פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1552

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בתמוז תש"ף, 25.6.2020

עם צרופת דברי חיים חיסין על יהודה ראב. (התאריכים ברשימה שגויים).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פּוֹרְטְרֶט שֶׁל אִשָּׁה. הֱיוֹת נָהָר שׁוֹטֵף. // פרופ' חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ז: בּולטון בָּלָט... לחוּמרה. // עמוס גלבוע: כל שקרי האקדמיה. ספר חדש של תמר ועוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה. // מנחם רהט: חוצפה אירופית! // יורם אטינגר: אסור לריבונות לחכות. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.6.20. // יצחק שויגר: כנפי יונה וכנפי תרנגולת. // ארנה גולן: מה השתנה בלבוש הנשי ובלבוש הגברי בימי הקורונה? הלבוש בקיבוץ כנקודת השוואה עם חברה בתנאים יוצאי דופן. פרק רביעי ומסקנות. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [144]. // ד"ר לאה צבעוני: הפתח לביקורת המקרא מצוי כבר ברמזיו של הראב"ע – על "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן" – מאת משה גרנות. // הדסה מור: אוסף הקופסאות שלי. המטרה – הקמת מוזיאון לאוספים. // אבשלום בן צבי: עדן, אף אחד לא "גנב" את הילדה. להלן הפרטים. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. יהוד והביאליסטוקאים. "חובבי-ציון"]. // ועוד על יהודה ראב בראשון לציון בראשיתה. חליפת מכתבים עם ניצה וולפנזון. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

פּוֹרְטְרֶט שֶׁל אִשָּׁה

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת אִתְּךָ –

כַּאֲשֶׁר יְהִי

הָרוּחַ בָּאִילָן.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

צַיֵּת לְךָ –

כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוֹפָהּ.

רֵאשִׁית חָכְמָה:

הֱיוֹת שֶׁלְּךָ –

כַּאֲשֶׁר תְּהִי

הַגֶּפֶן לָאֲדָמָה.

1962

הֱיוֹת נָהָר שׁוֹטֵף

הֱיוֹת נָהָר שׁוֹטֵף

וְלֹא אֲגַם מַעֲלֶה יָרֶקֶת.

נָהָר עוֹקֵר מִגְּדוֹתָיו

אֲבָנִים יְשָׁנוֹת

מְכֻסּוֹת אֵזוֹב וּטְחָב.

תָּלוּשׁ בַּעֲלִיצוּת

זַלְזַלֵּי-עֲרָבָה-דַּקִּים.

שֵׂאתָם הַרְחֵק –

אֱלֵי מוֹצָא;

עַרְבֵּל כְּפִיסֵי-עֵץ

מֵתִים אֲפֹרִים

וְסָחוֹף הַיָּמָּה

וְשָׁטוֹף הָלְאָה

כִּי לֹא בָּא דָּבָר

אֶל קִרְבּוֹ

אֶלָּא מֵי-שְׁלָגִים

מִמְּרוֹמֵי-הֶהָרִים.

1962

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

פרופ' חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ז:

בּולטון בָּלָט... לחוּמרה

 במשך שנות דורותיים ויותר נע במסדרונות גבוהים של מימשלים רפובליקנים נץ שמרן וממוסד בשינאתו הבלתי מתפשרת לאויביה של ארה"ב. הוא לא היה לבד. אבל לג'ון בולטון היה נושא אחד נוסף שבידל אותו משמרנים דומים – הוא היה אוהד מושבע של ישראל. נץ פוליטי מובהק. הוא נולד (1948) לתוך המלחמה הקרה אך שכח להחליף נוצותיו כשהסתיימה. לנו בישראל הוא שימש עוגן וצינור לחלונות הגבוהים ביותר, שניזון מ"אהבת מרדכי" ויותר מ"שינאת המן". הוא לא גילה כל חיבה לרעיון הבולשביקי-קומוניסטי וגם לא לאיסלאם, חוץ מאלה שסיפקו לארה"ב נפט גולמי וגם אותם בבחינת "כבדהו וחשדהו". מושלם עבורנו ? כמעט גדול, מבחינתי. עד לפני שפוטר ב 10 לספטמבר 2019 לא השתמשתי ב"כמעט" הזה. ראיתי בו נדבך מוצק לרוח התומכת בנו בוואשינגטון. יתרה מזו, במועד פיטוריו חששתי מאד לגלות שגיאה קרדינלית ראשונה מצידו של הנשיא טראמפ. לקח לי כמעט שלושה שבועות למצוא את הזמן לחקור את הנושא. הרי מימצאיי.

1. השכלתו האקדמאית – משפטים + הסמכה כעו"ד – אוניברסיטאת ייל – 1974, לאחר שנתיים התמחות אצל ספירו אגניו – סגן הנשיא של ניקסון. כוכבו של חברו לספסל הלימודים – קלארנס תומס, זרח במקביל כל הדרך לביה"מ העליון; תקופת ווטרגייט. התחלה מהסרטים.

2. תקופת הלימודים שלו חפפה את השנים הקשות של מלחמת וייטנאם. יש לדעת – אחת הדרכים להימנע מלשרת בצבא היתה להתקבל ללימודים אקדמאים באוניברסיטה מוכרת. אבל גם כאן לא היתה זו הבטחה מלאה. המלחמה הזו שאבה כוחות באופן מתגבר עם הזמן מה שחייב הגרלה שכללה את כולם. כיליד הסטייט מרילנד הוא הוגרל מספר 185 – מיספר שנראה גבוה מספיק בכדי להימנע מקריאה מחייבת לשרות. כאן נקט בולטון במסלול מאובטח – הוא התנדב למשמר הלאומי של מרילנד האמור להצטרף למלחמה רק אם זו מתקרבת להיקף של מלחמת עולם. מסתבר שההתנדבות הזו היא ש"חסכה" לו את השרות בוויטנאם כי לקחו את כל המספרים עד וכולל 195!!! – הנושא הציק לו כמה שנים אבל לא יותר מדי. איכשהו הוא זכה בכינוי נץ (חסכו לו את ה"פוליטי" למרות ששום נץ הרי לא מחכה שנץ אחר יביא מזון לגוזליו שלו).

3. בולטון מוצא מקום די מכובד במימשלו של רייגן (1980-1988) ושל בוש האב (89-92). בוש הבן הקפיץ אותו לדרגת תת-מזכיר המדינה בקדנציה הראשונה שלו (2001-2005) שסערה בעיקבות התקפת הטרור הגדולה ביותר על שמי ואדמת ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001. יש לו יד חשובה ביישום התודעה של קיומו של "נשק להשמדה המונית" שהביא להחלטת הקונגרס לפתיחת מלחמת המפרץ השנייה נגד עיראק. לא רק שלא התקבלה כל הוכחה לקיומו של נשק כזה, בולטון דחף נמרצות להביא לשינוי משטר בעיראק והפיכתה לדמוקרטיה, מה שהרחיב את משך המלחמה ואי סיומה המוחלט שם וגם לא באפגניסטן.

4. בקדנציה השנייה של בוש הבן הוא ניסה להעלות את בולטון למשרת קאבינט כשגריר באו"ם. הדמוקרטים התנגדו וסחפו כמה רפובליקנים שחסמו את אישרורו של בולטון. בין ראשי המתנגדים החריפים ביותר מבין הדמוקרטים היה לא אחר מאשר ג'ו ביידן, שלא בחל בלשון חדה וקשה. בוש השתמש בהליך מיוחד "מינוי-הפוגה" Recess-Appointment שמאפשר מינוי זמני של עד שנתיים, עוקף סינאט. כך היה. ישראל נהנתה מחסימת ווטו מוחלטת של הצעות גינוי וצעדים חריפים נגדה במועצת הביטחון לאורך תקופתו של בולטון כשגריר באו"ם.

5. כאשר עמדה שאלת היועץ לביטחון לאומי בפני טראמפ כתוצאה מטירפודו הנפשע של גנרל פלין בהשראת הדמוקרטים, ותיפקודו הלקוי של גנרל מקמאסטר שהחליפו, החליט טראמפ לבדוק את האפשרות לתת לבולטון את התפקיד.  מוקדם יותר, עם פיטוריו של טילרסון כמזכיר המדינה הוא ערך בדיקה בלתי רישמית בסינאט לגבי סיכוייו של בולטון לקבל אישרור לתפקיד. שלילית לחלוטין היתה התשובה. כך זכה פומפיאו בתפקיד. לתפקידי יועץ אין צורך באישרור מהסינאט. כך קיבל בולטון את התפקיד ב-9 באפריל 2018.

בתחילה תיפקד הצוות פומפאו ובולטון באופן הרמוני יחסית תחת המערכת המדינית – ביטחונית – כלכלית בפיקודו של טראמפ. הדגש בשימוש במקל כלכלי (הסכמי סחר מאלצים ועיצומים כלכליים) לא זכו לנקודות זכות רבות אצל בולטון שהמשיך בדרכו הישנה לדגול בלחץ צבאי ביטחוני על מדינות סוררות כמו צפון קוריאה ואיראן. במקביל שלח טראמפ את פומפאו למשימות החשובות כמו הכנת המפגשים ההיסטוריים עם נשיא צפון קוריאה והטיפול באיראן

6. נקודת המיפנה הקיצונית קרתה ב-20 ביוני, 2019. האיראנים הפילו מל"ט מודיעין אמריקני מעל המפרץ הפרסי, במים הבינלאומיים ע"פ גירסת אמריקה, במים הטריטוריאליים האיראניים ע"פ גירסת איראן. אין שופט בינלאומי שיקבע לכאן ולכאן. התייעצויות קדחתניות בקאבינט המימשל הובילו להמלצה לתגובה צבאית אמריקנית משמעותית שהתקבלה בתמימות דעות של פומפאו ובולטון! זו הצעה שטראמפ סלד ממנה אבל הסכים לבחון אותה בדקדקנות פרטנית. אלה הצביעו על תקיפה אמריקנית רבת הקף. מבט על מפת בסיסי ארה"ב במדינות המפרץ מראה את הפריסה הרחבה של 15 בסיסים גדולים –כולם בטווח בינוני, אפקטיבי, של מערכות טילי קרקע-קרקע שאיראן משופעת בהם.

ההגנה על הבסיסים האלה ועל אזורים מאוכלסים במדינות החוסות בצילה של ארה"ב  מצביעה על הצורך בתקיפה אמריקנית אימתנית ורחבת הקף ברחבי איראן – מלחמה אזורית לא פחות. שמועות לא מבוססות ברשת דיברו על אלמנטים חדשים של סייבר. כל זאת כאשר חקירות הקנוניה עם רוסיה עדיין לא הסתיימו, הדמוקרטים מכינים אלטרנטיבות, וסין לחוצה תחת מכבש המכס ועומדת להפסיד בשלב א'.

אין כל ספק, תקיפה אמריקנית בסדר גודל כזה היתה מתפרשת כפעולת הסחה של נשיא שאין לו בסיס הגנה בפני משפט ההדחה העומד בפתח. אם נוסיף לכך תגובות בינלאומיות מצד מדינות "ידידותיות" באירופה ומדינות לעומתיות כמו סין ובריה"מ, אזיי חייבים לתהות האם היועץ הוא אחיתופל המחופש לבולטון. בעוד טראמפ בוחן את אפשרויות הלחץ הכלכלי על איראן שמראה סימנים מעודדים לקראת חשיבה מחדש – יוצרת, עלתה אפשרות נוספת אטרקטיבית למדי. בשבילה – טראמפ עוצר את תופי המלחמה.

יש להבין – טראמפ פועל ע"פ תורת המשחקים ( גילוי נאות: זו הגישה הנקוטה בידי בעבודות המחקר שלי) ואחד מראשוני המשתמשים בגישה הזו היה דוד שתיכנן את האסטרטגיה נגד גוליית הענק העטוף במגיני נחושת מכף רגל ועד ראש חוץ מאזור קטן בראשו – הסוף המתוק מוכר.

במקרה דנן קיימת מדינה שמתנהגת כמו נחש ארסי שמפעיל את הארס הקטלני בטרור רב אזורי. כל מה שדרוש הוא לנטרל את בלוטת הארס, במקרה שלנו שם בלוטת הארס הוא קאסם סולימאני. בשביל זה לא צריך למזג את הצי החמישי והשביעי, לקרבם למיצרי עומאן והורמוז, ולהכין התקפה משולבת בפיקוד המרכז האמריקני (CentCom), לשלוח אותה בכמה אלטרנטיבות לעו"ד ג'ון בולטון היושב על כס היועץ לביטחון לאומי ולצפות ממנו לעצה שתתקבל ע"י נשיא ארה"ב. על הצעה כזאת אומרים באמריקנית: Give me a brake .

ב-10 לספטמבר 2019 טראמפ  פיטר את בולטון. בולטון סיפר לכל מי שרצה לשמוע (כל הרשתות למעט אחת – רצו)  שבעצם הוא צילצל ערב קודם לנשיא והציע התפטרותו והנשיא אמר לו "בוא נדבר על זה מחר..." – אבל מישהו מצוות הבית הלבן שנשאל על כך הגיב בציטוט המפורסם של אלי וואלאך – "המכוער":

“If you want to shoot, shoot don’t talk”

ובולטון – לא ירה!

כשנשאל, תוך הליכה, למה פיטר את בולטון, טראמפ השיב, שבכל עצותיו המנומקות של בולטון כיכבה המילה – War. אכן, מי זקוק  ליועץ כמו קאטו הזקן בסינאט הרומי עם המלצת היום-יום: "צריך להחריב את קרתגו"?

ואז,  ב-3 בינואר 2020 קופד ראש הנחש האיראני – סולימאני בתוספת חברו העיראקי, מבלי שתיפול שערה אמריקנית בודדת מראשם של יושבי שני מסוקי האפאצ'י האמריקנים, גם לא שערה ישראלית (ע"פ מקורות זרים) של אלה שעזרו באיכונו של הארס.

לא אישיות כמו בולטון תלך הביתה בשקט. הוא רצה ללכת עם Swinging (בבייזבול –הפרוש: "כמו גבר"). במילים אחרות "מי שלא רצה בי ישלם והרבה מאוד." הוא עשה זאת בכתיבת ספר זיכרונות. כותרת הספר היא חגיגה לפסיכולוגים המחפשים דוגמה קלאסית לשיגעון גדלות: The Room Where It Happened .

מי שלא מודע להקשר המיוחד יסתפק בהבנה ישירה – החדר הסגלגל בבית הלבן שבו בילו יחדיו הנשיא ויועצו המסור במשך כשנה וחצי. לא מעט?  בשביל בולטון – מעט מאוד!

ההקשר – כבר ממריא לאילנות הגבוהים ביותר בהיסטוריה של אמריקה המתהווית.   בברודווי ניו-יורק כבר רץ מחזמר פופולארי למעלה מ-5 שנים וירוץ לפחות עשור נוסף: "המילטון". מדובר על אודותיו של אחד מחשובי האבות המייסדים (גילוי נאות: הגיבור שלי). הכותרת הנ"ל היא שמו של השיר המרכזי במחזמר. בעוד אלכסנדר המילטון – מזכיר האוצר האגדי, יושב עם יריבו המושבע בָאר במסעדה, קוראים  להמילטון לחדר צדדי נסתר לפגישה חשובה עם שני אבות מייסדים – תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. שם, ע"י שלושה מחשובי "האבות", מתקבלת ההחלטה ההיסטורית על הקמת עיר הבירה וואשינגטון על גדותיו הדרומיים של נהר הפוטומאק, בלב ליבה של וירג'יניה – הסטייט של ג'פרסון ומדיסון. נותנים לג'פרסון, איך לא, לנסח פרוטוקול. בָאר, מפרנסי ניו יורק, בוחן ומאשר-מזקק את המיסמך בהכריזו (במשפט הכותרת הנ"ל) על החדר הזה בו הוא – בָאר – מחליט לרוץ לפוליטיקה. זו היתה ריצה דרמתית ארוכה שלא נרחיב עליה כאן, רק נוסיף שג'פרסון והמילטון קשורים עם באר באופן קרדינלי, עבור המילטון – באופן טראגי.

בחירת הכותרת עם ציטטה מפיו של באר –  יריבו של המילטון, היא סימלית ביותר. בתחילת מלחמת העצמאות גילה וואשינגטון את קצין הארטילריה הצעיר המצטיין – המילטון – המונֵע מתותחי אוניות הצי הבריטי לכתוש את צבאו כברווזים במטווח בנסיגה ממנהטן, ניו יורק. וואשינגטון מחליט במקום לצרף את הג'ינג'י הצעיר (22) לצוות יועצי המחנה Aide-D’camp שלו. ברוב המיקרים של חילוקי דעות בין היועצים במהלך המלחמה נטה וואשינגטון לקבל הצעתו של המילטון על פני היועצים הוותיקים רמי הדרגות. הסיבה, המילטון שקל את החלופות ע"פ המטרות שהציב בפניהם המפקד העליון – ג'ורג' וואשינגטון. אחרים הציגו חלופות לא לפני שהם "מעגלים את פינות המטרה."

ג'ון בולטון, היועץ שפוטר, לא בחר כותרת מפיו של היועץ האולטימטיבי. הוא בחר אותה מפיו של יריבו המושבע.

הערת סיום: ביומו הראשון של משפט ההדחה לנשיא טראמפ (ינואר, 2020) ביקשה התביעה, בראשות אדם שיף, כמובן, להזמין את בולטון כעד מרכזי על פרקים בספר שכתב, הנמצא בהליכי צנזורה ראשוניים. בולטון שלח הודעה רשמית שיהיה מוכן להעיד רק אם יזומן (Subpoena). אצילות נפש? זכות הציבור לדעת? נשכב על הגדר למען האומה? תשכחו מזה, ומהר. זהו תרגיל התחמקות ישן נושן. בולטון יודע ש-45 נשיאים קודמים (כולם) הפעילו חיסיון על יועצים שלהם הנקראים להעיד על שיחותיהם בבית הלבן. חיסיון כזה ניתן להסרה רק בבית משפט פדראלי – הליך ארוך (רובו בדלתיים סגורות) שבגינו ייחקר בולטון גם, שלא לומר בעיקר, על נושאים שבחר שלא לכתוב עליהם. בולטון לא היה מעוניין להימרח בזפת וגם לסילוק מהעיר – תרגום: גם "להריח ליזול" וגם להחזיר ל- Simon & Schuster2 מיליון דולר –  דמי קדימה על הספר. התוצאה: בימים טרופים אלה מוזמן בולטון לראיונות טלוויזיה ע"י כל הרשתות (למעט Fox News) המעוניינות להחליף את הנשיא בנובמבר. בולטון מתחיל את הראיון  לא לפני שמחק מרשימת השאלות עליהן יישאל את אלה שלא מוצאות חן בעיניו, ומוסיף כמה שאלות שלדעתו הצנועה חשוב שהציבור ייחשף לאורן.

השפעת בולטון על הבחירות? לא משמעותית. על פי החוקה – כל אנשי המימשל, כולל יועצים כבולטון, פועלים עבור הנשיא ולא להיפך. למען הסר ספק, הדגישו "המייסדים": To the pleasure of the President.

לחובבי הבייזבול: בולטון  Is Out On Second Base Stealing.

פרופ' חובב טלפז

22 ביוני 2020

* * *

עמוס גלבוע

כל שקרי האקדמיה

ספר חדש של תמר ועוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה

אחרי שהורגלנו בשקרי פוליטיקאים ותקשורת, מזומנת לנו הזדמנות לנבור בשקרי האקדמיה שאינה מתאימה יותר לזמן הנוכחי והעתידי. הבלי וקשקושי  הפרופסורים  על הקורונה מוסיפים מימד אירוני מול עינינו.

ידועה המחלוקת בהיסטוריית בית שני שלנו בין בית שמאי (המחמיר) לבין בית הלל (המקל): הלכה על פי מי? יצאה בת קול ואמרה: דברי  שניהם הם דברי אלוהים חיים, אך ההלכה היא  לפי בית הלל! הכיצד? למה?

וכך מסבירה המסורת: אנשי בית הלל היו מקשיבים למה שאומרים אנשי בית שמאי לפני שקבעו את הילכתם, ולא כך עשו אנשי בית שמאי שסירבו לשמוע ולהקשיב למה שאומרים אנשי בית הלל. כיוון שכך היו מקרים שבהם שינו אנשי בית הלל את דעתם מפני דעת בית שמאי, הם הבינו שלא תמיד הצדק עימם, בניגוד לבית שמאי שהקשיב רק לעצמו.

דומני שהיכולת להקשיב לדעות מנוגדות של הזולת, ופעמים להכיר בצידקת דבריו, היא אבן היסוד לשיח ציבורי, לחשיבה, לחינוך ולימוד. האם בזמננו זאת אכן אחת מאבני היסוד של  האקדמיה, בעולם ובארץ?

ובכן סיפור קטן. ב-2016 הועמדה עוזרת מחקר באוניברסיטה בקנדה לדין משמעתי. הסיבה: היא העמידה לדיון בכיתה, בצורה ניטראלית,  שתי עמדות מנוגדות: אחת התומכת בחידושי שפה פרוגרסיבית והשנייה המתנגדת לה. שלושה פרופסורים מכובדים ערכו לה שימוע. השלושה  שללו את טענתה כי לימוד ראוי של סוגייה חברתית השנויה במחלוקת ראוי שיכלול הצגה של שני הצדדים באופן ניטראלי כדי לפתוח את הדיון ולא לסגור אותו. לדידם של הפרופסורים ראוי היה שהיא תציג את הסוגייה בצורה הבאה: "הנה רעיון בעייתי שעלינו לטפל בוץ"

על טענתה שבכך היא נוקטת מראש עמדה ומזלזלת בצד השני, השיבו לה המלומדים המכובדים: "אפשר להבין את הנקודה שלך, אבל במציאות יצרת אווירה רעילה לכמה סטודנטים."

כל הדוגמטיות, השקר, הבורות, חוסר הסבלנות וחוסר הקשב באקדמיה מקבלים ביטוי בסיפור זה, אחד מני רבים המשקף כיום את המצב באקדמיה, בעיקר בארה"ב. קראתי סיפור זה בספרם של ד"ר תמר אלמוג ובעלה פרופסור עוז אלמוג (שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה) הנקרא "כל שקרי האקדמיה", שיצא בימים אלו. אנחנו מורגלים בשקרי פוליטיקאים ונושאי כליהם, בשקרי התקשורת, אך בוודאי פחות בשקרים של האקדמיה; זו שיעדה המרכזי הוא איתור וזיהוי האמת. הספר שלפנינו, מבוסס וממוסמך, מביא עימו שני מסרים מרכזיים:

האחד, המערכת האקדמאית לא מתאימה לדור הנוכחי וסיימה את תפקידה ההיסטורי במיבנה הנוכחי שלה והיא על סף פשיטת רגל כלכלית, פשיטת רגל מדעית, מוסרית, ארגונית  והשכלתית. היא תרבות של שקר, והתואר האקדמאי, שפעם היה איכותי ושווה את ההשקעה, אינו איכותי כיום ואינו שווה את ההשקעה.

השני, הצעה  למודל חילופי של אוניברסיטה שתענה לצרכי הווה והעתיד.

ההסגר בבית בשל הקורונה הוא שאפשר לי להתעמק בניחותא בספר הזה, וגם ללמוד משהו חדש, מהחיים עצמם. משום-מה נתקבעה אצלי התובנה שדברי הבל וקשקוש הם נחלתם של פרופסורים ממדעי הרוח והחברה, אך לא של פרופסורים מהמדעים המדויקים, מדעי הטבע  והרפואה, לתדהמתי גיליתי שלא כך הוא. ההבל והקשקוש הם גם נחלתם. האופייני למרביתם: לחזות אסונות או ישועות על בסיס של חוסר ידע משווע, או נתונים שגויים לחלוטין. המדע במירעו! ומעל לכל – השיקול הפוליטי כגורם מרכזי בחיזוי המדעי-רפואי: הקורונה היא המצאה של נתניהו ותיעלם אחרי הבחירות – כך קבעה פרופסורית נכבדה, גנטיקאית. אכן "כל שקרי האקדמיה" זוהרים באור נגוהות!

עמוס גלבוע

* * *

מנחם רהט

חוצפה אירופית!

אירופה המתבוססת באנטישמיות נוראה מאז ומעולם, אינה נאמנה עלינו בסוגיית הריבונות. חסד לאומים חטאת

יש הרבה מאוד סיבות טובות לתמוך בתוכנית הריבונות, שמזכירה לגורמים מסויימים אירוע בקנה מידה של "פעם באלפיים שנה" (יעני!) – ויש לא פחות סיבות טובות להתנגד לה, מחשש שתוביל לקריסת מפעל ההתיישבות כולו, לייבוש יישובים עד כדי פירוקם, להקמת מדינה ערבית אכולת משטמה על גבול כפר סבא, וזה רק על קצה המזלג.

זהו, כמובן, ויכוח לגיטימי. כל עוד הוא מתנהל במדינת ישראל, בקרב אזרחי ישראל. וזאת לא רק מפני שאנו חיים בדמוקרטיה, אלא גם מפני שתוצאות המהלך שייושם לבסוף, יחולו רק על אזרחי המדינה. 

אבל תמיהה גדולה היא, מניין שואבת אירופה השוקעת את החוצפה להכתיב לעם ישראל כיצד לנהוג. האם תמו בעיותיה? הטחו עיניה מלהבחין בעומק הניוון שאליו הידרדרה, עם אידיאולוגיה תבוסתנית של שערים פתוחים ושאר איזמים אובדניים: רב תרבותיות, גיוון אנושי, שילוב תרבותי, העדפה מתקנת – ועוד מונחים מעולם פוליטיקת הפוסט-אמת (Post-Truth Politics), שבחסותם הוצפה במיליוני מהגרים איסלמיסטים. אלה כבר שיבטו את אופייה: בכמה מעריה המרכזיות מהווים הפולשים שליש מכלל האוכלוסייה.

צרפו לאסון  האירופי הזה את הטרגדיה שבהצטמקות הילודה האירופית לקצב קיטון שמתחת לאפס, ואת הזדקנות האוכלוסייה, והוסיפו למרקחת אובדנית זו תיאוריות אגוצנטריות שסופן התאבדות מרצון, והרי לכם, חברינו האירופים, מרחב ענק להתגדר בו למען הצלת עצמכם.

דווקא אירופה המנוונת, ערש האנטישמיות ואֵם אידיאולוגיית שנאת היהודים, חשודה בסובייקטיביות אנטי יהודית, בעיקר לאחר נהרות הדם היהודי שחצו אותה לאורך ולרוחב במרוצת כמעט אלפיים שנות פורענות: פוגרומים, גירושים, פרעות, שואות, אינקוויזיציות, עלילות דם, גיטאות, ומה לא?

מניין שאבו האירופים – ידידינו בגלוי וחורשי רעתנו בסתר (עד היום מממנים האירופים למעלה מ-250 אירגונים אנטישראליים במזרח ירושלים!) – את הרישיון לתחוב אפם בעניינה של המדינה היהודית? מה שבטוח, שהדאגה ליהדות, איך לומר בעדינות, מעולם לא היתה הצד החזק של האירופים.

צרפת, למשל. פרט לאי-אלו תקופות רגיעה קצרות, סבלו יהודיה קשות מן האנטישמיות הקתולית הצרפתית. כבר בתחילת האלף גורשו ממנה היהודים פעמיים (1182 ו-1306), ובה אירעה עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה, בעיר בלואה (1171); בה כידוע למד העולם לשרוף את התלמוד (פריז, 1242); ובעידן המודרני הושפל בה עד עפר בשל יהדותו אלפרד דרייפוס בטקס אנטישמי מלווה בצעקות 'מוות ליהודים'; ובה שיתף פעולה משטר וישי עם הנאצים. אבל למה ללכת רחוק? – אפילו השבוע צעק בפריז המון אנטישמי: 'יהודים מלוכלכים', 'יהודים מסריחים', 'רוצחים' וכדומה (התקשורת הישראלית מעלימה משום מה את הזוועה). מכם נלמד כיצד לנהל את מדינת היהודים?

או גרמניה, שטוענת שהיא 'גרמניה האחרת', אבל גחלת האנטישמיות עדיין בוערת בתוכה (ראו ספריהם של אלדד בק: 'גרמניה. אחרת'; וטוביה טננבוים: 'אני ישן בחדרו של היטלר'), והיא מסייעת כספית לאירגוני השמאל וה-BDS האנטישמיים, וכך חותרת בחשאי, במסווה צבוע של מוסרנות, תחת עצם קיומה של המדינה היהודית. וכל זה כ-80 שנה בלבד אחרי טבח ששת המיליונים, ואחרי מאות שנים של פורענויות אנטישמיות. זוהי המדינה שתטיף לקורבנותיה ערכי מוסר?

הצלע השלישית במשולש, בריטניה, אמנם חתומה על הצהרת החסד של בלפור (1917), בדבר זכות היהודים לבית לאומי בא"י, אך מאז הבלחה רגעית זו, שיחקה בריטניה משחק כפול, דו פרצופי, בשיטת הפרד ומשול, ועשתה כל מה שבזוי ובוגדני, כדי להתחמק מן התפקיד שנטלה על עצמה בוועידת סן רמו (1920): "בריטניה אחראית להגשמת ההצהרה שפירסמה ב-2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש ובית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל,"

נאמני המנדט, הבריטים, מעלו ובגדו בשליחותם. הם קיצצו את שטחי 'פלשתין' שהשתרעו במקור על 55 אלף מילין מרובעים משני צידי הירדן, וגזלו 77% משטחי המנדט לטובת ישות ערבית חדשה, פייק מדינה ושמה ירדן, בתקווה שתסייע ל'אביניון הבוגדנית' (כינוי שרכשה לעצמה בריטניה בצדק במלחמת מאה השנים, 1337-1453) ליישם את האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלה, ושיישרף העולם.

בנוסף לבוגדנות הטריטוריאלית, מנעה בריטניה בציניות מצמררת את התפתחות היישוב היהודי: גזירות הספר הלבן, חסימת חופי הארץ בפני ספינות המעפילים מאירופה, וכמובן התייצבות לצד הערבים כל אימת שיזמו פרעות כנגד היישוב היהודי.

וגם לאחר שכבר החליטו לנטוש את פלשתינה, עשו הבריטים הכול כדי למחוק את היישות היהודית. הם הותירו בידי הערבים ציוד צבאי חיוני, עודדו עשרות קצינים בריטים להתנדב לפקד על צבא עבר הירדן, בפיקודו של גלאב הבריטי, וקידמו פלישת הלגיון הערבי ארצה, כדי למחוץ את היישות היהודית. 'אביניון הבוגדנית', שהמציאה את שיטת הפרד ומשול, ליבתה והסיתה נגד היהודים, והיתה בעצם, לפי החוקר שמואל כ"ץ, למיילדת הסיכסוך הערבי-יהודי.

חברים אירופים, אנחנו מכירים אתכם היטב. הוכחתם לנו לאורך כל ההיסטוריה – שחסד לאומים חטאת. שבו בשקט. נעסוק בעניינינו ללא עצות אחיתופל שלכם.

מנחם רהט

* * *

יורם אטינגר

אסור לריבונות לחכות

מתוך אתר "מידה", 24 ביוני 2020

גם כאשר אנו עומדים בפני מימשל אמריקני אוהד, בכל הקשור להחלטות ישראליות גורליות אי-אפשר להתנות את קידומן של ההחלטות בהסכמת ארה"ב. כאשר ישראל מקבלת החלטות מדיניות גורליות מול נשיא אמריקני, היא חייבת לשאול: האם התחייבות בינלאומית של נשיא אמריקאי מחייבת את הנשיאים הבאים אחריו?

ההיסטוריה של ארה"ב, מאז הקמתה ב-1776, מוכיחה שהתשובה שלילית. תוקף ומהות ההתחייבויות הבינלאומיות של ארה"ב כפופים לחוקת ארה"ב, מאזן הכוחות בין הקונגרס לבין הנשיא בארה"ב, ואינטרס ארה"ב כפי שמגדיר אותו הנשיא המכהן בזמן מימוש ההתחייבות, ולא הנשיא שיזם את ההתחייבות.

התחייבויות מוגבלות וזמניות

פרופ' מיכלה פומרנץ מהאוניברסיטה העברית מציגה מספר מאפיינים קריטיים של התחייבויות ארה"ב. לדוגמא, אי-ספציפיות, המאפיינת גם את תוכנית טראמפ. התוכנית מתייחסת לשליטה ביטחונית מירבית של ישראל מנהר הירדן עד לים התיכון. אבל מי מגדיר "שליטה מירבית"? האם יועצי טראמפ או יועצי ביידן? מכסימליסטים או מינימליסטים? לכל יועץ תפישת עולם שונה המחזקת או מחלישה את ה"שליטה".

גם רשימת ההתחייבויות שעל הפלסטינים למלא כתנאי להקמת מדינה פלסטינית נתונה לפרשנויות מחמירות או מקילות. אסכולת טראמפ טוענת שעל הפלסטינים להפוך לקנדים כדי לקבל מדינה, אך אסכולת ביידן (ואסכולה-אחות בישראל) טוענת שהפלסטינים זכאים למדינה כבר עכשיו, וכי על ישראל להפגין נדיבות מפליגה בכל הקשור לעמידת הפלסטינים בתנאים.

לראייה, ב-1993 – ערפאת ומחמוד עבאס קיבלו על עצמם, לכאורה, שורה של התחייבויות, כולל ביטול "האמנה הפלסטינית", הכרה בישראל ובירושלים כבירת ישראל, מלחמה בטרור ובחינוך לשנאה, ועוד. אבל, למרות הפרות מיידיות, בוטות ושיטתיות של ההתחייבויות הללו, ערפאת הפך למבקר מתמיד בבית-הלבן וקיבל פרס נובל לשלום. ערפאת ומחמוד עבאס אף זכו לעדויות-אופי מחמיאות, חיבוקים ולחיצות-יד מהנשיאים קלינטון ואובמה ומכל ראשי הממשלה מ-1993 ועד היום, ולכן קיבלו את חברון (1997) וסיוע שנתי אמריקאי של כ-400 מיליון דולרים (שקוצץ על-ידי הנשיא טראמפ).

מאפיין שני של התחייבויות ארה"ב הוא אי-אוטומטיות, לפיו מימוש התחייבויות נתון לשיקול הנשיא, ומותנה בתפישת עולמו והערכתו את השפעת המימוש – או הימנעות ממימוש – על אינטרס ארה"ב.

מאפיין שלישי הוא שכל התחייבות פתוחה לפרשנויות, והפרשנות הקובעת היא של הנשיא בכפוף לאינטרס ארה"ב, תוך דחיקת פרשנויות והסתייגויות הצד השני לקרן זווית.

דוגמא לדברים היא ברית ההגנה של מדינות נאט"ו. הברית פתוחה לפרשנויות, אינה ספציפית ואינה אוטומטית: "המדינות החברות מסכימות שהתקפה על אחת מהן תחשב כהתקפה על כולן... כל מדינה... תסייע למדינה המותקפת... באופן שתמצא לנכון, כולל שימוש בכוח צבאי."

הנקודה ברורה לכל מתבונן.

איזונים ובלמים בממשל

מבחינה המימשל האמריקני, כדי לאשרר התחייבות בינלאומית על הנשיא להשיג תמיכה של 2/3 בסנאט (67 סנטורים). תמיכה כזו אינה מציאותית היום לאור מאזן הכוחות בסנאט (53 רפובליקנים ו-47 דמוקרטים), והשלילה הסוחפת של הדמוקרטים את יוזמות הנשיא טראמפ.

למשל, בשנים 1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב בסנאט (51:48), והשני כלל לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

על מגבלות התחייבויות המימשל האמריקני אפשר גם ללמוד מגורל הסכמי ההגנה בין ארה"ב לניו-זילנד (1951) ובין ארה"ב לטייוואן (1955) – שבוטלו חד-צדדית על-ידי האמריקנים ב- 1986 ו-1979. יכולתו של נשיא להתחמק ממימוש התחייבויות בינלאומיות קיבלה גושפנקה ממשרד המשפטים האמריקאי ב-15 לנובמבר 2001: "לנשיא יש סמכות חוקתית לבטל ולהשעות אמנות בינלאומיות."

ומה לגבי ישראל?

בשנת 2000 התחייב קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון. אלא שהמימון המובטח לא הגיע עקב הסתייגות הקונגרס שהוא בעל "כוח הארנק" בארה"ב.

ב-1967 – נוכח הכנות המלחמה של מצרים, סוריה וירדן – פנה רה"מ אשכול לנשיא ג'ונסון ודרש לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 (שניתנה כדי לשכנע את ישראל לסגת מחצי האי סיני). התחייבות אייזנהאואר נתפשה בישראל כמחוייבות ארה"ב למעורבות צבאית בתגובה להפרה מצרית של פירוז סיני והטלת סגר על נמל אילת.

אבל הנשיא ג'ונסון הבהיר לאשכול שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית אינה מחייבת את הנשיאים הבאים. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים. ג'ונסון אף הזהיר שאם ישראל תפעל לבד – היא תישאר לבד. מזכירי החוץ וההגנה, ראסק ומקנמארה, הזהירו שישראל "תשכח מארה"ב" אם תפתח במלחמת-מנע."

למזלה של ישראל, אשכול לא המתין ל"אור ירוק" מהבית-הלבן כדי לממש את עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ישראל, ופתח במתקפת מנע ששיחררה את ישראל מאיום קיומי.

ב- 1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל להסכם גם התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן."

קארטר בתגובה הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות קודמו בבית הלבן.

ישראל הריבונית

העובדות הנ"ל אינן מהוות ביקורת על ארה"ב, הדבקה בחוקתה ושוקדת על האינטרסים שלה, אלא תזכורת למעצבי-מדיניות ודעת קהל בישראל על הצורך להכיר את מגבלות ההתחייבויות של ארה"ב, וללמוד מתקדימים כדי שלא לחזור על שגיאות גורליות.

בכל הקשור לפרשנויות של ההתחייבויות – ולאור הזעזועים בזירה הפוליטית בארה"ב ובמזרח-התיכון – מן הראוי להתנהל לפי התרחיש הגרוע (פרשנות מאכזבת על-ידי נשיא ארה"ב) ולא התרחיש הטוב ביותר (תמיכת הנשיא בפרשנות הישראלית).

כתוצאה מכך על ישראל לדבוק במסורת ראשי הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, ולשמור על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית – ולא להמתין ל"אור ירוק" מארה"ב – גם לגבי החלת החוק הישראלי ביו"ש ובקעת הירדן.

כך פעל בן-גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות חריפה של מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-סי.אַי.אַי, ה"ניו יורק טיימס" – והתלבטות הנשיא טרומן עד הרגע האחרון. כך הוא פעל כאשר הגדיל את שטח המדינה ב-30% כתוצאה ממלחמת השחרור, חרף האיומים מארה"ב והקהיליה הבינלאומית.

כך פעל אשכול כאשר פתח במלחמת מנע ב-1967, איחד את ירושלים והקים את השכונות והיישובים הראשונים מעבר ל"קו הירוק". כך פעלה גולדה מאיר שהרחיבה את הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק".  כך פעל בגין שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק והחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן. וכך פעל שמיר כאשר תיגבר את נוכחות ישראל ביו"ש.

הפעולות הללו ספגו בזמנן ביקורת רבה, אך שידרגו את ההערכה ארוכת-הטווח לתדמית ההרתעה של ישראל. הזמן גם הוכיח שמדובר בצעדי מדיניות נבונים ביותר. זה הזמן לגלות את אותן נחישות ועוצמה.

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.6.20

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי." ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה.

אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו היתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף– והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו – והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים – והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) – והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למיספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח – היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה – שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו ייאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. ה

פסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על ייאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל – גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה ענייה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמיתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת-נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האוייב, תוך חתירה להכרעה מהירה. י

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה, של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף," הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשיריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום-יום."

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה," הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט," ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת," וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים." אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן, ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שנייה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי," ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תוכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראייה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תוכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון." הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תוכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתוכנית טראמפ." 

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם-כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה'."

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

[אהוד: אני חושש שלאחרונה, כאשר יאיר לפיד מופיע ונואם – הוא הופך את עצמו לקריקטורה פוליטית].

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה."

לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה."

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו."

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התוכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהיתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא היתה ליברלית יותר משהיתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהיתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצויין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמיתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפלייה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד המימסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצינה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב."

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאיפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור היתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השנייה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא היעדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכול זה המדינה, לא הכול זה הממשלה, לא הכול זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה – אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 שקל והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא היכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר היכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים:

א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים."

ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י.

ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכול. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום, והנפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' – במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו.

שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכול מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה שיל יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם היתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

[אהוד: אני מניח לקוראי המכתב העיתי לחייך ולגחך למקרא דבריך אלה! – הקוראים שלנו לא טיפשים, ונדמה לי שכמוני, גם הם לא סוגדים לנתניהו – ואילו אתה הערצת כ"חסיד שוטה" את יעלון וראית בו את המועמד המתאים לראשות הממשלה ורצית להיכלל ברשימת המועמדים הריאליים שלו לכנסת!]

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון" לענה – הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה." הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כ"ט י"ז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם."

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ" (ירמיהו ט', י"ד).

"כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה–  לְלַעֲנָה“ (עמוס ו', י"ב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל – מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

אורי הייטנר

* * *

אסתר ראב

עוֹד יֵשׁ יָמִים

שֶׁל לַעֲנָה-וּדְבַשׁ

וּפַקְעוֹת-אָבִיב

לְבָנוֹת  –

טְבוּלוֹת בְּזֶפֶת;

עוֹד יֵשׁ פִּרְפּוּרִים

שֶׁל לֵב-צוֹלֵעַ  –

כְּשֶׁאַחַד הָאֲבִיבִים

מַקִּיפֵךְ בִּזְרוֹעוֹ

לְחִבּוּק-אַחֲרוֹן.

1971

* * *

יצחק שויגר

כנפי יונה וכנפי תרנגולת

לפני כמה ימים פגשתי את ידידי הוותיק אלכס, אצל חברה ותיקה משותפת שלנו שאירחה אותנו ואת רעיותינו כיאה וכיאות. היא  כיבדה אותנו  בתופינים ועוגות, פירות ויין, ודיברנו על דא ועל הא, על החיים על הזקנה על המחלות על מה שהיה ועל מה שיהיה.

למה שלא ניסע מחר לטייל בעכו בעיר העתיקה, שאלתי אותו?

אפשר, למה לא. אמר.

מחר בשמונה?

שמונה וחצי יותר טוב. בגילנו, עד שאני קם, שותה קפה, מתמתח,  שמונה וחצי יותר טוב.

קבענו.

למחרת אני אוסף אותו בשמונה וחצי ויוצאים לדרך. לא רצינו לחזור על  מה שדיברנו אתמול ודברים חדשים לא קרו אז נשתוק ויפה לנו, ששתקנו כל הדרך. כל אחד מכונס בתוך עצמו, בדרך המוכרת לנו, עד שהגענו. החניתי את הרכב ונכנסנו לשוק של העיר העתיקה. אנו מסתובבים בשוק בין הדוכנים בוחנים את המרכולת על הדוכנים את הפירות הלחמים והעוגיות נוטפות הדבש והסוכר את הצעצועים ושאר משחקי הילדים. נהנים מריחות  הפלאפל והפיתות הטריות.  לבסוף  עצרנו התמסרנו ונעתרנו לפיתויו של מוכר הכעכים העגולים שהניח בידנו בצד הביגלה החם  גם קצת תבלינים טחונים כמו תערובת זעתר ועוד מיני צמחים והכול  בפיסת נייר קטנה. לאחר שהוא הבטיח שתבליניו ירחיבו לנו את הריאות ויעניקו לנו בריאות טובה  אכלנו טבלנו את הביגלה וגם קינחנו בקפה שחור ומר שקנינו בדוכן ליד.

מולנו ממש ליד מוכר הכעכים יושב מוכר זקן, ערבי על פי לבושו המסורתי, והוא מציע כנפיים למכירה.

כנפיים? איך אתה עושה אותן? אני שואל אותו.

והוא מחייך ומסביר בחשק. לפחות מישהו מתעניין במה שהוא עושה, כך בוודאי הוא אומר לעצמו. והוא מסביר ומראה. אני מצייר על קרטון את הכנפיים וגוזר את הקרטון לפי הצורה שציירתי. ואז אני אוסף נוצות של תרנגולות מהחצר של השוחט. אחרי שהוא שוחט את התרנגולות שמביאים לו לשחיטה, הוא מורט את הנוצות ושם אותן בזבל. אז אני אוסף את הנוצות היפות יותר, ורוחץ אותן בחומר חיטוי כדי שלא יסריחו ואחר כך אני מורח אותן בלכה. לאחר שהנוצות התייבשו אני מדביק נוצות על הקרטון משני הצדדים וככה אני מכסה היטב ככה שלא רואים את הקרטון. וזה נראה יפה.

כמה עולה כל כנף?

כנף עולה חמישים שקל. אם אתה לוקח שניים זה שמונים שקל.

מאחוריו עומד מיכל קש גדול ובו היו מפוזרות כמה כנפים לבנות. אני מבקש לבחון אותן וביניהן אני מוצא שתי כנפים אפורות?

בכמה אילו? אני שואל.

הא, הוא מפטיר. אילו יותר יקרות אילו כל אחת 100 שקל.

למה? אני שואל.

אילו כנפים מנוצות של יונים. ליד הבית שלי הוא אומר, יש חורשה ושם יש הרבה יונים. ומדי פעם נופלות להם נוצות ואז אני אוסף אותן ולכן הם יותר יקרות, כי לוקח לי הרבה זמן עד שנופלות מספיק נוצות. ואני מדביק אותן לפי אותה שיטה. גם לפי הצורה של הכנף של היונה שהיא יותר קטנה.

אני מנסה להתחכם. תשמע, אני בטוח שיש כאלה שמגדלים יונים לאכילה ובטח לשוחט יש גם יונים שהוא שוחט ומורט את הנוצות שלהן, אז למה אתה צריך לאסוף בחורשה?

אתה לא מבין, הוא אומר. התרנגולות הם עופות לאכילה. הן לא יודעות לעוף. כל החיים שלהן הן עובדות עבור בני האדם. הן מטילות להם ביצים וכשהן נמאסות עליו ומשמינות הוא אוכל את בשרן. אבל היונים הן משהו אחר. הן חיות חופשיות, הן עפות באוויר ורואות את העולם מלמעלה. הן חיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות. לאכול, לעוף, לראות את העולם! ואם אני אוסף את הכנפיים של היונים השחוטות אני הורס את החלום.

אבל בשבילנו, מה ההבדל בין הכנפיים?

תקנה ותראה. הוא אומר בחיוך. אם אתה קונה את הכנפיים של היונים אתה תראה. תעמוד בשדה פתוח ותעצום את העיניים ותעוף.

אתה צוחק. אני אומר.

תנסה. הוא אומר.

אלכס קנה את הכנפיים של הנוצות של התרנגולות. אני אדם מעשי הוא אומר. אני לא מאמין בסיפורים ובחלומות אני כמו התרנגולת, קם, עובד, חרוץ, אני בן אדם פרקטי. אני לעומתו קניתי את כנפי היונים.

בדרך חזרה עצרנו ליד שדה פתוח. החזקנו כל אחד במה שקנה ועצמנו את עינינו.

אני באמת עפתי. העולם שלנו נראה מלמעלה קצת אחרת, יפה יותר. כשאתה למעלה אתה לא מעורב נפשית. האנשים והבתים נראים כולם קטנים וגם המכוניות. אתה לא מבחין מי עשיר ומי עני, כל בני האדם נראים שווים. כל המכוניות נראות אותו דבר. אפילו הפוליטיקאים שנראים איום בחיי היום יום, ושהעובדה שכולם מושחתים מטרידה אותנו כל הזמן ולא נותנת לנו מנוחה, פתאום ממש לא אכפת. השרים יכולים לגנוב, לנפח את הוצאותיהם ואת הממשלה למנות שרים מיותרים להתעסק רק בעצמם. ואתה?  אתה  טס למעלה. ופה מלמעלה, ממש לא איכפת לך. כולם נראים מלמעלה קטנים ושווים. הכול נראה יפה כמו בסרט ורק חבל שהוא נגמר כשאתה נוחת על הקרקע. ואז הבנתי את דבריו של המוכר הזקן. תסתכל על החיים כמו על סרט הרי אין לך השפעה עליו, בטח לא בגילך המתקדם, אתה צופה בו מרחוק, כשהוא כבר עשוי אתה רואה אותו בדיעבד, לאחר שכבר צילמו אותו וכתבו את הטקסט, אולי הוא מעניין אותך אולי לא. אתה צופה, מתרשם אולי אוהב אולי שונא ואחר כך אתה שוכח. לא צריך להיות מעורב נפשית לא צריך להתרגז, חבל על הבריאות בטח בגילנו.

חזרנו הביתה.  חשבתי, אולי כדאי לנו לעוף תמיד, לא מתרגזים ואז, גם לחץ הדם לא עולה.

יצחק שויגר

* * *

ארנה גולן

מה השתנה בלבוש הנשי ובלבוש הגברי בימי הקורונה? הלבוש בקיבוץ כנקודת השוואה עם חברה בתנאים יוצאי דופן

פרק רביעי ומסקנות

פרק  זה וקודמו מוקדשים  לזיכרו של אריה אספיץ ז"ל, שלפטירתו  התוודעתי ממודעה ביום ה-18 לחודש. הוא היה במחלקת הנח"ל ששירתה בקיבוץ מסדה בראשית שנות ה-50 ועם חבריה היו לנו, לבנות הקיבוץ הראשונות, רומנים תמימים ראשונים ששינו את ראיית עולמנו.

ד. עקרון השוויון בפשטות הלבוש הנשי והיעדר השוויון במקצועות הנשיים – אני מתחילה להתמרד

בהקשר זה של הלבוש הלכה והתעוררה עם הזמן סוגייה נוספת. על אף מהפכנותם של הורינו בהיבטים כה רבים של חייהם, כבר מראשית התגבשותם כקבוצה בשולי המושבה חדרה, הם הלכו והיפנו את החברות למקצועות נשיים בנוסח הבתים שמהם באו ובהם מרדו. נראה להם טבעי שהחברות הן שיעסקו בהכנת האוכל במטבח המשותף, בכביסת הבגדים וכמובן גם בתפירתם ובתיקונם. די מהר חדלו החברות להיות שותפות לעבודות הקטיף בפרדס והמירו את הניסיון המהפכני להיות שוות לגברים במעבר לעבודות נשיות מסורתיות, ובעיקר לטיפול בילדים הראשונים. עם ההתיישבות בעמק הירדן  כבר נחלקו העבודות במובהק בין גברים לנשים. הגברים עבדו ברפת, בלול, בטיפול בסוסים ובחמורים, בנגרייה, במסגרייה ובמטעים ובנהיגה במכוניות המשא הראשונות וגם בעבודות הניהול הכלכלי, ואילו הנשים הופקדו על התחומים הנשיים המסורתיים. רק בודדות מהן מרדו ועבדו בלול, שנחשב למקום עבודה סביר עדיין לאישה. ובכל זאת העבודה בלול היקנתה להן בעיני הכול אופי "גברי", קשוח וסגור יותר. אפילו קלארה היפה, בת כיתתה של אימא מאקרמן, סבלה מדימוי זה שהעיב על יופייה, לא כל שכן טובה הררי, אימו של איתן בן קבוצתנו ורעייתו של סנדר שעבד עימה בלול, שלא בלטה כל כך  ביופייה כקלארה.

לעומת זאת, אותנו, ילדיהם הראשונים, חינכו במשך שנים לעבודה פיסית זהה לבנים ולבנות. מילדותנו עבדנו יחדיו בגן הירק, בכרם, בלול ואפילו בבננות, שם קצצנו את הענפים היבשים בסכינים גדולות המיועדות לכך וזו היתה לנו, הבנות, עבודת פרך. כמובן מאליו לא נשלחנו לעבוד בענפי מלאכה שהצריכו מומחיות, כגון בסנדלרייה, בנגרייה ובמסגרייה, אבל גם הבנים לא עבדו שם, אלא במקרים נדירים. גם את עבודות הניקיון ב"בית הילדים" ביצענו כולנו על פי תורנות קבועה מראש, בנים ובנות יחדיו. ענף הרפת נחשב אז לטריטוריה גברית עצמאית, שבה "מלַך" ראובן דמלין, שמומחיותו בגידול פרות ועגלים באה לו מבית אביו, מהחווה שהיתה להם  בדרום אפריקה. הוא סירב לקבל  נשים ובנות לעבודה ברפת כיוון שראה בנו "חלשות ובלתי מתאימות," אבל הוא גם לא נטה לקבל בנים צעירים מדי לעבודה, לבד מטוביה, שגם היה מעט יותר מבוגר מאיתנו וגם נראה לו מתאים, חרוץ ואוהב בעלי חיים.

אבל עקרון השוויון בעבודת הכפיים כמו גם בפשטות הלבוש הוסיף להתקיים, ככל הזכור לי, רק עד סיום בית הספר היסודי. לאחר מכן, בתהליך מודרג, נשלחנו גם אנחנו לעבודות נשיות מסורתיות, בייחוד בבתי הילדים ובמטבח, אבל גם במחסן הבגדים ובמכבסה. לא הצטערנו על כך, כי העבודה הפיסית היתה קשה לנו, ודומה שגם "סידור העבודה" נאלץ לשנות את מקומות עבודתנו שעה שחסרו "ידיים עובדות" נשיות. אבל עקרון השיוויון הופר באופן בלתי צפוי ומוקדם יותר דווקא בבית הספר. שם הוחלט כי במסגרת שיעורי המלאכה ילמדו הבנים נגרוּת בסדנה מיוחדֶת, ואילו אנחנו, הבנות, נלמד תפירה וריקמה על מנת שנוכשר לחיינו כנשים בוגרות.

ואז אני התמרדתי. על אף שסבלתי קשות  בעבודה הפיסית בגן הירק ובכרם ובבננות, עבודות שכלל לא הצטיינתי בהן, סירבתי לקבל את הגזירה. זו נראתה לי מפרידה מראש בין מה שהוא מקצוע הגברי למקצוע נשי.

הסירוב הזה לא היה מיקרי. גם לא הצטרפו אליי בנות אחרות. שהרי אף אחת מאיתנו לא באמת שאפה ללמוד נגרות. אבל לי היה העניין עקרוני. האמת היתה שכבר מילדותי המוקדמת יותר סירבתי להשלים עם המיגבלות המוטלות, להבנתי, על בנות. התקנאתי בבנים שכוחם הפיסי רב יותר והם מסוגלים לעבוד ולשחק משחקים שונים ממשחקי הבנות. שאפתי להיות כמותם, לשחק במשחקי כדור – זה היה הספורט היחידי שהייתי טובה בו – לגלות חוסן גופני ואפילו דימיתי לחוש ביחס מפלה של החברים אלינו הבנות. נדמה היה לי שהם מתייחסים אלינו בזלזול מסויים בעוד הם מגלים הערכת יתר לבנים. תמיד ניסיתי, ובלא הצלחה, להצטרף למשחקי הבנים, רבתי איתם כשדחו אותי ואפילו ההצטיינות שלי  בלימודים  באה במידה רבה כדי  "להוכיח להם" מה בת יכולה לעשות.

והנה הודיעו לנו על ההסדר המפריד,  ולדעתי המַפְלה, בשיעורי המלאכה. זה קרה כבר בכיתה ה' או ו' ואני התייצבתי בנחישות בפני המחנכת והודעתי כי "אני לא אתפור, לא ארקום ולא אחזיק מחט ביד." לחיזוק המחאה הוספתי שאני רוצה ללמוד עם הבנים נגרות.

המורים לא ידעו מה יעשו איתי. "בת לא זקוקה ללימודי נגרות," ניסתה המחנכת הנערצת רחל מנוח לשכנע אותי בנחת ובהגיון. אך אני הוספתי לעמוד בעקשנותי. "טוב," ענתה, "מהיום את יכולה להצטרף לשעורי המלאכה של הבנים," – "טוב," עניתי גם אני. אבל זה היה, כמובן, מעבר לכוחי המרדני, כפי שהיא ודאי שיערה. עם תחילת שעור המלאכה הצצתי בדלת, ראיתי כיתה מלאה בנים והם צעקו בקולי קולות ולא נתנו לפולשת להיכנס. נסתי על נפשי, אבל לשיעורי התפירה לא חזרתי. עמדתי בסירובי.

ואז קרה הלא יֵאמן: קיבלתי שחרור משעורי התפירה, אבל התבקשתי בנימוס לנקות את השירותים באותן שעות או אם יסתדר לסייע לפניה ארצי בשיעורי החקלאות. אז הלכתי לנקות את השירותים או שפניה הצילה אותי, אבל לתפור ולתקן בגדים מעולם לא ידעתי.

אימא ששמעה על כך, בהחלט הצטערה. היא הכירה את מרדנותי ולכן אמרה לי ברכות: "איך אפשר שבַּת לא תדע לתפור כפתור או לתקן בגד ואפילו לתפור? הרי תגדלי להיות אישה ובשיעור הזה מכשירים אתכן לחיים. את צריכה להודות על כך!"

הטיעון הזה לא בדיוק שיכנע אותי, לא כל שכן שנוכחתי שאימא בעצמה לא מתלהבת כל כך לתקן גרביים או קרעים קטנים בבגד. טענתי כנגדה: "זכותי להיות בדיוק כמו הבנים, ואני לא מבינה למה רק מן הבנות דורשים לתקן ולתפור בגדים, וכי הבנים לא קורעים בגדים או צריכים לתפור כפתור? ואפילו אוצה דורשת רק מאיתנו הבנות לתקן את הגרבים  ועוד בריקמה של רשת וגם לגהץ בגדים ולקפל אותם."

רק לימים נוכחתי שאמא צדקה. כשהייתי כבר נשואה ואם לילדה קטנה וסירבתי לתקן את הגרביים שלנו או קרעים בבגד (גם אז לא נהגו עדיין לקנות גרב או בגד חדש עם כל חור שנפער בו או סתם על מנת לחדש) – ניסה שמאי להוכיח את כישרונו כ"חייט". "אבא שלי היה חייט מומחה ותפר חליפות," כך נהג לומר לי, "וגם אני אוכל לתפור." הוא ניסה לאחוז בידיו, שהורגלו לאחוז בנשק בצבא הקבע, את המחט הסרבנית, תָּפר תֶּפר או שניים וליבי יצא אליו. ובכל זאת, רק לאחר שנים מספר נוצחתי. המשכתי לדקלם את הנאום הרגיל על גורלה המר של האישה, אבל תוך כך ניגשתי לארון, הוצאתי מן הארון את קופסת התפירה בעלת שלוש הקומות, שקיבלתי מתנה מאימא, בררתי במאמץ את החוט בעל הצבע המתאים ואת עובי המחט הרצוי, השחלתי את החוט ותיקנתי את הבגד של הבת שלנו  שלומית, בדיוק  כפי שאוצה ואמא לימדו אותי. יותר מזה מעולם לא הסכמתי לתפור.

ה.  הלבוש – אפיק למרדנות נוספת

הלבוש סיפק לי אפיקים נוספים למרדנותי. באותו חורף או בחורף שלאחריו, הודיעה לנו אוצה לשמחתנו שאנחנו מקבלים השנה נעליים חדשות "שלמות" (כלומר, גבוהות) ועלינו ללכת לסנדלר ש"ייקח לנו מידות."

אל הסנדלר לא היינו מגיעים  לעיתים קרובות. בקיץ היינו הולכים יחפים או בסנדלים ואם גדלה הרגל והציצה מראש הסנדל, הרי זה לא נורא. אפשר לחכות לקיץ הבא. בחורף התעוררה בעיית צמיחתה של כף הרגל והיה נהוג, שאם גדלה והנעל לחצה, חותכים את הקצה הקדמי של הנעל והאצבעות משתחררות ובולטות, ואפשר לחכות לחורף הבא. בשנה ההיא היו כבר נעלינו, מן הסתם, חתוכות וצרות. שמחתנו היתה שלמה, אף כי ידענו שעתידים אנו לזכות בנעליים מגושמות וגדולות על כף רגלנו בשתי מידות לפחות. "אי אפשר לתפור לכם כל שנה נעליים, את זה אתם בטח מבינים," אמרו לנו, "אתם צומחים כל כך מהר שהקיבוץ לא יכול כל פעם לספק לכם נעליים חדשות." ידענו גם שהן תהיינה זהות כמעט בצורתן לבנים ולבנות, אבל קיבלנו את הדין כי זה היה נכון מבחינה עקרונית.

הסנדלר היה "פועל שכיר" מטבריה, כנראה ניצול שואה, ולפי מושגינו איש מבוגר. הוא היה טוב לב וחייכן ודיבר בעברית עילגת מעורבת ביידיש. מקום מושבו היה בצריף הסנדלרייה הקטן, שהיה ממוקם בקצה הדרומי של הקיבוץ, סמוך לאזור המשקי שבו הרפת, הסוסים והלול, והוא עשה את מלאכתו בשקידה ובבדידות, ומסמר נעוץ לו תמיד בין שיניו. כשבאתי אליו לקבל את נעליי החדשות, הוא חייך אל האורחת, אמר משהו ביידיש, הושיט לי בגאווה את פרי עמלו וסימן לי למדוד את התוצרת החדשה. והנה – שוד ושבר. הנעליים המגושמות היו גדולות עליי לפחות בשני מיספרים. יש לשער שכך ביקשה אוצה להתקינן, שתהיינה טובות לשנה נוספת. התחננתי לפניו שיעשה לי נעליים חדשות, אך הוא חייך, שב לשרפרף הנמוך שעליו ישב ושקע בעשייתן של נעליים אחרות.

רצתי במהירות לאוצה, התחננתי בפניה שתגיד לו לתפור  לי נעליים מתאימות. והיא, כתשובה, הצביעה על נעליה שלה, שהיו כבדות ומסמורטטות, מכסות את קרסוליה ומהודקות בשרוכים עבים, ואמרה: "תראי את הנעליים שלי. בדיוק כמו אלה הזמנתי עבורך ועבור כל שאר הבנות. הרי אתן צריכות לעבוד במשק וללכת בבוץ לבית הספר. מה יש לכן להתלונן? הפינוק הזה בהחלט מיותר."

וכך נודע לי שלא הייתי יחידה בתלונתי. כולנו כמהנו לנעלים נאות יותר, מתאימות לכף רגלנו, וכולנו הבענו את כמיהתנו לפני הסנדלר שבהחלט הבין אותנו, אך לא היה סיכוי למרד הקטן הזה. ונכנענו.

למעשה, לא היה לנו בסביבתנו מודל לחיקוי של לבוש נשי, שיהא שונה ממלבושן הפשוט ונקי-הקווים של חברות הקיבוץ. המורות בבית הספר נהגו, אמנם, ללבוש בגדים מוקפדים יותר, כגילוי של כבוד למקצוע ההוראה. היו מורות שהקפידו אף יותר, כמו שושנה ישראלי האצילה, שהצטיינה בלבושה המלא הדר. ובכל זאת, לבושה היה צנוע, נטול קישוטים ומסוגר עד צוואר ושערותיה נאספו לאחור בכעין כדור, שהגביה את קומתה אך יצר ריחוק של כבוד. אף לא היתה בו כל הבלטה של נשיות. לבושן של הנשים "העירוניות" שהגיעו לקיבוץ, אף כי היה צנוע, נראה לנו מהודר במונחי התקופה ההיא אבל הוא נותר הרחק מאופק חיינו והסתפקנו במה שהוכן עבורנו.

הנטייה להתייפות ולהבליט את נשיותנו באה לנו, רק בגיל ההתבגרות, עם האהבות הראשונות, וזכתה כמובן מאליו לגינוי. וכיצד תתייפינה בנות בקיבוץ, במקום שבו אין להן כל דוגמא לחיקוי ולא יכולת להשפיע, לקבוע או לבטא טעם אישי וגם ללא אפשרות לקנות חומרים ואביזרים לטיפוח?

המוצא נמצא לנו בקטנות. כשהגיעה למסדה מחלקת הנח"ל והיו בה בחורים נאים להפליא, כולם יוצאי שואה  מרומניה, ובעיננו מלאי קסם שונה מהאופי הישראלי. נוצרה מיד קירבה והתהוו רומנים תמימים. או אז התחלנו לחפוף מדי יום ביומו את שיערנו הארוך בסבון ריחני שנמצא לנו בדרך פלא – על שמפו עדיין לא חלמנו – וחשנו את עצמנו נשיות להפליא. בלבוש הרי לא יכולנו להתהדר. בחוש נסתר חשנו כי ליופי, ואפילו הוא מוגבל במצוות הקיבוץ, יש כוח נשי. וכך צעדנו לנו בגאווה, נופפנו את שערותינו לקראת הפגישות עם ערב וגבנו הזדקף. וכיוון שאת מלבושינו לא יכולנו לשנות, הרמנו את צווארונינו, קיפלנו את שולי מכנסינו וצעדנו לנו בנחת. הקפדנו על כביסות תכופות, על ניקיון הבגדים וצחצוח נעלינו ורכשנו ביטחון.

ימים טובים יותר של שיפור הלבוש הגיעו כאשר שור, בעלה של ריבה המחסנאית הקשוחה – דווקא הוא! – הביא, עם שובו בראשית שנות ה-50 משליחות "להצלת שארית הפליטה" ברומניה, "חולצות רומניות". הן היו רקומות בחוטים צבעוניים על גבי בד קליל ומתנפנף. או אז באמת חשנו את עצמנו יפות ונשיות. אפילו אני, שלא נִמְנֵיתִי על "המתגנדרות" בינינו, בשלב זה נעניתי ברצון למצוות היופי.

כמובן, אוצה והורינו חשו היטב ב"סכנה" המשתקפת בלבוש ובהופעה החיצונית המאיימת, לדעתם, על בנותיהם הצנועות וב"סטייה מדרך הישר," ונדרכו. הם היטיבו להבחין במניע הסמוי: לשאת חן בעיני בחורי הנח"ל, הבוגרים מאיתנו בשנים אחדות, והם – כך סברו הורינו – "זרים לערכי הקיבוץ, בעלי ניסיון כואב  ועבר קשה."

הוכרזה מלחמה על "הפקרותנו". נאלצנו לשכב לישון כל לילה לא יאוחר מן השעה תשע בערב ואוצה עברה ובדקה מיטה אחר מיטה אם נמצאת בה "הילדה" לבושה בפיג'מה. אנחנו הגבנו בעורמה: לאחר הביקורת הלילית, יצאנו מן המיטות, לבשנו במהירות הבזק את בגדינו, נופפנו בשערנו החפוף  ו...קדימה אל הבילוי הלילי על יד מגורי הנח"ל. למדנו שם לרקוד טנגו וואלס, שהיו אסורים בקיבוץ, וגם התפתחו להם, כאמור, רומנים תמימים  וכנים, ששיאם יכול היה להיות בנשיקה צנועה,  בניגוד לחשש של הורינו. כי הם – שהיו בוגרים מאיתנו – "שמרו על כבודנו," כפי  שאמרו לנו במיפגש לאחר שנים.

בסופו של קרב, ניצח – כמו תמיד – הקיבוץ. הנח"ל עזב, אנחנו "חזרנו למוטב" וחדלנו לחפוף את שערנו מדי יום. אבל את הלקח ההוא למדנו: אם נערה או אישה את, ליופייך וללבושך יש חשיבות ואפילו אם תקיימי אותו במסגרת הפשוטה והצנועה. ועוד למדנו: בחברה הקיבוצית עתידה להיענש זו שתבליט "יתר על המידה" את יופייה או תעז ללבוש בגד שלא הוכן בקיבוץ, או – חס וחלילה – תעז לשים לק על ציפורניה.

מרד קטן ואחרון שלי פרץ לקראת החתונה המשולשת ורבת המשתתפים שלי ושל מאירה ודליה, שהיינו הראשונות בבנות מסדה הבאות בברית הנישואין. שלושתנו היינו צעירות מאד. הן שירתו אז בצבא ואני הייתי נתונה בלימודיי להוראה ברמת רחל, ובקיבוץ הוסיפו לראות אותנו כ"ילדות" של המשק. הכול הוכן בעבורנו. כשבאתי הביתה, שבועיים לפני החתונה בל"ג בעומר, התברר לי שלכולנו הוכנו אותן שמלות כלה מאותו בד משי עבה לחופה, ובנוסף בונוס בצורת  חצאית ארוכה כחולה-כהה ושתי חולצות לבנות חגיגיות. אך מה לעשות אם צבעה וגיזרתה של החצאית לא היו לטעמי? העזתי, אספתי כוח וברעדה פניתי לריבה שור, הממונה, כזכור, על מחסן הבגדים, וביקשתי לעשות בחצאית שינויים. היא סירבה, כמובן, וטענה כי אחידות הבגדים היא עקרון מקודש. פצחתי אז בנאום נרגש והצהרתי כי אם כך, אני מוותרת על החצאית. היא לא התרגשה ואמרה: "בסדר גמור, אז החצאית תישאר במחסן." וכך היה. אבל הכאב שנצרב בי זכור לי עד היום.

ומי ניצח בסופו של דבר? הקיבוץ, כמובן. כמו תמיד ולא בדרכי כפייה. שנים רבות לאחר מכן, כך יש להודות, אף כי ניסיתי לסגל לי דרכי לבוש וטיפוח "עירוניות" (שהיום רבות מהן מקובלות בקיבוץ עצמו) מעולם לא סיגלתי אותן לי באמת. זמן רב לאחר יציאתנו לחיים בעיר, עדיין מי שראה אותי לראשונה היה שואל: "את בת קיבוץ, נכון?"

"נכון," הייתי משיבה ולא פעם התפלאתי בתמימותי איך ניכר הדבר במבט ראשון. אבל גם היום אני יודעת למה,  כי עדיין אני שומעת את הוריי ואת אוצה ואת כל חברי הקיבוץ לוחשים לי: "ארנה, שמרי על צניעות ופשטות בלבושך ובכל הליכותיך."

ואני כמו משיבה להם: "יקיריי, כל הנוצץ לכאורה בלבושי ואפילו הלק הוורוד ואיפור העיניים והגבות בקו השחור, איננו בגידה בכם. זה רק לכאורה. רק כיסוי קל. שלכם הייתי ושלכם נותרתי."

והמסקנות?  חלקיות, קשורות גם לשיר של קירל, וסובייקטיביות

א. הלבוש  אינו רק כיסויו של הגוף העירום. הוא מהווה אינדיקטור חשוב למערכי חיים. יש בו מ"עלי התאנה", כלומר – מכיסוי הגוף מפני פיגעי האקלים אך גם הצנעת המיניות. במהותו הוא דובר שפה וזו משמשת מבע ללא מילים לאופייה ולערכיה, המודעים והבלתי מודעים, של החברה והסביבה שבה האדם חי, וכל שינוי קל ותוספת של הפרט  מאותתים  לזולת ולחברה על מהותו הייחודית. בחברות המושתתות על אידאולוגיה יש בכך סיכון בהתאם לאופי החברה. שינויים בלבוש, מכל מקום, עשויים לבוא בפתאום או כתהליך תלוי באופי החברה.

 עיתים מעיד הלבוש על ציפיותיו של האדם מסביבתו  ואפילו הופך, במודע או שלא במודע, לפיתוי. באופן טבעי המיניות היא מרכיב מרכזי בשפתו האילמת, באיתות שהוא משדר, כמו על התאמה לאידאל היופי או לאופנה, על השתייכות חברתית ודתית ועוד. על כן אי אפשר להתעלם גם משפתו המינית ביחסי גבר ואישה, או בלבושן של נערות, אפילו תדרושנה שוויון.

הלבוש אף אינו משתנה, כאמור,  בחברות שנסגרות, רק בשל עונות השנה והשפעות האקלים. תמורות מתרחשות באופני הלבוש הנשיים והגבריים עם התרחשותן של תמורות חברתיות הדרגתיות או בפתאומיות, כפי שראינו עתה, בשעת אסון מאיים, כמו מגיפה, גם אם אין אלו שינויים מהותיים אלא בעיקר מידתיים ועם עליית הטון הריגשי המתוח.

ב. גם הבדל עקרוני קיים, כמובן מאליו, בין התמורות בלבוש בימי הקורונה לבין השינוי בלבוש בקיבוץ. מן הטעם הפשוט שבקיבוץ המניע לאופן הלבוש היה אידאולוגי והתקבל מרצון  החברים, בחברה קטנה וסגורה ותוך הקרבה עצמית למען ההתיישבות. אי לכך  השינויים בו נעשו בתהליך של זמן ארוך שהלך ונמשך. לעומת זאת, הסגר בימי קורונה הוטל בכפייה מתוך כורח על מדינה שלמה (ועולם) והיה  כאוב ומגביל ותוך פגיעה כלכלית קשה, שבהכרח גרמה לפגיעה בלבוש בזמן הזה.

ג. שירים אינם עשויים לשקף מתחים במהירות כה גדולה, ולכן ניתן לבחון את המעט על רקע מה שקדם בשירי הזמרים והטקסטים שלהם. ומעניין לראות, כי שירים שהוגדרו כמבטאי "אלימות מילולית מינית" נכתבו  על ידי גברים, אך גם נסובו בעיקר על גברים ויש בהם משמעות או בידור לשמו. ולדעתי, השירים על נשים, לפחות אלה הדוברים על הלבוש, הם מרוסנים וזהירים וחותרים לרוב למשמעות שמעבר.

ד. ומה יקרה בלבושנו עם חלוף ימי הקורונה? מי יודע? אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, אבל לפי מה שקרה בקיבוץ בתהליך מודרג יש להניח  שיקרה עתה בתהליך מהיר. כי הנטייה היא להיות בהתאמה עם החברה הסובבת, ולאחר ימי הקורונה זו החברה שלא הספיקה להשתנות ממש. והרי כבר עכשיו אנחנו רואים המוני קונים בקניונים ושקיות לבוש והנעלה בידיהם. כך שהשינויים יהיו תלויים בהיבטים הכלכליים וכנראה לא בשינויים ערכיים.

ה. ראייה לכך אני מוצאת בשיר החדש של נועה קירל "מיליון דולר", שרובו נסוב על הלבוש. אף שהביטוי הטקסטואלי "מפורר" אף יותר מקודם, ברור שהוא בהחלט המשכו של הכיוון הקודם שלה, זה שהיקנה לה עתה גם הצלחה  בינלאומית.

ניתן להניח, ששמו של השיר והביטוי החוזר בו "מיליון דולר" לקוח מן הביטוי בסלנג, "נראית מיליון דולר". אבל הקשר החוזר שלו לביטוי "מאמי" מעלה אפשרות  שהוא מרמז לסרטו זוכה האוסקר של קלינט איסטווד משנת 2004,"מיליון דולר, בייבי", שמדובר בו במתאגרפת המבקשת להתמקצע ומצליחה (לא עד הסוף...). גם מופיעים בו שחקנים מגדולי כוכבי הוליווד כמו הילרי סוונק ומורגן פרימן. ומה טעם הרמיזה?  קודם כל למשוך תשומת לב, ואולי להבליט את הצלחתה של המאמי. אבל זה גם מה  שמבליט  שהלבוש הוא הערך החשוב על פי השיר.

וכך נאמר בשיר (קשה להאמין שנדרשו 4 אנשים על מנת לחבר את תמלילו):

"איך אני נראית? / מיליון דולר / כולי קומפלט / מיליון דולר / חותמת על הצ'ק / מיליון דולר מיליון דולר מיליון דולר. / לא לא לא / באתי, ראיתי, הבנתי / אמרתי לכולם פה / לא לא לא / שמתי, לבשתי, הגזמתי / וכולם אמרו מאמי.

פזמון: איך אני נראית...

וואוו וואוו וואוו / באתי עם רשת / הכול צבע קשת/  בחוץ אני / וואוו וואוו וואוו / ככה ככה בשקט בולטת / וכולם אמרו מאמי."

זו בערך מחצית השיר. ומהו סופו? פנייה לעוד דמות נשית ואמירה: "מיליון דולר בא לי הכול, / כשאת לידי את לא צריכה יותר לשאול, איך את נראית..."

כמובן  שהיא לא צריכה לשאול כי – אם אני מבינה בכלל נכון – זו ששרה היא כה יפה ובולטת בלבושה כאילו קיבלה צ'ק של מיליון דולר וכל העולם קורא לה מאמי ולבושה כה בולט, עד שמי שעומדת לידה נראית אף היא מיליון דולר.

ואכן, דומה שהלבוש כאן מבטא את ערכי התקופה: כסף, יופי, בולטות, מעריצים וגם שמחה ו"עשיית חיים". ייתכן וזה הוא אף סוד הצלחתה הגדולה של קירל. ומאלף  לראות כי גם הלבוש שלה עצמה בקליפים ובפרסומות מוכיח עד כמה הלבוש הוא ביטוי נאמן לתקופה ועל כן, כמדומה, יישאר גם אחרי ימי הקורונה.

ארנה גולן

אהוד: יסולח לי על בורותי אבל עד היום לא שמעתי אף שיר של נועה קירל.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [144]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מינוי של כבוד

עכשיו, כאשר הממשלה החדשה יצאה לדרך ברגל ימין –  שהרי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא כידוע מנהיג הימין –  ולמרות שזו מקרטעת למדי בצעדיה הראשונים, השרים החדשים [רבים מדי] עוסקים עדיין בהתארגנות, באיוש תפקידים ובמינוי בכירים, זה הזמן לגלות יוזמה של גדלות-לב, כבוד והוקרה לבני המיעוטים, המשולבים כאן בכל מערכות חיינו, ואין טעם לפרט, זה הזמן למַנות בני מיעוטים  – ערבים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים – וכמובן נשים, לתפקידים בכירים בכל משרד ומשרד, כראוי. הם יפעלו לא רק לטובת המגזר שלהם, אלא גם לטובת כל אזרחי מדינת ישראל. מגיע להם. 

השעה ה-26

זו השעה שבה מסיים רופא מתמחה את התורנות שלו, שש פעמים בחודש [או יותר] במחלקה בבית-החולים. כך נענש רופא, שבחר במקצוע נפלא זה, לטפל בחולים ולהבריא אותם, להעמיד אותם על הרגליים, בעוד הוא עצמו בקושי עומד על רגליו. עבודת-פרך ממש. דומה שהעבדים ביוון וברומא העתיקות לא הועבדו כך בפרך, 26 שעות רצופות, ללא מנוחה.

ברור לכולם שרופא עייף ומותש כזה עלול לטעות בהחלטותיו ולסכן בכך את חוליו, והוא גם מסַכן את עצמו בדרכו הביתה, כשהוא עלול להירדם על ההגה.

ולצידו של הרופא המותש הזה, אחיות שקורסות תחת עומס העבודה.

לשר הבריאות יולי אדלשטיין: זו צריכה להיות המשימה החשובה והדחופה ביותר שלך [מלבד המלחמה בקורונה כמובן]: עליך לבטל כליל תורנויות בלתי-אנושיות אלה, אחת ולתמיד. תטען כמובן שאין בישראל די רופאים לאייש את כל התפקידים בבתי-החולים. אז כמו שמביאים עגבניות או חמאה וגבינות מחו"ל, יש להזמין רופאים ואחיות מכל העולם, לבוא ולעבוד בבתי-החולים בישראל, ולאפשר לעמיתיהם הישראלים לעבוד בצורה יעילה, אנושית וראויה.

לבריאות של כולנו.

משטרה – החוצה!

כיוון שהפשיעה הרצחנית והחיסולים של פושעים בינם לבין עצמם לאור היום, באמצע הרחוב, באמצע העיר, תוך פגיעה בבלתי-מעורבים חפים מפשע, וכן רצח של נשים ונערות חסרות הגנה – מעשים אלה נעשים  באין מפריע, במיוחד ביישובים הערביים בגליל, בפזורה הבדואית בנגב, וכן גם ברמלה [ג'ואריש] וביישובים אחרים, והיורים והמחסלים מתחשבים בנוכחות המשטרה ובמרותה כמו בזבוב על הקיר, אולי כדאי להוציא את המשטרה מכל המקומות האלה, ולהציב את השוטרים במקומות אחרים, הזקוקים לנוכחות מוגברת של המשטרה, להבטחת הביטחון האישי של האזרחים והגנה יעילה עליהם.

כמובן שפשיעה רצחנית זו מתרחשת באותה מידה גם ביישובים היהודיים, כולל רצח נשים ואונס קטינות וקטינים, ועוד "מעשים טובים" כאלה כהנה וכהנה, אך זו  מפוזרת במקומות שונים, וקשה להגדיר מקומות ספציפיים שבהם מתבצעים מעשים פליליים אלה, ואין אפשרות להוציא את המשטרה מכל יישוב ויישוב ולהשאיר את מדינת ישראל ללא משטרה כלל.

אבל ביישובים במגזר הערבי והבדואי, כפי שציינתי לעיל, אין צורך במשטרה בכלל.

משטרה  – OUT! 

הקץ למהומות?

מתי ייגמרו המהומות הבריוניות בערי אמריקה?

כאשר יגמרו לשדוד שרוך נעל אחרון בחנויות הפרוצות.

הקץ לנשק?

מתי ייגמרו הרציחות ההמוניות בין אזרחים אמריקניים בינם לבין עצמם, בידי מבוגרים מטורפים, צמאי דם ורצח, ונערים צעירים נושאי נשק, חמושים כמו חיילים היוצאים לקרב?

כאשר יפסיקו למכור שם נשק בחנות לכל דכפין, כמו שמוכרים  סוכרייה על מקל.

אבל אל דאגה. יצרני הנשק ידאגו שזה לא יקרה.

עד לימות המשיח, כפי שהבטיח ישעיהו הנביא.

הקץ לנפילות?

מתי יפסיקו פועלי-בניין ליפול מן הפיגומים באתרי הבנייה?

כאשר אחד היזמים או הקבלנים או המשגיחים ייפול גם הוא כמותם אל מותו.

הקץ לקורונה?

מתי תיגמר מגיפת הקורונה אצלנו ובעולם כולו?

כאשר עיתונאים ו"מומחים" [מטעם עצמם] למיניהם יפסיקו לדבר ולברבר ולקשקש בלי סוף בפאנלים ולפני כל מצלמה ומיקרופון פתוח, ויאפשרו למי שצריך להילחם בנגיף, לעשות את מלאכתם באין מפריע [ובשתיקה]. ויש לקוות שאלה יפתרו את הבעייה הכאובה במהרה.

הקץ לפטפוטים על הקורונה!

תהייה על אי-תהייה

מכות קשות, שהקב"ה שולח על עם ישראל, כעונש על מעשים רעים שבני-ישראל עושים ומרגיזים את בורא העולם. והוא נוהג להסביר את סיבת העונש, מפי הנביאים-שליחיו.

ואילו בימינו, בימים אלה ממש, שלח אלוהים את מחלת הקורונה, המשתוללת בעולם כולו [וגם אצלנו, עמו הנבחר], ומאות אלפים מוצאים את מותם. על מה? מה חטאו?

ותוהה אני איך מנהיגי שלוש הדתות אינם תוהים על מה ולמה העונש הזה של אלוהי החסד והרחמים, ששלח את מגיפת הקורונה על העולם, ואיש מהם אינו מנסה למצוא הסבר לכך, לעצמם וגם לנו, צאן מרעיתם.

תמהני.

יהודה גור-אריה

* * *

ד"ר לאה צבעוני

הפתח לביקורת המקרא מצוי כבר ברמזיו של הראב"ע – על "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן" – מאת משה גרנות

הוצאת צבעונים 2018, 123 עמ'

ר' אברהם אבן עזרא, איש אשכולות בן המאה ה-12 בספרד, היה משורר, בלשן, פרשן מקרא, הוגה דעות ואסטרונום. בפרשנות שלו לתורה הוא מרמז בצורה די ברורה שלא ייתכן כי משה חיבר את התורה (ראו פירושו לבראשית י"ב 6). המשמעות היא שאנשים מאוחרים קבעו צווים, כביכול מפי האל, ושמו אותם בפיו של משה. כלומר, הבניין הענק הזה של מצוות, על המשתמע מהן, שבני ישראל משועבדים להן במשך אלפי שנים הוא תוצר של חוגים מאוחרים למשה, ויש בהחלט אפשרות להניח שמדובר בחוגים אינטרסנטים. הנחה פשוטה זאת קיבלה אישוש אצל ברוך שפינוזה שלנו, ואצל חוקרי המקרא מעמי העולם בני המאה ה-19 ואילך.

אם מסכימים להנחה שמדובר בעצם בהתחזות, הרי שאין שום סיבה לקדש צווים מבהילים שהתורה, וגם היגדים אמוניים לאורך המקרא, מלאים בהם, וניתן להצביע על הכשלים הלוגיים והמוסריים שנפוצים במקרא, ואשר ניתבו את מאמיני האל האחד, אל סבל של דורות, אל בערות והסתגרות מפני הקדמה.

יש הרי אינספור דתות ותתי דתות בעולם, וזה מבטא את הצורך הנפשי העמוק של האדם שיהיה איזה עוגן, שיהיה איזה סדר, שמישהו עליון יהיה מופקד עליו. האמונה באלילים בעיני האדם "ההוגה", כלומר, זה שמרשה לעצמו להטיל ספק בכול, נראית מגוחכת בעליל, אבל היא ממש לא מזיקה, כי אין בה הקנאות המזוויעה שהביאה עימה לעולם האמונה באל יחיד. האמונה באל אחד ויחיד, על פי מחבר הספר שלפנינו, הטילה אימה על אוכלוסיות, שיתקה את כוח היצירה שלהן, ודנו אותן לסבל מתמשך, לקנאות חסרת פשרות ולתקופות ארוכות של נחשלות.

משה גרנות, מחבר הספר "שלושת ספרי האימה" מצביע על כך שעובדות החיים מוכיחות בעליל שאין כל קשר בין ההתנהגות הדתית של בני האדם, או של עמים, ובין קורותיהם וגורלם. שלוש הדתות בודות אגדות על אירועים מן העבר הרחוק, עבר אפוף אדי ערפל מיתי, ואגדות אלו בהכרח הולמות להפליא את קביעות היסוד שלהן. המאמין אמור להטמיע את המסרים של אגדות אלו, שבהן האל מתערב בהתרחשויות, מודיע לבחיריו מהן כוונותיו, מעניק שכר לצדיקים, ומעניש את הרשעים, ואנשי אלוהים מחוללים בשמו של האל ניסים ונפלאות.

הדתות המונותיאיסטיות מתיימרות לדעת מה האל חושב בליבו, וגם לדבר מתוך גרונו ממש. בעניין זה אין הבדל בין המקרא, הברית החדשה והקוראן. שלושת הספרים יודעים בדיוק מה אמר האל, מה הוא מתכוון לומר, מה הוא עשה, עושה, ומה הוא מתכוון לעשות. משה והנביאים, ישוע ושליחיו ומוחמד – כולם מצטטים את האל המצווה ציוויים על המאמינים ועל הכופרים.

הספר שלפנינו מפרט את האבסורדים, הסתירות, הכפילויות, המוזרויות, הדברים התפלים והחוקים המקוממים, הרשלנות שבכתיבה, הנחשלות שבחשיבה, האטאוויזם שבעיצוב המנהג והחוק שבשלושת הספרים האלה, וכך מוכיחים בעליל שנעדרת בהם השלמות המצופה מ"דבר אלוהים". אדם בעל רוח חופשית לא יוכל להשלים עם הצו להשמיד את מאמיני שאר הדתות, לא יקבל את ההצדקה להפלות ולהשפיל את הנשים, לא יסכין עם עולם של עבדות אימננטית בהווייה האנושית, כי  באמת באף אחד משלושת הספרים אין אופק שבו תיעלם חרפת העבדות מהעולם.

הספר מצביע על כך שכל אחת משלוש הדתות משוכנעת שהאמת האלוהית, וכל האמת האלוהית, מצויה רק אצלה, ולשום דת אחרת לא היה, אין, ולא יהיה מונופול על האמת. כיוון שבשלוש הדתות האל הוא בלתי מתפשר, נוקם, אכזר, ולעולם אי אפשר לרצותו – התוצאה היא שכדי להגשים את צו האמת האחת והיחידה, המאמינים נדרשים תדיר לשפיכות דמים בלי תכלה וקץ.

המחבר מצביע על כך שלמקרא יש יתרון על שני הספרים האחרים, משום שמשובצות בו גם תעודות שאינן מזכירות כלל את האל (שיר השירים, אסתר), מסופרים בו סיפורים שעניינם החיים המורכבים (סיפורי שאול ודויד המרתקים), ויש בו גם שירים החושפים את חדוות החיים ואהבת הטבע, בלי זיקה לחובת האדם כלפי אלוהיו (שיר השירים). במקרא מוזכרים גם כמה מאמינים מפוכחים שבאים חשבון עם האל הבלתי צודק (ירמיה, תלונות איוב) – מעשה שאין להעלות אותו על הדעת בשני הספרים האחרים. המחבר מוצא יתרון חשוב למקרא שאיננו מספר למאמינים את בדיית העולם הבא – כמו הברית החדשה והקוראן – אבל הוא הספר הראשון שהמציא את ההיגד המבהיל כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה. בכך קבע את גורלו של העולם לשבט למשך אלפי שנים, כי שני הספרים האחרים קיבלו את הרעיון שמאחורי ההיגד הזה, הטמיעו אותו והפיצו אותו בעולם, ומחבר "שלושת ספרי האימה" איננו מאמין שבעתיד הנראה לעין ישתחרר העולם מכבליו.

לאמונה האלילית, כאמור, יש יתרון בכך שאין בה קנאות: היווני, עובד האלילים, קיבל את המיתוס האלילי המצרי. עובד האלילים הרומי קיבל ברצון את המיתוס האלילי היווני. עובד האלילים ההינדי קיבל ברצון רעיונות הגותיים בודהיסטיים. הדת האלילית לא הזיקה לחשיבה החופשית, וגדולי המוחות צמחו בה לצד בוראי המיתוסים על אלים וחצאי אלים. עובד האלילים ידע שיש אלים טובים ואלים רעים, והוא צריך לעשות מאמץ לרצות את כולם. המונותיאיסט נאלץ להעמיס על האל את הטוב ואת הרע, והרי לא יעלה על הדעת שהאל האחד והיחיד הוא רע. על כן האשמה על מציאות הרע בעולם מועברת אל האדם, והאדם הופך לאשם תמידי שראוי משום כך למבול של עונשים.

המחבר מצביע על כך ששום הבנה אמיתית יותר של ההווייה ושל מה שעומד מאחורי חידת הקיום לא צמחה מהמעבר מן האלילות למונותיאיזם, אבל צמחו גם צמחו קנאות, סבל, נחשלות ואומללות.

והרי קצת דוגמאות המובאות בספר להיגדים המוחלטים מטילי האימה שמביא המחבר בספר זה:

התורה מצווה להשמיד טוטאלית את האוכלוסייה בכנען (במדבר ל"ד 56-52; דברים כ' 18-10 ועוד). "לא תחיה כל נשמה!" הוא צו קטגורי, שכל סטייה ממנו הוא חטא ללא כפרה; גדולתו של האל מתבטאת בכך שהוא מרבה לשפוך דם: "אשכיר חיציי מדם, וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושבייה" (דברים ל"ב 42, וכן ישעיה ל"ד 6, ס"ג 3-1, הושע ט' 16 ועוד). גם הישועה הגדולה של עם ישראל, יציאת מצרים, גדושה בעונשי מוות תכופים, ובסופו של דבר במותם של כל יוצאי מצרים חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון. וכן רוצח המונים כמו יהוא נחשב כמלך שעשה הישר בעיני ה' (מלכים ב' ט'-י', ובעיקר י' 30: "ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כיסא ישראל"). יאשיהו שמחולל רפורמה דתית, הדומה לפרטיה למעשיהם של אנשי דאע"ש, נחשב למלך ששב בכל לבבו לתורת משה (מלכים ב' כ"ב 2, כ"ג 25).

כנגד המוסכמה שהברית החדשה מטיפה כביכול לחמלה וסליחה מובאים בספר פסוקים מחרידים: "מי שבא אליי (אל ישוע) ואיננו שונא את אביו ואת אימו, ואת אשתו ואת בניו ואת אחיותיו, ואף את נפשו שלו – אינו יכול להיות תלמידי" (לוקס י"ד 26).היהודים מקיימי מצוות התורה נתונים תחת קללה (אל הגלטים ג' 13-10); אל תחשבו שבאתי (אני ישוע) להטיל שלום על הארץ, לא באתי להטיל שלום, אלא חרב, שהרי באתי לגרום פילוג בין איש לאביו, בין בת לאימה, ובין כלה לחמותה, ויהיו אויבי איש אנשי ביתו..."  (מתי י' 39-34, וכן לוקס י"ב 53-49 ועוד). וכן, עם הדת החדשה יגיעו לעולם זוועות על האנושות (מתי כ"ד 8-6, וכן, מרקוס י"ג 8-7, לוקס כ"א 11-9). וכמובן, היהודים אשמים בצליבת בן האלוהים, לכן מקוללים לעולם (מתי כ"ז 26-17, מרקוס ט"ו 15-6, לוקס 25-4, יוחנן 38 – י"ט 16).

הקוראן  מתחרה בברית החדשה בשנאת היהודים:  "ארורים הם הכופרים מבני ישראל... חרה בהם אף אלוהים, בעונשם (יהיו) לעולמים..." (סורה ה' 88-82, וכן שם 69, נ"ח 15). בעשרות מקומות בקוראן מתואר גן העדן שמיועד ללוחמים למען האיסלאם שמשמידים את הכופרים, ותיאורים מזוויעים של הקורה בגיהינום המיועד לכופרים. לאיסלאם מלחמה תמידית ב"כופרים", שחובה להשמידם: "והרגתם אותם בכל אשר תתפשום, וגירשתם אותם מכל המקומות... ונלחמתם בם עד כלות... והייתה הדת לאלוהים..." (סורה ב' 189-187), וכן, חובה להרוג את השבויים (סורה ח' 68). לאישה יש מעמד של חצי גבר (סורה ב' 282, ד' 12), ולבעל שמותר לו לשאת 4 נשים, גם מותר להכות את אשתו (סורה ד' 39-38).

ספרו של משה גרנות "שלושת ספרי האימה" מזהיר מפני מה שההזיה הדתית עוללה, מעוללת, ועוד עתידה לעולל.

ד"ר לאה צבעוני

* * *

הדסה מור

אוסף הקופסאות שלי

המטרה – הקמת מוזיאון לאוספים

לפתע אני מוצאת את עצמי, בגילי המתקדם, עומדת בפני דילמה,  שאין לי ספק שרבים אחרים בארץ ובעולם עומדים בפניה. מה לעשות עם האוסף הנהדר שלך, שבמשך שנים רבות אספת אותו פריט לפריט, השקעת בו לא רק כספים רבים כי אם גם הרבה רגשות, דבקות במטרה, שבדחף בלתי נשלט התרוצצת בשווקי הפשפשים בארץ בעולם וחיפשת את  הפריטים שדווקא אותם נדחפת באופן בלתי מודע לאסוף, כדי להרוות את נפשך למראם, כשהם סדורים  בעשרותיהם או במאותיהם  על איצטבאות השידות והמדפים ובכל מקום פנוי בביתך.

מה דוחף אדם להיות אספן, ולמה האחד אוסף  בובות והאחר אוסף מקלות הליכה? שלא לדבר על אספני מטבעות ובולים, שלגביהם יש בסיס מסחרי מובהק. סביר להניח שלכל אספן יש רקע פסיכולוגי עמוק שברבות השנים גורם לו להפוך אספן של פריט מסוים כשהתנאי הייחודי שבו הוא היותו עתיק יומין.

בהחלט יש כפייתיות מסוימת  בלב כל אספן. אך אין מדובר באספנות כפייתית המוגדרת כמחלת נפש, (חולי ה-COD), של אנשים שאינם מסוגלים להתנתק מכל הגרוטאות  וערימות הניירות הממלאים את ביתם. האספן הנורמלי ניחן בהרבה יצירתיות, באהבה לאמנות, ליופי, ולחפצים בעלי ערך, שריח ההיסטוריה האישית נודף מהם.

אני הפכתי לאספנית של קופסאות עתיקות. במהלך חמישים שנה של אספנות, הקופסאות מילאו אט-אט את מדפי השידה הגדולה בדירתי, וגם על גג השידה הוצבה איצטבא לקופסאות הגדולות יותר, בכונניות, ובכל מיני שידות תלויות על הקירות, קופסאות למלוא רוחב העין, מן המסד עד הטפחות.

בכל בירות אירופה בהן טיילתי, לא פסחתי על שוקי הפשפשים הנערכים בימי שבת וראשון למרגלות הכנסיות, אוצר בלום של דברי עתיקות  שנהניתי מאוד לראות,  אך עיקר מאוויי היה לתור בין הדוכנים בקדחת של ציפייה עד שעיני לוכדת את הקופסא העתיקה שכה חפצתי בה, ואני שולפת אותה ממקומה בחדווה ומיד עם רכישתה אני מצרפת אותה לאוסף היקר שלי, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהווייתי.                                                        

דחף לרכושנות? כורח נפשי? הנאה? מה הוביל אותי לדחף הזה? באנליזה עצמית שעשיתי לעצמי, הגעתי עד לימי ילדותי, כאשר נכנסתי יום אחד עם סבתי למחסן הענק שהיה צמוד לביתנו הגדול בטבריה, שבו היא היתה השלטת הבלעדית ובו  איחסנה רהיטים עתיקים  יפהפיים, חפצים יקרי ערך, סרביסים ייחודיים, כדים מנחושת ועוד, שסבי, שהיה סוחר, היה מביא עימו מנסיעותיו  העיסקיות לדמשק וביירות, לטהרן ואיסטנבול. סבתי הסתפקה בכלים וברהיטים פשוטים לשימוש היומיומי, כי חבל היה לה על הפריטים יקרי הערך היפים, שמא יתקלקלו, חלילה.

והנה, בעוד אני צופה ביופי הזה, נתקלה עיני בקופסת פח בגודל בינוני שמשכה את עיניי, וכשסבתי הסבה את גבה, פתחתי אותה בבת אחת בהלמות לב, ולנגד עיניי זהרו מתוכה מאות מטבעות זהב תורכיות, אוצר של מטבעות זהב בתוך קופסא, שמבחינתה של סבתי היתה הבנק הפרטי שלה, מסתמא. ברעד  ובפחד מהתגלית המפתיעה, מיהרתי לסגור את קופסת הפח הפשוטה שהכילה אוצר בלום של מטבעות זהב, רקע פסיכולוגי סביר, לילדה שבהתבגרותה נהתה אחר המסתורין הטמון בכל קופסא, מלאת סקרנות מכל מכסה של קופסא שיש להרימו, כדי לדעת איזה אוצר חבוי בתוכו.  

מסתורין, יופי, רגשות, ואני קונה ורוכשת, קופסאות מעץ, מנחושת, ומכסף, קופסאות מעור צבי וקופסאות משריון צב, מצדף, משן פיל ומחרסינה, קופסאות מצוירות במיניאטורות אוטנטיות, קופסאות חרוטות בציורי אמאייל, קופסאות משובצות באבנים צבעוניות טובות ומלאכותיות, קופסאות מפיוטר עם תבליטים. קופסאות לסיגריות וקופסאות לפודרה, קופסאות לתכשיטים וקופסאות כסף לאתרוגים, קופסאות לטבק הרחה וקופסא לבולים וקופסא לתבלינים,  וקופסאות למשקפיים, מכל הגדלים, מכל הארצות, מכל הזמנים העתיקים.

והנה עכשיו הגעתי לסוף דרכי, והאוסף היקר לי כל כך, נתקל במשיכת כתפיים אדישה של יורשיי. מה הם יעשו בכל כך הרבה פריטים שלהם אין כלפיהם שום יחס ריגשי, כמו שיש לי? דומני שהכול אפשר להוריש ליורשים, חוץ מאשר אוספים. יהיה האוסף יקר ערך ככל שיהיה, הוא דורש מקום נרחב  בדירה שכבר עמוסה בפריטים השייכים להם.

בני אמר לי שהוא מקסימום ייקח לעצמו כמה קופסאות בודדות.  למזכרת. לא יותר. ומה עם כל המאות האחרות? מה אעשה עם כל האוסף שלי? מה יעשו כל מאות ואלפים של אנשים מבוגרים העומדים לפתע בערוב ימיהם מול האוסף הנהדר שלהם שאיש מיורשיהם אינו מוצא בו עניין או מקום להציגו בביתם. למכור אותו? לא ולא, בעד  כל הון שבעולם. וגם ספק גם אם יימצא לאוסף  קונה, פרט למטבעות ובולים שהם בבחינת  פריט עובר לסוחר, וגם לאלו אין כבר הרבה קופצים. אוסף שלם איש לא יקנה.  כל הקסם באוסף הוא עצם ההתרגשות  וההנאה שבהתרוצצות ובחיפוש ובאיסוף  המתמשך על פני שנים.

בקיצור הדילמה שלי מה לעשות באוסף הקופסאות שלי מטרידה את מנוחתי. ואז עלה בליבי הרעיון שיותר ויתר דוחק בי להוציאו אל הפועל: הרעיון להקים באחת הערים המרכזיות בארץ  מוזיאון לאוספים, שחייב להיות במבנה עתיק יומין, ובו חדרים רבים, בן ארבע חמש קומות, ובחדרים יוצבו ויטרינות לכל אוסף שייבחר כאשר שמו של האספן יוצג  לידו. זהו חבל הצלה לאספנים רבים שהגיעו לגיל זיקנה  וחוששים שהאוסף היקר לליבם יתפזר ויתמוסס ויעבור לידיים רבות שלא יעריכו אותו, והיורשים האדישים כלל לא יתייחסו אליו במיוחד, ברגע שיידעו שיש להם  כתובת להיכן להעבירו בשלמותו, הם ללא ספק יילכו לעולמם בלב שקט יותר.

 את הרעיון להקמת מוזיאון לאוספים  הטמעתי במוחי  לפני שנים רבות, כאשר במקרה בטיולי בספרד, במדריד עד כמה שזכור לי, חלפתי על פני מוזיאון  ששכן במבנה אבן עתיק בן ארבע קומות, שהיה ממוקם בסימטא צרה אפופת שלווה ואווירה של מיסתורין, ולהפתעתי גיליתי שזהו מוזיאון לאוספים של אנשים פרטיים שתרמו או האוסף שלהם למוזיאון. לא אשכח את אוסף הבובות המרהיב, אוסף מקלות הליכה, אוסף מקטרות, אוסף אקדחים ועוד ועוד.

כזה מוזיאון גם אנחנו צריכים. צריך רק מימון התחלתי, שנאמד בסכום סימלי של כחמישים מיליון ש"ח. לא הרבה. חלום שכזה יכול לממן רק גוף ציבורי גדול, כמו עירייה, למשל.  בזמנו פניתי לראש עיריית טבריה להקים מוזיאון שכזה במבנה העתיק שלמרגלות המסכד המוסלמי  הנטוש שבטיילת, על גדת הכנרת. אך מאומה לא נדון, לפי שעה.

 במוזיאונים רבים בעולם מוצגים בין היתר גם קופסאות מיוחדות, ששעה ארוכה הייתי עומדת ומתבוננת בהן בשקיקה: בהרמיטז' בסן פטרבורג מוצבים באולם הכניסה שניים שלושה שולחנות עם מכסה זכוכית ובהם קופסאות זהב משובצות באבני חן של הצארים ובני המלוכה.

המוזיאון לאוספים הגדול והמרהיב ביותר בעולם, נמצא בפרו שבדרום אמריקה ונקרא "מוזיאון הזהב", וכמה מאגפיו מכילים אוספי ענק של כל סוגי האוספים האפשריים,. אך מה שמשך את ליבי היה – קופסא מזהב משובצת אבנים טובות שאותה נתן במתנה נפוליאון  לצאר  הרוסי, או להיפך, שהצאר נתן אותה לנפוליאון, מה שלא מנע, כידוע, את תבוסתו ומפלתו של נפוליאון בפלישתו האומללה לרוסיה המושלגת.

 סביר להניח שהחלום שלי להקים מוזיאון לאוספים, לא יקרום עור וגידים בימי, אך נותרת התקווה בליבי,  שבמוקדם או במאוחר יקרה  נס ויימצא  האדם בעל האמצעים שגם לו יש אוסף יקר ערך, שהרעיון ימצא חן בעניו וכל האספנים הבאים בימים, בארץ ובעולם היהודי ברחבי העולם, ינשמו לרווחה ויעבירו אליו את האוסף היקר לליבם בשלמותו, שיישמר בין כתליו לעולמים,  כששמו יתנוסס  לצד האוסף שלו, שגם יורשיו יוכלו להצביע עליו ולהתגאות בו.                                         

 הדסה מור

אהוד: אני עצמי אוסף גלויות עתיקות של ארץ-ישראל ומחפש אחריהן בשווקים בכל עיר בעולם שאליה נקלעתי. כך נסעתי פעם במיוחד ליריד ענק שהתקיים בעיר יורק שבאנגליה. אחדות מהגלויות שרכשתי שימשו כעזר למעצבים של כריכות ספריי. וחלקן העניק לי השראה לנופים ישנים שתיארתי בספריי.

בשעתו ביקרתי באוקספורד במוזיאון מרתק, שלמיטב זיכרוני כל תכולתו העצומה מרוכזת במגירות-קופסאות ואפשר לבלות בו ימים שלמים:

Pitt Rivers Museum

ויקיפדיה: אחד המוזיאונים המתויירים ביותר בעיר אוקספורד באנגליה, ובעל אוסף מוצגים מן הגדולים בעולם כולו: יש בו למעלה  מחצי מיליון פרטי תצוגה, הכוללים פריטים ארכיאולוגיים ותרבותיים מכל רחבי העולם, תמונות ומסמכים, חפצי דקורציה ואמנות ומדיות דיגיטליות כמו סרטים ומוזיקה. אתר האינטרנט:  www.prm.ox.ac.uk

* * *

אבשלום בן צבי

עדן, אף אחד לא "גנב" את הילדה. להלן הפרטים

את מאמר הדעה רצוף ההאשמות שלה ("ויצ"ו, הגיע הזמן לקחת אחריות","הארץ", 21.6) פותחת טלי עדן בסיפורה של דודתה שרה צארום. אלא שהדרך שבה היא מציגה אותו רחוקה מהידוע על המקרה. לפי עדן, אמרה לה דודתה שהיא ביקרה את ילדתה בבית החולים יום-יום עד שהודיעו לה שהיא נפטרה, ולא הראו לה קבר.

בתשובה לשאלתה כיצד לא חשדו שאולי גנבו את הילדה, היא השיבה "הדוד עזר (בעלה) לא יכול היה להאמין שיש גנבים בארץ ישראל, אנשים שגוזלים ילדים, וזאת למרות שכבר היו שמועות במחנות על ילדים שנעלמו." לפי עדן – "עזר ושרה צארום שתקו שנים."

מה שעדן לא מזכירה במאמרה הוא שכבר בשנת 1967, שרה (אז עוד בשם זהרה) התלוננה על המקרה של ילדתה ציונה בפני ועדת בהלול מינקובסקי (וב"ם), שחקרה את הטענות להיעלמות ילדים מקרב עולי תימן. אלא ששם עדותה היתה שונה במיספר פרטים, וממנה עולה בין השאר שאת הבשורה על פטירת הילדה קיבלה לאחר שלא ביקרה אותה במשך חודשיים, מכיוון שהמשפחה עברה מבית העולים בעתלית למחנה העולים בראש העין ומשם למעברת תלפיות.

המקרה של ציונה צארום נחקר הן על ידי וב"ם והן על ידי ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הפרשה, אליה פנתה שרה צארום בשנת 1997. החקירות העלו תיעוד מפורט לגבי קורותיה של ציונה, שנרשמה אז בשם ציונה עזר רדא (על שם האב והסב). הילדה לא "נגנבה", אלא טופלה בבית החולים רמב"ם, בו היתה מאושפזת מה-7 בדצמבר 1949 עד ה-5 במארס 1950.

לאחר שהשתפר מצבה בתום האשפוז ברמב"ם, היא הופנתה על ידי השירות הרפואי לחולה להבראה אל בית התינוקות של ויצ"ו בצפת, שם טופלה במשך כארבעים ימים. השר"ל שילם עבור שהותה של ציונה בבית ההבראה בצפת עד ה-13 באפריל 1950, אז, בעקבות החמרה במצבה הרפואי, היא הועברה בחזרה לבית החולים רמב"ם. שם נפטרה בו ביום, ככל הנראה מדלקת ריאות. פטירתה נרשמה בפנקסי הפטירות של בית החולים ושל משרד הבריאות, הוצא עבורה רישיון קבורה, והיא נקברה יום למחרת פטירתה בחלקת התינוקות של בית העלמין מחנה דוד. לפי עדותה של שרה צארום, כאשר חזרה לבית החולים התקשו לאתר שם את הרישום בנוגע לילדתה, אך לאחר בירורים שונים שנמשכו כשבועיים, התבשרה במשרד מרשם התושבים בחיפה על פטירתה.

הודעות על ממצאי החקירה נשלחו למשפחה על ידי וב"ם בשנת 1968 ועל ידי ועדת החקירה הממלכתית בשנת 2001, והחל מאפריל 2002 המשפחה יכלה לפנות לארכיון המדינה בבקשה לעיין במסמכים בתיק החקירה. כלומר, על רקע הצגה מטעה וחלקית ביותר של הסיפור המשפחתי הזה – שעניינו בילדה שטופלה במסירות על ידי השירות הרפואי לעולה, בית החולים רמב"ם ובית התינוקות של ויצ"ו בצפת, ונחקר על ידי המדינה פעמיים לבקשת המשפחה – מעלה עדן את האפשרות שמישהו "גנב" את הילדה, ומוסיפה סדרה של האשמות חמורות כלפי ארגון ויצ"ו.

זאת למרות שארגון ויצ"ו מסר לידי ועדות החקירה שעסקו בנושא את תיקי הילדים שטופלו במוסדותיו, פתח בפני חוקריהן את הארכיון שלו, ובשנים האחרונות גם פתח מיוזמתו בפני משפחות שקרוביהם טופלו במוסדות ויצ"ו את האפשרות לפנות בבקשה לעיין בתיק העוסק בקרובם.

באופן כללי, יש מקום להזכיר לציין שלמרות העיסוק הציבורי המתמשך בן עשרות השנים בפרשת חטיפת ילדי תימן וחקירתה על ידי מוסדות המדינה בארבע פעמים שונות, כל החקירות הסתיימו במסקנה שלא היו חטיפות. עדיין לא הופיעו חטופים שאותרו בחיים לאחר שמישהו זייף את פטירתם, ובשונה מהאשמתה של עדן, גם לא נתגלה שנקלטו במוסדות ויצ"ו ילדים לאחר שהוכרזו כנפטרים. חבל שבמסע להאשמת המוסדות והגופים שטיפלו בעולים בשנות ראשית המדינה – בפשעים החמורים ביותר, עדן לא מכבדת את האמת אפילו בנוגע לסיפורה המשפחתי.

* פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" באינטרנט מיום 22.6.2020.

אבשלום בן צבי הוא בוגר לימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה וחוקר את פרשת ילדי תימן.

שימו לב היטב לדבריו של אבשלום בן צבי כשאתם נתקלים בעלילת הדם של "חטיפת" ילדי תימן!

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ל"ב

הוא השקיף ממרום הבמה, עליה מוצב כסאו הגבוה, על הנוכחים באולם בית המשפט, והקשיב, מרוכז ועירני לכל מילה שנאמרת. בכתב האישום נכתב כי הנאשם, בן שמונים שנה, התיישב באוטובוס על המושב, ליד המתלוננת, ובמהלך הנסיעה נצמד אליה והתחכך בגופה. בדיון הקודם שהתקיים לפני מיספר חודשים, הנאשם, חרדי לפי לבושו, עבדקן, גדל גוף וכרסתן, התייצב לדיון בבית המשפט ללא סניגור.

הנאשם נשאל אם הוא מודה באמור בכתב האישום. הנאשם כפר במיוחס לו וטען, שהנסיעה התארכה, הכביש היה משובש, והאוטובוס הדחוס היטלטל מצד לצד. משום שלא חש בטוב, ולא היו בנמצא מקומות ישיבה אחרים פנויים, נאלץ להתיישב, בלית ברירה, ליד הגברת, כך כינה את המתלוננת. הנאשם טען עוד כי בינו לבינה לא היו דברים מעולם, כי הוא עובד בתור מנהל בתלמוד תורה, ושזו לו הפעם הראשונה בחייו בבית משפט.

הוא שאל את הנאשם, לאחר שסיים את דבריו, מדוע אינו שוכר את שירותיו של סניגור.

הנאשם השיב כי אינו זקוק לעורך דין. כמו כן הוסיף שהוא מתגורר ביישוב מרוחק, התעורר בבוקר בשעה מוקדמת, אך שלא כמנהגו בשנים האחרונות, עקב מצבו הבריאותי, הזדרז להתפלל תפילת שחרית  כבר במניין ראשון. את  הכול עשה במהירות ובכוונה גדולה, משום שהוא מכבד את בית המשפט. היתה לו סיעתא דשמייא, כי האוטובוס לא איחר להגיע ונכנס ליישוב בזמן. לפיכך הספיק להגיע לבית המשפט במועד הנקוב, דהיינו בשעת בוקר, כפי שנכתב בהזמנה למשפט. הנאשם הוסיף כי אף ששעת הצהריים חלפה מזמן הוא לא עזב לרגע את אולם בית המשפט, למרות שעליו לאכול ולקבל זריקה, כי הוא סובל מסכרת. בינתיים, לדבריו, הקשיב לדיונים, והתרשם שהשופט המכובד עושה משפט צדק, מה גם שהוא בטוח שבעזרת השם יתקיים בשופט הפסוק "ונתתי לך לב חכם ונבון," כפי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לשלמה המלך, החכם מכל אדם, ששפט את עמו. לפיכך אין לו ספק שהשופט המכובד יאמין לדבריו, וימצא כי אינו אשם. לכן אין לו צורך בסניגור.

הוא שאל את הנאשם האם ישב ליד המתלוננת בנסיעה באוטובוס, ונענה בחיוב.

התובע, שרצה לסיים את הדיונים בשעה מוקדמת, החמיץ פנים, משום הזמן הרב שחלף, כיוון שהנאשם, רהוט ומלא ביטחון, האריך בדבריו. בסיומם, פנה התובע לבית המשפט:

"אולי אדוני ישכנע אותו להודות?"

הוא הכיר היטב את התובע, שהספיק כבר להופיע בפניו במשפטים רבים, והיה מודע למזגו ולשיטת עבודתו. עצר בעצמו מלכעוס נוכח בקשתו המקוממת. הוא ידע שהתובע מעוניין לסיים במהירות משפטים שחשיבותם פחותה, לדעתו, בהודאה באשמה, ובתמורה לבקש מבית המשפט כי יגזור עונש קל. התובע סבר כי כך ייחסך זמן יקר וגם הצדק לא ייפגע. גם חרה לו, שהנאשם, בגילו ובמצב בריאותו, ואף שעשה את כל אשר ניתן על מנת להגיע לבית המשפט במועד, נאלץ להמתין שעות ארוכות עד אשר ניתן היה לטפל בעניינו. משעות הבוקר דיון רדף דיון באולם הדחוס והמלא מפה לפה. למרות שעשה כמיטב יכולתו, נבצר ממנו לעמוד בלוח הזמנים הצפוף שהכיל עשרות משפטים, ושהיה מנת חלקו כמעט מדי יום.

הוא פנה שוב אל הנאשם: "אני מציע שאדוני יעשה הפסקה, יילך לאכול ולקבל זריקה, ואני אעשה מאמץ לדון בעניינו בהקדם, לאחר שאדוני יחזור."

הנאשם קם ממקומו, קד בתודה והזדרז לעזוב את אולם בית המשפט.

לאחר שהנאשם חזר, בתום שעה קלה, הוא הסביר לו בפירוט  ובאריכות מדוע חשוב שיפנה לסניגור על מנת שייצג אותו. הוא קיווה שהנאשם שוכנע. לבסוף אמר לו שעליו יהיה להתייצב בבית המשפט פעם נוספת, לדיון הוכחות, על מנת לאפשר למתלוננת וגם לו-עצמו להעיד, זאת אומרת למסור את גירסתם.

הוא שאל את הנאשם אם בדעתו לזמן עדים מטעמו, ונענה בשלילה. לפיכך הודיע לנאשם כי הוא רשאי לעזוב את בית המשפט ולחזור לענייניו.

הנאשם קד בנימוס, בירך אותו שיצליח בכל מעשיו, והלך לדרכו.

כבר ב"פגישות החניכות" הראשונות, יוסי קדרון הסביר לו שעליו לעשות את כל הניתן על מנת שלא לנהל דיון בו נאשם, באשר הוא, מופיע בפניו למשפט ללא ייצוג סניגור. יוסי אמר לו שעליו לקחת בחשבון שלא די בכך שהנאשם, בדרך כלל, חסר ניסיון וידע בכל הקשור להליך המשפטי, אלא שהוא גם מתרגש וחושש. לכן, נאשם שאינו מיוצג, לא יהיה מסוגל בדרך כלל לפרט את טענותיו ולהביא ראיות שיש בכוחן להטות את הכף לטובתו. יוסי הזהיר אותו שכאשר נאשם אינו מיוצג, גם אצל שופט ותיק ומנוסה קיימת נטייה, בנסיבות כאלה, להיכנס לנעליו של הסניגור, ולמעשה לייצג את הנאשם. התוצאה עלולה להיות שהשופט יטה משפט.

הוקל לו להיווכח שבדיון שנקבע להוכחות, הנאשם התייצב בלוויית סניגור. טרם הדיון, הוא הסביר למלי המתמחה, שככל הנראה, בהיעדר עדים שיתמכו או שיפריכו את גרסת המתלוננת או את גרסת הנאשם, קיימת אפשרות, שקשה יהיה להכריע בתיק, שכן, מדובר במחלוקת המשתרעת על גזרה שגבולותיה צרים. הרי הנאשם מודה שישב ליד המתלוננת, ובגירסה מול גירסה, כשהשאלה הינה האם הגרסאות מהימנות, והאם, אחרי ששומעים את שתיהן, לא נותר ספק שיש בו די כדי לזכות את הנאשם.

הוא ביקש ממלי להיות נוכחת בדיון כי הוא מתכוון לשאול את דעתה, כיצד התרשמה ממהימנות המתלוננת והנאשם. לבסוף הזכיר לה את הכלל הידוע, לפיו על התביעה להוכיח את האישום מעבר לספק סביר, ובמילים אחרות, בקרוב למאה אחוז. אם התביעה לא הצליחה בכך, יש לזכות את הנאשם.

מלי נראתה להוטה להיכנס לאולם ולשמוע את העדויות. הוא הוסיף והסביר למלי שאף שאין מדובר בעבירה חמורה, הרי שהסיטואציה מעניינת, ומחייבת אבחנה דקה.

המתלוננת, חיילת צעירה שניחנה במימדי גוף גדולים, נחקרה ע"י הסניגור בסבלנות ובדייקנות. במהלך עדותה היא גילתה קוצר רוח מופגן ורטנה כנגד הזמנתה להעיד. בשלב מסויים, ללא צורך וסיבה, טענה בכעס כנגד תלמידי הישיבות, שתורתם אומנותם, שאינם מתגייסים לצבא.

הנאשם, שהעיד אחריה, התרעם, בין היתר, על רוחב המושב שעליו שניהם ישבו באוטובוס. לאחר שהמשפט הסתיים הוא איחל לנאשם בריאות טובה ואריכות ימים.

הנאשם נראה מופתע, ובתגובה אמר, ששופט שעושה משפט צדק נחשב למי שיש לו חלק במעשה הבריאה.

לאחר שיצאו מהאולם שהתרוקן, פנה בלשכה אל מלי. הוא שאל אותה להתרשמותה. ציפי הקלדנית, ששמעה את שיחתם, התפרצה ואמרה, מבלי שהתבקשה, כי הנאשם עשה את המיוחס לו בכתב האישום. מלי סברה כמותה. הוא ביקש ממלי שתנמק את דעתה, שמע אותה ולא הגיב. עדות המתלוננת העלתה בליבו ספק. גם נטה להאמין לגרסת הנאשם. היה לו ברור שיזכה אותו. וכך היה.

ל"ג

יוסי קדרון התקשר ללשכתו בבוקר, הזכיר לו שהם נפגשים הערב, וביקש שיקדים משום ששדמי חולה ולא ברור אם הדיונים בתיקי הפשעים החמורים יתקיימו.

הוא השיב ליוסי כי זכר את הפגישה וכי התיק האחרון, שקבע לדיון, יתחיל בשעה חמש אחר הצהריים, ושיבוא אליו מיד לאחר שהתיק יסתיים.

הערב ירד. בית המשפט התרוקן. הדיון בתיק, שהחל בשעה חמש, הסתיים סוף סוף. הוא היה קצר רוח והאיץ בעורכי הדין להזדרז. הוא רצה כבר לראות את יוסי קדרון. עורכי הדין נענו לו. גם הם, כפי שהעריך, רצו לחזור למשרדם. מן הסתם קבעו פגישות עם לקוחות בשעות הערב.

מאז החל להיפגש עם רות, הזדמן לו לשוחח מיספר פעמים עם אביה, עו"ד מרדכי קידר, שסיפר לו סיפורים מהווי בית המשפט. כמו כן אמר לו שהוא עושה את כל שאפשר במטרה להימנע מלהגיע לבית המשפט, ומשתדל שלא לקבל תיקים משפטיים, שהטיפול בהם יחייב גם הופעה למשפטים. "אני תמיד ממהר לבית המשפט, כדי להמתין." כך אמר לו. "אני מכבד את בית המשפט ומגיע תמיד בזמן. אם אני חושש שאאחר, אני חוטף ממש כאב בטן. ואולם, למרות שאני מקפיד על התייצבות במועד שנקבע לי בהזמנה, אני נאלץ להמתין שעות עד ששומעים אותי סוף סוף. מעט שופטים מקפידים על לוח הזמנים, שנקבע מראש. מעטים מענישים את המאחרים, ואצל אלה באמת אין איחורים. אני גם מחנך את עורכי הדין והמתמחים שעובדים אצלי להקפיד להתייצב בזמן. מבחינתי, איחור אינו עולה בקנה אחד עם כיבוד בית המשפט. את בית המשפט יש לכבד ולא משנה מה אני חושב על כמה שופטים. גם אותם אני מכבד. זה חלק מהקסם שיש, לדעתי, לבית המשפט."

הוא הוסיף כי השופטים, או לפחות חלק מהם, לא מתחשבים בגילו ובוותק שלו, שלא לדבר על מיספר עורכי דין, חלקם צעירים, שעושים תרגילים מכוערים על מנת לעקוף את התור. לא כל לקוח משלם שכר טרחה לפי שעות עבודה, ובחלק מהמקרים אין מי שישלם עבור זמן ההמתנה המבוזבז. לכן, בדרך כלל, לא משתלם לו לקחת תיקים כאלה. "לפעמים," הדגיש, "אני כועס על עצמי שהתפתתי ולקחתי תיק שחייב אותי לבזבז המון זמן בבית המשפט." הוא שם לב, שעו"ד קידר אמר את הדברים בתסכול ובכעס.

כשהגיע אל הלשכה ראה שהדלת כבר פתוחה לרווחה. יוסי קדרון ישב נינוח מאחורי השולחן, שהיה כמעט נקי מתיקים. לשאלתו היכן התיקים, יוסי ענה לו ששדמי חולה ולכן תיקים רבים נדחו למועד אחר והוחזרו למזכירות. הוא שאל את יוסי אם יוכל להתייעץ איתו בעניין אישי, ומסר לו כריך אחד מהשניים שהביא עימו. יוסי שמח לקבל את הכריך, לא השתהה, קילף את הנייר שעטף את הכריך, ובלע אותו בשתי נגיסות.

"עמוס, יש בעיות?"

"איך אתה יודע?"

"רואים על הפרצוף שלך."

"יש בעיות בבית."

"ברוך הבא למועדון."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת, ברוך הבא למועדון. גם אני הייתי פעם חבר במועדון הזה. אספר לך אחר כך. מה קרה?"

"רות והילדים כועסים שאני חוזר מאוחר. רות עצבנית. הילדים מקטרים. אני מרגיש רע עם זה."

"הם צודקים."

"מה זאת אומרת?"

"אם אתה מתחיל תיק בשעה חמש..."

"איך אתה יודע?"

"שכחת שאמרת לי?"

"כן, מתי אמרתי?"

"לא חשוב. אם אתה מתחיל תיק בשעה חמש, אתה לא יכול לחזור הביתה לילדים בשעה נורמלית. אתה צריך לקבוע את התיק האחרון מקסימום לשלוש."

"אבל אני לא יכול."

"למה?"

"כי יש המון תיקים."

"תמיד יהיו."

"כל הזמן מודדים אותנו לפי התיקים הגמורים."

"אז מה? תתרגל לזה. התיקים לא ייגמרו אף פעם. אם ייגמרו, חס וחלילה, ישלחו אותנו לחפש ולמצוא לנו עבודה אחרת. יפטרו את כל בית המשפט, גם אותנו. לא יצטרכו יותר שופטים. תפסיק להתרגש מזה שמודדים אותנו. אנחנו לא שונים מבחינה זו מעובדי בנק. גיסי, זה שהיה גיסי, עובד בבנק כיועץ השקעות בכיר. גם אותו מודדים. אל תשאל אלו קריטריונים מוזרים קבעו לו."

"זו עבודה סיזיפית."

"נכון. אז מה? כמו רוב העבודות. בוא נפסיק לקטר על העבודה. מה קורה בבית?"

"סיפרתי לך. בעיות. לרות נמאס מהעבודה שלי. היא אומרת שאני לא רואה את הילדים. אין לי מה לענות לה."

"אני יכול לעזור במשהו?"

"תודה, אבל אני לא חושב."

"אם תצטרך, תגיד לי."

"בסדר גמור. בינתיים אני מסתדר איכשהו. אבל העניין מתחיל ללחוץ עליי. אני לא רואה שבעתיד העבודה תפחת."

"אני מבין אותך. הייתי באותו מצב."

"מה אתה אומר!"

"כן, מה שאתה שומע. דליה, אני מתכוון לגרושתי, לא היתה מוכנה לקבל את זה, ואל תשכח שלנו לא היו ילדים. חוץ מזה היו לנו הרבה בעיות נוספות, שלא קשורות לעבודה. בסוף זה נגמר, כשהיא שוכנעה שכדאי שנתגרש. אבל העבודה היתה אחת הסיבות. בזה אני בטוח."

"איך מטפלים בעניין? אני מתכוון לעבודה עד שעות מאוחרות."

"זה לא פשוט. מי שלוקח את העסק ברצינות, משקיע המון זמן. גם ככה העבודה רבה. היומן עמוס כל הזמן. יש מחסור בשופטים ועודף במשפטים. זה מצב נתון. אבל אני יכול להציע לך משהו שהציעו לי בזמנו. זה הוכיח את עצמו."

"מה אתה מציע?"

"תתרכז באיכות ולא בכמות."

"למה אתה מתכוון?"

"אם תגמור עשרה תיקים יותר או עשרה תיקים פחות, זה לא משנה. לא יזכרו לך את זה. אבל אם תעשה טעויות כתוצאה מלחץ העבודה –עוד איך יזכרו. זה ילווה אותך גם בעתיד ויהיה לך קשה להסיר את הגיבנת. את זה אמרו לי כשהתחלתי את העבודה השיפוטית. זו היתה עצה טובה. לכן גם הצלחתי להתקדם. קשה מאוד לשלב גם איכות וגם כמות. חוץ מזה, תשתדל לכתוב קצר ותמציתי. אל תאריך. שלא תחשוב שזה קל. הרבה יותר קל למרוח ולהאריך. הכמות אינה עושה רושם על אף אחד."

"עם זה אין לי בעייה. אני כותב תמציתי. יש לי בעייה עם המתמחה שלי, שמאריכה. אני כמעט שלא עושה שימוש בטיוטות שהיא מכינה לי. כותב כמעט הכול מההתחלה."

"זו צרה צרורה. תדבר איתה."

"כבר דיברתי. לא נראה שזה עזר. הבחורה חיובית מאוד. מכל הבחינות. יש לה ראש טוב, גם תפישה טובה  והמון רצון טוב. אבל היא מאריכה. חושבת שכל החלטה היא סמינריון. אולי עוד לא השתחררה מהלימודים באוניברסיטה."

"היתה כבר צריכה להשתחרר. אני מקווה שברור לך שהיא חייבת להתאים את עצמה אליך. אם היא לא מסוגלת, אז צריך להסיק מסקנות. ויפה שעה אחת קודם. היא נמצאת פה כדי להוריד ממך עומס."

"אני אחשוב על זה. קשה לי לשלוח עובד הביתה, מה גם שהיא משתדלת מאוד."

"תחשוב קודם כל על עצמך והמשפחה שלך."

"כן. ברור."

"חוץ מזה, מה שלום רות?"

"חוץ מזה מרקיז הכול בסדר."

המשך יבוא

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

יהוד והביאליסטוקאים

כשהגיעו ימי החגים שנת תרמ"ד (84–1883), עזבתי את מאדי-חנין ואעל ירושלימה לחוג שם. באתי שוב בקשרים עם חברי הפתח-תקותים. במשך השנה שנעדרתי מהם התעוררו לחיים חדשים. הוחל אז בבנין יהוד, ובאו מתישבים חדשים מביאליסטוק. בהמלצת פינס התקשרו עמי דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס והציעו לי לנהל את חברת הביאליסטוקאים שהתישבה ביהוד. אלה הם: דניאל ליפשיץ, משה ליפקיס, י. צ. שפירא ובניו מיכאל ואברהם[1], לייב ליפשיץ, משה פיינשטיין, יטקובסקי, וולף ברנדה, מרדכי דינוביץ ובניו, קלינסקי ועוד. קבלתי את ההצעה בשכר של שלושה נפוליון לחודש ודירה.

בראשית חורף תרמ"ה נסעתי עם לאה רעיתי ליהוד ונשתקע בה. האוויר ביהוד היה בריא והמתישבים מלאי-המרץ בנו בתים וכרו באר. גם בפתח-תקוה החלו לעבד מחדש את הנחלאות, אולם איש לא היה גר בה מפחד הקדחת.

הביאליסטוקאים התאחדו בהדרכתי כ"חברה" שתופית לתקופה של שנה אחת, כדי ללמוד את עבודת-האדמה להלכה ולמעשה. רובם היו בחו"ל בעלי-בתים אמידים, אשר לא ידעו חקלאות מהי. את הרווח החליטו לחלק שוה בשוה, ובסוף השנה – יחלקו גם את הנחלאות ואת האינונטר ויעבד איש-איש את נחלתו.

אותה שנה שבעתי נחת. אנשי ה"חברה" היו מסורים כולם כאיש אחד לרעיונם, עובדים בחריצות, בנקיון כפים ובלב תמים, וכמותם גם נשותיהם ובנותיהם ובניהם בבית ובשדה. שלום ושלוה ומשמעת שררו ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין הפועלים השכירים, חסרי הרכוש.

רק אחד מביניהם היה יוצא-דופן במקצת. בעל שלווה פילוסופית עד כדי עצלות, קר-רוח וכפי שהיו מכנים אותו: בעל-"תנופה". איש לא היה יכול לכעוס על ה"בּאַרד" (קר-רוח) הזה. הוא היה גדול ורחב גרם וכוחו כוח ענקים, אך כגודל כוחו כן רבה עצלותו. לא מתוך כוונה רעה התעצל או התמהמה בעבודתו; טבעו היה בכך. רגיל היה לאחר כל בוקר לעבודה. כשהיו שואלים אותו למה אחר, היה עונה בישוב-הדעת ובכובד-ראש: "הן צריך מישהו להיות אחרון"... כל עבודה שהתחיל בה, מיד אירעה תקלה: חרש – נשברה לו המחרשה, עדר – נשבר המעדר. וזו באה לו מעוצם ידו. לא בכדי כינוהו "בעל התנופה". מתאונן היה ש"תנופתו" חזקה מדי...

לעומת זה היה מצטיין בקטטות עם הערבים, אבל באופן מיוחד במינו: בספיגת מכות. לא שירא היה להשיב להם, אלא חושש היה שאם "יניף" את ידו על תוקפו – יהרגנו. מעולם לא היה מקומו בין אלה, כבודם במקומם מונח, שבזמן התנפלות ערבים היו מקבלים על עצמם לרוץ למושבה ל"הודיע" – ונשארים בה דרך אגב... "בעל התנופה" שלנו היה מצוי תמיד במקום הסכנה, סופג מכות בשלווה פילוסופית ומחייך. היה בחיוכו כדי להוציא אדם מכליו. פעם אחת, בשעת תגרה רצינית ביותר, צעקתי אליו בכעס: "היכן ה"תנופה" שלך? האינך רואה את מצבנו"? התחלתי לחרפו ממש, והוא ענה בקולו הפלגמאטי: "חכה, עוד לא נתחממתי כראוי"... אבל, כשהיה מתחמם – היה הדבר זכור זמן רב... פעם חבט לערבי באגרוף על ראשו, ולא יסף. ימים רבים היו הערבים יראים לעמוד בד' אמותיו...

גם קטטה רצינית אחת היתה לנו בתקופה ההיא. בני כפר-אונו רעו את עדריהם בגבולותינו. הם ערכו "פזעה"[2] גדולה על מושבנו ביהוד ויצאו ממנה וידיהם על ראשם. היה זה הודות לנשים אשר הביאו לנו קרשים ואבנים מחמרי הבנין שהיו צבורים במושב, והגישום לנו בשדה-הקרב. אותו זמן נחשבו גם קרשים לנשק מן המובחר...

במשך שנת תרמ"ה (1885) נתעוררה תנועה לשוב וליישב את פתח-תקוה. המשפחות היו גרות הרחק ביהוד והעובדים היו שוהים כל ימות השבוע בפתח-תקוה בצריפים או בבנינים הרוסים למחצה, וחיים על פת קיבר, ונלאו נשוא את התנאים האלה.

החבילה נתפרדה, וכל איש מבין הביאליסטוקאים התחיל לעבוד על אחריותו. אני נתמניתי שומר הנחלה ועברתי לגור עם רעיתי בפ"ת באחד הצריפים. נוצר מצב משונה: "הדימוקרטיה" – העובדים ומשפחותיהם ומעט הפועלים – גרה בפ"ת, וביהוד נשאר "המרכז הרוחני": י. מ. סולומון, י. מ. פינס, ז. יעבץ, ר' מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אלה ישבו שם ועסקו בתורה, אך העובדים הפשוטים, שרצו להוציא לחם מן הארץ, לא יכלו להמשיך בחייהם הקרועים. אליהם הצטרף רק אחד מן "האריות" – הרב פרומקין, שעיבד את נחלתו הגדולה של לחמן, וחי כאכר פשוט, בפתח-תקוה המושב.

אותה שנה בא ר' ק. ז. ויסוצקי לארץ בלוית אלעזר רוקח ובידו סכום כסף מסוים מאת "חובבי-ציון" לתמיכת הישוב. אחרי נפתולים רבים וסכסוכים בין היהודאים והתקואים (אלה ואלה בקשו להטות את ויסוצקי לצדם), עלה בידנו להביאו לביקור בפ"ת המושב. ויסוצקי התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפ"ת. שם נפגשתי עמו ויכולתי להסביר לו את צדקת דרישותינו, ומה גם שתנאי הבריאות שופרו בשנים האחרונות. ויסוצקי החליט להקדיש את הסכום אשר בידו לצרכי פ"ת המושב, וזו היתה דחיפה גדולה לחידוש פ"ת. מאז עמדה על רגליה והגיעה לאשר הגיעה היום.

אשר למושב יהוד. הוא הוסיף להתקיים במשך כמה שנים, אבל לאט לאט התרוקן מיושביו. רובם עברו לפתח-תקוה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים. לבסוף חרב המושב הזה לגמרי, ורק בשנים האחרונות הוחלט להקים על אדמתו מושב חדש בשם: "היובל", לכבוד יובל החמשים של פתח-תקוה.

"חובבי-ציון"

"חובבי-ציון" מרוסיה החלו לבנות בתים לאכרי פתח-תקוה. נבנה הרחוב הראשי, רחוב "חובבי-ציון", וניטעו בו שדרות אזדרכת. כיום אין זכר לשדרות האלו וגם הבתים כבר נהרסו ובמקומם נבנו בנינים חדשים ומדרכות. "חובבי-ציון" חילקו גם סכומי כסף ניכרים לאכרים, זרעים ובהמות-עבודה. בא-כוחם ביפו היה ה' מויאל והממונה על הבנינים בפ"ת היה מר מ. מאירוביץ מראש"ל. מאירוביץ עזב לאחר זמן קצר את המקום, ולמשך תקופה מסויימת מינו אותי בתור המשגיח על בנין הבתים.

אחי משה שמואל, אשר בינתים גדל ויהי לאיש, והתישב במקום ואנוכי, קיבלנו מאה נפוליונים מאת "חובבי-ציון" לשם בנין בית, שור אחד וחצי-חמור לאיש וגם זרעים. בנינו בית משותף על מגרשו של אבא שברחוב פינסקר ועל ידו הקמנו רפת חפורה באדמה ומכוסה גג של קש וחמר. אדמה נמצאה לנו למכביר בחכירה, בחצי חנם. בראשית החורף תרמ"ו (86–1885) התחלנו בעבודה, ברשות עצמנו. נטעתי כרם ענבים קטן ושורת עצי תאנים. אם אינני טועה, היו אלה עצי-התאנים הראשונים במושבה, ועד היום נמצאים שרידים מהם בחיים. כאשר, לאחר שנים מספר, בא למושבה ה' בינשטוק מטעם "חובבי-ציון" וביקר בביתי – כבדתיו מענבי כרמי בשני אשכולות ענבים, שמשקל אחד מהם היה 13 אוקיות, והשני 9 אוקיות [3 ק"ג], הוא לקח אותם עמו לאודיסה, כדי להראותם שם. כעבור זמן-מה ציווה לתת לי במתנה רובה חדש ומודרני. זה היה כלי יקר-המציאות ששמחתי עליו מאוד ושנים רבות שירת אותי באמונה. בשנת 1918 נתתיו מרצוני הטוב לשלטונות הצבא הבריטיים שדרשו למסור לידם את כל הנשק. סבור הייתי אז כי לא יהיה לי צורך בו יותר...

העזרה שהגישו "חובבי-ציון" שימשה דחיפה עיקרית לקימום המושבה. כולם נרתמו בעול העבודה ויפעלו במרץ. במושב היו כבר אז כמה עשרות משפחות וכולן עמלו כדבורים. אי אפשר היה עדיין לסדר שמירה כללית בשכר, ולכן סודרה שמירה מתנדבת על פי התור בהדרכת סנדר חדד ובהדרכתי. היה עלינו לסדר עוד תור: תור זוג המגפים היחידי שהיה עובר מאיש לרעהו בלילות השמירה. גם בתקופה ההיא היו החיים קשים למדי, אם כי טובים בהשואה לתקופת פ"ת הראשונה. בבית כבר היו לי תרנגולות ואוזים וגינת ירק אשר לאה טפלה בהם, ואפילו גנת פרחים קטנה אשר הצהילה את העינים.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ועוד על יהודה ראב בראשון לציון בראשיתה

חליפת מכתבים עם ניצה וולפנזון

שלום אהוד.

ב"חדשות בן עזר"  האחרון (1551)  הבאת קטע "ביל"ו. ראשון לציון" מתוך ספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון".

אני זוכרת נוסח אחר שהוא מתאר איך היה בדרכו מירושלים לראשון והגיע לעץ שיקמה ומשם ראה את אוהלי המתיישבים בראשון לציון והצטרף אליהם.

ואני שואלת  – אני שייכת לקבוצת פייסבוק בראשון "ראשון לציון עיר עם נוסטלגיה" והקטע הנ"ל שבספר וודאי יעניין את המשתתפים.

האם מותר לי להעתיק ולהעביר לפייסבוק עם ציון המקור?

כ"כ אשאל את אנשי מוזיאון ראשון אם הספר בידם, ואם לא  – אעביר להם את הקטע באותה צורה.

בברכה ובהוקרה,

ניצה ולפנזון

לניצה שלום,

לא זכור לי משום מקום הקטע שאת מצטטת מסבי יהודה ראב, עם עץ השקמה, אבל אולי הוא מופיע בספר היובל של ראשון שאולי מזכיר את יהודה ראב או בספר אחר שעוסק בתולדות המושבה, נדמה לי של יודילוביץ, מכל מקום הוא לא מדוייק כי לא כך הגיע יהודה ראב לראשון כאשר החל בה את עבודתו כמדריך חקלאי.

את כמובן רשאית לצטט הכול מספרו, ואנא אמרי לי אם יש לך את קובץ המחשב של כל "התלם הראשון", אם לא אשלח לך ואני מוכן גם לשלוח אותו למוזיאון ראשון.

שלך

אהוד

תודה על התשובה המהירה.

אשמח לקבל את קובץ המחשב של כל "התלם הראשון".

כאשר אעביר למוזיאון את הקטע מהספר הזה הקשור לראשון אשאל אם יש להם הספר ואענה לך אם לשלוח גם להם את הקובץ.

והנה מה שמצאתי, שאכן כתב דוד יודילוביץ עם איזכור השיקמה ולכן זכרתי:

יהודה ראב (בן עזר) מספר כיצד הגיע לראשון לעזור בחקלאות. (עמוד 104 בספר של  דוד יודילוביץ) ומתאר את הכיכר  שהתיישבו עליה מייסדי המושבה ולימים נבנה עליה בית הכנסת.

"יצאתי משדות פתח-תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון-לציון. וכיצד מוצאים את ראשון-לציון, שעדיין לא בנויה?

נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה "ג'ומֶזֶת אל עיון". –  הבנתי כי זו היא ראשון-לציון.

עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.

הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי-מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה-עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד.

ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר-כך כנושא כליו של הפקיד בלוך)...''

*

אגב, זכור לי שלפני שנים נפגשנו באירוע שהיה במוזיאון ראשון, שנמצא סמוך למקום שהיו אז אוהלי המתיישבים, וסיפרתי לך על כך.

ועוד – אני מצרפת עוד קובץ  בעניין יהודה ראב השמור אצלי במחשב.

בברכה,

ניצה

[אהוד: הקובץ שניצה צירפה, מאת חיים חיסין – מצורף כאן בצרופה אך אי אפשר להמירו לתוכנת וורד].

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* [אחרי מות:] ...לרבים הזכיר המאמר הזה קריאה מוקדמת יותר, פרי עטו של זאב שטרנהל, שפורסמה ב"דבר" ב-1988, אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. "אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים, את זה עוצרים רק בכוח. וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים, בשעת הצורך נצטרך להתמודד עם המתנחלים בעפרה ובאלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית." ["הארץ" 22.6].

וכידוע מאז אנחנו הולכים ושוקעים, הדמוקרטיה הישראלית כבר טבעה מזמן! – והסחף הפשיסטי הוא שמאפיין כיום את מדינת ישראל, ממש-ממש כפי שחזה ההיסטוריון הדגול, שהלך עתה לעולמו – חביב השמאל ו"הארץ", חתן פרס ישראל!

* אהוד יקר, רציתי להוסיף שני דברים קטנים: שנהניתי מההערה התקיפה שלך להייטנר, ששינה עמדות. אבל טוב שהוא שינה... רק שהוא לא מודה בכך כמו שצריך. אמנם אני לא קוראת את שפע הדברים שלו, אלא רק נקודות מיספר, אבל קל לראות את השינוי.

והשיר הקצרצר שלך בסיום הוא ממש גאוני ורק כאילו פשוט, וממש הצחיק אותי וגם... נגע לליבי ושיקף לא רק את מצבך...

ואשר לצינור הנפט שהערת להילמן, אני זוכרת את הצינור הזה מאז ילדותי המוקדמת על ההר שממול, הר פוריה, כי הערבים היו מציתים אותו מפעם לפעם, ואת האש ראינו עד מסדה, וחברי הקיבוץ וכל הקיבוצים שבעמק היו ממהרים לשם לכבות את האש. אז אולי כן היה הצינור כבר אז, אם כי הוא לא מציין זמנים במדוייק.

ושוב – תודה לך, ובריאות לכם והמשך חיתוך צנוניות,

ארנה גולן

* ציטוט: מחלצים את יהודי דרום אפריקה לישראל. מי שיכול, בורח מהמדינה הרקובה. [סרטון]: הגיעו לחוף מבטחים: ישראל חילצה 19 יהודים מדרום אפריקה, והמאושרים הגיעו בהצלחה למולדת. המדינה האפריקנית הרקובה נמצאת בהסגר מוחלט, הערים נעולות, וכל הטיסות בוטלו ממנה ואליה. ולכן זו נחשבת טיסת חילוץ. פעם זו היתה יהדות עשירה ובטוחה בעצמה, וכיום שארית מפוחדת של קהילה, פחות מ-50,000 יהודים, שחיים בסיוט מתמשך. יש כבר עולים רבים מדרום אפריקה, חלקם מתיישב בגליל.

דרום אפריקה הופכת, כצפוי, לזימבבווה: קורונה כבדה, קריסה של מרבית מערכת הבריאות, פשע משתולל וביזה ברחובות. הכלכלה קרסה, והלבנים מדוכאים בגזענות הפוכה.

"התקשורת" שהתרגלה להלל את משטר הרשע האנטישמי שם, מסתירה את כל זה אבל היהודים שם יודעים. ולמה לא כולם עוזבים? המטבע המקומי, הראנד, שווה אפס. ובתיהם אינם בעל ערך במטבע עולמי. זה הסוף של היהדות בעוד מדינה, ותוך כמה שנים בודדות לא יישארו יהודים במדינה זו, כמו גם בטורקיה ובשוודיה.

דרום אפריקה [סרטון]: המצב היה קשה בגיהינום הזה, אך הקורונה הפכה זאת לנואש. ביזה בדרום אפריקה, בעיקר אלכוהול, שיהיה אחר כך כיף. ואומללים אלה העזו לדבר פעם עלינו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 19.6.2020

* ציטוט: ליל פרעות בשטוטגרט, גרמניה של כנופיות מוסלמים, בוזזים, שוברים ומחריבים. "התקשורת" מסתירה. הפרעות הגיעו לעיר הגרמנית שטוטגרט: בלילה האחרון כנופיות של מאות מתפרעים פרוגרסיבים + מוסלמים השתוללו במרכז העיר, שברו חלונות-ראווה, ובזזו כאוות נפשם. ואיפה המשטרה? די. עוד פעם השאלה הגזענית הזאת, ואני מדווח עליכם למשטרת המחשבות של הכת. יש גבול.

[סרטון]: מכונית משטרה מסכנה הגיעה למקום – והמתפרעים רוגמים אותה. השוטרים מפחדים לצאת. עדיף להם שיכו אותם. אחר כך מריצים את השוטרים כמו במסדר, ובזמן הזה מנפצים להם את חלונות הניידת. המוסלמים הם כבר 10% מדויטשלנד, יותר משליש בשטוטגרט, והעסק אבוד.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 21.6.2020

* ציטוט: אלפי יהודים מארה"ב (כולל ישראלים לשעבר) רוצים כבר לעלות ארצה, אך אין טיסות. הבעייה נפתרה אתמול (23.6) בחלקה, כאשר הארגון החשוב "נפש בנפש" חתם (יחד עם הסוכנות וקק"ל) על הסכם עם חברת אל על, להטסת העולים ב-14 טיסות מיוחדות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.6.2020

* אהוד בן עזר שלום, אני קורא בעיון את חדשות בן עזר מאז שהואלת לצרף אותי לרשימת הקוראים. יש המון חומר טוב.

אבל – האם מישהו, אתה או מישהו מטעמך, לפעמים עורך את החומר שאתם מפרסמים?

ראה את המאמר של יצחק הילמן על שלוש מדינות. הוא מלא בטעויות היסטוריות, תאריכים לא נכונים, עבדאללה סיפח את הגדה ב-1950, גולדה נפגשה עם עבדאללה פעמיים, אף פעם לא עם ראובן שילוח. מה פירוש היא עבדה בסוכנות?

אולי כדאי שלפני שתפרסם תבדוק את הנכתב על מנת שהקוראים לא ייאלצו לקרוא דברי הבל.

ברכת,

מירון מדזיני

אהוד: רק אני אחראי כעורך על כל מה שמתפרסם במכתב העיתי, ובגוף מאמרו של יצחק הילמן ישנה הערה שלי בקשר לצינור הנפט. אני מניח שמרבית האנשים שכותבים אצלי הם בקיאים בתחומם, ולא צריך לעשות הכללות, כפי שאתה אומר בדבריך.

אני כל הזמן עורך ומתקן טעויות וגם מוחק עובדות לא נכונות. נדמה לי שהמאמר של יצחק הילמן, שאותו אתה מציין, הוא יוצא דופן, וביקשתי את תגובתו.

לאהוד היקר שלום רב,

אכן נפלו מספר טעויות במאמרי "שלוש מדינות לשני עמים?"

ראשית, במועד הקמת האמירות ההאשמית אכן טרם היה צינור נפט פעיל. עם זאת, כבר היה נפט בכרכוך שיצא באופן טבעי מהאדמה מזה אלפי שנים, ולכל היה ברור שזו רק שאלה של זמן ששם יוקם שדה נפט מהגדולים בעולם וכי הוא צפוי להתחבר לים התיכון. השדה הוקם לבסוף ב-1927. לכן, היה ברור לבריטים כבר ב-1922 שצריך לשמור על השטח הצפוני באמירות עבור הצינור האמור. בסופו של דבר חיל הספר הירדני הוקם לשמירת אותו צינור מגנבות נפט וחבלות.

לגבי מועד הסיפוח של יהודה ושומרון לעבר הירדן, אכן זה קרה ב-1950 ולא ב-1952. זה לא משנה את העובדה החשובה שהשטח סופח למדינת עבר הירדן, הקרויה היום "ירדן". אדרבא, זה אומר שתושבי הגדה המערבית הערביים הם אזרחים ירדניים מזה 70 שנה ולא 68 שנה.

לגבי הפגישה בין גולדה מאיר וראובן שילוח (זסלנסקי) בנהריים, החלפתי בטעות בין ראובן שילוח לעזרא דנין, כי שניהם היו מראשי המודיעין של היישוב העברי באותה תקופה. גולדה מאיר היתה ב-1947 במחלקה המדינית של הסוכנות. אז היא לא עבדה בסוכנות?

לגבי המחמאה של מירון מדזיני בדבר "דברי ההבל" שנכתבו, לא מתאים לו כבוגר בית ספר הריאלי בחיפה, היכן שגם אני למדתי, להשתמש בלשון נמוכה זו. אציין, שמאוד נהניתי מקריאת ספרו על גולדה מאיר.

לסיכום, סבורני שקצפו של מירון מדזיני, לא יצא על הטעויות הקטנות שלי, אלא על תוכן המאמר. כפרופסור וכבוגר הרווארד אני מצפה ממנו לנהל ויכוח מכובד וענייני.

בברכה,

יצחק הילמןראש הטופס

* לאהוד בן עזר, מעֶבר לפוליטיקה זה יום עצוב למדינת ישראל. אתם  כולכם אוהבים את מדינת תל-אביב וכשאני מבקרת באיכילוב, ממרומי הקומה העשירית, הנוף הנשקף אליי הוא רק בניינים  אפורים ללא פיסת ירק. בקושי רואים את הים. וכמו שאמר לי ידידי יהודה אטלס שהחליף דירה לרחוב דיזנגוף – דרך החלון  בחדרו הוא מריח את ריח הים.

בעתיד הקרוב כל הארץ תיראה כך. כשניסיתי להגן על הירוק בגליל המערבי, ראש המועצה  שלנו אמר לי שלפי התכנון –  הירוק יישאר רק בוואדיות.

כל רשויות התיכנון אין להן  יותר תוקף. יש אנשי מקצוע מעולים ופרופסורים ונאמני ההגנה על הטבע למיניהם בישראל – אבל לכולם אין ערך  נוכח ההשתלטות של דרעי וליצמן על התכנון והבנייה במדינת ישראל.

אני לא נגד דתיים ולא נגד ערבים אבל עצוב שהם השתלטו על הכול. ועוד ידם נטוייה.

בברכה,

מלי טויב [אהרנסון]

אהוד: רחובות תל-אביב וחצרותיה, במבט מלמעלה, מלאות כתמי ירק של עצים, גינות ושדרות, שמרביתם אינם עומדים בשלכת, והרחובות גם אינם ערומים מירק כמו רחובות רבים באירופה שבהם אין רווח לא-בנוי בין חזיתות הבתים.

* 1,080 מחוקקים מ-25 מדינות באירופה פירסמו אמש [23.6] הודעה משותפת הקוראת לשרי החוץ במדינותיהם להתנגד לתוכנית טראמפ ולסיפוח ישראלי חד-צדדי בגדה. המחוקקים הביעו תמיכה בדברי הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי ג'וזף בורל, כי סיפוח "לא יוכל לעבור בשקט," לדבריהם, "להשגת שטח בכוח אין מקום ב-2020 וחייבות להיות לכך השלכות הולמות."

את ההודעה יזמו הח"כים לשעבר נעמי חזן, אברום בורג וזהבה גלאון וכן היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר. בין השאר, חתומים עליה חברי פרלמנט מאוסטריה, בלגיה, צ'כיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, בריטניה ושווייץ, וכן ראש ממשלת אירלנד המיועד מיהול מרטין ופוליטיקאים רבים נוספים. ["הארץ" באינטרנט. 24.6].

בפליטים האפריקאים והמוסלמים המשתלטים עליכם – תנוחמו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל