פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1550

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בסיון תש"ף, 18.6.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לְיוֹם הָרִאשׁוֹנִים. אוֹכְלֵי הַוְּרָדִים. // עמוס גלבוע: השבועה  השיקרית של הרשות הפלסטינית. // רון בריימן: יש ריבונות, ויש סיפוח. // מתי דוד: חלומות ואשליות: דרושים צעדים בוני אמון גם בצד הפלסטיני. // אורי הייטנר: צרור הערות 17.6.20. // מנחם רהט: קרמר נגד קרמר. // ארנה גולן: הלבוש הנשי והלבוש הגברי בימי הקורונה. איך השתנה היחס ללבוש בימי  הקורונה? חלק שני: א. הלבוש בטקסטים של שירי זמרים. // מיכאל מעוז: אז מה אם אתה פראייר? // משה מוֹסֵק: גנזך המדינה, את מי זה מעניין? // משה גרנות: היגדים מקוממים בין כרוניקה לבידיון. על ספרה של עירית תמיר "ילדה טובה רמת גן". // יצחק גנוז: בְּטֶרֶם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים. מתוך הספר "מעבר לגשרון העץ". // אורי איתיאל: ירושלים שלי. // רון גרא: פַּחַד. // אורית דשא: עיר סגולה. // מיכאל רייך: בַּחֲזָרָה לְרַכֶּבֶת הָעֵמֶק. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. אין מנין ואין בנין. גאולת-כבוד, רצח והתאבדות]. // ממקורות הש"י. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אסתר רַאבּ

לְיוֹם הָרִאשׁוֹנִים

שְׁנֵי חֲרִיצִים בִּלְחָיַיִם

וּקְמָטִים בַּמֵּצַח

וְעִגּוּלִים כְּחֻלִּים

עוֹטְרִים הָעֵינַיִם –

וְהָעַיִן – דֵּהָה

וְדוֹמַעַת קִמְעָא – – –

בְּנֵי חֲלֹף!

בְּנֵי חֲלֹף!

תְּמוּרָה לִנְעוּרִים

אַיִן – – –

רַק זַיִת בַּצּוּק

וְעַנְוַת-כְּרָמִים

בָּעֲמָקִים

וַהֲדַר-בָּנִים

זְקוּפִים שְׁזוּפִים

וּבְנֵי-בָּנִים

כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים;

הַשָּׁנִים עָטְרוּ רָאשֵׁיכֶם

לֹבֶן –

הַשָּׁנִים אֲשֶׁר עָטוּ

עֲלֵיכֶם לְבָלְעֲכֶם

עוֹד תְּזַמֵּרְנָה

שִׁירְכֶם לְדוֹרוֹת – – –

1963

אוֹכְלֵי הַוְּרָדִים

שָׂא לָנוּ "לְבִלְתִּי מוֹעִילִים" –

עַל הֱיוֹתֵנוּ מְרַחֲפִים,

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ –

וּמְלַקְּטִים כּוֹכָבִים בַּלֵּילוֹת;

עַל אֲשֶׁר נֹאכַל

וְרָדִים בָּעֲרָבִים –

וְנָנוּעַ בְּעַרְסְלֵי נַרְקִיס

לִבְקָרִים;

וְעַל שֶׁנַּחְפֹּן בְּזָדוֹן

גַּחְלִילִיּוֹת יְרֻקּוֹת נוֹצְצוֹת –

וְנַטִּילֵן בִּיעָף

לְתוֹךְ אֲפֵר-הַמַּסֶּכֶת,

וּבְחַדְרֵי חֲדָרִים

בִּגְדֵי-מַלְכוּת כְּבֵדִים

נֶאֱרֹג לָנוּ לְתִפְאֶרֶת –

בִּגְדֵי-מַלְכוּת אֲדֻמֵּי-שׁוּלַיִם,

וּנְהַלֵּךְ בָּם עַל קַבַּיִם –

רוֹאִים וּבִלְתִּי נִרְאִים;

וְעַל נְעִיצַת-שֹׁרֶשׁ

בִּשְׂדֵה-אַכְזָב;

וְעַל תְּלִישַׁת צִיץ

בְּעָרוּץ זָר;

שָׂא לָנוּ –

עַל כִּי נִשְׁמַט הַגַּרְזֶן

וְנָפַל לַמַּיִם.

1954

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

עמוס גלבוע

השבועה  השיקרית של הרשות הפלסטינית

בזירה הבינלאומית חוזרים הפלסטינאים ונשבעים כי הם מחויבים ל"שלום צודק" המבוסס על "שתי מדינות". מחקר מסכם חדש של ד"ר ארנון גרויס המתפרסם ב"מרכז המידע למודיעין וטרור" – מראה כי בכל ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית אין זכר לפתרון של שלום ושתי מדינות. יש רק מאבק אלים וממושך עד להשמדת ה"ישות הציונית".

מול תוכנית המאה של טראמפ ונוכח התוכנית להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ובמקומות נוספים ביהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית חוזרת בעקשנות ובהתמדה, בזירה הבינלאומית, על המחויבות שלה ל"שלום צודק" המבוסס על פתרון שתי המדינות, על בסיס גבול 1967, עם ירושלים המזרחית כבירתה.

לאמיתו של דבר הרשות הפלסטינית וכל דובריה חוזרים על כך כשבועה קדושה מאז נכשל המו"מ עם אהוד ברק בקמפ דיויד ב-יולי 2000. מה שצריך לשים לב אליו בשבועה זאת הוא שתמיד הפלסטינים מסתפקים במילים "שתי מדינות" ולא טורחים להגיד "שתי מדינות לשני עמים", ונעמוד על כך מאוחר יותר. לא רק זאת, גם "האיחוד האירופי" חוזר על תפילה כזאת, וגם אצלנו עדיין נשמעים קולות לא רבים הדבקים בחזון שתי מדינות על בסיס גבולות 67', ושביל הקסמים שיוביל לכך הוא "תהליך השלום".

אז האם הרשות הפלסטינית אכן באמת מחויבת לרעיון של "שתי מדינות"? האם זהו ה"אני מאמין" שלה? האם זהו הנרטיב הפלסטיני? או שזאת מחויבות שקרית שאין בינה לבין האמת ולא כלום? האם לפנינו מצג שווא  עבור הזירה הבינלאומית? איך נדע? איך לא נשגה באשליות שווא?

עצם העובדה שהפלסטינים אינם רוצים להגיד "שתי מדינות לשני עמים", ועל אחת כמה וכמה שעבורם האמירה "שתי מדינות לשני עמים, העם היהודי והעם הפלסטיני" היא בבחינת כפירה בעיקר – כבר צריכה לעורר ספק גדול בכנות אמירותיהם ומחויבותם. אבל, כמובן שאין בכך די.  תמיד ימצאו מסנגרים שיטענו שלא צריך לבטל את המחויבות הפלסטינית רק בגלל כמה זוטות לשוניות. 

את הנרטיב הפלסטיני, את האני מאמין שלהם, את המחויבות האמיתית של הרשות והחברה הפלסטינית, אנו מוצאים, לדעתי, בספרי הלימוד שלהם לבני כל הגילים. ספרי הלימוד של החברה הפלסטינית, הנמצאת בסכסוך דמים לאומי, דתי, תרבותי וטריטוריאלי עם העם היהודי – נותנים את הביטוי המזוקק ביותר לנרטיב שחברה זאת רוצה להנחיל לדורות הצעירים שלה ולשטוף בו את מוחם.

בימים אלו פרסם "מרכז המידע למודיעין וטרור" את מחקרו האחרון של ד"ר ארנון גרויס המסכם את ספרי הלימוד ומדריכי המורים של הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לסכסוך עם ישראל מאז שנת 2013 ועד 2020. המחקר בדק 400 ספרי לימוד ומעל 100 ספרי הדרכה למורים שרובם יצאו ב-2018. ספרי הלימוד הללו נמצאים בשימוש הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, ברצועת עזה שבשליטת החמאס וברוב בתי הספר במזרח ירושלים. הם גם ספרי חובה בבתי הספר הפלסטיניים הפרטיים ובבתי הספר המופעלים ע"י סוכנות הסעד של האו"מ לפליטים. אבני היסוד של כל הספרים  ביחס לסכסוך הן שלוש:

* דה לגיטימציה של מדינת ישראל, של עצם נוכחות יהודים בארץ ישראל.

* דמוניזציה של ישראל והיהודים שכולם רשע ואיום על הקיום הפלסטיני.

* חינוך למאבק אלים עד לשחרור פלסטין – ללא בדל של חינוך לשלום ולדו קיום.

באף אחד מספרי הלימוד וההדרכה לא נמצאה קריאה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום או איזכור בכלל לדו קיום עם ישראל. לא רק זאת. חלה אפילו הקצנה באבני יסוד אלו מאז שנת 2016  בארבעה מרכיבים:

* האחד, הכחשה תקיפה של עברה היהודי של ארץ ישראל, בכללה של ירושלים.

* השני, השם ישראל הוחלף ברוב הפעמים בכינוי "הכובש הציוני".

* השלישי, ההתייחסות לטרור מול ישראל מוצגת הפעם באופן מפורש יותר. גיבורי הטרור של תקופתנו מופיעים יחד עם גיבורי האסלאם כמו צלאח א דין.

* הרביעי, החדרת אבני היסוד, בכללם הדמוניזציה – למקצועות מדעיים וטכניים בהיקף נרחב יותר מאשר בעבר.

כללו של דבר, על מנת שאנו לפחות נדע ונבין: אין זכר בספרי הלימוד לטיעון המופץ כל הזמן ע"י הרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית כאילו הרשות הפלסטינית מחויבת ל"שלום צודק" המבוסס על פתרון שתי המדינות. יוק!!

עמוס גלבוע

* * *

רון בריימן

יש ריבונות, ויש סיפוח

יש סיפוח שהוא החלת ריבונות הן על שטח והן על יישובים, יהודים וערבים, על כל המשתמע מכך, ויש החלת ריבונות בלבד, על יישובים יהודים ותושביהם  חובה להבחין בין המושגים ולהשתמש בהם נכון.

התקשורת הישראלית, רדודה ועוינת כדרכה, מבלבלת בין המושגים – החלת ריבונות וסיפוח ומשתמשת בעיקר באחרון, אם מתוך בורות ואם מתוך רוע, ככל הנראה בכוונה לטרפד את המהלך ההיסטורי שאולי צפוי בקרוב. על כן חשוב להבהיר את ההבדל בין המושגים ולהשתמש בהם באופן מדויק.

הנושא שעומד על הפרק הוא החלת הריבונות:

א. על בקעת הירדן וצפון ים המלח – השטח והיישובים – ובמקרה זה אומנם מדובר בסיפוח. מעמדם של התושבים הערביים באזורים אלה צריך להיות כמו מעמדם של ערביי יפו, או לפחות כמו של ערביי ירושלים (זה לא בדיוק אותו מעמד). התנאי לסיפוח הוא הענקת אזרחות לתושבים המסופחים, יהודים וערבים.

ב. על היישובים היהודיים ביהודה ובשומרון – היישובים עצמם ותושביהם – במקרה זה מדובר בהחלת הריבונות בלבד. מעמדם של התושבים הערביים באזורים אלה צריך להיות כמו מעמדם של ערביי שכם, כלומר ללא שינוי לעומת מעמדם היום, ולא כמו של ערביי בקעת הירדן (שיהיו אזרחי/תושבי מדינת ישראל על כל המשתמע מכך).

מעמדם של התושבים היהודיים, הן בבקעת הירדן ובצפון ים המלח והן ביהודה ובשומרון, צריך להיות בדיוק כמו של היהודים בירושלים ובתל אביב, והם לא יהיו נתונים עוד לממשל צבאי.

אי אפשר שלא להזכיר בהערכה את מנהיגותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ואת החלטתו הנכונה: הכרזה על הקמת המדינה (ובהמשך) על ירושלים כבירתה. לפחות בדיעבד, הכול מסכימים שהוא צדק בהחלטתו. קיבלנו אותה, ולא חשבנו לשנותה, עד שהנסיבות שלא אנחנו בחרנו בהן הביאו אותנו לירושלים העתיקה, ליהודה ולשומרון, לבקעת הירדן ולצפון ים המלח. אם היינו זוכים להגיע לאזורים אלה עוד במהלך מלחמת השחרור, השאלה כלל לא היתה מתעוררת. אבל, ההיסטוריה הביאה אותנו ללב ארץ ישראל בשני שלבים, בהפרש של 19 שנים, מחצית האחוז מתולדות עם ישראל.

השאלה שעל הפרק היא: האם לדגול בשיטת בן-גוריון, לנצל את ההזדמנות החד-פעמית ולקחת/לקבל מה שניתן בחלון ההזדמנויות שנוצר, ושאינו צפוי לחזור – או להתמיד בגישה העקרונית והנכונה (לא למדינה פלשתינית ממערב לירדן, נוסף על זו שממזרח לנהר), מה גם שהמפה המצטיירת נראית מאיימת ונוראה?

בשני המקרים, חובה לטרפד בהמשך את איוולת המדינה הפלשתינית בארץ ישראל המערבית, ולא להסתפק בהסתמכות על אויבינו שידאגו לכך. בכל מקרה, אין להירתע מהצבועים האירופיים, או ממלך המדינה הפלשתינית העתידית, או ממכחיש השואה מרמאללה. אם בישראל תהיה מנהיגות בן-גוריונית, צה"ל יידע להתמודד עם רשות הטרור הפלשתינית.

שאלה נוספת: האם בנימין נתניהו מתכוון להחליט להחיל את הריבונות ואת הסיפוח כפי שהוגדרו לעיל, או שהכול דיבורים? ואם התשובה לשאלה זו חיובית, האם ישכיל לעקור מתוכנית טראמפ את חלקיה המסוכנים והמאיימים (מדינה פלשתינית, הקפאת יהודים, הסגרת אזורים בישראל "הקטנה", כביש "חותך ישראל" בין עזה לחברון, ועוד? בלי הוצאת מרכיבים אלה מן התוכנית אנו צפויים לחזור לימי רבין (שהיה יותר ימני מנתניהו), שדיבר על גבינה עם חורים, חורים רבים וגדולים.

רון בריימן

הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. המאמר פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 15.6.2020.

* * *

מתי דוד

חלומות ואשליות

דרושים צעדים בוני אמון

גם בצד הפלסטיני

בצד היהודי של הסכסוך הישראלי-ערבי יש תנועות, קבוצות, יוזמות ופעולות למען העניין הפלסטיני. בצד הערבי של הסכסוך יש עדיין שנאה, רצח, טרור, קנאות וקיצוניות. יש סיכוי לתהליך השלום, לפשרה ולהבנה, רק בתנאי שגם בצד הערבי יתקיימו דברים שהיום הם חלומות ותקוות ואולי מחר ייהפכו לעובדות:

* 100,000 פלסטינים נענו לקריאתה של תנועת "השלמה עכשיו" ונאספו להפגנת ענק בכיכר פלסטין בשכם. ההפגנה קראה להפסקת האינתיפאדה, להשלמה עם ישראל ולמען פשרה טריטוריאלית.

* שרשרת של "נשים בירוק", מאוניברסיטת ביר-זית ועד מסגד אל-אקצה בירושלים המזרחית הפגינה תחת הסיסמה "די לטרור – הביאו אור".

* ראשי הרשות הפלסטינית ומפקדים בכירים של אש"ף ושל החמאס – כולם יוצאי אנצאר – יצאו בקריאה לחבריהם, מעל עמודי "אל פאג'ר", לא לציית לפקודות בלתי חוקיות, אם הן מנוגדות לאמנת ז'נווה ולמגילת זכויות האדם.

* תחנות השידור הערביות החלו לשדר הודעות דובר צה"ל, במקביל להודעות ארגוני הסירוב, כדי להבטיח דיווחים אובייקטיבים ומאוזנים, למען זכות הציבור הערבי לדעת.

* פורום המרצים" באוניברסיטת "אל אזהר" בקהיר, כינס ועידה בין-לאומית של משפטנים ערביים, כדי ללחוץ על הנהגת החמאס וחזית הסירוב שתסכים לקבל את יוזמת השלום הישראלית.

* בפרלמנט הירדני סוערות הרוחות, לאחר שמנהל הרדיו הירדני פסל לשידור את "שיר לשלום" עם מירי אלוני, שהיה הפופולרי ביותר במשאל של משתתפי פסטיבל "שירי עמי הים-האדום". בהתערבותו של שר החינוך הירדני חזרו ושידרו את השיר הציוני ברדיו הירדני.

* ביוזמתם של מיליונרים סעודים, נאספו מאות מיליוני דולרים ב"קרן השלום והשיקום", שתממן בנייתם של ישובים ומפעלים בירדן ובסיני, לקליטתם של פליטי המחנות. היוזמים והיועצים של מפעל התיישבותי ערבי זה הם: יוזמת ג'נבה. שלום עכשיו. ציפי לבני. אברום בורג. הקרן החדשה.

* באמפיתיאטרון הפתוח של העיר אִרְבִּיד בירדן התקיים מרתון שלום יהודי-ערבי. משתתפי המרתון קראו להנהגת החמאס והג'יהאד לחדול מהטרור, לוותר על הדרישה לזכות השיבה ולקבל החלטות אמיצות למען פשרה טריטוריאלית ופיוס עם ישראל. להקת "האבנים המתגלגלות" הודיעה על התפרקותה הסמלית והצטרפותה לקבוצת האמנים הקרויה "ערבים בעד פשרה ונגד שתיקה".

* כינוס אנשי אקדמיה וראשי חמולות פלסטיניות, שהתקיים באוניברסיטת ביר-זית, מטעם תנועת "מענ"ה – מרכז ערבי נגד הטרור – תבעו מהמלך הירדני לוותר על כיסאו, כדי להפוך את ירדן למדינת פלסטין, שתחיה בשלום בצידה של ישראל.

* ברחובות רבת עמון ובערי השומרון נאספו עשרות-אלפי חתימות, שארגנה תנועת "יש גמול", תחת הסיסמה "יש גבול לשנאה – יש גמול לפשרה". הפטיציה תוגש לליגה הערבית, בדרישה להדחתו של הנייה המונע התקדמות ופשרה לשלום אמיתי ולמען שחרורם של אנשי "ערבים נגד שתיקה", הנתונים במעצר בפקודת החמאס.

* חברי הכנסת אחמד טיבי ואיימן עודה הופיעו בישיבת הליגה הערבית, כדי לשכנע את מדינות ערב להפסיק לסייע לארגוני הסירוב, הפועלים מסוריה ומהשטחים להכשיל את תהליך הפיוס וההשלמה עם ישראל.

מתי דוד

אהוד: תודה על צרור הבדיחות ששלחת לנו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 17.6.20

* מניפולציה כלכלית – במסע ההפחדה נגד החלת הריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש, פרסם ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" תחזית כלכלית על פיה עלות החלת הריבונות תהיה 52 מיליארד שקל בשנה!

איך הם הגיעו לתחזית המפלצתית הזאת? הרוב המוחלט של הסכום הוא עלות צירופם למדינת ישראל של 2.5 מיליון פלשתינאים והוצאות הביטוח הלאומי, הרווחה, החינוך והבריאות שלהם.

אין זו אלא מניפולציה. זהו שקר שמפיציו יודעים שהוא שקר. החישוב הזה מתייחס להחלת הריבונות על כל יהודה ושומרון, אלא שצעד כזה כלל אינו עומד על הפרק. איננו יודעים עדיין את מתווה הריבונות המוצעת, אך מה שבטוח הוא שהתרחיש המקסימליסטי ביותר מדבר על החלת ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון. ואין בכך ריבונות על 30% מן האוכלוסייה הפלשתינאית, אלא על אחוזים בודדים בלבד. הרוב המוחלט, כמעט כל האוכלוסייה הפלשתינאית, היא ב-70% שלא יצורפו לישראל.

ובאשר לנתוני עלויות הביטחון שהם מציגים – גם אם הם נכונים, הם לבטח זניחים לעומת העלות הביטחונית, בדמים תרתי משמע, של ניסיון להגן על מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, בקווי 4.6.67. החלת הריבונות נועדה לסכל את הסכנה הזו ולהבטיח שהירדן יהיה גבולה המזרחי של מדינת ישראל.

* בקעת הירדן תחילה – ספקולציות תקשורתיות / הדלפות / דיסאינפורמציה מספרות על כך שמתבשלת תוכנית מינימליסטית של החלת הריבונות, לצאת ידי חובה. מדובר על כך שיחילו ריבונות על אריאל ועיר נוספת, אולי מעלה אדומים. אם כך יהיה, תהיה זו החמצה גדולה.

ראויות אריאל ומעלה אדומים להיכלל בריבונות ישראל, כמובן. החלת הריבונות עליהן תהיה יום חג, לא רק להן אלא למדינת ישראל. אילו היה עליי להצביע על החלת הריבונות, כמובן שהייתי תומך בהתלהבות. אך תהיה זו החמצה גדולה. כיוון שאם יש לבחור את האזור החיוני ביותר להחלת הריבונות ולהתמקד בו, האזור הוא בקעת הירדן, במובנה הרחב, כלומר מן הנהר עד ממערב לכביש אלון, כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון.

הדבר הנחוץ ביותר הוא לעצב את גבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל – הירדן; גבול בן הגנה, שיהווה חיץ בין הישות הפלשתינאית לבין מדינות ערב וימנע רצף עויין מאיראן עד גוש דן. חיץ שימנע את סכנת הפצצה הדמוגרפית של מדינה פלשתינאית שתציף את עצמה במיליוני פלשתינאים ללא יכולת ובעיקר ללא רצון לקלוט ולכלכל אותם, אלא כדי שיהיו פצצת זמן ועילת המשך הסכסוך למימוש טענת ה"שיבה", כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר מישראל בדמוגרפיה. חיץ, שיאפשר את השלום עם ירדן ואולי את עצם קיומה של ירדן, וימנע את האיום על הממלכה ממדינה פלשתינאית השוכנת לצדה.

בקעת הירדן חיונית כיוון שבשנת המאה למדינת ישראל צפויה אוכלוסיית ישראל למנות 20 מיליון איש, וכדי שניתן יהיה ליצור שידרה מזרחית מן החרמון עד אילת, ונמנע אסון של פיצוץ אוכלוסין במישור החוף. הדבר נחוץ כי מדובר בשטח נרחב בארץ-ישראל, שמספר הפלשתינאים החיים בו נמוך מאוד ואין בריבונות עליו איום דמוגרפי על צביונה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

לאריאל ולגושי היישובים הגדולים איני דואג. הם מובטחים. נוצרה בהם מציאות דמוגרפית בלתי הפיכה. אפילו על פי כל התוכניות הבייליניסטיות, וההצעות המופקרות של ברק ואולמרט לפלשתינאים (שנדחו, כמובן), הם יישארו על מכונם (והם הציעו תמורתם שטחים בנגב). הם מובטחים עם או בלי ריבונות. בקעת הירדן, לעומת זאת בסכנה. וזו סכנה חמורה למדינת ישראל. לכן, את הריבונות יש להחיל על בקעת הירדן תחילה.

* פרוטקשן – בסוף השבוע נורו רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי. צה"ל לא הגיב.

לא. המשפט הזה אינו נכון. לא נורו רקטות, אבל נשלחו בלוני תבערה. וצה"ל לא הגיב. האוייב יודע שאם ישגר רקטות צה"ל יגיב, והוא מבין שיש כאן אישור ישראלי, למעשה, לשגר בלוני תבערה.

מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות בריבונותה. טרור ההצתות הוא הפרת ריבונות. דין הצתה כדין רקטה וישראל אינה יכולה להבליג על כך.

על פי העיתון "אל-אחבר" הלבנוני, ישראל העבירה לחמאס את הכסף הקטארי ובתמורה חמאס יפסיק את השיגור. קוראים לזה פרוטקשן.

* שיטת מצליח – שר ביטחון חדש וחמאס מחליטים לבחון אותו. הם שיגרו בלוני תבערה וישראל הבליגה. אז הם שיגרו פצמ"ר. על הפצמ"ר ישראל הגיבה. הלקח – ישראל מרשה להם להצית את שדותיה. מן הראוי ששר הביטחון יבהיר שמעתה – דין הצתה כדין פצמ"ר.

* כל הכבוד ללוחם גולני – כל הכבוד ללוחם גולני שהציל פלשתינאי בחברון מלינץ', ואף הוכה בידי הפורעים. יש לקוות שימוצה הדין עם הפורעים.

בינתיים איתמר בן גביר קפץ כמובן להיות הסניגור של הפורעים, כרגיל. כל אדם, כולל הגרועים והארורים שבפושעים, כולל רוצחים, אנסים ומחבלים ראויים להגנה משפטית. הבעייה היא שעורכי דין מן הזן של לאה צמל & איתמר בן גביר פועלים מתוך הזדהות אידיאולוגית עם הפושעים האידיאולוגים שעליהם הם מגינים ועם הפשעים שלהם.

* כלכלה ציונית – עם כניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, הוא קיבל שתי החלטות אסטרטגיות משמעותיות ביותר.

האחת, למחוק פיגור מביש בן עשר שנים בנושא האינטרנט המהיר, שבו ישראל, אומת הסטרט-אפ, היא ברמה של עולם שלישי, באמצעות פריסת סיבים אופטיים ברחבי הארץ.

השנייה חשובה לא פחות – להבטיח שפריסת הסיבים האופטיים לא תהיה רק באזורי כדאיות כלכלית (כלומר מרכז הארץ), אלא באותה מידה באזורי הספר, לאורך הגבולות. ובלשונו: "וכך, סיבים אופטיים יהיו במרכז ובבנייני קומות בבאר שבע וחיפה אבל במקביל באותו זמן תהיה פריסה בחולות חלוצה, אילת, הערבה, צפון ים המלח, בקעת הירדן רמת הגולן, אצבע הגליל, ערמאשה והגליל העליון. קו המחרשה הוא קו הגבול בציונות אבל גם קו הסיב יהיה קו הגבול,"

ועל כך תוקפים אותו. שהוא מקבל החלטות אידיאולוגיות, לא כלכליות. שהוא מקבל החלטות מטעמי ציונות, רחמנא ליצלן. כך למשל, אביאור אבו ב"כלכליסט": "הנדל גורר למעשה את משרד התקשורת, שאמור להיות מקצועי לחלוטין, לאג'נדות פוליטיות מובהקות, ובמקרה שלו – 'ציוניות'." הציונות, כמובן, במירכאות, איך לא?

למה הוא מתכוון בכתבו "מקצועי"? לרווחי. כלומר, מבחינה "מקצועית" לא משתלם להשקיע בפריסת סיבים אופטיים לערבה, לגולן, לגליל העליון ולרמת נגב.

אבל בדיוק לשם כך יש מדינה. כדי ששיקוליה לא יהיו רק שיקולים עסקיים. עליה להבטיח שוויון מקסימלי ולבטח שוויון הזדמנויות בין אזורי הספר והמרכז. להבטיח שיזם, איש עסקים, חברה ומערכת חינוכית לאורך הגבול ייהנו מתשתיות שיאפשרו להם לתפקד כראוי לעשור השלישי של המאה ה-21. בדיוק כמו במרכז.

שר התקשורת אינו בעל עסק, אלא דמות פוליטית שתפקידה להשפיע ולקדם סדר יום אידיאולוגי. לשם כך יש ממשלה. לשם כך יש נבחרי ציבור. זאת מהותם.

ייעודו של יועז הנדל הוא לקדם את ערכי הציונות וההתיישבות. לשם כך הוא נבחר. זאת משימתו.

כך כתב יועז: "קראתי כבר הבוקר ביקורת על שיקולים אידאולוגיים ולא כלכליים שלי. אז קודם כל האידאולוגיה חשובה וגם כלכלה. אין בזה סתירה. כלכלה היא פתיחת הפקק – לאפשר לחברות הגדולות לפרוס ברחבי הארץ. ציונות בעיניי היא להכניס שיקולים של עדיפות לאומית בתשתיות מתקדמות. שהסְפר יהפוך למרכז והתשתיות ימשכו אוכלוסייה לצאת מגבולות המרכז.

"אני מעריך שאם התהליך יתרחש כמתוכנן בשנתיים הקרובות מרבית תושבי ישראל וביניהם יישובי הספר ירגישו בשינוי דרמטי. נבחרתי כדי לעשות. מתחילים מהגבולות."

יישר כוח!

* להכות אותו בכיס – שמעון ריקלין הוא תועמלן נחות בתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. בין שאר האסטרטגיות בתעשייה הזאת, הרצון לעמעם את כתבי האישום החמורים כל כך של נתניהו, באמצעות מצג שווא לפיו "כווולם מושחתים". ובעיקר, כדי להוכיח שמי שזכו בצדק למוניטין של טוהר מידות וניקיון כפיים הם בעצם... מושחתים. כמובן שהמשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט הם כנופיות פשע מושחתות. ובעצם... לא כולם מושחתים. כולם מושחתים חוץ מצדיק אחד, ישר כמו שלג וצח כמו סרגל, שהכנופיה תפרה לו תיקים.

השבוע ריקלין בדה דיבה מופרכת לחלוטין על יועז הנדל. אי אפשר אפילו לטעון כלפיו שהוא עשה תחקיר רשלני, לא בדוק, חד צדדי, לא ביקש תגובה וכו'. כי הוא אפילו לא העמיד פנים של תחקיר. הוא פשוט ישב מול המחשב, בדה מליבו בדותה, שיגר אותה והוסיף: "תעשו עם זה מה שאתם רוצים." ואכן, החיילים בצבא פולחן האישיות עושים עם זה "מה שהם רוצים." מפיצים את הבדותות בתעלות הביבים.

איני יודע האם ועד כמה יש לי השפעה על יועז הנדל. אך אם הוא ישמע בקולי, הוא יתבע את התועמלן ריקלין תביעת דיבה הגונה. למה? כי צריך להכות אותם בכיס. צריך להכות אותם בכיס מכה הגונה, מכה שתרושש אותם, למען יראו וייראו. כי יש צורך במלחמת חורמה בתרבות לשון הרע.

* הצעת חוק – כיוון שישראל היא מדינת חוק, יש לחוקק חוק על פיו פרסום מידע שעלול לפגוע בנתניהו דינו – מאסר בפועל.

* פוסל במומו – נתניהו גינה את האיומים ברצח על שופטת בית המשפט העליון ענת ברון וקרא "להדביר את ההסתה". אהבתי את חוש ההומור. (ואולי, בעצם, הוא אמר להגביר ולא הובן נכון?)

* יום אחד זה יקרה – כאשר מנהיג כריזמטי, שבמשך שנות דור מטפח פולחן אישיות שאין ולא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, שהצליח לשטוף את המוח להמונים שיש זהות מוחלטת בינו לבין מדינת ישראל ובין גורלו לגורל המדינה – מפעיל את כל המדיות האדירות שלרשותו להפצת עלילה קונספירטיבית מטורפת ומטורללת על כך שכל מערכת המשפט והחוק הישראלית היא כנופיית פושעים שתפרו לו תיקים מופרכים כדי להפיל את הימין ולסכן את המדינה, והמונים מדקלמים את השקרים הנתעבים הללו, ומאמינים להם בכל ליבם, והוא מספר למעריציו ולסוגדים לו שהם יושבים איתו על ספסל הנאשמים בשל תפירת תיקים; והוא מספר להם שאין שום סיכוי לצדק במדינה האיומה הזאת, כי כל המשטרה, כל הפרקליטות וכל המערכת המשפטית שותפים לתפירת התיקים ואין לו שום סיכוי – הסיכוי שלא יקום האחד או היחידים שיתרגם את ההסתה לרצח הוא קלוש.

* על לא עוול בכפם – שני שחקני מכבי ת"א חשודים בעבירות מין חמורות, ועל עוד כעשרים שחקני הקבוצה מוטל אות קין, על לא עוול בכפם, בשל צו איסור פרסום תמוה.

* מה איכפת לציפור – זה עשר שנים אני חבר בבית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים". קבוצה שהפכה לקהילה, אם לא למשפחה. הלימוד חשוב ומשמעותי אך החברותא אף יותר. מדי שנה אנו בוחרים נושא ולומדים אותו לאורך השנה. הנושא השנתי שלנו היה: מידות האדם.

בכל שנה, המפגש האחרון הוא מפגש מיוחד, מפגש שכולו שירה. כל חבר בוחר שיר הנוגע לנושא השנתי. היום היה המפגש המסכם, שגם הייתה פגישתנו הראשונה והמרגשת אחרי שלושה חודשי מפגשים ב"זום". כל אחד סיפר על השיר, הקרנו אותו ושרנו אותו.

אני סיפרתי על חוויה בת 34 שנים, כשהייתי מדריך גרעין "טל" לאורטל. כאשר חניכיי הגיעו לשל"ת באורטל, ערכתי להם סמינר תחילת של"ת, והעברתי בו פעולה שעסקה בחברת מופת, בסולידריות, ערבות הדדית וחברות. והפעולה עסקה בנושא דרך שירים. הצגתי שלושה שירים, כל חבר גרעין בחר ליד איזה שיר הוא נעמד והחל דיון / דינמיקה על מהות החברה על פי השירים.

השירים היו "מה איכפת לציפור" של חנוך לוין בביצוע "אחרית הימים" (מוכר כ"העץ הוא גבוה"), "רחוב הנשמות הטהורות" ו"כולנו זקוקים לחסד". "כולנו זקוקים לחסד" הוא ההמנון שלי. זה שיר שאני מזדהה עימו מאוד והסיבה היחידה שלא כתבתי אותו היא שנתן זך הקדים אותי. אם "כולנו זקוקים לחסד" הוא הקוטב הסולידרי, היפוכו המוחלט הוא "מה איכפת לציפור". על פי הפרשנות שלי, השיר אינו מספר על ים, עץ, ציפור ואדם, אלא אלה ארבעה ייצוגים של בני אדם בחברה. ומה שמאפיין את החברה הזאת, הוא חוסר איכפתיות. לאף אחד לא איכפת מאף אחד אחר. וכאשר לאף אחד לא איכפת, התוצאה היא, שאם תעוף הציפור האדם לא ישיר עוד שירים. אבל מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? וכך, היעדר הסולידריות משתיק את השירה, את התרבות, שהיא טעם החיים.

כיוון שאת "כולנו זקוקים לחסד" כבר בחרתי באחת השנים הקודמות, בחרתי הפעם את "מה איכפת לציפור". לשמחתי, חבר אחר בקבוצה בחר ב"כולנו זקוקים לחסד" וכך הרווחנו גם את השיר הזה.

אחר כך חשבתי, כמה סמלי השיר שבחרתי, למחאת האמנים והפגנתם היום, נגד האטימות כלפי האמנות והתרבות. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?

* ביד הלשון: גבעת משואה – את הפינה בגיליון יום העצמאות הקדשתי למושג: משואה. הזכרתי אז, שבעבר הקדשתי פינה ליישוב משואה, היושב בסמוך לסרטבה, אחת הפסגות בשרשרת העברת המשואות מירושלים לבבל, כדי לבשר על קידוש החודש.

ויש מקום נוסף הנושא שם דומה ומסיבה דומה. אין זה יישוב אלא שכונה בירושלים – גבעת משואה. גבעת משואה נמצאת בדרום מערב העיר, על גבעה המתנשאת לגובה של 790 מ'. משערים שעל גבעה זו הודלקו משואות לבשר על קידוש החודש, ומכאן שמה.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

קרמר נגד קרמר

החיים מזמנים לעיתים מאבקי קרמר נגד קרמר מביכים: ערביי יפו נגד חולדאי, הארץ-דעות נגד הארץ-טור-מערכת, ויתד נאמן נגד ח"כ גפני – ולהיפך. ירי בתוך הנגמ"ש.

הסרט קרמר נגד קרמר, שהוקרן על מסכי העולם לפני 40 שנה, השאיל את שמו העברי והאנגלי Kramer vs. Kramer, לתופעה חברתית תקשורתית, שבמסגרתה מתנגשים באותה משבצת פוליטית או חברתית שני גורמים בעלי עמדות זהות, שכל אחד מושך לכיוון אחר. ממש כמו שזה נשמע: קרמר נגד קרמר. בעברית בת זמננו מכונה התופעה ירי בתוך הנגמ"ש (תשאלו את נתניהו...)

פרשת בית הקברות המוסלמי ביפו, מדגימה יפה את התופעה. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, איש שמאל, יזם הקמתו של בית מגורים ל-80 דיירי רחוב על שטחו לשעבר של בית קברות מוסלמי נטוש ביפו, בחלקה הקרויה אל-אסעאף. ביהמ"ש המחוזי בתל אביב אישר את יוזמתו, בטענה שיש להעדיף את צרכי החיים על פני המתים (שבמקרה דנן כלל אינם נמצאים בשטח, ראו להלן).

ל'הפתעתו' של הליבראל המתקדם מעיריית תל אביב, התייצבה כנגד המהלך ההנהגה הקיצונית של ערביי יפו (שרובם הצביעו בעד 'המשותפת'). זו מצאה לעצמה בקעה להתגדר בה, באמצעות מהומות אלימות, כולל הצתת אוטובוסים, ואיומים שונים כלפי 'מחללי קדושת המקום'. דווקא אחד המנהיגים היותר קשובים ופתוחים לערביי יפו, ושעשה רבות למענם במישורים החברתי והכלכלי, סופג סנוקרת מצלצלת בפרצופו. קרמר נגד קרמר.

סצינה ב' במלחמת הקרמרים, מתרחשת בעיתון השמאל הקיצוני "הארץ". מצד אחד מודה "הארץ", במאמר המערכת (שב"הארץ" נחשב מזה 100 שנה למבטא את דעתה הרשמית של המערכת), שכל הסיפור הוא בלוף, מפני שבית הקברות חדל לפעול, גם לפי "הארץ", ב-1915, לפני למעלה ממאה שנה, והקברים שבו הועתקו ב-1936 ע"י המופתי הירושלמי לבית קברות אחר. בין השורות חושף "הארץ" תגלית מרעישה: "עד 2018 לא ידעו תושבי יפו כי בקרקע זו – שבעבר היו עליה מגרש כדורגל, טיפת חלב וגגון לחסרי דיור," פעל אי פעם בית קברות.

ועל אף תגליותיו במאמר המערכת שלו עצמו, ממשיך הארץ לגבות את המאבק נגד הקמת בית הקברות הנשכח. העיתון העניק במה למתנגדי פיתוח המגרש הפנוי, והשבוע למשל אירח בטור הדעות שלו את עבד סאטל, פעיל חברתי ביפו, אשר מחה תחת הכותרת "כבוד המת המוסלמי לא חשוב?" – והוסיף בזעם: "מי היה מעז לבנות בית מלון או דירות לעולים חדשים על קברי יהודים? אבל כשבונים על קברי מוסלמים ביפו איש לא מתרגש."

אילו היה הארץ עיתון רציני, כפי שהוא מתיימר להיות, לא היה נותן פתחון פה לטענות הבל שאין להן בסיס עובדתי. בעיתון רציני לגיטימי כמובן להביע דעות, אבל לא כאלה המתבססות על כזבים והסתה חסרי בסיס. לא רק ש"הארץ" עצמו כתב יום אחד לפני סאטל, שבית הקברות רוקן מקברים כבר לפני עשרות שנים, אלא שהיה עליו גם לדעת, שעל פי 'גדולי ההלכה' המוסלמיים, פוקעת 'קדושת' בית קברות מוסלמי 36 שנה אחרי הקבורה האחרונה בו. 

וזאת מניין? מסתבר ש"הארץ" עצמו כתב על כך בשנת 2006, בסקירת המאבקים על בניית 'מוזיאון הסובלנות' בבית הקברות המוסלמי ממילא, ירושלים. אז למה בכלל להתעסק בסיפור לא רלוונטי? רק ב"הארץ" 'חושבים פתוח', כלשון הקלישאה החדשה שאימץ לעצמו, ומדפיסים כל בדייה לאומנית שחור על גבי עיתון.

תופעת קרמר נגד קרמר פקדה גם את הקצה האחר של המתרס. עיתון הליטאים '"תד נאמן" טוען, על בסיס מחקר של העיתונאי בן דרור ימיני, כי כל סיפור בית הקברות המוסלמי ביפו אינו אלא סוג של עלילת דם, נוסח עלילת 'אל אקצא בסכנה'. כותב ה"יתד": "לא בית קברות. לא חילול. עלילה בדויה. הוכח מעל לכל ספק שאין שם בית קברות מוסלמי."

יום לאחר שהעיתון טרח להביא מימצאים עובדתיים אלה לידיעת קוראיו, אירח העיתון את נציגו בכנסת, ח"כ משה גפני, ואז הוא דווקא מאמץ בחום את עלילת הדם, וטוען בכותרת ענק צבועה באדום-דם: "למה מחה הרב גפני על הפגיעה בבית הקברות המוסלמי בעכו? – [כי] בקברים לא נוגעים – לא יהודים ולא מוסלמים, לא בארץ ולא בעולם."

הייתכן שגפני אינו קורא את העיתון שהוא מנוי עליו, "יתד נאמן"? ואיפה פה הדמיון המינימלי בין המשל לנמשל? הרי הוא צריך לדעת שבבית הקברות אין קברים כבר עשרות שנים. הרי זהו "יתד" מפורש, מיום אתמול. מה השתנה ב-24 השעות הללו? שוב קרמר נגד קרמר.

 לסיכום ראוי להביא את תמצית מימצאיו של ימיני, שמעידים כי גל המהומות ביפו לא נועד אלא להתנגח שוב ביאהוד. לפי התחקיר שלו, הועברו עצמות מתי יפו ב-1915 מאל-אסעאף לבית הקברות המוסלמי בכפר סומייל, ליד הילטון תל אביב, אחד משטחי הנדל"ן היקרים בארץ, והוא עדיין שם. על השטח שהתפנה ביפו הקימו אגודת ספורט יפואית, הרבה לפני קום המדינה, מגרש ספורט פעיל. על אף זאת ביקש המופתי הירושלמי משלטונות המנדט הבריטי שיפצו אותו על העתקת הקברים לסומייל, באמצעות העברת שטח חליפי למוסלמים – ובקשתו נענתה. אלה העובדות. אין בהן שום הצדקה למהומות שפקדו את יפו.

אבל למה לתת לעובדות היבשות לקלקל סיפור עסיסי של עלילה יפואית נוטפת דם ומשטמה אנטי יהודית?

מנחם רהט

* * *

ארנה גולן

הלבוש הנשי והלבוש הגברי בימי הקורונה

איך השתנה היחס ללבוש בימי  הקורונה?

ומהו הרקע?

חלק שני

א. הלבוש בטקסטים של שירי זמרים

ובכן, מה עורר את חשדי בעניין הלבוש בשירי זמרים? הלא זה שירו "השערורייתי"  של הזמר הצעיר עד מאד, אורי קומאי, הידוע  בשיריו הפרובוקטיביים, וכוונתי לשיר "סטפן לגר".

ודאי כולם מכירים את סטפן לגר, הזמר הישראלי השחור והצעיר שזכה בשנתיים האחרונות להצלחה גדולה במיוחד בריקודי היפ הופ ובשירה סוערת, והוא אהוב ואפילו כבר מופיע בפרסומות. והנה, אותו דווקא בחר קומאי, שהוא עצמו זמר בנוסח של ראפר מזרחי, ושיריו  "הגסים" והמתחצפים בכוונה ,רצופים בהומור קליל אך גם בנוסח גס ובשפה בוטה ו"קלוקלת" ובמסרים בוטים ומעוררים ויכוחים סוערים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית.

את לגר הוא בחר, מן הסתם, לא רק בגלל פרסומו יוצא הדופן, שהרי השיר מתרכז דווקא במכנסיים ובמה שיש בתוכם ומסמן את הגבריות, והרי לפי הגישה העממית איבר זה גדול במיוחד אצל גברים שחורים (ויסלחו לי הקוראים שאני נאלצת להסביר) – ובכן, ההתגרות הפרובוקטיבית פועלת לא רק מבחינה מינית אלא גם מבחינה גזעית. המעניין הוא שכמעט איש לא לקח את השיר כעלבון, כנראה בגלל דמותו האהובה של לגר, ובגלל ההיבט הקליל והמבודח והמשתעשע, המציג את הכול כבדיחה ולא כאמירה של ממש. ואגב, קומאי הצעיר עצמו הוא "ילד טוב מבית טוב" אך לובש דמות של דודו פארוק הפרוע והפסיכופט כדי לאתגר ולשעשע ולהצחיק את שומעיו. ומדוע הופיע השיר, הפרוע במיוחד, על לגר דווקא בימי קורונה? מן הסתם, משום, שהכול נעשה עכשיו בטונים גבוהים.

ובכן, מה נאמר בשיר? השיר ארוך מאוד (וגם נועז...) ולכן נביא ממנו אך מעט. וכך הוא נפתח:

"סטפן, סטפן / מה יש לך שם / תראה לנו ת'נמייה / ת'חנוכייה / סטפן, סטפן / מה יש לך שם? / מה זה, יש לך שלוש רגליים? / תראה לנו את השמש. / יאללה, תראה לנו צ'יק צ'ק / איך הוא דופק איתו פליק פלק / איך הוא דופק איתו סלטה / אני לידו יש לי טיק טק. / למראות השתי מטר / נראה יש לו שם חבל."

גם בהמשך חוזרים הדברים הללו, רק בגיווני כינויים לאותו איבר גברי, למשל – מגדל אייפל או רובה צלפים, ו"כבר שיראה לנו כי כל העולם מחכה לראות אותו." כי מה שם? שלוש רגליים? נכון, לא נאמר במפורש שזה במכנסיים אך זה ברור, כמובן.

שיריו של דודו פארוק, ששמו המקצועי כבר כולל בתוכו סתירה קומית, עד עתה הם מעטים, אך גם שירו על "אלירן סבג" מתאר את דמותו של סבג כ"פסיכופט" שלבושו פרוע ו"סרחנה", ומלא שעונים ומגן דוד הפוך ופרווה של חתולות, הכול כדי לצייר באמצעות לבושו והליכותיו דמות מופרעת במיוחד, שהיא גם מעין ראי לעצמו!

עם זאת, ארגוני הנשים תקפו בעיקר את שיריו "דוד המלך" ו"אחותך" משנת 2018 – על שום שהם הוגדרו על ידן כאלימות מילולית מינית כנגד נשים ולא נתנו דעתן על אלה שכנגד גברים.

ואכן, הרגישות שלהן מובנת בגלל האלימות הגברית כלפי נשים שגברה גם בימי קורונה. ואכן, שירים עם מסרים מיניים בוטים ובשפה גסה הפוגעים בנשים ומשפילים אותן – אבל לדעתי לאו דווקא בגלל לבושן "החשוף", לכל היותר הם ידברו על בגד ים חושפני – לא חסרים, ובעיקר בעשור האחרון. להבנתי,  קודם לא ממש העזו ואולי זה לא היה בתודעה.

ואמנם, עיריית נתניה הכינה בשנת 2015 רשימה של 14 שירים שאסור להשמיע אותם לבני נוער בכלל ובמיוחד במתחם פעילויות הקיץ שהיא הקימה עבורם. אלה שירים שמוגדרים בהודעה שלה כמעודדים את תרבות האונס ויש בהם אמירות המשפילות נשים או גזעניות והומופוביות. לכן  לא יושמעו ויש להוקיעם. ביניהם מצויים שירים לועזיים אך נדמה לי שרוב השירים העבריים הם של זמרים שוליים למדי ורק באחד מצויים ביטויים מיניים שקשורים גם בלבוש, אבל לא "נכתים" את הנייר עימם. עם זאת, היום מסתמן קו בוטה עוד יותר.

כדי להבחין בשינוי לכיוון הבוטות ופריעת הטקסט גם מבחינה לשונית, זה שמתרחש בזמן האחרון ובא לקיצוניות בימי קורונה, נשווה אותם לשירים מתקופות אחרות שגם הם העזו  בנושאים הללו. למשל, לשיר המדהים ו"הגס" שאותו שר גידי גוב על מיניות הגבר, או ליתר דיוק על התפתחות מיניותו של הגבר עד לשיאה ואז לירידתה ודעיכתה, ואשר כבר כותרתו היא "ציפור המכנסיים הקטנה". השיר נכתב (אלא על ידי מי?) – על- ידי חנוך לוין, ומילותיו הן סאטיריות אך כואבות בעת ועונה אחת, מה שאופייני לרבות מיצירותיו, ואולי גם לשירים "הגסים" פחות של הדור הקודם, ואילו הלחן הוא של מיקי גבריאלוב, כלומר – זו יצירה של שלושה מחשובי היוצרים והמבצעים. השיר הוא משנות ה-80 אך כונס שוב באוסף מיוחד של שירי גוב בשם "שירים שהתפזרו", בשנת 1993, ראייה לחשיבות שייחסו לו יוצריו. היו לשיר גם ביצועים נוספים והוא גם כונס באוסף השירים שכתב חנוך לוין.

ואולי כדאי גם  לשים לב להשוואה נוספת: ליגאל בשן, בשירו הנודע, היתה "ציפור קטנה בלב והיא עשתה בו מנגינות." לעומת זאת אצל חנוך לוין היכן הציפור? במכנסיים! אז בואו ונראה את  מילות השיר:

פעם בעודני ילד, גיליתי במכנסיי כפתור / כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור / ציפור קטנה ורטובת מקור. / "ילד," היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול".

אחר כך נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור. / היא פרשה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצור. / כל תקוותיי תליתי בציפור / "נער," היא אמרה לי, / "אני אביא לך את האושר הגדול".

פזמון: ציפור מכנסי השבת שלי, / ציפור תחתוניי המתוחים / זמיר מנגינת הלילות שלי, / דרור חלומותיי הנשכחים.

בא היום, נעשיתי גבר, ויצאתי בלילות עם הציפור, / והייתי מוצא לה טרף, / פה חור וגם שם איזה חור / והיא ניקרה ללא כל מעצור / "גבר," היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול."

פזמון:

 השנים חלפו, הזדקנתי, נעשתה קצת עייפה, הציפור, / פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור / ולפעמים היא נמנמה בחור / "חבר," היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול."

עכשיו הכול עבר, ובמכנסיי עוד רועדת ציפור / ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור / ועוד טיפה תלוייה בקצה מקור. / "סבא," היא לוחשת לי, "טעיתי. אתה יכול לסגור את הכפתור."

טוב, עד כאן, ונדמה לי שאין צורך להרחיב בדיון בהבדלים שבין שיר זה לשירו של קומאי ואחרים. הנועזות כאן באה בעת ובעונה אחת עם תיחכום ספרותי, מיטאפורי ,בעמקות וברגישות הגותית וריגשית ובלשון המכבדת את הנושא. היום, הקריטריונים להערכה כבר חייבים להשתנות מן הסתם ,להיות שונים לחלוטין ואולי דווקא מתוך הערכה חדשה לדרכי ההתפרעות, כולל זו הלשונית והסגנונית, כמובן אם אנחנו מסוגלים לכך. אמנם, לא פעם גם בשנים קודמות התלוננו זמרים על הירידה ברמתם של שירי הדור הצעיר, ואולי כל דור מתרפק על הימים שחלפו ועל ירידת הדור בהווה. אבל הפעם יש בזה משהו. מכל מקום, זה לא התחיל היום.

[אהוד: אם אינני טועה, ישנה גם הקלטה נהדרת של השיר, בקריינות וללא הלחנה, כאשר קורא אותו בקולו המיוחד שחקן "הבימה" רפאל קלצקין.]

שיר ידוע ויפה מעין זה הוא שירה של חוה אלברשטיין, המדבר בתחילתו כביכול על הלבוש, אך חותר לתלונה מרה על שירי ה"הווה". וההווה היה שנת 1980! השיר אף נכלל באלבומה, "שיר במתנה". מילותיו נכתבו על ידי אפרים סידון, הידוע בשירי סאטירה והומור חכמים, והלחן על ידי מוני אמריליו, הנודע בלחניו ובדרך ניצוחו.

בראשיתו נאמר כי היא לובשת שמלה של נשף אף שהיום די בלבוש מרושל ופשוט, אבל היא התעקשה על שמלה יקרה ומכובדת על מנת  לכבד בה את השירים כי: "מסכנים השירים של היום, בחיי, / עכשיו כשחותכים בבשר החי, / גורלם הוא גורל עוף קפוא וביצים, / כלומר, גם בהם נעשים קיצוצים," וכך היא מוסיפה לקונן הלאה. אבל אשר ללבוש, יש להדגיש כי  השמלה אינה נקשרת בנשיות או במיניות, ובכך מובלטת לפנינו הזהירות של הכותבים בדורות הקודמים על הלבוש נשי, לא כל שכן שהנשים נמנעו מכך, ונדמה לי שגם היום במידה לא מעטה. ( ואודה לכל מי שיוסיף על הדברים, גם אם יסתור אותם).

ואם נחזור לעניין המכנסיים, הרי בניגוד לדיבור הגלוי והבוטה על מכנסי הגבר, המכנסיים הקצרים של הבנות בשירים הן בדרך כלל – אם אני בכלל מעזה להכליל כאן – עניין לנוסטלגיה של פעם, וחוץ מיוצאים מן הכלל, לא כביטוי מיני נשי. אבל אולי, כפי שאמרנו, משום שאז היו המכנסיים הקצרים ביטוי לתמימות עם גומי ובד עודף ומכסה. אלה הרי לא היו מכנסונים!!!

אפילו בשירו של דייויד ברוזה "יכול להיות שזה נגמר" (והוא לא היה המבצע היחידי), שהלחן לו חובר על ידי שם-טוב לוי ומילותיו הפסימיות והקודרות הן של יהונתן גפן, מקוננות על האפשרות שכל היופי והתום והשמחה שהיתה כאן "לפני שנולדתי," כפי "שמספרים לי," שכל זה ייעלם לו. אפילו בשיר הזה המכנסיים הקצרים הם חלק מהחיוב שבעבר מעורר הנוסטלגיה.

 וכך נאמר בשיר, בבית השני ואחרי הפזמון: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי / והכול היה פשוט נפלא עד שהיגעתי / פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור  וכוכבים / אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים / שפם ובלורית, כאפייה על צוואר, ירון זהבי / אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים / והיה להם בשביל מה לקום בבוקר / כי לנו לנו ארץ  זאת."

לעומת זאת, בשירו של גלעד כהנא, אף הוא מהיוצרים המרכזיים בעשורים האחרונים אף כי צעיר מקודמיו, "רע לה עם הקיץ," שהוא שר אותו עם "להקת הג'ירפות" שהקים ואף כלל אותו באלבום "אין כניסה לפילים" ב-2010 – אפילו בשיר מן העשור הזה המכנסיים הקצרים רעים בעיני הנערה לא משום שהם חושפניים אלא רק משום שלדעתה הם חושפים שהיא השמינה... "רע לה עם הקיץ / מכנסיים קצרים / רע לה עם הקיץ / ארבעה קילוגרמים," נאמר כבר בבית הראשון, ובהמשך מתברר משום שהיא חוששת מהגבר הדובר שיחשוף את זה, אבל אותו כל הפחד שלה רק מפחיד ומרחיק. ואכן,  נדמה לי שגם השיר הזה מחזק את השערתי  שבכל זאת היוצרים נזהרים, ואפילו בימי קורונה.

על כן, די הופתעתי לראות כי דווקא בשיר  שמתאחדים בו עבר והווה והוא קרוי  "פרה פרה," מתגלה יחס אחר למכנסיים הקצרים. את השיר שרו בשנת 2017 ישראל גוריון עם אסף אמדורסקי, בנו של בני אמדורסקי שהיה שותף לצמד "הדודאים" אך נפטר בראשית שנות ה-90. אך השיר הוא שירם המקורי של צמד "הדודאים" המקורי והם שרו אותו בהופעותיהם. לכן גוריון ואמדורסקי הבן כללו אותו באלבום שלהם בשם "שרים הדודאים". בשיר הזה, שמקורו אמנם במילים ובלחן של זמר איטלקי, אך הוא תורגם ועובד כנראה באינטנסיביות יתירה על ידי דן אלמגור, כי לפי המהומה שבשיר ושפע המקורות משירים ישראליים מהתקופות החלוציות, והשתוללות לשונית ומשועשעת פרועה לשמה, נקל לשער כי הטקסט קיבל את נוסחו זה  על ידי דן אלמגור, שיודע "להתפרע" אף כי  בחן ובהומור וללא בוטות לשמה.            

 וכך נאמר בערך באמצעו של השיר: "בנות בנות – במכנסיים / לובשות קצר – קצר כעת / והגברים – לוטשים עיניים / כל גבר מביט ומרגיש שהמכנס שלו לוהט. / זלמן יש לו מכנסיים / מגיעות עד הברכיים / אם יפלו המכנסיים / אז יראו לו את ה..." – ובהמשך, כשמדובר על יוכבד, נאמר כי היא "חושבת, אוהבת, שוכבת מתמתחת כל היום" – והרמז המיני נקשר לכך שקודם דובר על בוטיק לסקס שנפתח פה והוא חדש ונוצץ, אבל מלאך הארוס שנכנס בו, הוא בלי חץ...

בקיצור – ההומור והלעג הרך מופנה בכל זאת למיניותם של השניים. אבל מעניין אם באמת הדודאים שרו את זה כך (מי יכול לשאול?) – מכל מקום, ימי קורונה לא שינו, להבנתי, לגבי נשים בעניין זה.

מה שמוביל אותי לציין הופעה מחודשת של שירים מאת חיימקה שפינוזה, יציר כפיו של מייסד ועורך "חדשות בן עזר" מזה 15 שנה. אמנם הם מובאים בסופם של הגיליונות האחרונים, אבל רישומם ניכר. אכן, אלה אינם טקסטים לשירי זמרים, אבל היות שהם עולים שוב אל מול עינינו בכל נועזותם בתחום המיניות הגברית והנשית – דווקא בימי קורונה, יש בהם עניין.

אבל  מיהו בכלל חיימקה זה, ששמו הצברי והחבר'מני נקשר דווקא בפילוסוף היהודי הגדול (שאהוד בן עזר למד באוניברסיטה את תורתו)? אולי כדי להעמיד על הסתירה הגדולה שבדמותו ועל נועזותו, ולדעתי גם על התפיסה ההגותית שמסתתרת מאחורי הפרובוקציות הללו. ואיפה הוא הופיע ממש כדמות? דווקא ברומאן!

וכך, ביום ה-1/10/2013 – מפרסמת כרמית ספיר-ויץ רשימה ב"מעריב"  על ספרו של אהוד בן עזר, "מסעותיי עם נשים", ומכנה אותה בשם  "בעקבות חיי המין הסוערים". היא מספרת בה כי בגלל "גיבורו ההולל, חיימקה שפינוזה, וחיי המין הסוערים שלו," התקשה בן עזר למצוא מוציא לאור, אך משבחת ומוסיפה: "פתאום קם אדם ומחליט בגיל 77 להוציא ספר זימה. במרכזו הוא מעמיד משורר בשם חיימקה שפינוזה, בן למשפחת פרדסנים עשירים מפתח תקווה. שפינוזה הוא מראשוני קיבוץ עין גדי, עובד כאופה, ומרגע שהוא מגלה את סוד קיסמן של נשים, הוא לא חדל. טעמו המגוון בנשים והיעדר חרצובות הלשון מביאים לתוצאה הסופית, הפרועה, הגסה והמצחיקה – שהיא הרומאן 'מסעותיי עם נשים'."

היא מוסיפה עוד ומספרת כי בשל כך הסתייגו, אפילו בפניו, כמה סופרים ומבקרים מן הפרובוקטיביות שבחלק מן התיאורים, אף כי הספר יפה וטוב בכללו לדעתם.

 כעבור שלוש שנים נערך ערב לכבודו ולכבוד יצירתו ועיתונו זה שבו אנחנו כותבים, במלאת לו 80 שנים, והערב הוקלט וצולם על ידי המשורר יאיר בן חיים. ניכרות בדברים שהוקלטו שתי גישות. האחת ניכרת בדברי ד"ר משה גרנות, שהינחה את הערב בחוכמה וברגישות, וייחס ליצירתו של בן עזר ערך רב, כמו גם בדברי שמאי גולן, שסקר בהרחבה את תרומתו של בן עזר לתרבות הישראלית מאז הרומן המצליח שלו, "המחצבה".

הגישה השנייה, שאף היא שיבחה את היצירה ואת יוצרה – גם הבליטה את המגמה  הפרובוקטיבית שביצירתו, מתוך הנחה  שהיא מתכוונת "להדהים את הבורגנים". אך כפי שנראה להלן, לדעתי יש לתיאורים הללו דווקא משמעות עמוקה וחשובה.

דמותו הנועזת של חיימקה שפינוזה קמה לתחייה דווקא עתה, בימי קורונה, למשל בשיר פרובוקטיבי להדהים שפורסם לאחרונה בסופו של גיליון 1545, "אני דוגמנית והוא צייר – על פי ז'אק פרוור". לפי ההערה בסיום היה זה אחד משיריו הראשונים, אך לדעתי, השיר לא איבד דבר מנועזותו ומן ההברקות החריפות שבו. וכך נפתח השיר:

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר.

בהמשכו של השיר הצייר הולך ומצווה עליה לעשות פוזות יותר ויותר נועזות ועושה בה מעשים מיניים ההולכים ונעשים יותר ויותר מגונים ופוגעניים, אך היא אינה מתנגדת. ולמה?  "כי אני דוגמנית והוא צייר," כמו שהיא מנמקת את הסכמתה לכל מעשה ומעשה.

כלומר הרי זה המצב וזה תפקידי ומעמדי שנקבע מראש ועליי למלא אותו בלא כל התנגדות ולהשלים עם מה שקורה. את שירו של המשורר הצרפתי אני לא מכירה ואין ביכולתי לקבוע מה בשיר הוא פרי עטו של בן עזר, ובכל זאת, יש לשער שחלקו של בן עזר אינו מועט. ולדעתי, עצם מתן הדברים נעשה לא לשם הפרובוקציה כתכלית משעשעת, אלא על מנת למחות באמצעות הסאטירה כנגד המצב הקיומי המעוות והמשפיל של אישה המקבלת ומשלימה עם ההתעללות המינית בה בשל מעמדה הנחות, במקרה זה מול "אמן".

ונראה לי כי השיר האחר שבן עזר פרסם לאחרונה, בגיליון 1547, על הנמלה, "כאשר הנמלה שותה מים", שיר שפורסם לראשונה בגיליון מיום 23/8/2010, מאשר את ראייתי זאת. שהרי עיקרו הוא שהנמלה הצמאה מצאה מקור של מים והיא שותה ושותה עד שמתמלאת. אבל כשהיא חוזרת לחברותיה והן צמאות, אין בהן כל רחמים עליה והן שותות את כל המים שבגופה עד שהיא מתה. והרי זו הוקעה של אגואיזם טוטאלי ושל חברות דווקא, אף כי בשעת מצוקה. וכי בשעה קשה אין לחשוב על הזולת? וכי הצייר בתשוקתו הפרועה אינו מתעלם מכך שהדוגמנית היא יצור אנושי לא פחות ממנו? וכי לא רחמים כאן ומחאה באמצעות הסאטירה?

מאידך, סיומו של השיר מציב קושי מסויים, כיוון שעל פיו הדוגמנית מתגעגעת במאוחר למעשה המגונה של הצייר, וזאת כבר לאחר שהתלוננה עליו  כשהבינה מה עשה ולאחר שהוא יושב בכלא. והנה, הסיום כאילו  הופך הכול על פניו ורומז  שהיא בעצם נהנתה מכל העניין ורק מצאה תירוץ שהיא דוגמנית ועל כן חייבת למלא התחייבותה לצייר. אבל ייתכן שגעגועיה אלה הם עדות להשתעבדות המנטלית והפיסית שלה. בין כה וכה גם אם היא איננה "צדקת" גמורה, והסאטירה מופנית גם אליה ומציגה אותה בעליבותה, הרי מצבה אכן עלוב ואינו גורע מנוולותו של הצייר ושני המינים מוצגים בערוותם.

ולכן, לדעתי הפרובוקטיביות ביצירותיו של בן עזר, שלא חסות על איש, שלא כמו ברבים משירי זמרים – מקורה בהחלט בחרדה למצב הקיומי האנושי בכלל, אלא שהוא נחשף בלא מעט מיצירותיו בהיבט המיני, המייצג את המצב הקיומי ומסייע להפנות תשומת לב לכך. וחיימקה שפינוזה שלו נברא ממש למטרה זאת. ולמה הוא קם לתחייה דווקא עכשיו? אולי  במקרה, אך אולי בגלל הקורונה, שמחריפה בכל העולם צעדי מחאה ומהומה, ויש באווירה זו כדי לעודד פרסום של שירים מעין אלה.

 בשני ההמשכים הנוספים נבחן את הדרכים שבהן ניסתה החברה הקיבוצית החלוצית, השיתופית  והסגורה – לפתור את בעיית הלבוש. שהרי  גם זו היתה חברה שחיה בתנאים מיוחדים וחריגים בהחלט ולא דומים כלל לחיי השיגרה שסביבה. אמנם רק בזה היא דומה למצבנו בימי קורונה החורגים מכל שיגרה מוכרת, אך אולי הדיון בכך יאפשר לנו להגיע לכמה מסקנות.

ארנה גולן

אהוד: האמת היא שכאשר בחרתי לפרסם במכתב העיתי פעם נוספת את שני השירים האלה של חיימקה שפינוזה, לא עלה כלל בדעתי שיש להם משמעות חדשה, נוספת, עכשיו בתקופת הקורונה.

מדי פעם אני מדפדף בקובץ המחשב שבו מצויים אצלי כל שירי חיימקה שפינוזה, ובוחר מהם שיר שנראה לי מתאים לפרסום מחדש. אבל ארנה גולן מפתיעה אותי לא פעם מחדש כאשר היא כותבת עליי ומוצאת בדברים שכתבתי – דברים שאני עצמי מעולם לא שיערתי, ופתאום אני מבין טוב יותר מה כתבתי.

* * *

מיכאל מעוז

אז מה אם אתה פראייר?

לאחרונה נחשפתי לפוסט של שי שמש. בפוסט מספר שמש כי הוא משמש כמורה לאזרחות בבית ספר תיכון של רשת "אורט". במסגרת תפקידו כראש מטה גליל מערבי גוייס לשירות מילואים שנמשך 40 יום זאת בעקבות משבר הקורונה. במקביל לשירותו המשיך ללמד את תלמידיו בלימוד מרחוק, כמו כל עמיתיו. בעודו עוסק בחלוקה של מנות מזון לאוכלוסיות נזקקות במסגרת השירות, קיבל שיחת טלפון ממנהלת בית הספר בו הוא מועסק. המנהלת הודיעה לו שבית הספר חזר לעבוד באופן חלקי ולפיכך עליו להתייצב לעבודתו מייד. שמש אמר לה שהוא נמצא בשירות מילואים פעיל וכי יתייצב בבית הספר מייד עם סיום השירות. תגובתה של המנהלת הממה אותו.

"היא הודיעה לי שזה לא מקובל עליה ושאני צריך לחזור. היא אמרה, 'שמע, הערתי לך כמה פעמים על זה שאתה עושה מילואים ושזה לא מסתדר עם העבודה, הערתי לך ואתה ממשיך בשלך'."

בכך לא הסתיים דו-השיח ביניהם. למחרת היום שוב התקשרה המנהלת והודיעה לו שהיא מוציאה לו מכתב פיטורים "על נייר רשמי של אורט", שכן "היא לא יכולה לספוג את הפסד ימי העבודה."

שמש ביקש לברר האם יש לה טענות באשר לטיב עבודתו כמורה, והמנהלת "הרגיעה" אותו:

"אין לי שום טענה פדגוגית אליך, להיפך. פשוט אתה עושה יותר מדי ימי מילואים ולמרות שהערתי לך על כך, אתה לא מוכן להפסיק, אני לא מוכנה לספוג את זה ולכן אני מפטרת אותך."

שמש ההמום פנה לגורמים הממונים על בית הספר אך לשווא: "פניתי ללא מעט גורמים, גם בתוך בית הספר ובהנהלת בית הספר וגם במשרד החינוך, ברשת אורט ובארגון המורים. במקרה הטוב גילו סימפטיה אבל לא ממש עזרו ובמקרה הרע אמרו לי, 'אין לך קייס ואתה חוצפן שאתה פונה אלינו ומתלונן."

אינני מכיר את שמש אך סיפורו הזכיר לי נשכחות.

כשהשתחררתי משירותי הצבאי – שלוש שנים בחובה ואחת בקבע כבוגר קורס קצינים – הגעתי לאוניברסיטה כדי להירשם ללימודים. שמחתי לפגוש את בן-כיתתי אותו לא ראיתי מאז סיום לימודינו בבית-הספר התיכון. שאלתיו האם גם הוא בא להירשם ללימודים. "לא," השיב לי, "באתי לקבל את תעודת הבוגר." הסתבר שהוא מצא את הדרך שלא להתגייס ובזמן שאני ורוב חברינו ללימודים – עדיין רוב – שירתנו בצבא, הוא הספיק להשלים את לימודיו.

הוא לא היה היחיד. היו עוד מבני-כיתתי שבחרו שלא לשרת ועמדו אף הם בסיום לימודיהם האקדמיים או שעשו חיל בעבודתם. אני ושכמותי לא זכינו לשום סיוע בסגירת הפער בינינו לבין מי שלא שירתו.

הפער בינינו לא זו בלבד שלא הצטמצם אלא הלך ותפח. בעוד הם מתקדמים בעבודתם אני עמדתי בתחילת לימודיי. בעוד הם נהנים מחופשות אני שירתי במילואים תוך שאני נאלץ במקביל להשלים פערים.

בשירות המילואים נחשפתי לתופעה מכוערת נוספת.

כולנו חששנו לחיינו, אך עוד יותר מכך לפגיעה בחיינו באזרחות עקב השירות. החוק אמנם אוסר להפלות מועמד לעבודה או לפטרו בשל שירות מילואים, אך מעבידים רבים מוצאים דרך להתחמק מהוראות החוק. כולנו נחלצנו להחליף חבר במשימות במסגרת שירות המילואים, כדי לאפשר לו לבצע גיחות למקום עבודתו. לדבריו, הוא לא סיפר למעבידו שהוא יוצא למילואים פן יבולע לו.

חבר אחר הגיש מועמדות לתפקיד מאבטח ונדחה כשהמעביד שמע שמדובר בקצין קרבי במילואים. הדחייה נומקה, בגילוי-לב, בכך שהקריאות הצפויות לשירות מילואים תשבשנה את מהלך העבודה. אותו בחור נתקל במודעת "דרושים" נוספת לתפקיד מאבטח, הפעם לא הסגיר את הסוד וזכה במשרה הנכספת.

סקר אנונימי שנערך לפני 8 שנים בקרב מנכ"לים, סמנכ"לים, אנשי משאבי אנוש, חשבים וחשבי שכר – גילה שלמעלה מ-55% מהנשאלים המחזיקים במשרות מפתח בעסקים קטנים השיבו, כי הם מעדיפים שלא להעסיק אנשי מילואים.

קשה להניח שהמצב השתפר מאז.

ישנם גם צדיקים בסדום – מעסיקים שמודעים לחשיבותו של השירות הצבאי ומבקשים לגמול למשרתים אלא שהתברר להם שהם עבריינים. לפני שנים אחדות הרשיע בית הדין לעבודה חברת כוח אדם על שפנתה במודעת "דרושים" רק לבוגרי צבא או שירות לאומי. בפסק דין תקדימי נקבע כי התנייה כזאת היא אפלייה אסורה של מבקשי עבודה – ערבים או חרדים.

מפעם לפעם אנו נחשפים לנתונים לפיהם אחוז המתגייסים לשירות חובה הולך ופוחת ועוד יותר מכך אחוז המשרתים במילואים.

האם הדבר מפתיע?

למקרא הפוסט של שמש ברור שלא.

עניינו של שמש הסתיים בכי טוב. בעקבות מתן הפומבי לפיטוריו הודיעה לו ראש מנהל משאבי האנוש ברשת "אורט" כי "בשלב זה" בוטל זימונו לשימוע, וזאת "לצורך בירור טענותיך." ראש המנהל הוסיפה וציינה, כי "רשת אורט מוקירה את התגייסותם של חיילי המילואים ותרומתם לביטחון המדינה. הרשת מצרה על כך ומתחייבת לטפל בנושא במלוא הרצינות המתבקשת."

ואכן צבי פלג, מנכ"ל רשת אורט, הודיע: "לא יהיה שימוע למורה, המכתב לא יצא על דעתנו. אנו מעודדים את התלמידים שלנו ואת העובדים לשירות משמעותי בצה"ל. המנהלת הוזמנה לבירור אצל סמנכ"לית משאבי אנוש."

האמנם סוף טוב הכול טוב?

 לא בהכרח. אמנם טוב שיש מי שעדיין מתביישים באפלייה-לרעה של משרתי מילואים אלא שהמעבידים פשוט יצטרכו להסוות את עילת הפיטורין. גם באותו סקר שגילה שלמעלה מ-55% מהמעבידים מעדיפים שלא להעסיק מי שמשרתים במילואים – ירד חלקם לאחוז בודד משנדרשו להזדהות בשמם. בימים אלה, כאשר מספר עצום של עובדים פוטרו מעבודתם או הוצאו לחל"ת בחסות הקורונה – ניתנת ההזדמנות למעסיקים להחליט את מי יחזירו לעבודה. הניסיון המר מורה שברוב המקרים לא יהיו אלה משרתי מילואים.

את הפוסט שלו סיים שמש באירוניה מרה: "בל"ג בעומר חגגנו את יום ההוקרה למערך המילואים... תודה לכולם על ההערכה."

-------------------------------------

מיכאל מעוז, רס"ן במילואים, מפקד מחלקת סיור בחיל התותחנים, הנו בוגר אוניברסיטת תל-אביב בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה ומוסמך בניהול מערכות מידע.

* * *

משה מוֹסֵק

גנזך המדינה, את מי זה מעניין?

הקדמה

 [לספר שכתיבתו הסתיימה זה עתה]

מן הראוי להתייחס תחילה לכותרת הפרובוקטיבית של הספר. היא נשמעת פרובוקטיבית? אכן כן, וזוהי גם הכוונה. כוונתי להביא בספר זה למודעות רחבה יותר של הציבור למעמד המוצנע והנחות יחסית, של אחד המוסדות הממלכתיים בארצנו, שמקומו הטבעי חייב להיות בין הסמלים היוקרתיים של המדינה. 

לא כל תושבי המדינה שמעו על ארכיון המדינה ועוד פחות מהם יודעים מהו ומה מצוי בגנזיו, ועוד הרבה פחות מהם ביקרו בו אי-פעם או נעזרו בשירותיו. זוהי כמובן עובדה מאכזבת, בהתחשב בפוטנציאל התרבותי והחינוכי הרב השמור באוצרותיו ובתרומתו האפשרית להנגשת המורשת הלאומית לכל שדרות העם. ראשי ארכיון המדינה לדורותיהם, לא השכילו למרבה הצער, להציב אותו במקום הראוי לו, מבחינת חשיבותו הלאומית ומבחינת מעמדו הטבעי, כאחד המייצגים המובהקים של הממלכתיות הישראלית ועדות חיה לתקומת עם ישראל בארצו.

ארכיון המדינה או הגנזך בשמו המקורי, הנכון והתקני יותר עפ"י החוק, מהווה מיום היווסדו ועד עצם היום הזה יחידה שולית, חסרת ערך ולא רלוונטית למשרד ראש הממשלה. לגנזך אין, לא היתה וגם לא תהייה אי-פעם סיבה להיות חלק אינטגראלי וחיוני במשרד הזה. הוא אינו תורם דבר לעבודתו ומאידך אין למשרד כל עניין בעבודתו של הגנזך. זאת אולי הסיבה, שבמרבית שנותיו זכה הגנזך להתייחסות מועטה ומאופקת מצד הממונים עליו – ראשי הממשלות לדורותיהם ובכירי המשרד, ולהיענות דלה וקפוצת-יד לצרכיו. זאת אולי גם הסיבה העיקרית למעמדו הירוד ולהיעדר מודעות הציבור לקיומו ולחשיבות התיעוד האצור בו.   

העובדה הבולטת ומנקרת העיניים ביותר למעמדו השולי, בהשוואה למוסדות לאומיים אחרים, כגון: כנסת ישראל, בנק ישראל, מוזיאון ישראל, יד ושם, הספרייה הלאומית, בית המשפט העליון ואחרים – היא שבמשך שבעים שנות קיומו, לא מצאה המדינה צורך לשכן אותו במשכן של קבע, במבנה מכובד, כראוי למעמדו הממלכתי. מאז הקמתו הוא נודד מבניין אחד למשנהו, כהלך חסר-בית ועם השנים הוא  עוד הולך ומתרחק מהסיכוי להגיע אי-פעם למשכן של קבע, המותאם לייעודו המקצועי והציבורי.

בואו נשחזר, בקיצור נמרץ, את הסאגה ארוכת השנים והפתלתלה של סוגייה זו. שש השנים הראשונות של הגנזך עברו עליו בשני בתי מגורים טמפלרים, בקריה בתל אביב. המבנה הראשון היה אמנם מרווח דיו עבור שמונת עובדיו, אך צר מלהכיל את כל גנזיו שנשארו ברובם פזורים במחסנים שונים בקריה ומחוצה לה. לאחר שנה, עם מעבר רוב משרדי הממשלה לירושלים, התפנה עבורו בניין מתאים יותר בקריה והגנזך עבר אליו. אך לא לאורך זמן. לאחר חמש שנים, בשנת 1955, בלחץ שלטונות הצבא שהתבססו בקריה, פונה הגנזך מביתו והועבר למרתפי משרד ראש הממשלה בירושלים. מיקום הרחוק מלהיות ייצוגי ומכובד. בכך אבדה לגנזך הייחודיות שהיתה לו קודם, במיבנה נאה ונפרד לעצמו. אך גם לאחר המעבר לירושלים, רוב גנזיו פוזרו בין מחסנים שונים ברחבי העיר, כאלה שלא יכלו להבטיח את שימורם הנאות של אוספיו.

ושוב לאחר חמש שנים, עקב עבודות בנייה בבניין ראש הממשלה, נזרק הגנזך לדירת מגורים נוספת, לרחוב חנניה, במושבה הגרמנית. כל תכולתו הוצאה מהבניין ונדחסה באי-סדר תהומי, במיספר רב של מחסנים ארעיים. לאחר שנה חזר הגנזך לבניין ראש הממשלה אך בשנת 1993 הוא שוב נאלץ לפנות את חדריו ולגלוֹת לפרוורי העיר. הפעם, למיבנה תעשייתי באזור המסחרי של תלפיות. בבניין שנבנה במקורו כסלון למכוניות ואחר כך הוסב למרכז קליטה לעולי אתיופיה. עם זאת, יש לציין לטובה, שכל גנזיו רוכזו עתה בבניין מרווח ובתנאים אקלימיים ובטיחותיים משופרים. אך לא די בכך, לאחר 20 שנה שוב הועברו משרדי הגנזך ושוב לפאתי העיר. הפעם לבניין משרדים חסר צביון וייחודיות חזותית, באזור התעשייה של הטכנולוגיה המתקדמת,    בהר-חוצבים.  

ארכיון לאומי הוא אחד הסמלים המובהקים לריבונות הממשל ולהנגשת ההיסטוריה והמורשת הלאומית, לציבור הרחב. כמעט בכל עיר בירה בעולם, שוכן הארכיון הלאומי במרכזה, במיבנה היסטורי מפואר ומרשים או במיבנה חדיש, המותאם לייעודיו המגוונים. שם ארכיון המדינה, הוא היכל המורשת הלאומית, שכל תלמיד בית ספר ביקר בו לפחות פעם אחת וכמובן אטרקציה מושכת לתיירים מחו"ל. בישראל מוזיאון יד ושם המנציח את אימֵי השואה, ממלא במידה רבה את הפונקציה הזאת לציבור הרחב, לתלמידים ולתיירים, הנוהרים אליו בהמוניהם. מולו מן הראוי להציב מוסד לאומי מאזן, המציג את תקומת ישראל בארצו.

זהו המסר העיקרי שאני מבקש להעביר לקורא בספר זה. להביא למודעות ציבורית רחבה יותר את ערכו החינוכי והתרבותי של הגנזך ואת תרומתו הייחודית, לבניית המורשת הלאומית באמצעות הנגשה חזותית של האוצרות, הטמונים בו. לדוגמא, מגילת העצמאות המקורית ותעודות בעלות ערך היסטורי, המשקפות את חיי האומה.

כאן אני מגיע לנפשות הפועלות בעלילת תולדות הגנזך. מי שחושב שחיבור זה, מתכוון לעסוק אך ורק בתיקי ארכיון המדינה ובכל הקשור בהם, אינו אלא טועה. ספר זה מתרכז בעיקר באלה שיזמו, הקימו וניהלו את הגנזך, בעשור הראשון לקיומו. היו אלה ארבעה: שתי נשים ושני גברים, שכל אחת ואחד מהם תרם את חלקו לעיצוב פני הגנזך, על-פי תפישתו המקצועית, חזונו הממלכתי ויכולותיו האישיות.

הארבעה הם חנה אבן-טוב, שיזמה את הקמת הגנזך, עוד בהיותה מזכירת 'ועדת המצב', ועדה שעסקה בטרם הקמת המדינה, בתיכנון התשתית המוסדית של 'המדינה בדרך'. סופיה יודין, מנהלת הארכיון והספרייה הציונית בניו-יורק שנקראה לבוא ארצה, להקים ולנהל את ארכיון המדינה הצעירה. ד"ר אלכס ביין, ארכיונאי מדופלם שקיבל את הכשרתו המקצועית בארכיון הממשלתי בברלין ובארץ השתלב בעבודת הארכיון הציוני המרכזי. תחילה כסגן המנהל ואחר-כך, מנהל הארכיון והגנז הראשון. ואחרון חביב, ד"ר פאול אברהם אלסברג, שהחל את דרכו המקצועית בארכיון הציוני ובו הוכשר למלא בהצלחה את תפקידיו, כסגן הגנז והממונה על גנזך המדינה.                              

מפליאה העובדה, שדווקא המובילות ברביעייה זו היו הנשים שבחבורה, בתקופה שבה שלט בכיפה שוביניזם גברי, בכל הקשור לאיוש נשים במשרות בכירות בשירות הציבורי. חנה אבן-טוב היתה בעצמה ארכיונאית ותיקה, שניהלה במשך שנים את הארכיב המרכזי של הסוכנות היהודית, בטרם מדינה. הניסיון המקצועי שרכשה בארכיון 'הלאומי' של אותם ימים, נתן לה את הכלים המתאימים לתיכנון הגנזך, כארכיון הממשלתי העתידי ואף למלא את מקומה של יודין, שנעדרה מהארץ במשך תקופה ארוכה. בשנים הראשונות של יודין בתפקיד, היא נהנתה מייעוץ מקצועי, מתמיכה ומסיוע תמידי של חנה אבן-טוב, כמעט בכל מהלך שהגתה והוציאה לפועל. רצה הגורל ועשרים שנה מאוחר יותר, הייתה זו אבן-טוב שאישרה את התקבלותי לגנזך, כאשר עמדה בראש ועדת המכרזים. לאחר עשר שנים, היא באה לגנזך, הפעם כמתנדבת, לרישום תיקי מזכירות הממשלה בתקופת שירותה. אני הזוטר, אז מנהל מחלקת הרישום, הייתי הממונה עליה. כך נסגר המעגל.

סופיה יודין, הספרנית מניו-יורק, שנקראה ע"י ראש הממשלה, דוד בן גוריון לנהל את הגנזך, היא הדמות המרכזית בעלילת הספר. אישה כוחנית, יזמית ואנרגטית ללא-תקנה. בשנה הראשונה בתפקיד, היא יזמה וניהלה בהצלחה לא-מבוטלת, מיספר רב של מיזמים חדשניים ופורצי דרך בתחום המקצועי המוכר לה, הספרנות. למרבה הצער, היא הזניחה את המשימה העיקרית שעבורה היא נקראה, הקמת ארכיון לאומי וניהלו המקצועי. סופיה יודין היא הדמות הטראגית בסיפור הגנזך, בשנותיו הראשונות. בגלל חוסר מיומנותה המקצועית בארכיונאות ובגלל יחסי העבודה הגרועים שיצרה מול ראשי המשרד ועובדי הגנזך ומול גופים חיצוניים שעימם היתה בקשרי עבודה – היא לא מונתה כפי שציפתה, לתפקיד הגנז. סופיה יודין יצאה לגמלאות מוקדם מהנדרש, לוקה במחלה ממארת, שבורת לב ודואבת.

ד"ר אלכס ביין וד"ר אלסברג הגיעו יחד לגנזך מהארכיון הציוני המרכזי, באוגוסט 1957. שניהם ארכיונאים מנוסים שחוללו מהפך מרחיק לכת, בסדרי העדיפויות של עבודת הגנזך. הפעילות הענפה שהשליטה יודין בתחום הספרנות, צומצמה על ידם בצורה משמעותית ורוב המשאבים, בתקציבים ובכוח-אדם הופנו מעתה לשיקום חטיבת הארכיונים, שהוזנחה על ידה.

במקביל החלו ביין ואלסברג בהערכות לקידום מקצועי של המערכת הארכיונית במדינה וביישום  'חוק הארכיונים' על כל סעיפיו: פיקוח על ניהול הרשומות במוסדות המדינה והרשויות המקומיות; על סדרי הארכיונים הציבוריים; על חומר ארכיוני ברשות הפרט; ומניעת הוצאת חומר ארכיוני בעל ערך מחקרי והיסטורי, מגבולות המדינה.

במקביל הם עוררו מחדש את פעילות האיגוד הארכיוני בישראל, גוף שהיה רדום במשך שנים בניהולה של סופיה יודין. האיגוד, שכלל בראשיתו רק מיספר מועט של ארכיונים ותיקים, הפך עם השנים לאיגוד רחב, הפתוח לכל עובדי הארכיונים בכל המגזרים ותרם תרומה משמעותית להכשרה המקצועית של הארכיונאים ולשיתוף פעולה בין המוסדות.

הספר שלפנינו מתמקד ברובו בתולדות הגנזך בעשור הראשון לקיומו. בנוסף לחלק זה מוגשים לקורא מיספר פרקים, העוסקים בפעילות ארכיונית בתחומים שונים, ושהתפרסמו בעבר כמאמרים בבמות שונות. הפרק האחרון בספר, הוא עדות אישית שלי על עבודתי בגנזך במשך 38 שנים. בשנים אלה עבדתי תחילה ביחידה לפיקוח ולהדרכה, שאותה ניהלתי בהמשך, וממנה עברתי לתפקיד סגן הגנז והממונה על גנזך המדינה, למשך 24 שנים. מהן שנה אחת שימשתי כגנז.

ספר זה מוקדש לזכרו של מורי ורבי, פרופ' פאול אברהם אלסברג, שהשתית את היסודות המקצועיים  לעבודת הגנזך, תרם תרומה ייחודית לעצוב המערכת הארכיונית במדינה ופיתח את לימודי הארכיונאות באוניברסיטה העברית.

ירושלים, השמיני ביוני, 2020.

משה מוסק

* * *

משה גרנות

היגדים מקוממים בין כרוניקה לבידיון

על ספרה של עירית תמיר "ילדה טובה רמת גן"

צבעונים 2020, 125 עמ'

כבר מהפתיח של הספר מתרשם הקורא שלמחברת אין כלל כוונות לכתוב בידיון, שם ממש מוצהר שהיא מתכוונת לכתוב את קורות חייה, תוך התעמקות בהוויה הפנימית שלה – "אז מה אני, מי אני" (עמ' 7). היא מתחילה את סיפור קורות חייה באסון נורא שקרה לה בשנת לימודיה הראשונה באוניברסיטה – דורית, חברה, מכירה לה את בן-דודה גיורא, היפה, המקסים והאינטליגנטי, ובין השניים מתעוררת אהבה עזה, שמסתיימת באסון נורא – גיורא נהרג בפאיד במצרים במלחמת יום הכיפורים. ברור שמדובר בגיורא שוהם, בנם של רות ופרופ' שלמה שהם (שצירף לשמו את שם בנו  – גיורא), עליו כתבה נעמי שמר את השיר המרטיט "בכל שנה בסתיו, גיורא", המופיע כמוטו בפרק הראשון של הספר. וכן, אני עצמי הכרתי את הצעיר המדהים הזה.

יש עוד דמויות אותנטיות בספר, ביניהן דב לאוטמן, התעשיין, שכיהן גם כנשיא התאחדות התעשיינים, שהתנדב לפרויקטים לאומיים, שבזכותם כובד בפרס ישראל על מפעל חיים, ואחד הפרויקטים האלה הוא "קו משווה" שעניינו עידוד העסקתם של אקדמאים ערביים, פרויקט שבו השתתפה המחברת שלנו.

ובכן, לפנינו כרוניקה של אירועים בחייה של המחברת, וכרוניקה של התמורות בעולמה הפנימי, המתואר כמסוכסך מאוד. הגם שהאירועים אינם מופיעים בסדר כרונולוגי, כפי שהכרוניקה מחייבת, הרי הקורא מתגבר בקלות על הנסיגות בזמנים, ויודע לסדרם בליבו על פי שלביהם.

ומדוע אני מקדיש הקדמה זאת כדי לאפיין את הכתוב בספר? כי למרות הכוונה הברורה הנ"ל, הנה, יש בספר דפים לא מעטים שנקראים כסיפורת כובשת. אני מתכוון לסיפורי אהבותיה, למאבק הנואש לזכות באימהות, לווייה דולורוזה שעברה במשך שנה שלימה בברזיל, כשהיא מתמודדת בשחיתות, באטימות, בביורוקרטיה, כשהיא מייחלת לאמץ ילד.

ולא רק זאת, יש לעיתים משפטים בספר המזכירים לשון פיגורטיבית של משורר/ת, הרי דוגמה: "באוויר ריח של נשים, דחיסות של עננים ויובש סתווי" (עמ' 97), וכל זה ליד כתיבה "עניינית" כרונולוגית המתארת את התפקידים האחראיים הרבים שבהם עסקה והועסקה, כמו "מ.ס. תקשורת", "מעלה – עסקים, מנהיגים, אחריות חברתית", "שיתופים" (מרכז לקידום ופיתוח החברה האזרחית), "פי שניים" (לימוד 5 יחידות מתמטיקה), "קו משווה" (אצל דב לאוטמן המוזכר לעיל – עמ' 73-58) וכו'. בעמודים אלה המחברת כאילו איבדה לחלוטין את הלחלוחית הספרותית, שהוזכרה לעיל, ובמקום זה היא מביאה כסדר את שלבי הקריירה שלה, עם לא מעט טפיחות על השכם. הוסף לכך ביטויים כמו "בילינו נהדר!" (בבר מצווה של בנה המאומץ בברזיל, עמ' 66), והרי לנו מפל אמוציונאלי, שהרי כך לא כותב סופר, אלא מנתב את הקורא להגיע בעצמו למסקנה שבאמת הוא תיאר בילוי נהדר.

הפערים הגדולים האלה בדרכי הכתיבה אינם פוגמים בעניין הרב שגורמת הקריאה בספר זה. הספר מרתק, עד שאני, הרגיל לבקר את מושאי ביקורתי בזכוכית מגדלת, מודה שהקריאה השכיחה לי לא פעם את "תפקידי".

והרי בתמצית על מה מדובר בספר: עירית נולדה בפולין בשם אירנקה, כבת שנייה של הורים שורדי שואה. יש לה אחות גדולה ממנה בארבע שנים, ששמה חנה. היא "הילדה הרעה", ואילו אירנקה נועדה לשמש "הילדה הטובה", והציפיות האלו ממנה קבעו את דין חייה לשבט, והעכירו אותם, וגם ניתבו אותה לנרווזות [נוורוזות?] שהזקיקו כדורי שינה, כדורים נגד דיכאון וחרדות, שתיית אלכוהול.

השואה פגמה באם שרטת רצינית, והיא ממש מתעללת בבנותיה (כדי שתהיינה מוכנות לשואה הבאה שבוודאי תתרחש): שוכחת אותה בגן הנעול, מלבישה אותה במעיל ומציידת אותה במטריה בחמסין, כי ראתה שהשמיים מעוננים, מלמדת אותה לקח שלא תגנוב פרחים מהשכונה העשירה על ידי כך שהיא סוטרת לה ושמה לה על הצוואר את הקולר של הכלב, כשהיא מכריזה: "כלב למכירה!" – וכל ילדי השכונה צוחקים ממופע האימים הזה.

חנה, הבת הגדולה, אינה יכולה לשאת את הדספוטיות של האם, ודורשת לעבור לקיבוץ, למגינת ליבה של זו, אבל בעידוד של האב. היא משתקמת שם מכל התסביכים שאימהּ רצתה לטעת בה, היא נישאת ויולדת שלושה ילדים. על אירנקה, היא עירית, מחברת הספר, נגזר להמשיך לסבול. וכן, היא גם חוותה תקיפה מינית בגיל שמונה: חבר של ההורים בשם גוטק נותן לה מתנות ועושה לה "טוב בפיפי."

גם בבית הספר היא איננה מלקקת דבש, היא וחברותיה נחשבות ל"לא מקובלות", ואפילו מוחרמות. שינוי מתחולל במסיבה בכיתה י"ב, כשהיא מגיעה לשם מאופרת, ונוכחת לדעת שהיא יפה, ומחוזרת.

גברים רבים לוקחים חלק בחייה – עם הרוב היא חווה מערכות לא משמעותיות, ואלו שהן כן משמעותיות מסתיימות על הרוב במפח נפש: היא מתאהבת ביוסף, מנהל בנק נשוי (שמבטיח...), אחר כך  בגבר שאת שם המשפחה שלו היא נושאת – דני תמיר, עימו היא חיה בזוגיות חמש שנים לפני שהיא נישאת לו, נישואים המחזיקים מעמד רק שלוש שנים. מסתבר שמדובר באדם נדיב, אשר למרות היותו גרוש ממנה, הוא מממן את הרפתקת אימוץ הילד בברזיל, הרפתקה שעלתה הון (תשלום למתווכים, לעורכי דין, למחייה במשך שנה עד שהילד אומץ כדין). האיש הנדיב הזה מחליט גם לשמש דמות אב לבר המאומץ.

הגבר האחר שיש לה עימו מערכת יחסים משמעותית הוא גורי, שיפוצניק חתיך הצעיר ממנה ב-12 שנים. הוא מעודד אותה בטיפולי הפוריות חסרי הסיכוי, איננו נרתע מהתפרצויות החרדה שלה, וגם הסקס איתו מתגמל, אבל הוא איננו מעוניין לכבול עצמו איתה משום שלאחר שהתגרש מאשתו הוא מתכוון לשאת אישה צעירה שתלד לו ילדים. עירית מאוכזבת שגורי מתעלם ממנה, שבשעותיה הקשות אל מול שערי הממסד האטומים בפניה בשאיפתה לאימוץ ילד (בתחילה היתה החלטית לאימוץ בת, אבל בחרה שם שמתאים לשני המינים – בר, ובאמת אימצה לבסוף בן).

פרשת אימוצו של בר מתוארת ביד אמן: משפחה ברזילאית מאמצת את עירית בחום, הופכת אותה לבת משפחה, משתדלת אצל בית המשפט למענה, ובמשך שנה שלימה הם מהווים עבורה בית, כותל מערבי, סעד וביטחון. בעיקר מוזכרת הממאי, אם המשפחה, דמות נפלאה מלאת נתינה, שבזכותה הצליחה עירית להחזיק מעמד במערבולות השחיתות המלווה את "המאכערים" של חטיפות ילדים, זיוף תעודות לידה, שיחוד שופטים, ורעות חולות נוספות עמן נאלצת לעבור מי שמעוניינת באימוץ בארץ מוכת עוני זאת. האם הוזיליידי, שאת בנה מאמצת עירית לבסוף, חיה בעוני מחפיר, וזאת הסיבה שהיא מבקשת למסור את הילד שלה לאימוץ כדי שיימנע ממנו חרפת העוני של הוריו ושל אחיו הבכור. מסתבר שגורי, שנמנע ממחויבות כלפי עירית, הוא זה שמקשר בינה ובין לוסיאנה, חברה ברזילאית של אחיו, היא בתה של ממאי המלבבת.

השופט מחויב לשלוח את הילוד למשפחה אומנת לפני האימוץ, והוא בוחר בממאי למטרה זאת. כל המשפחה של ממאי נרתמת בגידול התינוק, וכן נרתמת לסעוד את עירית (ועוד משפחה ישראלית) במהמורות האינסופיות שעמדו מול פניה במשימת האימוץ.

לאחר שנה של ייסורים האימוץ מתבצע, והיילוד מקבל דרכון וזכות לצאת מברזיל. בארץ נרתמים חבריה וחברותיה לסייע לעירית בגידולו של בר, התינוק היפיוף בעל פנים בצבע המוקה, ובעל גומת החן.

המחברת חוזרת ומדגישה שלמרות ההצלחות הרבות שלה בניהול פרויקטים חשובים, ולמרות ההערכה שהיא זוכה לה – הרי ההצלחה הגדולה ביותר שלה היא שגידלה ילד מאושר, כי היא לא נתנה לו להבין שיש ממנו ציפיות – כל זאת בניגוד להתנהגותה של אימהּ שלה. בר עצמו חוזר ומודיע לאימו על כך שהוא מאושר – הוא מאושר שהוא מאומץ, שאימו בחרה בו מכל ילדי העולם, ושאיננו מעוניין להכיר את אימו הביולוגית. באשר לנושא האושר, שבו זכה בר לפי עדות אימו ולפי עדותו שלו (עמ' 101, 120, 122), הרי שהמחברת נוקטת עמדה דידקטית, ו"מלמדת" שהאהבה היא לדעת לשחרר, ולהימנע מהצורך לרצות מישהו כדי לזכות באהבה (עמ' 124).

חלק משמעותי בספר עוסק בבעיות הנפשיות של המחברת. כאמור, היא חרדתית, דיכאונית, משתמשת בכדורים ובאלכוהול, ומתנסה בסדנאות שונות של מדיטציה, חתירה למשמעות, התמודדות עם הריק והכלום, טרילותרפיה (הופכת בעצמה למטפלת בתחום זה) וכו'.

לקראת מותה של האם יש בין שתי האחיות והאם איזה פיוס, כי רק אז, בגסיסתה, היא מביעה אהבה לשתי בנותיה.

אחרי "צוק איתן" מקימה עירית תמיר את העמותה "נשים עושות שלום", ולאכזבתה, היא מגיעה למסקנה שהעם רוצה מלחמה, שהוא ימני, פאשיסטי, גזעני ופנאטי, לכן באכזבתה היא מחליטה להוציא דרכון פולני, ומתכוננת לרדת מהארץ (עמ' 91). גם בנה, בר, חושב כמוה – הוא לומד באוניברסיטה בניו-יורק – נותר רק לקוות שיחזור ארצה...

כיוון שלא מדובר בבידיון, אני מרשה לעצמי להתחלחל מהמחשבות האלו של עירית תמיר ושל בנה: כלום בווארשה ובארצות הברית לא שולט הימין, לא שולט הפאשיזם והגזענות? והרי כל בר דעת מבין שהגולה עבורנו היא סם המוות, הגלות התגלתה במשך דורות ככישלון קולוסאלי של העם היהודי: הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף שישה מיליון נרצחים בשואה –יוכיחו סוף סוף לעם האומלל הזה, שאינו לומד מהניסיון המר, שחובה לדבוק באדמת המולדת, שחובה להגן עליה תוך הקרבת קורבנות כואבים.

שקר מה שטוענת המחברת – שהעם לא רוצה שלום (עמ' 90), העם לא מוכן לשלום כפי שאויבינו המרים מציירים אותו, שפירושו השמדת המדינה היהודית. מי בדיוק כן רוצה שלום – החמאס שמצהיר שמטרתו להשמיד את היהודים? הפלסטינים שבלי "זכות השיבה" שפירושה סוף המדינה, אינם מוכנים לקבל שום נתיב לשלום? אשכול, רבין, ברק ואולמרט הציעו לאויבינו ויתורים מפליגים שבהחלט היו עלולים לגרום לסיכון ביטחוני, והתשובה היתה לאו מוחלט בתוספת פיגועים מזוויעים באוטובוסים, במסעדות, בבתי מלון.

אולי אסד רוצה שלום? זה שהרג חצי מיליון מהעם שלו, וגרם למיליון פליטים? אולי חמינאי שמצהיר קבל עם ועולם שמטרתו להשמיד את מדינת ישראל?

הספר מעניין, ומרתק ברובו, אבל גם הצליח להרגיז אותי כהוגן.

משה גרנות

* * *

יצחק גנוז

בְּטֶרֶם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

מתוך הספר "מעבר לגשרון העץ"

לְיַד בֵּיתִי שׁוּחָה חָפַרְתִּי

אֵת, טוּרִיָּה, צִפָּרְנֵי יָדַי.

יִהְיֶה כָּאן מַחֲסֶה - בְּלִבִּי אָמַרְתִּי –

לְלַהַט זִכְרוֹנִי

אִשְׁתִּי וִילָדַי.

אֵפֶר הַשּׁוֹאָה אִתִּי הֵבֵאתִי

בִּצְרוֹר חַיַּי צָרוּר

נָסוּךְ בְּלֵב וָדָם

בְּהֹלֶם הַפַּטִּישׁ, עוֹפֶרֶת הַכַּדּוּר,

עֲלֵי סְפִינָה טְרוּפָה

בְּנַחְשׁוֹלֵי הַיָּם.

בִּגְבוּלוֹת קְרוּעִים אוֹתוֹ אִתִּי נָשָׂאתִי

וְזוֹ הָאֲדָמָה דִּשַּׁנְתִּי בּוֹ וּבִי,

עַד עֲדֵי שָׂדוֹת, פֶּרַח וְשָׁמַיִם,

עַד עֲדֵי שׂוּחוֹת

בָּרַעַם וּבַדְּמִי.

* * *

אורי איתיאל

ירושלים שלי

עוד לפני הנץ, היינו יורדים במדרגות הבית עמוסי מזוודות וסלים, נכנסים שפופים משהו לטַקְסִי שהמתין לנו בשול הכביש. היינו בדרכנו לירושלים עיר הקודש ופנֵינו לסבתא בשכונת "זיבְּנבֶּערגֶער הַייְזֶער", על מנת לחגוג את בר המצווה של אחי אברמי.

אף שחלפו שנים הרבה, צפו הזיכרונות והחוויות של הימים הרחוקים ההם, וכאילו אתמול.

איני יודע פִשרה של הנסיעה לירושלים, ואולי בשל כיבוד סבתא בֵּילֶה ואולי כדי  שייכנס אברמי לעול מצוות בעיר הקודש תיבנה ותיכונן ואולי שניהם כאחד.

בתי "זיבְּנבֶּערגֶער הַייְזֶער" היו בנויים על צלע גבעה ב"שייח ג'ראח", והדָרים בהם, כולם חרדים יראי ה', עטויי קַפוֹטות וגארטְלַאך וחובשים שְׁטרַיימְלַאך. הדירות היו פזורות בכאן ובשָם, ובמפלס הגבוה שכן בית הכנסת ובסמוך לו בור מי גשמים ומשם היו נוטלים מים בדליים בימים של קיץ.

מן הזיכרון השמור אנסה העתק-הדבק, להציף את המראות והריחות שחרצו בחושים יותר מכול. ריח חדרי השכונה הצפופה, האבנים ובור המים, ריח האנשים שרחצו גופם רק לעיתים מפני מיעוט המים, ריח השכונה הערבית וגללי החמורים המרפדים את סמטאותיה. העוני שכן בכול.

שעה שהכול היו טרודים בהכנות לקראת בר המצווה, מסרו אותי – בן השבע – למשפחת פוֹרקוֹש, שהיתה קרובת משפחה רחוקה. פורקוש גרו במפלס התחתון של השכונה וקיבלוני בשמחה גדולה. האחים הצעירים, ראובן ומוישֶׁה, נטלוני לטיול וסיור ברחובה של עיר וכיבדוני בצחצוח נעליים אצל דוכן "מצחצח" מוגבה מעט. ערבי זקן תקע מחיצות קרטון בין קרסוליי כדי שלא יוכתמו הגרביים בשעה של מריחת משחת הנעליים. בידיים זריזות ומיומנות נפנף הערבי שתי מברשות גדולות-רכות, מבריש וחוזר ומבריש עד שהיו הנעליים קורנות ומבריקות על רגליי.

ראובן ומוישה אמרו: "אורי, עכשיו נלך לכּוֹיסְל..." – היינו מהלכים בעיר העתיקה והכול צבעוני ומריח, וצלילי פעמוני הכנסיות וקריאות המואזין היו שזורים בצעקות הרוכלים וענבלי החמורים בסימטאות. הכּוֹיסְל. ירדנו מספר מדרגות ואנחנו בכותל. המעבר היה צר. מימין שכונת המוגרבים ומשמאל ניצב הקיר הענק, הגבוה, הכותל המערבי. עוצמת החווייה היתה גדולה וההתרגשות רבה. תאי הזיכרון ספגו-בלעו ונצרו באחת.

לימים, כאשר שוחררה העיר, עליתי לכותל עמוס בזיכרונות ילדות. הרחבה הגדולה לפני הכותל כמו גימדה את הקיר הענק-הגבוה ובאה עוגמת נפש.

והייתי ילד קטן ונמוך בן שבע במעבר צר אל מול קיר ענק וגבוה.

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ.

* * *

רון גרא

פַּחַד

פַּחַד דּוֹלֵק בֵּין הָאֵיבָרִים

מְיַצֵּר מֵרְאוֹת רָעִים.

הִיא שָׁבָה

אוֹפֶפֶת

יְלָדִים

תַּלְמִידִים

בּוֹגְרִים

מַשְׁלִיכָה מוֹרָא

בִּפְנֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים

אִי-שֶׁקֶט

שֶׁהֻחְלַף בְּשֶׁקֶט.

מָתַי תֵּעָלֵם לָהּ

בְּדוּמִיָּה?

מָתַי יִרְעֲפוּן נְאוֹת הָאָרֶץ

וְאָנוּ נֵעָטֵף בָּר.

נֵרוֹת שִׂמְחָה נַדְלִיק

וְלֹא נֵדַע עוֹד

בֶּהָלָה.

* * *

אורית דשא

עיר סגולה

העננים הסגולים

על גזעי עץ מעפילים

בצידי מדרכות אפורות

וכבישים משחירים

מייפים את העיר לפתע.

מה להם החום מסביב,

כשבליבם – האביב.

והם מתרוננים להם

במורדות הכרמל

ובעליותיו.

החולפים עייפים

כחום היום או הערב,

מתענגים על הריענון

המפתיע ומבליח

בשיממון הכללי.

מה לנו כל המכאיב,

כל שחור האספלט, העשן והפיח,

כשהסגול כאן – כל אלה מפיח,

ובלב – האביב !

אורית

חיפה, ראשית סיון, תש"ף

* * *

איך תופסים פושעים בעזרת דנ"א?

מה יש במאגרי הדנ"א של המשטרה?

האם דנ"א יכול להוביל לטעויות בזיהוי כך שחפים מפשע יורשעו?

אילו ראיות דנ"א נמצאו בזירת הרצח של תאיר ראדה?

ואיך דנ"א עזר לחלץ עשרות נידונים למוות בארצות הברית מהגרדום?

בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביכולת לתפוס פושעים שכמעט חמקו מעונש, ובאפשרות לזכות חפים מפשע שהורשעו, והכל בזכות הדנ"א.

איך זה עובד? ועד כמה ניתן לסמוך על זה?

ד"ר דני זאבי, חוקר גנטיקה, יתארח ב Funzing-להרצאה מרתקת שבה תיחשפו לפשעים החמורים והמפורסמים בארץ ובעולם אשר נפתרו על ידי שימוש בדנ"א. בהרצאה תלמדו על המדע שמאחורי הקלעים (בשפה פשוטה וללא צורך בידע מוקדם) ותראו איך באופן מפתיע, דנ"א עלול להוביל גם לטעויות בזיהוי. נסקור את ראיות הדנ"א שנמצאו בזירת הרצח של תאיר ראדה, ונגלה איך הדנ"א עזר להוציא מהכלא לחופשי מאות חפים מפשע, כולל עשרות נידונים למוות.

ד"ר דני זאבי הוא חוקר גנטיקה. ביצע מחקר פוסט-דוקטורט בגנטיקה של האדם באוניברסיטאות פרינסטון ו UCLA-ובעל דוקטורט בגנטיקה ממכון ויצמן.

איפה: ההרצאה תתקיים בבר "ליאו בלומס" ראול וולנברג 24, ת"א

משך ההרצאה: כשעה וחצי.

פתיחת דלתות: שעה לפני תחילת ההרצאה.

* לא תתקיים מכירת כרטיסים במקום.

* מומלץ להגיע מוקדם לתפוס מקומות טובים ולהספיק ליהנות מהתפריט במקום.

* בכניסה לאירוע יש להציג את הכרטיס הדיגיטלי עם מספר ההזמנה

שיישלח בסמוך לאירוע ב SMS-

* הכניסה לאירוע מגיל 18 ומעלה.

* לא תתאפשר כניסת מאחרים לאחר תחילת ההרצאה.

המקום נגיש על פי חוק לבעלי מוגבלויות.

לפרטים ובירורים נוספים בנושא ניתן לפנות לשירות הלקוחות באימייל:

 support@funzing.com

מה תקבלו?

תגלו מה אפשר ללמוד מדנ"א בזירת פשע

תכירו את ראיות הדנ"א ואת משמעותן בתיקי הפשע שהסעירו את המדינה

תוכלו לשאול את ד"ר דני זאבי מה שרק תרצו.

ההרצאה ביום ראשון ה-21.6.2020 – 20:00-21:30

בליאו בלומס ת"א, ראול ולנברג 24, תל אביב יפו

מחיר הכרטיס 55 שקל

אפשר להתקשר לטלפון 03-6244944 ושם יעזרו לפונים לבצע את ההזמנה

* * *

מיכאל רייך

בַּחֲזָרָה לְרַכֶּבֶת הָעֵמֶק

עֵת הָעֶרֶב יוֹרֵד וּמוֹשֵׁךְ מִכְחוֹלוֹ

עַל כֶּתֶף שָׁאוּל וְקִבֹּרֶת יְהוֹנָתָן,

אֲנִי נִכְנָע לְקִסְמוֹ שֶׁל וָאדִי צַר

הַמּוֹשְכֵנִי אֵלָיו וּמוֹלִיכֵנִי

עַד פִּתְחוֹ שֶׁל שְׂדֵה עֲמֵלִים

בּוֹ נִבְצַעַת אֲדָמָה חוּמָה כְּבֵדָה

כְּלֶחֶם

לְאֹרְכּוֹ שֶׁל הַהַר.

בַּמָּקוֹם הַזֶּה, הָיְתָה שְׂפַת אִמִּי פְּשׁוּטָה 

כִּלְשׁוֹן הַטּוֹב, וּגְלוּיָה כְּפָנִים מְאִירוֹת 

גִּנַּת בֵּיתָהּ נוֹדֶפֶת רֵיחַ חֹרֶף גִּלְבֹּעִי מָתוּן,

הָלְאָה מִשָּׁם, לֹא הָיוּ תָּוֵי נְגִינָתִי

הַיְּצוּקִים כְּבַרְזֶל בְּזִכְרוֹנִי, 

אֶלָּא מְסִלָּה עֲתִיקַת יוֹמִין (קוֹרוֹתֶיהָ

עוֹדָן שְׁקוּעוֹת חֶלְקִית בַּעֲפַר בַּזַּלְתִּי)

הַמְּסַפֶּרֶת בִּלְשׁוֹן אִכָּר עִנְיָנִית

שֶׁכָּאן חָלְפָה רַכֶּבֶת הַקִּיטוֹר בִּשְׁאוֹנָהּ,

עָבְרָה

וַתִּדּוֹם.

אֶזְכְּרָה זַהֲרוּרִים כְּתוּמִים בִּקְצֵה הָעֵמֶק

הַנִּשְׁפָּכִים מִכַּף יָדָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ נְחֹשֶׁת קְדוּמָה וּנְחוּשָׁה

טֶרֶם לֶכְתָהּ לִישׁוֹן,

הַר אֲבִינָדָב צוֹפֶה בָּהּ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה

וְהֵם חוֹפְזִים בֵּין הַצּוּקִים הָאֲפֹרִים,

נוֹשְׁקִים לְחַגְוֵי הַסֶּלַע כִּלְשִׂפְתֵּי עַלְמָה שְׁחוּמַת

עוֹר וְשׁוֹקְקָה -  -  -

הַאֶשְׂחַק בִּרְאוֹתִי אֵיךְ

יָמַי רוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, מְהִירִים, חוֹמְקִים

דּוֹהֲרִים מֵעֵבֶר לַזְּמַן כְּמוֹ שׁוֹמְרֵי הַשָּׂדוֹת הַחֲמוּשִׁים,

כְּמוֹ רַכֶּבֶת הָעֵמֶק הַמַּפְלִיגָה לְדַרְכָּהּ מֵחֵיפָה

נִשֵּׂאת עַל גַּלֵּי קָמַת שְׂדוֹתֵינוּ

וּמִשָּׁם בִּמְסִילָתָהּ,

עֲמוּסַת סְחוֹרוֹת וַחֲלוֹמוֹת עַל קִדְמָה –

חִיגָ'אזָה 

מיכאל רייך

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

כ"ט

"נשתה קפה, עמוסי?"

"בשמחה. נצא למרפסת שבגינה. מה קורה אצלך בעבודה?"

"אין הרבה חדשות, בטח לא כמו אצלך. התלמידים נודניקים, לפעמים."

"תבואי לבית המשפט ואז תראי מה זה נודניקים. לפעמים אני מוציא את הנשמה בניסיון לשכנע את הצדדים להגיע להסדר. אני מסביר להם שזה טוב לכולם, שזה יחסוך להם זמן ועוגמת נפש, ובדרך כלל גם כסף. מספיק שנודניק אחד יתעקש, כדי שהסדר, שמעורבים בו הרבה צדדים וגם הרבה כסף, הרבה מיליונים, לא יתבצע. אני אכין היום את הקפה. יש גם מגורען?"

"אני חושבת שבארון במטבח. אגב, שכחתי לספר לך. לגדי יש בזמן האחרון בעיות עם המורה שלו. הוא רוצה לצאת לשירותים והיא לא מאפשרת לו. אני לא מסוגלת להבין את זה. כולה מורה בכיתה אל"ף. אני מתכוונת לדבר עם המנהלת. יום אחד הוא חזר הביתה קצת רטוב. ברח לו."

"כמה זמן הבעיות?"

"כמה שבועות."

"ואיך אני יודע מזה רק עכשיו?"

"אם תחזור הביתה בשעות נורמאליות, כשהוא עוד ער, גם אתה תדע. תתחיל להתעניין במה שקורה בבית."

"די רות. תפסיקי עם זה. למה לא סיפרת לי?"

"אל תגיד לי די. אתה יודע שאני צודקת."

"כמו תמיד."

"אני לא תמיד צודקת, אבל בעניין הזה אני בטוחה שאני צודקת. הילדים פשוט לא רואים אותך, שלא לדבר על זה שכל ההורים באו עם הילדים לפתיחת שנת הלימודים, חוץ מהשופט המכובד שקם כל בוקר בחמש, כדי להיות ראשון בבית המשפט, וזאת אחרי שיותר מחצי לילה ישב על התיקים שלו. הילדים שלך יתומים? אבא שלהם לא יכול לבוא איתם לפתיחת השנה  בכיתה אל"ף? אתה יודע בכלל כמה זה חשוב להם? אתה יודע לאיזה אל"ף הם נכנסו, היכן נמצאת הכיתה שלהם? אתה יודע איך נראית המורה שלהם?"

"רות. די. מה קרה לך היום? אכלת פלפל חריף?"

"לא אכלתי כלום. זה הקפה הראשון שלי מהבוקר. מתחיל להישבר לי מבית המשפט הזה. זו ממש עבדות, שלא לדבר על המשכורת. כשהיית עורך דין עבדת חצי והרווחת כפול. יותר מכפול."

"רות, תפסיקי. ידענו שאני ארוויח פחות. את גם הסכמת."

"נכון. אני מטומטמת."

"אני יכול לקבל את זה ממך בכתב? אני אמסגר את זה ואתלה בחדר שלנו, מעל המיטה."

"אתה והבדיחות התפלות שלך. אם לא היינו מקבלים עזרה מהוריי, לא היינו גומרים את החודש."

"אם לא היית מבזבזת וקונה בלי הכרה, היינו יכולים להסתדר. יש לנו שתי משכורות. שלי, באופן יחסי לעובדי מדינה, בכלל לא רעה. אין לנו משכנתא ולא חובות."

"בטח שאין לנו משכנתא, כי ההורים שלי קנו לנו דירה, ואחר כך עזרו לנו עם הבית הזה. חוץ מזה, תפסיק להצחיק אותי. אתה יודע כמה הוצאות זה שלושה ילדים? אתה יודע כמה אנחנו משלמים לגן עבור נעמה? אתה בכלל יודע כמה עולה זוג נעליים, נעלי ספורט – לתאומים, ותוך כמה זמן הם מבלים אותן? חוץ מזה, ככה אני רגילה מהבית. ככה חינכו אותי. די. מספיק רבנו על זה. לא רוצה לריב יותר. אני לא רוצה ולא יכולה להשתנות. אצלנו בבית היה תמיד כסף. אימא שלי לא עשתה אף פעם חשבונות כמו שאני עושה. כן, כן. אתה יכול לעשות פרצוף עד מחר. אין לך מושג ירוק איזה חשבונות אני עושה. אני חושבת, שזה גם לא מעניין אותך. אצלנו בבית..."

"אצלנו בבית... אצלנו בבית... אצלנו בבית...."

"תפסיק לחקות אותי. כן. אצלנו בבית. לא די שאני חייבת להצטמצם, אני צריכה להיות גם אבא וגם אימא. חוץ מזה, כשמדברים איתך, אתה בכלל לא כאן. כל היום וכל הלילה אתה והתיקים שלך. הראש שלך רק בהם. מלא תיקים. אם הייתי יודעת שכך יהיה, לא הייתי מסכימה שתעזוב את עריכת הדין. שתמכור את המשרד."

"אבל ידעת כמה נמאס לי המשרד וכמה רציתי ללכת לשיפוט. את הסכמת. אפילו עודדת."

"נכון, אבל לא ידעתי שזה יהיה ככה."

"אני אשתדל לבוא הביתה יותר מוקדם."

"נראה אם להבטחה שלך יהיה כיסוי."

"רות, בואי נעזוב את זה. אני רוצה לספר לך משהו מעניין."

"בקשר?"

"בקשר לבית המשפט."

"ידעתי. עוד פעם בית המשפט."

"אם את לא רוצה, אני לא אספר."

"לא, לא, ספר, ספר, הקפה שלי כבר התקרר."

"אני אכין לך חדש."

"אז תביא גם את העוגה. קניתי עוגת תפוחים, כמו שאתה אוהב."

"יופי. אין כמוך."

"אז על מה הסיפור?"

"סיפרתי לך כבר שאני עוסק בעיקר במשפטי נזיקין אבל גם בעבירות לא חמורות. לא כמו חברנו יוסי קדרון. השופט שלפעמים בא לכאן ושדן במקרים חמורים. אני חושב ששם עלייך עין. הוא גם מתפעל מהקציצות שאת מכינה. זה, שניסית לשדך לו את החברה שלך, זו הבלונדינית הקטנה, לא זוכר את השם שלה. כמה פעמים אמרתי לך שחבל על הזמן. הוא מחפש נשים לא בשביל להתחתן. בקושי התפטר מאשתו. עשתה לו את המוות."

"אני זוכרת אותו. אגב, שמה ליאת והיא כבר נשואה באושר עם בחור מקסים. לא צריכה את הטובות של יוסי קדרון. סיפרה לי שהוא חושב את עצמו לסגן אלוהים. מה עם הסיפור?"

"אני בבית המשפט מתעסק בעבירות לא קשות. לדוגמה: החזקת סמים קלים, כמו חשיש, בכמות לא גדולה, בשביל לעשן, לא בשביל למכור. אם מחזיקים בשביל למכור, אז העניין הרבה יותר חמור, והעונש בהתאם. או למשל: התפרצות לדירה או לרכב, או אלימות במשפחה, כשבעל בא עצבני, מוטרף ורעב הביתה, ואין אוכל והוא נותן לה סטירה, הכוונה לאשתו, שלא הכינה אוכל."

"מזל שאתה לא נותן לי סטירות."

"השתגעת? התחלת שוב עם ההומור המפורסם שלך? אין לי סיבה לתת לך. תמיד יש אוכל בבית. אז נכון שאת קונה אוכל מוכן ולא מבשלת, אבל לא אכפת לי."

"תסלח לי מאוד. נכון שאני גם קונה לפעמים, אבל אני גם מבשלת ואופה ומסדרת את הבית. הכול בעצמי, כי אני יכולה להרשות לעצמי עוזרת רק פעם בשבוע."

"מה רע בפעם בשבוע?"

"לאימא שלי יש עוזרת כל יום."

"שוב אימא שלי?"

"כן. אימא שלי. היא גם משלמת עבור הבגדים שאני קונה."

"הארון שלך כבר מתפקע. אין מקום להכניס סיכה. בלילות הוא צועק – הצילו! כששקט, אפשר לשמוע."

"הצחקת אותי. אין לך מושג מה קורה אצל החברות שלי. מה עם הסיפור?"

"את מפסיקה אותי כל הזמן. התיקים של העבירות מתחלקים בבית המשפט בין כמה שופטים. יש הבדלים עצומים ביניהם בעונשים שהם נותנים."

"טוב, זו לא חוכמה גדולה. תמיד היה בית שמאי שהחמיר, ובית הילל שהקל. למיטב זיכרוני, הלכה כהילל."

"בראוו רות. גם יפה, גם אופה וגם חכמה. אישה מושלמת."

"תצחק על אחותך. לא עליי."

"אבל אין לי אחות. נחזור לסיפור. בין השופטים יש הבדלים עצומים בעונשים. בואי נניח  ששני שופטים דנים בעניין זהה. כל אחד דן, כמובן, בנפרד. נצא מתוך הנחה, לצורך הסיפור, שכל אחד דן בעניינו של נאשם שהחזיק עשרה גרם חשיש, שזו כמות קטנה יחסית, וזה סם לא מסוכן, באופן יחסי לסמים קשים, כמו הרואין. יש מדינות, שבהן מותר למכור אותו חופשי. החשיש, ששני הנאשמים המדוברים החזיקו, ושהמשטרה תפסה, נועד בשביל לעשן. בקומה הרביעית של בית המשפט הנאשם עלול לחטוף מהשופט עונש מאסר ממש, ובקומה השישית רק מאסר על תנאי, וכבר הסברתי לך מה זה מאסר על תנאי. אני מדבר על נאשמים דומים מאוד מבחינת הרקע. זאת אומרת, שניהם לא עבריינים, שניהם צעירים, שניהם הודו וביקשו סליחה. נצא מתוך הנחה ששניהם סטודנטים. בקומה הרביעית יושב שופט שמחמיר מאוד בעבירות סמים, ובקומה השישית יושב שופט שמחמיר מאוד בעבירות אלימות במשפחה. על כל סטירה קטנה לאישה הוא שולח לבית סוהר. עם עבירות סמים אין לו בעייה. אני לא מדבר על שופט מהקומה השנייה, שאצלו הכול לא צפוי ואף אחד לא יודע על איזה צד הוא קם בבוקר על צד ימין או על צד שמאל, ואם ארוחת הבקר טעמה לו או שהקפה לא היה מספיק חם. מה עושים עורכי הדין, שאיתרע גורלם ליפול אצל השופט מהקומה הרביעית עם לקוח שהסתבך בסמים? הם כופרים, בשם הלקוח שלהם, ומתחילים לסחוב את העניין בסגנון עד שהכלב ימות או שהפריץ ימות. את מכירה את הבדיחה."

"כן, מכירה. בדיחה מטופשת עם זקן ארוך. מה עם הסיפור?"

"זהו. אני מגיע לעניין. יש לנו שופט ותיק ומנוסה בעניינים כאלה, פליליים. זאב דביר. זאביק החליט שזה מצב אבסורדי ושזה לא צודק. שלא לדבר על בזבוז הזמן, שזה המצרך הכי יקר בבתי המשפט, בעיקר לשופטים שסובלים ממחסור קבוע בזמן שיפוטי, זאת אומרת בזמן שנועד לצרכים משפטיים. אני לא מדבר על זה שאין להם זמן ללכת לשירותים או לאכול. תראי אותי. מאז שהתמניתי, ירדתי כמה קילו."

"אתה לא יודע מה אתה מדבר. לא יזיק לך לרדת כמה קילו. אתה יושב בבית בלילות ועובד ולא מפסיק לטחון. המקרר נעשה החבר הכי טוב שלך. בזמן האחרון התחלת לאכול שקדים. שיהיה לך לבריאות, אבל אין לך מושג כמה זה משמין. חוץ מזה, המצב שתיארת, שבכל קומה אתה עלול לחטוף עונש אחר, ברור שזה לא צודק, אבל זה המזל שלך. אתה יכול להגיע לרופא מנתח טוב שיציל אותך או לרופא גרוע שיהרוג אותך. אני לא צריכה לספר לך על מה שהיה עם התאומים, להבדיל אלף הבדלות, טפו, טפו, טפו, שיהיו בריאים."

"נכון, אבל רופא אפשר גם לבחור, מה שאנחנו, זאת אומרת, מה שאת עשית. כמובן, שלא כל אחד יכול לבחור. צריך כסף או קשרים ומוטב שניהם יחד."

"למה אתה אומר את? אנחנו בחרנו .אני מקווה שלא שכחת, כמו שאתה שוכח הרבה דברים לאחרונה."

"נגיד שנכון. אבל את גמרת עם הרופא הקודם בצורה לא יפה."

"אתה שוב מתחיל עם זה? מאז שאתה שופט, נעשית נודניק. אתה לא מפסיק לקשקש, לא גומר עניין. מתי אתה מתחיל עם הסיפור?"

"אני כבר בתוכו. קחי בחשבון ששופט אי אפשר בשום אופן לבחור כמו שבוחרים רופא מנתח. אתה הולך לבית המשפט להישפט, בידיעה מראש, שהשופט המסויים, שאליו שובצת, יוריד עליך את הגיליוטינה אם ימצא אותך אשם. אז אתה מתחיל בתרגילי התחמקות וסוחב את העניין, ודורש לקבוע את התיק להוכחות, זאת אומרת להביא עדים ומסמכים, ולהוכיח את האשמה. למרות שהתמונה ברורה, גם לסניגור, שיודע שהסיכויים שלו קטנים, אבל הוא גם יודע שלתובע אין חשק להביא עדים מסוף העולם, שלא לדבר על השופט, שאין לו זמן לשמוע אותם. תיק כזה עשוי להימשך במצטבר כמה וכמה שעות נטו ולא להיגמר ביום אחד, גם כי לפעמים הנאשם במילואים, או שהעד פתאום חלה או שמסתבר שבכלל לא קיבל זימון, זאת אומרת שהוא לא יודע שעליו להגיע לבית המשפט. ברור שלשופט חבל על הזמן. כולם יודעים שהזמן מבוזבז. אז חייבים לדחות לישיבה הבאה. תיק כזה יכול, זאת כולם יודעים, במיוחד השופט, להיסחב, כולל ההפסקות, שנים. הכול משום שהסניגור חושש  ששופט מסויים ימשיך לנהל אותו."

"אז מה הפתרון?"

"זאביק דביר מצא פתרון. הוא הוציא הנחייה, בהסכמת הנשיאה, שכל התיקים הנדונים אצל כל השופטים, שבהם הנאשם כפר, ושנקבעו אצלם להוכחות, זאת אומרת, שלא נגמרו אצלם, יגיעו אליו. התובע מגיע לזאביק עם התיק שלו, שבו נמצאים כל המסמכים נגד הנאשם, כולל החקירה במשטרה וההרשעות הקודמות של הנאשם, וזאביק מדפדף בו. הנאשם מגיע עם הסניגור, והם, כולם, כבר יודעים, שזאביק, שהוא מבין עניין וגם ישר והגון, יודע מה קורה עם הנאשם מאחורי הקלעים. כולם פותחים את כל הקלפים, מדברים פחות או יותר חופשי, וסוף סוף גם לעניין, וזאביק, אחרי ששמע אותם בסבלנות, והתרשם שהנאשם כנראה עבר את העבירה, בדרך כלל מציע לו להודות באשמה, ולקבל, בתמורה להסכמתו להודות, עונש מסויים, שכולל בונוס על זה שהסכים להודות וחסך זמן שיפוטי. כך מכנים זאת בעולם המשפט וזה חוקי לחלוטין.

"עכשיו מגיע הקטע הכי חשוב, תקשיבי טוב. משום שזאביק ותיק ובעל ניסיון עצום, הוא בדרך כלל פוגע במטרה, והעונש שהציע מקובל על כל הצדדים, וגם אם לא, הוא משכנע את הצדדים שיסכימו לתיקון מסויים בהצעה המקורית לעונש. נניח שהסניגור לא מסכים, משום שהוא באמת ובתמים חושב שהעונש שזאביק הציע, חמור מדי או שהוא סתם רוצה להרוויח עוד כסף כי הוא סיכם עם הנאשם שישלם לו גם לפי ישיבות בבית המשפט. סיכום סביר ושכיח מאוד אצל עורכי דין ונאשמים. אבל הנאשם, שהוא בדרך כלל רחוק מאוד מלהיות מטומטם, בעיקר נאשם עם ותק פלילי, מי שאצלנו נקרא רצידיביסט, ובעברית צחה שור מועד, שומע מה שזאביק אמר. הוא יודע, שצריך לקחת את זאביק ברצינות כי יש לו שם מכובד אצל העבריינים. אז הנאשם, לפעמים, מסכים לעונש  שזאביק הציע, והוא מכריח גם את עורך הדין שלו להסכים. גם זה קורה לפעמים.

"לפי השיטה של זאביק, אם יש הסכמה, התיק לא חוזר לשופט הראשון, שהחל לדון בעניין, ושאצלו הנאשם כפר, אלא נשאר אצל זאביק עד הסוף. תארי לך שכולם מסכימים, אז התיק נגמר אצל זאביק. ומשום שלזאביק יש זיכרון של פיל, הוא זוכר, כמעט, כל מילה שנאמרה. כמובן שהוא זוכר את העונש שהציע, שזה הדבר הכי משמעותי לכולם, ושאותו כולם רוצים, כי זה הדבר הכי חשוב, כמו שאמרתי, הן לנאשם, הן לסניגור, גם לתביעה, וכמובן גם לבית המשפט. במצב הזה אין צורך בהוכחות, לא צריכים לטרטר עדים, שמתייבשים בבית המשפט במשך שעות, התובע והסניגור פנויים ללכת לתיקים האחרים שיש להם, וכולם חוזרים הביתה מרוצים. אפילו הנאשם, שקיבל מזאביק עונש, ואחרי כמה ימים צריך להתייצב בתחנת המשטרה כי הוא הולך לבית הסוהר, מרוצה, באופן יחסי, כי היתה לו הזדמנות להתרשם שזאביק, שיש לו הרבה רספקט אצל העבריינים, דן בעניינו ברצינות ושהעונש הוגן, וכל ההליך נוהל בשקיפות מקסימלית, בלי התחכמויות ומשחקים מיותרים, ובכבוד."

"נשמע ממש מצויין. מה קורה כשלא מצליחים?"

"כן. שאלה יפה. אם זאביק לא מצליח להביא את הצדדים לעמק השווה, להסכמה, התיק חוזר לשופט הראשון, מהשלב שהדיון נפסק אצלו, לפני שעבר אל זאביק. תאמיני לי שהשופט הראשון מתפלל שזאביק יגמור לו את התיק, זאת אומרת, יוציא לו את הערמונים מהאש. לפעמים, לא תמיד, אחרי שהם חוזרים, ומשום שהם מושפעים עדיין ממה שהיה אצל זאביק, הם גומרים אצל השופט הראשון את העניין. לפעמים הנאשם והסניגור לא מוכנים בשום אופן לחזור לשופט הראשון כי הם יודעים מה מחכה להם שם. בסוף הם מוכנים להצעה של זאביק. קיצורו של דבר, נחסך זמן יקר לכל הצדדים. כמובן שלנאשם נחסך עינוי דין, ולבית המשפט יש זמן להתמקד בעניינים שבאמת מחייבים את תשומת ליבו. כך יוצא שזאביק משחרר סתימות ופקקים בבית המשפט, ממש כמו האינסטלטור הכי מיומן. ככה גם פחות מסריח, זאת אומרת, יש פחות טענות, מוצדקות לכשעצמן, נגד ההבדלים והפערים בענישה."

"אז למה לא מסדירים את העניין באופן חוקי? אם כל כך טוב, למה כל כך רע? אם כל כך פשוט, למה כל כך מסובך? למה משפטים נסחבים שנים? הרי כולם ממורמרים על העניין הזה, של סחבת בלתי נגמרת. תפתח את העיתון. אני צריכה לספר לך?"

"זו שאלה טובה ומורכבת. העניין לא פשוט מבחינת התפיסה הפלילית והחוק הקיים. התשובה תהיה בסיפור, סליחה, בהרצאה הבאה. מרוב דיבורים אני רעב, אם לא אכפת לך. לא אכלתי היום כלום מהבוקר. אני מבין שגם את לא אכלת. אני אפצה אותך. אכין לשנינו ארוחה."

המשך יבוא

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

אין מנין ואין בנין

נקפה עוד שנה ואנו הגענו עד משבר. הקדחת עשתה שמות ופרנסה לא היתה. ליום הכפורים שנת תרמ"ב (82–1881) היה לנו בדוחק מנין לתפלה. בחג הסוכות כבר לא היה גם זה. שנת תרמ"ב זו היתה שנת שמיטה ואחד אחד נשמטו החברים בהחליטם להפקיר אותה שנה את שדותיהם. בכל הנחלה נשארו רק שלושה אנשים: גוטמאן, אבי ואנכי. הנשים כבר לא היו עמנו יותר. יום אחד חלה אבא קשה בכליותיו ונאלץ גם הוא לנסוע לירושלים. היה כבר חלוש ביותר ולשוב לפתח תקוה לא היה יכול. נשאר איפוא בירושלים והיה עושה יין ומוכרו לחנויות. לאחר מספר שנים נפטר. צוואתו היתה: "חייב אדם להשריש בקרקע. אבן תושבת תצמיח לבסוף משהו. אל תטוש נחלת אביך".

עתה נשארנו רק אני וגוטמאן בפתח תקוה. היה עצוב, ועל שנינו היה להשגיח לסירוגין על הנחלה שהוחכרה כולה לערבים ועל מעט הבנינים והרכוש. אפילו עבודה לא היתה לנו. נלאינו נשוא. באמצע החורף עבר גוטמאן ליפו ואני נסעתי לירושלים.

שכרתי דירה בירושלים ונגור בה עד סוף הקיץ. שוב עסקתי בכתיבת מכתבים לועזיים ובהוראת השפה הגרמנית לבני נגידים. היה לי גם די פנאי להיפגש עם הידידים החדשים אשר רכשתי לי, שמעון רוקח ופייבל כהנוב, בחנותו של השען אהרון רובינזון. בחברתם הייתי מבקר בבתי לונץ. פרומקין, ופינס. לאחר שלוש שנות פתח תקוה, ממש בלעתי שם ספרים ועתונים. לעתים קרובות היינו עורכים שלשתנו טיולים אל מחוץ לעיר ומתכנים תכניות לישוב הארץ. פעם ישבנו על אבן, בקרבת קבר רחל והיינו שקועים בשיחה. נגש אלינו יהודי זקן וגער בנו: היאך זה יושבים מבלי-עולם ואפילו פרק תהלים אינם אומרים? שמעון רוקח שהיה תמיד מפתיע אותנו בשנינותו, ענה מניה וביה: – מה, פרק תהלים? "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה!" – הרי לך פרק תהלים!

בל"ג בעומר של אותה שנה, 1882, נשלחתי על ידי בעלי נחלת פתח-תקוה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה נעשה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קישם" (החלק ביבול) מן הערבים החוכרים.

יצאתי בשליחות זו רכוב על חמור ואעבור לאט לאט את דרכי הארץ האבלות. כמה עלובה היתה אז הארץ. הפלחים העניים היו מנוצלים ע"י השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לפחוות ומושלים היתה רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד משרותיהם, ולהוסיף עליו כהנה וכהנה. הכל היה מבוסס על שחיתות, הפקרות ואזלת יד. לולא חסות הקפיטולציות של הקונסולים, שהיתה מגינה על היהודים, בתור אירופים, אי אפשר היה להתקיים.

במרחבים המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סדריה אחת סופר כי היא צמחה מיתד אשר צלח-אל-דין תקע לקשירת סוסו. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים. כל השטח היה מורכב או מגבעות חול עלובות או מבצות ענקיות. רק פה ושם אפשר היה להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים לא היו מתיבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבת לפתח-תקוה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מלריה. אפילו בלב גבעות החול אשר ליד חור-זרזור היתה מצויה בצה גדולה.[1] דבר שקשה להאמין בו כיום. בצת אמלבש הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש העין ועד ל"הר נפוליון" שבקרבת רמת גן. מרכז הנחלים והבצות היתה "אמלבש", בסמוך לפתח תקוה של היום. היה זה כפר ערבי בן כמה עשרות תושבים, כולם בעלי טחולים נפוחים, ידים ורגלים כשחיפי-עץ וצבי-בטן. היו אומרים שהשם "אמלבש" משמעו "מתלבש", היינו: הכפר מתלבש מדי פעם בפעם בתושבים חדשים. מרגלא בפי הערבים: "הצפור השותה ממי אמלבש, תשיר את נוצותיה מיד".

אדמת אמלבש היתה פוריה בחלקה הגדול והיתה מושכת אליה מפעם לפעם פלחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים. אלה היו "מלבישים" אותה מחדש לזמן מה, עד שניטל עליהם למות ולפנות את מקומם לאחרים. באותה שנה היה הכפר אמלבש ריק לחלוטין (כיום אין הכפר הזה קיים יותר). אפילו פג'ה היתה ריקה לחצאין ותושביה היו גרים ביהודיה, ורק ביום היו באים לעבד את אדמתם. זו היתה שנה גרועה שבגרועות, בגלל המלריה.

גאולת-כבוד, רצח והתאבדות

הגעתי למושב העזוב ומצאתי שם את סאלים, השומר שלנו, פאטמה אשתו וחסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולקשי-יום. סאלים קבלני בסבר פנים יפות. ניגשתי לבאר כי צמאתי למים. החבל והדלי היו חסרים. כששאלתי את סאלים לסיבת הדבר, ענה לי במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם והחלו לשתות שוב ממי הירקון. הרגשתי כי כאן התרחש דבר-מה לא חלק.

הייתי עייף מטלטולי הדרך ואשכב על מחצלת בצל של קיר לנמנם קצת. מתוך תנומה הבחנתי קולות מתלחשים מעבר משפחת סאלים וחשדי גברו והלכו. אף-על-פי-כן נשארתי שוכב, כשאזני דרוכות לכל רחש קל.

לפנות ערב הוזמנתי לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסאג' (תנור ברזל מקומר). סאלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-העץ, המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלי העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומיה משונה ובלילה שוב לא יכולתי לעצום עין בגלל החשדות.

למחרת בבוקר השכם, לאחר הארוחה, יצאתי לתור את הנחלה. חסן קם ללוותני ולמרות התנגדותי הצטרף אלי. בדרכנו הרגשתי כי חסן רוצה להטותני דוקא לכיוון אחר מזה שרציתי בו. כיוון שהדבר מתח עוד יותר את חשדי פניתי במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני בתוך ערוץ אחד הואדיות, גופת ערביה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות וגופה ומכורסמות על ידי תנים ועיניה מנוקרות על ידי עופות-טרף. כששאלתי את חסן מה הדבר, ענה: אלהים היודע...

למחרת סרתי לכפר פג'ה ושם נודע לי ספור המעשה הזה, אשר קרה בחדשי העדרנו מפתח-תקוה: בתו של אחד השייכים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על ידי גואלי הכבוד של משפתה – התגלגלו לבסוף לבצת אמלבש, התחבאו בה והתארחו זמן מה אצל סאלים ופאטמה. חסן אחי פאטמה לטש את עיניו לבידואית היפה ולאחר ימים מספר נעלם הכושי באורח פלא והבידואית נשארה מקנת חסן. לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים מבני משפחתה אל בית סאלים. חסן חמק מיד וברח לשדות והנערה הבידואית רצה כחץ מקשת ותפיל את עצמה לבאר, היא "ביר שוע" ותמת. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו ויפנו לדרכם. לאחר ימים מספר חזר חסן הביתה ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר ויזרקנה הרחק בין השדות בערוץ הואדי.

אז התחוור לי מדוע לא שתו סאלים ומשפחתו ממי הבאר.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, המון תודות לך על  הפרסום המהיר והיפה של החלק הראשון של המאמר שלי. ובכלל, רציתי להגיד לך שכאשר אני קוראת העיתון שלך אני כאילו נושמת אוויר שמתאים לי, זה מוזר, אבל נעשה לי יותר קל כי יש מי שמבטא סוף-סוף את דעותיי הפוליטיות. ואין בעיתון אחר.

ההערות הציניות שלך, כמובן, על החיילים ועל עוטף עזה, וכן – יורם אטינגר, גיא בכור והסרטון, משה גרנות ועוד ועוד. ואולי זה, ובצירוף שירי אסתר ראב והחלק הספרותי, מראים לנו כמה העיתון חשוב.

ארנה גולן

* קובי ניב, הסופר החשוב מאוד שדיעותיו מקובלות מאוד לפרסום בעיתון החשוב מאוד "הארץ", כותב:

"כל מי שחיים כאן, וחשים שהחיים בישראל הם זוועתיים, מחרידים ובלתי נסבלים עבורם (לא חשוב למה אתם מרגישים כך) ושככל שאתם מביטים קדימה אתם לא רואים באופק שום תקווה לשינוי חיובי באיזשהו עתיד, ולכן אינכם רוצים שילדיכם ונכדיכם יגדלו במדינה הזאת, ההולכת ומידרדרת; אם לדעתכם עליכם לקחת את עצמכם, בייחוד הצעירים שביניכם, שיכולים להסתדר ולהתאקלם בקלות יחסית בכל מקום, ולברוח מכאן כמה שיותר מהר, עכשיו, כל עוד זה לא מאוחר, כל עוד זה אפשרי, ולעשות זאת לא מתוך ייאוש אלא מתוך תקווה לחיים טובים ומאושרים במקום נורמלי, שהעתיד בו הוא של חיים ותקווה ולא של מוות וייאוש – עליו לעשות זאת." ["הארץ" באינטרנט, 15.6].

יופי! – תן דוגמה אישית ובְרח מכאן "כמה שיותר מהר"!

* חדשות הח'ליפות האסלאמית של דיז'ון, לשעבר צרפת: הצ'צ'נים השלימו את כיבוש העיר. ומה יעשו האלג'יראים?

היינו מהראשונים בעולם, כשדיווחנו כבר לפני שלושה ימים, על קרבות השליטה על העיר ה"צרפתית" דיז'ון, בין המאפיה הצ'צ'נית (המוסלמית) למאפיה האלג'יראית.

היום [17.6] נמסר שהמאפיה הצ'צ'נית השלימה את "כיבוש העיר" (כלומר היא בעלת השליטה על עסקי הפרוטקשן, הסמים, ההגירה הלא חוקית, ההברחות, ההימורים והזנות), אך מן המאפיה האלג'יראית נמסר, שהם מתארגנים עם הנשק, הקלצ'ניקובים ומטולי רקטות, כדי לכבוש אותה מחדש. אסור להם לוותר.

ואיפה המקרון? טוב, עסוק עם ישראל.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 17.6

אהוד: לא יאומן איך חריצות וידע של אדם אחד, ד"ר גיא בכור, מעמידה בסימן שאלה את המהימנות ואת סולם העדיפויות וההשתקות של מרבית התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל!

* נעמן כהן מתאר את ההיפוקריטיות של הספרדים: מוכרים אזיקים לאיראן ולסוריה, אבל נמנעים למכור לנו שמא נפגע בזכויות אדם! – מה קורה לאירופים? זאת שנאת ישראל הקלאסית בתוספת טמטום, כי החנופה לאיסלאם הרי תוביל את אירופה אל עברי פי פחת.

באותה רשימה מתאר נעמן כהן איך טוען אולמרט שבקעת הירדן איננה נחוצה לביטחון ישראל. עד לאן מוכן האיש הזה להידרדר?

וכן, אני מצטרף להמלצה החמה לצפות בנאום האדיר של קנדיס אוונס, השחורה בעלת האומץ לקרוא לביזה ולשוד הקורים עתה בארצות הברית בשמם האמיתי, ולתאר את מעלליו של השודד וסוחר הסמים פלויד – שהפכו אותו לגיבור תרבות.

https://www.patrioti.co.il/Article.aspx?guid=f0007ee3-f809-4284-abe6-c3b19aba819b

בעניין לבוש הנשים בכלל, והמכנסונים של נערות בית הספר בפרט, המוזכרים ברשימה של ארנה גולן – יש לי דעה, אבל כל מה שאומר – יתקל בצדקנות מעצבנת – למה לי?

שלך,

משה גרנות

* דוגמה לרמה העיתונאית של אורי משגב, אחד מבכירי הכותבים בעיתון הרציני "הארץ":

"נתניהו עצמו רכב על הונאת הקורונה כדי להציל את עתידו הפוליטי ומסרב כמובן להרפות מהסוס המנצח הזה. מדי פעם הוא עוד מפקיע לעצמו זמן שידור ומאיים בגל שני. לא יהיה גל שני, חם כאן מדי, ספק אם היה גל ראשון. הכול עניין של הגדרות ומניפולציות." ["הארץ" באינטרנט, 16.6].

ונשאלת השאלה: האם משגב מטורלל? האם הוא בכלל חי בישראל או רק בחצר ההזוייה של השוקניה?

* "עצומה עליה חתמו 550 בריטים יהודים קוראת לממשלת בריטניה לדחות את מינויה הצפוי של ציפי חוטובלי לשגרירת ישראל בלונדון, על רקע תמיכתה בסיפוח. בשבוע שעבר קיבלה חוטובלי את הצעת נתניהו לכהן בתפקיד, אולם חותמי העצומה טוענים כי 'לערכים ולפוליטיקה של חוטובלי אין מקום בבריטניה'." ["הארץ" באינטרנט. 16.6].

אהוד: יהודים בריטיים יקרים, מצפוניים ומתרפסים – תמשיכו ללקק לבריטים את התחת וללמד אותנו מהם ערכים – לעומת הערכים הנעלים של גן-העדן המוסרי שבו אתם חיים בבריטניה! – נראה אם זה יעזור לכם בעתיד עם התגברות המהומות, האנטישמיוּת, והתחזקות האסלאם אצלכם!

* חבר רשימת ש"ס ברוך גזהיי, שאמור היה להתמנות לחבר כנסת בעקבות אישור החוק הנורווגי, פרש הערב (שלישי, 16.6) מהרשימה לאחר שפורסם שאמר שנשים חולות בסרטן השד בגלל לבוש לא צנוע. לדבריו, "אישה צריכה להיות סגורה... דרך אגב, זו אחת הסיבות שנשים סובלות מסרטן השד. למה? כי העיניים של כולם שם." גזהיי גם התבטא באופן מבזה כלפי ערבים ונשים ערביות בפרט .בין היתר אמר שנשים שחושפות את החזה שלהן "חוזרות בגלגול של פרה," וכי אישה ערבית מתכסה "מרוב פיצוצים שהיא קיבלה בפנים. ערבייה לא יכולה להתאפר... עם מה תתאפר, עם טמבור? אז הן שמות כיסוי."  ["הארץ" 17.6].

האם זוהי הרמה השכלית של מרבית מנהיגי ש"ס – או ש"הרב" הש"סי גזהיי בעל הפאות הארוכות הוא יוצא דופן בטיפשות ובבורוּת שלו?

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הַכּוּס

נדפס בגיליון 162 מיום 27.7.06

וּזְכוֹר כשתטוס את אשתך תמיד לקחת

זה פחות מסוכן מחשבון "ראשון-טורס"

תוספת מיום 10.6.12

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל