הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1559

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בתמוז תש"ף, 20.7.2020

עם צרופת התמונה של מאירה ואליעזר יעקבא.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם:  רֵעִי הַנָּחָשׁ. נְשֹׁרֶת. // אורי הייטנר:

צרור הערות 19.7.20. // משה גרנות: על ספר השירים של איליה בר-זאב "בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ" // באבל על מות חברנו דוביק גן. // הריבונות וחוק הלאום במוקד הגיליון החדש 219 של "האומה". // הדסה  מור: אספני הספרים ויתר חפצים. // הדי אור: ממני ומאוספיי. // דורון גיסין: חזר סמלה ההיסטורי של פתח-תקווה! // אהוד בן עזר: פטריות. // עדינה בר-אל: מאירה פותחת צוהר לתרבות עבור צעירים ומבוגרים. // תקוה וינשטוק: ביקור בלבנון... // יהודה גור-אריה: עצרת קורונה. // נעמן כהן: סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית. //

Democrats’ ominous turn toward a ‘solution’

 that means the end of Israel, By Jonathan S. Tobin

// מתי דוד: השמאלנים והאנרכיסטים מתחזים "לאידאליסטים". // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [בהמשכים]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך: גפן ויין. הסינדיקאט של הכורמים]. // ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

אסתר רַאבּ

 

משירי קץ העולם

 

*

 

רֵעִי הַנָּחָשׁ  –

גּלוּיַת עֵינַיִם אֲנִי!

קְסוּמָה מְעֻלֶּפֶת,

אֲחוּזָה לַהֲטוּטֵי-

טַבְּעוֹתֶיךָ הַמְּאִירוֹת;

פֶּתֶן עֲלֵי מְאוּרָה!

נוֹתֵן בִּי

עֵינֵי-זָהָב קָמוֹת:

יְלַהְלַהּ, יַבְרִיק,

יְפַעְפֵּעַ, יְסַנְוֵר  –

וְהַחַי לֶעָפָר יִטָּחֵן;

נִצְנוּץ-טַבַּעַת,

חֶרֶב לַלֵּב נִתְקַעַת,

גִּלְגּוּל-עַיִן  –

יְשַׁקַּע תִּקְווֹת יְרֻקּוֹת;

זֹהַר מְחֻלָּל  –

יָמִישׁ אֶמֶשׁ!

וְנָשַׁר אֵפֶר-עוֹלָמוֹת,

מָטָר  –  מָוֶת  –

יְמַגֵּר לָאָרֶץ  –

כָּל חַיְתוֹ, כָּל צִמְחוֹ

וְתֹהוּ וָבֹהוּ  –  וְחֹשֶׁךְ

עַל פְנֵי מַיִם רַבִּים.

 

1960

 

 

נְשֹׁרֶת

 

נְשֹׁרֶת-כּוֹכָבִים;

אֲבַק-עוֹלָמוֹת;

שַׁלְוַת-נְצָחִים;

אוֹרוֹת-צָפוֹן קוֹסְמִים  –

הֵקִיץ הַקֵּץ

עַל רוּם-רְגָעֵיכֶם:

פִּשְׁפְּשֵׁי-אָדָם

פָּשׁוּ בָּכֶם

וְאַט יְכַרְסְמוּ זְבוּלְכֶם.

וְאִם יָקוּם נִינִי

וְעָלָה פַּעַם לְקִבְרִי

וְתָמַהּ לִכְתָבְתָּהּ:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ

מוֹלֶדֶת  –  כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי

עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ  –  "

עַנְנֵי שָׁמַיִם שְׁחוֹרֵי-אֵימִים

וּמָוֶת נוֹשֵׁר מֵהֶם!

סַבְתָּא שׁוֹטָה

וַדַּאי שָׁרָה גַּם

עַל "יָרֵחַ חִוֵּר",

וַאֲנִי רַק תְּמוֹל

חָזַרְתִּי מִיָּרֵחַ שֶׁלָּךְ

וְעִידָה סַבְתָּא,

וְעִידָה בֵּין-פְּלָנֶטָרִית,

שֶׁל קוֹסְמוֹסָאֵי-חָלָל,

סַבְתָּא שׁוֹטָה!

לֹא אֲוַתֵּר עָלֶיךָ

"נֹגַהּ"  –  כּוֹכַב-חַיַּי,

עוֹדְךָ יָפֶה כְּאָז

חֲזִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה  –

מֵעַל עַרְסַל-יַלְדוּתִי:

כְּחֹל אוֹרְךָ

בְּדָמִי אָז הוּצַק  –

וְלָעַד לֹא יִכְבֶּה;

וְעִם רִדְתִּי קֶבֶר

טֹל נִשְׁמָתִי

לְחַלְלֵי-גְּבָהִים  –

עִמָּהּ הִמָּלְטָה

אֶל גַּלַּקְסָה אַחֶרֶת

בָּהּ יַד-אָדָם

לֹא תַּשִּׂיגְךָ.

 

1961

 

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

את השורות "מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ / מוֹלֶדֶת  –  כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי / עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ  –  " ביקשה ממני דודתי אסתר שייחרטו על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, ליד אחיה, הוא אבי בנימין, ולא רחוק מהוריה יהודה ולאה ראב – וכך אמנם עשיתי.

 

 

* * *

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.7.20

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – זכות ההפגנה היא ערך מקודש בדמוקרטיה. זכות ההפגנה אינה זכות לאלימות וונדליזם, ליידוי חפצים לעבר השוטרים, להצתת פחי אשפה, לחסימת עורקי התנועה בבירה, להפרת חוק.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" (יצחק רבין, 4 בנובמבר 1995).

 

* על מי אתה שומר? – את ההפגנה בבלפור והמהומות ברחובות ירושלים בעקבותיה, אני מכיר מבפנים. צפיתי בה דרך עיניה ומצלמתה של מפגינה – חברה, פעילה במחאה, שהפגינה, תיעדה ושיתפה בזמן אמת בקבוצת ווטסאפ ששנינו שותפים בה. אי אפשר לחשוד בעיניים שדרכן צפיתי בהפגנה, שהן מוטות נגד המפגינים. ומתוך מה שראיתי אני קובע חד-משמעית, שהאלימות, הוונדליזם והביריונות היו מצד המפגינים.

כשמתפרעים גוררים עגלת אשפה למרכז צומת ראשי ומציתים אותה, ובעת ובעונה אחת צורחים: "די לאלימות" ו"מ-די-נת מש-ט-רה", הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר?" הם צעקו. על מי? על שלום הציבור, על הסדר הציבורי, על החוק, על הדמוקרטיה.

 

* רצח בעיניים – טוב, אז  אנחנו כבר שומעים שהאלימות בהפגנה היתה של סוכנים שתולים, של פרובוקטורים ביביסטים וכו'. ממש העתק-הדבק של טיעוני הימין הרדיקלי. בשני המקרים יכול להיות שבאמת היה פרובוקטור פה פרובוקטור שם, אך האספסוף כשלעצמו הוא אותנטי.

כשראיתי את האספסוף עם הרצח בעיניים, ניסיתי לדמיין מה היה קורה אלמלא חצצה המשטרה בין החוליגנים ל"ביביסטיליה". לא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות וכדי להבין את הסכנה הנעוצה בהן ולהזהיר מפניה. הקנאות, הרדיקליות, הפנאטיות, השנאה, האלימות והוונדליזם אינם מנת חלקו של צד אחד או שבט אחד בציבור הישראלי. הגינוי וההוקעה של התופעות הללו צריכים לבוא מכל המחנות. כי החלוקה האמתית היא בין שפויֵי כל המחנות לבין המחנה הרדיקלי, מחנה השנאה, שמסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

אגב, כתבתי שלא צריך להיות תומך נתניהו כדי לסלוד מן המראות, כי כשאני מגנה את האלימות שואלים אותי: "מה קרה? נהיית ביביסט?" כאילו אלה החלופות. או להיות ביביסט, או לתמוך באנרכיה ובאלימות. הדיכוטומיה הזאת מסוכנת. היא איום חמור על הדמוקרטיה. לא. לא התחלתי לתמוך בנתניהו. אני דבק בעמדתי על אודותיו. אך הדמוקרטיה הישראלית יקרה לי ואין לי שום עניין לתת רוח גבית לצורריה.

 

* האלטרנטיבה לבסטיליה – כשאני שומע את האנשים שרוצים "להפיל את הבסטיליה", אני יודע שהאלטרנטיבה שהם מציעים היא רובספייר וגיליוטינה.

 

* בעד הנגד – השתתפתי, בימי חלדי, בהפגנות רבות. תמיד כשהפגנתי נגד משהו ידעתי בעד מה אני מפגין. וגם שאר המפגינים ידעו. וגם העוברים ושבים ידעו. וגם התקשורת ידעה. וגם אלה שהפגנו נגדם ידעו.

בעד מה מפגינים האנרכיסטים?

 

* ויסעו מחרדה – קראנו בשבת שתי פרשות: "מטות" ו"מסעי". בפרשת "מסעי" מופיעה סקירה מהירה של כל תחנות מסעם בן ארבעים השנה של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל. "ויסעו מ... ויחנו ב..."

בין השאר מסופר: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת." וזה כל כך יפה וכל כך אקטואלי. הדרך לצאת מחרדה היא להתקבץ למקהלה, לקהילה, ליחד. לא להתמודד לבד עם חרדה, אלא יחד, כחברה, כקהילה, כאומה. וימים אלא של חרדה רפואית וכלכלית קיומית – מן הראוי שיהיו ימי אחדות ולא ימי פירוד. שבימים אלה נשכיל לא להיגרר אחרי גורמים קיצונים התופסים טרמפ על המצוקה והחרדה כדי לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות, ליצור כאוס ולחולל אנרכיה, אלא להתמודד עם המשבר יחד, כחברה, מתוך אמון הדדי, ומתוך הבנת האחריות האישית של כל אחד ואחד מאתנו.

 

* קורא לאחריות – מעטים המקרים שבהם אני מסכים עם יוסי ביילין. אחד המקרים האלה היה ערב שבת, במאמרו בטור שלו ב"ישראל היום". אצטט: "התרת הפגנות בדרך המסכנת את משתתפיהן ואת סביבתם, ללא עמידה על כללי המאבק בקורונה, אינה מבטאת גישה ליברלית אלא גישה שגם היא מזלזלת וגם, בהשאלה מהביטוי שבו משתמשים גם המפגינים, 'חרטאית'."

ביילין אינו חשוד באהדת הממשלה ואם מישהו חושד בו בכך, משום מה, המאמר עצמו יסיר את החשד הזה, כי הוא מותח ביקורת חריפה על ניהול משבר הקורונה והמשבר הכלכלי.

אבל הוא מגלה אחריות בכך שהוא קורא לאחריות.

 

* אנרכיסט מופקר – אלדד יניב פריסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך, כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה.

הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה"רעבים" של מדינת תל-אביב. אלדד יניב הוא הישראלי המכוער.

 

* בין אחריות חברתית לאנרכיה – בימים האחרונים אנו נחשפים לשתי יוזמות של התנגדות להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. האחת היא של אנשים רבים מאוד שתורמים את המענק שהם מקבלים לעמותות צדקה למיניהן, כדי שהכסף ילך למי שבאמת זקוקים לו. היוזמה השנייה היא של מסעדנים, שהודיעו שיפרו את החלטת הממשלה לסגור את המסעדות.

ההבדל בין שתי היוזמות הוא של יום ולילה. היוזמה הראשונה היא מופת של סולידריות חברתית. אני חושב שהממשלה שוגה במענק האוניברסלי, ואין הצדקה לכך שאקבל אותו! אני תורם אותו למי שזקוקים לו. יוזמה שכל כולה רק טוב. זו תרומה המחזקת את החברה הישראלית.

היוזמה השנייה, לעומת זאת, היא עבריינית, מפוררת, יוצרת כאוס ואנרכיה בחברה הישראלית. היוזמה הראשונה מבטאת אחריות חברתית ואזרחות למופת. היוזמה השנייה מבטאת חוסר אחריות חברתית ובריאותית ואזרחות מופקרת.

 

* בובת פיתום – במשך חודשים מובילה תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו מסע הסתה אישי, ממוקד, מסוכן, נגד מנדלבליט, שהעז למלא את תפקידו נאמנה, ולהגיש כתבי אישום חמורים על סמך ראיות. השלב החדש במסע ההסתה, היא הטענה שנתניהו מאוים ומנדלבליט אינו עושה דבר נגד ההסתה כלפיו ולהגנתו. את הטענה הזאת מובילים עכשיו בובת הפיתום של נתניהו – יאיר, והסוס הטרויאני מטעמו במשרד לביטחון פנים, אמיר אוחנה. הם, המסיתים נגד מנדלבליט, הסתה שהסיכוי שלא תסתיים ברצח אינו גבוה, מאשימים אותו בהפקרת נתניהו. אין להם גבולות. ולמחרת ההתבכיינות של בובת הפיתום על ההסתה נגדו, הוא פרסם ציוץ מסית שבו כינה את פקידי האוצר מחבלים, והאשים אותם – השעיר לעזאזל התורן, שבכוונה הם אינם מעבירים לציבור את הכספים שעליהם החליטה הממשלה, כדי להכשיל את מדיניות נתניהו ולהתסיס את העם.

(מהי בובת פיתום? פיתום הוא אמן עם שליטה מיוחדת בקולו, שמסוגל "לדבר מן הבטן" בלי להניע את השפתיים. בובת פיתום היא בובה שבה הוא מסתייע, וכאשר הוא מדבר מן הבטן, הוא מניע באצבעותיו את שפתי הבובה. וכך, לכאורה, הבובה משמיעה את הדברים שהמפעיל אומר).

 

* חלוקה צודקת – עצם הכוונה של ראש הממשלה ושר האוצר להזרים כסף לציבור במצוקה הקשה של הקורונה ובעקבותיה, היא רצויה, היא צודקת מבחינה חברתית – מחויבות המדינה לסייע לאזרחים במצוקה ונכונה מבחינה כלכלית – הזרמת חמצן לעידוד הצריכה והנעת הכלכלה.

אולם התוכנית צריכה להשתנות, להפוך לדיפרנציאלית. הוצאה כל כך גדולה של המדינה, אינה צריכה להתבזבז על תוספת של כמה מאות שקלים למי שאפילו לא ירגישו אותם. עדיף להתמקד במי שבאמת נפגעו מהקורונה ולתת להם יותר. יש להשקיע אותו הסכום, אך לחלק אותו בצורה צודקת.

 

* שיטוח עקומת העוני – עוני הוא נטל כלכלי כבד על המדינה. המשמעות של עוני היא פשע, סמים, מצוקה, תשלומי העברה – ואלו הוצאות עתק של המדינה. המשמעות היא של אנשים שאינם יכולים לשלם מיסים, אין להם כוח קנייה, הם אינם יכולים לתרום לכלכלה וברוב המקרים מעבירים את העוני והמצוקה (והעלות האדירה של העוני והמצוקה) גם לדור הבא ולדורות הבאים. לכן, שיטוח עקומת העוני אינו רק מחויבות חברתית ואנושית – זו ההשקעה הכלכלית הכדאית ביותר שיש. ההשקעה הזאת צריכה להיות בראש ובראשונה בחינוך (מלידה עד י"ב) והשכלה, בעיקר באזורי מצוקה. זו לא הוצאה, זאת השקעה. 

 

* השוואה – שואל מאיר שלו בטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "אני תוהה, איך קרה שחמש המדינות שהאיחוד האירופי אסר את כניסת אזרחיהן הן רוסיה, ארה"ב, טורקיה, ברזיל וישראל? הייתכן שנגיף הקורונה נמשך במיוחד למדינות שמנהיגים אותן טיפוסים כמו פוטין, טראמפ, ארדואן, בולסונארו ונתניהו?

הבה נשווה את ההתייחסות של המנהיגים השונים לנגיף הקורונה. עוד טרם התקרבה הקורונה לישראל, נתניהו קבע את מדיניותו: "עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר." נתניהו הואשם כפאניקר, נטען נגדו שהוא מפחיד את הציבור, הוא איים בעשרת אלפים מתים ובמיליון חולים, ונקט אמצעים חריפים של סגירת שערי הארץ וסגר כללי.

האחרים, לעומת זאת (ככל הידוע לי זה לא כולל את ארדואן), הם מכחישי קורונה. כלומר, גישתם הפוכה לשלו. אם להשוות אותם לישראלי, אפשר לומר שהם היורם לסים של מדינותיהם. אולם בעוד אצלנו היחס ליורם לס הוא כאל ליצן רפואי, שם הוא ראש המדינה.

 

* אסקופה נדרסת – "ראש הממשלה מאיים לפטר את יו"ר ועדת הקורונה ח"כ יפעת שאשא-ביטון". עצם העובדה שמשפט כזה יכול להישמע, מעידה על הבעייתיות המרכזית בדמוקרטיה הישראלית – החולשה העצומה של הכנסת, הרשות המחוקקת, וכפיפותה למעשה לרשות המבצעת, ואם להיות מדויק יותר, לראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לפטר שר. ראש הממשלה יכול לפטר את ראש המוסד וראש השב"כ. הוא יכול לפטר את בכירי משרד ראש הממשלה. ראש ממשלה יכול לפטר ראש ועדה בכנסת?! הרי הכנסת אינה כפופה לממשלה. אם כבר, הממשלה כפופה לכנסת. אחד מתפקידיה של הכנסת הוא לבקר את הממשלה ולפקח עליה. בוודאי בנושא כמו הקורונה. דווקא כיוון שמדובר בשעת חירום, כדי להבטיח שהממשלה אינה נסחפת בהפעלת עוצמתה בשעה כזו. זו תפקידה של שאשא-ביטון כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. תפקידה אינו להיות חותמת גומי של ראש הממשלה.

בעידן נתניהו הפכה הכנסת לאסקופה נדרסת תחת רגליו. שני היו"רים הקודמים, ריבלין ואדלשטיין עשו ככל יכולתם להגן מעט על מעמדה של הכנסת וכבודה, אבל היו"ר הנוכחי, יריב לוין, אומר בפה מלא שהוא שליחו של ראש הממשלה. לוין לא התייצב לצידה של שאשא-ביטון בשבוע שעבר, כשנער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר איים בהדחתה, ומה הפלא שהיום נתניהו "מודיע שיפטר"? סביר להניח שלוין ישתוק גם הפעם, במקרה הטוב, ובמקרה הרע יצטרף באופן אקטיבי לצעד הדורסני והאנטי דמוקרטי של נתניהו.

 

* נגיף טרמינולוגי – מי היה מאמין, לפני חצי שנה, שכל ילד יידע לומר מילים כמו אפידמיולוגי, אקספוננציאלי וא-סימפטומטי.

 

* עליהום מקארתיסטי – אני מכיר אישית שני בוגרים של  קרן וקסנר. שניהם אנשי ימין, שנכנסו לקורס של הקרן כאנשי ימין ויצאו ממנו כאנשי ימין, ולטענתם לא היה שמץ של מסר פוליטי בהכשרה המעולה של הקרן, שכל כולה ממוקדת במצוינות של השירות הציבורי. כל העליהום המקארתיסטי על הקרן, המבוסס כולו על שקר, הוא חלק מציד המכשפות המכוער של תעשיית השקרים וההסתה. כל העליהום על הקרן נולד כאשר נתניהו ניסה בדרכו הנכלולית לסכל את מינויו של אביב כוכבי, בוגר הקרן, לרמטכ"ל. ליברמן כפה עליו את המינוי, אך ההסתה כבר יצאה לדרך ונמשכת. כיוון שהקרן מחנכת למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל, ותאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים על ה"דיפ-סטייט" השקרי, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, ממוקדת בשירות הציבורי, אז הנה "האקדח המעשן" – הם מכשירים מצוינות של ה"דיפ-סטייט", שמטרתו כידוע לתפור תיקים לצדיק כדי לבצע "הפיכה שלטונית" וכו' וכו' שאר הבלים ושקרים.

אני סבור שפרשת המחקר של אהוד ברק היא שערורייה. אין גוף שאינו שוגה ומפשל. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית, בניסיון להרוג את הקרן, והניסיון להפסיק את תרומתו הגדולה להכשרת שירות ציבורי מצוין, והכפשת מאות בוגריה, רב המרחק. אמר יו"ר המועצה המייעצת של הקרן, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') עידו נחושתן בהופעתו בפני ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת: "בנימה אישית, נכנסתי לראשונה למשכן לפני 50 שנה כשאבי הושבע לכנסת השביעית מטעם תנועת חירות גח"ל והיה חבר הוועדה הזו. אני מתוודה שההופעה היום היא בנסיבות שלא העלית על דעתי. תיווכחו לדעת שמקורן בטעות ובאי הבנה גדולה. קרן וקסנר היא פרי פועלו של לסלי וקסנר, ציוני נלהב שכל מבוקשו הוא לתרום למדינת ישראל באמצעות הכשרת והשבחת השירות הציבורי כולו." אביו של עידו נחושתן היה יעקב נחושתן, לוחם אצ"ל, גולה בידי הבריטים לאריתריאה, איש תנועת החירות, ח"כ מטעם חירות ואחרי עליית הליכוד לשלטון איש שירות החוץ של ישראל.

ועוד אמר נחושתן: "משפחת וקסנר היא התורמת היחידה לקרן מאז ומעולם. ב-31 שנות פעילותה בארץ העמידה הקרן 532 בוגרים הפרושים לאורכו ולרוחבו של השירות הציבורי. רבים מבוגריה נשאו ונושאים בתפקידים בכירים. לאורך השנים, זכתה התוכנית והקרן להכרה והוקרה של ראשי הקרן ונציבי שירות המדינה ראו בה יהלום שבכתר. הקרן הינה א-פוליטית, בתוכניותיה לא משתתפים אישים פוליטיים והיא תמיד פעלה בצנעה ולא באור הזרקורים. הקרן פעלה תמיד שיתוף פעולה מלא עם נציבות שירות המדינה ומשרד רה"מ ובהתאם לחוק ולנהלים שנקבעו... אני שואל על מה ולמה? אין כל הצדקה לפגיעה במפעל פילנטרופי ובשמו של אדם שתרם עשרות שנים הון עצום לטובת מדינת ישראל. אין כל הצדקה שבוגרי הקרן יספגו עלבונות וילכו בראש מורכן ושמשרתי הציבור לא יקבלו הזדמנות להשבחה. הקרן עומדת בראש מורם ובלב נקי מול כל הדברים הללו. תנו לנו להמשיך לתת לשירות הציבורי את המיטב."

מדינת הלאום של העם היהודי. יהודי משקיע את מיטב הונו להשבחת השירות הציבורי בישראל, מתוך ציונות, ומדבר על כך כסף של "קרן זרה".

 

* מצוינות בשירות הציבורי – קרן וקסנר מחנכת ומכשירה למצוינות בשירות הציבורי ובצה"ל. מדקלמי תאוריות הקונספירציה המטורללות והאינפנטיליות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, מציירים את השירות הציבורי כאוייב שנועד להילחם בדרג המדיני ולבצע הפיכה. הם רוצים שירות ציבורי חלש, של אנשים בינוניים, צייתנים, חנפנים, אומרי-הן.

