פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1557

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בתמוז תש"ף, 13.7.2020

עם צרופת תמונתו של אברי קוּזִי, חבר מושב עין הבשור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לְוָיָה. שִׁיר אָבִיב וָמָוֶת. // יצחק הילמן: סיפוח עכשיו. // פרופ' יחיאל מ' בר אילן: המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם, אך לא למטרות אימוץ. // מתי דוד: 1. ממשלת הרוטציה ומגפת הקורונה. 2. מדוע התקשורת במשבר והציבור לא מתחבר? // אורי הייטנר: צרור הערות 12.7.20. // אהוד בן עזר: כיכר טראמפ וסמל פתח-תקווה. // בלפור חקק על יהודה בורלא. // אורי איתיאל: אוטו זבל. // ארנה גולן: נשים, נשים. // אהוד בן עזר: דָפִי כוכבא [פרסום חוזר]. // חנה סמוכה מושיוב: המחלה הארורה. חלק שני: חזרה לבית החולים ולטיפולים. // רוֹן גֵּרָא: לְלֹא אוֹר שַׁחֲרִית. // עדינה בר-אל: סיפורים מן המושב. איש אחד חזק בנגב – אברי קוּזִי. // נעמן כהן: בין שני מרוקאים. // תקוה וינשטוק: על מתוק שיצא מן המר. בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית, על צמח חודש תמוז: אבטיח הפקועה. // אהוד בן עזר: "אנשי בראשית" על אלכסנדר זייד. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. הסתגלות]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

לְוָיָה

בֵּין שֶׁמֶשׁ וָאָרֶץ

מָסָךְ אָפֵל גּוֹלֵשׁ –

מִצֵּל כָּנָף דְּרוּכָה

פָּנֵינוּ אַט מַכְחִילִים;

אוֹר צָהֹב מְלַהְלֵהַּ

מִמֶּרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מַסַּע הַמָּוֶת.

וְהוֹד מוֹרָאוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל

מְהַבְהֵב, וְעוֹמֵם הָאוֹר,

שׁוֹלֵחַ לְשׁוֹנוֹת,

חוֹרֵשׁ כִּבְתוֹךְ חַלָּמִישׁ –

רְזוֹן לְחָיֵינוּ הַשֻּׁפּוֹת.

כָּל מֵתֵינוּ הַיְקָרִים;

הַחַיִּים וְהַמֵּתִים –

אַחֲרֵינוּ הוֹלְכִים בַּסָּךְ!

וְנֶאֱרָגִים הֵדֵי פַּעֲמֵיהֶם

בְּהֶמְיַת צְעָדֵינוּ הָרוֹטְטִים;

אָזְנֵינוּ כְּמַשְׁפְּכִים חַמִּים

פְּתוּחִים וְזָעִים

לְקוֹל צַעֲדֵיהֶם הַמְהַדְּדִים;

יָד גְּרוּמָה שְׁלוּחָה –

כְּאוֹת תְּלוּיָה מֵעָל:

וְעוֹרֵק אֶחָד, דַּק, אָדֹם

כְּזִקִּית נִפְעָמָה –

הֶאֱפִיר פִּתְאֹם

וְזָחַל אַט לְחֶבְיוֹנִים חַמִּים – – –

1948

שִׁיר אָבִיב וָמָוֶת

כָּל הָרֵיחוֹת נִתְקְעוּ בְּלִבִּי

וְעָשׂוּהוּ כִּכְבָרָה

כָּל הַחֲבַלְבַּלִּים נָעֲצוּ בִּי עֵינֵיהֶם;

וַאֲנִי תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

וְרֹאשִׁי סְחַרְחַר

עַד אִנָּתֵק וְאֶפְרַח כְּפַרְפַּר.

*

שְׁבִילֵי הַגַּן מוֹבִילִים אֶל אָבִיב

אֲשֶׁר תְּמוּרָה אֵין לוֹ

כְּיָרֵחַ זָקֵן מַבְטִיחַ

וּפוֹשֵׁט רַגְלוֹ.

*

גְּבִיעִים קְטַנִּים

תְּלוּיִים כִּשְׂפָתַיִם

עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.

מַה יִתְבְּעוּ לָהֶם,

מֵאֵפֶר-שָׁמַיִם,

וְחֶסֶד רוּחוֹת חַמּוֹת?

וְהוֹלְלוּת בֻּלְבּוּלִים

וְדִרְדּוּר חוֹחִיּוֹת?

הָאָבִיב שָׁכַח הֵלְבֵּש

הַצַּפְצָפוֹת –

כְּסוּפוֹת שְׂרוּגוֹת,

מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב;

גְּבוֹהוֹת נִשָּׂאוֹת

וַעֲרֻמּוֹת – כָּאֱמֶת,

גֵּאוֹת

כְּנָשִׁים שֶׁעָלוּ

מִן הַנָּהָר –

וּלְבוּשָׁן נִשְׁכַּח אֵי שָׁם...

1961

אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930).

השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988.

* * *

יצחק הילמן

סיפוח עכשיו

 הסיפוח לפי תכנית טראמפ היה צריך להתרחש ב-1.7.2020. הסיפוח המוצע הזה היה למעשה הכרה אמריקאית במדינה פלסטינית. לפלסטינים אמנם ניתנו ארבע שנים כדי להתמקח ולאשר את התוכנית הסופית, אבל המדינה הפלסטינית בגבולות כאלה או אחרים הובטחה להם, ומכאן הבעייה.

בינתיים "כחול לבן" מעמידים קשיים וברקע יש איומים מירדן שאם הסיפוח החלקי יתבצע, ירדן תחזיר את השגריר. יש גם איומים מחלק ממדינות אירופה, אבל אלה איומים לא רציניים.

אם הממשלה תאשר את הסיפוח החלקי, ואפילו אם יוכנסו הרחבות ומסדרונות לישובים שבעומק השטח, יישאר האיום של הקמה מדינת-מחבלים בלב המדינה – בעינו. בעוד ארבעה חודשים, קרוב לוודאי, ישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי, ג'ו ביידן, שכבר הצהיר שהוא מתנגד לכל סיפוח שהוא.

אם ביידן ייבחר, הוא מיד ילחץ לחדש את הדיונים על הקמת מדינה פלסטינית, שגם טראמפ כבר הסכים עליה, אבל בקווי 67' עם החזרת פליטים. זה יהיה אסון להתיישבות בפרט ולמדינת ישראל בכלל.

להערכתי, הדרך היחידה למנוע את הסרט הרע הזה, היא סיפוח יהודה ושומרון במלואם. האמריקאים בוודאי יתעצבנו, אבל זה כבר קרה מספר פעמים, עם סיפוח רמת הגולן ועם מלחמות ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה, והשמיים לא נפלו. גם אם טראמפ יכעס על צעד חד-צדדי זה, בלי לקבל הסכמתו לכך מראש, זה יהיה כעס מינורי. הסיפוח ייתמך חזק מאוד על ידי האוונגליסטים, שהם הבסיס האלקטורלי שלו בבחירות הקרובות בנובמבר 2020 ואיתם הוא לא יריב.

התגובה הבינלאומית לסיפוח מלא תהיה פחות או יותר באותה העוצמה כמו סיפוח חלקי. ישראל תצטרך להצהיר שהיא סיפחה את השטח בגלל שהיא לא יכולה לקבל את הקמתה של מדינה פלסטינית, שתהפוך לעזה שנייה תוך זמן קצר. ישראל תטען שמדינה פלסטינית משמעה הגירה לא מבוקרת של מיליוני פלסטינים מהפזורה לתוך המדינה, והנצחת הסכסוך איתם.

הסיפוח לא חייב להביא לביטולה של הרשות הפלסטינית. זו תוכל להמשיך לפעול בתור אוטונומיה בריבונות מדינת ישראל. בלאו הכי מרבית ההכנסות של הרשות הן מעבודת התושבים המקומיים בתוך הקו הירוק ואצל מעסיקים ישראליים ביו"ש או מגבית המיסים שישראל גובה עבורם. ישראל גם לא תתנגד שהרשות הפלסטינית תוסיף לקבל תמיכה מבחוץ.

צריך להזכיר לכל אחד, שתושבי ה"גדה מערבית" הם מאז 1950, בעלי אזרחות ירדנית, ואיש לא לקח מהם את האזרחות הזו, כי אזרחות אי אפשר לקחת בשום מקום בעולם, אלא אם אתה מקבל אזרחות חליפית. במקביל, ישראל רשאית בהמשך, לתת תעודות תושב לכל ערביי יהודה ושומרון, בדומה לאלה שקיבלו תושבות בירושלים.

מי שטוען שהסיפוח משמעו מדינה דו-לאומית – לוקה בבורות, מפני שבסך הכול היחס הדמוגרפי היהודי-ערבי, ישתנה משמונים ועשרים אחוז, לשישים וארבעה ושלושים ושישה אחוז. מדינה דו-לאומית רשמית יש רק בלבנון, שם הנשיא הוא, לפי החוקה, נוצרי, וראש הממשלה מוסלמי. גם זה לא מחזיק מים והמדינה היתה כברמיספר פעמים על סף קריסה. כאן זה לא יכול לקרות, ואין ממה לחשוש. גם אפרטהייד לא יהיה, כי אנחנו שומרים בקפדנות על זכויות הפרט.

אשר לסכנת אינתיפדה או התלקחות בגבול עזה או לבנון, זה יכול לקרות עם או בלי סיפוח. גם החזרת שגריר זמנית לירדן, איננה ניתוק יחסים. השלטון בירדן, שמאוכלסת ברובה בפלסטינים ובתומכי מפלגות איסלמיסטיות, הוא בסכנת התמוטטות גם בלי הסיפוח. אלה שטוענים שהמלוכה בירדן בסכנה, צריכים לזכור שהיא בסכנה מזה מאה שנים. המלך פייסל בעיראק  הופל בשעתו על ידי הגנרלים שלו. זה יכול לקרות גם בירדן. אז מה ההבדל בין שלטון מלוכני לשלטון סמכותני נוסח א-סיסי בירדן? לדעתי, זה אותו הדבר.

מבחינת זכותנו על ארץ ישראל, אסור להשכיח שארץ ישראל המערבית הוכרה, כמו גם המזרחית, כבית לאומי ליהודים. בית לאומי משמעו מדינה בדרך. הכרה זו היתה הבסיס למנדט הבריטי, שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים ב-1922 על כל ארץ ישראל. האו"ם שקם ב-1945 הכיר בכל מה שהוסכם על ידי חבר הלאומים, אחרת המנדט הבריטי היה צריך להיפסק כבר ב-1945 עם הקמת האו"ם. הוא כידוע נמשך עוד שלוש שנים, עד 14 למאי 1945. במסגרת המנדט הבריטי, מעולם לא הובטחה מדינה ערבית בארץ ישראל. גם אחרי החלטת החלוקה של 29 בנובמבר 1947, הליגה הערבית והוועד הלאומי הערבי, סירבו להקים מדינה ערבית על חלק מארץ ישראל. הם התנגדו נחרצות למדינה יהודית. הם רצו את כל ארץ ישראל או כלום.

לדעתי, מבחינת הסכמי השלום, מצרים לא תבטל את הסכם השלום שלה עם ישראל. לדעתי גם ירדן לא תעשה זאת. שתי המדינות מקבלות סיוע גדול מארה"ב וביטול הסכמי השלום הוא סוף לסיוע זה. כמו-כן, ביטול ההסכמים היא הזמנה למהומות פנימיות, שיכולות להביא להפיכה בשתי המדינות. נוסף על כך, ירדן יודעת טוב מאוד שאם היא תבטל את הסכם השלום בינה לבין ישראל, היא תישאר ללא מים וללא גז וגם ללא גיבוי ביטחוני ישראלי, שהם הרבה יותר חשובים מבחינתה, מכל הפטפטת בעניין הפלסטיני.

לכן, לא צריך לחשוש. צריך לשכנע את הממשלה לבצע סיפוח מלא לאלתר. סיפוח חלקי לא יפתור דבר, רק ייתן לפלסטינים ולמבקשי רעתנו עוד זמן, כדי  לחרוש מזימות.

יצחק הילמן

* * *

מומלץ לקרוא בגיליון "הארץ" מיום שישי, 17.7, או באתר של העיתון – מחקר רציני המזים סופית את עלילת הדם הבזוייה של "חטיפת ילדי תימן"

פרופ' יחיאל מ' בר אילן

המסמכים מגלים: ילדי תימן נלקחו מהוריהם,

אך לא למטרות אימוץ

הטענות שלפיהן ילדיהם של עולי תימן נחטפו ונמסרו לאימוץ רודפות את החברה הישראלית זה עשרות שנים, אך עד עתה הן לא נבדקו מנקודת המבט הרפואית. מסמכי ארכיון מגלים שרופאים אכן נטלו ילדים מהוריהם – אך עשו זאת בלית ברירה, ובנסיבות טרגיות

פרשת היעלמותם של ילדי תימן מעסיקה את החברה הישראלית זה עשרות שנים, אך מעולם לא נחקרה מנקודת מבטם של הרפואה ושל הרופאים. ימי הקורונה, שבהם אנו מתמודדים עם השלכות של מגפה, סגר ובידוד רפואי, עשויים לאפשר גם לציבור הרחב נקודת מבט חדשה על אותם ימים כאובים בראשית ימיה של המדינה. וכאשר מעיינים בשורה של מסמכים ארכיוניים, שמקורם בארכיון המדינה, בארכיון צה"ל, בארכיון הציוני ובספרות הרפואית המקצועית, מתקבלת תמונה טרגית ושונה למדי באשר לגורלה של העלייה הגדולה מתימן ובאשר לאופן שבו צוירה.

[עוד מתוך המחקר של פרופ' יחיאל מ' בר אילן שפורסם בעיתון:]

המדיניות הרפואית שמה דגש רב על בידודם של הילדים, כולל מהוריהם, וזאת מחשש להדבקה במחלות. בדיקות סקר שבוצעו למבוגרים הראו שיעור גבוה מאוד של נשאות חיידקים למחלות שלשוליות — סיבת המוות המובילה בקרב תינוקות. ההורים, במיוחד התימנים שלא היו מורגלים לטיפול מוסדי כלל, היו מתוסכלים מכך שהגישה לילדיהם נחסמה, בעוד שיועצים ונדבנים מחו"ל שוטטו בחופשיות בחדרי הטיפול והאשפוז. הרופאים במחנות ניסו לעצור נוהג זה, אך לשווא; קשה למנוע מנדבן מלהצטלם עם תינוק. ברקע נאבקו הצוותים לאשפז כל תינוק. הורים רבים חשו כי הצוותים "חוטפים" את הילדים, ואילו הרופאים התלוננו כי הורים "גונבים" את התינוקות המאושפזים ומסכנים אותם לשווא, בשעה שבתי החולים במחנה מציעים טיפול, תזונה ומחסה ראוי.

משעה שנשלח ילד חולה לבית חולים כללי (למשל ממחנה עין שמר לבית חולים בבת גלים, לעתיד רמב"ם) היה קשה להורים לבקרו. ההורים סבלו מאבטלה ורעב וטיפלו בילדים נוספים. עולי תימן לא היו מורגלים בתחבורה ציבורית ובתקשורת מול הממסד. משהגיעו הורים רבים לבית החולים הם מצאו כי ילדיהם הועברו למחלקת בידוד מיוחד למחלות מידבקות או להחלמה במעונות ויצ"ו. בשל מחסור במקומות פנויים, השיבוץ הזה היה לעתים רחוק — צפת, למשל. תנועה זו של תינוקות לא לוותה בשום נוהל של זיהוי ושיוך. כדי לפנות מקום למקרים קשים, הלחץ לשחרר תינוקות ממוסדות היה גדול, וזאת בלי שהיה נוהל או גורם שהיה אחראי להשבתם של התינוקות להוריהם. יש תיעוד עשיר לתינוקות שמתו בבתים — כלומר, באוהלים ובפחונים — לאחר ששוחררו מהמסגרות הרפואיות. לא אחת תיעדו אותם מוסדות ילדים אשר ההורים לא מצאו בהם עניין: אין לדעת אם הדבר נבע מחוסר ידע, חוסר אמצעים או מנטישה, ולו מתוך תקווה שהילד יקבל במוסד מזון איכותי וקורת גג שלא היו מצויים במחנות.

על פי הרשומות, הילדים הללו "סודרו במוסדות" ולא במסלול של אימוץ, כחלק מהמדיניות הרשמית של רשויות הרווחה. ומי ירצה לאמץ ילד חולה שהוריו עשויים לצוץ ולבקשו, כשיתומים בריאים מאב ומאם שהו גם הם במוסדות ובאין דורש?

ברשומות של מעונות ההחלמה ניתן למצוא פירוט קפדני של כל הילדים. השמות מושחרים בשל צנעת הפרט, אך על פי תאריך הלידה, משקל התינוק ואבחנות רפואיות ניתן ללמוד כי ילדי העולים שנשלחו להחלמה היו במצב תזונתי ובריאותי קשה ביותר. אלמלא היה מחסור במיטות בית חולים, הם היו נשארים לאשפוז ממושך יותר ולא נשלחים "להחלמה". אין אלה מועמדים לאימוץ; המציאות העגומה היא שרבים מהם מתו, בעיקר אלו שנולדו פגים. מיום ליום השתפר מצבם, עד שלקו בסיבוך ומתו. שיעור הפגות בקרב אימהות צעירות ולוקות בתת-תזונה היה גבוה מאוד, ופגוּת היתה לפיכך בעיה קשה וקטלנית בעיקר בקרב העולים התימניים.

פרופ' יחיאל מ' בר אילן

[ישנם עוד קטעים במאמר בעיתון, מתוך המחקר המלא והחשוב ששם קץ לעלילת הדם].

אהוד: דברים דומים אמר לי לפני שנים רבות פרופ' בן-ציון וֶרבין, בעקבות רשימה שפירסמתי בעיתון "דבר", ואת דבריו ציטטתי מאז כל פעם שהתייחסתי לנושא.

בין השנים 1948-1945 היה פרופ' ורבין אחראי לשרותי רפואת הילדים הציבורית של עיריית תל-אביב. בשנת 1949 התמנה למנהל מחלקת ילדים ב' בבית החולים, מישרה אותה מילא עד פרישתו ב-1981. היה לו ידע רב, ממקור ראשון, על מצבם הרפואי הקשה של ילדי העולים בשנות ראשית המדינה, והוא  כמובן כפר לחלוטין בעלילה שהם "נחטפו"!

* * *

מתי דוד

1. ממשלת הרוטציה ומגפת הקורונה

 מהן הסיבות לכישלון בהדברת מגפת הקורונה? לפני כל שאר הסיבות האמיתיות ישנה סיבה אחת דומיננטית, שכולם חייבים להסכים איתה. כוונתי להיעדר משמעת מופקר של חלק בציבור, שמתעלם מההנחיות ולא נישמע להן בקביעות. שאר הסיבות לכישלון, כוללות את הדברים הבאים: מגפה חדשה לא מוכרת לאנשי המקצוע הרפואיים שאמורים לטפל בה. היעדר שום ספר או פרוצדורה רפואית שמהם ניתן לדעת כיצד להתמודד. ישראל היא מדינה קטנה שרוב תושביה חיים בצפיפות רבה מגדרה לחדרה, צפיפות שגורמת להגברת ההדבקות בכלל ובמשפחות החרדיות במיוחד. ההנהגה הפוליטית וההנהגה הרפואית לא מתואמות ולא מסתדרות ביניהן. ההנחיות וההוראות מהדרג הרפואי והממשלתי, סותרות ובלתי מובנות לעיתים. האישור השגוי שניתן לכניסתם של חרדים חולים שהגיעו מארצות הברית. ריבוי מחלוקות מקצועיות בין המומחים הרפואיים, בשאלה כיצד לנהוג ולטפל. המאפיין היהודי שלפיו כל אחד בטוח שהוא יודע טוב יותר מהמומחה כיצד לנהוג. חוסר האמון בממשלה ובהנחיותיה שמושפע בתת מודע מהיעדר אמון פוליטי. ריבוי של חתונות, מסיבות, ובחורי ישיבות שהפרו את כל האזהרות וההנחיות.

ראש ממשלה חלופי – פטנט ישראלי מקורי

אין בעולם מדינה או מישטר שמכהנים בו שני ראשי ממשלה בשותפות במקביל. הפטנט השלטוני הזה נוצר כפתרון למשבר פוליטי מתמשך ללא הכרעה וכן גם כדי למנוע קיום סבב בחירות רביעי, שלדעת כל הציבור וכל המעורבים הוא אסון.

ואולם, הניסיון הזה, שניכפה בלית ברירה על המערכת הפוליטית, מתוך אחריות למציאות של המשבר הרפואי והכלכלי, מראה סימנים שהוא לא מתפקד וכנראה גם בלתי אפשרי. הסימנים הם ש"ראש הממשלה החלופי", בני גנץ, החל לתפקד כ"ראש האופוזיציה החלופי" בתוך ממשלת הרוטציה והקורונה.

וירוס הקורונה מטריף את ישראל ואת ממשלת הרוטציה

המשבר הרפואי המתגבר והמשבר הכלכלי המעמיק, האפילו על המשבר הפוליטי. החיבור של שלושת המשברים הקשים, שמזעזעים ומשנים את סידרי החיים הרגילים, הטיל על ממשלת הרוטציה הלא מגובשת, משימה לאומית ומבחן מנהיגות ואחריות.

הקורונה מטריפה ומסובבת את כל ממשלות העולם וגם את הממשלה המנופחת שלנו. תמונת המצב הקצרה של ממשלת הרוטציה המנופחת והמסובכת עם עצמה מראה, שהיא לא מסוגלת לתפקד ולקבל החלטות במהירות המתחייבת, בגלל  הרכבה, שבו כל אחד מ-36 שריה רוצה להביע דעה, וכן היריבות האישית הגלויה והסמויה של בני גנץ כלפי ראש הממשלה, שמתאמץ להפגין עצמאות בכל נושא כולל הקורונה, שבנסיבות הקשות של המשבר הרפואי והכלכלי, מחייב שיתוף מלא ודחוף.

בחירות רביעיות? אסון לאומי ודאי!

חוסר היציבות והיעדר שותפות אמת בממשלת הרוטציה, מסכנים את המשך קיומה. היעדר פתרונות למשבר הכלכלי החמור, שנובע מהמגפה של הקורונה, מגביר את הפגנות כל קבוצות הנפגעים כלפי הממשלה, שמאמציה הכנים ניתקלים בקשיים. חס וחלילה עלול להתפתח מצב של איבוד שליטה שיגרום למשבר ממשלתי ולבחירות. נתניהו וגנץ, חייבים לגלות מנהיגות ואחריות לאומית כדי למנוע הבחירות שיגרמו לאסון. נתניהו חייב להפסיק לאיים בבחירות! – ולכבד את בני גנץ, שותפו להנהגה בעת הזו! גנץ חייב לכבד את שיקוליו של ראש הממשלה ולהימנע מלהיות "ראש אופוזיציה חלופי"! חברי הכנסת של הליכוד ושל כחול לבון, חייבים להרגיע את רוחות היריבות הפוליטית, כדי למנוע את הבחירות וכדי ליצור אווירת שותפות במנהיגות – להצלת המצב בו אנו מצויים. אחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית, ערבות הדדית – ולא המשך מריבה מפלגתית!

2. מדוע התקשורת במשבר והציבור לא מתחבר?

המשבר לא רק בגלל האינטרנט – לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומות – לא רק בגלל שידורי הרדיו והטלוויזיה – לא רק בגלל החינמון "ישראל היום" ולא רק בגלל "אשמת" הממשלה. המשבר גם בגלל אשמתם של חלק מהעיתונאים. הם הפכו את העיתונות ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת. עיתונות שלא מבטאת את מכלול הדעות והקבוצות השונות בחברה. בחסות האליבי "זכות הציבור לדעת", חלק מהעיתונאים איבדו את הדעת המקצועית והאתית, לטובת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל. הם דורשים חופש הביטוי (לעצמם) ועוסקים בחופש הביזוי (של אחרים). הם תובעים חופש הדיווח, אבל עוסקים גם בחופש הכיסוח. הם כלב השמירה של הדמוקרטיה, שגם נושך אותה.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה נושכים זה את זה למען הישרדות

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט והתקשורת בכלל נחשפת האמת כולה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים אירגוניים, אישיים, מקצועיים ואידיאולוגים פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית. העיתונאים תקפו את בעלי ההון והמו"לים – עכשיו הם מבקשים את עזרתם. העיתונאים תקפו את "הפוליטיזציה" – עכשיו מתחננים לעזרת הממשלה. העיתונאים נגד צנזורה – אבל הם הצנזורים של דברי האזרחים שלא לרוחם.

מלחמת המעמדות בין העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים מנסים, ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האומנם? נו באמת! מסיכות האליבי נחשפו.

מסתבר עתה כי בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמות שינאה אישיות על רקע חשבונות יוקרה והשפעה. כמה קריינים, מגישי חדשות ומזג-האוויר בטלוויזיה, ועיתונאים כוכבים בעיתונים, משתכרים משכורות כמעט כמו מנהלי בנקים, ואילו רוב שאר הכתבים, העורכים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם צדק חברתי בתוכם?

שיכרון הכוח של העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם-הם שיכורי הכוח. הם קובעים מי המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"עוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה. כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של חלק מהעיתונאים, הם הופכים מיד ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח האוטומטי: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! – הגזמות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. גם בגלל כתיבה שכזו והתנגדות שכזו הציבור מסתייג ולא אוהב תקשורת שכזו.

מדוע העיתונות במשבר והציבור לא מתחבר? עשרה מבכירי העיתונאים מחזקים את טענותיי ומסקנותיי –  אני מאשים!

עופר שלח: "העיתון שאתם מחזיקים עשוי מאינטרסים. הכותרת. הידיעות מה שנכנס ומה שלא. מה מובלט ומה מוצנע. מאחורי כל דבר עומד אינטרס." ("מעריב" 27.11.07).

ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה, התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעייה. פעם אחר פעם מעלנו בתפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא בנושאים מכריעים. לא אמרנו את האמת." ("אוסלו וההינתקות". מוסף "הארץ", 26.11.10).

גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים" ("הארץ" 20.6.08 WEEK MARKER).

דורון גלעזר: "למו"ל 'ידיעות אחרונות' יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית." ("דה מרקר" "הארץ" 21.1.08).

חנוך מרמרי: "'הארץ' הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת" ("מקור ראשון" 6.5.05).

אילנה דיין: "בתוך כלי תקשורת מסוימים יש סינון מידע. יש ייצוג מעוות של המציאות." ("מוסף הארץ" 26.11.10). 

שלי יחימוביץ: "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים. ברגע הוא סמל להשחתה של התקשורת." ("מקור ראשון" 13.6.08, 9.2.07).

סבר פלוצקר: "יש עיתונאים החוטאים במניפולציה, בורות וכניעה ללחצים." ("ידיעות אחרונות" 21.4.05).

בן דרור ימיני: "עיתון 'הארץ' ייזכר לדיראון עולם של הקמפיין שמנהלים אחדים מכותביו, בשירות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל." ("מעריב" 3.9.12).

בן כספית: "יש כאלה שגורסים ש'הארץ' הוא בכלל לא עיתון ישראלי. עיתון שגורם למדינה לפעמים נזקים קשים." ("מעריב" 3.9.12).

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.7.20

* הפוזיציה והקורונה – בקבוצות ווטסאפ שונות מוצגים הנתונים הקשים של מיספר הנדבקים בימים האחרונים בישראל לעומת המיספר הנמוך של הנדבקים באירופה, למשל – 3 (למיליון תושבים) באיטליה, באיזו שמחה לאיד של "אמרנו לכם". לשמחה – מה זה עושה?

אני לא אוהב את ההלקאה העצמית המוגזמת בעיקר כאשר אני מוצא לצידה לא מעט שמחה לאיד (בעצם לאידנו) מטעמי פוזיציה פוליטית. כמו שלא היה מקום להתבשמות והתעופה העצמית של נתניהו בימים שבהם התוצאות בישראל היו מהטובות בעולם, כך אין מקום למתקפות הללו (שאגב, יש בהן סתירה פנימית. למשל, אלה שתקפו את הממשלה על כך שאינה פותחת את המשק ופתאום תוקפים אותה בדיעבד שפתחה מהר מדי וכו').

אין שום עניין אידיאולוגי בנושא הקורונה. זה לא נושא של ימין או שמאל. האידיאולוגיה של כולם זהה – לנצח את הקורונה. כולם מכווננים לכך. זו מגיפה קשה, חדשה, לא מוכרת, משתנה. לבטח עושים טעויות, ולעיתים מה שנראה היום כטעות ייראה מחר כדבר הנכון ולהיפך. מי שמציגים היום במפגני שמחה לאיד את הטבלאות המוכיחות שאנחנו מפגרים אחרי אירופה, לא הציגו לפני חודשיים את הטבלאות שבהן באותן מדינות אירופה אנשים מתו באלפיהם ואצלנו המצב היה הפוך. ואין זה מן הנמנע שבעוד חודש המצב שוב יהיה הפוך.

* אחריות הדרג המדיני – העימות בין פרופ' סיגל סדצקי לשר הבריאות אדלשטיין, הוא עימות קלסי בין דרג מדיני לדרג המקצועי. הדרג המדיני הוא הנושא באחריות בפני הציבור והוא מקבל ההחלטות. הוא חייב להקשיב לאנשי המקצוע, להתייחס לעמדותיהם ברצינות, הן הוא אינו מומחה לתחום שהוטל עליו, אך הוא זה שמקבל את ההחלטות. את ההחלטות שלו, אנשי המקצוע צריכים למלא, גם אם הם חושבים שהן שגויות. את המדיניות שלו עליהם לבצע גם אם אינם מסכימים לה. ומי שחש שאינו יכול לעשות כן – מן הראוי שיתפטר.

החלטתה של סדצקי להתפטר מכובדת מאוד. דעותיה והצעותיה נדחו, אין היא שלמה עם המדיניות והיא התפטרה. וגם אילו בחרה להישאר ולבצע את המדיניות שהיא שוללת – גם אז זאת היתה החלטה מכובדת, כי זה ה-DNA של הסיביל סרוונט, השירות הציבורי.

גם תוכן המחלוקת הוא תוכן קלסי של מחלוקת בין דרג מקצועי לדרג הפוליטי. סדצקי רואה את התמונה במבט מקצועי של רופאה, של אשת משרד הבריאות, ומכאן גישתה השמרנית, המחמירה, שאינה מחויבת לתמונה הרחבה הלוקחת בחשבון גם את ההשלכות של ההחלטות הרפואיות על המשק והחברה הישראליים. אדלשטיין הוא חבר בממשלה, הוא חלק מן האחריות הקולקטיבית שלה, ולממשלה יש אחריות להילחם הן במגיפה והן ב"קורונה הכלכלית". במצב כזה, טבעי שחלק מאנשי המקצוע יראו בהחלטותיו החלטות "פוליטיות", לא "מקצועיות", במובן השלילי של המושג. כלומר, כהחלטות ממניע זר של פופולריות ומאבקי כוח מפלגתיים או אישיים וכו'. לעיתים הטענות הללו נכונות. ועדיין, השיטה הדמוקרטית המעניקה את הסמכות לנבחרי הציבור מבוססת, בין השאר, על ההנחה שנבחרי הציבור, מעצם אחריותם, רואים את התמונה הרחבה, מעבר לראיה המקצועית הצרה של הדרג המבצע. דווקא במקרה של אדלשטיין, אני מאמין שהחלטותיו הן מתוך הראיה הרחבה ולא ממניעים זרים.

* צדק פואטי – הקורונה לימדה את בוריס ג'ונסון ואת בולסונרו שהיא לא פראיירית. זה מכניס את טראמפ לקבוצת סיכון. ... בעצם גם את יורם לס.

* הודעה במגפון – תמונות, שהופצו ברשת, הראו את ההפגנה מול בית רוה"מ בבלפור – עשרות מפגינים מצטופפים וכמעט אף אחד אינו עוטה מסכה. ממול ניצבת המשטרה ואינה נוקפת אצבע. מה היתה צריכה המשטרה לעשות? אני מאמין, שאילו מפקד הכוח היה מודיע במגפון שעל כולם לעטות מיד מסכות, אחרת השוטרים יקנסו את המפגינים, הבעייה היתה נפתרת. ואם לא, צריך היה לקנוס מפגין אחד. 500 שקל. לא היה צריך יותר מזה.

* עוצר יציאות – הדבר הקשה לי ביותר בגל הראשון של הקורונה, היה עוצר היציאות בצה"ל. שישה שבועות לא ראינו את בננו אסף. השבוע שוב הוטל עליהם עוצר יציאות. נקווה שהפעם זה יהיה קצר יותר.

* נטורי קרתא של הקפיטליזם – האזנתי ביום שישי לראיון עם קנאי דת. קנאי הדת הוא פרופ' עומר מואב. הוא קנאי לדת הניאו-ליברליזם. למה אני משתמש במילה דת? כי הדבקות הקנאית שלו באידיאולוגיה הזו היא ברמה של דבקות בדת. אמונה דתית היא אמונה במוחלט. שום מציאות לא תשפיע עליה. להיפך, היא תכופף כל מציאות.

מואב יצא בשצף קצף נגד תוכנית הסיוע שהציגו נתניהו וכץ, ודבריו מעידים שהוא לא שמע, כניראה, שהיתה כאן קורונה. כי היתה זו אותה ביקורת, שבימי שיגרה אפשר אולי לא להסכים איתה, אבל להבין שמואב מייצג אידיאולוגיה לגיטימית. אבל בסיטואציה הזאת מדובר בקנאות של מי שלא שמע שפיקוח נפש דוחה שבת.

הוא ליהג על הגירעון, שהוא הרי קודש הקודשים של הדת, אסור לגעת בו. והוא הזהיר שראש הממשלה ושר האוצר אינם מממנים את המובטלים מהכיס שלהם אלא מהכיס שלנו והזהיר מעליית מיסים. והוא אמר שכעת האנשים לא ירצו לחזור לעבודה כי נוח להם לקבל כסף מהממשלה, וכמובן הוקיע את הלאמת אל-על וכו' וכו' וכו'.

התוכנית שהציגו נתניהו וכץ אינה תוכנית כלכלית המבשרת צמיחה, אלא תוכנית הצלה המבטיחה שנפגעי הקורונה הכלכלית לא ירעבו ללחם. אולם לטווח רחוק, אין שום אפשרות להצליח בשום תוכנית כלכלית אם העסקים יקרסו ולאזרחי ישראל לא יהיה ממה לחיות. מיבחנה של התוכנית יהיה בביצוע, אך היא בהחלט נועדה להושיט חבל לטובע, וזה הדבר הדחוף שיש לעשות היום. גם ליברטריאנים עמוקים מבינים שבשעת חירום השוק החופשי לבדו אינו יכול לתת מענה ואין מנוס מהתערבות המדינה. גם במשבר הקפיטליזם ב-2008 – המדינות נאלצו להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה מוחלטת (ובראש ובראשונה ארה"ב והנשיא בוש). אבל יש קנאי דת שבשום מקרה לא יתנו למציאות לבלבל אותם. בועז מואב הוא נטורי קרתא של הדת הקפיטליסטית.

* תהליך מדאיג – "נתניהו רוצה שכולנו נהיה עניים מרודים כדי לשלוט בנו ולעשות דיקטטורה בלי שנוכל להתנגד, ולכן הטיל את הסגר וחותר להטיל עוד סגר... הקורונה היא פיקציה של המוסד... נתניהו ביקש מיוסי כהן לשתול את הנגיף בסין ובעוד מקומות ולכן האריך את כהונתו..." – כן, אנשים כותבים את הקשקושים הללו ורבים מאמינים להם. הנה למשל, רוגל אלפר, ביום רביעי ב"הארץ", מאשים את נתניהו שהוא מעוות במכוון את נתוני החולים קשה ומנפח אותם, כי "מספר גבוה של חולים קשים — משרת את מי שרוצה להטיל סגר, ואולי להביא כך להשהיית משפטו, ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק בשלטון."

כמובן שהתאוריות הללו חולניות ואינפנטיליות. הן מזכירות לי את התאוריה החולנית על איזה דיפ-סטייט שתופר תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. העובדה שמצליחים לשתול כאן קונספירציות מטורללות כאלו מעידה על תהליך מדאיג של אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. חוק הרדיקלים השלובים הפך לחוק הקונספירטורים השלובים.

* ועדת לינץ' – סוכלה מזימת הימין והליכוד להקים בכנסת ועדת לינץ' לשופטי ישראל. הכוונה היתה להקים ועדה שבה פוליטיקאים ישפטו את השופטים. לכאורה, בטענת "ניגוד עניינים". אולם בית המשפט פירסם בצורה השקופה ביותר את רשימת כל ניגודי העניינים. המזימה לא נועדה אלא לעשות שורה של הצגות פופוליסטיות לתקשורת, שבהן יתלהמו בריוני הליכוד והימין על נציגי המערכת המשפטית, מתוך רצון להבאיש את ריחה, לפגוע במעמדה הציבורי ולהלך עליה אימים לקראת משפטו של הנאשם נתניהו.

כמובן שהחלטת הליכוד לתמוך במזימה הסמוטריצ'ית היתה הפרה בוטה וגסה של ההסכם הקואליציוני. עמידה איתנה של כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הבהירה לנתניהו שקבלת המזימה תהיה יומה האחרון של הממשלה. עובדה זו גרמה לו להורות לחלק מחברי מפלגתו לא להשתתף בהצבעה ולא להשתתף בה בעצמו.

(אם רוצים באמת בדיקה עניינית, מקצועית ולא מוטה של ניגודי אינטרסים במשפט – בדיוק לשם כך קיימת נציבות תלונות הציבור על השופטים. אבל היא הרי מה"דיפ-סטייט". את הנושא הזה צריכים לחקור מאי גולן, מיקי זוהר והסמוטריץ').

* לא חקירה פרלמנטרית – פרשת הצוללות מחייבת חקירה לעומק, כולל בנוגע למקומו ותפקידו של נתניהו בפרשה. המקום האחרון המתאים לחקירה הזו, הוא בוועדת חקירה פרלמנטרית. מה יקרה בוועדת חקירה פרלמנטרית? ח"כים ממפלגות מסוימות יראו בה ועדה שתפקידה להפליל את נתניהו וח"כים ממפלגות אחרות יראו בה ועדה שתפקידה לזכות אותו. זו לא תהיה ועדה לחקר האמת. פוליטיקאים אינם שופטים. הם אינם שופטים של עמיתיהם והם אינם שופטים של השופטים. יש נושאים שראוי לבחון אותם בוועדת חקירה פרלמנטרית. למשל, סוגייה כמו הסכנה הסביבתית והבריאותית של בתי הזיקוק בחיפה. בנושא כזה, חברי הוועדה יפעלו באופן ענייני. אי אפשר לחשוד בח"כים שיפעלו בענייניות בסוגיות כמו פרשת הצוללות ובטח לא ניגודי האינטרסים של השופטים.

* שאלה של זמן – מבקר המדינה מתניהו הוא מינוי של נתניהו שנועד לסרס ולעקר את מוסד ביקורת המדינה. למרבה הצער, מבקר המדינה מספק את הסחורה. אבל לא רחוק היום שבו גם מתניהו, כמו אלשייך ומנדלבליט לפניו, יהפוך לאוייב. זה יקרה ברגע שמבקר המדינה בכל זאת יבצע משהו מתפקידיו. ברגע שדו"ח כלשהו בכל זאת יחשוף כשלים, אי סדרים או שחיתות בסביבתו של נתניהו. למשל, דו"ח שיבקר את פעולתו במשבר הקורונה. זאת רק שאלה של זמן.

* ההתנצלות נדחית – המעי הגס של הפמיליה, יאיר נתניהו, "התנצל" על דברי הבלע השקריים והסקסיסטיים ששפך על דנה וייס (וכמובן מיד הם זרמו בתעלות הביבים והועצמו בידי המוני מדקלמים). הוא הבהיר שדבריו היו שקר. ההתנצלות שלו שווה לתחת. הרי בכל יום, כל היום הוא מרעיל, מסית, משקר, מפיץ רוע צרוף ומזוקק, מהלך אימים על כל מי שמטיל ספק בתוצרי תעשיית השקרים מבית בלופר. למה הוא התנצל? כי דנה וייס תבעה אותו. אני מקווה מאוד שהיא לא תקבל את ההתנצלות, לא רק כי היא יודעת לְמה ההתנצלות הזאת שווה, אלא כיוון שעליה לראות את עצמה שליחה של כל אלה שלא תבעו, שהעדיפו לא להתעסק עם הבריון. צריך להגיש נגדו תביעות כבדות, כי עליו לשלם מכיסו על ההרס והארס ועל הנזק לא רק לנפגעים הישירים מההסתה והשקרים, אלא לחברה הישראלית.

* עוד עתירת סרק – עתירה נגד "החוק הנורבגי", בטענה שהוא "אינו חוקתי", הוגשה לבג"ץ. זו עוד עתירת סרק שתידחה, ואינה אלא הטרדה של בית המשפט העליון. בית המשפט אינו ערכאת ערעור על הכנסת. אם אני מתנגד לחוק, בג"ץ אינו אמור להיות ערכאת בירור אם החוק צודק או לא. בג"ץ הוא ערכאה לעתירות גם נגד חוקים, אם הם פוגעים בזכויות האדם והאזרח ואם הם סותרים את החוקה (כלומר את חוקי היסוד). התחכמויות משפטיות כמו "הבוחר לא התכוון להכניס את המועמד ה-35 של כחול לבן" מגוחכות. הרי גם אם ח"כ נפטר נכנס הח"כ אחריו. אולי אפשר לעתור נגד הח"כ שנפטר בטענה שהוא פגע בזכות האזרח לבחור את נבחריו? כל הטענות הללו הן אבסורדיות.

יש הרבה עיוותים בממשלת האחדות. הגודל המנופח שלה, המשרדים המיותרים, סגני השרים הרבים כאשר עצם תפקיד סגן שר הוא מיותר, התפקיד המומצא של "ראש ממשלה חליפי" (אם תהיה רוטציה אנחנו עוד נרגיש את פוטנציאל הנזק ההרסני שטמון בהגדרה הזאת) ועוד. וגם בנושאים האלה בג"ץ לא צריך להתערב. לעומת זאת, החוק הנורבגי מוצדק.

החוק הנורבגי אינו משנה את מאזן הכוחות בכנסת (את האמירה הזאת – אסייג), כי אם הוא מכניס את המועמד ה-36 בליכוד – אין לליכוד בכנסת 36 ח"כים כי הוא מחליף שר שהתפטר מהכנסת. אבל החוק הנורבגי מאפשר לשרים להקדיש את זמנם לתפקידם המיניסטריאלי ולא להיות כבולים לכל הצבעה בכנסת, ומה שחשוב יותר, הוא מבטיח שיהיו בכנסת יותר ח"כים שתפקידם הוא העבודה הפרלמנטרית. למה זה מה שחשוב יותר? כי הכנסת חלשה ומעמדה הולך ופוחת. ולא, זה לא בגלל האקטיביזם השיפוטי (כלומר גם בגלל האקטיביזם השיפוטי, אך הוא לא הנגיסה המהותית בפרלמנטריזם הישראלי) – אלא בגלל שהכנסת הפכה בפועל לכפופה לממשלה. זו תופעה שקיימת מאז קום המדינה, אך בתקופת נתניהו השליטה של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה, דורסנית מכפי שהיתה בעבר. וכעת, כאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו (ואומר זאת בפירוש) כשלוחו של ראש הממשלה, הדבר חמור שבעתיים. החוק הנורבגי לא יפתור את הבעייה, אך הוא בהחלט יצמצם אותה, כי הוא יגדיל באופן משמעותי את מיספר הח"כים שאינם שרים בפועל, ויחזק את הפעולה הפרלמנטרית. וכאן הסייג לאמירה שהחוק אינו משנה את מאזן הכוחות – ביצוע החוק שינה את המאזן, כאשר התפטרות שרים מכחול לבן הכניסה ח"כית מ"יש עתיד" ובכך הקטינה את הקואליציה והגדילה את האופוזיציה. כדי למנוע אבסורדים כאלה, יש צורך בחוק נורבגי מדלג (רעיון שעלה במו"מ הקואליציוני ונפל), כלומר שבמקרה שסיעה התפצלה, ביצוע החוק הנורבגי לא יכניס באופן אוטומטי את הח"כ הבא ברשימה, אלא את הח"כ המגדיר את עצמו בפלג שבקואליציה. לדעתי, יש לקבע את החוק הנורבגי כחוק קבוע המחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת (התפטרות זמנית, כל עוד הם שרים) ולהכניס במקומם ח"כים חדשים. זאת דעתי מזה עשרות שנים והבעתי אותה פעמים רבות. כאשר הממשלה כל כך מנופחת כמו הממשלה הנוכחית, הצורך בחוק הנורבגי גדול שבעתיים.

ומדוע אני מדבר רק על שרים ולא על סגני שרים? כי סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לעבור מן העולם. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור ותחתיו מערכת מקצועית בראשות מנכ"ל המשרד, שהוא משרת אמון של השר. אין שום צורך לדחוף לשם עוד פוליטיקאי. כל מטרת תפקיד סגן השר הוא לספק תפקיד ומעמד לח"כ מתוסכל, שחש שייעודו להיות שר. כלומר, זה פרס ניחומים. ובנושא החלת החוק הנורבגי גם על סגני שרים, ייתכן שיש גם מקום לעתירה לבג"ץ, כיוון שעל פי החוק סגן שר (בניגוד לשר) חייב להיות ח"כ.

* אות כבוד – בפתח נבואתו של הנביא עמוס על פשעי ישראל, הוא ציין רשימה של פשעים המעידים על חברה מושחתת, מסואבת ורקובה. בין הפשעים הוא מנה את הזנות: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי." קיומה של זנות מעיד על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח. כניסתו לתוקף של החוק להפללת צרכני הזנות היא אות כבוד לכנסת ישראל.

* הרצל על מהגרי העבודה – הרצל חזה את תופעת מהגרי העבודה במדינת היהודים, וזו היתה עמדתו בנדון: "נדע למנוע את הבאתם של עבדי-עבודה לא יהודים לתוך הארץ באמצעות מעין חרם שנטיל על תעשיינים סרבנים, על ידי הכבדה בסדרי ההובלה, מניעת אספקתם של חומרי גלם וכיוצא באלה. ייאלצו אפוא להעסיק את עובדי שבע-השעות שלנו."

* המינימום של טיבי – כאשר אולמרט הציע לאבו-מאזן מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" סמליים), אבו מאזן דחה על הסף את הצעתו. אחמד טיבי הסביר אז, ש"המקסימום שישראל מסוגלת להציע הוא הרבה פחות מהמינימום שהפלשתינאים יכולים לקבל." אחמד טיבי הוא לא מהאו"ם. הוא צד בסכסוך הזה, ולא הצד הישראלי. כלומר, הוא הצד שהמינימום שהוא יכול לקבל רחוק מהמקסימום שישראל יכולה להציע.

מה סלע המחלוקת בין אולמרט ושכמותו לבין טיבי, אבו-מאזן ושכמותם? אולמרט מציע שתי מדינות לשני עמים. המינימום של אחמד טיבי הוא אמנם שתי מדינות, אבל לא לשני עמים.

בראיון ל"הארץ" הוא תימצת לפיסקה אחת את חזונו: "מדינה אחת שהיא מדינה פלשתינאית ומדינה שנייה שהיא מדינה ישראלית. יש יהודים שמתנערים מהביטוי 'מדינה ישראלית' ורוצים מדינה יהודית. אני לא יכול להסכים לזה. הביטוי יהודית ודמוקרטית הוא דבר והיפוכו."

כלומר, מקווי 49' ומזרחה תהיה מדינת לאום פלשתינאית שממנה יגורשו כל היהודים והיא תהיה טהורה אתנית. ממערבה תהיה מדינה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא לא תהיה מדינה יהודית. כי ליהודים לא מגיעה מדינת לאום משלהם. הזכות הטבעית להגדרה עצמית כוללת את כל העמים זולת העם היהודי.

טיבי נשאל בראיון על טעויות שעשו הפלשתינאים. והוא אמר שאכן אין עם שהוא מושלם. אלו טעויות עשו הפלשתינאים? אולי הסרבנות שלהם? אולי הטרור? אולי שלא קיבלו את תוכנית החלוקה ויצאו למחרת למלחמה שנועדה להשמיד את הישוב היהודי ולסכל את הקמת מדינת ישראל? לא.

"אם כבר ביקורת עצמית, אז הדבר הנורא ביותר זה הפילוג הפנים-פלשתינאי בין פתח לחמאס." וכפי שהגדירו בשבוע שעבר ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג הרשימה המשותפת (שאגב, טיבי אינו מכיר במנהיגותו) איימן עודה, יש לשני ארגוני הטרור דבר אחד משותף: "מאבק משותף. אין אוייב מלבד ישראל."

* ביד הלשון: חרטא – "חרטא", כך הגדיר צחי הנגבי, באטימות אופיינית, את האמירה שאנשים בישראל רעבים, ואח"כ התנצל. המושג הסלנגי חרטא (או חרטה) פירושו – שטויות, דברי הבל, בולשיט, אולי גם פייק ניוז. המקור הוא בערבית – חרט' פירוש שקר. והמהדרין יאמרו – חרטא ברטא, חרטוט וחרטבונה.

שימוש קודם – כאשר אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של רבין והציע לפלשתינאים מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 1949 (ב"חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים, הגדיר את ההצעה איש הפת"ח "המתון" מוחמד דחלן: חרטא ברטא.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

כיכר טראמפ וסמל פתח-תקווה

שמנו לב כי בצילום של "כיכר טראמפ" בפרובינציה פתח-תקווה [נוסדה 1878] מופיע למעלה במרכז סמלה ההיסטורי של המושבה ולשני צדדיו דגלי ארה"ב וישראל. גם במקומות אחרים בעיר צץ פתאום בתקופה האחרונה סמלה היסטורי של העיר, זאת לאחר שהושמד והושכח לפני שנים אחדות ובמקומו באו שלושה עיגולים צבעוניים מטומטמים עם זנבות – כחיקוי לסמל עיגולים חדש מטומטם של עיריית תל-אביב, שמחקה את סמלה הקודם, ההיסטורי – שאת הציור הראשון שלו עיצב נחום גוטמן:

הסמל ההיסטורי של פתח-תקווה עוצב בעקבות בול פתח-תקווה משנת 1909 שאת המתווה הראשון שלו עיצב, לפי המסורת במשפחתנו, סבי יהודה ראב בן עזר.

בול פתח-תקוה מקורי משנת 1909

כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

וראוי לציון סמל עיריית ראשון לציון, שכנראה לא שונה כלל במשך השנים:

* * *

בלפור חקק על יהודה בורלא

https://salonet.org.il/%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%9d/

 

* * *

אורי איתיאל

אוטו זבל

אבא יצחק שלנו עבד בעירייה.

באותם הימים, היתה "עבודה" מושא לכמיהה ולתקווה. הכלו רצו בה וחיפשו, ולא כל כך היתה. ומי שזכה לעבוד שנים-עשר יום בחודש, היה בַמאושרים.

והימים, ימי מפא"י וההסתדרות ו"הפנקס האדום". ואותם, שלא היה בידם "הפנקס האדום", נחשבו כמתים ממש לכל דבר ועניין.

בצוק העיתים, היו נוהגים בעלי דעות בלתי סוציאליסטיות ל"המיר את דתם" ובלבד שיהיה תחת ידם "הפנקס האדום", והוא הפַיס והוא המפרנס והוא הנותן ליעף כוח.

וראה זה פלא על כל פלא, דווקא בעיריית תל-אביב היו "הציונים הכלליים" הליברליים השליטים. וכל שהיה דורש בקירבתם או בטובתם, לא היה זקוק אלא ל"קשרים" בלבד.

וזכה אבא בְמזל וחברים טובים כדי קבלת עבודה בעירייה, אלא שכל אלה לא עמדו לו, כיוון שהיה מעל רף הגיל המתקבל.

מה עושה יהודי ועת צרה לו?

אותו יום, היה אבא יצחק לאבא יהושע, על שם אחיו שִׁייעֶה, הצעיר ממנו בשש שנים ונמצא עדיין בניכר.

וכך היה האזרח יהושע פולק, עובד בעירייה, חבר בקופת-חולים, לקוח בנק, אב לילדיו ושמו בישראל יהושע ובא לציון גואל.

ואף כאשר כובד ו"עלה לתורה", היה מכריז הגבאי: "יעמוד ר' יהושע בן ר' יוסף שמעון..."

לימים צף ועלה מתחתיות נשייה השם המפורש יצחק, ועוד שנים הרבה עד פרימת הקשר הנועל גנזי נשכחות.

היו חוברים יחדיו תלמידי חכמים ופשוטי עם וטובלים ידם בֶּרפש וּסחי, נושאים פחי אשפה מחצרותיהם של דרי העיר ומעלים לַ"אוטו זבל" כמנחת ביכורים. ולא תבוש הנפש בבחינת "פשוט נבלות בשוק ואל תזדקק לבריות."

נצרבו השמות בליבנו והיו לאבירי העבודה העברית במולדת המתחדשת. מרדיקס ונוסוביצקי, רולניצקי וויגדרזון, צ'רקַסקי ושמוניאק, ה"לַנגר לוין" וגם רֶנר הרשע.

עדיין לא היו פלשתינאים, אלא ערבים. ערבים היו אוייב. ערבים היו "מאורעות" עשרים ותשע ושלושים ושש. ערבים היו פועלים ערבִיים, וכנגדם פעל היישוב למען עבודה עברית.

עדיין לא היו צהובים מלוכסנים במחוזותינו, וכל שידענו אודותם, שהיו נתינים בקיסרויות רחוקות במזרח.

זכו עובדי העירייה לתנאים מפליגים. כשלושים ימי חופשה ושלושים ימי מחלה, לקביעות בעבודה, ותק ודרגה ועוד כהנה וכהנה, כמתוקנות בַחַברות בעולם הגדול. והיתה "גאוות יחידה", שכן לא היו בנמצא כתנאים האמורים ונמסרו ברוח נדיבה למן פרנסי העיר ועד אחרון עובדי הזבל.

יותר שאני זוכר את אבא כ"פועל ניקיון", אני זוכר את אבא כפַקח. לַפקח היו מדים ודומה כי גאוותי בבגדי המלך-הפקח היו גדולים מגאוותו של אבא. בעיקר היה היְקר והכבוד, לכובע הקצינים בראשו של אבא, מה עוד הגם סמל עיריית תל אביב בחרטומו.

בתפקידו החדש, רשם דין וחשבון על ניקיונה של עיר ובפרט על אי ניקיונה. היה קונס בלי חמדה את העבריינים, ורושם בכתב ברור וצפוף את משימותיו ואת עברייניו, הכול מכול כול בְמחברת שורות עם כריכה עבה של אז.

תם אוטו זבל. ועוד שנים הרבה המשיך אבא בעבודתו בעירייה וזכה להיכנס להיכלה החדש בכיכר מלכי ישראל.

אורי איתיאל

תל אביב תש"פ

אהוד: נוסובצקי הוא שרגא נצר, עליו כתבתי את הספר "שרגא נצר", 1990.

* * *

ארנה גולן

נשים, נשים

גיליון אחד, שני סיפורים, שלושה  שמות של נשים  ושני עולמות שונים ורחוקים. ובכל זאת יש בהם משהו משותף. מהו?

עיון מרתק בשני עולמות ושני סגנונות ספרותיים שונים בסיפוריהם של אהוד בן עזר ומשה גרנות – שבכל זאת יש בהם מן המשותף כמו גם הנאה בקריאתם.

בגיליון  1554 התפרסמו להם, בזה אחר זה, שני סיפורים קצרצרים למדי, מושכי לב ומעלים אפילו  חיוך והפתעה. האחד הוא סיפורו של אהוד בן עזר, "דפי כוכבא", המכוון במוצהר לבני נוער אף כי בהחלט נקרא כסיפור גם למבוגרים, והשני – סיפורו של משה גרנות ,"מימי וסימה", העוסק גם הוא באנשים צעירים אף כי "מבוגרים" יותר, משרתים בצבא ואפילו עתידים להינשא. שני הסיפורים אף הופיעו בקבצי סיפורים, וכל סיפור תרם לקובץ השלם שבו הופיע וגם נשען עליו במידה מסויימת, אבל כאן נדון רק בכל סיפור לגופו כמות שהופיע עתה.

וכך מתברר כי כל אחד מן הסיפורים השניים ועולמו המיוחד שלו, והם רחוקים זה מזה באופיים כרחוק העולמות שבהם הם מתרחשים זה מזה. כלומר – כרחוק רומניה בסיפורו של גרנות ובתוכה אז בסרביה. והיום מולדובה (שדרך אגב, משם עלתה אימי לארץ) והערים פרומושיקה, חארלאו  שבמחוז בוטושאני המככבות בסיפור, כמו גם מצ'רנוביץ, (משם עלה אבי לארץ) – ובכן כרחוק רומניה בשנות ה-20 המאוחרות מישראל של שנות ה-80, ובתוכה פתח- תקווה ובריכת השחייה שלה ואפילו צילומי סרט ישראלי. אף על פי כן, גם אם ניקח בחשבון את הבדלי העולמות והזמנים והסגנון ודרכי הסיפר, יש בהם במפתיע מן המשותף. ולא רק בכך  שבכותרות שלהם מככבות נשים ששמותיהן מרמזים למקומן או בכך שיש בהם עניין וחיוך ואף הפתעות  והנאת הקריאה .

ונפתח בסיפורו של בן עזר, שהופיע ראשון וכונס  בספר בשנת 1991. למעשה הסיפור פורסם במסגרת של סיפורים שהופיעו במדור מיוחד במשך כל השנה הקודמת בשבועון לנוער "ראש 1" שבהוצאת "ידיעות אחרונות", והיה אז זמן לא רב בעריכתו הנועזת של  בונה תירוש.  דורון אדרי, כתב העיתון, אף מספר בכתבה מיוחדת על הופעתו הצפוייה של הספר, ומוסיף כי בסיומה של השנה יַצא "אביה הרוחני" של סידרת הסיפורים, שהוא גם המחנך בסתר של כיתת "המופרעים" המופלאים והסימפטיים המככבים בה, הלא הוא בן עזר כידוע לנו, לחופשה.

וכך כתוב על כריכת הספר האחורית:

אהוד בן עזר – סיפורים

דני קרמן – איורים

"יצ'ופר הנוער"

רלי הדברן, דוקי הנותנת, נוני המאוהב, ניבה בבלתקה, אילן מאליונר ודנה סמוקרית, הם אחדים מ-40 דמויות של מתבגרים ומתבגרות, שאת סיפורי שיגעונותיהם הפרטיים העלה מדי שבוע אהוד בן עזר במדורו "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" שבעריכת בונה תירוש. עתה מופיעים הסיפורים יחדיו, מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן, שגם אייר את הסידרה הנועזת מתחילתה.

והנה כתבתו של דורון אדרי ב"ראש 1": "זאת היתה הכיתה הכי מוכרת במדינה. 40 תלמידים, כל אחד שם – טיפוס, כולם מופרעים ומסובכים, אבל גם סימפאטיים באיזשהו מקום, גם כשהם היו מעצבנים עם השטויות שהם עשו, וכולם עם שמות מן ההפטרה, כל שם יותר שמי מהשני – טלי כהנל'ה, רותי חוטי, ללי תן-לי-ספוט, חיימקה ימי, אלי אוכֵלי, גידי קטן. עכשיו הם וכל יתר חבריהם יוצאים, כמו כולם, לחופש. גם אביהם הרוחני – והמחנך בסתר – של הכיתה המשונה הזאת, מתרווח עכשיו לאחור בכורסה ונהנה מתחושה של סוף שנת עבודה.

"למי שהחסיר איזה שיעור בכיתה המופלאה הנ"ל והפסיד איזה דיוקן, יש לנו הודעה מרגיעה; די בקרוב יצא 'מיסדר זיהוי' בספר [ושמו – 'יצ'ופר הנוער!'], שיכלול כמובן את 40 הדמויות, בתוספת איוריו של דני קרמן. לספר לא תהיה בעייה בכל מה שקשור למבחן הזמן. הוא לא יתיישן, כנראה, הרבה זמן. סוף-סוף, טיפוסים כמו גילה אינפאנטילה, אורי העייף, צחי המוזנח, ירון המאונן וערה ההיפרית – לא נעלמים אף פעם.

לימים סיפר בן עזר עצמו, אף כי בחר לספר  בגוף שלישי, על התקבלותם של הסיפורים הללו. הוא סיפר, כי הסיפורים  האלה, שפורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן – זכו להצלחה בקרב הקוראים הצעירים.

אבל במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה.

ונוסיף אנחנו, כי לאחר שקוראים את הסיפור, מופתעים, כמובן, לחלוטין – מתגובתם של המורים, כיוון שהסיפור הזה שלפנינו הוא לא רק מושך לקריאה ומלא הפתעות,  אלא שלמרות חידודי הלשון הנועזים שבו ועניינים אחרים "חצופים", הוא מגלם בתוכו, לעומקו, עמדה "חינוכית", דווקא חיובית ומפתיעה, המסתתרת לה מאחורי תיאורים מתפרעים ושנונים ואף סאטיריים. הם גם אינם מכוונים בעיקרם לגיבורת הסיפור עצמה אלא בעיקר למציאות החצופה הסובבת אותה. יותר מזה, הסיפור אף מכין לנו, הקוראים אותו היום, שלוש הפתעות נהדרות ובלתי צפויות, שלא ניתן היה למחבר לצפות אותן כשכתב את הטקסט "הפרוע" הזה, לדעת המורים. והיום נראה לנו ממש כאילו היה בן עזר חוזה  עתידות!

ההפתעה האחת היא, שהסיפור כאילו מספר, לא פחות ולא יותר, מאשר על נטע ברזילי, הלא היא הזמרת בעלת המימדים הגדולים של הגוף אך קולה הפיק מרגליות של מוסיקה ועל כן אף זכתה במקום הראשון באירוויזיון! ואפשר שזכתה גם משום שידעה מה לעשות עם גוף זה ועם מבעי פניה ועיניה ממש כמו דפי שבסיפור. ומי היה חולם על אפשרות כזאת בראשית שנות ה-80? הלא זה היה נראה בלתי סביר בהחלט, המצאה ברורה.  ולא רק אז.

וזה מוביל אותנו להמשך, להפתעה השנייה: מתברר שהסיפור, שבהחלט איננו מן "המופרעים" שבקובץ, מעמיד דמות של נערה, שעם כל אי הביטחון העצמי שלה בשל מימדי גופה, כפי שהחברה דוחפת את הנערות לחוש, היא מגלה עוצמה, מתגרה בגברים מפיקי הסרט  גסי הרוח והלשון  המזלזלים בה בשל הופעתה, ומנצחת!

והפתעה עוד יותר גדולה ולא צפוייה, שלאחר תקופה של הצלחה מסחררת היא שבה לאלמוניותה והעיקר – לפי בחירתה שלה, כיוון שאינה רוצה בקריירה של שחקנית או זמרת!

עוד נראה את הנמקתה לכך, אבל גם כך זה מפתיע למדי, וייתכן שלקורא זו תיראה החמצה של קריירה או של כישרון, מעשה אווילי של ממש, ובנות רבות היום יראו בכך החמצה של הזדמנות להיות "מפורסמת". אבל לאמיתו של דבר מה זה אם לא העצמה נשית בנוסח השנים האחרונות ממש? והמפתיע הוא, לכאורה, שדבר כזה מופיע  ביצירתו של אהוד בן עזר, שיש הרואים בה, בייחוד במימד המיני שבה, הפחתת ערך האישה. ובכן, ראוי לדעת, כי לא כך הוא. ולא רק כאן. אבל כאן בהחלט  זו העמדה של מופת של העצמה נשית, אף כי תוך תיאור של חסרונות וחולשות. וכי מאין תבוא התעצמות אם לא מחולשות?

ומהי ההפתעה השלישית? ובכן, המקק! אולי זו אסוסיאציה פרטית שלי אבל הסרט הישראלי שעליו עובדים בסיפור ואשר שמו הסאטירי, "יום המקק", מהווה כמובן סאטירה על הסרטים של אותה תקופה (סרטי הבורקס), אבל לי הוא הידהד משהו אקטואלי. ובהחלט מציאותי ולא סאטירי כלל. ולמה? רוב השמות בסיפור הם סאטיריים אבל במיוחד סאטירית היא עלילתו של הסרט, המתוארת כך: הגיבורה היא "הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה"!

ובכן, קריקטורה מוחלטת. אבל באיזשהו מקום אצלי לפחות זה הזכיר את... נגיף הקורונה שמשרד הבריאות והמדענית הראשית שלו  נקראים להגן עלינו מפניו אבל הוא "מתמקק עלינו" בלא רחם והפעם, זו אינה סאטירה כלל. ללמדנו שלעולם אינך יודע  איך ייקרא סיפורך ומתי ואיך ההמצאה הכי מטורפת שלך פתאום תיראה כמעט שפוייה.

ואשר לסיפור עצמו, לעלילתו לאופן הסיפר שלו. עלילת הסיפור, כפי שראינו לעיל, פשוטה למדי אבל רצופת הפתעות. המיוחד בסיפור הוא אופן הסיפא הסאטירי, ועל כן הסיפור מבטא, בלא שהקורא המשועשע ירגיש ובאמצעות הסאטירה – ערכים שהיום עומדים במרכז תשומת הלב: נגד שיפוט האדם והערכתו מראש על פי צורתו החיצונית, לא כל שכן דחייתו אם הוא, חס וחלילה שמן וחלילה אישה:  למען כבוד האדם ונגד הזילזול של המפיקים בשחקנים כמו בביטוי אידיוט, או בוודאי בביטויים הגסים  "דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, עיניים פולניות!"

וודאי שהוא לוחם כנגד הגברים המזלזלים  בנשים ובנערות, כמו בדפי, בשל המראה החיצוני שלהן ומסיקים לגביהן מן הצורה אל המהות.

כאמור, גם השמות משמשים כאמצעי סאטירי ומשווים לסיפור צביון משעשע: לשחקנית שהיתה אמורה למלא את התפקיד הראשי של הנערה "כרמלה צירלין" שנופלת טרף לאיש המקק, קוראים, לא יותר ולא פחות, אלא "צרלינה טרשים"! והמציאות בסיפור והסרט המטורלל מתאחדים!

והייתי מוסיפה כאן בזהירות גם רמז סאטירי נוסף שכנראה חבוי בין הדברים ומכוון ליודע דבר. כש"הדביל" הזה, שהמפיקים מתגאים שהם בנו אותו אבל הוא נשאר אידיוט, נקרא בשם "זיוי זיוידזון" אצלי, לפחות, הוא הזכיר את שמו של מפיק סרטי הבורקס (לאחר הפקת סרטיו של  אורי זוהר), הלא הוא בועז דוידזון, שגם ביים סרטי נעורים שובבים ובעצמו היה שחקן פה ושם. 

ועל הכול, מתברר שהשם "דפי כוכבא", שהוא צירוף של שם פרטי "חבר'מני" לשם משפחה, שנעשה בו שימוש בשמו של גיבור לאומי היסטורי, בר כוכבא, אולי מתאים  לגבורתה המוסיקלית ולכן  הוענק לה על ידי המפיקים, אבל כאמצעי סאטירי השם הזה משמש  כקריקטורה מוחלטת.  המעניין הוא, שגם שם משפחתה המקורי של דפי הוא מעין קריקטורה, שהרי שמה הוא דפנה מרשמלובסקי! וכי למה? יש להניח שכרמז פרוע וסאטירי לכרסה. מה שברור הוא שהשם, גם זה המקורי, אינו מעורר דווקא רגשות אהדה לגיבורה טרם המעשה הייחודי והנועז, אבל הוא מגביר את השובבות.

וכך מתברר גם שאמצעי הסאטירה שתכליתם היא מאבק למען ערכים רבי חשיבות לא מאפשרים, במידה רבה,  הזדהות ריגשית של ממש, ובמקרה זה  עם גיבורת הסיפור, ואולי כך זה בכלל ביצירה סאטירית, הנזקקת לעיתים להלעיג, בייחוד תחילה, אפילו על דמות חיובית,  והטעם לכך כאן הוא  משום שהיא עצמה שותפת לדעות הקדומות על מימדי גופה וצורתו. ולכן, כבר בראשית הסיפור המספר נוקט עמדה אובייקטיבית די מרוחקת כשהוא מספר על  הופעתה החיצונית, שהיא נמוכה, בעלת כתפיים רחבות "ובטן של מכלית קטנה", הבעייה היא שאף היא מקבלת דעה זו והיא עתידה להחזיק בדעה זו אפילו בסוף הסיפור, לאחר הצלחתה הפנומנלית, אלא  שאז כבר תהיה לכך הנמקה שונה בתכלית.

 מכל מקום, בדרך זאת ניתן למספר גם להבליט, כניגוד, את המהות הפנימית הקסומה ואת גילויי היופי שיש בה והכישרון המוסיקלי, ובעיקר –  אפילו בהופעתה החיצונית עצמה הוא מספר סמוך לכך, כניגוד, על מעלותיה. יש לה עור משגע עם פלומת שיער צהבהב ויפה במקומות שונים בגוף, חיוך מתוק ומבוייש אבל גם מלאכי, קריצה שובבה בעיניים והגיית מילים ייחודית ונעימה שאין כמותה!  מסקנה: צריך רק להיטיב להביט ואפשר לגלות חיוב ויופי במקום שנידמה שאין!

וכך מובלעים הערכים באמצעות דרכי האיפיון והסיפר. אפילו בקטע המספר על השיחות בבית, שמבליטות את הקריקטורה שבסרט, מופנית הסאטירה גם כלפי הדעה הקדומה על  עירום. כי האם, שאינה מבינה מה עושה הבת שלה  כל כך הרבה ימים על הסט של הסרט "העכביש", שהתבלבל לה עם המקק (וכי באמת יש הבדל ביניהם במידת האבסורד?) לא מודאגת מההשתתפות בטימטום הזה אלא מכך שבתה תופיע שם בעירום...

וכיוון  שסידרת הסיפורים הזאת נועדה להעלות דמויות של "מופרעים", גם כאן הסיום מעלה, לכאורה, "מופרעות", והפעם – התנהגות המנוגדת, כאמור, לכל היגיון. שהרי דפי מוותרת, כאמור לעיל,  על הקריירה המזהירה כשחקנית וזמרת המובטחת לה לאחר ההצלחה האדירה של הסרט כולו ובעיקר של הסצינה שבה היא "מתמקקת" ועוד בבגד ים (!) בזרועות איש המקק ושרה, וזו סצינה שזכתה לשפע של תשבחות על ההומור שבה ועל הביצוע כמו גם בפרס בינלאומי. גם כל מעמדה החברתי בבית הספר השתנה מרגע שנעשתה "כוכבת", ויותר מזה, לאחר שהסרט זכה בפרס בינלאומי ("לסרט המוזר" לא שוכח בן עזר את הסאטירה) בבראטיסלבה, היא עתידה לחתום חוזה עם חברת דיסני! אבל הפעם נתוודע גם לנימוק לשיגעון לכאורה זה.

נכון, דפי חזרה לבריכה ולחברות שלה ומאחוריהן היא שוב מסתתרת מרוב בושה בגופה הנתון בבגד ים. אבל בפועל, הרי היא חזרה לזהותה האמיתית גם אם זו אינה מושלמת. והיא חזרה, וזה העיקר – כיוון  שכלל לא חפצה בקריירת שחקנית, אלא – כנאמר בפסוק החותם את הסיפור – רק רצתה "להוכיח לכמה מֶל-שוּבִינִיסְט פִּיגְס (כלומר – לכמה גברים שהם חזירים שוביניסטיים) – שגם "שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח"! – ואם כך, היא בעלת מודעות, רצון וכישרון להצלחה. אז לסיכום: וכי אין לפנינו  סיפור פמיניסטי ברוח הימים הללו? מן הסתם, יש ויש.

ואם כך, בהמשך הבא נקרא בסיפורו רב העניין של משה גרנות, ולבסוף נמצא את המשותף בשני העולמות הרחוקים הללו, וזה יפתיע אותנו ללא ספק.

ארנה גולן

אהוד: לארנה היקרה, זה כבר כמה שנים שאני שם לב שאת נעשית בקיאה בספרים ובסיפורים שלי יותר ממני – ומגלה לי בהם צדדים והֶקשרים שאותם לא שיערתי!

* * *

אהוד בן עזר

דָפִי כוכבא

מתוך הספר "יצ'ופר הנוער" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות.

בהוצאת ר. סירקיס, שנת 1991. עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

[פרסום חוזר]

דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק-הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד-ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.

דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.

דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"

*

יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קול: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."

"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"

"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"

"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"

"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."

*

המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.

"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.

"ביג דיל!"

"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"

"בסיידר. אני אופיע ואהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."

*

דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.

אבל בדיוק באותו אחר-הצהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.

"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"

דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"

והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.

"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"

*

"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"

"המקק, לא העכביש."

"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"

"אימא, בשביל לשיר לא צריך להתפשט."

*

"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.

הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"

בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.

היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחק בסרט נוסף.

*

חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:

"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמנה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."

* * *

חנה סמוכה מושיוב

המחלה הארורה

חלק שני: חזרה לבית החולים ולטיפולים

כעבור שלושה ימים שבהם למדתי להתמודד עם הטיפול בו, עם המקלחת ועם הארוחות,  שמתי לב שמשהו בו אינו כשורה!!! הוא חסר כוח, חסר תיאבון, עורו האדמוני, הפך לבן כסיד. אחרי מעט לבטים, הזעקתי את בתנו ורצנו איתו מיד לבית החולים.

לפני שהגענו למיון, הוא כמעט קרס! מיד הביאו אלונקה והשכיבו אותו על מיטה. קראו למנהל המחלקה, שמיד הבין שיש לו חיידק. עירו לו כמה סוגי אנטיביוטיקה, עשו לו בדיקות דם וסי.טי. גילו שיש (קולקציה) זיהום ודימום והמצב חייב גם עירוי של מנות דם. למרות העירוי, ההמוגלובין ירד. אחרי שהרופא סיים ניתוח, לפנות חצות, בא לבדוק אותו, והחליט להוסיף לו עוד שתי מנות דם. ועליו לעבור עוד בדיקה קשה פולשנית וכלל לא סימפטית.

הרופא לרגע לא נטש, דאג לתת לו את הטיפול הנכון בכול שעה. כשהוא לא היה נוכח, הרופאים התיעצו איתו בטלפון, ועשו כל מה שהוא חשב לנכון. הוא הדהים אותנו במסירות שאין לה קץ, וזה ריפא יותר מכול תרופה.

הוא אושפז שמונה ימים קשים ומתישים, שבהם הרגיש רע מאוד, ושוחרר אחרי שהומרה האנטיביוטיקה בעירוי לאנטיביוטיקה פומית. לשוב הביתה, אחרי כל הייסורים, העירויים, הצומות, הבלהות, הבדיקות, שעשו בו שמות, לראות אור יום, זה חלום!!!

היה סגר בגלל הקורונה והיא הרחיקה מבקרים וגם את הנכדים, והיה קשה להעביר את הזמן... אך הכאב, שנוסף לו הפעם, שנגרם לו בגלל בדיקת האנדוסקופיה, הטריד אותו והכאיב. הוא לא מצא את מקומו. חיפשתי עבורו תרופה ומזור בקופת החולים שאסרה על ביקור חולים והרופאים נתנו חוות דעת בטלפון ושלחו מרשמים באימייל, ושום תרופה לא הביאה מזור. הוא נאנק מכאבים בלילות ובימים במשך שלושה שבועות ארורים ועכורים, עד שחברה, הפנתה אותי לבית מרקחת במרחק חצי שעת נסיעה, שם קניתי תרופה פלא מרגיעה. אחרי טיפול של שלושה ימים, בא הקץ לסבל ולייסורים. שלאחריהם באו ימים הרבה יותר טובים...

מאז שהוא שוחרר מבית החולים, למרות שהנקזים בבטנו היו תקועים ומכבידים, איכות חייו הלכה והשתפרה. שמר על אורח חיים קבוע, אכל ארוחות קבועות שלאט לאט הפכו ליותר עשירות, טעימות ומגוונות. העיכול הלך והשתפר. לא סבל מכאבים יותר. יחד עם זאת היה במעקב שבועי במרפאת בית החולים, שם בדק אותו המנתח המקסים וטיפל בבעיות שעוררו הנקזים והיו כאלה למכביר ולא פעם למיון אותנו החזיר... הצלחנו לשמור עם המנתח על קשר בטלפון, בווטאספ, ובאימייל, ומיד נענינו, וכשנקראנו להביאו למיון, שם הדרך היתה פתוחה, להגיע למנהל המחלקה, בלי ללכת לאיבוד, ובלי ליפול לידי רופאים שאין להם מושג במה מדובר. בלי לפתוח את התיק האישי, הוא ידע במי מדובר ובדיוק מה הוא עבר. הקשר הישיר והליווי הצמוד, עזרו לנו להרגיש מוגנים. כל פעם מחדש, היינו פעורי פה, איך הוא מיד לכל קריאה, נענה. בינו לבין המנתח נרקם אֵמוּן שנוצר מהרגע הראשון. וזה נתן את הטון...

גם אני עבורו, הייתי קרש הצלה. כל מה שעבר עליו עברתי אתו יחד. הרגשתי את כאביו, כאילו היו שלי. הכאב אותנו חיבר. הפכנו לגוף אחד. כל מחשבותיי מכוונות רק אליו. ימים שלמים ישבתי ליד מיטתו וניסיתי לעזור לו בכל מה שיכולתי, כדי שפחות יכאב. למרות הקושי, לא נשברתי, לא הרמתי ידיים. לבשתי עוז, הפסקתי לבכות... חיפשתי קרני אור ונתתי להם לחדור להאיר את החושך הכבד, שנפל עלינו פתאום. קלטתי, שהעננה מעלינו לא תעבור כל כך מהר! צריך הרבה סבלנות, ייקח זמן. לא יהיה פשוט עד שספינתנו התקועה שוב תשוט... את הילדים והנכדים, הנחתי בצד, שיסתדרו לבד... הוא הפך ליחיד בעולמי. למרכז היקום ועל פי צרכיו, הכול ייעשה ויקום. כל שיחות הטלפון וכל ההודעות, המכתבים והמֵיילים, נסבו רק עליו. מלבדו דבר לא העסיק את מחשבותיי. למענו נטשתי את כל פעילויותיי. עמדתי לרשותו 24 שעות ביממה.

הסעתי וסייעתי בקביעת התורים ובטיפול ב"ניירות", כדי לקבל את הזכויות שהמדינה מעניקה לחולי סרטן. פניתי למשרד התחבורה, לביטוח הלאומי, למס הכנסה, למועצה האזורית. הגשתי אישורים רפואיים, סרקתי אותם והעברתי אותם ליעדם. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות לבד הכול גם בצורה מקוונת. באינטרנט... אני אותה ילדה מהמעברה, שעל כל הקשיים התגברה והגיעה והשיגה את כל מה שבחרה, ממשיכה לבד להתמודד, אפילו שלעתים זה כבד...

בימי ההחלמה. גם העונה התחלפה. החורף עבר, והאביב הגיע. מזג האוויר החל להיות יותר נעים וחמים. עברנו את פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות, כאילו לא היו, כאילו נמחקו מלוח השנה. היינו בסגר. לא חגגנו, לא נפגשנו עם הילדים והנכדים, אפילו ב"סדר", לא ישבנו ליד שולחנות ערוכים ואפילו בלב לא היה חג. הייתי חופשייה מכול החובות והתמסרתי כולי להיות לו רעייה ו"אחות".

בימי הבידוד והסגר, פתחנו את כל החלונות, ישבנו לאכול פעמיים ביום במרפסת ולא הרגשנו כלואים, והיה בסדר. נהנינו מהנוף הפסטורלי של המושב, שפשט ולבש צבעים חדשים, עלים וניצנים ופרחים וניחוחות, פריחת הדרים וציוצי ציפורים, שקיננו על העצים. בכל יום הנוף התחדש. פרח כליל החורש בוורוד ועשה לי טוב. לבלבו עצי הפקאן, פרחו עצי ההדרים והאנונה והליצ'י והפפאיה, ופרחה הבוגנוויליה וכל יום "התלבשו" העצים בעלווה חדשה, והחצר נצבעה בצבעים מרהיבים והאופק נראה יפה ומדהים. זו היתה חגיגה לעיניים וללב שחיפש במשהו להתנחם. במקביל מצבו המשיך להשתפר. ורק התפללתי שאלוהים לא יחריב את עולמו עם הקורונה שהשתלטה על העולם וסגרה אותו והכול בו משותק, רק הטבע חוגג ומשגשג ועושה טוב על הלב, ואם מכבים את הטלוויזיה ולא שומעים את האיומים של הקורונה על הקשישים שאחדים מהם כל יום מתים, ומתפתים לפתוח חלון ולשבת במרפסת, אפשר למצוא נחמה ביופי שפורץ ומצייץ ובריחות הטובים שהוא מפיץ ובצבע הוורוד של כליל החורש הפורח, ולאופטימיים נותן להאמין בטוב שעוד יבוא...

ויום אחד, כשפריחה בשיאה, רצה שאסיע אותו למטע לראות את פריחת האבוקדו, לראות אם הנצו ניצנים ואם יש חניטה. רצה לנסות לאמוד, את כמות הפרי שהמטע יניב. היתה פריחה אדירה, רק שאחר כך בא השרב, ובמשך שבוע ייבש וכילה את הפרי הצעיר, ושם לאל את כל העמל. והיה לו עצוב וכואב יותר מאשר הניתוח שכרת ממנו איבר ועוד איבר...

למרות כל היופי, שמחלונות ביתנו מתפרץ, משהו הפריע את השלווה. טרם קבלנו את התוצאה של הבדיקה הפתולוגית לאחר הניתוח. חיכינו לה, ולא רצינו לראותה. באיחור של שלושה שבועות הגיעה. מדובר בסרטן אלים! ויהיה, כמובטח, צורך בטיפול כימותרפי קשה וסיזיפי, והדאגה בפנים צצה ומכסה על היופי המרהיב של האביב, למרות שהוא כל כך יפה וחביב...

מיד כשהגיעה תוצאות הבדיקה, המנתח יצר קשר עם האונקולוג באותו בית חולים, והלז, הזמין אותו לביקור, והודיע לו שהוא יצטרך לקבל טיפול כימותרפי. הטיפול יארך חצי שנה, אחת לשבועיים והוא יהיה קשה. חוסר תאבון, בחילות, הקאות, שלשולים, ירידה במשקל והתקרחות ועוד ועוד... שאלתי: "האם אפשר לוותר על הטיפול הנוראי הזה, שבמקום לרפא, הסבל לא ירפה?" הוא ענה: "חייבים, כי יש חשש שעדיין נותרו תאים סרטניים שמסתובבים בדם, והם יכולים ל"דגור" וליצור גרורות." גרורות??? אחרי שהורידו לו את הגידול ועוד כמה איברים פנימיים???

נשמע שאין מנוס! עם הרבה פחד וחיל, חייבים להתחיל!

בעלי שמע בקול האונקולוג וביקש להסתפר ולעשות קרחת, כי השיער ממילא ינשור. הוא לא היה מסוגל להביט בעצמו בראי. הוא הרגיש בוש ונכלם. הוא נראה כמו "חולה סרטן", כמו שמשון שגזזו את שערותיו! מיד ביקש לחבוש כובע על הראש, שלא הוריד אותו עד שהלך לישון.

הגורל רצה אחרת... יום לפני התחלת הטיפול הכימותרפי, שהטיל עליו צל כבד ומאיים, היינו בביקור במרפאה הכירורגית. המנתח גילה, שיש זיהום באחד הנקזים, והוא חייב לקבל טיפול אנטיביוטי. בהתייעצות בין הכירורג לאונקולוג, הוחלט על דחיית הטיפול לשבועיים נפלאים, שבהם הוא אכל יפה והתחזק ואפילו עלה מעט במשקל. זו מעין מתנה שבה זכה לפני שנכנס לשלב הקשה והמתיש של הכימותרפיה הארורה.

הוא התחיל בטיפול הכימותרפי האלים והמתיש, שהיקשה עליו והוא החזיר אותו אחורנית לימים הקשים של אחרי הניתוח. מיום ליום, מצבו היה קשה יותר. מצב רוחו ירוד. ללא תאבון. ללא יכולת לאכול. אפילו מים לא אבה לשתות. ההקאות והשלשולים, היו מתישים ומטרידים. לא היה לו כוח לקום להתקלח, או שיניים לצחצח, במשך ארבעה ימים. הייתי חסרת אונים! מה אני עושה כדי לעזור? איך אמנע ממנו להתמוטט וליפול? התקשרתי כמה פעמים לאחות האונקולוגית והיא עודדה אותי לא להרפות ולתת לו לאכול ולשתות, כי זה מה שיחזק אותו. היא הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה טיפול של פסיכולוג להתמודד עם מצב הרוח העגום. התקשרה אלינו דיאטנית, שהציעה שאתן לו "אנשור פלוס אדוואנס", משקה מרוכז עתיר חלבונים ואנרגיה, שיזין וישביע וימנע רזון. הייתי זקוקה למילת הרגעה מהאונקולוג, אבל, לא... הוא במכון עד ארבע אחר הצהריים, ואי אפשר אליו לפנות בטלפון הפרטי, כמו שהתרגלתי עם הכירורג. הוא לא זמין ולא יכול לעזור. ידעתי שהטיפול המסור של המנתח הנערץ, לא ישוב לעולם. ואי אפשר לקבל ייעוץ בטלפון וחייבים להגיע למיון. מדובר בימי קורונה, שכל יציאה מהבית, מסוכנת ומאיימת, ועל אחת כמה וכמה ב"מיון" של בית החולים...

כשראיתי שהוא שכב במיטה גמור ומותש. וחלילה הוא עלול למות מיובש. בעזרת חתני, לקחתי אותו למיון. במיון התקבלנו מיד. הוא קבל חדר של VIP, ערכו לו בדיקות, A.K.G, בדיקות דם וצילום ריאות. שאלתי, "האם יראה אותו אונקולוג במיון?" – אמרו לי, "לא, את יכולה לגשת למכון האונקולוגי לדבר עם אונקולוג."

ניגשתי לאונקולוג ודברתי איתו, הוא הציע טפול אלטרנטיבי, פחות אגרסיבי, אך גם פחות יעיל. הבנתי שיש דרך חזרה מהטיפול האלים, שהוא אותו הפיל, שאולי הוא יחסל את הסרטן, אך לפני כן הוא יחוסל. הסבל נוראי, אך יש קרן אור, ויש אלטרנטיבה. זו אינה גזרת גורל. הגוף לא מתמודד עם כל כך הרבה רעל. בינתיים, נתמודד עם תופעות הלוואי, שנקווה שהן תחלופנה ובוודאי.

קבענו תור להתייעצות עם רופא מומחה, מנהל מחלקה בבית חולים לא רחוק, שדיבר בנועם ובסבלנות. הסביר, שאפשר להשתמש בטיפול כימותרפי אחר, יותר קל, פחות יעיל, אך הוא אותו לא יפיל... ואני רק ביקשתי לדעת, שאם יש בעייה, האם אפשר להתקשר ולקבל מענה בשעת צרה. הרופא הטוב, אמר שהוא לא מסתכל בטלפון, יש לו מזכירה, שהיא מעבירה לו פניות במידה שזה דחוף! אני לא מתפלאה שאין רופא כמו הכירורג המעולה. פעם אחת בחיים זוכים לרופא כזה. אשרינו שזכינו, ולמדנו שזה לא ברור מאליו... 

שוב הבנתי שאין עוד רופא כמו הכירורג המעולה, שתמיד עונה.

הוא התאושש מהטיפול האלים, בטיפול החדש הוא התחיל. האונקולוג נעלב וכעס שהלכנו לשמוע חוות דעת שנייה וקרא לפרופסור "פנסיונר זקן" ולא רצה לשמוע את מה שהוא הציע. במקרה שניהם הציעו פחות או יותר אותו טיפול, רק במינון הדרגתי. התחיל לקבל טיפול בבית החולים שבו עבר ניתוח, כדי להיות קרוב למנתח שלעזור תמיד שמח.

אחרי הטיפול השני, הופיעה לו פריחה. במקום שהרופא יבוא לראות אותו, האחות צילמה את הפריחה ונתנה לו לראות. אני לא יכולתי להרגיש מרומה, דפקתי על דלתו ורציתי שיראה במו עיניו את הפריחה. הוא שאל: "הייתם אצל רופא עור?" – "לא!" ענינו. "זה הופיע אחרי הטיפול..." מיד הבנתי מה עליי לעשות. קבעתי תור לרופא עור והוא נתן לו תרופה ואנו מקווים שהיא תעזור.

הוא פחות נחלש. השיגרה מופרת מדי פעם בגלל תופעות הלוואי, שפתאום מופיעות ולא ברור מה יש לעשות. אני לא מקבלת מענה מאונקולוג בבית החולים, אני צריכה לקבוע אליו תור ותורים לרופאים מקצועיים שונים, ולנדוד ממרפאה למרפאה וכל פעם להיתקל עם רופא אחר, שלא מכיר את ה"סיפור" ובכול יציאה מהבית נוסף הפחד לצאת שמא נידבק מהאנשים שלא שומרים על הכללים ואת מחלת הקורונה מפיצים.

עברו חמישה חודשים מאז הניתוח. לא תם ולא נשלם. כל יום צץ משהו חדש, בגלל הטיפול הכימותרפי החדש. אזעקות אמת ואזעקות שווא! עוד נדע ימים גם רעים וגם טובים. שום דבר לא יהיה כשהיה! בסבלנות ובמסירות, אמשיך לשאת בעול. אנסה להפוך את המר למתוק. אפתח את הפה ולא לשתוק ואדרוש עבורו את הטיפול הכי טוב. חמישים שנים אנו חיים יחד, הפכנו לגוף אחד, וקשה לי להבחין איפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת. הברית בינינו חזקה מאי פעם והקשר בינינו הולך ומתהדק! רק שהמוות האורב לא יתקרב ולא ימהר ללחוץ על ההדק...

חנה סמוכה מושיוב

3.7.2020

* * *

רוֹן גֵּרָא

לְלֹא אוֹר שַׁחֲרִית

עֲנָנִים עֲצוּבִים כַּסּוּ

אֶת דּוֹדָתִי אֶסְתֵּר

בִּבְדִידוּתָהּ רַבַּת הַשָּׁנִים,

עַד כִּי שָׁקְעָה וְנִבְלְעָה.

הַקַּיִץ הַזֶּה

מִתְיַגְּעִים הַמְּבֻגָּרִים

אֶל מוּל חָלָל שֶׁאֵינוֹ נִנּוֹחַ

בְּצֵל הַמַּגֵּפָה.

שְׁאִיפַת אֲוִיר לְעֵבֶר הַנּוֹסְטַלְגְּיָה

לְלֹא אוֹר שַׁחֲרִית עָנֹג.

יֵשׁ מִי שֶׁחָוָה  אוֹן

יֵשׁ שֶׁלֹּא חָווּ עֶדְנָה,

יַחְדָּו עַל כֵּס הַחֶסֶד

יְשׁוּבִים.

עֵצִים בַּחַלּוֹנוֹת מוֹשִׁיטִים יָדַיִם

מִמֶּרְחַקִּים

אֶל לְבָבוֹת נְמוֹגִים.

* * *

יונתן גורל

תפילת ערב

א

בהיות ערב

בין התחומים

בין שעה לשעה

צבעי זמן

אפלולית

חיים שמתקפלים

לקרוא בקול

להתפלל

ב

איך נגיד בלי מילים

את מה שמפעפע מבפנים

נשמע המיית יום

מבקש על נפשו

מפאת ערב

כמו חלקה שנתקרחה

להיות למשל ושנינה

* * *

תקוה וינשטוק

על מתוק שיצא מן המר

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית על צמח חודש תמוז:

אבטיח הפקועה

"אין ספק כי פלח אבטיח מתוק וקר הוא אחד הניחומים האהובים בעונת הקיץ החמה והמעיקה," פותחת ד"ר שרה'לה אורן את הרצאתה המרעננת על האבטיח, סמל הקיץ שלנו.

מסתבר שהאבטיח שאנו אוכלים בהנאה כה רבה הינו פרי תרבותי, פרי פיתוח רב שנים של אבטיח בר קטן הגדל באפריקה. ועדיין שוקדים בוטנאים וחקלאים על פיתוחים נוספים ומשופרים של אותו אבטיח. שוב אין באבטיח, למשל, פופיטעס, אותם גרעינים שחורים או לבנים – תלוי בזן – שנהגנו לקלות בקורטוב מלח, לפצח בפה ולידות את קליפותיהם לכל עבר... הפופיטעס (ספרדית? אידיש?) אפילו זכו להיכנס לגוגול. מסתבר שהתחבבו במיוחד על חרדי ירושלים ואכילתם נאסרה בשבת. גם זו מלאכה – לפצח פופיטעס...

פופיטעס אמנם אין, אבל אכילת אבטיח כיום הרבה יותר אלגנטית וקלה. אפשר לאכול בנחת, בלי להתחרות ביריקות.

בארץ, באזורי ערבה ומדבר, גדל  קרובו של אותו אבטיח אבטיח-בר – "אבטיח הפקועה". צמח המשתרע על הקרקע ושולח שלוחות ארוכות, מעל מטר. וכיוון שבית גידולו מדברי, מעמיק אבטיח הפקועה את שורשיו באדמה עד שהם מגיעים לשכבות של מים. מהגבעולים, הקנוקנות והעלים של אבטיח הבר יוצאים פרחים ופירות. העלים מתחלקים לאונות (חלקים) ומזכירים עלי גפן.

אבטיח הפקועה פורח לקראת הקיץ, מאי-אוגוסט. הפרחים צהובים דמויי גביע, אופייניים למשפחת הדלועיים. זו כוללת לצד האבטיח – מלפפון, דלעת, מלון וקישוא. כל אלה גדלים במיקשה. הם  גידולי קיץ. עליהם אומר הנביא ישעיהו את נבואת החורבן "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם, כמלונה במיקשה"(ישעיהו א', ח').

אבטיח הפקועה, מתוך ויקיפדיה

פריו של אבטיח הפקועה הוא ענבה עסיסית בצורת כדור. צבעו ירוק והוא מכוסה שערות. בהדרגה הופך הצבע לצהוב, הפרי מקריח, גם קליפתו מתקשה, וכך הוא שומר על הזרעים למטרת המשכיות. הפרי הבשל נשאר שנים מיספר שנים. אבל טעמו של פרי האבטיח הזה מר, סימן  שיש בו מידה של רעילות. ומעניין: עם כל המרירות, אבטיח הפקועה ניחן גם בסגולות ריפוי מתחלואים רבים: עצירות, טפילים למיניהם, מחלות במערכת העיכול, דלקות עור ופרקים, טחורים ועוד... המרירות המרעילה מביאה גם מזור...

המרירות הבולטת בצמח הפקועה הביאה את הרמב"ם ואחריו את חוקר צמחי המקורות עמנואל לף (חוקר תנ"ך ובוטנאי שחי בהונגריה בשנים 1858-1944) לזהות את אבטיח הפקועה כ"מתוק" המופיע במשנה ובתלמוד במסכת שביעית . וזאת תוך שימוש ייחודי בצמח בלשון "סגי נהור", כלומר, הפוך על הפוך. דווקא משום טעמו המר הבולט כונה האבטיח "מתוק", מסבירה ד"ר שרה'לה אורן.

מדובר בסוגייה תלמודית, ממתי מותר להתחיל להכין שדה לקראת תום שנת שמיטה, למשל הוצאת זבל לדישון. הוויכוח הוא – אימתי? חכמים עונים "משיבש המתוק." אם אכן הכוונה לאבטיח הפקועה (כ"מתוק") הרי שמדובר כבר בקיץ, לקראת סיום השנה. "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות?... רבי יהודה אומר: 'משייבש המתוק.' רבי יוסי אומר 'משייקשר (משנה שביעת ג')." ובמקום אחר: "המלקט עשבים לחים עד שיבוא המתוק" (תלמוד ירושלמי שביעית).

ייתכן שהדמיון בין עלי אבטיח הפקועה לעלי הגפן העניק לו את השם "גפן שדה". כנראה שטעמו המר הביא את תלמידי אלישע הנביא לצעוק "מות בסיר!" – כשהכינו ארוחה בתקופת רעב בעמק הירדן, ליד גלגל שבמקרא.

"ואלישע שב הגלגלה והרעב בארץ, ובני הנביאים יושבים לפניו.. ויאמר לנערו: 'שפות הסיר הגדולה ובשל נזיד לבני הנביאים.' ויצא אחד אל השדה ללקט אורות (אולי שם כללי לצמחי בר וירק ראויים למאכל) וימצא גפן שדה וילקט ממנו פקועות שדה מלא בגדו, ויבוא ויפלח אל סיר הנזיד כי לא ידעו  ויצקו לאנשים לאכול ויהי כאוכלם מן הנזיד והמה צעקו ויאמרו מוות בסיר, איש האלוהים! ולא יכלו לאכול."(מלכים ב', ד' ל"ח).

אין ספק כי באווירת הרעב משך הדמיון העז  את המלקטים אל הפקעות המזכירות בצורתן את האבטיחים. הפרשן רבי יהודה קמחי, הרד"ק, פרש את הפסוק "פקועות – כעין אבטיחים קטנים והם מרים..." והתכוון כנראה לאבטיחי הפקועה שכה מגרים בצורתם, אך מלאי מרירות ואף רעל.

מימצאים ארכיאולוגיים מהאלף השני לפני הספירה, במצרים, מעידים על הימצאות האבטיח, עובדה המזכירה לנו את הגעגועים של בני ישראל הנודדים במדבר: "זכרנו את הדגה אשר נאכל  במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים..." (במדבר י"א ה').

"בחודש תמוז, המציין את פריצתו של הקיץ, נהנה לרוב מגידולי המקישה שהצליח האדם לתרבת במהלך התפתחותו. כדאי לזכור כי כל צמח הנקטף ונאסף מהשדה, מהבוסתן, מהכרם והמיקשה – ראשיתו בשפע צמחי הבר המצויים בטבע, ביניהם גם צמחים שטעמם מר והשפעתם אף יכולה להזיק, אולם מהם ייצא מתוק ומחיֶה כגון האבטיח." מסיימת ד"ר שרה'לה אורן את דבריה המרעננים.

תקוה וינשטוק

* * *

עדינה בר-אל

סיפורים מן המושב

עדיין לא פסה הציונות מן הארץ. עדיין יש בה אנשים שעוסקים בחקלאות ובחינוך. עדיין יש מתנדבים ותורמים לחברה בתחומים שונים.

מדי פעם נפנה את הזרקור אל אחת הדמויות הללו, שחיה בצניעות באחד המושבים בארץ, והגיעה העת להאיר את חייה ואת פעילותה.

עדינה בר-אל

איש אחד חזק בנגב – אברי קוּזִי

אברי קוזי, חבר מושב עין הבשור, היה בעברו קיבוצניק ומורה לספורט. בעקבות ניתוח לא מוצלח הוא נעשה נכה; אולם בזכות כוח רצון עז הוא חזר לעמוד על רגליו. עתה הוא משמש מפקח בנייה ביישובים החדשים בחבל הבשור. הוא שתל חורשת אקליפטוסים על אדמתו, ומציע לקרן-הקיימת להכין אותה כפארק לשימוש מטיילים.

אברי קוּזי – המכונה בפי כולם בשם משפחתו "קוזי" – הוא חבר מושב עין-הבשור. הוא נולד בחיפה בשנת 1949. הוריו, ילידי בולגריה, שהו במחנה מעפילים בקפריסין, והגיעו ארצה בשנת 1948 באוניית המעפילים "פאן יורק".  

המשפחה התגוררה בחיפה תחתית. זה היה בבית ערבי, בו חמש משפחות היו שותפות למטבח אחד ולשירותים. קוזי נשלח לגן ילדים של נזירות. יום אחד הוא הגיע עם אצבעות נפוחות ממכות שקיבל בסרגל. ואז אביו סחב אותו חזרה לגן, ולנגד עיניו סטר לנזירה שעשתה זאת. מובן שהעבירו אותו לגן אחר.

 "גרנו בין ואדי ניסנאס לבין ואדי סאליב," מספר קוזי "ובמהומות של ואדי סאליב בשנת 1959, הבאתי מים לשתייה למפגינים." כמו כן הוא זוכר שהוא צעד באחד במאי עם אביו ברחובות "חיפה האדומה". אביו היה פועל נמל ואימו מטפלת בילדים. וקוזי הילד היה מבשל בבית עבור הוריו. כשהיה בן 11 נולד אחיו חיים, ואז עברה המשפחה לכרמל הצרפתי. ראש העיר דאז, אבא חושי, העביר פועלי נמל, עובדי דואר ואחרים לבתים שנבנו על ידי "סולל בונה".

קוזי למד שנתיים בבית ספר מקצועי ועוד שנה למד אלקטרוניקה בטכניקום. בגיל שבע-עשרה וחצי הוא התגייס לנח"ל, והיה בגדוד 50 – נח"ל מוצנח. במרוצת הזמן היה קוזי בקורס קצינים במסגרת המילואים שלו. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם בגדוד של שמעון כהנר (קאצ'ה) ז"ל. הם שהו באיסמעליה כמה חודשים.

תקופת הקיבוץ

גרעין הנח"ל שלו השלים את קיבוץ כיסופים בנגב. שם הוא הכיר את עכסה, רעייתו לעתיד, שהיתה בקבוצת הנוער בקיבוץ והצטרפה לנח"ל גם היא. השניים נישאו בשנת 1972. קוזי עשה פסק זמן משהותו בקיבוץ והלך לעבוד בנמל אשדוד, כדי להרוויח כסף ולסייע להוריו.

בנמל הוא היה מכונאי מנופים, בעל סיווג ביטחוני. באחת הפעמים הוא ניצל את הידע שלו במכונאות ותיקן בעצמו (!) במשך כ-6 שעות את אחד המנופים, שהיה בו לצורך לעבודה ביטחונית דחופה. על כך קיבל תעודת הערכה.

עם שובו לקיבוץ עבד קוזי בעיקר בחקלאות, וכן היה בין המקימים והעובדים במפעל למסגרות משקפיים. בתוך כך הוא הדריך ילדים ומבוגרים בספורט ואימן בכדורסל. קוזי ביקש מהקיבוץ לצאת ללימודים בווינגייט, אך הדבר לא אושר לו. "בסופו של דבר," מספר קוזי, "נעשיתי מרכֵּז קניות של המֶשֶק, ושילבתי לימודים כשהייתי בעיר. הוכשרתי ב'סמינר הקיבוצים' להיות מורה לחינוך גופני."

ארבע שנים עבד קוזי כמורה לחינוך גופני בבית הספר האזורי, ואז הוא נקרא לשוב לעבוד בקיבוץ. במרוצת הזמן עבר לעבוד במפעלים האזוריים של  כל קיבוצי האזור – יח"ם (יישובי חבל מעון – בהם מעבדים תוצרת חקלאית, מאחסנים ומשווקים אותה: תפוחי אדמה, גזר, צנוניות, בוטנים ועוד.  

לאחר כשלוש שנים הוא נקרא שוב לחזור לקיבוץ, לעבוד בו ולמלא כל מיני תפקידים. לאחר מיספר חודשים החליט קוזי להיות עובד חוץ, כשהם עדיין מתגוררים בקיבוץ. קוזי נעשה אחראי על ענף השלחין של כרם שלום, ואחר-כך על השלחין של קיבוץ סופה. באותה תקופה המשיך לאמן בכדורסל את "הפועל אשכול", שהיתה בליגה הארצית לנשים. בנוסף הוא היה שופט כדורסל. כל המשכורות ממקומות עבודה אלו הועברו, כמובן לקיבוץ. בתקופת עבודתו בסופה קוזי נפצע ואיבד את הראייה בעין אחת.

לאחר הפציעה עבד קוזי בחוות במצרים כיועץ לגידול תפוחי-אדמה. "הפועלים היו שם ילדים בני שש עד עשר," הוא מספר, "הראיסים האחראיים עליהם היו נערים מעט גדולים מהם. הראיסים היו רגילים להכות את הילדים באמצעות חתיכות צינורות גומי של טפטפות." קוזי השתלט על העניינים והפסיק לגמרי מנהג זה. "בחופשה הראשונה בבית קניתי משרוקיות, ובעזרת שריקות הוריתי לילדים מתי להתחיל לעבוד ומתי לנוח. כל הילדים העובדים נהנו מזה, התפוקה גדלה, אבל הראיסים נהנו פחות מן העובדה שהשליטה נלקחה מהם והתלוננו..."

במושב

בשנת 1994 עזבו עכסה וקוזי את הקיבוץ ורכשו משק במושב עין-הבשור. קוזי עבד במפעלים האזוריים בשתי משמרות ליום, כדי לחסוך כסף לבניית ביתם. קוזי בנה את הבית כמעט במו ידיו, יחד עם קבלן מעזה. המבנה, מבנייה טרומית, הוא מעטפה מתומנת עם תקרה משולשת גבוהה. בפנים יש חלוקה לאזורים שונים. "כל החדרים בבית אינם סטנדרטיים עם קירות וזוויות ישרות ביניהם." אומרת עכסה. ובהמשך הוסיף קוזי עוד מתומן עבור ילדיו.

הפציעה וההתגברות

קוזי המשיך לעבוד ביח"ם. באותה תקופה הוא סבל מבעיות גב. אחד הרופאים הציע לו לעבור ניתוח. ובדיעבד מסתבר שהעצה לא היתה טובה. קוזי התעורר מהניתוח בלי יכולת לעמוד על רגליו. בתקופת השיקום שלו בבית החולים "תל-השומר", הוא נע ממקום למקום באמצעות כיסא גלגלים. היה זה בתקופת "מלחמת שלום הגליל", ולתל-השומר החלו להגיע חיילים פצועים במצבים קשים ביותר.  חיילות צעירות מ"רם  10" היו צריכות לקלוט אותם, אך הן התקשו מאוד  לראות את מצבם הגופני הנורא של החיילים. קוזי התנדב לקבל את הפצועים ולרשום אותם. הוא התיידד עם החיילים, והסתובב במחלקה מפעם לפעם כדי לשוחח אתם ולעזור להם.

"באחד הלילות," מספר קוזי, "עברתי במחלקה והבחנתי בחייל פצוע קשה מאוד שעומד ליפול ממיטתו. אני זינקתי מכיסא הגלגלים שלי, החזקתי אותו ומנעתי את נפילתו. הזינוק הפתאומי הזה שלי, " ממשיך קוזי לספר בהתרגשות, "האיר את עיניי. הבנתי אז שאני יכול לעשות משהו עם נכותי. באותו רגע שמתי לי למטרה להבריא ולעמוד על רגליי."

זה לא היה קל. הוא עבר תקופה ארוכה של תרגול ואימונים מפרכים. והוא הצליח. בתחילה הלך בעזרת קביים, ואפילו עבד אתם בשדות. במרוצת הזמן הוא יכול היה לעמוד וללכת בכוחות עצמו.

תרבותניק

קוזי עדיין צולע ומתקשה בהליכה, אבל זה לא מונע ממנו לעשות כל מה שהוא רוצה – טיולים בארץ ובחו"ל, ואפילו ריקוד מדי פעם. עכסה וקוזי מארחים בביתם חברים ובני משפחה. הביקורים כוללים גם סיורים באזור שלהם, כאשר קוזי מדריך ומציג לאנשים מן הצפון מה נעשה בדרום הארץ: התפתחות היישובים ב"חבל הבשור" וב"פיתחת שלום". בסיורים באזור מסוף רפיח מדגיש קוזי בפני המבקרים, שישראל מאפשרת למשאיות עמוסות במזון, תרופות וחומרי בניין, לעבור לרצועת עזה למען רווחת תושביה.

כאשר קוזי מארגן מפגשים בין חברים בחיק הטבע, הוא דואג לכיבוד, מביא את המנגל ותאורה, מארגן מוסיקה עם רמקולים, כולל מיקרופון, כדי לספר חוויות ובדיחות במפגש. עבור שמונת הנכדים שלו, הביקור אצל סבא קוזי הוא בכלל חגיגה. ראשית הוא אירגן להם "זוּלָה" בחדר ענק בבית. יש שם מזרונים כדי שבני-הדודים יוכלו לישון יחד, משחקים, ספרים. בחצר הוא ממסדר עבורם משחקי מים, ועוד ועוד.

מפקח בנייה

לאחר הניסיון שהיה לקוזי בבניית ביתו הפרטי,  ביקש ממנו חבר לעזור לו בפיקוח על בניית בית. קוזי עשה זאת בחפץ לב, חינם. כך היה גם עם חבר שני. בהמשך הוא בנה שתי חוות לולים במושב עבור חברים, גם הם ללא תמורה, ואז החליט ללמוד באופן מסודר את מקצוע פיקוח הבנייה.

הלימודים היו בגעש, ב"מרכז הבנייה הישראלית". מאז הוא עובד כמפקח בנייה, בעיקר עבור זוגות צעירים במושבים בדרום. קוזי יושב עם האנשים ומכין אותם. הוא מסביר להם את שלבי הבנייה השונים, ומה עומד בפניהם בתקופה זו. הוא מייעץ להם גם בתכנון הבית. הוא סוקר את תוכנית הבית, וכשהוא רואה איזושהי בעייה בתיכנון, כמו לדוגמא מדרגות רבות שאינן נוחות בבית, הוא מסביר זאת לבעלי הבית, ולעיתים עליו להיפגש עם האדריכל ולשכנעו לשנות את התוכנית. ביישוב "נווה" לדוגמא, קוזי לקח על עצמו לפקח על בניית שבעה בתים. ואז הוא ערך השתלמות לכולם יחד – הביא קבלן ואנשי מקצוע נוספים להרצות בפניהם.

חורשת האקליפטוס

לקוזי יש חלקת אדמה בת 20 דונם במושב, והוא החליט לנטוע בה אקליפטוסים, במסגרת תוכנית של "חורש כפרי", בעידודה של הקרן הקיימת. עתה, לאחר שמונה שנים, קוזי מציע את החורשה לקרן הקיימת, כדי שתכשיר אותה לפארק עבור ביקורי מטיילים, לשלב את המקום במסלולי טיולים באזור חבל הבשור.

לסיום, מציין קוזי: "בצעירותי נגררתי להפגנות בהן קראו: 'נוער הזהב, רדו לנגב!' – והנה זה בדיוק מה שעשיתי. אני חי בדרום מגיל שבע-עשרה וחצי, ותורם ככל יכולתי לפיתוחו. כאשר אני מסיים בניית בית או חוות לולים, אני נמלא גאווה ואושר. אני מעריך מאוד את המתיישבים החדשים, כדוגמת אלו בחולות חלוצה. הם בעיניי הציונים החדשים."

עדינה בר-אל

* נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1140, 9 ביולי 2020.

* * *

נעמן כהן

בין שני מרוקאים

כתב ערוץ 13, ד"ר אבישי בן חיים, יצר ופיתח תורת קונספירציה גזענית אנטי-אשכנזית לפיה בית המשפט פועל רק נגד יהודים-ערבים כדי למנוע מהם להיהפך להגמוניה.

בביטוי "זהות מזרחית" חושף ד"ר בן חיים את גזענותו האנטי-ערבית (בנוסף לגזענותו האנטי-אשכנזית) כי המשותף בין יהודי מרוקו, עיראק, ותימן, אינה "המזרחיות", אלא התרבות הערבית. הם "יהודים-ערבים". יהודי מרוקו (בpc" אפרו-מרוקנים") הם יהודי המערב-מגרב, יהודים מערביים-מוגרבים, ולא מזרחיים שהם יהודי אשכנז ה"אוסט יודה".

אבל המציאות מראה שיש מערבים-מוגרבים כאלו שאפילו בית המשפט האשכנזי לא מנע מהם לטפס להגמוניה.

ראש הממשלה הראשון, ושר הביטחון הראשון, דוד יוסף גרין-בן גוריון חלם תמיד על  רמטכ"ל תימני, ולא מרוקאי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%A1%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%94

ראש הממשלה השישי מייצ'סלב בגון-מנחם בגין לא חשב כלל על המרוקנים (במלרע).

בנאום ההסתה המפורסם שלו נגד מפלגת העבודה והאשכנזים (נאום הצ'חצ'חים במלרע) אמר: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פיינשטין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ'חצ'חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

(בגין לא הזכיר בנאומו "מרוקנים" למרות שהעיראקים תמכו ברובם במפא"י ואחר כך במפלגת העבודה, והמרוקאים הם -ם קהל התומכים הנאמן שלו. בסדרה "הליכודניקים" הסביר ח"כ לשעבר, יחיאל חזן, ("המצביע הכפול" בעל המוח) שהמרוקנים חשבו אז את בגין למרוקני).

והנה בשעה שתימני טרם הגיע לתפקיד רמטכ"ל, מרוקאי כן הגיע, גד אייזנקוט.

וכמובן הגיע גם שר ביטחון מרוקני, ארמנד-עמיר פרץ.

ארמנד פרץ נולד במרוקו ב-1952, עלה לארץ ב-1956, והוסיף לו את השם עמיר. ב-1983 נבחר מטעם מפלגת העבודה לראש המועצה המקומית שדרות. וב-1988 נבחר לכנסת מטעם העבודה. ב-1994 פרש מהעבודה ונבחר עם חיים וישניה-רמון, וחיים אורן-ג'מוס להסתדרות מטעם מפלגת רם. לאחר ששלושתם הצליחו לחסל את ההסתדרות, ומסרו בחצי חינם את נכסיה של חברת העובדים לטייקונים. נבחר פרץ ב-1996 למנכ"ל "ההסתדרות החדשה".

מאז עבר פרץ למפלגת "עם אחד", וחזרה לעבודה, אחר ל"תנועה" וחזרה לעבודה עד שהצליח לחסלה ב-2020 ולזרוק אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

שיא הקריירה שלו היה מינויו לתפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט, בה זכה לקיתונות של ביקורת על ניהולו הכושל את מלחמת לבנון השנייה ב-2006. קיתונות של לעג קיבל פרץ על התמונה בה הוא משקיף בעניין רב על המערכה בלבנון במשקפת שהעיניות שלה מכוסות.

https://www.the7eye.org.il/241966

אין ספק שחלק גדול מהבוז כלפיו היה גזעני עקב מוצאו המרוקאי. לימים שככה קצת הביקורת לאור העובדה שתוצאות המלחמה הביאו לשקט רב שנים בחזית לבנון. והקרדיט שקיבל על החלטתו לפתח את "כיפת ברזל".

לשר הביטחון המרוקאי פרץ, קדם כבר שר ביטחון מרוקאי מפורסם הרבה יותר. באנגליה הגיע יהודי מרוקני לתפקיד שר המלחמה (אצלנו זה נקרא שר ביטחון וצבא הגנה שם שר המלחמה) ואפילו היה בעל תואר האצולה ברון.

יצחק בלישה, או בתוארו המלא: "איזק לסלי הור-בלישה, הברון הור-בלישה הראשון" Isaac Leslie Hore-Belisha, 1st Baron Hore-Belisha (1893-1957)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%A1%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%94

יצחק לסלי הור-בלישה נולד בדוונפורט שבפלימות' כבן יחיד לאליזבת מרים מיירס וליעקב איזק בלישה, מנהל חברת ביטוח ובן למשפחת סוחרים ממרוקו.

סבו של לסלי, איזק בלישה, היה סוחר ותעשיין שכיהן כנשיא הקהילה היהודית הספרדית במנצ'סטר, ואחיינו של מוזס בלישה שהתיישב במרסיי בשנת 1817 והיה ידוע כ"הסוחר של סולטן מרוקו".

אביו מת בטרם הגיע לגיל שנה. וכשאימו נישאה בשנית, לסר אדאיר הור, בשנת 1912, הוא אימץ את שם המשפחה הכפול הור-בלישה. הוא למד באוקספורד, שירת במלחמת העולם הראשונה והגיע לדרגת מייג'ור (רס"ן) ולאחר המלחמה והוסמך כעו"ד. בבחירות של שנת 1923 נבחר מטעם המפלגה הליברלית לפרלמנט ונאבק נגד הלייבור. ב-1934 מונה לשר התחבורה, ובשנת 1937 מונה להיות שר המלחמה בממשלתו של צ'מברלין.

אי אפשר כמובן לומר על הברון יצחק בלישה שהיה "מזרחי" או "מערבי-מוגרבי" בשעה שנולד באנגליה ותרבותו אנגלית, ולא היה לו דבר עם התרבות האפרו-מרוקנית, אבל האנגלים בכל זאת ראו בו את האחר, את היהודי.

מוצאו היהודי של הור-בלישה היה מקור לתסיסה אנטישמית נגדו בקרב חברי המפלגה השמרנית. הוא סומן כמחרחר-מלחמה ובולשביק, והופעל לחץ רב כדי להדיחו מהתפקיד בהזדמנות הראשונה. גם בקרב חוגים שלא התנגדו לו בעוצמה כה רבה נפוץ עבורו הכינוי "חורב" (Horeb), כרמז למוצאו היהודי (על שם הר חורב).

בלישה, אשר חש במלחמה הקרבה, ביקש את רשותו של צ'מברלין להנהיג גיוס חובה בשנת 1938, אולם נענה בשלילה, שכן צ'מברלין סירב להגדיל את הוצאות הביטחון.

בלישה התאמץ לשפר את הצבא והעלה את המשכורות ואת הפנסיה לאנשי הצבא. כמו כן גם יצר אפשרויות קידום לחיילים בני המעמד הנמוך, אשר קידומם בדרך כלל נחסם בשל נפוטיזם בקרב בני המעמד הגבוה. הוא פעל לשיפור תנאי המגורים בקסרקטינים על ידי הוספת חדרי מקלחת ומתקנים לפעילויות בשעות הפנאי. הוא גם איפשר לחיילים נשואים לגור עם משפחותיהם.

בסופו של דבר, רק בתחילת שנת 1939, אושרה בקשתו להנהיג גיוס חובה כדי להתמודד עם האיום מצד גרמניה הנאצית. בלישה פעל למודרניזציה של הכוחות המזוינים הבריטיים, ופיטר שלושה חברים במטה הכללי הבריטי כדי להחליפם באחרים. גישתו גרמה לעוינות מופגנת מצד מפקדים ותיקים כדוגמת פילדמרשל ג'ון דיל וג'ון גורט שסירב אף להיות נוכח באותו חדר עם בלישה. השינויים שעשה בלישה הרתיחו את הממסד הצבאי, והזעם הגיע גם לחיילים בדרגות הנמוכות. בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה הורה בלישה לאסור על החיילים לשיר שיר לעג שמילותיו הושרו לצלילי השיר: "Onward, Christian Soldiers":

https://www.youtube.com/watch?v=vhiHoqp0neU

Onward Christian Soldiers (2)

Onward Christian soldiers

You have nought to fear

Israel Hore-Belisha

Will lead you from the rear.

Clothed by Monty Burton

Fed on lion's pie

Die for Jewish freedom

As a Briton always dies

(Apparently this was banned in 1939 by the above-named Leslie Hore-Belisha, a British war minister).

http://sniff.numachi.com/pages/tiONCHRS2;ttONCHRST.html

השיר הזה מהדהד עד היום אצל גורמים אנטישמים ערבים, ואנגלים המדברים על מלחמה למען "כיבוש יהודי":

https://twitter.com/goidenlaughter/status/955427130275516417?lang=bg

בינואר 1940 הודח הור-בלישה ממשרד המלחמה במפתיע, לאחר שהיה מסוכסך עם לורד גורט (ראש המטה הכללי המלכותי ומפקד חיל המשלוח הבריטי בצרפת), למרות שגורט נבחר לתפקיד על ידיו. השניים איבדו את האמון זה בזה, בשל מחלוקות עמוקות על האסטרטגיה שיש לנקוט להגנת צרפת. צ'מברלין החליט להדיחו, ורצה למנותו לעמוד בראש משרד המידע, אך נסוג לאחר שאנשי משרד החוץ הביעו דאגה מכך שיהודי יחזיק משרה זו. לאחר הדחתו הפך לחבר פרלמנט עצמאי ולאחר המלחמה אף מונה לזמן קצר לאחראי על הביטוח הלאומי. ב-1954 הוא קיבל מצ'רצ'יל תואר אצולה. ב-1957 נפטר מאירוע מוחי.

 הנה שני שרי ביטחון מרוקאים, האחד בוזה במידה רבה בשל היותו מרוקאי, והשני בוזה סתם בהיותו יהודי.

אחמד כאמל אחמד א-טיבי שמח לאיד מפלגת העבודה

שום דבר לא הפתיע בראיון שנתן ח"כ טיבי לעיתון "הארץ".

ח"כ אחמד כאמל אחמד א טיבי הערבי-סורי-מוסלמי סוני (המגדיר עצמו "פלישתי") שיקף את דעותיו הגזעניות הידועות. תמיכתו בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי (מצולם במאבקו עם ראאד סאלח), תמיכתו בטרור הערבי וברצח יהודים (מניסוח מתוחכם: "מה יזכרו בעתיד?") תמיכתו בחרם הערבי BDS, וציפייתו ללחץ בינ"ל על ישראל שיביא לכיבוש ערבי, ושלילתו כל אפשרות לריצה משותפת עם יהודים מסוגה של גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון.

בכל הראיון השבלוני היה רק דבר אחד הראוי לציטוט. ייאמר בנפרד, שהמראיינת רווית הכט (זאב מים דג טורף), בחנפנותה הרבה, איפשרה לו להתחמק משאלות קשות. הנה דוגמה לשאלות שהיה עליה לשאול:

1. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה? ואם לא האם ניתן לכנותך גזען?

2. האם אתה רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים גזענות או מופת מוסרי?

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

3. טיבי מצולם בכתבה בביתו המפואר הנמצא בשטחים הכבושים מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד, וגברת הכט החנפה אינה שואלת אותו האם הוא מגדיר עצמו כ"מתנחל" או שזה ע"פ תפיסתו הגזענית תואר השמור ליהודים בלבד, ולא לערבי-מוסלמי כמוהו?

הדבר היחיד הראוי לתשומת הלב בראיון של טיבי הוא האשמתו את "השמאל" בכיבוש. "הבעייה היתה במפלגת העבודה," הוא אומר. "היא היתה בשלטון כשהכיבוש בוצע, היא התחילה את מכבסת המילים, היא הנחילה את הערך של 'התיישבות', ולכן היה קל למי שהיה מימין למפלגת העבודה לאגף אותם מימין עוד יותר."

שאלה: את מי אתה מעדיף, את המפא"יניקים או את הימין של היום?

טיבי: "לא חושב שיש תשובה לשאלה הזאת. אני בחיים לא אחלק תעודת יושר לאנשי הימין או הליכוד, אבל אני אומר לך שמבחינת כיבוש זה מפלגת העבודה ב-67', ומבחינת נכבה זה תנועת העבודה ההיסטורית ב-48'. מפלגת העבודה היטיבה להתנסח מול הקהילה הבינלאומית במילים של דבש המלא רעל..." ברגע פרסום תוצאות הבחירות האחרונות, "אמרתי איזו נקמה מתוקה שאנחנו, הערבים, קיבלנו פי שתיים ממפא"י ההיסטורית. גם אמרתי את זה לעמיר פרץ."

רוית הכט, אחמד טיבי מאשים את "השמאל" בכיבוש, ומנפץ את האוטופיה של שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי. ראיון, ("הארץ" 10.7.20)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-MAGAZINE-1.8982268

איזו נקמה מתוקה, שמחה לאיד, ואיזו בושה למחסל מפלגת העבודה ולתנועת העבודה ההיסטורית שבנתה את היישוב והמדינה, ארמנד-עמיר פרץ. ככל שמפלגת העבודה נטשה את הרעיון הציוני והפכה להיות פרו-איסלמית כך היא גם איבדה את שליחותה ההיסטורית ונזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה, והיא עוד זוכה לבוז ולשמחה לאיד מצד אלו שהיא צידדה בהם.

מפלגת העבודה גם אכלה דגים באושים וגם נזרקה מהעיר.

כסף יעוור עיני חוקרים?

"המחקר" של אהוד ברוג-ברק

קשה שלא לגחך על המחזה הגרוטסקי בו עו"ד פינחס רובין, פרקליטה של קרן וקסלר, במסע יחצ"ני מראה קלסר ובו כמה דפים. "זה חלק מהחומרים מהתוצרים של אהוד ברק לקרן."

שאלה: למה הוא לא פורסם?

רובין: "למה שיפורסם? אני מחזיק אותו כאן, אין כאן שום דבר סודי," והוא מסרב להראות מה כתוב בו, ואפילו להראות רק את הכותרת, נושא ה"מחקר", כי זה כן סודי.

https://www.mako.co.il/news-money/2020_q3/Article-c803117bbe43371027.htm

על המחקר הזה קיבל אהוד ברוג-ברק 2.3 מיליון דולר בהתחייבות לספר נוסף שלא נכתב.

מעניין מאוד, עו"ד פנחס רובין הוא אותו הפרקליט שהגן בזמנו על אדוארד סרוסי שנתן לעזר וייצמן כשר בממשלה כ-433 אלף דולר, הכספים הועברו לחשבונו של ויצמן ולחשבונות של רעייתו ראומה ויצמן, בתו מיכל יפה ובעלה דב יפה, והתשלום נומק כ"ייעוץ" בענייני טקסטיל.

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=187268

(סרוסי העניק אז גם סכום של כ-5 מיליון דולר לעזר וייצמן ולפואד בן אליעזר (מושחת נוסף) כסיוע להקמת מפלגת "יחד").

גם גלעד שרון (הבן של אריה שיינרמן-שרון) קיבל מדוד אפל 640,000 דולר תמורת "ייעוץ" שיווק לאי היווני אותו ביצע לדבריו בשיטוט באינטרנט.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2835175,00.html

פרסום "ספר המחקר" של אהוד ברוג-ברק אינו מפזר את חשד שחיתות ושוחד פוליטי, אלא רק מעמיק אותו. לשם מה בכלל צריכה קרן וקסנר "מחקר" כזה? למה לא פירסמה אותו? למה במחיר כה גבוה? למה ויתרה על "המחקר" השני?

 מעניין מה היה קורה אם נתניהו היה מקבל סכומים כאלו ל"מחקר", כל המערכת המשפטית היתה מגויסת להאשימו בשוחד, אבל ברור – "אם אין נתניהו לא חוקרים."

אגב ברוג-ברק לא פירסם אם הוא תבע דיבה כפי שאיים, ואם הוא ניתק את קשריו העסקיים עם אפשטיין.

אגיה סופיה מסגד

הסולטן ארדואן מצליח אט אט להקים מחדש את החליפות העות'מנית, ולהעלים את מורשת א-תתורק. כנסיית אגיה סופיה (ביוונית "החוכמה הקדושה") נבנתה ע"י הקיסר יוסטיניאנוס ב- 537 ולאחר כיבוש קונסינופוליס הפכו אותה הכובשים התורכים למסגד. מוסטפה כמאל אטורק (אבי הטורקים), מייסד טורקיה המודרנית, ביטל את מוסד החליפות הפריד בין הדת למדינה, והפך ב-1934 את המסגד למוזיאון. ועתה בית משפט בטורקיה קבע כי כנסיית "אגיה סופיה" לא תהיה יותר מוזיאון, אלא תהפוך בשנית למסגד.

https://rotter.net/forum/scoops1/641054.shtml

כיבוש כנסיית אגיה סופיה והפיכתה למסגד הוא אחד האירועים השפלים בהיסטוריה האנושית, בדומה להפיכת בית המקדש ומערת המכפלה למסגדים.

מעניין מה יגידו המוסלמים אם יהפכו בשנית את האבן השחורה (קוטר 30 ס"מ) למקום קדוש לדת האלילית של שלושת האלות הערביות הנחמדות?

הרשות הפלסטינית: זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לא תתבטל לעולם; דוחים את תכנית טראמפ המבטלת אותה

מימוש זכות השיבה של הפליטים לבתיהם בישראל היא תביעה מרכזית של הפלסטינים, הרואים בה עניין עקרוני שאין לוותר עליו. עם פרסום התוכנית המכונה "עסקת המאה" ע"י ממשל טראמפ, ועוד לפני כן, הרש"פ בראשות מחמוד עבאס, אש"פ וכלל הפלגים הפלסטינים דחוה על הסף, בהדגישם כי היא מבטלת את זכות השיבה של הפליטים למולדתם ולבתיהם שבשטח מדינת ישראל, שהיא זכות מקודשת, אישית, ומורשת מדור לדור...

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5263

הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל והלהטבי"ם

ג'וליה זהר, יוונית-נוצרית שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי. היום ערבייה-נוצרייה. מורה במקצועה, הפכה למנהלת מפעל טחינה אל-ארז, לאחר מות בעלה. 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%94_%D7%96%D7%94%D7%A8

לאחרונה הודיעה זהר ברשתות החברתיות כי חברת ״אל-ארז״ תתרום כסף לאגודה למען הלהט"ב להקמת קו סיוע וקשב ללהט"ב בערבית.

זו היתה פעם ראשונה שחברת מזון ישראלית בבעלות ערבית הביעה תמיכה פומבית בקהילה הגאה. בעקבות צעדה קמה מחאה בחברה הערבית בקריאה לחרם על טחינת אל-ארז. אנשי דת מוסלמים קראו לחרם על החברה, וזה התפשט כל רחבי הארץ מרהט שבנגב ועד לישובים במרכז, במשולש, בצפון הארץ והגליל. מוצגים עוד ועוד סרטונים המראים בעלי סופרמרקטים משליכים את הטחינה לפח וקוראים לקונים לא לרכוש אותה גם במקומות נוספים.

"מבחינתנו," אומרים בתנועה האיסלמית, "תמיכה בהומואים כמוה כמו אכילת חזיר ושתיית יין."

"היום בבוקר זרקתי עשרות קופסאות של הטחינה לפח הזבל," מתגאה בעל מכולת שכונתית ברהט, "אצלנו תמיכה בהומואים לא פחות גרועה מאכילת חזיר ושתיית אלכוהול. הם גורמים לעצמם נזק של מיליוני שקלים. אנשי הדת קראו לחרם על החברה ואם החברה לא תבין את המסר היא תפסיד מיליוני לקוחות."

מטחינת אל ארז הגיבו: "טחינה אל ארז תורמת לעשרות עמותות וארגונים בשנה. בין השאר יסדנו קרן פילנטרופית שמתמחה בעזרה לבעלי מוגבלויות בחברה הערבית, בקידום מעמד האישה, אחריות חברתית ועוד. אנחנו במשפחת טחינה אל ארז, אוהבים אנשים ללא הבדלי דת, מין, מגדר וצבע. אוכל מחבר בין אנשים. וכך גם אנחנו. נמשיך להיות בית פתוח ומעצים למגזרים מוחלשים באשר הם."

https://www.mako.co.il/finances-news/israel/Article-b6524183aa33371027.htm?Partner=rss

ומהי התגובה של ראש הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל והלהט"בים, האחמדי איימן עודה?

עודה מודע להתנגדות הפוליטית אידיאולוגית של חברי מפלגתו ללהט"בים ולא רק של חברי התנועה האיסלמית, "האחים המוסלמים" והחמאס במפלגה. הוא גם מודע לכך שהשנאה מופגנת גם נגד הערבים-הנוצרים במפלגה מסוגה של ג'וליה זהר, לכן הוא אינו יוצא בקריאה לתמיכת בלהט"בים ואינו מגנה את החרם עליהם. עודה נוקט בדרך צבועה כדי לא להצטייר הומופוב בעיני תומכיו היהודים.

"כמה צביעות יש בהחרמת טחינת אל ארז בתמורה להישארות כל החברות הישראליות שגאות בתמיכה בהתנחלויות ובצבא," כתב עודה בציוץ בטוויטר. "כמה תמימות יש באי ניתוח תפקידם של החברות המתחרות באל ארז, יהודים וערבים, בקידום קמפיין הזה. כמה זה שטותי ליצור סכסוכים שעה שאנחנו על סף הגעה של פלחים גדולים באוכלוסייה אל עבר מחלה עד מוות עקב מגיפת הקורונה, והגעתם של פלחים רבים מאוד לרעב יומיומי כתוצאה מסדרי העדיפויות הכלכליים של הממשלה ביחס למגיפת קורונה."

לא ברור מה הוא רוצה לומר? האם הוא בעד חרם על החברות הישראליות?

מילא חבר המפלגה, מנצור עבאס, המייצג את התנועה האיסלמית – החמאס, הנאבק למען חיסול מדינת היהודים והפיכתה לתיאוקרטיה-חליפות מוסלמית הכוללת פוליגמיה, הדרת נשים ולהט"בים. הנה משנתו:

https://pride.walla.co.il/item/3347928

אבל גם איימן עודה חביב תומכיו היהודים נגד הלהט"בים? ובאמת מה יגידו תומכיו היהודים והלהט"בים, אנשי הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל והלהט"בים, על מנהיגם? מן הסתם לא יאמרו דבר בגלל שנאת ישראל שלו. בזה הם ינוחמו.

רוצו קנו טחינת אל-ארז כהזדהות עם המאבק נגד הגזענות.

חוק השבות לנשים החוששות ממילה

למרות שבחוף השנהב מילת נשים אסורה ע"פ החוק, ובישראל מותרת, ולמרות שחוף השנהב מדינה גדולה בה ניתן לנכדה להתרחק מסבתא, קבע בית המשפט העליון כי יש זכות לאישה אפריקאית שאינה רוצה במילה לקבל סטטוס של פליטה ולהיקלט בישראל, ועל המדינה להוכיח כי אישה כזו יכולה לחיות בארצה במקום אחר בביטחון.

 נטל הוכחה כזה מובן שאינו אפשרי, והחלטת בית המשפט תביא לכך שכשליש מנשות אפריקה תוכלנה לפי בית המשפט העליון להיקלט בארץ.

היכונו למצעד הנשים.

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1280878872465195008

לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא אפריקאית ולא דמוקרטית.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

"אנשי בראשית" על אלכסנדר זייד

רשימתו של אהוד בן עזר משנת 1972 על ספרו של אליעזר שמאלי, שפורסמה במסגרת מדורו השבועי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" – ופורסמה עתה מחדש ב"יקום תרבות" לציון 82 שנה לנפילתו של השומר אלכסנדר זייד.

http://www.yekum.org/2020/07/%d7%91%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%99/

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

מ"ב

"מקודשת, מקודשת, מקודשת." הרב הצעיר הכריז בחגיגיות. התזמורת הקטנה הרעימה פעם אחת וחדלה.

עו"ד קידר חש שעורו סומר. נירה עמדה לידו. גבה אליו. הוא הבחין שכתפיה רועדות. שמש הקיץ השחימה את עורה של רות. השמלה הלבנה עם השובל הארוך הבליטה את חזה שהיה חשוף מדי, לטעמו. עמוס לצידה, בחולצה בהירה, פתוחת צווארון. הוריו מחובקים. ברקע התנגן שיר, שאינו מוכר לו. עו"ד קידר התאמץ לשכוח שכעס על ראש העיר. הבטיח שיבוא ולא קיים. ודאי ימצא תירוץ. כל מה שעשיתי למענו, כל העבודה שאני משקיע בשבילו. הכעס שב ועלה אך הוא דחה אותו. היום צריך לשמוח, שינן לעצמו. לשמוח ולהיות מאושרים. איזו חתונה יפה. כמה חיכינו וכמה טוב שנירה זכתה. איזו שמחה לנו שהיא נראית, סוף-סוף, מאושרת. הוא התיר את קשר העניבה החונק ופתח את הכפתור העליון שבחולצה.

"בואי נירה. נעשה סיבוב בין האורחים."

"צריך שגם רותי ועמוס יעשו," השיבה לו.

"אני אבקש מהם."

עמוס טפח על שכמו של אחד מחבריו לצוות. הם התחבקו. הוא הבטיח לעצמו שיקפיד ושלא ישתה. מדוע הראש שלי מסוחרר? שאל את עצמו. הוא לא זכר אם שתה. אני מבולבל. מבולבל טוטאל. הצטחק ולא ידע מדוע. רות יפהפייה. הספרית שינתה לגמרי את התסרוקת שלה והניחה זר קטן, מבריק, על ראשה. לרגע קט, כשראה אותה בפתח המספרה, חשב שזו כלה אחרת. יוסי קדרון שיצא ליום חופשה, התלווה אליהם, נטל על עצמו את תפקיד הנהג במרצדס החדשה של עו"ד קידר על מנת לסגור, כדבריו, נושאים אחרונים שנשארו פתוחים.

"אני הנהג שלכם היום," אמר לו. "לא כל יום מזדמן לי לנהוג במרצדס. עמוס, אתה יודע מדוע מקשטים בבלונים את הרכב המשמש את הזוג הצעיר ביום החתונה?" שאל אותו, ולפני שקיבל תשובה, ובעצם מבלי להמתין לתשובה, ענה: "כי הנישואין הם כמו בלון, כל דבר קטן וכמובן אש עלול להשפיע עליהם ולפוצץ אותם. אם אתה מבין למה אני מתכוון."

הוא לא הבין למה יוסי התכוון ולא שאל. הוא ידע מה דעתו של יוסי קדרון  על מוסד  הנישואין. שמע ממנו סיפורים. אבל היום גם שמע ממנו, בהנאה, שרות ממש מדהימה. דומה שיוסי שכח היום את אזהרותיו בענייני נישואין.

הוא רצה לחלוץ את הנעליים. הן היו חדשות. קנה אותן משום שרות ביקשה. אמרה לו שהיא לא מגיעה לחתונה אם הוא נועל את נעלי הפלדיום שנעל כל החורף או את הסנדלים, כשהחורף הסתיים.

"תפסיק להשתגע," הטיחה בו." עוד לא ראיתי חתן בסנדלים. אתה קונה לך סוף-סוף נעליים נורמליות."

הוא עשה כמצוותה, ועתה הנעל הימנית שפשפה את הבוהן ולחצה עליה. הכאב היה מטריד. הייתי צריך לקנות משהו נוח. לא מספיק שהן מצאו חן בעיני רות. אבל בהתחלה הן היו נוחות. דווקא עכשיו, לפני הריקודים? הוא ראה את עו"ד קידר ניגש אל מנהל התזמורת, זה שיושב ליד הפסנתר החשמלי. בוודאי מבקש ממנו שלא יפציץ את המוזמנים בדציבלים. כאשר שוחחו על ההכנות לחתונה, ביקש מרות וממנו שהתזמורת תקפיד לא לנגן בעוצמה גבוהה. הוא ידע שעו"ד קידר אינו מסוגל לסבול מוסיקה המתנגנת בעוצמה. גם הוא לא רצה מוסיקה רעשנית, והסכים לבקשתו מיד. רות ניסתה להתווכח עם אביה אך לא עמדה בפניו. "גם לי וגם לאורחים שלי מותר ליהנות בחתונה של הבת שלי." אמר ולא הוסיף.

אכן, הוא היה בטוח שהכול נהנים. החברים שהזמינו רקדו ברחבה והפסיקו, מדי פעם, ללגימה. המבוגרים שצפו בהם, לעסו ושבו ומילאו את הצלחות. רות ועמוס המיוזעים ישבו על כסאות נמוכים והונפו באוויר. האורות הצבעוניים שברחבת הריקודים, ריצדו. אוריאל אחיו ניגש אליו ואמר לו שרות מקסימה. הוא לא ראה אותה כאשר באה לביתם כשעמוס הציגה בפני הוריו. אוריאל לא היה מוכן להסתפק בתמונות שאחיו הביא לו. הוריו החמיאו לו ובעיקר שוחחו על הוריה של רות. הוא ידע שאושרם הוכפל כאשר הבינו שבנם הכיר כלה ממשפחה מבוססת כלכלית. הוא שיער שאימו אינה פוסקת מלספר על כך לחברותיה. אביו נראה לו מגוחך בחליפה ובעניבה תואמת. הצעירות שהגיעו מקרוב ומרחוק, היו חשופות כמעט. הוא הופתע להיווכח שזה הסיגנון השולט. היו ביניהן יפהפיות. עדיין מותר לך להסתכל, אמר לו הקול הפנימי, ולא ידע אם הבירה כבר מדברת מגרונו. בדלפק הסמוך למזנון האוכל היו ברזים של בירה קרה. הוא היה חובב נלהב של בירה.

צליעתה של רות לא ניכרה עליה בעת שרקדה. היא התפתלה בחושניות, הרימה את ידיה מעל לראשה ומחאה כף. עורה השחום בוהק מזיעה. נדמה היה לו ששכחה את עצמה, מוקפת במעגל רוקדים נלהבים. עיניה עצומות ומצחה מקומט בריכוז. ממש כפי שנהגה עימו במיטה. אחד מחבריו בצבא טען פעם בוויכוח על טבען של נשים, כי ניתן ללמוד מסגנון ריקוד של אישה כיצד  תנהג במיטה. האם תהיה מאופקת או משוחררת. הייתכן שצדק?

מ"ג

יוסי קדרון סיפר לו, בפגישתם הקבועה ביום חמישי, ששדמי כבר לא יושב בראש ההרכב בתיקי פשעים חמורים. מצב בריאותו התערער מאוד. שדמי, אחראי ומסור, הלך לנשיא וסיפר לו. הנשיא שאל אותו אם יסכים לפנות את מקומו על מנת שיעבוד פחות, ינוח יותר  וימצא זמן פנוי גם לעצמו. שדמי השיב בחיוב. הנשיא, שחשש טרם השיחה מתשובה שלילית, לא השתהה ודיבר  עם השופטת יונה כהן. שאל אותה אם תהיה מוכנה להחליף את שדמי.

"היא הסכימה," אמר יוסי. "היא יושבת במקום שדמי בראש ההרכב. אני לא היכרתי אותה היכרות יסודית," הוסיף ואמר. "היא נראתה לי אישה נחמדה, מה גם שהיא שופטת ותיקה ומשפטנית בקיאה וחריפה. היא גם חרוצה מאוד. הכול קיוו שתדביק את הפיגורים שנוצרו כתוצאה מהיעדרויותיו התכופות של שדמי. ואולם אליה וקוץ בה. היא משליטה טרור. היא פשוט טרוריסטית, עמוס, אתה עוד לא ישבת בהרכב ואתה לא יודע מה זה ששופט, ועוד ראש הרכב – מנסה לכפות עליך את דעתו.

"אני אתן לך דוגמה ממקרה שקרה לאחרונה ובוער בי," אמר יוסי. "שמע  סיפור. אנחנו יושבים בתיק בו הוגש כתב אישום נגד בעלים של חוות בודדים  שמגדל צאן. בעל החווה סובל כבר הרבה זמן ממכת גניבות. באופן קבוע גונבים לו את הכבשים מהדיר. הגנבים החליטו להתפרנס ממנו. המצב נעשה כל כך חמור, שחברת הביטוח שלו הפסיקה לבטח אותו. הוא פנה לחברות אחרות, שדרשו ממנו פרמיה דמיונית. לא היה יכול לעמוד בהוצאות כאלה. הוא אדם מצויין, ממש מלח הארץ. בשלב מסוים לא ידע מה עוד אפשר לעשות. קח בחשבון שנקט בכל האמצעים להקדים תרופה למכה, כמו שאומרים החברה אצלנו. הוא הקים גדר רצינית, אז חתכו לו אותה. הוא שכר כלבי שמירה, אז הרעילו אותם. פנה לעזרת המשטרה, שהפעם דווקא לקחה את העניין ברצינות. המשטרה שלחה כוחות לסייר בסביבה – ולא תפסו את הגנבים. אבל היו עקבות. העקבות הובילו עד לכביש הסמוך. שם הגנבים היו מעמיסים את הכבשים על רכב. המשטרה ניסתה גם באמצעים מודיעיניים. בקיצור, שום דבר לא עזר והוא נואש. כמוצא אחרון החליט לסמוך על עצמו. זאת אומרת, לטפל בעניין באופן אישי. היה לו רובה שהחזיק ברישיון. הוא לקח את הרובה ונשכב כל לילה במארב ליד הדיר. לא פשוט לשכב במארבים בלילות, ואחר כך לעבוד בחווה ביום למחרת. הבנאדם הרגיש שחוק, שהוא מתמוטט מעייפות, והבין שככה זה לא יוכל להימשך הרבה זמן. אבל הוא לא הרים ידיים. היתה לו אמביציה. הוא רצה להפסיק את המצב הזה, הבלתי מתקבל על הדעת.

"לילה אחד הגנבים חזרו. לא אלאה אותך בסיפורים. בסופו של דבר הוא ירה בגנב והרג אותו. הגישו נגדו כתב אישום. הוא טען שזו הגנה עצמית. מדוע הגנה עצמית? הוא ראה, לטענתו, שהגנב רץ אליו, וחשש שהתגלה ושהגנב רוצה להרוג אותו. אני לא נכנס לכל הפרטים, זה מסובך. התיק הזה הגיע להרכב שלנו. יונה כהן התעצבנה שבכלל הגישו נגדו כתב אישום. היא החליטה מראש, עוד לפני ששמענו עדים, שצריך לזכות אותו, וטולדנו, זוכר שסיפרתי לך עליו? זה שפוחד מעבריינים גדולים, התיישר איתה. הם החליטו לקבל את הטענה שזו היתה הגנה עצמית. יונה כהן אמרה שצריך ללמד את הגנבים לקח.

"אתה יודע, עמוס, שאני יוצא קיבוץ. אתה בטח זוכר את הוויכוחים שהיו לנו בעניין התפוחים. אני ממש הרגשתי, בעצמות שלי, מה הרגיש אותו בעל חווה. בנאדם נפלא שמנוולים בני בליעל הורסים לו את החיים. אני הבנתי אותו. הבעייה היתה שיש בתיק חוות דעת מנתיחת הגופה של הגנב, לפיה הכדור נכנס למנוול בגב, ויצא מהחזה. יש פתח כניסה ויש פתח יציאה. זו ראייה אובייקטיבית, חד משמעית. הוא לא סתר אותה. גם לא היה טעם שינסה לסתור. בקיצור, וזו הנקודה החשובה, לדעתי. לא ייתכן שהגנב רץ אל בעל החווה, ריצה שגרמה לו להיכנס למצב של פחד שהגנב יהרוג אותו, ולכן ירה. אם זה היה המצב, הכדור היה אמור להיכנס לגנב דרך החזה. מתבקשת המסקנה, המתבססת על  ראייה אובייקטיבית בתיק, שהוא ירה בו בעת שהגנב הפנה אליו את גבו, זאת אומרת, הגנב הסתובב כי התכוון כנראה לברוח משם או שהיה כבר בעיצומה של הבריחה, זאת אומרת מתרחק ממנו. זה לא יכול להסתדר, לדעתי, עם טענה של הגנה עצמית. יכול להיות, שאני טועה אבל זו דעתי  ואני תומך בה, כמו שאומרים בבדיחה המפורסמת.

"שמיעת התיק הסתיימה. ישבנו  כמקובל, שלושתנו, לדון בנקודות העיקריות ולהביע דעה. הם מיד דברו על זיכוי. התכוונו לקבל את טענת הנאשם שזו הגנה עצמית. לי זה לא נראה. אני הצבעתי לכהן וטולדנו על הראייה הזו. אמרתי להם שגם אני הייתי רוצה מאוד לזכות אותו כי אני מבין את הסבל שעבר עליו. אפילו סיפרתי להם שהייתי בעבר חבר קיבוץ ועסקתי במשך תקופה מסוימת גם ברעיית צאן. אבל אמרתי להם שבהתחשב בחוות הדעת הזו, אני לא אוכל לקבל את הטענה שלו  שזו היתה הגנה עצמית.

"הם התווכחו איתי, ובעיקר יונה כהן. היא החליטה שגם בכפוף לחוות הדעת, היא מזכה. לא משנה כרגע, מה היו הנימוקים שלה. היא נתלתה בכל מיני טענות ומענות אחרות. אני לא אכנס אליהן. היא אמרה שחייבים לזכות אותו. היא אמרה עוד שזה תיק שעשה הרבה רעש בציבור בישראל וגם במדיה.

"' זה נכון, אבל מה זה רלבנטי? ממתי אנו פוסקים לפי רחשי הלב של הציבור?'

"אמרתי לה שלא השתכנעתי, שלא אוכל לשנות את דעתי ושאני מתכוון לכתוב, בכל הכבוד, שאני מרשיע אותו, ואפילו שאהיה במיעוט, כי אני לא אוכל להתעלם מחוות הדעת, ומהמסקנות אליהן היא, לדעתי, מוליכה.

"לא האמנתי למשמע אוזניי. אל תשאל מה היא עשתה לי, בתגובה. בהתחלה ניסתה לשכנע אותי בטוב. יש לה כישרון שכנוע. הבעייה שאני עקשן לא קטן. אחרי שראתה שבטוב זה לא יילך, חשבה שילך בכוח. ממש צעקה עלי. נדהמתי. גם טולדנו לא ידע איך להגיב על ההתפרצות שלה.  אי אפשר היה להכיר את האישה הנחמדה הזו. אתה לא שואל מתי הפסיקה לצעוק? כל הזמן דיברתי איתם בשקט. יכול להיות שגם זה הרגיז אותה. מתי היא הפסיקה? היא הפסיקה כאשר אמרתי לה שאפילו אימי המנוחה לא היתה צועקת עליי ככה כשהייתי ילד, ובטח לא אחרי שהתבגרתי.

"היא גם הביאה עוד נימוק, השד יודע מאיפה, שהתביעה לא תערער עלינו אם דעתנו תהיה אחידה. אמרה גם, שאם תהיה דעת מיעוט, קיים סיכוי טוב שיוגש ערעור. זו טענה הגיונית. מצד שני, מה אכפת לתביעה להגיש ערעור בכל מקרה? אבל נכון שסיכויי הערעור גדלים כאשר אחד השופטים חושב שהטענה של הגנה עצמית אינה מתקבלת על הדעת. יונה כהן אמרה גם שידוע לה, לא פירטה ממי ידוע לה ומהיכן, שבהתחלה התביעה בכלל לא רצתה להגיש נגדו כתב אישום. "רק אחרי שכל מיני ארגונים של זכויות אדם, אתה מכיר את הנחמדים האלה, לחצו, כי המשפחה של הגנב ההרוג יצרה איתם ועם עיתונאים קשר, יש לו חתיכת משפחה, והיה חשש שיילכו נגד התביעה לבג"צ, שיבדוק מדוע החליטה שלא להגיש כתב אישום, רק אז התביעה שינתה את דעתה. מה אגיד לך? התחלתי להתגעגע לשדמי."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

קשי עורף

גם הפתח-תקותים היו רחוקים מלהיות מלאכי-שרת. הכנוי "פתח-תקותי" הנהו עד היום שם נרדף לקשיחות, צרות-אופק, ערמומיות ושמרנות עיקשת, יחד עם תבונת-כפיים, מומחיות בנטיעות בכלל ובעבודות הפרדסנות בפרט, וחריצות. שרשו של אופי זה נעוץ עוד בימי ירושלים הראשונים, בהתלהבות הדתית והאידאליסטית מצד אחד ובקשיות האכזרית של המציאות מן הצד האחר. וכמו כן בגלים השונים של העליות, שלא בכל התמזגו כהלכה. תכונות אלו התבלטו במיוחד בימים של ההיאבקות עם הפקידות.

בימים קשים נעשה הרע רע יותר והטוב – טוב יותר. היו תופעות בלתי סימפטיות גם בין אכרינו: התרפסות לשם קבלת משרה, תמיכה או התאכרות מטעם הפקידות. (אגב, חסדים אלה שולמו ומשתלמים עד היום בטבין ותקילין, עד לפרוטה האחרונה). היו גם מקרים כאלה, שהפקידות יכלה להסתמך עליהם ולקרוא: "נרפים אתם"! גם מקרי שחיתות, לא רק בקרב הפקידות היו, אלא גם בין האכרים. מעשה באכר שהפקידות העניקה לו פרדה לעבודה והוא מכר אותה מיד לכפר השכן. ולא זו בלבד – אלא שהיה בא לקבל מאת הפקידות את קצבת המספוא עבור הפרדה, ולבסוף – כאשר לאחר זמן מה "מתה" הפרדה, בא לבקש פרדה אחרת.

לעומת זה השיבו הפתח-תקותים מלחמה לרוח הזרה של הפקידות, רוח ה"צרפתיות". למושבות האחרות, אם כי מצבן הכלכלי היה טוב לאין ערוך ממצבנו, גרמה רוח-עועים זאת נזק-רב. בבתים היו כבר פסנתרים, והבנות נסעו להשתלם, והבנים החלו להגר לעולם הגדול. פתח-תקוה לא גרסה את זאת. סייעו לכך, מצד אחד, המספר הגדול ביחס של אכרים אשר לא היה נזקק לפקידות, ומצד אחר – השמרנות העיקשת, החשוכה אפילו, של אנשיה – "היהודים הפשוטים" הדבקים במסורת. המושגים "צרפתי" ו"מצורפת" היו גנאי לגבם. התבלטות כזו של אופי עצמי הביאה לידי כך, שמעולם לא היתה פ"ת מושבה "ברונית" ממש; גם מספר הבנים שעזבוה – כמוהו כאין. הבנים נשארו תמיד ליד הוריהם ועבדו. רבים היו האכרים שלא הסכימו למסור את בניהם לבית-הספר של הפקידות ושלחום לירושלים ללמוד "יהדות" בישיבות. רבים היו שבכלל לא נתנו כל השכלה לבניהם. דבר זה הביא לידי מדה לא מעטה של בורות בקרב הדור החדש, "עם הארץ", אבל "צרפתים" לא נעשו ומחיי מותרות וחלומות באספמיה התרחקו.

עובדה אופיינית: היתה משפחה אחת בפתח-תקוה מתקופה עלית הביאליסטוקאים. זו היתה משפחה של בני כפר עוד מחוץ-לארץ, שהביאה עמה לארץ אפילו את כלי העבודה החקלאיים. אחד הבנים המגודלים של משפחה זו, נתפש פעם ליצר הרע וקנה ביפו צוארון מגוהץ ונוצץ עם "קראבאט" (עניבה). ביום השבת ענד אותו לצוארו – וצעד ארוכות וקצרות על גזוזטרת בית-הכנסת. מה עשה אביו? למחרת תפש לכלבו, הלבישהו את הצוארון ואת העניבה ענד לו ויגרשהו החוצה.

אם טוב או רע – מכל מקום היה אופי לפתח-תקוה, עם יהודיה הקפדניים עטופי הרצינות המצמיתה ועם בחוריה "בעלי העצמות" בעלי השנינה הקטלנית, הרחוקים מלמדנות, וחרוצי-הכפיים בעבודה ומהלומות, נפרשים המובהקים ובני-החיל. אפשר שזו הסבה שפתח-תקוה היתה אגוז קשה לפיצוח מימים ימימה ועד היום הזה.

"שקצים"

ר' דוד א., יהודי קפדן, בר אוריין ומשכיל, היה מנהל אחוזה ברוסיה, והשתקע בפ"ת זה מקרוב. הוא נתמנה כמשגיח על חבורה של אכרים-פועלים שעבדו בחפירת תעלות הניקוז הגדולות של הברון בחמרה. לר' דוד היה שגעון לדבר אחד: סדר מדוקדק. היה מחמיר עם אנשיו בקלות כבחמורות לפי עקרונות מיוחדים משלו. היה זה יהודי שהיה "שונא אנושיות" כביכול. קרה פעם שתפשו מישהו כשהוא מחבק ומגפף בסתר את נכדו הקטן. התנצל ר' דוד שנתפש "בקלקלתו" ונהם: "מבין אתה, הן זהו שונאו של שונאי, ואיך לא אהבנו!"

לר' דוד היו חוקים ומנהגים שהיו בבחינת "בל יעבור". היו בידו סימני-הבחנה בדוקים, כדי להכיר פרות, סוסים ופועלים משובחים...

יום אחד קנה פרה בשוק לוד ולא היה חסר לה דבר מכל המעלות שהיה מונה בפרה משובחת... פרט לחלב.

בנתינת סימנים לפועליו הצליח יותר. מרגלא בפיו: איזהו פועל משובח? המהלך יחף, חובש בקיץ "פיסקה"[1] בלי גדיל ומזיע הרבה.

עובדת לה חבורת הפועלים בחפירת תעלת הניקוז העמוקה באדמת החמרה הכבדה, ומזיעה כהלכה. ר' דוד מתרוצץ בלי הפסק לארכה של התעלה, גוהר על קרקעיתה, ממצמץ בעיניו ומודד את השפועים ישר והפוך עד כדי חוט השערה. הוא מחרף ומגדף אפילו כשהעבודה טובה, ואוי לו לאיש שבאמת לא הוציא עבודה מהוקצעת כהלכה.

החבורה "שקצים" של ר' דוד היו מקניטים אותו מפעם לפעם: "ר' דוד, מה הם הסימנים הטובים בפרה?" או "איך יזרמו המים בתעלה – מן הירקון אל השדה או להפך?" לעת ערב, כשהיתה החבריה חוזרת הביתה והוא עמהם, היו שרים באידיש שיר שחיברו לכבודו. הפזמון החוזר בו (בתרגום לעברית) היה כך:

בקעה ותלולית

תלולית ובקעה

חצוב, חצוב –

אוי, אוי, אוי – חור.

ר' דוד היה מרטן ומקלל, אבל מעודו לא עשה רעה לאיש. בתוך תוכו היה בודאי נהנה מן ה"שקצים" שלו. עובדה היא כי עד היום זוכרים אותו כל אלה, שהיו פועליו, בהערצה. מי שעבד תחת ידו של ר' דוד בטובתו או שלא בטובתו, סופו שנעשה עובד מובהק ובעל-בית טוב. (ידועים הם הפתח-תקותיים כמורי-הוראה בכל סוגי עבודות הפרדסנות ובניהול יעיל).

יושב לו ר' דוד א. עם חבורת "פוחזיו", האכרים-הפועלים, על חוף הירקון לעת מנוחת הצהרים, הסעודה כבר נגמרה, הסיגריות שגוללו עשנות, והשיחה שוטפת בעליזות. ר' דוד פורש הצדה ויושב לו קודר כשגבו מופנה אל הכל. פתאום מתעופף ישר אל פדחתו רגב אדמת חמרה, שנלוש במים ככדור בצק. ר' דוד מפנה את ראשו לאט לאט ועיניו מזרות ברקים. כולם ממשיכים בשיחה ברצינות יתירה. רק מנדל קופלמן, ראש "הפוחזים" מעפעף קצת בריסי עיניו בחיוך מחוצף, ר' דוד מעביר את מבטו מאיש לאיש ובוחן את כליותיהם. רק אל מנדל איננו מביט. "הוי, אילו ידעתי, מי עשה את הנבלה הזו, הייתי משכיב את המנוול ארצה, פו-ת-ח את בט-נו בס-כין, ומר-ט-ש את בני מעיו הטמאים!"

החבורה פורצת בצחוק. יודעים הם שרק אורח דבור הוא זה לר' דוד. לאמיתו של דבר הוא נהנה ממעשה קונדס. אחד מעיר בלחש: "הוא עוד יספר לדירקטור". ואחד משתיק אותו: "פֶה, לא ר' דוד הוא האיש שיעשה זאת. האינך יודע מה אמר ר' דוד לדירקטור לפני ימים מספר? הוא שר לו באזניו פיוט כזה: – "אותם הימים אשר בהם אנו היינו עבדים ואתה האדון עברו לבלי שוב, אדוני הדירקטור!"

אחד העובדים נאנח: "בכל זאת לא התפטרנו עדיין מן הנוכל הזה. מה אנו ומה כוחנו? הדירקטור יושב על כסאו בזכות שייד גדול". אדם בשנות העמידה מצחק מתוך זקנו העבות: "הה, הה, צודק ר' אברהם קופלמן: כל זמן, הוא אמר, שתידרשנה בנות לאחשורוש, תקיף הוא שעשגז. אך זהו לץ!"

הכל מתפרצים בצחוק. שמו של אברהם קופלמן בלבד דיו להביא לידי צהלה אפילו אנשים כר' דוד א. האם לא היה הוא זה שספר בביאליסטוק, כי משפחה שלמה סועדת את לבה במשך יום תמים באבטיח אחד, ואחרי כן היא מתישבת בחצי הקליפה החלולה של האבטיח, כמו בתוך סירה, ושולה דגים בכובע מתוך הירקון?

הס, הס! קורא אחד: שמעתם כבר את המעשה האחרון עם ה"דפו" של שייד בזכרון יעקוב? שמעו רבותי: קרובי מזכרון שהיה ממלוויו של שייד מסר לי זאת בעצמו. באחד מבקוריו האחרונים בארץ מצא שייד שכדי להיטיב את מצב אכריו יש לכונן "דפו" בזכרון. ב"דפו" זה תמכרנה לאכרים סחורות בזול, ולא זו בלבד, אלא שיוכל אדם לקנותן גם ב"אופציהען" (אופציון) היינו: רוצה – קונה ומשלם, רוצה – קונה את הסחורה על תנאי, ויכול לסחוב (אופציהען) את התשלום עד בלי קץ, ולבסוף – אפילו להתחרט על הקניה. ובכן ויהי היום ושייד שיגר שליח נאמן לחיפה לחקור את השוק. החכם הזה נכנס, בהמשך חקירותיו, לחנותו של גרמני ושאל למחירו של... סיר לילה, במחילה. אותו גרמני לא בוש לדרוש במחירו חמשה פרנק! הנה זהו הדרוש, החליט החקרן, סירי-לילה בזול! בקיצור, מה אגיד לכם? שייד קבל את "הרפורט", נסע לפריז ואחרי זמן-מה שלח משם "טרנספורט" של חמשת אלפים סירים זולים, רק שני פרנק הסיר. סחורה זו היתה מונחת שנים אחדות ואיש לא רצה לקנותה אפילו ב"אופציהען". הסוף היה שהוחלט למכור אותה לערביי הסביבה, בזיל הזול. הערבים כמובן קנו בהמונים, כלום ראו מימיהם סירים נאים כאלה? כל איזור השומרון היה מוצף סירים. וכאן תשמעו את עצם המעשה. בביקורו האחרון של שייד, הזמינו שייך באחד הכפרים הסמוכים לזכרון, בכבוד ויקר, לזבח. נו, ובמה סבורים אתם הגיש השייך את המאכלים לשייד? כמובן בסירים שלו... והיה שמח! הן את הישמעאלים אי-אפשר להעליב בסירוב לאכול. טוב היה שקרובי הזכרוני נזכר פתאום שאותו יום – צום הוא ליהודים, ואסור לאכול, איזה צום? שאל השייך, הלא הצום הגדול היה זה לא מכבר. – לא, זהו צום קטן – אמר קרובי. ומה שמו, שאל השייך. שמו: "צום נבי נאכטופ"... אמר לו קרובי.

החבורה כולה מתגלגלת מצחוק, אפילו ר' דוד מעלה חיוך קל מתחת לשפמו... פתאום נשמע מרחוק צלצול הפעמון של המושבה ור' דוד קופץ על רגליו: "יאללה חברה, קומו לעבודה"!

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, פרסום שירו של יצחק גנוז על "אקסודוס", ואיזכור האירוע המכונן ההוא של גירוש שרידי השואה למחנה עקורים בגרמניה – ראויים בהחלט לכל שבח (בריטניה הצדקנית שיודעת להטיף לנו מוסר). יצחק גנוז היקר, הוא ומעשיו, הם בבחינת פיסת היסטוריה שחובה לזכור ולהזכיר.

קראתי את סיפורו של דודך, ברוך בן עזר, ומה שריתק אותי בעיקר הוא הידע שלו בהווי הערבי ובשפה הערבית.

דויד מלמד מעורר תמיד את קינאתי בידע ההיסטורי שלו, בעיקר בהיסטוריה של התרבות. מרתק היה תיאור הפגישה בין אברהם שפירא ואבו-קישק בטול-כרם, כשהאחרון מביע חרטה על כך שברח מהארץ.

תקוה וינשטוק כותבת על פצע שקיים אצל כל אוהבי הספרים, שפתאום הפכו לנטל, ויותר מזה – למיותרים.

שלך,

משה גרנות

אהוד: דודי ברוך בן עזר ראב היה בקיא מאוד בשפה הערבית, בסיפורי ההווי ובאורח החיים של הערבים בארץ-ישראל, והסופר משה סטבסקי, שכתב את הספר החשוב והנדיר "הכפר הערבי", אף מודה לו בספרו לאחר שנעזר בו רבות לתיאור ההווי של הערבים, הפלחים.

הפגישה הלילית של אברהם שפירא עם אבו-קישק על הגבול מול טול-כרם, שעליה סיפר בשעתו לנתן יונתן, מתוארת לימים גם בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".

* ציטוט: המלחמה החשאית: עוד פיצוצים חדשים ועצומים בטהראן, במיתקני טילים. מישהו "מנקה" את איראן? הלילה [10.7], שוב סדרת פיצוצים, שהרעידה את טהראן, וניראתה בכל בית שם, אירוע פיצוצים שביעי בתוך עשרה ימים.

כמו קודמו, הפיצוץ הזה תקף בסיס שמור של "משמרות המהפיכה", שם מבצעים ניסויים בייצור טילים. פיצוצים אחרים "ניקו" את מתקני הגרעין. רק אצלנו שמו לב, בעוד האחרים עסוקים. האם "התקיפה באיראן" כבר מתרחשת? השלטונות האיראניים במצב של ייאוש. אין להם מושג איך זה קורה, במיתקנים רגישים ביותר שלהם.

איזה מזל שהנשיא בארה"ב הוא הנשיא האמיץ דונלד טראמפ, ולא העקומים האחרים. אנו שואפים לעוד 4.5 שנים איתו, שנים של ביטחון, שגשוג וריבונות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 10.7.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

ובמקביל, בעולם הבידיון – גם בפרקי ההמשך של הסידרה "טהראן"!

* ציטוט: השוטרים בעיר ניו יורק מתפטרים בהמוניהם, עלייה של 400% בהתפטרויות, רק בשבוע האחרון. זאת כתוצאה של הדיכוי הפרוגרסיבי וה"דמוקרטי" של המשטרה בערים ה"דמוקרטיות" בארצות הברית. איפה שיש שלטון פרוגרסיבי, יש מוות, וגם אנחנו טעינו בזה בשנות ממשלת הפרוגרסיבים של אוסלו.

"אתה צריך להיות משוגע כדי להישאר בעבודה, בה אתה מפסיד כסף, מנוצל לרעה על ידי האנשים שאתה מנסה להגן עליהם, ולא מוערך על ידי הפוליטיקאים," אמר שוטר.

כתוצאה מכך ניו יורק הופכת למוגדישו, עם זינוק עצום בפשיעה, עד כדי איבוד שליטה, שכן המשטרה מנוטרלת. "איבדנו 20 שנות עבודה משטרתית בפשע," אמר מי שהיה מפכ"ל המשטרה בעיר, ביל בראטון הנודע. הוא זה שניקה את העיר עם ראש העיר האגדי, רודי ג'וליאני, ואחר כך שירת גם תחת ראש העיר הנוכחי. בנוסף לזינוק במעשי רצח, יריות, ביזה ובריונות, "חזרנו לעשיית צרכים ברחוב, עישון מריחואנה במקומות ציבוריים, קבצנים אלימים, גרפיטי, זנות רחוב, כמו בשנות התשעים. אני הייתי שם, וזוכר," אומר בראטון.

[בתמונה למעלה:] זירת יריות ורצח אקראית, ברחוב 116 מערב, על שדרות מנהטן, 5 ביולי. החזקים כבר נוטשים את העיר, שנראית אבודה תחת ראש העיר הפרוגרסיבי המטורלל ביל דה בלאזיו, שהשתתף, כמו אחרון הפרחחים, ויחד עם הכומר האנטישמי השחור אל שרפטין, בכיתוב ענק "חיי שחורים חשובים" מול מגדל טראמפ במנהטן, בהתרסה ילדותית.

בא להקיא מהפרוגרסיבים האלה, שמחריבים את הביטחון של התושבים, את עתיד העיר, את ההשקעות והעסקים. את החיים. פרוגרסיביות=מוות, גם אצלנו. הם המיטו עלינו שתי "אינתיפאדות", ועשורים אבודים.

ניו יורק נמצאת בגירעון גדול, וכאשר החזקים והעסקים בורחים ממנה (בעיקר לפלורידה), יש פחות מיסים, ופחות שירותים עירוניים. לאחר שבלחץ הפרוגרסיבים, השחורים והמוסלמים – חתכו למשטרה בניו יורק מיליארד דולר, יחידות סמויות בוטלו, והמשטרה איבדה שליטה. זאת ניו יורק, שכל כך הרבה סיפרו לנו עליה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 10.7.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

* ציטוט: הנשיא הגדול, שאינו נח לרגע – חתם אתמול [10.7] על צו נשיאותי להמרצת הקהילה ההיספנית בארה"ב, רווחתה וקידומה. בכנס רב משתתפים הביעו בכירים רבים בקהילה הזו תמיכה בנשיא טראמפ, ובמפלגה הרפובליקנית. מיספר התומכים בנשיא וברפובליקנים בקרב ההיספנים עולה כל זמן, ומסמן תפנית היסטורית. ההיספנים הם שמרנים, ורוצים להצליח, לא למות. מה להם ול"דמוקרטים" ולפרוגרסיבים? הם לא טיפשים.

ברור ששום דבר מזה לא תמצאו ב"תקשורת" בישראל, ההולכת ונרקבת לתוך עצמה. ביום שידווחו על מה שבאמת קורה, לא יצטרכו לפטר עוד ועוד "כתבים". גם מבחינת הכתבים פרוגרסיביות=מוות.

ומפגש [נמצא ביו-טיוב] בו סיפרו מהגרים היספניים על זוועות הסוציאליסטים והקומוניסטים, מהם ברחו – בדרום אמריקה. אז שהם יסכימו שארה"ב תיהפך למדינה פרוגרסיבית סוציאליסטית?

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.7.2020

[אפשר למצוא את כל הציטוטים האלה, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב]

אהוד: מה אתה מתפלא? התקשורת בישראל עסוקה בעיקר בשני הנושאים החשובים ביותר בימינו והם: אחריותו של בנימין נתניהו למגיפת הקורונה ולמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה, וכן זירוז שליחתו לכלא מעשיהו באמצעות מערכת המשפט הישראלית – שהיא השולטת החלופית במדינה, וגם נראית כמפריעה יום-יום ושעה-שעה ליכולתו לתפקד במאה אחוז כראש ממשלה!

כל שאר הדברים המתרחשים בעולם ובאזורנו, חלקם ממש מדהימים והרי גורל! – לא מעניינים את התקשורת הישראלית המטורללת כי היא יודעת היטב מה חשוב ומה טפל ועל איזה צד של החמאה מרוחה הפרוסה!

* בשורה חשובה מאוד לתולים תקוותם במפלת טרמאפ ובישועת ארה"ב בזכות הנהגתו של ביידן, שאולי רק סובל מטיפ-טיפ-טיפ-טיפה של בעיות זיכרון.

Joe Biden Says Police Have "Become the Enemy" – "Absolutely" Should Defund Them

by Katie Pavlich, Townhall.com, July 8, 2020

It's clear Joe Biden's far left advisers are starting to change his stance on policing in America.

During an interview Wednesday with leftist publication This Now, Biden said the police are over militarized, have "become the enemy" and said funding should "absolutely" be reallocated elsewhere. In other words, he's advocating for the defunding of law enforcement as crime across the country continues to skyrocket.

It was just three weeks ago when Biden claimed he did not support defunding the police. In fact, he proposed an increase in funding for policing programs.

"Don't defund police, support reforms," Biden wrote in an op-ed for USA Today.

"I’ve long been a firm believer in the power of community policing — getting cops out of their cruisers and building relationships with the people and the communities they are there to serve and protect. That’s why I’m proposing an additional $300 million to reinvigorate community policing in our country. Every single police department should have the money it needs to institute real reforms like adopting a national use of force standard, buying body cameras and recruiting more diverse police officers."

Top Biden advisor and Congresswoman Alexandria Ocasio-Cortes has called for complete defunding of police departments across the country. Significant cuts aren't enough.

So who's really in charge?

* אנחנו יודעים עד כמה מצבם של מאות אלפי ישראלים מובטלים קשה, וצריך מיד לעזור להם, ולמדינה יש לשם כך יתרות של מיליארדי דולרים – אבל בכל זאת יש לנו שאלה היפותטית: ונניח שהקורונה היתה נעלמת מחר כמו במטה קסם, והשמיים ומדינות העולם היו נפתחים לטיסות ולטיולים – כמה מאות אלפי ישראלים מובטלים, נזעמים, פושטי-רגל ורעבים היו ממלאים את המטוסים, ולא על מנת להגר – אלא פשוט כדי לבלות, חלקם יחד עם הילדים?

ועוד שאלה: כמה מקרי קורונה חדשים יתגלו בעוד ימים אחדים בקרב אנשים שהיו בקהל המפגינים של מוצ"ש האחרון בכיכר רבין?

וכמה היו בקרב האספסוף הנאור שהקים מאהל מאובזר, כולל גנרטור, מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים ומשם לא חדל להטריד אותו?

כזכור, גם לרצח רבין קדמו הפגנות בלתי פוסקות מול הבניין שבו התגורר עם משפחתו בתל אביב – ורק אחרי הרצח היכו רבים על חטא על שלא מנעו את הפגנות ההסתה האלה!

* היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אסר על ראש הממשלה בנימין נתניהו לעסוק בנושאים הקשורים במערכת אכיפת החוק, ובהם מינוי בכירים ושופטים ובחינת מעמדם של היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואגף החקירות. מנדלבליט העביר ביום חמישי לנתניהו טיוטה מחייבת של חוות דעת למניעת ניגוד עניינים, בעקבות עתירה לבג"ץ שביקשה למנוע מנתניהו לעסוק במינויים כאלה בשל העמדתו לדין. חוות הדעת היא בעלת מעמד של הנחייה משפטית, ופרסומה מחייב את נתניהו לפעול לפיה.

["הארץ", 12.7.2020]

זה לא מספיק! אנחנו דורשים ממושל המדינה, הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט – לאסור על ראש הממשלה לעסוק גם בַּנושאים הקשורים במערכת הביטחון של ישראל, ובהם המאבק בגרעין האיראני, וזאת בעקבות ההתפתחויות האחרונות בתיק הצוללות, שקרוב לוודאי תוספנה עוד כתב אשמה נגד נתניהו ותזרזנה את שליחתו של העבריין העומד להיות מורשע – לכלא מעשיהו!

כזכור, מושל המדינה גם מנע מנתניהו לקבל עזרה כספית למימון ההגנה שלו מול המערכת המשפטית הענקית והיקרה של המדינה, וגם ציווה עליו להחזיר חליפות שקיבל במתנה מבן דודו מיליקובסקי לפני שנים רבות!

כל זאת למרבה שמחתו הפרועה של האספסוף הנאור!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל