פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1560

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באב תש"ף, 23.7.2020

עם צרופת הגר-מִימִי הליצנית הרפואית בכניסה לבית חולים, וצרופת טופס 46 לתרומה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עִיר חוֹף. חָלַמְתִּי: תֵּבֵל מְכֻסָּה אֵפֶר. // עמוס גלבוע: לא להרפות – ריבונות בבקעת הירדן! // אורי הייטנר: 1. תחיית מדינת הרווחה. 2. צרור הערות 22.7.20. // שמעון גרובר: זוטות זועמות. // יוסי אחימאיר: מחשבות ביום ז'בוטינסקי. // "באתי, ראיתי, חוויתי", זיכרונותיו של בן טובים. רומן חדש מאת משה גרנות. // סיכום "באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים". // חופשה בפיליפינים. קטע מתוך הרומן החדש של משה גרנות. // פוצ'ו: על הספר "באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים" מאת משה גרנות. // זיוה שמיר: צפצוף ארוך על כל מה שניסו לטעת בי, דיוקנו של  בן דור ה-X כצעיר מרדן – על ספרו החדש של משה גרנות. // איציק חנונא: "נא לגעת". // פרופ' חובב טלפז, תא"ל (מיל) עמוס גלבוע: הנדון:  קול קורא – תרומה לאחזקת בית איל. // הרצל ובלפור חקק: הסיפור של המשורר יצחק גנוז. // אהוד בן עזר: אֵלָה המקומונית. // אורי איתיאל: ברנר. // יונתן גורל: שלושה שירים. // עדינה בר-אל: הגר הליצנית הרפואית, מביאה שמחת חיים לפעוטות ולמבוגרים. // דב מגד: שופט בשר ודם. רומאן [סוף]. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. המשלחת לברון רוטשילד בפריז, 1901]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

משירי קץ העולם

עִיר חוֹף

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן  –

מֵעַל פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו

מַלְאַךְ הָאֲבַדּוֹן;

קֻבִּיּוֹת לְבָנוֹת,

אֲפֹרוֹת, שְׁחוֹרוֹת:

בָּתֵּי אֱנוֹשׁ חָכָם.

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן,

מֵעַל פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו

מַלְאַךְ הָאֲבַדּוֹן;

רַק הַיָּם

בְּקַשְׁתּוֹ הַתַּמָּה

סוֹבֵב אֶת עִיר הַחוֹף  –

לְעוֹלָם שָׁר לָהּ,

כִּלְאַחַר-יָד

בְּלִי כִּוּוּן, בְּלִי בַּלָּם;

הָרוּחַ עָלָיו מְגַלְגֶּלֶת

מִתְּהוֹם לִתְהוֹם

אֱלֵי תֹּהוּ

אֶת רְצוֹן הָאֱלֹהִים,  –

רְצוֹן הָאֱלֹהִים:

הֱיוֹת!

"הֱיוֹת וְצָמוֹחַ"  –

רְצוֹן הָאֱלֹהִים;

וֶאֱנוֹשׁ בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה

מְגָרֵד שְׁחָקָיו  –

מֶגָפוֹן, טֶלֶפוֹן, מֶגָטוֹן

בֵּין קֻבִּיּוֹת שְׁחוֹרוֹת,

אֲפֹרוֹת, לְבָנוֹת  –

תִּינוֹק בּוֹדֵד

מְיַלֵּל  –  –  –

1962

*

חָלַמְתִּי:

תֵּבֵל מְכֻסָּה אֵפֶר  –

וְשִׂנְאָה.

וְנוֹתַרְתִּי לְבַדִּי:

וְאֶזְרַע לִי שְׁנֵי גְּזָרִים

לְמַאֲכָל;

וּשְׁקֵדִיָּה לְבָנָה

לְשַׂמֵּחַ לְבָבִי;

וּבְדַל עֵשֶׂב  –

לְהַנִּיחַ עָלָיו רֹאשִׁי;

וּשְׁנֵי פַּרְפָּרִים

בָּאוּ בִּיעָף

יָשָׁר מִכְּסִיל

לְלֹא דְּאָגָה  –

וַדַּאי שְׁנֵיהֶם יִגְוְעוּ;

דְּבֵקִים זֶה בָּזֶה

בְּאַהֲבָה רַבָּה  –

כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה...

"כִּי לֹא פַּסָּה הָאַהֲבָה",

אֶפְזֹם לִי לְתוֹךְ

הֶחָלָל

וּבְדַל-הָעֵשֶׂב

יִרְעַד לְקוֹלִי  –  –  –

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

עמוס גלבוע

לא להרפות – ריבונות בבקעת הירדן!

אם יש תמיכה אמריקאית, צריך ראש הממשלה לאזור אומץ ולספח רק אותה. יש הרבה תירוצים למה לא לעשות זאת, אך אלו תירוצי סרק

משבר הבריאות והכלכלה, המנוהל ע"י ראש הממשלה בצורה כושלת, מצד אחד – ואלימות פוליטית הרסנית של קבוצות מיעוט קיצוניות  מתוסכלות, מצד שני –  ומצד שלישי, ניהול לחימה  שקטה ומוצלחת ביותר  נגד האויבים  המרים שלנו, בניהולו של ראש הממשלה – כל אלו עומדים בראש סדר היום הלאומי העכשווי שלנו.

אולם, מאמר זה לא  יעסוק באלו, אלא יחזור וידגיש: ראש הממשלה  עושה טעות קשה שעה שאינו מנצל את ההזדמנות הנדירה לספח למדינת ישראל את בקעת הירדן. לא את גושי ההתיישבות, לא את היישובים הבודדים, רק את בקעת הירדן וצפון ים המלח. אזור שאין למעלה מחשיבותו הביטחונית והאסטרטגית לעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם יש לראש הממשלה תמיכה אמריקאית ברורה במהלך כזה, איני רואה איזושהי סיבה  שלא לעשות זאת, ולעמוד ללא פחד מול כל הלחצים הפנימיים, ובעיקר של המתנחלים. טיפה אומץ!

לאחרונה שמעתי מפי ראש מכון ביטחוני יוקרתי שני טיעונים "כבדים" נגד סיפוח בקעת הירדן.  הטיעון הראשון היה זה: נניח שנספח את הבקעה. ואז, אחרי כמה חודשים טראמפ יפסיד בבחירות ויעלה נשיא דמוקרטי, ביידן. ביידן יבטל את ההכרה האמריקאית בסיפוח הבקעה, ואז נשאר יתומים, כאשר אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוח. זה יהיה מצב מדיני רע מאוד לישראל. אז למה שנעשה זאת כאשר אנחנו יודעים מראש שזה יעשה לנו צרות, למה?

ובכן זהו טיעון שגוי מכמה  נימוקים:

האחד, מהיכן הוודאות שביידן יבטל את ההכרה האמריקאית? אכן, אולי יש יותר סבירות שיעשה כך, אך וודאות?

השני, ונגיד שיעשה כך, אז מה הבהלה? בן גוריון ב-1949  הכריז על ירושלים כבירת ישראל, בניגוד מוחלט להחלטת עצרת האו"מ. אף מדינה לא הכירה בכך. אז מה? אז הן לא מיקמו את השגרירויות שלהן בירושלים, אך אנחנו קיימנו שם את הריבונות שלנו והעברנו לשם את כל מוסדות המדינה. ב-1981 מנחם בגין הכריז על ריבונות ישראל על רמת הגולן (החלת החוק השיפוט והמנהל) ואף מדינה לא הכירה בכך. אז מה? אנחנו נשארנו שם והבאנו את הרמה למה שהיא כיום.

המצער הוא שראשי ממשלות ישראל היו מוכנים לוותר על הריבונות הזאת, אפילו לא במחיר נזיד עדשים, ונתמכו ע"י רבים בממסד הביטחוני. יתר על כן, הריבונות נשארת והיא בידינו. אי ההכרה האמריקאית של ביידן היא זמנית. הוא  יכול  להפסיד אחרי 4 שנים ונשיא אמריקאי חדש יחדש את ההכרה.

השלישי, אם כל כך מפחדים שביידן יבטל את ההכרה, צריך כמובן לקחת בחשבון שהוא יבוא עם עמדה פרו-פלסטינית חזקה. ואז, המאבק  שלנו יהיה על גבול 67', ובקעת הירדן תראה כחלום רחוק. הכי הרבה הממשל של ביידן יעשה טובה "לביטחון ישראל" וימליץ לה על כוח של או"מ שיהיה בבקעת הירדן. אולי אפילו הצרפתים יתנדבו להגן עלינו!?

הטיעון השני נגד סיפוח בקעת הירדן הוא שזה יעורר את כל הבעיה הפלסטינית הרדומה יחסית, ותהיה אינתיפאדה כזאת או אחרת. וכל זה יסיט אותנו מהמאבק המרכזי  שלנו נגד האוייב  העיקרי והוא איראן.

דעתי שונה, כי מדובר בשתי זירות לחימה שונות עם אמצעי הפעלה אחרים, וככל שמדובר בתגובת הפלסטינים, הרי שהכול השערות. ודאות יש בדבר אחד: המהלך של החלת ריבונות. ובכל מקרה, כעקרון יסוד, מדינה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר נסבל עבור מה שהיא רואה כאינטרס חיוני שלה.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. תחיית מדינת הרווחה

אלו שינויים בתודעה הציבורית ובהתנהגות האנושית תחולל טלטלת הקורונה? האם היא בכלל תחולל שינויים, או שהכול יחזור לקדמותו?

כמובן שכל הערכה עתידית כזאת היא בגדר ספקולציה. ובכל זאת אני מעז לשער, שהקורונה תביא לתחיית מדינת הרווחה, בכל העולם הדמוקרטי.

הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1723-1790), שיש הרואים בו אבי הכלכלה המודרנית, טבע את המושג "היד הנעלמה". על פי תפיסה זו, כל אדם שואף להגדלת הרווח של עצמו, ובלי שהוא מתכוון לכך, הוא מביא גם לקידום רווחת הכלל. בשוק החופשי, שבו כל אחד משחקניו פועל למען הרווח שלו, גדל ההון הכללי והכל מרוויחים ממנו. איך הכול מרוויחים ממנו? יש "יד נעלמה" שמובילה את הפרט הדואג לרווחיו לקדם מטרה שאינה חלק מכוונתו, והיא רווחת הכלל. ובלשונו של סמית, בספרו "עושר העמים": "הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור."

על פי תפיסה זו, אל למדינה להתערב בכלכלה, אלא לתת לשוק החופשי להתנהל מעצמו. ההתנהלות החופשית הזאת, בסופו של דבר, תקדם את הכלכלה וכולם ייהנו מכך. לעומת זאת, אם המדינה תתערב ותפריע להתנהלותו החופשית של השוק, היא תפגע בכלכלה ובכך תפגע בחברה כולה.

התפיסה של מדינת הרווחה היא אחרת. על פי תפיסה זו, המדינה נושאת באחריות לרווחה לכול, ולכן עליה להיות שחקן במשק ולהתערב על מנת להבטיח את הרווחה לאזרחיה. על המדינה להתערב באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים בחברה – היא גובה מיסים פרוגרסיביים, שבהם היא לוקחת יותר מן העשירים ומהחברות החזקות, ומחלקת אותם מחדש באופן שיבטיח חינוך, בריאות, השכלה ורווחה לכל (בכוונה לא הזכרתי את הביטחון, כיוון שאין היום מחלוקת על כך שהביטחון היא באחריות המדינה).

אין היום בעולם אף מדינה דמוקרטית שהיא לחלוטין לא מדינת רווחה, כלומר שאין בה מרכיבים של מדינת רווחה. הדבר נכון לארה"ב ולכל מדינה קפיטליסטית. ההבדל בין המדינות הוא במינון. לאחר המשבר הגדול של מלחמת העולם השנייה היתה למדינת הרווחה עדנה. היא הצילה, למעשה, את מדינות העולם וביססה אותן.

מאז שנות ה-80, חלה רגרסיה במדיניות הרווחה, שהוחלפה במדיניות של צמצום דרסטי במעורבות המדינה, בהקטנה משמעותית של המגזר הציבורי, בטיפוח השוק החופשי. נושאי הדגל של השינוי הזה היו נשיא ארה"ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. ואכן, השינוי הוביל, כפי שהם ציפו, לשגשוג כלכלי ולעלייה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי ולעליית כוחם של הבנקים וריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בינלאומיים.

מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, על אף עונייה. המדינה לקחה אחריות על קידום החברה, החינוך והרווחה, לצד משימות לאומיות גדולות ובראשן העלייה הגדולה וההתיישבות הגדולה בשנות החמישים והשישים, ופרויקטים לאומיים גדולים דוגמת המוביל הארצי.

עליית הליכוד לשלטון הביאה לשינוי מגמה, למרות שהגותו הכלכלית חברתית של ז'בוטינסקי הטיפה למדינת רווחה רדיקלית. אולם השינוי הגדול ואימוץ התפיסה הקיצונית של השתתת המדינה על השוק החופשי, נעשתה דווקא כאשר ראש הממשלה היה איש מפלגת העבודה, שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות בתוכנית הייצוב הכלכלי ב-1985.

המשבר הכלכלי של 2008 עירער את האמונה הדתית ממש בקפיטליזם. אני מעריך שמגמה זו תגבר ביתר שאת, בעולם ובישראל, בעקבות הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא הביאה.

לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכול נושאים עיניהם אל המדינה. לפתע, ברור לכול הצורך בשירותי בריאות ציבוריים חזקים, כאשר אנו רואים את הקריסה הבריאותית של מעצמת-העל החזקה בעולם. אם בקרב עסקים ועצמאים הבון-טון היה זלזול במדינה, בשירות הציבורי, בשכירים, בעת משבר הם מבינים שללא רשת ביטחון של המדינה הם יתרסקו.

אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את אלה לכל במשחק החופשי. אין סתירה בין כלכלה חופשית לבין מדינת רווחה, אבל המינון בין האחריות החברתית לשוק החופשי חייב להשתנות והוא ישתנה.

בשנת 1929 ובשנות ה-30 של המאה שעברה, חוותה ארה"ב את המשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, שיצר את "השפל הגדול" בארה"ב ובעקבות זאת בעולם כולו. כדי להתמודד עם המשבר, הנהיג נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט את מדיניות ה"ניו-דיל", משנת 1933 ולאורך שנות השלושים, שבה חוקק חוקים והנהיג רפורמות ששיקמו את הכלכלה האמריקאית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכול וצמצמה את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה.

במסגרת ה"ניו דיל" המדינה הזרימה הון עתק לשיקום הכלכלה הקורסת ובכך חוללה מחדש צמיחה בכל תחומי המשק וסיפקה עבודה להמוני המובטלים בעבודות ציבוריות ובפרויקטים לאומיים שחוללו צמיחה. הניו-דיל כלל חקיקה שהבטיחה את זכויות העובדים, קידמה את האיגודים המקצועיים, הקימה את הביטוח הלאומי וצימצמה פערים. הניו-דיל הציל את ארה"ב, את כלכלתה ואת חברתה. מדיניות דומה שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

הוגה הדעות המזוהה עם התיאוריה של מדיניות זו הוא הפילוסוף והכלכלן הבריטי פרופ' ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946). בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שכתב בעקבות "השפל הגדול" – הוא הציג את עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית, על פיה אי אפשר למנוע משברים ובוודאי לא להיחלץ מהם, רק באמצעות מנגנון המחירים של היצע וביקוש, אלא יש הכרח בהתערבות מדינית פעילה בשוק. הכלכלה הקיינסיאנית אינה שוללת את השוק החופשי, אבל היא מאזנת ומווסתת אותו כדי למנוע משברים, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להבטיח תעסוקה וכדומה. ואגב, ראוי לציין שכבר אדם סמית דיבר במפורש  על ארבעה "כשלי שוק" מובהקים – תחומים שבהם אין ולא תתכן פעילות של כוחות השוק ו"היד הנעלמה": ביטחון, ניווט ימי, משפט וחינוך. אותו עיקרון ניתן להשית על תחומי תשתית נוספים.

הקורונה, שכפי שאנו רואים היא משבר ממושך, שיימשך לפחות חודשים, עד שיימצא חיסון, יצרה בעולם ובארץ משבר כלכלי חריף. מכמעט אפס אבטלה, הגענו בתוך חודשים למציאות של מיליון מובטלים, עסקים קורסים ושפל כלכלי. השוק החופשי כשלעצמו לא יוכל לחלץ את המשק, אלא רק מעורבות המדינה.

דרוש כעת ניו-דיל ישראלי – תוכנית נדיבה לשיקום המשק והחברה הישראלית.

ועוד הערה חשובה – מדינת הרווחה ומדינת הלאום הלכו תמיד יחד. פוסט לאומיות לעולם לא תתחבר עם מדינת הרווחה. הלאומיות ומדינת הרווחה הם שני ביטויים של ערך הסולידריות. הפוסט לאומיות היא גם פוסט סולידריות, והיא גורם מפורר, גם אם היא עוטה על עצמה תחפושת סולידרית.

2. צרור הערות 22.7.20

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה –האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), היתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים איתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ איתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכול. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וציפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעייה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חינו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חיִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתוכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.   

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אימו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון: ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרוייקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

אורי הייטנר

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

* * *

שמעון גרובר

זוטות זועמות

1. בנות ובנים סוררים, והורים ומורים חדלי אישים

מאות ואולי אלפי בוגרי י"ב חגגו את סיום לימודי התיכון, ואגב כך התקהלו, התאלכוהולו, ציפצפו, ולא הפנימו או לא רצו להפנים את סכנת ההידבקות והדבקת הוריהם ואחיהם בנגיף הקורונה. חלקם אף הגדילו את אנוכיותם, בהכריזם שחרף מודעותם היו עושים זאת שנית. והתוצאות ידועות: אלפי בני משפחתם וקרוביהם שבאו איתם במגע נאלצו להיכנס לבידוד, ובחלקם נדבקו בנגיף.

 עד כאן תיאור התנהגותם הנפשעת של בוגריי י"ב. אבל איפה היו הוריהם ומוריהם של הפושעים הללו? מדוע הם לא מנעו את ההשתוללות הנפשעת של ילדיהם ותלמידיהם?

מסתבר שבימינו להורים ולמורים אין השפעה על הנוער, שעושה ככול העולה על רוחו, שמושפע, מחקה ועובר שטיפת מוח עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מכול הזבל הוולגארי שנשפך מהרדיו, מהטלוויזיה ומהרשתות החברתיות בטלפונים "החכמים".

כל עוד בן גוריון היה ראש ממשלה, הוא אסר את הקמת הטלוויזיה. סביר להניח כי היה אוסר גם את השימוש בטלפונים ה"חכמים" המשחיתים.

2. הקטנת ההידבקות בנגיף הקורונה

המציאות השילטונית-החברתית הנוכחית, שקרובה יותר לאנרכיה מאשר לדמוקרטיה, לא מאפשרת את הדברת או הקטנת ההידבקות בנגיף הקורונה. הדרך היעילה היחידה היא הכרזת הכנסת על כול שטחי המדינה כאזור-צבאי למשך שישה חודשים עם אפשרות הארכה לפי הצורך, ואז המדינה היתה מתנהלת לפי חוקים צבאיים, שהיו מבטלים זמנית את החוקים האזרחיים, כולל חוקי-יסוד, שהיו מונעים מכול זב ומצורע להתעלם מחבישת מסיכה ומשמירת מרחק, והיו מונעים מבני תשחורת להשתולל, לשבור ולהרוס חנויות ובתי עסק של אזרחים חפים מפשע, חסרי ישע וחסרי הגנת המשטרה האזרחית.

והיה ויימצאו סרבנים להישמע למצב הצבאי ולחוקים הצבאיים, או אז הם יועברו למחנות צבאיים בנגב, וירוויחו את לחמם בהפקת חשמל באמצעות גנרטורים ידניים ורגלניים. יסרבו לעבוד? ירעבו!

3. מחסור נפשע בצוותים רפואיים

בכל בתי החולים בארץ יש 221 מיטות טיפול נמרץ. קטן וגרוע יותר מיספר הצוותים שהתמחו והוכשרו להנשמת חולים, ואז, אפילו אם יימצאו 2,000 מכונות הנשמה, לא יהיו צוותים מיומנים להפעילם ולהציל חיי אדם. אחד ממנהלי בתי החולים הודה כי רוב חוליו המונשמים נפטרו כתוצאה מהנשמה לקויה על ידי צוותים בלתי מיומנים.

ואם במחסור נפשע עסקינן, אז למה לעזאזל לא הכפילו את מספר מיטות האישפוז בהתאם לגידול האוכלוסיה? ובמקביל, למה לא הגדילו את מיספר התקנים להתמחותם של  מאות בוגרי בתי הספר לרפואה, שיכלו להקל את מצוקת המחסור ברופאים, ויכלו להקל ולקצר את המשמרות הארוכות, הלא-אנושיות והמסכנות את חיי החולים ואת בריאות הרופאים? לא פלא שחלק מבוגרי בתי הספר לרפואה, שלא מצליחים להתמחות, נשבר להם מההמתנה והיגרו לארצות ניכר.

4. מימשל נשיאותי ובחירות אזוריות

לנוכח שיטת המימשל הנוכחית המסורבלת, הבלתי יעילה, ואשר קדנציות קיומן של הממשלה ושל הכנסת הן פחות מארבע שנים, מה שמחייב עריכת בחירות בזבזניות לעיתים קרובות, לכן מומלץ להחליפה בשיטת מימשל נשיאותי ובבחירות אזוריות.

הנשיא ייבחר לקדנציה של 4 שנות כהונה. הנשיא ייבחר ישירות על ידי העם ויהיה נציג של כול העם. חברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות. הארץ תחולק ל-120 אזורי בחירה שווי-אוכלוסין בהתאם למפקד האוכלוסין האחרון. מפקד האוכלוסין ייערך כל 10 שנים.

 הנשיא ישאף לקדם ולממש את הבטחותיו במצע הבחירות שלו. אם רוב חברי הכנסת יתנגדו לדרישות הנשיא, הנשיא יפנה ישירות אל העם ויבקש מציבור הבוחרים להפגיז במיילים ובוואטסאפים את חבר הכנסת שבחרו באזורם להצביע בעד דרישת הנשיא, ולא – לא יבחרו בו בתום הקדנציה.

והיה והנשיא ישׂרך דרכיו, או אז 80 חברי כנסת יוכלו להדיחו, ויושב-ראש הכנסת יתמנה אוטומטית לנשיא המדינה עד גמר הקדנציה, ואחד מסגניו יתמנה לתפקיד יושב-ראש הכנסת.

 הליך זה יבטיח את המשכיות פעילות הכנסת ואת המשך פעילות הממשלה עד לגמר הקדנציה, בניגוד לשיטה הקיימת שגורמת להתפטרות הממשלה לפני גמר הקדנציה, לקטיעת תוכניות פיתוח למיניהן ולמסע בחירות בזבזני כל שנתיים, פחות או יותר.

שמעון גרובר

* * *

יוסי אחימאיר

מחשבות ביום ז'בוטינסקי

אלה הם ימי בין המיצרים, ולא רק כזכר לאירועים קשים בתולדות עמנו שהתרחשו לפני אלפי שנים – חורבן בית ראשון ושני. אלה הם ימים שבהם ספינת ישראל מיטלטלת בסערת הקורונה, כאילו עומדת היא להישבר ואולי חס וחלילה לטבוע. רבים מנוסעיה מלאי חרדה. מתחילים לצוץ סממנים של אנארכיה, פריקת עול, נטילת החוק לידיים, איומי "תבערה", זעקות "חורבן", וגם חשש ממלחמת אחים. כל קבוצה, קטנה כגדולה, יוצאת להפגין. הגזירות של סוף השבוע, שהן נגזרת של הגל השני של המגפה הגואה, הגבירו ברבים את תחושת הייאוש. מאות אלפים מודאגים ממצבם הכלכלי, מקריסת עסקיהם, מאבטלתם המתמשכת, מהחשש מפני הבאות, מבולבלים מהנחיות חפוזות שמגיעות מגבוה, מפרשנויות רפואיות סותרות. זעקה אמיתית של רעבים עולה היום מבתים רבים בישראל, ועימה גובר מיפלס הדיכדוך עקב התחלואה, הסגר, הבידוד, שיתוק "החיים היפים".

מתי תגיע ספינת ישראל לחוף מבטחים? עם שאלה זו, המקננת בלב כל אחד ואחת, נושאות אותנו המחשבות לא אלפיים שנה אחורה, כי אם למאה העשרים, אל שנת 1940. מלחמת העולם השנייה בעיצומה, מיליונים נהרגים, תוהו-ובוהו, אירופה בוערת. העם היהודי נקלע אל הגדול שבאסונותיו. הרחק משם, באמריקה, מתרוצץ זאב בודד, אחד מגדולי המנהיגים הציונים שקמו לעמנו במאה העשרים, בניסיון נואש להחיות את רעיון הצבא היהודי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הגרמנים. זעקותיו הנואשות של זאב ז'בוטינסקי שנים קודם לכן להמוני אחיו בשטעטלים שבמזרח אירופה, להציל נפשותיהם, לעלות לארץ ישראל – נתקלו לרוב באוזניים אטומות. מסרבים להאמין לקריאת ההשכמה. ליבו נשבר. עיניו נעצמות לעד.

העם היהודי נקלע אל בין המיצרים כמה פעמים בתולדותיו. השיא היה ללא ספק בשנות מלחמת העולם השנייה, עם השואה הבלתי נתפסת שהתרגשה עליו. אבל עוד קודם שהגיעה לשיאה, נדם לבו של המתריע בשער, אי שם במחנה בית"ר בצפון מדינת ניו-יורק... זה היה לפני 80 שנה בדיוק. מרחוק ראה ז'בוטינסקי את תחילת החורבן שמפניו הזהיר מדם ליבו, ולא זכה לראות את התהפוכה שעברנו מאז, התגשמות עיקרי חזונו: משואה לתקומה, מגלות למדינה, מתלות בחסדי גויים לחיי עצמאות וקוממיות. אין ספק שלתורת ז'בוטינסקי היתה השפעה חשובה בחילוץ שרידי האומה מבין המיצרים ובמאבק היישוב להשגת ריבונות בארץ-ישראל.

כיום טביעת אצבעותיו של ז'בוטינסקי מורגשת כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. בהשראתו קם קיר הברזל הצבאי-ביטחוני המגן עלינו בפני כל אויב וצר, אבל לא כל חבלי המולדת עודם בריבונותנו. בהשראתו התרקמה כאן כלכלה חופשית ומתועשת, חברה דמוקרטית, עם מדע ומחקר מובילים בעולם, אבל עדיין אין זו אותה מדינת רווחה עליה חלם. ועיקר העיקרים – הגענו לשבעה מיליונים יהודים (ועוד שני מיליונים בני מיעוטים שנהנים משוויון גמור, משגשוג שאין כמותו באף לא אחת משכנותינו), אבל עדיין לא התרכז בארצנו רוב העם היהודי.

גם חלקים אחרים ממשנתו הנאורה – כמו ערך האחדות, או ההדר בחיי היומיום – אינם מיושמים אצלנו כהלכתם. קשה להתעלם מהפערים המתרחבים בין העשירונים, מהעוני המתפשט, מהסולידריות המתמעטת, משלוש הכ"פים שהחליפו את חמש המ"מים... גם מעגל השלום עם שכנינו רחוק מהשלמתו ומשלימותו.

הסתגלנו לחיות יפה, ברמת חיים מעוררת קנאה. למרביתנו המדינה היא דבר מובן מאליו, לא נס שהתרחש בזכות מנהיגים דגולים שקמו לעם בזמן הנכון, ובראשם דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, ובזכות דם, יזע, דמעות והקרבה של רבים וטובים, חלוצים, לוחמים, אמיצים. והנה ניחתה עלינו ועל תבל כולה מגפת הקורונה, ששיבשה כליל את מהלך החיים – מי יודע לכמה זמן – ושוב אנו מוצאים עצמו בימים של בין מיצרים. אבל כלום אפשר להשוות בין מצב עם ישראל כיום, בצל הקורונה, למצבו בעת חורבן בית שני, בתקופת השואה הנוראה, בימי מלחמת יום הכיפורים? וכי אפשר להשוות בין אזהרת החורבן האמיתית של ז'בוטינסקי להיסטריית ה"חורבן" של יורם לס ודומיו? זיכרונם ההיסטורי של המקטרגים כנראה קצר. הגיע הזמן להתעשת.

כאשר אנו מעלים השבוע את זיכרו האלמותי של ז'בוטינסקי – הקורונה שיבשה גם את הטקסים והאירועים שתוכננו לציון 140 שנה להולדתו, 80 שנה למותו – אנו כמהים להנהגה, שבעת מצוקה שכזו תפיח בעם בעת רוח של תקווה, תעניק לו תחושה שההגה נתון בידיים בטוחות. רוחו והשראתו של זאב ז'בוטינסקי דרושות לנו היום יותר מתמיד, בימי בין המיצרים האלה של קורונה, כדי להתגבר על המוראל השפוף, אבל גם כדי ליישם במלואה את מורשתו הברוכה בחיי היומיום, למען ביטחונו של הבית השלישי ועתידו.

יוסי אחימאיר

* * *

האוייב האמיתי של ישראל הוא לא הקורונה

אלא נתניהו!

ואנחנו נמשיך להפגין עד שנפיל אותו

ויבוא המשיח של המפגינים –

והאלימות של האספסוף הנאור תנצח!

* * *

"באתי, ראיתי, חוויתי"

זיכרונותיו של בן טובים

רומן חדש מאת משה גרנות

גיבור העלילה, שאופיו המורד מנתב אותו אל חוויות מרטיטות ועוצרות נשימה, נודד בחצי עולם, ובכל מקום, בעטיין של הקומבינות שלו – הוא מתנגש עם זרועות החוק. בשל חינו, הקסם האישי והמיומנויות שלו הוא מצליח להינצל מהפללה. חייו רוויי פרשיות אהבים מסעירות והרפתקאות שאף צעיר "ההולך בתלם" לעולם לא יזכה לכשכמותן.

רכישת הספר ללא פער התיווך של דואופול חנויות הספרים –

מחיר הספר כולל משלוח בדואר מהיר: 55 שקל

טל. 03-5494915

דוא"ל: granotmoshe@walla.co.il

* * *

סיכום "באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים"

מאת משה גרנות

הגיבור הראשי ברומן הנ"ל הוא נער, ולימים – גבר צעיר – ששולל את "השיטה" מיסודה, הכוללת בעיקר שני "מוסדות" – הורים ומורים והטפותיהם, שבעיניו הן חסרות השחר. הוא איננו מבקר בבית הספר, אבל זוכה לציונים טובים, כי הוא גונב את נוסחי הבחינות, מעביר אותם לאחיו המחונן, ועם הפתרון שהוא מקבל ממנו הוא שורד בהצלחה את הבחינות.

הגיבור, שמו בנצי חיות, שונא את בית-הספר, ובוודאי את המורים, ורק המורה לספרות הצליח לשבות את ליבו: הוא דמע כשקרא את "הקבר ביער" של אורי צבי גרינברג, ועובדה זאת שיכנעה אותו בכנותו של האיש. בהשפעתו של המורה לספרות החל לקרוא ספרות קלאסית בספריית בית הספר, כשהוא נעדר כמעט לחלוטין מהשיעורים האחרים.

בשירות הצבאי מחליט בנצי לאמץ את התובנה של לב טולסטוי בספרו הגדול "מלחמה ושלום". לפי טולסטוי, גן עדן הוא מקום שמתבטלים בו בכיף, אבל לא מרגישים לא בנוח משום כך. כשהאדם גורש מגן עדן – הוא אמנם המשיך להתבטל, אבל ייסורי המצפון לא נתנו לו מנוח. סוד המשיכה של הצבא הוא בכך שאפשר שם להתבטל בלא שום רגשות אשם – מי יעז לפקפק בחיוניות הצבא?

 בנצי חותר ליישם את התובנה הזאת של טולסטוי בשירותו הצבאי, והוא בטוח שהבטלה שלו גזורה מעצם הסכמתו להתגייס לצבא

אחרי הצבא בנצי עורך את הטיול הגדול שמתחיל בהודו. הוא יורד דרומה עד קוצ'ין, ושם הוא מבקר בשאול בסמטאות המוות של מאורות הסמים, אבל בניגוד לאורפאוס, הוא מוציא משם את רוזי היפה בריאה ושלימה.

בנצי עשה הכרות גם עם שדות גן העדן, וכמו שדנטה הילך בשדות האושר עם ביאטריצ'ה, כך מטייל בנצי עם מארז'ורי האנגלייה היפהפייה, שהכול כינו אותה "באדולינה", הוא מסייר בשדות האושר של הימאליה עד לעמק ספיטי, מאניקאראן, סיקים ונפאל.

את אודיסאוס כישפה האלה קליפסו, והחזיקה בו כמאהב במשך שמונה שנים. בנצי נתפס ברשתה של צעירה בשם מינה, גם כן במשך שמונה שנים, ואיתה נדד בהודו, בסינגפור ובבנגקוק, וכשביקש להיפרד ממנה, היא נקמה בנוסח מדיאה כלפי יאסון – היא אמנם לא הרגה את הילדים, כי לא היו להם ילדים, אך היא גרמה לגירושו מתאילנד, כשהוא ערום ועריה מנכסיו וגם ממסמכיו ההכרחיים.

הארגונאוטים סובבו את הים התיכון, הים האגאי והים השחור, והגיעו עד קולכיס, היא בטומי בגיאורגיה של ימינו, ואילו בנצי ביקר באיי לאנדמן, בפיליפינים, ביפן בדיוק בתקופת פריחת הדובדבן, הסאקורה, בסינגפור, בבנגקוק, בכל רחבי הודו, בקטמנדו ופוקאראה שבנפאל, עלה על אנאפורנה ועשה רפטינג על נהר קאלו קאנטאקו, בגנגטוק שבסיקים, עשה באנג'י בקווינסטון שבניו-זילנד ובמקאו, צנח חופשי בתאילנד ובספרד, הדריך צעירים במוסקבה, ביקר באוסטרליה מסידני עד פרת'. כמו יאסון שהתמודד עם גיבורים שצמחו משיני דרקון, גם בנצי התמודד עם חיילים שניצבו מולו במחנה צבאי של חיל האוויר ההודי שליד העיר צ'אנדיגאר, לשם הגיע בטעות עם תרמיל מלא חשיש.

במקדש קארני מאטה, מקדש החולדות שבכפר דשנוק במדינת רג'אסטאן, נאלץ בנצי לאטום את האף משום סירחון חריוני החולדות, וגם לעצום ואת העיניים כדי לא לראות את המאמינים שאוכלים שאריות מפיותיהן של החולדות – סגולה  כדי לזכות בברכת האלה קארני, שלפי האגדה, אחייניה הפכו לחולדות.

בנצי חוזר לארץ לאחר היעדרות של עשרים שנה, וכאן לא חיכו לו פנלופה וטלמכוס, ואפילו לא ארגוס, הכלב הגוסס שפרוותו שורצת קרציות. הוא מגיע לארץ מנוער מאהבה ומרכוש, נושא בליבו אינספור חוויות (שמיעוטן הוזכרו כאן), ומתעתד להתחיל חיים חדשים, מעין לידה מחדש. האם זה אפשרי? לא בטוח שהלקח מ"פאוסט" של גטה שקרא במטוס, יכול לעורר אופטימיות.

משה גרנות

* * *

חופשה בפיליפינים

קטע מתוך הרומן החדש של משה גרנות

"באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים"

מינה ואני שנה שלימה נקיים מטבק – צריך לחגוג, והחלטנו לפנק את עצמנו בחופשה בפיליפינים. את כל הלוגיסטיקה, כרגיל, לקחה מינה על עצמה. היא קנתה כרטיסי טיסה, ושכרה סיור מושט בין האיים הרבים של הפיליפינים (יש שם כמעט 8000 איים!). היו חברות פיליפיניות, אבל מינה חשבה שעלינו לבחור בחברה צרפתית, שעלתה פי חמישה יותר. היא סיפרה על אמריקאי שקנה את אחד האיים, הפך אותו לגסטהאוס יוקרתי, הביא ריהוט ומזון מכל העולם, והעניק ללקוחות שלו חיים דה לאקס בבדידות מזהרת. "אולי נבקר אותו?"

הסבירו לה שהחברה הצרפתית מפעילה סירות מנוע חדישות ומהירות פי כמה מהפיליפיניות, ולכן באותו הזמן ניתן להספיק הרבה יותר.

אנחנו מתארגנים לשינה בחדר במלון, ואיכשהו, ברגע של חוסר זהירות, מינה שברה את המראה באמבטיה.

"זהו, לא עולים על הסירה!"

"מה? למה?"

"הבבואה שלי הייתה במראה, והיא נשברה – אין סימן יותר ברור לחוסר מזל, לעין רעה. אנחנו חוזרים לסינגפור!"

לא היה לי חבל על הכסף הרב ששפכנו על ההרפתקה הזאת, אבל באמת, להיות כבר כאן, ולא ליהנות מנופי האיים?

הבנתי שעם אישה המכורה כולה לאמונות טפלות אי אפשר לדבר בהגיון. מה עושים? עלה לי רעיון – רצתי למטבח של המלון (היה לילה, אבל עדיין עבדו שם, הכינו את ארוחת הבוקר שלמחרת), וביקשתי שקיק מלח. הסתכלו עליי כמו על משוגע, אבל נתנו לי – "הלקוח תמיד צודק". חזרתי לחדר ושפכתי מלח על רסיסי המראה, על הרצפה ועל מינה עצמה.

"אין לך מה לדאוג, המלח מבטל את העין הרעה!"

כנגד נימוק משכנע כזה לא היה למינה מה לומר, ולמחרת עלינו על הסירה. השייט בסירה היה, כצפוי, פיליפיני, לא צרפתי. התחלנו לשוט, באמת במהירות כפי שהובטח, והוא מסביר לי שיאפשר לי לצוד דגים עם צלצל. ליד אחד האיים הוא דומם את המנוע, נתן לי ולעצמו משקפיים וצלצלים, וצללנו למים. ניסיתי לצוד דגים בצלצל, אבל לא הצלחתי, כי נגמר לי האוויר, והדג ממש לא חיכה לי. התנחמתי בכך שגם השייט שלנו לא הצליח לצוד דג.

אני מסתכל בתכולה של הסירה – אין בה משוטים! נגיד שהמנוע יפסיק לפעול – איך נמשיך מכאן? המנוע כאילו הקשיב למחשבה שלי, וחדל לפעול, והשייט:

"המצב לא טוב, אנחנו באזור של כרישים."

אני מנסה להשתיק אותו, כדי לא לייאש את מינה, והוא בשלו:

"עוד מעט עומדת לפרוץ סערה, תהיה סופה רצינית, ואנחנו חסרי אונים."

ביקשתי ממנו להרים את כיסוי המנוע – המנוע החדש הבריק ממש. אני מכונאי של מכוניות, אבל אין לי מושג במנועים של סירות.

השייט מצליח לבסוף להתניע, אבל איננו מצליח לשלב הילוך.

"המצב לא טוב, לא טוב בכלל!"

ואני בלב: 'שתוק כבר, טמבל, תעשה טובה ותשתוק.'

והוא ממשיך כל פעם עם בשורת איוב אחרת.

אני מתקרב למוט ההילוכים, ובבעיטה אחת מצליח לשלב להילוך ראשון, וכך שטנו לאט עד המעגן, וכשירדנו לחוף, החל גשם זלעפות כפי שהשייט חזה.

לא החזירו לנו את הכסף, אבל גם לא דרשו עבור המראה השבורה – פיצו אותנו בארוחה מפוארת.

משה גרנות

* * *

פוצ'ו

המירוץ הגדול

על הספר "באתי, ראיתי, חוויתי –

זיכרונותיו של בן טובים"

מאת משה גרנות

מעיין ב"י, 2020

כשאני הולך לספרייה ומגיע לאות ג', אני מוצא שם את ספריו של גרנות משה. אני מדלג על ספר הנושא את השם 'הפרומושקאים' או 'שחזורים', אבל כשאני מגיע ל'מאהב השני של הרבנית' – אותו אני שולף ללא לבטים. אחרי כמה ימים כשאני מחזיר אותו לספרייה, אני כבר לא פוחד להסתכן ולוקח את שני הראשונים למרות שמם הבלתי-קריא. מזל שאת שם המחבר קל לזכור ולמרות שהוא מנסה להסתיר שהוא נושא גם את התואר ד"ר, ונחשב לאדם מן הישוב, לאיש תרבות המיושב בדעתו, הרי הקורא את ספריו יכול להבין שבתוכו הוא פרא אדם, וכאלה הם גם רוב גיבורי ספריו.

מאז שקראתי את 'לסריו איש טורמס' (מאת מחבר בלתי ידוע) אני מכור לכל ספר הנחשב ליצירה פיקרסקית. בנצי קסיוס גיבור הספר של גרנות הוא מאלה שעלילותיו יכולות לפרנס מיספר ביוגרפיות. הוא מעורב בהתרחשויות אלימות ובמעשים שעל סף הפלילות. שום דבר אינו מפחיד אותו ואינו מונע אותו מלהגיע אל המטרה. בנצי הוא לא רק הרפתקן שרודף אחרי חוויות עוצרות נשימה – הוא גם רחוק מאוד מלהיות צעיר שטחי שנודד להודו כדי להתפרק ולהתמסטל, הוא אמנם לא מתנזר מסמים ומכל מה שמתלווה אליהם, אבל הוא גם צרכן סקרן של תרבות. הוא הרי מרד בבית הספר, ובכל מה שמוסד זה מייצג, אבל מורה אחד הצליח לכבוש את ליבו – המורה לספרות שנחנק מדמעות כשהוא קורא בכיתה את שירו של אורי צבי גרינברג "הקבר ביער". בנצי התרשם עמוקות מהאיש, ובהשפעתו הוא קורא את "איליאדה ואודיסיאה", את "מלחמה ושלום", ומנסה למצוא עוגנים בספרים אלה לאירועי חייו.

הזיכרונות בספר הכתובים בגוף ראשון, כוללים מיספר לא מבוטל של צעירות המתאהבות בגיבור. חלקן הן צעירות ישראליות שנודדות אחריו להודו, לתאילנד, ולסינגפור ובכל מקום קורה להן משהו. אם לא די בהן, יש לנו גם נערות מכל העולם, ברוך השם גרנות אינו מאלה המסתפקים במועט. נמצא בספר את מארז'ורי הבריטית היפהפייה המודה לבנצי על ליל אהבה בלתי נשכח רגע לפני שהיא נאלצת לחזור למולדתה. יפה אחרת היא רוזמרי האוסטרלית, שנוסעת אחריו לארץ ולהודו, ואף מביאה אותו לבית הוריה שבפרת'. יחד עם בנצי נלך שבי אחרי קארי הקוריאנית שנוטשת את אהובה האיטלקי למענו, ובאה לגור איתו בבית שבנה בשיפולי הרי ההימלייה.

קשה לספור את המלאכות הרבות שהגיבור שלנו מתנסה בהן כדי לפרנס את עצמו בנדודיו: מכונאי רכב, רוכל שמוכר תמונות מדלת לדלת, נהג לימוזינות המוביל עשירים לשדה התעופה, מפרסם מותגים ברכב, בונה קרקסים, שומר על טראיקים (דאונים ממונעים), מוכר קוסמטיקה ב"עגלות". הרפתקאותיו מפגישות אותו עם "נציגים לא נחמדים" של העולם התחתון, כגון אנשי פרוטקשן, רוצחים שכירים שכל טייקון שמכבד את עצמו איננו יכול בלעדיהם.

אם חיפשתי בספר מהו המסר החינוכי שבו (ולא חיפשתי) הרי לא מצאתי. לעומת זאת שאלתי את עצמי מאין שאב המחבר את כל העלילות המופרעות הגודשות את הספר. האם חיוה אותן בעצמו, האם בדה אותן, או ליקט ושמע אותן מבני הארץ, אשר ההתרחשויות האלימות של ארצנו לא מספיקות להם והם יוצאים לאסוף עוד ועוד בעולם הרחב.

פוצ'ו

* * *

זיוה שמיר

צפצוף ארוך על כל מה שניסו לטעת בי

דיוקנו של  בן דור ה-X כצעיר מרדן

משה גרנות, "באתי, ראיתי, חוויתי: זיכרונותיו של בן טובים" (רומן),

הוצאת מעיין 2020, 212 עמודים.

עד היום הִכַּרנו את משה גרנות כמחברם של סיפורים "מִפִּי העם", וליתר דיוק: מפִּי בניהָ של העדה הרומנית,  שגם שנים לאחר עלייתם ארצה הוסיפו לשַׁמר דפוסי חשיבה ודיבור אופייניים שליווּ אותם כל ימיהם. מה שעשה עגנון ל"יֵקים" המלומדים של שכונת רחביה, הזז – לתימנים קשי-היום, או אמנון שמוש ליהודי חַאלֶבּ הממולחים, עשה משה גרנות ליהודים הפשוטים, הארציים ותאבי-החיים של הרי הקרפטים: הוא הֶחיה אותם מול עינינו ודובב אותם כדי שיספרו את סיפורם. הוא לא חקר את אורחות חייהם כמו אֶתנוֹגרף המגיע לשבט זר, אלא דיבר מגרונם כמי שמסוגל לראות את אֶחיו בפרספקטיבה כפולה – מבחוץ ומבפנים, באהבה ובאירוניה, בנוסטלגיה ובעין ביקורתית.

ברומן החדש שלו – "באתי, ראיתי, חוויתי" (2020) – יצא  משה גרנות מן האיזור הבטוח שלו, שבּוֹ קנה לעצמו הֶשׂגים שזיכוהו בפרסים נכבדים, ונכנס לטֶריטוריה שונה לחלוטין, מפתיעה ונועזת. כאן בחר להציץ לעולמם של צעירים, בני דור ה-X ולדבר מפיהם. כאן לפנינו צעיר שמורד בכל סמכות ובועט בכל המוסכמות החברתיות. הוריו, בני דור ה"בֵּייבי בּוּם" הלכו בתלם: חבשו את ספסלי האקדמיה, עלו בסולם הדרגות והגיעו למשרות רמות ומתגמלות; ואילו הוא עושה כל דבר עבֵרה, מסתבך בתגרות אלימות,  עובד בעבודות מזדמנות, על-פי-רוב חי מן היד לפה, וגם כשהוא מגיע לצרורות כסף – חייו אינם חיים והוא מנושל מנכסיו.

לפני יובל שנים ויותר למדתי  בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב קורס מתקדם בשם  "The Search for Identity"("החיפוש אחר הזהות"), שבּו הִרבו לנתח סיפורי ילדוּת והתבגרות אמריקניים, העוסקים בשאלת האינדיווידואציה, למן תום סויֶר והקלבֶּרי פין של מארק טוויין (מארק טוויין נזכר בספרו של גרנות בעמוד 169!) ועד למות הזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי.

בין סיפורי הילדות וההתבגרות הללו בלטה קבוצה גדולה של ספרי חניכה פרי עטם של סופרים יהודיים-אמריקניים שנולדו בין שתי מלחמות העולם להורים מהגרים ממזרח אירופה. סופרים אלה, שהוריהם עזבו את העיירה היהודית שנחרבה ברוסיה, או את ערי גליציה, והטילו את עצמם ואת בניהם לתוך היוֹרה הרותחת של "כור ההיתוך", התלבטו כנראה אף יותר מאחרים בבעיות הגיבוש של האישיות והזהות, והם שהולידו את  "התפסן בשדה השיפון" (ג"ד סלינג'ר), "חוג הסרטן" (הנרי מילר), "היה שלום קולומבוס" (פיליפ רות), "שמי הוא אשר לב" (חיים פוטוק),  ועוד ועוד.

באותה עת קראתי את הספרים הללו בנשימה אחת וגם את ספרי החניכה של סופרי הארץ שנולדו בעקבותיהם. כאשר קראתי את סיפורי ההתבגרות המרתקים של בנימין תמוז ושל חנוך ברטוב (ובמאוחר גם את אלה של ס' יזהר) התרגשתי מעיצוב הדמויות ומתיאור החיים בארץ בין שתי מלחמות העולם. התפעלתי מן הלשון הטבעית והבלתי המאולצת, שכמוה לא נשמעה עד אז בסיפורת הישראלית, ומן ההשקפות הגלויות והמובלעות של המחברים העולות ובוקעות מבין שיטי הטקסט.

גם משה גרנות מדבר בקולו של מסַפּר שהוא ספק נער ספק מבוגר המתרפק על שנות נעוריו ועלומיו, אך הנער הארץ-ישראלי התמים, העובד והלומד, של דור המאבק על עצמאות ישראל התחלף אצלו בעבריין צעיר, שהתחיל את דרכו בגניבות קטנות כגדולות בבית-הספר התיכון, המשיך בעבודה במוסך ובשירות צבאי ג'ובניקי, ואחר-כך פרש כנפיים והגיע לכל קצווי תבל: להודו, לאוסטרליה, ליפן, לנפאל, לניו-זילנד, לסינגפור ולאן לא?!

משה גרנות יודע לבנות מתח: הקטע שבּוֹ "גיבורנו" נחקר בהודו, לאחר שעבר בטעות מחסום של מחנה צבאי, הוא מופת של ניגודים בין שלוותם המנומסת של אנשי הצבא החוקרים לבין הסערה המתחוללת בלִבּוֹ של הצעיר הישראלי, החושש פן הסם שבאמתחתו ייחשף והוא ייזרק לִשנות מאסר ממושכות בכלא זר.

גיבור הספר "באתי, ראיתי, חוויתי" יודע לצאת מכל צרה ומבוכה, ומוכיח שיש לו כישורים ומנת מִשׂכל שיכולים היו להקנות לו קריירה מזהירה, אילו ידע לנווט את דרכו. הוריו, שיודעים היטב שבְּנם ניחן בנפש קרימינלית, מנסים להחזירו למוטב מפעם לפעם. הם אינם מפקירים אותו ודואגים לעתידו הכלכלי, אך הם עסוקים בענייניהם ולאורך הספר הם מעולם אינם פונים אליו בשמו. האם שמו (בנצי) ושם כלבו (בילו) רומזים לאן הגענו בששת הדורות שחלפו מיום הקמת התנועה הציונית הראשונה ועד ימינו? אתמהה.

בתחילת הקריאה נדמה היה לי שלשונו של הצעיר, גיבור הספר, אינה משקפת את המִשלב שבפי בני גילו. איזה צעיר באלף השלישי יאמר "אינני בטוח," "הוגיעו את המוח," "את המִמסד צריך להכרית," וכיוצא באלה שימושי לשון שאינם שגורים כיום בפי בני הנוער?! ואולם, בעמוד 91 מתברר שבעצם כל המתואר כאן אירע בסוף המאה הקודמת, שנות דור ויותר לפני 2020, ואם מדובר במי שהיה צעיר לפני כשלושים שנה, ואפילו גילה עניין בשיעורי הספרות של הגימנסיה, אפשר גם אפשר לשים בפיו את צירופי הלשון הנ"ל. גם פרטי מציאוּת "וינטג'", כגון שיר של בוב מארלי "שלוש ציפורים קטנות" משנות השמונים, מתאימים לתיאור האווירה שלימדה את בני דור ה-X שאין הם צריכים  לדאוג כלל וכלל וכי "הכול יהיה בסדר..."

לפעמים נדמה אפילו שדמותו החוץ-ספרותית של משה גרנות  מתגנבת אל הספר. כשגיבורו מתיידד עם טופי ההודי המכריז שאין הוא מאמין בשום אל או אלי ובשום דת, אף מסביר כי האמונה הפונדמנטליסטית של שלוש הדתות הגדולות מרבה מלחמה בעולם.

דומה שלקטע זה (עמ' 127-128) הסתננו נחות העומדות בבסיסו של ספר העיון הפרובוקטיבי של גרנות "שלושת ספרי האימה" (2018). בספר זה מבקש משה גרנות לשכנע את קוראיו כי שלוש הדתות הגדולות  הטילו אימה לאורך ההיסטוריה, שיתקו את כוח היצירה של עמים שלמים ודנו אותם לסבל מתמשך, לקנאות חסרת פשרות ולתקופות ארוכות של נחשלוּת (ודומה שאין זה העניין האישי היחידי ש"שתל" משה גרנות בספרו האימפֶּרסונלי כביכול).

ספרו של משה גרנות משאיר לא פעם חוטים פרומים, שמשאירים לקורא חומר למחשבה. יש בו פערים התובעים את מילויים וחידות התובעות את יישובן ומשאירות את הקורא עם שאלות שאינן באות תמיד על סיפוקן. ואולי בכך דווקא נעוץ חִנו של הספר שלפנינו, שאינו עונה על כל השאלות שהוא עשוי לעורר. השאלות עולות מאליהן.

בספר עצמו יש שלל עלילות היכולות לשמש בסיס לסרט –  מצחיק ועצוב כאחד –  המציב ראי מול הצעירים הנבוכים, כחמישה דורות לאחר שדורם של אחד-העם וחבריו ניצבו "על פרשת דרכים" ושאלו שאלת "לאן?"

זיוה שמיר

* * *

איציק חנונא

"נא לגעת"

אני כותב את הדברים הבאים מתוך כאב ותסכול אין קץ.

הסיבה שלא השמעתי את קולי בפייסבוק לאחרונה היה מצב של חרדות שמאיד השפיעו עליי, וגם המצב שנוצר בעקבות הקורונה והתקנות חסרות הפשר בטח לא מקל על הדברים.

אני כעת חש מאוד בודד.

לא רואה אנשים.

הממשלה שבראש עומד דיקטטור שדואג רק לעצמו, נאשם בפלילים ועושה זאת כדי להתחמק ממשפטו, ושחבריו מלקקים ומחניפים לו, הממשלה הנאורה הזו לא עושה דבר כדי להקל על הנכים.

כבר אמרתי ש"נא לגעת" הוא בשבילי ובשביל חברי העיוורים-חרשים כמו משפחה ובית תרתי משמע. לא, זה לא קרש הצלה כפי שסבורים אנשים מסויימים. זה מקום שעוטף אותנו באהבה ללא גבול ומאפשר לנו לתרום לחברה.

עכשיו אנחנו כבר לא באים לשם.

ב"נא לגעת" יש בני שירות ישראלים נפלאים פשוטים וטובים שעוזרים מכל הלב.

עכשיו משרד הבריאות או הרווחה לא מאפשרים להם לבקר אצלנו.

בשבילי באופן מיוחד בני השירות הם נקודת אור.

הם מקשיבים לי, עוזרים לי בדברים ועם חלק גדול אני ביחסי ידידות מעבר לדפוסים הרשמיים.

אנחנו צריכים שהם יבקרו אותנו.

"נא לגעת" מחוייבת לנוהלים וזה ברור, אבל הטענות שלי הם כלפי הממשלה שלא מקלה עלינו.

אם לא די בכך גם "בית דוד", המועדון לחרש-עיוור נסגר. נכון, יש פעילות המועברת בזום אבל אני, ועוד כמה עיוורים חרשים לא יכולים ליהנות מזה. אנחנו צריכים את המועדון הזה פתוח. במועדון הזה אני נפגש מדי שבוע עם חברתי היקרה רינת שאין גבול למסירותה. הפגישות האלה הן מאד משמעותיות בחיי. אבל כרגע, המועדון סגור ולא מאפשרים לנו להיפגש שם.

נכון הוא, שאנו נפגשים מדי פעם בהוסטל שלי אבל אלה פגישות קצרות, לא כמו שאנחנו רגילים.

אינני מתיימר להיות רופא. אני יודע שצריך להיזהר ולשמור על הבריאות. עם זאת, אני חושב שאפשר וצריך לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להקל עלינו ולהחזיר אותנו למקומות הנ"ל ולביקורים. לא נראה לי שלמישהו בחלונות הגבוהים זה מזיז במיוחד.

החלטתי אפוא לנקוט יוזמה. לפרסם קול קורא ואני מבקש להעביר אותו הלאה. ומי שיוכל ללחוץ על הנוגעים בדבר שיתחילו לחשוב על פתרונות, מי שיוכל תבוא עליו הברכה.

אני מקווה שרשימה זו תעורר הדים.

מקווה שעוד יבואו ימים טובים יותר.

תודה על ההבנה ועל העזרה.

חודש טוב

איציק חנונא

* * *

פרופ' חובב טלפז, תא"ל (מיל) עמוס גלבוע

21 ביולי, 2020

הנדון:  קול קורא – תרומה לאחזקת בית איל

עם פריצת הקורונה בארצנו בשלהי חורף 2020 הקפיאה המדינה את חלקה באחזקת מפעלים חיוניים שהם בבחינת ניכסי צאן ברזל בהוויית מדינת ישראל ותושביה. אחד מהם, הוא בית איל: המרכז להנצחת זכרו ומורשתו של סגן איל שמעוני ז"ל. במפלס – "ציר ארזי הלבנון" – מונצחים בתצוגה מרשימה כל נופלי מלחמות לבנון מאז קיומנו – 1397 נופלים במשך השנים. 212 נרצחים על ידי מחבלים שחדרו מלבנון. כולם עם שמותיהם, תמונותיהם וסיפורי אירועי המלחמה.

המפלס הראשון מכיל את הייעוד היומיומי של הבית: שילוב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים. היחד מתבטא בפעילות: בתרבות, חינוך, בריאות וספורט – ביטוי אמיתי במעשה ל"צדק החברתי".

בית איל הוא פרי חזונה – מפעל חייה – של אורנה שמעוני אימו של סגן איל שמעוני ז"ל.

בשלהי 2019 ביקרנו באתר הייחודי הזה הנמצא בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד וזכינו לליווי והסברים מרתקים של אורנה. מצאנו הנצחה מכובדת בשפעת היי-טק של חברים שנפלו מצד אחד, ומצד שני חזינו בפגועי גוף ונפש עוסקים בספורט המתאים למצבם במתקני הספורט, הכושר גופני, ובריכות השחייה המיוחדות באתר הזה, המקרין חיים שלמים לאזור צפון הארץ מתוך ערבות הדדית צרופה.

ניתן היה לקוות בסתר לב שהפיגוע הכואב – וירוס הקורונה – ידלג על האתר החשוב הזה. מישאלת לב זו לא התממשה. האתר הודמם באחת! – בכך נותרו אלפי המוגבלים בחלומם הוורוד שאין לו מימוש עכשווי, ומה שחמור יותר הוא צבר העלויות המתעצם עם הזמן גם כאשר האתר נעול.

להלן, שעוותה של אורנה לעזרה בעקבות סגר הקורונה ונעילת המקום הייחודי הזה.

לפתע, כאילו משום מקום מאירה קרן אור... האם היא מלווה עם קשת צבעונית בענן שכולו תולדת הקורונה? "השום מקום" הזה נמצא בהחלטת הממשלה הממשמשת ובאה: לחלק לציבור כולו באופן אחיד ושיוויוני סכום כסף בכמה פעימות. התגובה הראשונית היתה שלילית במהותה: "מדוע לחלק כסף למי שלא צריך אותו להישרדות?" אלא שבמחשבה שנייה עולה אפשרות נוחה למימוש עיקרון חברתי בסיסי וחשוב ביותר: ערבות הדדית! אלה שלא צריכים את הסכום הזה (עובדים, אין חובות, מקבלי פנסיות, רחבות לב, וכיו"ב) יכולים לתרום את הסכום הזה – כולו או בחלקו – לזקוקים לו ביותר. ומה שעשוי לרונן מכל – יעד התרומה נמצא בידי התורם/ת באופן בלבדי!!!  הממשלה מותירה את ההחלטה בידי הריבון – העם.

בבחינת "מודה ומשלמת – תנוחם."

אורו עיניה של אורנה למשמע הרעיון כאשר הוספנו שנישלח את הקול קורא לתפוצות האימייל שלנו ונציע למי שיכול לתרום את מתת הממשלה בחלקו או כולו למען אחזקת בית איל.

להלן כמה מדבריה של אורנה המתייחסים לתרומה.

בבקשה תקראו, אני נושמת עמוק ובאה לבקש מכם שוב עזרה, רק ממי שיכול. בית איל לא קיבל שקל מאז ראשית הקורונה. גם לא מענק עובד. אתם יודעים שבית איל ייעודו שילוב אנשים עם מוגבלויות וכל הקהילה, עם הנצחת כל חללי לבנון. כל השילוב בחיים של פעילות: תרבות חינוך בריאות וספורט. מגפת הקורונה ממשיכה לגרום לגירעון ענק. ראש הממשלה הודיע על מענק לכל אזרח. האזנתי לזעם נגד המענק. אני מציעה לכם, במקום כעס שלא יועיל, תתרמו את הסכום שקיבלתם לבית איל. אני מבטיחה לכם שכל הסכום יהיה למען אנשים עם מוגבלויות והנצחת חללי ונרצחי לבנון. עבור בית איל הצובר גרעון ענק, זו תהיה תרומה, שתעזור להפעלה מצומצמת, עד שהממשלה תקיים הבטחתה ותעניק לנו את המובטח. תודה לכל אחת ואחד.

אורנה שמעוני

אורנה העבירה את פרטי החשבון וצירפה את טופס 46 [ראו בצרופה] עבור מי שיבקש לממש את הטבת המס. להלן הפרטים:

שם המוטב: בית איל

עמותה רשומה: 580313039

בנק הפועלים – מס. בנק  12 

סניף טבריה – מס. סניף 723

מיספר חשבון –  631859

בברכה רבה ובתודה מראש,

חובב טלפז 

עמוס גלבוע

* * *

הרצל ובלפור חקק

הסיפור של המשורר יצחק גנוז

מלאו 73 שנים להגעתה של "אקסודוס". ערכנו ריאיון עם יצחק גנוז, משורר ועורך "ידע עם", אחד מגיבור האקסודוס. איש רב פעלים, שיש סרט דוקומנטרי עליו "התרמיל בין הים למולדת".

הנה מאמרנו עליו:

https://salonet.org.il/%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a7%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%a1-%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%a9%d7%9b%d7%97-%d7%a2%d7%93-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/?fbclid=IwAR1qAeU7vWg-vpQEmrTob2vRrfXVuK2LgZ5KH0Pp-xQJ7hhWVvv8qQ0VSw4  

 

הרצל ובלפור חקק

* * *

אהוד בן עזר

אֵלָה המקומונית

אֵלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד ביקר בביתם דודה שייקה דפדפי, רווק טרי וקצת קירח שאוהב לטַרחֵן נוֹן-סטוֹפּ וסיפר כי במקומון "יוסף" ("העיתון שמוסיף לך"), שבו הוא כותב על מסעדות (בנוסף לעבודתו הנופסת, סליחה – הנוספת, כמו שהוא אוהב להתבדח – בעיתון-האב "צמרתון" כפרשן כלכלי, ובדו-ירחון הנפוץ לנשים "נשיקה לָך", השייך לאותה קבוצת תקשורת, במדור "20 לאחד", כסקרן 20 ספרים בעמוד אחד) – החליטו כי מה שחסר לתפוצה זה טור אישי נועז של טִין-אֵייגֵ'רִית דפוקה קצת בשכל שמעיזה לגלות הכול על עצמה, החלטה שנתקבלה לאחר שבמקומון המתחרה "יצחק" ("העיתון שמצחיק אותך") –  "מצאו אחת הדס זומר," מספר שייקה, "ילדה מונגולמנית, סליחה – מֵגָלוֹמָנִית, שיש לה שיגעון-גדלות, וזו כותבת כל שבוע מדור מופרע-לאללה, מקללת מבוגרים, עושה צחוק מתינוקות, גונבת, מטנפת – ומאז שהיא כותבת, אפילו ששמו כבר מחיר של אפס נקודה שישים וחמש שקל לגיליון – המקומון נחטף כמו תחתונים טריים... חה, חה, חה..."

"מגעיל," אומרת אחותו נעמי, אימהּ של אלה, "אני מקווה שאין בכלל ילדה מפלצתית כזו בשם הדס זומר, והכול בא מהדימיון המופרע של איזה עיתונאי מפגר שחותם בשמה!"

"מממה... את  יודעת משהו?" ניצת זיק של חשד בשייקה.

"סתם ניחוש פרוע. אני הלוא מכירה אתכם, עיתונאים!"

"אז ביקשו ממני," הוא מתלהב ומעביר את התלתל שלו מהצד האחד של הקרקפת החלקה לצד השני, "לכתוב ל'יוסף' מין טור טִין-אֵייגֵ'רִי בתור קוֹנְטְרָה להדס זומר הזאת של 'יצחק', והחלטתי שבהזדמנות שאני כאן, שאולי אראיין את אֵלָה כדי להיכנס לאווירה של ההיסטריות הקטנות האלה, הלוליטות הכותבות, שמשגעות את המקומונים בעברית המתבגרת שלהן..."

"זה לא פֵייר, שייקה," אומרת אלה, "שאתה תכתוב טור נוער בשמנו. אתה לא אובייקטיבי, ובייחוד שרק לפני חצי שנה הצלחת להתגרש סוף-סוף מדודה דרורה..."

"ששש..." מהסה אותה נעמי. "מה הקשר? את לא יודעת שדוד שייקה לא אוהב שיזכירו לו את המכשפה ההיא...? ובכלל, אולי תלכי כבר לחדר שלך להכין את השיעורים?"

"לא! אלה צודקת!" מכריז שייקה. "בחיי זה רעיון, תכתבי אַתְ מדור!"

"מה פתאום? אין לי כישרון כתיבה!"

"שטויות. כמו הדס זומר גם את יכולה לכתוב, ואני אדאג שידפיסו אותך ב'יוסף', ואפילו ישלמו לך שכר-סופרים!" – הוא צוחק, מרוצה מעצמו.

"על גופתי המתה." מכריזה נעמי.

"נדמה לך!" מתפרצת אלה. "אני דווקא מזמן כבר רציתי להראות להדס זומר שהיא לא מלכת המקומונים בשטויות שלה! את יודעת מה? שייקה צודק – כמוה כל אחת יכולה לכתוב!"

*

בתוך חודש הפך הטור "רק על עצמה" של אלה מזור במקומון "יוסף" ללהיט תקשורתי בקנה-מידה עירוני. בייחוד עשו רושם קטעים כמו אלה:

"אלה חושבת [ה'גימיק' של הטור הוא בין השאר שאלה כותבת על עצמה בגוף שלישי] שלהיות בן 30 זה חרא של גיל, זקן כזה, שמן ומבואס, שמסתכל עליה ברחוב כמו רעב על לחמנייה ומנסה להתחיל איתה, 'תסלחי לי, מה השעה?' – ואחרי ששומע ממנה: 'שעה שתחזור לזקֵנה שלך!' – נכנס למכונית, אם לא סינדלו לו אותה, ומְנַהֵג לרמת-השרון או לרעננה, שם הגרוטאה מחכה לו עם שני שרצים קטנים שלאחד צריך להחליף חיתולים והשני סתם בגיל ששובר את הבית במכות, והריח של הקאקי כבר מזכיר לבן ה-30 בית-אבות, שלשם הוא ייכנס בקרוב."

"אלה חושבת שלהיות מורה זה חרא של מקצוע. איך הם לא משעממים את עצמם לחזור על כל ה'שִׁיט' של השיעורים שנה אחרי שנה כמו תקליט חורק ישן ולסבול מנהלים שהיו מורים לא מוצלחים ומפקחים שהיו מנהלים שנכשלו, ואיך הם לא מרגישים שבחרו במקצוע הכי אומלל בחיים, אחרי איסוף הזבל..."

"אלה חושבת שהידיד הכי טוב של הנערה המתבגרת הוא הראי והיא מסוגלת לעמוד מולו שעות ארוכות ערומה, ללטף את עצמה ולהסתכל איך..."

"אלה גילתה שהעוגות הכי 'אין' בעיר הן עכשיו בבית-הקפה החדש..."

"אלה חושבת שגם כשאין לה מה לכתוב היא יכולה להמשיך לכתוב כל מה שעולה בדעתה לדבילים כמוכם שקוראים אותה מפני שאתם זקנים ובטח את משוגעים לדעת מה מתרוצץ בראש של אחת שקיבלה מחזור ראשון רק לפני שנתיים והיא עוד..."

*

אחרי חודשיים ריאיינו את אלה מזור למקומון "אברהם" ("העיתון שמקרב אותך לשמיים"), ושאלו אותה אם לא מפריע לה שדודה הוא העיתונאי הוותיק שייקה דפדפי, והיא אמרה שלא; ואם היתה מתחילה לכתוב גם אם לא היתה אחייניתו, והיא ענתה שכן; ואם היא ממשיכה להרגיש את עצמה כמו כל בת אחרת בבית-הספר, למרות שיש לה טור הכי 'אִין' שקוראים אותו 100,000 מְקוֹמוֹנְיַאקִים כל שִׁישַׁבָּת, והיא אמרה שכן.

*

עד שֶׁשִׁישַׁבָּת אחד החל הטור המתחרה, של הדס זומר, באלה המילים:

"הדס לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד, כאשר ביקר בביתם דודה המפורסם דףדף שייקוני, רווק טרי ואוהב-חיים..."

"הי, דוד שייקה," הרימה אליו אֶלָה טלפון, "השתגעת? מה הלכת לספר למקומוניאקית הזאת איך התחלתי לכתוב ב'יוסף'?"

"אה...אה...אה..."

"מה אתה מְאַאֶה אֶה-אֶה-אֶה? רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה, אתה... מזור – זומר! הדס – הכול המצאה שלך? אין אחת כזאת?"

"מה לעשות, תביני, הייתי מוכרח, משהו אינטימי..."

"פִיחְסְס, התחילה להגעיל אותי הכתיבה, כאילו אני מתפשטת לזקנים..."

*

ואכן אלה הפסיקה לכתוב ב"יוסף", אלא שעד מהרה קיבלה את "חיפופים", הטור הארצי בעיתון-האב "צמרתון", ונעשתה יותר מפורסמת משייקה דפדפי. לימים, בצבא, שירתה ככתבת שבועון "הבסיס" ואז גם פירסמה את הרומאן "אֶלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה", שהיה במשך חודשיים לרב-מכר משגע.

* מתוך אהוד בן עזר: "יצ'ופר הנוער", 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. בהוצאת  ר. סירקיס, 1991. עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

* * *

אורי איתיאל

ברנר

כולם הלכו לכיוון בית הכנסת. שם, בשולי הרחבה הגדולה והריקה, נאספו האנשים ועמדו צפופים ושותקים. במרכז הריק היה מונח ברנר על אלונקה, עטוף בשחור וקשור משהו. דווקא בסוף – קשור.

היה אחר-צהריים של חורף. ענן שחור הסתיר את קרני האור והכל ברחבה צעף אפור – אבני השיש, הירוק של הדשאים ופני האנשים.

ובתוך האפור והדממה מתרוצץ לו אוּמְגְלִיק, הגבאי השמן, כדי לסדר סידורים אחרונים... ואף שכל הסידורים כבר היו מסודרים, הוא עובר ברחבה הריקה מצד לצד והליכתו הדובית ותנועותיו החפוזות חורצות את השקט ומנוחת המת.

אומגליק מחלק פסוקים וכיבודים ומשאיר הוראות אחרונות... ואמרו עליו, שאי-אפשר איתו ויותר שאי-אפשר בלעדיו. וגם לעת כזאת, שהכול קר ואפור ושותק ומכווץ – הוא נע ונד ואגלי זיעה ניגרים על פניו הבלתי מגולחים והוא עדיין בבגדי עבודה חמוצים וקמוטים עם ריח לולים חריף.

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

אני עומד בתוך הגוש הצפוף-צפוף וככל שרצוני עז להיראות נינוח ורגיל, משדר לי המוח בגלים קצרים מנגינות אחרות מזמנים אחרים.

הפגישה הראשונה שלי עם ברנר. הוא היה מרכז ענף ואני נחלאי, טירון בקיבוץ. וימים שלפני, היו שהזהירו אותי מלהיכנס אצלו והיו מונים "מעלותיו" ושומר נפשו ירחק מהשידוך. אלא שאילצתי עצמי לעשות מעשה ולטבול באחת במים הקרים. הייתי בוגר בית ספר מקצועי וחישבתי זאת כמעלה וכנקודת זכות בבואי לשיחה-פגישה.

נפגשנו. ניסיתי לעטות מסיכה של בטחון, שאולי יעדיף ויישא חן בעיניו. אלא שנטרפו קלפיי מהר מהצפוי ולא שיערתי כי לימודי בבית הספר יהיו לצנינים באוזניו. לא הועילו מילות נימוס וחנופה ופטר אותי בכך: "יכול להיות שאתה יודע יותר, אבל כאן אני קובע..." וכאילו שהיה מאויים על ידי, וכל שהתכוונתי לטובה התכוונתי, ומעשה שטן – עיקם ופיתל את הדיבור ושיקע בי דאגה לבאות.

למחרת נכנסתי לעבוד עם ברנר בבית המלאכה. היה ממוצע קומה וצנום ועל פניו החיוורות מעט, שפם שחור עבות עם קצוות מעוקלים ומחודדים, והפנים – עיניים מחייכות, שובבות, לועגות לכל.

התקופה היא של "החֶבר'ה" וניחוח הפלמ"ח, החלוצים והמלחמות ועדיין יש בה ממש.

ולבחורים – הבלורית המקורזלת, המכנסיים הקצרים-קצרים עם השוליים המקופלים ועם החגורה הרחבה הננעלת על שתי שיניים במרכז – הם הסַמנים. ועל אף שברנר היה מאמץ את הסמנים, היתה בו שרטת דיבור וגרמה בהם פגם. היה מבטא שין כסין והשתעשעתי, כמו היו המלעיזים מתגרים לומר "שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות..."

העבודה המשותפת קירבה אותנו והזמן היה מפלח בקליפה העדינה של ברנר ורקמת חייו מתגלה ומספרת סיפורים.

אבא של ברנר היה תלמיד חכם וחזן בבית הכנסת. היה כופה על ברנר לימודי קודש וכאשר מגיע "סיום", היה מושיב את בנו על ברכיו וברנר הקטן נדרש לדרוש והכול על-פה, דפים שלמים. היה הקהל צופה ומאזין ומשבח את הילד ואביו וכל התשבחות יוצקות על אבא-ברנר שמן המשחה.

עד לימים אחרונים לא הניח לשכוח את נוראות ה"סיום" ואת המשטמה לכבוד הנרדף של האבא מולידו.

מחכים. מחכים למשפחה של ברנר.

סערה בליל חורף גשום אחד, הותירה נזקים בעקבותיה וקרעה חוטי חשמל. אפילה נחתה על הקיבוץ והירח וכוכבי השמיים הוסתרו מעל עננים שחורים וכמעט וימש חושך. ברנר ואנוכי טיפסנו על עמודי חשמל בגשם שוטף כדי לחבר את חוטי החשמל ולהשיב את האור לבתי החברים. שעה ארוכה עמלנו על התקלה ובסיומה נשרכנו רטובים וקפואים לחדר האוכל כדי "לחטוף" איזה ארוחת לילה. לראשונה שמתי לב, שידיו של ברנר רועדות מעט מפני הקור. לפלא היה בעיני ולא התיישב בראשי, עם הדמות הקשוחה והצינית ועם השפם המעוקל והחגורה הרחבה.

ויותר משהיתה ארוחת הלילה סעודה, היתה טכס וחוויה. בדרך למטבח פגשנו בשומר המשועמם, רכוס כולו מפני הצינה והגשם ורק העיניים הסגירו את שמחתו לנטוש השמירה ולהצטרף למסיבת זוללים. בעוד אני טורח בהכנות לסעודה, הלך ברנר ונקש בדלתה של ציפקה וביקש בקול מפתים לארח לנו לחברה. בתוך זמן קצר היו הבישולים בעיצומם וריח המטוגנים וניחוח הקפה עשו לנו חגיגה.

ציפקה היתה ידידה של ברנר ו"מלכת" הגרעין. הידידות נרקמה עוד בנח"ל ובגרעין ולא פגה עם תמורות הזמן, שהיה ברנר נשוי לרוחל'ה ואב לשניים וציפקה עדיין רווקה. ברנר לא חסך עצמו מקירבתה והכל ידעו.

שתיית הקפה נשמעה היטב במצמוצי שפתיים ושאיבה זהירה ואיטית מהספל החם. זה היה הזמן לסיפורים ולבדיחות.

ואהבת החיים של ברנר הדביקה את את כולנו ושיחררה לשונות רעות ורכילויות מרושעות והנאות של רגע. ברנר עוד ליווה את ציפקה בשביל החשוך לצריפה ואני עם עין אחת צופיה, ראיתי אותו צועד לבדו לביתו וכמעט שלא התעכב...

מחכים למשפחה של ברנר.

היתה דממה של צער ומועקה. צער על המת ומועקה לבלתי ודאי. האם רוחל'ה תבוא להלוויה? האם תצא מביתה ומהסגר שהטילה על עצמה? למעלה מעשר שנים שנפרדה מברנר ובקול ענות חלושה כאשר כשל כוחה. שבע עשרה שנה טיפלה בו ועבדה אותו מאותו יום שנפל משלד ברזל גבוה והפך נכה ובעל מום, משותק ממותניו ומטה. רוחל'ה היתה צעירה וכל החיים פרושים לפניה, כאשר התרגש עליהם האסון. לימים, היו ממשפחתה שדחקו בה לנטשו, אולם אהבתה אליו ומצפונה הרגיש-רגיש לא הותירו בה ספקות. היא איתו. ומצוקות העיתים צילקו את הנפש אט-אט ויום רודף יום ושעה את אחותה, ורוחל'ה מחליפה חיתולים, מייבשת, רוחצת, חובשת וחשה את כל המטה המדולדל והמת. היתה מעירה את ברנר פעמיים-שלש בלילה והופכת אותו כהוראת הרופאים, שלא יווצרו פצעי לחץ. רוחל'ה נגעה בשאול.

איש קשה. ומילא שלא יכול היה לגמול, לא טרח למילת תודה ובדרך כלל היה נירגן ומריר כלפי עולם ומלואו. הקיבוץ בנה לו בית מיוחד לצרכיו ורכש מכונית עם סידורים ייחודיים לנהיגה ביד, כדי להיטיב עימו.

ברנר היה מקובל ואהוב על שפיץ – מרכז המשק – וזה האחרון שהיה אישיות חזקה וסוחפת, מנהיג ומנהל והכל יראים מפניו, ידע שלא לקפוץ יד, אף-על-פי שבצריכת הפרט חסך וקימץ עד גבול יכולת החברים.

בעשר בבוקר היה ברנר מרים עצמו מעל המיטה ובתנועה סיבובית מניח את גופו החי על כיסא הגלגלים. בעודו יושב, היה גורר את חציו המת אל הרגליות, נקשר וערוך לתנועה. עבד בהנהלת החשבונות וכדרכו, בלימוד עצמי, רכש לו מוניטין כרואה חשבון מעולה ללא תעודה של הרשות.

לעת ערב היה גורר עצמו למיטתו וקורא ספרים בתאווה גדולה, במהירות ובקצב דמיוני, ותמהתי כיצד מונע עצמו מהנאת הקריאה האיטית והמתונה. לפני תנומה לעפעפיו, היה משמיע לעצמו קטעי חזנות מוקלטים שהיו אהבת חייו. ובשעה שיוסל'ה רוזנבלט או הֶרשמן היו מנגנים לפניו, היה ברנר מתענג על שירתם בעצימת עיניים והיה מפזם אחריהם בקולו המזייף בהנאה שאין לה שיעור.

חברים מעטים התמידו בחברתו והישירו מבט במסכת ייסוריו. ולבד מנירגנותו, נהנו משיחה מלומדת וקולחת והיתה הרגשה של נעימות, בשל חידודי הלשון ובקיאותו של ברנר בכתובים ראשונים ואחרונים.

פעם, לפני שנפרדתי ממנו בשעה מאוחרת, הבריקו עיניו במשובה כבימים שהיו ואמר לי ספק בהיתול, ספק בתוגה: "כל אדם יש לו חלום. אתה יודע מה חלומי?"

עמדתי כבר לצאת את הבית וחשבתי לעצמי, מה יהיה חלומו על רגל אחת.

אמר: "אני רוצה להשתין בעמידה, ולו אך עוד פעם אחת."

"ליל מנוחה," סיננתי בחיוך של מבוכה, "לילה טוב."

במעלה הדרך לביתי, היו ערפילי לילה כבדים מתערבלים וקורנים אל מול פנסי הרחוב העמומים והרהרתי בייסוריו של ברנר ששיפלו קומתו וגאוותו.

המיית הרוח מבעד לעצים הנישאים סביב, שרקה מנגינה עצובה-חרישית והרוח הקלה הצניחה טיפות זעירות על פני האבלים. הגיעה המשפחה של ברנר. רוחל'ה לא נראתה בין החבוקים וידעו כולם – היא לא במלווים. רוחל'ה וחידתה היו לבשר אחד.

היו הרגבים נופלים בקבר הפתוח וצליל מפצם הרעיד לבבות. אחר-כך היה שקט ותלולית קטנה נערמה מעל. המזכיר הוציא נייר מכיס חולצתו וספד. המילים היבשות והמשפטים המהוקצעים המעוטרים פסוקי חז"ל, לא נגעו. הספד "מקצועי". תהלוכת מילים של שבת. התלולית הטרייה, הכמו-שקופה, הפגישה את מבטינו. העיניים המחייכות מבריקות  ושפתיו נעות וקולו לא נשמע. "ספר להם, תזכיר להם, תזכיר להם את האסיפה על סידור העבודה...ספר..."

יושב-ראש האסיפה חבט בכף ידו על השולחן והיסה את החברים. "על סדר היום בחירת סדרן עבודה. הצעת המזכירות – ברנר. מישהו רוצה לדבר?"

הכול היו מתוחים ודרוכים, שכן ההצעה שהתפרסמה על לוח המודעות בערב שבת, הציתה מחלוקת והיו המצדדים והמתנגדים כותשים ודשים בעניין כל אותה שבת. שקט. אף אחד לא קם. המתנגדים התפתלו על הספסלים והיתה ציפייה לראשון מיידי האבנים.

שוב שאל היושב-ראש ועוד מעט קט היה מעלה הסעיף להצבעה, אלא שאז קם צינְגָלֶה, חיוור שלא ברגיל ובקול מהסס ועילג החל שופך קיתונות של רותחין על ברנר ועל המציעים, שלא התחשבו ברגישות הציבור להתנהגותו המתנשאת והבלתי חברותית של ברנר. עוד הזכיר צינגלה את לעגו לכל ערך מקודש ועל אשר אינו מקפיד במילוי שעות עבודתו. כל אשר נדחס בראשם של האנשים משך השבת השתחרר ונפרץ והיושב-ראש לא הצליח לשים ידו על הסדר שעה ארוכה.

תערי השנאות איימו לבתר את ברנר ולרמוס את הרע והטוב יחדיו והכל עד שקם שפיץ – מרכז המשק – והחל דיבורו מתון-מתון ובאחת השתררה דממת קשב. היה נאומו מלאכת מחשבת ולא היה צריך לטרוח בשל כך והיו המילים סדורות אחת לאחת והדברים נוקבים. הפנים היו קשובות ויראות, שאוי לו לנכנס מתחת ללשונו של שפיץ, שהיה הופכו לגל עצמות. שפיץ ירה בליסטראות ולסיום, מתח קשתו ושלח חץ מורעל קטן לכיוונו של צינגלה והזכיר לו חטאים נשכחים. צינגלה התכווץ והתגמד ומצר שאמר דברים בגנותו של ברנר ושאמר דברים בכלל...

וכמו הדברים מובנים מאליהם, הפליג שפיץ בשבחו של ברנר וכמו הדברים מובנים מאליהם נבחר ברנר לסדרן עבודה בקיבוץ.

תם ההספד. אומגליק השמן ניצל את השקט שזכה בו המזכיר וכבר אסף את כלי החפירה, לא בלי רעש, נעמד ליד הקבר וביקש, כנהוג, בשם החברה קדישא, סליחה ומחילה מן הנפטר, שמא פגעו בו ולא נעשה הכול לפי כבודו.

ובדרך מבית החיים אל בתינו הלבנים, אחזוני הרהורים על החיים והמתים ועל הסבל הנורא שהעמיס הבורא על בני תמותה. ברנר נגאל מייסוריו, ושארי הבשר וחברים, שכנים ומקורבים – גם הם בניגאלים, ונדחקה המחשבה לפינה אפילה-אבלה.

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ

* * *

יונתן גורל

ראשי, עמלי

והעץ מתמר

עומד על תלו

אני תר אחרי צלו

צללים קרעים

מחפים על ראשי

ראשי

ראשי

שורת נמלים עמלנית

בדרך למבוך

קוראת לי ללכת

עמלי נרדף לעמלה

בבית בכניסה

מחכה לי חתולה

שהמליטה שלישיה

משא כבד

למי שגבו כואב

וידו אינה נטויה

גאוות שווא

 לא עבר מעולם לצד הדרך

לא הכיר כאב זולתו

אבל התיימר להיות אדם

בין זאבים השליך יהבו

גם אם ירננו אחריו

לא בחל צאתו ובואו

וגולגולתו תרים משאו

לא שק לא תרמיל

גם חגורה לשאתו

יבואו אחרים יגידו תהילתו

בין אותות ומלים

בין שמשות

בין מראות

אבי בהר הזיתים

אבי בהר הזיתים

עידן ועידנים

לא ניתן לחבר

בין הדבקים

שבחייהם ובמותם

נפרדו

גם אם אתן בכורתי

בנזיד מועדים וחגים

יפריד מרחק

בין עֵרים לישנים

שנת עולמים

יונתן גורל

* * *

עדינה בר-אל

הגר הליצנית הרפואית

מביאה שמחת חיים לפעוטות ולמבוגרים

שתי דמויות מתרוצצות בקרבה של הגר חופש, תושבת ניר-ישראל ואם לשניים. האחת – הגר השחקנית, מספרת הסיפורים ומפעילה ילדים במפגשים בדרך חווייתית; והשנייה היא "מִימִי", מימי הלֵיצנית הרפואית.

הגר נולדה וגדלה באשקלון, שם עברו ימי ילדותה ונעוריה. בצבא היא שירתה כ"משקית חווייה" כלומר, עסקה בחינוך, הקניית ידיעת הארץ ואהבה לה. בין השאר היא הדריכה בתוכנית "חץ וקשת", שמיועדת לבני יורדים שהגיעו ארצה בקיץ.

את מושב ניר-ישראל הסמוך היא הכירה מילדות, כאשר ביקרה אצל אחת המשפחות ואפילו עבדה עימם ברפת. בשנת 1998 הגיעה לגור במושב. בתחילה היא גרה עם משפחתה בבית קטן בשכירות. במרוצת הזמן הגיעו בעקבותיה הורים וגם אחיה ובני משפחתו. כך שכל המשפחה המורחבת מתגוררת עתה בניר-ישראל.

השכלה והכשרה

היא החלה את הכשרתה המקצועית בלימוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. לאחר מכן למדה בסמינר הקיבוצים במגמת חינוך יצירתי. בנוסף לכך היא בעלת תואר ראשון בתיאטרון וסיעוד מטעם אוניברסיטת חיפה. זהו מסלול שנבנה במיוחד עבור קבוצת ליצנים רפואיים. במסגרת זו נלמדו מקצועות כגון פסיכולוגיה. בין השאר הוכשרו הסטודנטים למצבים של ליווי חולים קשים ובני משפחותיהם, זאת כמובן בכלים מעולם התיאטרון והליצנות.

תיאטרון פרטי לילדים

הגר התחילה את דרכה המקצועית בהוראת דרמה בגני ילדים, ולימים הקימה תיאטרון פרטי לילדים, אותו היא מפעילה עד היום. במסגרת זו היא עורכת מפגשים עם קהל צעיר, בני שנתיים עד שש בספריות ובמוסדות חינוך. כל מפגש הוא סביב סיפור. לעיתים הסיפורים הם של סופרים מוכרים, ולעתים ממציאה הגר סיפורים מקוריים משלה. כל מפגש עם הילדים הצעירים הוא חווייתי, תיאטרלי. כל סיפור מוצג באמצעות אביזרים ותלבושות, מלווה במוסיקה. במפגשים אלו הילדים משמשים כקהל צופה, אבל הם גם משתתפים פעילים.

עיסוק לנפש

בשנת 2002, לאחר לידת בנה, חיפשה הגר בעת חופשת הלידה שלה עיסוק נוסף, משהו "לנפש". ואז נודע לה על מקצוע הליצנות הרפואית, שנלמד ב"אסף הרופא". היא התקשרה לבית החולים והוזמנה לאודישן. וכך הגר היתה בין בוגרי הקורס הראשון של ליצנות רפואית בארץ, והחלה לעבוד ב"אסף הרופא".

הגר חברה בקבוצה הנקראת "רופאי חלום". עתה היא עובדת בבית חולים "ברזילי" באשקלון. היא מגיעה לשם בימים קבועים בשבוע ובשעות קבועות. בצאתה מן הבית היא הגר בג'ינס. אך בהגיעה לבית החולים היא מחליפה בגדים – לובשת שמלה קלילה, בשערה פרחים, ציפורים או פרפרים – וכך היא הופכת בבת אחת להיות מימי, מוכנה לנגינה, שירה וריקודים. גם אנשי הצוות, אחיות ורופאים, פונים אליה בשם זה.  מימי אוחזת בידה יוקללי, כלי מיתר קטן, באמצעותו היא מנגנת ומלווה עצמה בשירה.  יש לה גם תיבת נגינה קטנה, לצורך הרגעה של המאושפזים. היא פועלת במחלקות שונות זו מזו באופן קיצוני, הן מבחינת גילאי המטופלים והן מבחינת מצבם הרפואי.

במחלקת היולדות ובפגייה

במחלקת היולדות היא מלווה את הזוגות המתוחים לקראת הלידה הצפויה. הנוכחות שלה, השירים והמוסיקה, מפיגים את המתח ומפחיתים חרדה של נשים שיש להן צירי לידה, או בדרכן לניתוח קיסרי. בשתי לידות מימי אפילו נכחה עד הסוף, וזאת על פי בקשת היולדות. לא רק היולדת ובן הזוג, גם המשפחה המורחבת שמלווה אותם משתתפת בשמחת החיים של מימי. לעיתים הם בוחרים עימה שמות פוטנציאליים לתינוקות. מימי עוברת מחדר לחדר ומקשרת בין המאושפזים. לדוגמא: עגלת טיפולים הופכת באמצעות דמיון לעגלת דיוטי-פרי. לעתים מנהלת מימי "תחרות" בין החדרים, בספירת כמה בנים וכמה בנות נולדו. הכול כדי להרגיע ולשמח את כולם.  

לא כל ההורים חוזרים הביתה בשמחה עם התינוק לאחר יומיים-שלושה. אלו שנולדו פגים נשארים בפגייה, שהיא בעצם מחלקת טיפול נמרץ ליילודים. הורי היילודים נמצאים שעות רבות ליד עריסת הקטנטנים שלהם, חרדים לגורלם. גם שם מימי עוזרת להם להתגבר על השעות הקשות ועל התסכול. לרוב הפגים אין שמות עדיין, ומימי משתמשת בשמות ההורים כדי לאלתר מילים לשירים, שהיא משמיעה בליווי תיבת הנגינה.

עבור מחלקה זו יש לה תיק מיוחד ובו אביזרים סטריליים. היא מכניסה את תיבת הנגינה המחוטאת לתוך העריסה, והפגים הפעוטים שומעים את קולות המוסיקה, כאילו המשך להמייה ששמעו בתוך הרחם של אימם. מובן שהיא עובדת תוך כדי תשומת לב למוניטורים של היילודים.

מימי מקדישה זמן גם לצוות הרפואי שעובד בפגייה ללא לאות, אם בעשיית מסג' לאחיות ואם בדרכים אחרות. והיא משתתפת בפגישות השבועיות בין הצוות להורים. לאחרונה במסגרת עבודתה מימי מלווה גם זוגות שבאים לצורך הפרייה, תהליך לא פשוט ולא קל.

עידוד לילדים ולמבוגרים חולים

במחלקת ילדים משתמשת מימי בהרבה הומור, שירה וריקודים. היא מלווה ילדים לבדיקות שונות, מרגיעה אותם בזמן בדיקת דם. וכמובן שהיא מלווה אישית את אלו הזקוקים לה בשעה קשה כגון בזמן טיפול בכוויות. אם היא לא נמצאת במקום, הצוות הרפואי מתקשר אליה וקורא לה להגיע.

באחד המקרים הגיעה לבית החולים ילדה בת שלוש מעזה, אסיל שמה, כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת. הצוות הרפואי הנאמן, ומימי עימם, נקשרו אליה, טיפלו בילדה במסירות, עד שהצליחו להצילה. בכתבתו של אלמוג בוקר בערוץ 10, תחת הכותרת "היינו לה אימהות", ניתן לראות את הילדה וחלק מהצוות, עם מימי הליצנית ליד מיטתה.

https://www.10.tv/news/155234

במשך השנים למדה מימי להכיר משפחות רבות של הילדים המאושפזים – הורים, סבים וסבתות, אחים ואחיות – ונוצר ביניהם קשר חם לאורך שנים.

בניגוד לפעילות הנזכרת לעיל, הקשורה לתחילתם של חיים חדשים, יש גם אנשים הזקוקים לה במחלקת הדיאליזה. שם יושבים החולים במשך שעות, כשהם מחוברים למכונות, ומולם יש מסך טלוויזיה רחב, בו צופים כולם ביחד. וכאן יש תרומה רבה של הליצנות הרפואית. כי הליצן הרפואי לא בא רק כדי להצחיק. למימי-הגר ברור שאנשים אלו זקוקים לתשומת לב רבה, להקשבה. היא מתאימה את עצמה לצרכים האישיים. האחד מספר לה על עצמו ועל חייו, השני מעדיף לספר או לשמוע בדיחות, ואחרים מצפים לשמוע מוסיקה ושירים. אחת המטופלות, לדוגמא, שדוברת רק רוסית, ביקשה ממנה לשיר לה שירים מסוימים בשפה זו. מימי למדה את כל מילות השירים ברוסית, ובפגישה הבאה היא שרה לה את השירים שביקשה.

כידוע המתח הביטחוני באזור הדרום הוא גבוה ביותר, ובמיוחד היו נפגעים רבים בתקופות מבצעי "עופרת יצוקה", "צוק איתן" ו"עמוד ענן". בבית חולים "ברזילי" העבירו מחלקות שלמות למקלטים בעת נפילת טילים. מימי ליוותה את המאושפזים, שהיו צריכים לשהות שם שעות ארוכות וניסתה להפיג את המתח ואת הפחדים.

בבית החולים משתתפת הגר גם בהרצאות שניתנות לתלמידי בית ספר לצורך הסברה. עתה היא מרכזת את ההכשרה של ליצנים חדשים. במסגרת זו היא אחראית לכך, שכל ליצן רפואי חדש יעבור הכשרה, יעבוד במשך כמה חודשים עם חונך צמוד.

עם "רופאי חלום"

הגר השתתפה בהסברה גם בחו"ל בארצות שונות. לפני כשנתיים היא נסעה עם קבוצת "רופאי חלום" לגרמניה. היה זה פרויקט משותף עם "הצלב האדום". חברי הקבוצה העבירו סדנאות ולימדו את הצוותים המקומיים כיצד לעבוד עם הפליטים. אחד הקשיים בעבודה עם פליטים הוא היעדר השפה המשותפת בין המטפלים למטופלים. וכאן ייחודם של "רופאי חלום", הליצנים הרפואיים, שלימדו אותם כיצד לתקשר ללא דיבור, אלא באמצעות שפת הגוף. בנוסף לאימון הצוותים, עבדו חברי הקבוצה באופן ישיר עם פליטים מסוריה, מעיראק ומאפגניסטן. 

בקיץ לפני שנה השתתפה הגר במשלחת שנסעה לוושינגטון. במסגרת המפגש השנתי של "אֵיפָּק" – השדולה היהודית-אמריקאית הפרו-ישראלית – היה דוכן לליצנות רפואית. במשך ארבעה ימים חברי המשלחת, והגר עמם, סיפרו, הסבירו והדגימו את פועלם של הליצנים הרפואיים. "רופאי חלום", הליצנים הרפואיים הישראליים, נחשבים כמובילים בתחום זה. התוצאות החיוביות של פעילותם מוכחות גם במחקרים שנעשו עליהם. רבים מהם מעניקים מניסיונם הן לשחקנים והן לצוותים רפואיים בהכשרות ובסדנאות שהם מעבירים בארץ ובעולם.

לסיום, כידוע, הקשר בין הגוף לנפש חשוב ביותר.  בכל עת, וכמובן בימים טרופים אלו של מחלת הקורונה, יש להעריך את כל העובדים והמתנדבים במערכת הרפואית, שעוסקים בריפוי הגוף. הגר וחבריה הליצנים הרפואיים משתדלים להכניס בחולים ובמשפחותיהם שמחת חיים ברגעיהם הקשים. עבודתם מבורכת.

* נדפס לראשונה, לפני שינויים מאוחרים בנוסח, בעיתון "קו למושב" ביוני 2018

* * *

דב מגד

שופט בשר ודם

רומאן

הוצאת ספרי מקור, תל-אביב, 2020, 175 עמ'.

ספר זה הוא יצירה ספרותית ואין קשר בין דמויות ואירועים המתוארים ביצירה

 לבין דמויות או אירועים במציאות. כל דמיון הוא מקרי בלבד.

מ"ח

אחרי שנתיים

נפתלי מיטלמן, שכנו של עמרם סויסה, אביה של מלי, התניע את הטרקטור. היתה זו שעת בוקר מוקדמת. אד אפור וסמיך כיסה את השדות שמסביב והסתיר חלק מבתי המושב. הוא יצא את חצר הבית המגודרת ופנה ימינה בכיוון חלקת תפוחי האדמה. היה עליו להכין את החלקה לריסוס. תפוחי האדמה של מיטלמן היו לשם דבר. רשתות השיווק היו מתחרות ביניהן מי תצליח לחתום  ראשונה עם נפתלי מיטלמן על חוזה לרכישת היבול. במהלך השנים הקים גם מכון אריזה והיה לשותף במחסן קירור. כך הצליח למכור את התוצרת במהלך כל ימות השנה, ברווח נאה. שכניו, בני המושב, התקשו להשלים וקינאו בו על הצלחתו. עמרם סויסה לא היה יוצא דופן. בדומה לחצרותיהם, גם חלקותיהם גבלו זו בזו. גם עמרם גידל תפוחי אדמה ואולם לא היה מקום להשוות בין היבולים הן בכמות והן באיכות. עמרם ידע כי לנפתלי מיטלמן קשרים הדוקים עם רב, שהיה גם מקובל מפורסם. לכל היה ידוע כי פעמיים בשנה, בערב ראש השנה ובערב פסח, היה נפתלי נוהג לתרום לרב המקובל ביד רחבה, מהעידית שהחלקה הצמיחה. בני ביתו היו ממהרים אל הרב על מנת לסייע למתנדבים הרבים בהכנת המשלוחים לנצרכים. עמרם היה משוכנע כי הרב המקובל בירך את נפתלי מיטלמן  בכול. גם בפרי בטן. לעמרם סויסה היה בן-זכר אחד בלבד, שהתנהגותו ואורח חיו לא היו לרוחו. לנפתלי היו חמישה בנים, כולם כארזים, שצייתו לאביהם, השביעו אותו רוב נחת וסייעו לו בכל עבודה קשה.

נפתלי היה ער לקינאה בו וחשש מעין רעה. הוא לא הסתיר דבר מאשתו, גם לא את הכמוס בסודותיו, והיה משתף אותה בתחושותיו, גם אלה  הקשורות לעין הרעה.

לאחרונה אמר לה שאינו רגוע ושהוא חושש מאסון. בניסיון להרגיעו היא היתה מדברת על ליבו. מבקשת לשכנע שאין לו סיבה לדאגה. הם אהבו זה את זה אהבה עזה, שהלכה והתעצמה ככל שהזמן חלף. בשעות הערב המאוחרות, כשהבית רגוע והבנים הולכים לישון, הם היו מטיילים בשבילי המושב, בעוד היא נצמדת אליו וטומנת את כף ידה בכפו הענקית. כשנפתלי היה עוקר ממנה את כף ידו ויורק לצדדים כנגד עין רעה, היא היתה מתפרצת כנגדו בצחוק מתגלגל וצועקת בקול גדול, על מנת שכולם ישמעו, איש בל ייעדר: "ימותו הקנאים."

נפתלי היה שומע ומתחלחל. הוא היה תופס ומרים אותה בשתי ידיו, מניף אותה אנה ואנה עד שהיתה מתחננת שיניח לה, שאין לה אוויר ושיפסיק. רק לאחר שהיתה מתחייבת, מתוך פרצי צחוק ודמעות כאב, כי תתנהג "בצורה נימוסית" כדרישתו, היה נעתר לה.

 הבוקר נפתלי הצטער שלא לקח עימו את משקפי האבק, שכן  נשבה רוח חזקה וגרגיר, כנראה של חול, חדר לעינו שלא פסקה מלדמוע. כשהתקרב אל מגדל המים נדמה היה לו כי הוא רואה דמות שוכבת למרגלותיו. הדמעות טישטשו את הראייה. הוא שיפשף את עיניו אך לשווא. הראייה לא השתפרה. נפתלי המשיך וחלף על פני המגדל ואולם המראה לא הניח לו. ידוע לכול כי נפתלי היה מהממהרים. תמיד אצה לו הדרך. גם את תפילת העמידה היה מסיים ראשון בבית הכנסת. ואולם ליבו אמר לו שאל לו למהר. הוא עצר את הטרקטור, סובב אותו וחזר לכיוון המגדל. הקפיד  לנסוע לאט ולהיכנס בזהירות, על מנת שלא יעלה אבק בשביל העפר המוליך אל מגדל המים. הוא בלם בעדינות את הטרקטור והשתדל לצמצם את עיניו בניסיון להיטיב את הראייה.

אכן, דמות לבושה בגדי אישה שכבה על בטנה על האדמה התחוחה שסביב למגדל, בין שיחי הגרניום הסמוקים, ראשה מופנה מטה וידיה פשוטות לצדדים. הדמות לא זזה. רק קצוות שערה נעו. הרוח החזקה שיחקה בשערה הארוך, הבהיר, ובשיחים. זו היתה אישה. אישה צעירה. גב צר ושיער ארוך. שיחי הגרניום הגבוהים הסתירו חלקים מגופה ומפניה. האישה היתה מוכרת לו. נפתלי נבהל מהאפשרות שכבר ראה אותה. פיו היה יבש וליבו פעם בעוצמה. לאחרונה נפתלי חש שלא בטוב. אביו נפטר בגיל צעיר, ממש כגילו, מהתקף לב פתאומי. המוות והמשבר הכלכלי שבעקבותיו רדפו אותו. לפיכך עבר סדרת בדיקות מקיפות בבית החולים שבעיר הסמוכה. הרופאים איבחנו שאין כל ממצא מחשיד ואמרו שאין סיבה לדאגה, אך הוא לא נרגע. לא בטח ולא האמין ברופאים. הטוב שברופאים לגיהינום, היה נוהג לצטט. לא היה בטוח שהציטוט מדויק. טען שברופאים אסור לתת אמון.

הוא התקרב מעט. אף שהתאמץ, לא היה יכול להבחין בפניה, שהיו  מוסתרים בתוך שיחי הגרניום. חשש לצמצם את המרחק. בזמנו הפנוי, בעיקר בלילות, נהג נפתלי להתנדב למשטרה בתחנה הקרובה למושב. הוא ידע שאסור לו להתקרב עוד. וודאי שלא לגעת בדמות. נפתלי השתתף בהרצאות בהן שמע הסברים על קשיים ובעיות  בחקירה, העלולים לנבוע מזיהום זירת העבירה. התחושה כי הינו מכיר את האישה, שנראה כי אינה בין החיים, לא הרפתה ממנו והוסיפה על הזוועה. הדמות שכבה קפואה. רק השיער הארוך התבדר ברוח. נפתלי חש שהקפה השחור ששתה בבוקר, לפני שיצא לחלקה, חורך את גרונו ועולה אל פיו אך הוא לא היה מסוגל לירוק או לבלוע. השיער שהתעופף מולו הטיל בו אימה.

נפתלי חזר בברכיים כושלות אל הטרקטור וטיפס עליו. מאיפה לעזאזל אני מכיר אותה? שב ושאל את עצמו. עתה היה בטוח כי כבר ראה את האישה, ובכל זאת ניסה לשכנע את עצמו שטעות בידו. נפתלי נסע אל ביתו ונכנס פנימה. הבית היה שקט. אשתו והבנים עדיין לא התעוררו. הוא חלף במסדרון, עצר מול המראה הענקית והביט בה. פניו היו חיוורות. נפתלי חייג בטלפון, המונח על הארונית שליד המראה, ליומנאית שבתחנת המשטרה. "אשה שוכבת ליד מגדל המים במושב," אמר ליומנאית, "האישה לא זזה, זה נראה רציני, בואו מהר."

היומנאית שאלה מי הוא ומהיכן הוא מדבר. לאחר שהזדהה, היא הבטיחה לשלוח ניידת.

"תגידי לשוטרים שיאספו אותי מהבית, טוב?" ביקש ממנה, "אני נפתלי המתנדב. בתחנה כולם מכירים אותי בשם הזה."

היא אמרה שתשתדל ושהיא לא מבטיחה. די היה לו בכך.

מ"ט

"היי עמוס, מה נשמע?"

"כבוד השופט יוסי קדרון, במה זכיתי שאדוני מתקשר אלי כבר על הבוקר?"

"די עמוס. תפסיק עם הציניות שלך. גונבה שמועה לאוזניי שהשופטת המליצה לפרקליטות לחזור בה מכתב האישום. זו שיחת היום בלשכות. גם במסדרונות."

"זה נכון, אבל עורך-הדין שלי לא מסתפק בזה. הוא דורש זיכוי. הוא טוען שאני  גם יכול לתבוע פיצויים מהמדינה. פרה פרה. כמו בבדיחה על הפר הצעיר והפר הזקן."

"לגבי זיכוי הוא צודק. העדה העיקרית קפצה מהמגדל. המשטרה הגיעה למסקנה שזו התאבדות. אתה הרי כופר בכתב האישום. כולנו יודעים שאחרי כפירה אי אפשר לחזור מאישום, מבלי לזכות את הנאשם. שמע משהו מעניין. לא בטוח שאתה או עורך-הדין שלך כבר יודעים. אחרי שהתאבדה בדקו את התיק הרפואי שלה, הסתבר שהיא מטורללת ומתוסבכת על כל הראש. היתה בטיפול נפשי שנים. אחד החוקרים, חבר טוב שלי, סיפר לי קצת. אני לא מבין איך המערכת קיבלה אותה לעבודה. איך היא עברה את כל הסינונים. טוב. עכשיו אין להם ראיות נגדך. הראייה היחידה שוכבת באדמה. אני לא מבין, וזה משגע אותי, מדוע הפרקליטות לא בדקה את הרקע הרפואי שלה לפני שהחליטה להגיש כתב אישום. יכול להיות שיש כאן עילה לפיצויים. בוא נעזוב את זה. ספר קצת מה חדש בבית?"

"ככה. אין חדשות. אתה הרי יודע שרות בדיכאון. כבר סיפרתי לך. מקבלת כדורים. מתפקדת בקושי. בעבודה מתחשבים בה. הבית על גלגלים. זה לא חדש לך. על הבוקר צרחה על דן. לא יודע מה הדליק אותה. אבל לשמחתי מצב הרוח שלי כבר לא על הפנים. מתחיל להשתפר. אני מקווה רק שהסיוט הזה הולך להיגמר. זרקה פצצה וגם זרקה את עצמה מהמגדל. חבל שלא עשתה את זה לפני שהגיעה להתמחות אצלי. דווקא עליי זה התפוצץ. מה אני אגיד לך? כלפי חוץ אני מוכרח לשחק את הספינקס."

"זה יסתיים טוב ומהר. אתה תראה. התקשרתי היום גם כדי לשמוע אותך וגם להגיד שאני חושב שצריך לשקול לחזור לעבודה."

"אם אתה מתכוון אליי, אז יש לך טעות."

"מה זאת אומרת?"

"אם אתה חושב שאני מתכוון לחזור לעבודה אז יש לך טעות."

"אתה לא רוצה לחזור לעבודה?"

"לא. בחיים לא."

"אני לא מבין אותך."

"מה אתה לא מבין?"

"בהנחה שמזכים אותך, ושלכולם ברור שאיזו פסיכית העלילה עליך ושלא היו דברים מעולם ושאתה טהור וזך, אני חושב שאתה צריך לחזור לעבודה ולהראות לכולם."

"מה יש לי להראות?"

"שאתה מאה אחוז, שתמיד היית מאה אחוז. לעשות אצבע משולשת לכל המנוולים שרקדו על הדם."

"אני אף פעם לא עשיתי אצבע משולשת וגם לא מתכוון לעשות. מי שנהנה לרקוד על הדם, שיבושם לו."

"אז תתחיל. תתחיל לחשוב שוב על שיפוט."

"יוסי תפסיק. תהיה רציני פעם."

"תסביר לי למה אני לא רציני?"

"אתה לא מבין שאני לא יכול למחוק את מה שהיה? אני מתכוון מבחינת המערכת. זה לא מחשב שעושים דליט. הם לא יוכלו להשלים עם חזרה לעבודה. אל תשכח שהשם שלי היה בכל העיתונים. מרחו אותי בזפת, שפכו עליי נוצות וכך גלגלו אותי ברחובות העיר. הרי מי כמוך יודע, שבעסק הזה אתה צריך להיות צח כשלג. גם אם אתה קורבן, ועל לא עוול בכפך, המערכת תסתייג ממך. מה גם שתמיד יהיו נשמות טובות שימשיכו להפוך את הגחלים. השם שלי לא יירד מהכותרות. המערכת לא בנוייה להתמודד עם מצב כזה. למה לה להמשיך להתעסק בעניין שלי? חסר לה מועמדים טובים לשיפוט? הרי על כל משרה שיפוטית מתקוטטים עשרות עורכי-דין. בשביל מה המערכת צריכה צרות? זה שאכלתי אותה מעניין אותה כשלג דאשתקד."

"אם אתה לא חוזר, זה סימן שמשהו איתך לא היה בסדר. שאתה נכנע לרשעים."

"יוסי, תפסיק עם השטויות. לא מתאים לך. ממתי אתה מחלק את העולם לרשעים ולצדיקים?"

"טוב. מה אתה הולך לעשות? תתחיל להתרגל לעמוד ולהמתין שעות ליד הדלתות של הלשכות עד שהשופט יתפנה ויואיל לקבל אותך?"

"אני לא אמתין ליד הדלתות של הלשכות, וגם אם כן, שום דבר לא יקרה לי. לא נולדתי להיות שופט. אני אספר לך משהו. ההורים של רות לקחו קשה את העניין. זה לא מפתיע. אימא שלה חולה מאוד. מקבלת טיפולים המון זמן. אני מקווה שהעניין שלי לא יהרוג אותה. אבא שלה בכלל התפוצץ. לשבחו ייאמר שנתן לי גב כל הזמן. תמיד אמר שזו שקפצה מהמגדל לא מוצאת חן בעיניו. יש לו הרבה קשרים ומהתחלה הוא ידע פרטים מהחקירה. זה הסתבר לי רק בדיעבד. יש לו שם איזו חפרפרת. הוא לא סיפר לי. אולי לא רצה להדאיג אותי. לא יודע. אולי כי לא רצה לטעת בי תקוות. הוא בן אדם קשוח וישר. סרגל – עקום לעומתו. הוא האמין לי כל הזמן. אחרי שהתברר שהתאבדה, הוא סיפר לי שמהרגע הראשון אמר שהיא פסיכית ושצריך לבדוק טוב טוב את הנושא הזה."

"מה אתה אומר! תותח החותן שלך. הוא מופיע אצלי לא הרבה. משכמו ומעלה."

"זה עוד כלום. התווכחתי איתו ואמרתי לו שהוא בחיים לא ראה את הרקורד הרפואי שלה. הוא ענה לי שנכון, אבל זו היתה אינטואיציה. פשוט אינטואיציה. בקיצור, הוא תמיד האמין בי אבל שמר את עצמו מחוץ לעניין. לא דיבר, לא חיווה דעה, חוץ מלהמליץ על עורך-הדין שלי. בחור צעיר. לא מוכר אבל גאון משפטי וחמד של בן אדם. בחור שגמר ישיבה ושירת פעם בפרקליטות הצבאית. אלמלא האבא של רות, בחיים לא הייתי מגיע אליו. הגון מאוד. לא קרע  אותי מבחינה כספית. לא הייתי צריך למכור את הבית, כפי שהייתי בטח עושה אם הייתי הולך לאחד המפורסמים. בקיצור, האבא של רות הציע לי להצטרף אליו ובבוא הזמן לקחת ולנהל את המשרד שלו. הוא רוצה לפרוש. נמאס לו. גם החותנת שלי לא מקלה עליו."

"הבינותי. זה כבר סיפור אחר. שמעתי שהוא איש קשה."

"איש  קשה או לא איש קשה, אותי זה לא מעניין. יש לו עליי דעה טובה. יש לו היגיון בריא. גם הבת שלו לא קלה במיוחד ובכל זאת אני מסתדר איתה."

"אני מקווה שאתה עוד תשקול לחזור לשיפוט. אם לא איתך, החבר שלי, עם מי אני אשב לרכל? מי יביא לי קציצות?"

"אתה בטוח תסתדר, כמו שאני מכיר אותך."

"תאמין או לא, אבל אני מתגעגע."

"מתגעגע אליך כן, אבל לא לבית המשפט."

"אני יכול להבין אותך."

"יוסי, תראה, אני אכלתי אותה. אבל אני עוד עומד. יש לי אישה נפלאה. אם לא היא, לא יודע מה הייתי עושה, לא יודע לאן הייתי מגיע. לא רוצה לחזור לריב איתה בגלל העבודה."

"תפסיק עמוס. תפסיק להפחית מעצמך. אתה גבר גבר. אני לא יודע מי אתה? תזכור מה היה לנו בצבא."

"בצבא זה סיפור אחר לגמרי. אי אפשר להשוות."

"אתה מספר לי?"

"דע לך שאתה בין היחידים שמתקשר. שאיכפת לו."

"אם היית אישה, הייתי מתחתן איתך. אני מנשק אותך. נשיקה על כל לחי."

"מזל שלא התחתנו. גם לא רוצה שתנשק אותי."

"עמוס, אני חייב לסיים. צריך להיכנס לאולם. נדבר מחר."

"כמו תמיד. להתראות."

נ'

"אז זהו עמוס. אני חושב שהכרת את המשרד. פחות או יותר."

במשך שעה ארוכה הוא התלווה לעו"ד קידר, שהכיר לו את עובדי המשרד. בפגישה הקודמת פירט בפניו את הלקוחות הגדולים. העובדים קיבלו את פניו, מי בחיוכים סקרניים ומי במבטים מוצנעים של חשש. הכול כבר היו מודעים שעו"ד קידר מתכוון לפרוש ולהעביר את ניהול המשרד לחתנו השופט עמוס בן חורין. השמועה פשטה זה מכבר והיתה לשיחת היום בבית המשפט ובקרב עורכי-הדין. לאחר הזיכוי, העיתונות הארצית והמקומונים פירסמו כתבות וראיונות. על התביעה נשפכו קיתונות של צוננים. במיוחד יצא הקצף על ההחלטה להגיש נגד שופט כתב אישום המבוסס, רובו ככולו, על גרסה שהתקבלה מ"מעורערת בנפשה". כך הוגדרה מלי סויסה באחד העיתונים. אחרים קראו להנהלת בתי המשפט לערוך בדק בית יסודי ולברר איך היא הסתננה למערכת המשפטית. עיתון אחד הגדיל עשות וערך מישאל בין קוראיו. השאלה שעמדה לדיון היתה – האם השופט בן חורין נהג כיאות בכך שסירב לחזור לעבודה השיפוטית ובחר לצאת לשוק הפרטי. הכתב, או מי שיזם את המישאל, התעלם, או שמא לא ידע, שמערכת המשפט לא קראה לשופט בן חורין לחזור.

רות, כך נדמה, היתה המאושרת מכולם.

"תראה עמוסי," אמרה לו. "סבתי המנוחה, שכל כך אהבתי, היתה אישה חכמה. היא אהבה לספר סיפורים, ואני – להקשיב להם. היה לנו מנהג קבוע. בכל יום שישי אחר הצהריים, כשהייתי חוזרת הביתה מהצבא לחופשת שבת, הייתי מוזמנת אליה. היתה מכינה לי קציצות בשר ברוטב. זה היה האוכל הקבוע. לקציצות התלוותה חלה מתוקה, טרייה-טרייה. הייתי טובלת את החלה ברוטב ומחסלת את הקציצות. זה היה הפיצוי על האוכל המגעיל שאכלתי כל השבוע. אני טורפת והיא מספרת. בין הסיפורים, בעיקר על המשפחה, היתה מכניסה משפטים, אותם כיניתי "אמרי שפר". היא לא היתה פילוסופית דגולה, אבל היתה לה חוכמת חיים בריאה ופשוטה. היתה אומרת, לדוגמה, שבכל מקום בו נסגרת דלת, נפתחת דלת אחרת, או שאין רע בלי טוב, או שצריך להתחתן רק עם בחור טוב מבית טוב. לא צריך יופי. לא השכלה. לא כסף. אני שמעתי בקולה. זכיתי גם ביופי ובהשכלה. על הדרך.

"תראה כמה היא צדקה. סוף סוף אבא יוכל לפרוש ולטפל באימא כמו שצריך, וגם ליהנות איתה בשנים שעוד נותרו להם במשותף. אתה עוזב את העבודה המחורבנת שלך והולך למשרד כיפי. אתה גם מראה לכל הצדיקים, אלה שחשבת שהם צדיקי הדור, שהתפעלת מפסקי הדין שלהם, מההחלטות שלהם, מהדיבורים שלהם! – היום אתה רואה שהם אנשים קטנים מאוד, בסך הכול, אתה לא צריך אותם. מכמה שמעת מילה טובה? מי בא לבקר אותך בשנתיים האלה? מי מהם שאל מה עובר עליך, עליי, על הילדים, עלינו? תגיד לי. פתאום אתה שותק?"

"אני לא שותק. אני מקשיב. לרגע חשבתי שהנביאה יחזקאלה מבקרת אצלנו. מה פתאום יחזקאלה? רות הנביאה."

"טוב. התחלת שוב עם השטויות שלך. כבר חשבתי שהצלחת להיגמל. אני חוזרת לנבואה. אני הרווחתי בעל כמו שתמיד היה לי, לפני שהלכת לשיפוט. בעל שלא עובד בלילות, שלא מסרב לנסוע לחו"ל  לחופשה, אפילו רק לשבועיים, כי יש לו פסקי-דין לכתוב, שמביא כסף הביתה, כמו שהיה. הילדים הרוויחו אבא, שיודע  באיזו כיתה הם לומדים, מה כתוב במחברות שלהם, מי חלש בחשבון. זה שאתה הרווחת כבר אמרתי?"

---

"עמוס. מה קרה לך? ראיתי שאתה לא מרוכז. על מה אתה חושב?"

"אני מצטער מרדכי. נזכרתי בשיחה שהיתה לי אתמול עם רות."

"אני מקווה שיחה טובה. היא נורא רזתה בזמן האחרון. נעשתה רבע עוף. אני יודע קצת מה עבר עליה. בעצם על כולנו. אנחנו ניפגש גם מחר. בינתיים שיהיה לנו בהצלחה."

"תודה מרדכי. תודה מקרב לב. אני זקוק לברכה שלך. הצלחה ושיהיה גם במזל."

סוף

*

[כתוּב על עטיפת הספר מאחור] – השופט הצעיר עמוס בן חורין משתדל לנהל את חייו המקצועיים ואת חיי משפחתו בצורה הטובה וההגונה ביותר, חרף תחושתו כי מערכת המשפט, שבתוכה הוא פועל, הינה לעיתים שדה מוקשים. לפיכך הוא מתייעץ שוב ושוב עם חברו הטוב יוסי קדרון, גם הוא שופט.

חייו המרתקים של עמוס נפרשים ברומאן פרק אחר פרק, עבר והווה, וחושפים את סיפור אהבתו הגדולה לרות. היא תומכת בו לאורך כל חייהם המשותפים, הנקלעים למשבר חמור, עקב תלונת-סרק שמגישה נגדו המתמחה שלו, אותה היה נאלץ להרחיק ממשרתה.

בדרמה זו, ששיאה בסוף הרומאן, משתתפים מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. אנו לומדים איך מהיום-למחר אפשר להרוס בן-אדם ולמוטט את מעמדו עקב תלונות-שווא. וכך, מעבר לסיפור האישי, המסופר בסגנון קולח וקריא מאוד, הופך הרומאן לכתב-אישום חריף נגד הקלות הבלתי נסלחת שבה תלונות והאשמות נקמניות וחסרות בסיס קובעות את סדר היום הציבורי וממוטטות את האדם הפרטי.

אהוד בן עזר

* כל המבקש לקרוא את הרומאן המרתק והאקטואלי הזה בשלמותו – יפנה אלינו ויקבל את קובץ הוורד העברי של הספר, חינם. אני ממליץ! – אהוד

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

המשלחת לפריז

התוצאה של ההתלבטויות וחיפושי הדרכים של הועד המאוחד של כורמי המושבות, היתה המשלחת הידועה לפאריז אל הברון. היא הורכבה מבאי כוח כל כמושבות, ביחד עם באי כוח חובבי ציון באודיסה. חבריה היו: מאירוביץ מראשל"צ, סמילנסקי מרחובות, קרניאל מזכרון, שו"ב מראש פנה, חרל"פ מנס ציונה (בתור בא כוח "אגודת הפועלים", שכבר היתה קיימת אז), ואנוכי כבא-כוח פ"ת. מטעם חובבי ציון באודיסה היו: גרינברג, ברבש, ד"ר צ'לינוב, אוסישקין, אחד-העם, כהן-ברנשטיין, כהן-לב ועוד.

מיד לאחר חג הפסח תרס"א (1901) יצאנו לדרכנו לפריז. הריני מביא בזה את היומן שניהלתי בנסיעה זו, כסדרו:

25.4.1901 הגענו לפורט סעיד לפנות בוקר. הים געש, אבל הנמל היה שקט. מעת שאכלתי את ארוחת הצהרים בחברת רעייתי אתמול, אצל חיה-טויבעס ביפו, לא הגיע אוכל אל פי, אפילו לא כוס מים, כי חליתי במחלת הים. עתה הנני אוכל ארוחת בוקר במסעדה בעיר, השעה 9.30.

אחרי-הצהריים – על האניה "אמפיטריטה" העוגנת בנמל פורט-סעיד.

חמסין כדבעי, התחרטתי על שנחפזתי לעלות על האניה. אכלנו ארוחת הצהרים בעיר ועתה נהפכה במעי. מעמיסים פחמי-אבן, ועל כל צעד ושעל אפילו במחלקה השניה, מתאבק אבק הפחם הנעים. אין טוב מאשר בבית. מסמטאות פורט-סעיד ומרחובותיה ומהאניה עצמה נודפת צחנת סחי אניות ודזינפקציה. הייתי מבכר אפילו את פג'ה על פני האניה. אני מאמין בכל זאת, כי נסיעה זו תיטיב לי מאוד: היא תרפאני ממחלת הרצון לנסיעות. אילו היתה מטרת נסיעתי זו תענוגות, הייתי כבר חוזר הביתה מכאן.

26.4.1901 בקרבת אלכסנדריה שאינה נראית עדיין. הים רועש כמו אתמול אבל אומרים, כי האניה הזו היא טובה מן הקודמת, או אולי התרגלתי כבר לים? הנני יושב במנוחה על הסיפון, עיר שלמה עם אדונים ופועלים, הולכי-בטל וחרוצי-כפיים, כמרים למכביר ואחיות-נזירות. בשעה תשע הגענו לאלכסנדריה ושהיתי בה עד אחרי הצהרים. בחלקיה ערבית – ובחלקיה אירופית לגמרי. טראמים ומרכבות. ראיתי את פסל מוחמד עלי פחה. יפה הרבה מזה של לספס הניצב על מבוא תעלת סואץ. עמדת אריה. ההוא – אילו ידו המכוונת לנוכח התעלה היתה מושטת קצת יותר, היה דומה למחזר על הפתחים.

28.4.1901 מאלכסנדריה והלאה במרחבי הים גאות הגלים חזקה למדי. כל היום לא בא אוכל אל פי, האניה מלאה ערבים, סורים ולבנונים. כולם נוסעים לארצות הברית ולאמריקה הספרדית. עוד באלכסנדריה עלתה לאניה להקת גברים ונשים צעירים לבושים הדר, ונראו כתיירים רמי המעלה. עתה נתגלו כולם כמלצרים ונערות-חדרים החוזרים לאירופה אחרי גמר עונת התיירות במצרים. שלושה אריות צעירים וסוס גזעי אחד, ערבי אציל, נמצאים גם הם על האניה.

29.4.1901 אין לראות יבשה. ורק שתי אניות קיטור ואנית מפרש אחת פגשנו בדרכן דרומה. לפני הצהרים – מֶסה קטולית על האניה ואחר כך נגינת פסנתר ורקודים.

30.4.1901 הנני עולה בבוקר מן התא אל הסיפון. חופי איטליה נראית יפים למראה, אבל ההרים צחיחים וחשופים כהרי יהודה. אני מתקרבים. ריח פריחת תפוחי זהב מסתנן מרחוק, נראות משוכות צבר, זיתים וכרמי גפנים. מדרום לנו – סיציליה, ואנו עוברים בין איטליה וסיציליה במיצר מסינה. הים רועש מאוד. בשעה אחת עשרה עברנו ליד הר-אי הפולט ענני קיטור. סטרומבולי.

30.4.1901 בבוקר השכם נראית סרדיניה משמאל. אחרי הצהרים – קורסיקה במרחק פחות מקילומטר מן האניה. הרי שלג במרכז האי, איים לרוב ולכולם אופי אחד: הרים תלולים וצמחיה דלה. ציוריים להפליא, אבל קשים כנראה לעבודה-האדמה.

1.5.1901 במרסיל, הכל כאילו עודנו מתנדנד ורופף תחת הרגלים. פועלי הנמל שבתו מעבודתם ואת המטלטלים העבירו שוטרים ואנשי צבא, ממרסיל ברכבת לפריז. דמיון רב לנוף ארץ-ישראל.

2.5.1901 בבוקר הגענו לפריז. תוהו ובוהו, צועקים ורצים, כל פריז חוגגת, המעט שאינם חוגגים – עובדים כחמורים. קרניאל ואנוכי הסתדרנו בפנסיון.

6.5.1901 אמש היינו בתיאטרון יהודי. טיח טפל של ליצנות גרועה על ענינים יהודיים. ביקורים מספר במוזיאון הלובר, גן לוכסמבורג, שדרות אליזה, יער בולון, וורסייל. נסיעות בסינה, טור איפל, ועוד.

7.5.1901 הגיעו מפרנקפורט: ד"ר כהן-ברנשטין, גלוסקין, כהן-לב, סמילנסקי, שו"ב. קבענו פגישה במלונם ונדבר בינינו. גלוסקין הלך מיד אל מאירסון (יק"א). הלה, גלוסקין, הנו כנראה טיפוס קר, אבל השאר – חמים מאוד, ביחוד כהן-ברנשטין.

8.5.1901 הערב עם מכר בפולי-ברג'ר. אחרי שהאדונים כולם החליטו שלא יהא זה נאה שנלך לשם – פגשתי אותם שם כולם... פרט לאחד-העם.

9.5.1901 בהוטל דה-קולון. מקום מגורי הועד מאודיסה. האסיפה הראשונה: א. גרינברג, ד"ר כהן-לב, ד"ר כהן-ברנשטין, אוסישקין, ד"ר צ'לנוב, ברבש, גלוסקין, אשר גינזברג (אחד-העם) ואנחנו. הוחלט: את ממלא מקום פפירמייסטר מרשל"צ, אוסטשינסקי, לא לקרוא לפריז טלגרפית. גינזברג ילך אל צדוק הכהן. הלך אליו וחזר עם... קומפלימנטים. אחר הצהרים הלכו גרינברג וגינזברג אל נרסיס לוון ומאירסון. לפנות ערב, בחמש, אסיפה שניה. כהן, אוסישקין וצ'לנוב נסעו אל מרמורק (משא ומתן פרטי?). התשובה של נרסיס לוון: ביום הששי בשעה חמש יבואו אליו 5–6 אנשים לשם מו"מ פרטי. רוטשילד איננו פנוי כעת.

10.5.1901 שעה 10. שוב אסיפה. הוחלט: או שצדוק הכהן ישפיע לאיפשור מסירת אדריסת התודה האודיסאית בראיון אצל רוטשילד או שיזמין עוד ראיון למו"מ בהשתתפות אכר אחד לפחות. מאירוביץ וקרניאל מן האכרים וחרל"פ מן הפועלים הולכים אל צדוק הכהן אחרי הצהרים ביחד עם חמשה מן הועד האודיסאי. גרינברג, ברבש, גינזברג, צ'לנוב, כהן-ברנשטין ואוסישקין נוסעים אחרי הצהרים אל צדוק-הכהן ונרסיס לוון (לבדם?) בשביל לפעול למען אסיפה משותפת עם יק"א ולהציג את התזכיר שלנו.

12.5.1901 בבוקר מזמינים את גינזברג ואת (מחוק, נורדוי?) בעשר נפתחה הישיבה. סדר היום: 1. הילך גינזברג אל מאירסון ואל ריינאק באופן רשמי או פרטי? הוחלט: באופן פרטי. 2. מי ימסור לברון את האדריסה האודיסאית? הוחלט: גרינברג, ברבש ואוסישקין. הערה: נרסיס לוון נתן תקוות טובות. מאירסון ביקש פגישה סודית. הוחלט: אין סודית!

הוספה ליום ששי 10.5.1901. אחרי הצהרים הלכו ששה אודיסאים ושני אכרים ופועל אחד אל צדוק הכהן. תשובה: הוא יפעל להשגת ראיון אחד אצל הברון בשביל מסירת האדריסה, וראיון שני בשביל מו"מ על ענינינו. תשובת הברון: הוא יקבל ביום שני את האדריסה, וביום השלישי יקבל ששה אנשים וביניהם אכר אחד, בשביל משא ומתן. תשובת נרסיס לוון היא: אם הברון יזמין אספת יק"א מיוחדת בשבילנו, הוא, נרסיס, יסכים לכך.

13.5.1901 ד"ר כהן-ברנשטיין הקריא באספה את תזכיר הפועלים, ויכוחים: אם אקט מסירת האדריסה יירשם בפרטיכל, אם לאו. הרוב נגד ההרשמה. אוסישקין, גרינברג וברבש נעלבו. הם רואים בכך פגיעה בועד האודיסאי. אחרי הצהרים משלוש והלאה, חכינו לשוב המשלחת מן הברון. תשובת הברון היא: באופן חמרי רוצה הוא לעזור לאכרים ע"י קניית אדמה נוספת. האכרים יכולים לבוא אליו, אבל לא לשם ויכוחים עמו. הוא מסכים לקבלם, אבל אינו מרשה שידברו. אנו בהכרה, כי צפויות לנו רק חרפות ותוכחות מצד הברון. בערב נקראה אסיפה, אבל עד שעה שבע לא היו כל תוצאות. ד"ר כהן-ברנשטין נקרא טלגרפית (ע"י ד"ר הרצל). המו"מ היה כה סוער עד שלא היה ביכלתי לרשום לי הכל. הנני רושמו עתה, אחרי האספה. גינזברג רצה שיגידו לברון: או שיביא שינוי בשיטה או שלא יעשה כלום. השאר אמרו: מוטב סטטוס-קוו מלא כלום. אולי ייטב המצב אח"כ מאליו.

14.5.1901 יום שלישי. באסיפה הוחלט, כי גרינברג, ברבש, גינזברג, צ'לנוב, אוסישקין, ילכו לברון לראיון; וכי נחתום על התזכיר. אחרי הצהרים בחמש, חזרה המשלחת מן הברון. גרינברג מוסר:

הברון זועם על התזכיר שחתמו האכרים. אין לדבר על עמידה ברשות עצמם, הוא עשה את הכל, אנו רוצים בכספו, ואיננו רוצים לעבוד. אדריסת התודה של הועד האודיסאי היתה לו כדבש, והתזכיר – כגלולה של שלשול הטבולה בדבש הזה. לשום אגודה אין הזכות לחוות לו דעה, הוא אינו מסכים לקרוא כל אסיפה של יק"א. על האכרים לעבוד ולא לסחור. בשום פנים לא ימסור לאכרים את מסחר היין (הנהלת היקב). אין למצוא אף אדמיניסטרטור הגון אחר בשביל א"י, כשייד למשל. על פתח-תקוה איננו רוצה לשמוע או לחשוב. הם לקחו את האדמה, מסרוה לאריסים ערבים וקבלו רווחיה. בשביל אכרים ממושבות אחרות יקנה אדמה, בשביל פ"ת – לא!

המשלחת אמרה לברון, כי כל המליונים ילכו לאבוד לפי השיטה הנהוגה עד עכשיו, המשלחת מבטיחה לנו, כי ה"תזכיר ישפיע בעתיד".

15.5.1901 יום רביעי. שעה 12. תשובה ממאירסון. הרושם של גרינברג לא טוב. מאירסון אמר "נחוץ לאַכר 200 משפחות מן האכרים, בשביל הפועלים אין מאומה. הברון החליט: חורן בשביל הפועלים, אך לע"ע אין כל אפשרות. אין רשיון מצד הממשלה (התורכית). דרישת האכרים לקבלת היקב היא מגוחכת. איננו יכול לקבל את האכרים לראיון, כי במקרה כזה – יתפטר פריענטה. אפילו חלק גדול מחו"צ לבם רע על האכרים".

16.5.1901 יום חמישי. תשובה ע"י מאירסון: "הברון מסכים לקבל את האכרים ביום הששי אחרי הצהרים". לפני הצהרים אסיפה בענין בית-ספר ביפו. האכרים לא השתתפו. גינזברג התפטר מן המשלחת. הוא מנמק: החלטת המשלחת להמשיך בסטטוס קוו היא נגד הכרתו. טלגרמה מדיזנגוף מא"י: אחרי המפלה המוסרית, לרכוש את הידידים הפריזיים והלונדוניים (הציונים) לענין, ולעבוד הלאה. גרינברג מספר בשם ריינאק "כי שמע כל רע על האכרים, דימורליזציה וגניבות – תופעה כללית. בושה ליהדות כולה (!). שום אספה של יק"א לא תיקרא בשבילנו". עד כדי כך הגיעו פריענטה ופקידיו, הגדולים והקטנים, להעליל ולגולל עלינו כל ניוול. במקרים רבים – מעילותיהם שלהם!

קטע מפרטיכל של מאירוביץ: הברון מאמין שההתאכרות הכי טובה של היהודים היא בארץ-ישראל, אבל אין לפעול מאומה עם האנשים האלה, ומי ששיטתו של הברון אינה מוצאת חן בעיניו – ילך לעזאזל! ציווה להיטיב את המצב באופן חמרי, אבל לא להרשות עמידה ברשות עצמם! חובבי ציון הזיקו לענין בהתערבותם. למשלחת אמר: "אתמול האכלתם אותי דבש (האדריסה) והיום – סם משלשל". הוא צווה לפריענטה לקנות אדמה וליישב עליה את האכרים (מעולם לא עשה זאת פריענטה הטוב), אבל לשום חברה אין הזכות לחוות לו דעה. את המצב ייטיבו, עם התזכיר יתחשב. לדאבונו אין לו פקידים מוכשרים כמו שייד ושותפיו, שהוכרח לשלוח אותם לעזאזל. (כפי הנראה שכל דבריו מכוונים רק למושבותיו). תשובת ריינק: הקולוניסטים רעים מאד. כל רע מספרים עליהם. אפילו – גנבים. הוא מקווה שפריענטה יוציא הכל לפועל ביד חזקה ובמשמעת ברזל. ואולי יעשו האכרים בלבול עליו, – הם מסוגלים לכך – שהוא פריענטה אנס בחורות! אבל הוא ריינק כבר מכיר את האכרים ושום דבר לא יעזור להם. (ע"כ פרטיכל מאירוביץ).

17.5.1901 יום ששי. אחרי הבקור אצל הברון, בהשתתפות מאירוביץ, שו"ב, קרניאל ואני.

18.5.1901 מוצאי שבת. בחדר בבית מלון. חולה מצער ועייפות. רק עתה נרגעתי במקצת מהתרגזותי הנוראה בעת הביקור אצל הברון. כעת הנני מסוגל לשפוט על נוולות אנשי הברון, אשר כה הסיתו אותו נגדנו. הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה בימי חיי שבן-אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני. אבל אני לא הייתי אני בזמן הראיון, הייתי שליח-צבור, נשכתי את שפתי בשני, תקעתי את צפרני באגרופי ו... הבלגתי. עתה אשפוך את שיחי ורוגזי לפחות על הנייר.

שלחן כתיבה בחדר הברון. הברון יושב ועל ידו מאירסון, מיודעי הטוב מא"י, וורמזר. אנחנו נשארנו עומדים מאין כסאות לשבת... קיבלנו את פני הברון בחיוך. בתחילה היה שקט. אח"כ התחיל לדבר תוכחות בזעם ובצעקות. בדברו על פתח-תקוה פנה אלי: "האכרים הם גאנעפ'ס[1] (לשונו ממש), את פ"ת אינני רוצה להכיר עוד." היה בדעתו לקנות אדמה בשביל האכרים (באי-כוחו הפריעו למעשה את קנית אדמת וילהלמה). עכשיו, לכל היותר, רק יקבל את ענביהם. על ה"עשרים ושמונה" הוא זועם באופן מיוחד ואיננו רוצה להכירם. מדי פעם פנה למקוטעין בצרפתית אל מאירסון שונאי. הלה היה מאמץ אותו בתנועות הסכמה בראשו. דמי פרצו אל פני ושאלתי בהתאפקות: התרשה לי לדבר? – לא! ענה הברון בצעקה היסטרית. אז הסתובבתי על עקבי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליויתיו בנסיעתו לזכרון יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחרי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי. עניתי לו: כיון שהעלבת בצורה כזו את הצבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאתי מפיגה את העלבון לציבור. הברון רטן כמה מלות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד. גם מאירסון ניגש והושיט את ידו. לו אמרתי: אין צורך, וידו נשארה מושטה... לאחר זה יצאנו החוצה.

19.5.1901 יום ראשון. בערב בשעה עשר, עזבתי את פאריז בדרכי הביתה. בשעה שש בבוקר הייתי על הגבול הגרמני באברקורט. גדול ההבדל בין הצרפתים והגרמנים. הראשונים עליזים ופטפטנים, מלאי חן, והאחרונים – שתקנים כבדים ורציניים. העיר אברקורט חציה בגבול הצרפתי וחציה בגבול הגרמני. בעבר הצרפתי נערה צרפתיה חיננית נושאת תיבת סיגריות למכירה. מפטפטת עם כולם, מכרכרת פה ושם, ומוכרת סיגריות למכביר. בעבר הגרמני: נערה גרמניה עומדת עמידה עלובה עם תיבת סיגריות ואיש איננו ניגש אליה לקנותן. היא מביטה ביראת קודש אל דוד שו"ב, הנוסע אתי, פניו הפטריארכליים וזקנו היפה עשו עליה רושם. הוא דומה לכומר.

20.5.1901 יום שני. לפנות ערב במינכן. שתי שעות סיור בעיר. משם והלאה – במחלקה השניה לזלצבורג. קודם נסעתי בשלישית.

21.5.1901 יום שלישי. בוינה. בחשמלית דרך כל העיר כדי לחזות בה. בתים יפים. התושבים נוחים ונעימים. אבל אחרי פריז – וינה נראית ככפר. מצבה עם פסלו של גיתה, כשהוא יושב בכסא, זקן וחסר-אונים.

23.5.1901 יום חמישי. ואולי יום רביעי? החשבון אינו ברור לי, כי שוב נחה עלי רוח דכאון ועייפות. תוצאות פריז... נסיעה מוינה לקומורן באנית קיטור בדנובה. נעים מאד, שקט ויפה, טוב מאשר ברכבת. נוסעים מעטים. קריר למדי. מוינה והלאה שומעים רק הונגרית. עודני מבין את הכל, אבל השפה נשמעת באזני כמו מתוך חלום רחוק. בשבת – ערב שבועות.

26.5.1901 את חג השבועות בליתי בקומורן, הבנויה על האי הגדול שיט. תפילות ארוכות מאוד, מצות אנשים מלומדה, בלי שאיש מן המתפללים יבין מלה (אולי הרב?). בית-הכנסת מלא אנשי צבא יהודים. את העיר כמעט אינני מכיר יותר. היא נשתנתה, רק גן העיר הנהדר נשאר כשהיה, במקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות, בקצה האי. כאן ריחות עדנים של אקציות וסמבוק. רק בין פרדסי יפו בפריחתם אפשר להרגיש נעימות כזו. הבראתי. אולם החיים אצל גיסי, בעל אחותי הבכירה, אינם מוצאים חן בעיני. זרות. בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל"שלוש סעודות".

27.5.1901 טיול בעיר. הכל מדברים הונגרית. גרמנית אינה נשמעת כמלפנים. את העצים אינני מכיר כמעט, כי גדלו. אין כאן הנאה אמנותית כמו בפריז. הכל שטחי ללא ענין. חיי חולין של יום-יום. בלי שאיפה אידיאליסטית כלשהי. נראה שהאנשים האלה אינם מסוגלים להשיג בהכרתם יותר מאשר את לחמם האפור ומאכליהם הפיקנטיים. האויר נעשה חם, גשם קל, אבל מחניק. השמים, אפילו כשמזג האויר הוא טוב, אפורים. אין מאומה מן התכלת הנעימה והאויר השקוף שלנו בארץ-ישראל.

29.5.1901 בנוגי-מדיאר. בקרתי בת-דודה שלי. באתי אליה עם שיינברגר, קרובה של אשתי, בשמעה שאני קרוב ואורח מא"י – תקעה את ידה לתוך סינורה הרחב והוציאה חופן מלא מטבעות... צחקתי צחוק עצוב.

2.6.1901 אחרי הצהרים תקפוני דפיקות לב, דכדוך-רוח ועצבנות. נשארתי אצל קרובי בבית. רשמתי את סימני קבר אמא בס"ט אישטוון, כפר מולדתי.

3.6.1901 בקרתי בחברת שיינברגר את בית-הספר שהייתי פעם תלמיד ואח"כ מורה בו. שיינברגר הוא מנהלו עכשיו. משם הלכתי לבקר את חברי מנוער אלברט וייס, עכשיו אדם עשיר ומכובד, החוגג את ה"תנאים" של בתו. סוף סוף אני מתחיל להשתעמם כאן. עתה אני רואה בעין ערומה את המראות והדמויות שנראו לעיני לפנים דרך העדשה של ימי נעורי. מתחזק בי הרצון לחזור מהר הביתה.

4.6.1901 נסעתי לבקר את קבר אמא בכפר. בס"ט אישטוון, כפרנו מלפנים, אין בית-קברות. היא קבורה בכפר הסמוך. מקבר אמא סרתי לבקר בס"ט אישטוון. ראשית כל נפגשתי עם חברי מנוער, בן הכומר. מיד התפשטה השמועה כי קובי (זה היה הכנוי שלי אצלם) בא. כולם החלו לנהור אל חצר הכומר לחזות בפלא: יהודי מארץ הקודש ומי שהיה בן כפרם וחברם מלפנים. הובאו ספסלים מבית הספר וסודרו מקומות ישיבה לקהל הרב. סעודה, שתיה כדת, שמחה וששון. זקני הכפר עודם זוכרים את לאזאר אבי ומתברכים בו. נשארתי ללון בכפר.

5.6.1901 נסיעה בעגלה עם אישטוון (סטיפן) לאנגי ועוד חברים מספר אל כרמי הגפנים ואל הגבעות והנחל. משם – לאגם בולטון (פלאטן). בצהרים שוב בכפר. החוכר היהודי הנוכחי שבכפר בא להזמינני לארוחת צהרים, אצל לאנגי הזקן, אבל אבי אישטוון, שהוא אחד מידידי אבא, אומר לי בפנים נבהלות: "אל תאכל אצלו, שם טריפה. לאזאר היה איש קדוש!" נשארתי לארוחה אצל לאנגי ואכלתי רק מאכלי חלב. כולם מתגעגעים לזמן שאבא היה גם בכפרם. הם מזמינים אותי לחזור ולהשתקע ביניהם. אבל אני כבר אינני יכול לחזור ולא אחזור להונגריה. מדוע אני מרגיש כאן אכזבה?

11.6.1901 נסיעה בבודפשט ברכבת, לאחר שהתענינתי בעיר במחירי היין ובשוק ענבי המאכל. החום גדול בתא. עצבות רבה יורדת עלי. מדוע? אצלנו מתקרב הבציר ואני ממהר לנסוע הביתה. את הגורן שלי בוודאי אסף כבר ע. וקבל את חלקו.

16.6.1901 באניה מטרייסט ליפו. קטע מתוך המכתב של לאה רעייתי. הוא השיב את נפשי.

המצרים האלה (י.ק.א.) גזלו מאתנו את אדמתנו ואת התבן שלנו, ולבנים אומרים הם לנו: עשו! אבל טועים הם טעות גדולה, אם הם מדמים בנפשם שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו אותנו מכאן. לא! הורינו שפכו כאן את דמם וגם אנחנו. לא נזוז מן המקום המקודש בדם. עלינו להשאר וללחום עד כלות כוחותינו... גדול הכאב לראות בסבלות אחינו הפועלים שפטרו אותם מעבודתם אצל הברון ושלחום מן הארץ – – – אבל אלה הנשארים רותקו אל הארץ בכוח האידיאל הקדוש שלנו, וסובלים כמוהם כמונו. כולנו מאוחדים כעת: בני רחל ובני לאה, בני בלהה ובני זלפה [את הנתמכים ע"י הברון כינו בשם "בני הגברות", ואת הבלתי נתמכים "בני האמהות"],  ויחדיו נלחם נגד המהרסים – – –

להתראות בקרוב

"בת-ציון"

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום! אתה צודק בקשר למדרשה החקלאית של הנח"ל. כל הקורסים של הנח"ל – תרבות, שירה, ריקודים, ועד קורסים מקצועיים כחקלאות ועוד – היו בבית דראס.

משום מה כל פרק הנח"ל בבית דראס, שנמשך שנים לא מועטות, נעלם מההיסטוריה של הנח"ל, ויודעים רק על מחנה 80. (עם כל הכבוד).

יונתן זמיר

אהוד: אולי משום שמחנה בית דראס היה קטן יחסית לעומת מחנה 80, וכך נשכח. ואפילו לא מציינים שאנחנו, גרעין "שדמות", עברנו שם את בסיס הטירונים במשך חצי שנה.

*

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף

[גיליון 1559]

* מאיר שרגאי: בימי מלחמת העולם ה-II סייע רוזוולט לבריטניה בשיטת החכר והשאל.

המתנגדים קפצו וקראו שלא לספק סיוע ללא תשלום.

הסביר רוזוולט: "בית שכני בוער, יש לי צינור כיבוי.

אני לא מוכר אותו לשכני אלא מוסר אותו לשימושו 

בעת החרום."

השתיק את מתנגדיו!!!

נתניהו טרם הצליח.

* מירון מדזיני: עוד על קרן וקסנר: לצערי לא יצא לי להיות אחד מבוגרי השירות הציבורי בישראל שזכו למלגות מטעם קרן וקסנר ולמדו שנה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הארווארד. הסיבה פשוטה: בעת שלמדתי לתואר דוקטור באוניברסיטת הארווארד בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת, הקרן לא היתה קיימת ועוד לא נמניתי עם השירות הציבורי אליו הצטרפתי עם שובי לישראל בשנת 1962 כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים.

הרבה מאלה שכתבו בעניין זה לא הבינו את עיקרי הדברים. הקרן למעשה מתווכת בין אלה שנבחרו על ידי ועדה ציבורית ונמצאו מתאימים, ראויים, ובעיקר מבטיחים בשירות הציבורי בישראל – להעשיר את עולמם, ליהנות משנה אקדמאית באוניברסיטה הנחשבת עד היום לטובה ביותר בעולם. ועדת הקבלה היא אשר קובעת מי יוכל להתמודד עם האתגר של שנת לימודים בהארווארד. מהיכרותי את בית הספר למנהל עסקים ידוע לי היטב שהקורסים שם לתואר שני אינם מן הקלים, דורשים ידע מעמיק בלשון האנגלית והבנה בכלכלה, מתמטיקה, סטטיסטיקה, מנהל עסקים ומנהל בכלל ומקצועות דומים.

תוכנית הלימודים אינה ימנית או שמאלנית. בסגל המרצים  יש מורים ליברלים ויש מורים שמרנים, אף אחד מהם, ואני אומר זאת מידיעה, לא ניסה ואינו מנסה לכפות את עמדותיו על תלמידיו. הם מנסים לפתוח ולהרחיב אופקים ולעודד חשיבה מקורית ויוצרת.

תוצר לווי של לימודים בהארווארד, היא הפתיחות לאוניברסיטאות חשובות באזור ביניהם המכון הטכנולוגי של מאסאצ'וסטס (בו למד נתניהו לשני תארים), ברנדייס, טאפטס ואחרות. כמו כן בוסטון משופעת בתרבות, התזמורת שלה היא אחת הטובות בעולם והמוזיאון לאמנות אחד הבולטים באמריקה. אני מקנא בכל מי שקיבל מלגה זו. הלוואי וירבו כמותם.

מירון מדזיני, פרופסור אורח (אמריטוס), החוג ללימודי אסיה, האוניברסיטה העברית בירושלים (לשעבר דובר של שלושה ראשי ממשלה בישראל).

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: לידידי הצעיר אהוד בן עזר שלום, רציתי לברך אותך כי נדמה לי שהמכתב העיתי שלך הוא כיום הבמה הספרותית היחידה שבה מופיעים דברי ספרות עברית, פרוזה ושירה, פעמיים בשבוע! – והם לרוב דברים שאפשר לקרוא אותם, להבין, ליהנות ולא להשתעמם. אולי יום אחד גם יציינו זאת בתולדותיה האמיתיות של הספרות העברית הלא-פלצנית שבתקופה הזו!

* ציטוט: ישראל נערכת להפיכתה למעצמת סחר ימי. מהשנה הבאה, 2021, עם שני נמלי הענק, שמתקדמים לקראת סיום. הנמלים קמו על שטחים עצומים, שייבשנו בים התיכון, וכך נקים בעתיד את פרוייקט 100 האיים שלנו, עד למרחק של לפחות 100 קילומטר מערבה מהחוף.

ישראל תגדל מאוד בשטחה, עד אינסוף.

בימים אלה החלו להגיע מנופי הענק הראשונים לנמל המפרץ החדש בחיפה. המנופים הגדולים ביותר בעולם, לאוניות ענק, שהיום לא יכולות להגיע לישראל. גובה כל מנוף הוא 120 מטר עם זרוע הנפה של 70 מטר, והם יתופעלו מרחוק.

החברה הסינית, שקיבלה זיכיון לנהל את הנמל הזה למשך 25 שנים, מייעדת אותו להיות קצה בדרך המשי הסינית, שתזרים סחורות ומוצרים מהמזרח מערבה. ישראל תהפוך לחיונית ומחוברת מתמיד. ערך המנייה של ישראל ממשיך לזנק. התעלמו מ"התקשורת" שמציגה רק את השחור. היא העבר, ולכן קורסת, ואנשיה מפוטרים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 21.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: בשעה ש"כתבים לענייני פלשתינאים" (תפקיד שהיה צריך לבטלו מזמן) חושבים שאנו רפי שכל, ומאמינים להזיות, המציאות לא עוצרת. הם מדווחים ששר החוץ המצרי בא לבקר (בהסכמה מוזרה שלנו) ברשות הטרור ברמאללה – כאילו יש שם עניין בכלל בעם המומצא?

הערב [21.7] המציאות דופקת על דלתם של המצרים, עם התקפה משולבת של דאעש, על בסיס של הצבא המצרי, בצפון סיני, באיזור ביר עבד, הגדוד הרביעי של הצבא. צפו בהתקפה [בסרטון], משולבת במכונית תופת ובירי כבד.

"ידע הוא כוח," ולא תוכלו להונות אותנו עוד, "תקשורת" ו"פרשנים": איבדתם את כוחכם.

ומה צועק המצולם המסכן [בסרטון]? "אלוהים, שמור עלינו... אלה חיות, ילדים, תצילו אותנו."

מצרים נמצאת ערב מלחמה ב"לוב", ופלישת הכוחות שלה לשם. ערב מלחמה עם הסולטן [ארדואן]. וערב מלחמה אפשרית עם אתיופיה וכמובן דאעש בסיני, ומחבלי עזה.

הערבים בישראל צריכים להניף את דגל מדינת היהודים כל בוקר, זו המדינה, ששומרת עליהם מהזוועות האלה.

ומי מחדיר את דאעש לסיני? הסולטן וקטר.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 21.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* "61 תושבי שכונת רחביה, שבה נמצא מעון ראש הממשלה, הגישו היום עתירה לבג"ץ בדרישה למנוע את ההפגנות. 'ילדים, זקנים, צעירים ומבוגרים מכל המגזרים והמינים, מוצאים עצמם בני ערובה, בתוך מחאה אשר הפכה בחלקה אף לאלימה. ללא גבולות ותוך התעלמות מוחלטת מנגיף הקורונה המשתולל בעולם,' כתבו העותרים. המדינה צריכה להגיב לעתירה עד 5 באוגוסט." ["הארץ" באינטרנט, 21.7.20].

יאללה, רחביה, תמותו! מי בכלל סופר אתכם! אנחנו, המפגינים, אנחנו האספסוף הנאור – אנחנו מחוסנים מנגיף הקורונה! זה הצ'ופר של הטיפשות!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן על מערכת המשפט. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל