה את השירים של אסתר בראש הגיליון, אני חש גאווה נסתרת, על כך שאני הוא שהצעתי לך לפרסם אותם בראש כל גיליון, לאחר מותו של יוסי גמזו.

משה מוֹסֵק

אהוד: כנראה לא הסברתי עצמי היטב. הקשר הקבוע בין אסתר ראב לישראל שפילר נפסק בשלהי שנות הארבעים. איני יודע את התאריך המדוייק שבו אשתו ובתו הגיעו אז ארצה. אבל כאשר ישראל שפילר קרא בעיתון את השיר "שועלה" בשנת 1955, הוא יצר שוב קשר עם אסתר. אם כי כנראה גם בשנים שלפני כן היו ביניהם פגישות.

[ר' צרופת צילום אסתר ראב וישראל שפילר משנת 1946 לערך].

* שלום אהוד, שלחתי את שירי אסתר ראב לבת דודי, ורדה רוזובסקי, תושבת אבן יהודה במקורה, והנה תשובתה.

אשר תורן

אשר, תודה על הקטע המעניין. 

כאשר אסתר ראב עברה לגור באבן יהודה הלכתי לבקר אותה היא שמחה מאוד שנערה צעירה שמעה עליה קראה אותה ובאה לבקר אותה היא השאילה לי עותק מספר השירים שלה שהחזרתי לה כעבור זמן.

המגורים שלה באבן יהודה היו קצרים ולא השאירו חותם.

אהוד: מגוריה אסתר ראב באבן יהודה לא היו קצרים. היא חיתה שם בשנים 1955-1960 –בבית בודד חד-קומתי, ברחוב הניצב לכביש הכניסה הראשי מדרך חיפה, רחוב שהיה אז הקיצוני במושבה לצד מזרח, וכיוונו מדרום לצפון.

* איילה זמרוני: ככל שאני נחשפת יותר לשיריה, לכתביה, ולחייה של אסתר ראב – אני מעריכה יותר ויותר את דמותה והייחודיות שלה.  איזה עושר של שפה, איזו יכולת ביטוי. אכן, יחידה בדורה.

* לעורך חב"ע שבת שלום. השיר של אסתר ראב – "אורני הכרמל", ריגשני והביאני לדמעות. [השתמשתי בהטיות דקדוק לא רזות, ברוח השיר]. המשוררת ביטאה בשורותיה המתפעמות ומפרפרות בדיוק  את  תחושותיי במפגש שלי עם נופי הארץ. בכל מפגש כזה עם הנוף אני שבה ואומרת: יפים מופלאים ומשכרים ככל שהטבע צייר והעטיר ביד נדיבה את נופיו בארצות אחרות, מפגש איתם בנסיעות מזדמנות לחו"ל – לא  מעורר בי  שום התרגשות מלבד הסכמה מובנת מאליה  עם היופי. ורק נוף ארצנו  עושה לי את זה וגורם לי לדמוע – מרוב שאיננו מובן מאליו...

גם השיר השני "אורנים  בחלון" שיר מלא חמדה ומתיקות ורז. זר לא יבין זאת...

תודה על השירים.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* אהוד היקר, אורי הייטנר מזכיר את הפגנת "לא יכולים לנשום" שהסתיימה באלימות. הערבים שלנו לא יכולים לנשום מ-1948, כלומר מהקמת מדינת ישראל. כדי שיוכלו לנשום, מסביר הייטנר, צריך לאיין את המדינה. מעניין כמו מי הם רוצים לנשום – כמו חצי מיליון סורים שנרצחו על ידי אסאד, וכמיליון פליטים שברחו מסוריה? או כמו מאות האלפים שנהרגו ונהרגים בעיראק ובתימן? אולי הם רוצים לנשום תחת הטרור של חיזבאללה או של חמאס?

הם צעדו עם דגלי אש"ף, וחיקו את ההפגנות האלימות בארצות הברית, שהפכו שם את פלויד, סוחר הסמים והשודד (כיוון אקדח לבטנה של אישה הרה!) – לקדוש ולגיבור לאומי. מה שעשה השוטר האלים הוא מעשה זוועה, אבל הפתרון שמצאו המוני בוזזים כדי "לתקן" את העוול רק מצביע עם מה מתמודדת המשטרה האמריקאית. וזאת לדעת, שחורים הורגים שחורים לתיאבון – וזה בסדר.

הלוואי שיהודי אירופה יקשיבו לדבריו של ד"ר גיא בכור – כבר אין חיים נוחים ליהודים באירופה, בואו הביתה, בואו הנה, רק כאן הוא ביתנו.

שלך,

משה גרנות

* תוכניתו המרתקת של יצחק נוי בשבת האחרונה בבוקר הוקדשה למלאת 100 שנים לייסוד ארגון "ההגנה", בהשתתפות שלושה היסטוריונים של תולדות ארץ ישראל מאותה תקופה. להפתעתנו, בכל המישדר המלומד הזה, שנאמרו בו הרבה דברים נכונים, בייחוד נגד "הפורשים" אצ"ל ולח"י, וכן דברים על כלליותו של ארגון "ההגנה" – לא נאמרה אפילו מילה אחת על הצלחת ההגנה על פתח-תקווה בהתקפה עליה במאורעות מאי 1921, לפני 99 שנה, וגם לא על כך שפתח-תקווה היתה דוגמה ומופת לכך שארגון "ההגנה" בה היה משותף לחוגי הפועלים והאיכרים כאחד, ללא שום מתח אידיאולוגי ופוליטי, אבל עם התנגדות עזה ל"פורשים", וזו מתכונת שהקדימה בדיוק את מה שהתרחש עם הקמת המדינה וצה"ל!  

ואגב, באותה תקופה בשנות ה-40, כאשר השמאל והימין במושבה היו שותפים ב"הגנה" – אנשי אצ"ל פוצצו את ה"קבינט", חדר העבודה של ראש העיר מטעם הציונים הכלליים, יוסף ספיר, בקומה התחתונה של ביתו ברחוב פיק"א, וזאת משום שהתנגד ל"מגביות" שלהם, שהיו בעצם מעשי שוד שבהם ניסו לגבות כספים, באיומים, למען אירגונם – אצל איכרים בפתח-תקווה, כמו משה דנקנר, שהתלונן עליהם בפני יוסף ספיר.

* שלום, מצורף קישור לכתבה על עין גדי אז. זה בעיתון עונ"ש (עונג שבת של דוד אסף). רואים בסרטון את המשאית הגדולה שכמעט הביאה את החברה של... חיפשתי את ג'ני בכל פינה בסרטון וגם במלוש, אבל מצאתי את גולדה מבקרת. וגם את צ'ארלי.

מה עושים?

http://onegshabbat.blogspot.com/2013/03/blog-post_6.html

מאיר שרגאי

אהוד: הסרטים הדוקומנטאריים האלה, בשחור-לבן, הם מתקופת ההיאחזות, לפני ירידתו של גרעין "שדמות" לעין-גדי. המשאית היא אחת ממשאיות הפיאט ה"בולדוג" הגדולות של אז, שבסיסן היה בראשון-לציון, והן היו עיקר התחבורה לאילת, עין-יהב, באר-אורה, סדום ועין-גדי. נהגיהן היו איטלקים, ודומני לא-יהודים.

התנור, המירדה ותבניות הלחם הם מן המאפייה, ליד חדר-האוכל בעין-גדי הישנה, שלימים גם אני אפיתי בה – אבל כאן היא מצולמת עוד קודם לכן, בתקופת ההיאחזות. לאחר שנים אחדות ביימה ברונית ממשפחת דה רוטשילד סרט דוקומנטארי על עין גדי, עם תסריט של חיים חפר שליווה את ההפקה. שם רואים, בסרט הצבעוני, את אותם התנור, המירדה, ותבניות הלחם – אבל כפות הידיים הן שלי!

* מוטי הרכבי: סוף סוף אישה שחורה שמסוגלת להגיד את האמת! בישראל התקשורת היתה כבר קורעת אותה לגזרים:

https://www.patrioti.co.il/Article.aspx?guid=f0007ee3-f809-4284-abe6-c3b19aba819b

חשוב מאוד לראות!!!

אל תחמיצו!!!

* מנהיגת השחורים המפורסמת מאוד, הבלוגרית והפעילה החברתית, קנדיס אוונס, חושפת בסרטון את האמת על ההפגנות של ג'ורג' פלויד הפושע, ועל השימוש שעושים הפרוגרסיבים בשחורים – והתוצאה: עשרות מיליוני צופים תוך ימים. זה מצריך אומץ לצאת נגד האספסוף המוסת צמא הדם, והצעירה הזו בעלת פוטנציאל להיות נשיאת ארה"ב יום אחד, אמריקה כולה מדברת על הסרטון הזה.

ההפגנות האלה מאורגנות מלמעלה, במטרה אחת ויחידה, להפיל את הנשיא דונאלד טראמפ. אל תהיו תמימים. אין לאליטות, המפעילות את האירועים, שום עניין בשחורים, או בחברה האמריקאית, ואם הכלכלה תקרוס כתוצאה מהאנרכיה –זה לא רלוונטי. כמו תמיד אצל הפרוגרסיבים, סוציאליסטים וקומוניסטים: המטרה מקדשת את האמצעים.

הסברתי את התהליך האסטרטגי של הפרוגרסיבים, שאני מכנה "התקפה מוסרנית". פעם עשו את זה לנו. עכשיו עושים את זה לכל הלבנים במערב.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.6

[הפנייה נוספת לאותו סרטון:]

https://www.gplanet.co.il/%d7%9b%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%9e%d7%a0%d7%94%d 7%99%d7%92%d7%aa-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a1%d7%9e%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90/

* לעורך אב"ע, היית עדין למדיי, אני חייבת לומר, עם אורי הייטנר. היה מגיע שתיכנס בו יותר על חוצפתו: כינויו את מסיכות ההגנה מקורונה ואת שרי ממשלתנו שעטו אותן בימי המגיפה המדאיגים והעצובים – "רעולי פנים" – היא ביזוי, ופשוט כלימה וחרפה. מחשבתו של אורי הייטנר עקלקלה להחריד.

חוה ליבוביץ

רמת גן

* [סרטון:] קרבות בין שחורים מתפרעים ללבנים, מחוץ לתחנת הרכבת ווטרלו, לונדון. העסק יוצא מכלל שליטה. המשטרה עומדת בפני קריסה חברתית.

הרוב הלבן בבריטניה רואה איך המדינה שלו הולכת ונעלמת, הולכת ומתחסלת, ומי שמתנגד לחיסול הכללי, מואשם בגזענות, ודמו מותר. היהודים עוד שם? כרגיל, הם קולטים אחרונים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 14.6

* אתם מתגעגעים לשוויץ? אתם מקנאים? אתם משתינים על ישראל בגלל ההשוואה לשוויץ? "עד שעות אחר הצהריים המוקדמות באותו סוף השבוע של שלהי חודש מאי, נכנסו כמעט 3,000 מתושבי ז'נבה, אחת הערים העשירות בעולם, לאותו איצטדיון כדי לקבל חבילת מזון ששוויה כ-25 דולרים (כ-86 שקלים). יש שנשאו תינוקות על ידיהם, אחרים ישבו על כיסאות גלגלים. יש שהמתינו יותר משש שעות. ואין זה מחזה נדיר בעיר השווייצרית. [כמעט כולם היו עובדים זרים, חסרי מעמד]."

 ["ניו יורק טיימס", 30.5.2020. בכתבה ארוכה המצוטטת ב"הארץ" באינטרנט מיום 14.6].

* אהוד: זה כבר תקופת זמן שאני מקליד את סיפוריי מהקובץ "ערגה" (1987), שהודפס בספר בטרם עברתי לכתוב במעבד תמלילים, ולכן אין לי קבצים מוקלדים שלו. אני עושה זאת למען פירסומם במכתב העיתי וגם כדי לשלוח, בבוא העת, את הקובץ כולו, לאחר שתושלם הקלדתו – לפרוייקט הנהדר "בן-יהודה", כדי שיעמוד חינם לרשות הקוראים העבריים.

תוך כדי הקלדה אני שם לב שגם הקטעים הבידיוניים, שהוספתי על ה"אמיתיים" – ניראים לי לפתע כאילו הם באמת קרו לי, ולפעמים אני מתבייש שככה התנהגתי, או מאמץ לעצמי תענוגות והשפלות בחיים – שאותם מעולם לא חייתי.

כך, למשל, בניגוד למה שכתוב בסיפוריי – אני מעולם לא למדתי ספרות עברית באוניברסיטה בירושלים. אפילו נזהרתי מלהתקרב לחוג המשעמם הזה – שממנו יצאו מרבית הסופרים החשובים שלנו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל