פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1551

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ל' בסיון תש"ף, 22.6.2020

עם הזמנה ליום עיון ב"זום" ובמהלכו הרצאה של גליה דובידזון, מנהלת ארכיון פתח-תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר לְיֶלֶד קָטָן.  פְּקַעַת. // יורם אטינגר: מדינה פלסטינית? לקח כווית! // ישראל בר-ניר: משפטו של נתניהו. // משה איפרגן: חשיפת הזהב של אילה חסון. // יצחק הילמן: שלוש מדינות לשני עמים? // אורי הייטנר: צרור הערות 21.6.20. // מלי טויב [אהרנסון]: שליטה מוחלטת של החרדים, הדתיים והערבים בכנסת – על קרקעות המדינה! // ארנה גולן: מה השתנה בלבוש הנשי ובלבוש הגברי בימי הקורונה? פרק שלישי: הלבוש בקיבוץ כנקודת השוואה עם חברה בתנאים יוצאי דופן. // משה גרנות: פלדנקרייז. // אירית שושני: פרח קטיפה בפי. // יונתן גורל: שני שירים. // רוֹן גֵּרָא: נוֹלַדְתִּי לְזוּגִיּוּת. // נעמן כהן: יוון אז והיום. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. דו"ח בירושלים ובדידות בפ"ת. ביל"ו, ראשון לציון]. // ממקורות הש"י. // יש הזדמנות שנייה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁיר לְיֶלֶד קָטָן

בְּכַפֶּיךָ הַקְּטַנּוֹת

נָח כַּדּוּר-מִשְׂחָק

כְּכַדּוּר הָאָרֶץ

בִּשְׁבִילְךָ בָּרָא אֱלֹהִים;

אֵגֶל-טַל דָּבֵק בַּזֶּרֶת

כְּדִמְעַת-בְּרֵאשִׁית –

בְּקָצֶהָ זוֹהֶרֶת;

עֵינֶיךָ הַפְּקוּחוֹת –

בִּי תַּבֵּטְנָה –

מֵעֵבֶר לְדוֹרוֹת –

שָׁם פֶּקַע-אָדָם

זֶה עַתָּה הִבְקִיעַ

אֶת הַקְּרוּם

אֲשֶׁר לַאֲדָמוֹת רְחוֹקוֹת.

חוֹתֵר, מְאַוֵּשׁ –

אֶל מְרוֹמִים חַמִּים;

אוֹרָה בָּעֵינַיִם –

שַׁחַר לַח עוֹלֶה מְהַבְהֵב –

שָׁם בַּשָּׂדֶה – נַרְקִיס לָבָן;

וּסְבַךְ זֵיתֵי-בָּר –

שׁוֹזֵר כְּתָב-מִסְתּוֹרִין

עַל חִוְרוֹן-אֹפֶק –

עוֹדוֹ נָם –

פְּקַעַת

סָגְרוּ עָלַי דְּרָכִים סָבִיב –

בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ גֶּשֶׁם אָפֹר תּוֹעֶה,

תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֵאשִׁית הֱיוֹת.

בְּדַל עָנָן רָווּי רָדוּם

חוֹזֵר לִנְבֹּט.

אֲנִי וְעַצְמִי זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים –

פְּקַעַת עֲגֻלָּה,

זוֹהֶרֶת, לְבָנָה,

אֵין יוֹצֵא דֹּפֶן,

אֵין שְׁיָר.

בַּמַּעֲמַקִּים רַחַשׁ

וּנְבִיטָה בְּמִסְתָּרִים.

אַל יָבוֹא אִישׁ

לָאִי בּוֹ אֲנִי וְעַצְמִי חוֹנִים!

אֵלִי הַרְחִיקֵם מֵעָלַי,

שְׁלַח מַיִם רַבִּים

בֵּינִי לְבֵינָם –

וְנוֹתַרְתִּי עִם עַצְמִי

וְאוֹרְךָ עַל רֹאשִׁי יָהֵל.

1956

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

יורם אטינגר

מדינה פלסטינית? לֶקח כווית!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 18 ביוני 2020

במדינות ערב, בניגוד לחברות מערביות, הזיכרון ההיסטורי הוא ארוך-טווח. אין שוכחים ואין סולחים, אלא למראית עין.

הערבים מודעים לעובדה שככל שמתרחב חופש הפעולה הפלסטיני במדינות ערב, כן מחריף הטרור הפלסטיני האנטי-ערבי. כך היה במצרים ובסוריה בשנות ה-50' וה-60', ובאופן חריף במיוחד בירדן, שם פרצה מלחמת אזרחים ב-1970 כתוצאה מחופש פעולה מפליג לאש"פ. בשנות ה-70' ותחילת ה-80' היתה לבנון קורבן למלחמת אזרחים מתגלגלת ולפלישה סורית עקב חופש תמרון צבאי ופוליטי נרחב של אש"פ.

ב-1993/94 הביאה הקמת הרשות הפלסטינית ביו"ש לרדיפת האוכלוסייה הנוצרית במשולש בית לחם, בית ג'אלה ובית סחור, שהפכה מרוב של 60% למיעוט של 12%. במקביל, ולמרות התחייבויות מילוליות להימנע מטרור והסתה, פתחה הרשות – בהנהגת מחמוד עבאס וערפאת – במערכה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה וטרור אנטי-יהודיים.

דפוס ההתנהלות השיטתית של ההנהגה הפלסטינית בלט במיוחד ב-1990 בזמן פלישת עיראק לכווית שזכתה לתמיכה פעילה של אש"פ, למרות העובדה שכווית היתה מארחת נדיבה של 400,000 מהגרים פלסטינים, שהפכו לפזורה הפלסטינית העשירה ביותר והשנייה בגודלה אחרי ירדן. כווית קלטה רק את משפחות ונאמני ערפאת ומחמוד עבאס – שהקימו שם את ארגון הפאתח – ואיפשרה להם להגיע למשרות בכירות במגזר הפרטי, התקשורתי והממשלתי, כולל הנהלת הבנק המרכזי. כווית העניקה לאש"פ כ-65 מיליון דולרים לשנה, איפשרה העברת סכום דומה על ידי פלסטינים לקרוביהם ביו"ש, גבתה מס של 5% מרווחי הפלסטינים והפקידה בחשבונות הבנק של ערפאת ומחמוד עבאס.

הכנסת האורחים נועדה לצמצם את סכנת הטרור הפלסטיני, ואת הפיכת 20% מתושבי כווית לגיס חמישי התומך במגלומניה של צדאם חוסיין. מנהיגי כווית ושאר מדינות המפרץ הערביות היו ערים למערכת ההסתה הפלסטינית נגד המשטרים הערביים השמרנים.

כצפוי, ההנהגה הפלסטינית תמכה בצדאם חוסיין, והסתופפה בחברתו בחודשים שקדמו לפלישה לכווית באוגוסט 1990. 3 גדודים פלסטינים ומידע מודיעיני פלסטיני סייעו לפלישה, ואש"פ, עיראק ולוב ניסו למנוע הקמת צבא ערבי לשחרור כווית ואף איימו על ארה"ב לבל תתקוף את עיראק.

כצפוי, ההנהגה הפלסטינית חברה לצדאם חוסיין כפי שחברה לגרמניה הנאצית, לגוש הסובייטי, לטרור הבינלאומי, לצפון קוריאה, לאייטולות באיראן ולארדואן, המאיימים על שלום המזרח התיכון והעולם.

לכן, מקפידים מנהיגי ערב להפריד בין מלל נדיב כלפי הפלסטינים לבין מעש נוקשה ואף אלים. ולראייה, מדינות ערב לא נלחמו בישראל עקב העניין הפלסטיני, לא התערבו צבאית במלחמות הפלסטינים בישראל, אך הפעילו צבא לדיכוי טרור פלסטיני.

ביטוי לכך ניתן ב-1950, כאשר ירדן סיפחה את יו"ש ואסרה על פעילות לאומנית פלסטינית. מצרים השתלטה על עזה והגבילה את חופש הפעולה הפוליטית הפלסטינית. שתיהן היו ערות לפוטנציאל הטרור הפלסטיני.

ב-2020 חוששים משטרים ערביים, ובמיוחד ירדן – שתקדים הטרור הפלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – מלמד על פוטנציאל שתוף פעולה פלסטיני עם האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש, המאיימים על קיומם. החשש מחריף לאור הצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010 והתעצמות יכולות האייתולות.

האם נלמד מהניסיון על ידי הימנעות מ- או חזרה על – שגיאות? האם למדנו שהזיכרון מחשל והשכחה מדרדרת לאבדון?!

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

ישראל בר-ניר

משפטו של נתניהו

מאמר נוסף בסדרת המאמרים "משפטולוגיה להדיוטות", העוסקת בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. המאמר עוסק במשפטו של ראש הממשלה הממלא את כותרות התקשורת בימים אלה. הדיון יעסוק בשאלה על מה ולמה כל המהומה, מדוע הפרקליטות פועלת במחשך ולא לאור היום, כשהיא מסתתרת מאחורי מסך של סודיות הנשען על צווי איסור פירסום וחיסיון. הדיון יכלול השוואה למקרים דומים מהעבר.

פרק ראשון – למה ומדוע?

משפטו של נתניהו נמצא במרכז השיח הציבורי במדינת ישראל בימים אלה. שפעת המאמרים והידיעות העוסקים בנושא הממלאת את התקשורת הכתובה והמשודרת, משאירה מעט מאוד מקום לנושאים אחרים. הציבור מוצף בשפע של מידע מגמתי, שטחי ולא מדויק, מידע שהוא ברובו המכריע חדשות כזב (Fake News). בשורות הבאות ננסה להבהיר את התמונה בשפת יום יום, בלי התלהמות ובמיוחד ללא התפלפלות משפטית שרק מקשה על הבנת המתרחש.       

משפטים פליליים מתנהלים בדרך כלל ע"פ תרחיש קבוע. נגד חשוד מוגש כתב אישום המפרט את הראיות שנאספו ע"י חוקרי המשטרה, ושלדעת התביעה מוכיחות שהחשוד אכן ביצע את העבירה/ות המיוחסות לו. במהלך המשפט, התביעה והסנגוריה בודקות את הראיות וחוקרות את העדים במטרה לשכנע את השופט/ים בצדקת דרישותיהן. זה תיאור קצת פשטני, אבל הוא יספיק לצורך הדיון כאן. 

לכאורה, על החלק העובדתי – העובדה שבוצע פשע, לא צריכה להיות מחלוקת בין הצדדים – התביעה והסנגוריה. המחלוקת היא ע"פ רוב סביב השאלה מי ביצע את הפשע ואם זה באמת הנאשם או מי שהוא אחר. 

במציאות זה לא תמיד כך, כי במציאות, בהשאלה מג'ורג' אורוול, כל העבירות "שוות", אבל יש כאלו ש"שוות" יותר.  

על מנת למנוע אי הבנות, המושג "שווי" של עבירה לא מתייחס לחומרת המעשה, אלא למהות העבירה – האם מדובר בעבירה של ממש או שזו עבירה שפוברקה (trumped up crime) עבור נאשם ספציפי. 

בשל קוצר המצע, הדיון כאן יצטמצם לתיק 4000 בלבד, התיק "החזק" ביותר בכתב האישום שהוגש נגד נתניהו, התיק בו מאשימים אותו בשוחד. במאמר מוסגר, עד היום לא הצלחתי להבין אם מאשימים את נתניהו בקבלת שוחד או במתן שוחד.    

עשרות, קרוב לוודאי מאות, מטובי עורכי הדין במדינה, המבינים בנושאי חוק ומשפט יותר מכל כוכבי התקשורת, הפוליטיקאים והפובליציסטים למיניהם, השופכים בוקר וערב אש וגופרית על ראש הממשלה – טוענים שהמעשים המיוחסים לנתניהו אינם עבירה ואין להם שום היבט פלילי, כי עבירה כזאת פשוט לא קיימת. 

שי ניצן, פרקליט המדינה שפרש לא מזמן, אישר למעשה את הטענה הזאת. 

כשנאמר לניצן שאין עבירה כזאת, ושמעולם לא הועמד מי שהוא לדין בגינה, לא בישראל ואף לא באחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי, הוא השיב עד עכשיו לא היתה, מעכשיו יש (ניצן ניסח את דבריו באופן יותר מהוקצע והם נאמרו בשפה משפטולוגית, אבל זו היתה המשמעות המדויקת של דבריו בשפת בני אדם). 

דבריו של ניצן מעוררים כמה תהיות שלא לכולן יש מענה, מסיבות שתובהרנה להלן.

אבל קודם מספר מילים להבהרת המושג "שפה משפטולוגית", בו אני מרבה להשתמש, למען אלה מהקוראים שאיתרע מזלם, ולא זכו לקבל השכלה משפטית. מאפייניה העיקריים של השפה המשפטולוגית הם התייחסות לשקרים כאל אמת, טיהור והכשרת פשעים ועבירות לפי צורכי השעה, ונשיאת נאומים ארוכים בסיגנון מנופח ויומרני בלי לומר כלום (bloviation). לאלה מתווסף אוצר עשיר (glossary) של מושגים ומונחים חסרי הגדרה ברורה, מושגים ומונחים הפושטים ולובשים צורה בהתאם לנסיבות המקרה ו/או זהותו של החשוד. באמצעות הגמישות ההגדרתית ניתן להקנות היבט פלילי לכל פעילות נורמטיבית, והיא מאפשרת ניהול מדיניות של איפה ואיפה ללא משוא פנים. 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את נפלאות המשפטולוגיה.

השנה היא 2004. ראש הממשלה, אריק שרון, נחשד בקבלת שוחד, במה שזכה לכינוי פרשת האי היווני:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99.

מני מזוז, היועמ"ש שזה עתה נכנס לתפקידו, החליט לסגור את התיק, ולא להעמיד לדין את אריק שרון באשמת שוחד:

(https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2932557,00.html#n).

החלטתו המנומקת של מזוז, המשתרעת על 76 עמודים, היא מלאכת מחשבת של אקרובטיקה מילולית. מסקנותיו של מזוז הן חד משמעיות. תמיכה פוליטית איננה טובת הנאה במובן של שוחד, אפילו אם נתקבלה עבורה תמורה.

מזוז בהחלטתו "שחה נגד הזרם."  ההחלטה לסגור את התיק גרמה לסערה בתקשורת, ולוותה בשורה של עתירות לבג"ץ שכולן, ללא יוצא מן הכלל, נדחו ע"י בית המשפט. היא קוממה נגדו את כל הפרקליטות, ובמיוחד את פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שדרשה להגיש כתב אישום נגד שרון.

חלפו חמש עשרה שנים. שוב ראש ממשלה נחשד בשוחד. אבל הנפשות הפועלות השתנו – יועמ"ש אחר, וראש ממשלה אחר. האם גם מסקנותיו של מזוז משנת 2004 השתנו?

השנה היא 2020. ראש הממשלה מואשם בשוחד. המשפט עומד להיפתח תוך מספר שבועות. רביב דרוקר, כתב בכיר בתקשורת, אינו מרוצה מהקצב בו מתנהלים הדברים והוא מחליט לקיים "משפט ציבורי" לראש הממשלה בטלוויזיה. במהלך השידור הוא חושף מסמכים ועדויות מתוך חומר החקירות שנאסף ע"י המשטרה ונמצא בידי הפרקליטות. לא כאן המקום לדון בשאלה איך החומר הזה הגיע לידיו של דרוקר – האם הוא גנב אותו? האם הוא שיחד מי שהוא כדי לקבל אותו? האם מישהו במשטרה או בפרקליטות ביקש/הציע/דרש מדרוקר לשדר את "המשפט הציבורי" כדי ליצור לחץ על השופטים?  אבל זה בכלל לא משנה, כי השידור של דרוקר בטלוויזיה היה עבירה בוטה על החוק!

חוק הסוב יודיצה (sub judice) משנת 1957, אוסר על פירסום של דברים על עניין התלוי ועומד בבית המשפט – אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. העובר על החוק דינו מאסר שנה. 

בין התגובות למישדר של דרוקר ע"י תומכיו של ראש הממשלה היתה קריאה לשלוח את דרוקר למאסר.  זה כמובן "הקפיץ" את אספסוף ה"רק לא ביבי", ומיטב המשפטולוגים יצאו חוצץ להגן על דרוקר. אפילו גנץ, ראש הממשלה החלופי בממשלת נתניהו, תרם את קולו למקהלה. מה לא נאמר שם – "סתימת פיות", הסתה, פגיעה בשלטון החוק ובחופש הדיבור ועוד כהנה וכהנה.   משפטולוגיה במיטבה. ללא יוצא מן הכלל, כל ה"מומחים" האלה התעלמו מהעובדה שזה מה שכתוב בחוק – שנה מאסר לדרוקר!

וכאן אנחנו מגיעים לחלק הכי יפה בסיפור.  התגובה של דרוקר ומגיניו (ביניהם גם כמה "עליונים") היא פשוטה – חוק הסוב יודיצה הוא "אות מתה". אף אחד לא הועמד לדין בגינו כבר עשרות שנים. 

נשמע יפה, לא? אבל זה בדיוק המצב  בתיק 4000 – גולת הכותרת של כתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה! יתרה מזאת, בתיק 4000 זו לא "אות מתה", זו "אות שבכלל לא נולדה"!

ההתעלמות מחוק הסוב יודיצה איננה חטאו היחיד של דרוקר.  במהלך שידור ה"משפט הציבורי" בטלוויזיה, הוא "שכנע" עד במשפט ראש הממשלה לשנות את עדותו:

(https://www.news1.co.il/Archive/002-D-141795-00.html).

בשפה משפטית קוראים לזה "שיבוש הליכי משפט" – עבירה חמורה שבגינה מגיעות שלוש שנות מאסר! אבל אל תצפו שנגד דרוקר יינקטו צעדים כל שהם בגלל העבירה הזאת, כי בשפה משפטולוגית זאת לא עבירה. זה "מילוי שליחותו הציבורית של איש תקשורת חסר פניות."  זאת לא תהיה הפתעה אם יימצא מי שיציע להעניק לדרוקר פרס... אף אחד עדיין לא טען שהעבירה של "שיבוש הליכי משפט" היא אות מתה.  

לסיכום הקטע, בהשאלה מהאימרה העממית "אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה" – "כשהמשפטולוגים רוצים, אפשר לשלוח לכלא ראש ממשלה גם על לא עבירה." 

פרק שני – בחסות חומת האש (The Fire Wall)

חומת אש, Fire Wall בלע"ז, הוא כינוי למערכת הגנה בה משתמשים אנשי מחשבים כדי להגן על מידע חשוב מפני עינא בישא. הרעיון נפל על אוזניים קשובות במערכת אכיפת החוק בישראל, והיא החליטה להקיף את עצמה בחומת אש משלה למנוע דליפה של מידע רגיש. אבל זו לא בדיוק אותה חומה. 

חומת האש של מערכת אכיפת החוק איננה חומה במובן של "אין יוצא ואין בא". חומת האש של מערכת אכיפת החוק היא "קרום חצי חדיר" (Semipermeable Membrane) – מונח השאוב מעולם הביולוגיה, בו הדפנות של תאים בגוף החי מאפשרות מעבר לחמצן וליסודות אחרים הדרושים לתא להתפתחותו. מידע רגיש – מסמכים, תעודות ועדויות שונות זורם באופן חופשי דרך חומת האש לידיהם של יחידי סגולה מבין כוכבי התקשורת. החומר נבחר בקפידה ומשמש להלל, לפאר, לקלס ולשבח את תדמיתה של מערכת אכיפת החוק בעיני הציבור. סיפורו של רביב דרוקר מהפרק הקודם הוא דוגמא אופיינית. הוא לא יחיד.  הוא אולי "ראשון בין שווים", אבל אנשי תקשורת אחרים רואים אותו כמודל לחיקוי (Role Model) והולכים בעקבותיו. לא כולם נהנים מהיוקרה ותנאי השכר של דרוקר, אבל כל עוד הם מבינים מאיזה צד הלחם שלהם מרוח, מצבם בהחלט מניח את הדעת והם לא סובלים מחוסר תעסוקה. 

חשוב לציין שה"אש" בחומת האש של מערכת אכיפת החוק, איננה מטפורה, זאת אש של ממש. אבני הבניין המשמשות לבניית החומה הן צווי איסור פרסום (צא"פ), והמפר אותם יכול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח. 

בעולם המחשבים ידוע שההגנה באמצעות חומת אש אף פעם איננה מוחלטת. במוקדם או במאוחר מתגלים סדקים ופרצות דרכם זולג חומר שלא נועד לצאת לרשות הרבים. זה המצב גם בחומת האש של מערכת אכיפת החוק. זה נושא למאמר בפני עצמו. נסתפק כאן בשתי דוגמאות הקשורות לנושא המאמר הנוכחי – משפטו של ראש הממשלה. 

איילה חסון, כתבת טלוויזיה מכובדת עם עבר עשיר ורמת אמינות שאיננה נופלת מזו של רביב דרוקר (אני מתבטא בעדינות) – פירסמה מידע המעמיד בסימן שאלה את כשירותו ואופן מינויו של היועמ"ש מנדלבליט לתפקידו. לאור מעמדו והיקף סמכויותיו של היועמ"ש לא ייתכן שבתפקיד הזה יכהן מי שהוא שיש בו צל של רבב, ושהוא יהיה הפוסק הבלעדי אם ומתי להגיש תביעה נגד ראש הממשלה.

תגובת משרד המשפטים היתה מוזרה (שוב, אני מתבטא בעדינות) – לא היתה הכחשה חד משמעית. הסתפקו בהתבטאות פושרת, בנוסח – איילה חסון לא דייקה בדבריה. ללא-משפטן זה נשמע כמו – נו טוב, "אולי נפל איזה פגם טכני" במינויו של מנדלבליט, אבל הוא כבר מכהן כמה שנים בתפקיד ועכשיו מאוחר מכדי לשנות. 

מה האמת? מה בדיוק קרה?  מה צריך לעשות? אין תשובה. למה?  צא"פ – אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה, נועלים את הדלת.

עמית סגל, כתב טלוויזיה אחר, במעמד לא פחות מכובד מזה של איילה חסון, חשף ששי ניצן, פרקליט המדינה שפרש לא מזמן, היה נוהג לנהל מערכת מסועפת של קשרי דוא"ל עם שופטים מכהנים, כולל כמה מהעליונים. עם פרסום הדברים, נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, החליטה להגיב. היא אמרה ש"זה לא בסדר," וביקשה מניצן להפסיק את הנוהג הפסול. "לא בסדר"? זה כל מה שיש לחיות לומר? האם כך היתה חיות מגיבה אם עו"ד המגן על לקוח היה מקיים מגעים בסתר עם השופט/ים הדנים את לקוחו? לעו"ד כזה היו לפחות שוללים את הרישיון, אם לא דנים אותו למאסר בפועל.  אבל שי ניצן?  הוא במעמד של אל געת (untouchable). 

 מי הם השופטים אתם ניצן התכתב? מה הם הנושאים בשיחותיהם? באלו משפטים השופטים האלה מעורבים? אין תשובה. למה? צא"פ. האם אחד, או שניים, או אולי כל שלושת השופטים העומדים לדון את נתניהו נטלו חלק ב"שיחות ההבהרה" עם שי ניצן? שוב, אין תשובה. למה? צא"פ.

האמת היא שיש מידה מסוימת של היגיון בכך שניצן יתדרך את השופטים. אחרי ככלות הכול, המעשים בגינם נתניהו מואשם בתיק 4000 אינם מופיעים בספר החוקים, וכאשר שלושת השופטים למדו משפטים הם לא נחשבו לעבירה. זה לא השתנה במהלך כל השנים בהן השופטים האלה ישבו על כס המשפט. המעשים האלה הפכו להיות עבירת שוחד רק אחרי שניצן, בהבל פיו, הפיח בהם רוח חיים. 

השופטים התעקשו שנתניהו יתייצב באופן אישי בבית המשפט על מנת לוודא שהוא מבין במה מאשימים אותו. אבל מישהא היה צריך לוודא שהשופטים עצמם מבינים במה מאשימים את נתניהו. מי יכול לעשות את זה יותר טוב מאשר שי ניצן, אביו מולידו של הרעיון?             

המטמורפוזה של פעולה לעבירה פלילית מעוררת את השאלה אם לפרקליט המדינה יש סמכות לשנות חוקים או, למען הדיוק, האם יש לו סמכות ליצור חוקים יש מאין.

שאלה יותר חשובה היא לוח הזמנים (time line). מתי בדיוק זה קרה? מה המועד בו נולדה העבירה החדשה? מתי שי ניצן זרק לאוויר העולם את ה"מעכשיו זאת עבירה"? האם זה, כמו במערכון של הגששים, "שש וחצי, מחר יום הולדת," או שב"רשומות" מופיע תאריך פורמלי?  תשובה ברורה אין.  למה?  צא"פ.

המועד המשוער הקרוב ביותר הוא אי שם במחצית השנייה של שנת 2019 – כאשר מנדלבליט פירסם את החלטתו להגיש כתב האישום הכולל את תיק 4000, תיק השוחד. בת חסותו של ניצן, ליאת בן ארי, מנהלת את החקירה למעלה משלוש שנים. מה היא חקרה במשך התקופה שהעבירה לא היתה קיימת? חוקרים אדם כאשר יש חשד שהוא ביצע עבירה. זה נראה קצת מוזר שמתנהלת חקירה נגד אדם בחשד שהוא ביצע עבירה שאיננה קיימת. יתרה מזאת, למיטב ידיעתי אי אפשר להגיש תביעה רטרואקטיבית בגין מעשים שלא היו מוגדרים כעבירה בעת ביצועם.

לסיום, קצת היסטוריה.  היו שלושה מקרים בעבר שניתן להשוותם למשפטו של נתניהו – שני ראשי ממשלה, יצחק רבין ואהוד אולמרט, ונשיא, משה קצב.  לכאורה, הבדל כאילו אין, אבל הבדל בכל זאת יש. 

המשותף לשלושת המקרים הקודמים הוא שבכולם נעברה עבירה.  בשלושת המקרים, השאלה היתה אשמתו או חפותו של הנאשם/חשוד. על העובדה שנעברה עבירה לא היתה כל מחלוקת.  אפשר להתווכח אם במקרה של רבין חומרת העבירה – החזקת חשבון בנק בחו"ל – הצדיקה את הדחתו כפי שדרש היועמ"ש באותם ימים (במקרים קודמים הסתפקו בברירת קנס), אבל זו היתה עבירה על החוק הקיים באותה תקופה.

במשפטו של נתניהו המצב שונה. רבים וטובים בעולם המשפט, לא כולם מתומכי נתניהו, טוענים שבכלל לא נעברה עבירה. לאלה אפשר להוסיף את נימוקיו של מזוז משנת 2004, כשהחליט לסגור את התיק נגד שרון בפרשת "האי היווני". אין תמימות דעים בין המשפטנים בנקודה הזאת – ראיתם פעם מקרה בו יש הסכמה בין עורכי דין? במצב הזה, אם נתניהו בכל זאת יורשע, זו תהיה הרשעה מחמת הספק – תופעה ייחודית למדינת ישראל.  

משפט בו המאבק הוא סביב השאלה אם המעשה המיוחס לחשוד הוא בכלל פשע, הוא תופעה חדשה.

בפיסול ובציור מקובל להראות את אלת הצדק כשהיא עיוורת. כנראה שהיא לא מעוניינת לראות את העוולות הנעשות בשמה ע"י משרתיה.

ישראל בר-ניר

* * *

משה איפרגן

חשיפת הזהב של אילה חסון

מתוך אתר "מידה", 14/06/2020

התנהלות מנדלבליט וניצן סביב עילת סגירת התיק ליועמ"ש

 מחזקת את הטענה המטרידה למניעים זרים בחקירות נתניהו

רבים ממי שסוברים כי חקירות נתניהו הן אירוע פוליטי של רדיפה מצד מערכת אכיפת החוק רואים בשנת 2016 את השנה המכריעה בפרויקט הזה. הבחירות שהתקיימו במרץ 2015 היו טראומטיות עבור השמאל שהיה בטוח בניצחונו, והתגובות לתוצאות היו קשות במיוחד. התחושה בחוגי השמאל ובתקשורת היתה שהימין ניצח בשל סיבה אחת, בנימין נתניהו, שהצליח להביא את המצביעים אל הקלפי ולהוביל קואליציה שאין דרך לנצח אותה באופן דמוקרטי.  משכך, הדרך היחידה להפלת הימין הפכה להיות הזזת נתניהו דרך מערכת אכיפת החוק.

מינויו של אביחי מנלדלביט כיועץ המשפטי לממשלה בתמיכת נתניהו בראשית 2016 נראה כמכשול עיקרי בפני מימוש הפרויקט, ולכן קמפיין השמאל התמקד בו. זכורות היטב ההפגנות מול ביתו, רדיפתו בבית הכנסת, בקניות וברחוב, תוך הטחת דברים קשים כנגדו. מגדפיו של מנדלבליט לא רק שלא זכו לביקורת, אלא הפכו לגיבורי היום בשמאל ובתקשורת. במקביל, הופעל על מנדלבליט לחץ אישי כבד לפתוח בחקירה מצד גורמים במשטרה ופעילים כדוגמת אלדד יניב, והיועמ"ש עצמו דיווח באותה עת על ניסיונות הדיג בחיפוש אחר בדל ראייה נגד נתניהו; אך במקום להתקומם ולעצור את הטירוף, הוא נתן יד לפתיחת החקירות התקדימיות והשערורייתיות. עד כה הטענה המרכזית היתה שמנדלבליט הבין על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה, והחליט ללכת עם מסע הציד נגד נתניהו כדי להגן על עצמו ועל עתידו. יואב יצחק היה העיתונאי היחידי שטען שהיועמ"ש נסחט על ידי הפרקליטות בראשות שי ניצן, המחזיק בידו קלטות מ'פרשת הרפז', טענה שקיבלה חיזוק בחודשים האחרונים כאשר נודע דבר קיומה של הקלטת וסירובו של מנדלבליט לחשוף אותה בפני הציבור.

בתוך התמונה הזאת הופכת החשיפה האחרונה של אילה חסון בערוץ 13 לחשיפת-זהב, מאחר והיא מגלה שמלבד סיפור הקלטת פנה מנדלבליט לשי ניצן בעודו מכהן כיועמ"ש ותוך התעלמות מניגוד עניינים – וביקש לשנות את עילת סגירת התיק נגדו. זאת ועוד, פרט חשוב ותמוה בחשיפת חסון, הוא הזמן הרב שחלף בין פנייתו של מנדלבליט אל שי ניצן לבין תשובתו של הלה, זמן, כפי שיפורט בהמשך, שבו היו התרחשויות מכריעות בענייניו של נתניהו, כאשר מנדלבליט מקבל החלטות תוך שהוא ממתין לתשובה בעניינו, תשובה שיש בה כדי להכריע את עתידו.

מעבר לניגוד העניינים הנטען, בהתרחשויות הקשורות בנתניהו, התלות הזאת של מנדלבליט בניצן ובאנשי הפרקליטות הופכת למרכזית.

חשיפתה של חסון רלוונטית לא רק לאותו הזמן אלא מחזקת לאין שיעור את הטענה בדבר התלות המוחלטת של מנדלבליט במערכת מאז ועד היום, תלות שבאה לידי ביטוי בהתעלמות המוחלטת מהדלפות, מהתנהלות חמורה נגד עדים, פרשות חמורות כמו פרשת ריטמן, פרסום כתב החשדות ערב בחירות, ומהירות השיא בין שימוע להחלטה על כתב אישום, ועוד. החשיפה האחרונה של חסון מאירה מספר טענות דרמטיות בבת אחת, כשהחמורה שבהן היא תלותו המוחלטת של היועמ"ש במי שלטענתו חיפשו כל קצה חוט נגד נתניהו, הן בזמן בו קיבל החלטות מכריעות שלו בתיקי נתניהו והן כיום.

במדינה מתוקנת, תיקי נתניהו היו מוקפאים והיתה קמה ועדת חקירה לבחינת האירועים, זאת מאחר ומדובר בחשד כבד שמערכת אכיפת החוק פעלה לכאורה להפלת נבחר פוליטי באמצעות כוחה. אי האמון הציבורי העצום במערכת אכיפת החוק בעניין זה, הופך את ההכרח שבהקמת ועדת בדיקה או חקירה, לחיוני עבור החיים הדמוקרטיים ומערכות האכיפה עצמן.

תיק פתוח

תקציר העובדות הידועות עד כה: לאחר שמנדלבליט נחקר על חלקו ב'פרשת הרפז' בחשד למרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט, ולאחר שהמשטרה המליצה להעמידו לדין בספטמבר 2014, החליט היועמ"ש יהודה וינשטיין בהמלצת שי ניצן לסגור את התיק נגדו, אך לא קבע באיזו עילה.

במכתב ששלח וינשטיין לראש הממשלה נתניהו ב-20 במאי 2015 הסביר שלדעתו אין מקום להעמיד את מנדלבליט לדין, בין השאר בשל "קשיים ראייתיים", אך לא הבהיר את עילת סגירת התיק. על פי חשיפת אילה חסון מיום שישי האחרון, בחוות הדעת של ניצן שהועברה לווינשטיין ב-20 בינואר לקראת ההחלטה בעניין מנדלבליט, כתב פרקליט המדינה דאז כי לאחר שקרא היטב את כל החומר "עמדתי שאין מקום לסגור את התיק מחוסר אשמה." עמדה זו התבססה על חוות דעת של עו"ד טוני גולדנברג מן הפרקליטות, שכתבה כי יש לסגור את התיק בעילה של "היעדר ראיות."

לעילת הסגירה היתה חשיבות רבה והשלכות משמעותיות על עתידו המקצועי של מנדלבליט. עילה של חוסר אשמה היתה מקלה על המשך דרכו לתפקיד היועמ"ש, בעוד שעילות אחרות כ"חוסר ראיות" היו ממשיכות להטיל עליו צל חשדות. לכן מנדלבליט עתר לבג"ץ בעניין כבר באפריל 2015 ודרש כי ייערך לו שימוע בטרם תוחלט העילה, אך נדחה בידי בית המשפט. בתחקיר של אילה חסון נחשף כי מנדלבליט פנה פעם נוספת אל וינשטיין באוגוסט 2015 והאחרון הציע לו להגיש ערר. על פי חסון, מנדלבליט בחר "שלא לתת פומבי לעילת הסגירה ולא הגיש ערר."

בינואר 2016 קיבלה הממשלה את המלצת ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש ומינתה את המועמד היחיד – אביחי מנדלבליט, ועתירות שהגישו התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ"ץ בטענה כי דבק במנדלבליט "כתם פלילי" בפרשת הרפז ואינו כשיר לתפקיד היועמ"ש נדחו על ידי בג"ץ. אך כעת כאמור מתברר כי מול עיני השופטים לא עמדו כל הנתונים הרלוונטיים כדי לפסוק על כשירותו של מנדלבליט, כמו למשל חוות הדעת של ניצן על החשדות נגדו וכמו כן המידע על הקלטת הסודית משיחות מנדלבליט-אשכנזי ב'פרשת הרפז".

במילים אחרות, קביעת בג"ץ כי אין מניעה למנות את מנדלבליט ליועמ"ש לא התבססה על מכלול הראיות בתיק וייתכן מאוד כי היתה שונה אילו נחשפו השופטים למידע המלא. קביעה זו נכונה גם לגבי ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש, כפי שהודה חבר הוועדה משה ניסים לאחרונה כאשר אמר כי אם קלטות הרפז היו ידועות לו היה שוקל שנית את מינוי מנדלבליט. גם ניצן וגם מנדלבליט ידעו אז היטב כי לא כל החומר הוצג בבג"ץ ובוועדת האיתור, אך מי בחר להסתיר את הדברים ומדוע?

רעידת אדמה

אי-מסירת המידע לבית המשפט העליון היא עבירה חמורה בפני עצמה וחשיפתה צריכה לעורר רעידת אדמה, אך לא רק המינוי של מנדלבליט נולד בהטעייה וברמייה. פצצה נוספת שנחשפה בתחקיר חסון היא פנייתו של מנדלבליט באמצעות פרקליטו לשי ניצן ב-28 ביולי 2016 בבקשה לגנוז את התיק בחוסר אשמה. באותה עת מנדלבליט מכהן כיועמ"ש כבר כחצי שנה וממונה מתוקף תפקידו על פרקליט המדינה שי ניצן, שהוא האיש שאמור לקבוע את עילת סגירת התיק נגד הממונה עליו.

מנדלבליט היה בבירור מוטרד עדיין מעילת הסגירה עד כדי כך שפנה לכפוף לו תוך ניגוד עניינים ברור, ומאותו הרגע למעשה גורלו נמצא בידי ניצן: ברצונו יקבע פרקליט המדינה את עילת סגירת התיק בחוסר אשמה ובכך ינקה סופית את מנדלבליט, ברצונו יחליט על עילה אחרת כפי שהציע בחוות הדעת מינואר 2015 ועלולה לסבך את הבוס.

על פי חסון, שי ניצן לא ממהר להחליט ומתייעץ עם בכירי הפרקליטות אשר סוברים כי יש לסגור את התיק בחוסר אשמה אך מבלי לפרסם החלטה רשמית בשל ניגוד העניינים המובהק במצב לכל הנוגעים בדבר. הם מסכימים לא לקבל החלטה ומנדלבליט עדיין לא מקבל תשובה על גורלו. בין הפרקליטים בדיון היה מומי למברגר, המועמד המועדף של מנדלבליט לתפקיד פרקליט המדינה כמחליפו של ניצן, אך אף אחד מן המשתתפים לא חשב כי יש לפרסם את או לדווח על המקרה החמור.

על פי אילה חסון, רק במרץ 2017, תשעה חודשים לאחר בקשת מנדלבליט לשינוי העילה, מודיע ניצן לעורך דינו של מנדלבליט כי הוחלט להימנע מקבלת החלטה. ומה קורה בכל הזמן שבתווך בו היועמ"ש ממתין להחלטה הגורלית על עתידו? כפי שצוטט היועמ"ש בכתבה של דנה ויס בשנה שעברה, כאשר נכנס לתפקידו בפברואר 2016  "זרקו עלינו מבקר המדינה והמשטרה בליל של נושאים, שאריות של ביבי טורס ופרשת המעונות, כל מיני קצוות של זוטות כאלה, דברים שנראים על גבול הרכילות." לדברי מנדלבליט אז, "אם לא היה מדובר בראש הממשלה לא היו עושים כלום." אך היועמ"ש בכל זאת בדק, וב-10 ביולי 2016 אישר למשטרה לפתוח בחקירת 'תיק 2000', על פי המלצת שי ניצן. 18 יום לאחר מכן, הגיע אותו מכתב מעורך דינו של מנדלבליט לניצן. בדצמבר 2016 נפתחה חקירת 'תיק 1000' ובפברואר 2017 נפתחה חקירת 'תיק 3000'. בכל הזמן הזה כאמור שי ניצן מחזיק בידו את ההחלטה על גורל מנדלבליט.

נדגיש שוב את שורש השערורייה: אביחי מנדלבליט הוא האדם היחיד המוסמך להורות על חקירת ראש הממשלה והגשת כתב אישום נגדו, ואילו שי ניצן הוא האדם היחיד היכול לקבוע את עילת סגירת התיק נגד מנדלבליט, לגביה קבע כבר ב-2015 שאינה חוסר אשמה. ביחד, השניים הם אלה שקידמו ויזמו את תיקי ראש הממשלה, חלקם באישומים תקדימיים ומופרכים ותוך חציית קווים אדומים בחקירות עדים והתנהלות תקשורתית, כאשר כל הזמן הזה ניצן מחזיק במנוף השפעה אדיר על מנדלבליט, הן מבחינת עילת סגירת התיק והן מבחינת החטא הקדמון בהקלטות הרפז הסודיות, ושניהם עושים הכול כדי להסתיר את המידע הקריטי הזה מאחרים ומהציבור בכלל.

לכך מתווספת גם סאגת מינוי ממלא מקום פרקליט המדינה והניסיון של דן אלדד לברר על הקלטות מנדלבליט, ואת המערכה הנחושה שניהל היועמ"ש יחד עם בכירים בפרקליטות כדי לסכל כל צעד וכל מינוי של השר לשעבר אוחנה על מנת להציל את עורו שלו.

בכל מקרה, השורה התחתונה ברורה: מעל היועץ המשפטי לממשלה מרחפת עננה כבדה של חשדות שהולכת ומכבידה עם כל חשיפה נוספת ועם המשך סירובו לחשוף את מלוא הפרטים על מעשיו.

על פי הדברים הידועים לנו כיום על התנהלותו של מנדלבליט בכלל ומערכת היחסים שלו עם שי ניצן בפרט, צל כבד עומד גם על החלטותיו ועל שיפוטו בתקופה שלאחר מינויו לתפקיד. בהתחשב בהשלכות שהיו ועודן להחלטות שקיבל היועמ"ש תחת אותה עננה, לכל הפחות עליו להשעות את עצמו עד לבירור הדברים, ונבחרי הציבור חייבים לדרוש חקירה מלאה ומקיפה של כל פרשות מנדלבליט.

משה איפרגן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.6.20

* לא שלום על תנאי – שרים בכחול לבן הודיעו שיתנגדו להחלה חד-צדדית של הריבונות בטענה שהחלת ריבונות צריכה להיות בהסכמה עם ארה"ב ועם ירדן.

יש לציין, שעל פי ההסכם הקואליציוני יש לכחול לבן חופש הצבעה בנושא, אך מצד שני אין לה זכות וטו, כלומר החלת הריבונות אינה מותנית בהסכמתה. לכן, גם אם כחול לבן או מרביתה יתנגדו, אין בכך כדי לפרק את הממשלה, לא מצד הליכוד ולא מצד כחול לבן. ולנתניהו יש רוב למהלך גם בלעדיהם.

אבל התנגדות שלהם תהיה החמצה קשה. יש הזדמנות להובלת מהלך לאומי של קביעת גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה. מן הראוי שהחלטה כזו, על החלת הריבונות על האזורים שבקונצנזוס, תהיה לא רק בתמיכת כל הקואליציה, אלא גם בתמיכת האופוזיציה (למעט הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועפר שלח). הרי כל אלה מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן וגושי ההתיישבות, והחלת הריבונות נועדה לסכל נסיגה כזו ולקבע את האינטרס הלאומי הישראלי בנדון.

[אהוד: אתה שכחת להזכיר לקוראים (שכנראה אינם מטומטמים!) – שלפני הבחירות האחרונות היית חסיד שוטה של כחול לבן בראשות בני גנץ (וגם בוגי יעלון) – ובמקביל לא הפסקת להשמיץ וללכלך את העבריין הפלילי נתניהו, שעמד בראש רשימת הליכוד!]

הריבונות על ירושלים השלמה ועל הגולן הוחלה ללא תמיכה בינלאומית, גם ללא תמיכה אמריקאית. על החלת הריבונות על הגולן נשיא ארה"ב רייגן הטיל סנקציות על ישראל והוביל גינוי במועצת הביטחון. ולמרות זאת, לאורך זמן הידידות בין שתי המדינות הייתה יציבה על אף המחלוקת ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

הפעם אין המדובר בהחלת ריבונות בעימות עם ארה"ב, אלא בתמיכת ארה"ב. לכן, זו הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ.

ובאשר להסכמת ירדן ולטענה שהחלת הריבונות תסכן את השלום עימה – הסכם שלום בין מדינות אינו בן ערובה של צד אחד כדי לסכל את מימוש האינטרסים החיוניים לצד האחר.  ישראל מכבדת את הסכם השלום ככתבו וכלשונו, ואף מספקת לירדן מים בכמות כפולה מכפי שהתחייבה בהסכם השלום. ישראל מכבדת את הסכמתה על מימוש האינטרס הירדני בהר הבית. לעומת זאת, ירדן פועלת במקרים רבים נגד ישראל, כמו נישול החקלאים הישראלים ממובלעות צופר ונהריים (אמנם הדבר אינו מנוגד להסכם, אך הוא בהחלט מנוגד לרוחו), המשך ההסתה נגד ישראל והחינוך האנטי ישראלי. האינטרס שלה בהסכם השלום הוא לפחות כמו שלנו, והאיום שלנו על עצמנו, שאם נקדם את האינטרס הלאומי שלנו ללא כל הפרה של הסכם השלום נסכן את הסכם השלום, רק יקצין את עמדת הירדנים.

ירדן מעדיפה לאין ערוך את ישראל בבקעת הירדן מאשר מדינה פלשתינאית שתאיים על ריבונותה ועל קיומה. הרי על פי האמנה הפלשתינאית לא רק ישראל אלא גם ירדן – דינה להתבטל ולהיות חלק מן המדינה הפלשתינאית. לכן, אפשר להגיע איתה להסכמה שקטה שתכלול הבנה מראש לגינוי מן השפה אל החוץ ואף לפעולות כמו החזרת השגריר להתייעצויות וכו'. אולם כאשר בחוסר אחריות לאומית שרים אומרים בפומבי, שהחלת הריבונות צריכה להיות בתיאום עם ירדן, הם יוצרים מצב שהחלת הריבונות תחשיד את ירדן בעולם הערבי כמי שנתנה לכך יד, ותיאלץ אותה לצעדים חריפים כדי לנקות את החשד.

* כערער בערבה – ב-7 ביוני 1981 הושמד הכור הגרעיני העיראקי בהפצצה של חיל האוויר – "מבצע אופרה". ההחלטה של בגין על הפצצת הכור העיראקי היתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המועד המקורי של ההפצצה היה ב-10 במאי. כאשר הטייסים כבר ישבו במטוסים, הורה בגין במפתיע לעצור את המבצע, לאחר שהתברר לו שפרס, שבגין עידכן אותו בנדון בהיותו ראש האופוזיציה, הדליף את התוכנית. במכתב ששיגר פרס לבגין באותו יום, הוא הזהיר אותו מפני ביצוע ההחלטה, וקבע שהפצצת הכור תותיר את ישראל כ"ערער בערבה" מבחינה בינלאומית.

היתה זו עוד אחת מנבואות ההפחדה שליוו צעדים פורצי דרך של מדינת ישראל; צעדים נועזים, מחוץ לקופסה, ששינו באופן משמעותי את מצבה האסטרטגי של ישראל. חצי שנה מאוחר יותר, כאשר הביא בגין לכנסת את החלת הריבונות הישראלית על הגולן, כותרות העיתונים איימו במלחמה איומה עם סוריה. ח"כ יוסי שריד התהלך אנה ואנה ברחבי אולם הכנסת, ידיו בכיסיו ובפיו מקטרת וסינן שוב ושוב מפיו "מטורפים... מחרחרי מלחמה."

ולמה ללכת רחוק? רק לפני שנתיים שמענו את האיומים על מה שיקרה אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. ואנו זוכרים את שאר איומי "הצונמי המדיני", ה"בידוד המדיני" וכו'.

בכל צעד יזום יש סכנות, אך מדינה שמפחדת לקחת סיכונים ולהחליט החלטות משנות מציאות – נגזר עליה לשקוע בסטגנציה. מדינה שתשאיר תמיד את היוזמה בידי האוייב נדונה לדשדוש ולשקיעה. ומעניין שאלה שמפחידים אותנו תמיד מפני החלטות כאלו, למרות שבד"כ הפחדותיהם הוכחו כמופרכות, בזו לאזהרות מפני צעדים כמו הסכם אוסלו וההתנתקות; אזהרות שהוכחו נכונות. "פחדני שלום" כינה פרס את מי שהזהירו מהשלכות החלטותיו. "אי אפשר לקפוץ מעל התהום בשני צעדים," הוא הסביר למי שקראו לו לנקוט זהירות, ללכת בצעדים קטנים ולבחון את תוצאותיהם.

היום מפחידים אותנו מפני החלת הריבונות. החלת הריבונות, בעיקר על בקעת הירדן, היא אינטרס לאומי רב ערך בראייה לאומית ארוכת טווח. זו החלטה שראוי להסתכן כדי לקדם אותה, בעיקר בחלון ההזדמנויות של תמיכה אמריקאית בצעד.

והעיקר, לא לפחד כלל.

* היסטוריה משופצת – יוסי ביילין מפרסם כמעט מדי יום מאמר ב"ישראל היום" נגד החלת הריבונות. הוא לא אומר רק מה לא לעשות, אלא גם מציע גם מה כן לעשות: "למצוא את הדרך לגבול מוסכם בין שני העמים." מהו אותו גבול? זה ידוע. קווי 4.6.67 עם "תיקוני גבול" קלים שעליהם "יפוצו" הפלשתינאים בשטחים בנגב. הוא לא מזכיר שההצעות הללו כבר הוצעו להם בידי ברק ואולמרט, בידי קלינטון ואובמה והם דחו את ההצעות על הסף. או ליתר דיוק, הם דחו אותן בדם ואש ותמרון עשן. והוא עדין מוכר את האשלייה הזאת.

אפרופו דם ואפרופו מכירת אשליות, נחזור נא במנהרת הזמן להסכם אוסלו, שביילין היה אדריכלו. מהות ההסכם היתה הכרה ישראלית באש"ף תמורת הפסקת המאבק המזוין. ובשלב ראשון ישראל נסוגה מעזה ויריחו תחילה. הנסיגה מעזה (כן הנסיגה מעזה היתה אחרי אוסלו א'. בהתנתקות עזה כבר יותר מעשור לא היתה בידינו והנסיגה היתה מגוש קטיף והאזורים הבלתי מיושבים) ויריחו הייתה אבן הבוחן להסכם. ביילין הגדיר את הניסוי: "מבחן הדם".

הנה, קטע מראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" חודשיים אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. הסכם אוסלו הביא לגל טרור חמור ביותר ואף על פי כן ישראל הלכה לאוסלו ב'. אוסלו ב' הביא לגל טרור חמור נוסף שבעטיו איבד פרס את השלטון. אבל כשברק נבחר לראשות הממשלה, הוא הלך למהלך מרחיק הלכת ביותר, מחק את מורשת רבין ואת כל הקווים האדומים שלו והציע לפלשתינאים את הכול. תשובת הפלשתינאים היתה גל הטרור החמור ביותר במאה שנות הסכסוך.

זה מבחן הדם שהציג ביילין. ואף על פי כן הוא דבק בדרך שנוסתה וכשלה ונוסתה שוב וכשלה שוב ונוסתה פעם נוספת וכשלה פעם נוספת ועלתה לנו ביותר מאלף הרוגים. ואיך הוא מסביר זאת? בשיטה שבה נכתבה האנציקלופדיה הסובייטית. הוא משפץ את ההיסטוריה או בורא היסטוריה חלופית.

"האם הוא [ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי, בר הפלוגתא שלו מעל דפי מדור דעות ב"ישראל היום" א.ה.] מבקש לשכוח או להשכיח את אחריותנו לאי מימוש ההסכמים? האם הוא זוכר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה, ואשר פתח את שערי הגיהינום לשורה מוטרפת של פיגועי התאבדות, בדיוק 40 יום לאחר מכן? האם הוא שכח מי רצח ראש ממשלה בישראל, על שרצה בשלום? האם הוא שכח את 'ביקור הנימוסין' של ראש האופוזיציה דאז, אריק שרון, להר הבית עם אלף איש, פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ואשר למחרתו נפתחו שערי הגיהינום של האינתיפאדה השנייה?"

לא ייאמן. האיש הזוי. על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, מי שהפר את ההסכמים היינו דווקא אנחנו. ערפאת הגיע לישראל עם יונה ועלי זית, נחוש להביא לשלום. ואז היה הטבח בחברון והוא נאלץ להגיב בפיגועי התאבדות. שקר וכזב. אוסלו היה הונאה שנועדה להביא את ערפאת וצבאו לארץ ישראל לצורך המשך המאבק המזוין והטרוריסטי בתנאים טובים יותר. כבר ברכב שבו הוא נסע, הבריח ערפאת נשק ומחבלים. הפיגועים החלו מיד. הטבח בחברון היה מעשה נתעב ונפשע של מחבל רוצח ארור. בוודאי לא על ידי מדינת ישראל. יכול להיות שהעילה או התירוץ של פיגוע ההתאבדות הראשון אחריו היתה נקם. הטענה שבגלל אותו טבח נעשו כל עשרות פיגועי התאבדות וטרור במשך שנים הזויה עד טירוף.

מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכול אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על "זכות" השיבה. מתקפת הטרור היתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו. אני ממליץ על ספרו של שמעון שיפר "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד" ועל ספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה", המתארים את המידע שהיה בידי צה"ל והערכת אמ"ן שהוצגה לממשלה.

ביילין היה אז שר בממשלה וחבר קבינט והוא נחשף להערכה הזאת. ועכשיו הוא טוען שמתקפת הטרור הרצחנית, שבה בכל יום מחבלים פוצצו את עצמם ברחובותינו, במסעדות ודיסקוטקים, באוטובוסים ובמרכזי קניות, הם באשמתנו. למה? כי אריק שרון ביקר בהר הבית. כלומר, הוא מאמץ את העמדה שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית וכיוון שכך לא היתה לפלשתינאים ברירה אלא להגיב במתקפת הטרור (שתוכננה בעוד מועד).

היסטוריה משופצת, הזוייה (ולא רק בדוגמאות שהצגתי כאן). והוא רוצה שנאמץ את שיקול דעתו באשר להחלת הריבונות.

* סרבנות טורבו – כאשר מנתחים את תולדות הסרבנות הערבית לכל פתרון, הדוגמה המרכזית היא דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם. התוכנית הזו היתה בעייתית מאוד מבחינת היהודים. מדינונת קטנטונת, ללא ירושלים, ללא הגליל המערבי, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד, אשקלון וחלקים מן הנגב המערבי, ובתחומה המצומצם 40% הם ערבים וחלק מן היישוב היהודי, למשל נהריה, אמורים להיות במדינה הערבית. ואף על פי כן היישוב היהודי קיבל את התוכנית בריקודים ברחובות ובשמחה רבתי. לעומת זאת, הערבים דחו אותה בתוקף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי במטרה להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. כל מדינות ערב היו שותפות לעמדה זו.

מעטים מודעים לפרט נוסף. המלצת יונסקו"פ, ועדת האו"ם שהציעה את תוכנית החלוקה, לא היתה בהסכמה פה אחד. היתה זו הצעת הרוב. היתה גם הצעת מיעוט – להקים פדרציה יהודית ערבית, עם שלטון-על משותף ושתי אוטונומיות, יהודית וערבית. על פי ההצעה הזאת, לא היתה ליהודים שליטה על העלייה, וניתן היה להעלות רק את תושבי מחנות העקורים בגרמניה ומחנות המעפילים בקפריסין. גם את ההצעה הזאת דחו בתוקף הערבים. הם עמדו על כך שפלשתין היא ערבית ולכן צריכה לקום על כולה מדינה ערבית.

הטענה המרכזית שלהם הייה שהיהודים אינם עם ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בני הדת היהודית הם אזרחים בארצותיהם ואין להם שום זיקה לארץ ישראל. פלשתין היא ערבית והיהודים הם פולשים קולוניאליסטים זרים. וסוריה טענה שפלשתין היא דרום סוריה, שנתלשה ממנה בידי הקולוניאליזם המערבי. הקמת מדינה יהודית תיצור חיץ ברצף הטריטוריאלי הערבי במזרח התיכון ובמגרב והיא נטע זר. הערבים לא יוכלו לקבל את השתל, והדבר יביא למלחמה. הם גם טענו שהקמת מדינה יהודית תביא לזעם ופרעות בכל ארצות ערב נגד היהודים (לצורך הפרעות היהודים הם עם...)

טענה נוספת הייתה שכיוון ש-2/3 מתושבי הארץ הם ערבים המדינה צריכה להיות ערבית.

העולם לא קיבל זאת, כי הוא הכיר בכך שהמדינה היהודית היא מדינתו של כל העם היהודי ולא רק של היהודים שכבר יושבים בא"י ושהעם היהודי ראוי להגדרה עצמית במולדתו ואין ספק שמולדתו היא ארץ ישראל.

* צריכים לדאוג – גדעון לוי הוא לא בדיוק מקור המידע המהימן ביותר (וזה האנדרסטייטמנט של העשור), ואף על פי כן כאשר הוא מדווח על 300 פרצות בגדר ההפרדה, אנחנו צריכים לדאוג.

* הספר הלבן 2020 – אנו עומדים בפני גל עלייה גדול מארצות הרווחה – צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה. יו"ר הנהלת הסוכנות בוז'י הרצוג הצהיר שצפויה עלייה של רבע מיליון יהודים מארצות אלה בשלוש השנים הקרובות. הלוואי! ומי יודע, דינמיקה של הצלחה עשויה אף להגדיל את המסיפר.

כמדינה ציונית, לא כל שכן כאשר חוק יסוד עיגן את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלינו להעמיד את אתגר העלייה הגדולה וקליטתה על ראש שמחתנו. כך נהגו בן גוריון בשנות החמישים ויצחק שמיר בשנות ה-90; כך נוהגת מנהיגות ציונית. על מדינת ישראל להשקיע את מלוא המשאבים למימוש היעד הזה ולהכפיף לו כל מטרה אחרת.

הזדמנות העלייה מארצות הרווחה מחייבת אותנו לאתגר תרבותי רוחני – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. ישראל אינה מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי אלא מדינת הלאום של העם היהודי; העם היהודי כולו, על כל זרמיו. ממשלת האחדות הלאומית חייבת להוביל מהלך ציוני של הכרה רשמית בכל הזרמים, הכרה בגיור של כל הזרמים, הכרה בנישואין של כל הזרמים ומימוש בפועל של מתווה הכותל. אחרת היא לא ממשלה של אחדות ולא ממשלה לאומית.

בינתיים העלה אריה דרעי הצעת חוק אנטי-ציונית, חוק נגד גיור. הצעת חוק שמאפשרת לפסול כל גיור, כולל גיור אורתודוכסי (למשל הגיורים של הרב דרוקמן) ומכפיף כל גיור לרבנות הראשית, שכבר מזמן היא רבנות חרדית לא ציונית, שמנהלת מלחמת חורמה בגיור ובגרים. ההצעה הזאת היא פיגוע המוני נגד הציונות ונגד האינטרס הלאומי.

את הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, דווקא כאשר נפתחה הזדמנות לתנופה ציונית של עלייה גדולה, יש לסכל בכל מחיר. על הנושא הזה, אם צריך, יש להפיל את הממשלה. הצעת החוק האנטי ציונית הזאת, הספר הלבן הזה, היא חקיקה אוטואימונית; מחלה התוקפת את הגוף הלאומי, שנתיים בלבד לאחר שהמדינה חוקקה את חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* הלו, זה רדיו? – כשאני פונה לאורטל, רשת ב' מתחילה משום מה לשדר בערבית. וכך בעוד מספר מקומות בגולן. סיפרתי על כך לשר התקשורת יועז הנדל וצוות משרד התקשורת, שערכו ביקור בגולן. זו רק דוגמית לבעיה החמורה של התקשורת באזורי הסְפָר.

קוראיי יודעים עד כמה אני סולד מהתבכיינות, כולל התבכיינות של הפריפריה. היא רק מזיקה לנו. אני גם לרוב לא משתמש במושג פריפריה אלא סְפָר. אבל בנושא תשתיות התקשורת מדובר בשערורייה לאומית. בתחום זה הפער בין מרכז הארץ לספר הוא בלתי נסבל.

למרבה השמחה, שר התקשורת הציב את נושא תשתיות התקשורת ובעיקר האינטרנט המהיר בסְפָר על ראש שמחתו.

כמובן שהוא יישפט במבחן התוצאה.

* הבחירה הטבעית של מיכל קוטלר – עם הח"כים החדשים שיכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי נמנית מיכל קוטלר. מיכל קוטלר שובצה ברשימת כחול לבן מטעם תל"ם, אך היא תצטרף לכחול לבן. הבחירה הזאת מובנת מאליה. מיכל הצטרפה לתל"ם ממניעים אידיאולוגיים ותל"ם שנגררה אחרי עופר שלח ויאיר לפיד –סטתה מן התלם. מי שהצטרף לתל"ם מטעמים אידיאולוגיים לא יכול לתת את ידו לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. מיכל התנגדה לכך בכל ליבה ובשום אופן לא היתה נותנת ידה למעל. מיכל תמכה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, כראוי לתנועה לאומית ממלכתית כפי שתל"ם התיימרה להיות. היא תמכה בכך לאחר הסיבוב השני וקראה להיענות למתווה הנשיא ולהצעת הליכוד, שאילו כחול לבן היתה מאמצת אותם היום גנץ היה ראש ממשלה בלי האנומליה של ראש ממשלה חלופי. ואחרי הסיבוב השלישי היא היתה שותפה ליוזמת אחדות לאומית, שדחפה בכל כוחה להקמת ממשלת האחדות. ברור שהיא אינה יכולה להצטרף לתל"ם שהפכה סרח עודף של יש עתיד. לדעתי, מקומה בדרך ארץ, ואני מאמין שבסופו של דבר לשם יוליכוה רגליה.

מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתייה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. כנסת ישראל תתברך בתוספת איכותית.

בהצלחה!

* להחזיר את האיכון הסלולרי – העלייה המדאיגה בנתוני ההידבקות בקורונה והרצון לא לחזור אחורה בתהליך החיוני של הנעת המשק מחדש, מחייבים לשים את הדגש על קטיעת שרשראות ההדבקה. למטרה זו יש להחזיר את האיכון הסלולרי. השב"כ רצה להפסיק את מעורבותו במאבק בקורונה, כי מצא את עצמו שנוי במחלוקת פוליטית וזה לא בריא לו וכיוון שהפעילות הזאת באה על חשבון פעילות ביטחונית חשובה שלו. אך ההתמודדות עם איום הקורונה באה על חשבון דברים אחרים גם בפעילות הממשלה וצה"ל, כי אין ברירה, יש היום איום בריאותי שמחייב התמודדות. ההחלטה להפסיק את האיכון הסלולרי היתה החלטה פופוליסטית, כניעה למתקפות הדמגוגיות של שחורי החולצות. חיינו ופרטיותנו פרוצים לגורמים עסקיים למטרות בצע, ופתאום יוצא הקצף נגד שימוש בטכנולוגיה להצלת חיי אדם ולמען בריאות הציבור, תחת ביקורת שיפוטית ופרלמנטרית. הערך הנעלה של קדושת חיי אדם מצדיק פגיעה מידתית בפרטיות.

* תקציב דו-שנתי – ב-2009, כשנתניהו היה ראש הממשלה ויובל שטייניץ היה שר האוצר, הם הציעו לראשונה רעיון מהפכני – תקציב דו-שנתי. כיוון שהדבר מנוגד לחוק יסודות התקציב הכנסת אישרה זאת בהוראת שעה, שהוארכה מאז פעמים אחדות.

רבים מאנשי הדרג המקצועי, התקשורת ובעיקר האופוזיציה בכנסת בהובלת שלי יחימוביץ' – התנגדו לכך בתוקף. טענתם היתה שזו פגיעה בדמוקרטיה וסירוס הכנסת באמצעות פגיעה באחד הכלים המשמעותיים לפיקוח פרלמנטרי ולעבודת הכנסת וועדת הכספים. עתירות לבג"ץ אמנם נדחו, אך גם השופטים מתחו ביקורת על הצעד, המנוגד לרוח החוק.

למרות שהביקורת הזו אינה מופרכת, תמכתי ברעיון מן הרגע הראשון וזו עמדתי עד היום. היתרון בתקציב דו-שנתי הוא היציבות והיכולת לתכנון קדימה ולעבודה רצופה ללא הלחץ של תקציב שנתי. כמובן שאין מקום לתקציב חמש שנתי בנימוק זה, אבל תקציב דו-שנתי עומד בהחלט במבחן המידתיות. ואני סבור שהתקציב הדו-שנתי הוכיח את עצמו ואיפשר יציבות למשק הישראלי.

ופתאום נתניהו, אבי התקציב הדו-שנתי מתנגד לתקציב דו-שנתי ודוחף לתקציב שנתי. איך הוא מסביר את המהפך בעמדתו? "הנסיבות השתנו."

אכן, הנסיבות השתנו, אך דווקא לצד של תקציב דו-שנתי. אדרבא, השנה אני סבור שגם מי שהתנגדו עקרונית לתקציב דו-שנתי צריכים לתמוך בו. מה מיוחד השנה?

ראשית, המשבר הפוליטי הממושך, עם ממשלת מעבר במשך שנה וחצי ושלושה סיבובי בחירות וממשלת אחדות שאין הרבה אמון בין מרכיביה, מחייבים מעט שקט ויציבות במערכת.

שנית, אנו נמצאים בסוף השנה והתקציב השנתי הוא למעשה תקציב לכשלושה חודשים. וכאשר מדובר בנתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, מקנן חשש כבד שמאחורי הצעד שלו ניצבת מזימה נכלולית.

* הפרוטקשן משתלם – הרודן הטורקי ארדואן יקבל עוד חצי מיליארד אירו מהאיחוד האירופי למניעת מעבר פליטים. טקטיקת הסחטנות והפרוטקשן שלו משתלמת מול הכניעה המתמשכת, המבישה והמתרפסת של המערב.

* שיקולי רייטינג – מנהל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ החליט להוריד מלוח השידורים את התוכנית קלמן-סג"ל. מיד פרצה סערה, בטענה שהתוכנית הורדה כיוון שמגישיה ימניים. הטוענים כך מתעלמים מן העובדה שאותו קובלנץ, שהחליט על סגירת התוכנית, הוא זה שיזם את התוכנית והעלה אותה, ועמדותיהם של השניים היו ידועות לו גם אז. יתר על כן, במקרים המעטים שבהם חשף קובלנץ את עמדותיו הפוליטיות הוא הגדיר את עצמו כאיש ימין.

לפני הורדת התוכנית הורדו התוכניות של גאולה אבן וירון לונדון, לוסי אהריש, לוסי איוב, קובי מידן, דפנה לוסטיג, דרור פויר ועוד (הנתונים – מ"ישראל היום"). כלומר, ממש לא על רקע פוליטי.

לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את טענתו של קובלנץ שהוא קיבל החלטה מקצועית ולא פוליטית. ניתן להתווכח על שיקול הדעת המקצועי שלו. השיקול המקצועי שלו במקרה הזה ובמקרים הקודמים שהזכרתי – הוא רייטינג נמוך. בעיניי, בניגוד לשידור המסחרי, בשידור הציבורי הרייטינג לא צריך להיות שיקול מכריע, אלא שיקול האיכות. כי אם השידור הציבורי מונע משיקולי רייטינג, מי צריך אותו? יש מספיק ערוצים מסחריים.

לגופו של עניין – איני מכיר את התוכנית ואף פעם לא צפיתי בה, ולכן איני יכול לחוות עליה דעה מקצועית. אני אוהב מאוד להאזין לתוכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב' ובעיניי קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי ושדר מצוין, אחד הטובים בארץ. לאראל סג"ל ניסיתי להאזין פעמים אחדות בגל"צ ומאוד לא אהבתי את ההתלהמות הצעקנית.

בסך הכול אני רוצה לציין שלאחרונה "כאן 11" מעלה תוכניות משובחות ביותר, כמו הסדרה התיעודית על אלי כהן, "שטוקהולם 2", "זהו זה", "עוד ניפגש", "שלומי שבן מארח" ועל פי הקדימונים יש מה לצפות ל"טהרן".

* לחלץ את היהדות מטלפי הסוטים – הרפש, הבורות  והטימטום בדברי "הרב" גזהיי שכמעט נבחר מטעם ש"ס לכנסת, אינם מקרה יחיד. ברשת הופץ בימים האחרונים סרטון ובו מקבץ של דברי בלע מטומטמים, פרימיטיביים ומיזוגיניים. התועבה הזו היא בעבורי תמריץ להעמקת מפעל חיי בתחום ההתחדשות היהודית. אסור להפקיר את היהדות בידי הסוטים הנבערים הללו. יש להעמיק ולהכיר ולחשוף לציבור הרחב את יופייה של היהדות, ולחדש ולהתחדש עם היפה, הנאור והחכם שבה. אמור לי מה אתה מחפש ומוצא ביהדות ואומר לך מי אתה.

* מבעד לפילם – כשהיינו ילדים, כשהיה ליקוי חמה היינו לוקחים פילם, מקפלים כמה שכבות ומביטים בשמש מבעד לפילם.

ומה עושים היום? מה זה פילם?

* ביד הלשון: ינעל העולם – ינעל העולם הוא כינוי לירקן בשוק הכרמל שכמעט כל משפט שלו כולל את המילים "ינעל העולם". הוא מצולם בכתבות אווירה על השוק, היה לסמל מסחרי, על החולצות שהוא לובש מודפסת הכתובת "ינעל העולם". הוא הפך לאייקון, יש עליו דמות ב"ארץ נהדרת" והוא השראה לפרסומת של בנק מזרחי-טפחות.

אז מה פירוש המושג? ינעל הוא שיבוש של המילה הערבית ילען, שפירושה יקולל. המילה מלעון היא מקולל, ארור. השיבוש הפך לקללה מקובלת בסלנג העברי: ינעל אבוך (יקולל אביך), ינעל רבאק (יקולל אלוהיך), ינעל דינק (תקולל הדת שלך) והקללה המיתולוגית מהמערכון "עולים חדשים" של אריק איינשטיין ואורי זוהר: "ינעל דין אל באבור אילי ג'אבהום" (תקולל האונייה שהביאה אותם). צירוף המילים "ינעל העולם" הוא "יקולל העולם" או "לעזאזל העולם".

הבסטיונר "ינעל העולם" משוק הכרמל הוא עבד שקרא. בנו נאדר שקרא נרצח לפני שנתיים בחיסול חשבונות בעולם התחתון ביפו.

אורי הייטנר

* * *

יצחק הילמן

שלוש מדינות לשני עמים?

שתי המדינות המקוריות בפתרון הן ישראל וירדן. שני העמים הם היהודים והערבים. כעת באים הפלסטינים ומבקשים להוסיף מדינה שלישית. בואו נבין איך זה קרה ואם יש לכך היתכנות.

בהכרזת בלפור מנובמבר 1917, כמו גם בהכרזת המנדט הבריטי בהמשך ב-1922, על "מסופוטמיה ופלסטינה", נקבע כי ארץ-ישראל משני צידי הירדן תיקרא "פלסטינה" ובעברית: "ארץ-ישראל". ארץ-ישראל / פלסטינה נקבעה בהתאם כבית לאומי יהודי, למרות שרוב האוכלוסייה של אותה שעה בארץ היה ערבי. במסגרת זו, כשהריבון הוא המלך הבריטי, לערביי ארץ-ישראל ניתנו רק זכויות דתיות וקנייניות. ממזרח לנהר הירדן ישבו אותה תקופה כארבע מאות אלף ערבים. שטח זה, שגדול פי חמש מארץ ישראל המערבית, נמסר שנה אחרי כינון המנדט הבריטי, לחזקתה של המשפחה ההאשמית שנציגה היה האמיר עבדאללה.

איך זה קרה? אחרי שהבריטים סילקו את הטורקים מסוריה, הם הביאו לדמשק את אחיו של עבדאללה, פייסל בנו של השריף חוסיין, כמלך סוריה. שאיפתו האמיתית היתה לכונן את "סוריה הגדולה", שתכלול את סוריה, עיראק וארץ-ישראל. הצרפתים שמו קץ לשאיפות אלה ופייסל נאלץ לברוח מדמשק. בעקבות גירוש זה, עבר פייסל לבגדד והוכתר כמלך עיראק. עד אותו  מועד עיראק נקראה מסופוטמיה, שם שהיה קיים מאז תקופתו של אלכסנדר מוקדון.

כתוצאה מכך, אחיו של פייסל, עבדאללה הראשון, נותר ממורמר, ללא תפקיד. עד מהרה, פיצו אותו הבריטים, תוך שקרעו את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי של ארץ-ישראל, למרות מחאת ההסתדרות הציונית. הגדה המזרחית הוכרזה כ"הממלכה ההאשמית של עבר הירדן", שבירתה עמאן. עמאן היתה אותה תקופה עיירה על מסילת הרכבת החיג'אזית. המטרה הבריטית  היתה להקים מימשל שיגן על קו צינור הנפט הבריטי שהונח זה מכבר בין כרכוך לחיפה. והיה חיוני מאוד לאינטרס הבריטי.

[אהוד: נדמה לי שבתקופה שאתה מזכיר כאן טרם הונח צינור הנפט הזה].

למטרה זו הוקם "חיל הספר העבר ירדני", יחידה ניידת על גמלים, שהתפתחה בהמשך  ל"ליגיון הירדני". עמאן, הקרויה בישראל רבת עמון, התפתחה עם השנים והפכה לכרך של מעל למיליון תושבים.

האמירות הירדנית שודרגה ב-1948 ל"ממלכת עבר הירדן" ועבדאללה הפך מאמיר למלך. את משכורתו קיבל עבדאללה, החל ב-1923, מהנציב העליון הבריטי, שמקום מושבו היה בבניין אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים. פורמלית ארץ-ישראל המנדטורית כללה את שני גדות הירדן, אבל מעשית השטח חולק למדינת "עבר הירדן" ולארץ-ישראל המערבית שהמשיכה להיקרא "פלסטינה/ארץ-ישראל".

ב-1947 התקיים מפגש חשאי בין גולדה מאיר, שעבדה בשעתו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וראובן שילוח, עם עבדאללה. המפגש היה בתחנת הכוח "נהריים" שעל הירמוך. מטרת הפגישה היתה להניא את עבדאללה מלהשתתף במלחמה, אם תפרוץ בין מדינות ערב למדינה היהודית שעתידה לקום. באותה פגישה הציע עבדאללה לשני הנציגים של היישוב, לוותר על הקמת מדינה יהודית, תמורת הקמת מדינה עבר ירדנית משולבת ביהודים, עם אוטונומיה ליהודים ונציגות שלהם בפרלמנט העבר ירדני. גולדה ושילוח דחו את ההצעה על הסף. התוצאה היתה השתתפות ירדנית פעילה במלחמת תש"ח,  שהסתימה בחלוקתה של ארץ-ישראל המערבית בין "עבר הירדן" לבין ישראל וכיבושה של עזה על ידי הצבא המצרי.

מלחמת תש"ח הסתיימה ללא מדינה ערבית בארץ-ישראל המערבית, ועם שלטון ירדני על יהודה ושומרון שנמשך עד לשנת 1967. אני מעריך בזהירות כי מלחמת העצמאות הסתיימה כפי שהסתיימה, לא בגלל שיקולים צבאיים, אלא משיקולים כלכליים מובהקים. מדינת ישראל הצעירה התקשתה מאוד להתמיד במלחמה תוך החזקת צבא בן מאה ועשרים אלף חיילים ובו בזמן לקלוט מיליון עולים על אוכלוסייה של שש מאות וחמישים אלף תושבים.

בן גוריון העדיף, משיקולים פוליטיים, את ביסוסה הכלכלי והחברתי של המדינה, על פני השלמת הכיבוש של ארץ-ישראל. צה"ל היה יכול לכבוש ב-1949 את כל יהודה ושומרון בתוך חודש ימים ואולי בפחות מזה. יש הטוענים שבן גוריון חשש במיוחד שהשלמת ההשתלטות על כל ארץ-ישראל, תביא לרוב ערבי במדינת ישראל, ותוביל בסופו של דבר לבינאום ירושלים ולכפיית גבולות ה"חלוקה" על מדינת ישראל.

כך קרה, שהמלחמה הסתיימה בשליטה ירדנית על יהודה ושומרון. ב-1952 החליט עבדאללה לספח את ה"גדה המערבית" לממלכת "עבר הירדן" ולהסב את שמה של הממלכה כולה ל"ירדן". זאת מפני שנהר הירדן זורם כעת בין שתי הגדות: המזרחית והמערבית כאחד. מאותו הרגע, הפכו כל תושבי הגדה המערבית שתחת השליטה הירדנית, לאזרחים ירדניים. הם היו לאזרחים שווי זכויות לערביי הגדה המזרחית, תוך קבלת נציגיהם לפרלמנט הירדני. ב-1952, היה מיספר התושבים הירדניים בגדה המערבית, זהה פחות או יותר למספר של הגדה המזרחית ובכך נוצרה מדינה הרמונית. מכאן שמאז 1952, כל ערביי יהודה ושומרון הם אזרחים ירדניים, גם אם הטריטוריה של יו"ש מוחזקת מזה חמישים ושלוש שנים על ידי ישראל. טענת הפלסטינים או מי מידידיהם בעולם לפיה ישראל מחזיקה "שטחים" פלסטיניים היא הבל ורעות רוח. ה"שטחים" הפלסטיניים היו שטחי המנדט הבריטי, ואלה חולקו בתש"ח בין ירדן לישראל, בהסכמת כולם, כולל הפלסטינים. מדינה פלסטינית יכלה לקום ב-1947, אבל הפלסטינים סירבו להקימה, ובמקומה קמה מדינה ירדנית-פלסטינית.

את כל ההקדמה הזאת הבאתי כדי להסביר שמאז תש"ח קיימות רק שתי מדינות בארץ ישראל, האחת ירדן והשנייה ישראל. ישראל טוענת מאז 1967 שאין צורך במדינה שלישית בשטח זה. פומבית, מחמת דעת הקהל הפנימית שבירדן, שרובה ממוצא פלסטיני, תומך מלך ירדן בהקמת מדינה פלסטינית. מבחינתו, מצב זה עדיף על השתלטות פלסטינית מוחלטת על ירדן.

אשר לאזור יהודה ושומרון, אכן יש שם שני מיליון ערבים ואכן הם רוצים במדינה, אלא שמדינה כזאת תהיה מאוד מסוכנת לישראל. מעבר לכך דורשים הפלסטינים החזרת חמישה מיליון פליטים לתוך גבולותיה של ישראל. ביצוע דרישות אלה משמעה קיצה הוודאי של מדינת ישראל.

נשאלת השאלה מה ניתן לעשות בנסיבות כאלה?

קיימות שלוש אפשרויות מעשיות: האחת, לספח את כל אזור יהודה ושומרון לישראל על שני מיליון הערבים שיושבים שם, תוך מתן תושבות ישראלית לכל המסופחים. אזרחות תינתן למי מהם, רק בהסכמה ישראלית ובוודאי שלא בטווח הקרוב.

אפשרות שיניה היא להכיל ריבונות על שלושים אחוזים משטח איו"ש, כשרובו מיושב בישראלים, ולהשאיר את השאר כאוטונומיה בצורת המשכה של הרשות הפלסטינית.

אפשרות שלישית היא, לא לעשות דבר, ולשמור על הסטטוס קוו. האפשרות השלישית תביא להמשך הלחצים של הרשות הפלסטינית למדינה בגבולות 67'.

מבחינה משפטית בכל שלושת האפשרויות ערביי יהודה ושומרון נותרים אזרחים ירדניים מכוח האזרחות שקיבלו ב-1952. זה בדיוק המצב הקיים כיום גם בירושלים המזרחית. שם יש לערבים גם אזרחות פלסטינית, שאיננה מתפרסמת, וגם תעודות תושב מישראל.

מבחינתנו, מה שחשוב לזכור שארץ-ישראל המערבית היא מדינת ישראל. אין דבר כזה פלסטין. יש או ישראל או ירדן. אם ישראל תסכים היא תעניק לערביי יו"ש זכויות אוטונומיות בכפיפות לריבון הישראלי, תוך המשך המודל של הרשות הפלסטינית הקיימת. הפלסטינים יכולים לעבור לירדן וייתכן אפילו שביום מן הימים הם גם ישתלטו על ירדן. בו בזמן פתרון שלוש המדינות לשני עמים חסר כל היתכנות.

יצחק הילמן

* * *

מלי טויב [אהרנסון]

שליטה מוחלטת של החרדים, הדתיים והערבים בכנסת – על קרקעות המדינה!

לאחר שהוקמה הממשלה המאוחדת  ה-35 – הכנסת חזרה לתפקד, והתבהרה התמונה במלואה לגבי  עתיד קרקעות המדינה.

הוצעה הצעת חוק על ידי  ח"כ רם בן ברק  [יש עתיד] לא להאריך את הותמ"ל,  שפג תוקפו ב-16.06.20. היו  בכנסת חילופי דברים קשים בין השר דרעי  המעוניין בהארכת הותמ"ל, לבין ח"כ רם בן ברק.

 [הותמ"ל הוקמה כהוראת שעה בשנת 2014. ותמ""ל – הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור]

 ב"כלכליסט" ב-16.06.20 פורסמה ונחשפה כתבה של אמיתי  גזית:  "סמכויות הותמ"ל החדשות: בנייה ליד צירים ראשיים ותכנון ביישובים חרדיים. הוועדה שעוקפת את גורמי התכנון המקומיים פועלת מתוקף הוראת שעה שפגה השבוע, משרד הפנים  מעוניין להאריך את פעילותה עד לאוגוסט 2024 – ופירסם תזכיר חוק בנושא, המטרה המרכזית : להגדיל ככל האפשר את נפח הבנייה בסמוך לצירי הסעת המונים. תוכניות בנייה לאורך צירי הסעת המונים, תכנון ביישובי חרדים וערבים, פינוי בינוי ותוכניות ענק, אלה הן הסמכויות החדשות של הותמ"ל כפי שהן עולות מתזכיר חוק שמשרד הפנים הציג להערות הציבור. תקופת ההערות תימשך עד 6 ביולי ובסיומה החוק יעלה להצבעה בכנסת. מדובר בתיקון לחוק שהצורך בו נולד משום שהותמ"ל פועלת מתוקף הוראת שעה שפגה השבוע. על פי תזכיר החוק, משרד הפנים מעוניין להאריך את פעילות הוועדה עד לאוגוסט  2024 תוך שהיא מתמקדת במשימות שהוגדרו בעלות חשיבות אסטרטגית."

לפי ההסכמים הקואליציוניים בין ראש הממשלה עם השר דרעי  הוא חתם והתחייב להארכת הותמ"ל וכן לגבי הצבעת הגוש כולו בכנסת [75 קולות].

מובטחות הטבות לערבים שחסרה להם קרקע לבנייה ולהתפתחות היישובים הערביים, ובאופן כזה 15 קולות של  הרשימה המשותפת יצטרפו גם הם להארכת הותמ"ל – סה"כ 90 קולות.

שר הפנים דרעי צירף את מינהל  התכנון למשרד הפנים. ליצמן – שר הבינוי והשיכון, קיבל את רשות מקרקעי ישראל. שליטה מוחלטת בכנסת ובמשרדי הממשלה הרלוונטיים – בקרקעות בתכנון ובבנייה. זו המציאות החדשה במדינת ישראל בעתיד הקרוב.

מלי טויב [אהרנסון]

* * *

ארנה גולן

מה השתנה בלבוש הנשי ובלבוש הגברי בימי הקורונה?

פרק שלישי

הלבוש בקיבוץ כנקודת השוואה

עם חברה בתנאים יוצאי דופן

 פרק  זה והבא אחריו  מוקדשים  לזיכרו של אריה אספיץ ז"ל, שלפטירתו  התוודעתי ממודעה ביום ה-18 לחודש. הוא היה במחלקת הנח"ל ששירתה בקיבוץ מסדה בראשית שנות ה-50 ועם חבריהָ היו לנו, לבנות הקיבוץ הראשונות, רומנים תמימים ראשונים ששינו את ראיית עולמנו, ועליהם אספר בפרק הבא.

א. ויעשו להם עלי תאנה" – הלבוש ככיסוי עירומו של הגוף

בהתאם לתנאים וכהצהרת עקרונות

ותחילה תודות לברוך תירוש על דבריו בגיליון 1545  במדור "ממקורות הש"י"  על מה  שראה בקיבוץ שלי ובקיבוץ אחר בנושא השיוויון  (או אי השיוויון) בין הילדים ב"כסף", ואפילו בדברים קטנים כמו ממתקים או פירות, שלא לדבר על מזגן. למדתי מהם שלפעמים אדם מבחוץ מבחין טוב יותר ומוקדם יותר ממי  שבפנים. ואני מקווה שאני רואה נכוחה גם בעניין הלבוש.

ואכן, בימי ילדותנו קל היה לזהות חבר קיבוץ על פי לבושו הפשוט ומאפייניו. כשהיה אחד החברים מגיע לעיר, שגם בה עדיין היה הלבוש פשוט למדי, בכל זאת מיד ידעו הכול כי חלוץ חבר קיבוץ הוא. מאפייני הלבוש הצהירו על ערכיהָ המהפכניים של החברה הקיבוצית, והחברים התגאו והתנאו בהם. הקוד של לבושם שיקף פשטות, צניעות, אחידות, עבודת כפיים התיישבותית, בעיקר בחקלאות, והעדפה של לבוש פונקציונלי על כל תכלית אסתטית של יופי חיצוני או קישוט. אפשר לטעון, כי הלבוש היה פשוט וצנוע, וכלל רק את המינימום ההכרחי, בעיקר משום שהאמצעים הכלכליים של הקיבוץ היו מעטים. אבל בפועל, באו בו לידי ביטוי ערכיה של חברה שבאה לשנות סידרי עולם וחָרְטָה על דיגלה ערכים של שיוויון, הסתפקות במועט והתמסרות למטרות הכלל הלאומי.

לגבינו, הילדים, היה הלבוש לא פעם כובל ומפריע ומיותר בחום של עמק הירדן, אבל קיבלנו ללא הרהור וערעור את הנורמות של הקיבוץ. בעקיפין שימש קוד הלבוש הקיבוצי גם כביטוי הרצוי והמועדף לזהות המינית, הנשית והגברית, בחברה המהפכנית, וגם בכך הוא מהווה  נקודת השוואה לזמן יוצא הדופן בהווה. במודע או לא תמיד במודע, בא הלבוש בקיבוץ החלוצי לעמעם במידה רבה את הבלטת המיניות ואת ההבדל שבין הגבר לאישה ואפילו בין הילד והילדה. כל זאת, לשם שיוויון בין המינים, אך כמובן לא רק לשם כך. שהרי המגמה היתה לרסן כל ביטוי מופגן למיניות ואם כך לזהות הנשית, כי בחברה הצפופה והמסוגרת יש בכך גם סכנה.

 ויותר מזה, המגמה היתה במוצהר להימנע מלבוש "מגונדר" שרווח בעיר, מענידת תכשיטים ומאיפור, מנעילת נעליים או סנדלים על עקבים ומכל הבלטה של הגוף והיופי הנשי בעזרת הלבוש. כמובן שעדיפה תמיד שמלה רחבה שאינה נצמדת לגוף. אפשר  לטעון שתָּרְמה לכך גם העובדה שהחברות נתבעו לעבוד, ואף עבדו בהתחלה, בעבודות פיסיות קשות, כמו גם השאיפה לשמור על שוויון בין כולן גם בלבוש. אבל גורם חשוב היה מן הסתם על מנת לבטל או להפחית את המתח המיני בין חברי הקולקטיב, השרויים שעות רבות ביממה בחברותא, בעבודה או בחדר האוכל, שהרי יש לשמור על יציבות הזוגיות והמשפחות הצעירות, שזה עתה נוצרו. וכך הלך והתגבש ציביונו האידיאולוגי של הלבוש בקיבוץ החלוצי, מן הימים הראשונים שבהם היה בעיקר כורח כלכלי והתאמה למזג האוויר החם בארץ, לקוד מחייב וקשוח שגרר גינוי תקיף לכל סטייה ממנו.

למעשה, קשה היה לסטות בקיבוץ ממאפייני הלבוש המחייבים. כי מי ששלט בטיבם ובמאפייניהם של הבגדים היה "מחסן הבגדים" שבו הוכנו, נתפרו וחולקו הבגדים לחברים, לחברות וגם לנו, הילדים. הרי לאיש לא היה כסף לקנות לעצמו בגדים, ובמחסן הבגדים הכינו לכולם אותו לבוש על פי עקרון השוויון, כלומר – בגדים זהים לערך. האחראית על "המחסן" נהגה להתייעץ עם המוסדות המרכזיים של הקיבוצים ולקבל את הכוונתם ואף קנתה, בדרך כלל, את הבדים דרכם, וכך שיקף הלבוש את הכרעותיה, טעמה האישי וההנחיות שקיבלה "מלמעלה", או בהתייעצויות עם מנהלות מחסני בגדים בקיבוצים אחרים. לפיכך לא היה מקום לגיוון רב, אפילו רצתה בכך, לא כל שכן שלא היה מקום לביטוי של טעם אישי של החבר או החברה ואפילו לא לבקשות צנועות לשינויים בבד שממנו נתפר הבגד או בדוגמת הבגד.

כל שינוי קל שעשתה חברה בעצמה בלבוש שקיבלה, כגון שינוי בצווארון או בשרוול, היה ניכר מיד, משך תשומת לב וגרר רכילות. חריגה גדולה יותר, כמו בשמלה, בנעליים ואפילו בסידור השיער, זכתה לגינוי, שאי אפשר היה שהיא לא תחוש בו. חמור מזה היה אם העיזה חברה ללבוש בגד "עירוני", שהוענק לה כמתנה על ידי קרוביהָ שחיו בעיר. אבל הסכנה הגדולה ביותר היתה במשלוח הבגדים שהגיע מאמריקה, כי אז הקרובים שם נהגו "לרחם" על הקיבוצניקים העניים (וגם על העירוניים...) וכך זכינו גם אנחנו, הילדות, בחצאיות לחגים!

כך שאם הגיע אל חברה כלשהי משלוח של בגדים (לרוב משומשים) שנשלח אליה, ורק אליה,  על ידי "הדודים מאמריקה" הם לא נשארו בידיה. במיוחד בימיו הראשונים של הקיבוץ היה נהוג אפילו שכל חבר או חברה שהגיעו לקבוצה מוסרים את בגדיהם היפים, שהביאו עימם מעירם שבגולה, למחסן הבגדים, והם מחולקים לכול, וכך היה בהתחלה גם עם הבגדים "מאמריקה". משחדל הנוהג הזה, עם ההתמרמרות שעורר, בלטו הבגדים הזרים ועוררו מיד גל של רכילות, שהגיע אפילו אלינו, הילדים.

והם בלטו, כמובן, משום שבגדיהם של החברים היו פשוטים ועשויים בד גס. לעבודה היה זה בד "חאקי" פשוט,  או בד בצבע כחול-כהה, שלא ייראה עליו הלכלוך המצטבר, ולשעות המנוחה שלאחר העבודה היה זה בד החאקי מעודן מעט יותר ונקי. בערבי שבת ובחגים התנאו החברים בחולצות לבנות בוהקות, שעברו כביסה יסודית וגסה במכבסה, ובמכנסיים מבד חאקי של "אתא", שהיה משובח מעט יותר ונקרא כך על שם בית החרושת לבדים, הנודע אז. בגדי השבת והחג הללו נחשבו בעיניהם לשיא הפאר והם היו מסתובבים בהם גאים וחגיגיים. אבא שלי בכלל לא נהג ללכת במכנסיים קצרים, כי הם לא היו די מכובדים ומנומסים  לדעתו ("מכנסי זלמן"!). אבל כנגד זה הוא הלך, גם בקיץ וגם בחורף, בחולצות קצרות, לדבריו משום שחם בעמק הירדן ולדעתי, משום שנהנה מן השחרור לפחות בחלק גופו העליון.

 גם לבושן של הנשים היה צנוע. שמלות פשוטות ונטולות גיזרה לעבודה, "על מנת שיחושו בהן נוח" – אפילו  מכנסיים ארוכים הן לא נהגו ללבוש. ואם לבשו בשנים הראשונות מכנסיים קצרים, הם היו  תפוחים ובקצותיהם גומיות, על מנת שדבר כלשהו לא יציץ החוצה (בניגוד גמור, כמובן, למכנסונים של היום). בחגים  ובערבי שבת  הן עטו על גופן שמלות דומות מבד משובח מעט יותר או חצאיות כחולות וחולצות לבנות וחגיגיות – רק לעתים רחוקות היו אלו בצבעים אחרים– וסובבו אף הן בחדר האוכל בתחושת גאווה ויופי חגיגית.

לימים, כאשר החלו לנסוע בשבתות במשאיות לכינרת להתרחץ בה, לבשו החברים מכנסיים קצרים כבגדי ים ואילו הנשים עטו על עצמן או בגדים קצרים או מי שיכלה – בגד ים שלם וארוך. הגיוון הגיע כשבנו בריכת שחייה בקיבוץ, אבל גם אז היה הקוד צנוע ופשוט.

הנשים קיבלו עליהן את עקרון הפשטות והשוויון בלבוש, מי ביתר רצון ומי בתחושת כורח, וכך נהגו גם במנעליהן. לרגליהן הן נעלו במשך שעות ארוכות נעלי עבודה גסות וכבדות, שבתוכן גרבו גרבים גסות ועבות שנקרעו במהרה והן נאלצו לתקנן בחוטים עבים ובריקמת שתי וערב. הרי אי אפשר לקנות כל פעם גרביים חדשות יקרות. רק בשבתות ובחגים התנאו ב"נעליים חצאיות" שהיו קלות ונשיות יותר, ובקיץ הניחו לכפות רגליהן להתאוורר בסנדלים פשוטים, על עקבים מוגבהים מעט – על תכשיטים, איפור או אפילו חגורות שתבלטנה את המותניים, הן אפילו לא העזו לחלום.

 בתוכן של המיגבלות הקשוחות הללו רק מעטות בלבד חשו צורך או העזו לתת ביטוי כלשהו לטעמן האישי. הן ידעו היטב כי כל שינוי קל בבגד או אפילו קישוט כלשהו עליו, יבלוט מיד, כמו שקרה לאימא היפהפייה של דליה, שעל כן ריכלו עליה ועל הבגדים מאמריקה. לכן, הצניעו הנשים לכת גם בשנים שלאחר מכן, שעה שהלך והתגמש קוד האחידות והפשטות. אימי, כפי שאספר עוד בפירוט, הזדהתה בשלמות עם העקרונות הללו והיתה מתנאה בשמלותיה המעטות והפשוטות והיתה שמחה בחלקה, לא כל שכן שאבא היה אומר לה תמיד: "רבקה'לה, כמה את יפה היום!" – והיא ראתה אותו בכלל כנסיך היופי.

ללבוש לא היתה חשיבות בעיניהם.

ב. הלבוש כביטוי למיניות

אולם אנחנו, כשהגענו לגיל ההתבגרות, כבר הבחנו היטב במבטיהם של הגברים שרותקו אל לבושן הנאה ו"המגונדר" של "הנשים העירוניות", שפקדו את הקיבוץ בחגים או בחופשים עם הבעלים והילדים, והם אפילו היו משאירים את הילדים בקיבוץ לכל ימי החופש הגדול ורק באים לבקרם. על פי מושגינו היום נשות העיר היו לבושות בהחלט בצניעות, אך בהשוואה ללבושן של החברות, שלכל היותר עיטר צווארון לבן את שמלותיהן החגיגיות, הן בלטו בהופעתן המוקפדת. בתסרוקות שלהן שהיו עשויות בקפידה, בשמלותיהן בעלות הגיזרה שתאמה את גופן והבליטה את נשיותן, באיפורן הקל ובציפורניהן המשוחות לא פעם בלק. כל אלה  ריתקו את תשומת הלב הכללית, בעיקר של הגברים אך גם של נשים שקינאו בהן וביופיין. וכאשר הן צעדו על עקביהן המוגבהים מעט, ואפילו נקשו בהן על הריצפה או על המידרכה, הן נראו מהודרות ונשיות ומבטי הגברים נמשכו אחריהן כבחבלי קסם.

כשהתבוננו בהן ראינו כי גם מבטי הנשים  רותקו אליהן. לנו היה נדמה שהן חשו אז בנחיתותן וליבנו יצא אליהן. אז היינו מחליפים בינינו מבטי לגלוג ובוז לחברים, שרבים מהם כלל לא כיסו על משיכתם ויש שניסו להתבדח עימן וליצור איתן קשר. אנחנו התייצבנו לצד אימהותינו. אבל גם אז ידענו, כי כולנו – נשות הקיבוץ וגם אנחנו – נוסיף לנהוג על פי הנורמות של הקיבוץ. גם  הזדהינו עימן, אבל בהחלט  גם ידענו כי אם חברה תסטה מהן, היא הרי תיענש ברכילות של גינוי. כבר שמענו לא פעם רכילות מעין זו על נשים שכל חטאן היה שהקפידו מעט יותר מאחרות על קומתן שתהיה זקופה ולבושן מוקפד.

בבית הוריי, כאמור, שררה הזדהות גמורה עם נורמות הלבוש הללו, בדומה להזדהותם של רוב החברים ואף ביתר שלמות. וכיוון שאנחנו, הילדים, ראינו את אורח הלבוש הקיבוצי כחלק טבעי בסדר העולם, הפנמתי היטב את הנורמות הללו. מצעירותה של אימא ועד ימיה האחרונים היו לה שמלות בודדות בלבד שהיו תלויות בארון הבגדים, שהיה תמיד ריק-למחציתו. בשנים הראשונות, ובייחוד כשניהלה את מטבח הילדים הצפוף והמשחיר מאדי הבישול, עטתה אימא על עצמה מכנסים קצרים וחולצה פשוטה ועל רגליה הכבידו "נעלי עבודה שלמות" וגבוהות, שהיו חיוניות להגנה מפני מי השטיפה של הרצפה, שהזדהמה תמיד. היא התגאתה בבגדי העבודה הללו, שהרי התאימו לחום הלוהט בעבודת הבישול, והם גם העידו על מסירותה לעבודה המפרכת. משנעשתה מורה בחינוך המיוחד של אז, לאחר שברכיה נשחקו בעבודה הקשה ובעמידה הרצופה במשך שעות, החל עידן השמלות. כולן דמו זו לזו ומעולם לא הבדלתי ביניהן. גיזרתן היתה פשוטה וישרה, פסים אפיינו אותן וההבדל ביניהן היה לכל היותר בצבע הפסים. הן היו, לרוב, נטולות שרוולים, מכסות היטב את הברכיים, נוחות ללבישה אך חסרות כל חן ולא הבליטו שמץ מן החמוקיים הנשיים. המיניות הנשית הוסתרה בהחלט כראוי.

אבא שעבד במשך שנים במוסדות הקיבוציים בעיר לא הביא לה מעולם בגד כלשהו מן "העיר הגדולה", תל-אביב, והיא מעולם לא ביקשה. וודאי היתה מסרבת לקבלו אילו הביא לה. די היה לה בשמלותיה הפשוטות. כשהערתי לה היתה משיבה כי "טוב לי ונוח לי בשמלות האלה. באקלים שלנו מוכרחים ללבוש בגדים מבד פשוט ומאוורר שלא נזיע בו ואני מוכרחה לנעול נעליים פשוטות וסגורות. הרי יש לי דלקת פרקים בסינוס של הברכיים." משטענתי בפניה כי אפשר להבליט את יופיה הטבעי ולגדל את שערותיה שתמיד היו קצרות, היא היתה משיבה ש"כל החברים מכירים אותי היטב ויודעים בדיוק מי אני ואין כל צורך ביופי חיצוני מזוייף."

ואמנם, מאז ימיהָ בחדרה, שבהם קצצה את שערותיה ושינתה את תסרוקתה המטופחת מימיה בעיר הולדתה אקרמן – לתסרוקת חלוצית קצרה, היתה תסרוקתה קצרה וקצוצה. "מאז שחליתי בחדרה," כך נהגה לומר, "לא חדלו שערותיי לנשור. אין לי ברירה אחרת אלא לספר אותן קצר-קצר, כי אם לא כן, תנשורנה כולן. ואת רוצה שתהיה לי קרחת?"

לא, לא רציתי.

אבל בצער התבוננתי בה כשישבה על כסאו של הספר הטברייני, לאחר שעמדה בתור של הגברים, והספר מילא אחר הוראותיה לקצץ עוד ועוד. ואולי כתגובה לכך גידלתי אני עם התבגרותי רעמת שיער מתולתל. ברוב חוצפתי אף ניפנפתי בו לעומתה וטענתי כי ממנה ירשתי אותו, שהרי לאבא יש קרחת, וגם היא יכולה לגדל שיער ארוך ויפה.

אבל היא, כמובן, לא השתכנעה. לימים אף שיכנעה את אחותי הקטנה לאה'לה שצפוייה לשערותיה נשירה נוראה וכדאי לקצץ אותן  ככל האפשר.

רק בשנים מאוחרות יותר, בשנות ה-60 ובאירועים משפחתיים, כאשר התרופפו כבר הנורמות הקשוחות של הלבוש, העזה אמא להתנאות בשמלות ואפילו בחליפות שתפרו לה במיוחד, ואפילו, ממש לא ייאמן, במחרוזת דמויית פנינים לבנות. זה קרה, למשל, בחתונתו של אחי גדעון עם ליאורה לבית בורובסקי מפתח תקווה, שחייבה התאמה בלבוש כי נערכה בירושלים, או מאוחר יותר בחתונתה של אחותי לאה'לה עם אביגדור גונן, שנערכה בתל אביב. היא היתה אז יפה מאוד בעיניי וכנראה שיפתה גם בעיני עצמה. אבא היה חולק לה אז שבחים, מלטף את כתפיה בעדינות ואומר לה כמו תמיד רק עם תוספת: "רבקה'לה, היום את מאוד חגיגית ויפה!" – ואימא זרחה.

אבל בחיי היום-יום לבושה נשאר צנוע כתמיד, שערה קצוץ כתמיד, ונעליה גבוהות וסגורות להגן על ברכיה, כי צלעה מכאב.

ג.  הלבוש שלנו, הילדים, ככיסוי כובל של הגוף העירום

ולא כזהות מינית

ואנחנו, הילדים, מה היה לבושנו? כמובן מאליו, שלטו גם בבגדינו אותן נורמות ביגוד כבחיי המבוגרים. ובכל זאת היה הבדל קל. היות והיינו הילדים הראשונים וכולנו נראים בעיני הורינו ובעיני חברי הקיבוץ "צברים חמודים ומתוקים," הם התירו לעצמם לקשט אותנו, ובייחוד בימי חג, בבגדים נאים יותר (אפילו מאמריקה, אך לרוב ממחסן הבגדים). או אז הם נהגו לסרק אותנו היטב ואפילו  לקלוע לבנות שתי צמות דקיקות לשם יופי וגם לסדר ולניקיון, כשם שקלעו לבית הספר. אפילו חצאיות הלבישו לנו לפעמים בימי חג, עם כתפיות-בד שהחזיקו אותן על כתפינו. אבל בחיי יום-יום היה לבושנו נקי, מסודר ופשוט שבפשוטים, ואף כי היה שוני הכרחי בין בגדי הילדים לבגדי הילדות, היו בגדינו המעטים דומים למדי לבגדי הבנים וצנועים כמותם. וכמובן, רוב הזמן הלכנו יחפים או עם סנדלים שנתפרו בסנדלריה.

בכלל, בקיץ בעיקר אבל לעתים גם בחורף החם – שימש הלבוש לרוב הכבדה מיותרת. כיסוי מיותר. וכך עד גיל ההתבגרות. החום המעיק, הטבע הפתוח תחושת המרחבים הפתוחים, כל אלה הזמינו אותנו לחלוץ נעליים, לזרוק אפילו את הסנדלים, וללכת יחפים בהנאה עצומה. אפילו דקירות של קוצים ומגע של רגבים לא הרתיעו אותנו, וגם בגיל ההתבגרות כמובן.

כי בימים שבהם נולדנו איש לא העלה בדעתו לציין בקולקטיב החלוצי את זהותו המינית של הרך הנולד בבגדיו, בצבעיהם או בגזרתם. שלא כנהוג היום, שהצבע הוורוד יאפיין את בגדי התינוקת והכחול את בגדיו של הבן, היו לכולנו מצעים לבנים מבד גס, כנהוג באותה תקופה גם בעיר. היה במצעים הללו כדי למלא היטב את תפקידם, לעטוף את המזרון שהיה ממולא בקש, אך על יופי ואסתטיקה, לא כל שכן על זהות מינית, לא חשב איש.

אמצעים כספיים לא היו אך גם לא היה צורך ב"מותרות". בגדינו נתפרו במחסן הבגדים, והחברות שעבדו שם עשו עבודה "מצויינת" לדעת הורינו. משגדלנו מעט הן תפרו לבנות חצאיות כחולות עם כתפיות, שהיו נאות בהחלט גם לדעתנו, חולצות לבנות מכופתרות מלפנים וגם מכנסיים קצרים הולמים עם גומי בקצותיהם. בסנדלריה הכינו למעננו לכל אחד זוג נעלים וזוג סנדלים. זה הספיק בהחלט. שהרי נעלנו אותם לעיתים רחוקות, ובקיץ העדפנו ללכת יחפים. בחורף אפילו קנו לנו מגפי גומי, "נהדרים" לדעת הורינו, אבל הם תמיד נתקעו בבוץ הסמיך והיו שנואים עלינו.

הייחוד בלבושנו הקיבוצי היה – באותה תקופה שגם קרובינו בעיר היו מיעוטי אמצעים – שכולנו לבשנו אותם הבגדים עצמם. כשהוחלט במחסן לתפור בגד לבת – קיבלו כל הבנות בגד זהה וכך תפרו גם לבנים. "שוויון הרי צריך להיות פה," היה העיקרון, והוא נראה לנו בילדותנו טבעי ונכון. קיבלנו עלינו, כבדרך הטבע, את עקרון האוניפורמיות בלבוש. לא ראינו בו כל פגם ועד לגיל ההתבגרות לא חשנו, או לא היינו מודעים לצורך לתת ביטוי לטעם האסתטי האישי או לזהות המינית. נשיותנו המרומזת הוצנעה ונתגלתה רק בהבדלים קלים בין לבוש הבנים לזה של הבנות.

בדומה ללבוש היו גם חפצינו ומטלטלינו מעטים ופשוטים. יצרו אותם לרוב בקיבוץ, בנגרייה, בסנדלרייה או במחסן, וגם הם היו זהים לכולנו. כאלה היו, למשל, ילקוטי בית הספר. הם היו תפורים מבד ונשאנו אותם בידינו ולא על הגב כנהוג היום.

וכשם שהתיקים היו זהים כך היתה גם תכולתם שהוענקה לנו בבית הספר. המחברות והספרים שקיבלנו היו מעטים ורק את חלקם לקחנו עימנו הביתה להכנת השיעורים. בתיק היה גם עט הציפורן, שנועד לכתיבה בדיו מן הקסת שהיתה קבועה בחור שבשולחן.

על שעונים – שעוני-יד או אפילו שעון-קיר – לא חלמנו כלל, כשם שלא חלמנו על שום חפץ אישי, ולוּ היה הרי לא היה כל הבדל בין זה של בן לזה של בת.  ויש לזכור כי באותה תקופה לא היה גם לחברי הקיבוץ  רדיו או  פטיפון, ואיש עוד לא חלם על טלוויזיה או מחשב.

המיטות שלנו  היו צרות ופשוטות, זהות לבנים ולבנות,  פרי עמלם של עובדי המסגרייה. לימים הן כונו "מיטות סוכנות" ועליהן הונחו מזרונים קשים. אז גם סברו שהקשיחות תתרום לבריאות הגב. לא היתה, כמובן, ארונית אישית ליד כל מיטה, לא כל שכן שלא חשבו על מנורת קריאה שתעמוד עליה לצד כל מיטה, שהרי בילדותנו היתה לכולנו "שעת השכבה" אחידה וכיבוי אורות אחיד. כשהתבגרנו מעט וכבר היתה לנו ארונית ומנורה ואחדים מאיתנו רצו לקרוא לפני השינה, בהכרח התעוררו סכסוכים וויכוחים בינינו – אם לכבות את האור אם לא.

 גם שטיחון ליד כל מיטה או שטיח גדול אחד באמצעו של כל חדר לא היו, כמובן. וכי למה? הם הרי רק יפריעו. "צריך לשפוך הרבה מים על הריצפה כל יום ויום כדי שתהיה נקייה ובקיץ גם קרירה," אמרה המטפלת אוצה. תמונות לא תלו על הקירות כי לא חשבו שיש צורך לקשטם, ורק משבגרנו הישגנו רפרודוקציות והתחלנו לקשט את החדרים, ושמחנו בייחוד עם תמונותיו של הצייר חבר הקיבוץ, יוסק'ה צ'פלין, שהיה מצייר במדרכות הקיבוץ לאחר שעות העבודה. ועל כן, בהיעדר חפצים אי אפשר היה גם לתת ביטוי לטעם האישי, נשי או גברי, אף שהיו חדרים נפרדים לבנים ובנות.

במקלחת המשותפת לבנים ולבנות שלנו, שהתקיימה עד גיל  13 ונועדה להפחית את המתח המיני בינינו  (שזה סיפור מדהים לעצמו)  היו מונחות מברשות השיניים הזהות שלא תמיד הקפדנו להשתמש בהן למרות הפיקוח עלינו. אפילו המסרקות היו זהים וגדולים וככל הזכור לי, היו משותפים לכול. חפצינו כולם היו, אם כן, נקיים, מסודרים, פונקציונליים, ללא כל קישוט, זהים לבנים ולבנות וללא כל סימן ליופי, לטעם אסתטי אישי או לזהות המינית.

עקרון נוסף כנראה עמד מאחוריהם: להמעיט ככל האפשר את הנטייה האנושית ל"רכוש אישי", לחנך אותנו לגדול כיצורים אנושיים שאין בהם שאיפה לצבירת רכוש, והלבוש היה חלק מהותי בכך.

ומעבר לכל אלה, במחסן הבגדים, בסנדלרייה, בחדר האוכל, בנגרייה או במסגרייה, הוכן הכול עבורנו ללא כל התייעצות עימנו. עד שעלינו ל"בית ירח", הלא הוא בית הספר התיכון המשותף לרוב קיבוצי העמק, חינכו אותנו, למעשה, לא רק לוַתֵר על הטעם האישי, אלא גם לקבל את הסמכות הבוגרת כיודעת כול ומחליטה עבורנו. כשם שהמורה יודע כול בכיתה, כך חינכו אותנו להאמין – כך יודעים החברים בקיבוץ בדיוק מה דרוש לנו ומה טוב לנו. אנחנו רק ילדים. לטובתנו ראוי שנקבל את בחירותיהם.

בעקיפין הפחיתו כל אלה את המתחים של קינאה ושל תחרות בינינו ויכולנו לחוש את עצמנו, בנים ובנות כאחת, מאוחדים מול העולם ומול עולם המבוגרים. ומכיוון שלא היכרנו עולם אחר וחיינו בעולם נטול כסף ורכוש פרטי, עבר זמן לא מועט עד שהבנו את המגבלות שהוטלו עלינו והתמרדנו לשעה, כפי שנראה בהמשך. ובכל זאת, מעולם לא התנערנו ממש מהן בחיינו, לטוב ולרע.

המשך נוסף ואחרון יבוא

 הערה: הדברים על הקיבוץ מבוססים על הפרק בנושא זה בספרי "ילדה של קיבוץ", עקד, 2012.

* * *

משה גרנות

פלדנקרייז

לכי תדעי לאן יכולה להוביל אותך שיחה בטלה עם ידידה. מוטב להגדיר במדויק – מכּרה. כמו כמעט כל אישה בגילי – הגב התחתון הורג אותי. אמרו לי ששחייה יכולה לעזור, אבל איפה אני ואיפה השחייה עם כל האביזרים – בגד ים, כובע גומי, משקפי מים? עיקר העיקרים – לפני עשר שנים השתתפתי בשיעורי שחייה, ולא רוויתי נחת. המדריך היה בחור צעיר אתלטי, עריץ ממש, הוא היה בטוח שלכל הזקנים יש הכישורים הגופניים שלו. היו לו טענות למכביר, ומעולם לא אמר לי מילה של עידוד. מחלתי על שמונה-מאות השקלים, ופרשתי.

פלדנקרייז נראה לי יותר אטרקטיבי – קודם כול נשארים יבשים, וחוץ מזה, המורה, ליליאן, היא אישה צעירה ורכה, מרשה למי שמתקשה להפסיק באמצע התרגיל, ובין תרגיל לתרגיל היא עורכת הפסקות מנוחה. הכי אני אוהבת את ההפסקות, ובאשר לכאבים – נדמה לי ששככו מעט, אבל ייתכן מאוד שהגוף היה מחולל את התמורה גם בלי פלדנקרייז – בסדר, ניתן לו את הקרדיט.

ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת? ובכן, שם פגשתי את גילה, ואיתה הייתי מפטפטת מעט לפני השיעור, וגם אחריו. הסתבר לי שהיא לקראת תום העשור השישי של חייה, רווקה. היתה לה פרשה עם גבר כשהיתה בת עשרים, והוא זנח בלי הסבר, פשוט נעלם. מאז לא היו לה שום קשרים עם גברים אחרים. היא הסבירה שאחרי מה שקרה – היא לא היתה מסוגלת ליצור קשר רומנטי.  

לא הגבתי, אבל אני לא ממש בטוחה שזה ההסבר היחיד. היא גרה עם אימה, עבדה במשך שנים כאזרחית עובדת צה"ל (לא חשפה באיזה תחום), כשהיא נוסעת לעבודה במכונית 'קיא פרייד' קטנה. כשהיתה בת שלושים היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה – מכבי אש נקראו בדחיפות לנסר את שלד המכונית כדי שאפשר יהיה להוציא אותה ממנה. היא נפצעה בכל חלקי גופה – היו לה שברים בגפיים ובצלעות. היא סיפרה לי על כל מיני אברים פנימיים שניזוקו ללא תקנה (כמעט אטמתי אוזניים מלשמוע), ונקבע לה שיעור נכות של מאה אחוזים.

עם הפיצויים מחברת הביטוח היא רכשה דירה קטנה, אותה היא השכירה, והמשיכה לגור בדירתה של אימה. דמי השכירות, הפנסיה הקטנה ממשרד הביטחון וקצבת הנכות אפשרו לה רמת חיים סבירה. כשהאם היתה על ערש דווי, היא צילצלה לבנה, הוא אחיה של גילה, הגר בניו-יורק, והפצירה בו שידאג לרווחתה של אחותו הבודדה. וכל כך למה? משום שהדירה שבה גרה גילה עם אימה, היתה בעצם של עמידר, ולגילה לא היו כל זכויות עליה אחרי מות האם. ענף חשוב מפרנסתה נגדע, כי היא נאלצה לעבור לדירה שלה, וכך בא הסוף על שכר הדירה שהיתה גובה מדי חודש. האח, בעל מפעל לשימורים במדינת ניו-יורק, נתן הוראת קבע לשלוח לגילה מדי חודש מאה וחמישים דולר, פיצוי זעיר על אובדן ההכנסה משכר הדירה.

השיקום הפיזי והנפשי ארך שנים רבות, ומעולם לא השתקמה לגמרי. כשהתקרבה לגיל ארבעים עלו במוחה מחשבות להרות מבנק הזרע. הרופאים רמזו לה שבמצבה הגופני היא עלולה לא לשרוד את ההיריון. בעקבות פסק דין זה גילה שקעה בדיכאון עמוק – ימים שלימים לא יצאה מהבית. עם הדיכאון גברו גם הכאבים. שכנות טובות היו מביאות לה תבשילים, יושבות ליד מיטתה, ומפטפטות עמה כדי לעודד מעט את רוחה.

"מדוע שלא תלכי לקורס אמנות? הנה, נפתח קורס פסיפס במתנ"ס."

"עם כאבי הגב שלך את חייבת להתעמל פלדנקרייז – כל שני ורביעי יש קורס במועדון הגמלאים. את תרגישי אדם חדש."

היא שמעה בקול השכנות, אבל בערב היא היתה חוזרת אל דירה ריקה, ומעט העידוד שהיתה סופגת בקורסים היה מתפוגג עם שובה הביתה. הציעו לה לאמץ כלב, אבל היא סירבה – כלב זה נביחות בלילה, פרעושים, קרציות, שערות בכל הבית.

וכך חלפו עברו החודשים והשנים בשיממון גדול.

באחד הבקרים היא שמעה דפיקות בדלת. על קצות האצבעות היא ניגשה לעינית, וראתה שמעבר לדלת עומד אביגדור, השכן המבוגר מדירה 7 באותו בניין. היא פתחה את הדלת, ואז ראתה שאביגדור מחזיק בזרועותיו כלב קטנטן בעל פרווה חומה ארוכת שיער, אוזניים זקופות, ומבט נבון בעיניים המכוסות מחציתן בשיער.

"מתנה ממני, גילה, זה יורקשייר טרייר, כלב מחמד מקסים, את תאהבי אותו, את יכולה לקרוא לו יורקי."

גילה רצתה לומר לו שאיננה אוהבת כלבים, אבל המבט של הכלבלב החמוד היה כל כך מזמין, שהיא הושיטה את הזרועות, משכה את הכלב אליה, ואימצה אותו אל ליבה. מאותו הרגע היא לא נפרדה ממנו – הוא ישן איתה במיטתה, אכל מהצלחת שלה, התרחץ איתה באמבטיה. הוא היה בשבילה מאהב ובן אהוב, והדיכאון, ממנו סבלה שנים, נעלם כלא היה. בתחילה קראה לו באמת יורקי, אבל החליטה שתותי הוא שם מתאים לו כי הוא קטן וחמוד ומתוק.

עברו שנים, ותותי הפך להיות בעל הבית, וייעודה של גילה בעיניו היה לשרת אותו ולגרום לו נחת רוח. הוא זנח לחלוטין את השטיח שהכינה לו בעצת השכן ללינת לילה, והתמקם סופית במיטה, הוא דרש בנביחות וביללות לקבל את האוכל מהצלחת שלה, ולפעמים אפילו היה חוטף את האוכל מפיה. הוא לא הסכים להיפרד ממנה אפילו לצורך יציאה לחצר כדי לרוקן את פח האשפה. כשהעזה פעם לצאת לקניות, תותי ילל שעות, והשכנים הבהירו לגילה שזה לא עסק, וכך אי אפשר להמשיך. היא נאלצה לשלם לדוגסיטר בהיעדרה מהבית, וזה הכביד על התקציב שלה שהיה דל ממילא. היא סיפרה לי שהכלבלב האהוב הפך למטרד, והיא ממש אובדת עצות.

מסתבר שכוונות טובות עלולות להזיק, וללא ספק אני הזקתי (לא בכוונה רעה!) לגילה וליובל... מי זה יובל? יובל הוא שכן שלי, קומה מתחתיי, שהגיע ארצה מארצות הברית לפני קרוב לשנה. בארצות הברית הוא עבד כמאבטח במוסדות יהודיים (שירת בצה"ל בסיירת צנחנים!) וגם השתלם בשיקום כלבים בעייתיים לפי תורתו של "הלוחש לכלבים" סיזר מילאן פאבלה. הוא הצליח כל כך בתחום הזה, שהחליט לחזור ארצה ולהועיד עצמו לשיקום כלבים. הבנתי שהיה נשוי במשך שנתיים ליהודייה אמריקאית, שסירבה בתוקף לנסוע למידל איסט המדמם. הם נפרדו כידידים. מה שנודע לי עליו, קיבלתי מהשכנים. ראיתי אותו בחתף מספר פעמים בחדר המדרגות – אם לסמוך על טביעת העין שלי – אני מעריכה שהוא בן שלושים וחמש, קצת יותר ממחצית שנותיה של גילה.

יובל לא היה זול, אבל מי שהזמין אותו, היה נדהם באיזו מהירות הוא היה מצליח להפוך כלב בעייתי לחיית מחמד ממושמעת. כלבים נושכים, נובחים ללא הפסקה על כל מי שזז, מושכים את השרשרת בטיול, הורסים את ריפוד הריהוט בבית – היו משתנים מיידית, ומשאירים את בעליהם פעורי פה.

אמרתי לגילה שכדאי לה להזמין את יובל, כי הוא עושה באמת נפלאות, ובתור  מתווכת הוגנת, ביקשתי מיובל שיעשה לה הנחה, כי היא חברה שלי, וכי באמת היא סובלת מחסרון כיס כרוני.

אי אפשר להכחיש שכוונותיי היו טהורות, אבל לרוע המזל נראה לי שהזקתי גם לו וגם לה. יובל הגיע לדירתה של גילה, ותותי התקרב אליו, רחרח אותו, אבל יובל לא הסתכל אל תוך עיניו, ולא ליטף אותו. לכלב הרי יש חוש ריח מפותח מאוד, הוא מרגיש אם לפניו נמושה שאפשר להתעלל בה, או מנהיג שעליו להישמע לו. תותי חש מייד שיובל איננו גילה, והתנהג בהתאם. אחר כך יובל יצא עם גילה ותותי לטיול – כלב הרי חייב להוציא אנרגיה, אחרת הוא מתנוון, או לחלופין – הוא עושה פוגרום בדירה – וגילה נדהמה לראות איך תותי הולך ממושמע בקו אחד עם יובל, לא רץ קדימה, ולא מושך את הרצועה, לא נובח על כלבים אחרים. וכאן התפנה יובל לאמן את גילה כיצד עליה להתנהג עם תותי: כלל ראשון – להתנהג כאדון ובעל הבית; כלל שני – להשרות רוגע; כלל שלישי – לא להעניש כלב, הוא אינו מבין מדוע נענש, ואילו בעל הכלב יוצא מהאיזון, והכלב מושפע מכך מייד. הכלל השני היה פרובלמאטי עבור גילה – היא היתה מתרגזת על כל שטות, ומתח תדיר היה ניכר על פניה, והרי כלב מריח מתח מקילומטרים.

"תותי צריך לחוש שאת נינוחה, ואז גם הוא יתנהג ברוגע. הנה, אני מצווה על תותי לשכב על השטיחון שלו, ואנחנו נשב ליד השולחן ונדבר בנחת."

גילה נדהמה לראות שתותי ממושמע, ושוכב לו שם בשקט.

"אל תביטי אליו, שוחחי איתי כאילו הוא איננו נמצא בחדר."

"זה ממש כלב אחר! אני לא מכירה את תותי שלי!"

היא ניגשה להכין קפה, ושמה על השולחן קערת עוגיות. אחר כך התיישבה, והביטה מהופנטת אל תוך עיניו. יובל חש לא בנוח, והעיר:

"אל תזכירי את שמו, ואל תביטי אל תוך עיניו אם אינך מתכוונת לצוות עליו."

"יובל, אתה נפלא, מעולם לא פגשתי אדם כמוך... על זה מותר לדבר בנוכחותו?"

"תראי, גילה, מי שצריך אימון זה לא הכלב, אלא בעליו. שיקום הוא בלתי אפשרי אם בעל הכלב איננו נוהג לפי הכללים. אני משאיר לך רשימה עם הנחיות התנהגות עבורך, וכן הוראות בדבר האוכל שתגישי לו – בשום אופן לא אוכל יבש שמוכרים בסופרמרקטים..."

הוא התכוון לקום, תותי זקף את האוזניים, והתכוון ללוות את יובל אל הדלת. יובל הרים את ידו והצביע אל השטיחון. תותי הניח את הפרצוף החמוד שלו על שתי הרגליים הקדמיות ועקב אחרי המתרחש בעיניו המכוסות במחציתן בשיער.

"אל תלך, יובל, כל כך טוב שאתה כאן, ולא רק הכלב (אתה רואה? למדתי!), לא רק הוא רוצה אותך כאן."

"אני חייב ללכת – את יודעת – פרנסה, הנה הקבלה. אם תפעלי לפי ההנחיות שלי – לא תזדקקי לי שוב."

אבל גילה לא פעלה לפי ההנחיות, לא בטוח שהיא התכוונה לכך: היא אירחה שוב את תותי במיטה, וכשדרשה ממנו להניח לה, הוא סירב בתוקף, והיא התרגזה עליו... תותי חזר להתנהגותו הנלוזה הקודמת, וגילה היתה אובדת עצות. עיקר העיקרים – אי אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית, כשגילה רק התקרבה לדלת, הוא היה הופך עולמות בנביחותיו וביללותיו.

ברור שהזדקקה ליובל שוב, והיא קראה לו באס או אס קורע לב, ושוב חזר על עצמו הליך השיקום, ועימו ההתפעלות של גילה: "איך אתה עושה את זה? זה ממש קסם! אתה קסם של בחור. אני כל כך שמחה... יובל אתה מוזמן לבוא לכאן כל יום, בלי קשר לשיקום, נשב על הספה, נשתה קפה, נשוחח."

למחרת בפלדנקרייז גילה התוודתה בפניי: "אני מאוהבת, יש לי פרפרים בבטן, זה לא קרה לי אף פעם. הבחור ששלחת לי  הוא קסם של בן אדם."

אני בגיל כזה שלא בא לי לבלוש אחרי בחורים צעירים – כששמעתי את הווידוי הזה עלה בדעתי לתהות על קנקנו של הבחור, היטבתי את המשקפיים על אפי והסתכלתי עליו מהמרפסת כשהוא יוצא מהבניין ועוקף בשביל המוביל אל המאזדה שלו. גילה צדקה: יובל באמת גבר נאה, גבוה אולי מטר שמונים, אולי יותר, גוף אתלטי, שרירי, פנים כאילו מסותתות על ידי פסל יווני – מה הפלא שגילה התאהבה. הפרשי הגיל? יש תקדימים – נשיא צרפת, מקרון...

יובל נאלץ להגיע כמעט יום יום לגילה מבלי לדרוש ממנה תשלום נוסף. הוא חש שהכישלון הוא שלו כי איננו מסוגל לגמול אותה מהתנהגותה חסרת האחריות כלפי תותי. הוא ניסה לאמן אותה ואת תותי בהליכה ארוכה על שפת הים, בגינות הציבוריות בנוכחות כלבים אחרים. כשהוא היה נוכח בשטח, תותי התנהג למופת, בלעדיו הכלב חש שעם גילה אפשר להתפרע. יובל חשד שגילה מתנהגת בכוונה כך כדי למשוך אותו אליה. פעם באחת השיחות בהן הם מתעלמים מנוכחותו של תותי, היא קירבה את ראשה לכתפו, והוא כמו ברפלקס מותנה, קם מהספה, מצביע על תצלום תלוי על הקיר:

"זאת אימא שלך?"

כאילו זה מה שעניין אותו.

והיא עונה שלא ממין העניין: "אתה יודע איזה מזל אני?"

"לא".

"אני מזל עקרב."

"ובכן?"

"מזל עקרב לא אומר לך כלום?"

"צריך להגיד?"

"בטח צריך – העקרבים שפוטים על סקס, תביט לי בעיניים, תביט בי, יובל, שם תמצא הכול..."

"טוב גילה, אני חייב ללכת, יש לי התחייבויות..."

"אל תלך, בבקשה, אל תלך, אל תשאיר אותי כך לאחר..." דמעות זלגו מעיניה. הוא חיבק את כתפה כדי להרגיע אותה, והיא:

"אתה כל כך טוב, אתה לא תעזוב אותי, נכון?"

"גילה, אני חייב ללכת, זה לא רק כסף, זה עניין של אמינות כלפי קליינטים אחרים."

הוא הצליח בדי עמל להשתחל החוצה, ומייד חסם את הטלפון הסלולרי מפני מסרונים ושיחות נכנסות ממנה.

טרגדיה! גילה באה אליי הביתה. היא נראתה נורא:

"למה? למה זה מגיע לי? לא מגיע לי קצת אושר אחרי כל מה שעברתי? הוא היה כל כך טוב אליי, ופתאום, בלי שום הסבר, הוא מתנתק ממני. למה, זיוה, למה? מה פשעתי לקדוש ברוך הוא, שהוא מעניש אותי כך? בבקשה, זיוה, בבקשה, דברי איתו, שיסביר, שיחזור אליי, אני אעשה כל מה שיגיד, אבל שיגיד! אני אשתגע, בבקשה, זיוה, את תקוותי היחידה."

ברור שריחמתי עליה, והתכוננתי לדבר עם יובל, לא בדיוק ידעתי מה להגיד לו. פגשתי אותו בסופרמרקט, ורמזתי לו לזוז רגע הצידה, והוא:

"לא צריך, זיוה, יש לי מספיק קליינטים."

הוא חייך אליי, וניגש עם העגלה לקופה. הבנתי את גילה, ועוד איך הבנתי, הבנתי גם את יובל – אבל מה אני אגיד לה מחר בפלדנקרייז?

משה גרנות

* * *

אירית שושני

אהבתי מאוד את השיר "אוכלי הוורדים" של אסתר ראב (גיליון 1550). ציטוט קצר: 

"עַל אֲשֶׁר נֹאכַל

וְרָדִים בָּעֲרָבִים –

וְנָנוּעַ בְּעַרְסְלֵי נַרְקִיס

לִבְקָרִים..."

אף אני אוכלת פרחים בשירי "פרח קטיפה בפי":

אירית שושני

פרח קטיפה בפי

הַכֹּל שׁוֹנֶה הַבֹּקֶר

וְשׁוּם דָּבָר לֹא

פֶּרַח קְטִיפָה בְּפִי שָׁחֹר חֲלַקְלַק

מִתְנוֹדֵד עַל גִּבְעוֹל דַּק

טַעֲמוֹ מֶנְטָה מָרִיר מַגָּעוֹ אֹפֶל הַמִּסְתּוֹרִין

אֲנִי מַשְׁקָהּ אוֹתוֹ בְּקָפֶאִין רוֹתֵחַ

אֱלֹהִים עֵר לְשִׂיחָתִי

כְּקַעֲקוּעַ גְּוִיל עַל לְשׁוֹנִי

אַתָּה יָשֵׁן בִּמְחִיצָתְךָ מְמוֹלֵל חֲלוֹמוֹתֶיךָ

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת מֶרְחַק  עֲמִימוּתְךָּ

שֶׁמָּא תְּחֻלַּל

וּמֵעֵבֶר לַמִּלִּים מְשׁוֹרְרוֹת בִּי צִפּוֹרִים גְּוִילֵי דְּיוֹ בִּכְתָב מְשֻׁנָּן

אֲנִי מַרְשָׁה לָהֶן לְנַקֵּר אֶת הַפֶּרַח בֵּין שִׁנַּי

בִּתְמוּרָה

פַּעַם נִזְדַּמַּנְתִּי לַחֲנוּת בַּשַּׂר כִּי הָיוּ שָׁם גַּם דְּלָיֵי פְּרָחִים (אֲנִי צִמְחוֹנִית)

נִשְׁאַלְתִּי

אָז מָה אַתְּ אוֹכֶלֶת, פְּרָחִים?

עירית שושני

* * *

יונתן גורל

מותר האדם

אסור לכזב לאל

קל וחומר לאדם

לאדם שנברא מאדמה

וימיו כצל עובר

שמור את צלם אלוהים

ואת צלם האדם

ללא דמות וצורה

בהכרה ברורה

מותר האדם

מן הבהמה

מגפת תש"פ

ולסבל הזה יש שם

מגפת תש"פ

עלינו להיחבא

לשמור מרחק

לפלל

ומי שיבוא

יבוא על בהונות

מכוסה פֶּה

כמו בסרטים

שודדים ושוטרים

מפוחד ומפחיד

שהדי במרום

שומע ומחריש

מה נעשה ולא עשינו

במטחווי הבדידות והמועקה

* * *

רוֹן גֵּרָא

נוֹלַדְתִּי לְזוּגִיּוּת

לְזוּגִיּוּת נוֹלַדְתִּי.

מְיַלְּדוּתִי בְּרֹאשִׁי בּוֹהֶקֶת

עֲנָנָה צוֹנֶנֶת מְכַסָּה.

הִיא מִתְרַחֶקֶת

עֲנָנָה שֶׁל אוֹר הַבְּזִיקָה

הִרְחִיקָה.

קָלַעְתִּי לְרֹאשַׁן פְּרָחִים

חוּטֵי כֶּסֶף טָהוֹר,

הֵן כָּמְשׁוּ

נָשְׁרוּ בְּלֹא עִתָּן

נֶעֶלְמוּ כֻּלָּן.

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת

אֵינֶנִּי צְעִיר

שִׁרְיוֹנִי הֶחָזָק

נָדַם.

עַל פָּנָס אָפֵל נוֹתָר

נִשְׁעָן

* * *

נעמן כהן

יוון אז והיום

יוון בהיסטוריה העתיקה היתה רק מושג גיאוגרפי, כלומר ארץ, לא מדינה. היו בה ערי מדינה רבות.

מדינת יוון המודרנית שקמה ב-1822 החליטה לקרא לעצמה "הֶלָס" (שם הארץ העתיקה) ולא ביזנטיון, כי לא היה ביכולתה לשחרר את קונסטנטינפוליס, היא ביזנטיון, מהכיבוש התורכי. בדלית ברירה בחרו היוונים את אתונה לבירתם. (הרכבת באתונה נוסעת לקונסטנטינופול, שלא תעזו לומר שם איסטנבול, וכמובן לבקש שם קפה טורקי כי תקבלו אותו בפרצוף. הם קוראים לו קפה יווני).

מדינת יוון שמרה על מסורת יוונית-נוצרית-אורתודוכסית אנטישמית שבתוספת לחץ ערבי הביאה אותה להיות המדינה האירופאית היחידה שהצביעה באו"ם נגד הצעת החלוקה והקמת מדינת ישראל, והיא שמרה שנים רבות על עוינות היסטורית לישראל.

לאחרונה חל מהפך, החשש ממדיניות הסולטן ארדואן המנסה לכבוש את לוב ולמנוע הקמת קו הגז דרך קפריסין ויוון לאירופה, הביא את יוון (וקפריסין) להתקרבות לישראל  ואף לברית אזורית שמטרתה שמירה על האינטרסים ההדדיים ובייחוד שיתוף בהפקת גז והובלתו.

הברית התהדקה עד כדי כך שראש ממשלת יוון  קיריאקוס מיצוטקיס הגיע לישראל, המדינה הראשונה בה ביקר מאז משבר הקורונה והגיע להסכמה עם נתניהו על פתיחת התיירות הישראלית ליוון, תמורת אי התנגדות לריבונות הישראלית ע"פ תוכנית טרמפ.

https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/239085/

היסטוריה בהתהוותה. מאי הכרה במדינת היהודים לתמיכה בה.

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון.

יועז הנדל נגד הציונות

אורי הייטנר מהלל את שר התקשורת יועז הנדל. על פעולתו שהוא מכנה "כלכלה ציונית", להבטיח שפריסת הסיבים האופטיים לא תהיה רק באזורי כדאיות כלכלית (כלומר מרכז הארץ), אלא באותה מידה באזורי הספר, לאורך הגבולות. ובלשונו: "וכך, סיבים אופטיים יהיו במרכז ובבנייני קומות בבאר שבע וחיפה אבל במקביל באותו זמן תהיה פריסה בחולות חלוצה, אילת, הערבה, צפון ים המלח, בקעת הירדן רמת הגולן, אצבע הגליל, ערמאשה והגליל העליון." ("חדשות בן עזר" 1550).

למעשה מדיניותו של הנדל היא ההיפך המוחלט.

משרד התקשורת בראשותו של הנדל החליט להעניק הקלה דרמטית לחברת HOT: החברה לא תחויב לפרוש בכל רחבי ישראל סיבים אופטיים, אם תחליט להיכנס לתחום זה, אלא תוכל לבחור על פי רצונה היכן לפרוש. המשמעות היא שינוי חד של תנאי הרישיון ההיסטוריים שלפיהם HOT מחויבת להעניק שירות שווה לכל אזרח ישראל, תוך הזנחת הפריפריה והמקומות שלא כדאיים כלכלית להוט. כולל אפילו יהודה ושומרון ובני ברק.

https://www.themarker.com/advertising/1.8919523

האם הנדל פועל ע"פ ניגוד עניינים?

האם אישור ההקלות ל-HOT: שלא לפרוש סיבים בפריפריה הלא כדאית, החלטה המביאה רווח כספי עצום להוט – הוא תוצאה של אינטרס כלכלי שבו נמצא הנדל במצב של ניגוד עניינים?

שמעון ריקלין וינון מגל טוענים ששר שהנדל שר התקשורת, מקורב לנוני מוזס, שבתו שותפה ב-ADD המספקת תוכן ל-HOT, וההקלות שאישר הנדל יסייעו להמשך ההתקשרות בין השתיים.

https://www.themarker.com/advertising/1.8919523

כמובן יש לחקור זאת. מכל מקום הזנחת הפריפריה ועידוד הטייקונים, זו אינה "כלכלה ציונית".

בל"ד וחד"ש מהללים את רוצחי תרפ"ט

בעוד בעולם מנתצים פסלים – אנשי בל"ד וחד"ש מהללים רוצחים.

מפלגת בל"ד הפיצה בעמוד הרשמי של המפלגה פוסט המבקש לציין את יום מותם של מה שהם מכנים ה"שאהידים הגיבורים", מחוללי טבח תרפ"ט, שנתלו ע"י הבריטים.

שלושת הרוצחים נדונו למוות ע"י הבריטים ונתלו באשמת רצח יהודים בחברון ובצפת.

במשך השנים פירסמו גם מפלגת חד"ש של איימן עודה דברי זיכרון ושבח לרוצחים. פעילים פוליטיים, חלקם מזוהים כאנשי חד"ש, הקימו אנדרטה לזכרם בבית הקברות המוסלמי בעכו, שם נקברו.

עטא א-זיר מחברון נשא גרזן והוביל חבורה שפרצה לבית הרב קסטל שם נרצח. אח"כ רצח את תלמיד הישיבה אברהם שפירא ודקר בגבו את אליהו קפילוטו, שנהרג כעבור שנה מפצעיו.

חג'אזי היה פקיד במחלקת הבריאות, ולאחר המהומות הופקד ע"י הבריטים על העברת פצועי הטבח. כשניגש חג'אזי לפנות את שושנה אפריאת, היא החלה לצעוק כי הוא רוצח הוריה. חג'אזי הכחיש את הטענות בבית המשפט, אך שוטר ערבי העיד כי חיג'אזי היה בין הפורעים שחדרו לביתם של משפחת אפריאת.

מוחמד ג'מג'ום מחברון נידון למוות על רציחתם של 4 יהודים בבית משפחת אבו שדיד בחברון: אליהו אבושדיד ובנו יצחק, יעקב גוזלן ובנו משה. אחרי שנידון למוות ביקש שיעבירו לו חינה לשים על ידיו כנהוג בחתונות וימי שמחה.

בפוסט של בל"ד נכתב שזיכרונם של שאהידים אלו ייחרט בלבבות לנצח.

אחרי שנתלו, הפכו הרוצחים לגיבורים לאומיים בקרב הערבים הפלישתים. שירים עממיים נכתבו על "גבורתם".

לפני מיספר שנים הקימו מיספר פעילים שבאו לבושים עם חולצות הנושאות את תמונות ה"שאהידים", אנדרטה לזכר השלושה. מצבותיהם שופצו. בין המשפצים ח"כ לשעבר, עיסאם מחו'ל. בית ספר בעין מאהל קיים טקס לזכרם.

בוועידה ה-8 של מפלגת חד"ש שרו ח"כים ופעילים בכירים את השיר ("מכלא עכו יצאה הלוויה") שמספר על גבורתם ואופיים המוסרי של השלושה. "הפכו לסמל ומופת מקצה הארץ ועד קצה," שרו אז ח"כ המוסלמי-סוני מוחמד בארכה וחברת הכנסת הנוכחית היוונייה הנוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, עאידה תומא סולימן.

https://rotter.net/forum/scoops1/635727.shtml

https://twitter.com/IshayFridman/status/1273857614741454848

מילא שערביי בל"ד וחד"ש מעודדים טרור ורצח יהודים, אבל תופעה מפליאה. יהודים אקטיביסטים פרו-איסלמים התומכים במעודדי רציחתם. יהודים הלוקים במחלת תסמונת וינינגר וטאנטוס כבר איבחנו מזמן.

בנק"י מפרסמת סרטון לזכר הרוצחים התלויים

תנועת הנוער בנק"י, (התנועה של של איימן עודה הכופר האחמדי באיסלם, המתנאה ל"שוחר שלום") מפרסמת סרט בו נראים אותם רוצחים על עמוד התלייה.

https://rotter.net/forum/scoops1/635761.shtml

הגזענות של יוצאי אתיופיה

בדומה להפגנות האלימות של הכושים(1) בארה"ב (ובארצות אחרות) נגד הגזענות, גם ההפגנות האלימות של בני העדה האתיופית נגד הגזענות באו להסב את דעת הקהל לתופעת הגזענות כלפיהם. 

לא רבים יודעים אבל גם העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות.

יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים). במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".

ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל" דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בריה בבתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן  לצרכים מיניים.

ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".

יש לקוות שבעתיד הלא רחוק לא תהיה עוד הבחנה בין ה"ביתא ישראל" וה"בריה". והם כולם יחשבו ליהודים-ישראלים. החברה הישראלית שוללת בצדק את רעיון העבדות, ואת האפשרות שאדם יישאר עבד בגלל מוצאו. הגזענות אינה פוסחת על אלו הסובלים ממנה.

ביטויי גזענות הביע לאחרונה הרב (לא קס) ברוך גזהיי, יוצא אתיופיה, שהיה מועמד מספר 11 של ש"ס. הרב גזהיי אמר ש"נשים חולות בסרטן השד בגלל בטן חשופה" והוא אף טען כי נשים מאבדות את עובריהן בהיריון כעונש על כך שאינן מקפידות על דיני הצניעות ביהדות וחושפות חלקים מגופן בניגוד להלכה.

לדבריו, "כתוב בספרים של המקובלים שאישה שהיתה רגילה לגלות את החלק העליון שלה – בדרך כלל מחזירים אותה (לעולם, אחרי מותה – ק"נ[?]) בגלגול של פרה... שהעטינים שלה חשופים."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5749379,00.html

בנוסף הביע הרב גזהיי גזענות כלפי הערבים כאשר לעג לכיסוי הראש של הנשים הערביות: "אלה שאתה רואה אותם עם הזה, ככה של הערבים, זה מרוב פיצוצים שהיא קיבלה בפנים. תבין, ערבייה לא יכולה להתאפר, עם מה תתאפר? עם טמבור? מה? אז הן שמות כיסוי."

בהמשך הוא לועג גם לגברים הערבים: "אין ערבי יפה, פעם ראית ערבי יפה? אין דבר כזה. הוא ישים בושם – מה שהוא לא ישים – ריח של מדורה."

בתגובה לדברים הגזעניים האלו אמר ח"כ אחמד טיבי: "אריה דרעי, אני מכיר אותך הרבה שנים ואני בטוח שאתה כמוני נתקף בחילה וגועל למשמע הדברים. אל תהיה חתום על הפיכת הגזען החשוך הזה לחבר כנסת. זוהמה."

למותר לציין כמובן שחבר הכנסת הגזען טיבי היצוא בצדק נגד הדברים הגזעניים של גזהיי רואה את דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להורגם, כמופת מוסרי ולא גזענות.

עיזאת אבו רביעה, תושב כסייפה, הגיש התראה לפני נקיטת אמצעים משפטיים נגד גזהיי. "ברצוני להביע זעזוע מדבריו של הרב ברוך גזהיי, אשר פורסמו לאחרונה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות," מסר אבו רביעה.

בהתראה, שנשלחה מטעמו, נכתב כי הרב מתבקש לפרסם התנצלות, ובנוסף, הוא נדרש להעביר תרומה על סך 22,222 שקלים לעמותה בדואית, המקדמת ערכי דו קיום ומלחמה בגזענות – אחרת, יינקטו נגדו צעדים משפטיים. "דבריך דלעיל מהווים עוולה אזרחית וכן עבירה פלילית לאור הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1961," נכתב.

https://www.mako.co.il/news-politics/2020_q2/Article-6fad1838648c271027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

כמובן גם עיזאת אבו רביע, בדומה לאחמד טיבי, יוצא נגד הגזענות בשעה שגם הוא רואה את דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להורגם, כמופת מוסרי ולא גזענות.

על הגזענות האנושית

גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים. הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים (מסרבים להשכיר להם דירות). האתיופים נגד הבריה. וכך הלאה והלאה.

מצד שני יש גם בכל קבוצה כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.

אני מסרב להאמין שאין ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייבים להיות גם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם תמצאו אחד כזה אנא דווחו עליו.

ניתוץ פסלים

דומה שמאז נותצו פסליו של אנטיוכוס הרשע (הרביעי –אפיפנס) והוסר השיקוץ המשומם שלו מבית המקדש, לא היתה תופעת ניתוץ פסלים כל כך כמו לאחרונה.

שחורים אפרו-אמריקאים רבים מנתצים פסלים של דמויות שליליות מבחינתם וביניהם אף דמויות היסטוריות כוושינגטון, קולומבוס, וצ'רצ'יל,

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5745843,00.html

סטודנטים מאוניברסיטת גאנה הסירו אף את פסלו של גנדי שהואשם בגזענות כלפי שחורים.

https://rotter.net/forum/scoops1/634487.shtml

הנה מה חשב גנדי על השחורים:

https://www.washingtonpost.com/news/worldviews/wp/2015/09/03/what-did-mahatma-gandhi-think-of-black-people/#click=https://t.co/hhAtmEXjuF

לאמיתו של דבר היה מוהנדס קרמצ'נד גנדי "המהטמה" – הנפש הגדולה, גם גזען אנטישמי שלמרות הרמן קלנבאך, המאהב היהודי-ציוני שלו, סירב להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ובהשפעתו הודו הצביעה נגד החלטת החלוקה.

הנה מה שכתבתי בעבר על גנדי, וגזענותו האנטישמית:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00915.php

למרות גזענותו אין הדבר אומר שמוצדק לנתץ את פסלו שהרי אם להיות עקביים יש להרוס את כל השליטים בהיסטוריה, מפסל אלכסנדר הגדול, הקיסרים הרומאים, ובעצם כל מלכי העולם.

פסל אחד יוצא דופן, פסל משה, שאותו כמובן אין להרוס כי הוא שיחרר את עם ישראל מעבדות. (אגב היינו יותר שנים עבדים מאשר האפרו-אמריקאים).

 את פסלו של מוחמד (אם היה לו פסל) צריך כן היה לנתץ כי הוא עשה הון רב מסחר עבדים. הנשים והילדים שמכר בשוקי העבדים לאחר טבח הגברים היהודים באל-מדינה.

בערבית המילה לשחור היא "עבד", כלומר עבד. בילאל אבן רבאח היה עבד אתיופי שחור ששוחרר ע"י אבו בכר חתנו של מוחמד, ומונה ע"י מוחמד להיות המואזין הראשון. בגלל קולו העז. הוא אגב נקבר בדמשק אך יש לו גם קבר נוסף באלון מורה.

הערבים היו גדולי סוחרי העבדים וגורל העבדים בשטחים הכבושים ע"י הערבים היה גרוע בהרבה ונמשך עד לאחרונה.

המעון לחסרי הדיור ביפו

הפעם היחידה שהערבים אינם מקבלים את מוחמד אל חוסייני

זה תקופה שערביי יפו מפגינים נגד בניית מעון לחסרי בית על שרידי בית קברות עתיק שפונה כבר ב-1915 ע"י מושל סוריה ג'מאל פחה, ומאוחר יותר ע"י המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני.

עבד סטל, איש התנועה האיסלמית, המתנאה בעצמו כתושב יפו ופעיל חברתי, אומר כי "העיר יפו בוערת. זכותה למחות. זכותה להביע את כעסה. זכותה למחות על אוזלת ידה של עיריית תל אביב-יפו ושל העומד בראשה, על התעלמותם מכבוד המת המוסלמי, גם שנים רבות אחרי נקבר. זכותם של ערביי יפו למחות על העוול שנעשה לבית הקברות אלאיסעאף.

"מי היה מעז לבנות בית מלון או דירות לעולים חדשים על קברי יהודים? אבל כשבונים על קברי מוסלמים ביפו איש לא מתרגש".

(עבד סטל, "רון חולדאי, כבוד המת המוסלמי לא חשוב?" "הארץ" 15.6.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8921975

אז מוטב שעבד סטל יפסיק להאשים את היהודים בעלילות דם שקריות. האדם שביטל את בית הקברות המוסלמי לא היה יהודי, אלא מוסלמי. מושל סוריה ג'מאל פחה, ואחריו המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני, ידידו הטוב של היטלר וקצין ה-ס.ס. שנטל חלק בהשמדת היהודים. אף ערבי-מוסלמי לא ערער על ביטול בית הקברות הזה ע"י המופתי.

כל הסיפור עכשיו הוא רק מסע תעמולה שקרי מטעמים פוליטיים.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5747807,00.html

יחד עם זה ניתן לעמוד לצידך אם בד בבד תדרוש לשקם את בית הקברות העתיק של אל-מדינה, בו קבורים היהודים שנטבחו ע"י מוחמד. נראה אותך. אם אינך צבוע עליך להסכים לכך.

אגב חולדאי ניהל מאבק, וכן בנה על שרידי קברים יהודיים.

סיפוח חלקי – תפסת מעט לא תפסת

נכון להיום לא ברור עתיד תוכנית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

לפי המודלף, נתניהו שוקל לוותר על החלת ריבונות על בקעת הירדן תמורת סיפוח מזערי של גוש עציון ומעלה אדומים.

ייאמר ברורות לסיפוח כזה אין כל תועלת אסטרטגית ביטחונית, אלא רק נזק. אלו הם יישובים שהם ממילא בקונצנזוס.

רק החלת ריבונות על בקעת הירדן הנרחבת לפי תוכנית אלון-רבין-טראמפ, יש בה מענה שיבטיח את קיומה ובטחונה של ישראל.

סיפוח מלא של כל יו"ש הוא מסוכן בחינת "תפסת מרובה לא תפסת." סיפוח קטן אין בו תועלת מלבד נזק, בחינת תפסת מעט, לא תפסת.

האם נתניהו יתעלה לדרגתם של בן גוריון, אשכול, ובגין, שהבינו את גודל השעה ופעלו?

*

(1) כושי בעברית אינו מושג שלילי. פירושו אדם שבא מארץ כוש. ששכנה מדרום למצרים. המילה שחור בלטינית Negro נתפשה כמילה שלילית עם עליית התנועה לזכויות השחורים בארה"ב בעוד שהמילה שחור באנגלית Black נתפשה כמילה חיובית, והיום גם היא הוחלפה ב"אפרו-אמריקאי". הכול תלוי בהקשר כפי שבהרבה שפות המילה "יהודי" היא מילה שלילית.

הגזען השחור לואיס יוג'ין וולקוט, הידוע בשם לואיס פרחאן (אנגלית: Louis Farrakhan, מנהיג ארגון השחורים הגזעני "אומת האיסלם" הגדיר את היהודים כטרמיטים.

"אני בחסד האל," הוא הכריז, "הורדתי את המסכה מפניו של היהודי השטני. אני כאן כדי לומר לכם שזמנכם עבר."

כאשר הסיר את תמיכתו מאובמה בעקבות התקיפה בלוב – כינה אותו "הנשיא היהודי הראשון".

באתיופיה היו קיימות אבחנות ברורות בין הסוגים השונים של צבע העור.

 מרבית האתיופים (ביניהם גם היהודים) לא הגדירו עצמם כשחורים ("טוקור" באמהרית) אלא כחומים ("טעים" באמהרית), או כאדומים ("קאי", "קאי דמה") – באם היה להם גוון עור בהיר יותר.

מבחינת עולמם ה"שחורים" הם העבדים, דבר שיש בו להסביר את התגובות הקשות כל כך והעלבון לכך שבארץ הם נתקלים במקרים בהם קוראים להם כושי,

נעמן כהן

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ל'

יעקובלה לא הפריז באומרו שזו משפחה עשירה. הם ישבו בחדר האוכל ואכלו ארוחת ערב. כל המשפחה התאספה לכבודי, סבר. מעניין כמה במעמד הזה קדמו לי, וכמה זמן החזיקו מעמד אצל רות. דווקא באווירה השמחה מסביב לשולחן האוכל הענק, שהיה ערוך בהידור ובטוב טעם, התרוצצו בו מחשבות שלא נעמו לו, שרות טורפת את הגברים שיוצאים איתה, משתמשת בהם, ומשליכה לאחר השימוש. הוא נזכר בגיבורי המערב הפרוע שהיו חורצים חריץ אחד באקדח לאחר שחיסלו חשבון עם מי מיריביהם. האם יש לי עסק עם אקדוחנית? המחשבה לא פסקה לנקר בו. נראית כמו ילדה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב.

 האוכל לא היה מיוחד אבל  כל השאר היה מיוחד מאוד. הבית היה גדול. מיספר קומות. אפילו מעלית קטנה ביניהן. הוא התפעל מכמות הציורים התלויים כמעט על כל קיר. היתה לו חולשה לציורים  של הצייר והסופר נחום גוטמן. לפיכך קנה את אלבום הציורים שלו ולקח אותו לחדרו שבמעונות. לעתים  היה מדפדף בו. עתה, בביתם של עו"ד מרדכי ונירה קידר, היה יכול לצפות בחלק מהציורים המקוריים של הצייר, ממש כמו לבקר או לטייל במוזיאון .כנראה שאחד מבני המשפחה אוסף את הציורים של גוטמן. מי זה יכול להיות?  אביה? אימה? מי מהם מעריץ של הצייר והסופר שכה אהוב עליו?

הוא לא התאפק: "איך יש לכם כל כך הרבה ציורים של גוטמן?"

אימה פנתה אליו בחיוך שבע רצון: "אבא שלי היה קבלן בניין. הוא היה חובב ציור, והכי העריץ את נחום גוטמן. הוא גם הכיר אותו אישית. הציורים מוצאים חן בעיניך?"

"מאוד, מאוד," ענה.

אז יש לך טעם טוב," הוסיפה.

עתה, אחרי ששוחחו, שם לב לפניה המקומטות ולשערה הדליל. רות דמתה לה. אותן עיניים ירוקות, גדולות, שיער שחור, למרות ששיבה זרקה בו, ואותו גוף קטן. אולם אימה היתה רזה מאוד. שדופה ממש. יש בה משהו  מוזנח או חולני? שאל את עצמו. הייתכן שבעוד שנים גם רות תהיה חרושת קמטים כמוה? האם ייתכן שבמשפחה כזו, בעלת אמצעים, האם תזניח את עצמה? לא היתה לו תשובה ברורה לשאלה. כנראה, שהיא חולה.

יפה, יפה, לעג לו הקול הפנימי. אתה מתקדם בצעדי ענק. התחלת לחשוב על הצורה שתהיה לרות כשתתבגר? אתה לא מזדרז קצת יותר מדי?

הוא חייך, והניף את ידו בתנועת ביטול.

"אתה מדבר אל עצמך?" השאלה באה במפתיע מכיוון אחת האחיות, שישבו צמודות זו לזו. הוא לא שם לב מי שאלה.

"כן," ענה. "אני אפילו מתווכח עם עצמי. רוצה לפעמים לתת לעצמי סטירות כשאני כועס אבל אני מתאפק, כי זה יכאב."

"גם אני מדבר עם עצמי," התערב אביה מראש השולחן, קירח, גבה קומה וכבד גוף. שתי אחיותיה דמו לו. להערכתו הן היו צעירות מרות. ככל הנראה, שתיהן תלמידות בבית ספר תיכון, וכבר גדולות ומכוערות.

"רותי סיפרה לנו שאתה לומד משפטים," אמר האב. "אני עורך דין, יש לי משרד ואני מעסיק כמה עורכי דין. אם תצטרך משהו, אשמח לעזור."

"רות גם סיפרה לנו שאתה מייצר מסמרים," הוסיפה אימה.

"זה נכון," השיב, "ותודה לך על הרצון הטוב," הפנה את ראשו אל אביה.

"כשהייתי סטודנט," אמר האב, "עבדתי בבניין, הייתי עומד על הסולם, נניח בקומה ראשונה, מקבל ביד ימין דלי מלא בטון, מעביר ליד שמאל, ומעביר הלאה, מניף למעלה, לזה שעמד על הסולם מעליי, בקומה השנייה, וככה כל היום. עבודת פרך. זו אינה בושה לעבוד, כמוך, במסמרים, רק שעכשיו, לצערי, אף אחד מהנוער לא מוכן לעבוד קשה, אני מתכוון בעבודה פיזית."

האב הפסיק באמצע המשפט, נשם נשימה עמוקה והביט באם.

"נירה, קרה משהו? הכול בסדר?" הוא נראה מוטרד.

"הכול בסדר, מרדכי, אני פשוט עייפה, לא הספקתי לנוח היום. תסלחו לי."

האם קמה ממקומה בכבדות, עזבה לאיטה את חדר האוכל ונבלעה במעלית. מבטו של האב ליווה אותה. לרגע עצם את עיניו. השתררה דממה מעיקה. האב נאנח.

"בוא עמוסי," רות נראתה מהורהרת, "אם גמרת לאכול, נלך לחדר שלי."

"סיימתי," ענה. "תודה על הכול," אמר לאביה.

"מצטער שככה זה הסתיים," היתה התשובה.

ל"א

"חדר מקסים יש לך, כל כך נוח. גם מקלחת צמודה, וגם חדר ארונות."

רות, מרוצה, נכנסה לחדר הארונות ויצאה כשלגופה חולצה אחרת. הוא הציץ בעד הדלת, שנותרה פתוחה. הבגדים התלויים בחדר הארונות, שורות-שורות, הזכירו לו את חנות הבגדים של דודו, מישקה פרייר. מתחת לשורות הבגדים, על הרצפה, ניצב טור ארוך של מגפיים, במגוון צבעים ובגבהים שונים. הוא חשב על המצעדים בכיכר האדומה במוסקווה, וראה בדמיונו את המגפיים יוצאים בטור לצעדה.

"כמה בגדים יש לך?" שאל, ומיד הצטער על השאלה.

"לא מספיק," השיבה, "וחוץ מזה, אני אוהבת להתלבש ולהחליף. עמוסי, לא סיפרתי לך, לא הספקתי, אבל אימא שלי חולה מאוד. היא מקבלת טיפולים בתקופה האחרונה. זה נפל על כולנו כרעם ביום בהיר. אבי הרוס. כולם בבית מקווים שתצא מזה, וכמה שיותר מהר. מה שחשוב, שהרופאים אופטימיים, שלא לדבר על כך שהיא בידיים הכי טובות. אבי הפך בשבילה עולמות. לקח אותה לקליניקה מיוחדת בארה"ב, שם היו מספיק הגונים לומר להם שגם בארץ היא יכולה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. אז הוריי החליטו לחזור. כל כך שמחתי שהם חזרו. אני מאוד קשורה לאבי. הוא כל כך מוטרד וכאוב. זה שובר אותי. תמיד היה אופטימי ושמח. מזל שהעבודה שלו משכיחה ממנו קצת."

"הוא אדם קשה?"

"יש לך טביעת עין. הוא לא אדם קל אבל אבא חם ובעל נפלא. בנה את עצמו בעשר אצבעות. הם גם מאד אוהבים, אבא ואימא. יוצאים יחד עוד מבית הספר. הוא החבר הראשון שלה והיא החברה הראשונה שלו. נכון שסבא שלי עזר להם להסתדר, מבחינת דירה וכל הקשור. אתה מבין למה אני מתכוונת. סבא מצד אימא. הוא היה קבלן די מפורסם. אבל כעורך דין, אבא בנה את עצמו ללא כל עזרה. התחיל ממש מכלום."

"אומרים שהוא אחד הטובים בארץ. ככה מדברים בפקולטה."

"שמעתי שככה אומרים. הוא מומחה בנדל"ן. יש לו גם משרד יפה. הוא רצה מאוד שאני אשתלב ואמשיך את המשרד שלו אבל לא הייתי מוכנה ללמוד משפטים, בשום פנים ואופן. היו לי איתו ויכוחים, אל תשאל. בסוף הוא הסכים עם מה שרציתי ללמוד. לא היתה לו ברירה."

"את יודעת לעמוד על שלך."

"זה נכון. מבחינה זו אני דומה לאימי. היא אשה חזקה. הם עברו הרבה ביחד. לאביגיל, זו ששאלה אותך אם אתה מדבר עם עצמך, חוצפנית גדולה, היתה דלקת קרום המוח כשהיתה קטנה. היתה בסכנת חיים. היה להם גהינום איתה. גם עם שולמית לא היה להם קל. שנה הפרש ביניהן."

"את בכלל לא דומה להן. אי אפשר לראות  ששלושתכן אחיות. את יפה.הן לא כל כך."

"אל תהיה כל כך דיפלומטי, אתה יכול לדבר חופשי. הן מכוערות. דומות לאבי, ואני דומה לאמי."

"יש לי אח אחד, צעיר ממני. אני תערובת של שני ההורים שלי. מקווה שלקחתי מהם רק את הדברים הטובים. את רוצה שנצא?"

"רע לך בחדר שלי?"

"נהדר לי, אבל אם נישאר בחדר, אני עלול להתנפל עלייך, ויהיה רעש גדול."

"מעניין. אני חשבתי להתנפל עליך. אני רוצה אותך, שזה ממש מפחיד. פינטזתי עליך כל השבוע."

"אפשר בכלל לסגור פה את הדלת?"

"אין בעייה. זה גם חדר צדדי בבית. כמעט לא עוברים על ידו."

"איפה החדר של האחיות שלך?"

"לכל אחת יש חדר משלה. החדרים שלנו צמודים. פה קרוב, אפשר לראות."

"אני מוכרח לספר לך משהו. לפני כמה שנים, לא הרבה, אחי, שהוא צעיר ממני בחמש שנים, סיפר לי שלא היה מצליח להירדם כשהייתי מביא את החברות שלי לחדר, שהיה צמוד לחדר שלו. החדר שלי היה בעצם מרפסת סגורה בקצה הדירה. להורים שלי יש דירה של שלושה חדרים, ועוד המרפסת הסגורה. קיבלתי אותה כשהתבגרתי, וכשהתחלתי לצאת עם בנות. פעם היא היתה מושכרת לסטודנטים. דמי השכירות קצת עזרו להורים שלי. לחלק מהסטודנטים ההורים נתנו גם ארוחת בוקר, בתשלום כמובן. היתה תקופה, שאימי לא עבדה, והיתה בבית. אבל רוב השנים היא כן עבדה. גם אבי עבד, ואפילו קשה, ואף פעם הכסף לא הספיק. בעשרים לכל חודש, לפי הסיפורים שלה, היא היתה הולכת, באופן קבוע, לסבתא שלי. זאת אומרת לאימא שלה. היא בת יחידה. היתה הולכת אליה, מבקשת הלוואה, ומחזירה בתחילת החודש הבא. כשמשהו משמעותי בבית היה מתקלקל, נגיד מכונת כביסה, היו הולכים לסבתא. היתה מסורת, שרק סבתא קונה לי ולאחי נעליים. הייתי משחק הרבה כדורגל והורס את הנעליים. אימא שלי היתה מתפלצת ממני. היה לה סעיף נעליים והיא לא יכלה לסבול, שאני הורס אותם. היא היתה פשוט יוצאת מדעתה. מזל שאחי לא היה משחק כדורגל כמוני.

"כשהייתי קטן, שכר את החדר, הרבה שנים, אדם לא צעיר שהיה ישן על ארגז  עץ ענק, שתפס את כל הרוחב של המרפסת. לא רואים היום דברים כאלה. אני עוד זוכר אותו כשהוא ישן וגם נוחר. הייתי יוצא למרפסת של המטבח, היא היתה פעם חלק מהמרפסת הסגורה, בהמשך שלה, ומציץ בשקט דרך חור המנעול. כילד, לא הייתי מבין, איך הוא מסוגל לישון על ארגז כל כך קשה. גם בלי כרית. היד שלו היתה מקופלת מתחת לראש במקום כרית. ככה הוא ישן, על הצד."

"לא היתה לו מיטה בחדר?"

"ברור שהיתה, אבל הוא לא ישן עליה. זה נורא סיקרן אותי, אז שאלתי את אימא שלי מדוע שוורץ, כך קראו לו – היתה לו משאית ירוקה, ישן על הארגז, ולא על המיטה. היא הסבירה לי שאדון שוורץ, כך היא קראה לו, עבר את השואה והתרגל לישון או על האדמה או על מיטת הקרשים, במחנות, בלי מזרון, כי לא היה. היא גם הסבירה לי שהוא לא מסוגל להירדם במיטה עם מזרון, ושאין לו אישה וילדים כי הרגו את כולם. אני זוכר שפעם, בשבת, ההורים שלי שמו תקליטים, שמעו מוסיקה ורקדו. זה היה נדיר. אני חושב שהריקוד היה טנגו או ריקוד ישן אחר. הוא פתאום יצא מהחדר, ביקש את רשותו של אבי ורקד עם אימי. הוא אחז אותה, כמעט חיבק. זה היה, כמובן, חלק מהריקוד, והוא צחק בשמחה ללא הפסק. בחיים לא ראיתי אותו צוחק. אבי ישב, הראש למטה, ונראה לא מרוצה. אני חושב שהוא קינא לה.

"חוץ מזה, פעם, כשהייתי ילד, הלכתי עם אבי ביום כיפור לבית כנסת, איך שאנחנו נכנסים, מאוורר ניתק מהקיר ונופל דווקא עליי. חתיכת בטון, שהיתה עד אז חלק מהקיר, נפלה עם המאוורר ונכנסה לי לראש. אי אפשר היה לארגן מונית, ולהוריי לא היה אף פעם רכב פרטי. אצלנו המצב שונה. לא כמו אצלכם, שמתחת לסככה חונות שתי מכוניות, ולך יש את השלישית, ליד המדרכה. אז אדון שוורץ לקח אותי במשאית  לבית החולים."

"אתה מספר כל כך יפה. תענוג לשמוע את הסיפורים שלך. אבל מה עם ההתנפלות?"

"זהו. עכשיו נזכרתי מה רציתי לספר לך. התחלתי לספר לך על אחי הצעיר, אוריאל, שצעיר ממני בחמש שנים. לפני כמה שנים דיברנו על בנות. הוא חתיך ויש לו המון חברות. הוא בעתודה, לומד בטכניון. לי אין מושג במתמטיקה והוא שד במקצועות הריאליים. צחוק הגורל. העיקר, הוא סיפר לי שהיה שוכב בשקט במיטה ומנסה לדמיין מה הולך בחדר שלי, ולפעמים גם שומע. היו כאלה שלא היו שקטות והוא שמע אותן, וחשב שהן סובלות ממני, אבל התבייש לשאול, ולכן לא היה מצליח להירדם."

"אני מבינה למה אתה חותר. אתה לא רוצה בחדר שלי?"

"משתגע מההבנה שלך."

"אף פעם לא חשבתי על זה, וגם לא דיברתי עם האחיות שלי. אני חושבת שלא היה להן חבר. שולמית בחמישית ואביגיל, שהיא בכלל ילדה קטנה, בשישית. חבל, תיכננתי עליך."

"הבדווי אומר שככל שארוכה הציפיה, כן מתוקה הנקמה. ככל שנתאפק, החגיגה תהיה יותר גדולה. אין לך בעייה להגיע לחדר שלי?"

"אין לי. דווקא יש לי ממנו זיכרונות נעימים."

"יופי, נהדר. אני אסדר עם יעקובלה, שיילך ללמוד עם החברים שלו. אבל לא היום. צריך לתת לו התראה מראש. הוא בסדר, ויכול ללמוד אצל חברים. הוא לומד רפואה, לא זוכר אם סיפרתי לך. הוא יושב לילות שלמים ולומד בעל פה ספרים של מאות עמודים, ועוד באנגלית. אפשר להשתגע."

אני התקבלתי לרפואה."

"מה את אומרת? כל הכבוד לך. יש לי עוד סיבה להעריץ אותך. אז למה את לומדת היסטוריה?"

"דבר ראשון, אני מתעניינת בהיסטוריה. תמיד זה היה בשבילי מקצוע מועדף. חוץ מזה, אני לא יכולה לראות דם, ואני בחיים לא אוכל להיות רופאה. זו היתה התערבות שלי עם עצמי. היו לי ציונים מצויינים בתיכון, גם במקצועות הריאליים. גם הפסיכומטרי שלי היה גבוה. שמעתי על תנאי הקבלה הקשים בפקולטות לרפואה. לכן התערבתי עם עצמי. זה היה מין ספורט כזה, מטומטם. ניגשתי לבחינות וגם הייתי בראיון. להפתעתי, התקבלתי. שלא תספר על זה לאף אחד. אתה הראשון שיודע על זה, חוץ ממני. אפילו לאבא שלי לא סיפרתי. אם היה יודע, היה הורג אותי."

"למה?"

"פעם סיפר לי שרצה ללמוד רפואה ולא התקבל. יש לו בלב פינה חמה למקצוע הזה."

"מעניין, גם לי."

"אז למה אתה לומד משפטים?"

"כי עם הציונים שלי בבגרות, ועם בעיית ההבנה במקצועות הריאליים, אין לי סיכוי להתקבל ובטח לא להצליח. אני מתעניין במשפטים עוד מהתיכון. הייתי בורח מהלימודים, הולך לבית המשפט, רואה משפטים ונהנה, למרות שלעיתים לא הבנתי מה קורה שם."

"שלא תספר לאף אחד את מה ששמעת ממני. אני מתחילה להיות מודאגת. אני מספרת לך יותר מדי."

"אני אולי נראה מטומטם ,אבל במציאות אני לא. כבר ביקשת פעם אחת שלא אספר. קלטתי אותך. מדוע לבקש שוב?"

"אתה תמיד כזה תוקפני?"

"לא, אבל אני בלחץ."

"בוא ונסגור את הדלת. רק לכמה דקות. נעשה את זה מהר. תהיה חייב לי. בתנאי שאתה מתנהג יפה ובנימוס. כמו עורך דין לעתיד. בקיצור, לא מוציא שום קול. רק שתדע, אני גובה חובות קשוחה. עם ריבית רצחנית, כמו בשוק האפור. עשינו עסק?"

"עשינו עסק."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

דו"ח בירושלים ובדידות בפ"ת

חזרתי לסאלים ולנתי אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים כאילו לא קרה דבר, ואני גם לא חקרתי יותר מאומה.

למחרת, עם עלות השמה חבשתי את חמורי ואצא בדרכי חזרה ירושלימה, כדי למסור דין וחשבון על המצב בפתח-תקוה. לפני שהרחקתי הסיבותי את ראשי לאחור ואביט. נזכרתי בפלוני שאשתו וילדיו מתו במקום הזה, באלמוני שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה את שארית ימיו בירושלים, ובפלמוני שהשקיע את כל הונו ואונו במפעל ועתה הנהו רעב לפת לחם. האם יוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנוה החרב שהפך קן של פושעים?

מסרתי בירושלים דין-וחשבון מן הנעשה בפתח-תקוה, ואשאר בה שבועות מספר. בינתיים יצאו עוד אנשים מספר מבעלי הנחלאות לפתח-תקוה, לקבל את ה"קישם" שלהם. גם אני נשלחתי שוב להתם, ביחד עם לייב, בנו של יואל משה סלומון כדי לגבות את החלקים של סלומון וגוטמאן. שם מצאנו אנשים מספר משלנו ונגור יחד בבתים העזובים. המצב היה מתוח במקצת, כי זמן מה לפני בואנו קרה שם מקרה כזה: כ' מרדכי דיסקין ובנו בנימין הותקפו על ידי חבר שודדים. בנימין דיסקין ירה באקדחו ופצע קשה אחד מהם. היה יסוד לחשוב שהפצוע ימות, ומחשש גאולת-דם נאלצו שניהם, האב ובנו, לברוח מן המקום.

עברו שבועות מספר, כל אנשינו גמרו כבר את עסקיהם ויעזבו את המקום. רק לייב סלומון ואני נשארנו כדי לחסל עוד כמה ענינים. כשבועים ימים גרנו שנינו בודדים לגמרי, כי את סאלים פיטרנו ונשלח אותו משם עם משפחתו. מאכלנו היה תבשיל של גרעיני חטה או דורה במים. יום אחד נקרה לפנינו רוכל ונקח ממנו, תמורת שק חטה, מחרוזת של דבלי תאנים. מהן אכלנו במספר, חלק כחלק, אולם העכברים היו עוזרים לנו באכילתן ותמיד נמצאו הדבלים חסרות. התחלנו לחשוד איש ברעהו כי הוא מלקק מן הדבלים בצנעה, מחוץ לקצוב. עוד במשך שנים רבות לאחר מכן היינו נוהגים להקניט זה את זה על דבר "גניבת" התאנים. בימי המלחמה העולמית, כאשר לייב סלומון ידידי הטוב, היה מוטל על ערש מותו ובאתי לבקרו, חייך ולחש לי: "מי בכל זאת "סחב" אז את התאנים"? היה זה שני ימים לפני מותו.

ביל"ו. ראשון לציון

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממיסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתישבים. פרומקין המליץ עלי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחדש אקבל עלי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז. ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיני. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה". לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש ומיד הזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם בצה ובמקום דגים – קדחת! הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין הטה אוזן לאזהרתי ואחרי התיעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב, וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבנין ולשתיה הייתי מביא מ"עין-הקורא" (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבנין באר שניה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתיה גם מבית-דגון או ממקוה-ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-אדמה. גם בראשון לציון, עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...

את משכורתי הייתי מקבל אומנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתישבים. פעם היה עלי להביא "כראמות" של זיתים מרמלה לנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסדור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף במלאכת החריש. לאחד המתישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חבה "שים-אל-האווה" (מריח האויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו שמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת קיץ, על-פי-רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת. צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל"ו (קראו להם אז: בילו'יצעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחברה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקו עד היום הזה. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר" ואם אינני טועה – גם "התקוה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהם יש לישב את א"י; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקוה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הבילויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בבצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמשה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה. שלושה שודדים התנפלו אז עלי, אבל רק שנים מהם ברחו לנפשם...

מראשון לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס-ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ לארץ.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, כמוך, גם אני מתפעל מהזיכרון של ארנה גולן, ומהפרשנות שלה, ולא רק לשיריך.

אתה מצטט את קובי ניב המוציא דיבת ארצנו (שעבורי היא, הארץ, היא נס והצלה!) – ונשאלת השאלה מדוע אתה ממשיך להיות מנוי לעיתון פרו-פלסטיני זה, שנותן במה לשונאי ישראל?

ד"ר גיא בכור מזכיר את הקרבות בין המאפיות המוסלמיות בעיר דיז'ון – איך זה שדברים אלה אינם באים לידי ביטוי במדיה?

וכן, משבח אני את "חדשות בן עזר" שקליבר ברמה של גיא בכור מפרסם בו.

שלך

משה גרנות

אהוד: אני ממשיך להיות מנוי על עיתון "הארץ" וזאת כדי לדעת את האמת – שהיא ברוב המקרים ההפך ממה שכתוב בעיתון.

גיא בכור אינו מפרסם ב"חדשות בן עזר" – אלא אני מצטט כל פעם שורות אחדות מהחלק הפתוח לציבור, ללא תשלום, באתר המעניין והחשוב שלו.

כדי לקרוא כל מה שהוא כותב – צריך להיות מנוי בתשלום באתר שלו, ואני אינני מוכן לקרוא אצלו דברים – שהוא לא מרשה לצטט אותם במלואם הלאה חינם במכתב העיתי שלי. לכן אני מסתפק בציטוט כותרות ותמציות שלו בלבד.

* ציטוט: לפני שבוע הכריזו הפרוגרסיבים + השחורים + המוסלמים על הקמת "מדינה" עצמאית בעיר סיאטל, לה קראו "צ'אז" (או צ'אפ, משהו כזה). הם גירשו משם את המשטרה, ומנהלים את האיזור בעצמם. הנשיא החכם שלנו [טראמפ] בינתיים לא מתערב, כדי שכולם יבינו איך נראה הסיוט הפרוגרסיבי. תארו לעצמכם שיהודים היו נמצאים תחת שלטון הכיבוש של צ'אז, מסכנים.

כלי "התקשורת" המימסדית הכתירו את 'המדינה' כ"קיץ של אהבה", "וודסטוק", ועוד הבלים, כמקובל שם. זה הרי החלום הפרוגרסיבי: ללא משטרה. אך מי שולט שם? כנופיות חמושות של ארגון הטרור "חיי שחורים חשובים" – BLM, מלא מסוממים שעושים את צרכיהם ברחוב, ומטורללים. וממה אפסִים אלה יתפרנסו? טוב, פרוגרסיבים יודעים מה לא טוב. מה כן טוב? זה מעייף אותם. זה שלטון הרחוב. שלטון האנרכיה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 18.6

*  ציטוט: המרד הפרוגרסיבי לחיסולם של אמריקה ושל המערב בכלל: פסלו של קודש הקדשים של המורשת האמריקאית, הנשיא הראשון, המכונה "אבי האומה", ג'ורג' וושינגטון – הופל הלילה, בשדרה מרכזית בעיר פורטלנד, אורגון.

על בסיס הפסל צויירו סיסמאות טרור פרוגרסיביות, של "חיי שחורים חשובים", "להחזיר את האדמות הגנובות" (לאינדיאנים), ו"אבי האומה" תואר כ"קולוניאליסט, שביצע רצח עם."

ואיפה המשטרה?

עד פעם שאלות גזעניות? מה יהיה אתכם? תפקיד המשטרה לכרוע ברך בפני המתפרעים, ולהסכים לחיסולה של ארה"ב.

ישראלי, שהיגר לארצות הברית – עשה את טעות חייו, וזה כבר מקום מסוכן לחיות בו, בוודאי לישראלי וליהודים. הביטחון האישי מאויים, ביטחון העסקים, והעתיד עגום מאוד.

הגיע הזמן לארוז.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.6

 * אהוד היקר, אם לא שמעת את ההרצאה הזאת של מרדכי קידר – אני ממליץ.

שבת שלום,

 משה גרנות

https://www.youtube.com/watch?v=xIv54xWV1RU&t=230s

* [כל הכבוד לעליזה בלוך, ראש העיר בית שמש!] – מתוך ראיון: "ראשת העיר! למה את לא אומרת ראשת העיר?"

בלוך: "כי אין דבר כזה בעברית, ואני לא צריכה לעוות את השפה בשביל להבליט את זה שאני אישה. אין לי צורך בזה."

[בכתבה-ראיון מאת שני ליטמן. "הארץ", 19.6].

* שלום רב. הערה למאמרו של מנחם רהט "קרמר נגד קרמר". כואב הלב, כיליד גבעת עלייה  48' – שקרייני הטלוויזיה מכנים את העיר "יפו הערבית". אחרי מנוסת הערבים, נשארו ביפו רק 7,000 ערבים, בעיקר בצפון רחוב 60. חכמולוגי עיריית ת"א דאז, ניסו להפוך את צפון רחוב 60 ל"גן הפסגה" ( מקודם – "השטח הגדול") החדש והבריחו את הערבים לדרום גבעת עלייה. ליהודי גבעת עלייה, כולל הוריי, לא נותרה ברירה אלא למכור את הבתים בפרוטות. מי שקנה אותם היו ערבים. היום הפכה יפו ערבית.

 אלי מיאסניק

* "הסופר הספרדי קרלוס רואיס סאפון, מחברי רבי מכר בינלאומיים בהם 'צילה של הרוח', מת בגיל 55." ["הארץ", 21.6.22].

אהוד: ניסיתי כמה וכמה פעמים לקרוא בתרגום העברי את הרומאן "צילה של הרוח", וזאת גם לפני הביקור השני בחיי שעשיתי בברצלונה, ולא הצלחתי להמשיך. הספר ממש משעמם, מעורפל, יומרני ומייגע – וקשה לי להבין כיצד זכה להצלחה עולמית.

* מוטי הרכבי: כל האמת ורק האמת על מגיפת הקורונה. מי שפיתח את הנגיף זה לא אחר מיאיר נתניהו. יאיר השתמש בסיגר אותו קיבל נתניהו מהמיליארדר מילצ'ן. הסיגר הועבר למעבדה הסודית בצוללת הגרמנית שהועברה ללא ידיעת יעלון לבריכת השחייה של משפחת נתניהו. השיבוט של ה-DNA של הכלבה קאיה והטבק בסיגר – יצר את הנגיף ההרסני. שרה נתניהו, כדי להסתיר את העובדות, טסה במיוחד לעיר Huhan בסין והצליחה להדביק עטלפים בשוק הדגים. שרה בנתה מודל מתמטי של התפשטות המגיפה ותיכננה ע״פ המודל שהמגיפה תגיע לישראל ממש לפני המשפט! ברור לגמרי שגם פוטין, ראש ממשלת הודו ונשיא ברזיל מעורבים. כ-5000 חוקרים, בהנחיית הפרקליטות, מחפשים את הקשר! פרטים נוספים תוכלו לקבל מהאדמו״ר יאיר לפיד!

* * *

יש הזדמנות שנייה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מרבית האנשים שפגשתי כבר מתו

ואני עוד עומד

וחותך צנוניות במטבח

איזה מזל היה לי

לפעמים נדמה לי

שכבר מתִּי

וקיבלתי את חיי בחזרה

יש הזדמנות שנייה

17.6.2020

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל