פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1554

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בתמוז תש"ף, 2.7.2020

עם צרופת תמונתו של לוין קיפניס כותב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עָרַפְנוּ רָאשֵׁי שָׁנִים. זֶמֶר עֲמָמִי. // עמוס גלבוע: בקעת הירדן– בקדימות ראשונה להחלת ריבונות. // מירון מדזיני: "לכל ראשי הממשלה שקדמו לו." // אשר מעוז: אם ראשונים כבני אדם. // יצחק הילמן: האם סיפוח הוא אסון? // אורי הייטנר: צרור הערות 1.7.20. // משה גרנות: מימי וסימה. // אורי איתיאל: אפשר לקבל חתימה? // י"ז: "לא דוקטור, כפארה עליך אתה ערבי טוב." // איליה בר-זאב: יוּלי הגיע // מלי טויב (אהרנסון): לזכרו של נתן ברון. // יונתן גורל: שלושה שירים. // מנחם רהט: זלא"ד: זה לא אותו דבר. // יצחק שויגר: הסיוט ברחוב צ'לנוב. // אהוד בן עזר: דָפִי כוכבא. // יואל נץ: פזמונים ברוח "צ'סטושקי" רוסיים. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. עגלונים. במשמר הכבוד לברון]. // אסתר ראב: אבי והברונית. // ממקורות הש"י. // בישלה את בעלה. שיר מהעיתון. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אסתר רַאבּ

עָרַפְנוּ רָאשֵׁי שָׁנִים

עָרַפְנוּ רָאשֵׁי-שָׁנִים רַבּוֹת

וְזָרַקְנוּ אוֹתָן – לֶעָבָר;

נִיחוֹחַ שָׁנִים

מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה...

אֶפְרָן הַיּוֹרֶה

אַט יִכְבֶּה

עַל אֶחָד נִרְקַעַת

כִּפָּה סֶקְסְטִינִית

עֲטוּרַת-מַחֲמַדִּים –

אַךְ הוּא:

חֲפַרְפֶּרֶת

חוֹתֵר בַּמַּעֲמַקִּים;

אֶחָד

אֵין גַּג לְרֹאשׁוֹ –

רַק צַמְּרוֹת-עֵצִים

שְׂכִיּוֹתָיו,

"נֹגַהּ" מְהַבְהֵב

וְשָׁמַיִם אֵין-קֵץ

לְרוּחוֹ.

בַּדֶּרֶךְ, בְּלֶכְתֵּנוּ הַמָּוְתָה

אָנוּ חוֹלְמִים –

וְחִצִּים אֶת גַּבֵּנוּ

נוֹקְבִים

אֶל עָמוֹד –

רַק לֶכֶת,

אַמֵּץ הַחֲלוֹם. וְעַד הַקָּצֶה –

לֶכֶת...

1962

זֶמֶר עֲמָמִי

הַנָּמֵר הַגָּדוֹל

אֲהֵבַנִי –

וַאֲנִי אֲהַבְתִּיו;

הָיוּ לוֹ עֵינַיִם

כְּחֻלּוֹת-כְּבוּיוֹת

וְהָעוֹר תָּלוּי סְבִיבָן:

קְמָטִים, קְמָטִים...

חִפַּשְׂתִּי בֵּין הַקְּמָטִים

כַּחוֹל-עֵינָיו

כְּמַיִם קָרִים בָּעֲרָפֶל;

הָיָה לוֹ רֵיחַ-יַעַר,

רֵיחַ-צַיָּד:

צַיַּד חַיּוֹת וְנָשִׁים:

הוּא חַי

מֵעֵבֶר לַזְּמַן,

הוּא הָיָה

"הַנָּמֵר הַנִּצְחִי" –

מַעֲנִיק הַהֲזָיוֹת,

מַקְצִיב הַחֲלוֹמוֹת

וְצוֹבֵר הַכְּאֵבִים...

1962

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

עמוס גלבוע

בקעת הירדן– בקדימות ראשונה להחלת ריבונות

בשל חשיבותה האסטרטגית העליונה וההזדמנות החד-פעמית שנקרית לנו. את הישובים המבודדים אין לספח, ולגבי הגושים: לא בוער. לגביהם יש בין כה וכה הסכמה  בינלאומית רחבה שבכל הסדר יהיו בריבונות ישראלית. שונה לחלוטין הוא המצב לגבי הבקעה.

מה צריכה ישראל לעשות בנושא החלטת הריבונות ב-30 אחוזים משטח יהודה ושומרון על פי תוכנית טראמפ, כל עוד הוא מכהן כנשיא ארה"ב? היכן טמונים האינטרסים של המדינה, כפי שהם נראים לי?

קודם כול ומעל לכול להחיל את הריבונות על בקעת הירדן ("בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה," כפי שהשאיר לנו רבין צוואה בנאומו בכנסת זמן קצר לפני הירצחו.) זה יהיה גבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל, בואכה   ים המלח, הערבה ואילת. זהו שטח שכמעט ריק מפלסטינים. אין יותר חזרה לקווי 4 יוני 1967 כגבול הקבע המזרחי של מדינת ישראל.

שנית, יש ליישב את בקעת הירדן הריבונית ולאכלסה, כמאמץ לאומי מרכזי.

שלישית, אין  להחיל ריבונות על היישובים המבודדים הנמצאים בלב אוכלוסייה פלסטינית.  יישובים אלו יצורפו לגושי ההתיישבות הגדולים, או שיועתקו לבקעת הירדן, שאינה פחות "מקראית"  מגב ההר.

רביעית, בשלב זה לא תוחל ריבונות על הגושים הגדולים. אלו מסוג המקומות שיש לגביהם הסכמה בינלאומית רחבה שהם יהיו בריבונות ישראלית בכל הסדר אפשרי, בשונה לחלוטין מבקעת הירדן. הגושים "לא ילכו לאיבוד".

מה הם הנימוקים לקביעותיי אלו ובעיקר ל"סיפוח" הבקעה, ומה הם הסיכונים הכרוכים בכך, שרואי השחורות מילאו בהם אין ספור שקים?

 נתחיל בנימוקים ובמאמר הבא ננתח את הסיכונים.

בקעת הירדן מהווה חיץ ביטחוני, דמוגרפי ומדיני המגן על מדינת ישראל  מפני איומים הבאים ממזרח ומשפיעים על הליבה של מדינת ישראל. זאת בראייה ארוכת טווח, המתרוממת לרגע מהמצב הנוכחי וצופה לעבר האופק המזרח תיכוני. 

זה חיץ טופוגראפי צבאי מעולה מול כל מהלך צבאי הבא מכיוון הטריטוריה הירדנית. יתר על כן, זהו חיץ אסטרטגי בין מדינת ישראל לבין כל העולם הערבי והמוסלמי העויין, על שלל התהפוכות  והזעזועים שפוקדים וימשיכו לפקוד אותו.

החיץ הזה ורמת הגולן, שעכשיו בריבונות שלנו, מהווים חיץ מול כל הקיצונים ועושי הצרות באזור – מפקיסטאן, אפגניסטן, עיראק, איראן, סוריה ו"שאר ירקות" כמו דאע"ש. כיום ממלכת ירדן ההאשמית נותנת לחיץ הזה את העומק האסטרטגי מזרחה לעבר עיראק, אם כי בעבר איפשרה הממלכה לכוח-משלוח צבאי עיראקי גדול להיכנס לשטחה ולשהות שם כאיום על ישראל. החשיבות האסטרטגית של החיץ תגדל עשרת מונים אם וכאשר הממלכה ההאשמית תיפול. בשום אופן לא גבול 67' יחצוץ בינינו לבין העולם המוסלמי-ערבי.

וזהו חיץ דמוגרפי. אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית, כזאת או אחרת, מיליוני פליטים ינהרו אליה, יגדשו אותה ובאופן הכי טבעי יגלשו למדינת ישראל הפורחת והעשירה. חיץ הבקעה ימנע זאת!

ואחרון, זהו חיץ מדיני שימנע חיבור אפשרי בין מדינה פלסטינית לבין ירדן, שמרבית אוכלוסייתה היא פלסטינית.

מושמעת הטענה כי למעשה  היתרונות הללו קיימים כבר במציאות הקיימת כאשר צה"ל שולט במרחב הגבול המזרחי והמצב שקט ויציב. אז למה לעורר סתם בעיות וסיכונים?

זאת טענה שגויה ומטעה. המצב הנוכחי הוא זמני, ארעי, וירדן עלולה ליפול. העיקר הוא שאף ממשל אמריקאי (למעט הנוכחי) לא תמך בנוכחות קבועה של צה"ל בבקעה בכל הסדר מדיני, שלא לדבר על ריבונות. בוודאי לא אם יעלו הדמוקרטים. אובמה הציע לנו שכוח נאט"ו/או"מ ישמור שם עם פלאי טכנולוגיה. יעלון, כשר ביטחון, דחה אותו בבוז. איך נאמר: טוב ציפור אחת בכיס, ושהיא שלך, מאלף ציפורי נאט"ו/אמריקאים על העצים.

עמוס גלבוע

* * *

אהוד: מי מממן את המודעות הענקיות נגד ראש הממשלה ושריו, מודעות המזהירות מפני "סיפוח" – וכל אחת מהן על פני עמוד שלם ב"הארץ" ­[1.7] והן עולות ודאי עשרות אם לא מאות אלפי שקלים וכנראה גם מיטיבות את מצבו הכלכלי של העיתון?

* * *

מירון מדזיני

"לכל ראשי הממשלה שקדמו לו"

במהלך הדיונים על מימון הוצאותיו של ראש הממשלה בביתו הפרטי בקיסריה נאמר כי הוא מקבל אורחים באתר זה כי המדינה מימנה בתים פרטיים כמו "לכל ראשי הממשלה שקדמו לו."

בתוקף תפקיד במשרד ראש הממשלה ובשל נסיבות אחרות היכרתי את כל ראשי הממשלה מאז הקמת המדינה ואף הייתי בבתיהם הפרטיים של כמה מהם. דוד בן גוריון קיבל כמה אורחים, למשל את הקנצלר אדנאואר, בצריף שלו בשדה בוקר. הוא בדרך כלל קיבל אורחים במשרדו, במעונו הרשמי בשדרות בן מימון בירושלים ובביתו הפרטי בשדרות קרן קיימת (היום שדרות בן-גוריון) בתל אביב. המדינה מימנה את אבטחתו בשדה בוקר. לא זכור לי שהיתה לו בריכת שחייה אם כי הוא אהב לשחות ועשה זאת לעיתים במלון השרון בהרצליה (שם גם צולם עומד על הידיים). בן גוריון הוריש למדינה את הצרף בשדה בוקר ואת ביתו בשדרות בן גוריון והם היום אתרים פתוחים למבקרים.

למשה שרת היתה דירה פרטית במרחק מאה מטר מהמעון הרשמי ברחוב בלפור (הוא היה הראשון שהשתמש ב"בית אגיון" כמעון הרשמי של ראש ממשלה). הוא קיבל אורחים במעון הרשמי או במשרד ראש הממשלה.

במהלך כהונתו התגורר לוי אשכול במעון הרשמי של ראשי הממשלה בשדרות בן מימון בירושלים (היום יד לוי אשכול). הוא כמעט לא קיבל אורחים רשמיים שם.

לגולדה מאיר היתה דירה פרטית ברחוב הברון הירש ברמת אביב, הוא נרכשה והוחזקה על ידה ולא על ידי המדינה. היא לא קיבלה אורחים רשמיים שם, אלא במשרדה בקריה או במעון הרשמי בשדרות בן מימון בירושלים. קיבוץ רביבים העמיד לרשותה של גולדה מאיר דירה בעת שהיתה באה לבקר את בתה שגרה שם. הקיבוץ מימן הכול והיא אכלה בחדר האוכל של הקיבוץ. לא היתה אבטחה לדירה.  

יצחק רבין העדיף לחזור לבניין ברחוב בלפור. הוא לא קיבל אורחים רשמיים בביתו ברמת אביב בתל אביב. כנ"ל שמעון פרס בעת שהיה ראש הממשלה, הוא לא קיבל אורחים רשמיים בדירתו הפרטית ברמת אביב.

למנחם בגין היתה כל השנים, עד שנבחר לראשות הממשלה ב-1977, דירת שני חדרים שכורה ברחוב רוזנבאום בתל אביב. בעת שהיה ראש הממשלה קיבל אורחים או במשרדו או במעון הרשמי ברחוב בלפור. כנ"ל יצחק שמיר. שני האחרונים בלטו במיוחד באורח חייהם הצנוע מאוד.  

לא זכור לי שהמדינה מימנה שימוש בביתו הפרטי של אהוד ברק. הוא קיבל את אורחיו בלשכת ראש הממשלה בקריה בירושלים.

לאריק שרון היתה חווה שאפשר להתווכח כיצד הוא מימן אותה, אבל המדינה לא מימנה אותה והוא העדיף לקבל אורחים במשרדו או בבית ראש הממשלה. הוא העדיף לחזור כל ערב לחוות השקמים (אולי דבר שקיצר את חייו).

לאהוד אולמרט היו כמה דירות אבל הוא העדיף לקבל את אורחיו במשרד ראש הממשלה או במעון הרשמי בבלפור.

לא זכור לי שהמדינה מימנה אי פעם רכב, נהג ואבטחה לילדי ראש הממשלה, החל מבן-גוריון עד שרון, חרף העובדה שלכולם היו ילדים, לא היה עולה על דעתם לבקש דבר כזה.

אבל – היתה זו תקופה אחרת, עידן אחר, ערכים אחרים ובעיקר מנהיגים מזן אחר ולהרבה מהם אני מתגעגע.

מירון מדזיני

* * *

אשר מעוז

אם ראשונים כבני אדם

אין זה מאמר דעה ואינני עוסק באקטואליה. באתי רק לספר סיפור היסטורי.

היה היה נשיא בישראל ושמו יצחק בן-צבי. בהיותו חייל משוחרר מהצבא הבריטי קיבל בן צבי בשעתו שני צריפים אוסטריים שנלקחו על ידי הצבא הבריטי כשלל מלחמה. צריפים אלה אוחדו יחד לצריף אחד בן שישה חדרים ובו התגוררו בן-צבי יחד עם אשתו רחל ינאית, עם ילדיהם ועם הוריו והוריה של רחל.

משנבחר לנשיא לאחר פטירתו של חיים וייצמן ביקשה הממשלה לרכוש את אחד הבתים המהודרים בירושלים, בית שוקן, כדי לשכן בו את הזוג בן צבי כיאה לראש המדינה.

יצחק ורחל, תמימים כמותם, דחו את הרעיון.

"אנחנו אנשים עממיים," טענו. "תמיד חיינו עִם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות."

ולא רק במעונו של הזוג הנשיאותי מדובר. משסירב בן-צבי לעבור למשכן שיועד לו רכשה הממשלה את בית ולירו, ושיכנה בו את לשכת הנשיא כשקומתו השנייה של הבית שימשה למגורי הנשיא ורעייתו. אלא שהבניין לא היה רחב דיו כדי לשמש את כל תפקידיו כנשיא. הממשלה ביקשה לפיכך להרחיב את הבית, אלא שלפי דרישתו של בן-צבי נרכשו שני צריפים שוודיים ששימשו כאולמות קבלת קהל – שגרירים, מדינאים וסתם עמך. נימוקו של בן-צבי גם כאן היה, כי לאור העובדה שמרבית העולים החדשים במעברות  התגוררו בצריפים ובפחונים, אין זה ראוי שלנשיא יבנו אולם קבלת פנים מרשים, ודי בצריף צנוע.

סיפור מרתק לא פחות סבב סביב משכורתו של הנשיא. חיים וייצמן, שלאחריו כיהן בן-צבי, היה אדם אמיד שהשתכר יפה מן התמלוגים בגין המצאותיו המדעיות ולא נזקק למשכורת. כיוון שכך היתה משכורתו, שנקבעה עם בחירתו לנשיא ב-1949, כמעט סימלית ועמדה על 450 ל"י לחודש. כמה סמלית? ובכן היא היתה נמוכה ב-31% משכרו של נהגו של בן-צבי והיתה נמוכה כמובן ממשכורותיהם של שאר סמלי השלטון. הדבר לא נראה לכנסת והיא ביקשה להעלות את שכרו אלא שנתקלה בהתנגדות נמרצת מצידו של בן צבי.

יו"ר הכנסת, קדיש לוז, טען שאין לשעות למשאלתו של בן- צבי וזאת בשל כבודה של משרתו. "משכורת הנשיא," טען לוז, " צריכה להיות הגבוהה ביותר במדינה ויש לדחות את בקשת בן-צבי." ואכן במרס 1954 החליטה ועדת הכספים של הכנסת להשוות את משכורתו לזו של  נשיא בית המשפט העליון.

יו"ר ועדת הכספים, ישראל גורי טען: "איני סבור שיש בכך פגיעה בכבוד הנשיא אם יקבל משכורת נמוכה מזו של ראש הממשלה, אם רצונו בכך." לבסוף החליטה הוועדה לקבל את ההצעה להשוות את משכורתו של הנשיא למשכורת נשיא בית המשפט העליון.

בעקבות ההחלטה זימן אליו בן-צבי את יו"ר וועדת הכספים והביע את מחאתו הנמרצת על החלטת הוועדה: "אני מודיע שאני מתנגד לכל הגדלה במשכורת הנשיא," אמר.

לאור זאת החליטה הוועדה להביא את העניין להכרעתו של שר האוצר לוי אשכול. בן-צבי קיווה שאשכול ידידו ישעה לבקשתו אלא שלמרבה הפתעתו דחה אשכול את הבקשה בנימוק שהוא מחויב לכבד את החלטות הכנסת. אלא שבן-צבי עמד במריו וסירב לקבל את המשכורת המוגדלת ותקופה מסויימת לא שולם לו כל שכר אלא שמשדלפה הפרשה נאלץ שר האוצר לכבד את בקשתו של בן-צבי שהמשיך להשתכר את משכורתו ההיסטורית.

בן-צבי גם עמד על כך שתקציב לשכתו יהיה נמוך וצנוע ככל שניתן. ניסיון להגדלת התקציב של בית הנשיא ב-1960 הביא לנזיפה שלו ביו"ר הוועדה וירדה מן הפרק.

 אלא שכאן חל סוויץ' בעלילה. בשנת 1962 יצא בן-צבי לסיור במדינות אפריקה. ועדת הכספים ניצלה את ההזדמנות והעלתה לדיון מחודש את נושא התקציב של בית הנשיא ואת עניין שכרו של הנשיא. חברי הוועדה נדהמו לגלות את משכורתו של הנשיא שהוגדרה על-ידי אחד מחבריה "מגוחכת". גורי הבהיר שזו דרישתו של הנשיא אלא שדווקא חבר האופוזיציה, יוחנן בדר, קבע  כי "נשיא המדינה הוא האדם האחרון שיכול לחוות דעתו ביחס למשכורתו שלו עצמו."

מששב בן-צבי ממסעו התבשר על ה"פוטש" שנעשה לו בהיעדרו. הוא התרעם אלא שהובהר לו שבהתאם להוראת החוק לקביעת משכורתם של נשיא המדינה, חברי הממשלה, שופטי המדינה ומבקר המדינה, תשי"א-1950 – הכנסת היא הקובעת את משכורתו. יתר על כן, קביעתה של הוועדה כבר עוגנה בחוק התקציב אשר על כן חייב הנשיא לכבדה [באותם ימי התום לא עלתה האפשרות שלא לקיים את החוק ואף לא שפסקי-דין אינם מחייבים].

 אלא שבכך לא נאמרה המילה האחרונה. במכתב ששלח ליו"ר וועדת הכספים כתב: "החלטתי להשתמש במחצית המשכורת לכל היותר לצרכיי הפרטיים, ולהקדיש את המחצית השנייה לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי-יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ-ישראל לשם מחקר ופרסום." וכך היה.

אכן, היו ימים.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא של האגודה הבינלאומית לחופש הדת.

עד כאן המאמר כפי שפורסם באתרYNET  – ומכאן אפילוג:

בן-צבי היה אכן מיוחד אך לא יחיד. אבי המנוח עבד בסוכנות היהודית בנמל התעופה ועסק בקליטת עלייה. היתה זו תקופת העלייה מבריה"מ. באישון לילה הבחין אבי באדם קשיש לבוש מקטורן אפור דהוי שניצב בפינת החדר.

אבי שאל אותו ברוסית כיצד יוכל לעזור לו אלא שהאיש השיב בעברית צחה. היה זה יו"ר הכנסת קדיש לוז. התברר שהוא השתתף בפתיחת ועידת מפא"י כאשר הועבר אליו פתק שבן-אחיו הגיע מבריה"מ.

"אתה מבין," אמר לאבי בקול מתנצל, "בבריה"מ אנשי שלטון יכולים לסייע לבן-משפחה. הוא לא יודע שבישראל זה אחרת. אבל לא רציתי שיחשוב שאני מתנשא ולכן באתי לפגוש אותו."

סוף דבר – בן-האח קיבל טיפול זהה לשאר העולים ונשלח למקום שאליו תוכנן עוד לפני שנודע ייחוסו.

* * *

יצחק הילמן

האם סיפוח הוא אסון?

אתמול [29.6] קראתי את מאמרו של דוד ברודט ב"ידיעות אחרונות". ברודט הוא כלכלן ידוע, עתיר ניסיון, שמילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים במשק הישראלי. המאמר עוסק בהיבטים הכלכליים של המדינה הדו-לאומית, שלדברי הכותב ייתכן שישראל בדרך אליה.

על פניו זה מאמר הגיוני, אלא שברור לקורא, שלכותב יש דעה, לפיה אי הליכה לשתי מדינות, משמעה הבלתי נמנעת היא מדינה אחת, וזאת תהיה מדינה דו-לאומית ושמדינה דו-לאומית , היא כנראה אסון למדינת ישראל.

לדעתי, סיפוח חלק מיהודה ושומרון איננו מוביל בהכרח למודל כזה. גם סיפוח מלא אין משמעו מדינה דו-לאומית. למעשה כבר כיום, ללא סיפוח כלשהו, אנחנו במדינה דו-לאומית עם שמונים אחוז יהודים ועשרים אחוז ערבים. משום מה, נדמה לנו שאנו במדינה חד-לאומית. אכן, אם נספח את יהודה ושומרון במלואם, ללא עזה, יהיו לנו עוד שני מיליון ערבים ובסה"כ ארבעה מיליון ערבים מתוך אוכלוסייה כוללת של אחד עשר מיליון, אבל גם אז אנחנו נהיה, לפי ההגדרה הנוכחית, מדינה חד-לאומית. כל השינוי במצב, יתבטא בשינוי היחס הדמוגרפי משמונים-שישים לשישים וארבע-שלושים ושש. זה לא הבדל גדול. עדיין יהיה כאן רוב יהודי לטווח ארוך. על אפרטהייד אין בכלל מה לדבר.

כדי למנוע אי הבנות, לשני מיליון ערביי יהודה ושומרון, תינתן רק תושבות, ללא אזרחות. מי שיעמוד בקריטריונים פרטיקולריים, יוכל לקבל גם אזרחות, בדיוק כמו שמקובל עם ערביי ירושלים. במודל כזה, הציביון של המדינה הנוכחית נשמר. עם זאת, אני מסכים עם ברודט שצפויה ירידה מסוימת בתוצר לנפש, בהינתן שהתוצר הנוכחי של הרשות הפלסטינית הוא רק חמשת אלפים דולר לנפש, שזה כעשירית מהתוצר לנפש הישראלי. לעומת זאת, אם יהיה סיפוח מלא, ההשקעות במשק הערבי ביהודה ושומרון צפויות לגדול, כי שליטה ישראלית משמעה הקטנת אי- הוודאות. הקטנת אי-הוודאות, משמעה קיטון בסיכון ועידוד בהשקעה ועלייה בתוצר לנפש.

בסופו של דבר יילך מצבם של ערביי יהודה ושומרון וישתווה עם מצבם של ערביי ישראל. תחת איזה מודל כלכלי שיהיה, מרבית ערביי יהודה ושומרון יוסיפו לעבוד בישראל, בין באזורי תעשיה ישראליים ביהודה ובשומרון ובין בתוך הקו הירוק, כי כאן משלמים להם הרבה יותר מאשר במשק הפלסטיני. לכן, אינני רואה הבדל כלכלי גדול, אם יקרה סיפוח מלא.

לעומת זאת, אם נלך לשיטת הפלסטינים, או אפילו לשיטת תוכנית טראמפ, שדורשת אף היא הקמתה של מדינה פלסטינית, הרי מקורות התעסוקה של אוכלוסיית תושבי יהודה ושומרון, יוותרו זהים למצב הנוכחי. הבעייה היא שכל זה צפוי לקרות רק בהתחלה. זמן קצר לאחר הכרזת עצמאותה, יזרמו למדינה הפלסטינית מיליון עד שני מיליון פלסטינים, רובם מירדן, שיקבל סלי קליטה מהקרנות של תוכנית טראמפ. ובנוסף לפלסטינים האלה, יזרמו למדינה הזעירה הזאת מיליוני ערבים ומוסלמים אחרים, רובם מירדן, סוריה, עיראק ומכל המזרח התיכון ואפריקה. תוך עשר שנים ולכל היותר חמש עשרה שנים, יהיו במדינה הפלסטינית הזאת שמונה עד עשרה מיליון תושבים. מודל זה כבר קרה בחמישים השנים האחרונות בדרום אפריקה ואצל שכנתנו ירדן, שאוכלוסייתה הגיעה כבר לעשרה מיליון נפש.

במספרים אלה, אין סיכוי, שאוכלוסייה זאת, תימצא את פרנסתה בתחומי המדינה הפלסטינית הקטנה. אוכלוסייה זאת של מבקשי עבודה תחצה את הגבול, שגם כך פרוץ בקטעים גדולים, ותגיע לישראל. לא תהיה כל אפשרות לבלום את גל ההגירה הזה. הם יגיעו לכל הערים הגדולות בישראל, גם אם ננסה לבלום אותם. הם יחצו כל גדר וכל מחסום, כי מדובר בכורח קיומי. התופעה הזאת כבר קיימת כיום בדרום אפריקה ובמידה רבה בגל ההגירה שפוקד את חופי אירופה, מאז האביב הערבי. זו נדידת עמים של מיליוני מהגרים בלתי חוקיים וכבר חווינו את זה, ראה דרום תל אביב.

לכן, כל אלה שבתמימותם מבקשים צדק לפלסטינים, מבלי להבין לאן צדק זה מוביל, כדאי שיפקחו עיניים. אנחנו לא דרום אפריקה וגם לא גרמניה. ישראל לא תוכל לקלוט דורשי עבודה במיספרים כאלה. עם דורשי העבודה יגיעו גם הג'יהאדיסטים למיניהם. זה אסון גדול לישראל.

לכן, המסקנה היא שסיפוח חלקי ובהמשך סיפוח מלא הרבה פחות מסוכנים, לעומת מה שמחכה לנו אם נקים מדינה פלסטינית ממזרח לנו.

יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את היעדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכול הציגו את הרצל כמטורף וכפנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעלייה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העלייה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני.

החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השנייה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות.

איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאוייב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי."

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו היתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית היתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגייה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו... די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה?

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות...

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה היתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמיתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, איכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי היתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי היתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית היתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעייה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ – לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עויין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק.

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעייה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה." ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המיידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השנייה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פרינסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא היתה הנורמה. אולם הוא יסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששיחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון. אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות-חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

[אהוד: עוד לפני בעיית הקורונה, קיים כבר שנים רבות קושי בהערכה נכונה של עבודות "אקדמיות" מפני שאפשר בקלות מדהימה להרכיב "עבודות" כאלו רק משיטוט ומאיסוף מקורות על פי נושאים באינטרנט! וכבר אין צורך לשבת שעות ארוכות בספריות ולהעתיק מקורות – וחזקה על מרבית הסטודנטים שלנו שכך יעשו גם הפעם! – ובעצם, כך כולנו נוהגים כיום, כשאנחנו נעזרים לצורך כתיבתנו באוצר הידע העצום, גם בעברית, שמצוי באינטרנט].

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל.

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו.

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופייה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם," ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית  – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל, יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העלייה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העלייה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמיתית היתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת היתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא, ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב."

האומנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפייה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחייה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם."

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פירסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר:

"אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית': במאמר ששלחתי לאחד העיתונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכול'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכול'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י' פסוק י"ט נאמר: הכסף יענה את הכול.

"במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א' י"ח, כ"א)."

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו."

* ביד הלשון: אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול."

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה."

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

מימי וסימה

לפעמים מנסים להתחכם, ועושים שטויות – לקראת סוף הטירונות בגדוד הפרשים, נשלחתי אני ועוד שלושה טירונים לצ'רנוביץ כדי לתקן את מרכזיית הטלפונים של הגדוד. הטכנאי במחנה ההוא תיקן את המרכזייה תוך שעתיים, אבל רמז לנו שאם נמרח על ידו כמה ג'ובות, יחתום לנו שהוא נזקק לשלושה ימים, וכך היה: מוטב להסתובב שלושה ימים בצ'רנוביץ, לאכול אצל משפחה יהודית, ולישון על מיטה מוצעת, מאשר להתאמן על הגבעות של בוטושאני – "אוייב מימין", "אוייב משמאל", "קפוץ מהסוס!" "עלה על האוכף!" ובלילה לישון על מזרן מסריח ומפורעש. מה שלא לקחתי בחשבון היתה העובדה שהטירונות הסתיימה בינתיים, וכל הפרשים השתחררו, כי צריך לדעת שבאותם ימים מי שהתגייס לגדוד הפרשים של הוד מלכותו, קנה על חשבונו סוס, אוכף ומדים, ובזכות זה שירת רק שלושה חודשים של טירונות, ואחר כך עליו לשמור את הסוס ולהיות מוכן להיקרא לדגל.

אנחנו מגיעים למחנה, והוא ריק מטירונים, וברור שגם אנחנו רוצים להשתחרר – הפקיד שלח אותנו לרב-סמל, וזה שלח אותנו לסרן לופסקו, מפקד הפלוגה, והוא שלח אותנו שוב לרב-סמל, עד שהבנו את הרמז, ושמנו יד על הארנק ומרחנו להם את הידיים, וקיבלנו את כתב השחרור המיוחל.

נו, צריך לחגוג, עלינו על כרכרה, אני וסמי כץ חברי, ונסענו לבית המרזח "קאלו באלאן", ושם גמענו כמה צויקות קטנות, ואחר כך כמה כפולות, ולא שמנו לב איך השתכרנו עד כי שכחנו שבאנו רק לחגוג לקראת חזרתנו הביתה – אני לפרומושיקה, והוא לחארלאו, שתי עיירות קטנות במחוז בוטושאני. סמי כץ היה הראשון שחזר קצת לחושים שלו:

"מורדי, צריך לקום ולנסוע הביתה."

"אתה צודק, סמי יקירי, אבל איך יוצאים מפה? אני רואה שתי דלתות..."

"אז בוא נצא ביחד," וסמי כץ שם את היד על הכתף שלי, ושנינו מתנודדים לקראת הדלת, אבל לא מצליחים לצאת ביחד, ואנחנו נופלים ממש על הסף, והראשים שלנו מתנגשים זה בזה, ועכשיו אני לא רואה שתי דלתות, אני רואה כוכבים.

ישבנו שם אולי חמש דקות, הראש סחרחר, והרגלים לא מתפקדות, ואני שומע קול של בחורה:

"הי, בחורים!"

אני מסתובב לסמי, והוא מסתובב אליי:

"עם מי יש לנו הכבוד לשבת על רצפה?"

"זאת אני, מימי."

"איזו מימי?"

"כאילו אתה לא מכיר – אני מימי צ'יזמרו, למדתי עם סימה בגימנסיה וראנצ'אה בבוטושאני."

ידעתי שסימה למדה בגימנסיה וראנצ'אה, ומי ששילם את שכר הלימוד היה הדוד העשיר שלה מאמריקה, אבל אני נשבע בשמם של כל הקדושים שאת השם מימי לא שמעתי מעולם.

"שמעתי שאתה עומד להתארס עם סימה..."

"כן, מימי צ'יזמרו, דחינו את זה עד שאשתחרר מהצבא."

"אז אתה טיפש גדול!"

"איך את אומרת דבר כזה?! תשאלי את סמי אם אני טיפש."

"אתה טיפש, כי אתה הולך להתחתן עם סימה שהיו לה עניינים עם בנים בגימנסיה."

זה שקר גדול! בגימנסיה וראנצ'אה למדו רק בנות, ועוד בתנאים של פנימייה, וגברת וראנצ'אה בעלת בית הספר והמנהלת שלו, הקפידה שהבנות לא תצאנה מהשערים ללא רשות, ובתשע בערב היה כיבוי אורות.

"אתם נוסעים לפרומושיקה?"

"רק אני, סמי נוסע לחארלאו."

"חכו פה, אני נפרדת מאימא, לוקחת תיק, ובאה."

ואני, באמת טיפש עם תעודה, לא שואל אותה מה פתאום את נוסעת איתי? הרי את לא מכירה אותי, איך את מבקשת לנסוע עם בחור זר? אבל אז הייתי עדיין מטושטש מהצויקה ששתיתי, והראש לא ממש תיפקד.

איכשהו התרוממנו, והזמנו שתי כרכרות, סמי לחארלאו, ואני לפרומושיקה, ואני מבקש מהרכב להצליף בסוסים, ודיו לפרומושיקה! ופתאום אני שומע את מימי שרצה אחרי הכרכרה:

"מה קרה לך, מורדי, שכחת שאנחנו נוסעים ביחד?!"

לא שכחתי, כי לא היה לי מה לשכוח. לא זוכר שהזמנתי אותה, אבל שיהיה. ומימי עלתה לכרכרה, מהרגע שעלתה לא חדלה לטרטר לי בראש שהיא שמחה להכיר את ההורים שלי, והם בוודאי ישמחו שהבאתי איתי בחורה נפלאה כמו מימי צ'יזמרו, וכדאי לי לשכוח את סימה, כי היא לא בשבילי, ובאמת אין מה להשוות בין מימי לסימה.

ואני בונצ'ה שווייג, לא מוציא הגה מהפה, ומה שהתחשק לי היה להוריד אותה באדיבות המתבקשת מהכרכרה, ולהיפרד ממנה לשלום. שתחכה לדליז'נס שיגיע בעוד שלוש שעות.

כשהגענו קרוב לכפר באלושני, טפחתי לרכב על הכתף: "גיורגי, תעצור רגע, אני מוכרח להשתין."

ומימי: "אני ארד איתך להחזיק לך, שלא תרטיב את המכנסיים."

צריך להבין: זה היה ב-1927, לא ב-1987, באותם ימים נערות לא התנדבו לעשות דברים כאלה. ואני מתרוקן מכל האלכוהול ששתיתי, והמוח שלי הולך ומצטלל, ואז רק הבנתי לאיזו צרה נקלעתי.

פרומושיקה מתקרבת, ומימי צוהלת שאו-טו-טו תכיר את ההורים שלי, ובלי ספק ישמחו שבנם היקר מביא בחורה נפלאה כזאת לביתם.

שילמתי לגיורגי, הוספתי לו טיפ, ורמזתי לו שישכח מה שראה ומה ששמע, ולמימי אמרתי שתלך לביתנו, ואני חייב לטפל בדחיפות בעניינים חשובים. האמת, היו לי עניינים לסדר עם "הרמן את גרינברג" שאצלם עבדתי לפני הגיוס, אבל עניינים אלה יכלו לחכות – פשוט התביישתי לחזור הביתה עם הפלונית הזאת, כשכל פרומושיקה יודעת שאני עומד להתארס עם סימה ליפשיץ.

הלכתי לביתו של חברי ברל ברבש, סיפרתי לו הכול, והסברתי לו שאין לי ברירה, עליי להיות אצלו עד שמימי זאת תבין את הרמז ותסתלק.

שתי יממות הסתתרתי אצלו, ובינתיים ההורים שלי אירחו את מימי, והם מלאי פליאה שבנם היקר, אינו מראה את פרצופו, ובמקום זה מכניס לביתם נערה לא מוכרת, שאינה מפסיקה לברבר על המעלות שלה, ועל המזל הטוב שלהם שהיא אולי תהיה כלתם.

למרות שהאלכוהול התפוגג לו מכבר מהראש שלי, הנה, הוא עדיין לא תיפקד כראוי: איך שכחתי להזהיר את סימה מפני הצרה הזאת? צריך למהר ולהסביר לה שכל העניין עם מימי הוא סתם תקרית חסרת משמעות, וכי היא נטפלה אליי... רצתי כל עוד נפשי בי לספרייה, כי שם שימשה סימה כעוזרת לספרנית בהתנדבות, כי היא אהבה לקרוא ספרים, וידעה לצטט מ"הרוזן ממונטה קריסטו" ומ"רֶבֶּקָה".

אני מגיע מתנשף לספרייה, רוצה לרוץ פנימה, ואני שומע את הקול של מימי!

"תנחשי, מי הביא אותי לפרומושיקה."

וסימה: "מי?"

"מה זאת אומרת – מורדי."

"מורדי?!"

"בטח, אני כבר יומיים אצל הברקוביצ'ים, מטפלים בי כמו במלכה, הלינו אותי במיטה של מורדי..."

"במיטה של מורדי?!"

"נשבעת לך, סימה אהובה שלי, אני באתי להזהיר אותך, אל תתארסי עם הנוכל הזה – הוא מבטיח הבטחות לבחורות תמימות, ואחר כך נוטש אותן, כמו שנטש אותי. באמת, סימה, באתי להזהיר אותך."

ואני מציץ פנימה, והשתיים מתחבקות ומתנשקות, ומהעיניים של סימה זולגות דמעות.

"תדעי לך, סימה, אני לא סתם מדברת, אני הרי החברה הכי טובה שלך..."

ברגע זה רציתי לצאת מאחורי הדלת ולהתנפל על הנוכלת הזאת, ואם חס וחלילה הייתה רומזת על מה שקרה בדרך ליד הכפר באלושני– לא הייתי מסוגל להתאפק, אבל הפעם הראש פעל, ואני המשכתי להתחבא כמו עכבר, ולא כמו גבר. וזה לא נגמר – אני שומע את מימי:

"את רוצה לשמוע מכתב שמצאתי בחדר שלו?"

"מכתב?!"

"כן, מכתב שכתבה לו סורינה: 'מורדי היקר, כשנסעתי בכרכרה איתך לבוטושאני, נפל לי הצעיף הכחול שאני מאוד אוהבת. הבנתי שהצעיף אבד לי רק כשהגעתי הביתה. אם במקרה מצאת את הצעיף, שהוא מאוד יקר לי (קיבלתי אותו מתנה ליום הולדת מדודי יוסל), בבקשה, תחזיר לי אותו בהזדמנות, ואולי אפילו תזמין אותי אליכם, בתנאי, כמובן, שההורים שלך מסכימים, כי לא נאה לבחורה להגיע להורים של בחור בלי הזמנה.

אל תשכח אותי,

סרינה.'

"את רואה, סימה, אנחנו לא יחידות אצל הדון-ז'ואן הזה. לטובתך, תיפרדי ממנו כמה שיותר מהר, זאת עצה טובה של החברה הכי טובה שלך."

מסתבר שהפוסטמה הזאת חיטטה במגירות שלי, ומצאה את המכתב הזה, שרק האל הטוב יודע מדוע שמרתי אותו – אולי להראות לנכדים, כשיהיו לי, להוכיח שבבחרותי הייתי מחוזר.

"סימה אהובתי, אני נוטשת את פרומושיקה בלב כבד, ונוסעת לחארלאו, אולי שם יירפא ליבי השותת דם."

הבנתי שהיא מבקשת לבלגֵן גם את החיים של סמי כץ. צריך להבין שזה קרה ב-1927, כשבכל פרומושיקה היה טלפון אחד בעירייה, ואיך אני אודיע לסמי כץ מה מחכה לו?

סימה היתה באמת ברוגז כמה שבועות, לא רצתה לשמוע את ההסברים שלי, אבל אני עקשן – אם החלטתי שסימה ליפשיץ תהיה אישה שלי, היא חייבת להיות אישה שלי. הייתי מתלבש בחליפה לבנה, נעליים לבנות, ונוסע הלוך וחזור ברחוב הראשי של פרומושיקה אל מול הבית של הליפשיצים בכרכרה לבנה רתומה לסוס לבן, כדי שתבין שמורדי ברקוביץ', יערן ראשי אצל "הרמן את גרינברג", יכול להרשות לעצמו את כל המותרות האלו. ברור שזה עושה רושם גדול על לב של אישה. היא גם הבינה שאם תיענה לי, גם לה אקנה כרכרה לבנה עם סוס לבן.

הכרכרה היתה רק הפתיח – הבנתי שסימה מכורה לספרים, נסעתי לבוטושאני לחנות הספרים שבמרכז הישן של העיר, נכנסתי לחנות ספרים, ושאלתי מהם הספרים המבוקשים ביותר, וקניתי ספרים בקילוגרמים. כשהבאתי את האוצר הזה לביתם של הליפשיצים, סימה התנפלה עליי בחיבוקים ובנשיקות.

עברו הרבה שנים מאז, אין לי מושג מה עלה בגורלה של מימי, וגם את סמי כץ לא פגשתי מאז.

משה גרנות

* * *

צוותא תל אביב

קבלת השבת – יום שישי 10 ביולי, 2020 

י"ח תמוז התש"ף, שעה  10:30  בבוקר

מוקדשת ללוין קיפניס – 30 שנים למותו ו-130 שנים להולדתו

משתתפים: מירי ברוך. דני קרמן. יהודה אטלס. פוצ'ו.

מנחה – ציפי גון גרוס

על פרשת השבוע "פנחס" – המשורר מירון איזקסון

מנהל מוסיקלי – רמי הראל

שירה – בן נפתלי

עריכה – נילי שחור

לבאי האירוע יחולק ספר שירי קיפניס, מעובדים למקהלה, כמתנת המשפחה.

קופת צוותא 03-6950156

* * *

אורי איתיאל

אפשר לקבל חתימה?

רוח ים נעימה ליוותה את צעדיי בדרכי להרברט סמואל פינת אלנבי במקום בו נושקת טיילת תל אביב. שם, ברחוב אלנבי 1 בחלק הצפוני של ככר הרברט סמואל, שכן בית הקולנוע "קסם". בסיסו של הבניין – עמודים מקושתים ובקומת הכניסה אולם שהכיל למעלה מאלף מושבים מרופדים לרווחת הצופים בסרטים וגם... שלושה קיוסקים.

הצטיידתי מראש במחברת עבה עם כריכה קשיחה טרם שיצאתי ל"מסע ציד" ברחבת קולנוע "קסם", שעם חלוף הזמן הפכה לרחבת משכנה של הכנסת הראשונה במדינת ישראל.

ואני בן עשר, כעשרה חודשים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ניצב עם נערים "ציידים" בפתח בית המחוקקים, ואורבים לבואם של חברי הממשלה והכנסת למשכן כדי להחתימם במחברות ופנקסים ולממש תחביב יוקרתי של אוסף חתימות מנהיגי ישראל. עבורנו, היו הנבחרים מורמים מעם ונערצים, כשם שמעריצים בימינו שחקני כדורגל וזמרי רוק.

ההמתנה הדרוכה הסתיימה עם הגעתם. חבורות הנערים הסתערו כנחילים, מחזיקים במחברות ונצמדים למנהיגי היישוב. "אפשר לקבל חתימה"?

והם חתמו, והיו שלא... והחמיצו פנים ופינו דרכם לאולם הישיבות.

היה אז מקח ומימכר של חתימות והיינו עושים החלפות (במלעיל). מחירה של חתימה נקבע לפי חשיבותו של האיש ונדירות החתימה. החתימה היקרה ביותר היתה של דוד בן גוריון ורק בודדים זכו להשיגה. לעומתה – חתימתו של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, היתה פחות נדירה, כי הוא נענה בחפץ לב לכל דורש.

אי אפשר שלא להתרשם מאישיותם של חברי הכנסת הנבחרים, שהיו אוסף נדיר של אנשים איכותיים ובעלי שיעור קומה.

אם נרפרף מעט ברשימת חברי הכנסת הראשונה ניתן להצביע על חלקם שהיו בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

ד"ר יוחנן בדר, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית, עורך דין ופובליציסט מבריק. מזכיר מפ"ם יצחק בן אהרון, אדם שנוי במחלוקת אך הוגה דעות מעמיק. אריה בן אליעזר, חבר מפקדת אצ"ל, הוגלה לסודאן ואריתריאה. יצחק בן צבי, ממייסדי הוועד הלאומי, לימים נשיא המדינה, חוקר ארץ ישראל. אורי צבי גרינברג, גדול המשוררים בשירה העברית בכל הזמנים. בן ציון דינבורג, לימים די-נור, שר החינוך ומגדולי ההיסטוריונים של עם ישראל. אברהם הרצפלד, פעיל מרכזי בהתיישבות העובדת. ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי, מתמטיקאי והוגה דעות. יעקב חזן ומאיר יערי, מייסדי השומר הצעיר. אליעזר לִיבֶּנשטיין [לימים ליבנה] מהוגי הדעות של תנועת העבודה. הרב יהודה לייב מימון ממייסדי המזרחי. יזהר סמילנסקי, היה אז סופר מתחיל [ס. יזהר] ומנהל גימנסיה ברחובות. נתן ילין-מור, מראשי לח"י. הלל קוק, מייסד הוועד לשחרור האומה בארצות הברית, אינטלקטואל מבריק. זלמן שז"ר, לימים שר החינוך ונשיא המדינה, ממייסדי "החלוץ" ועוד.

והיה גם תַּוְפיק טוּבּי. קראנו לו תּוּפִיק טוּבּי. טובי היה פוליטיקאי ערבי-ישראלי, קומוניסט, וכיהן 41 שנה ברציפות בכנסת ישראל. באחת מ"מסעות הציד" רדפתי אחריו עד כמעט לפתח הכניסה במשכן הכנסת. עמדתי נרגש מולו ושאלתי בייאוש: "אפשר לקבל חתימה?"

הוא חייך אליי, שלף עט וחתם בערבית. זו היתה חתימה מנצחת וייחודית, וטרם סגירת המחברת נשפתי בה כדי שתתייבש...

תופיק הגדיר עצמו פטריוט ישראלי ובנאומו הראשון בכנסת שיבח את העמידה הישראלית במלחמת העצמאות וראה בה מלחמת שחרור לאומית. את אשמת הנכבה הטיל על "השליטים הערבים הריאקציוניים" שהתנגדו לתוכנית החלוקה. הוא גם קבל על האפלייה בכך שהערבים אינם נקראים לשרת בצה"ל. כן, היו גם כאלה אי אז בימים...

נצבט מעט הלב על זיכרון הראשונים ועל החדשים שזה מקרוב באו. האם ימתינו נערים ונערות בפתח הכנסת כדי לקבל חתימה?

מחברת החתימות שלי, ששירבטו בה שרים וח"כים, היתה שמורה בביתי שנים הרבה ובחלוף הזמן נשכחה יחד עם סרטי הפילם ושאר "עתיקות" נשכחות, ועל כך אני מצר.

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ

* * *

י"ז

"לא דוקטור, כפארה עליך אתה ערבי טוב."

דבריו של מתי דוד באחד הגיליונות האחרונים, בשבחם של הצוותים הרפואיים הערביים בבתי החולים במאמץ המלחמתי נגד הקורונה, שיעשעו אותי, אם לומר בלשון זהירה.

צוותי הרפואה יהודים כערבים עושים את עבודתם  כיד אחת במסירות וללא לאות, ממש ללא הבדל מין דת או גזע. כל הגיגים אחרים הם דברים בטלים (כדברי הס"טניקים הירושלים).

בהיותי רופא מתמחה בשנות השישים של המאה הקודמת, הובאה אלינו לחדר המיון אישה מבוגרת משכונת פרדס כץ של בני ברק כשהיא צועקת בגלל כאבי בטן שתקפו אותה באמצע הלילה. אחרי שביצעתי אצלה, גברת מסעודה יחזקאל, בדיקה ראשונית, ושלחתי ממנה כמה בדיקות דם וכו', הזמנתי להתייעצות נוספת את הרופא הכירורג הבכיר, שהיה במקרה ערבי אך בהיר עור ועיניים כחולות ממש כאשכנזי כשר, (פעם היו הצלבנים באזורנו, זוכרים?)

הוא ניגש אליה לתשאול ולבדיקה חוזרת, ובין היתר שואל אותה מהי עוצמת הכאבים שחשה. והיא עונה: "מה זה כאבים חזקים דוקטור, הלוואי על הערבים סבל כזה..."

הכירורג מסיים את בדיקתו ואומר לה שיש צורך לאשפז אותה במחלקה הכירורגית להשגחה. והוסיף: "ודרך אגב, אני דוקטור יוסוף אבו דלו מכפר בית צפאפה."

נבוכה גברת מסעודה יחזקאל וקראה בקול: "לא דוקטור, כפארה עליך אתה ערבי טוב, אלוהים יאריך את ימיך!"

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

איליה בר-זאב

יוּלי הגיע

יוֹם חָדָשׁ.

מָרַקְנוּ חֲטָאִים וּבָעֶרֶב, כְּלוּם –

צְלָלִים.

יוּלִי הִגִּיעַ –

מֵצִיף יַבָּשׁוֹת בִּשְׁרָבִים.

מוּל יָרֵח בָּהִיר, צְעִירִים אוֹבְדִים בַּלֵּילוֹת.

פִּנּוֹת בִּלּוּי הִן פַּרְנָסָה נָאָה –

אֵלְכּוֹהוֹל_, אִיתּוּת הַנַּיָּד,

 תְּשׁוּקוֹת.

אַחַר חֲצוֹת, אַתְּ קוֹרֵאת שִׁיר, יוֹנֶקֶת אוֹר חוֹזֵר

בֵּין רָזֵי הַמִּלִּים.

בְּעַד חַלּוֹן אָטוּם מְסִירָה בֶּגֶד. שׁואֶלֶת אִם יֵשׁ רוֹעֶה,

אִם יֵשׁ שָׂדוֹת?

יוּלִי הִגִּיעַ –

מִישֶׁהוּ מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסַי,

גוֹנֵב חֲלוֹמוֹת.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

לזכרו של נתן ברון

מעולם לא פגשתי פנים אל פנים את נתן ברון אבל שוחחתי עימו בטלפון. הופתעתי מפטירתו כי לא חשבתי שלא אספיק לשאול אותו שאלות רבות, שמבחינתי נשארו בלתי ידועות לי ובלתי פתורות. חשבתי שיש לי  עדיין זמן לשאול אותו.

בזמנו בני ז"ל ניר טויב הפיק סרט אוטוביוגרפי על משפחתי – משפחת אהרנסון. לאחר 100 שנה גילה וחשף  בתחקיר כל פעם עובדה זו או אחרת. לצערי לא הספיק לסיים את הסרט וחברו העורך גיל איזאקוב ואשתו של ניר, גלית, השלימו את הסרט. גיל כל הזמן שאל אם יש ברשותי חומרים נוספים. איני זוכרת כיצד הגעתי לנתן ברון. דרך האינטרנט? הכיצד ניר לא הגיע אליו? 

טילפנתי לנתן ברון והוא ענה לי מיד שאינו עורך דין העוסק בייצוג אנשים אלא משפטן. המליץ שאקרא ראשית את ספרו: "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל – בין קושטא לירושלים, 1900-1930", בהוצאת מאגנס 2008.

קראתי מרותקת את ספרו. מחקר מעמיק ביותר של אותה תקופה ולדעתי אפשר היה לעשות כמה סרטים דוקומנטריים על פי הכתוב בספרו.

טילפנתי אליו שנית ושאלתי אם אני יכולה למסור לעורך גיל איזקוב את הטלפון שלו. הוא הסכים מיד, וגיל שילב אותו בסרט "האהרנסונים". ואף המחיש כמה מהסצנות  שסיפר עליהן. [הפגישה הרומנטית נוסח לורנס איש ערב – אלכסנדר אהרנסון דוהר על סוסו לצד הרכבת המובילה לארץ  את  האלמנה גב' פלז  המבוגרת ממנו  ב-25 שנה, ולימים בת זוגו].

נתן ברון  עשה מחקר רב היקף לקראת הוצאת ספרו הנ"ל. הוא סיפר לי שיוסף פלז בארה"ב היה חברו הטוב של  אהרון אהרנסון ואף סייע לו בהקמת תחנת הניסיונות בעתלית. יוסף נולד למשפחה אריסטוקרטית עשירה ביותר. במושגים של היום, מולטי-מיליארדר. הוא היה כימאי ובזכות המצאתו קיבל תמלוגים נאים ביותר. ההמצאה  נפוצה עד היום ברחבי העולם – אותו סבון כביסה בצורת ריבוע.  יוסף רכש קרקעות רבות ברחבי ארץ ישראל ועם פטירתו, מרי פלז הפכה  לאלמנה עשירה בעלת קרקעות  בארץ ישראל.

לדברי נתן יש חומר רב  שלא פורסם מעולם אודות יוסף ומרי פלז, ומרי פלז ואלכסנדר אהרנסון. חליפת מכתבים ועוד, בפילדלפיה ובאירופה, דומני בשוויץ. מרי פלז  היתה חשוכת ילדים. הוא ציין בפניי את כל הפרטים ולא רשמתי כלום מתוך הנחה שיש לי עוד זמן לשאול ולברר עימו את הפרטים.

בספרו נתן ברון גילה בקיאות רבה בחומר גם מההיבט של משפחתי. היו מסקנות שהסיק שלא תאמו  את הידוע לי. למשל, לי היה ידוע שבעיית הבעלות על קרקעות הכפר הערבי זיתא,  שהיו במרכז דיון  משפטי  ממושך [במהלכן ובגינן הישעה הנציב העליון את השופט היהודי סטרומזה  שלבסוף אף פוטר והודח מכס השיפוט]   נפתרו – כי  פשוט פרצה מלחמת השחרור שניצחנו בה. מסקנתו של נתן ברון אחרת. כיום  קרקעות  זיתא הן חלק בלתי נפרד מן העיר חדרה.

הסרט " האהרנסונים" מפיע בוויקיפדיה בערך "משפחת אהרנסון" ובערך "טויב ניר" אבל משום מה הערך ריק – הסרט לא ניתן לצפייה.

מלי טויב (אהרנסון)

* * *

יונתן גורל

שלושה שירים

לפני היות חמלה

במרחב ובמצור

מזור

לנפש אמולה

מצטנעת לעצמה

ושקט

כמו בימים של התחלה

לפני היות חמלה

מה תעשי ביום

 שידובר בך

אל מי תפני לעזרה

ועם מי תליני

לפני זריחה

מי שנסע

שבת פנתה

שבוע חדש מתדפק

בין כוכב ראשון

לריבוא

מנגינה שהתנגנה

מספרת בגוף ראשון

על מי שנסע וחזר

מתעגלת עלילה

כל היוצא נכנס

הדלת פתוחה

לרווחה

שלום מקוטע

מכאב לכאב

יד אל יד

שלום מקוטע

בדרך למודע

ככה עלתה לי

בחלום ובהקיץ

האם תיתן יד

בבדידותי

ולא תלעג למשוגתי

בחלומי

וביקיצתי

היהיו לדבריי

קול והד

מכאב לכאב

יונתן גורל

* * *

מנחם רהט

זלא"ד: זה לא אותו דבר

בחסות זלא"ד מתבצעים מעשי פשע ורשע, חטא ועוון.

מה שמותר לשמאל אסור לימין. למה? – זלא"ד

מזל טוב! לצביעות החוגגת במקומותינו כמעט מאה שנה, מאז ימי המדינה שבדרך, שבהם זכו רק בעלי פנקס אדום להשיג עבודה כשהאחרים גוועו ברעב, נולדה אחות צעירה ושמה זלא"ד: זה לא אותו דבר.

זלא"ד נועדה לסבר את האוזן ולהבהיר שמה שמותר לאחד אסור לשני. זלא"ד צריכה להסביר לך, שלמרות שזה נדמה לך זהה, זה לא אותו דבר. השמאל, התקשורת, מערכת המשפט וגופי ציבור נוספים מספרים לעצמם סיפור הזוי, ואפילו מאמינים בו, שיש במקומותינו בעלי דם כחול, ושאינם כאלה. איך לא חשבנו על זה קודם.

הנה דוגמה טרייה מן השבוע האחרון. זכות המחאה וההפגנה הינה זכות לגיטימית, אך בתנאי שתיושם בתיאום עם המשטרה, בליווי  הפרעה מינימליסטית לשלום הציבור. אבל המיגבלות הללו לא עניינו קבוצת פורעי חוק, בראשות תא"ל (מיל') אמיר השכל, שציפצפו והתיישבו בהפגנתם הפראית על הכביש, וחסמו את התנועה באזור רחוב בלפור.

אף שהמשטרה ביקשה בנימוס, התעקש תא"ל (מיל') השכל להישאר על הכביש, ולבסוף נשלח לתחנת המשטרה כדי שההפרעה תבוא לקיצה. כצפוי, קמה צעקה של השמאל והתקשורת: איך מעיזה המשטרה לעצור תא"ל נכבד? הרי בסך הכול הוא רק מימש את זכות חופש הדיבור, חופש המחאה וחופש ההפגנה. ומה בכלל נורא כל כך בחסימת כביש?

תראו איזו צביעות. כשקבוצת בנות מבואסות מגוש קטיף חסמה כביש במסגרת המחאה לפני 15 שנה, קבע היועהמ"ש דאז, מני מזוז, שזה פשע שאמור לגרור 20 שנות מאסר. ויאיר לפיד המתחסד טען שהחסימה תמנע מאמבולנסים להגיע בזמן לבית החולים ויהיו שימותו מכך. האיוולת הזו החליקה אז היטב בגרונם של התקשורת והשמאל. הפעם, כשהמפגינים באים משמאל, ובראשם תא"ל (מיל'), התקוממו השמאל והתקשורת.

מה בעצם ההבדל? פשוט מאוד – זלא"ד. כשהימין מפגין, יש להפעיל את כל התותחים נגדו. עד איום ב-20 שנות מאסר. אבל כשהשמאל מפגין, ראוי לטפל בו, אם בכלל, בכפפות של משי. שהרי זה לא אותו דבר. זלא"ד.

הצביעות הזו מתרחשת על כל צעד ושעל. מה שלשמאל מותר, לימין אסור, ולהיפך. כי זלא"ד.

וכך התירה לעצמה המשטרה לעצור כבר בקרית שמונה אוטובוסים שנסעו להפגנה בגוש קטיף, ולכלוא עד תום ההליכים נערות בנות 14, ולהימנע מהענשת שוטרים שפגעו מינית בנערות שהפגינו בקטיף ובעמונה, ולהכות באכזריות עד זוב דם שני תא"לים במיל' שהפגינו בעמונה – אריה אלדד ואפי איתם, ולרמוס עם סוסים ולהכות באלות נערים ונערות בעמונה, ולרוצץ עם אלה גולגלתו של נער שנפצע אנושות, ולפצוע 250 נערים ונערות שהובהלו למיון, ולבסוף לשקר במצח נחושה, כפי שטען השבוע ח"כ יאיר גולן, שהיה מפקד המבצע בעמונה, כי "משטרת ישראל לא נהגה באלימות מופרזת."

דמם של מפגיני הימין (כמו של מפגינים חרדיים, אתיופיים, ערבים-ישראליים וקבוצות מיעוט אחרות) הותר ממש. אבל בתא"ל (מיל') השכל וחבריו, אסור לפגוע. למה? זה הרי מובן מאליו: זלא"ד. בקטיף ובעמונה היו המפגינים מימין. בבלפור הם באו מהשמאל. הבדל ענק. מי יעז להעלות על הדעת שזה אותו דבר. זה בהחלט לא. זלא"ד.

תפיסת הזלא"ד מנחה לא רק את השמאל, ואת רובה של התקשורת המודפסת והמשודרת, אלא גם את הגורמים הממשלתיים והציבוריים והמשפטיים. ואנחנו, נעבעך, כל כך התרגלנו, כאילו שזה אך טבעי.

הנה למשל השבוע פירסם משרד הבריאות הנחיות חדשות לבלימת הקורונה. ושוב בשיטת זלא"ד. באולמי מופעים, בחתונות ובר מצוות, וגם בבארים, מותרות נוכחות של עד 250 איש, אבל בבתי כנסת רק עד 50 איש. למה? מה ההבדל? אל תחפשו הגיון והגינות. יש תשובה מן המוכן – זלא"ד.

ענייני הקורונה הפעילו את מכבש זלא"ד הדורסני בתחומים נוספים: בבני ברק, שבה דווקא קיים רוב מוחלט לעוטי המסיכות (זוהי עדות ממראה עיניים), תוחבים שוטרים לידי מי שיוצא מהכלל הזה דו"ח עם קנס של 500 שקל. אבל בתל אביב מסתובבים אלפים נטולי מסכות, ואין פרץ ואין צווחה. הפקרות נטולת דו"חות. 

וכך גם בנושא הטלת הסגרים: על אלעד ושכונות חרדיות אחרות הטילו סגר קפדני, ברמה הרמטית של אין יוצא ואין בא, ואלו שכונות אחרות בעלות אותם שיעורי תחלואה, נותרו פתוחות לרווחה.

בשל מה הפער הזה? אל תשאלו. כי אם תשאלו יסבירו לכם שזלא"ד. יש אזרחים סוג ב' ו-ג', ויש מיוחסים. ממש זלא"ד.

רשימת הזלא"ד ארוכה כאורך הגלות. למן היחס העויין שמפגינה המשטרה כלפי שפי פז המושלכת לכלא מידי פעם, לעומת השתוללותם באין מפריע של המסתננים, ועד להחלטות של איפה ואיפה בביהמ"ש העליון, למשל – מתן חסינות לבנייה ערבית פרועה אך עמידה על קוצו של יו"ד כשמדובר בהחרבת מיבנים של יהודים שחרגו ברבע חדר.

וכל זאת למה? יש תשובה מן המוכן. זלא"ד. לא סביר? לא צודק? לא הגיוני? הזוי? לך תשתה את הים של תל אביב.

מנחם רהט

* * *

יצחק שויגר

הסיוט ברחוב צ'לנוב

לפני כמה ימים הציע לי חברי שלמה לבקר בתערוכה בגלריה שנמצאת בדרום תל אביב. אחרי שתיאר באוזניי מה שקרא בביקורת על התערוכה שמוצגת שם. היה נראה לי שזאת תערוכה מעניינת וגם הוספתי כי אני מכיר את הגלריה, שנהגתי לבקר שם בתערוכות, לפני עידן הקורונה שהרחיקה מאיתנו את חיי התרבות. כיוון שהוא גר ברעננה ואני בהרצליה, וכיוון הנסיעה הוא דרומה, הציע שלמה, שהוא יבוא לאסוף אותי במכוניתו בשעה 10 ביום שלישי, שעה נראית לנו סבירה להיכנס לתל אביב הפקוקה.

בשעה  היעודה שלמה מצלצל בדלת וכשאני יוצא לקראתו הוא אומר: "יש שינוי בתוכנית. מכוניתי לא נדלקה הבוקר ולכן ביקשתי מאשתי שתיקח אותי אליך ואתה מקבל את מטלת הנהגות. ניסע אתך. ועוד שינוי בתוכנית והוא שלאחר שנבקר בגלריה אני לא חוזר איתך להרצליה, כי יש לי התחייבות אחרת. אני אקח משם מונית ואחר כך אחזור הביתה או במונית או שמישהו כבר יאסוף אותי."

השינוי התאים לי ויצאנו לדרך, כשאני נוהג. שלמה מוסיף ואומר שהגלריה היא בדרום תל אביב והחניון הכי קרוב נמצא ברחוב צ'לנוב שהוא ליד התחנה המרכזית החדשה. "אני מכיר," אני אומר לו, "אני מכיר את הגלריה ואני חושב שגם את החניון ונדמה לי שחניתי שם פעם."

הפקקים לא היו דרמטיים  ועד מהרה הגענו לחניון.

אני נכנס לחניון ועוצר בכניסה.  החניון מלא עד אפס מקום. "מה עושים?" אני שואל את השומר.

"תראה," הוא אומר. "החניון קטן והוא מתמלא מיד. לאיפה אתה הולך?"

"אני הולך פה לגלריה," אמרתי לו.

"אז זה פשוט," הוא אומר. "זה בטח לא ייקח הרבה זמן כי הגלריה קטנה ובטח לא תבלה שם זמן רב. אני מוכן שתשאיר לי את המפתחות ותחנה בחנייה כפולה.  אם הרכב החסום ירצה לצאת אני אזיז את הרכב שלך. אל תדאג אני נהג ותיק ואתה לא היחידי," והוא מראה לי מיספר מפתחות שיש בידו.

היה נראה לי בסדר. העמדתי את הרכב כפי שאמר לי והלכתי למשרד של השומר. אני מניח את הארנק והטלפון על שולחנו ומנסה לפרק את מפתחות הרכב מצרור המפתחות.

"מה אתה דואג?" הוא שואל. "אתה מפחד שאסע אליך הביתה ואגנוב לך משהו? תשאיר את כל הצרור ותלך. ואתה צריך לשלם לי ארבעים שקלים."

אמרתי לו, "כל כך הרבה?"

הוא אומר, "תראה, אנחנו לוקחים פה עשרים שקל לשעה. עכשיו כבר אחת-עשרה. אתה הולך לגלריה ואחר כך אתה מתפתה לעוד סידורים אולי ללכת לשתות בירה בלווינסקי, שם יש כמה וכמה ברים. בטח תתפתה גם לאכול איזה גפילטע פיש ואולי איזה טשולנט ואז אתה נשאר ונשאר ועובר את השעתיים ואתה כבר חייב לי יותר מארבעים שקל. אם אתה חוזר קודם, אני מחזיר לך עשרים שקל. מה אתה אומר? "

שלמה מחייך, "הוא צודק.  ואני אפילו מוכן לשלם."

ועד שאני פותח את הארנק שלמה מקדים אותי בזריזות ומוציא שטר של חמישים שקל. "תניח את הארנק," הוא אומר. "אתה שכחת שלפי ההסכם הייתי גם צריך לנהוג. לפחות תן לי לשלם."

הסכמתי.

"שים לב," השומר אומר לי, "אתה יכול לחזור מתי שאתה רוצה אבל תדע שאני סוגר בשעה שלוש. כיוון שהמפתח אצלי אני מציע לך לחזור קודם כי בשלוש אני סוגר."

"אל תדאג," אני אומר לו, "אנחנו חוזרים עוד חצי שעה, מקסימום."

הלכנו לגלריה ראינו הסתכלנו על כל עבודה 5 דקות. הגלריה קטנה והעבודות לא היו באמת משהו ומהר מצאנו עצמנו בחוץ.

"מה אתה אומר?" שואל שלמה, "האיש בחניון עשה לי תאבון. אני זוכר שפעם היתה ברחוב  הקישון פינת לוינסקי איזו מסעדה יהודית שאני לא זוכר את שמה, בוא נלך, נמצא אותה או אולי נמצא אחרת, נשתה איזה בירה אולי נמצא איזה קישקע טובה. כבר כמעט צהריים והתיאבון מתחיל להתעורר."

"רעיון טוב," אני אומר. "ומה עם הפגישה שלך?"

"לא בעייה. אני חשבתי שנגמור באחת אבל עכשיו בקושי רבע לשתיים עשרה נלך נטעם נשתה ואני אקח מונית משם."

אני מסכים ויצאנו לדרך.  מגיעים לאזור ומתחילים לשאול על השם. אני לא זוכר את השם של המסעדה ושלמה שואל כל מיני מסתובבים "אולי אתם יודעים איפה יש פה איזה מטבח יהודי טוב?" – לפחות שני אנשים עונים במשיכת כתפיים, ואילו השלישי אומר: "תלכו על לווינסקי ישר, תראו שלט גדול וזה שם."

"אבל איך קוראים לה? "אני שואל.

"איך קוראים למי?" שואלת אשתי.

אני שוכב במיטה ומביט באשתי. שעת בוקר. היא כרגיל קמה מוקדם ממני. לפעמים יחד עם השמש. "מה שאלת?" היא אומרת. "לא שאלתי אותך. כנראה חלמתי משהו. מה שאלתי? שמעת?" – "שאלת איך קוראים לה?" היא אומרת. "למי?" אני שואל. "לא אמרת. על מה חלמת, אינני יודעת. ישנת בשקט ופתאום שאלת איך קוראים לה ואני לא יודעת, לא מה שאלת ומה חלמת." – "את הולכת להתעמלות?" אני שואל.

"כן, כרגיל, עדיין מוקדם תמשיך לישון."

אני מכסה את ראשי בשמיכה אני מוכרח להיכנס לתוך החלום שחלמתי אני צריך להשתדל שהוא לא יחמוק ממני אני רוצה לתפוס אותו בזנבו. אני עוצם עיניי. צינת הבוקר מעוררת אותי ואני מתחפר בשמיכה, מנסה בכוח לחפש את זנבו של החלום והנה הוא בא. אני יושב במסעדה  ושותה בירה. "תרצה עוד כוס?" שואל בעל הבית. "למה לא? אבל תביא גם משהו לאכול אולי הרינג אולי גפילטע פיש." אני אוכל ונהנה מכל ביס. מצקצק בשפתי ושותה ואוכל. "מה השעה?" אני שואל את בעל הבית. "כבר שלוש ורבע, בחמש אני סוגר." – "מה כבר שלוש? אני מוכרח לרוץ." אני משלם לו ורץ לחניון. מגיע מתנשף  ומזיע, החניון ריק אין בו איש והאוטו איננו. מה עושים. אוי. אני מרים את הראש בשלט מעל הבודקה של השומר יש מיספר טלפון אני מצלצל אליו ואין קשר. מה עושים? נרעש ומרוגש אני רץ לגלריה.

"תשמעי מה קרה," אני אומר לגברת מהגלריה. "הבוקר הייתי פה אצלכם, אני חושב שאת לא היית. היתה מישהי אחרת ואחר כך הלכתי לאכול עם חבר שלי שלמה. הלכנו ושתינו בירה וחזרתי והאוטו שלי נעלם."

היא מסתכלת בי קצת בחשדנות. "תראה, אני לא בדיוק המקום להתלונן על רכב. אנחנו גלריה. אולי גררו לך את הרכב? גם לי זה קרה כבר כמה פעמים, כי החנייה פה קשה ולפעמים כשאין לי מקום ואין לי ברירה אני חונה בחניון הזה בצ'לנוב. הוא איש נחמד והוא עושה לי הנחה אבל זה מאוד יקר."

"נכון זה בדיוק העניין, אני חניתי שם," אני אומר לה. ובאתי לקחת את האוטו והוא אמר שהוא פתוח עד שלוש אבל עכשיו רק קצת אחרי שלוש והוא נעלם עם הרכב שלי וגם עם המפתחות של הבית."

"תראה," היא אומרת, "הוא לא כזה. אבל עכשיו כבר הרבה אחרי שלוש. יכול להיות שהוא הלך הביתה הוא אמר לך מראש והוא איש מבוגר והגון וכולם יודעים שהוא הולך בדיוק בשלוש. אתה איחרת. אבל אני יכולה להתקשר לנייד שלו, כי לפעמים אני מדברת איתו שהוא יאריך לי את הזמן. אם אתה רוצה אתקשר אליו."

" תנסי," אני אומר לה, "אני לא הצלחתי."

היא מתקשרת ולפתע אני שומע את הטלפון מצלצל לי בכיס. שנינו שומעים את הצלצול. היא מנתקת ומצלצלת בשנית ועוד פעם הטלפון בכיס שלי מצלצל.

"גנבת לו את הטלפון?" היא מסתכלת בי בפחד. "אתה מוכן להגיד לי מה הטלפון שלו עושה אצלך בכיס? אתה מוכן לעזוב בבקשה את הגלריה? אני מציעה לך לברר טוב טוב מה קרה."

אני יוצא מהגלריה הולך ברחוב מיואש  הטלפון שלי כנראה אצלו. אולי החלפתי את הטלפונים בעת ששילמתי אבל לא אני שילמתי אלא שלמה שילם. אני הולך מיואש. פתאום אני פוגש את יענקלה בן דודי. "הי, מה אתה עושה פה?" אני שואל.

"הייתי בגלריה הזאת שבפינה. אתה זוכר פעם לקחתי אותך ועכשיו הייתי בסביבה אז הלכתי לראות. מה אתה עשית פה?"

אני מספר לו שהלכתי עם שלמה לראות את הגלריה ולשתות בירה ושחניתי בחניון בצ'לנוב ושחזרתי אחרי שהיה סגור ושהאוטו נעלם. שכבר צלצלתי אליו אבל הטלפון שלו אצלי.

"מה קרה לך?" הוא אומר. "מי זה שלמה? לא היה פה אף שלמה. אנחנו כאן בהרצליה שותים בירה."

"ולא היינו בגלריה?"

"על איזה גלריה על מה אתה מדבר?"

"אני קבעתי עם שלמה והוא היה איתי במסעדה," אני מתעקש.

"אז תתקשר אליו," הוא מגחך. "תתקשר אליו, מה יכול להיות, ותשאל למה הוא לא בא."

"אני מחפש את שמו ולא מוצא אותו בטלפון. אני לא מבין. יש לי פה כמה אנשים בשם שלמה אבל אני לא מכיר אף אחד."

"אולי תנסה לפי שם המשפחה?"

"אני לא זוכר את השם. משהו כמו ראשי תיבות אבל בגלל הבירה הראש לא עובד טוב..."

"אני צריך ללכת" אומר יענקלה," בוא נלך  לאוטו," הוא אומר.

"אני מתבונן שוב בטלפון, בוודאי זה לא הטלפון שלי. זה  הרי הטלפון של האיש השומר של החניון מצ'לנוב כי אני זוכר ששמתי את הטלפון על השולחן שלו כששלמה שילם את החנייה ואחר כך לקחתי את הטלפון שלו והאישה מהגלריה חשבה שאני גנב של טלפונים. "

"איזה חנייה ואיזה שלמה? אני לא מבין מה שאתה מדבר. אנחנו כבר יושבים שעתיים שותים בירה ולא הזכרת אף שלמה מה קרה לך?"

 "מה השעה?" אני שואל.

"אוי כבר שלוש ורבע."

"מה אתה אומר? אני מוכרח לרוץ. האוטו שלי בחניון בצ'לנוב. האיש עם המפתחות של האוטו שלי אמר שהוא סוגר בשלוש."

יענקלה מביט בי בחשדנות. "איציק בוא הביתה. משהו לא טוב עובר עליך. אני אקח אותך הביתה עם האוטו שלי ומחר תתקשר לשלמה ותמצאו את האוטו שלך. ואת הטלפון שלך. אני לא מבין מה אתה אומר."

 "אוקי," אני אומר לו, "אתה פה עם האוטו שלך,  אולי גם אתה חנית בצ'לנוב?"

"לא." הוא אומר. "אני חניתי בחניון במרינה בהרצליה."

"טוב, אולי אתה צודק. אני לא מרגיש כל כך טוב, אז כדאי שלא אנהג, אז תיקח אותי הביתה." אני אומר לו.

 הלכנו לאוטו של יענקלה שהיה בחניון במרינה והוא לקח אותי הביתה. כשנכנסתי הביתה ראיתי שהאוטו שלי עומד בכניסה לבית. איזה מזל חשבתי, שיש אנשים טובים בוודאי בעל החניון ראה שאני מאחר אז הוא הביא לי את האוטו הביתה. הלכתי לישון שנת צהרים וישנתי עד הערב וכשהתעוררתי ראיתי שהוא גם החזיר לי את הטלפון שלי בזמן שישנתי.

כשהתעוררתי שתיתי קפה,  והתקשרתי לשלמה.

"איפה היית הבוקר?" אני שואל.

"למה אתה שואל? זה לא כל כך מעניין. היו לי סידורים בדרום תל אביב. אז נסעתי וביליתי שם כמה שעות וחזרתי."

"ואיפה העמדת את האוטו?"

"תראה," הוא אומר, "שם עניין החנייה קשה מאוד. אתה מוכרח לחנות באיזה חניון. וזה מה שעשיתי."

"ואיך קוראים לחניון?" אני שואל.

"לא זוכר. זה חשוב לך? רגע, אני אביא את הקבלה. תשמע, אם זה מעניין אותך," הוא אומר,  "אני מביט בקבלה וכתוב עליה חניון צ'לנוב. אתה מכיר את המקום?"

יצחק שויגר

* * *

אהוד בן עזר

דָפִי כוכבא

מתוך הספר "יצ'ופר הנוער" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות.

בהוצאת ר. סירקיס, 1991. עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק-הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד-ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.

דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.

דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"

*

יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קול: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."

"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"

"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"

"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"

"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."

*

המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.

"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.

"ביג דיל!"

"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"

"בסיידר. אני אופיע ואהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."

*

דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.

אבל בדיוק באותו אחר-הצהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.

"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"

דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"

והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.

"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"

*

"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"

"המקק, לא העכביש."

"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"

"אימא, בשביל לשיר לא צריך להתפשט."

*

"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.

הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"

בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.

היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחק בסרט נוסף.

*

חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:

"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."

* * *

יואל נץ

פזמונים ברוח "צ'סטושקי" רוסיים

מַעֲשֶׂה בָּאַהֲרֹן

שֶׁיָּצָא מִן הָאָרוֹן;

כְּשֶׁשָּׁמַע עַל הַקוֹרוֹנָה,

הִתְחָרֵט, וְשָׁב אֲרוֹנָהּ.

וְאַחִינוּ יַעֲקֹב,

"מַסֵּכָה", אָמַר, "זֶה בְּלוֹף!"

גְּלוּי פָּנִים יָצָא לָרְחוֹב,

...הוּא כְּעֵת בְּאִיכִילוֹב.

לֹא רָצוּ לִישֹׁן, רָצוּ לְהִשְׁתַּגֵּע!

עַד אֲשֶׁר יָרַד הַמַּהְפָּךְ:

הַשְּׁכוּנָה שְׁלֵוָה, גַּם הָרְחוֹב רוֹגֵעַ –

כָּל הַחּוֹטֳמִים צְמוּדֵי מָסָךְ.

כָּל "הַתּוֹתָחִים" הַחֲכָמִים נָדַמּוּ.

לַחֲכָמָה הַסְּיָג הוּא – לַלָּשׁוֹן בַּלָּם.

יֵשׁ אֲשֶׁר תּוֹהִים, כַּמָּה אָכֵן חָכַם הוּא,

שֶׁחוֹטָמוֹ דָּבוּק אֶל טֶלֶפוֹן חָכָם?

לַחָכְמָה הַסְּיָג הִיא הִשְׁתִּיקָה – יָדַעְנוּ.

יֵשׁ גַּם הַסּוֹבְרִים שֶׁהִשְׁתִּיקָה פְּסוּלָה.

זֶה שֶׁבְּאָפְיוֹ וּמִטִּבְעוֹ שַׁתְקָן הוּא,

הוּא אוּלַי חוֹשֵׁב מִחוּץ לְקַפְּסוּלה

יואל נץ

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ל"ו

 הוא רצה לספר להוריו שהציע נישואין לחברתו. הם עדיין לא שמעו עליה. הפרידה מיעל הכאיבה להם. לאימו בעיקר. כשהיה מגיע הביתה, היתה מזכירה אותה. הוא נואש מלשוב לנסות לשכנעה שלא אהב אותה, שלא היה מוכן להתפשר על נישואין שמבוססים על אהבה חד-צדדית. הוא לא היה מוכן להסתפק באהבתה אותו. הוריו לא רצו ואולי לא היו מסוגלים להבין. לפיכך החליט שלא ליידע אותם לגבי הקשר שנרקם עם רות. רצה לחסוך מהם מפח נפש, היה והקשר יסתיים. המצב עתה שונה בתכלית. הוא סבר שחובה עליו לספר להם, וכך היה.

אביו שאל אותו לגבי רות. אימו התרכזה במשפחתה ובעיקר בהוריה. הם שמחו לשמוע שכלתם לעתיד לבוא מגיעה ממשפחה מבוססת כלכלית. שניהם הבינו שאפשרותם לסייע לזוג הצעיר, לכשיגיע הרגע, צנועה מאוד. הוא ידע שהנושא מעסיק אותם. שמע אותם דנים בו. היה לו סכום לא גדול שהצליח לחסוך במהלך השירות הצבאי. הוא החליט שלא לדבר על כך עם רות. ממילא לא התכוון לשאתה לאישה לפני סיום הלימודים וההתמחות במשפטים. נדמה היה לו, לשמחתו, שגם לרות לא אצה הדרך. היא רצתה להשלים את לימודיה, לקבל תעודת הוראה ולהתחיל לעבוד כמורה להיסטוריה בבית ספר תיכון. ציוניה היו גבוהים. דיברו בה נכבדות. אחת המרצות במחלקה להיסטוריה ידידה מנוער של אביה, שוחחה עימו אודותיה. היא אמרה לו שנתוניה מאפשרים לה להמשיך לתואר שני, וייתכן ישירות גם לשלישי, אם רק תרצה בכך. רות היתה מודעת לאפשרויות הפתוחות בפניה ולא פסלה אותן, אך הדרך היתה ארוכה. לא היה טעם, לדבריה, לעסוק בתוכניות לעתיד הרחוק.

עמוס למד היטב. העבודה במפעל למסמרים לא מנעה ממנו לקצור הישגים. במיוחד התחבר לשיעורים בתחום המשפט הפלילי. הוא לא רצה להמשיך ללמוד לתארים נוספים, וסיפר לרות כי בכוונתו לצאת לשוק העבודה. "אני רוצה לדעת כמה אני שווה," אמר לה.

"מבחינתי אתה שווה יותר מכל העולם," השיבה לו והתכרבלה בחיקו.

כמה אני אוהב את הבחורה הזו, חשב לעצמו וחיבק אותה.

"עמוסי, די. אתה מפרק אותי, כואב לי." הצליחה לפלוט.

"אבל אני אוהב אותך," השיב.

"טוב, בסדר," ענתה, "אבל למה בכזו אלימות? אתה שובר לי את הצלעות. לא יהיה לך את מי לאהוב."

"סליחה, סליחה," לחש לה, "התלהבתי יותר מדי. לפעמים אני משתגע ממך."

ל"ז

הנאשם, בן 22, הואשם בכך שגידל שתילי קנביס. הקנביס משמש חומר גלם לייצור מריחואנה, הנחשב לסם מסוכן על פי החוק. השתילים נמצאו בחיפוש בתוך עציץ בדירת גג בה הנאשם התגורר בשכירות.

הנאשם, באמצעות עורך דינו, הודה במיוחס לו בכתב האישום. לאחר שהנאשם הורשע, על פי הודאתו, הסתבר שאין לו עבר פלילי ושמעולם לא הסתבך עם החוק. התובע עתר לגזור עליו עונש קשה הכולל מאסר בפועל לתקופה משמעותית. הסניגור ביקש, טרם גזירת העונש, כי בית המשפט יקבל תסקיר משירות המיבחן וישקול את האמור בו.

זה מכבר יוסי קדרון יעץ לו להשתמש, לעיתים מזומנות, בשירות המיבחן, לפני שיקבע לנאשם את העונש.

"תראה, עמוס," אמר לו, "כולנו יודעים שכתב האישום הינו מסמך שאינו מכיל פרטים רבים לגבי הנאשם כבן אדם, למעט אלה ההכרחיים כגון גיל, שהרי לגבי מי שטרם מלאו לו שמונה-עשרה חלים בחוק הסדרים מיוחדים." יוסי הוסיף כי כששירות המבחן מתבקש על-ידי בית המשפט להכין תסקיר, המהווה  דין וחשבון וחוות דעת, קצין המיבחן  נפגש עם הנאשם, משוחח עימו, תוהה על קנקנו ומפרט בתסקיר, למשל – את נסיבות חייו, השכלתו, שירותו הצבאי ומקומות שבהם  עבד.  כמו כן הוא סוקר בקצרה את יחסיו עם משפחתו וכיוצא בזה. קצין המיבחן מאזכר בתסקיר גם את התייחסות הנאשם לעבירה שעבר, האם קיבל אחריות למעשיו, או ההיפך. גם מביע דעתו לגבי העונש המתאים, כלומר, האם להסתפק בעונש המעדיף אפשרות שיקום, או שמא עונש הרתעתי שאינו כולל מאסר בפועל, ולעיתים גם מאסר מאחורי סורג ובריח. חוות דעתו של קצין המיבחן, המפורטת בתסקיר, אינה מחייבת את בית המשפט אך מקובל להתחשב בה.

הוא סבר שחשוב מאוד שהשופט יהיה מודע לתולדות חייו של הנאשם משום שאז  קיים סיכוי שהעונש יהלום אותו, ובמילים אחרות, יהיה צודק יותר. לפיכך, עשה לו כלל במקרים רבים, ובעיקר באלה בהם היה לו ברור כי בא בחשבון עונש מאסר ממש, לריצוי בבית הסוהר – והיה נוהג לפנות לשירות המיבחן ומבקשו לערוך תסקיר. בהמשך, לאחר שצבר ניסיון, נוכח לדעת כי בדרך כלל שירות המיבחן רואה, בעיקרו של דבר, את טובת הנאשם לנגד עיניו. למרות זאת לא חדל להורות על עריכת תסקיר, כי היה לו חשוב לקבל את מירב המידע הרלוונטי לנאשם מגורם מקצועי, מיומן ומנוסה. לכל היה ידוע שההמתנה לתסקיר גורמת בדרך כלל להתארכות המשפט, אך מבחינתו, גורם הזמן נסוג מפני הסיכוי שבעקבות עיון בתסקיר, העונש יקלע למטרה – עד כמה שהדבר אפשרי.

הוא כינה, בינו לבינו, את הנאשם, שגידל את שתילי הקנביס, בשם "החקלאי". החקלאי הוזמן לשירות המיבחן וגולל שם את סיפור חייו. מהתסקיר עלה שהחקלאי התחנך במשפחה שומרת חוק, סיים בהצלחה את לימודיו בבית הספר התיכון וקיבל תעודת בגרות. לאחר מכן התגייס והשלים את שירותו הצבאי. בתום השירות נסע לטיול למזרח אסיה והתגורר מיספר חודשים בהודו, שם החל להשתמש בחשיש ובמריחואנה, שהיו זולים וזמינים. לאחר שחזר לישראל נוכח לדעת שאינו מסוגל להפסיק את השימוש בסם והחליט לגדלו בביתו כדי להבטיח אספקה שוטפת וזולה ולהימנע ממגע ומהסתבכות אפשרית עם סוחרי סמים. הוא אמר לקצין המבחן כי היה מודע לכך שמעשיו מתבצעים בניגוד לחוק אך יצרו גבר עליו. הוא חזר וטען כי הסם נועד לצריכתו העצמית בלבד ולא התכוון לחלוק אותו עם אחרים, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. שירות המיבחן המליץ להסתפק בעונש קל, להעמיד את החקלאי בפיקוחו ותו לא.

הוא קרא את התסקיר מיספר פעמים, וכן את טיעוני התובע והסניגור לעונש. קיווה למצוא בהם תשובה להתלבטותו. הוא היה מודע לכך שהעבירה חמורה, ושכמות השתילים שנתפסה אצל החקלאי היתה, יחסית, גדולה. מאידך, ראה בפניו צעיר נורמטיבי שעתידו לפניו, שהביע חרטה ושלקח אחריות על מעשיו. לפיכך סבר כי מוטב יהיה לנסות ולשקמו באופן שיתאפשר לו לחזור לדרך הישר. על התלבטותו הקלה העובדה שהחקלאי שמר חוק בקפדנות, למעט המקרה הנדון. לכן החליט להעמידו בפיקוח שירות המיבחן לתקופה ארוכה, המסתכמת בשנים, על מנת שבמהלכה החקלאי יעבור בדיקות לגילוי שרידי סם, במטרה לוודא שאינו ממשיך לצרוך אותו. כמו כן גזר עליו מאסר מותנה, גם הוא לתקופה ארוכה, מאסר שייכנס לתוקף רק אם החקלאי ימשיך לעבור במהלכה עבירות סמים.

בסוף המשפט, לאחר שקרא את גזר הדין, מצא לנכון לחרוג ממנהגו ולהוסיף כמה משפטים בעל פה. הוא הסביר לחקלאי כי החליט להעמידו במיבחן שהוא למעשה ניסיון, וכי אם בתקופת המבחן הארוכה שהושתה עליו לא יעבור עבירות סמים ולא יסתבר כי השתמש בסמים, אזיי יוכל לפתוח פרק חדש בחייו.

החקלאי הביט בו בעיניים נוצצות. הסניגור, ככל הנראה, הכין אותו לעונש חמור שכלל גם מאסר בבית סוהר. החקלאי נראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. לא היה קץ לאושרו.

בפגישה השבועית עם יוסי קדרון, סיפר לו על החקלאי, על העבירה שיוחסה לו ועל העונש שהטיל עליו.

יוסי היה מסוייג מגישתו לאירוע ומהעונש הקל. הוא אמר לו שלשיטתו היה עליו לקחת בחשבון את התכנון ואת התחכום שהחקלאי הפגין, שהתבטא בגידול שתילי הסם בביתו, שהשתלב בתוכניתו לוודא אספקת סם שוטפת, כמעט ללא הוצאות כספיות. יוסי טען גם כי בעונש הקל אין ביטוי לגורם ההרתעה. לפי דבריו, צעירים רבים נוסעים למקומות שונים בעולם על מנת להתנסות בסמים או כלשונם "לדפוק את הראש." הבחירה במקומות בילוי בהם הסם זול ונגיש, הפכה לתופעה נפוצה ומסוכנת. לכן, לדעתו, על בית המשפט להילחם בה, וענישה קלה דווקא תעודד אותה. יוסי אמר לו עוד שהדרך לשימוש בסמים המכונים "קשים", כדוגמת הרואין, עוברת או מתחילה בסמים המכונים "קלים" כגון חשיש או מריחואנה, שהחקלאי התנסה בהם. לכן, לפי דעתו של יוסי, יש להדביר את התופעה מיד בחיתוליה, ועל בית המשפט מוטלת המשימה לומר את דברו בלשון ברורה, כשהדרך שראוי לנקוט בה היא באמצעות הטלת עונשים חמורים. יוסי הוסיף כי ענישה קלה עלולה להחטיא את המטרה, לשדר לציבור המשתמשים מסר מוטעה, לעודד צעירים לקחת סיכונים להמשיך להשתמש בסמים, וגרוע מכך, אף לגדל אותם. יוסי אמר עוד כי אם התביעה תערער על העונש הקל, קיים סיכוי שערכאת הערעור לא תותיר אותו על כנו.

הוא היה מקבל, בדרך כלל, את דעתו של יוסי ללא הרהור נוסף. יוסי, הוותיק והמנוסה, היה מבחינתו אורים ותומים. לא הפעם. הוא התווכח עם יוסי ואמר לו כי דעתו לגבי ההרתעה ככלל, ובמקרהו של החקלאי בפרט, אינה מקובלת עליו. עוד אמר ליוסי כי נאשם באשר הוא אינו צריך לשלם מחיר נוסף, המתבטא בתוספת לעונש, שממילא התכוונו לגזור עליו – רק כדי להרתיע אחרים. עוד  אמר ליוסי שנאשם חייב להיענש על מה שעולל ולא על מה שאחרים בעתיד עלולים אולי לעשות.

יוסי לא השתכנע.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

עגלונים

נקפו שנים אחדות. מצבנו השתפר במקצת וגם "חובבי-ציון" תמכו בנו מזמן לזמן. אפס, לא הגענו עדיין לכדי "המוציא לחם מן הארץ", בתנאי הפלחה החרבה שלנו. במשך אותה תקופה החלו רבים מאתנו לעסוק גם בעגלונוּת, כדי להרויח פרוטה מזומנת. לרוב היה זה בעונות שבהן היו באים עולי-רגל רוסיים בהמוניהם. ואז היינו מובילים אותם בעגלותינו מיפו לירושלים. אשר לי – היו ידידי משרונה משתפים אותי עמהם בהובלת משאות מיוחדים, כגון מכונות כבדות, למקומות שונים בארץ. כי העבודה מסוג זה היתה לרוב בידיהם. נסיעה אחת כזאת הכניסה לי רווח הגון, שהספיק כדי לקנות את ארבעים הדונמים הראשונים של אדמתי הפרטית.

באחד הימים הובלתי, בשותפות עם גרמני שרונה וביניהם שלושה ידידים ותיקים שלי, טחנת קיטור גדולה מיפו לירושלים. עשרה זוגות סוסים רתמנו למשא הכבד. הדרכים היו משובשות מאד. ביום השלישי לנסיעתנו נתקענו לפני אחד ההרים הגבוהים בקרבת ירושלים, והסוסים לא יכלו לסחוב עוד. ארגזי השכר שהיו בידי הגרמנים תמו, ובלי הסם המעודד הזה לא יכלו להמשיך במאמציהם. זרקו את המושכות מידיהם וישבו על הארץ נואשים. מסביב התלקטה להקת זאטוטים, שקצים ערבים מן הכפר הסמוך, אשר מחאו כף בקצב וקראו: "חדידו, חדידו" (קריאת לעג). לאחר שבקושי עלה בידנו לגרשם, ישבנו לנוח, מתוך צפיה לשליח ששלחנו העירה להביא מזון ושכר. בינתים הקשבנו לסיפורי השתיין המובהק שביניהם, שהחל "לדבר לפחות על משקה". כמה טוב היה – סיפר – כאשר לאחר תחרות בשתיה, שיצא ממנה כמנצח, עלה בידו להגיע בעצמו לביתו. עד היום איננו יכול לשכוח איך כאב ראשו עליו בשנתו ואיך התפלא על כך תוך כדי חלום, וכי אפשר שיחוש בראשו לאחר כמה עשרות כוסות בלבד? רק בבוקר נודעה לו סבת הכאב: מתוך פיזור נפש שכב באופן הפוך, ראשו למרגלותיו. לא ראשו כאב עליו כל הלילה, אלא "עיני התרנגולת" (יבלות הרגלים) הארורות...

לאחר שהובאה הסעודה ובקבוקי השכר, התאוששו הגרמנים קרי המזג, ובמאמצים משותפים הצלחנו לזוז מן המקום ולהביא את המשא הכבד לירושלים.

בליל חורף קשה יצאתי עם הרופא הצרפתי ועם מתורגמנו ומשרתו מיפו לחיפה. הוא נקרא להגיש עזרה דחופה לנזירה הראשית של בית הנזירות הצרפתי. ירדו גשמי זעף, אבל הרופא רצה להגיע למטרתו בכל מחיר. בסביבת קלקיליה צצו לקראתנו ארבעה רוכבים ערבים ויד פנו אלינו בנוסח הידוע: "היש עמכם אש להדליק סיגרה?" "כן, עניתי, הנה אש!" והושטתי לקראתם את קנה הרובה. באותו רגע הכרתי את קולו אל אחסין אבו-עלי משבט ערב ג'ראמנה. זה היה ידי ותיק שלי, בגלל מעשה שהיה: לפני שנים מספר תפשתיו בנסיון לגניבה בפ"ת ורדפתי אחריו. מתוך ריצה מטורפת נפל אחסין אל אחת המטמורות ונלכד בה כעכבר. אחר שהתחנן לפני ונשבע בשבועות חמורות, שלעולם לא יוסיף לדרוך עוד בגבולות ממשלתי וכן לא יפגע באיש מבני המושבה – שלשלתי אליו חבל ואוציאנו פצוע מן המטמורה ואשלחנו לשלום. מאז לא ראיתיו שנים אחדות. אחסין גם הוא הכירני מיד ופנה אלי בידידות: "אני שומר על ההסכם, אבל שטח זה אינו כלול בו, ידידי. לכן פנה לך הצידה ואל תפריע לנו ליהנות ממה שהעלה הגורל בידינו". כאשר לא זזתי ממקומי, המשיך: "אם אינך זז הצדה – נכלול גם אותך עמהם"! צעקתי אליו: "אחסין, רק על גופי יעלה בידך לנגוע באיש מאנשי. לך לדרכך!" לנוכח הרובה הדרוך פקפק אחסין רגעים מספר ואחר פנה עם חבריו ויעזוב אותנו לנפשנו.

שני ימים ארכה נסיעתנו לחיפה, לאחר שעברנו בקשיים מרובים את דרך קקון, עין-אל-עסאוור, מרח, זכרון יעקב ועטלית. נוסף לזה עוד קיפח הרופא את שכרי בהגיעו להתם, ואני עזבתיו לנפשו ואחזור הביתה בעגלה ריקה. סמוך לירקון, נפגשתי שוב, במקרה, עם ידידי אחסין אבו-עלי, וסיפרתי לו את כל המעשה. הוא התגרה בי: "רואה אתה? מדוע הגנת על הכלבים האלה בזמן שאללה נתן אותם בידינו? כשיחזרו אעשה כבר את שלי!" כדי למנוע את הדבר הודעתי לאחסין כי הרופא לא יחזור כלל בדרך זו, אלא באניה. כשהזדמנה אניה היתה זו, אגב, דרך יותר מהירה ויותר בטוחה מחיפה ליפו בימים ההם.

במשמר הכבוד לברון

בל"ג בעומר תרמ"ז (1887), אגב דרכו מראש"ל לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, ערך הברון רוטשילד ביקור קצר בפ"ת, בלווית קוולן ועוד כמה אנשים, וכולם היו רכובים על סוסים. עברו עוד כמה שנים עד אשר לקח גם את פתח-תקוה, בחלקה, תחת חסותו; אך בני פתח-תקוה כבר נשאו אליו את עיניהם. את תיורו עשה על ידי חברת קוק האנגלית. הברונית עם כל מלוויה יצאה אותו יום מיפו וחכתה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושב שלחה ארבעה רוכבים, וגם אני ביניהם, כמשמר כבוד ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיענו למקום מצאנו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ונעזור להן לצאת מן המיצר. רצינו כבר לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בנו שנלווה אותו עד זכרון יעקב, ואנו כמובן לא יכלנו לסרב. כל הכבודה יצאה לדרכה. לא יצאה שעה מרובה – ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום היה כרם תאנים. כרתנו ענף גדול של תאנה וקשרנו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים היו מים להרטיב את הקשר למען יתהדק, אבל מים לא היו בכל הסביבה. מנדל קופלמן, שהיה אחד מארבעת הרוכבים שלנו, מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן מה מן המרכבה, והענין סודר.

כיון שהתעכבנו בדרכנו יתר על המתוכן, באה עלינו השמש בקרבת עיון-אל-עסאוור. הברונית צמאה למים, אבל לא יכלה לשתות כמונו את מי הבצה של עינות אל-עסאוור. קניתי עבורה מעט חלב עזים מאת אחד הרועים שהשקו שם את עדריהם, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגשתי לה את החלב והיא שתתה ממנו. המשכנו הלאה בדרכנו, כשאנו הרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה היתה הברונית משוחחת עמי ומתענינת בארץ ובמנהגיה, ומנדל קופלמן היה רוכב לצד נערותיה המלוות אותה, כי הוא מצא חן בעיניהן... תמיד היה מוצא חן בעיני נשים.

בחורשת אלונים שליד מרח, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עלינו הלילה. החושך גבר, ואנו עלינו גבעות וירדנו בקעות, עד שהבחנו כי תעינו מדרכנו, והחלטנו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על הרפתקא זו. הם ישנו במרכבה ואנחנו שמרנו עליהם במשך כל הלילה. עם עלות השחר נוכחנו לדעת, כי הננו קרובים מאוד לזכרון-יעקב. עשינו את הדרך הקצרה ברגל, והמרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתנו בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – צהל ממש משמחה.

עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חכו לבוא הברון בדאגה. קבלת-הפנים היתה יפה. כיון שהיה זה יום ששי, לא הניח לנו הברון לחזור לפ"ת והזמיננו להשאר בזכרון כאורחיו. אותה שבת בלינו בנעימים בין הזכרונים, אשר קבלונו בלבביות רבה. בשבת ביום הוזמנו למקום חנייתו של הברון באהליו, והוא שוחח עמנו בידידות ארוכות וקצרות. במשך השיחה העזתי לשאול אותו, מה הביאהו ליסוד המושבות בא"י? על כך ענה לי בקול רם ונרגש: "כדי להראות לגויים שיהודים אינם רק פרזיטים, וכי יש בידם להיות עובדי אדמה טובים בארץ אבותיהם, כאשר ניתנת להם האפשרות לכך!"

למחרת השבת, עזבנו ארבעתנו את זכרון יעקב ועם לילה הגענו שוב לפ"ת. בני מושבתנו הביטו ביראת-כבוד ובסקרנות אל ארבעת האנשים שחזרו מעולם האגדה של העושר והנדיבות. הם אפילו הספיקו כבר לשמוע, כי הברון החליט לעשותנו ל"קולוניסטים" שלו... מובן שלא היה כל יסוד לדבר.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אסתר ראב

אבי והברונית

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה"עגלון" חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא "פיטורסקי" מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! "Mon Dieu! Quel paysage!" – אלוהיי, איזה נוף! – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב"פיסמנטרי" כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו"קראק!" – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה"עגלון" יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה"עגלון" מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה"עגלון" המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב"עגלון", וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה"עגלון" הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה"עגלון" מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד; – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

סיפור זה סיפר לנו אבי בערב חורף אחד כשהרוח הומה בחוץ, ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחניים המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו, שותים קפה-בחלב ואוכלים עוגות של אמא, ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מחיבה אליו.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור 1887. נדפס לראשונה: "דבר", 8.1.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 48. על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב-1887, מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" בפרק "במשמר הכבוד לברון".

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד ידידי השלום והברכה! בהקשר לאיזכור של "הטיטניק בא" והערתך על הבלעדיות של אותה תקופה לעגבניות של עין גדי בחורף, לפני עידן החממות, בלעדיות שהיתה עיקר פרנסתו של הקיבוץ הצעיר והמבודד באותם ימים, ברצוני להוסיף סיפור קטן:

בעיתון "דבר" התפרסם באחד מאותם ימים מאמר של הסופר והמחנך המיתולוגי אליעזר שמאלי, מי שעל ספריו ועל ברכיו גדלו והתחנכו ראשוני ה"צברים" של ארץ-ישראל. במאמר זה הוא שפך אש וגופרית על אנשי עין גדי "הנצלנים" אשר מרשים לעצמם לגבות מחירים אסטרונומיים עבור העגבניות, מחירים שרק עשירי המדינה ומלונות היוקרה יכולים להרשות לעצמם לשלם.

ממש קפיטליזם חזירי...

יונתן זמיר

אהוד: ראשוני ה"צברים" של ארץ-ישראל לא יכלו לגדול על ברכיו של אליעזר שמאלי כי הם, דוגמת אבשלום פיינברג, נעמן בלקינד וברוך ראב, נולדו במושבות ארץ-ישראל בשלהי המאה ה-19 – ואילו הוא עלה ארצה בגיל 19, בשנת 1920.

ואגב, הכינוי "סברעס" – צבּרים, לבני הדור העברי הראשון במושבות העלייה הראשונה, היה תחילה כינוי של גנאי, ורק כאשר למשתמשים בו, אנשי העלייה השנייה והשלישית – נולד ובגר דור של צעירים – הפך הכינוי "צברים" לכינוי חיובי!

כך גם הופיע במשך שנים רבות, בשבועון הנפוץ "דבר השבוע" – מדורו הפופולארי של חנניה רייכמן "צברינו חמודים ועוקצנים"!

* אלי אשד: אימרה יפה ששמעתי פעם ומיוחסת למשה שרת (אבל אין לי מושג מתי ואיפה אמר אותה ואולי בכלל הומצאה בידי מישהו ממשפחת ריבלין הידועה) – "במדינת ישראל יש כמה עדות של יהודים: "אשכנזים, ספרדים, מזרחים, תימנים וריבלינים."

על משקל אימרה זאת ומתוך הצדעה ליוצרה משה שרת או האיש ממשפחת ריבלין – אני מציע משפט כזה שיתאר את הפוליטיקה הישראלית:

"במדינת ישראל יש כמה זרמים פוליטיים: ימין, שמאל, דתיים, חרדיים, וביביסטים."

ומשמעות המשפט היא שבניגוד למקובל לחשוב "הביביסטים", לכאורה ליכודניקים, למעשה תומכיו באש ובמים של מר נתניהו – אינם כלל "ימין", זאת בניגוד למקובל לחשוב. הם יכולים להיות ימין והם יכולים להיות שמאל, בהתאם להוראות שיקבלו מהמנהיג, שהוא החשוב ולא האידיאולוגיה.

וזה אומר שכל העניין של "שמאל , ימין" הולך ומאבד את חשיבותו לטובת זרמים המבוססים על מנהיגים פרסונליים.

* ציטוט: לילה של פרעות, אלימות וייאוש בעיר הצרפתית "פריס". השיטה החדשה של האנארכיסטים + הפרוגרסיבים + המוסלמים + השחורים: להתחיל "מסיבות רחוב" המוניות, וכאשר המשטרה מגיעה לפזר אותן – פורצות פרעות. "זאת בסך הכול מסיבה". הפרוגרסיבים תמיד חודרים בעורמה (פעם הם "ירוקים", פעם הם מסתתרים מאחורי גנראלים, פעם הם "שחורים", "מיעוטים", וכו') – כמו המזימה הנוכחית שלהם, להציב לביידן סגן פרוגרסיבי ולהסתיר את הסגן. ואם ביידן ייבחר, הם ידיחו אותו בשל "אי כשירות" – והסגן יהיה נשיא ארה"ב.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.6.2020

* ציטוט: עוד שיא שלילי: הפגנה של (כמה עשרות) מפגינים מוסלמים, נגד הריבונות שלנו, בבירת "איחוד הרוע עם הטיפשות", בריסל. הם צעקו את הסיסמה האנטישמית הקוראת לשחוט את היהודים: "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד." (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור."

אלה גרועים כמו דאעש, וכמובן הסיסמאות הן בשפה הנפוצה באירופה. הכוונה לשחיטה שביצע צבא מוחמד ביהודי איזור ח'ייבר, חצי האי ערב, בשנת 629. היתה זו שחיטת הונאה, בדיוק כמו היום: מוחמד סיכם עם היהודים שאם ייכנעו לא ייפגעו; והם נכנעו, ואז הוא הורה לשחוט את כל הגברים היהודים, ולקחת לעבדות את הנשים, והילדים, ולאסלֵם אותם בכוח.

זו היתה השיטה גם עם "אוסלו": לרמות את היהודים, ואז לחסל אותם. לא השתנה שום דבר, ומזל שאנחנו פה, לשמור. ומה דורשים המפגינים ב"אירופה"? שצבא מוחמד יסיים את העבודה. [סרטון של ההפגנה].

הייתם מאמינים, שיש אצלנו פוליטיקאים מהעבר, פרוגרסיבים וח'ייברים, שהחתימו מאות חברי פרלמנט "אירופים" נגד הריבונות, רבים מהם מוסלמים? כן, יהודים "ישראלים" עשו את זה. הם אינם מבינים שאלה חתמו לא נגד [החלת] הריבונות, אלא נגד ישראל, ונגד היהודים בכלל. זה גן של הרס עצמי בהיסטוריה היהודית, כמו בח'ייבר, ותודה לאספסוף הזה, שמלמד ומחסן אותנו.

יהודי בלגיה – נשארתם שם? אל תבואו בטענות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 29.6.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

* אלה דברי החברים שלנו, דורשי טובתנו ושלמותנו המוסרית, המחוקקים בוואשינגטון: "הסנאטור ברני סנדרס וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שני הפוליטיקאים הבולטים ביותר באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, פירסמו היום (שלישי, 30.6) מכתב משותף ובו קראו לקצץ את הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל אם תכריז על סיפוח חד צדדי של התנחלויות בגדה. במכתב, שעליו חתמו עוד 12 חברי קונגרס דמוקרטיים, הסבירו סנדרס ואוקסיו-קורטז כי סיפוח יהפוך את המשטר בישראל לאפרטהייד וכי ארה"ב אינה יכולה להמשיך לתמוך בו. 'המהלך מנוגד לחלוטין לעקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם שארה"ב אמורה לייצג,' כתבו המחוקקים, 'אם ממשלת ישראל תבחר לנקוט אותו, נקדם חקיקה שתציב תנאים להמשך הסיוע הצבאי מצד ארה"ב כדי לוודא שכספי מיסים של אזרחים אמריקאים לא יסייעו לסיפוח.'"

["הארץ" באינטרנט, 30.6].

ראש הטופס

תחתית הטופס

* "היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הודיע היום (שלישי, 30.6) כי הוא מתנגד לבקשת ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית בסך 10 מיליון שקלים ממקורבו ספנסר פרטרידג'." ["הארץ" באינטרנט, 30.6].

אהוד: מה שלא מפריע ליועץ המשפטי לאשר, ברוב יושרו ותבונתו – בזבוז נמשך והולך של עשרות מיליוני שקלים של כסף ציבורי מהמיסים שאנחנו משלמים – למימון מנגנון החקירות, הפרקליטוּת והתביעות המשפטיות – שנוגעות לתפקידו של נתניהו בתור ראש ממשלה, וכוונתן האחת והיחידה היא להרשיעו ולהדיחו – ועכשיו גם להכריחו, ללא שִׁיפּוּי – להשתמש בכספיו הפרטיים כדי לממן את הגנתו במילוי תפקידו הממלכתי!

* מרדכי בן-חורין: 1. "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום!" – ככה? אז למה צריך עו"ד בעשרה מיליון שקל? אני במקומו, הייתי בא למשפט עם העו"ד הכי זול וזאת רק בגלל עזרתו בפרוצדורות המשפטיות המפותלות. אם הוא אינו סומך שיעשה צדק ואמת בבית המשפט, אז שום עו"ד לא יעזור – ושיקבל מה שיקבל. זו המדינה שהוא עומד בראשה ולא הצליח להשביח את מערכותיה. אז ירגיש מה זה להיות אזרח פשוט. 

2. ציטוט: דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב."

כך, בדברי בן גוריון,  נפתח מדי גיליון המכתב העיתי "חדשות בן עזר". באמת זו נקט בן גוריון  גם במכתבו [שמצוטט כאן, והובא באחד הגיליונות הקודמים. ­– אב"ע], לאימי לאה בת למשה שמואל בן עזר [ראאב].

אני מעלה זאת לנוכח תדהמתי מספרו של פרופסור אל"מ [מיל] יהודה ואלך על "תולדות מדינת ישראל מראשית ההתיישבות עד עידן השלום... לא על מגש הכסף" בהוצאת "כרטא", "משרד הבטחון-ההוצאה לאור" ו"חבר משרתי הקבע והגמלאים".

בספר הכבד במשקל, 480 חצאי שורות, מוזכר ייסוד פתח-תקווה בחצי-שורה: "היישוב הישן בירושלים... קודם שהגיעה העלייה הציונית כבר הקים את המושבה החקלאית פתח-תקווה." –ובהמשך – על כל פעילות "הימין" בעלייה הבלתי לגאלית עוד לפני מלחמת העולם – אפס שורות! ועל כל פעולות המחתרות אצ"ל+לח"י, אשר [בגללן] הבריטים עם 100.000 חיילי הדיוויזיה המוטסת+משטרת-המנדט+המשת"פים ב"סזון"+התליות והגירוש לאפריקה – הצהירו שלא הצליחו להחזיק בשלטון בארץ, על כך נכתב בחמישית-עמוד!

כך הצלחתי סוף כל סוף להבין את הבכי העכשווי: "לקחו לנו את המדינה."

אהוד: אין זה הסילוף היחיד לתולדותיה של פתח-תקווה, שנוסדה ב-1878 בידי ראשוני העלייה הראשונה, שהיו ברובם יוצאי הונגריה, בהם סבך וסבי – שעלו עם אביהם ארצה במטרה לייסד בה מושבה חקלאית, וזאת עוד לפני הפרעות ביהודים ברוסיה בשנים 1882-1881.

יכולתי לבלות את מרבית ימיי רק בהזמת מבול הכזבים על תולדותיה של פתח-תקוה, שחלקם גם מתנוססים כיום בַּפְּסלים שבכיכר המייסדים של המושבה! אני מקווה שההיסטוריונים בעתיד יסתמכו בעיקר על הספרים שכתבתי וערכתי לתולדות המושבה [וגם אלה של ג. קרסל]. וכדברי הערבים: "אִל כִּיזֶבּ חַבְּלוֹ קָצִ'יר" – החבל של השקר – קצר!

* אנחנו מתבשרים שוב ושוב על עלייה במיספר הנידבקים בנגיף הקורונה כתוצאה מוכחת מהתקהלויות בבתי-כנסת, חתונות, לוויות, בילוי ורחצה בחוף הים, אולמות אירועים ושאר אירועים המוניים "חברתיים" במיגזרים השונים – ורק גורם אחד, כנראה חסין ביקורת, חסר ברשימות ההוקעה הללו – האפשרות לעלייה במיספר הנדבקים בנגיף כתוצאה מההפגנות, חביבות התקשורת, של האספסוף הנאור – בייחוד ההפגנות הקדושות המתוקשרות היטב נגד "הגנב"!

ברור כמובן שמרבית הההפגנות של הסקטורים שנפגעו קשות ממגיפת הקורונה – הן מוצדקות, וראוי שממשלת ישראל, היושבת על הר הרֶזֶרְווֹת של מיליארדי דולרים – תקציב לפחות חלק מהן לנפגעים ולמובטלים מאונס.

 ועם זאת אין זה אומר שההפגנות הללו אינן, גם הן, מקור להדבקוֹת בנגיף.

* * *

בישלה את בעלה

שיר מהעיתון

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אישה מרוקאית שחיה באיחוד האמירויות

רצחה את בן זוגה

בישלה את גופתו

והגישה את הבשר לפועלים פקיסטניים

האישה בשנות השלושים לחייה

הגבר אותה רצחה ובישלה

היה בן זוגה בשבע השנים האחרונות

היא רצחה אותו לאחר שסיפר לה

שהוא מתכנן לשאת אישה אחרת

חלקים מגופתו הוגשו כחלק

ממנה מרוקאית מסורתית

של בשר ואורז

לפועלים שעבדו בסמוך לביתה של האישה

מי שהודיע למשטרה על היעלמותו של הגבר

הוא אחיו

שבא לבקר את הזוג בביתם

שליד הגבול עם עומאן

הוא לא מצא את אחיו

אך איתר את השן בבלנדר שלה

ולאחר בדיקות דנ"א

התגלה כי השן שייכת לקורבן

["הארץ", 23.11.18]

פורסם לראשונה בגיליון 1396 מיום 26.11.18.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל