פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1555

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בתמוז תש"ף, 6.7.2020

עם הצרופות: הכנרת אידה הנדל בגיל 12, ועטיפת ספרו החדש של אורי שולביץ

CHANCE escape from the Holocaust

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: פֶּסֶל אֶטְרוּסְקִי. דְּיוֹקָן עַצְמִי.// יצחק הילמן: ג'ו ביידן – מסוכן למדינת ישראל.// אורי הייטנר: 1. ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי. 2. בקעת הירדן תחילה. 3. מה הם רוצים לנתץ? 4. צרור הערות 5.7.20. // רוֹן גֵּרָא: בְּכוֹר הַבְּרִיאָה. // משה גרנות: הטיילת, המרינה ואלי שְבא. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה החדש  של עדנה מיטווך-מלר, "ערב של פריז – מבחר שירי אהבה". // תמר מחלין: פתיחת יום חדש. // [מתוך כתבים ישנים:] יוסי גמזו: מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ? // סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה [המקור בלתי ידוע]. // יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // עדינה בר-אל: אידא הנדל – כַּנָּרָה גאונית. [מתוך "חדשות בן  עזר" גיליון 365 מיום 31.7.2008]. // יונתן גורל: שלושה שירים. // צבי מושכל: מה יותר כשר מתרנגולת? // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. תכנית לגידול בקר. בין הזמנים]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

פֶּסֶל אֶטְרוּסְקִי

עֵינֶיךָ כְּבֵדוֹת

מְחַיְּכוֹת אֵלַי

מֵעֵבֶר לְאַלְפֵי-שָׁנִים

פִּיךָ אֲשֶׁר יוֹדֵעַ

לְפַקֵּד עַל גְּיָסוֹת

וּלְנַשֵּׁק שִׂפְתֵי-נָשִׁים –

פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה

עוֹד רֶגַע

וּפָרַץ הַדִּבֵּר

מִבֵּין שְׂפָתֶיךָ הַפְּשׁוּקוֹת

הַמְּלֵאוֹת הַנְּבוֹנוֹת –

מַה יְּהֵא הַנִּיב?

הֲיִהְיֶה בּוֹרֵק בְּרָקִים קְטוּעִים

וּמְסַמְּרֵי-שֵׂעָר

אוֹ יִזְדַּמֵּר רַכּוֹת וְנוּגוֹת –

יִפֹּל כַּעֲלֵה-סְתָו

וְיִשְׁקַע עָמֹק בַּלֵּב –

שְׂפָמְךָ מְסֹרָק לְמִשְׁעִי

וּזְקָנְךָ עָשׂוּי –

מְחֻדָּד וּקְשֵׁה-שֵׂעָר –

צַוָּארְךָ יָשָׁר וְחָזָק

וּפָנֶיךָ רָזִים וְחַיִּים –

יֵשׁוּתְךָ הָאֲצִילָה הַדְּרוּכָה

אֲנִי חָשָׁה בָּהּ כֻּלָּה –

רַק בַּל תֵּרֵד מִכַּנְּךָ הַלַּיְלָה

בֶּן-הָאֶלֶף

כִּי יָרֵאתִי מַגָּעֲךָ – – –

1963

דְּיוֹקָן עַצְמִי

אִם תִּמְצְאוּ עַצְמוֹתַי אַחַר אַלְפֵי שָׁנִים

אִם יַגִּידוּ "מִמְצָא" –

זֶה הַפִּעְנוּחַ:

עֲצָמוֹת אֲרֻכּוֹת-יְשָׁרוֹת

עֲצָמוֹת לָאֱמֶת

וְצַעַד נִרְחָב

בְּדַרְכֵי מוֹלֶדֶת טוֹבָה.

גֻּלְגֹּלֶת עֲגֻלָּה-נְקִיָּה

לְמַחְשָׁב חָלָק.

הַלֵּב תּוֹלָעִים אֲכָלוּהוּ

עִם לִבְלוּבֵי פַּרְדֵּסִים

וְכִסּוּפִים-לֹא-בָּאוּ

אוֹ אָבְדוּ.

בְּלִי אַהֲבָה...

1963

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

יצחק הילמן

ג'ו ביידן – מסוכן למדינת ישראל

מאז הקמתה של המפלגה הדמוקרטית, היא נחשבת למייצגת של המיעוטים בארה"ב, כמו השחורים, ההיספנים והיהודים. ליהודים כיום, שצפויים להצביע לדמוקרטים כמו תמיד, חשובים בעיקר עמדותיה החברתיות והכלכליות של המפלגה הדמוקרטית. ההשקפות הרפובליקניות, ובמיוחד אישיותו של דונלד טראמפ, אינם לרוחם. בהתאם לכך, גם הנושא הישראלי הרבה פחות חשוב מבחינתם.

תפיסותיה החברתיות של המפלגה הדמוקרטית חופפות במידה רבה את תפיסת "תיקון עולם" של יהודים אלה, כלומר דגש על תיקון החברה האמריקאית ופחות התעניינות בנעשה בישראל. מכאן גם הרוח הקרה הנושבת לאחרונה מאיפ"ק, שנשלט בעיקר על ידי יהודים תומכי המפלגה הדמוקרטית. היהודים הדמוקרטים לא הגיבו לאזהרתו של מועמד הדמוקרטים ג'ו ביידן לישראל, שלא לספח אזורים מיהודה ושומרון. לכן, מיד אחרי שיעלה ביידן לשלטון, צפוי שביידן ישליך את תוכנית טראמפ לסל האשפה.

הפעם, הסיכויים לכך גבוהים. זאת בגלל המשבר הכלכלי והאבטלה הגבוהה, שפוקדת את ארה"ב בגלל הקורונה, להערכתי, ג'ו ביידן יהיה הרבה יותר עויין לישראל מכפי שהיה אובמה, וזה הסוף ליחסים החמים עם ארה"ב, עד שהרפובליקנים יחזרו בעתיד לשלטון. 

אם ביידן ייבחר, יהדות ארה"ב, שרובה תצביע כמו תמיד לדמוקרטים, לא תתנגד למדיניות אנטי ישראלית הצפויה מצידו. לצערנו, מרביתם של יהודי ארה"ב עדיין כועסים על נתניהו ועל המימסד האורתודוכסי של מדינת ישראל. הם רואים בממסד זה ממסד שמרני, שמקפח יהודים רפורמים וקונסרבטיבים בישראל.

מכאן גם שהנרטיב של הרחבת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, שנתמך על ידי המפלגת הדתיות האורתודוקסיות בישראל, איננו אהוד עליהם. בניגוד לתפיסת הרוב של הישראלים, יהודי ארה"ב חושבים דווקא, שצריך ללכת לקראת הפלסטינים. לתפיסתם, פשרה טריטוריאלית היא הפתרון האידיאלי של הסכסוך. הם לא תופסים, שהפלסטינים חותרים לא רק להחזרת ישראל לגבולות 67' אלא גם ידרשו את חלוקת ירושלים, פירוק התנחלויות עד כמה שאפשר והחזרת מיליוני פליטים לשיטחה של מדינת ישראל. אם דרישותיהם יתקבלו, זהו סופה של מדינת ישראל.

מבחינת רוב יהודי ארה"ב, שליטה ישראלית על ציבור פלסטיני, נטול זכויות אזרח מלאות, איננו דמוקרטי, ונוגד את נרטיב "תיקון עולם" שכה מקובל עליהם. מכאן גם התנגדותם המוחלטת להתנחלות, לסיפוח ולכל דבר שפוגע בפלסטינים. הם רוצים במדינה יהודית עם כמה שפחות ערבים ואם בכל זאת יהיו במדינה היהודית ערבים, הם חייבים לקבל זכויות מדיניות מלאות.

לצערנו, הזיכרון ההיסטורי של יהודים אלה הוא מצומצם. אבותיהם ואחיהם הגדולים התגייסו  לטובת מדינת ישראל רק ברגעים קריטיים, כמו במלחמת תש"ח, תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ובמאבק על יציאת היהודים מברית המועצות. לכן, אין כל פליאה על קרירותם כלפי הממשלה הנוכחית בישראל, שמנהלת להשקפתם מדיניות תקיפה שרק תנציח את הסכסוך עם הערבים.

במקביל קיים ציבור בוחרים יהודיים, שתומך ברפובליקנים, אבל מדובר במיעוט. אלה הם בדרך כלל יהודים, שחלקם שירתו בצבא האמריקאי, בני המעמד הבינוני והעליון. ליהודים רפובליקניים אלה היו מאז ומתמיד עמדות פרו ישראליות, מפני שהם ראו בישראל בעלת ברית נגד בריה"מ והקומוניסטים, וכיום נגד איראן ששייכת לציר הרשע.

ניתן לראות באישיותו של היהודי הדגול הפרופסור אלברט איינשטיין, כמאפיין במידת מה את כלל היהודים הדמוקרטיים. איינשטיין היה אמנם פרו-ציוני, אבל את השקפתו גיבש בעקבות בריחתו מגרמניה ורדיפת היהודים ורציחתם. אבל בו בזמן הוא היה פציפיסט ושנא מיליטריזם. הוא לא השתתף בכל צורה שהיא בפרויקט הגרעין של ארה"ב וראה בדאגה את הטלת פצצות האטום על יפן. אחרי פטירתו של הנשיא חיים ויצמן, כשהציע לו בן גוריון לבוא במקומו כנשיא, הוא סירב. הסיבה לכך היתה סלידתו מכוח צבאי. איינשטיין הבין שישראל היא מדינה עם צבא חזק וכי המדינה צפויה למלחמות רבות. הוא לא היה מוכן לעמוד בראש מדינה כזאת, למרות הכבוד הגדול הכרוך בכך.

גם בעשורים הקרובים, הצפי הוא שהיהודים בארה"ב ייתמכו ברובם בדמוקרטים. אם טראמפ ייכשל במדינות ה"מתנדנדות", וזה יכול לקרות, אזיי ביידן ייבחר לנשיא. המשמעות מבחינת ישראל – היא חמורה. יהיו הוויכוחים אשר יהיו עם טראמפ וצוותו, מביידן לא נקבל דבר. בקיצור, אנחנו עוד נתגעגע לטראמפ.

אם ביידן ייבחר, לא רק שלא יהיה כל סיפוח, אלא שממשל ביידן יכפה קרוב לוודאי על ישראל שיחות "שלום", שמשמעם חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים.

יצחק הילמן

* * *

פרופ' דינה פורת

אנטישמיות בימי הקורונה

https://youtu.be/6UVPdzTdhF8

בהפגנה בארה"ב נישא שלט ועליו כתוב:

"בתי הכנסת סגורים – תאי הגז פתוחים"

* * *

אורי הייטנר

1. ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן. 

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו."

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "

התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית... רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם." 

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת ליבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות).

נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר היתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחייה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו? 

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה היתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן, בת ה-53, לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגייה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהיתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו היתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא היתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם היתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן היתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגייה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו היתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהיתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי היתה שהתיישבות גדולה היתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעלייה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא היתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי – דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

uriheitner@gmail.com

2. בקעת הירדן תחילה

תוכנית טראמפ פתחה למדינת ישראל חלון הזדמנויות לעצב את גבולות הקבע שלה באמצעות החלת ריבונות על כ-30% משטחי יהודה ושומרון. מסע ההפחדה נגד החלת הריבונות כולל טענות חסרות שחר על צירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל וקטסטרופה ביטחונית. מסע ההפחדה מוגזם ומנותק מן המציאות, אך בטווח הקצר אכן יהיה מחיר מדיני וביטחוני להחלת הריבונות, שהוא בטל בשישים לעומת המחיר של נסיגה מהאזורים, שהחלת הריבונות עליהם נועדה לסכל אותה.

בשבועות האחרונים רבות ההערכות, שאין בכוונת הממשלה להחיל את הריבונות על כל השטח המדובר, אלא לבצע אותו ב"פעימות" ולהסתפק בשלב זה בהחלת ריבונות על שטח קטן, כדי למזער את המחיר. זו טעות חמורה. כך, ישראל תשלם כעת את מלוא המחיר ותקבל תמורה חלקית, ובבואה לביצוע הפעימה הבאה היא תשלם שוב את המחיר. מה ההיגיון בזה?

בהקשר זה הוזכר הרעיון של החלת הריבונות על מעלה אדומים ועל השטח שבין ירושלים למעלה אדומים. ריבונות על שטח זה חיונית ביותר. לא בכדי בנאום המורשת המדינית של רבין, שבו הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע, הוא ציין בין השאר: "ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל." אולם אם החלת הריבונות תתבצע בשלבים, סדר העדיפויות צריך להיות: בקעת הירדן תחילה.

ריבונות ישראל על בקעת הירדן תעגן את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל. בקעת הירדן ישראלית תסכל הקמת מדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש שתיצור חזית מזרחית עוינת מאיראן עד גוש דן. מדינה פלשתינאית על הירדן תאיים על קיומה של ירדן ולבטח על השלום בין ישראל לירדן. בקעת הירדן ישראלית תסכל זאת. בקעת הירדן ישראלית תשאיר בידי ישראל את המפתח הדמוגרפי של הישות הפלשתינאית ותמנע זליגה וגירוש ממדינות ערב של מיליוני "פליטים" לשטח המדינה הפלשתינאית, שיופנו מיד ללחץ בלתי נסבל ל"שיבה" שלהם לישראל.

בקעת הירדן ישראלית תאפשר קיומה של שדרה מזרחית ישראלית ממטולה והחרמון עד אילת. בשנת המאה למדינת ישראל אוכלוסיית ישראל תמנה עשרים מיליון. אי אפשר לצופף אוכלוסייה כזו בשדרה המערבית – מישור החוף. קיומה של שדרה מזרחית מקבילה, שתאפשר פיזור האוכלוסייה, היא יעד לאומי ממדרגה ראשונה. מספר הפלשתינאים בבקעת הירדן קטן. החלת הריבונות תחייב הצעת אזרחות לפלשתינאים בשטח זה, אך התוספת הזו זניחה בהשפעתה על המאזן הדמוגרפי של ישראל.

אם יש לבחור בין ריבונות עכשיו על בקעת הירדן או על גושי ההתיישבות, יש להעדיף את הבקעה מסיבה נוספת. אין איום אמיתי של נסיגה מהגושים הגדולים שהמציאות בהם בלתי הפיכה. בקעת הירדן, לעומת זאת, היא בסכנה של ממש, כפי שראינו בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ריבונות על בקעת הירדן תחילה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-2.7.20

3. מה הם רוצים לנתץ?

בשבועות האחרונים עלתה דמותו של יגאל אלון בידי כותבים שונים בעיתון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק", כשכל אחד האיר את דמותו מזווית אחרת. אני הייתי בין הכותבים עליו, בהציגי את תוכנית החלת הריבונות כהגשמת חזונו. רבים מאתנו כמהים לסוג המנהיגות שהוא מגלם, כאידיאל של הנהגה ציונית.

ולא רק אנו עסקנו ביגאל אלון. גם ב"הארץ" הוא כיכב. גדעון לוי פירסם מאמר שבו הוא קרא לנתץ את האנדרטאות של יגאל אלון, בדומה לניתוץ האנדרטאות של גדולי האומה האמריקאית.

לוי מלין בזעזוע על כך שבתי-ספר, רחובות וכבישים נושאים את שמו של אלון. כי מיהו יגאל אלון אליבא דלוי? "גדול המטהרים האתניים ב-1948" ומפעל חייו הוא "מעשי הגירוש ההמוניים" ו"פשעי מלחמה".

ומדוע אני נדרש לדברי הבלע וההבל הללו של גדעון לוי?

כיוון שהאסון הגדול ביותר של השמאל הציוני – הוא הטשטוש בינו לבין השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני, האנטי ישראלי, וחלחול הרעל של השמאל הזה לתוך השמאל הציוני. אם בעבר רבצה תהום רבה שורצת כרישים ותנינים בין תנועת העבודה הציונית לבין אויבי הציונות, היום פתאום כולם "מחנה השמאל". בחלוקה בין "אנחנו והם," השמאל האנטי ישראלי הפך לחלק מה"אנחנו" מול ה"הם", יריבים פוליטיים, ולאחרונה גם גנץ ואשכנזי נמנים עמהם.

התופעה הזו מתגלית לנגד עינינו במופעים רבים, שאך לפני שנים אחדות לא היינו מעלים את היתכנותם על דעתנו. מלחמת הקודש הנזעמת נגד חוק הלאום, שניהל השמאל הישראלי, בביטויים שלקוחים כולם מארסנל הדעות הרדיקליות, ומשמעותן היא הצגת הציונות כגזענות וסתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

אנו רואים זאת במיצג ההופך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מיום של סולידריות לאומית ערב יום העצמאות, והזדהות עם החללים שנפלו במערכה על תקומת ישראל וקיומה, למישמש קוסמופוליטי פלגני של הזדהות עם עיסה אחת של חללינו וחללי האוייב, שנהרגו במערכה להשמדת ישראל.

אנו רואים זאת בהפגנות שבהן מתנוססים ברמה דגלי אש"ף, הדגלים שמסמלים את החלום של פלשתין במקום מדינת ישראל.

אנו רואים זאת בקלות הבלתי נסבלת של השוואת מדינת ישראל לנאצים, כמקובל בחוגים האנטישמיים ובקרב מכחישי השואה.

ראינו זאת רק בשבוע שעבר כאשר אלוף בצה"ל וראש השב"כ לשעבר הצטרף ל"שוברים שתיקה" – ארגון עויין המתרוצץ בכל רחבי העולם, מסית נגד ישראל ומעליל עלילות דם נוראיות על צה"ל.

ראינו זאת בניסיון להקים קואליציה עם רשימה אנטי ישראלית לאומנית קנאית, שרק בשבוע שעבר מנהיגהּ איימן עודה השתתף במופע האיומים נגד ישראל – של ראשי פת"ח וחמאס, שהגדירו את ישראל כאויב היחיד שלהם. 

ואח"כ השמאל הציוני מתפלא שהציבור הישראלי מפנה לו עורף ומחק אותו.

מאמרו של גדעון לוי, מהדמויות הבולטות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, מדגים מהי מהותו. הבעייה שלו אינה "הכיבוש" של 1967 אלא של 1948. האנדרטאות שהוא רוצה לנפץ הן של מנהיגי תנועת העבודה. ניפוץ אנדרטאות הן ניפוץ סמל, מתוך רצון להחריב את מה שהוא מסמל. כמו האיראנים ששורפים את דגלי ישראל ורומסים אותם ברגליהם. כאשר הוא מציע לנתץ את אנדרטאות גיבורי תש"ח, הוא מעיד על חלומו – להחריב את תוצאת המלחמה הזאת, מדינת ישראל. ואין שנואה בעיניהם יותר מתנועת העבודה.

הגיע הזמן שנתעורר וננער חוצננו מהתועבה האנטי ציונית, ונחדל להיות האידיוטים השימושיים של רעל התעמולה שלהם.

4. צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תוכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו.

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתוכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תוכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התוכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תוכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה.

* אוייב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אוייב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אוייב עוינים המצהירים שישראל היא אוייב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עימו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע) – כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה. 

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות היתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת."

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאוייב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגייה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל היתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמיתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאוייב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפלייה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עימו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עויין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במיספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתוכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצודו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו היתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם.

אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שנייה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שנייה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה.

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון." הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך היתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תוכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התוכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתוכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון: סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר. השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מיספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן," "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם," "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם," ו"סופר את הכסף שאין." המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן."

אורי הייטנר

* * *

ברכות לאורי שולביץ

לצאת ספרו החדש, האוטוביוגראפי

גורל – הנמלט מן השואה

CHANCE escape from the holocaust

ראיון עם אורי מביתו בניו-יורק לרגל צאת הספר:

You can rewatch the interview here and share the link with friends:

https://www.facebook.com/bookexpo/videos/1226904274307410

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּכוֹר הַבְּרִיאָה

כִּבְכוֹר הַבְּרִיאָה,

בִּמְצוּקַת הַקּוֹרוֹנָה,

לוֹמֵד לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי.

לֹא אֶתְמַהּ:

אֶת גּוּפִי הֲנָאָה

נָשְׂאָה הָרוּחַ

הַנִּצְחִית.

בְּכָל סַכָּנָה חֲלוּשָׁה

לֹא יִפְרַח הַלֵּב.

נַפְשִׁי כְּבֵדָה

אֵיךְ אֶטֹּל אוֹתָהּ בְּיָדַי

הַכְּמוּשׁוֹת?

נוֹתְרָה לִי דִּמְעָתִי

עַל לֶחְיִי

יוֹמָם וְלֵיל.

* * *

משה גרנות

הטיילת, המרינה ואלי שְבא

אלי שְבא לא התרגש מאיומיו של ראש העירייה:

"אין בעייה, ייתן מיליון – אני פורש."

מעולם לא הסתובב לו בעירייה מיליון מיותר. במיליון אפשר להוציא ממערכת החינוך עשרה לא יוצלחים, שאוכלים לחם חסד, שמלמדים כיתות ריקות, כי תלמידיהם מבכרים לבלות על שפת הים מאשר לפהק בשיעורים עד לכאב הלסתות.

"אני אומר לכם, את אלי שבא אני אפטר ויהי מה! אפילו יהיה זה המעשה האחרון שאעשה כראש עירייה – אפילו לא יזכרו לי את הטיילת ואת המרינה... אפילו ישכחו הכול – אני רוצה שיזכרו רק שאני גאלתי את מערכת החינוך מחדל-אישים זה! הגיעו מים עד נפש, אני אומר לכם..."

ארגון המורים עמד, כמובן, מאחורי אלי שבא:

"הוא מחנך ותיק, השקיע כוחות גוף ונפש במערכת החינוך; מה פתאום התעוררו עכשיו?! שלושים שנה היה בסדר, ופתאום הוא קטסטרופה?! הוא או טו טו יוצא לפנסיה... תנו לאדם לסיים את עבודתו בכבוד. הוא לא מעל, לא גנב, לא אנס – מה רוצים ממנו? אז הוא אמר שלראש העיר אין ביצים – אז מה? לא צריך להבין את זה מילולית... אנחנו לא ברוסיה. אמר? אמר! אם זה כל כך מטריד את ראש העירייה – שישלם. אלי שבא הוא לא בדיוק טלית שכולה תכלת, אבל באמת עשו לו תרגיל – לקחו ממנו את הסגן הנעבעך, שהיה כישלון מהלך, והפכו אותו למנהל המחלקה לחינוך על-יסודי. הרכיבו את הסגן על המנהל! מה הפלא שאלי שבא לא מוכן לקבל ממנו הוראות? אז הוא כינה את קרופניק אימפוטנט – נכון, וזה גם כן נכון שזה היה בישיבה פתוחה, ולמחרת כתבו על כך בעיתון. נכון שכולם שמעו וגיחכו – וקרופניק האדים כמו עגבנייה. אז מה? דברים כאלה קורים. על זה מפטרים?! העירייה צריכה להחליט אם העלבון של קרופניק שווה לה מיליון, והאמת היא שמיליון זה אפילו מעט, אם משווים למה שעוללו לאלי שבא! מיליון – אפילו אגורה לא פחות!"

אלי שבא היה גבר ענק – מטר תשעים ומשהו – כתפיים רחבות, חזה שופע שיער שיבה (שלושה ארבעה כפתורים תמיד פתוחים בחולצה...) מכנסי ג'ינס, סניקרס. קולו רעם מקצה אחד של בית הספר עד לקצה השני.

לעומתו, קרופניק סגנו היה נמוך ורזה, נחבא תמיד במשרדו מפחד אלימותם של התלמידים. המבט שלו עורר רחמים: עיניו פוזלות ומבטו כנוע, כמי שמתחנן תדיר על חייו. את האיש הזה, ולא אחר, מינה ראש העירייה להיות מנהל המחלקה לחינוך על-יסודי. הוא חלש על ממלכה של כארבעים בתי ספר. שלושים ותשעה מנהלים קיבלו את הגזירה בהרמת כתפיים אדישה, ורק שבא מרד בגלוי:

"כל מה שקרופניק יורה – אעשה ההיפך, בפרינציפ! יש גבול לטמטום!"

אלי שבא לא היה המנהל האידיאלי שהייתי מייחל לעצמי: הצרחות שלו במסדרון בית הספר, החיבוקים שהיה מחבק תלמיד סורר עד שעצמותיו היו מזמרות, הלבוש הפושטי שלו (ג'ינס צמוד המבליט אברים שבגיל חמישים ושמונה נוהגים להצניע) – כל זה אינו עונה בדיוק לציפיות הציבור ממנהל בית ספר, אבל באמת הוא לא היה טיפוס קרימינלי, ולא היתה עילה של ממש לפטרו.

מאז שראש העיר הכריז את הכרזת שבא, היה דובר העירייה דואג להדליף לעיתונות כל מה שאמר עליו בישיבות המועצה. הכתב הזריז היה מצלצל לשבא כדי לקבל ממנו תגובה, והכותרות במקומונים היו בהתאם: "ראש העיר יכול לקפוץ לי!" – "המלך שבא ומלחמתו בסריסים!" – "מיליון או ביזיון!" – בבית הספר היתה אווירה של שישו ושמחו – תלמידים ומורים היו מתגודדים סביב עיתון, מתעלמים מהצלצול ומגערות המנהל, שנשמעו מיום ליום יותר צרודות.

בספריית בית הספר עבדו שתי ספרניות – לאחת קראו דבורה, אישה כבת ארבעים, קצת מלאה, עיניה חייכניות, טובות. היא היתה הוותיקה, והכירה את כל מבוכיה של הספרייה. לשנייה קראו מלכה, והיתה יפה בצורה בלתי מצויה – שערה היה שחור ומבהיק, ועיניה ירקרקות-חומות, מלוכסנות מעט, שפתיה... רעד עובר בי עד היום כשאני נזכר בה. מעולם לא היה לי אומץ לפנות אליה. חששתי שאתגמגם, שאישאב לתוך מבטה, ואשכח לדבר. תמיד פניתי אל דבורה, אפילו כשמלכה עמדה ליד הדלפק. דבורה היתה נעימה וחייכנית, ותוך שניות הייתי נחלץ מן המבוכה.

החלטתי שאני צריך לפנות יום אחד אל מלכה, ויהי מה. התכוננתי כמו לדרשת בר מצווה – שיננתי בעל פה מה אומר לה, ואיך אתחמק מלהביט אל עיניה, כשהיא תפנה אליי את פניה היפים – הכנתי תגובה לכל שאלה אפשרית...

כשקרבתי לדלפק, וכבר כחכחתי בגרוני, שמעתי פתאום את הצחוק הרועם של אלי שבא. אלי לא היה משואלי הספרים בספרייה. הוא העדיף את המציאות על פני הבידיון, וכיוון שלא לימד (בניגוד לכללים, ובניגוד להוראות של קרופניק, אשר חייבו את כל המנהלים ללמד לפחות שש שעות), הרי שהוא לא נזקק בתכלית לא לספרים ולא לספרניות. ביקורו במחוז זה של ממלכתו היה בהחלט מפתיע. ניסיון של שנים לימד אותי שלא כדאי להיות קרוב לאלי שבא בשום מצב. הוא עלול לחבק אותך חיבוק נוראי, או להטיל עליך מטלה בלתי אפשרית, או סתם להשתעשע על חשבונך. מייד נסוגותי אל אחד השולחנות הקרובים לדלפק (לא יכולתי לרוץ אל קצה הספרייה!) – פתחתי ספר שהיה על השולחן והשמתי עצמי כשקוע בקריאה. הרעיון לדבר אל מלכה נראה ברגע ההוא ממש מטומטם ומופרך, ועורר בי בושה עד כי לחיי וקצות אוזניי להטו, ויכולתי לשמוע את הולם הדם בצוואר.

אלי שבא התקרב לדלפק והרכין את גופו הענק כלפי מלכה. היא חייכה אליו, והוא לחש דבר מה והתקרב לאוזנה. שקט השתרר בספרייה, ורק הלחש הצרוד של שבא נשמע בבירור, עד כי הצלחתי לקלוט מילים:

"...חבובה, תראי, יש רק שלוש אפשרויות: את יכולה לנפנף... לכל הרוחות, את יכולה לבקש, שנלך קודם לקונצרט ולמסעדה ולכל הבולשיט... ואפשר פשוט... למלון..."

אני חשתי שהדם אוזל לי מהפנים. הסתכלתי סביבי, וראיתי שלושה תלמידים יושבים בקצה אולם הקריאה, במרחק ביטחון מאלי שבא, מנסים להקשיב כמוני לקול הבאס המלחשש.

מלכה פרצה בצחוק. דבורה באה במרוצה מהמחסן:

"מה קרה? מה מצחיק?"

"אלי סיפר לי בדיחה גסה..."

"חבובה, זו לא בדיחה..."

"אני יודעת, אני יודעת."

"אז?"

"אז מה?"

"מה החלטת?"

"מלון!"

בשתיים חיכתה מונית ליד שער בית הספר. ראשון ירד אליה אלי שבא. כעבור כחמש דקות ירדה גם מלכה.

מנהל מסור נשאר בדרך כלל בבית הספר עד השעות המאוחרות של אחר הצהריים, ולפעמים הוא "תופר" את כל היום בישיבות עד השעות המאוחרות של הלילה. אלי שבא עשה לו מנהג, שכל יום ראשון, שלישי וחמישי, כשמלכה סיימה את עבודתה בשעה שתיים, הוא יורד עימה אל המונית המחכה להם למטה (שכר המונית והתשר – על חשבון הקופה הקטנה של בית הספר). משם הם נסעו, מן הסתם, לבית מלון ברחוב הירקון...

שלא תהיה אי הבנה -–אני לא קינאתי באלי שבא. אני לא החשבתי את עצמי ראוי לחזר אחרי בחורה כל כך יפה כמו מלכה. כל אחד צריך לדעת מהו מקומו, ואני, בשל הניסיונות הבלתי צליחים בעברי, העדפתי להימנע ממפח נפש. אני רק רציתי לבחון את עצמי, אם אני יכול לפנות אליה מבלי להסמיק ומבלי לגמגם – מעין מבחן אומץ. אני חושב גם היום שזה לגיטימי. כשהגיע שבא באותו היום אל דלפק הספרייה ורכן אל מלכה, שיערתי את כוונותיו, ובהחלט רציתי ללמוד איך... כלומר איך גבר בקליבר של שבא עושה את זה. תמיד נראה בעיניי כפלא, שבחורה, המפגינה אדישות, ואף טינה ממש כלפי בחורים שמטרידים ומפצירים –איך אותה הבחורה ממש – נענית (נענית!) למישהו שאומר את המילה הנכונה, או מביט במבט הנכון. כל העניין הזה, חשבתי, צריך בדיקה, ואפילו בדיקה יסודית.

כשהייתי סטודנט צעיר, והאוניברסיטה עוד שכנה במבנים הטרומיים שבאבו-כביר, פירנסתי את עצמי בעבודה שעבדתי... בספרייה: חרטתי מיספרי דיואי על גב הספרים, חיטטתי בערימות הכרטיסיות, נשאתי על כתפיי את חבילות הספרים שנשלחו לספרייה מעיזבונות שונים. עבדו איתי עוד ארבעה חמישה סטודנטים, וכולנו חששנו, שאו טו טו העבודה תיגמר, ונצטרך לחפש מקור פרנסה אחר, שבוודאי יהיה פחות נוח. לאחת הסטודנטיות שעבדו שם קראו רמה. היא למדה מיקרוביולוגיה, והיתה נשואה לסטז'ר של עורך דין. מצבם היה די קשה, בעצם כמו מצבם של מרביתנו. היא היתה בעיניי חמודה מאוד, וליבי דאב, שנערה מלבבת כזאת אבודה עבורי לנצח. היה לה גמגום קל, וכשהיתה נכשלת בהיגוי מילה, היה פיה משתרבב בחן כזה, שפורש על ידי משום מה כהזמנה לנשק לה ישר על השפתיים. בקושי התאפקתי מלעשות מעשה.  

תוך כדי עבודה היינו משוחחים על מה שתמיד משוחחים צעירים: הוא והיא, מין ואהבה, וכל הנבזויות הכרוכות בכך מאז ומעולם. היא סיפרה איך פעם כמעט התפתתה לגבר מבוגר ממנה שפגשה באקראי: היא היתה קצינה צעירה, והוא לקח אותה טרמפ במכוניתו. הוא גילה לה מייד שהוא נשוי ואב לשני ילדים. כיוון שהנסיעה היתה ארוכה, הוא עצר בתחנת דלק והזמין אותה לקפה. השיחה קלחה, ואז הוא אמר לה משפט, שבגללו, היא אמרה, כשעיניה בורקות, היתה הולכת איתו למיטה. היא ידעה שהוא מנוול, ושרק צרות מחכות לה בעקבות כך (זה היה בשנות החמישים!) – אבל המילים שאמר, והאופן שאמר...

פעם, כשעבדנו ביחידות במיון כרטיסיות, השתטיתי ושאלתי אותה מה הוא אמר... היא הביטה אליי בתמיהה גדולה, והבטיחה לי שאפילו תמות – היא לא תגלה לאיש.

מאז חלפו שנים רבות, וניסיון החיים לימד אותי להסכין עם העובדה שאת החידה הזאת אני כנראה לא אפתור. כששמעתי את לחשושיו של שבא למלכה בספרייה, חשבתי על רמה, והבנתי מדוע היא לא יכלה לגלות לי את הסוד.

מה שהתרחש בין שבא ובין מלכה, היה, כמובן, סוד גלוי בכל בית-הספר – מורים ותלמידים, שנשארו לשעה השביעית, היו מציצים מן החלונות ורואים את השניים נכנסים למונית, כשחיוך רחב על שפתותיהם – נוסעים הישר אל גן העדן. לא היתה להם כל כוונה להסתיר את מעלליהם. אדרבה, נדמה כאילו עיקר אושרם נבע מכך שהעולם יודע ומקנא.

במזכירות שלנו עבדו ארבע מזכירות: עדה, דבורה (דבורה אחרת, לא דבורה הספרנית), ריקה וגברת פדר. מן המפורסמות הוא שמאז המזכירה הראשונה בעולם – קוראים למזכירות בשמותיהן הפרטיים. כלל זה לא תפס לגבי גברת פדר – איש לא ידע את שמה הפרטי, ואף אילו ידעו, לא היו מעיזים להשתמש בו. היא היתה אישה כבת חמישים, חמורת סבר, בעלת מבטא רומני כבד, שהקפידה כי ינהגו בה בגינוני כבוד. די היה במבט אחד מעיניה האפורות כדי למחוק כל חיוך משפתיו של העומד בקרבתה.

גברת פדר החליטה שהיא חייבת לשוחח עם מלכה שיחה רצינית, והיא דאגה שהכול יידעו על כוונתה זו:

"היא אישה נשואה, ואם לשני ילדים, היא גרה בבני ברק – איך היא נוהגת בהפקרות כזאת?! כאן בית ספר, לא בית פגישות!"

על שבא עצמו היא לא אמרה מילה, והרי גם הוא היה נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. הגברים בעיניה הם בריות חלשות שאינן יכולות להשתלט על יצריהם. היא לא חששה מפניו. מי שקיבל קביעות בעיריית תל אביב – אין לו ממה לחשוש, והראיה – שבא עצמו שנחשב למסמר בלי ראש. היא לא הזכירה את שמו, כי לדעתה לא היה טעם: נשים משוכנעות כי בענייני הרפתקאות אהבים מפוקפקות – כל הנטל המוסרי מוטל על הנשים. הגברים הם ממילא חסרי תקנה, ורק אישה יכולה לומר לא כשצריך.

מדבורה (המזכירה, לא הספרנית) גונב לאוזניי מועד השיחה הגורלית, וכמובן שהתייצבתי, בלא דיחוי, במזכירות, כשבידיי ערימה ענקית של דו"חות. מסתבר שבאותו אופן ממש הודיעה דבורה לכמחצית חדר המורים – פתאום הזדקקו כולם לשירותי המזכירות והתגודדו בחדר הקטן והמחניק. כשסוף סוף נכנסה המלכה, נפערו אליה חמישה עשר זוגות עיניים וליוו אותה עד לחדר הצילום, לשם הכניסה אותה גברת פדר כדי שתוכל לשוחח עימה ביחידות. שלא במתכוון נפלטה מפי נהימה של אכזבה, והכול פרצו בצחוק רועם ומשחרר.

כעבור כדקה נפתחה הדלת בחבטה, ומלכה שיצאה משם כשגבה מופנה אלינו, קראה לאט לאט, שכולנו נשמע:

"גברת פדר הנכבדה, כשאהיה בגילך – אני מבטיחה לך להיות מוסרית כמוך!"

גברת פדר יצאה מחדר הצילום – פניה היו חיוורות, ולסתה רועדת. כולנו הרכנו ראשים ויצאנו בבושת פנים מהמזכירות.

כעבור חודש קיבל אלי שבא את המיליון.

משה גרנות

* * *

ד"ר ארנה גולן

המשוררת  מכשפת את המלים, בונה באהבתה טירות במידרכות – ותל אביב  הופכת לפריז

על ספר שיריה החדש  של עדנה מיטווך-מלר,

"ערב של פריז – מבחר שירי אהבה"

הוצאת צבעונים, 2020, 193 עמ'.

"מעולם לא ביקרתי בפריז," מפתיעה  עדנה מיטווך-מלר  מיד בראשיתם של "דברים בפתח". הייתכן? – תוהה הקורא, והרי סיפרה קרוי במפורש "ערב של פריז", והא כולל  כינוס כ-150 משירי אהבתה במשך השנים המאוחרות, והשם נראה הולם בתכלית, וודאי מספר על אהבה שנתממשה בפריז. ואם כך, מדוע נקרא הספר בשם זה אם היא כלל לא היתה שם?

יותר מזה, היא ממשיכה ומספרת כי עם נישואיה הראשונים עשה הזוג את ירח הדבש שלו ברומא (בכינוס רופאים בינלאומי) ומאחר והלך הזוג שולל אחר הקסם האיטלקי, נותרה פריז לחלום אחר. לימים, נישאה למוסיקאי הנודע עמוס מלר והולדת ילדיה וטיפוחם המוקפד לא הותירה לה מקום לבקר בפריז.

ואכן, בדיוק בכך טמונה הפואטיקה של הספר המיוחד הזה, ורמז לכך מצוי בדבריה של המשוררת עצמה, כשהיא מגלה מהי פריז בשבילה: "כי כל השנים הרביתי לגלות בה עניין, להביט מרחוק על כיכרותיה ורחובותיה, לתעות בלובר, לדלג על גשריה, לחבק את מבניה העתיקים, לשאוף את ניחוחותיה" ואפילו להביא לביתה שבתל אביב את הצבעים, הריחות, האורות והגינונים של פריז ולחיותם כמו היו ממשות חיה.

דברים אלה חושפים במפתיע את העיקרון המקורי והמיוחד, שאינו מצוי הרבה בשירה, המפעיל את שיריה של מיטווך-מלר: שהרי נהוג לחשוב ולומר כי השירה היא מבע לנפש, לרוב לזו המתייסרת וכואבת, הזוכרת ומתפעמת מן העבר, ממה שקרה לה, החושפת משמעויות בכאב ופניה לזמן העבר הנחשף מפנימיותה, וכיו"ב.

ייחודיותה ומקוריותה של מיטווך-מלר הוא בכך שהשירה לא באה לבטא כאב עבר אלא לתקנו ולהביא לעילויו, כשם שהיא באה לתקן גם את החסר והפגום שבהווה בעצם התרחשותו. לא להתמודד עם העבר בדרך של פורקן מילולי שבשיר,  אלא להעלותו מדרגה, להעבירו תיקון בכוח המילים, להביא במתרחש עילוי. ואת זה ניתן לעשות אך בכוח הלשון של השירה, שזה כוחה ליצור או לבטא  עולם של דמיון, שבו החיים נעשים יפים או מושלמים יותר או כואבים פחות, או גם לחגוג את יופיים  אם יש בהם יופי.

בקיסמי לשונה של השירה אפשר את תל אביב לחוות כמו היתה פריז, כמו היתה ממש וכך גם את האהבה, להעבירה "תיקון", לחוותה במלאותה גם אם אין בה שלמות. לא התמודדות ופורקן לפגום ללקוי ולכאוב, אלא תיקונם. זו היא משימתה של השירה, להציל אותנו מן הכאב ומן החסר על ידי עילויים, תיקונם, זו סגולתה הייחודית וזו מצווה ממש לקיימה. כדבריה:

"כותבת את פגישותינו הבלתי  מתקיימות / בנאמנות, בקפידה, בתהילה / כיהודי חרדי / הפוקד מדי יום / את בית התפילה."

כך היא כותבת בראשיתו של שיר שבו היא תוהה אם ימשך סיפור האהבה. לא פרטיו של סיפור זה הם החשובים, אלא חתירה למהותו. גם בפתח הדברים, כשבלשון מרומזת היא מספרת על סיפור אהבה שהיה לה לאחר פטירתו של בעלה ומתארת אותה כמיפגש של התוודעות, הרי סיפור זה מתואר כחזרה ל"פריז הדמיונית שלי".

"אותו איש גילה לי את פריז על פינותיה, מבניה וסימטאותיה  מוגשת לי בלב תל אביב על מגש של חומר שאינו מתכלה, מגש משוח צבעים נדירים שכמותם לא ראיתי מעודי."

וכך הופכות יפו העתיקה ונחלת בנימין לשכונות בפריז והיא הולכת בהן ושרה שנסונים צרפתיים ומדקלמת בליבה משירי גדולי המשוררים הצרפתיים. אז נכתבו שירי האהבה הללו כי רק לשון השירה עשוייה לבטא את עולם הדמיון הזה או אף ליצור אותו.

וכך מתגלה פריז  כמקום האהבה האמיתי, הנפשי, השירי – בעוד תל אביב היא המקום הפיזי, המישני בחשיבותו לנפש ולקיום. פריז היא לא רק מטאפורה, היא נעשית ממשית. עילוי המציאות מתקיים, אפוא, על ידי העתקתה בכוח הדמיון והלשון למציאות אחרת, יפה יותר, זוהרת, מלאת צבעים זוהרים, ועושה את הקיום האנושי לקל וזורם ושירי ומשכיחה כאבים  קודמים.

וכך, "סיפור האהבה הזה הניב את השירים הללו," היא כותבת,  כי כל שיר נועד או לפצות על כאב ואפילו כזה שעדיין לא אירע, או על כאב שנגרם מאירוע ממשי ולהעבירם למימד אחר. ויש לומר, המשוררת אכן עושה נפלאות, כקוסמת בלשון, המניפה את שרביט הדימויים המטאפורות  למימדים קוסמיים שבעולם ותוך מגע הדוק עם יסודות הטבע המקיף, ומציאות חדשה נוצרת בכל שיר.

אין תימה, שבסופו של  פתח הדבר  מביאה מיטווך-מלר ציטוט מדברי יהודה עמיחי, שליווה את הופעת שני ספריה הראשונים, דברים שאמר באוזני תלמידיו בקורס השירה בבית הסופר בירושלים, כי "שירה היא פיצוי הנפש על הבלתי ממומש." אני אמנם מסופקת אם עמיחי אכן עשה את שירתו לפיצוי על הכאב, אבל כאן אכן מצוי יסוד שירתה שלה.

גם אין תימה ששירים לא מעטים של מיטווך-מלר  הולחנו. גם מהותם, גם לשונם הקוסמת אך גם המבנה הפרוזודי שלהם מקנים להם אופי מוסיקלי. ואכן, השירים מצטיינים בהפעלת המימד הפרוזודי של השירה: יש בהם משקל ויש חרוז. רבים מהם סדורים בבתים, והמלים זורמות במיקצב נעים לאוזן וכובש, במימד מוסיקלי ממש. יש בהם מעין הזמנה  למוסיקה מלווה, וניכרת בהם אהבתה למוסיקה, גם  חיי נישואיה עם מוסיקאי מחונן ורב פעלים, כמו גם פרשת אהבתה האחרונה, שאף היא, כמשתמע מרימזי ההקדמה, מלווה היתה במוסיקה. ולכן אין תימה, שחוויותיה ב"פריז" מלאות במוסיקה.

על כן משמעותי גם  השיר המוצג בסופו של הספר כ"אחרית דבר" ונקרא: "אל תירא". לפניו  היא מביאה כמוטו את דברי הסופרת הצרפתייה הנודעת, סידוני גבריאל קולט, שבעשרות הרומנים שפירסמה, מרכזם הוא ביחסי זוגיות ובטבע. והרי בכך הכוונה למהוּת יצירתה של מיטווך-מלר עצמה, שהזוגיות ותהפוכותיה והזיקה לכוחות הטבע ולנופים הכבירים ממלאים אותה, כשם שניתן ללמוד ממנה על התרפקותה והתמחותה בלשון ובספרות הצרפתית, שממנה גם תירגמה שירים.

 וכך אמרה קולט: "על המשורר לשכוח את המציאות, להבטיח לעולם פלאות, לחגוג ניצחונות ולנצח את המוות."

וכך אכן נאמר בבית הראשון שבשיר החותם את הספר: "אל תירא ממשוררת, / היא רק מכשפת את המילים / עושה בן נצורות וקסמים / מדברת לציפורים / שולה כוכבים על הגגות / אחר כך מונה ושוקלת את כל האבידות."

בבתים הבאים נאמר בין השאר כי המשוררת רוקחת שיכר מן המר והופכת אותו למשקה נדיר ויקר, והיא אף בונה ארמונות מביקתות ורוקדת לצלילי הכאב שחרטה ועיבדה בעשרת כנפיה השבורות, זוהי תכלית שירתה: "להמתיק ימי לענה" בכישוף מוסיקלי ואגדי ההופך את המציאות למכושפת.

ואם כך, כיצד זה מתרחש  בכל שלב של סיפור האהבה?  השירים אכן סדורים בפרקים לפי סדר כרונולוגי של הדברים הלא פשוטים, החל מ"טרם פגישה", דרך "אחר כך נפגשנו", "כרטיסים לחו"ל", "שפה חדשה "ועד "הנה ימים באים" שלאחר הפרידה. ננסה אם כן  לעקוב אחר הדברים ונעיין בשיר או שניים המייצגים כל שלב.

השער האשון, "בטרם פגישה", בנוי כולו על ציפייה ועל חרדה שמא לא יתגשם החלום והפגישה המדומיינת נעשית כולה קסם, אף כי יש שיר של דחיית הפגישה בשל  החובות לביתה והיא אף תידחה בגלל מאבק הלב והמוח. אבל היסוד הפגום נדחה מפני ראיית החיוב הקיים האפשרי, וזה שאליו היא דוברת אף מדמה בשירים אחרים למשה וליהושע בן נון והופך לדמות רבת אנפין. ולבסוף, כשנקבעת פגישה כך נאמר:

"כשניפגש לא עוד נשיח / הדיבור יהא מכביד ומיותר / המילים תתכנסנה עמוק בחדריהן /  מנועות מלסמן ולומר."

אבל את מקומן ימלאו מראות טבע מרהיבים: "כוכבים בוא יבואו בנו / במלוא הדרם ויופיים / עוד בטרם נועדו ודנו / על הפור הנושר אל הים."

באותה שעה  אפילו הירח ייצא מגידרו ואורות על החוף ו"אבי יקום מקיברו / לתת ברכתו על הטוב." מציאות אלטרנטיבית ומפצה על ההווה נבנתה מתוך הציפיות הנפשיות. ואם כך, מה יהא בפגישה? זה כבר יתואר בשער השני: "ואחר כך נפגשנו".

ייחודי ומושלם מבחינה פרוזודית הוא דווקא השיר הראשון. "על שבעת פלאי עולם / ועל שמונה – עומד פלאנו, / אך נגענו בעיקר / וטפל מאחורינו.// על שבעת פלאי תבל / ועל שמונה עומד גופנו. / על הקושי והרז שהותרנו אחרינו / על הנדודים בכר / על הקרח בנהר שחצינו ברגלינו / בגילגול המיוחד," ייותר מזה,  סיומו של השיר הוא בתקווה ובציפייה לקסם ולאור  ולפלאים שיבואו עוד ולא באו עדיין. וכך המציאות הנרמזת עוטה שלמת מראות ודימויים המעניקים לה קסם.

גם בהמשך, וגם בשירים קצרים יותר ואף באלו שאין בהם בתים וחריזה כה מדוייקת, אולי על מנת לרמוז שכאן קיימות נקודות לא מושלמות, תופעל אותה שלמת קסם ויופי. כי בעוד שבפגישה "הים היה כחול מתמיד" ו"המוזיקה רקדה", הרי כששבה לביתה – שם היה מורא ועצב. גם, הרוח צעקה כמו שיכורה, גם השדרנית צעקה בטלוויזיה והיופי נפגם. וקורה גם שהוא לא צילצל עם לילה, אבל בכל זאת, "אנחנו לא בשר ודם / אנחנו מלאכים. / מתנועעים בנשמות / כהרף השרפים / בתוך עלוות העננים," וזה מה שמעניק את הכוח לחיות ולאהוב.

אי לכך, היא אינה קוראת עיתונים, כפי שנאמר בשיר אחר, אלא רק "קוראת בספר חיינו הקולח / בו אתה עכשיו הגיבור הראשי." היא אף חשה את עצמה כעוברת למימד אחר של מציאות, כמו בשיר המכושף  "במעופי", שכך נאמר בו:

"טסה ברחובות הלילה כנימפה מעופפת / עד קצות העולם מבקשת ללכת. / חציה אישה, חציה דג / עוברים ו / שבים משתאים מן הצד."

על אהבה מנחמת ומעשירת דמיון זו היא ידעה מראש כי מגדת עתידות כבר ניבאה לה. אבל היא יודעת מתוך עומק אהבתה כי יהיה  לכך מחיר, כמו שנאמר בשיר סמוך לסיום המדור, ואת החוב יהיה עליה לשלם.

כצפוי, המדור הבא, "כרטיסים לחו"ל", לא יתאר מסע ממשי לחו"ל. כצפוי זה יהיה מסע של הנפש שיעטה על השניים נופים, מראות, טבע ועולם וגם משברים אך גם  שלמות. כל אלה משקפים גם מציאות חלומית אך אולי גם מסע כאן, אך כולו רצוף  תחושת מסע למקומות רחוקים באירופה. שהרי בעצם ביחסים הזוגיים ובמיוחד בתחושותיה שלה כלפיו כמו היו הם במסע במקום אחר.

"אני מזמינה לנו כרטיסים / לחוץ לארץ של עצמי / במסוק מיוחד מסוג ערפילי / כי בווינה כבר היית / וברומא, בפריז – ומה עם אירופה שלי," נאמר בשיר הפותח (עם רמזים לשירים מוכרים).

ולאחר כמה אירועים שחוו, נאמר כי "אנחנו רוקדים חבוקים / בפאב פריזאי, / נרות דולקים / בשאנז אליזה." אבל אז בא גם משבר: "לא ייתכן שלא תבוא אליי הלילה. // הדלקתי כבר את כל הפנסים./ הזייה שעדיין לא די  לה / מהתלת בחדרי כקירקס ננסים."

וברור, משבר כאן והוא מתואר גם בכוח הדהודם של שירים אחרים, שזו תחבולה שירית מעניינת המופיעה לעתים קרובות למדי, וגם מחומריהם הנפש יוצרת מראות דמיוניים בתכלית של שלמות שיש בהם בכל זאת מורכבות.

רב עניין הוא השיר "כחול הוא צבע היופי": "טוב שאנחנו מתחברים בשמיים / תו בתו, גוף בגוף, עין בעין / מושיטים לענני נוצה קצות ידיים / שלא יבחינו בנו בני קין."

אלא שלעיתים האהוב מתרחק ממנה ואז החווייה קשה. על כך רומז, למשל, כבר שמו של השיר, "סכין מנתח": "שוב נסעת רחוק לארצות הצפון / ערפילים כיסו את שמי השבת." אלא שבכל זאת  אפשר גם לשוב ולהתחבר. כי משום ש"אני צמח פראי, ואתה שד בראי," ו"עורק ראשי בנימי דמי" הרי החיבור שלהם הוא "בכבל שמיימי."

זה אמיתי ומציאותי או רק בחזון? שואל את עצמו הקורא, היה או לא היה? אך זו חוכמת השיר, שהמציאות שבו היא זו של הנפש בלא תלות בממשות ופעמים רבות הוא כתיקון לה ועילוי.

לא אוסיף לפרט, רק אציין כי בפרק הבא, הקרוי "שפה חדשה", כבר מדובר בשפה החדשה שהמציאו השניים והיא שפה בלא מילים, שפה של תחושות ייחודיות ואפילו כתבו מילון חדש. וגם הדיבור שלו הפך אחר, ואפילו בשפת צמחים ועוף, והוא בא מתוך המים או מתוך האש. וכך נמשך  וכך תיאור "השפה" בשפת המראות הדימיוניים.

ואכן, שיאים של דימיון מובעים בפרק זה, והם הולמים את הימצאותם של  שיאים של קירבה. כך, למשל, נאמר  בשיר "סטודנטים נצחיים": "אנחנו חבוקים כילדים / מתחת לשמיכה החמה. / השנים מתכווצות בנו / והופכות לשנה. / אביבים פורחים בנו / ושותלים חממה," כי אנחנו סטודנטים נצחיים של האהבה.

המשכם של היחסים הזוגיים על נפתוליהם מובע באותה פואטיקה גם בשני הפרקים הבאים,  הדימויים שופעים ומצבי הנפש נעים בין תחושת שלמות וקסם  המגע עם האהוב, קסם המשנה את העולם המקיף בתחושתה באופן הממשי ביותר – לבין נפילה אל מציאות שונה וקרה.

אבל תמיד מרתק לראות את שפע התחושות וגילומיהן בדימויים ובמיטאפורות שופעות. למשל, בפרק "על שפת הנחל", רוב  הלשון הפיגורטיבית נטולה מן הטבע הפתוח: "הוא היה שמש / היא החמנית. / הוא היה האלמוג / בקצה שונית. / הוא היה הקונכית / היא השממית."

או: "הנף אותי באצבע אחת של אהבה / על פני השביל הירוק / שאני למרחקים לתכלת הנכספת / שהותרתי רחוק רחוק." כי "עוד מעט ינצו פרחי החורף / בוא נצאה לשדה לקטוף / בטרם בין יום את ראשם יכופו / בטרם יאזל הטוב," והחרדה מפני הסוף מלווה כצל גם את הטובה שבשעות הממשית וגם את זו ההזוייה.

כך עד לפרק האחרון, המסיים, הקרוי "הנה ימים באים" ובניגוד מוחלט לאלוזיה למקרא הטמונה בשמו הוא מהווה תגובה נפשית ושירית לסיום הקשר. הרמיזה הזאת מזכירה לנו כי  לא מעטות הן הרמיזות למקרא ולמסורת, שהם מהווים כמדומה רובד רב ערך בתשתית עולמה. אלא שבשם המדור הזה, ההתייחסות היא, כאמור, דווקא אירונית. לא ימים אידיליים באים, אלא כנאמר בשיר בשם זה, "הנה ימים באים / אני כמעט שוכחת / הקיץ וההבל, העייפות, הפחד, / ביצועי הרך מעם הווייתך, נמתחת, / כמה נוגה ומגוחך  להחביאה בתוך אמתחת. / ומה על החלום, הציפייה, הנחת / שעוד לא באו בעקבות / הרטט של  היחד."

וכיוון שעתה כל אחד בפינתו, "הנה ימים באים / רק לא להיות שוכחת / את  הקיץ, ההבל, העייפות, הפחד."

אין תימה שכך מסתיים גם שיר אחר: "כמה אומץ דרוש לי עכשיו / לפרוש מן האהבה / למען ההשלמה." שהרי כבר בשיר הראשון שבמדור זה הוענק לאהבה מימד ענק של קדושה:

"הנה כבר באת/  ביתי פתוח וגלוי / וטירותיי נחשפו / להוד גבריותך. / הנה נכנסת / אל בית הכנסת של אהבתי / ובארון הקודש / חילחלה המבוכה."

אבל לאחר שנגע בכריכות ספרי התורה ואפילו מישש את האותיות הכתובות בדפים והשרפים קראו לה סוגיות שבהם – "הנה הלכת / מה אכזר שעון הליל / ברכות הכוהנים כבר נדמו / ובארון הקודש נותר רק צל."

הפעם ניכר במיטאפורות נועזות אלו כי המשוררת נעה בין המציאות הממשית והכאובה  לזו המושלמת אך הלא ריאלית, ומכירה בכך שלא  היתה זו אלא מיטאפורה ולא ממש. ורק בסוף המדור היא מתנחמת ושוב מציץ האור: "זרעים של אור שבי נטעת ינבטו לשנים / לזרות בשפע בקצות דרכיי הנפתלות."

ואכן, ספר שירים זה זרוע אור של אהבה ומוסיקה וזיקה לטבע המופלא והוא הולם אף הלחנה לפזמונים, כפי שאירע ללא מעטים משיריה שכבר הולחנו, כי הספר שרוי בקסמיה של נפש שהשירה היא לה עילוי המציאות, ועם ההכרה בכאב ובפגום – גם הכרה  בכוחה של הלשון הפיוטית ליצור בדמיון  ובשיר המתנגן מציאות אחרת, כשם שבכוחה לחגוג התממשות של אהבה.

ארנה גולן

* * *

תמר מחלין: פתיחת יום חדש

["עוד תסביר לה שאושר וכאב הם תאומי סיאם של הגורל"

מתוך ספרה של שפרה הורן "היפה בנשים"]

אני מרימה את התריס,

בוקרו של יום

מסתנן פנימה ומשרטט

פסים זוהרים

על קירות הסלון.

אני מזיזה את הדלת

ויוצאת למרפסת,

נושמת לאט

את שארית הקרירות

שנותרה מהלילה,

מפנה מבטי ימינה, 

מנסה לגלות

מה השתנה מאמש בנמל.

נשמתי מתמלאת

שובבות עליזה,

עיניי משוטטות בין הספינות

העוגנות ברציפים

לבין הספינות

הממתינות לפריקה

במימי המפרץ,

ובליבי ניצתת הכמיהה 

להפליג אל מעבר לים.

אחר כך פונה אל הצמחים,

וכמו אם אוהבת

המתכופפת לנשק ילדיה,

ידיי מלטפות כל עלה,

תולשות בצער את זה

שקמל,

עיניי בוחנות כל ניצן

שמבשר לבלוב,

ואצבעותיי מודדות

את מידת הלחות 

שבאדמת האדניות.

לבסוף אני חוזרת פנימה,

מחממת מים לקפה,

מדליקה את הרדיו,

מגייסת אומץ,

ובפנים מתוחות

ובלב חרד,

מתכוננת לספוג

את המכה היומית

של חדשות  הבוקר.

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס  נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

* * *

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים." 

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר ע. פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם.

"בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג.  

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם  אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

* כל שלושה הקטעים לקוחים מתוך צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) משנת 1919, הכוללת גם הערות ודברים נוספים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר, העתיק וערך: אהוד בן עזר. אפשר לקבל במייל את הקובץ כולו על פי פנייה למכתב העיתי.

* * *

עדינה בר-אל

אידא הנדל – כַּנָּרָה גאונית

[מתוך "חדשות בן  עזר" גיליון 365 מיום 31.7.2008]

קראתי בעיתון שקיבוץ אילון חוגג 70 עם הפסטיבל המסורתי שלו "קשת אילון", ובין המשתתפים תהיה הכנרת אידה הנדל. במסגרת ה"חרישה" שלי את עיתוני "תרבות" שיצאו לאור בוורשה, מצאתי ידיעה בעיתון "עולמי" מתאריך ו' אדר תרצ"ז, 17.2.1937, וזה לשונה:

הֲיָדַעְתָּ את אידא הנדל?

כַּנָּרָה צעירה לימים זו (ילדה יהודית בת שתים-עשרה שנה מפולניה) נתנה קונצרט באולם המלכה אשר בלונדון הבירה. העיתונים הגדולים באנגליה כתבו עליה שהיא כנרה גאונית ועתיד מזהיר צפוי לה.

אידא הנדל התחילה לנגן בהיותה בת שלוש וחצי.

ואכן, ניבאו העיתונים באנגליה את העתיד לבוא, ולאידה הנדל יש קריירה מזהירה במוסיקה. נגינתה וירטואוזית והיא מכונה גם "כנרת אגדית". היא הופיעה ברחבי העולם בנגינת סולו ובהרכבים שונים, (בין השאר הוציאה דיסק עם הפסנתרן ולדימיר אשכנזי), זכתה בפרסים, לימדה מוסיקה ומעבירה "כיתות אמן", ועוד ועוד. המומחים למוסיקה וחובבים יוכלו בוודאי להוסיף פרטים עליה ועל תרומתה הרבה בתחום זה.

אם מישהו מקוראי "חדשות בן עזר" מכיר אותה אישית, או יפגוש בה באחת מהופעותיה, אולי כדאי להעביר לה ידיעה זו ואת התמונה הסרוקה מן העיתון "עולמי", הרצופה בזה.

בברכה,

עדינה בר-אל

[עם מותה של אידה הנדל בגיל 91, 1928-2020]

* * *

יונתן גורל

שלושה שירים

אוי לה למילה

אל תמשוך את המילה

להיכתב

תן לה להתחשל

בינה לבינה

ואם תבוא עצם לעצמה

תבוא מילה למקומה

בין היכל לדביר

בין כותל לאשפה

הלוך וטפוף תלך המילה

מבקשת לשאת חן

בעיני אלוהים ואדם

אוי לה למילה

ביום שתיקרא לבדה

בוא נחבר בין הדבקים

בוא נחבר בין הדבקים

שבלאו הכי דבוקים

הם ייראו כאחדים

ובידינו יהיו לאחדים

אחד אחד ובאין רואה

ספו תמו

מן בלהות

האנשים הרעים

עלי אדמות

אתה אחד ושמך אחד

אל תשלח ידך

אל חיינו הנמוגים

בין תקוה לייאוש

בין זריחה לשקיעה

נושאי בשורה של צניעות

עקת דלות מעש

נוגעת באמירים

ענן מקרי מכחיל

לקול המיית שמיים יורדים

דמעה ניגרת

נוגעת באמירים

קרחת זנוחה שומרים

שם חיים

נושאי בשורה

של צניעות

בחגווי הסלע

ובירוק המשתרג

על פארות וגזעים

יונתן גורל

* * *

צבי מושכל

מה יותר כשר מתרנגולת?

אני זוכר את השנים לפני קום המדינה, אני בן 10 והשנה 1945 ואנחנו בתקופת המנדט. ברחובות הסתובבו לפעמים ה"כלניות",  החיילים הבריטיים עם הכומתות האדומות של הצנחנים.

משפחת עולים חדשים, כבר 10 שנים בחיפה, באנו מפולניה. מדברים אידיש בבית, אבא דתי, עובד ב"סולל בונה" במפרץ, גם בפולניה עבד כסולל. למד עברית והשתמש בה.

אימא יודעת רק אידיש. בקניות היא מסתדרת עם מילים בודדות בעברית שלמדה בשוק תלפיות ובחנויות ברחוב בצלאל. יש אוטובוס מרחוב גאולה עד שוק תלפיות. לפעמים היא צועדת ברגל.

מצבנו הכלכלי לא היה קל, אבא היה חוזר הביתה מאוד עייף. אני זוכר שבערך שנתיים קודם, "סולל בונה" שלחה פועלים לעבוד בסוריה. בנו שם שדות תעופה עבור ה-RAF, חיל האוויר הבריטי. הוא היה בין הפועלים. הם הגיעו לחופש לסוף שבוע ארוך אחת לחודשיים. אני זוכר שהיה מביא איתו בתרמיל הצבאי ככר לחם גדולה וטרייה, שהיו קונים במאפייה בדמשק לפני ששבו ארצה.

ושוב לאימא ולשוק תלפיות. היה שם דוכן גדול שמכרו רק בעלי כנף: ברווזים, אווזים, תרנגולות ויונים. כולם חיים ומקרקרים ברעש רב. היונים היו הכי זולות ואימא קנתה ארבע, שהמוכר קשר את רגליהן. שמה בתיק וחזרה הביתה. כמובן היה צריך ללכת לשוחט עוד באותו יום.

היו בשכונה שני שוחטים. לאשכנזי, שגר שני בתים לידנו, קראו אדון סט. השני, ספרדי (טהור), גר רחוק יותר, במעלה רחוב השילוח. שמו היו רבי ענתבי, הוא עסק גם ברבנות והיה עילוי בחוכמת הקבלה.

אבא אהב מאד את הרב ענתבי והיה מבקר אצלו בכל הזדמנות. הרב לימד אותו, וליום הולדתו העניק לו מתנה, ספר של החיד"א (החכם חיים יוסף דוד אזולאי, שחי בארץ-ישראל במאה ה-18. 1724-1806). בשיחות ביניהם, אבא הביא את הספר שקיבל. הספר נדפס בירושלים בשנת תר"ז (1847). הרב ענתבי הראה לו ספרי קבלה אחרים, גם ישנים שנדפסו בירושלים, בפרנקפורט וגם באודסה.  לימד אותו צירופי מילים ואותיות, וימים מסוימים לקריאה בספר "תהלים".

בנוסף לאבא, רק לי במשפחה היה קשר לרב ענתבי, לא לאחותי ולא לאימי. אהבתי ללכת אליו. הוא גר בסוף רחוב השילוח, היה שם יער ובו היה שוחט. סלדתי מהצורה שהיה משליך את העוף השחוט לקרקע.

יום אחד, אימא  הלכה לשוק בבוקר, לקנות ירקות וגם ארבע יונים, שקשרו להן את הרגליים. אחרי שובי מהלימודים, זירזה אותי לאכול וללכת לשוחט. לקחתי את היונים. אימא נתנה לי כמה גרושים לשלם לו.

כשהגעתי אליו עם היונים, הלך איתי לקצה היער. הפעם ביקש שאעמוד על ידו, אשמע את הברכה כשהוא מבצע את הפעולה. הסכמתי והייתי לצידו. לא אהבתי את מה שראיתי. שלוש יונים כבר נתתי לו. נשארה עוד  אחת, האחרונה. נתתי לו אותה לאחר שהורדתי את קצה החבל שנשאר. הרגשתי שראשי מתחיל להסתובב. לא הכרתי הרגשה כזו קודם והתרחקתי ממנו. לא רציתי לראות יותר, ולשמוע את קרקורי הכאב שלהן. התיישבתי ליד גזע עץ.

הרב סיים את מלאכתו, ניקה את הסכין והחזירה לקופסה. ורק אז התקרב ואמר: "קום בחור עמוד לצדי."

הניח ידו על ראשי ואמר: "רוצה אני שתדע ששחיטת (הוא ביטא את המילה ש-שחי-טת) יונה כשרה משל תרנגולת!"

שילמתי לו את הגרושים שאימא נתנה לי, ומיהרתי לעלות במדרגות, לרחוב בצלאל, לאימא המחכה להתחיל לבשל את "מרק העוף" הפולני, הטעים.

הזמן חלף, כמעט שכחתי את הרב ענתבי, עד שנתקלתי בידיעה בעיתון, כשנה אחרי קום המדינה, לפיה בנו של הרב נתמנה למנהל המכס הארצי, תפקיד שמילא מיספר שנים רב.

חיי המשיכו לזרום. תנועה, צבא, קיבוץ וחזרה לחיפה.

לאחר מותו נשארתי עם הספר הישן, מסרתי אותו לכריכה והוא שמור איתי.

מאז כשאני רואה יונים, דמותו של הרב ענתבי ניצבת בדימיוני ואני זוכר את דבריו עד כמה שחיטה של יונה כשרה משל תרנגולת. בתוך תוכי אני שמח שהפסיקו לגדל ולמכור יונים להכנת "מרק עוף".

צבי מושכל

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

ל"ח

המחלוקת שבינו לבין יוסי קדרון, בנושא ההרתעה, התעוררה בתיק נוסף שדן בו. יום אחד התייצב בפניו נאשם לא צעיר, שהואשם בכך שנכנס למטע תפוחים, קטף 5 קילו תפוחים והכניס אותם לתרמילו. בדרכו החוצה נתפס על-ידי בעל המטע, שהגיש נגדו תלונה במשטרה. שם נחקר, סיפר את האמת והודה בכול.

הנאשם לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין. ניכר היה שהמעמד קשה לו. הוא שב והודה במיוחס לו, התנצל וטען כי הוא בעל משפחה, העובד לפרנסתו במפעל שיש לו זיקה ביטחונית. לדבריו, הוא יצא ליום חופשה מעבודתו על מנת לבקר בן משפחה מבוגר, המתגורר במושב, הממוקם בסמיכות למטע התפוחים. הוא נסע באוטובוס למושב, ובטעות ירד בתחנה לא נכונה, במרחק מהכניסה. לאחר שקיבל הסבר מעובר אורח, השתכנע כי מוטב שלא ימתין לאוטובוס הבא, האמור להגיע רק בעוד זמן רב, אלא שימשיך ללכת ברגל. כך עשה.

בדרכו ראה את המטע, שלא היה מגודר, וחמד תפוח. לפיכך נכנס לתוך המטע, קטף תפוח ואכל אותו. הטעם היה מצוין. התפוח היה מתוק ועסיסי. אז עלה בו רעיון להביא כמה תפוחים לבני משפחתו. תחילה לא התכוון לקטוף תפוחים מהעצים אלא חיפש את אלה שנשרו על האדמה. ואולם התפוחים שמצא לא היו ראויים למאכל. לפיכך קטף כמה והכניס אותם לתרמיל.

בדרכו החוצה מהמטע, עצר אותו הבעלים ושאל למעשיו. הוא חשף בפניו את תוכן התרמיל, אמר לו כי הוא מצטער והציע לפצות אותו. ואולם בעל המטע סירב, ובכעס אמר לו כי רבים כמותו נכנסים למטע, גונבים תפוחים, מסתלקים לדרכם, ובכך הם גורמים לו נזקים גדולים. בעל המטע דרש ממנו להזדהות, והוא, ללא חשש, נעתר. בעל המטע שילח אותו לדרכו, לאחר ששב וסירב לקבל ממנו תמורה עבור התפוחים שנקטפו.

הנאשם לא העלה על דעתו שבעל המטע יפנה למשטרה ויגיש תלונה. כשהוזמן לחקירה, לא ידע את נפשו מבושה. כשקיבל כתב אישום, הבושה התחלפה באימה. "אדוני השופט," אמר בקול רועד, "מעולם לא הייתי בבית משפט. אני מתבייש במעשה שעשיתי. נכנסה בי רוח שטות. המראה של התפוחים האדומים על העצים פשוט שיגע אותי. אני לא יכול למצוא הסבר אחר. אני מוכן לעשות כל מה שבית המשפט יורה, על מנת לפצות את בעל המטע. אני עובד במפעל בטחוני המייצר רכיבים לצבא. שרק לא יידעו שהגעתי למשפט על גניבה."

לאחר שהדברים נאמרו, התובע ביקש להרשיע את הנאשם ולגזור עליו עונש חמור. הנאשם חזר על דבריו. דומה היה כי אם ימשיך, הוא עלול לפרוץ בבכי.

לאחר ששמע את שניהם, שאל את הנאשם מהו לדעתו הפיצוי הראוי.

הנאשם נקב בסכום גדול. גבוה בהרבה ממחיר התפוחים שגנב.

הוא שאל את הנאשם האם יוכל להפקיד מיד את הכסף בקופת בית המשפט.

הנאשם השיב בחיוב, הזדרז להפקיד את הסכום, והמציא קבלה.

הוא שקל את טיעוני התובע ואת דברי הנאשם והחליט שלא להרשיעו. כמו כן הסתפק בעונש קל והורה להעביר לאלתר את הפיצוי לבעל המטע.

יום חמישי הגיע. הוא הוציא את הכריכים והלך ליוסי קדרון. בשעה שאכלו, סיפר לו על החלטתו. נראה היה  בעליל שיוסי לא היה שבע רצון. להפתעתו, יוסי הוציא ממגרת שולחנו גזיר עיתון והושיט לו. הוא הניח את גזיר העיתון לפניו, ומבטו נפל על כתבה קצרה, שפירטה את  האירוע. הכתב התייחס בכתבה לנזקים העצומים הנגרמים לעיתים קרובות לחקלאים כתוצאה מגניבת יבול וכלי עבודה חקלאיים. הכתב העביר ביקורת חריפה על העונש הקל שהושת על הגנב, ונקט לשון משתלחת וארסית כנגד השופט.

"אתה מחטיא את המטרה, עמוס. אתה לא רואה?"

"במה אני מחטיא את המטרה?"

"בכך שאתה נותן עונש קל לגנב רכוש של חקלאי. לא פלא שכתב שמסתובב בבית המשפט ומחפש תיקים מעניינים לעיתון שלו, מוצא את התיק שלך. מה גם שהעונש ממש לא לעניין."

"למה הוא לא לעניין?"

"לא רק שהוא לא מרתיע אלא שהוא מעודד גנבים לגנוב מחקלאים. אתה יודע כמה שנים חקלאי חייב להמתין עד שהוא זוכה לראות תפוחים על העצים במטע? אתה יודע כמה הוצאות עליו להוציא עד שהוא מקבל את השקל הראשון?"

"יוסי, אני לא בן קיבוץ כמוך. אני לא יודע אבל אני יכול לתאר לעצמי שההוצאות מרובות."

"טוב, אני אספר לך סיפור אמיתי. היה פעם שר חקלאות. קראו לו משה דיין. שמעת עליו?"

"כן שמעתי. הוא היה מפורסם יותר כרמטכ"ל וכשר ביטחון."

"יש בדיחה שרשומה על שמו, על הדרכים להפסיד כסף. אתה יודע מהי הדרך המהירה להפסיד כסף?"

"קזינו?"

"נכון. הימורים. ומה הדרך הנעימה?"

"אני לא יודע."

"הדרך הנעימה היא נשים. אשרי המאמין. חבל שדיין לא התייעץ איתי לפני שהמציא את הבדיחה. הוא בטח לא הכיר את האקסית שלי. היה לו מזל, או יותר נכון לי  לא היה מזל. ומהי הדרך הבטוחה?"

"אין לי מושג."

"הדרך הבטוחה, אולי תתפלא לשמוע, היא חקלאות. כך סבר מי שהיה גנרל מהולל וגם שר חקלאות."

"בדיחה נחמדה."

"נכון. אבל זו לא רק בדיחה. זו מציאות. החקלאים בישראל הם אחד הסקטורים הכי דפוקים. לא די בכך שהם זקוקים לרחמי שמיים וסובלים מפגעי מזג האוויר, אז הממשלה לא תומכת בהם, כפי שעושות ממשלות בחו"ל. הם עובדים בפרך, משתכרים, כמו שאומרים אצלנו, אל צרור נקוב, וכולם חוגגים על חשבונם וגוזרים קופונים, ובמיוחד רשתות השיווק."

"התחלנו לדבר פוליטיקה?"

"טוב, בוא נהיה רציניים. נעזוב פוליטיקה. אני, בתור יוצא קיבוץ, הייתי מחמיר מאוד עם עבריינים שגוזלים רכוש של חקלאי. אני לא הייתי נותן לו ללכת עם עונש כל כך קל. תאר לך שכל אחד שמגיע למושב היה קוטף כמה קילו תפוחים."

"אבל זה בן אדם רציני, שהודה מיד, לא שיחק משחקים, הביע חרטה ורצון לפצות וגם פיצה בסכום כסף גדול, יחסית לערך הגניבה, אדם ישר והגון שעובד כל החיים במקום מכובד ובתפקיד מכובד. הוא מעד והיה מוכן לשלם את המחיר על מה שעשה. למה עליו לשלם את המחיר של כל הגניבות החקלאיות שמתבצעות בארץ שלנו?"

"ומה יחשבו אלה שקוראים את העיתון ושיראו שבית המשפט מרחם על הגנבים האלה? הם יגיעו למסקנה שכדאי להסתכן, שמשתלם להסתכן, שהרי בית משפט יתייחס אליהם בסלחנות."

"לא דומה מי שגנב עדר פרות למי שגנב כמה קילו תפוחים."

"זה מתחיל בתפוחים. רק מתחיל. אתה יודע כמה קשה לשמור על הרכוש החקלאי והתוצרת? הרי הם נמצאים בשטחים פתוחים, רחוקים ממקום מיושב. אני לא צריך לספר לך. את זה יודע גם עירוני כמוך. אי אפשר להציב שומר ליד כל תפוח."

"אדם נורמטיבי ששגה, לא צריך לשלם עבור כל אלה שמתפרנסים מגניבות חקלאיות."

"ומה עם ההרתעה?"

"הוא בחיים לא ירים זית שנפל מהעץ. הוא למד את הלקח ויזכור אותו כל חייו. במקרה שלו ההרתעה הושגה."

"טוב, עמוס. אנחנו לא רואים את הדברים עין בעין. בוא נגמור לאכול. הקציצות מצויינות."

ל"ט

רות לא היתה שלמה עם עבודתו במפעל למסמרים. היא ראתה את הציפה הלבנה שעל הכרית, שהיתה מנומרת בכתמים אפורים. היא ידעה, שעמוס מתקלח בקפדנות בתום יום עבודה ולמרות זאת אינו מצליח להתפטר מחלקיקי הברזל הקטנטנים שנאחזו בשערו. היא היתה מודאגת מהאבק שהוא נושם, שאין לדעת מה הוא מכיל, ושאין ספק שאינו טוב לבריאות.

"עמוסי, אני רוצה לדבר על העבודה שלך. זה לא עסק להמשיך ככה. זו לא עבודה בשבילך. תראה איך אתה חוזר ממנה לחדר. לא להכיר אותך."

"מה כבר יש לדבר?"

"אני מוטרדת. העבודה עלולה להזיק לבריאות שלך. השד יודע מה אתה נושם שם כל היום. אני המון חושבת על זה. זה לא מניח לי. סיפרתי לחברה שלומדת רפואה. היא עשתה לי חושך. נורא הפחידה אותי. ממש הפסקתי לנשום אחרי שדיברתי איתה."

"אני בסדר, ואני גם לא משתעל."

"זה לא אומר כלום. הנזקים מצטברים. הם עלולים להופיע בעוד הרבה זמן, אולי אפילו שנים. אני פוחדת."

"אין לי עבודה אחרת. אני מוכרח כסף והוא, למיטב ידיעתי, לא גדל על העצים, שצומחים ליד המעונות. יש לי הוצאות. שכר לימוד, מגורים, אוכל, למרות שאת דואגת לי."

"את זה אני יודעת. אתה לא מגלה לי שום דבר חדש. בוא נחשוב על אלטרנטיבה."

"מה יש לחשוב?"

"לפעמים אפשר להשתגע מהקשיחות שלך או שאולי זו לא קשיחות אלא אטימות או טמטום. תבחר בעצמך מה הכי מתאים לך. אני מהמרת על טמטום. אני לא מוכנה שתשחק עם הבריאות שלך."

"את יודעת כמה זמן חיפשתי עבודה עד שמצאתי את זו? קשה למצוא עבודה לפי שעות שתתאים למערכת שלי בפקולטה."

"אני יודעת. אבל תמיד צריך לנסות עוד. אתה צריך לנסות. ממתי אתה מהוותרנים?"

"גם הגשתי מועמדות לתפקיד קצין ביטחון באוניברסיטה. סיפרתי לך. ממתין לתוצאות המכרז. תביני שאני לא יכול להסתפק בשכר שמשלמים לסטודנט לפי שעה. זה לא יספיק לחדר, אפילו שהוא נמצא במעונות, לשכר לימוד ולאוכל. יש היצע גדול של סטודנטים שמחפשים עבודה, זה מוריד את המחיר שמציעים להם. גם ככה המחיר הבסיסי לשעת עבודה של סטודנט הוא נמוך. כלכלת שוק. מה אפשר לעשות?"

"אפשר והרבה וצריך לצאת מהאטימות שלך ולחשוב מחוץ לקופסה. אם האנושות היתה חושבת כמוך, לא היינו יורדים מהעצים. היינו נשארים קופים. למרות מה שאתה חושב על עצמך, אתה לא הכי חכם והכי ממזר בעולם. לשבת ולא לעשות כלום, ולהמתין למכרז הזה שמי יודע אלו פרוטקציונרים התלבשו עליו, זה לא פיתרון. אתה נאיבי. אתה חושב שאם היית קצין ביחידה מובחרת הם יפלו לרגליך. אתה לא יודע איך במדינה שלנו דברים נחתכים?"

"טוב. אז מה את מציעה?"

"דבר ראשון, לחפש עבודה אחרת."

"בסדר. בואי נצא מתוך הנחה שחיפשתי ולא מצאתי. מה הלאה?"

"ממתי אתה כזה תבוסתן? נניח שלא מצאת. אני מוכנה לדבר עם ההורים שלי. לאבא שלי יש קשרים. ייתכן שהוא יכול למצוא לך משהו. אולי אפילו אצלו במשרד. שמעתי שיש דבר כזה  שנקרא טרום התמחות. אולי יש לו מקום לטרום מתמחה. כבר אמרתי לך שהוא מחבב אותך. בזכותך המניות שלי עלו אצלו."

"אני לא חושב שזה רעיון טוב. אני לא רוצה לעבוד אצלו."

"למה?"

"כי לא מערבבים משפחה ועסקים. זה יכול להיגמר לא טוב. זה עיקרון ידוע. אני מקווה שאת מודעת לו."

"אבל צריך לבדוק."

"אני לא חושב שזה רעיון טוב לעבוד אצלו."

"אתה ממש מעצבן. אפשר להשתגע ממך. אתה לא עובד. בשלב זה אתה רק בודק. מה מפריע לך?"

"אני מוכן שהוא יבדוק בשבילי, אבל לא במשרד שלו. בשום פנים ואופן. רק זה חסר לי. שיבדוק לי עבודה אחרת, לזה אני מוכן, תודי לו מראש בשמי."

"יפה מאוד. התקדמנו. אני ממש אסירת תודה לך. עלה לי עוד רעיון. לבקש מהוריי שיתמכו בך מבחינה כלכלית. הם הרי יודעים על התוכניות המשותפות שלנו. אני בטוחה שהם ישמחו מאוד. זה כאילו שהם תומכים בי. לא חסר להם כסף."

"שלא תעזי לחשוב מחשבות כאלה. שהדבר לא יעלה על דעתך. אני לא אעבוד ואקבל מהם קצבה חודשית? השתגעת? לא עולה על דעתי."

"אתה והכבוד המנופח שלך. ידעתי שכך תגיב. איך אני מכירה אותך."

"אז למה היצעת?"

"כי צריכים להיות רציונליים. בשביל מה הם חסכו כל החיים?"

"אנחנו עוד לא נשואים. אני לא הבן שלהם."

"אז מה? אבל אנחנו הולכים על זה ברצינות. מה אתה חושב? איך נגיע לדירה? ברור שהם יתנו לנו. תתרגל לחשוב שאתה לא מסוגל לקנות לנו דירה. גם אני לא. זו לא בושה. שום בחור צעיר אחרי צבא, אפילו אחרי כמה שנים בקבע, לא מסוגל. ככה זה בארץ הזאת. הם יתנו לנו בשמחה. הם כבר מדברים על זה."

"לא עולה על דעתי ותפסיקי לבכות."

"אתה לא תגיד לי מה לעשות. אני אבכה כמה שאני רוצה. זה שאני אוהבת אותך לא אומר שאתה אדון לרגשות שלי. אתה פשוט לא חושב בהיגיון. הכבוד שלך, הכבוד המפוקפק שלך נועל לך את ההיגיון. יש לי עוד הצעה."

"בסדר. אבל תפסיקי לבכות."

"אם תגיד לי עוד פעם, אני אתחיל לצרוח ואז באמת יהיה לא נעים. אתה לא רוצה שהשכנים יגיעו. אני מציעה שאני אתן לך כסף כל חודש. גם ככה אני מבזבזת יותר מדי. רק אתמול קניתי עוד זוג מגפיים. כבר אין מקום לבגדים שלי בחדר הארונות. אני אקנה פחות. לא יזיק לי. אפילו אימא שלי מעירה לי בזמן האחרון."

"מה את אומרת! כמעט שנחנקתי. גם ככה אני חי על חשבונך. דלק לאוטו שגם אני משתמש בו, כרטיסים לסרטים ולהצגות שאת משלמת בשביל שנינו, אוכל שאת מביאה לי. מה עוד?"

"אי אפשר איתך. אני לא מבינה למה אני צריכה לריב איתך. תאר לך שאנחנו נשואים, שאתה לומד ואני המפרנסת. בינתיים. זה לא לכל החיים. לאפשר לך לגמור את הלימודים. הרי זו היתה התוכנית של מי שהיתה החברה שלך. איך קראו לה? שכחתי. לא חשוב. אתה הרי סיפרת לי."

"אני אידיוט שסיפרתי. יותר לא אספר לך כלום. תשכחי מזה שאני אספר לך על דברים שהיו או שקרו לי. במיוחד אני לא אספר לך על החברות שהיו לי. אחר כך את צוחקת עליי על חשבונן, ועושה ממני קרקס. לפי דברייך אפשר לחשוב שיצאתי עם כל המטומטמות והמכוערות. אין לך מושג איזה חתיכות היו לי."

"קראנו עליך בעיתון. שמענו עליך ברדיו וראינו אותך בטלוויזיה. אתה והחתיכות שלך. הצחקת אותי. אני מציעה שלא תתחיל איתי. די מספיק. אני מציעה שתישן על מה שדיברנו כמה לילות. אני לא מוכנה שתמשיך לעבוד במסמרים. אני רוצה בעל בריא. שום כסף שבעולם לא שווה את הבריאות שלך. אוח... אני מתחילה שוב לבכות. תראה למה אתה גורם. תשכח מזה שאני אוותר. לא הפעם."

"רות די. אני מצטער אם פגעתי בך. את יודעת שאני מת עלייך."

"זה לא מנחם אותי. אתה תישן על זה ותיתן לי תשובה. בקטע הזה אני לא מוותרת. אתה לא מכיר אותי, למרות שאתה לא חושב כך. הגיע הזמן שתכיר. עבור שום הון שבעולם אתה לא תמשיך לעבוד שם ולנשום את הרעל הזה."

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

תכנית לגידול בקר

באותם הימים, שהפרידו בין תקופת חו"צ והברון, ביקר אצלי בינשטוק, בא כוח הועד האודיסאי. לבקשתו כתבתי את הסקירה שבאה לעיל, מימים ראשונים, וכן עיבדתי גם הצעה לגידול בקר בפ"ת, כאמצעי להשבחת מצב האכרים. הרי ההצעה, אשר הטיוטה שלה נשארה בידי:

"לפי בקשת מר בינשטוק לכתוב לו מה ואיך אני חושב עד אודות גידול בקר, הנני נוטל את הרשות למסור בזה משהו מנסיוני בענף אחד בגידול בקר, אל כבוד הועד של חובבי-ציון.

היות וביחס ליבולי האדמה בארץ זו עומד מחיר הבשר בכיוון של עליה – מקבל גידול-בקר לבשר ערך גדול מאוד. מכל הענפים של גידול-בקר – לעבודה, לחלב ולבשר – מתאים בשבילנו הענף האחרון מכל הבחינות. רק על ידי גידול בקר בצורה זו יכולים אנו להשתמש בחציר הבר, אשר בעמקינו הלחים ועשירי-המרעה. במשך ארבעה חדשים בשנה יש ברשותנו מרעה כזה שבמקומות אחרים אין לתארו. לפי זה אין מה לדבר על האבסת הבהמות ברפת במשך החדשים האלה. במשך עוד ארבעה חדשים בשנה יוצא הבקר ג"כ למרעה, אבל יש מן הצורך להאכילו חצי מנה ברפת. באיבוס ברפת מלא יש צורך רק במשך ארבעה חדשים בשנה. בתנאים אלה אפשר לקבל עדרי בקר מוזנים יפה המשתלמים טוב מאוד. הבקר המקומי יש לו ערך לבשר רק בחדשי מרס, אפריל, מאי ויוני, כיון שבחדשים אלה, חדשי המרעה, הוא משמין, בו בזמן שאחרי כן, בחום הקיץ השחון הוא רזה בהחלט, ורק באביב הבא הוא חוזר לאיתנו. על ידי האבסה ברפת יהיה לנו בכל זמן – או יותר נכון, דווקא באותו זמן שאצל הערבים הבקר הזה רזה עד לעצמותיו – בקר מפוטם בשביל השוק. אפשר על ידי מידה ידועה של חריצות וידיעת הענינים, לעדן ולשבח את מין הבקר המקומי, שביסודו איננו רע כל כך, רק שהוא מעונה ומוזנח. דבר זה ניתן להיעשות ע"י הצלבה עם פרים גזעיים. גם ליצירת בהמות עבודה יש ערך ניכר, כי למרות העזובה ששררה בענף זה עד עתה, כבר נמכרו על ידי אכרינו שורי עבודה בני שלוש-ארבע לערביים, במחירים טובים, ושוורים אלה רכשו להם שם טוב בסביבה בתור בהמות-עבודה. לעומת זה – מחירי המספוא הם נמוכים, המרעה – חנם ובשפע, ושכר רועים רק חצי או שליש הפרנק לחודש לכל ראש בקר. בשנים טובות אנו מוכרחים כיום לעתים קרובות למכור את העשב לגרמנים משרונה הסמוכה, כי אין לנו היכולת להשתמש בו כולו.

עדר בקר בן 10 ראשים עם הרפת השייכת לזה, יכול להיעשות ענף חדש של מחיה לאכרינו, ענף מכניס ומבוסס. בשביל להוציא את זאת לפועל – יש צורך ברפתות, וזה אין לכל אכר. רפת תעלה לכל הפחות 700 פרנק, כסף לקנית בהמות – 100 פרנק לכל ראש, ונוסף לזה פר גזעי, אשר אם יובא מבירות יעלה ב-200 פרנק. פר מקומי יעלה 100–120 פר'. ההתעסקות בגידול הבקר לא תפריע לגידול הגפנים ולפלחה, אלא להיפך: בכל המובנים תדחוף אותה קדימה. בכלל, בלי גידול הגון של בקר – אין חקלאות רציונלית בלל חוסר זבל – – –"

כיום אין כמובן ערך גדול להצעה זו, כיוון שהתנאים החקלאיים שלנו השתנו מן הקצה אל הקצה, וגידול הבהמות מבוסס בעיקר על מספוא בהשקאה ואוכל מרוכז, ולמטרת חלב. ערכה של הצעה זו הוא רק בתמונה של החקלאות והכלכלה מן התקופה ההיא, ובזה שאמנם כמה אכרים קיבלו אח"כ הלוואות מחו"צ למטרה זו וגם הצליחו בדבר. אכרים אחדים עשו כן גם על חשבון עצמם, ויש מהם הממשיכים בדבר עד היום.

בין הזמנים

משנת ביקורו הראשון של הברון בפ"ת ועד שקיבל את המושבה תחת חסותו עברו עוד שנים אחדות. בינתיים היה עוזר למושבה באופן חלקי: בעזרה רפואית, על ידי חובש קבוע במושבה. אחת לשבוע היה בא גם רופא קבוע. (ד"ר מזיא מראש"לצ). גם לבית הספר ולמוסדות דומים ניתנה תמיכה. בו בזמן שהמושבות "שלו" היו כבר במצב של פריחה יחסית, נמשכו חיינו אנו בעוני, דחקות ותמותת ילדים. אסכרה, מחלות עינים, מחלות מעים וקדחת עם קונבולסיות בחום גבוה היו לחם חוקנו. בשנת תרמ"ח נולד בני ברוך. בראשית תרנ"א חלתה בתי הבכירה צפורה בדלקת ריאות. החובש המקומי חשבה לקדחת רגילה ולא הניח להבהיל את הרופא מראשל"צ. כאשר הבאתי אח"כ שני רופאים, ד"ר שטיין וד"ר מזיא (ואלה באו למקום בחרוף נפש, כי היה זה ביום של שטפון ואדיות) כבר לא יכלו להועיל לה יותר, והילדה מתה כשהיא בת שש.

לפי הרשום בספר החברא-קדישא של פ"ת היא מתה בי"ד כסלו התרנ"א והיא הנה המספר השלישי בספר. המת הראשון שנקבר בבית הקברות של פ"ת היה ניסן לייב בן חיים מקרלין.

מקרה מות ילדתי דיכא את רוחנו והשאיר אחריו רגש של שממון ושכול שלא נחלש עם הזמן אלא הלך וגבר. הכל מסביב החל להיראות בעיני מחוסר טעם ומטרה: הפרות העלובות, השדות החרבים, העזובה האקלים הרע וגם... האנשים. לא הימים הראשונים כימים האלה. עם התרחבות המושב רבה הערבוביה. האנשים השתנו. מה שקודם לא היה בנמצא, או היה חבוי – החל לבצבץ. הופיעה התגרנות... האנשים החלו לנהוג בקטנוניות על פחות משוה פרוטה... הכל חדל למצוא חן בעיני ואיבד את טעמו. שטמפפר היה נמצא אז בחו"ל בפעולות שונות למען המושבה, ובעיקר אצל הברון ופמליתו, ובלי השפעתו – לא הכל הלך למישרים... דוד גוטמאן הוסיף להשאר בעקשנות ביהוד. איש זה שהקריב את כל הונו ואונו בשביל פ"ת – לא חזר אליה עוד, ובסוף ימיו עבר לירושלים וימת שם עני וחסר-כל.

באותה שנה העבודה בפלחה היתה מרובה, ונאלצתי להעסיק פועל תמידי, בחור צפתי יתום. פעם בחרוש הבחור בזוג סוסי הטובים בג'דר, הוא מקום החורבות של אמלבש מלפנים, נפתחה מטמורה חבויה מתחת לרגליהם ושני הסוסים נפלו לתוכה. אחד נהרג ואחד נשאר בעל מום ולא צלח עוד לעבודה.

יום אחד הגיעני מכתב מיפו, מאת ידידי משכבר שמעון רוקח, הקורא לי אליו בענין דחוף. בביתו מצאתי את מאיר שמעון ליברכט, מ. ל. כץ, אלתר מושלי ויהודי אחד מחו"ל בשם לנדאו, אשר בא ארצה וביקש לקנות אדמה, לשם יסוד מושבה חדשה. הם הציעו לפני לטפל יחד אתם, בתורת מומחה, בבדיקת אדמת ג'ידרו המשתרעת במפרץ, בין חיפה לעכו. השטח היה בן 40,000 דונם ועמד להמכר במחיר של 10,000 נאפוליונים. בשכר עבודתי העתידה בבדיקת האדמה, סיוגה וחלוקתה לחלקות – הובטחו לי 300 דונם. נסענו כמה פעמים להתם ומצאתי שהאדמה מתאימה לפלחה ולירקות ולחציר-אֲפָרים. החסרון העיקרי היו הבצות, אבל קבענו, כי על ידי ניקוז מתאים אפשר יהיה ליבשן בחלקן הגדול. לבטחון מפני המלריה יעצתי להקים שתי מושבות. האחת על צלע הכרמל והשניה ליד עכו.

בלבי גמלה החלטה לעזוב את פ"ת ולהתישב בעמק המפרץ. מתמיד מצאה חן בעיני הסביבה היפה והפוריה של חיפה. נוסף לכך – 300 דונם משלי! כאשר גיליתי את התכנית הזו לאבי, כתב הוא לי מירושלים: (אגב, היה זה מכתבו האחרון אלי והנהו מקובל עלי כצוואה). "בני היקר, מצבך בפ"ת קשה הוא. אם כי הנך נתון עכשיו בשכול ובמחסור, דע לך זאת. אפילו אבן בהיותה מוטלת שנים רבות במקום אחד – סופה להצמיח עשב כלשהו. אל תעזוב את מקומך ומקום אביך"!

לאה רעיתי עמדה לצדו של אבי. היא תמיד היתה באחת: אוהבת היא את פ"ת שלה ולעולם לא תעזבנה. ביחוד עתה – כאשר טמונות בה עצמות ילדתה.

את חטאי אני מזכיר: לא שעיתי לעצת שניהם. דווקא ה"אבן" של אבא נדמתה לי אותה שעה כאבן שאין לה הופכין, וכן – קשה היה לי להשאר בקרבת מקום לקבר ילדתי... גם הפיתוי של 300 הדונם היה גדול...

מחוץ לארץ באו מרדכי בן הלל הכהן ואוסישקין, אשר היו מעורבים בקניה זו בשביל אנשים מרוסיה שרצו להתישב בארץ. נסעתי בלוויתם לג'ידרו. המו"מ עם המוכרים התקדם יפה ועתיד היה להתממש בהקדם. פתאום באה הגזירה מאיסטמבול שאסרה על יהודים לקנות קרקע בארץ, וכן לשהות בה תקופה העולה על שלושה חדשים. (תקופת "הפתקה האדומה").

כל הענין נמוג והיה כלא היה. שמעון רוקח וחבריו התרוששו. גם משקי סבל הרבה מנסיעותי התכופות, ועוד הוצאתי הוצאות במזומנים.

מאין ברירה חזרתי אל הצפור ביד, אל פתח-תקוה שלי. היא לא הניחה לי לבגוד בה, גם כשרציתי בכך...

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון 1554 של חב"ע כותבים מירון מדזיני ופרופ' אשר מעוז על ראשי ממשלה ונשיאים מקדמת דנא שהיו צנועים בדרכם, אבל משום מה שכחו אותם כותבים נכבדים לעיל את שמעון פרס, שבזמן היותו נשיא הוצאות בית הנשיא היו הכי גבוהות מכל הנשיאים. אני מניח שהכתבות של הנכבדים לעיל באו במטרה לנגח את בנימין נתניהו בגלל בקשתו לעזרה בטיפול ביתו בו הוא מארח לפעמים אישים בביקורים ממלכתיים.

בנוסף שכחו הכותבים הנכבדים לעיל שמבקר המדינה לא הורשה להיכנס לבית הנשיא ולבקר את ההוצאות שהיו באמת גבוהות מאוד. מענין האם זה בגלל שהנשיא חשש שאולי המבקר ימצא שם תמיכה של כל מיני מדינות שלא בדיוק מאוהדות ישראל? אחרת מה היה לפרס להסתיר? לא שמעתי שום צעקות חמס על זה, אפילו לא גניחות.

מנקודה אחרת נראה שאם ראש הממשלה חושב, מסיבות הידועות לו, שעדיף לארח אישיות מסוימת בביתו הפרטי במקום בבית השרד, אז מה לנו להקשות? אי אפשר לתת לראש הממשלה להחליט על דבר פשוט כזה? הרבה מנהיגים בעולם נוהגים לפעמים לארח אישים באחוזתם הפרטית. 

עד כדי כך השנאה לבנימין נתניהו גדולה שהיא משבשת את דעתם של אנשים לכאורה אינטליגנטיים?

בברכה,

יואל קורנבלום

אהוד: כן, עד כדי כך רבה השינאה! – כל כמה ימים אנחנו עדים להתגוללות חדשה על נתניהו  – כי האספסוף הנאור שונא אותו ורואה בו את מקור הצרות של ישראל, שממש "מתמוטטת" תחת "שילטון היחיד" שלו – והאספסוף הנאור כפוי הטובה הזה משתוקק לראותו מודח!

* המשך רדיפות נתניהו: חברי ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה הקציבו לראש הממשלה, בנימין נתניהו, 30 ימים להציג ראיות לכך שהשיב לבן דודו נתן מיליקובסקי 30 אלף דולר (110 אלף שקלים) שקיבל ממנו ללא אישור.

ביום חמישי הודיעו חברי הוועדה כי נתניהו יידרש להחזיר 30 אלף דולר מתוך 300 אלף שקיבל ממיליקובסקי, שכן לדבריהם רוב הסכום שימש למימון הגנתה המשפטית של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, הנחשבת אזרחית פרטית.

במסמך שגיבשו חברי הוועדה – יושבת הראש השופטת בדימוס נחמה צימרינג מוניץ, השופטת בדימוס שולמית דותן וישראל ותיק – הם מנמקים את החלטתם שלא להורות לנתניהו להחזיר את הכסף שיועד להגנה על רעייתו. "גב' נתניהו איננה חברת ממשלה ועל כן כלל 6 ל'כללי אשר' אינו חל עליה", כתבו. כוונתם היא להחלטת ממשלה שעוסקת במניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה. לפיכך, חברי הוועדה אינם דורשים להחזיר את הכסף שיועד להגנה על שרה נתניהו מאחר שהיא אינה חברת ממשלה.

חברי הוועדה קבעו גם כי על ראש הממשלה להשיב למיליקובסקי את שוויין של חליפות שמימן לו, ובכך ישרו קו עם החלטת הרכב הוועדה הקודם בפברואר 2019. לפי ההחלטה, על חשב משרד ראש הממשלה, איציק דוידיאן, להעריך את שווי החליפות, ועל היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע פרגו, לגבש הסדר ולוחות הזמנים שבמסגרתם ישיב נתניהו את הסכום למיליקובסקי.

["הארץ" באינטרנט. 5.7.2020].

כן, זה חשוב מאוד לזמבֵּר את נתניהו בקצובת זמן של 30 יום – שעה שהוא עסוק בעניינים טפלים כמו המאבק בקורונה, בגרעין האיראני, תגובה לרקטות מעזה ותוצאות החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים-המלח!

תגידו, אתם השתגעתם? תגידו, מי שולט בישראל? אתם או ראש הממשלה הנבחר?

* ציטוט: היומון הכוויתי "אלג'רידה" ("העיתון") הוא תופעה מוזרה: טוען שיש לו מקורות רמי דרג בישראל, והרבה פעמים דיווחיו התבררו לימים כנכונים. היום (3.7) הוא מפרסם פרטים על שתי התקפות על הכורים הגרעיניים האיראניים בפרצ'ין ובנטאנז. לפי העיתון, ישראל היא שתקפה את שני הכורים, וכן עמדות טילים בתוך איראן. מי שתקף, לפי העיתון, את הכור בפרצ'ין הם מטוסי "אדיר" ישראליים (אף-35) חמקנים ללא תדלוק. למה חשוב לעיתון לדווח שזה ללא תדלוק? כדי שלא יאשימו צדדים ערביים, למשל את כווית.

מקור בסוכנות הגרעינית של איראן אמר לעיתון שההתקפה על הכור בנטאנז היתה אלקטרונית. שיבוש מערכי המחשב בכור.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.7.2020

* ציטוט: באיחור רב, כי פרנסי העיר הם "דמוקרטים" פרוגרסיבים, "כבשה" משטרת סיאטל מחדש את מרכז העיר, איזור שהוכרז כאיזור "משוחרר" מ"הדיכוי" האמריקני, זו "אוטונומיית צ'אז" (שהחליפה את שמה ל"צ'ופ"), שם לכאורה לא חלה הריבונות האמריקנית – חלומו של כל פרוגרסיבי.

רשתות השקר סי.אן.אן. ודומיה, תיארו את האיזור, שגם גודר מבפנים בגדרות, כ"קיץ של אהבה", "וודסטוק" של כיף ושחרור. הנשיא החכם טראמפ לא שלח לשם את הצבא, כי הפרוגרסיבים רצו שיהיו הרוגים, ואז יוכלו להטעין את מצברי השינאה מחדש. בסופו של דבר, המשטרה של העיר עשתה זאת, כי מה שהתחולל בפנים התחיל להדאיג אפילו אותם.

משטרת סיאטל פירסמה לאחר "השיחרור" מיקבץ של צילומי אלימות, שהתרחשו שם מאז 20 ביוני ועד ל"שיחרור": כנופיות של "חיי שחורים חשובים" השתלטו על העיר, נושאי נשק חם, מסוכנים ואלימים מאוד. אלה כנופיות טרור לכל דבר, ועל הנשיא להוציא את הארגון הזה אל מחוץ לחוק.

ביזה, סמים, הטלת מיסים גבוהים על "בעלי עור לבן" (זו לא גזענות, זה צדק!) ואנארכיה. אם האיזור לא היה "משוחרר" – היו פורצות שם מגיפות בנוסף למרבצי הקורונה, כי האספסוף לא הקפיד על היגיינה, ומִסכנים התושבים שגרו שם, הם נפלו קורבן למיליציה אלימה.

הביטו בסרטון (שפירסמה המשטרה לאחר השיחרור), כך תיראה אמריקה כולה אם כנופיות הפרוגרסיבים, "הדמוקרטים", השחורים הקיצוניים והמוסלמים ישתלטו עליה בבחירות. זה יהיה סופה של אמריקה, ובעצם סוף הציוויליזציה המערבית.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 3.7.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

* מוטי בן חורין: מדינתנו הוקמה בארץ ישראל אשר בלב עולם ערבי המחונך ע"י מנהיגיו הדתיים והפוליטיים שהיא נידונה להשמדה.

והאם קיומה יובטח בשלום אמת כלשהו בזמן הנראה לעין? אוטופיה! ועד אז, קיומנו יובטח באיכותנו כעם וב"קירות ברזל" שהם: בגבולנו הדרומי: השלום עם מצרים, בגבולנו המערבי: הים התיכון, בגבולנו הצפוני: עוצמתנו הצבאית, ובגבולנו המזרחי עם העולם המוסלמי הענק, העויין, המזועזע, המסוכסך, הפנאטי והנשלט ע"י כנופיות באיראן, ב"עיראק", ב"סוריה", בדאע"ש, בחיזבאללה ועם המלך ההאשמי בירדן הפלסטינית – קיומנו מותנה ברצף טריטוריאלי מאילת-הערבה-ים-המלח-בקעת-הירדן-רמת-הגולן – עד להר החרמון!

יש לזכור: בעבר, ירדן איפשרה לצבא עיראקי להיכנס אליה כאיום על ישראל, ובעתיד, כשירדן תהיה פלסטינית, יתאפשר למיליוני הפליטים לנהור אליה, וממנה לישראל, בה ערבייהָ יהיו מושא לקינאה בזכות מצבם הנפלא מכול.

הרצף ב"קיר הברזל" המזרחי יבטיח חיץ מדיני המונע חיבור של 3 מדינות פלסטיניות – 1. ממזרח לירדן. 2. ממערב לירדן. 3. בקשר עם חמאסטן/עזה.

עלינו להתנתק מהשיח של שונאינו מבית ומבחוץ! נתניהו אינו רלוונטי כי כל אשר יעשה, יקושר לרצונו לברוח ממשפטו. טראמפ אינו רלוונטי כי הוא יוחלף ע"י שונאי ישראל.

יגאל אלון ויצחק רבין, אשר לגביהם היה ויש קונצנסוס בעם, קבעו את בקעת הירדן עם "דרך אלון" כמיועדת להיות מסופחת לישראל לעולם ועד.

 מוטי בן חורין

[בהשראת דברי תא"ל (מיל.) עמוס גלבוע]

אהוד: לךָ ולי, צאצאי בני משפחת ראב שהיו במייסדי פתח-תקווה ב-1878 – הדברים האלה מוכרים וברורים, אבל לא לאספסוף הנאור של התקשורת ושל הפגנות "הדגלים השחורים" נגד נתניהו – בסגנון רדיפת הצדק של מיכאל קולהאס.

* איזה יופי! בקרוב תודבר בעזרת החוק – הזנוּת הקיימת בארץ-ישראל מימי רחב הזונה ועד יום שישי 10.7.2020 – מועד כניסת החוק החדש של קניסת גברים צרכני הזנוּת!

הזונות המובטלות, טובות הלב כמתואר ברומאנים ובסרטים – תעבורנה הכשרה כדי לשמש סייעות בגני-הילדים ובבתי-האבות.

ואילו לצרכנים הגברים מומלץ למצוא פורקן בצפייה בערוצי הפורנו באינטרנט. שם אפשר גם בתחת ואין צורך באמצעי מניעה! לקטועי ומשותקי ידיים יגיש משרד הרווחה עזרה של סייעות שפשוף!

נימפומניות הזקוקות למגע חודרני ורחב פעמים אחדות ביום – תוכלנה לפנות לער"ן או לרכוש לעצמן ויברטורים בסבסוד משרד הרווחה והריחוק החברתי.

* מכובדי מר דוד ברודט, מכתבך למערכת 'ידיעות אחרונות' מיום 29.6.2020 נכתב אולי מבלי להתייחס לכך שאין ספור מאמרי ההתנגדות דומים פורסמו בכל הערוצים, בהקשר להחלת החוק הישראלי על בקעת הירדן. רוב המאמרים כנראה יזומים ומאורגנים בעוצמה מפחידה בארץ ובחו"ל, ומהווים נדבך רציני במאבק של המתנכרים לאורח התקומה הציונית, ולקיום מדינת ישראל. 

מכל מקום, שים את עצמך בשלהי 1947, כאשר העולם הערבי מאיים בהשמדת היישוב היהודי, ודוד בן גוריון, למרות מודעותו לחולשת היישוב, מתכונן לצאת במאבק דמים להקמת המדינה. כמו רבים שהתנגדו אז למשימתו, אתה נחלץ, וכותב אז את הדברים שהעלית היום.   

כך באביב 1967, עבדול נאצר מכריז על יציאה להשמדת ישראל, ומול ממשלה מהססת, לוחצים מפקדי צה"ל, וחוגים בציבור, לצאת במלחמת מנע, להבסת צבא מצרים. ואתה יחד עם מגוון המהססים ומפקפקים בתועלת בהפעלת צה"ל, נחלץ וכותב את אותם הדברים.

ולעניין, אין ספור איומים וההפחדות הורעפו עלינו בעת האחרונה, בהקשר לישראל כמדינת הלאום היהודי, והתכונה סביב סיפוח בקעת הירדן ממורדות בית שאן, לנחל  דויד בעין גדי. ללא יסוד, מאשימים את ממשלת ישראל באיוולת 'מדינה דו-לאומית', כאשר בשטח המדובר, מתגוררים רק אלפים, ולא מיליוני פלסטינים.

ובאשר  ל'סיפוח', המתנכרים לישראל עדיין לא משלימים עם 'סיפוחי' מלחמת העצמאות בנגב ובגליל המערבי, העמקים והמרכז, וירושלים המערבית. בוודאי ל'סיפוח' שיח' מוניס לרמת אביב, למרכז רבין, לבית הפלמ"ח ולאוניברסיטה, ואפילו לא לקיום בית 'הארץ' ברחוב זלמן שוקן, על חורבות כפר הרוצחים אבו כביר.

כיום, אני תוהה מהיכן אגר בן גוריון תעוזה ונחישות ל'סיפוחי' מלחמת העצמאות, כאשר עוצמת ישראל היתה קלושה, וקיומה עדיין לא מובטח. האם למתנכרים יושבי הקרנות לא היה אז פתחון פה? 'צדקה נעשתה לישראל' באותה העת, ונצפה לה גם בימינו.

בהערכה ובשאיפה לרגיעה, 

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* לברוך היקר שלום רב, כל הכבוד ליושרה שלך ולנכונות שלך לכתוב. אתה מדור הפלמ"ח, דור של ענקים, שידעו מצויין מה צריך לעשות. היום אנשים מפחדים מהצל של עצמם. לדעתי, כשמאיימים עליך, דווקא צריך להתבצר. אי אפשר היום להטיל אימה על מדינת ישראל, אפילו לא תחת משבר הקורונה. מי שמסתכסך איתנו מזיק רק לעצמו.

כל החששות מסיפוח הם הבל ורעות רוח. האיומים מירדן חסרי משמעות. ירדן מקבלת מישראל גם מים וגם גז. הדיבורים על מיטוט הסכם השלום הם טיפשיים. המלך תלוי בישראל היום יותר מאי פעם. אבל גם אם השלטון בירדן ייפול, קרוב לוודאי שתקום שם דיקטטורה צבאית בנוסח א-סיסי. הצבא לא ייתן לפלסטינים לעולם להשתלט על ירדן. מבחינת ישראל, ירדן תישאר אותה ירדן.

לעומת זאת אם תקום מדינה פלסטינית, אפילו מדינה קטנה, היא תפתח את גבולותיה להגירה ומכאן הסכנה האמיתית. את זה אנשים כמו דוד ברודט לא מבינים. יש אנשים שנתמכים כנראה על ידי קרנות שממנות להם פירסומים בעיתונות הישראלית, בניסיון להשפיע על דעת הקהל. המימון מגיע כנראה מחו"ל, מאותם מקורות שתומכים כנראה בבי.די.אס.

מכל מקום, חייבים לספח ומהר, עוד לפני שטראמפ מסיים את הקדנציה שלו. מביידן יהיה לנו רק צרות. להערכתי, הוא גרוע מאובמה. לא נעים אבל רוב יהודי ארה"ב, יתמכו בביידן. יהודי ארה"ב כיום, הם יהודים גלותיים והם לא יצאו מגידרם לבלום את מגמות הממשל הדמוקרטי, הם בשר מבשרו.

הרבה בריאות,

יצחק הילמן

* אהוד שלום! אני מקבל את התיקון שלך לגבי "הצברים הראשונים" אך אין זה משנה לגבי עצם העניין ולגבי מרכזיותו של אליעזר שמאלי והשפעתו על עיצוב תודעתם וערכיהם של בני הנוער בתקופתו, הן בחינוך ישיר והן בספריו ("אנשי בראשית" ועוד) .

לכן כל כך הכעיסו וקוממו אותנו דבריו, עליהם ואותם הזכרתי בגיליון הקודם.

יונתן

 * אם אתם שייכים לאספסוף הנאור ו/או לאידיוטים המוסריים, ואם המהומות האלימות של הגזענים השחורים ושל המוסלמים בארה"ב אינן מטרידות אתכם, ואם גם אינכם רואים בהן אות אזהרה למצב היהודים שם – כדאי לכם מאוד לחיות מפיה של הפילוסופית היהודייה האמריקאית הנאורה, מאוניברסיטת ברקליי, ג'ודית באטלר:

"לא ברור אם טראמפ צופה בנתניהו ובארדואן, אם מישהו צופה בבולסונרו, אם בולסונרו צופה בפוטין, אבל אני חושבת שיש כמה השפעות מידבקות. מנהיג יכול להתריס נגד חוקי ארצו ולבחון כמה כוח הוא יכול לצבור. הוא יכול לכלוא מתנגדים ולהפעיל אלימות באזורים שכנים. הוא יכול לחסום מהגרים ממדינות או מדתות מסוימות. הוא יכול להרוג אותם בלי כל הודעה מראש. רבים מתלהבים מהפעלת כוח כזאת, מאיכותו הבלתי מרוסנת, והם רוצים לשחרר את הדיבור והפעולה האגרסיביים בחייהם הפרטיים מכל רסן: בלי בושה, בלי השלכות משפטיות. יש להם מנהיג שמשמש דוגמה לחופש הזה. הסדיזם מתעצם ומחריף."

---

האם את עדיין מעורבת בפעילוּת פלסטינית?

"זה לא מרכזי בחיי כפי שהיה בעבר, אבל אני עדיין מחויבת לכך בכל מאודי. ישראל אסרה את כניסתי בגלל תמיכתי ב BDS (תנועת החרם), כך שקשה לתחזק בריתות בפלסטין – ישראל שולטת בכל הגבולות האלה. אני עובדת עם 'קול יהודי לשלום' (Jewish Voice for Peace) – אני מודאגת במיוחד מדוקטרינת האנטישמיות החדשה של טראמפ, שעל פניה מרמזת כי כל יהודי הוא באמת או בסופו של דבר אזרח מדינת ישראל. וזה אומר שניתן לכנות כל ביקורת על ישראל אנטישמית, כי טראמפ – ונתניהו – רוצים לומר שמדינת ישראל מייצגת את כל העם היהודי. זה צמצום נוראי של החיים היהודיים, בעבר ובהווה.

"אבל מה שהכי מפחיד הוא שמדיניות האנטישמיות החדשה תעניק רישיון לדיכוי של ארגוני הסטודנטים הפלסטיניים בקמפוסים ושל מחקר בתחום לימודי המזרח התיכון. יש לי חששות עמוקים בעניין זה, וראוי שיהיו לכל מי שמוטרד ממעורבות המדינה בדיכוי הידע ומודע לחשיבותה של סנגוריה לא אלימה על אלה שסובלים מנישול, אלימות ואי-צדק."

["הארץ" באינטרנט. 4.7.20, מתוך ה"ניו-יורקר"].

אהוד: אידיוטית מוסרית כבר אמרנו? – זו דוגמה של אישיות אמריקאית זחוחת-דעת וכזבנית במצח נחושה, שמחרימה את ישראל ומלקקת את התחת לאנטישמים – שמעמידה פני נרדפת בידי ישראל על דיעותיה ואינה יודעת שהתכחשותה לישראל והשנאה העצמית שלה לא יעזרו לה – כי בעיני האנטישמים אין הבדל בין יהודי ישראלי לבין יהודי אמריקאי, כולל היא עצמה ביום פקודה!

כבר היו לנו מקרי התכחשות כאלה בהיסטוריה היהודית, ואילו ג'ודית באטלר, בבערותה המדהימה, סבורה שבתקופתנו – ישראל מזהמת את יהדותה בַּכֶּתֶם של הישראליוּת, זו שלדבריה מתעמרת ב"סובלים מנישול, אלימות ואי-צדק!"

אנחנו ממליצים לה לשים לה לדברים שפרופ' דינה פורת מצטטת בהרצאתה, מתוך הפגנה בארה"ב עם שלט שעליו כתוב:

"בתי כנסת סגורים – תאי הגז פתוחים"!

* * *

היכונו! היכונו!

לשריפת ספרי התנ"ך בכל העולם בכל השפות

בקרוב תצאנה מהדורות חדשות

בלי המילים עבד, עבדים וכושים!

אלא אזרח מנוצל, אזרחים מנוצלים ושחורים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל