חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בתמוז תש"ף, 29.6.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סֶרֶנָדָה לִשְׁתֵּי צַפְצָפוֹת. עֶרֶב אֶחָד. // פרופ' יונתן גולדשטיין[Prof. Jonathan Goldstein] : מאבק פוליטי חסר סיכויים: טרומפלדור ביפן ובמנצ'וריה. // אסתר ראב ויוסף טרומפלדור, 1913, בדגניה. // יוסי אחימאיר: ויכוח דמוקרטי. // אורי הייטנר: 1. סיפוח עכשיו! (לפני 19 שנים). 2. צרור הערות 28.6.20. // איליה בר-זאב: "אַתָּה בְּזָוִיּוֹת הַיּוֹם". // אילן בושם: שירים לחדשות בן עזר. יולי 2020. // תקוה וינשטוק: זיכרונות על רות צרפתי, עשור לפטירתה. // אלי עמיר: מנוולת, כלבה, סנובית, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. // יונתן גורל: שני שירים. // יצחק גנוז: רְחוֹבוֹת הַגַּיְא. // נעמן כהן: הדימוי הפגוע של מחמוד דרוויש. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. ניצני "אמנות" ותרבות. שמירה, בטחון ובריאות]. // ממקורות הש"י.

לֹא אֶשְׁמַע עוֹד פַּעֲמֵי-עִנְבְּלֵיהֶם –

יָשָׁן, אֲכוּל רוּחוֹת וְדִשְׁדּוּשׁ-זְמַנִּים,

וּרְסִיסָיו רַק שִׁבְרֵי זְכוּכִית דַּלָּה.

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

2. ולמרות זאת: מסע הפגנות ארצי מתוזמן היטב להפלת ראש הממשלה נתניהו ה"גנב" – למרות

שמרבית אזרחי ישראל היהודיים הצביעו עבורו!

זה מסע דמגוגי מסוכן שעלול לזעזע את המדינה!

3. והחרפת הטרור הערבי בעקבות החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים-המלח!

[ההערות ומראי המקומות – מצויים בצמוד בצרופה של המאמר,

שפורסם לראשונה ברבעון "האומה", גיליון 218, מאי 2020,

[פרופ' יונתן גולדשטיין הוא עמית מחקר במרכז פֶרבּאנקס לחקר סין של אוניברסיטת הרווארד ופרופסור אֶמריטוס לתולדות מזרח אסיה באוניברסיטת וֶסט ג'ורג'יה בארה"ב. המאמר מתבסס על חיבור שהוגש ל"ועידה הדרום-מזרחית של האגודה לחקר אסיה" באוניברסיטת מיסיסיפי בינואר 2017. תירגם מאנגלית: יוסי מילוא].

נתח גדול מתולדותיהם הטראגיות של היהודים בעת החדשה עבר עליהם "בתוך קרבי המפלצת", כלומר באירופה עצמה. אבל היסטוריה חשובה, אם כי ידועה פחות, יש ליהודים גם באסיה, שבה ישבו יהודים מאות שנים. המהגרים הראשונים נסעו מזרחה בדרך המשי והקימו קהילה בכרך המסחר קַייפֶנג שבסין בתקופת שושלת סוֹנג (1279-960 לספירה). בראשית המאה התשע-עשרה חיו יהודים גם במובלעות אחרות שעסקו בסחר חוץ, בייחוד במַקַאו, גוּאַנגג'וּאוֹ, הונג-קונג, שַנגחאי וטייַנג'ין. רבים מהם היו ממוצא מזרחי או אמריקני. אחרי 1898 התיישבו יזמים יהודים רוסים במנצ'וריה, בשטח שחכרה חברת "מסילת הרכבת מזרח סין" של רוסיה הקיסרית. יהודים רבים נשארו במנצ'וריה בתקופת הכיבוש היפני (מַנצ'וּקווֹ), וכ-18,000 יהודים ממרכז אירופה מצאו מקלט מהיטלר בשנחאי, ובמידה פחותה גם בחַרבּין, בטיינג'ין, ואפילו בצ'וֹנגצ'ינג הרחוקה, מאות קילומטרים משם במעלה נהר היַנגצֶה. בערים שהוזכרו לעיל, וגם בבֵּייג'ינג ובשֶנגֶ'ן, יש קהילות יהודיות משגשגות גם היום.

אחד הצדדים הידועים פחות בתולדות היהודים במזרח אסיה הוא פעילותו הציונית של קצין הצבא הרוסי יוסף טרומפלדור (1920-1880) ביפן ובמנצ'וריה בין 1900 ל-1904. טרומפלדור איבד את זרועו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן, שניטשה בשנים 1905-1904, ואחר-כך עברה עליו שנה תמימה בשבי היפנים. בתקופה הזאת התחזקה מחוייבותו הציונית. בתור קצין בכיר השתדל טרומפלדור להפיץ את אמונתו החדשה בקרב השבויים היהודים האחרים. בשנים 1906-1905, בדרכו לשוב לרוסיה האירופית, השתהה במנצ'וריה וניסה לעשות נפשות לציונות בקרב היהודים המקומיים. לימים היגר לארץ-ישראל שבשלטון העות'מאנים, עלה לגדולה בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה – שבה השתתף במערכת גליפולי – ונפל ב-1920 על הגנת המשק החקלאי תל-חי שבגליל, במה שהיתה אז ארץ-ישראל המנדטורית.^{^[1]} מאחר שהיה אב-טיפוס של "היהודי החדש", שהתיישב במולדת היהודית והגן עליה והקריב עצמו למענה, היה טרומפלדור למושא הערצתם של יהודים ולא-יהודים רבים בעלי תפיסות עולם שונות. בזכות מעלליו במזרח נעשה לגיבור הצבא היהודי המהולל ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. הביוגרפים שלו, דוד בֶּלוצֶרקובסקי, שולמית לסקוב, פסח ליפּובֶצקי ויוסף שֶכטמן, הִתוו את דרכו ועקבו אחר עמדותיו בוויכוח על הדרך הנאותה להקל את מצוקתם של יהודי רוסיה. ההיסטוריונים בֶּר קוטלֶרמן, רותם קובנר, מירון מֶדזיני, יוחנן פֶּטרובסקי-שטרן ויעקב זינבֶּרג התמקדו בפעילותו של טרומפלדור בימים שהיה שבוי מלחמה ביפן.^{^[2]} המאמר הזה מציב את חווייותיו של טרומפלדור במזרח אסיה בתוך ההקשר הרחב של הקריירה שלו ומתרכז בשתי שאלות:

(א) מה היתה השפעת שהייתו של טרומפלדור בקרב יהודי מזרח אסיה, ובייחוד בקרב יהודי סין ומנצ'וריה? מנצ'וריה היתה אז מחוז בסין בשליטה חלקית של רוסיה, ולימים נפלה בידי היפנים, ואחר-כך היתה לחלק מסין הקומוניסטית.

(ב) איך השפיעו חוויותיו של טרומפלדור במזרח הרחוק על התנועה הציונית בכללותה?

כדי להשיב על שתי השאלות האלה עלינו לבחון את שורשיו האינטלקטואליים האירופיים של טרומפלדור.

[1] Lipovetzky, Joseph, 12; Kotlerman, “Betweeen,” 45.. על טרומפלדור, גדוד נהגי הפרדות "ציון" ומערכת גליפולי ראו Sugarman, “Hagedud”; Lipovetzky, Joseph, 52–63; Zion Mule Corps;, וראו את תצלומי טרומפלדור בגליפולי בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב, ובאתר www.jabotinsky.org

יוסף טרומפלדור נולד ב-1880 בפּיאטיגוֹרסק שבקווקז, וכבר בגיל צעיר נמשך אל התנועה הציונית. אביו וולף, יליד פולין, שירת בתור קַנטוניסט (נער שגוייס בכפייה וקיבל הכשרה צבאית) במלחמות הבלקן של 1879, ובתור "יהודי מועיל" הורשה לחיות מחוץ ל"תחום המושב", האזור המותר למגורי יהודים ברוסיה האירופית. חינוכו של טרומפלדור היה רוסי ולאו דווקא יהודי. אחותו הגדולה התנצרה ואח ואחות אחרים נישאו נישואי תערובת. יוסף קיבל שישה חודשים של חינוך יהודי בסיסי, רק בזכות התעקשותו של אביו כנגד דעותיה של אשתו. יהיו הסיבות מה שיהיו, הוא אימץ לו זהות יהודית חילונית והחזיק בה כל ימיו. בפיאטיגורסק למד טרומפלדור רפואת שיניים וקיבל את הדיפלומה שלו ב-1900. עוד בהיותו שוליה נחרד מן הגל העכור של הפוגרומים האנטישמיים ששטף את רוסיה כולה. הוא נמשך אל התנועה הציונית שהיתה אז בחיתוליה, מפני שהיה לה פתרון לצרתם של יהודי רוסיה בדמות תחייה לאומית במולדת האבות. טרומפלדור היה ממקימיה של קבוצת נוער ציונית לא רשמית בעירו.

יהודים רבים ברוסיה ניצבו מול משבר מצפוני בשאלה אם לשרת בצבאו של הצאר בימים כאלה של אנטישמיות משתוללת. צעירים רבים בגיל הגיוס נמלטו מרוסיה או ערקו זמן קצר אחרי גיוסם. מהגרים רבים מרוסיה השתתפו באותם ימים בפעילות אנטי-רוסית ואנטי-צארית מחוץ לגבולות רוסיה. ביטוי נפוץ להתנגדות הזאת לרוסיה היה המאמץ של היהודים יוצאי רוסיה באטלנטה שבג'ורג'יה לגייס כסף כדי לקנות משחתת לצי היפני שתיקרא "קישינב", על שם העיר שבה אירעו הפרעות הידועות בעידוד הממשלה בשנת 1903.^{^[i]} שלא כמו יהודים רוסיים אחרים בגיל הגיוס לא התייסר טרומפלדור בלבטים מוסריים שכאלה. אולי בזכות החינוך שקיבל היה נאמן לצאר בכל מאודו. הוא גוייס לצבא רוסיה בשנת 1902. שנה לאחר מכן, כשהמלחמה נגד יפן עמדה לפרוץ בכל רגע, החליט למלא את חובתו הפטריוטית וביקש להישלח לפורט-ארתור שבקצה חצי האי ליאודונג שבסין – המעוז הדרומי ביותר שהגן על שטח החכירה של רוסיה בתוככי סין.

כך נעשה טרומפלדור אחד מכ-30,000 חיילים יהודים רוסיים, ששירתו את הצאר שלהם במנצ'וריה במלחמת רוסיה-יפן. הוא הוצב בכוח שהגן על עיר הנמל פורט-ארתור (כיום דַליאן), שהיפנים צרו עליה. הקרב על פורט-ארתור היה הממושך והעקוב מדם בכל המלחמה, וב-7 באוגוסט 1904 נפצע טרומפלדור מרסיסי פגז וזרועו השמאלית נקטעה מעל למרפק. לאחר מאה ימי החלמה בבית חולים רוסי בחר לחזור לשירותו הצבאי ולהשלימו. לדברי הירחון Israel's Messenger ("שליח ישראל"), שיצא לאור בשנגחאי באנגלית והיה כתב העת היהודי הנפוץ ביותר במזרח אסיה, פנה טרומפלדור אל מפקדו ואמר לו: "נותרה לי יד אחת, אבל זו יד ימין. לפיכך, מתוך רצון להשתתף בלחימה לצד עמיתי כמקודם, אני מבקש מכבודו לבקש בשמי שינפיקו לי חרב ואקדח."^{^[ii]}

ולחברו ועמיתו דוד בֶּלצַ'רקובסקי אמר טרומפלדור: "אני מבטיח לך שאין בכך כלום. עוד תראה איך נעבד את שדות ארץ-ישראל."^{^[iii]}

בשל שירותו המצוין, הוענקו לטרומפלדור ארבעה עיטורים ובהם צלב ג'ורג' הקדוש, והוא היה לחייל היהודי המעוטר ביותר בצבא רוסיה. אחרי כניעת פורט-ארתור נפל בשבי ונלקח למחנות השבויים הַמאדֶרה וטַקאישי ביפן. המיתקנים האלה שכנו כ-20 קילומטר מאוֹסאקה ונכלאו בהם קרוב ל-10,000 חיילים רוסים ובהם 1,739 יהודים.

מדיניותם של היפנים להפריד בין שבויים יהודים (ובני עמים אחרים) לבין הרוסים האתניים פעלה לטובתו של טרומפלדור, ככל שהעמיקה הכרתו והבנתו את האידיאולוגיה הציונית וככל שגברה מחוייבותו לקדם אותה. היפנים נהגו לפי תקנות אמנת ז'נווה משנת 1899 ותנאי החיים במחנות השבויים לא היו קשים. השבויים הורשו לכתוב ולקבל מכתבים, אם כי אלה עברו צנזורה. הם קיבלו הקצבת מזון ולא עבדו עבודת כפייה. החיילים ששהו תחת אש רצופה במצור על פורט-ארתור, יכלו להחלים מפצעיהם ולהתאושש. טרומפלדור קיבל זרוע תותבת והורשה לפעול פעילות פוליטית.

האסטרטגיה הכוללת שלו היתה מורכבת יותר והוא לא הסתפק בקריאה לחיילי הצאר לארוז את חפציהם ולעלות לארץ-ישראל. בשנת שביו חזר וסיפר במכתבים ששלח למשפחתו, שהוא שואף להפריך את הלעז המקובל שהיהודים פחדנים ואינם נאמנים לארצם, גם כשהם סובלים מאפלייה הן בשורות הצבא והן ברוסיה בכללותה. מאחר שלא רצה שהציונות תוגדר כתנועה חתרנית נוספת ברוסיה, קרא טרומפלדור ליהודים להביע את מחוייבותם לצאריזם ולציונות גם יחד. מי שנתונים בסכנה מיידית יהגרו מרוסיה מיד, והאחרים ילכו בעקבותיהם במועד המתאים ובדרך מאורגנת. הוא עצמו עדיין לא היה מוכן להגר, אבל ביקש להשאיר את האפשרות הזאת פתוחה. בהסתייגויות האלה הקים טרומפלדור אגודה ציונית ובה כ-125 חברים שנקראה "בני ציון השבויים ביפן". האגודה הדפיסה עלון ביידיש וברוסית שהופץ ב-300 עותקים מדי שבוע.^{^[iv]}

מכתב אל הוריו באוקטובר 1905 תיאר טרומפלדור את מחוייבותו הגוברת לציונות: "מתי ידעו היהודים כאן [ברוסיה] דבר מלבד סבל ורדיפות? הגיעה שעתנו לעמוד על רגלינו בתור עם. שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלויים באחרים; שם נחיה את חיינו שלנו."^{^[v]} ראוי לציין שאפילו בקרב היהודים שהיו חבריו לשבי של טרומפלדור, היו הציונים בגדר מיעוט אידיאולוגי. רוב עמיתיו הוסיפו לדבוק ביהדות האורתודוקסית המסורתית, האנטי-ציונית, וביקשו להישאר ברוסיה.

חוץ מפעילותו של טרומפלדור במחנות השבויים יש גם ראיות למאמציו להמיר לציונות אזרחים, יהודים רוסיים תושבי מנצ'וריה. בדצמבר 1905, לאחר שיחרורו מן השבי ובדרכו לרוסיה האירופית, שהה טרומפלדור זמן מה בעיר חרבין, מרכז המסחר של מנצ'וריה ובה אוכלוסייה יהודית ניכרת. יהודי חרבין התיישבו בה ב-1898 בתור סוחרים שפעלו כספקי החברה הרוסית הקיסרית שבנתה את מסילת הרכבת המזרחית לסין. רוסיה הצארית עודדה הגירות שכאלה וקראה לתושביה להתיישב במקום שנחשב ל"מושבה רוסית בסין". כדי למשוך מתיישבים, ביטלה הנהלת חברת הרכבת כמה מן הסייגים שהוטלו על יהודי רוסיה האחרים בתחום הכלכלה, המגורים, החינוך, החברה והתרבות.^{^[vi]}

מזיכרונותיו של טדי קאופמן המנוח, בנו של ד"ר אברהם קאופמן (1971-1885), מנהיגה החילוני של יהדות חרבין, עולה, שבשנת 1903 חיו בחרבין כ-500 אזרחים יהודים. אחרי מפלתה של רוסיה ב-1905 הצטרפו לקהילה חיילים יהודים משוחררים רבים, והם חיו בעיר בעת ביקורו של טרומפלדור. קאופמן מספר שטרומפלדור "הירצה לצעירים היהודים על המושבות היהודיות בארץ-ישראל וסיפר להם על תנועות 'החלוץ' ו'השומר'."^{^[vii]} תנועת "החלוץ" אמנם לא התארגנה רשמית עד 1918, אבל היו לה מבשרים כבר בארץ-ישראל העות'מאנית בשנים 1906-1905. לימים התרחבו הקהילות החלוציות בארץ-ישראל והיו ליישובים חקלאיים גדולים יותר, ובייחוד נודע קיבוץ דגניה, שאליו היה טרומפלדור עתיד להצטרף שנים אחדות לאחר מכן.

קאופמן אינו מספר כמה זמן שהה טרומפלדור בחרבין, מתי והיכן נשא את הרצאותיו ומי בדיוק היה בא לשמוע אותו, אבל הוא העריך את מידת הצלחתו. טרומפלדור לא הוצרך ללמד את יהודי חרבין על תלאותיהם וצרותיהם של יהודי רוסיה – הם חוו אותן על בשרם. חרבין היתה קהילה של מתיישבים מרצון, שהתיישבו באזור מרצונם ונהנו מכל זכויות האזרח ולא חיפשו בקדחתנות ארץ מולדת חדשה, והעובדה הזאת הקשתה על טרומפלדור. שומעיו היו מסוגלים להזדהות עם חששותיו ודאגותיו, אבל הם חלקו על דרכי הפתרון שהציע. מקצתם כבר היו בעלי נטיות סוציאליסטיות לא ציוניות, אוהדי ה"בונד", הוא "האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין" (ביידיש: "אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן"). אחרים, שכונו "פולקיסטים", העדיפו את "מפלגת העם" (ביידיש "פאָלקספארטיי"), אירגון פוליטי יהודי-רוסי שייסד שמעון דוּבּנוב בסנקט-פטרבורג אחרי מהפכת 1905 הכושלת. הפולקיסטים דגלו באוטונומיה תרבותית יהודית דוברת יידיש במזרח אירופה והתנגדו לסוציאליזם ולציונות גם יחד. וכמו במחנות השבויים ביפן, היו רבים מיהודי חרבין דתיים אורתודוקסיים והאמינו שהדרך הטובה ביותר לשמר את מסורותיהם ומנהגיהם היא להישאר בתחומי רוסיה הצארית ולקוות לשיבושים חברתיים מעטים ככל האפשר.^{^[viii]}

ציוני בן המאה העשרים-ואחת יכול לטעון שה"בונד", "מפלגת העם" והיהדות האורתודוקסית המסורתית, לא הכירו במציאות. לתנועותיהם לא היה סיכוי להתגבר על האנטישמיות הרוסית המושרשת. אבל בשנים 1906-1905 לא היה אפשר לפזר את אשליותיהם, בייחוד בחרבין, שיהודיהָ התיישבו בה מרצונם. לא עלה על דעתם לוותר על היתרונות שהיקנתה להם הקיסרות הרוסית ולהחליפם בגחמה אוטופית במקום אחר בעולם, בוודאי לא בארץ-ישראל הלא-מפותחת ודלת האוכלוסים. הפוליטיקה של הקהילה היתה עתידה להשתנות בשנים 1913-1912, עם בואם של כמה מנהיגים ציונים כריזמטיים, שגם הם העדיפו את חרבין על ארץ-ישראל, אבל שלא כמו הבונדיסטים והפולקיסטים והאורתודוקסים, תמכו ברעיון ההתיישבות בארץ-ישראל "למען אחרים". עם הפעילים הציונים האלה נימנו הוריו של טדי קאופמן, שאימצו להם את הציונות בנוסח הרצל בשנים שלמדו רפואה בשווייץ; רבי אהרן קיסילֶב, שלמד בישיבה בווֹלוֹז'ין עם מאורות הציונות חיים נחמן ביאליק ואליעזר בן יהודה; וד"ר שלמה רַבּיקוביץ' ואשתו חנה, סבהּ וסבתהּ של המשוררת דליה רביקוביץ'. כמו טרומפלדור היו גם הם עתידים לעלות לישראל בסופו של דבר, אבל לא בשנים 1906-1905.^{^[ix]} לנוכח עדותו של קאופמן, שהטפותיו של טרומפלדור נפלו בדרך כלל על אוזניים אטומות, האם הביא טרומפלדור תועלת כלשהי לציונות במזרח אסיה? אפשר לענות על השאלה הזאת רק אם מביאים בחשבון את מידת תפוצתה של הציונות במזרח הרחוק בשנים 1906-1905.

מטרתו של טרומפלדור לא היתה להציג אידיאולוגיה דווקא, אלא להרחיב את בסיסה העממי של תנועה קיימת. במובן הזה דמה לבנימין זאב הרצל, שלאחר הביקור בסופיה שפקח את עיניו, ביקש להרחיב את קבוצת חסידיו, שהתבססה עד אז בעיקר על יהודים אשכנזים, ולכלול בה יסוד חשוב של ספרדים.

במזרח אסיה, בדרומה ובדרום-מזרחה, חוץ ממנצ'וריה, כבר היו ציונים נלהבים רבים, עוד יותר מבבולגריה. זה עשרות שנים ניכרה אהדה לציונות בקרב עדת "בני ישראל" שבצפון הודו. ב-1903 הקימו יהודים יוצאי בגדד סניף של ההסתדרות הציונית העולמית בבורמה, שהיתה אז מושבה בריטית. ב-1905, בימים שטרומפלדור הקים את קבוצתו הציונית במחנות השבויים, ייסד היהודי האוסטרי זיגמונד דוד לֶסנֶר אגודה ציונית בַנַגסאקי, שבתוך זמן קצר היתה לסניף של אירגון האם של הרצל. מצפון לגבול סין-רוסיה, בצ'יטה, אירקוּצק, אוֹמסק, טוֹמסק וולדיווסטוק, וממערב לשם, בבּוּכרה ובטַשקֶנט, הקימו יהודים רוסים, שנמלטו מגלות הצאר או התיישבו במקומות האלה מרצונם, אירגונים פוליטיים שהציונות מן הסתם היתה אחת מהם. אגודה ציונית הוקמה גם בקרב אנשי צבא אמריקניים שהוצבו בפיליפינים.^{^[x]}

המאורגן ביותר מכל הגופים הציוניים האלה שזה עתה הוקמו היה האירגון בשנגחאי, שייסדו יהודים יוצאי בגדאד. הוא שגשג בהנהגתו הנמרצת של נסים אליאס בנימין עזרא, עורך Israel's Messenger. כתב העת הזה דיווח על חדשות מכל רחבי העולם היהודי והיה הנפוץ ביותר במזרח אסיה ובדרומה. בזכות עזרא ותומכיו היתה שנגחאי לבסיסה המבצעי של רשת שנמתחה מערבה עד עדן, צפונה עד יוקוהאמה, דרומה עד הונג-קונג וסינגפור ודרומה-מזרחה עד סוּרַבּאיה וערים רבות אחרות באיי הודו המזרחית ההולנדית.^{^[xi]} הציונות של עזרא השפיעה אך מעט על טרומפלדור, שמחוייבותו לתנועה נבעה משורשים מזרח-אירופיים. חוץ מכמה איזכורים ב- Israel's Messenger אין שום ראיה שיהודי סין ידעו הרבה על שירותו הצבאי של טרומפלדור במנצ'וריה, על תקופת שביו בידי היפנים ועל פעילותו אחרי ששב לרוסיה דרך מנצ'וריה. אבל בשנות העשרים, אחרי מותו של טרומפלדור, אירע תהליך הפוך של הכרה. המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי העלה על נס את הקרבתו ותרומתו ויסד תנועה חדשה בתכלית שנקראה על שמו – "ברית יוסף תרומפלדור", ובראשי תיבות בית"ר. בית"ר הפיצה את האידיאלים של ז'בוטינסקי וטרומפלדור בכל רחבי העולם, ובייחוד נחלה הצלחה בדרום אפריקה, באירלנד ובמרכז אירופה ומזרחה לפני השואה.

בשלהי שנות העשרים הגיעו שליחי בית"ר לסין, תחילה לחרבין ואחר-כך לערים אחרות במנצ'וריה, ולבסוף גם לטיינג'ין ולשנגחאי. בית"ר קירבה אל הציונות דור חדש של יהודי המזרח הרחוק, שבאו ממוצאים שונים והחזיקו בכל מיני אידיאולוגיות.^{^[xii]}

השאלה המתבקשת היא, למה נחל טרומפלדור כישלון במאמצי התעמולה שלו במזרח אסיה בימי חייו, אבל רעיונותיו השפיעו הרבה יותר בשנות השלושים והארבעים? מצד אחד לפנינו ההסבר של תנועת בית"ר עצמה, שראשיתה בשנות העשרים ולשיא התפשטותה הגיעה בשנות הארבעים. יאנה ליברמן, ראש סניף "דרגה א" של בית"ר בשנגחאי, טוענת שהצלחת התנועה נובעת מנחישותם של מנהיגי הדור הצעיר שהושפעו מז'בוטינסקי ומטרומפלדור במישרין: "עם השנים, בזמן שגורל הציונות המדינית הפליג מן המים השקטים של הצהרת בלפור אל הים הסוער של הספר הלבן, הנהיגה בית"ר בסין את הקהילות היהודיות בהזדהותן הגמורה עם דרישתו של העם היהודי לעצמאות ולמדינה משלו."^{^[xiii]}

לעומת זה, גם בלי להמעיט בחשיבות הלוחמנות של הנהגת בית"ר, ברור שבשנות השלושים והארבעים פעלה התנועה בנסיבות שונות מאלה שעמדו לנוכח טרומפלדור בשנים 1906-1904. רוסיה הצארית קרסה ב-1917. בניגוד לביטחון הארעי שהרגישו יהודי המזרח תחת חסות הצאר, ואחר-כך בשלטון היפנים וממשל מנצ'וקוו, בישרה המהפכה הקומוניסטית של מאו בשנות הארבעים סכנה ועקירה בלבד. המקומות שנחשבו למקלטי מבטחים בעיני היהודים לא היו בטוחים עוד. יש עדויות שבתנאים האלה חזונו של טרומפלדור מן השנים 1906-1904 התממש ב-1949-1948. רחמה-רוז הורוביץ, נתינת עיראק שמשפחתה חיה בסין מאז 1863, תיארה את הדרך שעשתה משפחתה אל הציונות. ארבעים ושלוש שנה אחרי הרצאותיו של טרומפלדור בחרבין עלו בני משפחתה לישראל במבצע רשמי שאירגנו יאנה ליברמן ומנהיגי בית"ר אחרים בחרבין, שנגחאי, דליאן וטיינג'ין:

היו חיכוכים בין יהודים ליהודים, ומקצתם לבשו צורות מכוערות. בעוד מלחמת האזרחים [בסין] משתוללת... חברו סוף-סוף שלוש קהילות היהודים [הבגדאדים, הרוסים והמרכז-אירופים] ושיגרו בקשה משותפת אל מדינת ישראל הצעירה. הם ביקשו מקלט מדיני לאלה שאין להם אשרה, והתגובה היתה מיידית ונדיבה: כולם יתקבלו בברכה, בלי יוצא מן הכלל, ומתארגנת הסעה להביא את כל הגולים הביתה. האונייה הראשונה היתה "ווּסטֶר ויקטורי". היא הפליגה בשבוע האחרון של 1948 כשהיא מלאה ביהודים מן המזרח הקרוב, מרוסיה ומארצות הנאצים, כולם סוף-סוף בסירה אחת, במובן המילולי ביותר של הביטוי.^{^[xiv]}

ברור שטרומפלדור יצא למערכה קשה, שבדרך כלל נחלה כישלון, להנחיל את הציונות לקהילה אדישה, ואולי אף עויינת, של יהודים רוסים במזרח הרחוק. הציבור הזה, שחי בנסיבות נוחות בחרבין, לא רצה לעלות לארץ-ישראל. במידה שהקהילה הזאת אימצה לה פעילות חברתית כל עיקר, זו היתה צרה ומוגבלת לתמורות בתוך רוסיה עצמה, לפי עקרונות ה"בונד" הסוציאליסטי והמצע התרבותי של "מפלגת העם". רבים מהם העדיפו שלא לחולל שום שינוי חברתי אלא לקיים את מסורות היהדות האורתודוקסית מתוך סטטוס-קוו רופף.

דומה שטרומפלדור הצליח מעט יותר בקרב החיילים היהודיים שבפיקודו בימי שביו ביפן, אבל החיילים האלה היו בגדר "קהל שבוי" בידיו, ואפשר לתהות אם היו נענים לו באותה מידה אילו חיו באווירתה החופשית והנינוחה של חרבין. העדויות על הצלחותיו – אפילו בקרב אנשיו שלו – אמנם מקוטעות, אבל הוא יצר תקדים לפעילות ציונית של קצינים וקציני דת יהודים ולא יהודים בשנים שבין המלחמות, ואפילו בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה.^{^[xv]}

אין ספק שמחוייבותו האישית של טרומפלדור לציונות העמיקה בימים ששירת בצבאו של הצאר במזרח אסיה ובימי שביו ביפן. היא באה לידי ביטוי מלא ב-1912, כשעלה לארץ ישראל שבשלטון העות'מאנים והצטרף לקבוצת דגניה. פעילותו מאז ואילך שימשה מקור השראה לתנועה שהיתה עתידה להתחזק אחרי מותו ולהשפיע על מנהיגי קהילות היהודים בסין שיצאו ממנה בשנים 1949-1948, ולהעמיד את הבסיס האידיאולוגי להופעתן ולצמיחתן בישראל של תנועת החירות והליכוד. כמה ממעריציו, ובהם התנועה הפרוטסטנטית הפונדמנטליסטית "מַקוּיה" ביפן, אף הרחיקו לכת וראו בטרומפלדור את "האב החלוץ של ישראל".^{^[xvi]} ההצלחה החלקית שנחל במאמציו הפוליטיים ביפן ובמנצ'וריה בשנים הראשונות של פעילותו, עלולה להעיב מעט על המיתוס בדבר הגיבור קטוע היד והאיכר החלוץ, כמו שהוא בא לידי ביטוי בשיר "בגליל בתל-חי, גיבור יוסף נפל" ובתיאורים אחרים של אבות הציונות החלוצית.^{^[xvii]} אבל הפרק הזה בחייו ובמאבקו הפוליטי חסר הסיכויים ביפן ובמנצ'וריה מעמיד אותו בהקשר מציאותי יותר ואירופוצנטרי פחות.

[שאר ההערות נמצאות בסוף הגיליון וכן בצרופה]

מתוך "ימים של לענה ודבש" מאת אהוד בן עזר, 1998

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

"ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

שני הצעירים החינניים שהתדפקו על דלת ביתי, נראו כזוג מתרימים למטרה כלשהי.

הבטתי על חולצותיהם ומיד הבנתי שבאו למטרה פוליטית. "לא לסיפוח, כן לכלכלה," היה רשום עליהן. הבנתי שפה הולך להיפתח ויכוח פוליטי ביני, הקשיש, לבין הבחור והבחורה כבני עשרים, נציגי תנועת "דרכנו", תנועה שמגדירה עצמה כ"אזרחית", אבל למעשה מטרתה להפיל את שלטון הימין ונתניהו.

"אתה גם מתנגד לסיפוח?" – שאלו אותי בתמימות אמיתית, "אם כן, אנו רוצים שתחתום..."

כמובן, לא עשיתי מה שעשו – על פי עדותם – אנשים אחרים אליהם פנו בשיכון שלנו, טרקו בפניהם את הדלת, אף קיללו אותם.

שיבחתי את עצם מעורבותם הפוליטית, ואז הסברתי להם את עמדתי, שהיא להערכתי עמדת הרוב בישראל, כפי שביטאתי גם במאמרי אתמול ב"מעריב".

הם היו המומים למשמע דבריי ונימוקיי, ואמרתי שגם אני נגד "סיפוח", אבל בעד... החלת הריבונות.

"אנחנו מבינים," השיבו, "אבל עכשיו זה לא העיתוי המתאים, קורונה, ירדן מתנגדת..."

הסברתי: אין מועד שהוא עיתוי נוח, נכון – שלא יזמין ביקורת ולחצים עלינו. וכי בעוד שנה, לא תהיה ביקורת עלינו על צעד של החלת ריבונות, ואולי אף תתחזק?

והוספתי: אילו עמדתם ב-1948 לפני ביתו של בן-גוריון, הייתם גם מנסים לשכנעו שזה לא העיתוי להכריז על מדינת ישראל? ואילו עמדתם ב-1981 לפני ביתו של מנחם בגין, הייתם גם מנסים לשכנעו שאין זה העיתוי לחוק ירושלים או להחלת החוק והשיפוט הישראלי על רמת הגולן?

השניים חשו מבוכה, ניסו להוסיף משהו, גימגמו, ודומני שהבינו ואולי השתכנעו. לפחות דבר חיובי היה בפיהם: "היה נעים לשמוע אותך, ותודה שהתייחסת אלינו בכבוד, דיברת איתנו."

הם הביטו על השלט על הקיר לצד דלת הכניסה – "בית אבא" – וקיבלו גם שיעור קצרצר על רגל אחת, על שם מי הבית ומי האיש שלכבודו הוקם בו ארכיון ומוזיאון.

"קראתי את כתבי האישום נגד נתניהו, לא יהיה כלום! הכול נסיבתי ומסובך, וזה אמור בשלושת התיקים. יש אי נוחות רק מתיק המתנות." כך אמר לי בשבוע שעבר המשפטן והפובליציסט ד"ר נתן ברון.

גיליתי זאת ביום ראשון שעבר, בדברי ההספד שלי לנתן, שהלך לעולמו יום קודם, בשבת בבוקר, בביתו, לאחר מחלה קשה, והוא כבן 83. סיפרתי לקהל המלווים כי טילפנתי אל נתן בעניין אחר. חברי, ד"ר משה פוקסמן-שעל, מנהל מוזיאון הכנסת, העביר לי תצלום מכתב של יוסף שפרינצק מיוני 1934, שנשלח מניו-יורק אל מרכז מפא"י, ועניינו השפעת משפט סטבסקי – שהואשם על לא עוול בכפו ברצח ארלוזורוב – על דעת הקהל בארה"ב. שפרינצק מספר בחשש גדול, שהרב קוק ודה-האז, המנהיג הציוני, מנסים לגייס באמריקה עורך דין מפורסם, בהצעה שייקח לידיו את ההגנה.

"האם אתה יודע לאיזה עורך דין אמריקני מפורסם שפרינצק מתייחס?" שאל אותי ד"ר פוקסמן.

עם מי מתייעצים בנושא שכזה? כמובן, עם המשפטן וחוקר המשפט ד"ר נתן ברון, שפירסם מחקרים רבים ומאמרים רבים על פרשת ארלוזורוב.

"שלח לי מיד את המסמך," ביקש נתן הסקרן, וכך עשיתי.

"קראתי את המכתב של שפרינצק. מעניין מאוד. אני מעריך שמדובר בעו"ד סמואל לייבוביץ מניו-יורק, עורך דין פלילי שזיכה הרבה נאשמים פליליים. הוא היה חובב פירסום ידוע, ולכן טבעי ששפרינצק יהיה מודאג."

בהערת אגב הוסיף: "הספר 'בית דין' (הביוגרפיה של לייבוביץ, שתורגמה לעברית – י"א), היה רב מכר היסטרי. גם אני וגם ציפי קראנו אותו כשהיינו ילדים, ושנינו חושבים שזה השפיע עלינו ללכת ללמוד משפטים..."

היום אני יודע, שאלה היו כנראה מילותיו הכתובות האחרונות של ד"ר ברון. פיסת מידע אחרונה של נתן החכם, שהוא העניק לי, לנו, בשעותיו האחרונות.

בעוד ימים אחדים ימלאו עשרים שנה לוועידת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי, מחק את הקווים האדומים של רבין, והציע את חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וקבלת העיקרון הנורא של נסיגה לקווי 67', כשתמורת כבשת הרש של גושי ההתיישבות הגדולים, שכבר אז היו בלתי עקירים – הוא הציע נסיגה משטחים בנגב. כזכור, ערפאת דחה את ההצעה, שכללה התחייבות שלו על סיום הסכסוך, כלומר השלמה עם קיומה של ישראל וויתור על טענת "זכות" השיבה – במתקפת הטרור הקשה והעקובה בדם ביותר בכל שנות הסכסוך.

באותם ימים שירתתי, לצד תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, כדובר המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן (וגם כמזכיר היישוב-בהקמה נמרוד). היינו שותפים למאבק ולארגון שתי הפגנות גדולות – האחת בכיכר רבין והשנייה בירושלים מול החומות, סמוך למגדל דוד (תחת הכותרת "ירושלים – אני נשבע". בין הנואמים היה נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, שכבר היה בעשור העשירי לחייו).

באותם ימים ערכתי עיתון – לא אצטנע ואומר שהוא היה ברמה גבוהה מאוד, שנקרא "דרך הגולן והבקעה", שצורף לגיליונות החגים של "הארץ" ו"מעריב". הגיליון הראשון פורסם בחגי תשרי והשני בפסח תשס"א (2001). גיליון שלישי כבר לא יצא כי נבחרתי לניהול מתנ"ס הגולן, תפקיד בו שירתתי כמעט עשור שלם, ועזבתי את תפקידיי הקודמים.

בגיליון 2 פרסמתי מאמר אקטואלי מאוד להיום: "סיפוח עכשיו!" אני מביא אותו במלואו. היום, כשניתן להחיל את הריבונות הישראלית בתמיכת ארה"ב, הדברים אקטואליים מתמיד.

בראש השנה תשס"א, תם עידן בהיסטוריה של מדינת ישראל. קונספציה בת 33 שנים קרסה באחת. במשך למעלה משנות דור, הלכה וקנתה שבת בתוכנו האמונה, ועמה התמיכה הציבורית, בקונספציה, הגורסת שהסתלקות ישראל מן השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים תביא לשלום, או כפי ששורר יהונתן גפן באחד ההמנונים של מחנה הקונספציה הזו: "רק תצאו מן השטחים, ויהיה טוב. כן, יהיה טוב." מרבית ראשי הממשלה בישראל הסכימו לפשרה טריטוריאלית תמורת השלום, אך אהוד ברק היה הראשון שנטש את דרך הפשרה ואימץ את הקונספציה של שלום בכל מחיר. הוא הציע לפלשתינאים, ולפני כן לסורים, את מלוא המחיר הטריטוריאלי (תמורת 3% של גושי התיישבות הוא הציע להם שטח חלופי בנגב) ובתמורה תבע מהם את סוף הסכסוך. הוא הסכים לצאת מהשטחים ו... נהיה רע. הפלשתינאים דחו את הצעתו הנדיבה בדם, באש ובלינץ', בציד יהודים וברצח תינוקות. לפתע הוכח בעליל, שכפי שהסכסוך לא החל ב-5.6.67, כך נסיגה למציאות של ה-4.6.67 לא תביא לסיומו.

עם גוויעתה של קונספציית "השלום בכל מחיר", גווע גם החלום המשותף לכל הקונספציות המדיניות שלנו – האמונה שניתן להגיע לשלום בעתיד הנראה לעין. אם הפלשתינאים דחו הצעה לשלום תמורת נסיגה מלאה, קל וחומר שידחו רעיונות של פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית, אוטונומיה, חיים בצוותא כאזרחים שווים בא"י השלמה וכל שאר הפתרונות שנהגנו לגלגל בינינו לבין עצמנו. לא נותר, אלא להגיע למסקנה הכואבת – השלום הנכסף רחוק, רחוק מאוד, כיוון שאין פרטנר לשלום. לפיכך, עלינו לבצע באופן חד צדדי את פתרון הקבע הטוב למדינת ישראל, ושניתן לבסס עליו קונצנזוס לאומי רחב ככל האפשר. על ישראל לקבוע באופן חד צדדי את גבולה, וליישם אותו ללא הסכם.

ריבונות ישראל על בקעת הירדן, במובנו הרחב ביותר של המושג (מן הירדן ועד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה של גב ההר), הינה נדבך מרכזי בכל פתרון קבע סביר. אירועי מחצית השנה האחרונה הוכיחו עד כמה חיונית בקעת הירדן למדינת ישראל.

הוכח שפלשתינאים אינם מכבדים הסכמים. אי אפשר לסמוך עליהם שיעמדו בהסכמים שיחתמו בעתיד יותר מכפי שהינם עומדים בהסכמים הקודמים. המדינה הפלשתינאית כבר קיימת, אף שטרם הוכרז עליה, ואין להצטער על כך – הרי לא יכולנו לשלוט לנצח על למעלה משני מיליון פלשתינאים. אולם ברור שזוהי מדינת אוייב, ולכן אין כל סיבה לחזק אותה על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל. שלטון המדינה הפלשתינאית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מחויב המציאות, אך חובתה של ישראל לספח לעצמה את האזורים שאינם מאוכלסים כך, כלומר את אזורי ההתיישבות היהודית והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית. מכל האזורים הללו, החשובה ביותר היא בקעת הירדן.

הזזת הכוחות בעיראק, התסיסה האנטי ישראלית בירדן, אי שיגורו של שגריר ירדני לישראל, החדירות מתוך ירדן, ממחישים את הסכנה שבהיווצרות חזית מזרחית מן הקו הירוק ועד איראן. המרד של הפלשתינאים אזרחי ישראל (מה שפעם קראנו, כדי להשלות את עצמנו, "ערביי ישראל") ממחיש את הסכנה שהחזית המזרחית תתחיל בוואדי ערה ובגליל. הצורך בחיץ ישראלי משמעותי בין המדינה פלשתינאית לבין החזית המזרחית ממש מובן מאליו במצב זה, ומוכיח את הצורך החיוני בסיפוח בקעת הירדן רבתי ובתנופת פיתוח והתיישבות מאסיבית בתוכה.

הירי החוזר ונשנה על שכונת גילה, מבהיר את הסכנה החמורה שבהפיכתה של בירת ישראל לעיירת ספר. בקעת הירדן ישראלית, בריבונות ישראל, מיושבת ברבבות ישראלים, תבטיח את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי.

נביאי קונספציית ה"שלום בכל מחיר", נוהגים לכנות מדיניות שאינה נסוגה כמדיניות של "שב ואל תעשה.". על פי תפיסתם, אין מעשה אלא מעשה הנסיגה, והאלטרנטיבה שלו היא חידלון.

האלטרנטיבה שאני מציע היא וקום ועשה. על ישראל לצאת ביוזמה מדינית אקטיבית נועזת, שיש בה יציאה חד צדדית משטחים שהשליטה בהם עלולה לסכן את אופייה היהודי הדמוקרטי, אך חשוב מכך – יש בה החלת ריבונות ישראל על האזורים החיוניים להגשמת הציונות ולחיזוק עוצמתה של מדינת ישראל. סיפוח בקעת הירדן, ובכך – יצירת רצף של ריבונות ישראלית.

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים. אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של שמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית היתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנרטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנרטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המיסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

[אהוד: כאשר האספסוף הנאור של ההפגנות ברחוב בלפור, מול הבית הצנוע והישן המשמש משכן ראש הממשלה – בית הנתון במצור של הפגנות, אשר גורמים מסויימים ודאי תומכים בהן – כאשר האספסוף הנאור הזה יצליח להפיל את נתניהו, תשרור פה אנרכיה עם חשש למלחמת אזרחים והרס הדמוקרטיה הישראלית, כי תומכי נתניהו, והם הרוב הדמוקרטי, לא ישתקו, וגם הם עלולים לצאת לרחובות – ותוכל לזקוף כל זאת, אורי, גם לזכות דברי ההסתה שלך!]

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות איתו ואף דחפת לכך."

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעיתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה היתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר היתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת היתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה. כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז). אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי", ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול היתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו היתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה איתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פירסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין." הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תוכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים.

ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל. אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פירסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתייה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרו.ת. ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות היתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו היתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי."

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם איתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני [איזה ויכוח? על מה אנו חלוקים בנושא? אני בעד החלת ריבונות, חלקית, בעיקר על בקעת הירדן וצפון ים-המלח! – אב"ע] – אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו. אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון. למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס... לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים," כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן," ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתוכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הריאיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין).

בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפירסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם."

* ביד הלשון: לא בשמיים היא – יו"ר רשות המיסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי," אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהיתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמיים היא," כלומר זה לא עניין השמיים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בניסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי ניסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמיים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום'." כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצידדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמיים היא." כלומר אמירה נועזת, שמרגע שניתנה התורה, אל לשמיים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות'." לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי."

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם -- לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ."

השימוש במושג "לא בשמיים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמיים."

פְּתִיל תְּשׁוּקָה מְעַצֵב אֶת עֵירֹם צַוָּארֵךְ, שָׁזוּר

בַּהֵיכָל הַפְּרָטִי שֶּׁלָךְ, אֲנִי בְּזָוִית קֵהָה

"זָוִיּוֹת מְבוֹדְדוֹת נְפָשׁוֹת בְּטֶרֶם נַבְחִין

בְּעַד הַחַלוֹן אַתְּ רוֹאָה אֶת הָהוֹלְכִים

"מִי יֵדַע אִם יִרְאוּ אִישׁ בְּקֶרֶן זָוִית

אֵיזֶה עוֹלָם... רַכָּבוֹת קוֹרוֹנָה מוֹלִיכוֹת

פִּנּוֹת נְטוּשׁוֹת, אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

האספסוף הנאור של הפגנות הרחוב ישלוט בנו מעתה

שֶׁחַיִּים וְיֵשׁ שֶׁלֹּא מוֹצִיאִים יוֹמָם.

אנחנו שתינו – רות צרפתי-שטרנשוס ואני – מאותו הכפר, כמעט. אני גדלתי בפתח תקווה והיא נולדה וגדלה ביישוב ששמו מוזר "ארגון בהדרגה" היום-כפר מעש, הנושק לדרום פתח תקווה.

שולמית, אחותה הגדולה. היתה חברתי לכיתה ב"גימנסיה אחד העם". מאוד אהבתי לבקר בביתה של שולה, בגן המקיף אותו. פסעתי ברחוב רוטשילד עד סופו ושם, אחרי כברת אדמה, היה כפר מעש. דרך לא ארוכה כלל לרגליי הצעירות.

כמעט תמיד ראיתי את אביה של שולה עובד בגן. איש חסון, מוצק. הוא ניהל את חברת החשמל במושבה אבל ידיו היו ידי איכר מחוספסות. הגן שפע עצים שטרם נודעו בארץ – אנונה, פפאיה. פעם אף התכבדתי בדובדבנים – לא יאומן באיזור הזה! – מפרי הגן.

בעיקר שבו את ליבי הפסלים שבגן: ראש גבר מגבס. פסלוני ילדות, צב, לטאה מחימר. כולם מעשה ידיו של יהודה צרפתי. את קירות הבית עיטר בציורי נוף בצבעי מים, לרוב ציורי הגן עם הבנות הקטנות, שתיהן עם אימא. והיו בבית צעצועים שיצר, בובות קטנות שכמותן לא ראיתי. הכל היה חדש לי.

בית סבא וסבתא, עימם גרתי, היה מלא ספרים. ספרי קודש גם ספרי חול: מ"התקופה" עד ביאליק. סבא וסבתא סיימו גימנסיות ברוסיה. היו מה שנקרא "משכילים". אבל סבא היה ממשפחת חסידי חב"ד. אביו הקים ליד ביתו בית כנסת חב"ד מהראשונים בארץ. ציורים לא נראו בבית למעט שני גובלנים גדולים תנ"כיים, מעשי ידי אימהּ של סבתא, סבתא רבתא. את הרקמה הנהדרות הביאו סבא רבא וסבתא רבתא כשעלו לארץ מקייב, אז רוסיה, בשנת 1905: האחת יוסף הצדיק ואשת פוטיפרע. השנייה – יעקוב אבינו על ערש דווי, יוסף מקרב אליו את בניו, ויעקב מברך את מנשה הצעיר.

לא היו ציורים. לא כל שכן פסלים. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". בבית צרפתי ראיתי עין בעין את היצירות האמנותית הראשונות בחיי.

רות מיעטה להתחבר לשיחות שבין שולה לביני. צעירה מאתנו בשלוש שנים ישבה בפינתה וציירה. יום אחד ראיתי ב"עיתוננו לילדים" ציור אישה, בידיה סל שוק ומתחת רשום "רות צרפתי". כמה התפעלתי! רק בת שבע! הבנתי שזו הקטנה ירשה את כישרונו של אבא ועוד תהיה אמנית כמוהו.

לימים כתבה רות ספר אלבומי גדול: "פרק אחד מחייו של אבא והוא הגן" ובו ציורי אביה וגם ציוריה היא על הגן אותו כינתה "גן עדן". מסיפורי אביה על איסטנבול כתבה רות שמוצאו מתורכיה. למעשה נולד ב-1897 למשפחה יהודית ספרדית בטרייסט שבאיטליה בשם ליאו פרנקו. לפני שעלה ארצהף בגיל 21, עיברת את שמו ליהודה צרפתי. הוא עבד בחקלאות ובסלילת כבישים וגם למד ציור בהתכתבות עם מכון בגרמניה. הוא היה אמן רב-תחומי ואת כל הידע והכישרון הוויזואלי שלו הנחיל לרות.

סיימנו את התיכון. עברתי לתל אביב, שולמית נישאה והתגוררה בחיפה. שלחה ידה בציור. "אבל תמיד מתייחסים אלי כאחות של רות," אמרה בהתרסה. את רות ראיתי רק בחטף, בהשקת תערוכות ציור ופיסול שלה, אך שמעתי עליה רבות. רות צרפתי הפסלת. רות יוצרת בדים ל"משכית". רות הציירת הנודעת. האישה היחידה, הצעירה ביותר, בתנועת "אופקים חדשים". ידעתי שנישאה לפסל משה שטרנשוס, המורה שלה. היא בת 21, ילידת 1928, הוא בן 46, צעיר בשש שנים בלבד מאביה. ידעתי שבנישואים אלה לא חיפשה דמות אב. היה לה אבא מאד אוהב ואהוב. ושלא נישאה לשם כבוד ומעמד. כבר סללה לעצמה מעמד. ודאי לא מאהבה לכסף. היה כסף לפסל הזה? – היא נישאה מהערצה. הוא היה המורה שלה, מתווה דרכה בחיים.

וידעתי שילדה בת. האימהוּת השפיעה מאוד עליה ועל יצירותיה. היא החלה לפסל תינוקות וילדים בצורה מופשטת. ליצור צעצועים מיוחדים. אופייה הסוער התמתן מעט.

חזרתי לראות את רות בבית בנימין ושרה טנא. זה לי חוב מוסרי להזכירם. בנימין טנא היה משורר נודע, גם מתרגם שירה, בעיקר מפולנית ומאידיש, סופר שהיטיב לכתוב על ילדות יהודית בוורשה שלפני החורבן. הספרים נועדו לנוער אך גם אימי, ילידת רוסיה, אהבה מאוד לקוראם. פגשתיו בטיול של אגודת הסופרים. הייתי עיתונאית מתחילה שראתה לראשונה את מחברי הספרים שקראה. בצילום מהטיול אני מופיעה כשבנימין טנא לימיני ושמשון מלצר משמאלי.

בעקבות הטיול הזמינו אותי בנימין ושרה טנא לביתם. בית צמוד קרקע בשכונה שנועדה לסופרים, ברמת אביב, השכונה החדשה בעיר.

טנא היו זוג נלבב שכמעט "אימץ" אותי. נקראתי ל"זימונים" – כינויה של שרה לאירוח – שערכוּ לאנשי ספרות ותרבות. ותכופות גם ישבנו, שלושתנו בלבד, לארוחת ערב ישראלית. הם היו יוצאי קיבוץ חניתה, מהצד השמאלי של המפה. אני באתי מפרדסנים בפתח תקווה. זה לא הפריע לנו כהוא זה. לא דיברנו פוליטיקה. דיברנו ליטרטורה. גם זואולוגיה. הם סיפרו על התוכי המדבר שהיה אז בביתם ואני על ביקוריי בגן החיות בתל אביב. בנימין, שערך את "משמר לילדים", הציע שאכתוב טור בעיתונו על גן החיות. לפני שנתיים אספתי את הרשימות לספר ילדים – "ידידנו בגן החיות".

שרה היתה אשת חיל, בשלנית מצוינת, מארחת למופת. היא התברכה בזוג ידיים טובות, תפרה בגדים לעצמה ולבתה הנשואה, גם לידידותיה. הייתי עולה על השולחן והיא מודדת את אורך השמלה היפה שתפרה לי.

בין אורחי הקבע בבית זכורים לי במיוחד פרידקה ופרופסור יעקב רותם, מנהל מחלקת הילדים בתל השומר. הפרופסור הציל את חיי אברשה בנם ממגפת הפוליו בה חלה. בשנות השישים השתולל הפוליו בארץ בדומה למגיפת הקורונה כיום. הקורונה פוגעת בעיקר בקשישים. השיתוק פגע בתינוקות ובילדים. הפרופסור הזריק לילד פנצ'ילין, תרופה שאך זה הומצאה – והילד הבריא.

רות צרפתי "אומצה" אף היא בבית טנא וחידשנו את ההיכרות. לרוב באה בגפה, בעלה שקד על יצירותיו. בשמלות צבעוניות רחבות ועדיים שיצרה. היתה עירנית מאוד לא פעם מרכז השיחות, מספרת בהתרגשות בצורה פלסטיות, מה קרה לה – ותמיד קרה לה משהו מיוחד. בין ליד ביתה ובין באי נידח ביוון. שופעת דימיון, תמימות ילדותית עם "דוגרי" אימפולסיבי צברי. סיפרו שבנעוריה באה לסטודיו של שטרנשוס ומצאה אישה שהשתכנה בו – זרקה את חפציה לרחוב וקבעה: "כעת אני פה!"

התחלנו להזמין זו את זו לבתינו יחד עם הזוג טנא, כמובן. רות חיתה עם משפחתה ברחוב בירנבוים הקטן, בשכונה שנועדה לאמנים. תגוררו בה בין היתר הפסל ציפר, מרזר, פנחס שער, הרקדנית רנה שינפלד, הציירת נורה פרנקל. בית מהמם. מלא מהמסד עד לטפחות אמנות. פסלים שלה, גם של בעלה. ציורים, מוביילים. מחרוזות, גם מהתלות אמנותיות. חדר האורחים ללא פינה ריקה. התקרובת אף היא היתה מיוחדת – פירות אקזוטיים מאלה שגידל אביה. ותמיד שוטטו בין האורחים בעלי חיים. הייתה לה תקופת כלבים. זכור לי במיוחד הכלב שמינק שמת בבית בשיבה טובה. רות כתבה עליו ספר – "גבעת שמינק". היתה תקופת חתולים סיאמיים ותמיד זחל צב בחצר. לא פעם כתבתי על רות, על הספרים שחיברה, התערוכות שקיימה.

את בנימין ושרה שכלתי ביום אחד. באפריל 1999,על סף המאה העשרים, הלך בנימין טנא לעולמו – ושרה סגרה את ביתה ולא פתחה אותו עד יום מותה. המארחת שחייכה תמיד לאורחיה עברה סיוט אימים. בילדותה סבלה מקצרת ומדי קיץ נשלחה לבית מקלף במוצא, מושבה שנודעה באווירה הטוב. היא היתה שם בקיץ 1929, כשגל של פורעים ערבים פרץ למוצא והשתלט על בית מקלף המבודד. ההורים ושלושה מתשעת ילדיהם, שתי בנות ובן, נרצחו. מוטקה בן התשע, הקטן בילדי המשפחה – לימים מרדכי מקלף, הרמטכ"ל השלישי של צה"ל – היה עם שרה בקומה השנייה. הוא שזר חבל מסדינים עליו השתלשלו שניהם לחצר ונחבאו בין השיחים. ראו את הרוצחים מהכפר הסמוך שעבדו במשק שלהם צועדים עם קלשונים וסכינים נוטפי דם, שרים "איטבח אל יאהוד!"

שני הילדים ניצלו. הפורעים נתפשו. שרה בת אחת עשרה העידה במשפטם והעיתונות היללה את "הילדה החכמה שרה..." הטראומה הזאת ליוותה אותה כל חייה. ואחרי שבתה נפלה מצוק בריניקי בטבריה ונהרגה, ובעלה המגונן עליה הלך לעולמו, הסתגרה בביתה ולא פתחה אותו לאיש עד יום מותה. לשווא התדפקתי על דלת ביתה, התייפחתי: "שרה שרה!" – היא לא פתחה.

בית טנא היה הדבק העיקרי שאיחד בין רות לביני. לאחר שנסגר מיעטנו להתראות, רות כבר לא חשה בטוב. פגשתי אותה ברחוב. רזתה מאוד, פניה נפלו. נראתה כבויה. דיברנו על שרה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה היא נפטרה בייסורים, בת 82.

ועתה, בעשור למותה של רות, הזמנתי את בתה יחידתה חגית לראות את יצירות אימהּ השמורות בביתי ולשמוע על דרכה בציור. ידעתי שהיא ציירת.

היא באה. חגית עמרם. רזה. גוף אתלטי, שיער קצוץ. לא הפנים הרחבות הכפריות כשל אימהּ. הופעה שקטה. עדינה.

עברנו על יצירותיה הרבגוניות של רות. פרגוד עץ גדול הנפתח כמפוחית יד מצויר פרחים, ענפים וציצים על רקע חום. חלון זכוכית, אף הוא בציורי פרחים בצבעי תכלת. זוג צפרים תאומות מקרמיקה. בובה מקושטת מקונוס של קרטון .הדפס של ציור בספר על הגן של אבא. ספרים שכתבה – "חושחושית", חיי אוגרת. "חתן דמים", ספרו של חיים הזז, שאיירה. והענק האמנותי העשוי מתריסר מלבני חמר שקבלתי ממנה ל"ברית" של בני ומדי ענדי אותו אני מתמלאת זיכרונות. גם רישום אישה של אביה, משה שטרנשוס. חגית מצלמת ומתעדת הכול. היא עוסקת הרבה בשימור יצירות האמנות של משפחת צרפתי שטרנשוס. בספרייה הלאומית בירושלים, ברובריקה של עיצוב, כבר נסרקו לצורה דיגיטלית 4000 יצירות של סבה, יהודה צרפתי ושל אימהּ רות צרפתי בכל סוגי אמנותה.

חגית, ילידת 1958, נשואה לרון עמרם בן גילה. יליד תורכיה. לא אמן. ממש לא! הוא מנהל היבוא של "יונדאי". "אדם טוב לב, אינטליגנטי," כדבריה. את ילדיה חינכת לאמנות. הבת טל, בת 35, למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב. התמחתה בריקוד הפלמנקו והופיעה בלהקה של סילביה דוראן – אך בחרה במקצוע תקשורתי ועובדת כיום בערוץ יס בטלוויזיה. הבן, תום, בן 25, למד לנגן על גיטרה. מתכוון ללמוד אנתרופולוגיה. המשפחה גרה באותו בית ברחוב בירנבוים בו גדלה. העירייה הציבה על ביתם שלט: "פה התגוררו משה שטרנשוס ורות צרפתי שטרנשוס". שניהם "יקירי תל אביב".

"הייתה לי ילדות מאושרת," מספרת חגית. "אבא ואימא מלאי הומור, מפרים זה את זה ברעיונות. אני בת מזל שנולדתי בביתם ושהם גידלו אותי. בילדותי, מה שהם עשו, אני עשיתי. אימא ציירה בגואש – גם אני ציירתי בגואש. אבא פיסל – גם אני פיסלתי. כל אחד לפי יכולתו. תמיד אהבתי מאוד לצייר וליצור. אבי היה אמן שעסק במופשט, ואימי ציירת ופסלת פיגורטיבית. אני יותר דומה לה בתפישת העולם הפיגורטיבי. איני עוסקת בהשוואות מי היה המוכשר מבין שניהם. כל אחד היה אמן חשוב בדרכו. ואני מצאתי את הייחוד שלי. לא ממש דומה לאימא וגם לא לאבא. גם לא להרבה אמנים אחרים. הלכתי בדרך אינדיווידואלית. כל השנים אני חיה באמנות. כאן, בבית הורי, אני מלמדת אמנות ותולדות האמנות לילדים וגם את הפילוסופיה של למבוגים. מנסה לשלב את העיסוק באמנות עם הפילוסופיה של ההינדואיזם. לימדתי דורות של תלמידים ולצד זה לימדתי מבוגרים את הפילוסופיה של ההינדואיזם ומדיטציה. הכנסתי גם רוחניות במקום רדיפת פרסים וכבוד, שזה בור בלי תחתית.

"תערוכות הציור זכו לשבחים, לכתבות מעודדות ומפרגנות בעיתונים", מוסיפה חגית. "אך התחלתי להרגיש שנהיה לי יותר חשוב להציג ולקבל מחמאות מאשר ליצור.ז ה הבהיל אותי." וכאן הטילה פצצה קטנה: "כבר עשרים שנה אני לא מקיימת תערוכות. התערוכה האחרונה שלי היתה שנה אחרי שאבי נפטר, בשנת 1992.

"קיים בי הכרח קיומי ליצור," היא ממשיכה. "לדעתי אין זה משנה אם היצירות מוצגות או לא מוצגות בתערוכה. כפי שהיה אצל הוריי: אימי היתה זקוקה לאהבת הקהל ואבי ברח מהקהל. ניסיתי לברר בתוכי מדוע אני עושה דברים ומה מקור השמחה. מה לעשות כדי להיות מרוצה לאורך זמן? ואז פגשתי מורה רוחני בהודו ששינה אח חיי .הכניס אותי לפילוסופיה של החיים. יוגה היא בשבילי הרבה יותר מהתעמלות. לי זה יותר הבמה של המציאות. יותר הבנה של החיים. פרקטיקה של יומיום. אני מלמדת בביתי אמנות ותולדות האמנים לילדים, והתעמלות עם פילוסופית ההינדואיזם למבוגרים, לדעתי הצלחתי לשלב את העיסוק באמנות עם עולם ההינדואיזם. מרגישה שאני בשטח ומקצוע מתאימים."

מנוולת, כלבה, סנובית, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.6.2020

נורי, בן המעברות מעיראק וגיבור הרומאנים האוטוביוגרפיים של אלי עמיר, הוא עתה סטודנט באוניברסיטה העברית אבל מרגיש נער חוץ גם שם, ונזכר בפנים הזועפות של אמהּ הייקית של חברתו מימי הצבא כשהגיע לבקרה בביתה.

חרף עיסוקיו וסדר יומו הדחוק, רצה לטעום, ולו כזית, מהחופנים שזוכה להם סטודנט שזמנו בידו, ללכת לאורך המדרכה עד הספרייה הלאומית, להסתכל על הבחורות והזוגות, להציץ לאחד הבניינים ולהיכנס לקפיטריה לשתות אספרסו, לפנות שמאלה וללכת עד בניין המנהלה, להיכנס לחנות הספרים ולעלעל בספרים חדשים ולקנות במבצע חבילת עטים צבעוניים, לצאת לרחבת הכניסה לאוניברסיטה, לנשום עמוק את האוויר הטוב, להתפרקד על הדשא, וללכת לפסל האישה הירוקה שנהפך לפסל אום כלת'ום שלו, להישען עליו ולחוש את זרועותיה הדשנות חובקות אותו ואת פיה מזמר לו שיר ערש, לנמנם מעט בחיקה ולהמשיך בשיטוטיו. הוא נעץ עיניים חומדות בבחורות יפות שהלב יצא אליהן ובמחזרים אחריהן שזמנם בידם וקינא בהם, חש כי האוניברסיטה אינה שלו ולא ידע להסביר לעצמו למה הוא מרגיש נער חוץ גם כאן, הן הוא סטודנט מהמניין ללא שום חובות והשלמות, שילם את כל שכר הלימוד שלו, יש לו כיסא קבוע בכיתה, הוא יכול ללמוד בספריית החוג ובספרייה הלאומית עד שעת הנעילה, למה התחושה שהוא זר, האם תמיד ירגיש שהוא לא בן הארץ והעברית שפה נרכשת ולא שפת אם וכי הארץ הזאת היא ארץ שאליה היגר ונמלט מפרעות והתעללויות, והיא לא ממש מולדת כמו גדות החידקל, אלא ארץ שנייה ושורשיו נותרו קרועים ותלושים משם, מאדמה אחרת. עד מתי ירגיש כך ומה יעשה כדי להרגיש שייך.

מזמן אמר לעצמו כי הציונות היא בלוף, מלים גבוהות שנועדו להפוך ארץ רגילה שכבשו אותה בכוח ורכשו את אדמתה שעל אחר שעל וגירשו את תושביה והתנחלו בה כארצם שלהם, ירושה מאבותיהם, ארץ שהועיד להם אללה בכבודו ובעצמו והן כך כתוב בתנ"ך ובקוראן ולמה הוא מרגיש יוצא דופן ואיך יחוש שהוא שייך לכאן. דחף פנימי חזק הריץ אותו קדימה, האיץ בו לסיים את לימודיו, להצטייד בתעודת בוגר אוניברסיטה, להתקדם בעבודה, להגיע להיות פקיד בכיר, מנהל כללי של משרד ממשלתי, אולי אז ירגיש שהוא שייך, תורם, בן בית, בעל בית. הבין מחבריו העיראקים שלומדים עמו בחוג כי גם הם מרגישים כמוהו, יושבים על קצה הכיסא בכיתה ועם הישמע הצלצול אצים רצים לעבודה ושעות אחדות אחר כך חוזרים בריצה לאוניברסיטה, תמיד ממהרים, אין להם זמן, גונבים שעות מהעבודה. ולמה בחר בשפה וספרות ערבית, הן זה מקבע אותו כבן ערב, יהודי ערבי, ערבי במנטליות ובמנהגים, זר ושונה מהם, בא לכאן מארץ אויב והיחס אליו שונה מהיחס ליהודי פּוֹלוֹני או מוסקובי, או הונגרי שברח מהגויים לארץ שאבותיהם וקרוביהם בנו והקימו כאן.

היתה שעת אחר הצהריים והמשיך לשוטט לשם שינוי, יצא מהמתחם המרכזי ההומה של מדעי הרוח והלך עד בניין הפקולטה למשפטים, שתיכנן ללמוד בה אחרי סיום התואר ראשון, המשיך משם לפקולטות של המדעים המדויקים שלא היו צפופות ומלאות כמו מדעי הרוח. רוח שוממה וצוננת נשבה מבניינים אלה שבהם דנו בנוסחאות מתמטיות סבוכות ובשאלות פילוסופיות עמוקות. נתקל בדיטה, "העגלגלה החייכנית" כפי שכינה אותה, בגלל מלאותה המלבבת.

"דיצה סיפרה לי הבוקר כי היא זקוקה לניתוח נוסף." ומיד הלמו בו הזיכרונות מהניתוח הראשון שעברה כשהיו חיילים בשנלר.

"אוי. לא," גנח מצער. הערב יראה אותה וישמע עוד פרטים. דיצה המיסה את לבו, שכנה בנשמתו, עצם הזכרת שמה העלה בו חיוך חמים ומלטף, קרנה ממנה אהבה שחיממה את רואיה כמו שמש בבוקר. מדורות האהבה שלה דלקו תמיד והיו לה זרדים וגזירי עצים למכביר שהזינו את החום שהפיצה לכל רואיה, גם מגע ידה היה רך וחם. באחד התרגילים הצבאיים נזדמנו בשעת לילה לחוף ימה של נתניה, השתרעו צמודים זה ליד זה על פיסת דשא לא רחוקה מהחוף וכדרכה החזיקה בכף ידו וציחקקה את צחוקה המרנין, המשמח עולם, נטתה אליו ונשכה את אוזנו נשיכות קטנטנות ואמרה במבטאה המיוחד: "הההאהווו, אני רוצה שתהיה אח שלי."

ובהרף עין התהפך עליה ולקק אותה ולחך אותה כמו גלי הים שמלחכים את החוף ומצץ אותה ובלע את לשונה ואת הרוק שלה והפשיט אותה וליקק כל פינה בגופה ולא יכול להפסיק ובא אליה בעדנה וברוך ונעצה את ציפורניה בחוזקה בבשרו ודמעות נשרו מעיניה, לא ידע שהיא בתולה, המשיך לנשק וללטף ולכרוך את עצמו בה ולחוש את חומה ולא הניחו זה לזה עד שחר. היא בכתה ואמרה: "יש דברים שאתה לא יודע ושאני לא יכולה לספר לך..." והמשיכה למרר בבכי והבין כי לא התכוונה לבתוליה אלא לדבר מה אחר, ולא סיפר לה כי יש דברים שגם היא לא יודעת וכי הוא חולם שתהיה חברתו לחיים.

בלילות הבאים אהבו בתחושה קסומה, ולעתים בקוצר רוח ודיצה קרנה כמו פֵיה שמימית, חום גופה שיכר אותו ולא יכול להינתק ממנה, נהנה מצחוקה שמילא עולם והיו מאושרים זה בזה, המשיכה לקרוא לו אחי והלהיטה אותו עוד וגם הוא קרא לה אחותי כמו היו אמנון ותמר. היתה שברירית ופגיעה ופריכה והלב זעק לחבק, להגן ולשמור ולעטוף אותה באהבה חמה ולהיות לה מגן. דיצה גבוהה וארוכת צוואר, כפופת גו קמעא, שערותיה פרועות, פראיות, לא מאולפות, עיניה מוטות הצידה, מתאמצות לראות וחרף קשיי הראייה שלה, זרח עליה אור מופלא. היא לא נחשבה יפה לפי הטעם המקובל, אך היתה יפה מכל היפות, מקסימה מכל המקסימות ומושכת לב מכל מושכות הלב. היו לה ידיים שמאליות שלא הצליחה לעשות בהן דבר עד הסוף ואהב אותה עוד בשל הרישול הזה שלה, צחקה את צחוקה המרנין והשאירה אותו חסר אונים מול החן המשתפך שלה. היא אהבה אופרות ואת שירתו של אריק איינשטיין שהיה נער בגילם והיתה שרה ומספרת לו ודאגה לחינוכו המוסיקלי ולקחה אותו לערבי שירה ולקונצרטים והיה זה תענוג לראות את הבחורה הארוכה וחסונת הכתפיים, מתמוגגת מהשירה הגדולה, הרחבה והעמוקה של האופרות שהוא לא יכול לשנן, לזכור ולזהות.

הוא היה המפקד שלה בצבא וגונן עליה בכל מאודו, היא סיפרה לו בשעתו כי הגיע לארץ מנתח עיניים נודע והוא אמור לעשות לה ניתוח מסובך ומסוכן, אחזה בשתי כפות ידיה החמות את צווארו, נעצה בו את עיניה החולות ולחשה: "אני רוצה שתהיה אתי בניתוח." חיכך את מצחו במצחה ואת אפו באפה כאומר וכי את מתארת לך שלא אהיה, יום יום הלך אז לבית החולים לפנות ערב בתום המשמרת, פעם עם אריה ופעם עם פרנסקי חבריו ליחידה, כששמעה את צעדיו הזדהר צחוקה ומילא את החדר, אחזה בכף ידו והניחה אותה על לחיה וליטפה אותה מרגע בואו עד צאתו וברגעי התרגשות הרעיפה על ידו נשיקות חמות ושפתיו קנאו בכף ידו. כפות ידיה היו עדינות, דקיקות כשל אמנית, היה מאושר באחיזת כף ידה החמה שהערתה לדמו עֵרוּת, רצייה וביטחון.

שעה ארוכה סיפר לה אז סיפורים משעשעים ומרגע שעזב אותה תיכנן מה יספר לה למחרת. ליקט סיפורים מאלף לילה ולילה וסיפורי ג'וחה שאת ספריהם בשפה הערבית הביא מהבית, לילה לילה עיין בהם ובחר מה לספר לה למחרת, הוא הוסיף על סיפורי ערב, מעשיות ששמע מאביו וממספרי הסיפורים בשכונה ומאספני סיפורי עמים, הוסיף עליהם סיפורים מהווי הפלמ"ח וסיפורי הראשונים שייבשו את ביצות עמק יזרעאל, וגם סיפורים כורדים ששמע מרחמן הקצין מהיחידה הסודית ומכל האוסף הזה רקח מסבחה, מחרוזת, מדי יום ביומו. אביו, מספר אמן, לימד אותו כי לא רק סיפור המעשייה והפואנטה חשובים אלא ההגשה, המשחק, הבעות הפנים, גווני הקול, האתנחתות הדרמטיות וכי החוכמה היא לשתף את הקהל, להכניס אותו אל סיפור המעשה, למכר אותו. אביו אמר לו כי מספרי סיפורים על גדות החידקל נהגו לספר בהמשכים וקטעו את הסיפורים במקומות המותחים ביותר והמשיכו אותם אחרי שבוע וכך עשה גם הוא, אביו הוסיף ואמר כי חובה על המספר ליצור מתח בג'סטות, שתיקות דרמטיות, גניחות, צחקוקים, קצב הנשימה ועוד ועוד. מאחר שידע שדיצה אהבה לשמוע על הר הצופים סיפר לה לקינוח סיפור על ההר מדי יום ביומו, את הסיפורים ליקט מלנגרמן המהנדס הייקה, מוותיקי ההר וכמובן ממלך ההר בכבודו ובעצמו כשעלה לשם.

את אימהּ הכיר בבית החולים, חברותיה של דיצה כינו אותה גב' ק' ולא ידע למה. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות, התמוגגה מסיפוריו, ציחקקה והשתפכה עליו והודתה לו מקרב לב שהוא מבקר את דיצה בתה שעיניה השתיים חבושות ונאסר עליה לרדת מהמיטה למשך חודש שלם. לא ידע אם דיצה סיפרה לאימה עליו, היא חייכה לו חיוך רחב שחשף רווח חינני בשיניה העליונות, לא אחת ליטפה את פניו ואת כתפיו וכיבדה אותו בשוקולד ועוגיות מעשי ידיה ונהגה כמו היה בן בית אצלה מימים ימימה ולרגעים נדמה היה לו כי היא מפלסת לו את הדרך לבקש את ידה של בתה.

בשעת הביקורים שלו בבית החולים באה לחדרה של דיצה אחות המחלקה, צעירה יפה בגילם שהצטופפה לידם יחד עם מבקרים אחרים שהגדילו את מעגל המאזינים, אחות המחלקה שאלה מאין הוא ממציא את הסיפורים ואמר לה כי האהבה היא ההשראה והיתה בטוחה כמו יתר הנוכחים שהוא החבר הרומנטי של דיצה, בלשונה של אילאיל, כי אי אפשר היה להסתיר את הברק שהבזיק בעיניו כשהסתכל עליה. בתום האשפוז הורשתה דיצה לרדת מהמיטה, לכבוד המאורע הביאה גב' ק' זר פרחים והעניקה לכל אחד פרח וחבילת שוקולד ונפרדה מחבריה ליחידה ומהצוות שטיפל בבתה. המנתח המליץ לדיצה לא לצאת מהבית, לא להתאמץ, לנוח בעיניים עצומות ולבוא אליו למעקב אחרי שבועיים.

הלך עם אריה לבקר את דיצה, את דלת ביתה פתחה אישה חמורת סבר, אטומת פנים וזעופה, עמדה לפניהם סכורת שפתיים וחסמה בגופה את הכניסה, לא בירכה אותם בשלום ולא בברוכים הבאים כמנהגה של ההיא שחיכתה להם בבית החולים, זו ניצבה כחיל מגן על ביתה ושמרה לבל יפלשו אליו. לא היה זכר לחיוך ההוא ולא לחריץ היפה בין השיניים, ואף לא לקסם וחום הלב שההיא הקרינה בבית החולים. הסתכל עליה ותהה אם זו גב' ק', העיף מבט במספר הדירה לבדוק שמא טעה, הן לא ייתכן כי זו האישה שהתמוגגה מסיפוריו וראתה את בתה מחזיקה בכף ידו שעה שלמה ומניחה אותה על לחייה ומנשקת אותה והיא בהדרת החריץ בין שיניה חייכה לו חיוך של אושר וטפחה לו על השכם, ליטפה את זרועו והרעיפה עליו מחמאות וכיבדה אותו בעוגות ושוקולד ועוד מעט היתה מציעה לו להיכנס למיטתה ומלמדת אותו את סודות האהבה הבשלה והבוגרת לפני שתוביל אותו ואת בתה לחופה וקידושין כפי שחלמו שניהם.

הסתכל באריה ועשה צעד אחורנית כעומד לחזור על עקבותיו והנה דיצה בצהלת צחוקה הגואה כגלי הים, הדפה את אימה מפתח הבית, קדה קידה קלה והזמינה אותם להיכנס. ישבו קפואים בחדרה, בטנו התפרעה ודקרה אותו דקירות חדות, הגישה לו כוס תה והמשקה החם לא הפשיר את הקור שחש בבטנו, רצה להיאחז בידה נדיבת החום ולא העז, עיני האישה שפתחה את הדלת נשארו נעוצות בו כמחטי מזרנים. נזכר כי בביקוריו בבית החולים שאלה אותו גב' ק' הרבה שאלות כבדרך אגב, עשתה זאת בחן החריץ בין השיניים וחיטטה ככה בחייו וחיי משפחתו ושמעה היכן נולד ומתי עלה והיכן גרה משפחתו וכמה אחים ואחיות יש לו ועוד מעט היתה מזילה דמעה על אביו המובטל ועל הכוך במוסררה בסימטה חסרת שם שבה גרו ועל היותם עניים מרודים ונראה כי נבהלה מהאפשרות שבתה תרצה בו למרות הכול, עתה היה בטוח כי תיכננה לחתן את בתה עם צעיר נחשב ועשיר שעתידו לפניו, בן למשפחה ששמה הולך לפניה, ממעמד מיוחס וממכובדי העיר עם תואר אקדמאי, דוקטור לפחות ולא עם אחד ללא שם נכון וללא תואר משכונת עוני נידחת.

חריצי כעס חרצו את פניו של אריה, עוד רגע עמד להשתלח בגב' ק' לולא אחז נורי בזרועו, בינתיים נכנסו לחדרה של דיצה שתי בחורות, אחת מהן עם חיוך מחוף אל חוף, שפתיה הגדולות והעסיסיות השכיחו לרגע את צריבת העלבון על יחסה של האישה המנוכרת שפתחה להם את הדלת. החיוך הנפלא שלה לא הרגיע את אריה שהמשיך לשבת על קצות הספה ונחפז לקום והוא בעקבותיו, נפרדו מדיצה שהפצירה בהם לבוא שוב ולא הרפתה עד שקבעו מועד. בעלת החיוך מחוף לחוף הבטיחה לבוא גם היא במועד שנקבע והספק אם לבוא או לא נשאר במבטם.

בחדר המדרגות פתח אריה בצרור קללות בעברית, לדינו, יידיש וערבית ולא רוקן את אשפתו גם כשהגיעו לרחוב: "מנוולת, כלבה, סנובית, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת, אני נשבע לך שרגלי לא תדרוך יותר בביתה."

"למה, למה להעניש את דיצה, מה היא חטאה? צריך לבוא על אפה וחמתה של אימה." אריה כיבד אותו בסיגריה נובלס וכבר בשאיפות הראשונות חש סחרחורת.

בַּנַּחַל שֶׁחָצָה אֶת סִמְטַת יַלְדוּתִי הַקְּצָרָה

כִּי אָמַרְנוּ: "בַּל תַּשְׁחִית" בְּעִבְרִית.

הֵם נִשְֹּאוּ עִם הַמַּיִם הַזּוֹרְמִים לְאִטָּם

עִם הָרוּחַ הַמְזַמֵּר אֶל תַּהְפּוּכוֹת הַזְּמָן.

וְהִקְשַׁבְנוּ לָהֶם "כולו אוֹיער" קַשֶּׁבֶת

אֶל מִלְמוּל "בַּעַל הָעֲגָלָה" לְסוּסוֹ הַמַּמְתִּין,

וּתְפִלַּת שַׁחֲרִית בּוֹקַעַת מֵאֶשְׁנַב בֵּית הַכְּנֶסֶת.

פִּכְפּוּךְ מַשְׁאֵבָה הַדּוֹלָה "מַיִם חַיִּים"

כִּי כָּךְ נִקְרְאוּ גַּם בִּלְשׁוֹן הַדָּגִים,

וּמַטְבְּעוֹת הָעִבְרִית הַשְּׁזוּרוֹת בְּיִידִישׁ

מֵעֵבֶר לַגִּשְׁרוֹן שְׂבִילִים מִתְפַּצְּלִים

בָּתֵּי עֵץ פְּזוּרִים שָׁם, גַּגּוֹתֵיהֶם קַשׁ

נוֹשְמִים טַל וְשַׁלְוָה חֲרִישִׁית מֵהַנָהָר.

הָעוֹבֵר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בַּסִּמְטָה.

שָׁחוֹר הוּא מִפִּיחַ, לוֹ גֻּלַּת בַּרְזֶל וְחֶבֶל

הַמּוּרָדַים עִם מַטְאֲטֵא אֶל תְּהוֹם הָאֲרֻבָּה.

לוֹ יְלָדִים עֲשָׁרָה. אֶחָד לְאֶחָד נִסְפְּרֵם

כּי נֵעֶדְרוּ שְׁמוֹתֵיהֶם מִדַפֵּי הָעֵדוּת

וְהֵם בּוֹרְקֶה וּרְאוּבְקֶה, יוֹכְקֶה וְזִלְפָּה,

דובְּרַא וּדְבוֹשֶה, מוֹטְקֶה, אִיסָר, גְּלִיקֶה

וּסְלוּלָה הַסִּמְטָה אֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת,

חֵרְשׁוֹת וְאִלְּמוֹת הֵן לְכָל מַה שֶּׁרָאוּ

בְּעִתּוֹת שֶׁל דָּמִים, כְּלָיָה וְסוֹעָה.

וְנֹעַר צָעַד כָּאן נוֹשֵֹא חַזוֹן הַתְּחִיָּה,

מֵעַשְׁרוֹת, מֵאוֹת, אֲלָפִים, מִילְיוֹנִים,

נִתְקַבֵּץ כָּאן, נִתְאַסֵּף, אֲנַחְנוּ כְּבָר כָּאן,

בּוֹא אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ, בּוֹא נֹעַר עַם רַב,

קראתי את השיר שלך ב"מאזנים", שיר המחיה עולם יהודי שנעלם. אין ספק, אתה יודע לנגוע בליבם של אלה שהכירו את העולם הזה, ואני מקווה שגם בליבם של אלה שרק קראו עליו בספרי ההיסטוריה ובספרות היפה.

המשורר הערבי-מוסלמי, הקניבל, מחמוד דרוויש, הוא אדם נערץ ע"י הערבים למרות היותו מכחיש העם הפלסטיני ("תרשמו אני ערבי" ודוק: לא פלסטיני) וזאת מפני שירתו הקורבנית רווית השנאה ליהודים, בה הוא מאיים לאכול את בשרם, וקורא להם להסתלק מהארץ ולקחת עימם אפילו את מתיהם. (מה שאפילו הנאצים לא דרשו).

ב-6 ביוני פירסם סלים בראכאת, משורר סורי מוכר בעל רזומה ספרותי מכובד, טקסט אישי-ספרותי בעיתון "אל-קודס אל-ערבי", שבו הוא מספר על הידידות הנפלאה ארוכת השנים שלו עם דרוויש. אלא שלקראת סוף הטור הוא חושף פרט, קטן זניח ושולי: הוא טוען שלדרוויש יש בת מהרפתקה לילית חד פעמית עם אישה נשואה.

השמיים נפלו, חזק. העיתונות הערבית, המדיה החברתית, קהילת הסופרים הפלסטינית וגם הכלל-ערבית הפציצו בפוסטים, ציוצים ומאמרי דעה למיניהם. כולם הגיבו, כולם הרגישו חייבים להגן על כבודו, פרטיותו ומעמדו הספרותי-תרבותי של דרוויש מפני חברו שתקע לו סכין בגב. פולחן דרוויש הוביל ללינץ' אישי ותרבותי של בראכאת והתרת דמו.

לדעת המבקרים בראכאת לא רק פגע בפרטיות של דרוויש וחשף סוד אישי ואינטימי כמוס או "מבייש", אלא פגע, הכתים ואף טימא את מהותה וליבה של הסוגייה הפלסטינית הטהורה והקדושה. כי דרוויש סיפק את הסחורה הלאומית הטהרנית; הוא כתב, סינגר ותיקשר נאמנה את הנרטיב הפלסטיני הבלתי מעורער. דרוויש נהפך בעצם למעין ישו הפלסטיני.

גדודים של גברים יצאו להגן על כבודו של המשורר הלאומי ובכך המחישו עד כמה הנרטיב הפלסטיני, בעיצובו של דרוויש, מבוסס על השתקת הנשים.

כתבת "הארץ" ראגאאה נאטור, כותבת שהיא חיכתה לרגע הזה. "אני מודה: חיכיתי לרגע זה. אני מכורה לשחיטתן של פרות קדושות על סוגיהן, ובמיוחד חביבה עליי שחיטת פרות פלסטיניות-לאומיות פטריארכליות. רציתי מזמן לשחוט את מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, המיתוס, האל, הקדוש, החסין לכל ביקורת, פוליטית או ספרותית. אל דאגה, אשחט מדויק, חד ולא תבחינו בדם."

"ההאלהה של דרוויש" היא ממשיכה, "איפשרה לו, מבחינה שירית-תרבותית, לשלוט ואף להכתיב את צורתו, תוכנו וגבולותיו של הנרטיב הפלסטיני בצורה בלתי מעורערת כמעט. ובכך נוצר לא רק נרטיב פלסטיני לאומני ספציפי, אלא נרטיב לאומני ספציפי גברי, שהדיר אוטומטית נרטיבים נשיים שיריים, תרבותיים ופוליטיים. התוצאה היא נרטיב היסטורי-פוליטי שנעדרים ממנו נוכחותן, זיכרונן וקולן של נשים פלסטיניות. במובן הזה הנרטיב התרבותי-שירי הגברי שדרוויש הביא היה בדיוק השתקפותו ואף המשכו של הנרטיב הפוליטי הפלסטיני הגברי הרחב ששולט בזירה הפוליטית עד היום."

(ראגאא נאטור, "הכבוד הגברי של פלסטין", "הארץ" גלריה, 26.6.20)

(באינטרנט: "הכבוד של מחמוד דרוויש משתיק את קולן של הנשים הפלסטיניות")

החוקרת החדשה גולדה זלטה-שניפיצקי-זהבה גלאון

לאחר שהמולטי-מיליונר, סוחר הקנאביס, אהוד ברוג-ברק הצליח לארגן לעצמו קרן מחקר של 2.3 מיליון דולר (אגב האם הוא פירק כבר את השותפות העסקית שלו עם אפשטיין?) – התקנאה בו גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון, ויסדה לעצמה גם קרן מחקר שהפך אותה לחוקרת. (לא הצלחתי לברר את זהות המממנים שלה).

היא העמידה את עצמה בראש מה היא קוראת "מכון זולת לשוויון וזכויות אדם". (לא ואין לה כל כוונה לחלק את עושרה לזולת העני), וכבר פירסמה את דו"ח המחקר שלה המכונה "דו"ח המכבסה", המפרט כיצד לשיטת הארגון, מולבן משטר האפרטהייד שעומד מאחורי תהליך הסיפוח שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בראיון לעיתון "הארץ" מספרת שניפיצקי-גלאון על תסכולה הרב משנותיה הרבות בפוליטיקה.

"כל הזמן הסברנו שאם לא יהיה הסדר מדיני ואם נמשיך לשלוט בעם אחר, יהיה לזה מחיר, ולא היה לזה מחיר. אנשים חיים טוב פה. --- זהרנו (וקיווינו) שנהפוך למצורעים – אבל (אבוי) העולם זרם."

הסיכוי היחיד במאבק נגד הכיבוש (קרי: כיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש) הוא ביידן, אומרת שניפיצקי-גלאון, ומסבירה בהמשך מהי הפעילות היחידה שתעזור לנו להביא לסיום הכיבוש (קרי: לכיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש).

"אני מגדירה את עצמי ישראלית או חברה במפלגה ישראלית שיש בה חברים יהודים, חלקם ציונים וחלקם לא. --- זה שמבקשים ממני להגדיר את עצמי כציונית זה חלק מהנרטיב של מבחני הנאמנות שהימין הצליח לקבע. --- ההורים שלי באו לפה, הם היו ציונים בהגדרה, והם חשבו שליהודים מגיע בית לאומי."

(ודוק: לפי הגדרת הערבים גולדה זלטה שניפיצקי היא ציונית גזענית, מהגרת בלתי חוקית מווילנה לפלסטין ומתנחלת בלתי חוקית באדמת מלבס על חשבון הערבים, ויש להחזירה לארץ מולדתה).

אבל לזכותה היא ממשיכה ואומרת "מי שמציע ללכת למהלך פוליטי על בסיס של 48' חי בהזייה."

ומה הפתרון הפוליטי שהיא מציעה להבאת כיבוש ערבי-מוסלמי לאחר הכישלון שלה בכנסת?

"המחנה שלנו צריך לשנות את דפוסי ההתנגדות שלו – אחרת לא יהיה לו כל סיכוי. --- אנחנו משחקים בתוך כללי המשחק," היא מסבירה, "זאת אומרת, הימין מגיש הצעת חוק ואנחנו מגיבים, וחוזר חלילה. בתור מי שהיתה 16 שנים בכנסת, אני יודעת שאין ישועה מהמערכת הפוליטית. אני חושבת שהכוח הגדול יהיה בחברה האזרחית. אני קוראת למודל שאני מציעה מודל של הפרעה, מודל של התנגדות. --- לדוגמה, אם יפנו את חאן אל אחמר אנחנו צריכים לשכב מתחת לדחפורים."

דוד (דדי) צוקר טען שלדעתו הפסדתם במאבק על הכיבוש בשנות ה-70 בקרב על ההתנחלות בסבסטיה "כשהחלטנו להתפנות בטוב וללכת לישון בבית" במקום לשכב על האדמה ולסרב להתפנות.

"אני חושבת שהוא צודק. אני הייתי שותפה להקמה של קבוצה שנקראה 'השנה ה-21', לציון השנה ה-21 לכיבוש, ויזמתי הפגנה נגד הריסות בתים בקלקיליה. עצרו אותנו וישבנו חמישה ימים במעצר. הקבוצה שלנו התפרקה אחרי זה כי אף אחד לא היה מוכן לשלם יותר את המחיר.

"המתנחלים היו מוכנים לשלם מחיר אישי ואנחנו לא. יכול להיות שהמתנחלים, שתמיד קיבלו גיבוי מהשלטון ידעו שהכול בקריצה ואם הם יקימו מאחזים בלתי חוקיים לא באמת יכניסו אותם לכלא. אבל באיזה שהוא מקום עשינו מאבק דה לוקס. אנשים לא הרגישו ככה כשהם נאבקו, הם הרגישו שהם נותנים את נשמתם, אבל באיזשהו אופן זה היה מאבק דה לוקס. --- שאנשים לא שכבו מתחת לדחפורים, למשל. --- הזהרנו שנהפוך למצורעים – אבל העולם זרם."

("זהבה גלאון מנתחת את כישלון השמאל במאבק בכיבוש. ריאיון", "הארץ" 26.6.20)

ועכשיו נשאר רק לראות אם אכן באמת תשכב גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מתחת לדחפורים?

יורשתה בתפקיד תמר זנדברג כבר נשכבה השתטחה על קבר ערפאת (ואפילו קרה נס והתעברה) אבל זה מעשה קל מדי.

המהפכנית החדשה – יהודית מוזס ניר שלום, קוראת למרד מיסים

בעקבות הטבות המס שקיבל נתניהו קראה המהפכנית המולטי-מיליונרית העשירה (בעלת 12 אחוז ממניות ידיעות) יהודית מוזס-ניר-שלום למרד מיסים.

"אני קוראת להפר את החוק," אמרה מוזס-ניר-שלום, אחותו של מו"ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס, בראיון הבוקר לרשת ב'.

מוזס-ניר-שלום הוסיפה, "אני חושבת שאנשים בישראל משלמים מיסים כדי שהם יגיעו לתחבורה ציבורית, לבתי חולים וכו' אני לא רוצה לשלם מיסים ל-36 שרים."

לזכותה ייאמר שהיא אינה מעורבת בניסיון השוחד-לכאורה של אחיה, והיא אף תובעת מבית המשפט לעיין בתיק מכירת המניות לבנק הפועלים שאחיה ארנון מסרב להראות לה למרות היותה בעל בעלת מניות.

כל זמן שהעיתון הרוויח מעסקי העיתון הרוויחה יהודית את הכסף מבלי כל ביקורת.

כאן המקום לומר לזכות נתניהו שהוא שיחרר את העיתונאות בישראל מכבלי ארנון מוזס, ואיפשר לראשונה בישראל את קיומה של עיתונאות חופשית ודמוקרטית.

ועתה נותר רק לראות אם הגיבורה המהפכנית החדשה יהודית ניר-מוזס-שלום אכן תפסיק בעצמה לשלם מיסים ותיכנס לכלא עם ציפורה לוין-מיכאלי, או שהצבועה רק מטיפה לאחרים לעשות כן?

ב"הארץ" פורסמה מודעה כמכתב לשר החוץ גבריאל אשכנזי בו נדרשה "נקיטת עמדה מוסרית של מדינת ישראל לנוכח הפשעים של המשטר בסין."

במכתב התבקש השר לא לשתף פעולה עם משטר דיקטטורי קומוניסטי שהביא למגיפת הקורונה ואחראי למותם של כ- 80 מיליון בני אדם. ולרדיפת פאלון גונג.

שום אינטרס פוליטי או כלכלי, הם כותבים, לא יכול להצדיק את ההתעלמות מהאחריות ההיסטורית של עם ישראל. החותמים אומרים שישראל מדינה שהוקמה אחרי השואה לא יכולה שלא לנקוט עמדה מוסרית, שיזכרו אותם בעתיד כחסידי אומות העולם.

על המודעה חתומים בין השאר – מחד אקטיביסטים פרו-איסלמיים כגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, אברהם בורג, משה מזרחי-רז, ונעמי חזן (גולדשטיין) – ומאידך משה פייגלין, גם הרב אבינר, והרב לבנון רב השומרון.

בין פשעי סין לא הוזכרו במכתב תמיכתה של סין באיראן ובחמאס, שלא נחשב לפשע לדעת האקטיביסטים הפרו-איסלמיים התומכים דווקא בכינון יחסים עימם ועם הדיקטטור הרוצח מדמשק. נושא המוסר והפוליטיקה הוא נושא כאוב וקשה. ניתן לדון בו בנחרצות בשיחה עם המדריך בתנועה, אבל המציאות קשה יותר. להביע מחאה אפשרי, אבל האם מדינת ישראל יכולה לנתק את הקשר עם סין? האם החותמים עצמם יפסיקו לקנות את תוצרת סין? מה תהיה המשמעות המדינית והכלכלית לחברה הישראלית אם ינותק הקשר עם סין?

עם מותו של זאב שטרנהל, חוקר הפשיזם, פירסם "הארץ" מאמר שלו המתאר את דרכו כסטודנט צעיר למחקר הפשיזם.

"כשקראתי, בתחילת שנות השישים, בהיותי תלמיד תואר שני באוניברסיטה, את 'הרומאן של האנרגיה הלאומית', של מוריס בּארֶס," מספר שטרנהל, "החלטתי להקדיש לו את עבודת הדוקטור שלי. ביצירת בדיוֹן מרתקת זו תיאר את ההרס של הגדוּלה הצרפתית על ידי הנאורוּת, המרוקנת לדעתו את התרבות הלאומית מערכיה הייחודיים ומחליפה אותם בערכים אוניברסליים. הגילוי שינה לגמרי את כיוון עבודתי. במקום להמשיך לעסוק בליברליזם פניתי ללאומנות ולרכיביה האתניים והגזעניים.

"הסופר הצרפתי מוריס בַָּארֶס (1923-1862) היה גם עיתונאי, פובליציסט ופוליטיקאי, שנבחר לראשונה לפרלמנט בגיל 27. הרב-ממדיות הזאת, שהשתמרה אצלו כל חייו, והאנטישמיות החריפה שלו, שהיתה חלק לא נפרד מהמרד הלאומני, הם שהפכו בעיניי את בארס לדמות מודרנית המייצגת תקופה שלמה. לפי בארס – מקור אסונה של צרפת והסיבה להידרדרותה: היא תרבות הנאורות שמרוקנת את התרבות הלאומית מערכיה הייחודיים ומחליפה אותם בערכים אוניברסליים.

"מלחמת התרבות של בארס נגד עקירה זו של בני הארץ משורשיהם המקומיים והלאומיים היא מבחינתו מלחמת קיום. הפרובינציה, על עיירותיה ועל בתי הקברות שסביב הכנסיות שלה, היא זו שמייצגת אצלו את הלאום כיציר כפיה של ההיסטוריה. קאנט הוא בעיניו האויב ששיחרר את היחיד מכבלי ההיסטוריה ומהמסורת, אך קאנט נשען על רוסו, על תורת החירות ועל האנתרופולוגיה הפילוסופית שלו. במשך כל הקריירה הפוליטית והפובליציסטית שלו לחם בארס ברוסו. אכן, רוסו היה שנוא על הלאומנים לסוגיהם, ונערץ על ידי כל מי שראו בחברה מעשה ידי אדם ולא יותר. רוסו."

("עם מותו של זאב שטרנהל, האדמה ואבותינו הקבורים בה", "הארץ" 2.6.20)

הנה הסתירה הדיאלקטית הגדולה של זאב שטרנהל כאידיאולוג.

הוגה הדעות השוויצרי-צרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau;‏ (1712-1778) היה תיאורטיקן פוליטי, ותיאורטיקן של החינוך שהשפיע רבות על תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל רעיון הלאומיות. בחיבורו "האמנה החברתית" מ-1762 המתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים," טבע רוסו את המושג "הרצון הכללי". ההיסטוריון יעקב טלמון ראה את מושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, שטענו כל אחד מהם שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי" בעוד שבמציאות אין "רצון כללי", אלא רק רצון פרטי.

כתיאורטיקן חינוכי עסק רוסו בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.

בספרו "אמיל", או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שהוא מעין נובלה בידיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו, הוא תיאר את חינוך הנער אמיל בכפר מפני שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, לפי רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, (רוסו) היכול להראות לצעיר את הדרך אל החיים הטובים.

בניגוד לתיאוריה החינוכית היפה שהציג בספר, במציאות נהג רוסו על פי ההיפך בדיוק. מיחסיו עם פילגשו תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, נולדו לו חמישה ילדים. מרגע לידתם הוא נטש אותם על מדרגות בית העירייה שיילקחו לבית יתומים.

פרנסואה וולטר כבר עמד על הסתירה הזו בין התיאוריה למעשה.

הנה הסתירה הדיאלקטית הגדולה. דווקא רוסו בעל "הרצון הכללי" נגדו נאבק בָּארֶס האנטישמי בעל הרעיונות הלאומניים הצרפתים שהתנגד לערכים האוניברסליים, הוא הוא לדעת פרופסור טלמון דווקא אבי הרעיון של "הדמוקרטיה הטוטליטרית" ממנו ינק הפשיזם הנאציזם והקומוניזם, אויבי הערכים האוניברסליים.

והנה סתירה דיאלקטית נוספת. פרופסור זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל היה חוקר הפשיזם שנעשה לתומכו. מאז 1967 היתה לו רק מנטרה אחת פשיזם! פשיזם! פשיזם! החברה הישראלית פשיסטית! וזאת בשעה שהדמוקרטיה הישראלית רק פרחה והתפתחה, ודאי ממצבה בעשורים הראשונים תחת שלטון השמאל.

לאורלובסקי-שטרנהל לא היתה כל הבנה, שלא לומר התייחסות – לפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי-הערבי. הוא מעולם גם לא השווה דבר ל-24 הדיקטטורות הפשיסטיות הערבית, אלא רק לגרמניה, ובגזענותו עוד האשים דווקא את יהודי-ערב בפשיזם.

אין תימה אפוא שקריאתו משולה היתה לקריאה "זאב זאב."

פשיסטיותו העצמית התגלתה כאשר מינה את עצמו ליועץ לענייני טרור של הפשיסט מוחמד עראפת כשיעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001). וכשהוא כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי קורא להפיכת יו"ש ל"יודנריין" באמצעות טנקים.

והנה דווקא בימינו, באותה צרפת שאותה העריץ שטרנהל, (בניגוד לישראל הפשיסטית), צרפת בעלת הערכים האוניברסליים שדחקו את הערכים הלאומיים הלאומיים שלה ואת תרבותה הנוצרית-חילונית, קשה כיום ליהודי לחיות הרבה יותר מאשר לפני מאה שנה בתקופתו של בארס.

יהודי חבוש כיפה אינו יכול לעבור ברחוב. הערכים התרבותיים הצרפתיים נעלמו בערכים אוניברסליים מוסלמים. היהודי תמיד משלם את המחיר.

ומה נהיה אנו אם נזנח את מקורותינו התרבותיים היהודיים לטובת ערכים אוניברסליים וניעלם תחת הערכים האוניברסליים, ונמצא עצמנו תחת הערבים האוניברסליים המוסלמים?

השיך כמאל חטיב מסביר את הסיבה לפולחן המתים שלו

בהפגנה נגד הבנייה על בית הקברות ביפו שפונה ע"י העות'מנים ב-1915 ובהמשך ע"י המופתי של ירושלים גנרל הס.ס. מוחמד אל חוסייני, שכתוצאה מפעולתו בנו עליו ערביי יפו המוסלמים את המבנה שנהרס ומוקם מחדש, יצא המרצע מן השק. אין מדובר בפולחן מתים אלא בהפגנה לאומנית גרידא. שייח' כמאל ח'טיב, סגן יושב ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ("האחים המושלמים" "החמאס") אמר: "המאבק הוא בין האנושיות לבין הרוע התוקפני. יפו מחוברת לירושלים, בית הקברות מהמאה ה-19 מזכיר למי שמסרב לזכור, לא אנחנו האורחים אלא הם האורחים פה. התפוזים הם של יפו, אתם (היהודים) הזרים פה לא אנחנו."

מוזר. האם השייך המוסלמי הנכבד אינו יודע שאללה, (אלוהים הערבי, אלוהיו), אמר בניגוד אליו שכל הארץ שייכת רק לעם ישראל ולא לערבים או לפלישתים (קוראן סורה 7 פסוק 137), והערבים הם הזרים כאן?

פניה קלוזנר-עוז-זלצברגר (הבת של עמוס קלוזנר-עוז) המוסרנית והצדקת בעיני עצמה הגיבה על החרפות והאיומים שקיבל אמנון אברמוביץ בפרובוקציה שעשה:

"מה שקרה הערב בהפגנת הימין בתל אביב הוא ריסוק האמנה החברתית ועליית שלטון פראי האדם. אם הנתעבים שצעקו לאברמוביץ׳ wשרוף מסריח' לא ייעצרו ויועמדו לדין בעוון פשע שנאה, חזרנו למצב הטבע. ואז ניאלץ לקוות שאזרחים טובים יזהו אותם אחד-אחד וישברו להם את הלסתות."

פניה מסיתה לשבור לסתות – במקום לגנות כל אלימות כולל אלימות של אנשיה שלעולם לא גינתה אותה.

פניה קלויזנר-עוז-זלצברגר, הסתה היא חרב פיפיות. היזהרי שלא ישברו לך את הלסת. עלייך לגנות כל אלימות. אלימות של יהודים ערבים ימין ושמאל. כל אלימות מגונה. אין גבול לצביעות כאשר מגנים רק צד אחד הנוקט באלימות ומסיתים להפעיל אלימות נגדו.

גבריאל אשכנזי ובנימין גנץ מסכנים את עתיד ישראל

ההתנגדות אותה מפעילים גבריאל אשכנזי ובנימין גנץ נגד סיפוח בקעת הירדן והסתפקות בסיפוח קטן של המובן מאליו – גוש עציון ומעלה אדומים עשוי להביא למה שבן גוריון כינה "בכייה לדורות".

גבריאל אשכנזי: "כולם מבינים שהסיפוח לא יהיה בבקעת הירדן":

סיפוח קטן כזה אין לו כל ערך אלא רק נזק. ממילא ישובים אלו הם בקונצנזוס. אפילו לסיפוח אריאל אין כל תועלת מדינית אסטרטגית. רק סיפוח של בקעת הירדן יש לו משמעות מדינית וביטחונית אסטרטגית לעתיד ישראל. אין גבול בטחון ללא ריבונות והתיישבות יהודית. צבא זר ,כפי שמציעים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מסוגו של שאול אריאלי, לא יעמוד במבחן אפילו שעה אחת. וגם צה"ל לא יחזיק מעמד בשטח ריבונות זר. רק ריבונות ישראלית בבקעת הירדן תבטיח את בטחון ישראל. ספק אם נתניהו קרוץ מהחומר של בן גוריון אשכול ובגין ויוכל לעמוד בפניהם ולספח את בקעת הירדן.

אהוד יערי: מקור פלסטיני בכיר: ישראל העבירה מסר לאבו מאזן דרך ירדן שהסיפוח לא יכלול את הבקעה. המסר הישראלי שנשא ראש המוסד בשיחה עם עבדאללה השני מלך עבר הירדן דיבר על כך שרק מיספר גושי התיישבות יסופחו. בישראל ביקשו לרכך את אבו מאזן ואמרו שלא יספחו את בקעת הירדן בשלב הזה.

מן המסר הישראלי משתמע שהסיפוח יהיה מוגבל לשניים או שלושה גושי התיישבות – שלא פורט היכן יהיו. קרוב לוודאי שגוש עציון, וייתכן שגם מעלה אדומים, ייכללו במהלך.

ראש המוסד ביקר בירדן בין היתר ברקע הפרסום במהדורה המרכזית בשבוע שעבר, לפיו גנץ יסכים לסיפוח רק אם המהלך יגובה בתיאום בינלאומי – בדגש על ירדן ומצרים.

אני הולך ברחובות תל אביב. תל אביב כמעט אף אחד מלבד מבוגרים ספורים אינו עוטה מסכה. הצעירים בוטחים בצעירותם הבריאה ואינם חוששים מהקורונה. מסיבות בבל מקום. כל אמירה על צורך בזהירות או בסגר נתקלת בהתנגדות. יש לחזור לחיים הקודמים. השאננות כבר מביאה לתוצאות. מיספר החולים עלה, ואירופה הכריזה על ישראל כמוקד אדום למגפה והיא הולכת וסוגרת את גבולותיה בפי הישראלים. מובן שגם תיירים אינם מורשים להגיע לארץ. ענפים שלמים במשק נשארים משותקים. הפקרות.

לפני כמה שנים נפגשתי לשיחה עם מאיר כהן. אדם מרשים. סיפר על ילדותו ועל הישגיו כתלמיד, סטודנט, מורה, מנהל בית ספר. העיתונות לא פירסמה מעולם (מעניין למה?) את עלילותיו ואת התלונות נגדו.

בתחקיר אילנה דיין ב"עובדה" התגלה מאיר כהן כדמות שונה. אדם כוחני, מטרידן מיני, ובעיקר אדם המכסה בתכסיסי מאפיה כל ביקורת או תלונה נגדו. גם אם יתגלה כי התחקיר של אילנה דיין הוא רק "אמת לשעתה", השעה הזו קשה ביותר, ויכולה לשמש חומר ספרותי נצחי. מזכירה צעירה המושכת בחזרה תלונה על הטרדה מינית מצידו של הבוס לטובת פרנסת אמהּ, והמשך העסקתה בעירייה הקטנה מוכת אבטלה. דילמה נוראית.

ראש מפלגת יש עתיד, ח''כ יאיר למפל-לפיד, המתנאה תמיד במוסרניותו, נסע כחבר טוב לביתו של מאיר כהן, וראה עימו את התחקיר של אילנה דיין בתוכנית עובדה, ובסופה גיבה את מאיר כהן: ''מאמין במאיר ומאמין למאיר. שמח שהניסיון לחסל אותו פוליטית נכשל באופן כל כך מהדהד.'.

נראה שבעתיד הוא עוד יצטער על הגיבוי. אם ירצה או לא ירצה הפרשה תמשיך את חיה ובייחוד סביב בשאלה מי במשטרה כיסה עליו ונתן את ההוראה להפסיק לחקור את מעשיו. פרשה כזו לא ניתן לטייח. השאלה היא האם יש עתיד למאיר כהן במפלגת יש עתיד?

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

במשך מיספר שבועות אסף טיוטות של החלטות, שכתבה מלי המתמחה. לכל טיוטה הצמיד את ההחלטה שכתב באותו נושא. לאחר שסיים לסדר אותן, ביקש ממנה להיכנס ללשכה. השולחן הגדול היה מכוסה דפים. כשנכנסה, הסביר לה את מטרת השיחה. מלי הבינה מיד, והודתה שהיא מאריכה בכתיבה.

"זו תכונה שלי, כמעט מכתה אל"ף," טענה. "כשאני כותבת, אני מתלהבת, ובדרך כלל מבלי להרגיש אפילו אני רואה, בסופו של דבר, שמילאתי הרבה דפים. אף פעם לא העירו לי, לא בבית הספר ולא לאחר מכן באוניברסיטה. דווקא החמיאו לי שאני כותבת ברור ומפורט. לא אמרו לי לכתוב בצורה תמציתית. אני לא יודעת לכתוב קצר."

הוא הראה למלי את ההחלטות שכתב, והִשווה אותן לטיוטות שהכינה. כך עברו, לאט, בסבלנות וביסודיות, החלטה אחר החלטה. הוא הבחין שמלי מחמיצה פנים. כששאל, מה לדעתה חסר בהחלטה מסוימת שכתב, ומה היתה מוסיפה עליה, אם בכלל, לא ענתה. הוא עבר להחלטה אחרת, ושב לאותה שאלה. מלי התקשתה לענות. הוא הבחין שהיא נבוכה. עלה במוחו רעיון. הוא ביקש ממנה שתאסוף את כל ההחלטות והטיוטות, תעבור עליהן, ותכתוב לו הערות, בזמנה הפנוי.

מלי החלה לאסוף בשמחה את הדפים. הוא ראה שרווח לה. היה לו ברור שהשיחה לא היתה לרוחה.

לאחר שהשולחן היה נקי מדפים, ביקש ממלי לשבת והסביר לה כי הוא מעוניין להגיע למצב בו יוכל לחתום על כל טיוטה שתכין לו, לאחר שיתקן בה רק מיספר תיקונים הכרחיים, קלים בלבד, ויעביר אותה למזכירות על מנת שתפיץ אותה כהחלטה שהוא כתב.

"אין טעם," אמר לה, "שאשקיע זמן, שאין לי, בעריכת הטיוטה שכתבת, ובנוסף לבצע בה תיקונים ושינויים רציניים. אם לא תהיה לי ברירה, איאלץ לכתוב בעצמי מהתחלה ועד הסוף. לפי חשבוני, זה ייקח לי פחות זמן."

"ראית שאני כותב בצורה תמציתית," הוסיף. "אני חושב, שההחלטות שלי ברורות, הגם שהן קצרות. זה הסגנון שלי, ואת תתרגלי אליו. רק כך תוכלי להפחית מעומס הכתיבה המוטל עליי."

כעבור מיספר ימים, ציפי הקלדנית גילתה לו שבשיחה אקראית עם מלי, הבינה ממנה, כי אביה הסתבך בחובות כבדים הקשורים למשק שלהם במושב. ציפי לא זכרה במדויק מה שמלי אמרה לה, אבל ידעה לספר כי כתוצאה מפגעי מזג האוויר והיבול שירד לטמיון, אביה של מלי, שנטל הלוואות בשוק האפור כנגד שיעבוד היבול, מתקשה לפרוע אותן. מלי סיפרה לה שאחד המלווים של השוק האפור מתקשר אליו לעיתים קרובות ודורש באיומים את הכסף. עוד סיפרה כי לפני מיספר שבועות הגיעו לביתם מיספר בריונים, לקחו בכוח את אביה למחסן והיכו אותו מכות קשות. לאחר ששיחררו אותו והלכו לדרכם. האב הזהיר את מלי לבל תתלונן במשטרה משום שאינו רוצה להחריף את המצב. הוא בטוח שיוכל להחזיר את הכסף.

מלי, שפוחדת ממנו וגם מהבריונים, אותם לא ראתה, משום שהיתה בעבודה, לא התלוננה. גם הסתבר לה שאביה הזהיר את בני המשפחה האחרים לבל ידברו עם איש על האירוע, וכמובן שלא יגישו תלונה.

מלי לא החזירה את הטיוטות וההחלטות, ולא כתבה הערות. היא גם לא העלתה את הנושא לשיחה. הימים חלפו להם. ביום חמישי, ב"פגישת החניכות", הוא פנה אל יוסי קדרון, ושאל לעצתו.

יוסי יעץ לו להתעלם מהבעייה של מלי, ואם היא במקרה תשתף אותו, עליו לנהוג כמי ששומע על הדברים לראשונה ולא להתערב.

הוא שאל את יוסי, מדוע הוא סבור כך, ויוסי השיב כי אל לו להכניס ראש בריא למיטה חולה, ואל לו לערב בעיות בעבודה, שיש לו עם מלי, עם צרות משפחתיות שיש לה ושאינן נוגעות לו באופן ישיר. "תיזהר מזה כמו מאש," הזהיר אותו." שלא תהיה פיל בחנות חרסינה."

הוא לא היה שלם עם העצה שקיבל מיוסי קדרון, אבל לאחר ששקל אותה, הגיע לכלל מסקנה כי ליוסי חושים בריאים והוא צודק. לא להתערב. אף אם התכוון לעזור, לא ידע מה עליו לעשות, איך ובמה לעזור, מה גם שהיה מודע לכך שכשופט, עליו לנהוג בזהירות מירבית המתחייבת ממעמדו, מחד, ומקשרי העבודה, מאידך, שיש לו עם מלי. לפיכך התערבותו עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. אשר על כן, ונוכח הדברים ששמע מיוסי, החליט להמתין עוד מיספר ימים, עד שמלי, כך האמין, תהיה מוכנה עם הערותיה. הוא יצא מתוך הנחה שראשה של מלי נתון עתה לנושאים שאינם קשורים בעבודה ולא רצה ללחוץ עליה ולדרוש ממנה למלא בדחיפות אחר המטלה שהטיל עליה. הוא לא היה בטוח שההמתנה תוכיח את עצמה, אך התבייש לשוב ולהתייעץ בנושא עם יוסי קדרון. גם כך אני מבלבל לו את המוח כל שבוע, למרות שהוא עסוק לא פחות ממני, אם לא יותר, בתיקים הרבה יותר כבדים. כך שינן לעצמו.

הזמן לא פסק מזרימתו הקבועה. מלי לא הזכירה את הטיוטות וההחלטות. הוא לא ביקש ממנה שתכין לו טיוטות נוספות. לא מצא טעם בכך. גמר אומר בליבו שימתין שבוע נוסף, ואז מלי סוף-סוף פנתה אליו.

לדבריה, לקחה את דרישתו ממנה לתשומת ליבה, ניסתה מיספר פעמים למלא אחר הוראתו, אך לא הצליחה והשליכה לפח את דפי ההערות שהחלה לרשום. מלי התחייבה לכתוב בקיצור נמרץ, אך הביעה גם הסתייגות. היא טענה שקשה עד בלתי אפשרי לשנות סגנון כתיבה כי "הסגנון הוא האדם."

הוא הקשיב, וכשסיימה אמר לה שאם לא תצליח, הוא לא יוכל להמשיך להסתייע בה.

מלי החווירה. נדמה היה לו, שראה דוק של דמעה בעיניה. הוא זכר את השיחה עם יוסי קדרון. אם היא לא מסוגלת, צריך להסיק מסקנות. ויפה שעה אחת קודם. יוסי היה נחוש וחד משמעי, והוא העריך את תבונתו וניסיונו. היה לו ברור שעליו להתעקש. יוסי אמר בפירוש שעליו לחשוב, קודם כל, על עצמו ועל משפחתו. מלי התקבלה לעבודה כמתמחה, גם כדי להקל עליו את עומס העבודה.

בעבר היה נוסע לביתו לעתים רחוקות. עתה, לאחר שהחל להיפגש עם רות, הביקורים נעשו נדירים. בסופי שבוע, כשיעקובלה היה בדרכו הביתה, רות היתה מגיעה לחדרו שבמעונות הסטודנטים ומביאה עימה מאכלים טעימים. היא סיפרה לו שהוריה החלו להעסיק מבשלת מומחית, העובדת במסעדה מפורסמת. אימה, כך אמרה לו, אהבה לבשל ולאפות, ובזמנים כתיקונם היתה משקיעה שעות רבות במטבח. ואולם מאחר שהטיפולים הממושכים והקשים עייפו אותה, נבצר ממנה להמשיך לבשל ולפנק אותם.

אביה, שתמיד החמיא לה על מעשה ידיה, לא התרגל לאוכל שהמבשלת הכינה להם. רות סברה, כך סיפרה, שהוא מגזים בביקורתו עליה בכוונה תחילה, על מנת לנסות ולשמור על בכורתה של האם גם בתחום האוכל, שהיה חשוב לה. רות ואחיותיה אכלו כל מה שהמבשלת הכינה. המבשלת, שידעה שעו"ד קידר המפורסם אינו שבע רצון ממנה, התאמצה להכין לו מעדנים, אך לשווא. נירה התשושה והעגומה, שהיתה מודעת לכך, ניסתה לרומם את רוחה. "זה יבוא עם הזמן," ניחמה אותה, "הוא התרגל רק לאוכל שלי, וכמעט שאינו אוכל מחוץ לבית."

"עמוסי הבאתי לך בשרים שאתה אוהב," הכריזה רות בהיכנסה לחדרו שבמעונות הסטודנטים.

"איזה ריח טוב," השיב. "אינני יודע מה להריח קודם, אותך ואת הבושם המדהים שלך או את הסיר של נינט."

"אתה יכול להריח את שניהם," ענתה, "בתנאי שאתה מסוגל לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת, מה, שבדרך כלל, לא מצליח לך."

"בעונג רב, השיבה," והפעילה את תנור ההסקה. "אתה יודע שתמיד קר לי. נכון? גם אני התגעגעתי."

לאחר מכן ישב ואכל. בשירותו בצבא התרגל לאכול, על מנת שלא לחוש רעב. "אני לא אוכל מתוך הנאה," היה נוהג לומר." אני צורך אוכל כדי להתקיים. כמו טנק שלא יזוז מהמקום אם לא יתודלק." הוא נהג להקפיד על שלוש ארוחות ביום. בדרך כלל בזמנים קבועים. כאבי ראש מטרידים היו מזכירים לו, כי איחר לאכול. הוא סיפר על כך לרות. עוד אמר לה שאינו יודע לבשל ושהוא קונה מזון משומר או קפוא, מחמם אותו, מוסיף ירקות ולחם, ולפעמים פירות. לעיתים היה אוכל בקפטריה אך האוכל שם לא היה טעים. על מסעדה לא העז לחשוב. לא היה לו זמן לנסוע לעיר באוטובוסים, וגם לא כסף.

מאחר שאימה לא לימדה אותה לבשל ולאפות, מה גם שלא מצאה עניין בעיסוקים במטבח, רות לא יכלה להעשיר את הארוחות שעמוס הכין לעצמו. לפיכך קנתה צידנית ומצאה לה מקום ברכבה הקטן. לפני שהיתה נוסעת אליו לחדרו, היתה טורחת למלא אותה בכל טוב.

האכילה במטבחון הקטן, המשותף לסטודנטים שגרו באותה קומה, היתה לעיתים בלתי אפשרית, הן משום שהשולחן הקטן היה עמוס במצרכי מזון, הן משום ההמולה, והן, לפעמים, גם משום הזוהמה. רות ידעה שעמוסי מעדיף לאכול בחדרו. היא ראתה אותו פורש את המפית הקטנה על השולחן המשותף, ששימש אותו ואת יעקובלה, ונהנה מכל נגיסה. ברגעים אלה לא היה קץ לאושרה.

היא שמעה את השאלה וחשה שלחייה בוערות. כל כך רצתה, אבל לא שיערה שההצעה תבוא כה במפתיע. היא נשקה אותו בשפתיו, טעמה את חריפות השום, שתיבל את הקציצות, ופרצה בצחוק.

הוא הביט בה בתימהון. "רות. מה קרה, למה הצחוק? אני רציני," אמר.

"יופי לי, עמוסי. תמיד חלמתי שכשיגיע הרגע הזה, האביר יירד מסוסו הלבן, יכרע ברך לפניי ויושיט לי את הטבעת עם היהלום הכי גדול שמצא. בדיוק כך קרה בינינו. אין דבר. עוד יהיו לך הזדמנויות להביא לי יהלום. אני אוהבת אותך עמוסי. אני מוכרחה לשבת. הברכיים שלי רועדות."

"ואני אוהב אותך הכי הכי בעולם." ישב לידה וחיבק את כתפה. "את היהלום שלי, האושר הכי גדול שלי. מהרגע שראיתי אותך ידעתי שזו לא שאלה של כן או לא, אלא שאלה של זמן. כל כך רציתי שתהיי שלי. חששתי שאת נשואה או שיש לך חבר רציני. את זוכרת את הקפטריה? חיפשתי טבעות על האצבעות שלך. שמחתי שלא מצאתי."

"לא תמצא טבעות. אני לא יכולה לסבול טבעות, זה משגע אותי. אני מוכרחה לספר להוריי. הם כל כך ישמחו. אימא שלי תהיה מאושרת עד הגג. מגיע לה. לא הספקתי לספר לך אבל מאוד מצאת חן בעיניהם. אבי החמיא לי שסוף סוף היכרתי בחור לעניין. זה ציטוט. אימא שלי בכלל התאהבה בך. אפילו האחיות שלי, שתמיד מעקמות את האף, התלהבו. אנחנו חייבים לחגוג. אני מבולבלת וזה כמעט לא קורה לי. איזה יופי לי. אתה מוכרח לגמור את האוכל, ולצחצח שיניים. נודף ממך ריח מזעזע של שום. זה מהקציצות שנינט הכינה. אני אבקש ממנה שתלמד אותי לבשל. אני חייבת לקחת אותך ברצינות. לא כל יום מוצאים גבר שמתנה חתונה באוכל. אני אכין לך את האוכל הכי טעים בעולם. מבטיחה."

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חפשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף עם פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.

היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאוֹפּירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקוה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד רכב באישון לילה לירושלים להביא משם ניר מוזהב לקשוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ. ק. שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהלכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזוינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכל היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף; מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמלית המלך אחשורוש, היה "הוזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך: "שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע"!

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגלה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שקשקו והאקדחים הוצמדו למתנים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:

אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותיך לבשי, / וביפי פניך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את "יא אחתּי"? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין...

מסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתיה היתה כדת, לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו"[3] לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.

באותו זמן החלה פתח-תקוה להקרין מהשפעתה על כל יהודי הארץ שמספרם גדל והלך. ה"מרכז הרוחני" שביהוד, אשר הכיל את טובי אנשי הרוח אשר בארץ; חלוצי פתח-תקוה הצעירים, אשר צעיף אגדה החל להתרקם על מעשי הגבורה וחרוף-הנפש שלהם; מן הנמנע היה שכל אלה לא ידברו אל לב כל יהודי ויהודי, אשר במעמקי נפשו רצה בודאי באותו הדבר שאנחנו רצינו בו, ואפילו היה ממתנגדינו. החלו לבוא אלינו מפעם לפעם אורחים מיפו ואפילו מירושלים, כדי לשאוף מן האוירה שלנו ולהשתחרר קצת מאוירתה של ירושלים. בין אלה היה גם איש שהוא כיום אחד הרבנים החשובים מקנאי ירושלים.

גם ביפו החלו להיראות סימני חיים. הודות למושבות האחדות שבסביבתה החל להתפתח בה ישוב אשכנזי. באותו זמן נמצא כבר שם ר' שמעון רוקח, העסקן המחונן ורב-הפעלים, אשר ביחד עם חבורת יהודים טובים, עסק בהקמת שכונות עבריות. (נוה שלום, נוה צדק). המלון של "משה חיה-טויבעס" היה משמש מרכז שבו היו נפגשים יהודי שתי המושבות (פ"ת וראש"ל) עם יהודי יפו. במלון זה התגורר זמן מה אימבר המשורר, מחבר "התקוה", ושם נלמדו והופצו שיריו ושירי אחרים. אגב, באותו בית מלון קרה פעם שאימבר פרץ במרוצה מתוך בית הכבוד וצעק בקולי קולות: "אַקאראנדאש, אקאראנדאש"! (עפרון, עפרון!). רוח השירה נחה עליו פתאום, וישכח עולם ומלואו... אותה תקופה היה קיים כבר גם בית-ספר בפתח תקוה, אשר גורדון ואליהו ספיר היו המורים בו.

ביתי נעשה מעין מועדון מפעם לפעם היו מבקרים בו ידידי מיפו ומירושלים או מראשל"צ, וכן באי כוח חובבי-ציון. בעיקר ישבנו על המדוכה של עניני השמירה והבטחון. לא היתה אז שמירה מסודרת בשכר, ניטל עלינו לסדר הכל בהתנדבות. מנהלי הענינים היו, מלבדי, סנדר חדאד הגבור, שהצטיין בכמה וכמה תגרות, מנדל קופלמן ואחרים.

לעתים קרובות היה בא ומסתופף בביתי נער יפה וחסון לבוש "פסקה"[4] כבן-חיל. הוא היה בנו של אחד המתישבים החדשים, כבן 14, והיה יושב ובולע בצמא את כל הדברים אשר דוברו או סופרו בעניני השמירה וההתנפלויות. ביחוד אהב לשמוע ספורי "גבורה". נער זה התבלט בעיני עוד לפני שנתיים, בעת התגרה הקשה ביהוד בינינו לבין ערביי כפר אונו, כאשר הנשים הביאו לשדה הקרב קרשים ואבנים. הוא נדחק אז עד לקו הראשון של הקרב, חבט על ימין ועל שמאל וגם נפצע. רצינו להרחיקו מן התגרה – אך הוא לא נשמע לנו. עתה, למרות גילו הרך, היה ממש מתאבק בעפר רגלינו, וידו לא זזה מתוך ידינו. אהבתי את הנער הזה, הקדשתי לו תשומת לב רבה ויהי כבן ביתי. שמו: אברהם שפירא. לא יצאו ימים רבים והוא רכש לו שם של גבור חיל ואמיץ לבב. כאשר עברו כמה שנים וסנדר חדד מת ואני נעשיתי "זקן" כביכול, היה הוא, אברהם שפירא, האיש שהתמסר כולו לעניני השמירה והמשיך את מעשי קודמיו ובמשך הזמן אף עלה והאפיל עליהם. יישר כוחו! אין אדם מתקנא בתלמידו.

בימים ההם אירעה ההתנפלות הגדולה של הכפר יהודיה על פתח-תקוה. היחסים בינינו וביניהם היו מתוחים כבר מלפני כן, בשל מעשה בלהקת גנבים מבני כפרם אשר תפשנו ואשר ריצו את עוונם כהלכה, בלי שפנינו למשפט התורכי. פעם שבינו חבורה שלמה מביניהם על עדריהם שרעו בשדותינו ובני-החייל שלנו הובילו את כל הכבודה הזאת ליפו. אותה שעה נודע הדבר בכפרם וכל בני הכפר יצאו כאיש אחד, מזוינים באלות ובנבוטים ויתנפלו על המושבה, שמגיניה לא נמצאו בתוכה. לאשרן של הנשים נשארו אז במושבה שלושה גברים עזי נפש: לייב סלומון, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. הם אספון כולן אל ה"חוש" (החצר) הסגור של לחמן. שני הראשונים עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות שנשארו מימי חג הפורים, ובהאבקם קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם להכנס לחצר. רק הרב פרומקין – אשר דאג קודם כל לאחרים – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפשפש האחורי, אז תפשוהו המתנפלים ויכוהו מכות רצח. למרות המכות שספג קרא כל הזמן לנשים שבפנות החצר: "אל תפתחנה את השער, הניחו להם להכותני, אל תפתחנה!" כך צעק להן עד שהתעלף מרוב המכות. הערבים חשבוהו למת ויניחו לו. אחד הזקנים הצליח עוד לפני כן להתחמק, ויבוא ליפו להודיענו על ההתנפלות. מהרנו כלנו לחזור הביתה. זוכר אני כי את הדרך הזו עשיתי אני, בדהרה על סוסי, במשך עשרים רגע בלבד. במושבה מצאתי הכל לאחר המעשה ובאמת לא היה הענין נורא ביותר. רק מספר שמשות נופצו ופרומקין נפצע. הערבים שחשבו כי הם הרגוהו – ברחו מהמקום, אלא שהספיקו לגזול את העדר שהכיל כ-200 ראש. את העדר הוצאנו מהם כמובן בחזרה, והתחילה פרשה ארוכה של משפטים בעזרת הקונסולים, שאינני זוכר את סופה.

הנני מביא בכאן קטעים מספר מתוך כתבה, על "מעשה-גבורה" שלי, שנשלחה כנראה מפתח תקוה, ונדפסה בעתון "החבצלת" בירושלים, משנת תרנ"א (1891). הכתב האלמוני היה בוודאי בעל חוש עתונאי מובהק: הוא הגזים קצת, סילף קצת והשמיט קצת. ברצוני רק להוסיף כי את "הכדור האחרון ששלחתי בבשרו של השודד", יריתי כשאני הייתי מוטל בתוך משוכה של צברים אשר זרקתי את עצמי לתוכה בחפשי מחסה. בבואי אח"כ לאהלי הבידואים הידידים הייתי כולי פצע וחבורה מקוצי הצבר. הבידואים ריפאו אותי במהירות בתרופה אוריגינלית למדי: מרחו את כל גופי, כמה פעמים בריר של גמלים. הגמלים כידוע אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, הודות לריר שלהם שסגולתו היא לרכך את הקוצים.

"כ"ט אדר, תרנ"א. בין אחינו הקולוניסתים אשר במושבה פתח תקוה יצטיינו תמיד צעירים אחדים בעבודתם ובגבורתם בכל עת אשר יקומו עלינו צוררים מהערבים, ויהיו למגן ולמחסה ליתר האכרים בפתח תקוה ובהמושבות הסמוכות, ובאמת הם ראויים. ולא למותר אחשוב להודיע בזה מעשה שהיה בשבוע העבר בשני הקולוניסתים מפ"ת, אשר עשו מלחמה עם ששה שודדים ערבים, ואחד מהם התגבר עליהם ויוכל להם וניצל מסכנת מות שרחפה על ראשו.

בערב יום החמשי שעבר נסעו מזה מרדכי הויזדורף ויהודה ראב רוכבים על סוסיהם ופניהם לרמלה. מרדכי הויזדורף לקח עמו צרור כסף, ושניהם מזוינים מפחד השודדים. ויפגשו בהם ששה ערבים מזוינים בכלי נשק, וחשכת הלילה כבר כסתה את הארץ, והערבים השודדים חסמו עליהם את הדרך. ה' מרדכי הויזדורף רצה להשליך מידו את הכסף, למען לא יאונה לו כל רע. אך ה' יהודה ראב הניא אותו מעשות חפצו, ויאמר לו להלחם עם השודדים ולעבור הלאה. בכוח גדול דפק ה' מרדכי הויזדורף את סוסו ויעבר בין השודדים, ואחריו ה' יהודה ראב, והשודדים רדפו אחריהם. לאסון יהודה ראב נפל עם סוסו לתוך פי פחת והשודדים הדביקוהו ויאמרו לתפשו. אז הוציא ה' יהודה ראב את הקנה-רובה מצלחתו ויור על אחד מהשודדים ויפצעהו בידו. מקול היריה נס סוסו מפניו וירץ אחרי סוסו של מרדכי הויזדורף, אשר נס מרוב פחד בחשבו כי השודדים מורים עליו ועל רעהו, ולא ידע כי זה כבר נפל מעל הסוס והנהו בסכנה, עד כי בא קרוב לכפר לוד, וירא כי יהודה ראב איננו, ויתעלף. אח"כ הביאוהו לרמלה, ויבוא לפני מושל העיר, וישלח אנשי חיל... לחפש אחרי גווית יהודה ראב, אך לשוא עמלו כל הלילה ההוא... יהודה ראב, אחרי אשר פצע את אחד השודדים, שכב קרוב לנחל מים להנפש מעט. אפס, כאשר שבו השודדים מדרכם הלאה ומצאוהו שוכב על שפת הנחל, חפצו להרגו... אז חגר יהודה ראב שארית כחו ויקרב אל השודד וישלח בבשרו את הכדור האחרון אשר בידו, עד כי נפל שדוד. ויברח יהודה ראב לנפשו ויבוא אל אהלי הבדואינים השוכנים סמוך למקום ההוא, וילן שם כל הלילה, כי שלום להבידואינים עם בני פתח תקוה. ומה גדלה שמחתו בעת נסע יהודה ראב למחרת בבקר לרמלה, בראותו את רעהו מרדכי הויזדורף מחפש אחריו להביאו לקבורות, והוא עודנו חי".

מצב הבריאות לא היה מזהיר ביותר גם בתקופה זו. בקיץ תרמ"ו (1886) פרצה מגפה של דיפטריה בעינים. רבים חלו במחלה זו, ויש שנשארו בעלי מום עד היום הזה. גם הקדחת לא רפתה עוד לגמרי. אותו קיץ חליתי גם אני, זו הפעם הראשונה, במחלת מעים קשה. אף על פי כן לא היה המצב נואש כמו שהיה בשנים הראשונות, כי היתה לנו כבר עזרה רפואית קבועה: ד"ר שטיין המנוח, ידידי מן הביל"ויים, שהספיק בינתיים לגמור באירופה את חוק לימודיו ולבוא שוב ארצה ליפו, היה מבקר במושבה אחת לשבוע והיה דואג לנו ומטפל בחולינו כאח רחום. שום מכשול לא היה בכוחו למנוע אותו מלבוא לעזרתנו. לא גשם, לא שטפונות, לא שודדי דרכים ואף לא אי תשלום מצד חולים חסרי אמצעים. הוא היה רופא-חלוץ כשם שהיינו אנו מתיישבים חלוצים, והיה אדם יקר ועדין הנפש ומומחה במקצועו. רק השגת רפואות לא היתה ענין קל ביותר. בשנה ההיא חלתה בתי הבכירה צפורה (היא מתה לאחר כמה שנים), וכשהיתה זקוקה לרפואה דחופה, היה עלי להעמיס שק חטה, להובילו ליפו ולמכרו, כדי שאפשר יהיה לקנות את התרופה.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קצת הערות על הגיליון האחרון: אורי הייטנר מזכיר את התובנות הפוליטיות והתחזיות המדויקות של יגאל אלון, שהיה חייל ומדינאי משכמו ומעלה.

ארנה גולן כותבת על תחושותיה האישיות לנוכח הדרישות הספרטניות של הקיבוץ מהחברים, ובעיקר מהחברות, שלא הסתדרו עם הדרישה לשיוויון מוחלט ולצניעות. הסיפור שלה על לימודי הנגרות, ועל רתיעתה מתפירה – מעלה חיוך בשפתי הקורא. אני התחנכתי זמן מה בקיבוץ, ועד עצם היום הזה הנני חסיד גדול של הניסוי החברתי הנפלא הזה שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם.

ולהדסה מור: הדסה היקרה, תיהני מהאוסף שלך, ואל תדאגי כלל במה שייעשה בו אחרי מאה ועשרים שנה. העיקר שהאוסף הזה שלך העניק לך רגעים רבים של קורת רוח.

* אהוד: הגיליון הקודם נשלח יותר מפעם אחת עקב אי התאמה של חלק מן הצרופות. הנוסח האחרון הוא השלם והמתוקן ויש להתייחס רק אליו, ועם הנמענים – הסליחה. עליהם פשוט למחוק את המיותר.

ממש קשה להאמין שבפחות מעשר דקות – נשלח כל גיליון, פעמיים בשבוע – ליותר מאלפיים נמענים. אבל לפעמים קורות תקלות, טכניות.

* אהוד יקר, ראיתי את הערתך שלא שמעת אף שיר של נעה קירל, אז האמת היא שלא בדיוק הפסדת, אבל אותי השירים שלה מרתקים גם בגלל הטקסטים הריקים, ובמיוחד שלמרות זאת הם זוכים להצלחה בלתי רגילה ולא רק בארץ. וזו מלמדת כנראה משהו שעלינו, כמבוגרים, להבין מה זה אומר.

ודרך אגב, חבל שדברי גיא בכור מופיעים רק במדור התגובות. ואשר לספרו של משה גרנות- הוא נועז ככל דרך מחשבתו המקורית.

אהוד: כבר הסברתי בגיליון הקודם ואני חוזר ומסביר כאן – גיא בכור לא "משתתף" במכתב העיתי – אלא אני טורח, מעתיק ומצטט מדי פעם כותרות ותמציות חינמיות ממאמריו החשובים – החושפים עובדות ותהליכים שהתקשורת הישראלית, שמאלנית-פוליטית ואנטי-ציונית ברובה, שלא לדבר על שנאתה לביבי ולהישגיו – מעלימה או מעוותת, וכך מגישה לנו תמונת עולם שהיא שקרית בחלקה.

* ציטוט: את הפיצוץ העצום, שהתרחש הלילה ליד אחד המקומות השמורים ביותר באיראן, ראו בכל העיר טהראן, זו עובדה. הפיצוץ התרחש מזרחית לעיר פרצ'ין, שם יש בסיסים של "משמרות המהפכה", וכן שוכן אחד המתקנים הגרעיניים הסודיים ביותר של איראן.

לאחר שתיקה של המשטר האיראני, הוא הודה בפיצוץ, וציין שהוא נבע מפיצוץ של מתקן גז תעשייתי. אלא שמשטר הרשע קודם כל משקר, כמו בכל כך הרבה פרשיות, כמו הפלת המטוס האוקראיני, ועוד עוד, כך שלתגובה שלהם אין שום משמעות.

* ציטוט: שמי טהראן הוארו הלילה: האם הושמד המתקן הגרעיני בפרצ'ין? האם זו הידיעה החשובה ביותר בנוגע לגרעין האיראני? מה התפוצץ? למה האיראנים לא מגיבים, ומה זה אומר לעתיד?

* הפיצוץ המסתורי שזעזע ביום שישי את טהראן אירע באזור סמוך להרים, מזרחית לעיר שבה שוכנים, לדברי מומחים, מערכת מנהרות תת קרקעיות ואתרים לייצור טילים. כך עולה מתמונות לוויין חדשות שפורסמו היום (שבת, 27.6).

עד עתה לא ברור מה התפוצץ בתקרית שבה נשלח כדור אש ענקי לשמיים, או מה היתה הסיבה לפיצוץ. התגובה הלא שגרתית של המשטר עם זאת הבליטה את העובדה כי מדובר באזור רגיש סמוך לאתרים שבהם משקיפים בינלאומיים סבורים שנערכו ניסויים בחומרי חבלה רבי עוצמה במשך 20 השנים האחרונות, זאת כחלק מפרויקט הגרעין של המדינה.

* שלום אהוד, בהמשך לתכתובת בעניין עין גדי, בגיליון מס' 1549, נראה לי שחשוב להדגיש את בדידות החברים שהיו שם אז. בדידות המבוטאת גם בציפייה לטיטניק, אותה משאית גדולה שמגיעה עם אספקה מדי שבוע, ולוקחת לשוק את העגבניות הייחודיות. התרפקות האנשים על המשאית המצילה מהבדידות (גם אם זה מבוים) מבוטאת היטב בסרטון המצורף שוב.

סיפורו המכמיר לב של שלום אילתי "הטיטניק בא", מזכיר לרבים מאיתנו אהבות וציפיות של פעם שגם הן לא התגשמו. נראה שמן הראוי הוא לפרסם שוב את הסיפור על הטיטניק באחד הגיליונות הקרובים.

אהוד: אני שולח לך בצרופה את הרומאן שלי "מסעותיי עם נשים" שמתאר תקופה בעין גדי וגם כולל, ברשותו של שלום אילתי, את סיפורו הנהדר "הטיטניק בא". את הרומאן גם פירסמתי בהמשכים, כולל הפרק עם הסיפור, במכתב העיתי.

ואגב, התקופה החברתית שאותה הסרטון וגם שלום אילתי מתארים היא תקופת ההיאחזות של חיילי הנח"ל ושליחים ומתנדבים אזרחיים – ולא תקופה של ה"חברים", חברי הקיבוץ, זאת אחר ההתאזרחות של גרעין "שדמות", מייסדי הקיבוץ; שאז גם כבר לא נזקקו לשירותי חברת משאיות ה"טיטניק" האיטלקי של פיאט – אלא היתה לעין גדי משאית מק אדומה גדולה משלה והיא שהעלתה את יבולי העגבניות, כל זאת בטרם נודעו בארץ החממות שגידלו עגבניות גם בחורף, והבלעדיות לראשית העונה היתה של עין גדי.

* המציתים של המדינה: "לאחר שיחרורו אמר אמיר הַשְׂכֵּל כי 'איש לא ימנע מאיתנו להפגין בכל מקום.' לדבריו, 'המדינה רוויה באדי דלק ואם המעצר שלנו יצית אותה, זה היה שווה.' עוד אמר השכל כי 'אנחנו חיים במציאות מטורפת שבה נאשם בפלילים יושב במעון עם אבטחה ואנחנו נעצרים כי לא עמדנו בתנאי הפגנה'."

לו חי היום – היה מיכאל קולהאס מוכן לשרוף את מדינת ישראל ובלבד שמכונת הצדק של הפרקליטות תנצח – ונתניהו ה"גנב" יודח ויֵשב במעשיהו!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[ראו בהמשך את ההערות למאמרו של פרופ' יונתן גולדשטיין]

[2] ראו, למשל, את הסרט שהפיקה הכת הפרוטסטנטית הפונדמנטליסטית היפנית "מַקוּיה", ששמו Trumpeldor: Pioneering Father of Israel, ("טרומפלדור: אבי חלוצי ישראל"); Jabotinski Institute Museum (Brochure), n.p.; וראו Belotserkovskii , Zhizn; Cohen, History, 54, 226 n. 23; Laskov, Trumpeldor; Poznanski, Me-haye; Poleskin, Holmim,277-302

[i] “Russian Jews and the War,” 15; Bresler, “Harbin’s,” 202, 214; Slutski, “Yehudim,” 115–116; Lipovetzky, Joseph, 12–13; Shickman-Bowman, “Construction,” 196.

[ii] Israel’s Messenger, March 24, July 14, 1905; Slutski, “Yehudim,” 115

[iii] דוד בלצ'רחובסקי, מובא בתוך Lipovetzky, Joseph, 12–18

[iv] השקפתו הפוליטית והחברתית של טרומפלדור בימי שביו באה לידי ביטוי בדרכים רבות. חוץ מפעילותו הציונית ארגן טרומפלדור כיתות לימוד בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובספרות לכ-500 חיילים יהודים. הוא אף הקים קרן לגמילות חסדים כדי להשיג כלי עבודה לאומנים שבקרב השבויים. את נאמנותו לצאר הביע טרומפלדור בהדגשה רבה במכתב, שכנראה לא נקרא, שכתב ב-1905 אל ניקולאי השני: "אילו היה הכרח שכולנו ניפול בשדה הקרב על הגנת פורט ארתור היינו עושים זאת בלי היסוס" (Kotlerman, "Yossef", 229-230). וראו גם עמ' 47-41 (ברוסית). ראו גם Lipovetzky, Joseph, 12–13, 24; Kotlerman, “Between,” 41–47; Kotlerman, “Jewish POWs”; Kotlerman, email to the author, March 9, 2016; “Zionism,” in Singer, The Jewish Encyclopedi, vol. 12, 680

[v] Lipovetzky, Joseph, 12–13, 24

[vi] Bresler, “Harbin’s,” 200–214; Shickman-Bowman, “The Construction,” 187–197; “Siberia” in Singer, Jewish Encyclopedia, Vol. 11, 317–319; “Zionism” in Singer Jewish Encyclopedia, Vol. 12, 684

[vii] Kaufman, Jews, 28–29

[viii] Kaufman, Jews, 28–29; Rabinovitch, Jewish; Weiser, “Folkists”; Bowman, “Unwilling,” 320; Shickman-Bowman, “Construction,” 191; Fang, “Jews,” 272

[ix] Shickman-Bowman, “Construction,”191, 196–197; Fogel, “Japanese,” 99–100). עמיתו הדתי של אברהם קאופמן, רבי אהרון קיסילב, לא בא לחרבין לפני 1913.

[x] “Siberia” in Singer, Jewish Encyclopedia, Vol. 11, 317–319; “Zionism” in Singer, Jewish Encyclopedia, Vol. 12, 684; Roland, Jews, 129. על מבשרי הציונות ראו Herzberg, Zionist, 101–139. לפי דיווחו של א' מרמורק בקונגרס הציוני השביעי (בבאזל 1905) היו כמה אגודות ציוניות במזרח אסיה: בשנגחאי, בהונג-קונג, בסינגפור, בפיליפינים ובנגסאקי. Stenographiches Protokol, 38

[xi] Sassoon, History, 217.. הרבנים הבגדדיים יוסף חיים בן אליהו (1909-1833), שנודע בכינוי "בן איש חי", עובדיה סומך (1889-1823) ויעקב חיים סופר (נולד בבגדד ב-1870, מת בירושלים ב-1935), היו בני זמנם של הרבנים בני אירופה צבי הירש קלישר (1874-1795), שמואל מוהליבר (1898-1824) ואחרים ממנהיגי תנועות "חיבת ציון" ו"חובבי ציון". לדברי ההיסטוריונים נורמן סטילמן וצבי יהודה הגבירו הרבנים הבגדדיים האלה את המחויבות ליישוב בארץ ישראל. פרסומיהם של הבגדדים וכתבי עת יהודיים מבומבי, קלקוטה, אנגליה, חרבין, הונג-קונג, ירושלים, שנגחאי וארצות הברית הפיצו את תמיכתם של הרבנים האלה בציונות בראשיתה. Stillman, Sephardic; Yehuda, “Iraqi”; Goldstein, Jewish Identities, 15-26

[xii] Betar in China

[xiii] Liberman, “Achievements of our China Betar,” 137; Liberman, Tears of Zion

[xiv] Horowitz, “Growing Up”, n.p.; Liberman, “Achievements,” passim; Liberman, My China; Liberman, Tears

[xv] טרומפלדור היה ממבשריו, אם לא השראתו הישירה, של הציוני המושבע נואל ג'ייקובס, סגן (ולמים סרן) לא יהודי בפלוגה היהודית של שנגחאי בשנת 1932, ואיש "חיל המתנדבים" מאותה העיר, שהוקם ב-1933. בסוף המלחמה באוקיינוס השקט, בקלקוטה, שנגחאי ומנילה, עסקו קציני הדת של צבא ארצות הברית אלווין א' פיין, דייוויד זליגסון ודדלי ויינברג בהנחלת חינוך ציוני לחייליהם, וסייעו בהקמת מוסדות יהודיים ותנועות נוער. כך עשה גם קצין הדת הבריטי ומפקד הטייסת ס"מ "סאני'"בלוך בקלקוטה ובסינגפור, וקצין הדת ההולנדי א"י ואנדריג זליגמן, וסרן לוס טירוש באיי הודו המערבית. במשאבים מזעריים ובתיאום כולל מועט עוררו הקצינים האלה את חייליהם במסגרת מאמץ כלל-עולמי לייסד ולאכלס מדינה יהודית מחודשת. גם אם לא ביודעין, מבחינה מעשית הם הלכו בדרכו של טרומפלדור. Sugarman, "Hagedud,” 183–208; Ristaino, “New Information,” 137; Kounin, Eighty-Five, 242. V-MAIL: Cpl. Joe Mogel, Manila, to Leopold Cysner, Providence, Rhode Island, March 9, 1945, Cantor Joseph Cysner Collection, Jewish Historical Society of San Diego, California; Letters: Dudley Weinberg, Chaplain, United States Army, Manila, to “friend,” September 19, 1945, Cysner Collection; B. Ph. van Zaiden, Batavia, to S. Rawson, London, April 14, 1947, CZA 55/12.170; J. Strauss, Batavia, to Zionist Organization, Jerusalem, January 1, 1948, CZA 55/12.170 ;E. J. Seeligmann, Jewish Chaplain, Netherlands East Indies (Batavia?), to Abe Berman, Jerusalem, June 18, 1947, CZA; J. Strauss, Batavia, to Zionist Organization, Jerusalem, November 15, 1949, CZA 55/12.170; Pamphlet: Jewish Museum, Milwaukee. “Rabbi Dudley Weinberg 1915–1976”; 2014, n.p.; Brasz, “After,” 374–376; Chakrabati, “Voices,” 37; Silliman, Jewish, 63; Goldstein, Jewish Identities, 194–195.

[xvi] Trumpeldor: Pioneering Father of Israel

[xvii] "גיבור יוסף נפל", בן שפר ורוזן, אלף מילים, 75-73; Jabotinski Institute Museum, 5–6; Belotserkovskii, Zhizn, 6–7; Laskov, Trumpeldor; Lipovetzky, Joseph; Trumpeldor, Tagebcher; Cohen, History, 54, 226 n. 63; Zerubavel, Recovered, 39–47; Segev, One, 19–22; Kotlerman, “Jewish POWs"