מנהיגות חזקה רוצה שירות ציבורי חזק ודעתן, שיחד עימו ניתן לסער מוחות, לעצב אסטרטגיה ולבצע אותה בצורה המיטבית. מנהיגות שמעדיפה את אזור הנוחות של עבודה עם אומרי הן בינוניים, היא מנהיגות פחדנית, חסרת ביטחון עצמי.

 

* הפציפיסט הקולוניאליסט – הני זובידה, ממנהיגי "הקשת המזרחית" ואיש השמאל הרדיקלי, פרסם ב"הארץ – ספרים" מאמר ביקורת על ספרו של א.ד. גורדון, ההוגה, המחנך והחלוץ הציוני, "האדם והטבע", שמהדורה חדשה שלו יצאה לאור.

גורדון היה איש של התיישבות, אהבת הארץ, נטוע במסורת ובדת היהודית (אם כי בפרשנות אינדיבידואלית שלה), אדם לאומי מאוד. אך הוא היה גם פציפיסט, הומניסט ולא בכדי האגף המתון, היוני, בתנועת העבודה, "הפועל הצעיר", ראה בו את מורו ורבו.

מעניין מה חושב על גורדון איש שמאל רדיקלי כזובידה. מצד אחד, הוא משבח אותו על הגותו האקולוגית, שבה הקדים את זמנו בעשרות שנים. מצד שני הוא הביע סלידה מהגותו הדתית, בעצם היותה הגות דתית. וכן... "יש הבדל מהותי בין תפישה דמוקרטית לתפישה קולוניאלית של הקולקטיב, כפי שאפשר לפרש מכתביו, המבקשת לחבר בין מהגרים יהודים-אירופים בעיקר לאדמה לא-שלהם על חשבון הילידים, ערבים בני המקום."

גורדון נפטר ב-1922. 47 שנים לפני "אקיבוש". 26 שנה לפני "הנכבה". רוב כתביו, ובהם "האדם והטבע" נכתבו לפני הצהרת בלפור. אבל בעבור זובידה האנטי ציוני, גורדון הוא קולוניאליסט, מעצם העובדה שהוא מחבר "מהגרים" (מה פתאום עולים?) יהודים-אירופים (כלומר העיקר אינו שהם יהודים השבים למולדתם אלא שהם "אירופים") עם אדמה לא-שלהם (וכי איזה קשר יש בין עם ישראל לארץ ישראל, הרי האדמה הזו שייכת לערבים, שהרי הם ה"ילידים", בני המקום, להבדיל מן הפולשים הזרים מאירופה).

אז נכון, גורדון היה פציפיסט, אך כיוון שהוא היה ציוני הוא "קולוניאליסט".

 

* ג'יבריש פוסט ציוני – שי זמיר פרסם מאמר ביקורת על ספר ב"7 לילות". כאשר בפסקת הפתיחה מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מכונים "המרד הערבי הגדול של 36'-39'" – איני מופתע שבפסקה הבאה כתוב על "חברה שמכחישה את ערביותה של הארץ הזאת," בפסקה השלישית נכתב בנחרת בוז על הדרך שבה "מסופרת בדרך כלל ההיסטוריה של הציונות" ובפסקת הסיום מופיע "יהודי-ערבי."

 

* קלקלה – אופירה אסייג התראיינה בערוץ 12 וסיפרה שהיא עובדת מגיל 12 "ומאז אני מכלכלת את עצמי." בכיתובית נאמר: "מאז אני מקלקלת את עצמי."

 

* ביד הלשון: לִפְנַי וְלִפְנִים – ראש המועצה האזורית רמת הנגב ערן דורון לקה בקורונה. בראיון לתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב', הוא רצה לומר שביומיים האחרונים הוא חקר לעומקם של דברים את סוגיית הבדיקות, המחלה וכו'. אבל יצא לו משהו כמו חקרתי מלפנים ומבפנים... הוא התכוון בוודאי לומר "לִפְנַי וְלִפְנִים".

הביטוי לִפְנַי וְלִפְנִים הוא מספרות חז"ל אף שהוא מסתמך על פסוק מן המקרא. הפסוק הוא מספר מלכים א' פרק ו': "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי". המילה לפנָי המופיעה כאן היא יחידאית בתנ"ך (כלומר מופיעה רק פעם אחת). הפירוש המקובל הוא שהמושג לפניי – כוונתו "לפנים" כלומר החלק הפנימי שבפנימי של בית המקדש.

בלשון חז"ל הועצמה המילה והוכפלה (כמו "קודש הקודשים", "שיר השירים") ללִפְנַי וְלִפְנִים. השימוש בביטוי יוחד לקודש הקודשים שבבית המקדש. לאורך הדורות הביטוי "התחלן" ואינו מיוחד עוד לפנימיות בית המקדש, אלא למרחב פנימי כלשהו, או בסלנג – ל"בפנוכו".

אורי הייטנר

              

* * *

משה גרנות

קינה מרטיטה בתבנית של פרלודים

על ספר השירים של איליה בר-זאב

"בעקבות הזמן השרוף – בלז'ץ"

תרגומים לאנגלית – עודד פלד; תמונות – יונתן אדלסון

עיתון 77, 2020, 75 עמודים

הספר שלפנינו, שבו המחבר מנסה להתחקות אחרי קרוב לחצי מיליון יהודים שנרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, וביניהם כל משפחתו של אביו, ספר זה מושתת מסתבר על ידע חובק עולם בתרבות האנושית, שלמול תרבות זאת התרחשה זוועה, שהמוח והלב אינם מסוגלים לדמיינה. למרות ששירי הקובץ עניינם קינה נוראה על הרצח המזוויע, אני אתחיל רשימה זאת דווקא באדני התרבות שעליהם השתית המחבר את הפלגתו אל עולם הזוועות של השואה.

קודם כול – השם "בעקבות הזמן השרוף" מזכיר בהכרח את סדרת הרומנים של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד", אבל המחבר מפנה את הקורא אל סדרת הקונצרטים של ד"ר אסתרית בלצן ששמה "שופן בעקבות הזמן האבוד", קונצרטים שבהם היא ניגנה את 24 הפרלודים של שופן. המחבר האזין לסדרה זאת מיספר פעמים, ועל תבנית  פרלודים אלה בנוי כל קובץ השירים.

שופן בילה חופשה באי מאיורקה עם בת-זוגו באותו זמן, ג'ורג' סאנד (שם העט של הסופרת אמנטין-לוסיל-אורור דופן, שחיברה עשרות יצירות, ואחת מהן מתארת את השהייה באי הזה). ג'ורג' סאנד סועדת את שופן באי הזה כשמתפרצת בו מחלת השחפת, ושם מחדש המלחין הווירטואוז הזה את הפרלוד, שאיננו פתיחה ליצירה יותר גדולה (אופרה, סוויטה, פוגה וכד'), כמקובל, אלא סוגה מוסיקלית עצמאית. מספרי פרלודים אלה, כשבראשם הכותרות ששופן העניק ליצירותיו  אלו (אלגרו, לארגו, אג'יטטו, לנטו וכד' – עם תרגום בעברית) מהווים פתיחות ל-24  שירים שבקובץ.

אני מבין שהמחבר התרשם מאוד מנגינתה של אסתרית בלצן, אבל  מודה שלא היה ברור לי מדוע בחר המחבר להכתיר כל אחד מהשירים בקובץ בכותרות מהפרלודים של שופן – כיצד המלחין הווירטואוז הזה, שחי במחצית הראשונה של המאה ה -19 – קשור לשואה בכלל, ולמחנה ההשמדה בלז'ץ בפרט? אולי ביקש המחבר לתאר את הפער שבין הווירטואוז הפולני הזה ובין הקניבליזם של האיכרים הפולנים שחיפשו בבורות אחרי שיני הזהב של המומתים, כפי שמרומז באחד השירים שאזכיר להלן?

אולי הכותרות לפרלודים, העומדות בראש השירים, אמורות לנתב את הקורא אל מצב הרוח הישיר, או המנוגד, של השירים? למשל, בתרגום עברי: "מלא חיים", "בשמחת חיים", "מתון ובעדינות" – כותרות מנוגדות תכלית ניגוד למשתמע מתוכן השירים. ואולי העובדה שבמחנה ההשמדה הזה היו מובילים את הקורבנות אל מותם, כשתזמורת של נגנים, המיועדים גם הם להשמדה, מנגנת מנגינות קלאסיות, וביניהן מנגינות של שופן (ראו שיר 7)?

אלו כמובן רק השערות.

אישיות אחרת המוזכרת ביצירה (בקטעים המעניקים מידע לקורא) היא ד"ר רוחמה אלבג, שהדריכה קבוצה של ישראלים בלבוב (לשעבר בפולין, היום באוקראינה), והיא שהפנתה את תשומת לב המחבר לקטע מתוך "עיר ומלואה" של עגנון שמופיע על אחת המצבות.

רוחמה אלבג היא מומחית לטופוגרפיה של הספרות העברית, היא מאתרת ארצות ומחוזות שבהם פעלו הסופרים העברים  (ראו ספרה "אל המקום בדרכים בעקבות סופרים", 2015). הדוקטורט שלה הוא על עגנון, ולכן אולי הצביעה על הכתובת הזאת, הגם שיצירת עגנון כמעט שלא הזכירה את השואה, וגם לא את תקומת ישראל בארצו (להוציא הסאטירה הרדודה – "ספר המדינה"), כי הוא, כאדם דתי, לא יכול היה לעכל אפשרות שאסון נורא כזה התרחש ללא חטא, וכן לא יכול היה לעכל את העובדה שעם ישראל עלה לארץ בהמוניו, הקים מדינה, נגאל בדרך הטבע, ולא בידי משיח בן דויד, כמובטח במקורות.

בשלושה סיפורים מזכיר עגנון את השואה (זמן רב אחרי שהתרחשה): "לילה מן הלילות" (1951), "הסימן" (1962) ו"כיסוי הדם" (התחבר בשנות השישים, והתפרסם אחרי מותו ב-1975). בשני הסיפורים הראשונים, הוא מרחיק את עצמו מן הזיכרון, ובשלישי הוא מרמז שהעונש הנורא, שהגיע מהקדוש ברוך הוא, אירע משום שיהודים התבוללו, ואף התחתנו עם גויות. ובכן, תסלח לי רוחמה אלבג, אבל דעה זאת של עגנון לגבי סיבה אלוהית לשואה איננה רחוקה מאוד מדעתו של הרבי מסאטמר.

כל אחד מהפרלודים בספר, וגם הקטעים האינפורמטיביים, מתורגמים על ידי עודד פלד לאנגלית. עודד פלד, משורר בעצמו, ומתרגם בעל יבול של עשרות רבות של יצירות, מביא כאן טקסט נאמן ומדויק להפליא.

מקטעי האינפורמציה שבספר אנחנו מתוודעים לאימֵי מחנה ההשמדה בלז'ץ, ולמשפחת אביו של המחבר שהושמדה שם. אביו, משה וולפנהאוט, עלה לארץ בשנות השלושים של המאה הקודמת (שיר 20), שירת בבריגדה, ונלחם במלחמת העצמאות, בה נפצע קשה – הוא השריד האחרון מכל המשפחה בזכות עלייתו ארצה לפני שעלה הכורת על עם ישראל. כיוון שאביו לא הזכיר את משפחתו שנספתה, בנו מצא את כל המידע הזה ב"דפי עד" שב"יד ושם", כפי שמסתבר משירים 2 ו-22.

בשיר 1 מוזכרים ווי הברזל שבאמצעותם פתחו לגוויות את הפיות כדי לעקור את שיני הזהב (גם שיר 12). בשיר 4 מרומז שיתוף הפעולה של המקומיים עם הרוצחים. בבלז'ץ היו מאיצים בקורבנות להגיע ערומים אל "בית המרחץ", שהיה תא גזים (שיר 5). "מול המקלחות ובתוכן, אלוהים אינו זקוק לבריאה... / גם כך היא מושלמת להחריד" (שיר 6). רודולף רדר, אחד משלושת הבודדים ששרדו את התופת של בלז'ץ, מצטט קריאה נואשת של ילד המוכנס לתאי הגזים: "אימא'לה, / הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" (שיר 7).

בשיר 9, שהכותרת  שלו היא "לארגו", כלומר, הנחייה לנגן "איטי ורחב", מתואר איך הקורבנות דחוסים בקרונות בקר, ומוזכר שירו המטלטל של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום."

במחנה בלז'ץ נהגו להטיל על מאות אסירים את משימת הזוועה להוציא את הגוויות מתאי הגזים, לדאוג לסילוקם ועוד מלאכות מזוויעות אחרות. על כל שגיאה קלה היו יורים ב"חוטאים", ולאחר מיספר חודשים שולחים גם את הנותרים אל המוות, וממלאים את השורות בקורבנות חדשים. הממונה עליהם היה סרדיוט סדיסט בשם שמידט, שהיה מעניש את "החוטאים" ב-25 הצלפות, תוך שהוא דורש מהקורבן לספור את ההצלפות. מי שהיה מתבלבל (איך לא?) היה מקבל עוד 25 הצלפות, שלא היו משאירות אותו בחיים.

בשיר 12 מתואר סבו של המחבר החווה את החוויה המזוויעה הזאת מידיו של אס אס ההאופטמאן וירט – וכל הזוועה הזאת תוך השמעת מוסיקה. התזמורת היתה מנגנת להנעים את זמנם של הסרדיוטים, כשהעבדים מנקים את תאי הגזים ב"בית המרחץ". מסתבר שאפילו בשאול שב"קומדיה האלוהית" של דנטה לא דמיינו עולם זוועתי כמו בבלז'ץ (שיר 18).

חשבון מר יש למחבר עם האל שברא את התופת. האל אינו ראוי לשאול את האדם "איכה?" – אלא האדם זועק את השאלה הזאת (שיר 14). מהשמיים מביט האל אל ערימות הגוויות, אל מגדלי נעליים, המלבושים והשיער של המומתים (שירים 13, 14). האל שותה דם חללים, קניבל בסמטאות העיר שמלקט ילדים בטפריו כמו עוף טרף (שיר 16).

כיוון שאביו לא דיבר על משפחתו שנספתה, קרא הבן עליה, כאמור, ב"יד ושם", וראה בדמיונו את סבתו רצה במנהרות המוות (שיר 15). הסבתא והסבא מוזכרים בשירים נוספים: צירל וולפנהאוט שנספתה בבלז'ץ יחד עם בתה בת השנה, שלא הספיקה אפילו לקבל שם (שירים  2, 10, 22).

שירים שונים מצטטים פסוקים מתהילים, שם מובעת תקווה שהאל יגונן על בחיריו, כמובן, תקוות שווא – מתי האל הגן על עמו הנבחר? ההיסטוריה, רוויה בדם יהודים שקיוו לשווא לעזרת האל. על "אילמותו" של האל כותב המחבר גם בשיר המסיים את הקובץ (שאולי הוקדש לקורבנות מלחמת יום הכיפורים), בו נאמר: "... במקום /  בו האדם צועק, נעלם האל."

כשהכותרת היא "מתון ובעדינות" מוזכר רצח ההמונים בבאבי יאר, ושירו של יבטושנקו "יד ומצבת" (שיר 23). המחבר מבקר גם בשאר מחנות המוות אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, ברגן בלזן, וכשהוא מגיע לבלז'ץ הוא מתפעל מהכניסה היפה לאתר (שיר 24), התפעלות סרקסטית המזכירה את דבריו המרטיטים של ביאליק "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ("בעיר ההריגה").

השירים בקובץ הזה חזקים מאוד ומטלטלים מאוד, הושקע בקובץ המון נשמה, וגם ידע רב.

משה גרנות

 

 

* * *

בְּאֶבֶל

על מות חברנו

דוֹביק גן

חבר קיבוץ כפר מסריק

שהיה לוּלן מצטיין והיה מסור

לספרי עיון והגות וחי בעולמם

נפשו שאפה כל הימים לעולמות עליונים

ונותרה על מדשאות הקיבוץ

תנחומים לעדקה ולכל בני המשפחה הנהדרת

שהשאיר אחריו

 

* * *

הריבונות וחוק הלאום

במוקד הגיליון החדש 219 של "האומה"

מסה מדהימה מאת חתן פרס ישראל פרופ' אליעזר שביד פותחת את הגיליון החדש של רבעון "האומה". עניינה: יחסי ישראל והתפוצות, המתח בין שני חלקי העם.

בעקבותיה באים שני מאמרים הדנים בחוק הלאום – משה נסים בעד, מג'לי והבה נגד. ויכוח תרבותי, ענייני, מרתק, בין שני מדינאים חשובים..

במוקד הגיליון – המאבק על החלת הריבונות על בקעת הירדן. בשיחה שניהל העורך יוסי אחימאיר עם ראש המועצה האזורית ויו"ר מועצת יש"ע, דוד אלחייני.

לקראת יום השנה ה-44 למלחמת יום הכיפורים, פרופ' יואב גלבר כותב על עודף הזיכרון והיסטוריה מועטה שנחשפה עד כה בקשר לקשה במלחמות ישראל.

מי מכיר את הסופר הלאומי יהודה יולי מרגולין, שהלך לעולמו ב-1971? מעטים שמעו את שמו. לפני כמה שנים יצא לאור בעברית ספרו על חמש שנות מאסרו במחנה עבודה סובייטי "המסע לארץ האסירים" שבו חשף את זוועות המשטר הקומוניסטי. בשנות החמישים הוצע לו לכתוב את הביוגרפיה של איש האצ"ל ישראל אפשטיין שנפל ברומא, אך היא לא מצאה חן בעיני מזמיני הספר/ ב"מכתב לידידי ישראליק" – מסמך רב חשיבות, שמתפרסם לראשונה – הוא חושף את מניעיהם לפסול את ספרו, ומשמיע כתב אישום חמור נגד הקומיסרים, והפעם דווקא מהמחנה הלאומי.

יעקב אחימאיר חושף פרטים בלתי ידועים על הסופרת נעמי פרנקל ז"ל, ומגלה מדוע עברה מהשמאל לימין, מקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר לקריית ארבע.

גרשון סתיו מחבר הביוגרפיה של משורר בית"ר דב פרנקל, חושף שני תיקי מסמכים של פרנקל שהתגלגלו לרחוב וניצלו ממש במקרה

זאב גולן מנתח את עיקרי התחיה של יאיר.

ד"ר שולה אברמסקי כותבת על הגאולה על פי ברדיצ'בסקי (שכידוע זה לא רק שם של רחוב...)

ד"ר עירית אמינוף מפרסמת על מנהיגי העבר על פי המדרש תחת הכותרת: "פרנסים עליך ישראל."

עוד מאמרים רבים ודברי ספרות בגיליון העשיר בן 152 עמודים. הגיליון יישלח בשבוע הבא למנויים. המבקשים להזמין את הגיליון (40 שקל לפקודת "האומה"), מתבקשים לשלוח את פנייתם, בצירוף המחאה וכתובתם, אל:

"האומה", ת"ד 23476, תל-אביב, 61234.

[דבר המפרסם]

 

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

 

* * *

הדסה  מור

אספני הספרים ויתר חפצים

הקשר של אדם  לחפציו, שאותם רכש במהלך חייו או שקיבלם במתנה, אינו רק ממוני ורכושני, כי אם  גם ריגשי ונפשי. אנשים מאמצים לעצמם את חפציהם כמו היו חלק מהווייתם, כמעט אבר מאברי גופם. משום כך, בהגיעם לגיל זיקנה, הם מתקשים להיפרד מהם גם כאשר מזה זמן רב   חדלו מלשמש  אותם...

כתבתה המרשימה של תקוה וינשטוק על  "מערכת היחסים"  שיש לה עם אוסף הספרים  שלה ממחישה זאת היטב. אין ספק  שהיא קראה כבר את כל הספרים שרצתה לקרוא, וגם ברור שהיא לא  תשלוף יותר מהמדף אף ספר שאין לה עניין בו.  למרות זאת היא אינה מוכנה להיפרד מכל הספרים שלגביהם פיתחה רגשות  וזיכרונות.

אולם, יהא מספר הספרים המכסים את כל קירות הבית גדול ככל שיהיה, עדיין אין מדובר  ב"אוסף". הספרים של תקוה וינשטוק קשורים  לעיסוקה  ועיסוקו של בעלה המנוח, שהצטברו  במשך שנות חיים רבות בביתם, ואך טבעי שאין היא יכולה להיפרד מהם. אבל נראה שאין היא דואגת במיוחד ל"עתידם".  עכשיו היא נהנית מנוכחותם לידה ואילו אחרי לכתה  –  למי אכפת?

  במשך שנים רבות היתה זו גם מנת חלקי לגבי רבים מחפציי, כולל הספרים שהצטברו בכונניות.  עד שיום אחד אמרתי די.  בהזדמנות של מעבר לדירה אחרת,  התחלתי להיפרד קודם כל מהספרים. לי אין זיכרונות וסנטימנטים לספרים כמו שיש לתקוה וינשטוק, שאינה מסוגלת,  ובצדק,  להיפרד מהם.

אני, שכל חיי לא חלף יום אחד שלא היה ספר מונח על שולחני ושלא הנחתיו מידי עד  שסיימתי את  קריאתי בו, הגעתי לתובנה, שספר, ברגע שאני מסיימת לקרוא את העמוד האחרון שבו, הופך להיות כלי אין חפץ בו. רק לגבי, עצמי כמובן. אז למה שגם אחרים לא ייהנו ממנו?                                            אי לכך, התחלתי להוריד קבוצות-קבוצות של ספרים לספסל שעל המדרכה מתחת למרפסת ביתי, כדי שכל מי שיחפוץ לקרוא בהם, יוכל לקחתם לידיו ולקרוא אותם. רומנים, ספרי משפט, ספרי חינוך, אנציקלופדיות, ספרי בישול, ספרי ילדים ספרי עיון, הכל מכל וכל, מצאו את מקומם מונחים על הספסל.

לא השלכתי אותם לפח. אדרבא. היה לי סיפוק גדול לראות, שתוך שעתיים מרגע שהנחתי אותם על הספסל, הספסל התרוקן מהם. אנשים ממש חטפו אותם לתיקם. כל הספרים הורדו לספסל, חוץ משנים עשר כרכי תנ"ך קסוטו, שאותם בני או אחד מנכדיי יחוייב לשמור בארון הספרים שלו, ירצה או לא ירצה,  שאם לא כן אטיל עליהם סנקציות, שיאלצו אותם להישמע לי...

כך נפטרתי  מכל ספריי האהובים, שעם השנים הפכו למעמסה, וחשתי רווחה כשראיתי כיצד כוננית הספרים מתפנה ומתרוקנת ומוכנה לקלוט אט-אט פריטים  אחרים.  עד היום אני  מדי פעם לוקחת עגלה מלאה ספרים ומניחה אותם בתחנה לאיסוף  ספרים, הממוקמת בפארק הירקון שליד ביתי, ונהנית למחשבה שעוד אנשים ייהנו מקריאתם.

אותו דבר אני עושה עם בגדים. הורדתי לספסל את כל הבגדים שחדלו להתאים לממדיי, שנעשו קטנים עליי, וגם סתם עודפים שהפכו להיות מיותרים כי תמיד אהבתי להתחדש בבגדים   חדשים, וכך חילקתי  בגדים יפים  לא רק לנכדתי  ולאחייניותי, כי אם גם לספסל שמתחת לחלוני,  ואני נהניתי לראות כיצד  עוברות אורח מחטטות בערימת הבגדים ושולפות ממנה שמלה או חולצה וחצאית ושמות לתוך תיקן וממשיכות לדרכן. שיבושם להן.

  מכל מקום, בעיקרון, ספרייה פרטית, גדולה ועמוסה ככל שתהיה, עדיין אינה נחשבת בגדר של "אוסף".  אוסף  ספרים הוא איסוף מוגדר של ספרים מסוג מסוים מאוד על נושא  ספציפי ומיוחד, שנרכש בהדרגה במהלך שנים רבות ונשמר  כ"אוסף".  דוגמא  קלאסית  לכך  היא אוסף הספרים  בנושא ארץ-ישראל,  של  חוקר שירי הזמר העברייים, חתן פרס ישראל, אליהו הכהן.  אין לי ספק שהוא עומד עכשיו, כמו כל אספן, ותוהה ודואג מה יעלה בגורלו של אוסף ספרי ארץ ישראל המונומנטלי והנהדר שלו?  מי יחזיק אותו בביתו?  מי יתחזק אותו? ובעיקר – מי ייהנה ממנו?

לאליהו הכהן  היה חבר טוב, מיכאל (מיקי) גרינשפון, שהיה המנכ"ל והבעלים של חברת "חלילית", חברה לייצור, ייבוא וייצוא  כלי נגינה, שבמשך שנים רבות, הם היו נוסעים  יחד לפחות פעמיים שלוש בשנה, ללונדון ולפריז, ובעיקר לעיירות עתיקות, ומחפשים בחנויות למימכר ספרים עתיקים, בעיניים ובידיים קודחות – ספרים על ארץ ישראל, שכתבו חוקרים מהמאות הקודמות, ובהם השקיעו השניים ממיטב כספם.  

 מיקי גרינשפון,  שהלך לעולמו לפני  מיספר שנים, השאיר ספריה  מונומנטלית של ספרי ארץ-ישראל, שבה גם אלבומים עם פרחי ארץ ישראל מיובשים, אלבומי תמונות מרגשים, מכל טוב ארץ ישראל וצפונותיה, ועכשיו עומדת אלמנתו (שבמקרה היא גם אחותי) – ימימה, ותוהה, מה ייעשה עם כל האוסף הזה ומה יעשו בו ילדיה. שהרי היום האינטרנט  הוציא מכלל  שימוש כמעט את כל סוגי הספרים שבעולם, (חוץ מרומנים היוצאים לאור חדשות לבקרים שעד מהרה מוצאים את דרכם לספסלים).  אז מי יוכל  להחזיק בביתו אוסף,  יהא יקר ערך ככל שיהיה, שתופש מקום  יקר-מציאות בדירה, כאשר בכל הידע שבו, כולל תמונות וציורים וסוגי צמחייה אופייניים, אפשר לצפות  על מסך המחשב?

אולי צדק ידידי משה גרנות כשכתב שהעיקר שנהניתי מעצם איסוף  הקופסאות שלי.  נכון, יש סיפוק. אין ספק שגם אליהו הכהן  ומיקי גרינשפון נהנו מאיסוף הספרים העתיקים והמפות על ארץ ישראל. אבל מה רבה האכזבה וכאב הלב לראות שמפעל חייך, שכה עמלת לאספו, עומד בפני  כלייה. בפני פיזור לכל רוח בלי שאיש יתייחס  אליו בשלמותו.

אף אחד  לא קונה אוסף שלם שאסף אדם אחר. גם אם ארצה למכור את אוסף הקופסאות שלי, לא אוכל למצוא לו קונה, כי מה אדם פרטי יעשה בו? הרי אין לו את אותם הרגשות ואינו חש את  ההתרגשות מכל פריט שנרכש במקום זה או אחר בעולם.  וכל אוסף הרי תופש מקום נרחב בדירה או אפילו במוסד כלשהו.

כל אדם קוצב את המקום שברשותו לחפצים  שלו שהוא עצמו  בחר  להזין בהם את עיניו.   כנראה רק אישה אחת בעולם הצליחה להגשים חלום ולהציג את כל מלבושיה  במיבנה שהותקן  במיוחד  למענה. זאת ראיתי לפני כמעט שלושים שנה, בעיר קוויבק שבקנדה, כאשר הפכו אולם קולנוע ענק למוזיאון שבו הוצגו כל מלבושיה של אישה, שהיתה תופרת לעצמה בגדים מרהיבים ויוצאי דופן ומדי יום ביומו היתה מסתובבת ברחובות העיר בשמלה חדשה שתפרה בעצמה, וכולם היו משתאים ומתפעלים למראיהם, ומועצת העיר החליטה שבגדיה ראויים לתצוגה, וכך הפך אולם קולנוע למוזיאון הבגדים יוצאי הדופן של אותה אישה, ואני הסתובבתי באותו אולם ענק, מתבוננת באוסף בגדיה המרשימים התלויים על הקירות, שלמרות התפעלותי, לא ראיתי אפילו בגד אחד שהייתי בוחרת ללבוש בעצמי...

אז ספרים ובגדים, ועוד מיני כלים וחפצים שפג תוקפם, אפשר להוריד לספסל. אבל  מקופסאותיי  אני לא איפרד סתם כך בעד כל הון שבעולם. הה, מי יתנני מועצת עיר שתקצה עבור האוסף שלי ושל אחרים אולם קולנוע ענק שישמש מוזיאון לאוספים. אבל לפי שעה זוהי אוטופיה. אני עדיין מחפשת לאוסף שלי, ושל אחרים, מסגרת  נאותה. אך אם לא אמצא, בלית ברירה, אני  אשמע  לעצתו של משה גרנות, ואומר לעזאזל, יהא אשר יהא, אחרי – המבול.

 

 

* * *

הדי אור

ממני ומאוספיי

בעקבות כתבה שפורסמה בעיתונכם (וקיבלתי אותה כבר ממיספר חברים רב) "חדשות בן עזר" 1552 – שכתבה האספנית הדסה מור. רציתי לכתוב מיספר מילים הן כתגובה אליה ולבעיות / התלבטויות שהיא מעלה, הן כתגובה לנושא האספנות והן עליי באופן פרטי.

ואתחיל ממני ומאוספי.

שמי הדי אור, יליד 1956 (כלומר היום כמעט בן 64). אני נשוי לאיבון ואב לשתי בנות. מאיה לי וליאת גל (וסבא כמעט טרי למייקל). נולדתי וגדלתי ברמת גן ברחוב נגבה הצמוד לרמת עמידר, לאב צבר פלמ"חניק יגאל בוטרימוביץ ולאם שעלתה מצרפת נויה אקרלינג. בילדותי, כמו כל הילדים, אספנו תרתי משמע בולים מתיבות הדואר של כל השכנים. מדי פעם גם מכסים של הונטילים של המכוניות (היינו קצת מאוד שובבים) אבל לא ממש התמדנו באספנות בתקופה ההיא. כיום אני אספן ישראליינה, שאלו חפצים שנוצרו בארץ באמצע המאה הקודמת. תחום זה הוא תחום אספנות נרחב הכולל תחומי אספנות מגוונים, המשקפים את התרבות וההיסטוריה הישראלית הכמעט עכשווית.

לאחר סיום הצבא, בגיל 24 (הייתי קצת בקבע בעקבות קורס קצינים), התחלתי ללמוד גרפיקה. בין השנה השנייה לשלישית נסעתי לטיול אחרי צבא, לארה"ב. בטיסה הדיילת ניגשה אליי ושאלה אותי איזה משקה חריף אני רוצה לשתות. אמרתי שאני צריך לראות מה יש להם. בחרתי את הבקבוק הכי יפה שהיה להם (קונייאק צרפתי Camus). הבחירה נעשתה לפי יופי בלבד כי אני לא ממש שותה משקאות חריפים. לאחר מיספר שעות הריטואל הזה חזר על עצמו והנה אני בעליו הגאה של 2 בקבוקים. שחזרתי לארץ כבר היתה התחלה של אוסף. 4 בקבוקים. שנתיים לאחר מכן התחתנתי עם מי שהיכרתי בטיול זה ועשתה עלייה לארץ והביאה איתה כעשרים בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים שהיא קיבלה במשך השנים מהוריה. באותו הרגע ראיתי את כוחה ועוצמתה של כמות, וה"מחלה" פרצה. מאז אוסף זה צמח והיום הוא מונה כששת אלפים (ובמספרים 6,000) בקבוקים. חלקם רגילים מכל העולם וחלקם צורניים (בתים, מכוניות, אנשים, מקומות, ספרים ועוד).

במשך השנים ראיתי כי הבקבוקים שמדברים אליי והכי מושכים את תשומת ליבי הם הישראליים וביחוד הישראליים לפני הקמת המדינה. פלשטינה. התחלתי להתמקד בהם ונמשכתי לכל נושא תעשיית האלכוהול בארץ ישראל ומשם הדרך קצרה לאסוף תוויות ישנות, פרוספקטים, מחירונים, ניירת, חומרים שונים ומשונים מתעשייה זו וגם בקבוקי אלכוהול גדולים מפלשטינה. בהחלט התמקדתי וחקרתי את תחילת הדרך בתעשייה ענפה זו.

משם ברור שהמחלה רק התפרצה והפכה להיות "שבר סורי אפריקאי". ברור שהרחבתי את תחומי העניין לנושאים נוספים בעיקר ארץ ישראליים אבל גם ישראליים (משתדל לא לעבור באיסוף את שנות השבעים). כיום יש לי מיספר אוספים רציניים ומכובדים וגם מיספר "לא אוספים" (ואפרט בהמשך מהו "לא אוסף"). האוספים העיקריים שלי כיום הם בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים מכל העולם (ובתוכם גם הארץ ישראליים והישראליים). אוסף שנות טובות, אוסף אל על (שכנראה אני האספן הכי גדול בארץ – לא בעולם – בנושא זה) אוסף פריטי בתי מלון מפלשטינה, אוסף פריטי אלכוהול מפלשטינה, אוסף "מזרחי", שאלו הם יציקות גבס של חיות ופיסלונים שונים (שלאחר תחקיר ממושך יצא ספר שלי עם ד"ר חיים גרוסמן הנקרא "מזרחי – פורצלן לעניים"), קופסאות פח ישראליות, גרפיקה (בעיקר ניירת משרדית ופרוספקטים) ארץ ישראלית כן קופסאות סיגריות ועוד.

בנוסף יש לי מיספר רב של "לא אוסף". הגדרת "לא אוסף" היא שאלו פריטים שמרגשים אותי פחות אבל עדיין הרצון להיות בעליו גדול. אלו פריטים שיכולים להיות אצל האחר אוסף (ואפילו אוסף חשוב) אבל אצלי הם בעדיפות משנית. הם משמחים אותי שאני בעליהם אבל זה לא פריטים שאני אהיה מוכן להשקיע הרבה כסף ו/או הרבה זמן להשיגם או להשיג מידע עליהם. ולכן הם "לא אוסף". אני יודע שיש לי מיספר חברים שהם נגד הגדרה זו ומכנים את זה כ"אוסף על הדרך" או "אוסף מישני" או כל שם אחר. אני הוא האספן שאוסף את האוסף שלי וכמו שאני אחראי באוספים שלי להשגת הפריטים, מיונם, שימורם, קיטלוגם, השגת ידע וכתיבת מאמרים עליהם, אני גם אחראי לשם "לא אוסף" למרות התנגדות חברי האספנים.

ב"לא אוסף" שלי יש מספר רב של נושאים: צים, סכיני גילוח, מסטיקים, תחבורה, מזון, מטבח, יפה ירקוני, טקסטיל, אריזות קרטון מתעשיית המזון בארץ, בנקים, פנקסים, תמונות, שירונים, תעודות של בתי ספר, תוכניות להצגות, לוחות שנה, בקבוקי שתייה קלה ועוד נושאים רבים ומשונים.

 

כמה מילים "פילוסופיות" על האספן והאספנות (שזה נושא של פרופסורים לסוציולוגיה).

על מנת להיות אספן נדרש מיספר רב של תכונות. בראשונה אהבה לחפצים אבל באמת מדובר בהתמכרות, באובססיה ובתשוקה שכל אלו הם תחום עניינם של פסיכולוגים, פסיכיאטריים וסוציולוגים שיכולים, אולי, לבחון את התופעה. אני אישית לא בדקתי את הנושא ומעדיף את ה-480 ש"ח להשקיע במקום לפסיכולוג – להשקיע בסוחר ובסחורה שלו בשוק הפשפשים.

האיסוף הוא חוויה ממכרת. האספן הוא "צייד". אין האספן שיוצא לציד יודע אם יחזור עם עכבר או אריה הביתה והריגוש בציד הוא גדול. האספן נמצא כל הזמן במרדף בלתי פוסק אחרי תשוקתו. אחרי הפריט הבא. הרצון והאובססיה להיות בעל החפץ הם המניעים אותו. אין האספן מסתפק בלראות את הפריט במוזיאון או אצל אספן אחר או אפילו לקבל העתק או צילום של החפץ. החפץ עצמו הוא הוא הגביע שאותו האספן רוצה להניף אל על ולהחזיק ברשותו.

עבודת האיסוף דורשת יצר אגירה, יצר בעלות, ידע רב, יכולת מיון וקיטלוג, זמן וכסף. גם היא דורשת נטילת שעות משעות השינה הן על מנת לחפש פריטים בשעות הלילה השקטות באינטרנט והן על ידי השכמה מוקדמת כדי להגיע לשווקים בשעות הזויות שאולי אז יתמזל מזלו לפני שכל "החולים" האחרים מגיעים ומשיגים את הפריטים לפניו.

האספן מסדר את אוספו כרצונו ובונה אותו לפי ראות עיניו וכל החלטה שגורמת לו סיפוק היא היא ההחלטה הנכונה וזה להבדיל מכל מקרה אחר בחיים. בעבודה, בזוגיות במשפחה וכו', שבו אתה כפוף למערכת חוקים, צווים ונהלים. כאן אתה בונה לעצמך את עולמך. מחליט כרצונך, ושינוי דעתך בעת התהליך לא מצריך ישיבות ועדה וקבלת החלטות ברוב קולות. כמו שפנחס ספיר (שר האוצר השלישי של ישראל) היה אומר "התלבטתי עם עצמי והחלטתי בפה אחד..." כך גם אני.

לדעתי האישית פעילות האספנות מחזירה את האספן לילדותו, לימים "טובים יותר", לנוסטלגיה הן אישית פרטית והן כללית. האספן משמר את העבר. את מה שהיה ואיננו עוד.

כיום דרכו של האספן קלה יותר מבעבר. כיום, בזכות האינטרנט, הפכנו לכפר גלובלי אחד. לדוגמה, מוכר שנמצא באלסקה ויש לו פריטים של חברת אלסקה (בין השנים 1948-1950 פעלה החברה כגורם מרכזי בעלייתם של יהודי תימן לישראל במבצע כנפי נשרים) שמתאימים לאוסף "אל על", לאוסף עלייה לארץ, לאוסף תימנים, לאוסף תעופה או לכל אוסף אחר – יש לך אפשרות להשיגו, דבר שלפני שנים ספורות לא היתה לך יכולת לכך.

כמו כן, בזכות האינטרנט, צצו כפטריות אחרי הגשם בתי מכירות אינטרנטיים אשר מביאים "עד פתח ביתו" של האספן פריטים רבים ומגוונים למכביר (ולא כאן המקום לעסוק האם דבר זה חיובי וכמה זמן תופעה זו תימשך). ברור שבנוסף למדיה "החדשה" יחסית, האינטרנט וה"איביי", עדיין נשארת המדיה הישנה והטובה. השווקים. כיתות הרגליים בין הדוכנים, על הריצפה, והחיפוש בערמות "הזבל" – כמו שנאמר, זבל של האחד הוא אוצר של השני, והחזרה הביתה הן עם ידיים מלוכלכות והן מהסיפוק של "עבודת כפיים". ובהחלט לפעמים מוצאים אוצרות בשווקים. אולי לא בכסף אבל בפריטים אשר משביחים את האוסף ומרוממים את נפשו של האספן.

אוספיי העיקריים מרוכזים בביתי. בעבר, כאשר שכרתי מקומות שונים, קראתי להם "קליניקה", והיום אני מקווה שהגעתי אל המנוחה והנחלה ובמשרדים שנמצאים ברחוב בן גוריון ברמת גן וקראתי להם "בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף" והם משמשים אותי כקליניקה לשימור ההיסטוריה הארץ ישראלית והישראלית. זה מקום בו אני יכול לשבת ולסדר את האוספים. לארגן אותם ולקטלג אותם. לחקור אותם ולהשיג מידע עליהם ולאחר מכן לכתוב מאמרים עליהם ואפילו להוציא לאור ספרים. זה מקום בו אני יכול לתת הרצאות בנושא נוסטלגיה ישראלית דרך פרטי האספנות שלי (לא בימי קורונה), זה מקום בו חברים אספנים יכולים לבוא ולבלות איתי יום בהנאה מרובה. זה מקום בו תלויים עשרות פוסטרים על הקירות וכן מדפים מלאים בכל טוב של פריטי ישראליינה וארונות עם יצירות של מיטב המפעלים מארץ ישראל. הקלסרים בנושאים רבים ממלאים את המדפים ומתמלאים לאט לאט בעוד פריטים. אין זה משרד. אין זה גלריה. אין זה מחסן. אין זה בית קפה ומאפה למפגש חברי. אין זה שטח איחסון. אין זה ארכיון – אבל זה הכול ועוד, ולכן זאת הסיבה שקראתי למקום שכזה בעבר "קליניקה". מקום בו אספנים ואוספים "מטופלים" באהבה ובגישה חיובית ורצינית.

ניסינו בעבר, בעזרתו ובפעילותו הברוכה והמאומצת של דיויד סלע, שמנהל את אתר נוסטלגיה ברשת, והן בעזרתו של פרופסור שלמה בריקנפלד ובעזרת גופים נוספים – לנסות להרים מוזיאון אוספים, ישראלים בעיקר, אשר יכיל פריטי האספנות היום-יומיים שהיו כאן וחובה לשמרם ולנסות לדלות אינפורמציה עליהם, כי אנחנו הדור האחרון שעדין יכול לגעת ולדבר עם הדור האחרון שעשה כאן דברים לפני שהכול עבר לסין, אבל עד היום ללא הצלחה. נכון שיש מקומות שיש בהם מוזיאונים שונים אבל מוזיאון שיכיל את הכול בנגיעות קטנות ומקיפות, עדיין לא קיים, לצערי. ואני לא רואה כעת שגוף ציבורי ישקיע את כספו בפרוייקט שכזה. כפי שהבטחתי בכל ישיבה שניהלנו בנושא את רוב החומרים לתצוגה נצליח להשיג מהאספנים אבל את הבניין ותחזוקתו יצטרף גוף ציבורי לממן.

ונחזור לנושא שהדסה העלתה. ברור לי שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקחת משרדים ולהפכם ל"מוזיחסן" (מוזיאון / מחסן). ברור לי שהיורשים שלנו לאחר 120 שנים לא ימשיכו את דרכנו היחודית/המטורפת/המוזרה והמענגת אותנו. אכתוב כי ממש לפני 13 שנים חודש ו-28 יום (אבל מי סופר) היה לי התקף לב. לאחר מיספר ימים בטיפול נמרץ ושהייה בבית החולי,ם חזרתי לביתי. לאחר מספר ימים קראתי לאשתי ולבנותיי ואמרתי כי אני רוצה לשוחח עימן. אמרתי להן כי יש לי 2 הנאות בחיים. אחת זה הן והשנייה זה האיסוף שלי ואני לא רוצה שהאוספים שלי שגורמים לי הנאה יגרמו להם עינוי והם רשאים לעשות כרצונם באוספים.

ותשובתי להדסה היא ברורה. את נהנית מזה. זה היה עולמך, מדוע לאחר 120 זה חשוב שהם יתעסקו בזה כנגד רצונם? נכון, השקענו מזמננו ומממוננו אבל נהנו לאורך כל הדרך. אם הם ימשיכו (ואספר לך סוד קטן הדסה, הם לא ימשיכו) נהדר ואם לא אז לא.

בברכת חברים לנשק, חולֵי המחלה המענגת, אסיים עם חיוך רחב כי רק אספן יבין את רעו והאחרים יסתכלו עלינו כמוזרים ומשוגעים בעוד שהם לא יודעים כי הם-הם המוזרים.

בתרבות שהכורת ניסה להכחיד יחד עם ההכחדה הפיזית של מיליונים מהעם היהודי.

הדי אור

 

 

 

* * *

דורון גיסין

חזר סמלה ההיסטורי של פתח-תקווה!

במשך עשור הייתי בודד במערכה נגד הממסד העירוני להשיב לעיר מולדתי את סמלה ההיסטורי שנרמס הושכח ונמחק מכל אמצעי מדיה שהיה בשליטת העיריה וראשה לשעבר.

מי שהיה מוכן לפחות להקשיב ודאג להביא את מחאתי בפני מועצת העיר וראשיה היה מר רמי גרינברג. שנבחר להיות ראש העיר הנוכחי. להפתעתי מילא מר רמי גרינברג את התחייבותו ועשה מיד עם הביחרו כמה צעדים שמשמעותם היא הגברת השימוש בסמל הישן והטמעתו מחדש בפרסומי העיריה. טרם תמה המלאכה ועדיין יש עוד מה לעשות.

אלמלא מאבקי הבלתי מתפשר וההתמדה שגיליתי במשך שנים לא היה סמל העיר הישן חוזר אל חיינו. במשך השנים רתמתי בהצלחה פחותה אך בכל זאת באהדה למאבקי, את ועדת השימור העירונית וכמה חברי מועצת העיר שתמכו בדבר. איני חפץ במדליות ובתעודות הוקרה, עשיתי זאת מתוך התחייבות פנימית לאבי-סבי יהודה ראב , לסבי ש.ז. גיסין, לסבי ברוך בן-עזר [ראב] ולכל צאצאי משפחות המייסדים הכואבים את מצב שימור המורשת של המושבה הראשונה שיהודה ראב, חורש התלם הראשון באדמת המולדת המתחדשת, היה במייסדיה.

עדיין לא תמה המלאכה ועדיין קיימים אתרים ראשוניים וייחודיים בפתח-תקווה ששיני הזמן נוגסים ומביאים לחורבנם. אני רואה עצמי מחוייב להמשיך, כל עוד שכלי מוחי וגופי יאפשרו, להיאבק ולקדם את נושא שימור מורשת הראשונים בפתח-תקווה. 

דורון גיסין

 

אהוד: הסמל ההיסטורי של פתח-תקווה עוצב בעקבות בול פתח-תקווה משנת 1909 שאת המתווה הראשון שלו עיצב, לפי המסורת במשפחתנו, סבי יהודה ראב בן עזר.

 

בול פתח-תקוה מקורי משנת 1909

כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פטריות

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

 

זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה, במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע-יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות בחנויות, וגם מגדלי פטריות שמפיניון טרם נודעו בארץ.

מיום שעמד אורי על דעתו שקד אביו לחנכו לעבודת כפיים, למען יידע הילד ערך הכסף. "פשוט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" – חינך את בנו. הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – "גוף בריא בנפש בריאה."

אלא שהאב מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.

החינוך המוקדם לעבודת כפיים השיג את היפוכו. אורי שנא עבודה. ובעודו נער נשבע כי לעולם לא יכריח את ילדיו לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.

אבא חינך אותו לאור כישלונותיו, "כשמכים אותך תכה בחזרה," דיבר אליו בהנאה מרירה של אדם ישר, "אל תישאר חייב, אל תקווה לצדק, אין צדק בעולם." כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי, אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם חלקה משלו היו מכים אותה ברד, בצורת, קימשון, קימחון, זבוב ים-התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מישכן אבא את ביתו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלז וזרע בה תפוחי-אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי המזויין נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא היו שולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי הצבא הבריטי, והיא טעונה תפוחי-אדמה של אבא, בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב-ערב עם חשיכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה ופני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה ניבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר נמוך ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו כדי לשלם את המשכנתא. וזו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת. לכן קיבל ברצון את הצעתה של הגברת מרי פלז לנהל את אחוזתם.

ואורי נעשה ספקן מילדותו באשר לברכה הצפונה בעבודת האדמה. "עובד אדמתו ישבע לחם" נצטייר לנגד עיניו כמין כרזת תעמולה של הקרן הקיימת הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה, עבדות לכל שינוי במזג-האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ומזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף.

 

וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אל אורי וצבי והציע להם לקחת סל-נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות ואת הכמות הנותרת למכור, וכך ישתכרו בעמל כפיהם לדמי-כיס ולא יצטרכו לעזרת הוריהם, לפי הכלל "פשוט את הבריות בשוק" וכו'.

צבי ואורי ירדו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי הרכבת. נושאים סל-נצרים צהוב ורחב-מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי בוץ ועלים כמושים ולחים דבקו בנעליהם. ידיהם השחירו, הם הזיעו. השתלהבו. הסל יתמלא, קופה שלימה, ועשירים יהיו.

ראשית דרכם היתה אל בית משפחת פֶלְז. באותה תקופה כבר אהבו שניהם את נלי, אך כדרך אהבות נעורים זו לא הפריעה לידידותם ההדוקה שהתבטאה בשעות ארוכות שבילו מדי יום במשחקים שהמציאו לעצמם. יום לאחר שנלי הירשתה לצבי להרכיבה על אופניו אחרי הלימודים עד לביתה, התוודה אורי לראשונה בפני חברו על אהבתו לה. צבי לחץ את ידו ברצינות, כמו בשמה של נלי, ואיחל לאורי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששניהם יהיו חבריה וזה לא צריך להפריע.

כשנכנסו שמעו את קול פריטתה של נלי על הפסנתר בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב הסבא, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ואי-אפשר היה לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בראיות חדשות כנגד אבנר חסקין המנוח וחבר מרעיו, אשר רוששו את אחוזתו. שני הנערים ראוהו רק מבעד לחלון; גברת מרי יצאה אליהם, קנתה פטריות מלא הסיר, ולא הזמינה אותם להיכנס. רק הגישה להם שתי כוסות לימונדה.

"כמה עליי לשלם?" שאלה לאחר שסיימו השניים לשתות, לאיטם.

הם הסמיקו. "תודה. לא צריך בכלל," גימגם אורי.

"לא בא בחשבון," אמרה גברת פלז, "אתם לא צריכים לתת בחינם."

"אולי, לפי קילו?" הציע צבי, שהיה יותר מעשי.

"כמה?" שאלה.

הוא נקב מחיר של שני שילינג. וכך קיבלו את שני השילינגים הראשונים לקופתם.

כשירדו במדרגות הרחבות של החצר, לתוך שדירת הדקלים הארוכה, שאל צבי את אורי אם ראה פעם את המורה לפסנתר של נלי.

"לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר."

"ודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו."

אורי לא האמין.

"ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל  הרומאנים."

ואורי חש צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בו. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל בדבריו בין דמיון למציאות. גם אורי קרא הרבה, אך השפעת הקריאה על שניהם היתה שונה. בעוד אשר אורי היה שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר היה שוכח מה שקרא ושוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם עצמו בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר-מזג, באותה התעניינות מעשית בה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב-לטאה במעבדתם המשותפת, במחסן אשר בחצרו של אורי. צבי התייחס לספרים כאל מפתח-קסמים להתמצאות בעולם, הם מלמדים אותך להכין אבקת-שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות ובמי הן מתאהבות, ולמה.

הם עברו את פסי הרכבת ונכנסו לרחוב המייסדים ומשם פנו לרחוב מגוריו של אורי. עברו מחצר לחצר והציעו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו להם ושילחו אותם ריקם. גאווה רבה מילאה אותם כאשר מכרו סיר מלא פטריות לגברת חולדה ספיר, אשתו של ראש-העיר, אשר הכניסה אותם למיטבחה, וכן עברו עם מרכולתם על פני מטבחיהן של הגברת סלור, ליפסקי, צאפח, כספי, לומפ, פרידמן, דינס, גיסין וראב. ורק למיטבחה של הגברת צאפח היססו להיכנס. יום אחד התחבאו השניים מאחורי הגדר, בחצרו של אורי שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכשעברה גברת צאפח קראו בשמה בקול רם וצווחני, כשהם מתגלגלים על העשב ומכים ברגליהם וממוללים בידיהם שרועים על גבם –

"גברת צאפח! גברת צאפח!"

אימו של אורי קוננה למחרת היום באוזניו, באותו גוון של הקדמה בקולה הנשמע כמבשר אסון – כי יצא עליו ברחוב שם של משוגע.

אך הגברת צאפח קיבלה אותם בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללם עלה לכדי לירה אחת וששים גרוש. סכום נכבד למדי. את הפטריות שנותרו בסל חילקו ביניהם למשפחותיהם, וגם בכסף התחלקו מחצית על מחצית.

אביו של אורי היה מאושר. הוא גילגל בידיו את השילינגים הנוצצים והחזירם ליד בנו ואמר לו כי הנה למד סוף-סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילו כבר היתה ברשותו חלקת תפוחי-אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.

 

למחרת בא צבי לבית-הספר במצב-רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אל אורי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. "אורי בן-עמי," אמר אביו של צבי, "יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותה במושבה? לא נתנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחוב? כמו איזה חודארג'י?"

"והכסף?" שאל אורי.

"אני צריך לתרום אותו לקרן-הקיימת, ולהביא לאבא מכתב."

אורי הציע לצבי לחלק ביניהם את שמונים הגרוש שנותרו ברשותו, וכבר ראה בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע משתתפים במחצים קופתו הצנועה; אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר, ולאומית פחות. בלפור לוי גנב עבורו מעטפה ונייר-מכתבים עם חותמת בית-הספר וקיבל שילינג אחד בשכרו, ואורי ישב וכתב מכתב-תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתם בשם המנהל.

אימו של אורי הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאודות בסיר בתוספת תפוחי-אדמה מבושלים, אך אורי לא טעם מהן. הריח דחה אותו. הוא לא אהב פטריות.

 

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

אהוד בן עזר

 

* * *

עכשיו זה ברור

נתניהו הביא עלינו את הקורונה

רק ניפטר ממנו בהפגנות אלימות בלתי פוסקות

והכול יחזור על מקומו בשלום

וגם הווירוס ייעלם מפחד המפגינים

נאום האספסוף הנאור

 

 

* * *

עדינה בר-אל

מאירה פותחת צוהר לתרבות

עבור צעירים ומבוגרים

מאירה יעקבא, חברת מושב ניר-בנים, בעבר מנהלת מחלקת התרבות במועצה האזורית באר-טוביה, וחוקרת תולדות היישוב בארץ ישראל.

 

להבטיח לילד כוס חלב, ביצה ועגבנייה –

ילדות ונעורים בכפר סבא

מאירה נולדה בכפר סבא בשנת 1935, להוריה זהבה ויחזקאל קפלן, ילידי ליטא. אביה עלה ארצה בשנת 1921 והצטרף לגדוד העבודה. אימה, לבית אבלסון, הגיעה לארץ בשנת 1924.

מספרת מאירה על ילדותה: "רוב התושבים ברחוב שלנו היו משפחות פועלים, שמוצאם מליטא, "ליטוואקים". האבות עסקו בעיקר בעבודות הבניין, לחלקם היה להם משק-עזר קטן ובו פרה או שתיים, לול תרנגולות קטן וגינת ירקות. וזאת כדי להבטיח עבור ילדיהם כוס חלב, ביצה ועגבנייה. הילדים בסביבה זו למדו בבית הספר העממי שהיה שייך לזרם הכללי וגם מוריהם גרו בסביבה זו. רוב ההורים עלו לפני מלחמת העולם השנייה מטעמים ציוניים וחלק מבני משפחותיהם, שהיו שומרות מסורת, נשארו בגולה ונספו בשואה. רוב בני הדור השני השתייכו לתנועות הנוער ולארגוני המחתרת: ההגנה אצ"ל ולח"י. במלחמת השחרור שילמה כפר סבא מחיר כבד, רבים מבניה נפלו במערכה וחלקם נעדרו תקופה ארוכה עקב קרבות לטרון על הדרך לירושלים. בנעוריי הייתי חברה בתנועת "הנוער עובד", התגייסתי לנח"ל. ולימים הייתי חברת קיבוץ פלמ"ח-צובה. בינואר 1958 עברתי עם בן זוגי אליעזר להתיישב במושב ניר בנים."

 

"ספר נם על אצטבא, לא יביא חכמה רבה"

מנהלת הספרייה האזורית

בבית הספר התיכון בבאר טוביה ממוקמת הספרייה האזורית. במשך עשרים שנה שמשה מאירה כמנהלת ספרייה זו.

אחת המטרות המרכזיות היתה כמובן עידוד הקריאה בקרב בני הנוער. "ההשקפה שלי אז היתה, שספרייה צריכה להיות מקום פתוח. לא היו בה ספרים 'שמורים' או 'יקרים'. כפי שאמר חנניה רייכמן: 'ספר נם על אצטבא, לא יביא חכמה רבה'. לפיכך לא נורא אם ספר ילך לאיבוד. העיקר שכל הספרים יהיו עבור הקוראים.

באותה עת יסדנו רשת ענפה של ספריות, הן בבתי הספר האזוריים של המועצה – "מבואות" בבאר טוביה, "רגבים" באמונים והממלכתי-דתי; והן סניפי ספריות ביישובים חדשים, שנעזרו בספריות של היישובים הוותיקים באספקת ספרים.

בנוסף לטיפוח הקריאה חשתי שתפקידי הוא לטפח את אהבת התרבות. לצורך כך קירבתי את התלמידים אל התיאטרון. לפני כל הצגה היתה הכנה בכיתה. בשנים ראשונות לקחנו כיתות שלמות לצפות בהצגות בתל-אביב, ובמרוצת הזמן הם צפו בהצגות באזור – בבית.

התלמידים נהנו גם מ"מועדון הסרט", שהיה אחר הצהריים בתחומי בית הספר, ובמסגרת זו הוקרנו בפניהם סרטים איכותיים של 16 מ"מ. הספרייה האזורית של המועצה האזורית באר טוביה, שהיתה כאמור ממוקמת בבית הספר התיכון, הפכה להיות מרכז תרבות של האזור כולו, הן לתלמידים והן לחברי המושבים בסביבה, בשעות אחר-הצהריים ובערב. תלמידים לשעבר, היום אנשים בוגרים, זוכרים חסד למאירה, שפתחה עבורם צוהר לאהבת הקולנוע והתיאטרון.

 

מנהלת מחלקת תרבות אזורית

לאחר שעבדה עשרים שנה בספרייה האזורית, כולל 20 סניפיה, פרשה מאירה מניהול הספרייה וקיבלה תפקיד חדש: מנהלת מחלקת תרבות אזורית.

"עם כניסתי לתפקיד, נוסף לתרבות המועצה פן חדש: סל תרבות ארצי. זוהי תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל, מגיל הגן ועד י"ב, לתרבות ולאמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ. התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות. משרד החינוך יזם את התוכנית ומתקצב אותה, והרשויות המקומיות אחראיות למימוש התוכנית בתחום שיפוטן. ההיצע האמנותי של התוכנית כולל מופעים ומפגשים עם אמנים מששת תחומי האמנות: תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

"לצורך מימוש התוכנית במועצה האזורית שיתפנו פעולה עם רכזת הגנים, מנהלי בתי הספר היסודיים, מנהל ביה"ס הממלכתי דתי ורכזי החינוך החברתי בביה"ס התיכון. חלקה של התוכנית התקיים בבתי הספר, תערוכות ומפגשי סופרים, וחלקה באולמות הסמוכים. כל העושים במלאכה שיתפו פעולה וממשיכים לפעול עד היום לאור עקרונותיה של תוכנית זו.

"למבוגרים הצענו חוג לאמנות הקולנוע, מועדון זמר אזורי (שהתארח לעיתים ביישובי המועצה), חבורת זמר 'שדות ירוקים' ומפגשים עם סופרים בבניין הספרייה. היו מפגשים עם חיים גורי, דליה רביקוביץ, נאוה סמל, נתן יונתן, וייבדלו לחיים ארוכים חיים באר ומאיר שלו, ועוד רבים אחרים."

 

"רוצֶה לראות דוקטור מאירה" – מחקרים בתולדות היישוב

מאירה היא בעלת תעודת הוראה מסמינר "שיין" בפתח תקווה, (שאינו קיים היום), ובהמשך למדה במשך שנתיים את מקצוע הספרנות. היא בוגרת המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, שפעלה במכללת "אחווה" של המועצה האזורית באר טוביה.

ומה גרם לה להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים?

מספרת מאירה: "אחד המרצים שלי באוניברסיטה הפתוחה היה ירון צור, דוקטורנט צעיר, (היום הוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב). באחד הימים, לאחר לידת נכדי הבכור, הגעתי להרצאה גאה ביותר והראיתי לכולם את תמונות התינוק. אז נכנס ירון צור וקרא בקול: 'אני לא רוצה לראות סבתא מאירה, אני רוצה לראות דוקטור מאירה.' ואז נזרע אצלי הזרע..."

מאירה נרשמה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן. תוך כדי לימודים המשיכה בעבודתה בספרייה. באחד הימים, כאשר אספה חומר לספרייה על תולדות יישובי המועצה באר-טוביה, היא ישבה ושוחחה עם כמה מוותיקי מושב אביגדור.

"הם סיפרו לי, ששירתו בצבא הבריטי במדבר המערבי, ושם חלמו להקים לאחר שחרורם יישוב של חיילים משוחררים בארץ ישראל.  העובדה שחיילים במדבר, בתקופת מלחמה, חולמים על יישוב חדש בארץ ישראל, ריגשה אותי מאוד. עלה בראשי הפסוק מספר ישעיהו: 'וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות.'

"הסתבר לי שבכל יחידות הצבא הבריטי התארגנו גרעיני התיישבות, שברבות הימים הקימו ארבעה-עשר מושבים שיתופיים. ארבל, רגבה, מכמורת, משמרת, בני דרור, בצרה, כפר ברוך, כפר מונש, גרעין יע"ל (יחידות עבריות לתובלה, היום אביגדור), ארגון וינגייט (היום רמות נפתלי), מעיין ברוך, חרב לאת, כפר קיש ונורדיה.

"נושא עבודת המחקר שלי לתואר שני היה: 'התיישבות חיילים משוחררי הצבא הבריטי בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.' במסגרת מחקריי סקרתי מסמכים של הארכיון הציוני המרכזי ומכון לבון (ארכיון 'תנועת העבודה' ו'החלוץ') , עיתונות חיילים, ארכיונים פרטיים של אנשים. כמו כן ראיינתי 29 אנשים מכל קצוות הארץ."

ואז, בגיל שישים, כאשר מאירה עמדה לצאת לגמלאות, היא החליטה להתקדם לקראת תואר שלישי, דוקטורט. היא בחרה בנושא "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור: חיי יום יום, תרבות וחברה." יש לציין שהיו מחקרים היסטוריים קודמים על גדוד העבודה. אולם מאירה התרכזה בתנאי החיים של האנשים – מגורים, מזון, מחלות, חיי תרבות ועוד.

במודע או שלא במודע, נבחרו נושאי מחקריה בהשפעת אביה, שהיה חבר בגדוד העבודה, וגם חלם לקים יישוב חדש עם חבריו.

 

במושב ניר-בנים, אז ועתה

"הכרתי את בעלי אליעזר, יליד רמתיים, בקיבוץ ארז, עת הייתי במחנה עבודה. נישאנו בשנת 1955 בקיבוץ פלמ"ח-צובה וחיינו שם כשלוש שנים. שם נולד בננו הבכור נועם. ברבות הימים החלטנו לעזוב את הקיבוץ. התקבלנו כחברים במושב ניר בנים בשנת 1958. בתחילה היה לנו משק מעורב – רפת, לול, גידול ירקות ומטע.

"אני זוכרת חורף קשה מאוד בשנה הראשונה שלנו במושב  – עם בוץ עד הברכיים, חיתולים שלא מתייבשים... ולא פעם פיללתי שמשאית תבוא לקחת אותי חזרה לקיבוץ.

"הפתרון שלי למצבי היה לצאת לעבודת חוץ. התחלתי ללמד בבית הספר במושב סגולה. הייתי נוסעת על אופניים במשך עשרים דקות, דרך השדות, או דרך הכביש. וכך המשכתי כל השנים: לגדל שלושה ילדים (בננו אבנר [נרי] ובתנו רקפת נולדו בניר בנים), לעזור בעבודת המשק, וכן לעבוד בספרייה ובמועצה כמתואר לעיל. במבט לאחור, ברבות השנים, נוכחתי לדעת שמצאתי את מקומי במושב. זו חברה תומכת וחמה. ואני ממשיכה לתרום גם עתה, בחוג לוותיקים."

החוג התרבותי-חברתי לוותיקי המושב, רובם ככולם כבני שמונים, מתקיים בימי שני בבוקר. כארבעים איש מגיעים לכל מפגש, ונהנים מהרצאות, סרטים, שירה בציבור ועוד. תשומת לב רבה ניתנת למועדים, חגים דתיים ולאומיים. את החוג יסד חבר המושב משה מטלון והוא לוקח חלק פעיל בו. נורית דואק ומאירה מסייעות לו. מאירה בדרך כלל משבצת את האירועים בחוג.

מעידה מאירה: "אני נמנעת מלהביא למפגשים מרצים על נושאים 'קשישים', כגון מחלות, נכות, איבוד זיכרון, מלחמות וכו'. אני מביאה לחוג מרצים מעניינים בנושאים כגון: הרצאה של אדי אלון על: 'אהבות סוערות בכוס קפה: סופרים ומשוררים בבתי הקפה של תל-אביב'. גיל כהן מגן על 'בחצרות החסידים'. אראלה קינן על 'תרומת היהודים מברודוויי עד הולווד'. כמו כן יש הרצאות על מסעות בעולם ועוד. בנוסף למרצים מן החוץ יש גם מרצים חברי המושב, שמתמקדים בנושאים ייחודיים." 

היום אליעזר ומאירה הם עצמאיים. בנם נועם הוא בן ממשיך. והוא פיתח את המשק והגדיל את הפעילות החקלאית בו. יש לנועם כרם לענבי מאכל וכרם זיתים לשמן זית. הוא מגדל ארטישוק בהיקף רחב מאוד, והקים את מרכז המבקרים "הארטישוק של נועם".

אליעזר ממשיך לקחת חלק בעבודות המשק; ומאירה ממשיכה לחקור ולכתוב להנאתה. כמה מאמרים שלה התפרסמו בכתבי העת "קתדרה" ו"עת-מול". ולעתים היא מסתפקת בהדפסת מחקריה הקטנים בכמות מוגבלת, עבור חברים ובני משפחה.

עדינה בר-אל

* פורסם לראשונה בעיתון "קו למושב", 15 בינואר 2020

 

* * *

האם יהיה בישראל, אחרי נתניהו, פוליטיקאי מוכשר, נקי ובר לבב – אשר המשטרה, הפרקליטות, עדי-המדינה והמלשינים למיניהם –  לא יורידו אותו ממשרתו ביגון שאולה?

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

ביקור בלבנון...

בעקבות רשימתי ב"מעריב", 1953

      ביקורים בארץ שכנה ששוב איננו יכולים לבקר בה, ולאו דווקא בגלל הקורונה...

בילדותי, בשנות השלושים למאה שעברה, הייתי מתארחת בחופש הגדול בבית דודתי בחיפה. לדודה ולדוד היו שני בנים, צעירים ממני, אך הייתי משחקת ומתרועעת איתם בשמחה והם הנעימו את חופשותיי. הייתי בת יחידה, ללא אחים ואחיות, ואלו היו הדודנים היחידים שהיכרתי. היתה בינינו גם קרבת שמות: הדודן הבכור נקרא נח, הצעיר נחמיה, ואני תקוה נחמה. התקוה לא הספיקה למשפחה. רצו נחמה ממש... נח, נחמיה, נחמה... אילו נולד נכד נוסף ודאי היה נחמן.

פעם, כשסבתא הביאה אותי לחיפה, התברר שהדודה נוסעת למרחצאות קרלסבאד, כיום קרלוויוארי. לימים ביקרתי במרחצאות הללו, שמייחסים להן כוחות ריפוי. גם  גמעתי ספל ממעיינות הישועה. ספק אם השתייה הועילה. על כל פנים לא הזיקה. קרלסבאד הייתה אהובה מאד על  אמידים יהודים, אז תושבי פלשתינה א"י.

 הדודה נסעה למעיינות שבצ'כיה ושני הבנים, ואני, נסענו ללבנון עם סוכנת הבית הנאמנה. היא התגוררה בבית דודי ודודתי וטיפלה בבנים מאז נולדו. הדודה שכרה לנו נאות קיץ בג'זין, עיירת נופש נוצרית שתושביה מרונים, בדרום לבנון. לבנון נחשבה מאוד בעיני תושבי הארץ. אני הייתי כבת שש, נח בן ארבע ונחמיה הג'ינג'י הקטן, בן שנתיים וקצת.

 הרבה איני זוכרת מאותו ביקור. מיעטנו לצאת לרחוב. הבית היה מרווח, שיחקנו בכדור ובאצטרובלים בחצר המרוצפת, התחבאנו בחורשה בפאתי הבית. בדרך כלל אני ונח. נחמיה  סבל  מחררה (גירוד). ראיתי בו את האח הקטן שאין לי. מה שזכור לי היטב הוא הגשם הירוק שירד עליי. כן. ירוק! גשם לא חזק, ירוק! אני נכונה להישבע על הצבע. אולי נחו טיפות הגשם על עלי העצים המוריקים והתערבבו בהם, אולי היה הגשם עצמו מלא עלים- – אבל צבעו היה ירוק! לא ראיתי כמוהו לפני כן ולא אחרי כן.

חזרתי הביתה אחרי כשבוע. בני הדוד נישארו בעיירה. לנח כאבו העיניים והמטפלת נסעה איתו ועם אחיו הפעוט לרופא העיניים המשפחתי בחיפה. הטיפול דרש כמה ימים והמטפלת חזרה עם נחמיה לג'זין, ואימי נתבקשה להחזיר את נח ללבנון בגמר הטיפול.

נסיעה שנייה זו ללבנון התקבעה בזיכרוני. היה שירות מוניות ישיר חיפה-בירות. נסענו במונית מחיפה לראס אל נאקורה, ראש הנקרה, תחנת הגבול של ארץ ישראל המנדטורית (א"י). חיכינו בתור ארוך של מכוניות ערביות ויהודיות שפניהן לארץ הארזים. היינו ארבעה: אמא, אני, נח ומכר של המשפחה. נרשמתי על דרכונה של אימא. בצילום הדרכון אני בתספורת נערית קצרה, בחולצה רקומה שקיבלתי מהדודה ממסעה ביוגוסלביה, ובמבע עקשני וסקרן.

שומר הגבול הבריטי הסתכל בצילומי, הסתכל בי, והעיר: "וואט איי נייס בוי"! ("איזה נער נאה") – כנראה חשב את שני הילדים במונית לבנים. לא ידעתי אם לשמוח או להיפגע.הבנים היו מלכי הכיתה בבית הספר.

הגענו לג'זין, החזרנו את נח, ובערב יצאנו חזרה ארצה, לא לפני שנסענו לביירות בירת המדינה, כחמישים ק"מ מג'זין. הסבנו בבית קפה גדול, פתוח, שגדלו בו  עצים ופרחים. ומה שעשה עליי רושם אדיר היו תעלות המים שהקיפו שתי וערב את מרצפת בית הקפה. בתעלות זרמו מים צלולים וזכים  מהנחל הסמוך. השלתי את סנדליי וטבלתי את רגליי במים והם היו קרירים, מחיי נפשות. שוב לא ראיתי לעולם בית קפה כזה.

וחלפו שנים.. בשנת 1953, ואני עיתונאית ב"מעריב", החלטתי לבלות את חופשת הקיץ במטולה. המושבה קסמה לי. גדלתי במושבה אבל מושבה גדולה. איך חיים במושבה קטנטונת, רחוב אחד בלבד? ועל גבול הלבנון! עתה ידעתי כי אבי למד רפואה באוניברסיטה הצרפתית בבירות. שם התיידד עם ד"ר יעקב הרוזן, כנראה נושא הדוקטורט הראשון של מטולה. היסטוריון שהתמחה בדונה גרציה ובאחיינה דון יוסף נשיא. בני משפחתו, רזניק, עדיין במטולה. חקלאים המחזיקים גם בית אירוח קטן. אתאכסן שם ולא אהיה בודדה.

לא הייתי בודדה כלל. המושבה המתה מנופשים.נ סעתי עימם לטיולים בסביבה. הרביתי גם לשוטט במושבה עצמה, בבית הקברות בו נטמן יוסף לישנסקי איש ניל"י. מסתכלת במטעי התפוחים של המושבה, שחלקם כבר מעבר לגבול, בארץ ה"אוייב". מטולה כולה נראתה כמובלעת בלבנון. ותמיד נישאו  עיניי לעבר הר הלבנון, לקו הגבול, לארץ הגשם הירוק.

הגבול לא חדל לסקרן אותי. השכם בבוקר ראיתי עשרות מתושבי לבנון, גברים במכנסי שק שחורים הולכים לעבוד באדמת מטולה, לבנות את הבתים החדשים במושבה, ונשים בכפיות לבנות, בדרכן לשמש עוזרות בבתי האיכרים.

ירקנים מלבנון הביאו למטולה פירות וירקות, חוצים ברגל קלה את המחסום שבין שתי המדינות. אם הם כך, אז למה לא אנוכי? להיות במטולה ולא להגיע ללבנון, כמו להיות בפריז ולא לעלות לטור אייפל! הייתי נכונה גם למעשה נועז... המחסום הקטן גירה אותי. רק להושיט רגל ואת כבר מעבר לגבול. בארץ אחרת. בחוץ לארץ!

בוקר אחד ישבתי בתחנת המשטרה הקטנה של מטולה ו"נידנדתי" קצת למפקדה. "אני עיתונאית, סקרנית, משתוקקת לחצות את קו הגבול ואף לספר על כך," הסברתי לו.

המפקד, איש צעיר וחביב שכבר פגשתי בשיטוטיי במושבה, חייך, עוד רגע והוא מרים את  הטלפון ומתקשר ללבנון, באותה קלות שמתקשרים  מתל אביב לפתח תקווה.

מהעבר השני נשמע קול עליז בערבית. מפקד המשטרה שלנו, יעקב, הודיע כי רצונו לבקר במשטרת אום חוס ולהביא גם אשתו.

"אשתו" הבנתי, אינה אלא אני

"תפאדל תפדאל!" בקצת הערבית מילדותי במלבס ידעתי שהכוונה ל"בבקשה!"

אחר חמש דקות כבר ישבנו בטנדר של משטרת מטולה. מפקד המשטרה, הסמל-הנהג  ואני. המחסום עולה. אנחנו בחוץ לארץ. בלי דרכון. בלי בעיות.

 יש התרגשות, ציפייה, אפילו חשש, בכל מעבר גבול מארץ לארץ  כאן נוסף למעין-קסם הזה גם רטט אימה בלב. גבול שקט. ובכל זאת ארץ אוייב...

לפנינו משתרעים השדות והמטעים של מטולה, אף הם מחוץ לתחום. הדרך מתעקלת ומרחוק כבר מבצבצת  משטרת הכפר הלבנוני אום אל חוס. כמוה כתחנת המשטרה במטולה, אבל בשער ניצב שוטר במדים חומים ובמגפיים. דקה, כמעט יחד איתנו, הגיעה מונית עם דגל לבנון עם "ארז הלבנון" הנודע. נוסעיה, בעבאיות, נועצים בנו עיניים יוקדות בהפתעה.

נכנסנו לבניין המשטרה, לחדר המפקד. קידם את פנינו גבר שחרחר כבן שלושים וכמה, בחליפה ציווילית ובעניבה שחורה: לכבוד הביקור הידידותי פשט את מדיו. לחץ את ידינו באדיבות רבה והושיב אותנו ליד שולחן הכתיבה שלו.

החדר היה מצויד בטלפון בעל ידית מקושטת, פרה-היסטורית, ועל הקיר תצלום גדול של כמיל שמעון, נשיא הרפובליקה. מארחנו פיעפע בנרגילה ופתח בברכות בצרפתית. כשהבין כי השפה אינה שגורה בפי, עבר לאנגלית רצוצה.

"תרגישו כמו בבית," חייך בלבביות, מציג לנו את רעייתו, צעירה שמנמונת נאה, בשמלה אירופית רקומה, וכן את בנו הבכור, כבן ארבע. כעבור רגעים מיספר יצאה האישה  וחזרה עם קנקן גדול מלא מים צוננים, יצאה –ושבה ובידה מגש עמוס בצברים מקולפים ובנתחי אבטיח. שוב יצאה – וחזרה עם תינוק כבן שבועיים עטור קמעות נגד עין הרע.

"קוויֵס!" חייכתי מול התינוק. "קוויס!" חזרתי על המילה, אחת המילים הספורות שידעתי בערבית מימי פתח תקוה.

"קוויעס!" הסכים עימי האב. וכשהאישה יצאה עם התינוק הוסיף "אבל אסווד!" – שחור. מעניין מה היה אומר אילו נולד לו לפתע תינוק בלונדי....

"יש לקנות לתינוק מתנה," הסתודד בעברית מפקד תחנת מטולה עם הסמל שלו.

האישה החזירה את התינוק לחדרו והתיישבה עימנו לשולחן. היה יום קיץ חם והכיבוד נעם מאוד. בעל הבית שאל את הנהג שלנו היכן נולד וזה השיב כי נולד במצרים ויודע צרפתית אבל הוא כבר ותיק בארץ וגר בצפת.

הצבעתי על סנדליה של המארחת, סנדלים אדומים מקושטים בנצנצי כסף. ואמרתי שוב מה שידעתי ממלבס: "קוויס!"

"בבקשה!" חייכה. "אביא לך סנדלים כאלה מלבנון!"

גם הגברים עסקו ב"קוויס."

"אשתך יפה!" החמיא מפקד משטרת אום אל חוס למפקד המשטרה שלנו.

"אשתך יפה יותר!" החזיר לו הישראלי.

"אם כן נתחלף!" הציע "האויב". "אני אקח את אשתך לביירות ללמד אותה ערבית!" – ומפקד המשטרה שלנו החזיר: "ואני אקח את אשתך לתל אביב ללמד אותה עברית!"

לא נותר אלא למצוא "שידוך" לנהג הרווק שלנו. "בקלי קלות!" הבטיח בעל הבית, "נמצא לו אישה בלבנון!..."

כשיצאה אשתו ניצל הבעל את ההזדמנות והתעניין: "יש הרבה בנות יפות במטולה? הערביות בכפר שלי לא שוות. כולן בפאראשוטים!" – במצנחים. כך כינה את המכנסיים הרחבות של הכפריות, אבל מיהר להוסיף: "לבנון היא ארץ מודרנית! השנה קיבלו הנשים זכות בחירה. אחותי, שהיא סטודנטית, היתה פעילה בארגון הבחירות!"

הבחירות היו הנקודה "הפוליטית" היחידה שנגענו בה. נושאים של ממש היו טאבו. השיחה קלחה בנעימים  ובחיוכים. כאילו בבית של מכרים טובים, נושנים. רק התמונה על הקיר הזכירה לאן נקלענו. סיפרתי, באנגלית, על בקורי הילדות שלי בג'זין, על זכרונותיי מיופייה של ביירות, על לימודי אבי בביירות...

אחר כשלושת רבעי שיחה חשנו כי הגיעה עת  פרידה. בעל הבית הוציא בונבוניירה גדולה –"תוצרת לבנון!" – כיבד אותנו ביד רחבה, תחב חופן סוכריות לכיסו של הסמל הנהג, צידה לדרך. ליווה אותנו עד פתח המשטרה, חילק סוכריות לילדים שהתקבצו בחצר, להזין את עיניהם ב"יאהוד" ו"יאללה!" פקד עליהם  "להסתלק!" – לחץ את ידינו בחום והשביע אותנו לבוא שנית לארוחת צהריים חגיגית.

הייתי במצב רוח מרומם, בכל זאת בדרך הבטתי אחורה. כעת, כשכבר יצאנו מביתו ומאחריות האירוח שלו  מי יודע איך  יתנהג...

במטולה לא האמין איש כי אך זה חזרתי מלבנון.

"אולי היית שם, אבל לפני הקמת מדינת ישראל! לפני המלחמה!"

אולם שירות המודיעין שלנו פעל כהלכה. בזאת נוכחנו עוד באותו ערב – כשביקרנו במצודת נבי יושע, זיהה אותי אחד השוטרים שם וקרץ: "הבוקר משעה אחת-עשר עד שלוש-עשרה, ישבת באום אל חוס ואכלתם צברים..."

תקוה וינשטוק

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [145]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

עצרת קורונה

כיוון שמגיפת הקורונה מתפשטת ואף מתגברת, ולא נראה כל פיתרון כיצד להתגבר עליה באמצעים רפואיים, במסכות ובבידוד, אנו רואים שאין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים – כמו שכתוב על סטיקרים בחלונות האחוריים של מכוניות – ולבקש ממנו את רחמיו, שיסיר מעלינו את המחלה הנוראה הזאת,  שהוא שלח בנו, ורק בכוחו להפסיק אותה.

על כן, לדעתי הצנועה, חובה על אדמו"רים, רבנים, מנהיגי הציבור הדתי, לגזור צום ולכנס עצרת-המונים עצומה, של מאות אלפים, בניגוד לאיסור שמטילה עלינו הממשלה, קבינט הקורונה ומשרד הבריאות, שהרי צו והוראה של אדמו"ר גוברים על כל צו והוראה של בני-אדם בשר-ודם פשוטים, להתפלל ולהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא להפסיק את המארה הזאת ששלח בנו, ובעמי העולם כולו, ואין יודע על מה ולמה, על איזה חטא ועוון, במזיד או בשגגה.

זה נראה לנו האמצעי היעיל ביותר לחסל את הקורונה, בטרם זו תחסל אותנו.

אבינו מלכנו, קרע רוע גזר דיננו. הקדוש ברוך הוא, רופא חולי עמו ישראל, וגם של עמי העולם כולו.

 

משטרה בלי ראש

אמנם עיקר ענייננו בתקופה זו הוא מגיפת הקורונה והמפולת הכלכלית שבעקבותיה. מובן שיש הפגנות ומחאות נגד הממשלה, לפעמים אלימות למדיי. מי שממונה על שמירת הסדר ככל האפשר, זו המשטרה, בפיקודו של ניצב מוטי כהן, ממלא מקום המפכ"ל.

השר לביטחון-פנים הקודם, גלעד ארדן, נמנע משום-מה מלהעניק את דרגת המפכ"ל לממלא מקומו של ראש המשטרה הקודם, רנ"צ רוני אלשיך, לא ידוע מדוע.

ומחרה-מחזיק אחריו גם השר שבא במקומו, אמיר אוחנה, שסבור כנראה שצריך לערוך בחירה בין שלושה מועמדים, בשיטת אן-דן-דינו, וזאת כאשר המועמד העדיף והראוי כבר יושב על כסאו של המפכ"ל, מבלי לשאת את דרגת הרב-ניצב, ותואר המפכ"ל, ודומה שהוא מבצע את תפקידו זה במירב ההצלחה בתקופה קשה זו [ומתי התקופה איננה קשה?]

מגיעה לו לניצב מוטי כהן דרגת רב-ניצב.

הוא ראוי לכך.

 

הפגנה בטייבה

כפי שנמסר על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמחצית הנשים שנרצחו בישראל בשנת 2017 היו ערביות. נתון מחריד.

והנה קראנו בעיתונות, שבטייבה היתה "הפגנת המונים" נגד רצח הנשים. בהפגנה השתתפו, כפי שנמסר –  עשרות אנשים.

בעיר טייבה חיים כ-43,000 תושבים. כולם, יש להניח, מתנגדים למעשי-רצח אלה, אך מדוע זה רק עשרות  מהם טרחו להגיע להפגנה נכאבת זו?

שאלה.

יהודה גור אריה

 

 

* * *

נעמן כהן

סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית

האספסוף הפשיסטי שהתאסף מול בית ראש הממשלה בירושלים, האספסוף שאינו מכבד את הדמוקרטיה הישראלית ובחירת העם ומאיים בהפיכה גלויה בנימוק של "רצון העם" ו"הגנה על הדמוקרטיה", מהווה סכנה ממשית לדמוקרטיה הישראלית.

דומה שהשנאה, ההסתה, והאיום עברו כבר כל גבול.

הנה דוגמה קטנה המאירה את דמות האספסוף.

שכן שגר ממול לבית רה"מ, עולה חדש, יורד למפגינים כדי להתחנן לשקט כי בנותיו לא מסוגלות לישון... ונתקל בסירוב לשקט מצידו של אדם גס ואלים בשם חיים שדמי שעונה לו: "זה ראש ממשלה סכנה גדולה לדמוקרטיה. אתה אמריקאי לך לאמריקה! אתה מסתנן מחוק השבות, תעבור דירה..." וממשיכים בהסתה פרועה נגד נתניהו: "נעיף אותו הכול יסתדר!" "צריכים לחסל אותו!!!"

https://rotter.net/forum/scoops1/642776.shtml

ודוק: לא ננצח בבחירות ע"י שכנוע העם, אלא נעיף אותו בכוח בהפיכה.

תומך הפשיזם חיים שדמי, וקבוצת הפשיסטים הזו מהווה סכנה מוחשית לדמוקרטיה הישראלית.

גם הסופר [...] סמי מיכאל קפץ מיד על המהפכה המתקרבת, "על הבסטיליה הנהנתנית של נתניהו" לדבריו. ובמאמר קורא לנתניהו: "נתניהו, מעא-סלאמה" (ידיעות 17.7.20).

האם יעמוד כוחו של נתניהו להציל את הדמוקרטיה הישראלית מאויביה?

ההסתה הגיעה לידי כך שהזמר דן נייבורגר-ניב הידוע בכינוי "מוקי", שיצא להפגין מול ביתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נטש את המקום, ואמר: "נתקלתי במפגן של שנאה שמכוון באופן אישי אך ורק אל מול ראש הממשלה ובני משפחתו. לא זו דרכי ולכן הלכתי."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5766852,00.html

 

הגיבור הלאומי החדש – אסף אמדורסקי

כפרפרזה על מכתבו המפורסם של מרדכי אנילביץ "חלום חיי חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה."

http://www.y-m-museum.co.il/info/museon/museon-008.htm

הצהיר כתב "הארץ" אורי הורוביץ, משגב: "חלום חיי קם והיה – אמדורסקי הצית אש והצעירים הצטרפו."

"חלום חיי קם והיה. זכיתי לקחת חלק עם עוד אלפי ישראלים בהפגנת זעם, תקווה ואחווה סוחפת מול הבונקר המבוצר בבלפור..." אולי עוד לא יום הבסטיליה, אבל בהחלט ריחות של משפחת אנטואנט באוויר...

"הניצוץ הגיע מאסף אמדורסקי. דווקא אמדורסקי. לך תבין. זה מדהים. ראיתי אותו בשלוש הפגנות בשבוע האחרון. הוא נראה בוער, תחת שליחות. זה מעורר השראה".

(אורי משגב, "אמדורסקי הצית אש הצעירים הצטרפו, חלום חיי קם והיה", "הארץ", 16.7.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8996511

הנה קם לישראל גיבור לאומי חדש. אסף אמדורסקי. ומה בעצם הצהיר הגיבור הלאומי החדש, המהפכן אסף אמדורסקי? נאום הגיבור הלאומי החדש:

"מכיוון שהנאשם מבלפור החליט לבדו (פה אחד, קרחת אחת) לעצור את כל ענף המוזיקה, מחר 14.7. יום נפילת הבסטיליה. כל מי שיש לו אפשרות להשיג לפיד בוער (תנועות הנוער למשל, שנסגרו אף הן על ידי הנוכל בעל הבלורית עם התו הסגול) או סתם סיר או צופר מוזמן לסור לבלפור להשמיע את מחאתו בצורה ברורה וישירה!

לביבי יש קרחת!

מחר!

רחוב עזה, ירושלים

19:30 מפילים את הבסטיליה

תביאו שחפ״צים כי הכלבלב לביטחון פנים כבר הזמין את היס״מ ואולי גם את מג״ב... ככה זה בדיקטטורות, מפעילים את שירותי הביטחון נגד העם..."

https://rotter.net/forum/scoops1/641583.shtml

ואוּ, מרשים. אמדורסקי לא סתם רבולוציונר דה לה שמאטע. ממש דנטון, או רובספייר הישראלי.

מזל שהמרשתת זוכרת הכול, והיא מזכירה לנו איך הגיבור הלאומי הנחוש, אסף אמדורסקי, שהתחמק משירות בצה"ל, ברח מפחד מהארץ בעת המצוקה הנוראה של ימי הפיגועים באינתיפאדה השנייה ("אינתיפדת הקצה").

"ערך החיים חשוב לי והאידיאולוגיות והדתות והלאום והדגלים יכולים להיכנס לי לתחת," אמר אז הגיבור הלאומי אמדורסקי בראיון ל"סופשבוע" של מעריב. "אני פשוט רוצה לחיות. יש לי ויזת אמן, אני, מיכל והילדה נוסעים לניו יורק ב-1 ביוני, בדיוק כשנגמר החוזה על הדירה כאן, ולא נשארים פה.

"אני מפחד למות, אני מפחד שהיקירים שלי ימותו בשלב מוקדם מדי ממה שמגיע להם... יש לי יצר הישרדות שאני רוצה לחיות וערך החיים חשוב לי והאידאולוגיות והדתות והלאום והדגלים יכולים להיכנס לי לתחת. אני פשוט רוצה לחיות. כאן אני לא יכול להיות אדם, אני יכול למות מחר. אני פשוט חרד לקיום של עצמי."

האולפן של אמדורסקי שוכן סמוך לקפה ביאליק, בו התפוצץ בשבוע שעבר מחבל מתאבד. "אני ידעתי שיהיה פיגוע בביאליק, אני אמרתי את זה. כבר חודש לא ישבתי שם, סירבתי לעשות שם פגישות. אני מפחד מהדבר הזה נורא ולא יושב בבתי קפה כבר כמה שבועות."

גם ויזת האמן שברשותו של אמדורסקי הפכה את המהלך לקל וברור יותר. "אם היה יותר פשוט היום לעבור לגור באמריקה, אני מבטיח לך, היית רואה השבוע נהירה של אלפים."

https://e.walla.co.il/item/208516

אלה גיבוריך ישראל...

 

ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב

הרבולוציונרים האנטי-דמוקרטים החדשים מאמצים את העיקרון המיוחס לוולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינוי לנין: "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב!" ומנסים בכל דרך לגרור את ישראל לכאוס פוליטי וכלכלי תוך עידוד מכוון של התפשטות מגפת הקורונה.

 

שנאה עצמית

סבו של אוליאנוב-לנין היה יהודי מז'יטומיר, ישראל בלנק, שהמיר את דתו והפך לאלכסנדר בלנק. אביו, משה בלנק, המיר את דתו אף הוא, בזקנתו, ושינה שמו לולדימיר, וימים אחדים לאחר מכן כתב לצאר ניקולאי הראשון מכתב הלשנה על הציבור היהודי. בין השאר כתב בלנק כי "היהודי שונא את הנוצרי ואינו זוכר את כל הטובה שהוא מפיק ממנו," והתנצל על שהמרתו לנצרות התעכבה שנים רבות.

"נטבלתי רק לאחר מות אשתי," הסביר, "כדי לסיים את חיי באמונה האמיתית." עוד כתב כי יש ברוסיה יהודים רבים החושבים כמוהו, בנושא היחס לנוצרים, אבל הם שותקים משום שהם פוחדים מנשותיהם.

משה דמיטרי בלנק, אשר פתח את מכתבו (בעברית), ב"לאדוננו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם," והמשיך (ביידיש) ב"אדונינו הקיסר גומל חסדים רבים ליהודים בצווים שלו, המחייבים אותם לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ממשלתיים," סיים בבקשה: "רצוני שילחצו על היהודים," הפציר, "כך שלא יוכלו ליהנות מן הנוצרים." וגם: "יש להורות להם לא לנסוע אל רבנים, ושרבנים לא יסעו אליהם, כי הם (הרבנים) מסיטים אותם מדרך הישר."

השירות החשאי ציין שהכותב ידוע כ"טרחן".

כמובן שבתקופה הסובייטית אסור היה להזכיר את מוצאו היהודי של אוליאנוב-לנין.

(חגי חיטרון, "היהודי משה כותב לצאר ניקולאי: היהודים ברוסיה שונאים את הנוצרים, מכתב שכתב הסבא רבא של לנין מוכיח שהיה יהודי וגם אנטישמי", "הארץ", 15.7.2005)

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1027565

 

לנין מכפר קאסם

ואם בלנין עסקינן, הרי ערבי-מוסלמי-סוני, אזרח ישראל בכפייה (המכנה עצמו פלישתי) בשם לנין אלטורי. מכפר קאסם, הורשע ב 2005 בניסיון סיוע לחטיפת חיילים ע"י החמאס. ובסיוע לרצח רפי כהן תושב רמלה.

אתמול הוא השתחרר מהכלא וחזר כגיבור לאומי הביתה אל הכפר.

https://rotter.net/forum/scoops1/641852.shtml

לנין המקורי ודאי לא היה מתיר לאחד כזה לחיות... קל וחומר להפוך לגיבור לאומי בכפרו.

 

מאכילים בדואים

אין ספק כי הסרטון של רועי עוז המכונה רוי בוי "להאכיל בדואי" הוא התגלמות צרופה של גזענות עם התנשאות מחליאה שיש לגנותם בכל פה.

https://www.youtube.com/watch?v=3rbw8C-GXt8

ועם זאת, בכל זאת משלמי המיסים (בכמעין "ג'יזיה" הפוכה) אכן מאכילים בדואים. לפי נתוני תשלומי הביטוח הלאומי ישנן 5,829 רווקות בדואיות שלהן 23,855 ילדים.

https://rotter.net/forum/scoops1/641532.shtml

 

חייל בדואי מהלל את פלסטין

חייל מהפזורה הבדואית מהלל את פלסטין: "לא אוהב את ישראל." החייל העלה לרשתות החברתיות סרטונים בהם הוא מצלם את עצמו חמוש במדי צה"ל, ואת החיילים והנעשה בבסיס בו הוא משרת בדרום הארץ, על רקע מסרים נגד ישראל.

גורם צבאי שצפה בסרטונים אמר: "עצם המחשבה שחייל חמוש בצה"ל מפרסם סרטונים נגד מדינת ישראל צריכה להטריד את הקצונה הבכירה, זה דבר שלא יעלה על הדעת. גם אם אין בסרטונים שהעלה החייל מסר של איום ישיר על חיילים אחרים, הבחירה שלו לצלם בבסיס ולהעלות אותם בליווי המסרים הללו כשיש לו גישה כה קרובה לחיילי צה"ל ולנשק, מטרידה."

אחרי שהסרטונים והמידע הועברו לצבא הוא אישר אמנם שהחייל יטופל על ידי מפקדיו שצפו בסרטונים אך סירב לפרט אם יהיה עונש ומה הוא.

https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-68aec35c2bd4371026.htm

 

על היין

משה אטינגר מביע תמיהה על העובדה שגנרל הס.ס. המופתי של ירושלים, חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני, נהג ליהנות משתיין יין. (במקרה זה מיין כרמל מיקבי זיכרון יעקב) למרות היותו מוסלמי. ("חדשות בן עזר", 1558).

אז במקרה זה המופתי צדק. היחס ליין באיסלם הוא מורכב.

מצד אחד יש בקוראן מצוות עשה ליין: "ומפרי עץ התמר והגפן תעשו שיכר, ומהם תתפרנסו יפה." (סורה 16 פסוק 67).

מצד שני יש אזהרה ממנו: "ישאלוך על אודות היין ומשחקי המזל. אמור, בשניהם טמון אשם גדול וגם תועלת לאנשים, ואולם האשם אשר בהם גדול מתועלתם." (סורה 2 פסוק 219), כלומר אין איסור מוחלט.

"הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים." (סורה 4 פסוק 43), כלומר מחוץ לתפילה מותר היין.

ויש גם הוראה להתרחק מהיין כלומר איסור: "הוי המאמינים היין ומשחקי המזל ובמות האלילים והחיצים, טומאה הם ומעשה שטן, על כן רחקו מעליהם למען תעשו חיל." (סורה 5 פסוק 90).

בכל מקרה, בגן העדן יקבלו המאמינים המוסלמים בנוסף לבתולות ולנערים יין לרוב: "זה משל גן עדן אשר הובטח ליראים: בתוכו נהרות של מים אשר לא יעכרו לעולם, ונהרות של חלב אשר לעולם לא יחמיץ ונהרות של יין ערב לחך השותים." (סורה 47 פסוק 16).

בדילמה הזו עסק אחד מגדולי המשוררים הערבים אבו נוואס.

 

אָסור לֵהָנוֹת מִמֶּנוּ  –  אבו נוּואס

 

אָסור לֵהָנוֹת מִמֶּנוּ

אַךְ אֲנִיִ צָרִיךְ לוֹ.

מַדּוּע מְנָעָוּהוּ מִמֶּנּוּ

הֵן בְּגַן-הֵעֵדֶן תִּמְצָאֶנּוּ!!

(תרגום עפרה בנג'ו שמואל רגולנט, "אבו-נוואס – שירי יין ואהבה", ת"א, 1999)

 

המשורר אַבּוּ נֻוַאס (בעל התלתלים) אלְ-חַסַן בְּן הַאנִי אלְ-חַכַּמִיּ (750-810 או 815) היה בן לאב ערבי ואם פרסייה, שחי בבגדד וכתב בשפה הערבית הקלאסית. חיבוריו נכללו, בין היתר, בסיפורי אלף לילה ולילה. להבדיל מרוב המשוררים של תקופתו שעסקו בחיי המדבר, הוא עסק בחיי הוללות, שתיית יין, ואהבה חד-מינית לנערים. בעקבותיו החלה השירה הערבית לעסוק בשירי יין הוללות ואהבה לנשים ולגברים, שירה שהשפיעה רבות על המשוררים העבריים בספרד שעסקו גם הם באותם נושאים.

בגלל האיסורים על שתיית יין פיתחו המוסלמים את מה שנקרא עד היום בערבית "אלכוהול". משקה משכר שלא מיין. מקור המילה אלכוהול הוא במילה העברית כחל (אבקה המשמשת לאיפור או כתרופה לעיניים); משם התגלגלה לערבית בשם אלכחל, שפירושו "אבקה טחונה" או "תמצית". המוסלמים ראו את הנוצרים השיכורים הם כינו אותם ״אלכוּחוּל״ ״מאופרים״ בגלל מראה עיניו של השיכור. בהשפעה הערבית התגלגלה המילה הערבית לאירופה "אלכוהול".

 

"הברית החדשה"

הבשורה החדשה של פטרוס (ביינרט)

שמעון כיפא (סלע) ביוונית פטרוס, אחד משליחי ישו, היה לפי המסורת הקתולית של ה"ברית החדשה" ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, ובידיו "סמכות המפתחות" שהעניק לו ישו, כלומר התיווך בין אלוהים לאדם. ועל "הסלע" (כיפא) הזה, אמר  ישו, הוא יקים את האקלסיה (כנסייה, במקור אסיפת העם) שלו. (מתי ט"ז 18).

יורשיו של פטרוס הם האפיפיורים.

והנה קם שליח יהודי חדש בשם פטרוס, ומנסח "ברית חדשה", ומקים אקלסיה חדשה. (תמיד יש לחשוד ביהודים ששמם פטרוס או פאולוס). האפוסטול החדש נקרא פטרוס אלכסנדר ביינרט. (סלע ביוונית פטרוס, באנגלית פיטר, ברוסית פיוטר, בערבית בוטרוס, בצרפתית פייר, וכיו"ב).

פיטר אלכסנדר ביינרט הכריז בכותרת העמוד הראשון של המהדורה הבינלאומית של ה"ניו יורק טיימס" (וקודם לכן גם במהדורה האמריקאית): "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית".

"הגיע הזמן לדמיין בית יהודי, שאינו מדינה יהודית."

https://www.nytimes.com/2020/07/08/opinion/israel-annexation-two-state-solution.html

פיטר אלכסנדר ביינרט, עיתונאי, שהוריו היגרו לאמריקה מדרום אפריקה וסביו מליטא ורוסיה, וסבתו אם-אימו ממצרים, (הוא מתנאה בכך רבות) המגדיר עצמו שומר כשרות ומבקר בבית כנסת, אימץ את האנטישמיות הערבית-מוסלמית, והוא אינו מכיר עוד בזכות העם היהודי לריבונות בארצו.

אליבא דפטרוס ב"ברית החדשה" שלו, (הברית בינו לבין העולם הערבי-מוסלמי), לכל העמים כולל העם הפלישתי המומצא יש זכות לריבונות. רק לא לעם היהודי.

האוטו-אנטישמיות היהודית היא תופעה ישנה ומוכרת. אוחזיה סבורים (ומקווים) שהאוחזים בה יזכו לאהבה רבה יותר משונאי ישראל. אין תימה אפוא שהאקטיביסט הפרו-איסלמי, "לורד האו האו" הישראלי, גדעון לואי (לוי) קפץ על הכרזתו של פטרוס כמוצא שלל רב, ומהלל את "הבשורה" החדשה הגזענית-אנטישמית המשקפת גם את דעותיו.

(גדעון לוי, "הבשורה הגדולה של פיטר בינרט", ("הארץ" 12.7.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8987203

כדי לשאת חן בעיני אויבי ישראל רבים מהיהודים הקרויים "ליברלים" בארה"ב חוזרים לתורה הרפורמית הקלסית לפני התקרבותה של זו לציונות, והיא "תורת התעודה" של עם ישראל. תורה הרואה בעם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקרב כל העמים, החייב לשמר את ייחודו כדי למלא את משימתו. שליחותו להפיץ את האמונה באל אחד, ואת המוסר והצדק בעולם, או "מונותאיזם אתי" כפי שהיה מקובל לכנות זאת.

הם מחזיקים עצמם אנשי המוסר האוניברסאלי, למרות שלאמיתו של דבר הם גזענים-אנטישמים בעובדת אי הכרתם בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ובתפיסתם כי יהודים חייבים להיות תמיד תחת שלטון הגויים.

 

היהודים אינם ילידים, אלא "היהודי הנודד"

בדומה לשליח פטרוס אלכסנדר ביינרט, הנה דוגמה נוספת לדרדור יהודי אמריקה. ה"רב" אנדי קאן מטמפל עמנואל הרפורמי בניו-יורק קובע שהיהודים "אינם עם ילידי". 

https://mobile.twitter.com/Inbalgilmore/status/1282348498692841472

אנדי קאן המתנאה להיות רב, מאמץ למעשה את התפישה האנטישמית הנוצרית תפיסת היהודי הנודד "אחשוורוש" המקולל הנודד בעולם לעד.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%93%D7%93

כמובן שמטרתו כאוטו-אנטישמי לוותר במסגרת הכניעה ומחיקת הזהות העצמית שלו על זכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל.

בדומה ליהודים בגרמניה שסברו שהבעייה היא רק ב"יהודי המזרח" ה"אוסט יודה", סבור קאן כי ברגע שתיפתר בעיית יהודי ישראל ומדינת היהודים תיהפך לערבית-מוסלמית תיעלם האנטישמיות מניו יורק. אשליה.

 

ההשוואה המטופשת

המרצה באוניברסיטת חיפה, ד"ר רונית מרזן, "מומחית לפלסטינים ולערביי ישראל," ואקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המוצאת תמיד נקודות זכות לחמאס– מדברת בראיון על השואה והנכבה, על רעיון הסיפוח, על ההנהגה הפלסטינית, על האסון שצפוי לישראל אם לא יימצא פתרון של שתי מדינות, ואיך כל זה מתקשר לספר "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון

בסוף כל סמסטר, במין ריטואל קבוע, מקריאה ד"ר רונית מרזן לסטודנטים שלה בקורס "דת ולאומיות בחברה הפלסטינית" בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה את הספר "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון. ולא מדובר בצעירים בתחילת שנות ה-20 לחייהם אלא באנשים בוגרים, חלקם בני 40 ו-50 פלוס, לחלקם יש נכדים.

"הספר מספר על שני אחים שרבו ביניהם," אומרת מרזן, "הם הקימו חומה וגידלו דורות של צאצאים שלהם הם סיפרו כי בצד השני של החומה יש מפלצת ואסור לעבור לשם. יום אחד, שני ילדים משני צדי החומה – אוזו מהצד האחד ומוזו מהצד השני – טיפסו על החומה, התוודעו זה לזו ושאלו האחד את השנייה איפה המפלצת. כל אחד מהם הזמין את השני לבוא ולראות שהמפלצת לא קיימת, ואז הם הבינו שכל מה שסיפרו להם היה עורבא פרח ושצריך לבדוק את העובדות עצמן. זאת החוויה המסיימת של הקורס, ואין לך מושג מה זה עושה להם."

באמצעות הספר של סידון מנסה מרזן להמחיש לסטודנטים מה קורה כשלא יודעים עובדות היסטוריות וכשאין פתיחות ורצון להכיר את האחר, וזו הסיבה לכך שהיא מלמדת כבר כמה שנים על השואה ועל הנכבה כשתי טראומות שהשפיעו כל אחת על העם שלה וכלקח אוניברסלי שלעולם לא יקרה עוד יותר לאף אחד, ומרגישה שיש לה תרומה ענקית בעניין זה.

("חיפה היא מודל לדו קיום אבל חלקי", חגית הורנשטיין ראיון עם ד"ר רונית מרזן, "כלבו", 11.7.20)

https://www.colbonews.co.il/magazine/81046/#comment-22318

 

[אהוד: הספר הפשטני של אפריים סידון הוא סילוף ההיסטוריה של ישראל, הטעיית הקוראים הצעירים, וליקוק תחת עמוק לאידיוטים המוסריים שלנו – ולכן כמובן התקבל בברכה בחוגים הנכונים, כנראה גם במערכת החינוך, אלה שטחו עיניהם מראות את המציאות שבה אנו חיים במזרח התיכון בעבר ובהווה וכנראה גם בעתיד].

 

הטעות המתודולוגית של מרזן

ד"ר מרזן מקבילה בין השואה לנכבה ומפספסת מבורות (או מפוליטיקה) את העיקר. כדי להבין את הערבים יש להקביל את הנכבה לא לשואה, אלא לשואת יהודי ערב או הנכבה של יהודי ערב.

מוחמד מחסל את יהודי ערב. רוצח את הגברים ומוכר את הנשים והילדים לעבדות (מלבד שתי נשים שהשאיר בידיו כשלל מלחמה) ואז מנסח תורה גזענית אנטי-יהודית: תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

דברי מוחמד הם הבסיס למלחמה הערבית נגד היהודים. בכל הפגנה הערבים צועקים: ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב"

הנה דוגמאות להפגנות ערביי ישראל:

https://rotter.net/forum/scoops1/637970.shtml

בעוד שהיו גרמנים שיצאו נגד הגזענות הנאצית, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען הרואה את דברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, ומהווים בסיס לפעולתו) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים – גזענות ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו.

את כל אלה לא מלמדת גברת מרזן ולא בכדי, כי אם היתה מלמדת לא היתה מועסקת עוד  באוניברסיטה [...].

 

חיפה עיר החזירים ניצלה לעת עתה

העיר חיפה עוברת מהפכה. מעבר להשתלטות החזירים על רחובותיה באין מפריע, העיר עוברת תהליך מתמיד של ערביזציה. אוכלוסייה יהודית מהגרת מהעיר, ואוכלוסיהי ערבית מכפרי הגליל מגיעה אל העיר. במידה רבה חיפה חזרה לימי המנדט כאשר ההבדל הוא שערבים רבים גרים בהדר והכרמל. באוניברסיטת חיפה יש כיום כ-50 אחוז סטודנטים ערביים.

רג'א זעתרא היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, והמגדיר עצמו "פלישתי", איש חד"ש התומך בחמאס ובחיזבאללה, והמשווה את הציונות עם דעא"ש, ומאשים אותה בשותפות לשואה, ופעיל החרם הערבי הב.ד.ס. – העלה דרישה במועצת העיר חיפה להנציח את הזמרת המצרייה אום כולתום, ולקרוא על שמה רחוב בחיפה, והשגריר המצרי נתן את ברכתו.

https://rotter.net/forum/scoops1/641904.shtml

הוא לא הראשון. ניר ברקת ראש עירית ירושלים הקודם כבר שיבח את אום כולתום, והעיר ירושלים קראה רחוב ע"ש אנטישמית שקראה לטבוח ביהודים אום כולתום:

https://www.youtube.com/watch?v=x5onMdDarqM

 

אנטישמית גיבורת תרבות ישראלית

ב- 23 אוקטובר 1980, מיד לאחר פרוץ השלום עם מצרים, נסעתי לטיול במצרים. בכל טקסי שלקחתי, מיד פתח הנהג את הרדיו במלוא הווליום, והשמיע את שירתה של הזמרת המצרייה אום כולתום. "קוויס? מבסוט?" הוא שאל, קיווה לקבל טיפ שמן.

אני מודה, האוזן המזרחית (אוסט יודה) שלי, לא הורגלה במוזיקה שלה, וסבלתי ממנה רבות. (השתדלתי שזה לא ישפיע על הטיפ). בטיול השני שלי במצרים חמש שנים לאחר מכן דאגתי לבקש שקט. מאז דומני עד לאחרונה לא שמעתי את קולה הרם של אום כולתום. מה ידעתי עד אז על שירתה? כמעט כלום. ידעתי שהיא זמרת החצר של הרודן המצרי נאצר, ידעתי שהיא אנטישמית גדולה וקראה לטבח היהודים ערב מלחמת ששת הימים, שמעתי שכינו אותה בלעג "אום טומטום", ועשו פרודיה על שירתה:

עליזה רוזן בחיקוי לאום כולתום נואמת באו"ם. בהשתתפות נגני תזמורת קול ישראל בערבית של זוזו מוסא. מתוך תוכנית 12, אוקטובר 1974:

https://www.youtube.com/watch?v=Vy4QYyN3Tqg

פאטמה כזכור היה השם של הבת של מוחמד וחדיג'ה. לה ולעלי בן דודו של מוחמד נולדה בת שנקראה אום כולתום.

פאטמה איבראהים אל-בלתאגי‏ ידועה יותר בכינויה "אום כולתום"  (בערבית האימא של כולתום בעלת פרצוף שמן) היתה זמרת ומוזיקאית מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות בעולם הערבי. וכונתה גם "כוכב המזרח". יש הטוענים שהכינוי "כוכב המזרח" ניתן לה בהופעה שנתנה בחיפה בקולנוע עין דור.

אום כולתום הופיעה בארץ ב-1931 וב-1935 ואפילו באולמות של יהודים ציונים. קולנוע עין דור בחיפה, קולנוע עדן בירושלים, וקולנוע מוגרבי בתל אביב.

ב-10.5.35, ארבעה ימים לאחר ההופעות שלה במוגרבי, העיתון הערבי "אסלאמיה" זעם על עצם קיום ההופעה באולם השייך ליהודים: "אסון הציונות," כותב הוא, לא רק בזרם העלייה ובהפקעת הקרקעות בדרך קנייה, אלא באמצעים אחרים שהשפעתם עמוקה יותר. אחד האמצעים האלה הוא תל אביב. בה מחזירים הערבים ליהודים את הכסף שקיבלו בעד הקרקעות חינם כמעט. הרי הקרקעות הם נכס קיים ואילו הכסף שהערבים מקבלים מוצא על שעשועים וכדומה. כי מי מבין עמנו והלאומיים שבהם יעיזו לומר כי הם או משפחותיהם או בניהם אינם קונים את צרכיהם בתל אביב?" הערה נוספת: "בעל המאמר עושה חשבון המראה כי חלק מדמי הכרטיסים ירד לכיסו של בעל האולם, וחלק לעיריית תל אביב."

אחד המעריצים את שירתה של הזמרת המצרייה היה הרב עבדאללה יוסוף (עובדיה יוסף) אשר הכיר את שיריה במצרים והאזין להם כל חייו.‏

ככלל היהודים הערבים העריצו את שירתה של אום כולת'ום עת ביצעה את גדולי המלחינים המצרים והערבים, אבל אום כולת'ום שברה את ליבם כששרה ב-1967 – טרם מלחמת ששת הימים "אטבח אל יהוד," היהודים שאהבו את אום כולת'ום בכל ליבם כאבו כאשר הגברת הראשונה של הזמר הערבי, היתה לשונאת ישראל קיצונית, ובתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים נשבעה מעל כל במה לשתות דם של יהודים, ולאכול לב וכבד חמים ומדממים שיעקרו מיהודים אחרי הניצחון וחיסול ישראל, ושרה בקול מלא פאתוס מתלהם ומסית:  "אטבח-אל-יהוד." באחד משיריה שרה "יש לי עתה רובה, קחו אותי לפלסטין."

דומה שהיום נהפכה לפתע אום כולתום לפופולארית בארץ. מעלים הצגה על חייה, מחקים את שירתה, ואף מנציחים אותה. אם בפולמוס סביב השמעת היצירות של וגנר נטען כי ניתן להפריד בין היצירה ליוצר, האם כאן ניתן להפריד בין ביצועי הזמר(ת) לאישיותו(ה)? – והנה הפתעה. בניגוד לירושלים ההצעה לקריאת רחוב על שמה נדחתה.

https://rotter.net/forum/scoops1/642792.shtml

השאלה היא אם רק נדחתה בזמן?

נעמן כהן

 

 

 

* * *

Democrats’ ominous turn toward a ‘solution’

that means the end of Israel

By Jonathan S. Tobin, NY Post, July 13, 2020

Does one more diatribe against Israel published by The New York Times matter?

In recent years, the Times has had an open-door policy for those who oppose not just the policies of the Israeli government but also the whole idea of a Jewish state. So the publication last week of a piece by Atlantic columnist Peter Beinart explaining “Why I No Longer Believe in a Jewish State” — and opting for a single nation of both Arabs and Jews, instead of a two-state solution — didn’t really break new ground.

What’s important, though, about Beinart’s decision to switch from self-proclaimed liberal Zionist critic of Prime Minister Benjamin Netanyahu to advocate for, in effect, dismantling Israel is that support for his article isn’t confined to the usual far-left suspects who oppose the Jewish state’s existence.

Key Democratic foreign-policy operatives like Obama Deputy National Security Adviser Ben Rhodes and former Clinton and Obama State Department official Robert Malley tweeted their support for Beinart’s bravery and thoughtfulness as well as the importance of the discussion he’s trying to initiate.

Rhodes and Malley are typical of the sort of people who may well be in control of US foreign policy come January if former Vice President Joe Biden wins the presidency. If they think the unimaginable prospect of a 72-year-old vibrant and successful nation surrendering and allowing itself to be transformed into a “binational” entity rather than the sole Jewish state on the planet is worth discussing, then something ominous is percolating inside the liberal foreign-policy establishment that will be handed the reins of government if President Trump loses in November.

In recent months, Biden and his top foreign-policy adviser, Antony Blinken, have reassured Jewish supporters that the anti-Israel radicals of the “Squad” like Ilhan Omar and Rashida Tlaib will be shut out in the next Democratic administration. But the cheers for Beinart’s screed came not just from the likes of anti-Semites like Omar, Tlaib and Linda Sarsour but also from liberal policy wonks. That illustrates the way the idea that Israel can or should be dismembered may have more support than Jewish Democrats think.

Disillusioned because his [past] advice was not heeded, Beinart now says Israel must decide between being a binational state or a pariah apartheid state. That’s a false choice, and his proposed alternative is a dangerous fantasy.

Reasonable people know that if a Jewish state were replaced with Beinart’s one-state proposal, the result would be chaos and slaughter, since there’d be no army dedicated to protecting Jews (and others), who might eventually be outnumbered by Palestinian Arabs even if the new state were run democratically (a big “if”).

The sacrifice, blood, guts and brains of millions of courageous Jews created and sustained Israel. The idea that their state should be trashed now because Palestinians don’t accept it or because it doesn’t measure up to the hopes of one presumptuous intellectual is so silly only an editor at the Times would fall for it.

Israelis and American supporters of the Jewish state are understandably dismissing Beinart as an ignorant poseur. But they should be concerned about the way his idea is considered worth debating not just by radicals but also by some establishment types who may soon be running things in Washington.

Biden’s promises notwithstanding, Beinart’s hit-job is one more indication that the shift away from a position of strong support for Israel among Democrats that became apparent during the Obama administration may be accelerating.

 

* * *

מתי דוד

השמאלנים והאנרכיסטים מתחזים "לאידאליסטים"

 הם פועלים על בסיס שתי אמירות ישנות מוכרות. שתיהן מקורן מרוסיה. אמירה אחת היא אנטישמית רוסית ישנה. "הכו ביהודים והצילו את המולדת!" בתרגום לימינו. הכו בימין ובנתניהו והצילו את המדינה מהם, לטובת השמאל. אמירה שנייה היא מהתעמולה הקומוניסטית. "מה שיותר רע, טוב יותר למהפכה." בתרגום לימינו. מה שיהיה יותר רע בגלל המגפה הרפואית והמשבר הכלכלי, יהיה יותר טוב עבור הסיכוי למהפך פוליטי, בגלל הייאוש מהמצב, באשמת הממשלה. לכן יש להגביר את ההפגנות שיעצימו את הביקורת על המצב ועל הממשלה.

הפעילות הזו של השמאלנים, האנרכיסטים, ומארגני "הדגל השחור" – מתאפיינת בחוסר אחריות ובחוסר איכפתיות למה שמתחולל במשבר הרפואי והכלכלי החמור. ראוי להזכיר את אחת מסיסמאות הבחירות. "ישראל לפני הכול!" – האומנם? מסתבר שלחבורות המפגינים הללו "השלטון הוא לפני הכול"! – למרות המצב. 

חשוב בהקשר לביקורת הזו להעריך ולהבין את בעלי העסקים שנפגעו קשות. הם ראויים להערכה מיוחדת בכך שאת מאבקם בממשלה לקבלת פיצוי וסיוע, הם מנהלים בצורה עניינית ומכובדת ולא פוליטית. בעצרות שלהם אין פוליטיקאים. התמונות מההפגנות האלימות מספרות את האמת על השמאל. ההפגנות בבלפור היו מופע פוליטי אגרסיבי אנטי-ביבי ולא הפגנה על המצב. הם חולמים לחולל מהפך שלטוני, בסגנון תחריר ישראלי עממי, כדי לשים קץ לשלטון הימני של "ביביסטאן", זאת בתקווה נאיבית להקים שלטון שמאלי "מתקדם".

פרט למתפרעים האנרכיסטים והוואנדליסטים, היו גם פעילים מהשמאל הציוני הישן, שבאו להפגין גם על המצב וגם כמובן נגד נתניהו וממשלתו. ואולם הם נבלעו בתוך ההמון המתפרע שלא ברצונם, ולצערם סווגו בתקשורת בתדמית לא חיובית, לאכזבתם. פעילי שמאל אלה, שחלקם מבוגרים, באים להפגנות כביטוי לאכזבתם מתוצאות הבחירות, מהבג"צ ומהכנסת שאישרו את כהונתו וממשלתו של נתניהו. הם מפגינים כמובן גם נגד "הבגידה" של בני גנץ, עמיר פרץ, ואיציק שמולי, שהצטרפו לממשלת נתניהו וגנץ.

הם פורקים את ייאושם מהמצב הפוליטי, בצירוף המשבר הכללי, בהפגנות "הדגל השחור".

 

השמאל האנרכיסטי בארה"ב והשפעתו על השמאל בישראל

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מצויה בתהליך פוליטי של היגררות לשמאל הקיצוני בתוכה. מיספר רב של דמויות דמוקרטיות ותיקות בסנאט ובבית הנבחרים מפסידות בפריימריס לטובת נבחרים פרוגרסיביים חדשים מתומכי ברני סנדרס וחבריו, שכובשים עמדות בצמרת. התמונה שאולי מסמלת את התהליך הזה היתה כאשר ננסי פלוסי הדמוקרטית, יושבת ראש בית הנבחרים האמריקאי, כרעה ברך מול מפגין, בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד השחור.

בשמאל הישראלי ניכרים מאמצים לחקות את הדוגמה האמריקאית של אנרכיה, שהיא פוטנציאל מסוכן של התפשטות תבערה. ההפגנות האלימות בבלפור הן חיקוי אמריקאי. בארה"ב המתפרעים ניסו לפרוץ לבית הלבן , לפגוע בשוטרים, להרוס ולבזוז חנויות. בבלפור ניסו לפרוץ לביתו של נתניהו, פגעו בשוטרים וגרמו נזק לרכוש. המפגינים בבלפור לא רוצים להבין ששיקום הכלכלה מותנה בשיקום של המגפה. שיקום המגפה מותנה ברופאים, במנהיגים, ובעיקר באזרחים ממושמעים להנחיות. התגברות התחלואה, המשבר במנהיגות, והמחלוקות בקרב הרופאים והמומחים, עלולים להוביל לאיבוד שליטה ולסכנה לאומית של התפוררות ואובדן אמון. כולם זקוקים לריפוי של הלם חיובי, כדי לחזור ולתפקד כדי להתגבר על המשבר.

 מתי דוד

 

* * *

הגל השני של הקורונה מכה במדינות במערב- אירופה – האם נתניהו לא אחראי גם לכך, כמו שהוא אחראי בישראל? והאם לא הגיעה השעה שבהפגנות האלימוֹת של האספסוף הנאור והמוסת יניפו נגדו שלטים וכרזות גם בנושא הזה?

 

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

 

מ"ו

הנשיאה ביקשה שיכנס אליה. כאשר הגיע, ראה כי היא יושבת בלשכתה עם גבר שחרחר, ממוצע קומה, ממושקף וחסון, שלבש חולצה משובצת ומכנסי חאקי. הגבר, ראשו שיבה, עיין בדפדפת צהובה שהיתה מונחת על השולחן לפניו. הנשיאה השתעשעה בעיפרון מחודד והעבירה אותו מיד ליד. נדמה היה לו שהנשיאה חיוורת. הייתכן שלא הספיקה להתאפר? "

"השופט בן חורין, שב בבקשה," פנתה אליו בקול רך. היא הורתה על השולחן המוצב במאונך לשולחנה. הוא התיישב מול הגבר הממושקף ובחן אותו. הוא לא היה מוכר לו.

"השופט בן חורין," פתחה הנשיאה. "יש לנו היום עניין לא נעים. כך אני סבורה." היא הצביעה על הגבר השחרחר. "תכיר, זה נצ"מ יוחננוף מהמטה הארצי. אתה בוודאי זוכר את גברת מלי סויסה, מי שהיתה בשנה שעברה המתמחה שלך."

הנשיאה התיזה את "הגברת" בשפתיים חשוקות.

הוא לא השיב. לא הבין את מטרת השיחה ואת נוכחות הגבר. מה לו ולמלי סויסה? הנשיאה הבליטה את סנטרה והמשיכה. "גברת סויסה עבדה אצלנו כשנה. ובכן, גברת סויסה הגישה נגדך תלונה במשטרה. נצ"מ יוחננוף הגיע אלינו היום על מנת לקבל את גרסתך, זאת אומרת לחקור אותך."

הוא חש שבטנו מתכווצת וצורך דחוף להשתין.

"לא ייתכן," פלט.

"אני מאוד מקווה שלא ייתכן," אמרה הנשיאה בקול רם. "אתה תתלווה אל נצ"מ יוחננוף לתחנת המשטרה."

 הוא הביט בגבר היושב מולו, שהרים תיק שהיה מונח על הרצפה והניחו על הכיסא שלידו.

"אני יכול להשתמש בשירותים בלשכה?" שאל.

"מבחינתי אין בעייה," השיבה הנשיאה. "מה אומר נצ"מ יוחננוף?"

"גם מבחינתי," השיב.

היה לו קול גבוה שלא תאם את הגוף החסון. לרגע לא הבין מדוע הנשיאה ביקשה את תגובת יוחננוף. הלחץ להשתין היה בלתי נסבל. נזכר איך היו משתינים במארבים. שוכבים על הצד או כורעים ומסתייעים בבקבוק גדול המכונה משפחתי.

הוא קם ממקומו ויצא אל השירותים הסמוכים. ריח טוב עמד בהם. ריח של ניקיון וסבון משובח. הוא הדיח את האסלה המבריקה. המים זרמו והוא התרוקן. צדעיו כאבו. הוא הצמיד את אגרופו לפיו וניסה לחשוב. ואולם המחשבות נעצרו והתערבלו היכן שהוא. הן מיאנו להתפענח. גם הקול הפנימי נאלם דום.

נצ"מ יוחננוף הודה לנשיאה על האירוח. היא התנצלה בפניו שאפילו קפה לא הספיקה להזמין להם מהקפטריה. הם ירדו אל רכב נושא לוחית זיהוי אזרחית, ונסעו לתחנת המשטרה. שם נכנסו  בזריזות אל חדר קטן וערום כתלים. את רובו מילאו שולחן אנכי ושולחן אופקי. נצ"מ יוחננוף התיישב ליד השולחן האופקי והציץ מתחתיו. הוא הכניס את ידו ופתח מגירה, כאילו חיפש דבר מה. לאחר מכן הציע לו כוס קפה. פיו היה יבש אבל הוא סירב. הוא היה בטוח שהחקירה מצולמת ומוקלטת. יוחננוף הניח על השולחן קלסר דק והתיר את השרוך הירוק שסגר אותו.

"בבקשה אדוני," פנה אליו נצ"מ יוחננוף והצביע על כיסא שעמד בראש השולחן האנכי. יוחננוף הוציא דפי נייר והקריא לו את נוסח האזהרה, המוכרת לו מעיון בהודעות שמסרו חשודים שנחקרו במשטרה ושהגיעו למשפט בפניו. יוחננוף  הוסיף כי זכותו לא לומר מילה וכי הוא זכאי להיוועץ בסניגור.

הוא השיב מבלי לחשוב כי אינו נזקק לסניגור וכי הוא מתכוון להשיב על השאלות שיישאל.

יוחננוף קרא באיטיות במה הוא חשוד. הוא הקשיב נדהם. השתדל לא לאבד מילה. לא יאומן, חזר ואמר לעצמו כאילו שינן. פשוט לא יאומן. זה הזוי.

יוחננוף שאל אותו כמה שנים הוא מכהן כשופט, את שם בית המשפט, האם הוא מכיר את מלי סויסה ואיך קבל אותה לעבודה כמתמחה.

הוא השיב. כמו כן אמר ליוחננוף, כי הוא נותן עדיפות למתמחים שסיימו  לימודיהם בציונים טובים, מה שבדק ושהיה נכון לגביה.

יוחננוף רשם את דבריו במהירות בדף שבפניו.

הוא הוסיף ואמר לו כי נהג לתת קדימות גם למתמחים שהגיעו מרקע כלכלי בעייתי.

יוחננוף הגיב מיד בשאלה, איך יכול היה  לדעת, כבר בפגישתם הראשונה והיחידה, שהתקיימה טרם ההחלטה לקבל אותה להתמחות, מאיזה רקע כלכלי היא באה, והאם היה זה אחד מנושאי השיחה.

בתשובתו הודה שבפגישתם הראשונה לא ידע, עדיין, מהו מצבה הכלכלי. נודע לו עליו באקראי, בשלב יותר מאוחר, ולכן גם לא היווה שיקול לגביה.

למשמע השאלה, הקול הפנימי התעורר והזהיר אותו לבל יקל ראש ביוחננוף. הוא נשם נשימה עמוקה והבטיח לעצמו להתרכז. יוחננוף ביקש ממנו כי יאט את קצב הדיבור ומתח את אצבעות כף ידו.

עתה יוחננוף שאל אותו האם היה מרוצה מעבודתה של מלי.

הוא השיב בחיוב מסויג. הסביר שהטיוטות להחלטות ופסקי דין, שמלי כתבה, לא תאמו את סגנונו.

יוחננוף נעץ בו מבט שואל. נראה עליו שלא הבין את התשובה. לכן הוסיף ופירט בפניו מה היתה כוונתו. כן הדגיש שהגיע למסקנה שבסיכומו של דבר למרות מאמציה והשתדלותה, מלי אינה חוסכת מזמנו. לכן החליט שלא תמשיך להתמחות אצלו, כמקובל, גם בשנה השנייה. הוא ציין בפני יוחננוף ששוחח על מלי ועל הבעייה  שהתעוררה, כתוצאה מניסוח הטיוטות, עם חברו השופט יוסי קדרון, שהציע לו להפסיק את עבודתה. כמו כן אמר כי מלי התקשתה להשלים עם החלטתו, פרצה בבכי, וציפי הקלדנית, שהיתה לה, כך נראה, חברה טובה, הרגיעה אותה.

יוחננוף, שהיה עסוק בכתיבה, הפסיק לרגע מכתיבתו, הרים את ראשו מהדפים שלפניו ונעץ בו מבט ממושך. נדמה היה לו כי ראה ניצוץ של הערכה במבטו.

לאחר מכן יוחננוף שאל אותו האם נסעו יחד למושב בו מלי מתגוררת ואם כן, מדוע.

הוא השיב כי מלי היתה נשארת, לעיתים, בחדרה הסמוך ללשכתו ועובדת עד שעה מאוחרת, או שהיו מקרים, בהיעדר קלדנית מחליפה, מלי היתה, גם כן עד שעה מאוחרת, מחליפה את ציפי הקלדנית שהלכה הביתה בסיום יום העבודה. אז היה מכתיב לה החלטות דחופות, שבמשך היום לא התפנה להכתיב. במקרים כאלה היה שואל אותה אם יש לה אמצעי תחבורה לחזור למושב. הוא הוסיף כי מלי סיפרה לו שהיא חולקת רכב עם אחיה. מיספר פעמים השיבה לו כי הרכב אינו ברשותה. במקרים אלה הוא עמד על כך, משום השעה המאוחרת וכמובן בלילות גשומים, שיסיע אותה למושב ברכבו.

הוא נזכר וסיפר ליוחננוף, שכשהציע לה בפעם הראשונה, סירבה ותרצה זאת בכך שלא רצתה להטריח אותו. ואולם, כך אמר, הוא שיכנע אותה להסכים. אמר לה שממילא חלק מהדרך למושב מוליך ליישוב בו התגורר. עוד סיפר ליוחננוף שכך נהג עם כל מתמחה, בין גבר או אישה, במקרים שבהם נאלצו לעבוד עד שעה מאוחרת ושניתן לבדוק זאת. הוא ציין ליוחננוף שהנסיעה למושב, בו מלי התגוררה, בשעות הערב המאוחרות, היתה מאריכה את דרכו הביתה בכחמש או לכל היותר בכעשר דקות.

יוחננוף שאל גם מדוע מלי לא חזרה למושב בתחבורה ציבורית.

הוא השיב כי  למלי היה מוסר עבודה גבוה ומשום שהתנדבה, על חשבון שעות הפנאי שלה, להישאר בעבודה, לא עלה על דעתו כי תחזור בתחבורה ציבורית, מה גם שלמושב מגיע רק אוטובוס אחד, היוצא, למיטב ידיעתו, אחת לשעתיים ועושה סיבוב גדול בין המושבים. הוא  הדגיש בפני יוחננוף, שסבר שאין זה הוגן, בנסיבות אלה, שמלי תחזור באוטובוס.

  ואז יוחננוף שאל אותו האם אי פעם נגע במכוון בגופה של מלי או האם הציע לה לקיים יחסי מין.

הוא שלל את הדברים מכל וכל.

יוחננוף היקשה, האם נגע בה בעת שהיו ברכבו בלילה.

הוא השיב כי לא היו דברים מעולם.

יוחננוף שאל גם אם ייאות להיבדק בפוליגרף, והוא השיב כי עליו להיוועץ. הוא ידע שהמשטרה נוהגת לעתים במהלך חקירות להסתייע בפוליגרף. היא עושה כן במיוחד בחקירות בחשד לעבירות מין, כשהגרסאות קוטביות ונוגדות זו את זו, במטרה לאמתן או לשלול טענות או למקד את החקירה ולחסוך זמן יקר.

כמו כן הסיק מהשאלות שנשאל, שמלי  לא טענה כי קיימו יחסי מין אלא שהקשר המיני ביניהם הסתכם בנגיעות ובהצעות.

הוא אמר ליוחננוף שמלי וציפי הקלדנית היו חברות טובות, ושניתן לחקור גם את ציפי לגבי הטענות שמלי העלתה.

יוחננוף חייך אליו.

הייתכן שגם ציפי כבר נחקרה ואם כן, מתי?

 

מ"ז

"עמוסי מה נשמע, איך אתה, מה היה? אתה לא מגולח. אתה מגרד."

הוא נכנס הביתה. שמע מרות שהילדים הלכו לשחק אצל חברים. רווח לו. רות נשקה אותו על לחיו. הוא היה מופתע. לא זכר מתי נשקה אותו בלחי. תמיד מנשקת בשפתיים. נראתה לו מתוחה, עייפה ומסוייגת. שם לב שאינה מאופרת.

"אני בסדר," ענה. "פחות או יותר. מה איתך?"

"הראש שלי לא במקום. היה לי קשה להמשיך ללמד. מזל שהיום המערכת שלי לא עמוסה. חזרתי הביתה בצהריים. כשהבנתי שאתה עוד מעט בא, שלחתי את הילדים לחברים. אנחנו צריכים לדבר. יוסי קדרון התקשר אליי. הסיפור שלך רץ בבית המשפט. לא יודעת מי מפיץ. חכה, חכה. מה יהיה מחר בתקשורת. שמחה וששון. ספר מה קורה."

"חקרו אותי. לבית המשפט, אל הנשיאה, הגיע קצין מהמשטרה. יוחננוף אחד. לקח אותי לתחנה וחקר אותי. זה הזוי לגמרי. את זוכרת שסיפרתי לך על מלי, המתמחה שלי בשנה שעברה. היא הלכה למשטרה. טענה שהצעתי לה לקיים יחסי מין, שנגעתי בה בגוף כמה פעמים בכל מיני מקומות. היא סיפרה גם שהייתי מסיע אותה הביתה בערבים, לפעמים. זה מה שנכון. זה בקיצור."

"אני זוכרת שסיפרת לי עליה, שיש לה מוסר עבודה, אבל שאתה לא מרוצה ממנה ומאיך שהיא מתנסחת. אני זוכרת, שסיפרת לי גם שהיית מקפיץ אותה הביתה, לפעמים, בערב בסוף היום. נדמה לי שהיא גרה במושב. לא רחוק."

"נכון. את זוכרת טוב. אני לא מבין מה קרה לה. לא מבין איזה שד נכנס בה. גרם לה ללכת למשטרה ולספר עליי שקרים כאלה. הבחורה הזו מטורפת. ממש מטורפת."

"עמוסי, אתה בטוח שזה שקרים?"

"רות תפסיקי. מה קרה לך? ירדת מהפסים?"

"אני לא. אולי אתה."

"רות, די. זה הזוי לגמרי. לא היו דברים מעולם. לא נגעתי בה עם קצה הזרת. ראית איזה כיעור היא? נזכרתי שלא ראית אותה אף פעם. לא הפסדת כלום. אפילו עם מקל לא הייתי נוגע בה. נכון שהיו פעמים שהייתי מקפיץ אותה בלילה למושב, כשנשארה לעבוד מאוחר. זה הדבר היחיד שנכון בסיפור. את יודעת שנהגתי להקפיץ גם את המתמחים האחרים שלי, הרי סיפרתי לך. מה גם שזה בדרך אלינו. אני מתכוון שבחזרה מהמושב נכנסים לכביש, שיוצא ליישוב שלנו. להגיע למושב שלה ולחזור לבית שלנו זה רק כמה דקות נוספות. לא יותר. זה ממש לא הרבה זמן."

"אז מה קרה?"

"כבר סיפרתי לך. את לא מרוכזת. אתמול הנשיאה קראה לי אליה. אני בא ורואה שהיא יושבת עם מישהו. אמרו לי במה מדובר. הייתי בהלם. לקח אותי לתחנת משטרה. שאל אותי  לגבי מלי. על היחסים בינינו. היא אומרת שהצעתי לה לשכב איתי. שנגעתי בה בכל מיני מקומות. שהייתי לוקח אותה הביתה בערבים. סיפרתי הכול. השאלות והתשובות, כך נראה לי, מוקלטות ומצולמות. שאל אותי אם אני מוכן לעימות איתה. כמובן שהסכמתי. לא יודע למה לא עשו עימות. שאל אותי אם אני מוכן לפוליגרף. אמרתי שאני רוצה להתייעץ. אני זוכר שפעם הייתי בהשתלמות, דיברו גם על פוליגרף. לפני הרבה זמן התעניינתי בנושא. קראתי עליו קצת. זהו מכשיר בעייתי. הבנתי שגם אם אתה אומר אמת, אתה עלול  בפוליגרף לצאת שקרן. מכל מקום, לא עשו פוליגרף. אחר-כך, כשהכול נגמר, זאת אומרת החקירה, לקחו אותי לתחנת משטרה אחרת. ישנתי שם בלילה. את שואלת למה? כי עצרו אותי. פשוט כך. מה שאת שומעת. ישנתי שם באחד החדרים. כן, עם הבגדים. נראה כמו חדר של קצין תורן. חדר קטן. רגיל. מיטה, שולחן, כיסא וכל מה שצריך לקצין תורן. לא, לא שמו אזיקים. מה פתאום שישימו לי אזיקים, השתגעת? התחייבתי להפקיד את הדרכון שלי. אסור לי לצאת מהארץ. בין כה וכה אין לנו תוכניות לנסוע. הבוקר החזירו אותי לבית המשפט. נתתי החלטה על דחיית כל המשפטים האמורים להתקיים עד סוף החודש. ציפי הקלדנית התחילה לבכות באמצע הכתבת ההחלטה. רגע קשה. הרגעתי אותה. לא הביטה לי בעיניים. רציתי לדבר עם יוסי. לא התאפשר."

"הוא דווקא בסדר גמור. התקשר אליי לעבודה. לא יודעת איך השיג את הטלפון של מזכירות בית הספר. אמר לי לקחת כיסא ולשבת. נורא נבהלתי. חשבתי שקרה לך משהו. חשבתי על התקף לב. אחרי שישבתי סיפר לי במה העניין. התנצל כל הזמן, כאילו הוא אחראי לכך. באמת, מזל שישבתי. אחרי השיחה אמרתי למזכירה שאני לא מרגישה טוב והולכת הביתה. כנראה שהייתי נורא חיוורת. היא הבינה שקרה משהו רע. אמרה שתודיע למנהלת. מזלי שלא שאלה שאלות מיותרות. נסעתי ישר הביתה. בכיתי כל הדרך. בקושי ראיתי את הכביש. דברתי רק עם אבא. הוא חכם ויש לו הרבה ניסיון אבל גם הוא לא ידע מה לומר, חוץ משהכול יהיה בסדר. שאל אם התייעצת עם עורך דין. לא ידעתי מה להשיב. לקחתי כדור. עכשיו אני יותר רגועה."

"לא התייעצתי עם עורך דין וגם לא רציתי. לא היה לי מה להסתיר ועניתי על כל השאלות. ברור לי שהתקשורת תחגוג. הסיפור הזה ייצא החוצה."

"מה עם איסור פרסום?"

"חשבתי גם על זה. אני חושב שאין לזה סיכוי. גם לא מתאים לי."

"לא מבינה למה לא מתאים לך. למה שלא תתייעץ?"

"אני אתייעץ. אין בעיה. אדבר עם אביך. הוא הראשון שעולה על דעתי. אני אפנה גם לאחרים. לכל מי שמסוגל לעזור. אני אצטרך גם עורך דין טוב. נפל עלינו הר. נצטרך להתמודד. אני מוכרח לספר לאחי ולהורים. צריך לשבת ולחשוב למי עוד לספר. לא רוצה שישמעו ממישהו זר או שיקראו בעיתון."

"אני לא יודעת מה לעשות עם הילדים. אצטרך לדבר עם פסיכולוג."

"כן. נצטרך לפנות לפסיכולוג. אני מוטרד לגבי דן וגד. אני חושב שנעמה עוד קטנה. לא נראה לי שהיא תבין מה קורה, אבל אני חושש שהם יבינו. בבית הספר יש פסיכולוג?"

"פסיכולוגית. לא יודעת כמה היא שווה. נבדוק. אתה בטוח שלא היה כלום ביניכם? תגיד את האמת."

"אם את לא מאמינה לי אין לי מה לחפש בבית. אין לי מה לחפש איתך. בואי נפסיק לדבר."

"מה אתה קם? אנחנו נדבר על זה עוד הרבה שנים. שב ותירגע. אני אכין לך קפה?"

"אני לא מבין מאיפה זה בא לי. אולי היא כועסת עליי משום שהודעתי לה שלא תמשיך איתי בשנה הבאה. אולי היא מחפשת נקמה. מנוולת בת זונה. איך היא עושה דבר כזה?"

"למשטרה יהיה כיף להיכנס בך. ינקמו על כל העצורים ששיחררת להם. למה אתה לא הולך לפוליגרף? אם שניכם תלכו, אתה תצא דובר אמת והיא שקרנית."

"אני אתייעץ מה לעשות גם בקשר לזה. אם לא תהיה ברירה, אלך לפוליגרף. יש לקחת בחשבון שההחלטה לפתוח נגדי בחקירה נפלה בחלונות הכי גבוהים. לא כל יום נחשד שופט בביצוע מעשים מגונים. אני בטוח שבכל מקרה, גם אם יסתבר להם שזו עלילה, שלא היו דברים מעולם, ושהיא דפוקה על כל הראש, הם יחששו לסגור את התיק. יילכו נגדי למשפט. אני אצטרך לעבור את כל הווייה דולורוזה ולשאת על גבי את הצלב עד הסוף. התקשורת ודעת הקהל לא יניחו להם להחליט שאין מקום להגיש כתב אישום."

"למה אתה כל כך פסימי? הרי אתה בטוח שלא היה כלום."

"אני לא פסימי. אני ריאלי. שופט שחשוד במעשים מגונים, זו עצם שמנה. התקשורת לא תוותר עליה. לא יעזבו אותי. אני מאמין שאת מבינה שאני עומד בפני השעייה. ככה אני חושב. לא יודע. עוד לא אמרו לי."

"לא חשבתי על זה. מה אתה אומר?"

"אז כדאי שתתחילי לחשוב. אני מוכרח להתייעץ. אני מתכוון שעליי לחשוב על כל מהלך שאני עושה, זאת אומרת שוקל את האפשרות שאני משעה את עצמי ויוצא לחופשה ללא תשלום. אני לא יודע איך העניינים האלה מתפתחים. לא יודע מה לעשות. מה מצב החסכונות שלנו?"

"למה?"

"כי אני עלול להיות במצב בו לא אקבל משכורת, שלא לדבר על שכר טרחה ליועצים ועורכי-דין. זה סיפור של  עשרות אלפים. מה אני מדבר שטויות. זה סיפור של מאות אלפים."

"מזה אל תדאג. אם ייגמר לנו הכסף, הוריי מאחורינו. הם לא יתנו לנו ליפול. למה זה קרה דווקא לנו?"

"פשוט חוסר מזל. זה כמו המצב שאני עוצר את האוטו וממתין שהצבע האדום ברמזור יתחלף. פתאום משאית לא עוצרת ונכנסת בי, בכל הכוח, מאחור. זה המצב. כל נהג ישאל  אחר כך את עצמו מדוע זה קרה דווקא לו. חוסר מזל. אין לי מילה אחרת. אני שובר את הראש למה היא עשתה לי את זה? הייתי איתה כל כך בסדר. גם היא היתה איתי בסדר עד עכשיו."

"תפסיק לדבר שטויות. תמיד אתה כל כך אופטימי. מה קרה שהתהפכת?"

"הלוואי שהייתי מדבר שטויות. המערכת לא תיתן לשופט, שחשוד במעשים מגונים, להמשיך בעבודה. לא משנה איך העניין ייגמר. המערכת פוחדת מדעת הקהל ומהתקשורת. היא רוצה להיראות צחה כשלג. אני היום מהווה כתם שחור על הסדין הלבן. יוקיעו אותי."

"אולי אני אדבר איתה, אני אשאל אותה למה עשתה את זה?"

"בחייך, אל תצחיקי אותי. את גם רוצה להסתבך, לא מספיק שאני הסתבכתי? יחקרו גם אותך ויעמידו אותך לדין. זו הטרדת עד. עבירה חמורה וגם מכוערת."

"טוב, אז נשב יחד בתא אחד."

"רות, די. אין לי מצב רוח לחוש ההומור שלך. לא שמעת שבבית הסוהר יש הפרדה בין גברים לנשים?"

"שמעתי הכול. אני אוהבת אותך. חשבתי שקצת הומור לא יזיק. רוצה לעזור."

"תעזרי בזה שתאמיני לי."

"אני מאמינה בך. אתה תראה שהדברים יסתדרו. אני חייבת לדבר עם אבא שלי."

"אני הולך להתקשר ולהתייעץ עם יוסי. אדבר גם עם אביך. זה ממש הזוי."

 

המשך יבוא

 

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

 

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

 

גפן ויין

עתה היו הנחלאות נטועות. היקב הגדול בראשל"צ בנוי לתפארה, היחסים עם הפקידות לכאורה תקינים. קיוויתי שהגענו לידי ביסוס וסדור. אך לא כן היה. התחילה שלשלת חדשה של תלאות. לפעמים אני מהרהר: האם יש עוד מקום בעולם אשר על אנשיו עברו תלאות כה רבות כשלנו? מי היה אשם בכך, הארץ או אנשיה? התשובה הנראית לי: כאלה כן אלה. הצרות מידי שמים היו במדה גדושה: הפילוקסרה כבר השמה את כרמי זכרון יעקב. הדרכים להובלת היבול היו גרועות שבגרועות. הסביבה לא היתה שקטה והיה צורך בשמירה שהיתה כרוכה בהוצאות עצומות. אבל היו גם שגיאות של בשר ודם. מהן נעשו מתוך חוסר נסיון מספיק בחקלאות המתאימה לארץ, ומהן – גם זדוניות, והתוצאות היו פאטאליות.

מה שנוגע לעיבוד כרמי הגפנים – רכשנו לנו נסיון הגון בו. הכרמים עובדו כראוי, ולשם האמת יש לזקוף חלק גדול מזכות זו לגנני הברון אשר לימדו את האכרים את שיטות החקלאות הסובטרופית של הצרפתים באלג'יר. אנו כבר זרענו אז, למשל, תורמוס בכרמים למטרות זבל ירוק. אך מה הועיל כל זה? יחד עם ידיעותיהם הביעו עמם מומחי הברון גם שגיאה אחת יסודית: את מרבית הכרמית הרכיבו בזנים הצרפתים המתאימים ליין לוקסוס: קברנה, מלבק וסמיון. זנים אלה יבולם היה זעום ביותר. ולא זה בלבד: מומחי הברון הכריחו אפילו את הכורמים העצמאיים להרכיב את הזנים האלה על ידי כך שהודיעו מראש שלא יקבלו זנים אחרים ביקב. כמובן עברו שנים עד שנתגלתה המפלה הזאת. הרבה עמל וממון הלכו לטמיון בגלל השגיאה הזאת. אכן – מן הפילוקסרה לא סבלה פתח-תקוה. כי לאחר הנסיון המר בזכרון יעקב, נשתלו בכרמי פ"ת כנות אמריקניות שהובאו מהודו.

לענין הובלת היבול: לעת הבציר, אחרי יום קיץ לוהט של עבודה, היינו מובילים את העגלות העמוסות סלי ענבים לראשל"צ. היינו נוסעים בלילה דרך כפר גנים של היום, סאקיה ובית דגון. הדרך היתה ברובה חולות עמוקים והנסיעה נמשכה כחמש שעות. היינו מגיעים לראשל"צ בחצות הלילה ולנים על העגלות. עם עלות השחר הועמדנו בתור, בתוך מהומה וזעקה, כדי לשקול את המטען, על עגלתו וסוסיו, במאזנים הגדולות. אולם – לפני כן היו עושים לנו בקורת על איכות הסחורה. מובן שכתוצאה מטלטולי הדרך הארוכה והחום החזק, היה חלק גדול מן הענבים מתקלקל, ואז היו פוסלים את מטעננו בלי רחמים. מי שלא ידע להסתדר עם המקבלים, בתפלה, דורון ומלחמה – היה אנוס לשפוך את כל ענביו לבור אשפה של היקב. למחרתו היינו חוזרים לעת הצהרים לכרמינו, וכן חוזר חלילה. במשך הזמן התחלנו לבכר הובלה בגמלים של ערבים שעל גבי אוכפיהם התקנו "כסאות" מיוחדים בשביל סלי הענבים. הגמלים היו מגיעים לראשל"צ ביתר מהירות. לעת גמר הבציר היו מרבית האכרים נחלים בקדחת, דיזנטריה ומחלות אחרות, שבאו כתוצאה מהתאמצות בלתי רגילה, שתית מים חמים או באושים, ואכילת ענבים חמים.

אפשר היה לשאת בכל, לו היה שכר לעמלנו. אבל מחירי הענבים ירדו משנה לשנה. היבולים היו זעומים למרות העיבוד הטוב. נוסף לזה פרץ באותו זמן משבר עולמי בתעשית היין, שהביא אפילו למהומות בגלילות היין בצרפת; והמחירים בשוק העולמי, שאליו היה היין שלנו נשלח, ירדו פלאים. לכתחילה היינו מקבלים 50 פרנק בעד קנטר ענבים; במשך הזמן רק 25 פרנק. הפסדינו היו גדולים ולא היה פשוט לחם לאכול. אז המשיכה הפקידות, שמומחיה גרמו לכל התקלה הזאת, לקבל את ענבינו ולשלם לנו תמורה בתורת "חסד".

 

הסינדיקאט של הכורמים

בסוף שנות התשעים נוצר הועד המאוחד של כורמי המושבות, הסינדיקאט. אני השתתפתי בו, ביחד עם יעקב גינזבורג, בתור באי כוח פתח-תקוה, האסיפות היו מתקיימות לרוב בראשל"צ. באסיפות אלה היו פורצים מפעם לפעם נחשולים של התמרמרות נגד פקידות הברון. התעוררה הדרישה העיקרית: להעביר את הנהלת היקב לידי הסינדיקאט. פשטו שמועות שהברון רוצה למסור את הנהלת עניניו בארץ לידי י.ק.א., והשם י.ק.א., לשמע הנהלתה את עניני ההתיישבות בארגנטינה, לא נעם לאזנינו ביותר. מי שאמר "ארגנטינה רוצים ליצור לנו כאן", כבר אמר בזה את הכל. ואכן באותם הימים הגיע לארץ מאירסון מטעם י.ק.א. בסמכות של בוחן ומבקר את הענינים. המושבות נבוכו.

עם מאירסון זה היתה לי פעם פגישה בלתי נעימה בהחלט, ומעשה שהיה כך היה: כורמי פ"ת הבלתי תלויים פנו אלי, בתור חבר הסינדיקאט, בבקשה שאשתדל בשבילם אצל מאירסון, שגם הם יקבלו פיצויים כשאר הכורמים, בעד המינים הבלתי מוצלחים שהרכיבו בלחץ הפקידות. הפגישה נתקיימה בבית הדירקטור בפ"ת והיו נוכחים בה גם בּרביָה, האגרונום הצרפתי הידוע, וגם וורמזר, מזכירו של הברון. הצגתי את הדרישות הצודקות של שולחי לפני מאירסון, והוכחתי לו בעובדות ובמסמכים, שהם הרכיבו את המינים "המשובחים" לפי דרישת הפקידות. מאירסון הטה אותי לפנת החדר, ואמר לי באידיש פשוטה: "מה לך ולהם? אותך בכל אופן יפצו. למה תתקע את עצמך לענין לא לך? אתה תהיה מוסדר באופן מיוחד"... אני התרתחתי ופרצתי בקריאה "מה? האם תאמר לקנות אותי בבקשיש תורכי?" ככה נגמר הראיון בסקנדל, והענינים נשארו, כמובן, בצורה שמאירסון ומרעיו רצו בה. רק תוצאה אחת ממשית היתה לפגישה זו: מאז והלאה התחלתי להרגיש בלחץ מיוחד עלי מטעם פקידות יק"א, שבאה במקום הפקידות הקודמת. ובמשך שנים הרבה נאלצתי לוותר על זכויות שניתנו לאחרים... על מאירסון זה סופר, שפנה פעם לאיכרים בזה הלשון: "מה שדרוש לכם הוא: נעלים אדומות ערביות לרגליכם ועבאיות ללבושכם".

המצב הלך והחמיר, אספות הסינדיקאט התרבו ומוצא מן המיצר לא נמצא. בימים ההם ביקר הרצל בארץ ועורר בה גל של התלהבות והערצה. היו שראו בו את המושיע, שיקחנו תחת כנפיו. אולם הרצל לא רצה, או לא היה יכול, להקים את האכרים נגד הברון פטרונם.

הנהלת עניני הברון בארץ עברה לחלוטין לידי יק"א (כיום פיק"א), שקבלה בשכר זה סכום גדול. הנהלה זו היתה גרועה עוד מן הקודמת לה, ביחוד ביחסה המחפיר אל האכרים. הדעה הכללית באסיפותינו היתה שבאו מים עד נפש וכי עלינו לפרוק בהקדם האפשרי את העול הזה מעלינו. בפנקסי מאותה התקופה הנני מוצא שורה של הצעות לאחת האספות, ואלה הן: 1. יקב בכל מושבה. 2. קניית אדמה. 3. קרדיט שנתי. 4. קרדיט אפותיקאי. 5. בירור היחסים בין יק"א והאכרים. 6. הנהלה עצמית. 7. חיפוש אפשרות לחכור את מס העושר לשנים אחדות או פניה לממשלה להקלת הענין. 8. הדרכה רוחנית לנוער. 9. הועד המרכזי בל יוציא אף מושבה מן ההתאחדות, מחשש התחרות ביין בעתיד.

המשך יבוא

 

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* בוקר טוב. בתגובה לאזהרה בשל ההסתה בימים אלה:

המסית והמדיח היום חוֹוה את מה שעשה לרבין! יש כנראה נקם ושילם! הוא עמד בראש המסיתים אז וידיו אינן נקיות למרות שלא הוא אחז באקדח. היום ההסתה היא כלי שלטון היחיד שלו ופתאום היא מופנית כלפיו... ואידך זיל גמור!

ורדה ברלין

 

* אהוד: [מתוך היומן, 16.7] המצב במדינה הולך ומחמיר. השנאה לנתניהו מרקיעה שחקים, כאילו אין כאן מגיפה שאינה עוצרת. הפגנות דגלים שחורים מדי ערב מול ביתו. ביקורת כללית על כל צעד שלו ושל הממשלה. מצד אחד החמרה בתנאי סגר, וסגירת מסעדות וענפים אחרים – ומצד שני הפגנות פרועות של עשרות אלפים, שאני מכנה אותם האספסוף הנאור, ללא כללי היגיינה, בצפיפות ובאלימות. במקום להאשים את המגיפה העולמית, ולתמוך בכל הצעדים נגדה, מאשימים את נתניהו ואת הממשלה כאילו הצעדים הקשים והמחמירים שהם נאלצים לעשות אין להם שום קשר לקורונה.

 

* ציטוט: אתיופיה הודיעה היום [15.7] רשמית, שהחלה למלא את אגם "סכר התחייה" שלה, על הנילוס הכחול. ואכן צילומים מראים שכמויות מים אדירות כבר זורמות לתוכו.

זה מכניס את מצרים לפסיכוזה המונית, ולהיסטריה, שכן מיפלס מי הנילוס, שיגיע למצרים, צפוי לרדת מאוד. זה יגרום להתייבשות שטחים אדירים, ולהגירת מיליונים. זהו מבחנו של הגנראל סיסי: מה יעשה. אפשרות של מכה צבאית תיתכן רק בשלבים המוקדמים האלה. "התקשורת", חסרת אמינות כרגיל, הפיצה בשבועות האחרונים שהצדדים הגיעו להסכם, אך שום הסכם לא נעשה. בדיוק כמו הבלוף של הסכם-איראני-סיני (שקר של עיתון הרוע "ניו יורק טיימס"). מדובר בצעד חד-צדדי של אתיופיה. כולם במזרח התיכון מעיזים, ופותרים את הבעיות שלהם, ורק אצלנו מפחדים ו"חוששים". עם אמיץ, מנהיגות פחדנית.

מצרים כבר מעורבת בים של מלחמות: בלוב. עם אתיופיה. בסיני. בים התיכון (ארדואן). במצרים עצמה (הטרור). ובים האדום (החות'ים ואחרים). והיו פה חסרי-אחריות, שמתחו ביקורת על שמצרים קנתה צוללות, ואחרים מפיצים בהלה על התעצמות הצבא המצרי. המשטר שם באיומים קיומיים, מוקף עננים שחורים. הגבול היחיד שהוא יכול לסמוך עליו – זה אנחנו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 15.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: ברשתות החברתיות ובאמצעי קשר אחרים – יש קריאות ביומיים האחרונים לחזור לרחובות נגד משטר הרשע שם. ההפגנות נעצרו בחודשים האחרונים, בגלל הפחד ממגיפת הקורונה, שהיכתה את איראן קשות, ועדיין מכה. המשטר כבר החל לשנע תגבורות של "משמרות המהפכה" לערים, לדיכוי ההפגנות.

ועם זאת, כבר אתמול [16.7] נראתה הפגנה גדולה בעיר בהדהאן, עם סיסמאות נגד המשטר ונגד ח'מינאי השנוא. זה מצריך אומץ רב, כי המשטר יכול לחסל את המשתתפים.

ומיהם הפרצופים למעלה [בכתבה]? המשטר הרג למעלה מ-1,500 מפגינים במהלך הפגנות הרחוב בנובמבר 2019, וכך דיכא אותן.

 ואיפה כנופיות "זכויות האדם"? האו"ם? מועצת זכויות האדם? בית הדין הפלילי בהאג? "התקשורת" בעולם? אף ציוץ.

וה"דמוקרטים" והפרוגרסיבים המסוכנים רוצים להחזיר את הכסף למשטר הזה.

"הדמוקרטים" הם סכנה מוחשית לביטחון העולם.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 17.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: עוד קתדרלת ענק בצרפת – עולה בלהבות, בעיר נאנט. מעשי השריפה המסתוריים בסמלים נוצריים של צרפת – נמשכים. והבוקר [18.7]  עולה באש הקתדרלה העתיקה של העיר נאנט. [בסרטון] אש עצומה. בנייתה החלה במאה ה-15, ומאז היא עומדת, ודווקא עכשיו בחרה לעלות באש. כמו מקבילתה בפריז – נוטרדאם.

לעולם הם לא יחקרו מי באמת עומד מאחורי השריפה הזו, וגם אם יֵדעו, לא ידווחו. זה מחזיר את הדיון [לשאלה] – האם מוסלמים הם ששרפו את כנסיית נוטרדאם? זה מעולם "לא הוכח", אך עובדה היא שבכל שבוע נשרפות או מחוללות כנסיות וקתדרלות ברחבי צרפת בידי מוסלמים. הם אלה שמבצעים את הפיגועים נגד שוקי חג המולד, ושורפים עצי אשוח מקושטים.

בחודש אוקטובר 2019, כבר לאחר השריפה, שלח בית המשפט בצרפת מתאסלמות לכלא, באשמת ניסיון לפוצץ את כנסיית נוטרדאם בפריז [בעזרת מכונית תופת בשנת 2016].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 18.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: מהומות קשות בשיקאגו, לאחר שהפרוגרסיבים ניסו להפיל את פסל קולומבוס. קבוצת אספסוף "דמוקרטי/אנארכיסטי/פרוגרסיבי/"חיי שחורים חשובים" ועוד מחבלים – ניסו להפיל [בסרטון] את פסל מגלה אמריקה כריסטופר קולומבוס, בעיר השוקעת שיקאגו. זו עיר פרוגרסיבית, שהאלימות בה בזינוק עצום, וראש העיר מטורללת ומלאת שנאה. המשטרה הגיעה למקום, על פי החוק החדש של הנשיא טרמאפ, להגן על הפסל. השוטרים הותקפו בצורה קשה, חלקם נפצעו בידי האספסוף, אך בינתיים הפסל עומד.

וזה המשיך בפרעות ובאנארכיה. ארה"ב מקום מסוכן, וקודם כל חובה לברוח מכל עיר או מדינה "דמוקרטית". אם חלילה האספסוף הזה ישתלט על הבית הלבן – זה סופה של אמריקה, כפי שהיכרנו אותה. זה יהיה סופו של המערב, וחזרה לימי הביניים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 18.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* "'רוסיה-גייט' לא היתה תרמית, כפי שכמה עיתונאים בימין כינו אותה. בפועל, זה היה המשך מכוון של קמפיין התקשורת שניהל ממשל אובמה סביב הסכם הגרעין, ושל מבצע הריגול הסודי נגד אלו שהתנגדו למאמצי הנשיא לשעבר להעמדת האינטרס האמריקני עם זה של המשטר הרצחני, המושחת והאנטישמי בטהרן.

"לאור כל זאת, לא קשה להבין מדוע ברק אובמה רדף את מייקל פלין: נחישותו של הגנרל לבטל את הסכם הגרעין היתה מבוססת על ניסיונו האישי בשתי זירות מלחמה במזרח התיכון, שם ראה כיצד איראנים רוצחים אמריקנים ומאיימים על האינטרסים של ארה"ב. אך השאלה מדוע אובמה בחר דווקא באייתוללות כשותפים ולשם כך השתמש נגד אזרחי ארצו בשיטות הלקוחות ממדינות משטרה בעולם השלישי – עדיין נותרה בגדר תעלומה."

קטע ממאמר ארוך, מנומק וממש מזעזע מאת לי סמית באתר "מידה", 17.7.20. מומלץ מאוד להיכנס לאתר ולקרוא.

 

אהוד: עכשיו אנחנו נוכחים לדעת עד כמה צדק נתניהו בהתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן, ועד כמה היה אובמה מסוּכּן לארצו, לישראל ולעולם! מזל שהתקופה הזו כבר מאחורינו, ומגיע שבח גדול לנתניהו על עמידתו האיתנה.

ואילו המנהיגים האיראניים המתוסכלים ודאי מוצאים כיום נחמה-פורתא באיומים של ישראלים מהאספסוף הנאור לרצוח את נתניהו!

 

 

* * *

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שלושה שופטים

מבית המשפט המחוזי בְּחֶלֶם וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מצווים למשוך מידו את הצינור

והבית נשרף

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל