חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בתמוז תש"ף, 16.7.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראבּ: אַל תִּשְׁאֲלוּ לַמֵּת. דֶּה פְּרוֹפוֹנְדיס. הַמְנֻתַּחַת. // עמוס גלבוע: תורכיה – הכוח העולה באזור. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ח: בְּצֵל קורת הקורונה. // יורם אטינגר: גבול ביטחון במזרח התיכון. // שמעון גרובר: 1. אזהרה, התקפה והשמדה. 2. ללמוד מהשוודים ומהדנים. // איליה בר-זאב: צָהֳרֵי יום שרבי. דו-שיח – הוּא וְהִיא. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 15.7.20. 2. אחריות הפרט. // מנחם רהט: ריח מהפך באוויר? // מתי דוד: דגלים שחורים מאיימים על ישראל! הבית השלישי במשבר לאומי – בריאותי, כלכלי, וחברתי. נבואת אזהרה של סכנה קרובה שעלולה להתגשם. // ארנה גולן: על סיפורו של משה גרנות, "מימי וסימה", וסיכום. // משה גרנות: "מימי וסימה" [פרסום חוזר]. // עדינה בר-אל: הכול מתחיל משתיל – מאיר פרנק. // משה גרנות: על "ערב של פאריז – מבחר שירי אהבה" מאת עדנה מיטווך-מלר. // חנה סמוכה מושיוב: עובד האדמה. // נירה אשל: על הלבוש הנשי בקיבוץ. // יונתן גורל: שני שירים. // מאמרו של הרצל חקק על יצחק שמי. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. ארבעה בעגלה אחת. התאכרות]. // ממקורות הש"י.

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). ברוך, לו מוקדש השיר, הוא אחיה של אסתר, ברוך בן עזר ראב (1887-1960), בן זכר ראשון של פתח-תקווה, שהיה מבוגר מאסתר בשבע שנים.

האירופאים מזהירים שאם ישראל תספח, הדבר יסכן את היציבות באזור ויבעיר אותו. טיפשות בשיאה. האזור בוער מזה שנים ואין מכבה. מדליקת המדורות הגדולה עכשיו היא תורכיה השואפת להגמוניה אזורית, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון ואוצרותיו. והכול מחרישים. מנגד, איראן בירידה ובשקט מושמדים מערכי הגרעין שלה. ההצלה שלה: סיוע סיני מאסיבי והפסד של טראמפ בבחירות.

דומני שהאימרה הכי מטופשת הנאמרת כיום בעולם, ולא ע"י אווילים ידועי חולי, אלא ע"י מנהיגי מדינות, בעיקר מאירופה, היא זאת: אם ישראל "תספח", או בכלל תעשה משהו שמרגיז אותנו, הדבר "יערער את היציבות באזור ויבעיר אותו"!

אפילו חכמי חלם היו צוחקים למשמע דברי הטמטום הללו. מזה כמעט 10 שנים המזרח התיכון מצוי באי יציבות קשה וכולו בוער. זאת בעירה ארוכת טווח שמכבי האש לא מסוגלים לכבותה. לעומתה, כל תרחיש קיצוני של בעירה אפשרית מול הפלסטינים, היא כמו להבת גפרור מול מדורת ענק. אז זאת הזדמנות להציג את הבעירה והזעזועים העכשוויים באזור שלנו.

האיפיון המרכזי, להערכתי, הוא: עלייתה של תורכיה, המייצגת את האסלאם הסוני הלא מתון ("אחים מוסלמים") וירידתה (הזמנית?) של איראן כמובילת העולם השיעי. רק לפני זמן מה דובר על הגמוניה איראנית בסהר הפורה ויצירת ציר יבשתי שיחבר את ההגמוניה האיראנית מטהרן, דרך בגדאד, בואך דמשק ומשם לביירות ולים התיכון, מה קרה עם זה?

השאיפות להגמוניה ככל הנראה נישארו, אך הביצוע תקוע: באיראן עצמה, עם כלכלה "על הפנים", מפעלי גרעין חיוניים מושמדים בזה אחר זה, והדבר מלווה בדממה עולמית. בעיראק דאע"ש משתולל. הציר היבשתי הוא אולי בגדר שביל במדבר הסורי. בסוריה מתנהל מאבק (פעמים מאבקי דמים) בין תומכי איראן לבין תומכי רוסיה, אסד "המנצח" מחזיק בטריטוריה עם יותר ממיליון בתים הרוסים, מוכת אלימות ושחיתות, כאשר מה שנשאר מהצבא שלו צריך מהשבוע להסתפק בכיכר לחם אחד לשבוע עבור 4 חיילים. ובלבנון כל הזמן מהומות והרוגים במחאה נגד חיזבאללה. ימים רעים למה שהיה "ציר הרשע". אבל, קורצת לו בפינה ישועה: סיוע סיני מאסיבי ונפילת טראמפ בבחירות.

ולעומת זאת, תורכיה של ארדואן, עם לירה תורכית שצונחת לאדמה, מופיעה כמעצמה שבכוונתה להיות בעלת ההגמוניה האזורית. בראש ובראשונה בכל האגן המזרחי של הים התיכון, עם שליטה על אוצרות הטבע שבמעמקיו. סקירה קצרה על מהלכי התורכים: הם שולטים כיום למעשה כמעט בכל צפון סוריה, ובפועל החלו ל"ספח" אותה. הם מחזיקים כוח צבאי בקטר ומגינים עליה מפני סעודיה (תמורת מיליארדים). הם תוקפים את הכורדים בצפון עיראק. הכי משמעותי היא המהלך שלהם בלוב. שם הם היטו את הכף הצבאית לטובת בן בריתם הלובי. בכך הם התייצבו מול מצרים, התומכת בבן הברית הלובי שלה. השלל הוא כמובן הנפט הלובי. האיום התורכי כלפי אירופה: לשלוח רבבות פליטים ומהגרים אפריקאיים מלוב לעבר איטליה הקרובה. התורכים כבר מקבלים מזה זמן למעלה מ-5 מיליארד יורו מהאיחוד האירופי כדי שלא ישלחו פליטים סוריים דרך יוון. זה הפרוטקשן הגדול.

הים התיכון המזרחי הופך ממש בימים אלו פוטנציאל להתנגשויות ימיות בין תורכיה ליוון, ובין תורכיה לבין קפריסין ומצרים. גם האיטלקים מאויימים ע"י ארדואן. הכוח הימי החזק הוא של התורכים. לא רק שצבא היבשה התורכי הסדיר הוא עצום (כמעט 700 אלף איש) והשני במערב אחרי ארה"ב, אלא שהצי התורכי הוא גדול ומודרני (23 סטי"לים ו-24 אוניות מלחמה ונושאת מטוסים קטנה בדרך). מזה כמה שנים היא פתחה בתהליך התעצמות של ייצור עצמי. זה כולל בנית 6 צוללות מתקדמות ביותר עד 2027, ברישיון של חברת טיסנקרופ הגרמנית, בנוסף ל-13 צוללות מתקדמות שנמצאות כיום בשרות הצי התורכי.

האם ארדואן הולך רחוק מדי? מה שברור שהוא מדליק מדורות חדשות, והכול מחרישים, ויראים מהבריון. מה יהיה אחרי הבחירות בארה"ב?

סתם כך, בחודש אוקטובר 2019 הגיעו תצלומי לווין אמריקני מאזור הוביי בסין שעברו את הפיענוח השבלוני ותויקו כמו רבים לפניהם. שום מחט לא נעה באופן חשוד. אמריקה היתה עסוקה רובה ככולה בהליכי הדחת נשיא במסדרונות בית הנציגים בבניין הקפיטול, בעוד מיספר בחירי מימשל, בראשם מזכיר האוצר, מכבידים ידם על סין בתהליך מלחמת הסחר.

סין עמדה בעמדת הפסד ברורה בסיבוב הראשון והחליטה "לשקול בחיוב" את הצעתו של טראמפ לחתום על הסכם חלקי בסבוב הראשון, אבל הישהו החלטה סופית כל עוד צפי ההדחה נראה גבוה. רק כאשר הבינו שלהצבעת ההדחה בבית הנציגים לא יהיה כל סיכוי, הם הרימו טלפון באישון לילה שלהם: "מגיעים לוואשינגטון לחתום."

בדצמבר, ימים ספורים קודם לחתימה המשודרת, החלו כבר לצוץ ידיעות בלתי רשמיות על נגיף קורונה חדש במחוז הוביי. סגן נשיא סין במושב החתימה בבית הלבן החל פתאום לדבר אנגלית שוטפת אבל שום מילה לא אמר בנושא המגיפה החדשה במחוז "קטן ושולי" (רק 25 מיליון תושבים). גם לא על בידודו הפנימי של האזור, מול המשך טיסות חוץ "כרגיל" מהאזור ואליו.

בשבועיים הראשונים של ינואר עסקה אמריקה במשפט ההדחה הרשמי בסנאט שהסתיים בזיכוי מוחלט במחצית החודש. בשלב הזה כבר ביצעו התיירים הסינים מהוביי את שליחותם הקדושה – הדבקה רבתי באירופה והתחלתית במערב ארה"ב. חמישה ימים אחרי הזיכוי כבר חסם טראמפ את הטיסות מסין. בימים שחלפו מאז נזכרו בתמונות הלווין ובדיקתם בדקדקנות לא השאירה תהיות: כל מגרשי החנייה ליד בתי החולים במחוז "הקטנטן" הנ"ל היו לפתע פתאום מלאים ונשארו כך חודשים לא מעטים. אבל הנזק נעשה ובענק. הפנדמיה (מתי תשכיל האקדמיה ללשון העברית למילת הבדלה מאפידמיה) הרב-יבשתית פגעה קשות – ובארה"ב במיוחד. השוני האקלימי העצום בין 50 הסטייטס לא מאפשר להכריז על ארה"ב כולה כ"אזור אסון" מה שהיה מעביר את אחריות הטיפול לנשיא. מכאן, למושלים האחריות לטיפול במשבר הרפואי כאשר הכלכלה – באחריות הנשיא. זוהי לאקונה לוגית חמורה במשילות מכיוון ששני המשברים – הרפואי והכלכלי, תלויים במהודק אחד בשני. האפשרות התאורטית היחידה בסתימת הלאקונה היא תיקון בחוקה – מבצע בלתי ישים לחלוטין במדינה כה משוסעת.

את מאמץ הנשיא "לפתוח" את הכלכלה עיכבו במודע המושלים הדמוקרטים בסטייטס שלהם ונוספו עליהם שאר החסימות המלוות שוד, ביזה, הצתות והשמדת אתרים היסטוריים, שאותה ביצעו המפגינים תומכי ה-BLM ("חשיבות חיי שחורים") ותומכי התנועה "הפרוגרסיבית".

המחצית הראשונה של 2020 התאפיינה בשני משברים גלובאליים בו-זמניים הנובעים ישירות מהפנדמיה – קורונה. משבר רפואי ומשבר כלכלי. כל ניסיון לפתור אחד מהם חותר ומעמיק את מישנהו בפונקציות תלת-מערכיות בטווחי זמן: קצר, בינוני וארוך.

המשבר הרפואי מתאפיין באי-וודאות התרחישים הרלוונטיים, ובאי-ידיעה בסיסית. הוא מלווה בהיתכנות גלים שונים בעוצמתם ובאורכם. המחלה מתרחשת תוך עיכוב (delay) משמעותי בין חשיפתה הראשונית לבין מופעה בדרגות החמרה שונות. "הפתרון" הקלאסי (הסגר מלא) ישים במלואו רק במשטר דיקטטורי ( לכן הופעל באופן "מושלם" בסין). בדמוקרטיה, הפעלתו חייבת להיות קצרת מועד משום פגיעתו ההרסנית בכלכלת המדינה, המתעצמת לדרגת "אפקט קוביות דומינו" כאשר הרזרבות בבנק המרכזי מתקרבות לקו האדום.

למשבר הרפואי קיימת תכונה חיובית מרגיעה וחשובה – יש לו אופק עתידי לניטרולו. האופק מותנה בפיתוח מוצלח של חיסון או חיסונים!

המשבר הכלכלי מתאפיין באי-וודאות נמוכה יחסית אך מחירו מרקיע גבהים עם זמן הימשכותו. הסיכון הנמוך באי-וודאות נובע קודם כל מניסיון שנרכש. ההיסטוריה עשירה בדוגמאות להקטנת סיכון, החל מתיבת נח, יוסף והממגורות במצרים, וכלה ברזרבות המטבע ומתכות יקרות במרתפי הבנקים המרכזיים. אלא שבמרבית המקרים (כולם?) הופיעו המשברים הכלכליים ללא כל קשר למשבר רפואי. למשל "השפל הגדול" של שנות ה-30 במאה הקודמת ולאחרונה המשבר של 2008 היו נטולי כל זיקה למשבר רפואי. לעומת זאת "השפל הגדול" היה המיילד של התערבות ממשלתית ע"פ המודל של הכלכלן הבריטי קיינס. משבר 2008 היה משבר פיננסי תוצרת אמריקה שהוליד התערבות של הבנק הפדראלי וחקיקה משמעותית הנועלת על בריח את הרחבת המנוף האשראי למשכנתאות ונכסי קרקעות.

הקושי בפנדמיית הקורונה – מהותי. הוא נובע ממשבר תאומים-סיאמיים הרפואי-הכלכלי במשטרים דמוקרטיים. הם מחוברים כמו נדנדה זוגית שבה כאשר תאום אחד עולה בצד אחד התאום בצד השני יורד או להיפך. יתרה מזאת, המחיר במשברים הסיאמיים הללו לא ניתן להמרה ביניהם. לא קיים שוק חוקי שבו ניתן להמיר חיי אדם בכסף. אלא שמבט חודר יגלה שקיים שוק אפור בנושא הזה ולא נעסוק בכך מפאת קוצר היריעה.

הקושי החמור יותר נעוץ באי הידיעה לגבי גל נוסף או נוספים לזה הראשון. בגל הראשון קיימת הבנה לפעילות הממשלה שמגיעה בהדרגה לסגר מלא ונובעת מאי ידיעה בסיסית של חומרת המחלה, מהולה בתקוה ש"השטחת העקומה" תביא מזור כולל.

עם השגת ההשטחה מתחיל לחץ ל"פתוח את הכלכלה", שמעיר מריבצה את המערכת הפוליטית שמתחלקת בין צרכני כסת"ח מול צרחני חל"ם (ה-"ל" משמשת בעיקר "לאחר" וגם עבור "לפני").

בינתיים אלה קולות של ענות חלושה בעיקר מכיוון שהמשק ניפתח בחלקו והממשלה מרגיעה את אלה שממתינים בסגר החלקי לתורם שייפתח "בימים הקרובים..." אבל זוהי בדיוק תקופת הבטן הרכה של המשבר הכפול – אורכה בין 2 ל-4 שבועות. הנגיף "שעקומתו הושטחה", המצוי ברמת הדבקה נמוכה, מגלה לפתע קהלים גדלים והולכים מעבר "למשפחה האורגנית" ומתחיל להדביק את הסובבים את אותו "חולה א-סמפטומטי" – ובמקביל נענית הממשלה ללחץ "המעסיקים הקטנים" לפתוח את כל המשק לאור המשך היעלמותו של הנגיף שבאותה עת עדיין נמצא בדגירה בגופם של אלפי נשאי הנגיף.

זו בדיוק שעתה של האופוזיציה הפוליטית להבעיר מנועים עבור פתיחת כל שערי הכלכלה. כאשר הסקטורים היצרניים כבר פועלים (חלקם לא נסגר אפילו). נותרו הסקטורים של שירותי התחבורה, התיירות, הפנאי, והאמנויות כמעט נעולים – כי בהם יש לדאוג, בנוסף לעובדים, גם ללקוחות שמיספרם גבוה מהעובדים עצמם בעשרות אם לא במאות אחוזים!!! בשת"פ מתוזמר בין התקשורת לידועני הסקטורים הסגורים ולבעלי העסקים הנעולים מתגבשת מערכת לחץ על הממשלה לזירוז הפתיחה לכמעט מלאה. ואז, בתיזמון מופלא, עם סיום דגירת הקורונה שיחול "בעוד יומיים-שלושה בלבד" – נכנעת הממשלה ופותחת מרכיבי משק משמעותיים, כולל בתי ספר, לרווחה. כעבור אותם ימים ספורים פורץ לו בביטחה ובעוצמה הגל השני, ואיתו בתגובת שרשרת: גל עוצמתי – סגירה חלקית מחדש – עלייה מחודשת באבטלה הכוללת את אלה שפוטרו לפני מיספר חודשים... הממשלה מודיעה על הזרמת מיליארדים לחשבונות המפוטרים בשנה הקרובה. ההודעה חשובה ביותר אבל איחרה את המועד – היא לא עצרה את בוא האלפים לכיכר העיר.

התסריט למעלה מתאר בתמצית את שאירע אצלנו ובמדינות דמוקרטיות אחרות – שלא נמלטו מהגל השני. כמעט כל ראש מדינה כזאת יעוף הביתה בבחירות הבאות. הבוחר מסתכל על השורה התחתונה, שוכח את הנסיבות המקילות, ומוכן לתת הזדמנות למישהו אחר.

בארה"ב מתקיים שוני מהותי בעמדות הבסיסיות של הבוחר. הוא נובע משאיפת "המייסדים" למסד נשיא שאיננו מלך או קיסר כל יכול מצד אחד, וגם לא נשיא-בובה מצד שני. מכאן מתחלקת האחריות בניהול המשבר הכפול הנוכחי בין הנשיא שעליו מוטל ניהול הצד הכלכלי – עם "שותפים" מהקונגרס והפדראל ריזרב. ניהול מערכת התנהגות האזרחים בנושא הרפואי נתונה בידי המושלים וראשי הערים. תמיכה פדראלית נתונה בידי הנשיא והיא כוללת בדיקות, אספקת ציוד רפואי (מכונות הנשמה למשל), מימון פיתוח והפקת תרופות, מימון פיתוח חיסון – הכול בהקפי ענק. בילבול סמכויות מעוטר.

נכון לרגע זה הבחירות יוכרעו, כמעט באופן בלעדי, ע"פ הדינמיקה הכפולה של משברי הקורונה: הרפואי, הכלכלי, והכי חשוב – האינטראקציה בין השניים.

1. התחלואה הארצית נמצאת בעלייה מעריכית – בסדר גודל מרתיע של כ-60 אלף נדבקים ביום! זה מקביל ל-1500 ביום אצלנו. אין צורך להזכיר לנו את תגובותינו לסדר הגודל הזה.

2. התמותה הארצית נשארה נמוכה יחסית ואפילו שמרה על מגמת ירידה זעירה עד לפני שבוע. אז חלה עליה מתונה והשבוע ייקבע האם זו מגמת עליה או אירוע חולף.

3. התחלואה ע"פ סטייטס היא-היא המשמעותית לבחירות. איור 1 למטה מדיר שינה מטראמפ. ויש סימנים לכך שהדיונים בחוותו בפלורידה הולידו שינויים באסטרטגיית הבחירות שלו. הבחירות לנשיאות מתנהלות ע"פ שיטת ה-Electoral College עם "המנצח לוקח הכול". מבט באיור מצביע על טקסאס (38 אלקטורים), פלורידה (29), בעלות כדורים גדולים יחסית, שהצביעו ב-2016 לטראמפ, וייתכן שיצביעו נגדו הפעם אם זה יהיה המצב ב-3 בנובמבר. אם נוסיף את פנסילבניה (20) הגובלת בדלאוור הזעירה – מגוריו של ביידן, שהיתה אחת מהפתעות 2016 כשהלכה לטראמפ – מקבלים 87 אלקטורים שטראמפ עומד להפסיד הפעם! אם ישמור על כל שאר הישגיו מ-2016 – הוא יקבל 219 אלקטורים מול ביידן 319 – שיזכה בניצחון סוחף!!! אגב, הכדורים הגדולים ביותר שייכים לסטייטס דמוקרטיים ברוב גדול כמו ניו יורק וקליפורניה. שום מועמד רפובליקני אפילו לא חולם לזכות בהם בעתיד.

1. רמת התמותה מקורונה (להבדיל מתחלואה) היא זו שעליה טראמפ בונה את יהבו.

2. שמירה על מועמדותו של ביידן – אסטרטגיית "אש על כוחותינו"

טראמפ רואה במועמדותו של ביידן נכס אלקטוראלי חשוב. כזה, שחובה לשמר את מועמדותו עד אחרי הוועידה הדמוקרטית במילווקי – אוגוסט 17-20, 2020. עד אז עלול אסימון "המוגבלות הכוללת" של ביידן ליפול והוא יוחלף ע"י מוסדות המפלגה.

משימה דומה עמדה בפני טראמפ ב-2016 כאשר רצה מולו הילארי קלינטון. כישרונית, חכמה, ובעלת נסיון עשיר, נותרה הילארי ללא אג'נדה. מורשת אובמה, אצלו שירתה כמזכירת המדינה בקדנציה הראשונה, התקבלה אז כ- Non-Starter או ככישלון-ידוע-מראש. טראמפ ביקש למנוע ממנה גישת התנצחות עם האג'נדה רבת-הפעלים שלו. זה עלה בידיו. בכמה פעולות מבריקות שלא נסקור כאן, הוא הצליח לנטוע בה את ההרגשה שהוא עדיין דבק בעברו העשיר שכותרתו "רודף נשים". זה עבד! הילארי זינקה, לא פחות, על הפיתיון ולא שמטה אותו עד מועד הבחירות ממש.

הפעם חייבים לשנות את הגישה. מה שצריך בכדי לדבוק בביידן זה "לרדת לרמתו" ורצוי מתחתה מבלי לפגוע ביוקרתו של טראמפ. השיטה שננקטה ניצלה את הקורונה כפנדמיה. זה החל באמירות נלוזות המשוות את הקורונה לשפעת (שאב את הרעיון מכמה מומחים ידועים). המשיך בסתירות בוטות במסיבות עיתונאים של "המומחה המעוטר" בארה"ב – ד"ר פאוצ'י – איתו יש לו חשבון כאשר גילה שלמומחיותו העולמית במחלת איידס אין מה לומר בנושא הקורונה.

מכאן הדרך קצרה לאי חבישת מסכה. ולבסוף הצגת רמת התמותה כשהיא עומדת כרגע על "פחות מאחוז אחד מסך הנבדקים" – נתון נכון כשלעצמו אלא שהוא מציג תמונה מטעה. הנתון הנכון אמור ליחס התמותה לגודל האוכלוסייה. סוף השבוע האחרון הביא, להערכתי, בצניעות מתבקשת, לסיומה של האסטרטגיה הזו. אות הסיום צולם מחוף לחוף כאשר טראמפ הופיע עם מסכה כהה עם אות נשיאותי בצידה השמאלי.

1. ההגנה הטובה ביותר – התקפה. מבט על גרף הדאו ג'ונס מציג את בבואת המשבר הכלכלי כתוצאה מהפנדמיה. עד תחילת מרץ 2020 נושק ל-30,000. תוך 4 שבועות בלבד הוא נחתך ל- 18,500 כתוצאה מהפנדמיה העולמית. בשלהי אפריל מתחיל המשק להיפתח ע"פ החלטות המושלים כאשר המימשל מזרים סכומים גבוהים לשרידותם של עשרות מיליונים מובטלי קורונה. בחודש יוני מתבצעת "פתיחת משק" רישמית עד ה-8 ביוני שבו משלים המדד חזרה של כ-9,000 נקודות וקליטתם לעבודה של 5 מיליון מובטלי קורונה. אלא שאז, עם הזמנת זרי הדפנה, פורץ הגל השני בעוצמה – הפעם בסטייטס בדרום. הנפילה של כ 1,500 נקודות היא קשה – המומנטום ניקטע ובמשך למעלה מחודש עדיין מתרחש דישדוש מכאיב באזור ה-26,000. הוא מכאיב כי בחודש הזה בלבד המשק היה אמור לטפס ל-28 אלף ולפתוח את התחבורה בים ביבשה ובאוויר ובמקביל להעלות את מחיר הנפט הגולמי לתחום ה-45-50 $ שבו הפקת הנפט מפצלים (פראקינג) נותנת יתרון ענק לארה"ב על כל מתחרותיה. וכל זה ביחד היה אמור לקלוט כ-5 מיליון מובטלים נוספים לעבודה מלאה עם הבטחה להגיע למחצית אוגוסט עם אבטלה של כ-8%. במקום זה נכנסו כמה חברות פראקינג, המושבתות למעלה מחודשיים, למצבי כונס נכסים בדרגות שונות בעוד הביקוש לנפט נמצא בעליה מחוץ לארה"ב.

סימנים מעודדים נרשמו לאחרונה בוול-סטריט, באופן חלקי. בשבועות האחרונים שובר מדד נסדא"ק שיאים עליונים כמה פעמים בשבוע. מדד S&P גם הוא נמצא סמוך לשיאו. המדד הראשון עוסק במניות חברות הטכנולוגיה והיי-טק, השני במערכת הפיננסית. הפירוש המעשי מתבטא ביכולת לעבוד בבית או במשרדים שהותקנו בהם מחיצות ומעכבי הדבקה למיניהם.

אתמול, הדאו שהה בעליה של 600 נקודות, אבל, מחיר הנפט הגולמי עדיין נסחר ב-40 $. ואז, שעתיים לפני סגירת המסחר, נמחקה כל העיליה כאשר מושל קליפורניה הודיע על סגר כולל!!!

הימים הבאים יגידו אם לפנינו אופנסיבת קיץ כלכלית של טראמפ או רק ניסיונות גישוש. דיסני וורלד נפתח באורלנדו וליגת ה-נ.ב.א תיפתח בסביבתו בתחילת אוגוסט כאשר מספר הנידבקים בפלורידה שובר שיאים. הימור לא קטן שנלקח ע"י הנשיא והמושל ידידו-מעריצו שמשוועים, כמו כולם, לשעור תמותה נמוך בגל השני כולו.

2. סין. צריך מידה לא קטנה של ציניות, שלא לומר תעוזה, בכדי לפעול כמו סין. כאשר העולם נאנק להשתחרר מכבלי הקורונה שהם הפיצו במודע (לא פיתחו במכוון, "רק" הפיצו) עם למעלה מחצי מיליון מתים בחצי שנה (5000 ביום), תחת צפי של שימוש המוני בחיסון לא לפני שנה נוספת – הם מפירים הסכם חתום עם ארה"ב (שלב א' של הסכם הסחר), מפירים את הסכם הונג-קונג עם בריטניה, ו... תחזיקו טוב... עומדים לחתום עם איראן על הסכם פיתוח ארוך טווח במתווה בארטר שבו ייבאו נפט איראני במשך שנים. וזאת מול הסנקציות החריפות ביותר שהטילה ארה"ב על איראן, וכאשר זה נעשה חצי שנה בלבד אחרי שארה"ב קיפדה את ראש הנחש האיראני – סולימאני.

אין תימה למראה השיפור בכלכלת סין בתקופת הקורונה. את ההתפרצות היא חנקה כדיקטטור – בהשליטה משטר צבאי חמור באזור הנגוע. אז פרצה קדימה ללא מעצור שהוא מכיוונן של כלכלות המערב הנאבקות לשימור כלכלתן ונמצאות בהסגר, מסכות, וריחוק חברתי.

בשבוע שעבר טראמפ שלח "תיזכורת" (איור 3 למטה) משתי נושאות המטוסים "רייגן" ו-"נימיץ" מטס מרשים של מטוסי F35 ומפציציB1 מעל הים הסיני הדרומי בין הונג-קונג לאי המלאכותי שהם בנו בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי. במקביל, "עידכנה" חברת לוקהיד-מרטין את מערך ההגנה האנטי-אווירית ואנטי-טילית של טיוואן. על כך "זיכתה" אותה סין בכניסה לרשימת הסנקציות שבייג'ין תפעיל נגדה.

למי שמהין לחזות את תוצאות הבחירות לנשיאות ב-3 לנובמבר ע"ס הסקרים היום מובטח כרטיס כניסה חינם לרשימת "השוטים" להם ניתנה נבואה. הסיבה פשוטה למדי. משבר הקורונה הדו מימדי – רפואי וכלכלי – מטיל צל ענק על ארה"ב בפרט ועל שאר העולם בכלל. מה שנראה לי חשוב זה לנסות להציג כמה מהתנאים ההכרחיים (לאו דווקא מספקים!) לניצחונו של כ"א מהצדדים.

1. תחלואה ותמותת קורונה גבוהה ולא במגמת ירידה עד הבחירות. גל שלישי גואה יבטיח נצחון סוחף.

2. כישלון בפיתוח תרופות לקורונה ועיכובים בפיתוח חיסון.

3. פתיחת שנת הלימודים לא לפני המחצית השנייה של הסתיו הקרוב.

1. הכרחי לשמור על ביידן כמועמד הדמוקרטים עד אחרי הוועידה הרפובליקנית באוגוסט. יהיה להם קשה להחליפו אחריה. רק אז לחשוף את השלדים בארונו. המפתח לארון אצל רודי ג'וליאני.

2. תחלואה ותמותת קורונה נמוכה ובמגמת ירידה ברורה. ללא גל שלישי. אם כן – בלימתו המהירה.

3. חדשות טובות בפיתוח ובייצור תרופות. תחזית ורודה לאישרור חיסון אחד לפחות והקמת מערך ייצור מתפקד לקראת הפצתו בקיץ 2021. שתי חברות אמריקניות קיבלו זה עתה מעמד רשמי של "ערוץ מזורז" מטעם ה-FDA לפיתוח החיסון שלהן.

5. פתיחה מדורגת של התחבורה בים, אוויר ויבשה. פתיחה מדורגת של כלכלת הפנאי והשירותים.

6. ביקוש מתגבר לנפט. מחיר נפט גולמי מסוג WTI מעל 45 דולר לחבית, רצוי באזור ה- 50$ בתחילת הסתיו.

7. קליטת מובטלי הקורונה לעבודה בקצב של 2-3 מיליון לחודש מאוגוסט עד סוף אוקטובר.

8. שלושת מדדי המניות של וול-סטריט במגמת עלייה חודשית עד לבחירות. רמת מניות הדאו ג'ונס מעל 29,000 עשויה להבטיח ניצחון סוחף. חשוב לציין שהפנדמיה קורונה שיבשה לחלוטין את ארבעת התאוריות המובילות של חישובי ההשקעות במניות בוול-סטריט!!!

9. ניצחונות בטקסאס ובפלורידה. קמפיין נמרץ בפנסילבניה שבה "אסור" לביידן להפסיד. ניצחון לטראמפ בפנסילבניה עשוי לבשר גם על השגת רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס.

10. שמירה הדוקה על "הבייס" האוונגליסטי שלוחץ, בין היתר, לקידום "עיסקת המאה".

11. חידוש הקמפיין בהופעות המוניות, בעיקר בסטייטס המתנדנדות, ובמיוחד בפנסילבניה שבה יבליט את השוני בין האג'נדה שלו העשירה במטרות-איכות מול אלה של ביידן.

12. תגובה שלילית הולמת להסכם המתהווה בין סין לאיראן.

רשימת תנאים כאן ארוכה– כמחציתם נחוצים לניטרול משבר הקורונה הכפול שמכביד רק על טראמפ!

המותניים הצרות של ישראל בתחומי "הקו הירוק" – 14 ק"מ מנתניה לטול כרם – קצרות מאורך נמל התעופה DFW בטקסס, ושוות למרחק בין נמלי התעופה קנדי ולה-גוארדיה בעיר ניו יורק.

היקף צורכי ביטחון לאומי נגזר ממאפייני האיזור בו נמצאת המדינה. איזור רגוע מצמצם את צורכי הביטחון, ואיזור נפיץ מרחיב אותם.

צורכי הביטחון של ישראל נגזרים ממאפיינים גועשים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון: היעדר דו-קיום בשלום וסובלנות בינערביים; טרור ומלחמות בינערביות; משקל כבד לעליונות האסלאם; אזור בלתי-צפוי, הפכפך ועתיר זעזועים פנימיים ואזוריים; משטרי מיעוט עריצים בעלי תוחלת-חיים זמנית כמו מדיניותם והסכמיהם.

מבחנו של ביטחון לאומי במזרח התיכון הוא ביכולת להתגבר על תרחישים שליליים (כגון מתקפת-פתע ערבית), ולא בפני תרחישים חיוביים הנדירים במזרח התיכון.

המעבר של המזרח התיכון מרגיעה למלחמה עלול להיות אף יותר תזזיתי מהשינויים הדרמטיים בפוליטיקה הערבית (לדוגמא, הפלת מובארק על ידי "האחים המוסלמים" שהודחו אחר כך על ידי א-סיסי), וביחסים הבינערביים (לדוגמא, תמיכת ירדן בצדאם חוסיין, הענקת בסיסי טרור בירדן לאש"פ ומלחמת ירדן באש"פ)

שכנות טובה – עם מצרים, ירדן וסעודיה – עלולה להשתנות באופן קיצוני עקב הפלת משטרים על ידי גורמים קיצונים אנטי-ישראליים. המציאות הפנימית בירדן מלמדת שכל חלופה למשטר ההאשמי תוסיף שמן למדורה האזורית, ותבהיר שתוחלת החיים של הסכמים במזרח התיכון עלולה לדמות לתוחלת החיים של משטרים החתומים על ההסכמים.

הגבול עם ירדן – החשופה להפיכה כמו כל מדינה ערבית – הוא הארוך (500 ק"מ) והקרוב ביותר לריכוזי האוכלוסין הגדולים בישראל ולמוקדי כלכלתה.

ויתור על יו"ש ובקעת הירדן יחזיר את ישראל למותניים הצרות (24-14 ק"מ) בין הים התיכון לבין הרכס המערבי של יו"ש (600 מ'), המהווה את "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, שפלת החוף, נתב"ג, 80% מאוכלוסיית המדינה ומרבית תשתיות התחבורה, כלכלה, מדע וטכנולוגיה של ישראל.

הרכס המזרחי (התלול-יחסית) של יו"ש (1,000 מ' מעל בקעת הירדן) מהווה את מכשול הטנקים היעיל באזור, ומעניק 50 שעות לגיוס המילואים (75% מצה"ל) מול מתקפת פתע. שליטת ישראל על רכסי יו"ש, בקעת הירדן ורמת הגולן איפשרה לישראל להדוף מתקפת פתע מצרית-סורית-ירדנית, ומנעה תבוסה קטלנית ב-1973.

לפי "המכון לקרבות קרקע" של צבא ארה"ב: "כוחות קרקע הם גורם הרתעה מרכזי... אמנם הפצצות מדוייקות של חיל האוויר הן קריטיות, אך אין בכוחן להשמיד צבא אוייב.... בכוחו של חיל אוויר לשפר את התנאים לקראת מו"מ לסיום סכסוכים, אבל לכוחות קרקע הכוח להביא לסיום הקרבות ולייצוב המציאות... ב-1995 לא הצליח חיל האוויר האמריקאי להרתיע את הסרבים... ב-1991 לא הביאו 5 שבועות של הפצצות חיל האוויר האמריקאי להכרעה, שהגיעה אחרי 4 ימי לחימה קרקעית."

לדברי מפקד המארינס לשעבר, הגנרל אל גריי: "אמנם טילים חולפים מעל תוואיי קרקע, אך אינם מבטלים את חיוניות העומק הגיאוגרפי. האיום המכריע על ישראל הוא פלישה וכיבוש ערביים. הצלחה צבאית מחייבת יותר ממאות טילים. כדי להכריע את ישראל, יהיה על הערבים להשתמש בשריון, ארטילריה וכוחות קרקע, ולהשמיד את צה"ל על הקרקע. זה היה נכון ב-1948, 1967 ו-1973, וכך גם בעידן הנשק המודרני..."

על מרכזיות כוחות הקרקע אפשר ללמוד ממלחמות הודו-פקיסטן, עיראק-איראן, נאט"ו-לוב, מלחמות הפיצול של יוגוסלביה, רוסיה-אוקראינה, אתיופיה-אריתריאה, מצרים-תימן, מרוקו-מאוריטניה, ארה"ב-אפגניסטן וארה"ב-עיראק. על מגבלות הנשק המתוחכם אפשר גם ללמוד ממלחמות ישראל בטרור חמאס וחיזבאללה.

מרכזיות כוחות קרקע מלמדת על מרכזיות תוואיי קרקע, גיאוגרפית (עומק) וטופוגרפית (גובה ותלילות). מכאן, נוכחות 170,000 אנשי צבא אמריקאים בבסיסים ומתקנים בעשרות מדינות מעבר לים.

ככל שמערכות הנשק הערביות מתוחכמות יותר, מתקפות-פתע ערביות תהיינה מהירות וקטלניות יותר, ולכן עולה חיוניות רכסי יו"ש ובקעת הירדן כגורם מעכב-פלישה. טכנולוגיה גבוהה היום תהפוך לטכנולוגיה מיושנת מחר, אבל תוואיי קרקע גבוהים ותלולים היום יהיו תמיד גבוהים ותלולים.

האדמירל באד נאנס (Congressional Records – Senate, 29.7.1991) – "נסיגה ישראלית מרמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה תפגע ביציבות האזור ותדרדר אותו למלחמה. תחדד את הצורך במלחמת-מנע ישראלית; תגביר את הסיכוי שישראל תיאלץ להשתמש בנשק גרעיני למנוע תבוסה; ועלולה לחייב מעורבות צבאית אמריקאית [להצלת ישראל]... שטחה של ישראל – כולל הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה – קטן משטח איזורי-האש של בסיס חיל האוויר האמריקאי Nellis בנבדה... טנק מודרני יכול לחצות את [המותניים הצרות של ישראל] ב-15 דקות..."

מזכיר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד: "במדינה צרה מאוד, כמו ישראל, בה אפשר לראות שלושה גבולות מגג בית מלון בתל אביב, יש להיות זהירים מאד בנכונות לסגת משטחים... אין ספק שמעורבות הרשות הפלסטינית בטרור הופכת אותה לבר-שיח בעייתי על עתיד השטחים... התייחסותי לסוגיית 'השטחים הכבושים' היא שהיתה מלחמה, ישראל ביקשה משכנותיה להימנע ממלחמה, אך הם לא נענו לבקשה, והפסידו שטחים כי ישראל לא הובסה..."

גנרל טום קלי, שהיה מפקד המבצעים במלחמת המפרץ הראשונה (ג'רוזלם פוסט, 7 בנובמבר 1991): "אי-אפשר להגן על ישראל ללא תוואיי הקרקע של הגדה המערבית... רכסי הגדה המערבית, ובמיוחד חמשת המעברים במזרח, הם קריטיים ביותר. השתלטות צבא ערבי על המעברים תסיר מגן מירושלים ומתל אביב. ללא הגדה המערבית, רוחבה של ישראל יצטמצם ל-14 ק"מ שאינם ברי-הגנה..."

100 גנרלים ואדמירלים בדימוס (וושינגטון טיימס, אוקטובר 1988): "אל לישראל לסגת מהגדה המערבית, פן לא תוכל להגן על תושבי ישראל. אין אפשרות לפרז את הגדה המערבית באופן יעיל..."

רכסי יו"ש ובקעת הירדן משדרגים את תדמית ההרתעה של ישראל, והופכים את גבולותיה ממקדמי-מלחמה (עד 1967) למרתיעי-מלחמה. השליטה ביו"ש ובבקעת הירדן מקדמת את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב ומדינות-ערב הפרו-אמריקאיות. נסיגת ישראל מיו"ש ומבקעת הירדן תהווה איום קיומי, ברור ומיידי על ישראל, תלבה את אש אי-היציבות במזרח התיכון ותפגע באינטרס ארה"ב.

לעיתים קרובות אנו מתבשרים כי צה"ל מכין את הציבור הישראלי למלחמה הבאה, שעל פי התחזיות תביא לנזק עצום ולנפגעים רבים כתוצאה מהפגזות אלפי טילים מדוייקים מצפון ומדרום.

בצה"ל שכחו כנראה שההגנה הכי טובה היא ההתקפה. צריך להתקיף ולהשמיד את כל משגרי הטילים והפגזים, שממוקמים בלב יישובים אזרחיים, הן ברצועת עזה והן בדרום לבנון.

צה"ל צריך לצלם את האתרים הללו ולפרסמם בכל העולם, בכל אמצעי התקשורת בכל שעה עגולה במשך 48 שעות רצופות, כדי לאפשר לאזרחים החפים מפשע לברוח, ואז להפציץ ולהשמיד.

לא יאומן כי יסופר: שוודיה הסוציאליסטית וחסידת זכויות האדם, המדינה שאסרה על אמצעי התקשורת לפרסם את ההתנהגות הברברית ומעשי האונס היומיומיים של המהגרים המוסלמים, מדינה זו עומדת לגרש רבבות מבקשי מקלט, כי נמאס להם לסבול את הוונדליזם של המהגרים.

ובעוד ששוודיה עומדת לנקוט בצעד קיצוני, הרי שממשלת דניה החליטה להחרים את כל חפצי הערך של הפליטים שיכנסו לתחומה, בהנחה שצעד דרסטי כזה יקטין את נחשולי הפליטים שזורמים לתוכה. כמו כן, החרמת חפצי הערך של הפליטים נועדה לממן את הוצאות השהייה שלהם. ואולי צעד כזה עשוי להרתיע מהגרים אחרים— ובתוכם ישראלים – מלהגר לדניה, פן יבולע לכספם ולזהבם.

"אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁתֹּאבַד לִי," (כָּךְ כָּתַבְתְּ) –

מִסְרוֹנִים מַפְתִּיעִים בְּצָהֳרֵי יוֹם שְׁרָבִי.

בֵּין הָאֹהָלִים בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד –

בְּנֵי אָדָם שְׂרוּעִים עַל הָאַסְפַלְט וְעַל כִָּל שֶׁנּוֹתָר."

בְאוֹתָם רְגָעִים רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי בֵּין סַלְעֵי הַמִּדְבַּר,

עִם קִיצוֹ הֶעָלוּם שֶׁל יַם טֵתִּיס* נוֹתָר יֹפִי מְרַגֵּשׁ –

הֶהָרִים הָקֵּרְחִים, נְּחָלִים צְמֵאֵי שִׁטְפוֹנוֹת,

"רָצִיתִי לִפְגֹּש אוֹתְךָ, לָדַעַת לְאָן...

בֵּין הָבּוֹלְדֵּרִים** הָעֲצוּמִים אֲנִי מְזַמְזֵם לְעַצְמִי:

"אֵלִי אֵלִי, בָּרוּךְ בּוֹרֵא עֶרְגָּה בְּשֶׁבַע שְׁנִיּוֹת."

* ים טתיס – אוקינוס קדום שכמעט נעלם. מילא תפקיד חשוב בתולדות הגאולוגיה בארץ ישראל. (הרחבה בוויקיפדיה).

** בולדר – גוש סלע גדול מאוד שניתק מגוש סלע גדול יותר. ומצוי בנחלים רבים בדרום.

ככל שתגברנה ההפגנות הפראיות והצפופות של האספסוף הנאור האנארכיסטי נגד נתניהו ונגד טיפול הממשלה במשבר הקורונה – כן עלולה להתפשט המגיפה יותר ויותר בקרב המפגינים חסרי האחריות עצמם!

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. היתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פירסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש... הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזימרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר – דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגירסה אנגלית וגירסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות. אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד... נגד הכול. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!) שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו.

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגיפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגיפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו, מיקי זוהר, הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא היתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו." אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף." גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה. חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות."

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פירסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע." והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה."

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא היתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה היתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, היתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו ויילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון: היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה עם הסיסמה: "היֶה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר."

הסיסמה הזאת אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות: על חייך, על סביבתך, על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם. קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים." במה היא "מאשימה את האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

אחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה אינה פוטרת כהוא זה אותנו, האזרחים, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה."

זו דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. אם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. חז"ל קוראים לַפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה." – לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם הוא כזה. ולכן, עליך לחשוב כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו. זו דרישה כמעט על-אנושית למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

"אחריות הפרט" פורסם לראשונה בידיעות אחרונות מיום 15.7.2020.

יותר מדי כתובות אזהרה נרשמו באחרונה על קירות ארמונות השלטון

"גבירותי ורבותי, מהפך!" הכריז 'מר טלוויזיה' חיים יבין במאי 1977, כאשר בישר לעם ישראל כי תמו 29 שנות שלטונה הרצוף של מפא"י. עידן זה מתמשך עד עצם היום הזה, עם הפסקות קלות שבהן עברה זמנית ראשות הממשלה לידי הנהגה – כושלת עד הזויה – של השמאל.

אז, ימי ערב מהפך 77', נרשמו הרבה אותות על הקיר, אבל המפא"יניקים התעלמו. כל פעמוני האזעקה צילצלו, אבל הם לא שמעו. ואז, גבירותיי ורבותיי, אפילו לא היתה באוויר שום קורונה שאחראית למשבר הכלכלי המכרסם כיום ביסודות החברה.

בימים ההם, לפני 43 שנה, העמיקו בציבור תחושות קבס מן ההתנשאות והזילזול מצידם של הפלבאים המיוחסים, נוגסי מנעמי השלטון, מול נאקתם של שאר המעמדות, של 'עמך'. ההנהגה התנהלה ברוח ימי פומפיי האחרונים ונשות ווינדזור העליזות ומשנת לואי ה-14: המדינה זה אנחנו. הציבור נדהם לגלות אז ששליחיו ממפא"י אינם יודעים להבדיל בין רכושם הפרטי של מנהיגיה לרכוש המדינה, ושהמדינה מממנת את הוצאותיהם הפרטיות. בזו אחר זו, עוד זה מדבר וזה בא, נחשפו פרשיות שחיתות מצמררות: פרשת ידלין, התאבדות השר עופר, מאסרו של בכיר המפלגה מיכאל צור (שעל חשבונו התלוצץ הציבור על משקל הפיוט 'צור משלו אכלנו' – ושר בציניות כואבת: 'צור אכל משלנו'), חשבון הדולרים המביך של רבין (מרץ 1977), ה'תרגיל המבריק' הנואל של רבין לסילוק המפד"ל מהקואליציה שעלה לו בריסוק 'הברית ההיסטורית' ובהובלת הציונות הדתית לחיק האופוזיציה דאז. כל התופעות המושחתות האלה והאחרות, הובילו אוגדות של מצביעי מפא"י נאמנים לחיק מפלגות האופוזיציה: ליכוד, מפד"ל (שנסקה לשיא גודלה, 12 מנדטים) ותנועת המחאה ד"ש שקמה על רקע השחיתות שחגגה נוסח ימי פומפיי האחרונים ונשות וינדזור העליזות. העם שלח את המושחתים הביתה.

הפעם המציאות שונה אבל התוצאה עשויה להיות זהה. יש קורונה ויש מציאות קודרת: כמעט מיליון מובטלים נטולי עתיד; מערכת בריאות אימפוטנטית בקריסה; רבבות עצמאים שאיבדו פרנסתם ואינם רואים שביב אור בקצה המנהרה; ענפים מבוססים שהתאדו: תיירות, תרבות, מלונאות, מסעדנות, אולמות אירועים, בילויים ועוד; שביתות שכבר כאן (העובדים הסוציאליים) וכאלה שבדרך (האחיות והאחים), שמאיימות על הצרכים הבסיסיים ביותר; ועל הכול חוסר האמון המשווע, שנולד על ברכי השלומיאלית, חוסר האונים וההיבריס של הצמרת (ע"ע המסיבה של אדלשטיין מיד לאחר הטלת מיגבלות נוספות על האזרחים).

האזרח שניצב מול מחזות האבסורד, נעשה יותר מודאג נוכח אטימות ההנהגה המנותקת מן המציאות: "תצאו לעשות חיים," המליץ נתניהו בנימת אופוריה שהתבררה חסרת כיסוי, בחגיגות סיום הקורונה שלב א', שמצידה לעגה ולא התכוונה ללכת לשום מקום. "תפתחו את חלונות האוטובוסים," הציעה הממשלה, מבלי לדעת שכבר עשרות שנים החלונות אינם נפתחים. או הצהרת השחץ של השר לענייני כלום, שבעברו טייל בין קדימה לליכוד, והפעם הגדיר את זעקות הרעבים: "חרטא".

הציבור גם מודאג משיטת ה'שלוף' בקבלת ההחלטות, שכמעט תמיד מנוגדות זו לזו; ומן ההתנהלות המשטרתית הבררנית, האלימה וחסרת הפרופורציות, שמועתקת ממשטרים אפלים; ומהתנהלות האני ואפסי עוד של מנהיגים 'דגולים', שבזים להנחיות שהם עצמם חתומים עליהם – והרי לך מסלול חד סיטרי לעבר ההתרסקות השלטונית. אם מהפך 77' התחולל תחת תחושת 'מושחתים נמאסם', עשוי להתחולל המהפך הבא בסיסמת 'מנותקים – הביתה.'

חלק מתולָדות הקורונה הם מעבר ליכולותיו של השלטון. השלטון אינו אשם בהגעתה של הקורונה למחוזותינו. אבל הבעייה היא שלמרות המצב הקשה כשלעצמו, השלטון מעמיס עליו התגרויות בוטה בציבור. פעם אחת זה בא לידי ביטוי באמירה המקוממות של יו"ר הקואליציה איש הליכוד מיקי זוהר, השבוע, שהח"כים באים לכנסת בשביל שלושת הכַּ"פים: כסף, כוח, כבוד – ואנחנו לתומנו חשבנו שהם באים לעבוד למען הציבור; ופעם שניה זה בשל הצטרפות הליכוד השבוע להפלת ההצעה המתבקשת מאליה לוועדת חקירה בענייני ביהמ"ש העליון, שנתניהו הפך עצמו למגינו האולטימטיבי.

פעם נוספת מתגרים בציבור באמצעות מאמצים לא סבירים לשחרר את נתניהו דווקא בימים אלה מדרישת רשות המיסים לתשלום כ-600 אלף שקל בעבור עבודות ורכישות בביתו הפרטי בקיסריה, לרבות מימון המדינה לפירעון חשבונות צריכת המים לבריכת השחייה הפרטית; ופעם רביעית הציבור אינו מבין מדוע מתעכב מינוי פרוייקטור למלחמה בקורונה, ומדוע לא יהיה זה, למשל, נפתלי בנט, שנתפס בסקרים השבוע כמי שמתאים ביותר למשימה זו, ומדוע משחק ראש הממשלה בנושא זה בבריאות הציבור. וכאן הבן שואל: מה נשתנה? הרי ההיבריס והיוהרה (כסף, כוח, כבוד – כבר אמרנו?!) – אינם חדשים. אז מה דווקא עכשיו? היטיבה לנתח זאת שרה בכירה לשעבר בליכוד, לימור לבנת: "כל עוד האבטלה הייתה למטה מ-4%, והאזרחים נסעו לטייל בחו"ל פעם ואפילו פעמיים בשנה – לא נגעו להם ענייני הסיגרים ולא השמפניות. כל עוד חנה רכבם החדש ליד הבית, ולפעמים שניים – לא עניינו אותם תיק 4000, תיק המעונות ותמלילי גיא פלג ואביעד גליקמן על חקירת עוד עובדת במעון ראש הממשלה על התעמרות, לכאורה, מצד שרה נתניהו. אדרבא: ככל שתקפו את נתניהו יותר, כך זה הרגיז יותר את ציבור תומכיו. הוא ראש ממשלה מצויין, אמרו. מצב כלכלי מצויין, מערכת יחסי חוץ אדירה, עם טראמפ ועם פוטין. מי יכול עליו? אין אינתיפאדה. אין מלחמות. סתם מחפשים אותו. והלכו להצביע מחל בראשות נתניהו. אבל כשם שניכסו את כל הטוב הזה לנתניהו, עכשיו מנכסים לו את המצב הכלכלי הקשה שלא זכור כמותו. עכשיו כשהכלכלה מתפרקת לנו בין הידיים ולמול העיניים, אומרים: נתניהו אשם".

אהוד: לא. האספסוף הנאור האנארכיסטי שמשתולל – מְסכֵּן לא רק את נתניהו אלא את כל מדינת ישראל! ומי המקורות העלומים שמממנים את התפרעויותיו והפגנותיו של האספסוף הנאור הזה, המורכב כניראה בעיקר ממורעלי "רק לא ביבי!" – סיסמה הנותנת טעם לחייהם!

הבית השלישי במשבר לאומי – בריאותי, כלכלי, וחברתי. נבואת אזהרה של סכנה קרובה שעלולה להתגשם.

לפני שנים רבות אמר חביב בורגיבה, נשיא טוניס לשעבר, לחבריו בליגה הערבית: "אל תלחמו בישראל כדי להרוס אותה מבחוץ, כי היהודים יהרסו את עצמם במריבות בתוכם."

מה שמתחולל בתוכנו בימים אלה, בשם חופש ההפגנה בדמוקרטיה, הפך לאנרכיה משתוללת, של פעילים פוליטיים מתוסכלים, שמתעלמים לחלוטין מהמגיפה הבריאותית המתפשטת ומהמשבר הכלכלי המעמיק. המפגינים רוצים לנצל את המשבר הנורא בו אנו מצויים, כדי לנסות

למוטט את הממשלה הבעייתית, לא בבחירות ולא בהצבעה בכנסת, אלא על ידי מהומות והתפרעויות אלימות של הדגלים השחורים. סכנת ההפקרות של הרס הסדר הלאומי, מקבלת עידוד של הסתה נגד שלטון החוק, דווקא מצד חבר כנסת, עידן רול, אנרכיסט מופקר, שיצא בקריאה למרי אזרחי תחת המטרייה של חסינות ללא ענישה!

דרוש זעזוע מבריא של הלם חיובי בהנהגה ובעם להצלת הבית הלאומי. כל אותן התופעות השליליות וההרסניות, שגרמו לחורבן הבית הראשון והבית השני בתולדות העם היהודי, קיימות מתעצמות ומסכנות את המשך קיומו של הבית השלישי היא מדינת ישראל, שקם בזכות הישגים אדירים של אזרחיה. דרוש שינוי וריפוי בהנהגה המסוכסכת, כדי להיאבק בקורונה והשלכותיה.

קיימת סכנה שההתפרעויות הנוכחיות יובילו את הדמוקרטיה לעבר אנרכיה. בכל חלקי הציבור יש מיאוס וייאוש מההתנהלות של הפוליטיקה ההרסנית. כולם רוצים שינוי שיחזיר את החברה והמדינה, למסלול חיובי של עם אחד. המדינה וההנהגה זקוקים לריפוי מונע. החברה זקוקה לפרנסה ולריפוי בעיסוק. המפלגות כולן זקוקות לריפוי בהלם, כדי למנוע החלטות של חלם שגורמות נזק. ישראל זקוקה לאחדות פנימית! לעוצמה צבאית! לתבונה מדינית! לערבות הדדית! לפטריוטיזם ציוני! לאחריות מנהיגותית! ולהתנתקות מהמריבה המפלגתית ההרסנית השגרתית!

גיליון אחד [חדשות בן עזר 1554] – שני סיפורים, שלושה שמות של נשים

ושני עולמות שונים ורחוקים. ובכל זאת יש בהם משהו משותף. מהו?

עיון בשני עולמות ושני סגנונות ספרותיים שונים בסיפוריהם של אהוד בן עזר ומשה גרנות – שבכל זאת יש בהם מן המשותף כמו גם הנאה בקריאתם.

סיפורו של משה גרנות, שכותרתו נבנית משמותיהן של שתי נשים הרומזים שאינן ישראליות, נכתב בשנות ה-90 ונכלל בספר סיפוריו בעל השם המפתיע: "המאהב השני של הרבנית" (לא פחות ולא יותר!)

הספר הופיע בשנת 1997 בהוצאת תמוז, ובו 250 עמודים והיה בגדר חידוש בנושאיו וברוחו. על גב הספר נכתב כך:

"המאהב השני של הרבנית" הוא סאגה של העדה הרומנית – ייסוריה לפני העלייה, ותלאותיה אחר כך. הווידויים של מורדי, סימה ומוני מפגישים את הקורא עם סיפור חייהם, שהוא גם סיפורה של העדה כולה, זו שאינה מתריסה, שמרבה להבליג על עלבונות, שההומור הוא מיפלטה מן המצוקה.

"המאהב השני של הרבנית" מפגיש את הקורא הישראלי עם פיסות חיים שלא הכיר, הגם שדמויות הדומות לגיבורי הספר ניתן לפגוש בחדרי המדרגות של כל בית משותף."

לפי המחבר יש, אפוא, תכלית לכתיבתם ולכינוסם של הסיפורים, והיא ליצור כעין סאגה של חיי העדה הרומנית שידעה תלאות וייסורים טרם עלייתה ולאחריה, ולוודע בכוחם של הסיפורים את הקורא הישראלי לקורותיה של עדה זו, שאינו יודע עליהם כיוון שלא הירבתה להתלונן על המצוקה או להפגין, אלא פעלה בנחישות להסתגל, ונסתייעה לשם כך גם בהומור.

והאמת, אני עצמי יכולה להעיד על כך. הוריי, שעלו לארץ בראשית שנות ה-30 והקימו קיבוץ, באו מרומניה, ולערך מן הערים הנזכרות בסיפור. אבי עלה מטשרנוביץ, אז רומניה, קודם אוסטריה והיום אוקראינה, ואימי מאקרמן, אז ברומניה, קודם ברוסיה והיום במולדובה. וכשהגיעו קרוביהם לאחר השואה, היתה מצוקת העולים הנפשית והכלכלית אדירה. אבל אני לא זוכרת תלונות על קיפוח. אף כי כאב ואפילו ייאוש היו שם – הם לא הופנו כלפי חוץ ולא הופגנו בתביעות מהממשלה. בעיקר היה שם מאבק יומיומי נחוש וגאה של קיום ולעיתים גם גילויי הומור, לרוב בנוסח "היהודי", כזה הנובע ממצוקה.

המטרה הזאת של כינוס הסיפורים נראית לי, אפוא, בעלת ערך רב. עם זאת, יש לציין שהיא מושגת בכישרון ספרותי. כי מה שבולט בקריאה הוא דווקא הסקרנות האנושית שמניעה את המחבר, יחסו החם והקרוב לדמויות, התעניינותו בתהפוכות גורלן, כישרון הסיפר ועצם ההנאה שבכתיבה. זו נגלית בהצגת הדמויות ומעלליהן, שרובן הן אנשים "קטנים", בתוכה של מציאות "רומנית" בלתי אפשרית, על החיוב והשלילה שבהן, וללא הטייה אידאית. קירבה זאת אף גורמת ליחס חייכני ואף סלחני לא פעם לפגמים האנושיים שבטבע האדם שהמחבר רואה אותם היטב היטב, להצגתם כהווייתם ובראייה רוויית הומור. לכן מעניין לראות כי כאשר מעמיקים להתבונן מתברר כי הדמויות, העלילות והמציאות. הוארו במבט של מערכת ערכית.

וכך, בעוד התיאור מכוון לקליטת סיפורן הייחודי של הדמויות, שבצירופן הן מהוות פרישה של פרקים בהיסטוריה הלא מוכרת של העדה הרומנית, הרי עיצובו הספרותי של הסיפור נובע מן העין הצופה במתרחש והיא טעונה מערכת ערכית רבת עניין.

ואכן, זה סיפור נהדר, רווי הומור ותפניות עלילתיות שנוצרו כיוון שבמרכזו של הסיפור הוצב בחור תמים המנסה להתאים את עצמו למציאות הסובבת רבת השחיתות והערמומיות ולהפיק בה איזו תועלת לעצמו, וכמובן נכשל. וכך נוצר ההומור מהתבוננותו של המחבר בתמימותו של גיבור הסיפור, שהוא עצמו המספר, ובכך הוא המעיד על עצמו. ומה טוב יותר מעדות עצמית?

וכך, תוך כדי שמורדי, הלא הוא הגיבור הראשי של הסיפור, מוסר את עלילתו והסתבכויותיו בגוף ראשון, נפרש רקע חברתי, שלטוני ומנטלי רווי שחיתות ששרר ברומניה בשנות ה-20 (ולא רק בהן), והגיבור התמים אכן מסתבך בו. כוחו של הסיפור שאין בו הסברי רקע ותיאורים מפורטים לעצמם, אלא הרקע לעלילה ותנאי המציאות נפרשים תוך כדי מתן העלילה וכמובן, מזווית ראייתו של מורדי עצמו. שהרי הוא נקלע לעלילה בלתי צפוייה לו לחלוטין, שעה שלפתע בחורה לא מוכרת לו, הלא היא מימי הערמומית, רוצה לזכות בו או לפגוע בחייו. ולא עוד אלא שכל זאת לאחר שכבר נכשל במה שדווקא רצה להצליח בו בשירותו הקצר בצבא הרומני ולנצל דברים לטובתו. וכך, אף שזה סיפור קצר עלה בידי המחבר לשרטט תמונת עולם וחברה ובתוכה עלילה רוויית תפניות המעלה חיוך על שפתינו.

וכאן המקום להזכיר, כי דיווח בלשון "אני" חשוד תמיד בהטייה סובייקטיבית מכוח רגשותיו או הבנתו של המספר. אבל כאן, כשממשיכים בקריאה ורואים את עדותו הכנה של מורדי על כשליו, ואת תמימותו וחולשותיו בצירוף ערמומיותו התמימה, שבהיעדר ברירה נדרשה אז לשם הקיום הסביר, נראית עדותו מהימנה ומעוררת הזדהות.

מורדי עצמו אף מודה בטיפשותו ברגעים מסויימים, כמו במילים הפותחות והמסקרנות, שמתנסחות כעין מוסר השכל עממי ובה בעת גם כהתנצלות אישית על נפילתו: "לפעמים מנסים להתחכם, ועושים שטויות." וכבר וידוי זה מעלה בנו חיוך ראשון על תמימותו וציפייה לראות היכן התחכם.

מעניין גם לציין, שלהופעה החיצונית של הדמויות לא מיוחסת חשיבות בסיפורו של גרנות, וגיבורו לא מוסר פרטים על יופי או מראה גוף של גיבוריו ואפילו לא על זה של אהובתו אלא על מעשיהם, מחשבותיהם, דיבורם או מקומם כאמצעי איפיון. וזה ראוי לציון. אפילו הלבוש נזכר רק לצורך התפקיד או הפעולה, כמו מדי הצבא או הבגדים שמורדי מחליט ללבוש כשייסע בכרכרה על מנת לכבוש את ליבה של אהובתו. וזו תופעה מרתקת המעמידה במרכז את הפעולה האנושית.

גם זמנם של האירועים אינו מוגדר תחילה ולא קל לנחש אותו לאור הדברים על טירונות בצבא עם גדוד פרשים. האם מדובר במלחמת העולם הראשונה? תוהה הקורא. אמנם בסיום, כאשר המספר אומר במפורש שעברו הרבה שנים מאז אירעו הדברים, סיפורו מקבל יתר תוקף מכוח הראייה הבוגרת ובוחנת, למרות שהווידוי בהחלט נשמע אותנטי כאילו הוא קרוב לזמן ההתרחשות. אבל זמנה המדוייק של העלילה ניתן במפורש קודם לכן, ואז הוא משרת לא רק כציון הזמן אלא גם כתחבולת איפיון של דמות וגם ליצירת הומור ובנוסף גם לשרטוט פניה של תקופה.

כיצד? כיוון שהוא ניתן באמצעות ההומור השנון של המבוגר, המתבונן במעשיו הלא חכמים בצעירותו ובחוסר אוניו, כשהוא מציין שהכול בכלל קרה בשנת 1927 – וכי למה? על מנת להסביר לקוראים של היום שאז נערות לא היו נועזות "כמו היום" בשנת 1987 – ובוודאי שלא התנדבו להחזיק לגברים את ה... מה שמו, על מנת שלא ירטיבו את מכנסיהם כשהם משתינים, ואילו מימי, אותה צעירה שפלשה לחייו בדרכו לביתו מהצבא, כבר העיזה ובלא כל נטילת רשות! וכך, גם המנטליות של אותה תקופה כמו קמה לתחייה ועל ריקעה דמותה החצופה, הערמומית ומלאת התחבולות של מימי. ואמנם דומה, כי דמות מעין זו אכן עשוייה לצמוח על רקע חברתי ושלטוני מסואב כזה של אותן שנים.

כאן המקום לשוב ולציין כי גם הרקע מתאפיין תוך סיפור עלילותיו של המספר הצעיר והמנסה להתחכם ללא הצלחה. עלילותיו רצופות ניסיונות לתחבל בכל זאת תחבולות עורמה אבל סופן בהכרח כישלון, וודאי אל מול מימי. וכך הוא מתנהל עד שיגיע הסוף הטוב.

וכיצד יגיע סוף טוב במציאות כזאת? כשמורדי יחליט לבסוף להתמודד פנים אל פנים עם העולם והקשיים, כשהוא ייקח סוף סוף את עצמו בידיים ויעז לגבור על המכשולים שהפחידו אותו. אבל זאת רק לאחר עלילה רצופת מיפנים.

הסיפור נפתח כאשר מורדי נשלח לצ'רנוביץ סמוך לסיום הטירונות בגדוד הפרשים, יחד עם חברו, על מנת לתקן את מרכזיית הטלפונים. תוך כך אנו לומדים על גיוסם של צעירים יהודים לצבא הרומני ואחר כך על תחבולותיהם לקצר את השירות אם יש להם כסף, כי ברומניה הכול התנהל על ידי שוחד. ובכן, כאשר הוא נשלח לתקן את מרכזיית הטלפונים, הוא כמובן נענה להצעת הטכנאי "למרוח על ידו כמה ג'ובות" – לשון נקייה כביטוי סלנג לעגני ומעורר חיוך – ובזכות השוחד מבלה כמה ימים טובים כיהודי באותה עיר. אבל אז, לאחר ההצלחה המדומה, בא בהכרח הכישלון. עם חזרתו לגדוד מתברר שכולם כבר סיימו עם השירות וחזרו לבתיהם. ואגב – שם הם ישמרו את הסוס והמדים שהם (כמובן, חלק מהשוחד) קנו בעצמם ולכן שירתו רק 3 חודשים, וישמרו גם על הסוס כדי "להיות מוכנים להיקרא לדגל" של הוד מלכותו.

או אז הוא וחברו המבקשים להשתחרר במאוחר נאלצים, לאחר שהבינו את תחבולתם של המפקדים השולחים אותם מאחד לשני על מנת לקבל כתב שחרור, לשלם גם להם שוחד, "שמנו יד על הארנק ומרחנו להם את הידיים" בלשון הנקייה של הזמן ההוא, ורק אז קיבלו את כתב השיחרור המיוחל. הומור, הומור – אך מציאות קשה.

וכי עתה יילך הכול כשורה? כמובן שלא. עלילת המכשולים תימשך וביתר שאת. כי עם חברו סמי כץ, במקום לנסוע ישר לבתיהם – המספר לעיר פרומושיקה, וחברו לחארלאו, הם עולים על כרכרה, נוסעים לבית מרזח משתכרים מ"כמה צויקות" כביכול, וניסיונותיהם חסרי האונים לקום מנפילתם מעוררים שוב ושוב גיחוך וחיוך.

אלא שאז באה ההסתבכות האמיתית, כשהבחורה מימי נכנסת לחייהם. ברגע חולשתם היא מופיעה פתאום, מוכיחה שהיא מכירה את פרומושיקה ואת הגימנסיה שבה, ואפילו מטיפה לו מוסר – כאן גם מסתבר ששמו מורדי – על טיפשותו שהוא עומד להתארס עם סימה. או אז היא אף לוקחת תיק "ומתלבשת" עליו בנסיעה לעירו הקטנה.

הוא מודה, כמובן, כי באווילותו, שהיא "טיפשות עם תעודה" אבל הסכים לכל תחבולותיה ואיפשר לה לנסוע איתו, וזאת כאשר היא עצמה מספרת לו על תוכניותיה לכבוש את לב הוריו, אבל הוא, כדרכו, אינו עושה דבר.

יותר מזה, כאשר הוא כבר מגיע לעיירתו, במקום להתמודד עימה בבית הוריו ולגרשה, הוא מנסה להתחמק על ידי בריחה לבית חבר, יהודי כמובן, לפי שמו, ועוד משלה את עצמו שנהג בחוכמה.

רק לבסוף הוא מבין כי אין ברירה והוא חייב להתייצב פנים אל פנים מול האמת, לפגוש את סימה אהובתו שהוא מתכוון להתארס עימה ולחדול מלברוח. עתה, כאשר החליט סוף סוף להילחם עליה "כגבר" מתברר, ושוב תוך כדי פעולה או מחשבה, שהוא, מורדי ברקוביץ', בכלל איש אמיד, כי הוא "יערן ראשי" בחברה גדולה (את זה הבנו כבר מקניית הסוס והמדים). מעמדו אף מתברר מתוכניתו לעבור אל מול ביתם שברחוב הראשי של הליפשיצים, הוריה של סימה, בכרכרה לבנה רתומה לסוס לבן ובחליפה לבנה, שהוא יכול להרשות לעצמו, כדי לשוב ולכבוש את ליבה שתבין ש"כדאי לה", כי כסף, גם לדעתו, כמובן, ולאור ניסיונו, הוא דבר משכנע וודאי.

אבל גם אם הוא מגזים בעושרו מתברר כבדרך אגב שגם משפחתה של סימה אמידה, שהרי היא גרה ברחוב הראשי וזה גם מסביר את אפשרותה של סימה להתנדב בספרייה ולשקוע בקריאת ספרים. ואכן, זו חוכמת הסיפר. כל פרטי הרקע והמציאות והתקופה והאיפיון, כולם נמסרים תוך מתן העלילה ועדויות הדמויות על עצמן בתודעתן ובמעשיהן.

מכל מקום, גם כאשר לשם קידום העלילה דרושים קצת זימוני מקרים מוצלחים, זה בהחלט משתלב, וכשמורדי מגיע לספרייה הוא שומע את מימי מדברת בו רעות ומספרת לסימה איך הוריו אוהבים אותה ורואה את דמעותיה של ארוסתו העתידית. וכשמימי ממשיכה בתחבולותיה הוא שקוע בהתלבטויותיו התמימות כיצד להגיב, ולדעתו הראש דווקא פעל ולכן הוא לא נהג כגבר ולא יצא ממחבואו וכל תגובותיו מגחיכות אותו.

למזלו, בסופו של דבר מודיעה מימי עצמה שהיא נוסעת לסמי כץ, שאינו "בוגד" כמורדי, והסיכוי לסוף טוב גובר. תחבולתו הסופית מאירה אותו ואת סימה אבל גם את הזמנים ההם בעיירות, כי הוא קונה "ספרים בקילוגרמים", אבל איפה? בבוטושאני כי בעיירתו אין חנות ספרים. ובכלל, ספרים היו אז מחמד ליבן של נערות אמידות. אי לכך הוא רוכש באחת את ליבה להאמין בו מחדש ולחבקו ולנשקו ברוב תמימות. הסיום, אם כן, הוא סיום טוב ומשמח. עם זאת, בחלקו הוא גם פתוח, כי מעניין היה לדעת מה אירע עם מימי וסמי כץ. נקווה שאף שם נכשלה.

עתה, לאחר שהוקל לנו עם הסיומים הטובים והשונים מאד של שני הסיפורים, זה של בן עזר וזה של גרנות, הגיע הזמן לשאול מה משותף בכל זאת לשני הסיפורים הללו. שהרי הם מעצבים עולמות רחוקים במקום, בזמן, בדרכי הסיפֵּר, באופני הארת המציאות, בהפעלת סאטירה או הומור וכיו"ב.

המשותף הוא, לדעתי, בכך שראיית העולם מונחית על ידי ראייה מוסרית, ערכית, החותרת ליושר ולצדק אישי וחברתי, לכבוד האדם, ולהיותו של אדם בעל ערכים שיעניקו לו כוח פנימי להתמודד עם מציאות פגומה.

הארת המציאות עשוייה להתקיים בהצלפותיה של סאטירה או בחיוכו של הומור, אבל ביסודה מצוייה כמיהה ליושר, למוסר, להעצמה אישית, וכמובן לחברה נקיית כפים ולכבודו של אדם.

כאן גם המקום להזכיר כי משה גרנות היה מהראשונים שהפעיל את המושג "דיסטופיה" ברצנזיות ובמאמרים שלו ואף חיבר בעצמו דיסטופיה נועזת, רבת דמיון וייחודית בשם "האי" (2015) – והיא היתה משתלבת היום נהדר בסערת הדיונים של "מי טו". כלומר, כאשר הוא רוצה הוא מסוגל בהחלט ליצור יצירה מונעת אידאית, להפעיל "כלים" ספרותיים רבי עוצמה בשמם של ערכים אנושיים וחברתיים שהוא מאמין בהם.

בדומה לו, אך בהבדל "כלים", אהוד בן עזר יודע להפעיל כלים היסטוריים, רומנים וסיפורים, כולל הסיפורים לנוער, שנטייתם היא לא פעם לסאטירה או לשיחזור היסטורי כמו גם לשעשוע או לַביטוי המוקצן בשם ערכים מוצהרים. אבל ברוב המכריע של הסיפורים והרומנים שלהם (ודומה שאף ברומנים בעלי האידאולוגיה) הסקרנות האנושית היא המניע והיא המנוף ליצירה הספרותית, גם אם לאחר מכן הם משתלבים במסכת שלמה. וזה באופן בולט המקרה בסיפורים שלפנינו.

בסיפורים הללו מעניין את גרנות או את בן עזר לספר סיפור אנושי מרתק או משעשע. ובכל זאת, כשהם מספרים על מה "שהיה או לא היה" העין המוסרית שלהם צופה בדברים.

מאלף גם לראות שהערכים המפעילים אותם מצויים דווקא היום במרכז התודעה הישראלית והמערבית. בולט בעניין זה סיפורו של אהוד בן עזר, שמציב דמות בראייה פמיניסטית רבת עמקות במרכז סיפורו, והסיפור היה בכלל מיועד לבני הנעורים ונכתב כבר לפני שנים רבות כל כך, והנה הוא אקטואלי כאילו נכתב היום. ועם זאת, מעניין, כאמור, לראות שבשני הסיפורים הללו חוכמת הסיפר שלטת. וכך הקורא נהנה לו מסיפור כפשוטו. וזה גם מה שמשך אותי. קודם כל לקרוא וליהנות, ואז – להרהר ולבסוף לכתוב.

אהוד: נדמה לי שהמשותף לכתיבתו של משה גרנות ושלי – הוא ששנינו משתדלים לא לשעמם את הקורא, ונדמה לי שאנחנו קרובים יותר להיות תחת אדרתו של יצחק בשביס-זינגר מאשר תחת אדרתו של ש"י עגנון.

לפעמים מנסים להתחכם, ועושים שטויות – לקראת סוף הטירונות בגדוד הפרשים, נשלחתי אני ועוד שלושה טירונים לצ'רנוביץ כדי לתקן את מרכזיית הטלפונים של הגדוד. הטכנאי במחנה ההוא תיקן את המרכזייה תוך שעתיים, אבל רמז לנו שאם נמרח על ידו כמה ג'ובות, יחתום לנו שהוא נזקק לשלושה ימים, וכך היה: מוטב להסתובב שלושה ימים בצ'רנוביץ, לאכול אצל משפחה יהודית, ולישון על מיטה מוצעת, מאשר להתאמן על הגבעות של בוטושאני – "אוייב מימין", "אוייב משמאל", "קפוץ מהסוס!" "עלה על האוכף!" ובלילה לישון על מזרן מסריח ומפורעש. מה שלא לקחתי בחשבון היתה העובדה שהטירונות הסתיימה בינתיים, וכל הפרשים השתחררו, כי צריך לדעת שבאותם ימים מי שהתגייס לגדוד הפרשים של הוד מלכותו, קנה על חשבונו סוס, אוכף ומדים, ובזכות זה שירת רק שלושה חודשים של טירונות, ואחר כך עליו לשמור את הסוס ולהיות מוכן להיקרא לדגל.

אנחנו מגיעים למחנה, והוא ריק מטירונים, וברור שגם אנחנו רוצים להשתחרר – הפקיד שלח אותנו לרב-סמל, וזה שלח אותנו לסרן לופסקו, מפקד הפלוגה, והוא שלח אותנו שוב לרב-סמל, עד שהבנו את הרמז, ושמנו יד על הארנק ומרחנו להם את הידיים, וקיבלנו את כתב השחרור המיוחל.

נו, צריך לחגוג, עלינו על כרכרה, אני וסמי כץ חברי, ונסענו לבית המרזח "קאלו באלאן", ושם גמענו כמה צויקות קטנות, ואחר כך כמה כפולות, ולא שמנו לב איך השתכרנו עד כי שכחנו שבאנו רק לחגוג לקראת חזרתנו הביתה – אני לפרומושיקה, והוא לחארלאו, שתי עיירות קטנות במחוז בוטושאני. סמי כץ היה הראשון שחזר קצת לחושים שלו:

"אתה צודק, סמי יקירי, אבל איך יוצאים מפה? אני רואה שתי דלתות..."

"אז בוא נצא ביחד," וסמי כץ שם את היד על הכתף שלי, ושנינו מתנודדים לקראת הדלת, אבל לא מצליחים לצאת ביחד, ואנחנו נופלים ממש על הסף, והראשים שלנו מתנגשים זה בזה, ועכשיו אני לא רואה שתי דלתות, אני רואה כוכבים.

ישבנו שם אולי חמש דקות, הראש סחרחר, והרגלים לא מתפקדות, ואני שומע קול של בחורה:

"כאילו אתה לא מכיר – אני מימי צ'יזמרו, למדתי עם סימה בגימנסיה וראנצ'אה בבוטושאני."

ידעתי שסימה למדה בגימנסיה וראנצ'אה, ומי ששילם את שכר הלימוד היה הדוד העשיר שלה מאמריקה, אבל אני נשבע בשמם של כל הקדושים שאת השם מימי לא שמעתי מעולם.

"כן, מימי צ'יזמרו, דחינו את זה עד שאשתחרר מהצבא."

"איך את אומרת דבר כזה?! תשאלי את סמי אם אני טיפש."

"אתה טיפש, כי אתה הולך להתחתן עם סימה שהיו לה עניינים עם בנים בגימנסיה."

זה שקר גדול! בגימנסיה וראנצ'אה למדו רק בנות, ועוד בתנאים של פנימייה, וגברת וראנצ'אה בעלת בית הספר והמנהלת שלו, הקפידה שהבנות לא תצאנה מהשערים ללא רשות, ובתשע בערב היה כיבוי אורות.

ואני, באמת טיפש עם תעודה, לא שואל אותה מה פתאום את נוסעת איתי? הרי את לא מכירה אותי, איך את מבקשת לנסוע עם בחור זר? אבל אז הייתי עדיין מטושטש מהצויקה ששתיתי, והראש לא ממש תיפקד.

איכשהו התרוממנו, והזמנו שתי כרכרות, סמי לחארלאו, ואני לפרומושיקה, ואני מבקש מהרכב להצליף בסוסים, ודיו לפרומושיקה! ופתאום אני שומע את מימי שרצה אחרי הכרכרה:

לא שכחתי, כי לא היה לי מה לשכוח. לא זוכר שהזמנתי אותה, אבל שיהיה. ומימי עלתה לכרכרה, מהרגע שעלתה לא חדלה לטרטר לי בראש שהיא שמחה להכיר את ההורים שלי, והם בוודאי ישמחו שהבאתי איתי בחורה נפלאה כמו מימי צ'יזמרו, וכדאי לי לשכוח את סימה, כי היא לא בשבילי, ובאמת אין מה להשוות בין מימי לסימה.

ואני בונצ'ה שווייג, לא מוציא הגה מהפה, ומה שהתחשק לי היה להוריד אותה באדיבות המתבקשת מהכרכרה, ולהיפרד ממנה לשלום. שתחכה לדליז'נס שיגיע בעוד שלוש שעות.

כשהגענו קרוב לכפר באלושני, טפחתי לרכב על הכתף: "גיורגי, תעצור רגע, אני מוכרח להשתין."

ומימי: "אני ארד איתך להחזיק לך, שלא תרטיב את המכנסיים."

צריך להבין: זה היה ב-1927, לא ב-1987, באותם ימים נערות לא התנדבו לעשות דברים כאלה. ואני מתרוקן מכל האלכוהול ששתיתי, והמוח שלי הולך ומצטלל, ואז רק הבנתי לאיזו צרה נקלעתי.

פרומושיקה מתקרבת, ומימי צוהלת שאו-טו-טו תכיר את ההורים שלי, ובלי ספק ישמחו שבנם היקר מביא בחורה נפלאה כזאת לביתם.

שילמתי לגיורגי, הוספתי לו טיפ, ורמזתי לו שישכח מה שראה ומה ששמע, ולמימי אמרתי שתלך לביתנו, ואני חייב לטפל בדחיפות בעניינים חשובים. האמת, היו לי עניינים לסדר עם "הרמן את גרינברג" שאצלם עבדתי לפני הגיוס, אבל עניינים אלה יכלו לחכות – פשוט התביישתי לחזור הביתה עם הפלונית הזאת, כשכל פרומושיקה יודעת שאני עומד להתארס עם סימה ליפשיץ.

הלכתי לביתו של חברי ברל ברבש, סיפרתי לו הכול, והסברתי לו שאין לי ברירה, עליי להיות אצלו עד שמימי זאת תבין את הרמז ותסתלק.

שתי יממות הסתתרתי אצלו, ובינתיים ההורים שלי אירחו את מימי, והם מלאי פליאה שבנם היקר, אינו מראה את פרצופו, ובמקום זה מכניס לביתם נערה לא מוכרת, שאינה מפסיקה לברבר על המעלות שלה, ועל המזל הטוב שלהם שהיא אולי תהיה כלתם.

למרות שהאלכוהול התפוגג לו מכבר מהראש שלי, הנה, הוא עדיין לא תיפקד כראוי: איך שכחתי להזהיר את סימה מפני הצרה הזאת? צריך למהר ולהסביר לה שכל העניין עם מימי הוא סתם תקרית חסרת משמעות, וכי היא נטפלה אליי... רצתי כל עוד נפשי בי לספרייה, כי שם שימשה סימה כעוזרת לספרנית בהתנדבות, כי היא אהבה לקרוא ספרים, וידעה לצטט מ"הרוזן ממונטה קריסטו" ומ"רֶבֶּקָה".

אני מגיע מתנשף לספרייה, רוצה לרוץ פנימה, ואני שומע את הקול של מימי!

"בטח, אני כבר יומיים אצל הברקוביצ'ים, מטפלים בי כמו במלכה, הלינו אותי במיטה של מורדי..."

"נשבעת לך, סימה אהובה שלי, אני באתי להזהיר אותך, אל תתארסי עם הנוכל הזה – הוא מבטיח הבטחות לבחורות תמימות, ואחר כך נוטש אותן, כמו שנטש אותי. באמת, סימה, באתי להזהיר אותך."

ואני מציץ פנימה, והשתיים מתחבקות ומתנשקות, ומהעיניים של סימה זולגות דמעות.

"תדעי לך, סימה, אני לא סתם מדברת, אני הרי החברה הכי טובה שלך..."

ברגע זה רציתי לצאת מאחורי הדלת ולהתנפל על הנוכלת הזאת, ואם חס וחלילה הייתה רומזת על מה שקרה בדרך ליד הכפר באלושני– לא הייתי מסוגל להתאפק, אבל הפעם הראש פעל, ואני המשכתי להתחבא כמו עכבר, ולא כמו גבר. וזה לא נגמר – אני שומע את מימי:

"כן, מכתב שכתבה לו סורינה: 'מורדי היקר, כשנסעתי בכרכרה איתך לבוטושאני, נפל לי הצעיף הכחול שאני מאוד אוהבת. הבנתי שהצעיף אבד לי רק כשהגעתי הביתה. אם במקרה מצאת את הצעיף, שהוא מאוד יקר לי (קיבלתי אותו מתנה ליום הולדת מדודי יוסל), בבקשה, תחזיר לי אותו בהזדמנות, ואולי אפילו תזמין אותי אליכם, בתנאי, כמובן, שההורים שלך מסכימים, כי לא נאה לבחורה להגיע להורים של בחור בלי הזמנה.

"את רואה, סימה, אנחנו לא יחידות אצל הדון-ז'ואן הזה. לטובתך, תיפרדי ממנו כמה שיותר מהר, זאת עצה טובה של החברה הכי טובה שלך."

מסתבר שהפוסטמה הזאת חיטטה במגירות שלי, ומצאה את המכתב הזה, שרק האל הטוב יודע מדוע שמרתי אותו – אולי להראות לנכדים, כשיהיו לי, להוכיח שבבחרותי הייתי מחוזר.

"סימה אהובתי, אני נוטשת את פרומושיקה בלב כבד, ונוסעת לחארלאו, אולי שם יירפא ליבי השותת דם."

הבנתי שהיא מבקשת לבלגֵן גם את החיים של סמי כץ. צריך להבין שזה קרה ב-1927, כשבכל פרומושיקה היה טלפון אחד בעירייה, ואיך אני אודיע לסמי כץ מה מחכה לו?

סימה היתה באמת ברוגז כמה שבועות, לא רצתה לשמוע את ההסברים שלי, אבל אני עקשן – אם החלטתי שסימה ליפשיץ תהיה אישה שלי, היא חייבת להיות אישה שלי. הייתי מתלבש בחליפה לבנה, נעליים לבנות, ונוסע הלוך וחזור ברחוב הראשי של פרומושיקה אל מול הבית של הליפשיצים בכרכרה לבנה רתומה לסוס לבן, כדי שתבין שמורדי ברקוביץ', יערן ראשי אצל "הרמן את גרינברג", יכול להרשות לעצמו את כל המותרות האלו. ברור שזה עושה רושם גדול על לב של אישה. היא גם הבינה שאם תיענה לי, גם לה אקנה כרכרה לבנה עם סוס לבן.

הכרכרה היתה רק הפתיח – הבנתי שסימה מכורה לספרים, נסעתי לבוטושאני לחנות הספרים שבמרכז הישן של העיר, נכנסתי לחנות ספרים, ושאלתי מהם הספרים המבוקשים ביותר, וקניתי ספרים בקילוגרמים. כשהבאתי את האוצר הזה לביתם של הליפשיצים, סימה התנפלה עליי בחיבוקים ובנשיקות.

עברו הרבה שנים מאז, אין לי מושג מה עלה בגורלה של מימי, וגם את סמי כץ לא פגשתי מאז.

כל מי שיוצא עם מאיר פרנק לשוטט קצת בסביבה או לסיור ארוך בארץ, מתעשר בידע רב בבוטניקה. כי מאיר יודע לזהות צמחים ועצים, ולנקוב בשמותיהם העבריים ו/או הלטיניים. כל זה תוצאה של לימודים, קריאה מרובה, ניסיון של עשרות שנים, ואהבת הארץ והטבע שבה. "לדעתי הפרחת הארץ היא ציונות." הוא אומר.

מאיר, חבר מושב עין ורד בגוש תל מונד שבשרון, נולד בעיר גבעתיים. סבו מצד אימו עלה ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. מצד אביו מאיר הוא דור חמישי בארץ.

כאשר מאיר נשאל מתי הגיעה משפחתו לארץ, הוא עונה: "באמצע המאה ה-19, בדיוק בזמן בו התגלה זן השמוטי ביפו, באבו כביר, בפרדס של אנטון איוב." ומיד מקבל השומע שפע של מידע על תפוז זה. איך מפרי באלאדי קטן ורב גרעינים נוצרה מוטציה טבעית והתקבל תפוז אליפטי, ללא גרעינים ונוח לקילוף.

מאיר למד בבית הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים, והיה ילד די שובב. אבל כבר אז נמשך אל הטבע והחקלאות. מספר מאיר: "שיעורי החקלאות התקיימו בחלקה ליד בית הספר. בהדרכתו של המורה שלום גור אריה, (שהיה גם צייר), גידלנו צנוניות, עגבניות ועוד ירקות. בט"ו-בשבט שתלנו עצים בסביבות בית הספר וברחבי היישוב גבעתיים הצעירה. ומאוד אהבתי את שיעורי המולדת. אני זוכר שלמדנו על מקומות בארץ, כמו נחל התנינים שנראה לי אז רחוק, כמו מעבר להרי החושך. למדנו על אישים – על יהושע חנקין שרכש אדמות. וגם ביקרנו בכפר יהושע שהוקם על שמו."

לאחר סיום בית הספר היסודי, בהמלצתו של מורה לטבע בשם ברוך , החל מאיר ללמוד "בבית הספר לגננות ושתלנות" בפתח תקווה. ארבע השנים בבית הספר היקנו לו יסודות חשובים מאוד בתחום זה. הוא מציין לטובה את המורים גיסיה סולקיס המורה לבוטניקה, דוד זיידנברג שלימד צמחי נוי, פרופ' גינדל שלימד יערנות, ומנהלת בית הספר המיתולוגית רבקה ברייזמן, ועוד מורים רבים וטובים. ולאחר ארבע שנות הלימוד היה ברור למאיר שזה יהיה מקצועו בעתיד.

לאחר סיום הלימודים התגייס מאיר לצבא, והתנדב לשירות בנח"ל. הוא וחבריו לגרעין "שקמה" מקן בורוכוב בגבעתיים, שיועדו להשלים את קיבוץ ארז. בתחילה הגיעו חברי הגרעין להכשרה בנחל עוז למשך חצי שנה. מאיר יצא ללמוד בקורס מטעים במדרשה החקלאית של הנח"ל, שהיתה אז במחנה 80 ליד פרדס חנה. [אהוד: נדמה לי שהמכללה היתה בבסיס הנח"ל בבית דראס]. לאחר מכן עבר עם חבריו להיאחזות "גרופית" בערבה, (שהפכה לקיבוץ לאחר ההתאזרחות). בהיאחזות, על הגבעה הצחיחה כמעט לגמרי, חיו חברי הגרעין הצעירים יחד עם סגל מפקדים צעיר גם הוא. מאיר עבד בגן הנוי ואחד הפרויקטים היה שתילת עצי תמר. שנים רבות לאחר מכן יכלו הנוסעים בכביש לאילת לראות את עצי התמר הללו על הגבעה.

כאן יש לציין את רעיה, חברתו של מאיר ולימים אשתו. רעיה היתה חברת גרעין "בזק" ששירת גם הוא בהיאחזות, אבל בצפון. ומאיר היה נוסע בכל חופשה באוטובוסים ובטרמפים מקצה הארץ בדרום, מהיאחזות גרופית, אל קצה הארץ בצפון, להיאחזות אלמגור.

המשך השירות הצבאי היה בקיבוץ "ארז" בדרום. וגם שם תרם מאיר מכישרונו בתחום הנוי. לימים קיבוץ ארז, (אשר בעוטף עזה), הקים בשותפות עם הקיבוצים אור-הנר וברור-חיל את "מטעי השקמה", אשר מגדלים פרדסים ומטעי אבוקדו במקצועיות רבה עד קו הגבול. ומאיר מעיד: "עבורי זוהי סגירת מעגל. כמובן שיש לי סנטימנטים אליהם, ואני שמח לספק להם שתילים מן המשתלה שלי."

עם השחרור מהצבא בשנת 1966, (בתקופת המיתון), החל מאיר לעבוד כפועל במשתלת פרחים במושב משמרת. הוא היה לן בעין ורד אצל דודתו זהבה ז"ל, והיה נוסע בכל יום לעבודתו במשמרת באופניים. תוך כדי עבודה זו הוא נבחן מטעם משרד העבודה וקיבל תעודה של "גנן מוסמך". אגב, על תעודה זו חתם שר העבודה דאז, יגאל אלון ז"ל.

בשנת 1968 מאיר רכש משק בעין ורד, ונישא לרעיה. שם נולדו שלושת ילדיהם: רותי, שעובדת עתה בחברת "חלל תקשורת"; ענבל שעובדת בבית ניהול השקעות; ואופיר, שהוא בן ממשיך ועובד עם אביו במשק. רעיה נפטרה לפני כשבע שנים ממחלה. שלושת ילדיהם חיים עם בני משפחותיהם בעין ורד, ליד מאיר. ואופיר, כאמור, מנהל יחד עימו את המשתלה. אופיר גם מגדל אננס באופן עצמאי, עם חבר שותף מהמושב.

המשתלה בעין ורד הוקמה בשנת 1968. מאיר עבד בה עם רעיה, שנולדה בשדמות דבורה והיתה בתו של שתלן. מאיר מספר ש"רעיה היתה שתלנית מעולה, עם ידים טובות להרכבות עצים וטיפול בשתילים במיומנות ובמהירות." בתחילה היו להם במשתלה מאות זנים של ורדים לנוי. ומהר מאוד הם עברו להיות משתלת הדרים. במשך השנים התפתחה המשתלה והתרחבה. הם החלו להיעזר בשני פועלים – האחד מעזה והשני מתאילנד. עתה מאיר מעסיק חמישה פועלים. כל שתיל במשך תהליך ייצורו במשתלה, זוכה ל-20 עד 25 טיפולים. לפיכך יש צורך בימי עבודה רבים מאוד במשתלה. לדברי מאיר "אין די הקצאות של עובדים. יש לציין שהעובדים התאילנדים רוכשים מיומנות רבה, והם מתאימים לעבודה במשתלה. אבל לצערי, זמן השהות שלהם בארץ מוגבל על ידי השלטונות. ויש צורך לפחות שנה, כדי להכשיר פועל חדש ומיומן."

מוסיף מאיר: "בשנות השבעים של המאה העשרים היו עשרות משתלות הדרים בארץ, ומשתלות גוש תל מונד נחשבו לאיכותיות ומקצועיות במיוחד. ואכן הן שרדו עד היום."

בתקופת השיא של הפרדסנות, בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, היו כ-420,000 דונם. גידלו בהם מה שנקרא 'זני נפח', בעיקר שמוטי (תפוזי יפו, Jaffa), ולנסיה, קצת טבוריים, קצת אשכוליות. כיום יש בארץ כ- 170,000 דונם פרדס, שעיקרם זני קליפים ייחודיים. הבולט ביניהם הוא הזן 'אור'. זן זה פותח במכון וולקני על ידי ד"ר עליזה ורדי ז"ל, שהיתה מומחית בהשבחה ופיתוח זנים ע"י הכלאות והשראת מוטציות. כיום עובדים על פיתוח זנים רבים נוספים, על מנת להתאימם לדרישות השוק - ארומה, מיציות של הפרי, צבע הפרי, קילוף, חוסר זרעים בפרי, עונת קטיף ועוד.".

במשתלה של פרנק מכינים שתילים לפי הזמנת הפרדסנים ובהמלצת מדריכי שה"ם, (שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות). מכינים כנות מזרעים רב-עובריים כגון חושחש, וולקה, C35, טרוייר ועוד.

לכּנות יש השפעה על טיב פרי, גודלו, ההבכרה, עמידות למחלות ועוד פרמטרים רבים. לפיהן בוחרים את הכנה המתאימה לאזור, לטיב הקרקע, לאקלים וכו'. אז מרכיבים את הזן הרצוי בהתאם להמלצות. לדברי מאיר, "המדריכים של שה"ם מעולים, יש היום חילופי דורות, ומדריכים חדשים צעירים, בעלי ידע רב, הצטרפו לצוותי ההדרכה."

יש לציין שייצור שתילים ומכירתם דורש רישיון משתלה מסודר מטעם "השירותים להגנת הצומח". על משתלת ההדרים לעמוד בקריטריונים, ביניהם בית רשת סגור, מוגן בפני חרקים (רשת 50 מש). מי שנתן את הצו לגדל בבית רשת סגור היה שר החקלאות בשנות השמונים אריאל שרון ז"ל.

חומר הריבוי לצורך הרכבה מתקבל מ"בית הגרעין" הנמצא בגילת בדרום, עליו אחראית "מועצת הצמחים – ענף ההדרים" בראשותו של טל עמית. כמו כן "מועצת הצמחים – ענף ההדרים" אחראית על המכון להדברה ביולוגית בבית דגן. שם מבצעים מחקרים בתחום האנטימולוגיה ומאקלמים חרקים מועילים להדברה ביולוגית, וכן היא אחראית גם להדברת זבוב הפירות.

כל "עין" (ניצן) שמרכיבים מקורו רק בגילת. שם נמצאים עצי-אֵם הנקיים מווירוסים ווירואידים. על השתלנים חובה להרכיב חומר מאושר בלבד. עם לקיחת הרכב לצורך הרכבה מתקבל אישור רשמי של "הגנת הצומח".

השתילים המורכבים גדלים במשתלה במשך כשנתיים בתוך עציץ נקוב, כדי שהשתיל "יראה" את הקרקע. (הם נפקדים במשתלה לפני ט"ו באב, 45 ימים לפני ראש השנה), וכך השתילים שנמכרים לפרדסנים נחשבים כבני שנתיים לצורך מניין שנות העורלה עם נטיעתם בשטח. יש להתחשב בהלכה גם בנושא שנת השמיטה. השנה הבאה, שנת תשפ"א, תהיה שנת שמיטה. בשנת השמיטה, כידוע, לא ניתן לזרוע ולייצר שתילים, אלא רק לטפל באופן מינימלי בשתילים שנוצרו בשנה הקודמת. לפיכך, כמובן, לא ניתן לשווק שתילים לנטיעה בשנה זו.

השתילים מן המשתלה של פרנק נטועים בפרדסים ממטולה בצפון ועד יהל בדרום. ומאיר מסיים בנימה אישית: "אני חש שאני עוסק במלאכת יצירה. העץ מתחיל בזרע, ממנו יוצא נבט, והוא מורכב ומטופח במשתלתי עד שנוצר שתיל מוגמר עבור הפרדס. הגאווה שלי היא לראות פרדס מניב בשפע של פירות איכותיים במקומות שונים בארץ – בעוטף עזה, בעמק החולה, בערבה ובשאר חלקי הארץ. זה הסיפוק שלי. אין תחליף לזה. לדעתי הפרחת הארץ היא ציונות."

* פורסם לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1120, 13 בפברואר 2020

"סואר דה פארי", ערב של פאריז, כשמו של הספר, הוא שמו של בקבוק בושם צרפתי שקיבלה המשוררת במתנה מידידה, פרופ' רחל פרנקל-מידן, שהשוותה בין שיריה של המשוררת שלנו לבושם הצרפתי המעודן. המשוררת נפעמה עד עצירת הנשימה מהכחול הצרפתי, צבע הבקבוק עצמו, עטיפתו וניחוחו המיוחדים. סיפור האהבה הנפרש כאן היה בעיניה כאותו ניחוח של הבושם הצרפתי האנין. הסיפור לא מומש, וכדבריו של יהודה עמיחי – מה שאיננו ממומש זוכה בפיצוי בשירה: "שירה היא פיצוי הנפש על הבלתי ממומש" (עמ' 9).

ספר השירים הזה של עדנה מיטווך-מלר מוקדש כולו לאהבה שהיא משאלת לב, כמו פאריז שאליה כמהה המשוררת, ואשר מלבד הביקורים הדמיוניים, הרי מעולם לא ביקרה שם פיזית, והיא, כמו האהבה, נותרה לעולם כמשאלת לב. בשיר "אבי" (עמ' 28) נמצא ביטוי פיוטי לאותה משאלת לב: "לאהוב מרחוק / כמו לצייר את פאריז מבקבוק בושם מתוק."

הספר שלפנינו מכיל 150 שירים, שכולם ביטוי לאהבה נטו, בלי איזמים, בלי מאבקים גלויים וסמויים בתחום המגדר, שכל כך נפוצים היום. וכן, המשוררת לא נתנה גט פיטורין לפרוסודיה, כפי שמקובל היום בשדה השירה, שבה נעלמו לא רק החרוז והמשקל, אלא גם כל סממני הלשון הפיגורטיבית, ויש המתחרים מי יכתוב בלשון יותר רזה, ואפילו גסה ובוטה. הקורא בשירים מסוג זה תוהה מדוע הטקסטים חייבים להיכתב בשורות קצרות? ולא רק זאת, במאמץ לא גדול יכול גם מי שאינו מחשיב עצמו משורר לכתוב שיר "רזה", מה שלא ייתכן, למשל, להתמודד עם הווירטואוזיות של אלתרמן בשיר כמו "פגישה לאין קץ", שיש בו חרוז ומשקל ולשון פיגורטיבית מהממת.

נחזור אל המשוררת שלנו: כמעט כל השירים בקובץ שלפנינו מחורזים בצורה מלבבת. הרי דוגמה:

נמצא בשירים גם חרוז אסוננטי, שהיה כל כך אהוב על אלתרמן:

ההקבלה והחזרה הן מיסודות האמנות בכלל, והשירה בפרט – כמעט בכל השירים שבקובץ נמצא, מלבד החרוז, גם אנאפורות מפוארות. אביא דוגמה מהשיר "דיבורים", שבה האוהבת משתוקקת לדיבור מצד האהוב. בשיר זה יש 10 בתים, וכמעט בראש כל שורה, ואף באמצע השורה, מצויה המילה "דבר" (36 פעם). הרי דוגמית:

לקטגוריה הזאת (ההקבלה והחזרה) שייך גם הפזמון:

אביא כאן דוגמאות אחדות ללשון הפיגורטיבית (אימאז'ים, מטפורות, דימויים) העשירה של עדנה מיטווך-מלר:

"עומס הסלים על תאוצת הזמן" (עמ' 13); "אני באה אליך / כמו צמח מטפס" (עמ' 30); "אבוא אליך עירומה ממילים" (עמ' 34); "שתיקותיי תדברנה אליך / בשפת סימנים וסתרים" (שם; השורות מתכתבות עם שורותיה של רחל: "התקלוט אוזנך אף מתוך שתיקה / את ניבי השח?").

"יפצעו בי כל כלי המטבח / בסכין געגועים כבדה" (עמ' 49); "קפצתי במקרה על גדר חייך" (עמ' 51); "אני מזמינה לנו כרטיסים / לחוץ לארץ של עצמי" (עמ' 61); "נושרת על מיטתך כשלכת עלים" (עמ'64); מנסה בזריזות לאחות / את הלילה הניתך כעופרת" (עמ' 71); "קחני עכשיו / לארץ מצוקתך" (עמ' 75; שורה המתכתבת עם שורות של לאה גולדברג: "אם תפרוק על כתפי את כובד עולך מעליך / אולי יקל לי מעט").

"פורמת לפניך את תת ההכרה" (עמ' 78); "להקשיב לנרקיסים, לחרציות" (עמ' 88 – סינאסתזיה); "פקולטה ליחסים שמימיים / בין גבר לאישה" (עמ' 120); "קיבלתי שמלת געגועים / עשויה אריג של כמיהה / וחוטים של ערגה" (עמ' 160); "הנה נכנסת / אל בית הכנסת של אהבתי" (עמ' 175);" סוויטת אהבתנו הבלתי גמורה" (עמ' 183).

האהבה היא הרי בבחינת "מותר האדם", היא מקור לכמיהה אינסופית, אבל רק מעטים יודעים להצביע על קסמיה, והמשוררת שלנו עושה זאת בצורה מרטיטה ממש: "אנחנו (האוהבים) היצירות המופלאות ביותר / שלא הספיקו (המשוררים הדגולים) לכתוב בחייהם" (עמ' 63).

המשוררת מדמה את האוהבים לאסטרונאוטים החגים בעולמות עליונים: "אנחנו ילדי השמיים / ילדינו מלאכים ופיות / איך נרד חזרה אל הארץ / בני אנוש רגילים להיות?" (עמ' 72).

כשיהודה עמיחי רצה לתאר את הטוטאליות של האהבה הוא כתב: "תמיד את שוכבת / על עיניי." רעיון דומה, בציורים אחרים, נמצא אצל המשוררת שלנו בשיר "תזכורת יום-יומית" – הדוברת מנסה לנעול את האהוב, והוא מגיח בכל מקום (עמ' 97). וכן, האוהבים ממציאים שפה המיוחדת רק להם, שפה שתבדיל אותם מכל באי עולם ("שפה חדשה", עמ' 104).

אנו נרמזים שהאהוב, אליו זורמות טונות של כמיהה ורחשי לב, הוא רופא, שעניין לו במחקר רפואי ובנפרולוגיה (עמ' 118, 143-141), אך אין בהשגת מושא האהבה כדי לחסר ממידת הכמיהה, מסערת הרגשות שבאה לידי ביטוי בכל שורה ושורה בספר. השירים מושקעים מאוד, אסתטיים ומרגשים מאוד, אך כמעט שלא נמצא בהם רמזים ארוטיים – האהבה בספר זה היא כמעט על-ארצית. ועוד דבר: כמעט שלא תמצא קובץ שירים שאין בו מיספר שירים ארס-פואטיים – בספר שלנו יש רמז ארס פואטי רק בשיר אחד – "אל תירא" (עמ' 192).

הקובץ שלפנינו מוכיח שהשקעה פרוסודית לא רק שאינה פוגעת בתכנים, כפי שטוענים חסידי החרוז הלבן והשפה הרזה, אלא אדרבה, מעניקה להם עמקות וריגוש. למי שאהב, אוהב, יאהב – כלומר, לכולנו – "ערב של פאריז" הוא בבחינת צרי לנפש, נתיב למאוויים שרק מעטים יודעים לתת להם ביטוי.

וכשיום אחד הוא ראה איך השרב את הפרי שטרם הבשיל, הפיל,

שלום ארנה עכשיו סיימתי לקרוא את מה שכתבת על הלבוש בימי קורונה, ובכלל על כל נושא הלבוש "הנשי" בקיבוץ. מה שהכי מוזר לי הוא שכל קיבוץ, ולא משנה לאיזו תנועה הוא השתייך, קורים בו ממש אותם דברים – אותן נעליים גבוהות לכולם (שניתן לחתוך אותן בקצה), אותם סנדלים... ויכולת לבכות, או להתמרד עד מחר ובסוף לקבל "כמו כולם".

היום, כאשר אני כבר שנים לא חיה בקיבוץ, לפי מה שאני זוכרת, הבנתי די מוקדם שאין סיכוי לזכות בשינוי, אז אני, כמו שאני, פשוט לא התמרדתי. אבל אז גם לא הבנתי שנוהג כל כך אידיאולוגי פשוט אינו ניתן לשינוי... גם לא הבנתי שהדרך הקיבוצית כל כך, מוחקת משהו מאוד חשוב – את יכולתו של האדם לבחור, להתאים בין האפשרויות לבין התאמתן לעצמו, למראהו ואולי אפילו לצבע שערותיו. את התחושה הזו למדתי להכיר לאחר שעזבתי את הקיבוץ ו"זכיתי" לפגוש את הקושי שלי לבחור... ועוד זמן נדרש לי להבין שזה כמעט ונמחק בילדותי (אולי זו היתה, בעצם מחיקה אידיאולוגית מאד מגמתית : "תהיי כמו כולם!!!")

לנו, במוסד, במשמר העמק, היה משק ילדים מאד גדול ומטופח. ורובנו, בחילופי-משמרות, למדנו את כל (או את רוב) העבודות במשק. היו במוסד גם בתי מלאכה ולא זכור לי שהיה איזשהו מיון בין בנים לבנות. אני מאוד אהבתי לעבוד במשק, ובמיוחד בדיר העיזים הלבנות, שמהחלב שלהן אדש (המבוגר האחראי) לימד אותנו להכין גבינת עיזים טעימה להפליא. והיה לנו גם לול, ואורווה ושפנייה, וגם למדנו מה פירושה של אחריות. והיתה גם משתלה, וגן ירק... ואפילו ידענו לחרוש עם מחרשה רתומה לסוס. חקלאים ממש. אבל בדרך זו הושגה המטרה ש"הכי חשוב להיות כמו כולם," ואני חושבת שגם לתפיסה הזו היה ביסוס אידיאולוגי. למען האמת לא קיבלנו חינוך מכוון של "בנות". ואם חס וחלילה גילינו שבאחד מתאי הבנות טמונה לה קופסת פודרה, הפכה אותה בת מטרה ללעג. אני מרשה לעצמי לומר שה"חסר" הזה הלך איתי לאורך כל החיים.

על ימי קורונה אין לי מה לומר אלא דבר אחד – אני פשוט לא קונה בגדים.

לאהוד שלום. תודה שהעלית קישורית למאמרי על יהודה בורלא. אשמח אם תעלה גם את מאמרו של הרצל חקק על יצחק שמי. שניהם ראויים. תודה!

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

"איזה יופי עמוסי, שזכית במכרז!" רות היתה מאושרת כשקיבלה את הודעתו. היא לא רצתה להיזכר בוויכוחים שניהלו לגבי העבודה במפעל למסמרים.

הבוקר, כמנהגו, בדק את תיבת הדואר במעונות וראה מעטפה שנשלחה מהאוניברסיטה. הוא חשב שקיבל הודעה על פעילות בקמפוס בחודש הקרוב ולא הזדרז לפתוח אותה. כשחזר מהעבודה ראה שהיא עדיין מונחת על השולחן. לשמחתו התברר לו כי זכה במכרז, וכי בעוד שבועיים יתחיל לעבוד כקצין ביטחון במעונות הסטודנטים. העבודה חייבה אותו להימצא בקמפוס, להודיע לקצין הביטחון של האוניברסיטה אם הוא יוצא מהקמפוס, ועל אירועים חריגים. היה עליו, לפי תוכנית קבועה מראש, לסייר במעונות ולבדוק אם הכול מתנהל בהם כשורה. בנוסף למשכורת ולהנחה משמעותית בשכר הלימוד, היה אמור לקבל חדר במעונות הסטודנטים חינם אין כסף וללא שותפים.

נמסר לו שבחדר שהוא אמור לקבל מותקן ארון פלדה קטן, דמוי כספת, ובתוכו כלי נשק ותחמושת, שאיש לא אמור לעשות בהם שימוש, גם לא בשעת חירום.

הוא התפלא לשמוע את הדברים. כששאל מה הטעם באיחסון כלי נשק שאינם מיועדים לשימוש – דווקא בחדר שבמעונות ולא במחסן כלשהו? – קיבל תשובה שלא הניחה את דעתו.

קצין הביטחון של האוניברסיטה אמר לו שזה נוהל ישן שהוא לא הצליח לשנותו. גם הוא סבור, כך אמר לו, שאין בכך היגיון. קיים אפילו סיכון מסוים. יש מי שעלול לחמוד את כלי הנשק. מאידך, נראה לו שקשה עד בלתי אפשרי לפרוץ את הכספת – בבניין המשמש למגורים, המאוכלס רוב ימות השנה והומה, בדרך כלל, סטודנטים. מכל מקום, לדבריו, כלי הנשק מונחים שם שנים רבות, וחוץ מטיפול תקופתי איש לא מוציא אותם.

הוא האזין לדברים בתשומת לב. לא רצה לספר לקצין הביטחון על האירוע שקרה בנשקייה, בבסיס בו שירת, שהיה מגודר, שמור והומה חיילים, ובכל זאת נפרצה – ועל כלי הנשק הרבים שנגנבו ממנה. שניהם ידעו שהנוהל הקיים במעונות לגבי כלי הנשק המאוחסנים בארון הפלדה שבחדרו, מחייב שינוי.

הוא ידע גם שאין טעם לנסות ולשכנע את קצין הביטחון להוציא את הנשק מהחדר, בוודאי לא בשלב כה מוקדם, טרם החל לעבוד. מבחינתו היתה זו עבודה קלה ונוחה. ממילא ברוב שעות היום ישהה בקמפוס, בין באוניברסיטה ובין במעונות. הוא לא הצטער לעזוב את העבודה במפעל למסמרים אם כי ידע, שיתגעגע לפעמים לפועלים שעבדו איתו, ברעש ובלכלוך, שכם אל שכם, ושאפו לריאותיהם את האוויר הרע. ידע שיתגעגע אל האנשים הפשוטים, קשי היום, שהעבודה חרצה את עור כפות ידיהם, חיספסה את אופיים והחרישה את אוזניהם אך לא את ליבם, יזכור את הארוחות הדלות ואת הבקבוק שעבר מיד ליד.

הקול הפנימי שב ואמר לו שעליו לקבל בהקדם החלטה בקשר להמשך העסקתה של מלי. הוא התלבט, התקשה להכריע, למרות שנהיר היה לו שמלי לא תוכל להמשיך לעבוד. הניסיון שעשה על מנת לאפשר לה לשנות את סגנון כתיבתה, לא עלה יפה. מלי המשיכה לכתוב טיוטות ארוכות ומסורבלות, והוא לא היה מסוגל לקבל אותן כמו שהן, לחתום עליהן ולהעבירן למזכירות. לאחר שניסה, כל פעם מחדש, לתקן אותן ולהתאימן לדרישותיו ולסגנונו, הגיע, מתוסכל, למסקנה שבזמן שהיה דרוש לו לתיקונים, היה יכול לכתוב את ההחלטות מתחילתן ועד סופן.

הוא נעזר לפרקים ברעיונות שמלי העלתה בטיוטות, וכן בציטטות משפטיות. מלי הרבתה לצטט מפסקי דין ישראלים וזרים. היה לו ברור שהיא משקיעה מחשבה ועושה, מבחינתה, את המיטב. ואולם התוצאה לא עלתה בקנה אחד עם הרצוי לו. גם לאחר השקעת זמן רב בתיקונים, הטיוטה לא השביעה את רצונו.

יוסי קדרון אמר לו שלדעתו הוא מקפיד יתר על המידה על הניסוח, וכי לדעתו, אם מלי כתבה טיוטה בה הגיעה למסקנה או לתוצאה הרצויה, די בכך.

יוסי גם הוסיף שלא אכפת לו אם הכול ידעו, על פי הסגנון, שלא הוא ניסח את ההחלטה, עליה חתם אלא העוזרת המשפטית שלו. "תבין עמוס," כך אמר לו, "אין לכך, בעיניי, כל משמעות. העיקר, שהחלטה נוספת מאחוריך, ושאתה יכול לשכוח ממנה. תחתום על הטיוטה שלה, כאילו שזו החלטה שלך, ותתפטר ממנה, בתנאי, שהיא הגיונית ומתקבלת בה התוצאה עליה חשבת. הרי יש עוד המון החלטות הממתינות לך. אם לא תקבל את מה שאני אומר, לא תצא מזה אף פעם. תהיה עבד לעבודה. אתה גם עלול לפגוע במשפחה שלך. כבר דיברנו על כך. ממילא ברור שאתה אחראי לכל מילה שנכתבה, אז מה זה משנה שאחר ניסח אותה?"

ואולם, חרף רצונו העז, הוא לא היה מסוגל לשמוע לעצתו של יוסי. לא היה מסוגל להעביר להפצה החלטה שברור שלא הוא כתב אותה. כך מצא עצמו במילכוד. מחד שאף להיעזר בטיוטות שמלי כתבה, ומאידך לא היה מסוגל לקבלן ללא תיקונים. היה אובד עצות וחשש כי הוא עלול לעשות עוול למלי אם ידרוש ממנה להפסיק את עבודתה. הוא התקשה לקבל את דברי יוסי, שעל מלי להתאים את עצמה אליו, ויהי מה, ושאם אינה מצליחה, עליו לחפש מתמחה אחר.

ואם ישמע לעצתו של יוסי ויפטר אותה, מי יתקע כף לידו שיצליח למצוא מתמחה שסגנון כתיבתו דומה? ייתכן כי זו משימה בלתי אפשרית. "הסגנון הוא האדם," שינן לעצמו וחזר ושינן. הוא עלול למצוא עצמו ללא מתמחה כלל. הוא עלול להיקלע למצוקה, מבחינת ביצוע המוטל עליו בבית המשפט. העבודה רבה. הוא משקיע בה זמן רב, רב מדי, לטעמה של רות, שכועסת עליו. הילדים מתלוננים. מה יהיה?

נכון שבעבר הגיעו אליו מתמחים ספורים, שהטיוטות שכתבו התאימו לו. אך היו גם אחרים, ובסך הכול, ברור לו שהניסיון שצבר עם מתמחים אינו עשיר, שכן התמצה באחדים בלבד. אולי בי חל שינוי? שאל את עצמו. הקול הפנימי השיב לו בחיוב, והביך אותו.

לבסוף החליט, כמוצא של פשרה, שיודיע למלי כי תסיים את שנת ההתמחות הראשונה אך לא תוכל להמשיך ולהתמחות אצלו בשנה הבאה וכי עליה להיערך בהתאם. נותרו לה חודשיים בלבד עד סוף שנת המשפט הראשונה. כך עשה.

מלי לא אמרה דבר. גם לא ביקשה ממנו לפרט את הסיבה. הוא הבחין כי התאמצה שלא לפרוץ בבכי. שפתיה רעדו. צר היה לו עליה והוא התנחם בכך שעשה את כל אשר ניתן ושיהיה לה זמן, די והותר, למצוא מקום ומאמן אחר. הוא אמר לה כי בדעתו להתחיל ולחפש מתמחה שיחליף אותה והיא, לטעמו בהפגנתיות, קמה ממקומה, הפנתה אליו את גבה והלכה אל הדלת. לפני שסגרה את דלת הלשכה מאחוריה, מלי עצרה, הסתובבה אליו ונעצה בו עיניים קשות. הוא הופתע. מזלי שמבטים אינם הורגים, אמר לעצמו. ניסה למצוא תשובה אצל הקול הפנימי. הקול הפנימי אמר לו להיזהר. הוא ניסה להתעלם ולא הצליח. הדלת נסגרה ומלי עזבה את החדר.

למחרת היום סיפרה לו ציפי הקלדנית כי מלי בכתה בכי תמרורים שעה ארוכה, עד שעזבה את חדרה והלכה ללא מילה לביתה. ציפי הוסיפה כי ניסתה לדובב אותה ולהרגיעה אך הדבר לא עלה בידה.

הוא שמע את ציפי ולא אמר דבר. ידע כי לא נותרה בידו ברירה וכי עשה את המעשה הנכון, ובכל זאת חש מועקה. במהלך היום אמר למלי כי יכין לה המלצה. ואולם מלי הביטה בו ללא מענה. הוא התקשה להכיר אותה, את המתמחה החייכנית שנהגה בו נימוס מופלג, שתמיד האירה לו פנים. פנה שוב אל הקול הפנימי אך לא קיבל תשובה. גם לא רמז.

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

בין הערבים יצאו ארבעה אנשים בקרון בדרכו מיפו לפתח-תקוה. האחד – אכר אמיד שבזכות קשרים מסוימים היה בן-חסותה של פקידות הברון. השני – מי שהיה אכר, אבל מן "החכמים", ונחלץ זה מכבר מן העוני והעמל המפרך, כי נעשה לסרסור קרקעות. השלישי – "לץ" נודע בארץ, שהיה אורח רצוי בכל מקום בואו והיה מצוי תמיד ליד כל כרה שמנה וחברה מכובדת. איש רעים מהולל, שהכל יראו מפני שוט לשונו ומעשי קונדס שלו. עתה הוא נוסע עם חברו, האכר האמיד, לבלות אצלו ימים מספר, להפגש עם "הרעים הטובים" שבמושבה ולהשתתף בסעודות אחדות. בימים ההם לא היו בנמצא תיאטרון, ראינוע, עתונות וספורט וגם לא פגישות בחברת נשים. גלי החיים – שתססו בלבות היוצאים למרחב מבין חומות ירושלים היו משתפכים ב"כרות", מעשי-ליצנות, ובמקצת גם בניבול-פה.

העגלה עברה בסמוך לירקון, בתחילת הביצה המערבית של פתח-תקוה. באור בין-הערבים נראו על אם הדרך כמה ילדים ערבים מבני הג'מסין צבי הבטן. הם נהגו בתואים הגדולים והשקטים מן הירקון לאהליהם.

ה"חכם" מי שהיה אכר, הרהר רגעים מספר ואמר: נו, מה, הנה עתידם של בנינו. הם יהיו פלחים עמי-ארצות. בעלי כרסים נפוחות ועינים טרוטות. מילא, אני כבר צפצפתי על השגעונות האלה, מאסתי בהם, לכפרות!

האכר האמיד ענה: טה, טה, טה, עד היכן הגיעו הדברים! השד אינו נורא כלל. הנה בני הבכור לומד במקוה-ישראל ומדבר כבר צרפתית כהלכה. בשנה הבאה יישלח על חשבון הברון ללמוד "גננות" ומשרה תהיה מובטחת לו. נו, והכרמים? ברוך השם, הכל "עלא כיס אל-ברון" והנה – גם דירקטור גרוס.

– גרוס זה "המצורפת" שלך, בעל החיות, (אבו-אל-חיואנאת) – מפסיק הלץ – יודעים אתם מה סח לי חסן סיגרה עגלונו המושבע לפני כמה ימים בחאן ירושלים? שמעו מעשה: רוכב הוא, חסנ'קה על סוסו של גרוס לפנות בוקר מכפרו אל המושבה לעבודתו. פתאום הרגיש באוושה קלה מאחריו... מיד חשב: דבה! (צבוע). נבהל שכלו של חסן, פן ייגנב ע"י הדבה, אף-על-פי-כן העיז להעיף עין ונוכח כי זו אינה דבה, אלא כלב ענקים, כלב יקר-מציאות ופניו כפני בן-אדם, יאם תאמאם! הנה מתנה נאה בשביל חווג'ה איקרוס, עלה בדעתו של חסנ'קה הממזר. עוד לא הספיק לגמור את מחשבתו והנה הכלב הניג'ס (הטמא) מגלה את שיניו המנוולות ומתחיל לצעוק בלשון כלבית: אבאדאן![1] האו, האו, לא ארצה אפילו להכיר, האו, האו, את חוואג'ה איקרוס שלך. האו, האו!

צמרמורת עברה בגבו של האכר האמיד ושאל: – ו-מ-מה היה א-חר כך?

– לא כלום, ענה הלץ – מסתמא קרא חסן סיגרה "לא אלאהי אילא אללה"[2] שלוש פעמים, עד שהכלב נעלם והוא המשיך את דרכו ודהר כרוח, כל עוד נפשו בו. בוודאי קלל גם קללות נמרצות את מזלו הרע שגרם לו להעליב כלב נאה שכזה... אך מי יודע, שמא היה זה איזה מין גילגול ולא כלב?

כאן מרט הלץ בחשאי בשרוולו של הסרסור. החושך ירד והוא שאל פתאום במתק שפתיים: – ומה דעתך, רֵע טוב, כמה עיניים למלאך המוות?"

– היכן – ענה הלה, באימה מעושה – על כנפיו או על מצחו? אותו רגע נשבה רוח חרישית וזיעזעה את צמחי הביצה. מרחוק נשמע ילל תנים.

– אוף, שמא תחדלו כבר מהמעשיות שלכם? – נרעד האכר האמיד.

– ומי אשם לך, תיש? – אומר הלץ וממשיך בקול בן-תמותה רגיל – אם אתה בא ומספר נפלאות גרוס שלך? חכה, חכה! עכשיו אתה מיוחס גדול ונהנה מקדרה שמנה, אבל השמר והזהר לבל יקרה לך ולדומים לך מה שקרה לחמשת חברי בנסיעתנו האחרונה לנבלוס (שכם).

– אהא, מעשיה חדשה, אלתר? – שמח הסרסור, – ספר כבר, מה היה?

– מה היה? המ, לא כלום – ענה הלץ – נסעתי עם ז. ועם פ. ועם מ. ועם א. ועוד "דג" שהעלו לחכתם – לנבלוס, בענין חכירת מכס הטבק, באנו ללון שם אל הפריינק למלונו. הלה פרש עבורנו מחצלת אחת ויחידה ויעץ לנו להסתדר כולנו עליה. מה עשתה החבריה שלנו? עלה בדעתם להקניט את אלתר, השמעתם כזאת? רבצו כולם על המחצלת ותפשוה כולה. שכב אלתר, – הם אומרים לי בקול של נופת – האם אינך רוצה כלל לישון? אוהו, ככה, חשבתי, את אלתר אתם רוצים לשים לצחוק... ניחא, חכו קצת ותראו.

החבריה נרדמה ומיד החלו כולם לנחור כחזירים. אני מסתלק והולך אל בעל המלון לחדרו. לאחר רגעים מספר, יוצאת תורכיה שמנה עטופה במַלאיה[3] מחדר בעל המלון, היא רובצת לה בחשאי על קצה המחצלת ומחככת קמעא במרפקה את צלעותיו של ש. המכובד. הלה מתעורר ונדהם! התורכיה מסננת דרך הצעיף: פסט, פסט... עסק ביש. ש. קם ממקומו ובורח לקצה החדר, וכמוהו אחריו השני, השלישי, עד האחרון שבהם. כולם עומדים בפנת החדר ומתבוננים במבוכה אחד אל השני... סוף סוף יהודים בעלי צורה, אנשים יפים ועוד חמשתם ביחד. מי היתה, כסבורים אתם, התורכיה הזו? אלתר! – עכשיו נבלים – קראתי – תוכלו לחזור למחצלת ולהניח מקום גם לאלתר.

אבל עתה שמעו את עצם המעשה: עברה כשעה וכולם נרדמו שנית, אבל לא ינום ולא יישן ולא יעבור בשתיקה על נבלה כזו אלתר. שוב קמתי ממקומי בלאט ואלך אל הפריינק, רעי החדש, בעל המלון. השגתי במטבחו חופן מלא פיח. חוזר אני אל אנשי וביד קלה מורח את פני כל אחד ואחד כיאות. לאחר זה אני מעיר אחד מהם משנתו ואומר: – שמע נא, הדלק רגע גפרור והתבונן! הוא מדליק, מתבונן ושבע נחת. כמעט שמתפקע מצחוק. הס, – אני אומר – שוב, שכב ותישן במנוחה ובבוקר יהיה לנו שמח. קיצור המעשה: במשך שעות אחדות עברו כולם תחת ידי כגדיים. שמעו את הסוד ונרדמו שוב.

הבוקר הגיע. בחדר המולה של צחוק והתגרות. אני ישן כביכול. פתאום אני "מקיץ" ופוקח את עיני: כל החמשה מסתובבים כמטורפים בחדר כשהם מתמוגגים מנחת ומורים באצבעותיהם איש על חברו.

בפינת העגלה ישב לו מכונס הנוסע הרביעי. אכר פשוט ומגושם, והקשיב לשיחת הליצים. היה זה אכר פשוט. איד מאלה שבמשך שנים רבות משכו ונשאו כסוסים שקטים ונכנעים לגורלם בעול העבודה, העוני, המחלות, המלחמות ויצר לב האדם.

העגלה עברה בין שדות דורה צעירה שהפיצה ריח נעים של עיסה תופחת בעריבה. נחירי הנוסע הרביעי התרחבו, כי תיאבון האכילה התעורר בו. עייף היה מעמל יומו, בהתרוצצו כל היום בעיר, כדי למכור שקי תבואה אחדים. השתוקק להגיע במהירות הביתה, לאכול ולנוח. בפעם הראשונה במשך הנסיעה, פתח את פיו וביקש את האכר הנוהג בסוסים, שיחדל מן הפטפוטים ויאיץ בסוסיו.

הלה, מורגש היה בו שאיננו נוהג בבטחה. מפעם לפעם היה מביט לצדדים כמפקפק בכיוון השביל. הלץ הרגיש בזאת. שוב מרט בחשאי בזנב מעילו של הסרסור: – מה דעתך? כלום איננו תועים מן הדרך? נדמה לי, כי איננו נוסעים בכיוון הנכון.

– בוודאי – ענה הסרסור – הלא נוסעים אנו לשרונה. לא הרגשנו כלל שהסוסים סבבו אותנו חזרה. או או, הנה באמת חורשת שרונה!

באותו רגע נמצאה העגלה ליד יער הברון, ישר בכיוון פתח-תקוה. הסרסור המשיך: אי, תיש תורכי, היכן אתה בעולם? עיני מלאך המות הביטו אליך כנראה. וכאן טפח על ראשו של המבולבל "בצלאת מחמד" (בתפלת מוחמד) טפיחה מצלצלת וחטף את המושכות מידו.

העגלה נכנסה בין בתי המושבה ולעומתה הופיע אכר אחד ברחוב האפל. הלץ עלז: – הרי גרמני מכיר! זאג מיר מאנאחאם, וו איסט די מיהלה? (הגד לי מנחם, איה הטחנה?).

מנחם פקפק רגע. פתאום השיב בבטחה גם הוא "גרמנית": "קצת הלאה, במעלה הרחוב".

העגלה הגיעה אל ה"טחנה". שני הליצים הורידו את חברם המגמגם ישר אל הבית היפה. רק ברגע שהופיעה אשתו נוכח לדעת כי הנהו בביתו.

האכר השתקן ירד גם הוא מן העגלה, נפרד משאר הנוסעים והלך מישרים את ביתו, אל אשתו, ארוחתו, בניו המגושמים, בהמותיו ועופותיו.

העבודות הכלליות של הברון נגמרו לערך בשנת תרנ"ו (1896). הנחלה היתה כבר כולה או ברובה מעובדת. כרמי גפנים וזיתים גדלו יפה בחלק המערבי של המושבה. הכל חולק ל"עשרים ושמונה" האכרים בעלי הנחלות, כפי שהיה מותנה מראש. ועד המושבה הוקם מחדש, וסודר ספר האחוזה כהלכה. אגב, מן הראוי לציין, כי באותם הימים לא היו יהודים נזקקים למשרד ספרי האחוזה הממשלתי. שם שלט תוהו ובוהו. היו קונים על כן גושים שלמים ורושמים אותם בממשלה על שמות של נאמנים. חלוקת החלקות לכל אחד, היתה נעשית באופן פנימי ובספר אחוזה עצמאי. משה סלאר, מהנדס-מודד אוטודידאקט יליד ירושלים, סידר את הספר הזה למופת: לכל אדם היה פנקס מכורך יפה, עם מפה של חלקתו ושל החלקות הגובלות עמה, ועם טקסט המראה את השתלשלות הבעלות של החלקה הזו מראשיתה ועד קונה האחרון. מכירות, קניות ומשכנתאות היו נעשות אצל רב המושבה וקבלו תוקף פנימי, בלי שיהרהר אחריו איש. גם את רחובות המושבה ומגרשיה תיכן ר' משה סלאר. הרחובות היו ישרים ויפים. רק הקפיד על דבר אחד: לבל יתהוו צלבים. בכל הצטלבות רחובות היה מקלקל בכוונה ועוקף את צורת הצלב.

עבודתי כפקיד אצל הברון נגמרה ביחד עם גמר העבודה הצבורית הגדולה. אז אכרו אותי כאחד נוסף ל"עשרים ושמונה", אם כי לא בשלמות. לעומת זה לא מילאתי גם אני בשלמות אחרי כל התנאים שנדרשו מן ה"עשרים ושמונה". אלה הוכרחו ע"י הברון להיעשות נתינים תורכיים. אני לא הסכמתי בשום פני להיות אזרח של שלטון, אשר שוטריו (הג'נדרמה), אם אינם מקבלים בקשיש, מובילים עדים למשפט כשהם כבולים. במשך שנים רבות נשארתי עוד נתין אוסטרי-הונגרי, ורק בתקופת ההתאזרחות הגדולה בשנות העשרים הראשונות, תקופת נציבותו של הרברט סמואל, התאזרחתי עם כל בני משפחתי, גם שניתי את שם משפחתנו ל"בן-עזר".

נעשיתי איפוא אכר מטעם הברון. קבלתי 58 דונם אדמה. עבור כל זה נזקף לחובתי סכום של 9,493 פרנק, אשר הוטל עלי להחזירם בתשלומים הנמשכים עד היום הזה. ניגשתי לבנין בית על מגרשי הפרטי ברחוב יפו [כיום ז'בוטינסקי] בכסף שקיבלתי ממכירת כרמי הפרטי בשטח של 25 דונם. אדמת פלחה לא קבלתי לפי הסכמה, והיה עלי לעשות את הפלחה שלי על אדמה חכורה. עתה לא הרבינו בפלחה כבשנים הראשונות, כי עיקר המשק בוסס על נטיעות. בכל זאת לא הזנחנוה לגמרי. מעתה התחיל פרק חדש בחיי, כמו בחיי כל המושבה: תקופת הכרמים, היקב, היין וההיאבקות עם פקידות הברון.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי את דבריו של נעמן כהן על אחמד טיבי שהמראיינת עשתה לו הנחות; הוא הרי לא מטומטם, הוא באמת מייחל שישראל תהיה מדינה ערבית כמו סוריה ותימן?! הוא עד כדי כך עיוור?!

וכן, הסיפור על "המחקר" של אהוד ברק, שעליו קיבל 1.3 מיליון, כמו הכספים שקיבל עזר וייצמן וגלעד שרון – מה קורה עם המורמים מעם שלא יכולים בלי שלמונים?

ארדואן חוזר לחשכת ימי הביניים בהופכו את אגיה סופיה למסגד, והאירופים מקבלים את היריקה בפרצוף ומגנים בחצי פה לצאת ידי חובה.

הסיפור של החרמת הטחינה בחברה הערבית כיוון שבעלת המפעל תרמה ללהט"בים מעורר את השאלה האם אין כלל סיכוי שחברה זאת תתקדם למאה העשרים ואחת?

גינוי המשטרה על ידי השחורים, והמתחנפים אליהם, כולל ראשי ערים והמועמד לנשיאות ביידן – תוביל את אמריקה לתוהו ובוהו, כפי שמנבא בצדק גיא בכור.

"חטיפת ילדי תימן" היא עלילת דם כנגד המדינה שהיתה במשבר הומאני וכלכלי מהנוראים ביותר – ומי אם לא האשכנזים אשמים בכול! המאמר ב"הארץ" לא ישנה דבר, כמו שאנטישמים לא מתרשמים מהעובדות, כך גם שונאי האשכנזים מחזיקים בטענה חסרת שחר באדיקות. הרי מעולם לא נמצא ילד בעל חזות תימנית (שצריך להיות היום בן שבעים) שגדל במשפחה אשכנזית בצורה לא חוקית.

* מוטי בן חורין: על הרעות בדתות ובתקשורת – אין תקווה לשינויים ולתיקונים אפילו בעזרת המגיפה. אלה דברים הקשורים בבעיות שהן למעלה מכל היגיון, חוכמה, הבנה – ולכן ללא פתרון. כמו כאן במזרח התיכון הפוליטי/הדתי: באוטופיה של "שלום", הנדונה עדיין, לכישלון.

אבל במנהיגות הפוליטית בכלל החברה האנושית, יש ההזדמנות לראשונה בהיסטוריה, למהפכים חיוביים בתחומי החיים של כל אדם והחברה בה הוא חי. אתמקד בנו, כאן, מבן גוריון ועד האחרון: כמעט אף אחד מהם לא היה בחייו אזרח פשוט ואנונימי זקוק לשירותים של המנגנונים שהוקמו למעשה עבור [האזרח הפשוט], אבל הפכו למקור תסכולו היום יומי: הבירוקרטיה, המשפט, הבנייה, הרגולציה, הבריאות, המוניציפלית וכו'. לא אפרט כי כל מי שנדרש להם, נפגע ויודע עד כמה זה נכון. המנהיגים תמיד אטומים לניהול חיינו. בן גוריון היה הראשון ליצור את המפלצת הארגונית ברשות המקורבים לו ולשלטונו. אשכול השלים עם השחיתות בהצטדקותו: "לא תחסום שור בדישו." בגין שנבחר בגלל: "מושחתים נמאסתם", לא טיפל במנגנון בתירוץ: לא אגע ב'סיביל סרוויס', שהוא-הוא הגורם שמימש את שלטון הריקבון והשחיתות. היו גם אחרים. לא אמנה את הישגיהם או את מחדליהם בניהול ובארגון. רק על האחרון, 14 שנה בשלטון והוא לוקה: בנהנתנות שאינה לדוגמה, בהתנשאות דוחה, וגם כמו רוב המנהיגים, מחסור באינטליגנציה רגשית. מתגנדר ב"חברות עם מנהיגי העולם": "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה."

אהוד: שכחת לציין שייתכן כי חלק מהאספסוף הנאור גם מאמין ש"האחרון" אחראי לחטיפת ילדי תימן – ובאותה סבירות להפצה במזיד של וירוס הקורונה בישראל כדי לבצר את שלטונו הדיקטטורי שתחת עולו אנו נאנקים קשות כמו בני ישראל תחת פרעה – זאת בניגוד לשאר מדינות העולם, בהן אמון הציבור במנהיגיו איפשר להן להתגבר בקלות על משבר הקורונה, שכבר ממש לא קיים אצלן!

* "היא [אפרת] בחלה במנהג הרע והמושחת להשיא ילדים קטנים בני אחת-עשרה ושתים-עשרה שנה. רבות מן הנשואות הרכות היו בהריונן הראשון מפילות את ולדיהן. ואחדות מהן גם נישארו עקרות. ושנה אחת, כאשר הירבתה המגיפה לאכול באנשי-העיר, לקחו מן הבא בידם יתום קטן ויתומה קטנה ועשו להם חופה בבית-הקברות על קברו של צדיק צפתי. וכמו שלא הועילה סגולה זו לעצור בעד המגיפה, ככה לא הועילה הסגולה שייאמר לדבק טוב. ימים מועטים אחרי הנישואים התקוטטו בני הזוג הזה, ובאחד מימי שישי, ערב שבת קודש, בא הנער היתום, הוא החתן, אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי לא נמצא שם איש, הטביע עצמו במקווה מי-הטבילה וכאשר באו נשים אחדות לטבול, וברדתן למים מיששו ברגליהן גוף-אדם – כמעט ויצאה נשמתן, והן פרצו ערומות החוצה אל הסמטה וצעקות-זוועה בפיהן. ותיכף באו אנשים ומצאו את הנער האומלל אשר כמעט לא נותרה בו עוד נשמה. וימהרו לקרוא את הרופא. והרופא ישב אצל הנטבע שלוש שעות וחצי והוציא ממנו כל המים ונתן לא רפואות. ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער ודיבר עימו וסיפר כי לא מצא את אשתו הנערה בבתוליה, כי פעם בהיותה בשדה בא עליה נער-רועים ערבי ואנסה, ומאז קצה נפשה בגברים כולם. והרופא ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות, שהיתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח."

מתוך: אהוד בן עזר, "אפרת", מחזור סיפורים. ספריית תרמיל, 1978.

* בשעתו, בשיא הגל של תלונות של עובדות נגד מעסיקים שלהן על הטרדה מינית, בייחוד כאשר ניסו לפטר מי מהן, היו מעסיקים-גברים שאמרו כי ליתר זהירות לא יעסיקו יותר נשים, בעיקר במשרדים, בתור מזכירוֹת!

עתה קורה דבר דומה עם השערורייה החדשה שהתקשורת מנסה להדביק לנתניהו על פיטורי עובדת ניקיון אתיופית, של חברה קבלנית, ומטעם אותה חברה – מעבודתה בבית ראש הממשלה.

האספסוף הנאור אינו מבין שכמו במקרה הקודם, זהו גול עצמי!

מעסיקים חששנים יבחרו עתה שלא להעסיק עובדות ועובדים ממוצא אתיופי, מחשש שאם יתעורר צורך ענייני לפטר מי מהן או מהם, יתברר שהעובדת או העובד הם כמו מסמר בלי ראש – אי אפשר להיפטר ממנה/ממנו – וכך המעסיק שלא היה חששן –יעמוד בסכנת תביעה לא רק על הטרדה מינית בתור מששן, אלא גם, גרוע הרבה יותר מכך – על רקע גזעני! – ולא קשה לנחש למי השופטים יאמינו!

על כך כבר נאמר – "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל." תהילים ז' ט"ז.

* ציטוט: מִסְכֵּנִים בכת ה-PC – הפרוגרסיבים בישראל ו"התקשורת": הם כל כך נהנו לכתוב: 20% אבטלה בישראל, איזו הנאה היתה להם...

הלמ"ס [לשכה מרכזית לסטטיסטיקה] מפרסם היום [13.7] את הנתון, שמשבית להם את השמחה: האבטלה בישראל נחתכה לחצי: מ-21% בשל הסגר המלא ל-10.7% במחצית חודש יוני, וזה כולל את הנמצאים רשמית בחל"ת. ללא הנמצאים בחל"ת, אחוז האבטלה האמיתי בישראל עומד כיום על 5.2%. אגב, אלה אחוזים הדומים לנעשה בארה"ב.

כל זה מעיד על משק איתן וחזק, על רצון לחזור לעבודה, ועל התגברות על אחד המשברים הגדולים שידעו ישראל והעולם. כיוון שהם כל כך מאוכזבים, רוב "התקשורת" אפילו לא דיווחה על נתונים משמחים אלה – לנו, ועצובים – לה.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב.

מומלץ מאוד גם לצפות בסרטון החדש של ד"ר גיא בכור על הפיצוצים המסתוריים באיראן]

* "ראש עיריית אומן שבאוקראינה קורא ליהודים שלא לעלות לרגל לקברו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה, זאת עקב התפשטות נגיף הקורונה בישראל ובאוקראינה. ראש העיר ‎אלכסנדר ציברי, כתב בחשבון הפייסבוק שלו כי 'הגעתם של עשרות אלפי חסידים במתכונת הנוכחית היא בלתי אפשרית.' ראש העיר הוסיף כי הוא חושש שהרשויות יתקשו לעקוב אחר הציות להנחיות הדרושות למניעת התפשטות נגיף הקורונה במהלך העלייה המסורתית לקבר." ["הארץ" באינטרנט. 14.7].

ואנחנו שואלים: מי יפצה על אובדן ההכנסה את הזונות המתקבצות ובאות ומחכות כל שנה לעונת ההזדווגות עם החסידים תמורת אתנן נאה?

אך נדמה שאין להן מה לדאוג כי המוני החסידים ימצאו דרך להגיע לאומן להשתטח על קבר ר' נחמן ולזכות בחסדיהן – גם אם יצטרכו לשם כך ללכת ברגל מארץ-ישראל.

* "מסעדת הבראסרי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הודיעה הבוקר [15.7] כי תסגור את שעריה עד 'שהמדינה תיתן לנשום,' כפי שנמסר ממקורבים למסעדה. עילת הסיבה לסגירה, לפי בעלי המסעדה, היא העובדה כי עשרות מאנשי הצוות נשלחו על ידי מערכת איכוני השב"כ לבידוד, ולמקום 'אין את היכולת להפעיל את המסעדה בלעדיהם או לשלם להם משכורת בימי הבידוד,' כך לפי ההודעה הרשמית שיצאה מטעם המסעדה." ["הארץ באינטרנט", 15.7].

חבל. זו היתה אחת המסעדות הטובות והמוקפדות ביותר שהיכרנו, וגם לא יקרה. מרק הבצל שלה היה מעולה גם בקנה מידה צרפתי! – הבה נקווה כי בבוא היום היא תיפתח מחדש – ושלא תהיינה לעם ישראל צרות גדולות מאלה!

* "על הגג, אחד המפגינים ניסה להצית דגל ישראל, אך זה סירב להידלק. המפגין הלך לגייס עזרה וניסה שוב עם שני מצתים. מפגין אחר שהבחין במצית נזף בו, 'אתה עושה נזק, זו גם המדינה שלך.' המצית השיב: 'המדינה שלי גמורה, שרופה.' בינתיים התאספו מסביב מפגינים נוספים שניסו להניא אותו מהמעשה: 'זו תהיה התמונה שיראו מכל ההפגנה, זה בדיוק מה שהם רוצים, אתה עוזר לאויבים שלנו.' בשלב מסוים, הדיון כמעט הידרדר לאלימות. 'אני נאבקת על המדינה שלי כי אכפת לי ממנה, אם היא היתה גמורה לא הייתי פה,' צעקה אחת המפגינות. לבסוף כיבה המצית הזועם את הלהבה הקטנה שאחזה בדגל וירד מהגג. שעתיים לפני כן הוא ניסה לחטוף את המיקרופון של עיתונאי חדשות 13, אבישי בן חיים."

[ניר חסון, 15.7, "הארץ" באינטרנט. על ההפגנה מול בית ראש הממשלה ביום שלישי, 14.7].

האם המפגינים האלה, הזוכים לניפוח תקשורתי אוהד שמלהיט ומסית, וניזון גם מהשנאה החולנית לביבי ומהזלזול בסכנות מגיפת הקורונה, זלזול הגובל בהפקרות ובטמטום – האם הם אנשים נורמאליים או קהל משוגעים ומופרעים ששתן האהדה אשר לה הם זוכים מצד שונאי ביבי – עלה להם לראש? האם לא איכפת להם שתיהרס המדינה, שתשתולל המגיפה, ובלבד שיוכלו לפרוק את זעמם המטורף והאלים במערכה להדחת ראש הממשלה! אויבי ישראל לא יכלו לצפות למתנה טובה מזו בימים אלה!

* משה אטינגר: אהוד הנכבד, שלום. את הסיפור הבא על חאג' אמין אל-חוסייני קיבלתי מחברי עמרם סורסקי. עמרם היה יינן יקב זיכרון יעקב בשנים 1959-1983 וכיהן כמנכ"ל היקב ב-9 השנים האחרונות הנ"ל. הסיפור הינו על יחסו של חאג' אמין אלחוסייני לשתיית יין של מוסלמים. וכך מספר עמרם את ששמע מפיו של אבא שכטר:

אבא שכטר (ידידיו כינוהו אובה), היה חקלאי, בנה של אחת ממשפחות מייסדי זיכרון יעקב, פעיל ציבור, ראש "ועד המושבה", מ-1950 ראש המועצה הראשון, ובשנות השבעים נשיא אגודת הכורמים וכרמל מזרחי.

"שכטר סיפר לי בתחילת שנות השבעים סיפור מתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת.

"הייתי צעיר לימים, בתחילת שנות העשרים שלי . הייתי 'טרזן'. הקפדתי בהליכותיו והעיקר הייתה לי העגלה המפוארת ביותר בזיכרון וכן היו שני סוסים יפים ומטופחים. יום אחד קרא לי ראש הוועד אז, מר ישראל ניידרמן, ובפיו בקשה מוזרה: 'מתארח במושבתנו אורח נכבד, חאג׳ אמין אלחוסייני, המופתי של ירושלים. הוא לן במלון יצחק וילדר ברחוב המייסדים והוא רוצה להשכים בבוקר ולנסוע לג׳נין. לך יש את העגלה והסוסים היפים ביותר בזיכרון, האם תסכים להביא אותו לג׳נין? '

"מובן שהסכמתי, ולמחרת השכם בבוקר התייצבתי במלון ווילדר. הייתי באותו גיל לערך כמו המופתי אבל הוא היה כה נכבד ואני בחור פשוט, סחבתי את כל מזוודותיו וסליו מחדרו במלון, ויאללה לג׳נין. נסענו ונסענו שעה ועוד שעה, והגענו בדרך לכרם זיתים. חאג׳ אמין ביקש ממני לעצור בין העצים למנוחה קלה ולארוחת הבוקר.

"הבאתי לו מהעגלה את הסל בו היתה הארוחה שלו, אכלתי את שהכנתי לי ואז הוציא מסלו בקבוק יין כרמל ושתה להנאתו. לא האמנתי למראה עיניי: ערבי מוסלמי, לא סתם ערבי, לא סתם מוסלמי – המופתי בכבודו ובעצמו, שותה יין!!! היתכן???

"הייתי צעיר ולא עצרתי בעדי: 'כיצד אתה, מוסלם, ועוד מנהיג המוסלמים, שותה יין בניגוד מפורש למנהגכם?'

"תשובתו היתה פשוטה. 'הנביא עליו השלום לא אסר את שתיית היין. הוא אסר את השיכרות. מהי שיכרות? בן אדם ששותה כוסית איננו שיכור עדיין. הוא ישתה כוסית שניה ועדיין יחשוב שאיננו שיכור. עוד כוסית ועוד אחת בסוף הוא כמובן שיכור. אבל מתי השתכר? אחרי איזו כוסית? אדם רגיל לא יידע להחליט, ולכן אסר הנביא עליו השלום את השתייה לחלוטין. אבל עליי ושכמותי, שיודעים את הגבול בין שתייה לשיכרות, עלינו לא נאסרה השתייה.'

"הייתי נדהם מתשובתו. סיימנו את הארוחה והמשכנו בעליצות בדרכנו לג'נין."

אהוד: צפיתי אתמול בערב [15.7] במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, ואני מודע לקשיים העצומים שבפניהם הוא ניצב יחד עם הממשלה, ואני חושב שאנחנו צריכים להודות לו על כך שבשעות ובימים ובחודשים קשים אלה הוא אינו נרתע ואינו נשבר וממשיך להנהיג את המדינה ואת משברי הקורונה והכלכלה ולדבר אל העם בצורה ישירה (בסגנון אפילו קצת צה"לי של שיחות מוטיבציה של המפקד).

יישר כוחו! אני מאמין במאה אחוז לכנות דבריו וכוונותיו, שכולם לטובת מדינת ישראל ואזרחיה. אין לו תחליף בימים אלה. ואני אומר זאת לא כ"חסיד שוטה" אלא במלוא האחריות שלי כישראלי, סופר, בן 84, שכבר ראה כמה תקופות במשך חייו.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] בשום פנים.

[2] אין אלוה בלעדי אללה.

[3] עטיפה של אשה מושלמית.