פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1556

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בתמוז תש"ף, 9.7.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֵלֶּה שֶׁאֵינָם. פִּרְחֵי-אָבִיב וְהַבֵּן הַמֵּת. // עמוס גלבוע: על טיעונים נגד ה"סיפוח". // יורם אטינגר: מחיר החלת החוק הישראלי ביו"ש. // יצחק גנוז: 1. אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז. 2. הַדֶּגֶל. //  אורי הייטנר: צרור הערות 8.7.20. // חנה סמוכה מושיוב: המחלה הארורה. חלק ראשון. // ברוך בן עזר (רַאבּ): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר. // אהוד בן עזר: על הולדתו של האבטיח המל"לי. // משה גרנות: הדוד מאמריקה. // דוד מלמד: על "קטיף" – קובץ ספרותי נשכח של אם-המושבות. // אהוד בן עזר: בפתח תקווה אחרת. // איליה בר-זאב: אפרודיטה. // תקוה וינשטוק: תחביבים ואוספים. // מנחם רהט: מחיר התהילה. // נעמן כהן: כסף מטהר גזענים. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. הברון. פקידות הברון]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם

הָעֶרֶב – כַּעֲדַת כְּרוּבִים נוּגִים –

כֻּלְכֶם שַׁתֶּם עָלַי:

כָּל אֲשֶׁר יָכוֹל הָיָה הֱיוֹת

וְלֹא נִהְיָה –

נִשְׁקָף מֵעֵינַיִם אֵלֶּה, אַלְלַי;

כָּל הַגְּבִיעִים הָרֵיקִים,

זְרוּעִים לְמַעֲצֵבָה –

בְּמוֹרַד זֶה הַגַּיְא:

גְּבִיעַ אַהֲבַת-אֵם תַּמָּה,

וּגְבִיעֵי חֲבַלְבַּלִּים עֲנֻגִּים,

נוֹטְפֵי שֶׁנֶף וָטַל,

וְנָעִים לְרוּחַ-בֹּקֶר,

וּמְשִׁי-לֶחְיוֹ שֶׁל תִּינוֹק,

וְרִיסֵי אִשָּׁה מַכִּים כָּנָף –

עַל לֶחְיָהּ בְּבוֹא הַלַּיִל;

וְלֶחֶם חַם עַל הַשֻּׁלְחָן,

וְצִנַּת-כֻּתֹּנֶת לְגֵו לֵאֶה

וְקוֹל הַשְּׁרַקְרַקִּים הֶעָפִים –

בְּלֵילוֹת-אָבִיב כִּבְדֵי-כּוֹכָב;

וְגֶשֶׁם קַל פּוֹרֵט עַל אֳרָנִים...

אוֹיָה! כִּי הָעֶרֶב הַזֶּה –

נוֹשֵׁם כְּחָזֶה, וְהֶבֶל פִּיו –

פְּרָחִים לַחִים.

שׁוּלֵי רְקִיעִים מַחֲוִירִים –

הַאֵין אֵלֶּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם

מְהַבְהֲבוֹת וְנִרְקָמוֹת

בְּרַחֲבֵי נֵצַח רָחוֹק?

1950

פִּרְחֵי-אָבִיב וְהַבֵּן הַמֵּת

הַיּוֹם הִבַּטְנוּ לְעֵינֵי כָּל הַסִּגָלִיּוֹת הַטְּלוּלוֹת

בַּעֲבוּרְךָ הַבֵּן שֶׁהָלַךְ,

לְמַעַן תֶּחֱזֵם בְּעֵינַיִם – וְלֹא רוּחַ –

אַתָּה: עוֹלַת הַגְּדִי הָרַךְ –

עַל מִזְבֵּחַ זֶה שֶׁלְּרַגְלֵינוּ

שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלְּךָ.

אֶת הֲדַר-עֲלוּמֶיךָ

נוֹבִיל בֵּין "שְׁקֵדִיּוֹת" פּוֹרְחוֹת

לְמַעַנְךָ-תִּבְחַר:

אַחַת לְבָנָה, אַחַת זַכָּה –

כְּכַלָּה.

וְאִירִיסִים כְּחֻלִּים,

לְרַפֵּד בָּהֶם שַׁחַר-חֲלוֹמְךָ

הַבִּלְתִּי גָּמוּר – נֶאֱסֹף;

אַךְ עֵינֵינוּ לַפֶּתַע הֲלוּמוֹת מַכְאוֹב

מִסֹּמֶק כַּלָּנִיּוֹת פְּזוּרוֹת –

נִטְפֵי-דָּם!

עַל רַחֲבֵי-שָׂדוֹת מוֹרִיקִים לָעַד...

1949

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

עמוס גלבוע

על טיעונים נגד ה"סיפוח"

טיעונים אלו יוצרים מצג שווא כאילו ישראל עומדת לספח את כל יהודה ושומרון.

ואלה טיעונים שהם יותר בגדר שואות ודאיות, מאשר טיעונים מנומקים וסבירים.

מגפת הקורונה תחלוף לה  מתישהו וימצא לה  חיסון. אבל, ניתן לקבוע בוודאות, שבקעת הירדן לא תיעלם לה, והיא תמשיך להיות חיץ אסטרטגי מהמעלה הראשונה בין מדינת ישראל לַעולם הערבי/המוסלמי, וחומה מול כלל האיומים והזעזועים ממזרח. עכשיו יש לישראל אפשרות להחיל עליה את ריבונותה ולהפכה לגבול המזרחי של מדינת ישראל. אולם, יש אפשרות של 50 אחוז שאם טראמפ לא ייבחר, נוכל לשכוח מכך.

 ועכשיו לטענות והנימוקים שהועלו נגד ה"סיפוח", שמושמעים ברעש עז וממומנים, כנראה, בכספים לא מעטים.

ותחילה לשתי הערות עקרוניות ביחס לטענות ולנימוקים הללו.

הראשונה היא בהקשר להכללה הגורפת של נימוקי ההתנגדות. הכללה זאת יוצאת נגד "הסיפוח". היא לא עושה שום הפרדה בין המרכיבים של 30 האחוזים מהשטח שעל פי תוכנית טראמפ ישראל תוכל להחיל עליהם את ריבונותה, ובמרכזם בקעת הירדן. לא רק זאת, בעצם הזעקה נגד ה"סיפוח" נוצר מצג-שווא כאילו ישראל עומדת לספח אליה את כל יהודה ושומרון.

כיוון שכך זה יוצר תמונה מסולפת לגמרי בזירה הבינלאומית ובתקשורת העולמית שם לא מדברים על בקעת הירדן, למשל, אלא על "הסיפוח". גם אצלנו זה יוצר בלבול שלם בסקרים, כך שניתן "לשחק" בהם ולסלפם כרצון מזמין הסקר.

לא רק זאת, נערכים תחשיבים כלכליים מלומדים המראים ש"הסיפוח" יעלה למדינת ישראל עשרות מיליארדים לשנה. איך? כי יוצאים מנקודת-מוצא שכל השטח של יהודה ושומרון יסופח בסופו של דבר, וישראל תצטרך לשלם למיליוני פלסטינים ביטוח לאומי וכיוצא באלו תשלומים נוספים. בגלל הכללה זאת אנו לא יודעים, למשל, האם כאשר "מפקדים למען ביטחון ישראל"  יוצאים  נגד ה"סיפוח",  הם גם נגד "סיפוח" בקעת הירדן, או לא?

השנייה, נוגעת  לדו-שיח.  הדו-שיח הציבורי אצלנו מתאפיין בכך שכל צד לוויכוח אינו מקשיב כלל לטיעוני הצד השני; ולא רק זאת,  הוא לא רוצה להקשיב, ואם לפתע הוא שומע דעה שאינה "תקינה" ונוגדת דעתו, הוא מיד מסלק מקבוצת הדיון שלו את ה"כופר" (שמאל או ימין).

משהו מהסוג הזה אני רואה גם בקמפיין נגד "הסיפוח": כולו שלילה, אצלו כל ה"סיפוח" הוא פצע וחבורה ומכה טרייה. אין מילת זכות אחת, אין מילת הסתייגות ביחס לבקעת הירדן. יתר על כן, כשאני מתבונן ברשימת הנימוקים והטיעונים נגד ה"סיפוח", בכללם של גופים אקדמאיים מכובדים, אני רואה לפניי רק רשימה של שואות ואסונות.

בזמן הגל הראשון של הקורונה, הוציא מכון יוקרתי רשימה של שואות שעלולות לפקוד את האזור בעקבות המגפה, תוך שהוא מדגיש שהוא מציג את השואות בלי לנתח את הסתברותן, רק כדי לסבר את האוזן למה שעלול להתרחש.

לגיטימי לחלוטין. הבעייה היא שכך בדיוק בנויות עבודות אקדמאיות מכובדות, וניירות שונים. הכול שחור, רק שואות, שכל תכליתן, כנראה, היא להבהיל –  כדי שממשלת ישראל לא תקבל החלטה.

בעיניי דומה הדבר לילד שאימו מזהירה אותו לבל ייצא עם אופניו לרכב ברחוב: יהיה פנצ'ר, יעלה עליו אופנוע, הוא ייפול ורגלו תכאב; ייפול עליו עמוד חשמל; השכנה המרשעת תקלל אותו;  אביו יכה אותו כשיחזור מהעבודה, הוא יתנגש באופנֵי הילד  הרע של השכונה, ועוד "אלף" סיבות. העיקר שלא ייצא החוצה עם אופניו.

יש המקצרים סיטואציות דומות באמירה: מה הוא האמצעי הטוב ביותר לא להביא ילדים לעולם? לא לעשות כלום!

בהמשך לגופם של טיעוני הנגד – אחזור על דעתי:  רק בקעת הירדן!

עמוס גלבוע

* * *

יורם אטינגר

מחיר החלת החוק הישראלי ביו"ש

פורסם לראשונה ב"מידה", 5 ביולי 2020

ההנחה שהחלת החוק הישראלי ביו"ש תפגע קשות בישראל, תסכן את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ואת יחסי ישראל עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות, מנותקת מתקדימים ישראלים וממציאות המזרח התיכון.

הזינוק של המדינה היהודית ממחנות ההשמדה והשואה לצמרת העולמית בתחומי הטכנולוגיה, המדע, הרפואה, החקלאות, הכלכלה, הדיפלומטיה והצבא – למרות גלי לחצים ועונשים בינלאומיים, מלחמות וטרור ערביים – מדגיש את העובדה שאין ארוחות חינם למדינה עצמאית, וודאי לא למדינה יהודית במזרח התיכון.

לדוגמא, ב-1948 רה"מ בן גוריון לא המתין לאור ירוק אמריקאי להכרזת העצמאות, למרות שידע שתביא לפלישת צבאות ערב, וחרף הערכת ה-CIA – שהפלישה תגרום ל"שואה שנייה תוך פחות מ-10 שנים." בן גוריון הבין שהחתירה ליעד-על מחייבת נכונות לשלם מחיר-על. ואכן, מלחמת העצמאות גבתה מחיר של 1% (6,000) מהאוכלוסייה היהודית (600,000), אך הרחיבה את גבולות החלוקה ב-30% (בשפלת החוף, גליל, נגב וירושלים). בן גוריון הדף לחץ בינלאומי ברוטלי, כולל מצד ארה"ב, לסגת מ"שטחים כבושים". ובהמשך, הלחצים התפוגגו, אך הגבולות המתוגברים נשארו על כנם.

ב-1967 פתח רה"מ אשכול במלחמת-מנע לסיכול מתקפה משותפת של צבאות מצרים-סוריה-ירדן – על אף אור אדום מהבית הלבן ("ישראל תהיה לבד, אם תפעל לבד"), ולמרות לחץ גורמים ישראליים שהעדיפו הידברות ותיווך, וחששו מתבוסה בשדה הקרב.

אשכול הבין שקיום מדינה יהודית במזרח התיכון האלים, ההפכפך והעויין ל"כופרים" מחייב תדמית הרתעה מוצקה התובעת מחיר יקר. בעקבות המלחמה אשכול איחד את ירושלים והקים את המסד לנוכחות יהודית מעבר ל"קו הירוק", למרות לחץ כבד מצד ארה"ב, אירופה והעולם השלישי. הלחץ נחלש, אך ממאות ספורות ב-1967 צמחה הנוכחות היהודית מעבר ל"קו הירוק" ל-700,000 (כולל ירושלים) ב-2020.

ביוני 1981 הורה רה"מ בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, חרף לחץ קשה של ארה"ב, ולמרות התנגדות "המוסד", אגף המודיעין של צה"ל ואישים בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני. המתנגדים טענו כי המתקפה על הכור נידונה לכישלון, ותביא לקריסת יחסי ישראל-ארה"ב, מתקפה כלל-איסלאמית וחרם בינלאומי. בגין החליט שמניעת מתקפה טראומטית גרעינית על ישראל מצדיקה מחיר טראומטי. והנה, הערכות המומחים ששללו את המתקפה התנפצו על סלעי המציאות, אך האיום הגרעיני העיראקי הוסר.

בדצמבר 1981 החיל בגין את החוק הישראלי על רמת הגולן, תוך התעלמות מאיומים ועונשים כבדים מצד ארה"ב, כולל ביטול הסכם נרחב לשיתוף פעולה ביטחוני והשעיית אספקת מערכות נשק מתקדמות. אבל, האיומים והעונשים פינו מקום לשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב, ואילו רמת הגולן הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל.

ראשי הממשלה לעיל היו מטרה לביקורת עזה מבית ומחוץ ואיבדו פופולאריות קצרת-טווח, אך זכו להערכה ארוכת-טווח עקב נכונותם לקרוא תיגר על גופים רבי-עוצמה ולשלם  מחיר גבוה עבור יעדים חיוניים.

הם ידעו שרתיעה מלחץ מזמינה לחצים נוספים וכבדים יותר. כך הם שידרגו את תדמית ההרתעה של ישראל ותרמו רבות לשידרוג מעמדה הבינלאומי, להרחבה דרמטית של הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם מדינות ערב, ולשיתוף פעולה אסטרטגי חסר-תקדים עם ארה"ב.

הטענה שהחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ויו"ש תאיים על הסכמי השלום עם ירדן ומצרים ותשבש את היחסים הפורחים בין ישראל למדינות ערב, מפחיתה בערך היעדים המרכזיים של סדר היום הערבי, החשובים עשרת מונים מהעניין הפלסטיני. הטענה אף מתעלמת ממשקל תדמית ההתרעה של ישראל בעיצוב ביטחונן הלאומי של מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית.

לדוגמא, הסכם השלום ישראל-ירדן נחתם ע"י בית המלוכה ההאשמי כדי לקדם אינטרסים ירדניים ולא ישראליים. הוא נועד לקדם את ביטחונה הלאומי של ירדן, הרבה יותר מאשר את ההכרה בקיום יישות יהודית ריבונית ב"בית האיסלאם" שנועד, לכאורה, רק ל"מאמינים."

כמו כל המשטרים הערביים – ובמיוחד מאז התפרצות הצונאמי הערבי ב-2010 – גם המשטר ההאשמי עומד בפניי איומים קיומיים ברורים ומיידיים מבית ומחוץ, העלולים להתפרץ בכל רגע ולשנות לחלוטין, ולרעה, את מפת המזרח התיכון.

בניגוד למלל הפרו-פלסטיני הבוקע מרבת עמון, ההתנהלות הירדנית – מאז סיפוח יו"ש באפריל 1950 שלווה באיסור מוחלט על פעילות פוליטית פלסטינית – מייצגת את תפיסת העולם הערבית הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים.

בית המלוכה ההאשמי רואה במדינה פלסטינית איום קיומי, ובמקביל רואה בתדמית ההרתעה של ישראל את סוכן ביטוח החיים האמין ביותר מול איומים קיומיים מבית (ארגונים פלסטינים, "האחים המוסלמיים", דאע"ש וגורמים בדווים בדרום ירדן) ומחוץ (האייתולות באיראן, עיראק וסוריה). המלך עבדאללה השני מודע לתפקיד המרכזי של גורם ההתרעה הישראלי בהדיפת הפלישה הסורית לירדן ב-1970, כאשר ארה"ב היתה שקועה בבוץ הווייטנאמי ולא באה לעזרת בעלת הברית הירדנית.

ירדן מכירה בערך הייחודי של ישראל כמקור למידע מודיעין חיוני, סיוע פעיל למלחמה בטרור הפלסטיני והאיסלאמי, אספקת מים ל-1.5 מיליון פליטים מסוריה, גז טבעי במחיר נדיב ונגישות מסחרית לנמל חיפה. ישראל גם מהווה מוקד שתדלנות פרו-ירדנית בוושינגטון, ומעניקה לירדן מעמד בכורה באחריות על המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות בירושלים.

האם המלך עבדאללה השני ירצה להבקיע שער-עצמי בתגובה להחלת החוק הישראלי?!

גם סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות (להוציא קטאר), בנוסף למצרים, מכירות בחיוניות ישראל בהגנה מול איומים קיומיים כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", דאע"ש, ארדואן, ותופעות לוואי וולקניות של מלחמות האזרחים בסוריה ועיראק.

סעודיה גם רואה בקשרים המתרחבים עם ישראל ביטוי לאיומים משותפים לשתי המדינות, המגמדים את העניין הפלסטיני. סעודיה מכירה בתרומת היכולת הטכנולוגית של ישראל למאמץ לגיוון הכלכלה הסעודית ולשחררה מהתלות המוחלטת בנפט וגז טבעי. סעודיה רואה בהצעה להקמת מדינה פלסטינית תוספת של משטר פורע-חוק שיתדלק את מדורת המזרח התיכון, בניגוד לישראל אותה היא רואה ככבאי-אש מצטיין.

ככל שתדמית ההרתעה של ישראל משתדרגת – על ידי הפגנת עצמאות מדינית וביטחונית – כן משתדרג הביטחון הלאומי של ירדן, סעודיה ומצרים. לעומת זאת, ישראל הססנית המוותרת על עצמאות ^הפעולה הביטחונית-מדינית, וממתינה לאור ירוק מהבית הלבן – מעניקה רוח גבית לארגונים ולמשטרים פורעי חוק המאיימים על קיום המשטרים הערביים המתונים-יחסית.

החלת החוק הישראל בבקעת הירדן וחלקים ביו"ש תבטא את מורשת בן גוריון, אשכול ובגין, תשדרג את תדמית ההתרעה של ישראל ותקדם אינטרסים קיומיים של ירדן, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וכווית הפרו-אמריקאיות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז

היום לפני 73 שנים, בליל 11 ביולי 1947, יצאה אוניית המעפילים  "אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז" – מנמל סט שלחופי דרום צרפת כשעל סיפונה 4,554 נוסעים – ניצולי השואה.

היעד: ארץ ישראל.

ספינת אקסודוס-יציאת אירופה תש"ז – לאחר ליל הקרב ותפיסתה ע"י הבריטים

בליל 18 ביולי 1947, לפנות בוקר, כיממה לפני שהיתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה, משני צדדיה, משחתות בריטיות. חיילי חיל הנחתים המלכותי הבריטי קפצו על הסיפון תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע. המעפילים האמיצים ניסו להדוף אותם באמצעות השלכת קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. הנחתים הבריטים פתחו באש חיה כנגד המעפילים. במהלך מאבק קשה, נהרגו שלושה מנוסעי האונייה: שני מעפילים ניצולי שואה – מרדכי בומשטיין וצבי (הירש) יעקובוביץ (נער בן 15) – וקצין יהודי אמריקאי ויליאם (ביל) ברנשטיין, ממתנדבי מח"ל. כמו כן, נפצעו עשרות מנוסעי האונייה.

מים החלו לפרוץ לתוך האונייה והיא החלה לטבוע. לאור זאת, הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. הבריטים השיטו את האונייה לנמל חיפה כשהיא מלווה על ידי שייטת בריטית. בשעות אחר הצהריים של יום שישי, סמוך לפני כניסת השבת, הגיעה האונייה לנמל חיפה. אלפי הנוסעים החלו לשיר את "התקווה". בנמל חיפה הורדו המעפילים בכוח לשלוש אוניות גרוש וגורשו בכוח לצרפת. המעפילים לא הסכימו לרדת בצרפת, למרות שהבטיחו להם דרכון צרפתי, דיור ותעסוקה. וכך, לאחר מאבק מר, הובילו הבריטים את המעפילים למחנות העקורים בגרמניה.

את סיפור ליל הקרב על סיפונה של האקסודוס, מתאר הסופר והמשורר יצחק גנוז, בשירו "הַדֶּגֶל"

* * *

יצחק גנוז

הַדֶּגֶל

מתוך ספר השירים: "נוכח הארץ ומלואה"

לְמַרְגְּלוֹת הַר סִינַי וְעַל סִפּוּנָהּ שֶׁל אֶקְסוֹדוּס

הֵנַפְנוּ הַדֶּגֶל הַזֶּה.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם.

הִקִּיפוּנוּ יְוֵן מְצוּלָה, טְפִיחַת גַּלֵּי יָם,

לַיְלָה סָמוּר כּוֹכָבִים וְאוֹתוֹת

הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת

תָּכֹל, כָּכוּב, כָּאוּב וְאָהוּב.

מַשְׁחֲתוֹת הָאַרְמָדָה קָרְבוּ לַסְּפִינָה,

הִשְׁחִיזוּ נִשְׁקָן

וְרָעֲמוּ: הַשַּׁעַר סָגוּר.

זָעַקְנוּ מָרוֹת: מִכָּאן לֹא נָסוּר.

דֶּגֶל קוֹלוֹמְבְּיָה הוּרַד מֵהַתֹּרֶן

הֹעֲלָה הַתְּכֵלֶת לָבָן. אֲנַחְנוּ כָּאן.

גָּבְהֵי לַיְלָה הִרְעִיפוּ דִּמְמַת עֲלָטָה

וְנִצַּבְנוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה

בְּלִי מָגֵן וְצִנָּה וּבְלִי קֶשֶׁת. בִּתְפִלָּה עַתִּיקָה

שֶׁל אָז וּמָחָר וְעַתָּה.

רַעַשׁ, מְהוּמָה וְהָיְתָה דּוּמִיָּה,

צוֹפַר אַזְעָקָה מְיַבֵּב אֲרֻכּוֹת

מִבֶּטֶן סְפִינָה נוֹשָׁנָה וְגוֹנַחַת.

אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד.

אֵדֵי הַגַּז הַמַּדְמִיעַ, קְרִיסַת דַּרְגָּשִׁים,

מַיִם חוֹדְרִים פְּנִימָה,

קוֹל יֶלֶד זוֹעֵק "אִמָּא!"

תִּימְרַת הָרֵיחַ שֶׁל יָם מַכָּה בַּעְיָם

צְרִיבַת עָשָׁן בְּפָנִים לוֹהֲטוֹת,

מַשְׁחֲתוֹת הָאַרְמָדָה כִּבּוּ הָאוֹרוֹת.

עַל סִפּוּן סְפִינָתֵנוּ הַסַּעַר יֵהֹם

גּוֹנַחַת הִיא וְחוֹרֶקֶת,

רוּחַ קַלָּה מֵעַל חֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

אֶת פְּנֵי מֵתֵינוּ נוֹשֶׁקֶת.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְלֹא חָמַקְנוּ עֲרֻמִּים מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת

תַּחַת מְטַר כַּדּוּרִים וָדֶמַע,

וְאוּלַי חֲלוֹמוֹת הֵמָּה.

וְאוּלַי אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא בַּחַיִּים

עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,

בָּתִּים וּרְחוֹבוֹת הוֹמִים, יְעָרוֹת עֲבֻתִּים

מֵעַל עֲפַר עַצְמוֹתֵינוּ,

וְרַק לָנוּ נִדְמֶה בָּרֶגַע הַזֶּה

כִּי שָׂרַדְנוּ.

אֵין יוֹדֵעַ אֵיךְ וּמַדּוּעַ,

עַרְפִלֵּי תַּעְתּוּעַ,

וְנֹאכַל אֶת הַלֶּחֶם וְנִשְׁתֶּה אֶת הַמַּיִם

וְנִנְשֹׁם מְלֹא הַלֵּב וְחָזֶה

אֶת לֵיל הַנֵּס וְהַפֶּלֶא הַזֶּה.

יצחק גנוז: אהוד, אשמח לראות את שירי "הדגל", אותו שלחתי לך, לציון פרשת אקסודוס, יולי 1947, כשהייתי מעפיל ופעיל באירוע היסטורי זה. ראה גם את ספרי "כיסופים וסער".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והיתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת."

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תוכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מיספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?) – מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות.

נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות. חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת איתו." והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת איתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם, ללא יוצא מן הכלל, שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד." גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל ליבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור איתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים". 

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה. איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד איתה, ולכן היא היתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעייה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעייה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד יימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אוייב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם," בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול. אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמיתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר."

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה היתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את ליבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכול נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה? התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכול צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות, וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה – נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם."

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו היתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש... ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשייה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר. חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילוניים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אב, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, היתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התוכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל היתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שריגשה אותי יותר מכל בסדרה, היתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמיים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון: חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר: חולים קשה ולא חולים קשים.

אורי הייטנר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

המחלה הארורה

חלק ראשון

הוא הרגיש חלש ומותש, חסר תאבון, שהביאו לרזון. פנה לרופא. נשלח לעשות בדיקות דם. בערב התקשר הרופא ואמר: "יש חשש כבד, שיש בעייה בתפקודי כבד!"

בשורה ארורה! "האם סוף חיו קרב?!"

למחרת הוא הגיע לרופא המשפחה, שהפנה אותו ל"מיון". שם עשו לו בדיקות, אך עדיין לא ברור בדיוק במה מדובר. בבדיקת האולטרא סאונד מלמל הרופא מילים כמו: "גידול" ו"לבלב" ו"חסימה" ו"מרה"...

הוא מיד אושפז במחלקה כירורגית! מדוע כירורגית? הוא היה מתוח... האם הוא יצטרך לעבור ניתוח?

הובטח לו שמחר יעבור בדיקת סי.טי. אבל את בדיקת ה-סי.טי עבר רק אחרי שלושה ימי המתנה מורטי עצבים...  בלי לומר לו מה תוצאות הבדיקה, ניגש אליו מנהל המחלקה ואמר לו שהוא יצטרך לעבור ניתוח, שלפניו יצטרך לעבור בדיקות נוספות. המועד, יום ראשון הקרוב.

שאלתי אותו, "האם מדובר בגידול סרטני?"

ענה, "כנראה שכן! הוא יצטרך לעבור בדיקות נוספות."

אנו עדיין בתקווה, שזה לא ייתכן!!!

למחרת הבדיקות התקדמו בקצב מהיר יותר. עשו לו MRI ואנדוסקופיה ואקו-לב... התוצאה לא השתנתה, והגזרה של הניתוח נשארה בעינה... קלטנו שמדובר במשהו נורא. וטרם הבנו את רוע הגזרה.

בימי האשפוז והבדיקות, הוא נחלש ממש, כוחו הלך ותש... מצב רוחו נעכר, ראשו הורכן, כמו פרח שנבל, עיניו הושפלו וברצפה שקעו, כאילו לא רצה שמישהו יקרא בהן את מה שבמוחו מתבשל... הוא לא בטוח שישרוד את הניתוח ההולך וקרב, אך נאחז בדברי המנתח שאמר לו, "אני אוציא אותך מזה ואתה שוב תעמוד על הרגליים."

ואני לא קולטת מה קרה לסלע האיתן, שלאט לאט נשחק, מתפורר, איך זה קורה?!

אחרי שסיימו לעשות לו את כל הבדיקות, נגשתי למנתח, מנהל המחלקה, שעבר בפרוזדור, ושאלתי באיזה ניתוח בכלל מדובר? התחיל להשיב...

ביקשתי שיעצור! אני לא מעוניינת בשיחת פרוזדור...

הוא פתח את חדרו וישבתי מולו, והסביר לי בסבלנות וברוגע, ש"מדובר בניתוח לא קל, ארוך ומסובך... ששמונה עד עשר שעות ייקח!!!" – במידה ואפשר, ינסה לעשות לו ניתוח לפרוסקופיה, ואם הוא לא יצליח, יצטרך לפתוח את הבטן, ואז ההחלמה יותר קשה. הניתוח נקרא "ויפל WHIPPLE))... הוא מנה שישה איברים פנימיים, שמתוך הבטן חותכים ומוציאים, ואיתם את הגידול הממאיר... ומחברים...

שתקתי. לא ידעתי מה לומר. רועדת, המשכתי להקשיב עד שגמר...

"ובתום הניתוח הוא יאושפז יומיים בטיפול נמרץ... יעברו לפחות חודשיים עד שיחלים, שאחריהם יעבור טיפול כימותרפי במשך ששה חודשים." (כמעט התעלפתי!!!)

והוסיף: "יש סכנה של שני אחוזי תמותה בניתוח וגם אחריו, אך אני מבטיח שהוא יעמוד על רגליו!!!"

הרגשתי שעולמי חרב... מי ערב שהוא יחזיק מעמד?

ושוב שאלתי: "אתה יודע אם מדובר בגידול סרטני?"

הוא הנהן: "קרוב לוודאי שכן. את הבדיקה הפתולוגית יעשו לאחר מכן."

במקום לחוס על המנותח, חסתי על הרופא-המנתח, שלוקח עליו משימה מסובכת וקשה. האם הוא יוכל לישן בלילה לפני הניתוח??? מה יעבור עליו??? אין ספק שגם הוא במתח, שחיי אדם מופקדים בידיו!

שאלתי: "איך תחזיק מעמד עשר שעות רצופות, בניתוח כל כך מסובך?"

והוא ענה: "אומנם זה לא דבר של מה בכך, אך זה האתגר!!!"

שאלתי: "אפשר לוותר על הניתוח???"

והוא חרץ את הדין: "אין אופציה אחרת!!!"

והמשיך: "אחרי הניתוח הוא מיד יועבר ליומיים לטיפול נמרץ..." והוסיף, "ייתכן שאחרי הניתוח תהיה לו סוכרת... כי הלבלב מאוד פריך..."

לא הבנתי איך נופלים עלינו "ויפל" (WHIPPLE) "לפרוסקופיה", "סכרת", "גידול" "כימותרפיה", "טיפול נמרץ".

השמיים נפלו עליי! מחיתי את דמעותיי... נכנסתי לחדר שבו בעלי שכב. ממתין לשמוע את מה שהרופא גזר... איך אבשר לו את הבשורה האיומה שמטילה אימה, שמדובר בניתוח כל כך מסוכן, ארוך ומסובך??? אחוזת אימה, ספרתי לו בקצרה. דילגתי על המלים הקשות שקשה לי לבטאן. רק אמרתי לו, שמדובר בניתוח ממושך... והחלמה, זמן רב תארך...

הוא שתק! הוא היה מופתע שמדובר בניתוח שמעולם לא שמע עליו (ויפל) צריך הרבה להתפלל... שתיקתו רעמה ולשמיים זעקה!!! לא קשה לראות שרע לו ומר. חייו קבלו תפנית חדה לימים של חידה, מלאי חרדה, מכל הלא נודע. קשה לו ומר, גורל אכזר עליו נגזר... למרות הכול, לא דיבר על סכנת המוות, ולא על הרמת ידיים... רק ביקש מהילדים שלא יריבו על המשק... הוא לרגע לא חשב להתחרט, או לוותר על הניתוח שיושב עליו כבד. למרות שמדובר בניתוח קשה, הוא הרגיש שהוא בטח יצא מזה... זה מה שהבטיח לו הרופא! כאילו שהרופא חקק על אבן, את מה שתיכנן והתכוון.

לכולם הוא סיפר על קרן האור שבקעה מתוך התהום, בדמות המנתח הנפלא והרחום, שמתייחס אליו בחום, והוא נותן בו אמון, שהוא המומחה בתחום, ויותר מזה אדם... הוא הרגיש שהוא נוגע בקודש, וחש מעין הקלה, שלידי מנתח מעולה נקלע.

יומיים לפני מועד הניתוח המתוכנן, אחרי שסיים את כל ה"צומות", התעניות והעינויים, שגרמו לו הבדיקות, האינפוזיות, הדקירות והזריקות... והמתח מקרדום הניתוח שמונח על צווארו, ניגש אליו הרופא ה"מלאך", המתחשב, והמוערך, שידע שהפציינט עומד להיכנס ל"כלא" ארוך וממושך, ובישר, שהוא מאשר לו להשתחרר הביתה ליומיים, מעין חופשה במתנה, או "חנינה קטנה", על גזר הדין הכבד ועל העונש, שהוא עומד לרצות. הוא זכה בברכה שגרמה לו אנחת רווחה לבלות סופשבוע בבית בחיק המשפחה... שלא היה בטוח שיראה אותה שוב!

צל הניתוח המתוכנן ביום ראשון, על ראשנו ריחף ולא נתן לנו לישון. והוא ראה בדמיונו את הניתוח הקשה, איך אותו מרדימים ומחדירים לגופו מצלמות ומכשרים, וחותכים מבִּטְנו כמה איברים וגידול אלים. האם הוא יחלים? יישאר בחיים??? איך המשק יראה בלעדיו? מי ייקח אותו לידיו, ויטפל ביציר כפיו, שהוא אהבת חייו?

חיכיתי מחוץ לחדר הניתוח עם בתי ובני. היינו דרוכים ומתוחים. אחרי שמונה שעות ארוכות, קראו לנו להיכנס למבואה של חדרי הניתוח. עמדו לפנינו שלושת הכירורגים המוכרים, שנראו לאים, מותשים ומכורכמים. האם הם הרימו ידיים??? ההבעה על פניהם היתה קשוחה וחמורה, האם משהו לא כשורה קרה?!

"הכול עבר בסדר..." אמר הסטז'ר, "הצלחנו לבצע את הניתוח בלי לפתוח את הבטן, הניתוח נעשה בלפרוסקופיה, הוצאנו הכול (מנו את האיברים שהוצאו) ומסרנו לפתולוגיה... התוצאות יהיו בעוד שלושה שבועות... העבודה טרם הסתיימה... מכינים אותו... לא תוכלו לראותו מתאושש, הוא מפה יוחש לטיפול נמרץ, שם יקבל טיפול צמוד ומסור, ורק בעוד שעה קלה תוכלו לשם לסור."

עדיין לא הייתי רגועה: "למה אתם נראים כל כך טרודים וחיוורים, מותשים ובלי צבע על הפנים? האם אתם משהו מאתנו מסתירים?"

מנהל המחלקה ענה: "לא, זה בגלל משהו אחר, הכול בסדר!!!" לא השתכנעתי. אולי הם פישלו, חששתי?!

חסתי עליהם! חשבתי איזו אחריות מוטלת עליהם וכמה בריאות זה עולה להם!!!

חיכינו לראותו!!

המתנו ליד "טיפול נמרץ" וראינו איך לשם הוא מוכנס. עד שחיברו אותו לכול המכשירים...

ראינו, איך הרופא המנתח, ה"מלאך" המבורך, לא סיים את הניתוח והלך, ובטרם אכל או נח, ליווה את המנותח לטיפול נמרץ, והמשיך לעקוב אחריו. קשה להאמין מה עשה לנו לראות את האחריות והמסירות של הרופא, שעוקב מקרוב ולא מרפה, עד שבו עיניו רואה מה בדיוק קורה. ומורה ומנחה את הצוות המטפל.

כשהמנתח, סיים ויצא מטיפול נמרץ, רצנו אחריו, לשמוע איך הניתוח עבר?

אמר, שהכול עבר בשלום והיה מוצלח, לא פתחו את הבטן...

ושוב שאלתי אותו, למה הוא נראה כל כך עצוב וטרוד?

והוא ענה: "זה לא ניתוח פשוט!!!"

ויכולתי לחוש כמה כוחות נפש ל"מלאכים" האלה נחוץ, ואיך הם ממשיכים את היום שהיה כל כך לחוץ???

נכנסנו לחדר טיפול נמרץ. הוא שכב מחובר לצינורות רבים ולחמצן. לפי המוניטור, אפשר היה לראות שעמד בניתוח הכול-כך מסובך. ניסיתי לדבר אתו. הוא היה עדיין בהשפעת סמי ההרדמה. ידיו היו קפואות וכחולות, והאחות התקשתה לשים אטב על האצבע, כדי לבדוק לו את אחוז החמצן בדם... ניסיתי לדבר איתו, הוא הימהם... הבנתי שהוא מטושטש, ולא בהכרה ממש, קיוויתי שאין חשש!!!

זכרתי שהמנתח אמר לי שיש סכנת מוות גם אחרי הניתוח... המערכה הראשונה הסתיימה! השאלה, איך תעבור ההחלמה???

למחרת באנו אותו לבקר, הוא קיבל אותנו בחיוך של מנצח, למרות כל האינפוזיות והצינורות, הזונדה באף והקטטר, הוא ללא כאבים כלל, ומיד ביקש את הטלפון לדבר עם הפועל, כדי להודיע לו אילו פעולות עליו לבצע... שחר חדש...

במשך חיי הארוכים לא ראיתי מעולם רגישות ואכפתיות כזו של רופא, ובעולם המנוכר שבו אנו חיים, זה נדיר ונהדר. זכינו באוצר, בדמות רופא שלפני כן היה זר, וכעת הוא חלק מכל מה שהוא חווה ועבר. קשה להבין איזו מסירות, אנושיות, מקצועיות, יש באדם אחד.

כעבור יומיים הוא הוחזר למחלקה, מחובר לצינורות, מראה לא מלבב ומכמיר לב. כאן יעבור ימים קשים ומתישים של ייאוש, של כאב, של תשישות, בגלל הצום, כי אסור לו לאכול ולשתות. הפה יבש, לא יכול לבלוע, אפילו לא רוק. באף תקועה לו זונדה והיא מקשה, הגרון ניחר. כאן יחפרו לו במחטים ויחטטו לו כדי למצוא ורידים, כדי לערות לו אינפוזיה של נוזלים עם מלחים, ותרופות נגד כאבים. יש לו צינורות מימין ומשמאל, ובפנים הכול חתוך ומחובר, כי הוצאו מבטנו איבר ועוד איבר, שהגוף צריך לפעול בלעדיו... והוא בצום, לא יכול לאכול, חלש ומיואש וקשה לו לנשום, או לעשות כמה צעדים, כדי להגיע לשירותים. כאן ירוקנו ויחבשו לו את הנקזים היוצאים מהבטן. וכאן הפיסיותירפיסטית תלמד אותו לפסוע את צעדיו הראשונים וגם לנשום נכון, כדי להכניס יותר אוויר לריאות. לכאן תגיע הדיאטנית, שתמליץ על תזונה נוזלית חמישה ימים אחרי הניתוח שלא בא אוכל לפיו... לכאן יבוא פסיכולוג, לבדוק, מדוע אין לו מצב רוח... בבקרים יחכה לביקור רופאים, ירצה שכבר יגיעו, כדי לבקש עזרה על כל הסבל הנורא שנשמתו בלילה עברה. והם ינסו להרגיע בתרופות ובכול מיני טיפולים, כשהם מזכירים לו, שהוא עבר את אחד הניתוחים הכי קשים, שממנו לא כל כך מהר מתאוששים... וכאן אשב אני לידו כל הימים, ואנסה לסייע, אפנה לרופאים ולאחיות שיעזרו לו לחזור לחיות...

ולמרות שהוא מרגיש נכה, חסר אונים, בכול זאת רוצה להאמין, שיתקיים מה שהרופא המנתח הבטיח, שלעמוד על הרגלים יצליח...

בוקר אחד, אחרי לילה מאוד קשה, שעבר על המנותח, ראיתי את מנהל המחלקה בפרוזדור וביקשתי שיסור לראותו וייתן מענה על כמה תלונות, שהפכו את לילו לגיהינום. הוא הגיע מיד, פקד על האחיות והרופאים להוציא לו את הזונדה מהאף, את החמצן, את הקטטר, ועוד כמה צינורות מהבטן, ולאפשר לו להרטיב את הפה במים. לעשות לו בדיקות דם, ובדיקות של הנקזים. הוא הזמין עבורו פיסיותרפיסטית, שתעזור לו לקום וללכת ולמלא את הראות בחמצן. בלילה, הורה לתת לו מורפיום, כדי שיירדם, כדי שלא יעבור עליו שוב לילה מאיים.

עד הצהריים עמלו עליו האחיות והרופאים ללא ליאות, לבצע את מה שמנהל המחלקה, המנתח, הורה להן לעשות. הרגשנו שכול מה שהוא אומר, מתבצע מיד ובמומחיות. שוב גילינו, שיש לנו רופא שהוא מלאך מבורך, מעניק לו מזור, ומכניס לחייו קרן אור... ותקווה שכל הקושי יעבור.

כל הימים ישבתי ליד מיטתו ולא עזבתי אותו לרגע. בערב, אחרי ששכב לישון נסעתי הביתה. נכנסתי למכונית וצעקתי ובכיתי בקול רם: "למה? למה? למה???" הרי כל חייו רק נתן, ונתן, ולעצמו דבר לא לקח. למה מגיע לו לסבול כך??? חזרתי הביתה מותשת ופצועה. הרגשתי על בשרי איך הכאב והאומללות שלו ננעצים בי כמו קוצים והכאב הנוראי מחבר אותנו יותר חזק והופך אותנו לגוף אחד, שכואב וסובל ביחד.

והצום שנגזר עליו לפני הניתוח ואחריו, המשיך לתת את אותותיו. מיום ליום הוא הלך ונחלש ולא היה לו כוח לעמוד על רגליו. הכריחו אותו לקום ולהתחיל להתהלך. כשעשה כמה צעדים, הרגשנו שזה השג. לא היה לו פשוט להתיישב או לשכב. והדבר הכי קשה היה לקום ללכת למקלחת שהטילה עליו מורא ופחד...

ובכל פעם כשהוא התלונן על איזו שהוא כאב או מצוקה, אם המנתח לא נוכח במחלקה, הרופאים התורנים, הזעיקו אותו והוא מיד נענה ונתן עצה, כך שהרגשנו שהוא תמיד שם ואף פעם לא נעלם. הוא תמיד ידע במי מדובר, כאילו התיק הרפואי שלו, מונח לפניו. הוא העניק למטופל את מקומו, והוא חש כאילו הוא החולה היחיד במחלקה, וכך גם הרגישו כל השאר. 

הרגשנו ביטחון, שהוא האדם הנכון, עבורנו הוא סמל את בית החולים והעניק לו הוד, כמקום, שבו החולה לא הולך בו לאיבוד, ולחולה יש כבוד והוא יודע, שיש לו למי לפנות וליהנות מטיפול הכי טוב. אילו זה היה כך בכול המחלקות, אולי אפשר היה לוותר על הרבה תרופות מיותרות ולהסתפק במבט, במילה טובה, בתקווה, באופק. אלו הדברים הנחוצים לחולה.

בוקר אחד, אחרי ימים ולילות קשים ונואשים, רק שמונה ימים אחרי הניתוח, הודיע לו המנתח שהוא הביתה משתחרר. הייתי בהלם. איך אקח אותו הביתה??? מנהל המחלקה אמר, שיש פה חיידקים וזה נורא מסוכן... והבטיח לי שבכול בעיה קטנה שתצוץ, אני רשאית להביא אותו מיד ל"מיון", או למחלקה, ושלא אפחד מכלום.

ועוד איך פחדתי!!! איך אצליח לטפל בו לבד, בלי כל הרופאים והאחיות שעושים עבודה מקצועיות והוא שבר כלי??? ואני מה אני???

נסענו הביתה. השמש זרחה. היה יום נעים אחרי כמה ימים גשומים וקרים. הוא היה מאושר, כמו אסיר ששוחרר ממאסר. עלה שמונה מדרגות עד הכניסה הביתה בלי לעצור והרגיש שהוא יכול!!! אחר כך הוא יצטרך לעלות עוד 18 מדרגות עד חדר השינה? האם יצליח? ואם לא? האם הלילה ישן על הכורסא בסלון?

הילדים והנכדים מאוד שמחו. באו לראותו. אך הוא היה טרוד בעולמו. גם אימו שגרה בשכנות, שלא ראתה אותו מלפני הניתוח, הגיעה לבקרו. היא לא היתה בהיסטריה על מה שבנה עבר ויעבור. היא שידרה קור רוח. כאילו השלימה עם גזרת הגורל, או שלא הבינה כלל באיזו מחלה מדובר. יותר מזה שהיא חרדה לשלומו, הוא חרד לה יותר. אמר לרופא: "יש לי אימא בת תשעים וארבע. אני חייב להבריא. היא כבר איבדה בן! ואתה יודע מה זה לאבד עוד בן?" הרופא הבטיח לו שזה לא יקרה... ועבורו הוא היה מלאך!

חנה סמוכה מושיוב

המשך יבוא

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

אהוד בן עזר

על הולדתו של האבטיח המל"לי

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים"

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

* שני הקטעים לקוחים מתוך צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) משנת 1919, הכוללת גם הערות ודברים נוספים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

אפשר לקבל במייל את הקובץ כולו על פי פנייה למכתב העיתי.

*

ברוך בּן עֶזֶר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר הוא בן אחיו הצעיר של ברוך, בנימין.

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית.

בשנות העשרים המאוחרות, למאה העשרים, תיכנן ובנה ברוך בן עזר את האחוזה החקלאית קלמניה, למען הבעלים משה גרידינגר, ושימש שנים אחדות, גם בשנות השלושים, כמנהל האחוזה.

ברוך נחשב מומחה בחקלאות, בייחוד בעף הפרדסנות. היה לו פרדס משלו בפתח-תקווה וגם ניהל פרדסים של אחרים. באחד מהם גילה את זן השמוטי האדום, "שמוטי דם", טיפח אותו וקרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון.

ברוך בן עזר היה גם מראשי התאחדות האיכרים במשך שנים רבות.

פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד) מאת אהוד בן עזר וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988).

ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של הסופרת הצעירה עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).

* * *

משה גרנות

הדוד מאמריקה

אני חשבתי שהדוד הוא ההזדמנות שלי לפרוץ קדימה בחיים מבלי להתנסות בכל התלאות שהורינו התנסו בהן. אחרי שסולקתי מגימנסיה "גורש", ישבתי לו על הווריד, והודעתי לו שאת פרומושיקה אני רוצה לעזוב  – העיירה הזאת קטנה על מידותיי.

"טוב, מֵיידָלֶה, אני נוסע לבוטושאני, נבקש רשות מאבא, וניקח אותך איתנו."

"אפילו לא יסכים – אני עוזבת פה."

אבא הסכים. די בושות עשיתי לו בפרומושיקה – מוטב שהדוד יאכל את מה שהוא בישל.

הדוד שכר כרכרה, הסוס היה מהיר, ותוך כשעתיים היינו כבר בפרוור העיר.

"מה את רוצה לעשות, מיין קינד?"

"אני רוצה לכבוש את העולם, דוד אלברט."

"יפה יפה, גם אני בצעירותי חשבתי כך..."

"ותראה לאן הגעת."

"כן, מיין קינד, אבל אני ברחתי רחוק אל מעבר לאוקיאנוס. לנסוע בכרכרה מפרומושיקה לבוטושאני זה לא קונץ גדול."

"מה אתה מייעץ, דוד?"

"נתחיל בקטן – מה דעתך לשמש מזכירה בבנק שלי?"

"כל כך בקטן, דוד?"

"תהיה לך משכורת, לא תהיי תלויה בכסף של אבא, זה לא עניין של מה בכך בשביל נערה בגילך."

הכרכרה נעצרה לפני מלון בֶּלְוֶדֶרֶה שבשדרות אמינסקו. זאת הפעם הראשונה שראיתי בית מלון מבפנים – הכול היה מדהים – הבֶּל-בוי עם הכובע המצויץ שלקח מאיתנו את המזוודות, הקונסיירג' שנראה כמו גנרל במדים ובשרוכים המוזהבים, המדרגות המכוסות בשטיחים כהים, המראות הענקיות בלובי. בחדר שהדוד שכר (חדר אחד לשנינו) היתה מיטה זוגית ועוד מיטה אחת ליחיד. באמצע התקרה היתה נברשת ענקית, שבה זהרו באור יקרות חמש נורות חשמל. ליד חדר השינה היה חדר אמבטיה, ובו מים זורמים ומיני סבונים ותמרוקים. פערתי עיניים באי אמון – כך רגיל דוד אלברט לחיות – הדוד שברח כנער מפרומושיקה שבה שואבים מים מהבאר, התקרות נמוכות ומפויחות מאש התנור, והאור הקלוש מגיע מעששיות נפט?

"אל תספרי לאבא ששכרתי רק חדר אחד – זה לא מקמצנות – לא רציתי להיפרד ממך, לא רציתי שתהיי לבד."

"טוב עשית, ואל תדאג, אבא לא ישאל."

הוא התקלח, לבש פיז'מה, ונכנס למיטה עם קצת ניירות שרצה לקרוא לקראת הפגישה שלו למחרת בבנק. אני ניצלתי את האמבטיה עד תום, שיכשכתי במים אולי חצי שעה והזלפתי על עצמי כל מיני בשמים. יצאתי מהאמבטיה, ונכנסתי ישר למיטה הזוגית, ונישקתי לדוד על לחיו:

"דוד אלברט, זה כמו חלום, כמו חלום!"

"טוב לי שאת שמחה, זיסקייט. תגידי לי, סילביניו, מה אומרים עליי בפרומושיקה?"

לא התכוננתי לשאלה כזאת.

"מה אומרים? אומרים שאתה עשיר כקורח, אבל..."

"אבל מה."

"אני לא יודעת אם כדאי..."

"מה זיסקייט, אל תחששי, ספרי לדוד שלך את כל האמת."

"אומרים עליך שאתה מבטיח לאחד, מראה לשני, ונותן לשלישי..."

הדוד פרץ בצחוק, ולא חדל עד כי עיניו מלאו דמעות. כשנרגע, הוא קם מהמיטה, ניגש יחף למקטורן שהיה תלוי בארון, והוציא מן הכיס קופסה קטנה.

"הנה, לא הבטחתי את זה לאיש, לא הראיתי את זה לאיש, ואני ישר נותן לך."

הוא פתח את הקופסה והוציא ממנה שרשרת זהב יפיפייה.

"לי?!"

הייתי המומה – מתנות כאלו נתן הדוד רק למי שהתחתנה.

"כן, מיידלה, זה שלך."

התנפלתי על הדוד בנשיקות, קודם בפנים, ואחר כך בצוואר ואחר כך בכל הגוף, ואז הרגשתי שהאיבר שלו מתקשה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לאיש זקן שמתקרב לחמישים. לחיים בירשטיין זה קרה לא פעם כשהיינו יחד, וזה החמיא לי שהרי אני אינני יפה כמו פרומה'לה, והנה בחורים מתגרים ממני ונמשכים אליי.

החזקתי לו ונישקתי גם שם, ואז זה קרה – אם אנסה לתאר – אחטא לאמת – אלה היו רגעים קסומים, שמעולם לא זכיתי כמותם בכל ימי חיי. הדוד היה אמן האהבה. הוא היה איש העולם הגדול, למד וידע איך מענגים אישה. הוא היה קוסם. בסתר ליבי ערגתי לרגע בו אהיה עם גבר במיטה ונפרוק את כל תשוקותינו, תיארתי לעצמי שזה יהיה רגע מדהים, אך לא תיארתי עד כמה.

כשנרגענו שנינו, רציתי לכרוע ברך לפניו ולנשק את כפות רגליו. הוא כרך את ידו החמה מאחורי עורפי, וליטף את שיערי הלח בידו השנייה.

"עכשיו, זיסקייט, אנחנו נישן."

חשבתי שלא אוכל להירדם אחרי החווייה המטלטלת הזאת, אבל רק עצמתי עיניים – שקעתי לשינה עמוקה.

כשהתעוררתי בבוקר, הדוד כבר לא היה בחדר. על השידה היה פתק: "זיסקייט, אני בבנק. אם יתחשק לך לעבוד – את מוזמנת, ואולי עדיף שתיקחי לעצמך יום חופשה – מגיע לך. ארוחת הבוקר מחכה לך למטה, אלברט."

עבדתי בבנק שנה ומחצה, עד אשר הבנק נסגר. הלווים לא החזירו את חובם – לא את הקרן ולא את הריבית. הדוד חכך בדעתו אם לתבוע אותם לדין, ולבסוף ויתר. הוא ידע שבמערכת משפט מושחתת כמו ברומניה בלי שוחד אין תוצאות, וגם אם התוצאות יהיו חיוביות, בוודאי יעברו שנים עד שיראה את כספו בחזרה. הוא העדיף לסגור את "בנק לחקלאי", ולחזור לפילדלפיה, שם הוא ניהל את עסקיו ביד רמה ובלי הפתעות לא נעימות.

במשך השנה הזאת נעתי כמו בתוך חלום. אם תשאל אותי מה עשיתי בבנק – לא אדע לפרט. פה ושם קרעי זיכרונות. ברוך השם שלא הייתי צריכה לנהל את חשבונות הבנק, כי הייתי מתמוטטת. הציון הכי גבוה במתמטיקה שקיבלתי בגימנסיה "גורש" היה 3 (מתוך 10). מה שאני כן זוכרת, ולעולם לא אשכח היו הלילות הסוערים במיטתו של הדוד. הוא היה אמן, יותר מזה – קוסם. והוא גם ידע להיזהר, לא כמו הבן של איסיצ'סקו שהכניס את בלה בהיריון, וכל פרומושיקה ידעה שהיא נוסעת לבוטושאני כדי להפיל. לבחורה כזאת בעיירה שלנו לא היה שום סיכוי לשידוך סביר. היו מייעדים לה או אלמנים מטופלים בילדים, או בעלי מום.

לאחר כשבוע עברנו לגור באחת הדירות שהיו בבעלותו של הדוד ברחוב הארמנים. הדירה לא היתה מפוארת כמו החדר במלון, אבל הדוד שכר משרתת שהיתה מגיעה פעמיים בשבוע כשאנחנו היינו בבנק, היתה מנקה, מאווררת, ומשאירה על השידה פתק עם ציון מיספר שעות שעבדה. לא ידעתי קודם, ובוודאי לא אדע כל חיי, אושר אדיר כפי שחוויתי בשנה וחצי בבוטושאני במחיצתו של הדוד.

לאחר שהבנק נסגר חזרתי לפרומושיקה. אבא עמד על כך שהגעתי לפרקי, ועליי להינשא. הוא גם מצא עבורי בחור "ראוי" – ברל קוז'וקרו – הוא אדם רציני, בעל מלאכה שיכול לפרנס את אישתו בכבוד, הוא תופר לאיכרים קוז'וקים לחורף, וכידוע, אין איכר שאינו לובש קוז'וק, לפעמים גם בקיץ, לכן העבודה לא תחסר לו לעולם.

"סילביניו, עד היום נכנעתי לכל השיגעונות שלך, אבל הפעם תשמעי בקולי – את צריכה להיות אישה מהוגנת, בעלת בית – די נגמרו שטויות הילדות. את תינשאי לברל, וזהו!"

"נדמה לך! לעולם לא אינשא למכליב הפרוות הזה, שכולו מסריח מעור הכבשים. אם תכריח אותי – ביום החתונה אני תולה עצמי על המשקוף לעיניה של כל פרומושיקה!"

"מה עושים עם הסוררת הזאת?", פנה אבא לאימא, "הרי היא תוריד את שיבתי ביגון שאולה. איך גדלה לנו בת כזאת? איך לי, הירשל גולדבלאט, שמעולם לא הרמתי עיניי מעל החוט והמחט, שחייתי כל חיי מיגיע כפיי – איך?!"

"אני רוצה את חיים בירשטיין..."

"מה?!"

"שמעת, אני רוצה את חיים בירשטיין."

"את הריקא הזה, שמסתובב כל היום עם נערים חצי מגילו, שאין לו מקצוע, וגם חוכמת המסחר לא קנה מאביו? איתו הרי תצטרכי לקבץ נדבות – סילביניו, תחזרי לחושים שלך, זה לא הגיוני."

"אתה תיתן לו נדוניה, והוא יפתח עסק."

"כמה אני כבר יכול לתת לו?"

"או חיים בירשטיין – או שאשאר בתולה זקנה..."

"טפו טפו טפו, אל תגידי דברים כאלה, אפילו לא בהלצה," התערבה אימא, "הירשל תרחרח, תבדוק אצל בירשטיין הזקן, נראה, אולי..."

אבא שלח את מנדל השדכן לבירשטיינים, והם העמידו תנאי: או מאה אלף, או אין שידוך.

"מאה אלף?! האיש הזה יצא מדעתו – מאין אשיג לו סכום כזה? מה אני רוטשילד? את מבינה, לוצה, זאת צורה אלגנטית כדי להבהיר לנו שהשידוך לא נראה להם."

ובאמת, למה שייראה להם? אני נחשבתי לנערה עצלנית, שלא עוזרת במשק הבית, נערה סוררת ש"מסתובבת", ואני גם חששתי כי גם הפרשה שלי עם הדוד גונבה לאוזניהם.

"אבא, אני אסע לדוד לבוטושאני."

אבא לא אהב לקבל טובות הנאה מהדוד – "אדם הגון אינו מעריך כסף שלא הרוויח בזיעת אפיו." אבל הוא לא התנגד לנסיעה, הכול היה שווה לו כדי לראות אותי נשואה.

"מאה אלף?" שאל הדוד, "אני קצת לחוץ (דוד אלברט לחוץ?!) הרי השקעתי בבנק כסף, והוא ירד לטמיון, אבל מה אני לא אעשה עבור האחיינית האהובה שלי."

הדוד שילם את הנדוניה וכיסה את הוצאות החתונה, ואני נעשיתי אשת איש הגונה כפי שאבא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר.

אם חיים בירשטיין אהב אותי – שאלה גדולה. נדמה לי שהוא התחתן איתי כמי שכפאו שד. הוא בוודאי ייחל לעצמו אישה יותר יפה ויותר מוצלחת. אבל אני חשקתי בו בכל ליבי, הוא הרי היה חלום נעוריי – היה בחור יפה, והיתה לו נשמה פיוטית ולב רגיש. אבל נישואים הם כמו נישואים – ניצוצות וחזיזים לא עפו, והראש שלי חדל מכבר להסתחרר. פתאום צריך לדאוג לפרנסה, פתאום צריך לטפל כל היום וכל הלילה בתינוקת צרחנית – למי יש כוח ותעצומות נפש לרומנטיקה.

המצב הכלכלי שלנו בתחילת חיינו המשותפים היה מצוין – בכסף הנדוניה הוא קנה חוות פרות בכפר לופאריה, וחיינו ברווחה, כי את כל העבודה עשו שני הפועלים, ולי היתה משרתת שניקתה, בישלה וכיבסה, ולי לא נותר אלא לקום מהשולחן ולהודות על השירות. ההריון שלי היה קל יחסית, אבל התינוקת שנולדה, מגדה (נתנו לה שם רומני כי עם שמות כמו אטל, שפרינצה וגיטל – לא צפוי לה עתיד גדול בארץ הזאת), היתה צרחנית, ולא הותירה לי הרבה זמן לישון, ובוודאי לא כוחות לנהל חיי אהבה עם אביר חלומותיי.

כשנודע לי שהדוד עומד לחזור לאמריקה, נסעתי לבוטושאני בתירוץ כלשהו, והפקדתי את מגדה הקטנה בידיה של המשרתת:

"דוד אלברט, בוא נהיה יחד עוד יום אחד..."

"לא זיסקייט, כבר לא..."

"אני רוצה לשמור את הטעם הטוב, אני רוצה שהראש שלי יסתחרר כמו אז..."

"סילביניו, זה היה, וזה כבר איננו."

"למה איננו, דוד אלברט, למה איננו? אתה כאן, ואני כאן, מה חסר?"

"לא חסר דבר, מיין קינד, אדרבה, נוסף משהו – את נשואה. אני אמנם אשמאי זקן שחי עם האחייניות שלו (כך התוודה שלא בכוונה על יחסיו עם סילביה השנייה, הדודנית שלי), אבל אינני נואף. אני עזרתי לך להשיג את החתן האהוב עלייך. עשיתי די."

הוא לא הסכים בשום אופן להיות איתי, ואני חזרתי בוכייה לפרומושיקה כי ידעתי שלעולם שוב לא אזכה לרגעים המאושרים כמו אלה שזכיתי בהם במחיצתו.

החווה שבה השקיע חיים את כסף הנדוניה כשלה. אבא צדק, לפייטן שלי לא הייתה שום חכמת מסחר. איכשהו שרדנו, ואז באה המלחמה הנוראה, והגלו אותו לטארגו ז'יו בתור קומוניסט מסוכן למולדת הרומנית. כשחזר, הקבלתי פניו של שלד עצמות. טיפלתי בו במסירות, והוא חזר אל עצמו. רחמיי נכמרו על הבעל הלא יצלח שלי, וקצת מן האהבה הישנה קמה לתחייה.

משה גרנות

* * *

דוד מלמד

"אבוקישק הגדול אמר שרוצה לחזור"

על "קטיף" – קובץ ספרותי נשכח

של אם-המושבות

[המאמר התפרסם לראשונה ב"הדור", שנתון עברי המופיע בארה"ב,

 בעריכת לב חקק. כרך י' תש"ף, 2020].

לא מכבר מלאו 140 שנה לייסודה של פתח-תקווה אם-המושבות [בשנת 1878]. אחד ממאפייניה בעבר היה קטיף התפוזים בפרדסיה הרבים. אך היה בה גם "קטיף" מסוג אחר.

בימים עברו בלטה פתח-תקווה ביוצרים, סופרים ומשוררים רבים, שנולדו או התגוררו בה, וגם הקדישו לה מקום נכבד בכתביהם. ביניהם היו נתן יונתן, אסתר ראב, חנוך ברטוב, יהושע קנז, אסתר שטרייט-וורצל, אהוד בן עזר, רות אלמוג, ורבים אחרים. והיה לה גם כתב-עת ספרותי: "קטיף".

היו גם שנים שבהן העניקה העיר את פרס פתח-תקווה לספרות יפה, דוגמת פרסי הספרות של הערים הגדולות בארץ וערים נוספות כרמת-גן וחולון.

הקובץ הראשון של "קטיף" הגדיר עצמו: "ילקוט לדברי ספרות", ועורכיו היו המשורר ק.א. ברתיני והסופר יוסף חנני. הוא יצא לאור בראשונה בשנת תשי"ד (1954) וכלל 233 עמודים ובהם סיפורים, שירים, מחזה, מאמרי עיון, ומקום נכבד לצילומים של ציורים, פסלים, רישומים ותבליטים, רובם פרי-עטם של בני פתח-תקווה. בין משתתפי הקובץ היו, מלבד העורכים, דב סדן, ג' קרסל, ר' בנימין, נ' קצבורג, ואחרים.

בדברי הפתיחה לקובץ כתב ז' יואלי על מה שעומד מן הצד התקציבי של סצנת התרבות: "הספר שלפנינו הוא מאסף לדברי ספרות ועיון של משפחת הסופרים באם-המושבות וכן של סופרים ידידים וקרובים, אשר חיו ועבדו אי-פעם בפתח-תקווה ושמרו לה אמונים. עיריית פתח-תקווה ראתה זכות וחובה לעצמה לתת ידה להוצאתו של הקובץ. לכאורה אפשר להקשות: מה לעירייה ולהוצאות דברי ספרות. האין הדבר חורג ממסגרת פעולותיה השגורות? אפס הגיעה השעה שנכיר כי במדינת-ישראל מוטל על הרשות המקומית המודרנית למלא לא רק שירותים עירוניים. בתקופה של דלדול רוחני, של התפשטות הלעז ושל התפרקות מערכים תרבותיים, אין אף תא ממלכתי יכול לפטור עצמו מדאגה לצרכיה הרוחניים של האומה. ולכן גם בלהט העבודה הקונסטרוקטיבית, אל נשכח כי כל עבודתנו המשקית הארגונית הפרוזאית לא הייתה קיימת בלעדי יצירתנו הרוחנית ובלי שמירה על אוצרותיה. המדינה והזרוע המבצעת שלה – הרשות המקומית – מצוות, אפוא, להושיט יד נדיבה לעידוד חיי הרוח, לקידום חיי התרבות ולטיפוח כל ניצוץ של יצירה רוחנית, של נכסי תרבות ושל מפעלים ספרותיים."

מן הצד הרעיוני עובר הכותב אל עירו: "פתח-תקווה, שחלקה כה רב בתולדות הישוב ותנועת הפועלים, ודאי שמצווה היא להוציא ספר שישמש אספקלריה לכוחות היוצרים שגדלו בתוכה וחוסים בצילה... גם בין הסופרים היושבים בפתח-תקווה ובנותיה רבים הם אנשי השדה והעבודה ומדבריהם על דפי 'קטיף' עולה הבושם של המושבה: הפרדס והאילן, השדה והעמל – ועל אלה גאוותנו."

כיוון שכך, מי כמו נתן יונתן היה האיש הנכון לפתוח את הקובץ, בפואמה שלו "פתח-תקווה עירי", אותה הקדיש "לאמא ולאבא – באהבה":

"מושבה היא מולדת קטנה. שוק, סמטה, בית-חמר ורכבת,/ איש ואיש ומושבת חייו – גם יפליג למחוזות אחרים./ צרת-עין היתה מושבתי, אך עתים טובת לב ואוהבת / ועל כן בדרכי-החיים לא נשכח לה חסדי-נעורים, / וכשם שאהבנו אותה בעודה מושבה נעזבת, / נאהבנה כיום, בהיותה רבת-עם וכבודה בערים" – כותב נתן יונתן בשנת 1954, כאילו כתב בשם אוהביה היום.

"כפר מלבס היה מושבה והייתה מושבתנו לכרך. / עוד נזכור את ימי המנדט. – גם מר שטמפר לטוב יזכרה, / איך מדד שעלו בחולות, תוכניות לבדו אז ערך, / פרצלציות, קווי הביוב, ארנונת היינות והקרח – / הוא היה סנדקה של העיר בעודה מושבה זעירה /... שא שלום, אדון שטמפר השב, – היה טוב, אבל טוב שהיה" – נפרד נתן יונתן מראש-העיר הראשון.

[אהוד: הכוונה כנראה לשלמה שטמפפר, בנו של אחד ממייסדי המושבה יהושע שטמפפר, שהיה בן-דודה של סבי יהודה ראב בן עזר].

בין הכותבים בקובץ הראשון היה גם יעקב-צבי שרגל, שדאג להוציא-לאור את קובצי "קטיף". שרגל, משורר אידי, שכתב באידיש ובעברית שירים, מאמרי-ביקורת ומסות, וביצירותיו היו שזורים מוטיבים של פתח-תקווה, יליד העיר חלם בפולין, עיר שהודבק ליהודיה שם של כסילים, למרות שהיו בה אנשי-רוח, רופאים ובנקאים, למדנים ורבנים ושאר משכילים לסוגיהם. (החיוך שעלה על שפתי אנשים כששמעו מפיו את שם עיר-הולדתו הכאיב לו עד מאוד).

שירו "על הסף" המופיע בקובץ תורגם על-ידי אמיר גלבוע. "קו-אור – כברק מאכלת על הקיר. / אני עומד על הסף ורואה:/  יום עוזב ארץ ועיר, / עץ השקמה בוער כסנה. /... הלילה רגלו האחת כבר בשער / ועץ השקמה בוער ובוער." 

לאחר הקובץ הראשון הצטרף שרגל ליוסף חנני בעריכת הקבצים הבאים במקומו של ק"א ברתיני. בכרך השני, שיצא-לאור בשנת תשכ"ג (1963), הופיעו יוצרים נוספים שכתבו על נושאים מרחיבי אופקים מעבר לספרות ולתחומי עירם. כך, למשל, כתב אברהם קיסילביץ מאמר על: "חאפז אברהים המשורר המצרי הדגול." קיסילביץ, שכינויו הספרותי היה אברהם בן שמעון, נולד בפולין וחי בפתח-תקווה, החל לפרסם בארץ "ממשלי ערב" וכתב משנת 1934 ב"דואר היום". הוא פירסם ספרי דקדוק של הלשון העברית לבתי-הספר, והיה מראשוני המורים בבתי-הספר התיכוניים בפתח-תקווה.

קובלנתו בראשית המאמר יכולה היתה להיכתב גם היום. "הזנחנו דעתנו לעובדה כי אף בשורות שכנינו, בני דודינו, היו ויש גם כיום סופרים ומשוררים, הוגי-דעות וחושבי מחשבות, שעיצבו באישיותם ובתוכני-רוחם את דמות בני עמם והנחילו לו תרבות ונכסי-רוח... אחד משלושת אבירי השירה הערבית במצרים במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא חאפז בן אברהים המכונה בפי המצרים בשם 'משורר הנילוס'."

מקום-של-כבוד בקובץ ניתן לאסתר ראב, המשוררת הצברית הראשונה, בתו של יהודה ראב, חורש התלם הראשון באם-המושבות. שירה "בית זועק" פותח את הקובץ השלישי שיצא-לאור בשנת תשכ"ה (1965): "ועתה נוגסים בי / פילים גועשים / ופטישים מרטשים בטני / וחברי – העצים הרמים / נרצחים בגרזינים."  

בכל הקבצים מופיעים מלבד הטקסטים הספרותיים גם מסות ומחקרים רבים בנושאים מגוונים: על "מורי נבוכי האיסלם", על "אופנסיבת השלום של בורגיבה", על "בעיות אקטואליות ברפואה", על "יישום מושגים מימי קדם לטכניקה המודרנית", על "גורמי איחוד ופירוד בעולם הערבי", על יאנוש קורצ'אק ועל אימי השואה, ועוד.

בכרך ו'-ז' שהופיע בשנת תשכ"ט נמצאים בין היתר יצירות של בני פתח-תקווה בעולם הספרות, ומלבד אסתר ראב ואהוד בן עזר, גם רשימה של בנימין בן-עזר (ראב), אחיה של אסתר ראב ואביו של אהוד בן עזר. נתן יונתן אינו תורם שיר משלו אלא מאמר מרתק "ורק הדקלים רועשים" – שיחה אחרונה שלו עם אברהם שפירא, זקן השומרים וסמל היסטורי של אם-המושבות.

"אמרתי לאבוקישק" – מספר לו אברהם שפירא –"זה היה כשהתחילה המלחמה שלנו ב-47', תישאר פה יא אחי אני אשמור על חייך ועל רכושך. הוא לא שמע וברח לירדן. בן אחד נשאר. סידרתי שיתנו לו אדמה ופרדס אבל הזקן – בירדן. אספר לכם מה קרה לפני שלוש שנים עם הזקן הזה. יום אחד בא אלי שליח ואומר לי, אבוקישק רוצה לדבר אתך. לא שמחתי לפגוש אותו אבל הלכתי. קבענו את הפגישה על יד הגבול, אצל טול-כרם. שוטר ממשמר הגבול לקח אותי מחדרה ובחושך באנו לגבול. הוא עמד בחושך וחיכה לי. בכה כמו ילד, זה אבוקישק הגדול, אמר שרוצה לחזור. הזכרתי לו את בקשתי, עכשיו, אמרתי לו באה המלחמה ומחקה. אי אפשר להחזיר את הזמן. שנינו זקנים, אבוקישק, אלוהי-ם ירחם עלינו. ונפרדתי ממנו בחושך. על הגבול."

בכרך י"א, משנת תשל"ה, לאחר מלחמת יום-הכיפורים, מופיע מבוא של חיים זכאי "עם קטיף", ובו הוא מעלה נושא רב-חשיבות ל"קטיף" ודומיו: היצירה המקומית מול היצירה הארצית. זכאי כותב בין השאר: "בתוך עמנו אנו יושבים ולא פעם מגיחים קולות של ערעור וספקות לגבי נחיצותה של אכסניה ספרותית מקומית. ואילו בעלי מיומנות שכלית פורמלית מנסים להוכיח כי פרסום דברי-הגות, שירה וסיפורת עברית אינו ניתן לתיחום גיאוגרפי-רגיונלי, בטענה שמחוזם הוא הארץ כולה. ככל שערכם האמנותי רב יותר הם פורשים כנפיים וחובקים מלוא עולם."

התייחסות זו לחיכוך בין הלוקאלי והארצי מזכירים מקרים שבהם למשל קיבל סופר ידוע את פרס נובל לספרות, כשאחד הנימוקים הוא כישרונו לפרוש את יצירתו הרחבה בתוך שטח מצומצם של עיירתו, ולעומתו מקרים שבהם מוזכר סופר אחר לשלילה על שהתכנס ביצירתו בעיקר בתוך עירו.

קובץ "קטיף" י"ב-י"ג, שיצא-לאור בשנת תשל"ח (1978), שנת המאה לייסודה של פתח-תקווה, היה הקובץ האחרון שהופיע. כך זכו לצאת-לאור שנים-עשר קבצים – בהתמדה ראויה לציון, שלא היתה נחלתם של קבצים אחרים.

ומגלה זכאי את הסיבה המוכרת גם כיום: "קשים מאוד חבלי לידתו של כל שנתון. מהם בעלי אופי חומרי הקשורים בבצורת פיננסית, ובחלקם – אנושיים מאוד" – והוא מסיים בתקווה – "לומר 'שירה חדשה' להמשך ורציפות של יצירה, כדי שעינינו תחזינה בבואו של 'קטיף', והבאים אחריו."

תקוותו של הכותב לא התגשמה. "הבצורת הפיננסית" ניצחה, ו"קטיף" חדל להופיע והפך לקובץ נשכח, חלק מן ההיסטוריה של המושבה-העיר ששינתה את פניה.

ואולי האמת מצויה, בין היתר, במשפט אחד המסיים שיר של אהוד בן עזר, בן פתח-תקווה הכותב על משפחתו הוותיקה (בעמ' 341 בקובץ האחרון): "חופת עננים מדי חורף על תלם ראשון / בפתח-תקווה אחרת". 

דוד מלמד

         * * *

אהוד בן עזר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

* * *

איליה בר-זאב

אפרודיטה

בָּאתִי אֵלַיִךְ יָרֵא וְחָרֵד, נוֹשֵׂא לַפִּיד בְּיָד אַחַת

וּפַרְפַּר בַּשְּׁנִיָּה,

חוֹמֵק אֶל הָאֵרוֹס הֶחָמִים שֶׁבָּךְ לִפְנֵי הַחֲזָרָה לָרֶחֶם,

כִּיס אֲוִיר מְעַרְבֵּל אותָנוּ מַעְלָה מַטָּה –

עִם מַגֵּפוֹת מִזְמַן עָבָר.

הֲרֵי אַתְּ מִשֶּׁלָּנוּ,

מֵהַמִּזְרָח הַקָּרוֹב, עִם אֲבִיבִים חוּשָׁנִיִּים

רְווּיֵי דָּם.

נַעֲלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה, לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִּי צוֹעֵק.

מְמַלֵּט נַפְשִׁי בַּלֵּילוֹת.

בָּאת אֵלַי מִקֶּצֶף גַּלִּים מֻכִּים, לְפַסֵּל בְּעֵירֹם

אֶת וֵנוּס בַּעֲבוּר

פַּת לֶחֶם.

1. אפרודיטה (גם אפרודיטי), במיתולוגיה היוונית אלת היופי והאהבה. בתה של תלתה או טתיס (אלת הים). ע"פ הומרוס – בתם של זאוס, מלך האלים. אצל הרומאים – ונוס.

2.מתוך ספר חדש (בתהליך) – "אינטימיות".

* * *

תקוה וינשטוק

תחביבים ואוספים

קראתי בהנאה ובעניין את רשימתה היפה והכנה של הדסה מור (גיליון 1552) "אוסף הקופסאות שלי – המטרה הקמת מוזיאון לאספנים." היא חרדה לגורל  תחביבה הגדול, איסוף קופסאות עתיקות למיניהן, שחיפשה ומצאה ברחבי תבל. היא חרדה לאוסף, חוששת שיתפרק לגורמים ויהיה כאילו לא היה מעולם. הרעיון שלה – להקים מוזיאון לתחביבים במיבנה ישן בן ארבע חמש קומות, ושֵם האספן יירשם לצד כל אוסף. היא אף מאמינה שאי פעם עוד יימצא בארץ אספן בעל אמצעים שיתחיל בהקמת מוזיאון כזה.

בעצם פה ושם יש והיו ניצוצות ליישום תחביבים. במוזיאון עכו למשל, בבית עתיק, מוצגים תחביבים למיניהם הקשורים לעיר ולארץ, מיצירות מגפרורים עד מודעות מימי הצנע. בשנת העשור למדינה, ב-1950, נערכה תערוכת "תחביב" גדולה שאירגנה עדה מכנס, אשת-חברה מפתח-תקווה. תערוכה שמשכה קהל רב.

קראתי גם את הצעתו של ד"ר משה גרנות להדסה, להימנע מלחשוב על העתיד וליהנות מעצם האיסוף. אבל מה לעשות, לעת זיקנה – המחשבות מה יישאר מבני הטיפוחים באות מעצמן, מתגנבות ואינן מרפות.

בעקבות הדסה מור ברצוני להעלות תחביבים מסוג אחר – אוספים שלא נועדו להיות אוספים והם נולדו כמעט מאליהם. אוספים של אנשים שאינם יודעים לזרוק חפצים מסוימים – וחפצים אלה הולכים ומצטברים והופכים לאוספים גדולים, יקרים לבעליהם. וגם גורלם של אוספים לא מכוונים אלה מטריד מאוד את בעליהם הקשישים.

אני למשל, לא מסוגלת לזרוק ספרים. כמעט שום ספר. מראשית ילדותי חונכתי לתת כבוד לספר, לשמור עליו בקפידה, לשמר גם את צורתו, לא לכתוב בו, לא לקפל את דפיו לסימון. להכיר לספר תודה על הרגעים המעניינים, החווייתיים שהעניק. לספר יש בעיניי הילת כבוד.

כשנישאתי לבעלי ירוחם לוריא, ניצבו בדירת הגג שלו שתי כונניות-ספרים תאומות, שחורות, בגובה אדם. המדפים כבר עמדו לקרוס מכובד משאם והספרים שכבו לרוחב, זה על גבי זה. היו אלה בעיקר ספרי שירה, בעברית כמובן, גם בצרפתית ובאנגלית. גם מילונים.

עברנו לדירה גדולה יותר, גבוהה פחות, הוספתי לספרים של ירו – כך נקרא בפי ידידיו – חלק מהספרים שהיו בביתי. הגבהנו את הכונניות עד לתקרה, צבענו את כולן בצבע אגוז. הספרים תפשו מקום ניכר בדירה אבל זה רק שימח אותי. ספרייה פרטית! כשנולד לנו בן, נעשתה הדירה צרה מהכיל וב-1963עברנו לדירה מרווחת למדי, בה אני מתגוררת עד היום.

הצבנו את שתי הכונניות בסלון, אף שספרים בסלון כבר יצאו מהאופנה. חיברנו את שתי הכונניות יחד. העלינו את מדפי הספרים לתקרה, שבדירה החדשה היתה גבוהה מאוד. כדי להגיע לספר בנדבך העליון, נעזרנו בסולם. לכל כוננית תשעה מדפים. שניים מהם החרמתי לאוסף הבובות הלאומיות שהבאתי מכל ארץ שבה ביקרנו.

נוסף לסלון הקדשנו קיר שלם, מהמסד לטפחות, למדפי ספרים בחדר העבודה, "הקבינט'. סבתי עברה אז לגור בבית בתה, דודתי. היא מכרה חלק מספרי סבא ואת הספרים שנראו לה חשובים הורישה לנו. את ספריו החילוניים של סבא, בהם כרכי "בוסתנאי" וספרי משה סמילנסקי, צירפנו לספרים שלנו, ואת ה"ש"ס" והמשניות של סבא, ושאר ספרים תורניים, הכנסנו לכוננית מיוחדת צרה, שהעמדנו ליד שולחן העבודה הארוך שלנו: אני ישבתי בצידו האחד של השולחן, צמודה ל"הרמס ביבי", מכונת הכתיבה שלי. וירו ישב ממול, כותב דברי שירה או תרגום, תמיד בכתב-יד, בעט נובע "פליקן", מעשן אחת ממקטרותיו.

המדפים הרבים אכן הספיקו אך לתקופה מסוימת בלבד. ירוחם המשיך לרכוש ספרים, גם ספרי פילוסופיה שלמד להנאתו באוניברסיטת תל אביב, הביא ספרים נבחרים מהוצאת "עם עובד" – הוא היה מזכיר המערכת של ההוצאה והביא את כל ספרי "הספרייה לעם" שערך. גם ספרים מהוצאות ולשונות שונות, לצורך תרגומיו. גם לי התווספו ספרים, מהם שנועדו לביקורת שכתבתי. ושוב לא היה מקום לכל הספרים.

התקנו מדפים על המחיצה בין ההול לסלון. הצבנו עליהם בעיקר ספרי מחזות. הוספנו מדפים בשני קירות נוספים בחדר העבודה. כעת הבית התמלא ספרים מכל עבריו .פרט לחצי קיר שהוקדש לתמונות משפחתיות .

שתי האצטבאות התחתונות בחדר העבודה הכילו ספרי ילדים ונוער שנועדו לבננו. ספרי פרוזה ושירה קלסיים מתורגמים וספרי מקור מעולים."קופיקו" לא היה שם.

עתה, חשבנו, יהיה די והותר מקום לכל הספרים. אז חשבנו...

זו לא אנקדוטה מצחיקה. זה קרה על אמת. המקום מעולם לא הספיק לספרים. הם עברו תמיד מעבר למרחב שהועדנו להם. היו ספרים שלא עניינו אותי, אך לבעלי היו חשובים. היו ספרים שנראו לי, אך לא היו לטעמו. אלה גם אלה נכנסנו לארונות הספרים. ירו המשיך לרכוש ספרים, "עם עובד" המשיך להוציא ספרים חדשים לבקרים, שרובם הגיעו גם לביתנו. מכרים וידידים הקדישו לנו ספרים שכתבו או תירגמו. כך, בלי לטרוח הרבה, הצטברו ספרים לאלפים.

ירוחם הלך לעולמו בן 62 בלבד. הספרים נשארו עד היום. הם הפכו לי למעין צוואה ספרותית. רוחו ריחפה על הספרייה אותה ערך וסידר. ריחפה עליה גם רוחו של סבא.

השארתי את כל הספרים פשוטו כמשמעו. לא רק את האנציקלופדיות ומילוני השפות. גם את כל ספרי השירה והפרוזה, בלי להתחשב בערכם הספרותי. מאומה לא זרקתי. גם לא את הטיוטות שירוחם כתב ואת תרגום פרוסט בו עסק בסוף ימיו ולא השלים.

את עיקר עזבונו הספרותי מסרתי ל"גנזים", ארכיון אגודת הסופרים. אבל גם בבית נותרו מזכרות בכתב ידו.

את רובם של הספרים שברשותי לא קראתי ואני יודעת שגם אם אאריך ימים כעוף החול לא אספיק לקרוא את כולם. בהם ספרים שכבר בלו מזוקן, שכריכותיהם נפרמו ואותיותיהם דהו. ספרים "שימושיים"  שמזמן אינם שימושיים. כרכי המילון של אליעזר בן יהודה למשל, שעבר זמנם בטל קורבנם וכיום יש להם, לכל היותר, ערך מוזיאלי. "כל כתבי" של אישים שנודעו בזמנם,  שאפילו לא דיפדפתי בהם מעולם ולעולם גם לא אדפדף. אבל אני שומרת על כולם, אין לי לב להיפרד מהם. זו ירושה שעליי לשמור.

ברחובות אני רואה מצבורי ספרים שפונו מבתיהם ונעשו הפקר. ספרי האינטרנט מנהלים מלחמת חורמה בספרים הרגילים, הולכים  ומתגברים עליהם. הספרים הדגיטליים אינם תופשים מקום בבית הצפוף ממילא. הם מעודכנים וקל מאוד לשאוב מהם חומר נדרש. גם ספר פרוזה חדש שרוצים לקרוא. הספרים הנטושים הם בכל השפות, מהם ספרים שמאוד אהבתי והערכתי. כבר ראיתי את כל ל"ב הכרכים ושני ספרי המילואים של "האנציקלופדיה העברית", בשעתם פאר הבית, מוטלים ליד פחי האשפה. איך נפלת ממרומים הילל בן שחר! אני מחפשת כף זכות לזורקים. כרכי האנציקלופדיה היו סדורים לפי סדר הכרכים, לא נזרקו סתם. נראה שבעליהם חשו נקיפת לב כל שהיא בעת הפרידה-זריקה. רוב הספרים שאין חפץ בם מונחים על גדרות האבן  בתקוה שמישהו ימצא בהם עניין וייטול אותם. ובאין  גדר מונחים הספרים בצמוד לבית או לגן, לא מרמס לרגליים על המדרכה. טרם מצאתי ספרים בפחי האשפה אבל ראיתי את המחזה המדכא של ספרים המציצים מבין חפצי נפטרים לצד ערבוביה של נעליים ישנות וכלי מטבח שבורים.

ואם לעת זיקנה לא הלכתי ל"בית מוגן" – זה בעיקר משום שאיני יכולה להיפרד מהספרים. היכן אציב אותם בדירה של שני חדרים – אפילו שלושה – בדירה בבית מוגן? נחרדתי מהמחשבה שעליי למיין את והספרים, לחרוץ את דינם: מי למוות בחוצות ומי לחיים בבית, כולם בני טיפוחי. לא היה בי הכוח למיין את כל הטיוטות של ירו. אמנם את רוב הארכיון האישי שלו מסרתי ל"גנזים" של אגודת הסופרים, אבל חלק ממה שכתב בכתב ידו נותר בבית. לא יכולתי למיין אותם. לא יכולתי למיין  גם את הרשימות שלי, של התחלות לספר שלא כתבתי. של מכתבים מאי פעם. העדפתי להשאיר הכול על מקומו בבית, להשאיר בו גם את עצמי ולהיעזר במטפלת. ואני שלמה עם ההחלטה.

ועתה יש לי בעייה, בעייתם של  מרבית בעלי הספריות הביתיות הגדולות. בעיית המורשת עליה זעקה הדסה מור: מה יהיה גורל הספרייה שלי?

להורישם לבן? כבר יש לו ספריה משלו, ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה ביוונית, איטלקית וגם רוסית, נוסף לעברית. הוא מדריך טיולים לחו"ל – כיום בקורונה זה המקצוע שנסגר ראשון וכנראה ייפתח אחרון – ולמד את שפת הארצות בהן הדריך. הוא ייקח חלק מספריי, אבל חלק בלבד. הנכדים ודאי יקחו אף הם ספרים. אך הכול במימדים קטנים. חלק מיזערי מהספרייה.

ספרייה כללית, שאינה מוקדשת לנושא מסוים ואין בה ספרים עתיקים או יוצאי דופן – לא ייקח שום מוסד ציבורי. זו לא שעתם היפה של הספרים הרגילים. הספרים הדגיטלים דוחקים אותם לצד. כבודם של הספרים הרגילים, המודפסים, רק הולך ויורד. הספרים הדיגיטליים אינם תופשים מקום בדירה הקטנה. הם מעודכנים, נוחים לשימוש. אין צורך לחפש באיזה כרך מופיע המידע הדרוש לנו. העולם של היום הוא עולם המחשבים.

 רוב ספרי הספרייה יעמדו למכירה.ס וחרי הספרים יבדקו היטב את הסחורה. ימצאו בה פגמים על גבי פגמים. יסבירו למוכר שהם בכלל עושים לו טובה אם יקנו, בפרוטות, את הספרים. הרי הם משחררים לו את הדירה מעומס מיותר. גם במקרה הטוב ירכשו נתח לא גדול מהספרייה. רק חלק מיזערי מהספרים יזכה להיות מורשת של המשפחה, יקבל בית אוהד. רובם המכריע של  הספרים ייזרק לרחוב, עם שאר הדברים שאין חפץ בהם.

זה עתיד ברור וצפוי לרוב הספריות הפרטיות. בעליהן מת – הן מתות עימו. אין לי אשליות. אבל זה לא יקרה כל עוד אני בחיים. על הספרייה לא אוותר. זה יקרה רק אחריי – ואחריי המבול... עיניי לא תחזינה את הסוף. מהעונש הזה אני פטורה.

תקוה וינשטוק

אהוד: עד היום אני זוכר לטובה את ירוחם לוריא בעלך, שבשיחת טלפון בסתיו של שנת 1961 לביתה של בניכר (בָּנִי) סיל בירושלים, אצלה שכרתי חדר בתקופת היותי סטודנט – בישר לי כי כתב-היד של ספרי "המחצבה" נתקבל לפרסום במסגרת "הספרייה לעם" של "עם עובד", והוא יהיה ראשון בסידרה של שנת 1963, ומאותו רגע נעשיתי לסופר – לפני 57 שנים!

אבל אני מניח כי גם כאשר תימלאנה 60 שנה לצאת "המחצבה" לא יוזכר הדבר בשום מקום כשם שלא הוזכר גם כשמלאו לספר יובל שנים – וגם השכיחו אותו מכל איזכור לנושאים החברתיים החשובים שאותם תיאר בשעתו כמעט לראשונה בספרות העברית – אחרי חנוך ברטוב ("שש כנפיים לאחד", 1954) ושלמה שבא ("אנשים חדשים בהרים הגבוהים", 1953).

כאשר את כותבת "ספרים דיגיטליים" את קצת טועה. היום כמעט אין צורך לרכוש ספרים דיגיטליים, בתשלום. מספיק לגלוש באינטרנט, בגוגל למשל, ושם יש כמעט הכול. ובייחוד כבר אין צורך במילונים, בלכסיקונים ובאנציקלופדיות. אני עצמי העברתי, למשל, את מרבית ספריי המוקלדים, בקבצים, לפרוייקט בן-יהודה, שם הם מוגשים חינם לכל קורא-גולש, וכך גם לגבי כל כתבי דודתי אסתר ראב וספרו של סבי יהודה ראב.

ובנושא אלפי הספריות הביתיות, הפרטיות, שאין להן דורש אחר מות בעליהן, הפתרון היחיד הוא, לדעתי, וכבר הצעתי זאת כמה וכמה פעמים – שמשרד התרבות יקים מאגר ענק, כמו המחסנים של אמזון, למשל – שישמש כתובת ויוכל לקלוט על חשבונו כל ספרייה פרטית, ואולי גם למיין אותה ולאחסן אותה בצורה ממוקדת ונגישה לפי רשימות שתתפרסמנה באינטרנט – למען כל המעוניינים לקבל במחיר סמלי עותקים של ספרים שאזלו, וגם למען הדורות הבאים!

* * *

מנחם רהט

מחיר התהילה

התאווה להופיע לבד על המסך, ללא שותפים, מנעה מנתניהו לגייס את הפרוייקטור הכי מתאים לבלימת המגיפה, וסופו שהכישלון נזקף לחובתו בלבד

מדהים להיווכח עד כמה גדול הפער בין שני אירועים חדשותיים גדולים שהתרחשו אצלנו ממש בו זמנית: ביום שני לפנות בוקר שיגרה ישראל בהצלחה את לוויין התצפית המשוכלל ביותר בעולם לצילום ברזולוציות לא יאומנו, שמאפשרות למפענחים לקרוא את כותרות העיתון שמחזיק אדם היושב בשדרה, ובאותו יום ממש החליטה הממשלה בראשות נתניהו, לחדש ולהחריף את המיגבלות המעיקות על אזרחי ישראל, לרגל נסיקת נתוני הנדבקים בקורונה. מטעמים ברורים לא נכלול ברשימה זו את סידרת הפיצוצים שהחריבה את תעשיית הגרעין האיראנית.

אבל כן נתייחס לתיזמון המפתיע של שני האירועים הראשונים, שעניינם נסיקה ישראלית בלתי רגילה לשחקים, ממש  בעת ובעונה אחת: הראשון שבהחלט נדרש לשבח, והשני שרק נדרש לגנאי, ושיש בו פוטנציאל נפיץ לדירדורה של החברה הישראלית לכדי אבטלת-כל-הזמנים ולגלישת משפחות נורמטיביות לסף חרפת רעב. שני צדדים של אותו מטבע ישראלי.

נסיקת הלוויין המשוכלל הציבה שוב את ישראל בפיסגת הידע העולמי בנושאי איסוף מידע התראתי בזמן אמת. אבל לצד נסיקה מבורכת זו, נסק גם גרף הנדבקים והחולים. מצד אחד אומת סטארט-אפ חדשנית, ששום זינוק טכנולוגי שמייצר הון והערצה בינלאומיים, אינו זר לה. ומצד שני, התנהלות מזלזלת בהליכי ההתגוננות המינימליים מול רעבתנותו של הנגיף, עד כדי שיכנוע עצמי של רבים מהאזרחים, ששיא המלחמה הנדרשת למיגור הקורונה, היא לעטות בנונשלנטיות מסכת בד, באופן שאינו מכסה את קצה האף ושבקושי מסתירה את קצה הסנטר מפני הלא-כלום.

 ראש הממשלה בנימין נתניהו בתוך עמו הוא יושב. הוא מכיר את יכולותיו ואת חולשותיו של העם הזה, שכבר חז"ל אמרו עליהם: "אומה זו נמשלה לכוכבים ולעפר: כשהם יורדים, יורדים עד לעפר, וכשהם עולים, עולים עד לרקיע ועד הכוכבים." זה מה שעבר עלינו ביום שני השבוע. כוכבים מבהיקים בשמי רום ונגיף קורע מתעתע שדוחק את האזרחים לגובה עפר.

למעשה, זו גם התנהלותו של ראש ממשלת אומת-הסטארט-אפ-והמסכה-על-הסנטר: או אופוריה או פאניקה. כשהחלה הקורונה להכות בנו, התייצב ראש הממשלה זחוח ושופע היבריס על המסכים בפריים טיים, וסיפר לציבור האזרחים שאנחנו "הטובים בעולם" ומנצחים את הקורונה, ושאומות העולם עומדות אצלנו בתור כדי לקבל כמה טיפים שיקלו עליהם להילחם כמונו בקורונה. כה גדולה היתה האופוריה, שהוא הכריז מתוך פירגון עצמי על חגיגות סיום הקורונה: "צאו ותעשו חיים." הלימון נסחט עד תום, עד שהפך ללימונדה.

אבל כשהקורונה לא התנהלה על פי ציפיותיו החגיגיות והחליטה שאינה עוזבת לשום מקום, הוא נכנס לפאניקה. ביום חמישי שעבר ראש הממשלה התייצב ראש הממשלה במבט מיוסר מול המצלמות – והיתה זו כנראה הופעה אחרונה לפני שהעביר את התפקיד המפוקפק של השליח הרע לשר הבריאות אדלשטיין – והזהיר תוך כדי מופע אימים מבעית, ש"אנחנו בעיצומה של מתקפת קורונה," וכי "צפויים אלפי חולים קשים בקרוב."

השבוע נרשמה עליית מדרגה במחזה העיוועים הזה, כשהממשלה בראשותו הודיעה שייתכן שאנו עומדים בפני סגר מלא, וכדי למנוע זאת נתקבלה שורת החלטות בלתי מתקבלות על הדעת: בבתי כנסת יתפללו עד 19 איש, מבלי להתחשב בשטחם ובנפחם, אבל בישיבות, אף שהתגלו בהן קיני קורונה, ילמדו ללא הגבלת מיספר התלמידים. וגם ההפגנות תהיינה פטורות ממיגבלת משתתפים, אבל חדרי כושר יפעלו תחת מיגבלות דרקוניות. ההיגיון נעצר בשערי ממלכת המאבק בקורונה.

וזה עוד כלום לעומת ההחלטה ההזויה הזו: האוטובוסים יופעלו אבל ללא מזגן ועם חלונות פתוחים. רק שרים מנותקים, שכבר עשרות שנים לא נסעו באוטובוס, אינם יודעים שמאז המאה הקודמת החלונות באוטובוסים מקובעים, בשל מערכות המיזוג שבהם. אבל מה יכול לדעת אדם ששכח מתי ראה בפעם האחרונה אוטובוס מבפנים? או שר לענייני חרטא שאפילו תיק מיניסטריאלי סמלי אין לו, אבל יודע שהדיבורים על משפחות שהגיעו לחרפת רעב "זה חרטא".

 כל הפארסה הזו יכולה היתה להימנע אילו נהג נתניהו בענייניות ובמקצועיות, ללא השפעות זרות של הבית בבלפור, והיה מטיל על האדם הנכון, שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט, לשמש פרוייקטור של המלחמה בנגיף. בנט, שנעשה מומחה לנושא בימי הגל הראשון, פירסם תוכנית מפורטת למאבק שהפעיל עוד בהיותו שר הביטחון, ובה גם המלצות לפעילות בגל השני מבלי למוטט את המשק.

אבל נתניהו בלם ככל שרק יכול היה ומנע העברת תיק המלחמה בקורונה, ממשרד הבריאות המורעב למשרד הביטחון עתיר כוח האדם והשומנים. וכך גם ביטל בבוז את אזהרת בנט אז (יחד עם שקד), שרק בדיקות המוניות של 50 עד 100 אלף ביום, יצליחו לקטוע את שרשרת ההדבקות, ואת המלצתו לגייס מובטלים לבצע תחקירים אפידמולוגיים, ואת הטענה שסגר אינו הפתרון אלא עצם הבעייה. נתניהו העדיף את עמדת משרד הבריאות, שהסתפק בגל הראשון ב-400 בדיקות ליום, שמיעוטן המופגן לא היה יכול היה לעצור שרשרות אפידמולוגיות. והכל רק מחמת העיקרון הקדוש, 'רק לא בנט.'

וכך גלשה מדינת הסטארט-אפ שעומדים אצלה בתור 'לקבל טיפים', למצב עגום של סגר ראשון ולמשבר כלכלי חסר תקדים עם כמעט מיליון מובטלים ועם משפחות נורמטיביות שמתחננות לפת לחם; והפכה מאומת 'הטובים בעולם' לאחת היותר נגועות.

שנאות אישיות בלתי ענייניות הן יועץ רע. כך גם תאוותו של נתניהו לקטוף את כל זרי התהילה לעצמו, ללא שותפים. מתוך שני אלה הגענו לסף סגר שני ולחשש נורא של הכפלת מיספר המובטלים לשני מיליון. מי שרוצה לשמר את התהילה רק לעצמו, מנכס לעצמו בעל כורחו גם את הכשלים – ודינו לספוג כתוצר לוואי של התהליך, צלילה מדאיגה בסקרים.

מנחם רהט

אהוד: תודה לך. איך לא ידענו שבנט הוא היחיד שהיה מציל אותנו מהקורונה ומנתניהו גם יחד!

* * *

נעמן כהן

כסף מטהר גזענים

משה זונדר, תסריטאי "טהרן", הסידרה שנמכרה לאפל בכ-1.5 מיליון דולר אומר: "אנחנו מציגים פנים אחרות ויפות של איראן."

בעברו ריאיין זונדר את מנהיג החמאס, אחמד יאסין. והוא מספר כי "הרל"ש של השיח' יאסין, איסמאיל הנייה, ישב איתי, הכין לי קפה והראה לי תמונות שלו עם המשפחה והחברים. הוא היה ג'נטלמן. 'אתם היהודים, היה לכם הכי טוב תחת השלטון המוסלמי,' הוא אמר לי בקשר לתור הזהב של יהודי ספרד." (כמובן שקר וכזב), אבל זונדר העיר לו: "יש בזה הרבה אמת. אבל אמרתי לו שהטוב הזה נגמר ברדיפות ובגירוש. חשבתי על אימא שלי ניצולת השואה והוספתי שאנחנו, היהודים, לא נאפשר יותר בחיים שצבא זר ישמור עלינו."

כמובן שהוא לא העיר לו דבר על הגזענות החמאס, שבמצעה יש התחייבות לרצוח את כל היהודים בעולם.

"אחת מהמטרות העיקריות ב"טהרן", מסביר זונדר, "היתה לפרק את הדימוי השלילי של איראן כמדינה שכל תכליתה היא השמדת ישראל. (כלומר אליבא דזונדר – איראן לא רוצה בכך).

"כשבאיראן קוראים לארצות הברית 'השטן הגדול' ולנו 'השטן הקטן', אני לא מזדהה עם זה אבל יכול להבין מאיפה זה בא. ב-1951 נבחר באיראן מוחמד מוסאדק לראשות הממשלה. הוא החליט להפסיק את הניצול של הנפט האיראני בידי המערב והלאים את חברת הנפט האנגלו־איראנית. הוא יזם רפורמות וניסה לדאוג לאזרחים. כעבור שנתיים דאג ה־CIA להדיח אותו והושיב במקומו את השאה הצעיר, שהיה רודן ובין השאר חבר טוב של ישראל. אנשים שלנו אימנו את אנשי הסאוואכ  – המשטרה החשאית שפעלה באכזריות מטעמו."

בשביל מר זונדר – "להבין פירושו לסלוח", כפי שאומרים הצרפתים. "מוות לאמריקה!" ו"מוות לישראל!" מפי האיראנים, מובן על ידו ולכן נסלח. הרי ברור שמגיעה השמדה לשתיהן.

"כשביבי מציג את הפצצה האיראנית באו"ם בציור שלקוח מ'טום וג'רי', הוא עושה הסחת דעת מהצורך לדבר עם הפלסטינים. בפעם הראשונה שפגשתי איראנית גולה, דיברתי איתה על נשיא איראן דאז מחמוד אחמדיניג'אד, שאיים להשמיד את ישראל. 'אתה באמת חושב שישראל מעניינת אותו בכלל?' היא אמרה לי, 'הוא מנופף בזה כי הוא לא יכול להתמודד עם הבעיות הפנימיות.' ביבי עושה אותו הדבר ובנוסף מסית ומפלג. והוא מצליח מאוד בזה."

בשביל מר זונדר, ישראל ראויה ליחסה של איראן אליה, הרי נתניהו הוא למעשה אחמדינג'אד.

הסדרה משודרת בסיסמה: "טהרן זה כאן" כדי להבין שישראל היא מדינה אלימה שהשנאה מחלחלת לתוכה ומאכלת את הרקמה החברתית שלה."

"אנחנו," מספר זונדר, "הולכים מדי שנה לטקס הזיכרון האלטרנטיבי, (המזדהה עם מחבלי האוייב), והסיבה לכך היא התחזית שלו לעתיד: 'ההיסטוריה לא מבשרת טובות בקשר לכמה שנים יכולה להחזיק מעמד עצמאות ישראלית במונחים של מדינה עם צבא, מטבע ודגל שלא משלמת מיסים לאימפריה שולטת. השסע הזה והפערים הכלכליים-חברתיים הרבה יותר מסוכנים מהפצצה האיראנית."

כלומר, אליבא דזונדר, המעצמה היא איראן שעל ישראל לשלם לה מס ג'יזיה כפי שדורש האיסלם, על מנת שתשרוד.

"אמא שלי," מספר זונדר, "גדלה בעיר בשם דובנו, שהיתה שייכת לפולין לפני מלחמת העולם השנייה וכיום נמצאת באוקראינה. חיו שם 12 אלף איש, שני-שליש מהאוכלוסייה. הנאצים חיסלו בשש אקציות את היהודים בבורות הריגה. סבא שלי, שהיה גבר עם הרבה תושייה, לקח את אימא שלי, את אחותה הגדולה ואת סבתא שלי והם ברחו ליער. רק אימא שלי שרדה. אז כשאני משווה את הילדוּת שלי לילדות שלה, ודאי שאני בר מזל, אך לגבי מותר המערב מהמזרח? לו נולדתי במצרים, לבנון, מרוקו או איראן, האם הייתי מצטער שלא נולדתי בישראל? התודעה שלי היתה שונה לגמרי."

(תסריטאי "טהרן", משה זונדר: "אנחנו מציגים פנים אחרות ויפות של איראן", "הארץ" 27.6.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-MAGAZINE-1.8948923

ועכשיו נשאר לנו רק לחכות ליצירה נוספת שיפיק "זונדרקומנדו-משה", בעתיד, יצירה שתראה את הפנים האנושיות והצודקות של הנאצים.

שלטון החוק?

ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), האחמדי הגזען, איימן עודה, אינו רואה בדברי מוחמד (באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ) שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות, אלא מופת מוסרי, לכן הוא נסע לרמאללה לעודד איחוד של החמאס ואש"פ במלחמתם נגד ישראל.

ג'יבריל רג'וב מאש"פ ("הייתי זורק על ישראל פצצת אטום"), וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. (ודוק: לא רק נגד ריבונות על יו"ש), ואיימן עודה בא לתמוך בהם.

ח"כ איימן עודה האחמדי הגזען שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה, מעודד ברמאללה את האוייב להתאחד במאבקו המוצהר להשמדת ישראל. יכול היה למשל להפציר בהם לפחות שימחקו את דברי מוחמד הנ"ל ממצעם.

הבדיחה היא שהוא עוד התבטא נגד הביקורת נגדו: "אפשר לחשוב שבאתי עם מזוודות של  מזומנים..." הרי ברור שאם היו ברשותו לו היה מביא להם ועוד איך.

לפי החוק הישראלי אדם המזדהה עם האוייב ותומך בו בזמן מלחמה דינו מאסר, וודאי שאינו יכול לכהן כחבר כנסת.

האם הפרקליטות ובתי המשפט יממשו את החוק נגדו?

כמובן שלא. מערכת המשפט והפרקליטות פועלת רק ע"פ החוק הלא כתוב שלה: "אם אין ביבי לא חוקרים."

ולחשוב על כל אלו הרואים בעודה תקווה לשלום, ועל כל אלו שתמכו ותומכים בהקמת קואליציה איתו, מעופר כסיף עד משה סמולינסקי-יעלון.

בעזה אין יהודים

מחמוד א זהר מראשי החמאס מכריז: "בעזה אין יהודים אין בה כיבוש, יש בה עצמאות אך לא מלאה בגלל שאדמת פלסטין לא משוחררת לגמרי. לכן יש ליישם בגדה את מה שקיים בעזה".

https://rotter.net/forum/scoops1/639561.shtml

כלומר שבכל הארץ לא יהיו יותר יהודים כמו בעזה.

ומי תומך בהם? כמובן האחמדי איימן עודה, למרות שתחת שלטונם גם האחמדים אינם לגיטימיים ויסולקו כפי שקרה בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר הנקיים מאחמדים.

טיהור יהודים מיפו

במסגרת המאבק של ערביי יפו נגד בניין מחסה לדרי רחוב על שרידי מבנה שהוקם ע"י הערבים לאחר פינוי בית קברות ע"י התורכים, והמופתי של ירושלים גנרל הס.ס. חברו של היטלר מוחמד אל חוסייני – מסתבר שהמאבק אכן מושפע מאותו המופתי (למרות שהוא פינה את בית הקברות).

ערביי יפו מפגינים וקוראים בהפגנה את הצעקה המוסמית המסורתית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב", קריאה המביעה תקווה לחזור לטיהור האתני של היהודים בערב שבוצע ע"י מוחמד.

https://rotter.net/forum/scoops1/637970.shtml

ואל תשאלו אותם האם יש לפנות את הבניינים מכיכר השוק באל-מדינה שם נטבחו היהודים וגופותיהם קבורים, ומהמבנים הבנויים על בית הקברות של יהודי ח'ייבר.

הגזענות הערבית והניכוס התרבותי

חאדר אבו סייף, ערבי-מוסלמי-סוני (המכנה עצמו כנראה גם פלישתי), בתפקידו כמתאם התקשורת המגזר הערבי בעיריית תל אביב, יוצא להתקפה על עומר אדם, ועדן בן זקן על הלהיט החדש שלהם קוקוריקו:

https://www.youtube.com/watch?v=QF4dZkxp-LQ

https://www.youtube.com/watch?v=HzCeGFDFNeQ

בס"ד (הוא מתחיל כדי ללעוג) "מה שעדן בן זקן ועומר אדם עשו בצילום לסינגל 'קוקוריקו', בו הם לובשים בגדים ערביים מסורתיים, נקרא ניכוס תרבותי. ברוב העולם כבר הבינו את הגזענות שקיימת בגניבת אלמנטים תרבותיים מעמים אחרים, בעיקר כשזה נעשה על ידי קבוצת הרוב אל מול מיעוט חלש. דוגמה אחרת למשהו דומה אך שונה ניתן לראות במחאות שהיו בארה"ב נגד בלאק פייס. תשאלו את הקומיקאית שרה סילברמן שהעלתה לרשת ב-2007 תמונה כשפניה מושחרות, ושילמה את המחיר ב-2015 עקב מחאת השחורים ואיבדה תפקיד בסרט.

"כאשר אדם ובן זקן, שאין להם עניין אמיתי בתרבות ובמוזיקה הערבית, מתחפשים לערבים, מדובר בבעייה תרבותית עמוקה. היו שטענו כי בתור זמרים מזרחיים, מדובר גם בתרבות שלהם ומותר להם להתלבש איך שבא להם. אבל אדם הוא חצי קווקזי וחצי פולני וכל קשר בינו לבין לבוש של שיח' מבחריין הוא מקרי בהחלט, וגם בן זקן היא חצי מרוקאית וחצי פולניה (כלפיה אני יותר סלחן, כי זה יפה לה). ואגב, גם אם הם היו מזרחיים משני הצדדים, זה לא מתקבל על הדעת. שידברו על הסיפוח לפני שהם מתלבשים כאילו הם עוברים לבקעת הירדן. לפני שאתם ערבים, אתה יהודים בישראל. עד שיהודים בארץ לא ילמדו לקבל את הערבים, אין שום טעם שהם יתחפשו לערבים."

(חאדר אבו סייף, "לא עומר אדם, אתה לא יכול להתחפש לערבי", "הארץ" 6.7.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.8963502

אז ככה. אין אווילי יותר מהטיעון של ניכוס תרבותי. כל כך סמלי שהכותב הערבי-מוסלמי סוני (המכנה עצמו כנראה גם פלישתי) נקרא "אבו סייף", שם המהדהד את העיקרון הערבי-מוסלמי-תרבותי העיקרי: "דין מוחמד בסייף."

כזכור זו האפשרות שנתן מוחמד ליהודי ערב, להתאסלם (ההוכחה אכילת בשר גמל) או למות בסייף על ידי עריפת ראשם.

הטיעון של אבי החרב-אבו סייף על ניכוס תרבותי ממש מגוחך בהתייחס לעובדה שכל הקוראן הוא ניכוס תרבותי.

מלבד מוחמד מוזכר בקוראן רק ערבי אחד בלבד (זייד, שמוחמד חמד את אשתו ולכן הכניס לקוראן פסוק שאללה התיר לו לשאתה לאישה).

 כל הקוראן מספר רק על גיבורים מההיסטוריה של עם ישראל. סיפורים מהתנ"ך, הברית החדשה, והאגדה.

האם סייד אבו סייף יכריז על פסילת הקוראן בגלל היותו ניכוס תרבותי מהיהודים? 

אם אבי החרב-אבו סייף רוצה שבאמת נאמין לו, מוטב שיכריז כי דברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

הם לדעתו גזענות ולא מופת מוסרי. אם לא יאמר כן, אל לו לדבר נגד גזענות כי הוא לוקה בה.

(נ.ב. התגובה שלי צונזרה ע"י מערכת "הארץ").

שיא החוצפה

כשהיינו ילדים היתה לנו סדרת בדיחות בנושא מהו שיא החוצפה. אחת מהם אמרה:

מהו שיא החוצפה? לבקש מסרק מאדם קרח.

אי אפשר שלא להיזכר בבדיחה זו כשקוראים את הריאיון שנתן האסיר המשוחרר, העבריין המושחת, אהוד אולמרט.

במדינת ישראל אומר אולמרט יש ניצנים של פשיזם. והאשמה כמובן לכך היא בשחיתות של נתניהו שמרוויח כסף מהחזרת בקבוקים...

"נתניהו איננו בקי בהיסטוריה כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו, אבל הוא בקי דיו כדי לדעת שזה ייגמר ברע. שהמצב הנוכחי יתגלגל למחוזות של עימות אזרחי ולשפיכות דמים ברחוב הישראלי. כמו הרבה נוכלים לפניו, הוא נבחר לשלטון בדרך חוקית אבל הופך את הכוח שהדמוקרטיה העניקה לו למחבט הנוחת על ראשי מתנגדיו. עדיין לא מאוחר לעצור את ההידרדרות הזו, אך זוהי עלולה להיות ההזדמנות האחרונה."

(אהוד אולמרט, "ניצנים של פשיזם", מעריב, 3.7.20)

https://www.maariv.co.il/journalists/Article-775246

עד כמה התדרדרה העיתונות הישראלית. אולמרט המושחת מאשים בשחיתות ומטיף לעימות אזרחי ושפיכות דמים.

בושה לעיתון "מעריב".

.

הגזענות של כרמי גלקמן-גילון

ביפן היה אדם האחראי לאי מניעת רצח ראש ממשלה עושה חרקירי, בשאר המדינות היה אדם כזה שותק מבושה. רק בארץ נהפך ראש השב"כ הכושל לשעבר, כרמי גלקמן-גילון, לגיבור תרבות המטיף בשער.

בראיון איתו נשאל גלקמן-גילון: "בתום 53 שנים, לא מוגזם להניח שהמאבק נגד הכיבוש לא צלח. היו דברים שאפשר היה לעשות אחרת?"

"אני אגיד לך מה היה צריך לעשות," עונה גלקמן-גילון. "היה צריך להפסיק את הכיבוש. הכיבוש הוא אם כל חטאת."

יופי גלקמן-גילון, ואיך להפסיק את הכיבוש? האם פשוט לסגת, ולתת את כל יו"ש לכיבוש ערבי-מוסלמי של החמאס? ולהפקיר את ביטחון ישראל בדיוק כפי שהגנת על רבין?

"האם מדינה יהודית ודמוקרטית זה בכלל אפשרי ביחד?"

"לדעתי לא." עונה גלקמן-גילון, (שהרי הוא יודע שתיתכן רק מדינה ערבית-מוסלמית דמוקרטית עבורה הוא נאבק).

וכאן שוטח גלקמן-גילון את משנתו הגזענית שיש לומר לזכותו שהוא מודה בה.

לדברי גילון, יסוד התמיכה שנתניהו רוכב עליו הוא "השנאה למפא"י, שמחלחלת כבר מדור לדור." הוא ממשיך ומסביר: "במבשרת ציון שבה אני מתגורר, שני שליש הם אשכנזים או מזרחים במעמד סוציו-אקונומי גבוה, ושליש זה כורדים ומרוקאים שגרים שם מימי המעברות. אני מתגורר שם 44 שנים בקסטל, ולא בחלק החדש. רוב השכנים שלי הם כורדים. אבל כשהתמודדתי בבחירות זה מיד היה: האשכנזי בא לשלוט עלינו."

שאלה: "אולי חסידי נתניהו מזהים אצלך ושכמותך איזשהו בליינד ספוט? אולי הם מבינים משהו שאתה לא, ולכן הם תומכים בו בכזאת אדיקות?"

גלקמן-גילון: "הם מבינים משהו – ואולי זה ישמע גזעני – שנמצא בתרבויות של המזרח מאז ומעולם וזה 'המגיע לי' או 'המגיע לו' לשליט. זאת אומרת, השליט מקריב, כמו ששרה אומרת,  את זמנו ומרצו למען עמו, כי אם הוא היה רוצה הוא יכול היה לעשות אלף ואחד דברים אחרים כי הוא כל כך חכם ומוכשר, אז מותר לו. אגב, גם אולמרט הסתובב עם אותה הרגשה. מגיע לי, אני ויתרתי על קריירה כעורך דין."

שאלה: "אז למה הקהל הזה, שדוגל בתרבות הזו, לא החזיק את אולמרט כפי שהוא מחזיק את נתניהו?"

גלקמן-גילון: "בגלל שאולמרט לא מגיע לקרסוליים של ביבי, אין לו את היכולות הרטוריות שלו. ביבי עובר מסך פשוט חבל על הזמן. למרות שבזמן האחרון אני לא יכול יותר לראות אותו יותר בטלוויזיה. אשתי מכבה את הטלוויזיה בכל פעם שהוא מופיע."

 (רווית הכט, "ראיון עם כרמי גילון", "הארץ" 2.7.20)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-MAGAZINE-1.8964721

בשביל גלקמן-גילון (בדיוק מה שהוא משליך על אחרים) – מה שנמצא בתרבות שלו מאז ומעולם וזה 'המגיע לי' או 'המגיע לו' לשליט. זאת אומרת, לשליט שלו. הוא עצמו.

נשים נגד הסיפוח

מכון "זולת" שהקימה גולדה זלטה שניפצקי-זהבה גלאון לשיפור הכנסתה, יצא ב"מחקר חדש". (עליו חתומות גם פעילות בתנועת "עומדים ביחד", מפלגת חד"ש, "זזים", תומכי החרם הערבי BDS):

"סיפוח חד-צדדי יוביל לאפרטהייד, שימסד את אי השוויון והפגיעה בזכויות אדם. הנפגעות העיקריות מפעולה כזאת הן נשים. כ-150 נבחרות ציבור ואקטיביסטיות בעבר ובהווה חתמו על מכתב המתנגד לסיפוח החד צדדי, המאיר את הסכנות הטמונות בפגיעה בנשים."

https://rotter.net/forum/scoops1/638774.shtml

מה שכחה שניפיצקי-גלאון להוסיף? כי הסיפוח ממנו תפגענה הנשים יש בו פגם שכן כבר הוכיח מחקר סוציולוגי קודם כי בגלל הגזענות היהודית, אין היהודים הגזענים אונסים נשים ערביות.

גזענות ממש מגונה...

אופנהיימר תומך טרור

האקטיביסט הפרו-איסלמי, יריב אופנהיימר, לשעבר מנכ"ל ומזכ"ל ודובר תנועת "שלום עכשיו" וכיום חבר הנהלת הארגון, מתנאה בפגישה עם אבא של מאזן תומך הטרור.

בתשובה לשאלה מדוע לא העלה בפניו את בעיית התשלומים שהוא מעניק לטרוריסטים, השיב אופנהיימר כי לא העלה את הנושא כי אז היו הערבים עונים לו למה אתם משלמים למשפחות השכולות?:

https://rotter.net/forum/scoops1/638301.shtml

הבנתם? לפי אופנהיימר משפחת רוצחים שווה למשפחת נרצחים. והוא עוד מתנאה בעצמו כ"פעיל שלום". איך אמר אורוול ב"שיחדש" "מלחמה היא שלום".

רבולוציונר דה לה שמאטע

אמיר השכל עושה מהפכה

היות ובארץ יש פשיזם ואפילו נאצים, יוצא גיבור התקשורת, הרבולוציונר אמיר השכל – במהפכה עממית לתפיסת השלטון.

"עד היום," הכריז אמיר השכל, "היינו ילדים טובים. איפה שנדרש היה ביקשנו רישיונות, לא חסמנו נתיבי תנועה, צייתנו להנחיות שנתנו לנו – זה לא יכול להמשיך ככה. ולכן, אני קורא להסלים את המאבק".

"זהו מאבק על הדמוקרטיה הישראלית, אם ברצוננו לעצור את ההידרדרות עלינו להסלים את המאבק."

https://rotter.net/forum/scoops1/638016.shtml

אז למה התכוון המהפכן השכל? האם למהפכה בנוסח המהפכה הצרפתית? הבולשביקית? ואולי סתם פוגרום?

מורשת טרומפלדור – מורשת הציונות הסוציאליסטית

מוזרה מאד בלשון המעטה קביעתו של פרופסור יונתן גולדשטיין במאמרו על טרומפלדור כי "פעילותו שימשה מקור השראה לתנועת החירות  והליכוד". ("חדשות בן עזר"" 1553) וזאת בלי להזכיר כלל את השפעתו על הציונות-הסוציאליסטית – תנועת העבודה.

אז נכון שולדימיר זאב ז'בוטינסקי קרא לתנועתו על שמו של טרומפלדור בשינוי הכתיב לתרומפלדור – בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור) – אבל מה לטרומפלדור הציוני-סוציאליסט מקים תנועת "החלוץ" הציונית-סוציאליסטית, והחלוץ והפועל החקלאי בעצמו – ע"פ הדגם הסוציאליסטי, ולמשנתו של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי?

גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור הוא-הוא המורשת האמיתית שלו. ולא המשנה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי שהטיף לנטישת תל חי. ודאי לא למיצ'סלב בגון-מנחם בגין, יורשו מקים הליכוד.

אבא שנלר-חושי, איש תנועת העבודה, השוה"צ, אחה"ע ומפא"י). הוא שכתב את השיר שביסס את המיתוס של טרומפלדור ומורשתו:

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי."

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן."

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=304

בית יוסף טרומפלדור

זמן קצר לאחר נפילתו של טרומפלדור בתל חי נוסד 'גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור'. בשנת 1921 הקימה קבוצה של חברי ה'גדוד' את קיבוץ תל יוסף, הנקרא על שמו של טרומפלדור. בשנת 1949 הוקם בקיבוץ 'בית טרומפלדור' וכונסו בו חומרים ארכיונים הקשורים לטרומפלדור, ל'גדוד העבודה' ולתנועת 'החלוץ'.

המוזיאון שבמקום מחולק למדורים הבאים: יוסף טרומפלדור האיש ופועלו, 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור', החלוצים, העלייה השלישית והתנועה הקיבוצית. במקום מוקרנים סרטים בנושא יוסף טרומפלדור, אירועי י"א באדר ותולדות גדוד העבודה.

https://tnuathaavoda.info/museums/home/archives/1212240877.html

זכות בחירה לנשים

בניגוד למה שפורסם ב"חדשות בן עזר" 1555, ש"הרצל העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים", האמת שונה לחלוטין. בקונגרס הציוני הראשון לא היתה אפילו נציגה אחת, והנשים המעטות, שהגיעו לקונגרס, באו רק כבנות לוויה לבעליהן או לאבותיהן. הזיכרונות שהותירו הללו בלב משתתפי הקונגרס היו מבוססים כולם על נשיותן, על מראה פניהן, תסרוקותיהן ולבושן.

רק לאחר מאבק בהרצל הצליחו הנשים לקבל זכות בחירה וזאת רק בקונגרס הציוני השלישי, שנערך בשנת 1899.

גם אז היה זה הישג היסטורי. זכות זו עדיין לא היתה מקובלת אז אף במתוקנות שבארצות המערב. בדנמרק קיבלו הנשים זכות בחירה בשנת 1915, באנגליה ובשוודיה בשנת 1918, בגרמניה בשנת 1919, בארצות-הברית בשנת 1920, בצרפת בשנת 1944 ובשוויצריה בשנת 1971.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_66.7.pdf

זיכרון היסטורי

האם בנימין נתניהו ייזכר בהיסטוריה כמנהיג שניהל את המאבק הכושל בקורונה, או המנהיג שקבע לישראל את גבולה המזרחי בקעת הירדן?

ימים ספורים יגידו.

נעמן כהן

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

מ'

הספרייה בפקולטה היתה כמעט ריקה. השעה היתה מאוחרת ורק סטודנטים מעטים ישבו ליד השולחנות הרחבים. היה עליו להתחיל לכתוב עבודה בדיני מיסים שאת הגשתה כבר דחה פעם אחת. ידע שהמרצה לא יסכים לדחייה נוספת. הוא השתמש כבר במלאי התירוצים על מנת לקבל את הדחייה הראשונה. לא מצא תירוצים נוספים וגם לא עלה בדעתו שלא לומר אמת. לפיכך, חזר מהעבודה, התקלח, חימם במיקרוגל את מה שנותר מהאוכל שרות הביאה לו השבוע, אכל בחיפזון ומיהר לספרייה.

הוא הציג לספרנית את רשימת הספרים הדרושים לו, ושמח להיווכח שאיש לא שאל אותם, למעט אחד, ושהם אמורים להימצא על המדפים. איזה מזל יש לי היום, אמר לעצמו, הלך למדפים והחל לחפש. הוא היה בטוח שהיום יוכל להשלים את העבודה.

כאשר סיים את החיפוש, אסף את הספרים והניח אותם על השולחן מסביבו. אחר כך הוציא דף נייר והחל לשרטט עליו חיצים. מנהג היה לו לשרבט חיצים, בעת שהיה חוכך בדעתו, מה עליו לעשות. הוא לא היה בטוח מהו הסדר הנכון של הפרקים בעבודה. החיצים, כך סבר, יסייעו לו להתרכז. הוא ערך את רשימת הפרקים ואולם היא לא השביעה את רצונו ולכן שינה אותה. כתב אותה שוב.

סטודנטית התיישבה ליד השולחן הסמוך ופתחה ספר. תשומת ליבו נפנתה אליה. עיניהם נפגשו. הוא הכיר אותה. זו היתה סוזי שלמדה בפקולטה יחד עמו. תמירה, חטובה וממושקפת, לבושה לבן וצמוד. כבר שם לב  שסוזי נועצת בו  את מבטיה. היא מחפשת גבר, היה אומר לעצמו, כל אימת שהתראו בפקולטה. כאשר המבטים חזרו ונשנו, היה לו ברור שהיא רוצה בקרבתו.

הוא חזר לעיין בספר, וכששב והסתכל לעברה, ראה שעדיין לא הסירה את עיניה ממנו. היא חייכה אליו, והוא, מחוייך גם כן, החזיר לה נפנוף בידו.

מעניין מה היא רוצה ממני, אמר לעצמו. אני בעצם יודע. חש התעוררות בחלציו. היא טיפוס מסוכן. שומר נפשו ירחק. שומר נפשו... שומר נפשו... זמזם לעצמו. ההתעוררות בחלציו הלכה וגברה. הוא קירב את הכיסא עליו ישב אל השולחן. חשש שמא תבחין בתנועה שבמכנסיו שהיו עתה צמודים לשולחן. תוריד ממנה את העיניים, שלא יתפקעו המכנסיים, הקול הפנימי התרה בו. הוא צחק וקיווה שסוזי לא שמעה ולא ראתה.

משך במכנסיו וחזר אל רשימת הפרקים. סוזי קמה ממקומה ויצאה את הספרייה. הוא ליווה אותה במבטו. הליכתה איטית, זקופה ובוטחת. איזו חתיכה, אמר לעצמו. הוא השלים את רשימת הפרקים, וסידר לפניו את הספרים לפיה. החל לעיין במאמר שבספר הראשון. המאמר היה קשה להבנה וגם משעמם. הוא לא הצליח להפיג את השעמום ומצא עצמו חושב על סוזי. מעניין איך היא במיטה. רצה להרחיק ממנו את המחשבה ושם לב שמישהו התיישב מאחוריו, ממש צמוד אליו, בשולחן שלידו. זו היתה סוזי. מתי הספיקה לחזור?

"עמוס, מה נשמע?" שאלה בלחש.

"בסדר," השיב אף הוא בלחש. אימת הספרנית היתה על כולם, שהקפידו לשמור על השקט. "אני יושב על העבודה בדיני מיסים. זה הולך קשה. התחלתי כמה פעמים והחלטתי למחוק את מה שכתבתי. לא מצא חן בעיניי."

"עוד לא הגשת?" שאלה.

"לא. קיבלתי דחייה," ענה.

"היה לך מזל. המרצה המנוול הזה לא מסכים אף פעם לדחיות. קשה איתו."

"אני יודע. לא היתה ברירה," השיב.

הספרנית, רזה ומקומטת, התייצבה פתאום לידם. "אתם מפריעים. אני מבקשת להפסיק מיד את הדיבורים."

"בסדר," הפטיר בלחש. הסתובב ושב אל המאמר אך לא הבין. החל לקרוא מההתחלה.

סוזי נטלה דף נייר, כתבה עליו והושיטה לו.

 הוא קרא: "בא לך לקפוץ אליי לחדר. זה כאן במעונות. יש קפה טוב. אני גם אחפש את החומר שלי בקשר לעבודה."

כמעט סיים לקרוא. נמאס לו מהספרייה ומהמאמר שאינו מובן. הוא כעס על שאינו מבין.

"בסדר," שירבט ולא הוסיף.

סוזי הניחה את הספר, קמה ממקומה, עמדה והמתינה לו. הוא אסף את הניירות והלך אחריה. ידע שמשהו לא טוב עומד לקרות. הוא היה מתוח. כמי שמחזיק רימון-יד לאחר ששלף ממנו את הניצרה וטרם השליך. צריך להתפטר מהרימון, אמר לו הקול הפנימי. בזהירות ובשכל. הוא ניסה להרגיע את הקול הפנימי ולא הצליח.

הם הלכו בשתיקה, הגיעו אל המעונות ונכנסו לחדרה.

"השכנה שלי לחדר עזבה," אמרה סוזי.

אכן, שם לב שהמיטה הנוספת שבחדר היתה עירומה. אפילו מזרן לא היה עליה. נדמה היה לו שהסדין הטרי, המתוח על המיטה השנייה, זו של סוזי, הוחלף זה מקרוב. לא היה בו ולו קמט יחיד. יהורם גאון סיים לשיר ומיד החל בשיר נוסף. זו כנראה קלטת, חשב בינו לבינו. מתי הכינה רשמקול? כיצד הספיקה? באוויר היה ריח של ציפייה דרוכה. היא מכינה לי משהו, אמר לעצמו. אני חייב לעוף מכאן כמה שיותר מהר. היא מכינה לי הפתעה. ואולי זו אינה הפתעה. מה ההיפך  מ"הפתעה"? יש מילה כזו בעברית? אולי "צפוייה"?

סוזי הכינה קפה ופרסה עוגה. ריח טוב התפשט בחדר. הוא אכל ושיבח את סוזי על העוגה. סוזי השיבה שהיא קנויה. היא לא הציעה לו את החומר הקשור לעבודה בדיני מיסים. דומה ששכחה. הוא לא ביקש אותו ולא הזכיר לה. סוזי דיברה והוא שתק. לא הקשיב ולא שם לב לדבריה. עמדה קרוב-קרוב. רק להושיט את היד ולהקיף את מותניה. הניח את כף יד שמאל על כף יד ימין. שתיהן צמודות על ירכו. רצה לבלום אותה. לבל תיכרך על מותניה הקרובים כל כך. הוא הבין שסוזי ממתינה לו שיעשה את הצעד הראשון. היא חושבת בוודאי שאני מטומטם או פחדן או השד יודע מה. הוא ידע שמוטב לקום, ומיד, להודות לה על הכול וללכת. עוד רגע יהיה מאוחר. היא עשויה לעשות את הצעד הראשון ואז היציאה מהחדר תחשב כנסיגה מבוהלת או גרוע מכך – כתבוסה. הקימה עלתה לו במאמץ. צריך להסתלק מכאן, התריע הקול הפנימי, והוא ידע כי יציית.

הוא לא חזר באותו היום לספרייה. הלך לחדרו, הסיר את נעליו, נשכב, לבוש בבגדיו, במיטה. חש מובס ומטופש והתאמץ להירדם.

מ"א

מוצאי שבת. לילה קיצי. עו"ד קידר ואשתו במיטה. הטלוויזיה מרצדת. הקול מהוסה.

"נירה, על מה את חושבת?"

"יש לי משהו חשוב לספר לך," היא משיבה. "רותי באה אליי וסיפרה לי שעמוס הציע לה שיתחתנו. היא מסכימה. היא אוהבת אותו. אמרה לי שטוב להם יחד."

עו"ד קידר חש שליבו הולם בכוח. "כל השבת," הפטיר, "אני מביט בך ורואה שאת מוטרדת, שמשהו מציק לך. חשבתי שאת לא מרגישה טוב. לא רציתי לשאול יותר מדי. אני ממש מתרגש. איזו ידיעה. איזו שמחה. מה עוד אמרה?"

"זה לא מספיק? מצד אחד אני שמחה," משיבה נירה, "ומצד שני אני חוששת. יהיה לי קשה נורא אם היא תעזוב את הבית. מרדכי, גם אתה רוצה לספר לי משהו?"

עו"ד קידר צוחק. "אני ממש שקוף לידך. כן, אני רוצה לספר לך. היתה לי תחושה לגביהם, כן, תחושה. ראיתי איך היא מסתכלת עליו. אני קצת מכיר אותה. היא הבת שלי, לא? ובכן, פניתי לחברת חקירות לגבי עמוס. שם המשפחה שלו הוא פריד. ביקשתי שיכינו לי דין וחשבון על המשפחה שלו. אל תדאגי. הבחור בא ממשפחה טובה. חיובית לגמרי. אבל, ככל הנראה, אין להם גרוש על הנשמה. יש להם עוד בן, יותר צעיר. הם גרים בדירה שלהם. דירה צנועה. אין להם משכנתא על הדירה. הם כבר גרים שם הרבה זמן. שניהם עובדים."

"יפה מצידך," משיבה נירה, נעלבת. "למה אתה לא מספר לי על החקירות שלך? מה עוד אתה מסתיר ממני?"

"ודאי נירה," הוא משיב. "את לא יודעת שיש לי מאהבת מברזיל? די נירה. די. אל תעשי לי פרצוף נעלב. אני עושה צחוק ואת לוקחת כל דבר ברצינות. לאן נעלם חוש ההומור שלך? שיערתי שיהיה משהו רציני אבל לא ידעתי שיתפתח ביניהם  כל כך מהר. את זוכרת את הכדורסלן שרות יצאה איתו? הוא לחץ עליה להתחתן. גם אז פניתי לחברת החקירות. היתה לי תחושה לא טובה לגביו. את זוכרת כמה רות היתה מוקסמת ממנו? כמה שדיברתי איתה, שהוא לא בחור בשבילה, את זוכרת? בהתחלה רות לא היתה מוכנה לשמוע. היא היתה מסונוורת. עקשנית כמו אבא שלה, העקשן כמו פרד. למזלנו החקירה גילתה את הפרצוף האמיתי שלו. לא סתם חשדתי בו. הניסיון שלי בעבודה, בכל זאת עושה משהו לבן אדם. את זוכרת, נירה?"

"ודאי שאני זוכרת, אבל אני מופתעת שפנית אליהם גם בקשר לעמוס. הכדורסלן ההוא גם לא מצא חן בעיניי, לא רק בעיניך. אז סיפרת לי שאתה הולך אל החברה הזו. שיתפת אותי. התייעצת איתי. הפעם לא אמרת כלום. לכן הופתעתי. חשבתי שאתה מספר לי כל דבר, בטח לגבי רותי. מזל שהיא ילדה טובה ושומעת בקולנו. מזל שעזבה את ההוא, קראו לו איתי, לכדורסלן, עכשיו נזכרתי בשם שלו."

"נכון. כל הכבוד שזכרת את השם שלו. אני לא זכרתי. היא באמת ילדה טובה. תארי לך שלא היתה מוכנה לשמוע אותנו. עושה מה שבראש שלה. אני חושב שהיא גם ילדה אחראית. אני ביקשתי מהם שיחקרו  בקשר לעמוס לא מפני שחשדתי בו. חס ושלום. ראיתי מיד, שהוא בחור רציני. חיבבתי אותו מהרגע הראשון. אני פניתי אליהם כי הרגשתי שזה הולך להיות רציני. אני יודע שהיא רוצה להתחתן. החברות שלה כבר נשואות. זה מלחיץ גם אותה. רציתי לראות מה המצב הכלכלי של הוריו."

"אבל למה, מרדכי, מה זה משנה? לא חסר לנו כלום."

"זה משנה הרבה כי אנחנו צריכים להיערך. שני ההורים שלו שכירים. הם עובדים ומרויחים אבל אני לא יודע כמה יוכלו לעזור להם. אני חושב שנצטרך לתת להם את אחת הדירות שיש לנו. לא נאריך את חוזה השכירות."

"אז מה הבעייה? חסרות לנו דירות?"

"הבעייה, שהדירות האלה מיועדות לפנסיה שלי. אנחנו נצטרך לחיות ממשהו כשאני אפסיק לעבוד. ביטוח לאומי זו בדיחה. לא לחיות ולא למות."

"מרדכי. תפסיק לדבר איתי על למות."

"נירה סליחה. לא אמרתי כלום. את יודעת שאנחנו זקוקים לדמי השכירות כשלא אוכל עוד למשוך בעול. חוץ מזה יכול להיות שנצטרך לעזור להם באופן שוטף. אני לא יודע אם רות אמרה לך מתי הם רוצים להתחתן. זה צפוי בהקדם או שיש לנו זמן?"

"לא. היא לא אמרה. מרוב התרגשות לא שאלתי אבל אני אמצא רגע מתאים ואשאל אותה. אני מאמינה, שירצו לגמור קודם ללמוד. אני מבינה שהוא עובד ומרויח קצת. רותי סיפרה לי פעם שהוא מצליח לכסות את ההוצאות שלו. זה לא יספיק בשביל לפרנס משפחה. בטח לא אותה, עם הבזבוזים שלה."

"נכון. לכן אני חושב שייתכן שנצטרך לעזור להם באופן שוטף."

"מרדכי, אל תדאג. הכול יהיה בסדר. גם אנחנו הסתדרנו. המצב שלנו טוב. רק שנהיה כולנו בריאים ושאני אזכה לחתונה שלה."

"די נירה. תפסיקי לדבר ככה. הרופא אומר שהכול יהיה טוב. את בסדר גמור. את גם נראית מצויין. את יודעת שבא לי עלייך?"

"מה קרה מרדכי, התעוררת פתאום? ברוך מקיץ נרדמים."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

הברון

תקופת בין הזמנים נמשכה שנים מספר. הזמן וההרגל עשו את שלהם וחרף הכל נמשכו החיים. בשבתות היינו יוצאים לפעמים לטייל אל השקמה הגדולה אשר על "טאריק שאוואכאת". מקום זה היה בערך באמצע הדרך בין פ"ת ויהוד, "תחום השבת" של שני המקומות, אשר שימש כמקום פגישה לדור הצעיר ובעיקר לבחורים ולבתולות משני המקומות; בימי חול המועד היו כלם יוצאים ברכיבה על סוסים וחמורים אל הסביבות ואוספים פרחי-שדה. היתה התעוררות על אף הכל.

עמדנו עכשיו על סף תקופה חדשה: תקופת הברון. היה ידוע שבימים הקרובים יתחיל הברון בפעולות נרחבות במושבה. עוד לפני כן הוא קנה את ה"נומרים" שבעליהם לא גרו בפ"ת וכן תמך במוסדות המושבה. בשנת תרנ"ב (1892) קבל בשלמות תחת חסותו את האכרים בעלי הנחלאות. הם היו 28 במספרם, ונעשו ל"קולוניסטים ברוניים" וכנוים ה"עשרים ושמונה". יתר התושבים, וביניהם גם אני, נשארנו מחוץ לחסות, כי היו מחוסרי אדמה או בעלי שטחים קטנים כמוני. באלה המשיכו עוד חו"צ לתמוך במדת-מה.

אותה שנה נתקבלתי בתור פקיד במשק הכללי שסידר הברון. השכר היה 4 נפוליונים לחודש ודירה. האגרונום מטעם הברון היה חיים כהן, ומנהל העבודה – אנוכי. ה-28 מסרו את נחלאותיהם ונכנסו לעבוד כפועלים במשק הכללי של הברון. לאחר שנים מספר עתידים היו להתאכר שוב על נחלאותיהם המסודרות.

התחילה תקופה של עבודה מענינת בשבילי. הובאו שני מאנג'ים ומחרשת קיטור אחת והוחל בחריש כולל של הנחלה. נקנו 65 זוגות-סוסים ועגלות, מכשירי עבודה וכל כיוצא בזה. הפועלים שלי היו אותם ה"בורגנים" המסוכנים של פ"ת דהאידנא. אבל הם היו פועלים כהלכה! אפילו לפי קנה המדה של הימים ההם. כמובן היו ביניהם גם "חכמים" אחדים, ואת אלה רדפתי עד חרמה. לא פעם זכיתי אפילו בתואר: ה"אנטיסמיט"... אולם – סבור אני שכיום אינם נוטרים לי איבה על כך. כוונתי היתה טובה וכן גם תוצאותיה. מלבד אלה היו פועלים שכירים, יהודים וערבים.

ראשית הוחל בחריש ה"ראביה" (ר' גרונית) פירושה בערבית: יער, ומן הראוי לציין בהזדמנות זו כי בימים ההם היו יערות ממש, כגון היער הצ'רקסי (ראבית-אל-סרסק) שליד פרדס-חנה של היום. הרי זכרון, מרח וסביבותיה היו מיוערים במלואם. הראביה שלנו נקראה בשם "ראבית אמלבש", ובזמני עוד הייתי פוגש לפעמים בערבים כשהם עוקרים "כאראמות" מראביה זו וגם ממקומות אחרים מעבר לירקון (כפר סבא וכפר מל"ל של היום). הכאראמות האלה היו שרידי שרשים של עצי אלונים. בסביבות כפר-סבא נמצאו עוד עצי אלון שלמים, וניכר היה יפה יפה, ביחוד בסביבות השרון הצפוני, כי כל השטח הזה היה לפנים יער עבות.

גם אדמות החמרה שממזרח ומצפון למושבה נחרשו במחרשות הגדולות. בהיותן אדמות כבדות ונמוכות – ניקזו אותן על ידי חפירת תעלות באורך כמה קילומטרים, עד לירקון. קשיים רבים התהוו בחריש הקרקעות האלה כי היו נמוכות ובלתי מנוקזות מקודם, והתלם העמוק של מחרשות הקיטור, היה מתמלא מים בכמה מקומות, וזאת באמצע הקיץ. גם הג'ונגל של שיחי הטאיון גרם לנו צרות צרורות. אף על פי כן התקדמה העבודה יפה ובוצעה עבודה שיטתית ומתוכנת בקנה מדה רחב.

הוחלט לנטוע את אדמת הראביה הקלה בכרמי גפנים. בחמרה נשתלו עצי-תות (למטרת גידול תולעי משי), תאנים ועוד, וחלק הוקצה לגידול חטה ושאר גידולים המתאימים לאדמות כבדות. לפי הצעת האגרונום חיים כהן נוסדה בחמרה תחנת נסיונות, שהתנהלה תחת הוראותיו ובפיקוחו. בתחנה זו זרענו חטה ושעורה בשורות, בתור גידולי עידור. כן זרענו פשתן, כותנה, אספסת, סלק-בהמות, סלק-סוכר, ומין מיוחד של דרדרים (קרדה), המשמשים לסריקת אריגים בבתי חרושת. אפילו עצי קפה, תה וקקאו ניטעו בתחנה זו. חלק גדול מהנסיונות הראה תוצאות טובות: סלק-הסוכר ודרדרי סריקת-האריג נשלחו לצרפת לבדיקת איכותם, וזכו לתשבחות. תחנה זו שימשה שדה-לימוד, עיוני ומעשי, ושדה-מופת לאכרים העתידים. חבל שהרשימות הסטטיסטיות של אותה תחנה, אשר שמרתי אותן עמי שנים רבות – הלכו לאיבוד בשנות המלחמה העולמית. מיור תותחן אנגלי שחנה יחד עם תותחיו בקרבת ביתי, היה פרמר במולדתו, ובהיותו יודע גרמנית (הרשימות היו בגרמנית) וכנראה גם חובב חקלאות נלהב – גנב אותן ממני בערב הפסח, כשהוצאתי את כל הספרים לאיורור...

אותו זמן ניטעו חורשות אקליפטוסים (שג'ר-אל-יהוד) לאורך כל חופי הבצה וחופי הירקון, וכן שדרות עצים ברחובות המושבה. ניטעו גם אלפי דונמים גפנים וזיתים ושקדים, וגם – הפרדסים הראשונים ונחפרו בארות. כן בא הקץ לסכסוכים בענין ה"רבע". אפילו חפירות ארכיאולוגיות נעשו מטעם הברון בגבעת הג'דר, אמלבש מלפנים, אבל ללא הצלחה. הרוח החיה, נותן הטון ומורה ההוראה בכל בצוע החקלאות המתוכנת והמודרנית הזאת – היה חיים כהן. אולי היחידי מבין כל פקידי הברון, הן בזמנו והן לאחריו, שעמד על הגובה בכל המובנים, ושהעמיד אחריו דור של תלמידים שהיו לנוטעים הטובים שבארץ.

מן הראוי לציין שעד היום שגורים עדיין בפי בני פ"ת מהדור הראשון והשני שמות צרפתיים (משובשים) לכלי עבודה חקלאיים, כגון: Champs d'experience (תחנת נסיונות), Pioche (מעדר), Greffoire (סכין הרכבה), Mal adopté (אחוי רע בין הכנה והרוכב), Manege (תוף לכבל ברזל מונע ע"י סוסים), drainage (ניקוז), Gasogène (מנוע על גז פחמים) וכיוצא בזה. גם הפרחים כונו בשמות צרפתיים, משובשים כמובן.

דרך אגב, עובדה מעניינית בשביל בני תל-אביב: יום אחד נגנבה מפרדס הברון כל האנטיליה (בתחילה היתה שאיבת המים נעשית באנטיליות. רק לאחר שנים אחדות הונהגו קידוחים בבארות עם משאבות מוטוריות). אותו זמן כבר היה אברהם שפירא ראש השומרים מטעם הפקידות של הברון. כמה מאתנו, ואני ביניהם, יצאנו בלוויתו בעקבות הגנבים. בין גבעות החול, הנטועות פה ושם כרמי גפן עלובים, בסביבת צפון יפו, מצאנו במקום שמם אחד את האנטיליה כולה טמונה בחול. אותו מקום שמם הנהו בדיוק המקום אשר עליו בנויה כיום הגימנסיה "הרצליה", בתל-אביב.

בתקופה זו שכיהנתי בפקידות הברון נשלחתי לחדרה, בעת שנוסדה, בכדי לעשות את עבודת הסיווג של אדמותיה ואשהה בה כחדשים ימים.

פקידות הברון

כשנתים ימים הלך הכל כמעט למישרים, כל זמן שחיים כהן היה האגרונום והממונה על כל הענינים. משהועבר הוא למקום אחר החלו לבוא "אדמיניסטרטורים" או "דירקטורים" חדשים לבקרים, והכניסו דמורליזציה גם בין האכרים לבין עצמם וגם בינם לבין הפקידות. הונהגו חומרות משפילות, כמו ה"אפל" (מיפקד) בבוקר. על כל איש שומה להתיצב מדי בוקר לפני התחלת העבודה לפני הכל-יכול. זה שאיחר רגע – נשלח הביתה. מאותו זמן נשארה המרגלה בפ"ת: "געפאקט", (נתפשת, ביידיש רומנית), ומעשה שהיה: אדמיניסטרטור אחד היה נוהג לארוב מרחוק במשך שעות רבות לפועלים העובדים. אחד העובדים, וולף ברנדה הזקן והישר באדם, זקף פעם את גבו לרגעים מספר מן המעדר ואז הופיע "הכל יכול" פתאום, שם את ידו על כתפו וטלטלו: געפאקט! אותם הימים החלו לפרות סכסוכים, אינטריגות, דלטוריות ומעילות וגם – העצלות פרחה.

הרבה דיו כבר נשפכה, בארץ ובחוץ לארץ, על פרק מעציב זה של הפקידות הברונית ומן הראוי לקצר בו, ולציין רק כמה טפוסים. פקידות זו היתה תרכובת משונה של טיפוסים: מי שהיה מין רב באלזס, מי שהיה קצין צרפתי סתם, בעל-פנסיה ואפס גמור, והיו גם מי שהיו אכרים או בני אכרים מן הארץ שעלו לגדולה בזכות פרוטקציות מפוקפקות... הצד השווה שבכולם היה שהתיחסו אלינו כשליטים אירופיים אל "נייטיבס". אכן, גם ה"נייטיבס" לא היו כולם שמן זית זך.

דירקטור פארב היה "רב" צרפתי מאלזאס, שהיתה לו חולשה להלעיט אותנו בדרשות בתורה בבית הכנסת. היו אלה דרשות שיכלו להשתוות בלמדנותן לדרשות של בני גרשון ובני מררי אצל י. ל. גורדון... פארב זה חזר פעם מאחת מנסיעותיו לפאריז, והודיע חגיגית כי פעל פעולה חשובה: ייבנה בית לפקידות ויובא פסנתר לאשתו... כאשר התעורר פעם סכסוך בין האכרים ובינו בענין חינוך הבנים, קרא פארב בתמימות של אב דואג: "כלום אתם דואגים לבניכם יותר משדואג להם אנוכי".

דירקטור גרוס, מי שהיה קצין צרפתי, היה אדם תקיף וגאה אבל ישר. דבק בו שגעון לדבר אחד. כל מעייניו היו בחצרו ששימש גן זואולוגי ממש לחיות ולעופות. אל ביתו של גרוס זה נכנסה פעם חבורת אכרים, בחג הפורים. החבורה היתה מבוסמת קצת ורצתה לשמח גם את לבו של הדירקטור... הוא יצא לקראתם ושוט בידו, ויגרשם! אכן – יש להודות כי הוא היה אדם פעיל ועשה גם כמה דברים טובים בהנהלת הענינים המעשיים.

לאחר שנבנה בית הכנסת הגדול ע"י הפקידות, ציווה אחד הדירקטורים (לא זכור מי), לבנות לכל אורך קיר המזרח מדרגה גבוה מן הרצפה, כעין במה נמוכה, ועליה הושבו רק אנשי הפקידות ומקורביה... המזרח בלבד לא הספיק להם. דבר זה הוציא את האכרים מכליהם ודרשו מהפקידות להרוס את המדרגה, אבל ללא הועיל. אותו זמן כבר היה קיים ועד המושבה המחודש (בשנים הראשונות לשלטון הפקידות בוטל הועד). ר' יהושע שטמפפר, שהיה גזבר הועד וראשו, הקהיל יום אחד את שאר חברי הועד ועוד אנשים מספר וילכו לבית הכנסת, ואחר שעות אחדות לא נותר לבמה זו כל זכר.

היה מעשה שדירקטור גירש פעם אכר מעל פניו בחרפה, על שהעיז להעיר כי כבודו טעה ושילם לו יותר מן הסכום המגיע לו. הדירקטור איננו טועה לעולם.

ועוד כהנה וכהנה. אבל קשה, וגם לא נעים, לזכור את כל המקרים.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, תודה על הטיפ בקשר לאבטיחים...

בבגדאד אכלנו אבטיחים יום ולילה מתחילת האביב עד סוף הקיץ 

ובשבתות פיצחנו את גרעיניו. 

אני מצטרף לכל המחמאות שכתבו על חדשות בן עזר. 

שלך 

אלי עמיר

* שלום רב אדוני העורך, שירהּ של אסתר ראב שהבאת בעיתון 1555 – יהלום!!

תודה,

י"ז

* ציטוט: כמות האירועים הבוערים סביבנו היא עצומה, אך כמעט שום דבר מכל זה לא מדוּוח ב"תקשורת" (או מה שנשאר ממנה) בישראל. היא רוצה שתחשבו שאתם הבעייה, אבל זה כבר עשור שזה ממש לא כך. – רק מהשעות האחרונות (6.7.20), ובכל החזיתות: התקפת רקטות על מתחם השגרירות האמריקנית בבגדאד, ועל שדה התעופה הבינלאומי שם. [בווידאו:] הפצצה על מתחם השגרירות, וצופרי אזעקה בלילה.

לאחר פרסום קריקטורה הפוגעת, לכאורה, במנהיג השיעי הרוחני ב"עיראק", עלי סיסתאני, המון מוסת מנסה לפרוץ אתמול (5.5.20) אל השגרירות הסעודית בבגדאד, וכאן אלה שיעים נגד סונים.

ב"לוב": קרבות בין "הצבא הלובי" הכפוף לטורקיה, לבין צבאו של הגנראל חפתר. מטוסים מצריים או צרפתיים הפציצו עמדות של הצבא הטורקי בתוך לוב. איטליה שולחת ספינות צבאיות למערכה הלובית. ארדואן עצמו יצא לקטר, לאספקת מיליארדים חדשה (הוא בוזז את הפטרון של בל"ד, השיח' תמים), והרמטכ"ל הטורקי נמצא בלוב, לפקוד את כוחותיו, על סיפה של אירופה.

צבא טורקיה תוקף בצפון "עיראק", והמורדים שלו תוקפים בצפון "סוריה". המערכה בין "הגיִס החמישי" השייך לרוסיה – לבין הכוחות השיעיים, בחזית דרום "סוריה", נמשכת. זה צבא באשר נגד צבא באשר, והדרוזים באמצע. ל"כתבים הצבאיים" אין מושג על כל זה. "דיווחיהם" לא רלוונטיים.

בתימן קרבות כרגיל. איראן פורשת טילי קרקע-ים לאורך המפרץ הפרסי. בלבנון, המשך ההפגנות הקשות, רעב בקרב האוכלוסייה, חיזבאללה מעורער; ודאעש תוקף בשורה של חזיתות: "סוריה", "עיראק", וצפון סיני, נגד הצבא המצרי חסר האונים. וזו רשימה חלקית. כל המדינות הערביות על סף רעב וקריסה, או שקרסו כבר.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 6.7.2020

* ציטוט: ניו-יורק – העיר שנרצחה: 50 מעשי-יֶרי בסוף השבוע. צפו ברצח לאור יום [בסרטון]. הם מסתירים, אתם תראו. מי רצח את ניו-יורק? הפרוגרסיבים, "הדמוקרטים", כנופיות הטרור של BLM, "ניו יורק טיימס", האיסלמיסטים, והיהודים הפרוגרסיביים. בעצם, הם רצחו את עצמם. אתמול [6.7] פירסמה המשטרה שם (שתקציבה נרצח במיליארד דולר הפחתה בשנה), את הסרטון הזה: רצח לאור היום. הולך-רגל צועד במעבר-חצייה עם בתו בת ה-6. ממכונית קרובה יורים בו, והורגים אותו על המקום. איזו אימה. זה קרה ברובע ברונקס, רחוב 170 מזרח על שרידן. ולמה המשטרה מפרסמת את הסרטון? כי אין לה שום קצה-חוט. אין תקציבים. אין משטרה. אין חיים. פרוגרסיביות=מוות. פרוגרסיביות=מוות. וכבר אכלנו את זה ב"אוסלו".

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 7.7.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

* ישנה איזו הרגשה לא טובה שבמגבלות החדשות על התכנסויות בצל החמרת הקורונה, יש מקומות שכמעט אין בהם הדבקות, כמו מכוני-כושר, והם נסגרו, ומסעדות שהוגבלו באופן חמור למרות שהן כבר שומרות על הוראות הבידוד, בעוד אשר בישיבות ממשיכים ללמוד בצפיפות מאות אברכים באין מפריע! וכן ההוראות לאוטובוסים לנסוע בלי מיזוג ועם חלונות פתוחים בעוד אשר זה שנים רבות החלונות במרבית האוטובוסים החדשים אינם נתונים לפתיחה בגלל המיזוג! בצדק העירו, שכנראה מנסחי ההוראות לא נסעו כבר שנים רבות באוטובוס ציבורי!

* כדי להקל על מבול הביקורות הקשות שנמתחות על כל האחראים למאבק במגיפת הקורונה, שכידוע בגללם מכה באופן קשה רק בישראל – אנחנו מציעים להלקותם בכיכר העיר! מגיע להם! בייחוד ליולי אדלשטיין, שהרי אנחנו, כולנו, בייחוד בתקשורת המשודרת והכתובה, ששום דבר אחר וחשוב המתרחש בעולם ובאיזור לא מעניין אותה – יודעים טוב מהם כיצד להיאבק במגיפה!

* "במסגרת הפסיקה המקורית, בית המשפט העליון הורה להעניק מעמד של פליטים לזוג הורים מחוף השנהב ולשתי בנותיהם – בשל חשש שהילדות יעברו מילת נשים אם יוחזרו לארצן. השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף קיבלו את ערעור המשפחה, בניגוד לדעת המיעוט של השופט יוסף אלרון. בדעת הרוב נכתב כי איום של מילת נשים יכול לעלות לכדי רדיפה, שמעניקה לאישה מעמד של פליטה מכוח אמנת הפליטים." ["הארץ" באינטרנט. 7.7.20].

יופי!! מעתה, בחסות בית המשפט העליון ונשיאתו אסתר חיות, המנהלים את מדינת ישראל – יוכלו נשים ומשפחות של מאות מיליוני מוסלמים במדינות אפריקה, שבנותיהן עומדות בסכנה של מילת-נשים – להסתנן למדינת ישראל ולזכות בה במעמד של פליטים שאי אפשר לגרש אותם!

אם תרצו – אין זו אגדה!

* קבינט ציפורני הנשים התכנס והגיע לשתי החלטות: האחת, כשהן צובעות את ציפורני כפות-הרגליים ואצבעות-הידיים, חובה לעשות זאת רק בצבע לק אחד. וההחלטה השנייה, שנובעת מהראשונה – ציפורני כף-היד וכף-הרגל לא תהיינה צבועה בדוגמאות ובגוונים שונים אלא רק בצבע לק אחד.

* כדי לדפוק את נתניהו עד הסוף יש להציע גם לעו"ד עמית חדד להתפטר מייצוגו, ובאין ברירה נתניהו ייעזר רק בעורכי הדין שתעמיד לרשותו חינם הסנגוריה הציבורית – וזאת מול כל עוצמת מערכת המשפט הענקית של מדינת ישראל התובעת אותו ( יש אומרים, באופן בררני) –

או לחלופין שימכור את מרבית נכסיו וחסכונותיו וישקיע אותם בשכירת עורכי דין מהשורה הראשונה, ובתשלום חובותיו העצומים לעורכי הדין הקודמים ששירתו אותו.

זו התודה של מדינת ישראל המטורללת ומערכת המשפט שלה – לאחד מראשי הממשלה הטובים והמוצלחים שהיו ועדיין יש לה – בכך שהיא מכינה את הרשעתו ואת מאסרו בכלא מעשיהו –

וכאשר תוך כדי כך היא מפריעה לו ומקשה עליו למלא את התפקיד הממלכתי החיוני שבו הוא נושא במיטב יכולתו עבור כולנו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2251 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל