פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1561

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באב תש"ף, 27.7.2020

עם צרופת תמונתו של שאול ורדי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: משירי קץ העולם: חָזוּת. נוּקְטוּרְן. כְּמִיהָה. // מתי דוד: המפגינים בפסטיבל הפוליטי ב"בלפוריאדה". // אורי הייטנר: 1. ההתנתקות: פוסט מורטם. 2. צרור הערות 26.7.20. // אמיר לוי מראיין את שי גולדין: "במחנה שלי אין יותר חופש ביטוי, השמאל הפך צעקני ואלים." // עקיבא נוף: טובלים ושרץ בידם. // עדינה בר-אל: שאול ורדי עוסק בגינון ומטפל בילדים ובמבוגרים באמצעות הצומח. // יונתן גורל: תפילת ערב. // משה איפרגן: הדיל בין התקשורת למערכת המשפט – משחית את שתיהן. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר'. // אהוד בן עזר: טביעת אצבעות. // תקוה וינשטוק: על תמרה, פירה ומנחם. // מינה גורל: ארבעה שירים. // תמר מחלין: חולמים. // נעמן כהן: רומא וירושלים. // י"ז: ימי הקורונה. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק ראשון. מַדְחֵס-הֶחָלָל של קפיטן יוֹקִי. בעקבות טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי המסתורי מווארשה. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך: העקירה. אם המושבות]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

משירי קץ העולם

חָזוּת

הַזְּמַן מְפַגֵּר אַחֲרַי  –

אֲנִי יוֹדַעַת לְמֶרְחַקִּים,

אֲנִי יוֹדַעַת שַׁלְוַת-רוֹמְמוּת

וּדְמָמָה שֶׁלְּאַחַר-הַמַּבּוּל;

אֲנִי רוֹאָה תֵּבַת-נֹחַ

וְיוֹנָה צְחוֹרָה

גָּחָה מִצֹּהַר

וְעָלֶה שׂוֹחֵק בְּפִיהָ;

אֲנִי רוֹאָה בְּחוּשׁ:

יוֹנַת-שָׁלוֹם,

שַׁלְוָה עֲמֻקָּה:

רֵאשִׁית  –  –  –

פֶּקַע-עוֹלָם נוֹבֵט  –  –  –

אֲנִי רוֹאָה

פִּגְרֵי-שָׂרָף-מַלְאָךְ

וְשִׁלְדֵי-תַּחֲנוֹת-הַמְרָאָה  –

מְפֻיָּחוֹת  –  –  –

אֲנִי רוֹאָה

תֵּבַת-נֹחַ לְבָנָה

נָחָה עַל הַרְרֵי-יְהוּדָה;

וְעַיִן צוֹפִיָּה

עַל פִּגְרֵי-אִיקָרוֹסִים

גּוּפָם:

שָׂרָף מַלְאָךְ

וְשָׂטָן כְּאֶחָד  –

אֲשֶׁר כַּנְפֵיהֶם

לַחֲרָבוֹת כִּתֵּתוּ  –  –  –

וְהָעַיִן צוֹפִיָּה וּמְחַכָּה

לְמוֹשֵׁךְ-הַתֶּלֶם

לְנוֹטֵעַ הַכֶּרֶם  –  –  –

1963

נוּקְטוּרְן

אוֹרוֹת דַּלִּים בְּאֹפֶל דּוֹלְקִים;

אוֹרוֹת-אֲדָמָה

עֲזוּבָה שְׁכוּחָה

תּוֹךְ לַיִל  –  כְּבַד-רֵיחַ וָסוֹד;

וּרְקִיעִים מֵעַל רְקִיעִים:

רְחָבִים לְאֵין-גְּבוּל  –

עֲרֵמוֹת-כּוֹכָבִים תּוֹכָם לוֹחֲשׁוֹת

אֲמִיר-עֵץ אֲלֵיהֶן נִצְמָד

בּוֹחֵשׁ בָּהֶן, מְטַאטֵא כֹּה וָכֹה  –

וּמִתְכַּוְּצִים וּמִתְפַּזְּרִים  –

כּוֹכָבִים גַּרְעִינֵי-עוֹלָמוֹת

מְפַעְפְּעִים, מְרַשְׁרְשִׁים לְרוּחַ-לֵיל

וּפֶתַע  –  בֶּקַע:

קוֹל חַד כְּסַכִּין

בַּדְּמָמָה הַדְּחוּסָה

נִתְקָע וְחוֹתֵךְ  –

קוֹל אָדָם אוֹ תַּן  –

בֵּין שִׂיחִים

;עַל גְּחוֹנוֹ זוֹחֵל?

וּמְטַר-הֵדִים מִתְנַפֵּץ, נוֹשֵׁר

מֵעֲנָפִים, מֵעָלִים

וּמִמַּחֲבוֹאִים  –  רִשְׁרוּשִׁים טְמִירִים...

וְשׁוּב אֵלֶם-דְּמָמָה

כְּבִמְצוּלוֹת-יָם

כְּמִתַּחַת מַיִם רַבִּים

תֵּבֵל בָּאֲפֵלָה טוֹבַעַת טוֹבַעַת...

1959

כְּמִיהָה

אֶכְמַהּ לְאַגְמֵי-יָרֵחַ

תְּכֻלִּים-קָרִים

אֶכְמְהָה אֶל אֲשֶׁר מֵעֵבֶר-לָזֶה

כֹּה לֵאָה אֲדָמָה זוֹ

יְוֵן-דָּמִים וַאֲוִיר-מָוֶת דָּחוּס,

טָעוּן, לְלֹא-זִיעַ  –  עוֹמֵד;

גָּמוּעַ שְׁחָקִים, כְּסִיל וְכִימָה

קַפֵּל בַּמֶּרְחַקִּים;

קָרוֹב לַשֶּׁמֶשׁ וְלוּא לְרֶגַע  –

וּאִיקָרוֹס חֲרוּךְ-כָּנָף

אַרְצָה צָנוּחַ  –  –  –

אֶכְמַהּ לְאַגְמֵי-יָרֵחַ

שְׁכוּחִים וְרוֹגְעִים...

לַעֲזוּבַת-נְצִיבֵי-מֶלַח

זוֹהֲרִים בֵּין סַלְעֵי-נְצָחִים

לֹא שְׁזָפָתַם אֶלָּא  –

עֵין-בּוֹרְאָם בְּהִוָּלְדָם

לֹא זָחֲלוּ בִּמְחִלוֹתָם

מַאֲוַיֵּי-יְלוּד-עָפָר;

קֹר-שִׂיאִים וּשְׁרִיקַת-רוּחוֹת-בְּרֵאשִׁית

שַׁלְוַת-רָמוֹת אֲפֹרוֹת

וְעֶדְרֵי-עָנָן צְחוֹרִים,

נוֹפֵי-בְּתוּלִים יְרֻקִּים

בַּעֲרוּגוֹת-שָׁמַיִם,

בִּשְׁמֵי-שְׁלָגִים

וְנִיחוֹחַ מְלָחִים נִגָּרִים;

אֶכְמְהָה דְּרֹךְ עַל קַרְקַע

לֹא דָּרְכָה עוֹד רֶגֶל-אֱנוֹשׁ

עָלֶיהָ

הִטְבִּיעַ פְּעָמַי רִאשׁוֹנָה בָּהּ  –

כְּפַעֲמוֹן יְצַלְצְלוּ צְעָדַי

יְזַמְּרוּ בְּטָהֳרָה

כְּהֵדִים מֵעוֹלָמוֹת לֹא שִׁעַרְנוּם

מוּלִי יַעֲנוּ  –  –  –

1958

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

מתי דוד

המפגינים בפסטיבל הפוליטי ב"בלפוריאדה"

היעדים של המפגינים מול ביתו של נתניהו בבלפור הם שניים: הבסטיליה והגיליוטינה. לכבוש את הבסטיליה של נתניהו, ולהוביל אותו לגיליוטינה ולערוף את ראשו הפוליטי.

המפגינים האלימים ניסו לפרוץ לביתו, שכינו אותו "ביביבסטיליה", ללא הצלחה הפעם. בהתפרצות הבאה שלהם יציבו את הגיליוטינה הסמלית ויערכו טקס עריפת הראש. הם מתפרעים ומחוללים מהומות בחוצות ירושלים ברוח דמיונית של "תחריר עממי", בניסיון להפיל את השלטון השנוא עליהם באמצעות הרחוב, מאחר שבקלפי ובכנסת הם לא מסוגלים לעשות זאת – בזכות הרוב היהודי, הציוני, הלאומי והפטריוטי הנורמטיבי שימנע זאת מהם.

חלקם של המפגינים הוא שמאל קיצוני חלקם אנרכיסטים. חלק מהשמאלנים הקיצונים ומהאנרכיסטים מתאמצים להתחזות ל"אידאליסטים". חשוב לציין ולהדגיש שישנם תמיד גם מפגינים שקולים מהשמאל הציוני הישן, שבאים להפגין נגד הכישלון בטיפול בקורונה, וכמובן גם נגד נתניהו והממשלה. חלקם אנשים מבוגרים נקיי כפיים, שנבלעים שלא ברצונם בהמון המתפרע, וזוכים לצערם בתקשורת – לסיווג כחלק מהמפגינים המתפרעים שלא לרוחם. כמובן שישנם גם מפגינים נגד הממשלה, מקרב המפגינים של בעלי העסקים, שעושים זאת ללא סממנים פוליטיים, כדי לזכות לקבל סיוע כספי במצבם. 

דגל אדום על המנורה מול הכנסת – שיא האנרכיה

ב"ידיעות אחרונות" פורסם בעמוד השער צילום שבו הונף על ידי המפגינים דגל אדום על המנורה שהיא סמל לאומי. מעשה של ביזיון ועלבון לכולנו. המפגינים המתפרעים מאמינים שסילוקו של נתניהו יביא פתרון קסם לכל הבעיות והצרות שבהן מצויה המדינה. לדעת המפגינים רק נתניהו אשם בה, ללא כל התחשבות במגפת הקורונה ששינתה את סדרי חיינו.

הציפיות והאכזבות מממשלת הרוטציה השיוויונית

לאחר שלושה סבבים של בחירות ללא הכרעה, שהתנהלו במהלך יותר משנה, הוקמה ממשלת האחדות, שכונתה ממשלת הקורונה. בציבור היתה ציפייה שהממשלה הגדולה הזו תיצור יציבות שלטונית ותפקוד יעיל והרמוני שיתופי בין כל שותפיה. מסתבר שהציפייה הפכה לכישלון ולאכזבה. בלתי אפשרי להמשיך לנהל ממשלה כאשר היא מצויה במשבר תמידי של מריבות אישיות ופוליטיות חסרות חשיבות לציבור.

על מה לעזאזל הם מתווכחים? הנושאים האישיים שמעסיקים את המעורבים בממשלה לא מעניינים כלל את הציבור שמצוי במשבר כלכלי, תעסוקתי ורפואי. דווקא בימים אלה, של משבר לאומי חמור ביותר, דרושה מנהיגות אחראית של אמת ומופת. דווקא בעת הזו המנהיגות נכשלה ואיכזבה. אנחנו בתקופה ראשונה בתולדות הציונות שאין באמת מחלוקות אידאולוגיות רציניות בין ימין לשמאל. מדוע המנהיגות לא מסוגלת להתגבר על המחלוקות האישיות והמפלגתיות החסרות כל חשיבות?

כנראה שכל הצמרת הפוליטית, בממשלה ובאופוזיציה, זקוקה לריפוי בהלם חיובי כדי לחזור לתפקוד אחראי ורציני בשעת משבר לאומי – רפואי, כלכלי, חברתי, תעסוקתי ושלטוני.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

זעקת האספסוף הנאור נגד המכת"זיות המשטרתיות המתיזות עליו מים כדי לפזר את הפגנותיו ואת התפרעויותיו – היא שיא של צביעות וזעקה של הקוזאק הנגזל! – אם תתפזרו בזמן ולא תפֵרו את החוק – לא יתיזו עליכם מים!

* * *

אורי הייטנר

1. ההתנתקות: פוסט מורטם

"מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג'בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?" שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את "ההתנתקות", שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה דבקים בתמיכתה בה.

לא, איני מתגעגע לג'בליה ושאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל-בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית, ורוב התעסוקות שלנו היו באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' ("עזה ויריחו תחילה"), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו"ש, גם במבצע "חומת מגן" לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של "חומת מגן" גויסנו בצו 8 לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי היתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.

האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?

אז מה היתה, בעצם, ההתנתקות?

היא היתה שלושה דברים. א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את "התוחמת הצפונית", היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא "רציני והולך עד הסוף".

ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא-נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו"ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו היתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה "להכניס את סוגיית יו"ש לפורמלין").

המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי-חקלאי וקהילתי – לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה, שמפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם. מחיר של קרע כבד בעם. ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון  שנבחר עם אג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב" פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ובני אלון שהתנגדו, ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.

באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב?

הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.

מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב"ג, תל-אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות, וישראל הבליגה זמן רב. וכשיצאה סוף סוף להגיב במבצע "עופרת יצוקה" "העולם" כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באיבו וקיבלנו בתמורה את עלילת גולדסטון. וממש לא התנתקנו מרצועת עזה. העולם וגורמים בישראל עדין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי... רצועת עזה לא הפכה לסינגפור אלא לישות טרוריסטית (ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש"פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות). חמאס ותושבי הרצועה, המירו את המאבק נגד "הכיבוש" למאבק בעד "השיבה", כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו לראשונה הכירה ארה"ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. וגם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. ולא בידי אובמה שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת (שאותם הם דחו כמובן), שבו, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.

תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

2. צרור הערות 26.7.20

* מלכוד הקורונה – אתגר הקורונה מציב בפני מקבלי ההחלטות מלכוד. השיקול הרפואי מחייב מקסימום סגר כדי למנוע מפגש ולעצור את המגפה, אך הסגר הוא אִיוּם נורא על הכלכלה והחברה.

טוב מאוד שבאיחור ניכר הוחלט על מינוי פרוייקטור ואני מקווה שיקבל סמכויות שתאפשרנה לו לעבוד. אני העדפתי מינוי איש צבא, כמו אייזנקוט, נומה, ושמות נוספים שהיו על הפרק, כיוון שאנשי משרד הבריאות מפגינים, עד כה, ראייה צרה, שמניחה את כובד המשקל בצורה קיצונית על השיקול הרפואי, וממעיטה במשקל הנזק הכלכלי. פרופ' גבי ברבש, בהופעותיו התכופות כפרשן הקורונה בחדשות 12, הפגין גישה קיצונית מאוד, ואני שמח שלבסוף הוא לא מונה תפקיד. פרופ' רוני גמזו, לעומתו, הוא בעל ראייה רחבה יותר.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באימוץ דרכים ללוחמה בקורונה המתמשכת, מתוך הבנה שאין המדובר ב"מלחמת ששת הימים" אלא במלחמה התשה; אמצעים שיאפשרו לחיות עם הקורונה בלי להשבית את המדינה ולהחריב את הכלכלה. יש להגדיל באופן דרסטי את הבדיקות, את האיכון הסלולרי ואת החקירות האפידמיולוגיות לצורך עצירת שרשראות ההדבקה בלי לעצור את המדינה.

* מסך מפוצל – המסך מפוצל. מצד אחד הפגנה נגד נתניהו. מהצד השני הפגנה בעד נתניהו. ובתווך, הצהרה של פרויקטור הקורונה הלאומי פרופ' רוני גמזו. גמזו נכנס תחת האלונקה, מקרין מנהיגות, סמכות, אמינות ובעיקר: אחריות, אחריות, אחריות. מקרין אחריות וקורא לכל אזרח בישראל לנהוג באחריות. ומשני צדדיו שתי מדגרות קורונה. בכל צד מאות או אלפי אנשים. שתי דבוקות. לא שמירת מרחק של שני מטרים, גם לא של שני ס"מ. גם לא של שני מ"מ. אנשים מיוזעים דבוקים זה לזה מלפנים ומאחור ומהצדדים. והם מקרינים בעיקר: חוסר אחריות, חוסר אחריות, חוסר אחריות.

[אהוד: אתה בכוונה מסלף ויוצר השוואה שקרית, כי אינך אומר שמההתחלה רוב-רובם של המפגינים הפרובוקטורים חסרי האחריות הם מן האספסוף הנאור של "רק לא ביבי!" – והם אינם וכלל לא היו – מקהל תומכיו של ביבי, כי אלה מעטים עדיין ברחובות, אבל אם מתנגדיו של ביבי ימשיכו לכבוש את הכיכרות ואת התקשורת, וליצור מראית עין שהם משתלטים על השלטון בישראל – אזיי אוי לנו ממלחמת אזרחים אלימה שתפרוץ כאן!]

* פסוקי השבוע – שתי אמירות שנאמרו בימים האחרונים ביטאו את תחושותיי ועוררו את הזדהותי. האחת היא של פרופ' רוני גמזו: "השבתי מיד בחיוב. זהו משבר רפואי, כלכלי וחברתי. אני לא שואל שאלות במצב כזה. פשוט מגיע." נעשה ונשמע במובן האצילי של המושג.

השנייה היא של נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "חדלו מן השיח על הקדמת בחירות. הרפו מהאפשרות האיומה הזו בימים אלה והישמרו לכם ממנה. מדינת ישראל אינה בובת סמרטוטים הנשרכת אחריכם, בעודכם מתקוטטים בלי הרף."

* מי הרעיב את מערכת הבריאות – אדלשטיין: "אחרי עשרות שנים של הרעבת מערכת הבריאות הבאנו בשורה." שר הבריאות אמר זאת בעקבות ההחלטה על תוספת משמעותית בתקנים למערכת הבריאות. אני מקווה שאכן יחול מפנה, אבל ראוי להתעכב על מהות דבריו. כשאני כתבתי דברים כאלה מיד נואצתי כ"רקלוביבי", או כ"בולשביק" (מילא "בולשביק", גרוע מזה... קיבוצניק) וכו'. והנה בא אחד המנהיגים הבולטים בליכוד, שלומד היום את מערכת הבריאות, והוא אומר בפירוש שמערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים. אבל ראוי לתרגם את דבריו מסביל לפעיל. לא "מערכת הבריאות הורעבה במשך עשרות שנים," אלא "ממשלת ישראל הרעיבה את מערכת הבריאות עשרות שנים." בעשור האחרון ראש הממשלה היה נתניהו. לפני כן הוא היה שר האוצר. נתניהו הרעיב את מערכת הבריאות. נתניהו ולפני כן אולמרט, שרון, ברק. מערכת הבריאות הישראלית היא מערכת מצוינת ביסודה. יסודה – בימים שבהם ישראל הייתה מדינת רווחה. אך עשרות שנות הרעבה פגעו בה קשות.

* מי ימצמץ ראשון – במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין "תקציב" לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של "תקציב" לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכול. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל.

איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן  טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה.

אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכול. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה.

אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו.

* פייק סקופ – אולפן שישי בערוץ 12 נפתח בידיעה מסעירה. הוקם בכנסת קבינט צללים לנושא הקורונה בראשות יאיר לפיד, וח"כי הליכוד גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת חברים בו.

זו באמת ידיעה מסעירה. אין צעד אופוזיציוני מתריס יותר מקבינט צללים. ושלושה ח"כים בכירים ביותר בליכוד שותפים לו? הרי זו הבעת אי אמון בוטה בממשלה ובראש הממשלה. אמנם שלושתם נפגעו מנתניהו בהרכבת הממשלה, אבל עד כדי כך? ואם הם מעזים לבצע צעד כה קיצוני, הדבר מעיד על התערערות אחיזתו של נתניהו בליכוד, בקרב מתפקדי הליכוד.

ובהמשך המהדורה חוזרים לסיפור הזה, וכדרך אגב נאמר שזו ועדת משנה לענייני קורונה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זה הסיפור? אז אין סיפור. ועדה של הכנסת אינה קבינט צללים. היא אינה פורום אופוזיציוני, גם אם יו"ר האופוזיציה עומד בראשה. ושלושת הח"כים מהליכוד לא הצטרפו אליה כצעד של התרסה, אלא כחלק מעבודתם הפרלמנטרית ובמסגרת חברותם בוועדת החוץ והביטחון.

פייק ניוז בהתגלמותו.

* התערבות של המחוקק – שכר חברי הכנסת מוצמד לשכר הממוצע במשק והוא מתעדכן באופן אוטומטי. בשל האבטלה הגדולה בגין הקורונה, השכר הממוצע (בניכוי המובטלים) גדל ב-15%. לפיכך, שכר הח"כים עומד לעלות ב-15%. אוטומטית. הח"כים לא צריכים לעשות כלום לשם כך. אבל העלייה האוטומטית שלהם (ושל השרים, רוה"מ, הנשיא, כלומר מי שאמורים לתת דוגמה אישית) בתקופה זו של משבר, היא אצבע בעין של הציבור וביטוי בוטה של אטימות. כיוון שעליית השכר היא אוטומטית, כדי שהיא לא תתבצע נדרשת התערבות של המחוקק.

ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) הציע הצעה יצירתית שאני מקווה מאוד שתאומץ. על פי הצעתו, השכר הממוצע שאליו יוצמד שכר הח"כים יכלול גם את דמי האבטלה של כל המובטלים במשק. אם כך יעשה, שכר הח"כים יירד ב-5%. קרעי ראוי לשבח על ההצעה ויש לקוות שהיא תתקבל.

החלטה של הכנסת להוריד את שכר חבריה בשעת חירום כלכלית חברתית זו, תהיה ביטוי למנהיגות (כי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית) ולאחריות.

* החשפנית – הפְרֵחָה המעורטלת שאוננה מעל סמל המנורה בהפגנה האנרכיסטית, קורצה מאותה שקית זבל שממנה קורצה ה"שחקנית" הפעורה נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל. מי שמחלל סמל, אינו מחלל את פיסת הבד או את גוש המתכת, אלא הוא מבזה את מה שהדגל או הפסל מסמלים. ובמקרה הזה – את מדינת ישראל. זהו מפגן מבחיל של שנאה למדינת ישראל. 

כנופיית האנרכיסטים הרדיקלים שהשתלטה על המחאה של העצמאים והנפגעים מ"הקורונה הכלכלית" ושדדה אותה, היא כנופייה שהאוייב שלה הוא מדינת ישראל. הדבר האחרון עלי אדמות שמעניין את האנרכיסטים הוא מזור לכאב המובטלים ופתרון למצוקת העצמאים. פתרון כזה הוא האיום הגדול ביותר על האנרכיסטים. האנרכיסטים מנצלים בציניות את המצוקה, כדי לחולל כאוס ואנרכיה במדינת ישראל. אין לי ספק שהם חותרים במזיד להידבקות המונית בהפגנות.

* החפצה – האם ארגוני הפמיניסטיות יוקיעו את ההחפצה הדוחה והבוטה של האנרכיסטית המתערטלת בהפגנה? ואת דבוקת החשפניות למחרת?

* העו"סית האנרכיסטית – כתבה לי מישהי שהיא לא מבינה איך אני כותב על הפרחה שהתערטלה בהפגנה מול הכנסת שהיא אנרכיסטית. היא עובדת סוציאלית. וואו! ממש מרגש.

זה כמו לומר שהבריון האלים ברק כהן הוא לא אנרכיסט כי הוא עורך דין, וכנ"ל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר.

(מסתבר שהיא בכלל לא עו"סית אלא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אני מקווה שהיא לא תהיה עובדת סוציאלית. מתאים לה יותר להתפרנס מחשפנות).

* תמונת ראי – האנרכיסטים השמאלנים הם תמונת הראי של נוער הגבעות. כל אחד מהם יכול היה בקלות להיות בנוער הגבעות ולהיפך.

* נתניהו במדי SS – האנרכיסטים המפגינים נגד "חוק הקורונה הגדול" מכנים אותו "חוק ההסמכה". חוק הקורונה מסמיך את ממשלת ישראל לצעדי חירום בנושא הנקודתי של הקורונה, למען בריאות הציבור, ומאפשר לכנסת לבטל אותן בפרק זמן של 24 שעות מקבלתן. חוק ההסמכה הוא החוק שקיבל הפרלמנט הגרמני, לאחר עליית היטלר לשלטון, שהעביר להיטלר את כל סמכויות החקיקה ובעצם ביטל את כוחו של הפרלמנט. השימוש הנואל במילים האלו, כמוהו כהנפת תמונות של נתניהו במדי SS. זו הסתה פרועה.

* סתימת פיות – לפני שבועות אחדים פירסמתי בפייסבוק רשומה שבה הבעתי את דאגתי מכך שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט תסתיים ברצח. ביביסטים התלוננו על הרשומה וגרמו למחיקתה בידי פייסבוק.

חלפו שבועות ספורים ופרסמתי רשומה, שבה הבעתי שאט נפש מהפרובוקציה המחפצנת של האנרכיסטית שהתערטלה בהפגנה, והפעם אנרכיסטים ואנשי שמאל רדיקלי הסתערו עליי והביאו לחסימתי בפייסבוק ל-24 שעות.

חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית, הפעם בגרסת סתימת הפיות. כרגיל, מי שבשם חופש הביטוי מרשים לעצם למתוח כל גבול, עד אבסורד, מתבכיינים כשמבקרים אותם וממהרים להפעיל את משטרת המחשבות.

* הבואש – עמית סגל חסם בטוויטר את יאיר נתניהו. הוא לא יכול לשאת את הצחנה העזה.

כעבור ימים אחדים הוא שחרר את החסימה. אפשר להבין אותו – אמנם הבואש ימשיך להפיץ את הביוב, אך מבחינתו, כעיתונאי, חשוב לו לשמוע באמצעות בובת הפיתום מה ב' נתניהו חושב ואינו מרשה לעצמו לומר בגלוי. עמית, המתוחכם, כתב ש"אם אבא אומר – עושים," כלומר שאבא שלו יעץ לו לבטל את החסימה. אבל הרמז דק כפיל – ההסתה והשקרים שמפיץ הבן, הם במצוות האב.

* החוק למניעת טיפולי המרה – פיקוח נפש דוחה משמעת קואליציונית.

* פיקוח נפש – הסיכוי שהומו יהפוך לסטרייט כתוצאה מטיפול המרה הוא אפס. הסיכוי שהומו יתאבד כתוצאה מטיפול המרה – גבוה. טיפולי המרה מכניסים הומואים לארון (קבורה).

* הערה לזכותו של נתניהו – להערכתי, נתניהו תומך בהצעת החוק נגד התעללות בחסרי ישע וניסויים מסכני חיים בבני אדם (כלומר "טיפולי המרה"). לכן הוא אישר לאמיר אוחנה להצביע נגד החוק. לכן הוא אישית נעדר מן ההצבעה. לכן, למרות שהוא ידע שכחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה תתמוכנה בחוק הוא לא ערך גיוס כללי בליכוד ולא ניסה למנוע את קבלת החוק. לא בכדי עיקר הזעם של המפלגות החרדיות הופנה כלפי הליכוד. הן מבינות שנתניהו דאג שהחוק יעבור בקריאה טרומית.

* מזמינים את הפיגוע הגדול – מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע "חומת מגן".

הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכול יודעים שהגדר פרוצה. הכול יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע. אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים.

* זכות גדולה – זכות גדולה נפלה בחלקי – להיות שותף להקמת יישוב חדש בארץ ישראל. אני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה של היישוב החדש רמת טראמפ, בצפון הגולן. גלגלי הקמת היישוב, במובן התכנון הפיזי ובמובן של גיבוש הקהילה המייסדת, מתקדמים מהר ויפה. השבוע אמור היה להתקיים כנס של המועמדים ליישוב, אולם בשל מגבלות הקורונה המרנו אותו במספר מפגשים שלכל מפגש הוזמנו 8 זוגות. המפגש כולו נעשה תוך הקפדה על הכללים – באוויר הפתוח, בריחוק חברתי ובעטיית מסכות.

כבר בעוד 3-4 חודשים תעלה הקבוצה הראשונה של החלוצים למגורונים במחנה הזמני של היישוב. וכעת המשימה שלנו היא גיבוש הקבוצה. ביום שישי היה המפגש הראשון עם קבוצת המועמדים הראשונה, והייתה זו בעבורי חווייה מרגשת ומרוממת נפש, לפגוש אידיאליסטים חדורי תשוקה חלוצית.

רמת טראמפ (אני מקווה שזה שם זמני...) יהיה יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שדגליו הם התיישבות, קהילתיות, שותפות דתית-חילונית, משימתיות למען החברה הישראלית ואיכות הסביבה.

* גויאבה ביולי – נעמי שמר עוד לא ראתה שלג באמצע הקציר. ואילו אני אכלתי גויאבה באמצע יולי. לא ייאמן. מסתבר שאלו גויאבות מן הערבה.

* ביד הלשון: ברבש וגמזו – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשם המשפחה ברבש, כתבתי שראשי התיבות הם בן רבי שניאור. הגיבה נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי:

"גבי הוא אחיה של חברתי הטובה מימי ביה"ס היסודי – רבקה ברבש. ראשי התיבות הן (על פי עדותה) בן רבי בן שניאור (אורי הייטנר השמיט ב' אחת). גבי הוא בן גילו של אחי – דוד, והייתי מבאי ביתם. אימא של גבי ברבש הייתה ילידת חברון."

הפינה הוקדשה לכבודו של ברבש לרגל מינויו הצפוי לפרוייקטור הקורונה, אך הוא לא קיבל על עצמו את התפקיד, ולתפקיד מונה פרופ' רוני גמזו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

... ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה."

(מתוך פינה שהוקדשה למשורר והפזמונאי יוסי גמזו ז"ל).

אורי הייטנר

* * *

לפתוח בחודש ינואר 2021 במשך שלושה ימים בשבוע על פני שנה וחצי מינימום [עם 333 עדים!] – את שלב ההוכחות במשפטים נגד נתניהו, וזאת כאשר המדינה, בהנהגתו הנבונה והאחראית, נמצאת בעיצומו של משבר הקורונה שספק אם ייחלש עד אז – תגידו, אתם יצאתם מדעתכם?

* * *

אמיר לוי

שי גולדין: "במחנה שלי אין יותר חופש ביטוי, השמאל הפך צעקני ואלים."

מתוך אתר "מידה", 23/07/2020

העיתונאי והסופר שי גולדן על מחיר העצמאות המחשבתית ("קיבלתי איומים על חיי"), השיח האלים במחנה בו צמח ("מתירים דמו של רה"מ") וסתימת הפיות בתקשורת ("אין מקום לקול אחר")

בתוך אווירה ציבורית ופוליטית הולכת ומקצינה, נדיר מאוד לשמוע קול מרענן ושונה כמו זה של העיתונאי והסופר שי גולדן. למרות שהוא מגדיר את עצמו כאיש שמאל, גולדן מתח במשך השנים ביקורת נוקבת על כל המחנות הפוליטיים, כולל שלו עצמו, ודף הפייסבוק שלו הפך לאחרונה למוקד של מיספר סערות. כך למשל כתב בפוסט מעורר תהודה השבוע על האיומים שקיבל דווקא משמאל בשל דעות שהשמיע, וטען כי "השמאל איבד את הזכות לקרוא לימין אלים." בשיחה מיוחדת עם 'מידה' גולדן מספר על המחיר האישי של עצמאות מחשבתית מול פילוג ומחנאות פוליטית, על השיח האלים במחנה השמאל בו צמח וגורמיו ועל מצב תעשיית התקשורת בישראל.

"לאורך שנים אני מקפיד לשמור על עצמאות אינטלקטואלית," גולדן אומר על הסיבות שהובילו אותו לכתיבת הפוסט. לדבריו, "זה לא דבר שמקובל ואהוד בישראל שבה מצפים ממך לתגובה אוטומטית לכל נושא – יש רשימת נושאים ואתה אמור להחליט מה דעתך לגביהם לפי השיוך הפוליטי שלך. אם אתה איש ימין או שמאל, אנחנו יודעים באופן אוטומטי מה דעתך למשל בנושא עובדים זרים, פרשת הכדורגלנים או סגר הקורונה. זה הפך את השיח הישראלי למשעמם מאוד מצד אחד, ומצד שני אלים מאוד. ברגע שאתה מעז לסטות מהגבולות הברורים של כל מחנה אז אנשים מסתכלים עליך ואומרים: רגע, מה אתה? שמאל או ימין? אני החלטתי להיות נאמן לעצמי ולא למחנה, ובישראל יש לזה מחיר שאותו שילמתי משני הצדדים."

איזה מחירים למשל?

"כשכתבתי בעבר את דעתי למשל על פרשת אלאור אזריה הרבה חברים ימניים כעסו עליי, וגם בכל פעם כשאני יוצא נגד חברי המחנה שלי בשמאל אז אני חוטף מיד. ההבדל הוא בעוצמת התגובות. מימין כותבים לי הערות קשות כמו "בוגד" או "לך לעזה", שזה לא נעים אבל לפחות לא יורד לנושאים אישיים. כשאני כותב נגד השמאל התגובות תמיד יהיו אישיות: נכנסים לחיים הפרטיים שלך, מנסים לבטל את כל מה שעשית בעבר, מטילים ספק ביושרה שלך ולוקחים כל מעידה קטנה שלך ומנפחים אותה. פשוט מתקפה אישית מוחלטת. העלבונות תמיד מכוערים ונמוכים ומכוונים לפגוע בך כאדם במקום להתמודד עם הטענה. גם בימין יש אלימות ובוטות, אבל האלימות הכי מלחיצה, קיצונית ומפחידה שאני חוויתי הייתה מצד שמאל"

סיפרת שספגת גם איומים ממשיים.

"במשך הקריירה שלי קיבלתי המון נאצות, אבל רק שלושה מקרים שבהם נחצה הגבול ונאלצתי לפנות למשטרה. שניים מהם קרו אחרי שכתבתי נגד אנשי היסטריית ה"הדתה", וטענתי שזה בעיניי מנגנון לרדיפה של כל סממן ליהדות והמצאה של יהודים ששונאים את עצמם. קיבלתי אז איומים מפורשים מאדם שכתב שהוא יודע איפה אני גר ואמר שיחסל אותי ויגרום לזה להיראות כמו תאונה. לאחרונה קיבלתי איום מפורש נוסף אחרי שהתבטאתי נגד "מחאת בלפור". אדם שלח לי את הכתובת שלי ואת השם של בית הספר בו הבת שלי לומדת."

איך הגבת לזה?

"כמובן שזה מלחיץ ומאוד לא נעים. בתור עיתונאי אתה רגיל לאינטרקציה עם הקהל שחלקה לא נעימה, אבל כשזה מגיע לרמות מפחידות כאלה זה כבר חוצה את הגבול. מישהו הלך וטרח למצוא את הכתובת שלי או לברר איפה הילדה לומדת? אתה מבין שמספיק בנאדם אחד משוגע כדי שיקרה משהו נורא."

איך אתה מסביר את ההבדלים בסגנון ובעוצמת התגובות בין ימין לשמאל?

"אני חושב שיש הבדל תהומי בין התפיסה של הימין והשמאל בישראל. הימין רואה בעצמו כמי שמגן על ערכים ואידיאולוגיה שבבסיסה הרעיון של מדינת ישראל ועם ישראל. גם כשהמחנה תומך בנתניהו אני מאמין שהוא עושה את זה מתוך אמונה שזה מה שטוב לישראל. הזעם בשמאל מגיע ממקום אחר, מתוך תחושה שרק הם צודקים בכל נושא ומי שסבור אחרת מפריע לממש את הצדק האבסולוטי. אנשי השמאל לקחו לעצמם בלעדיות על המוסר ולכן אם אתה יוצא נגדם, מבחינתם אתה יוצא נגד הצדק עלי אדמות. אני איש שמאל ציוני שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, אבל עכשיו אומרים לי שאני ביביסט כי אמרתי את דעתי ששונה משלהם."

דיון בכל נושא תמיד יהיה מפוזיציה? אין עוד סיכוי לענייניות?

"בשוליים אפשר למצוא זירות של דיאלוג שהן מכבדות וראויות ויש בהן שיח מעניין, אבל המיינסטרים היום הוא צעקני אלים. כמעט כל פוסט בפייסבוק שעוסק בנושא פוליטי מימין או משמאל, אפילו של אדם פלוני, מתפתח מיד לזירה של אלימות בוטה וגזענות ותגובות מכלילות ופשטניות."

כדי לנסות וליצור התחלה של שינוי במגמות האלה, גולדן משתמש בין השאר ברשת הפייסבוק בה הוא מעלה באופן קבוע פוסטים בענייני השעה אשר זוכים לתהודה רבה. "אני מנסה לפחות בזירה הקטנה שלי לייצר מקום שבו הדעה שנשמעת לא אוטומטית," הוא מסביר ומוסיף: "מי שנכנס לעמוד שלי לא יודע מראש מה דעתי בכל נושא. אני ציוני ויהודי מאמין מאוד, אוהב את מדינת ישראל וחושב שיש לנו זכות על האדמה הזו, ובמובן הזה יש לי מכנה משותף רחב עם חבריי בימין. מצד שני אני גם הומניסט וליברל שמאמין בזכויות אדם ויש אנשים שזה פשוט לא מסתדר להם. לכן אני מנסה להראות שהחיים שלנו מורכבים ולא הכל אוטומטי: אפשר לאהוב את השם וגם לחשוב שלהט"בים הם ברואי כפיו. אני מקווה למצוא את האנשים שמקשיבים ובאמת חושבים ומתייחסים לטענה ולא לאדם שטוען אותה."

אתה מזהה שקיים קהל כזה?

"אני נתקל בלא מעט אנשים שצמאים לשיח אחר, גם ברשתות החברתיות וגם במעגלים האישיים שקרובים אליי. מתפתחת תופעה של אנשים שנמאס להם שלא שומעים אותם ונמאס להם גם לסתום פיות לאחרים. אנשים קצת נבהלו מעצמם והתעייפו מהמלחמות. אני מקווה שהמגמה הזו של חופש ביטוי אמיתי תתחזק כי זו התקווה של הדמוקרטיה בישראל."

אתה חש שאין חופש ביטוי בישראל?

"לאחרונה אני מתחיל להרגיש ככה. כמובן שבישראל עדיין מותר לך להגיד ולצעוק מה שאתה רוצה ונגד מי שאתה רוצה, אבל הבעייה היא שחלק מהזרמים בחברה הפכו להיות צנזורים אנטי-דמוקרטיים וקמה לה משטרת מחשבות שמנסה להפיל כל מי שחושב קצת אחרת. קח למשל את מוקי, שהיה נער הפוסטר של המיינסטרים השמאלי בישראל, אבל חטף על הראש אחרי שהעז להגיד שההפגנות בירושלים הן אלימות בעיניו ושזו לא המטרה לשמה הגיע למחות. מה בסך הכול הוא ביקש? להפגין בכבוד ובשלום בלי אלימות. הרי זה המסר שעליו נבנה השמאל, אבל היום הכול הפך להיות קשור לביבי. שמעתי מישהו שאומר שאנחנו גרועים בכדורגל בגלל שראש הממשלה מושחת. כשזה מגיע לרמות האלה זה מפחיד."

נראה שיש דרישה מאנשי תקשורת ותרבות להביע את דעתם, אבל כשהם אומרים דעה קצת אחרת אז מנסים להשתיק אותם.

"ברור. אתה תהיה נאור, הומניסט מקובל וצודק רק אם תגיד את הדברים הנכונים. בשמאל כל הזמן לועגים לאנשי ימין שהם מקריאים מדף מסרים, אבל גם להם יש דף כזה. אני יכול להגיד לך עכשיו את התשובות האוטומטיות שייתן לך איש שמאל בכל נושא שתשאל אותו. אבל כשאתה מעז לומר משהו קצת אחר אז לא רק שמטיחים בך שאתה "לא משלנו," הם גם אומרים לך שאתה בוגד ובעצם שייך למחנה השני. מספיק כתם אחד קטן בשביל לגרש אותך – או שאתה טהור או שאתה בוגד, סטית מהקו ואין לך סיכוי לחזור. אמרת משפט אחד לא נכון ואתה מיד "אפס" ו"שופר". מוחקים אותך ואת כל מה שעשית בחיים. זאת משטרה שגורמת לאנשים שחברים בה להתיישר כי הם מבינים מה קורה למי שמעז לסטות. מצד שני, אם אתה מגדף את נתניהו נושאים אותך על כפיים ומכתירים אותך לגיבור אמיץ. מה האומץ לחזור בדיוק על אותם דברים שכל המחנה שלך אומר? זה מגוחך."

יש אנשים בתעשיית התקשורת שחושבים כמוך אבל חוששים לדבר?

"בימים האחרונים קיבלתי הרבה מאוד הודעות תמיכה מאנשים וביניהם היו כמה עיתונאים שעובדים למשל ב'הארץ' או בחדשות 13. הם הודו לי על זה שאני כותב את הדברים שהם חושבים אבל מפחדים להגיד. אחד אפילו אמר לי שהוא מפחד לעשות לי לייק בפייסבוק כדי שזה לא יתפרש כתמיכה."

מאיפה מגיע החשש הזה?

"הם יודעים טוב מאוד מה המחיר ומעדיפים שלא לשלם אותו ולהיות מגורשים ומנודים מהמחנה. אני יכול להבין אדם שחושש לצאת מהשורה ודואג לפרנסה שלו. מעשה כזה יכול להפוך את החיים להרבה פחות נעימים ואולי גם לפגוע במקום העבודה שלך. ככה בדיוק פועלת משטרת מחשבות: אנשים אומרים במחשכים את מה שהם מרגישים כי הם פוחדים לדבר בגלוי. מדברים על "ניצני פשיזם בישראל"? אני לא בטוח שהימין הוא האחראי הבלעדי לזה. היום מי שמוביל את הרכבת הזו נמצא בשמאל."

סערה נוספת שעוררה כאמור תהודה גדולה סביב גולדן התרחשה כאשר כתב לאחרונה נגד מחאת אנשי השמאל מול מעון ראש הממשלה בירושלים, הגדיר אותה בין השאר כמחאה פוליטית ומנותקת והזהיר מפני האלימות בשיח. "אני שומע קריאות לעלות על בלפור עם לפידים או קריאות לעשות את יום הבסטיליה. לדעתי זוהי הסתה לרצח בהגדרה," הוא אומר בשיחתנו. "מי שמדבר על לפידים ובסטיליה יודע בדיוק מה המשמעות של דבריו ואיזה דימויים זה מעורר בקרב הקהל שלו. אני כבר לא מדבר על כינוי גנאי והשוואות לנאצים, אלא על הסתה לרצח. כשהופצו תמונות של רבין במדי אס.אס כל המדינה רעדה ועכשיו זה עובר בשקט."

אתה מזהה מאפיינים של אותה תקופה בימינן?

"בתקופה שלפני רצח רבין היתה אווירת הסתה ציבורית שהוציא מתוכה רוצח, ואני בהחלט מרגיש שגם היום יש הכשרה של הקרקע להתרת דמם של ראש הממשלה ושל בני משפחתו. אני בהחלט חושב שאם יאיר נתניהו למשל יסתובב היום ברחוב בתל-אביב יש דאגה ממשית לשלומו, לאו דווקא מהציבור הרחב אלא מאותו משוגע אחד."

איך מחאה שאמורה היתה להיות חברתית הקצינה ככה?

"אחת מחברות הכנסת לשעבר מהשמאל אמרה ש"חבורת אנרכיסטים חטפה את המחאה המוצדקת בתולדות ישראל וסתמה את הפה לתשעה מיליון איש." אני חושב שזה מה שקרה. המחאה התחילה מתוך תחושות קשות באמת סביב התנהלות הממשלה במשבר הקורונה, וגם לי היתה ביקורת חריפה על המחדלים שנעשו. הנגיף לא מבדיל בין ימני לשמאלני והוא פגע בכולם באופן שווה, גם בריאותית וגם כלכלית. אבל במקום לקחת את המכנה המשותף הזה ולנסות לחבר, האנשים שמובילים את המחאה לקחו אותה לבלפור ושוב לצעקות על "שוחד והפרת אמונים." בשנייה שעשית את זה לקחת את כל מי שתומך בנתניהו והוצאת אותו מהמשחק."

גם מחאה נגד שחיתות יכולה להיות מוצדקת.

"אנשים רצו לדבר על לחם אבל אתה מכריח אותם לצעוק על שחיתות. יכול להיות שנתניהו מושחת אבל זה יתברר בבית המשפט וצעקות על שחיתות לא ממש מעניינות עכשיו. יש מיעוט קולני שהשתלט על המחאה ומנהל אותה וכל האחרים שותקים ומפחדים. ככה בדיוק השוליים השתלטו על השיח המרכזי בשמאל, וככה במקום להוציא מיליונים לרחובות הם נשארו עם כמה אלפים בבלפור. אף אחד שם לא עצר לרגע לחשוב אם זה דבר חכם או נכון לעשות."

אחרי שנים ארוכות כאיש תקשורת מצליח ומגיש תוכניות בטלוויזיה וברדיו, גולדן מזהה מגמות מטרידות גם במקצוע העיתונות. כדוגמה לכך הוא מביא את המקרה בו רינה מצליח אמרה בשידור כי אנשים מצביעים לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם. "במדינה מתוקנת רינה מצליח לא היתה ממשיכה לשדר," טוען גולדן. "איך אפשר להגיד משפט כזה בשידור ואז לחזור לעבודה אחרי שבוע כאילו לא קרה כלום? הרי ברור שאם היתה אומרת משהו נגד ערבים היתה מפוטרת באותו היום, ובטח לא ממשיכה להגיש חדשות. המקרה המביש הזה מראה את הלך הרוח בתעשייה. הקולות כמו זה של רינה מצליח מגיעים לאולפן כי אלה אותם קולות שנשמעים במערכת כולה, וזאת הבעייה הגדולה."

נראה שבתקופה האחרונה יש קצת ניסיון לאיזון בחלק מהערוצים.

"תראה מה קורה כשינון מגל או בועז ביסמוט למשל יושבים באיזה פאנל מול שלושה או ארבעה אנשי שמאל. מיד קופצים בברנז'ה וצועקים שמנסים לדחוף בכוח אנשי ימין. אלה אנשים שמדברים כל היום על תקשורת חופשית ודמוקרטיה אבל לא מוכנים שיהיה אפילו אדם אחד שישמיע קול קצת אחר. במחנה שלי כבר אין יותר חופש ביטוי. זו האמת."

אמיר לוי / שי גולדין

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

* * *

עקיבא נוף

טובלים ושרץ בידם

ושוב מופגזת אלטלנה

והסֶזון, שוב, בלי לחדוֹל,

כשהשנאה מאז, עודֶנָה,

הרי היא שוב כאן, וּבְגָדול.

עוטָה מילים של צוף ויופי,

נוטֶפֶת טון של התנשאות,

כְשֶבַּאַחֵר רואים רק דוֹפי,

אבל שָׁרים הם על רֵעוּת.

טובלים ושֶׁרֶץ בְּיָדָם,

על דמוקרטיה מדַבְּרים,

תוך התעלמות כי זה העָם

בקלפי סָח דברים ברוּרים:

מי מנהיגו ומה הדרך

ומה "נאור" ומה עָכוֹר,

ויש לו דֶגֶל, יש לו עֶרך,

ולא הדגל השחור.

אתם השולפים סכינים בשידור,

תגלו למולכם עם נבון וסָדוּר:

אתם , בני זימְרי, הקשיבו נא טוב:

בתיבת הקלפי – זה אנחנו הרוב,

ושוב לא נספוג ה"תותח הקדוש",

דמֵנו מכם – אנחנו נדרוש.

* * *

עדינה בר-אל

צמיחה מתוך מצוקה

גינון טיפולי במצבים רגשיים קשים

שאול ורדי עוסק בגינון ומטפל בילדים ובמבוגרים באמצעות הצומח

מה נותן הקשר אל הטבע, בעיקר אל הצומח? מי שעוסק בעבודת אדמה בכלל ובגינון בפרט, חייב לתכנן, להכין מראש את כל הדרוש, לעבוד בשלבים, לעקוב אחר תהליכים, להתמודד עם מזג האוויר ועוד ועוד. במשך כל התהליך ובעיקר בסופו, מרוויחים חוויות הקשורות במראות יפים, ריחות נעימים ותחושה של טקסטורות שונות. זאת ועוד, לאחר שיצרנו גן פורח יש סיפוק אדיר מהישג שהשגנו במו ידינו ומהיצירתיות.

בין חובבי הצמחים יש כאלו שניחנו במה שנקרא "אצבעות ירוקות" – כל צמח שינסו לגדל, יצליח. ויש שזקוקים להדרכה ולייעוץ בנושא. אבל הגינון אינו נשאר רק בגדר של תחביב. הוא משמש גם כלי לטיפול וריפוי של ילדים ומבוגרים במצבים רגשיים, פסיכולוגיים ופיסיים הזקוקים לשיפור. באמצעות עבודה בגינון, בהדרכת מומחים, ניתן לעשות זאת.

אחד האנשים שעוסק בכך בהצלחה מרובה הוא שאול ורדי, חבר מושב ניר-ישראל.

שאול נולד בשנת 1944 בקיבוץ חפציבה להורים יוצאי גרמניה, שהגיעו ארצה בשנת 1935. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לשניים. ילדותו ונעוריו עברו עליו בקיבוץ, ומובן שהוא ספג שם אהבה לטבע, לנוי, וצבר ניסיון וידע בענפי חקלאות שונים. בצבא שירת שאול כמפקד טנק בחיל השריון. הוא השתתף במלחמת ששת הימים, בה נפל חלל אחיו הצעיר, יאיר ז"ל. אחר כך השתתף שאול גם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1986 הגיע עם רעייתו נורית, רופאה במקצועה, למושב ניר-ישראל. במשך שלושים ושתיים שנים הוא היה הגנן הראשי בבית החולים "ברזילי" באשקלון, ושביליו הפכו לגן פורח, עד כי בית החולים קיבל "כוכבי יופי" מטעם "המועצה לישראל יפה". (אגב, שאול שימש גם כשופט במועצה זו במשך שנים רבות).

בנוסף לעיסוקו בגינון שימש שאול כעוזר למנהל האדמיניסטרטיבי. במרוצת הזמן הוא צבר ידע רב בחקלאות בכלל, ובגינון בפרט. מי שמכיר אותו יודע, ששאלות בעניין זיהוי צמחים ופרחים ניתן להפנות אליו, ותמיד לזכות בתשובה מהירה ומדויקת. בנוסף למה שקיבל בחיי היו-יום ובעבודה בקיבוץ, למד שאול במסגרות שונות והשתלם. החל ממדרשת רופין לחקלאות, דרך מנהל שירותי הבריאות באוניברסיטת תל-אביב, וכלה במכון אבשלום, בו הוא לומד נושאים בידיעת הארץ כבר שלוש-עשרה שנים. כמו כן הוא מטייל ב"שביל ישראל" עם קבוצת חברים, וכדי לסיימו נותרו להם 200 קילומטרים אחרונים.

ועתה לריפוי בגינון – בנוסף לכל הנ"ל השתלם שאול בסמינר הקיבוצים במקצוע "גינון טיפולי". וכן למד בקורסים נוספים שיטות שונות של טיפול בפוסט טראומה. תוך כדי עבודתו ב"ברזילי", הוא החל לעבוד בגינון עם חולים שהיו מאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים. הוא גילה עד כמה ניתן לעזור לאנשים להתחבר לטבע ולצמחייה, וכמה זה תורם לשיפור הרגשתם. שאול הקים חממה טיפולית בתוך בית החולים, שהיתה מיועדת למבוגרים באשפוז יום ולילדים מרפאתיים ומאושפזים. החממה שימשה פינה חמה ומרגיעה, בה התאפשר לו לשוחח עם המטופלים על רגשותיהם ומצוקותיהם, על אירועים טראומטיים שעברו ועוד. כל זאת תוך כדי הטיפול בצמחים, אשר משרים רוגע. אוכלוסייה מיוחדת שזכתה לטיפולו של שאול היא ילדים נפגעי פעולות איבה במבצעים "עופרת יצוקה", "צוק איתן" ו"עמוד ענן". 

באחד המקרים עבד שאול עם ילד, שנפגע נפשית מנפילת קסאם בחצר ביתו בעת מבצע "עמוד ענן". הילד, שהיה אז בן תשע, שהה עם אחיו בבית לבד, ללא ההורים. לפתע נפל הקסאם, ובגדר האבן של הבית נפערו חורים גדולים. כאשר הגיעו כוחות הביטחון, היתה מהומה גדולה, ואף אחד לא ניגש להרגיע את הילד, שהיה במצוקה גדולה. שאול טיפל בילד זה עד הגיעו לכיתה י"ב, כולל ביקורים של שאול בביתו. בין השאר שתלו השניים צמחים בחורים שנפערו בגדר האבן מפגיעת הקסאם. הילד נקשר מאוד לצמחים שצמחו שם, והשיג מעט רוגע, לאחר שבמקום חורים פעורים היו בגדר הבית צמחים פורחים.

שאול לא הסתפק בעבודה עם מטופלים בבית החולים, ולאחר שעות העבודה עבד עם גברים וילדיהם במרכז "הורים-ילדים" באשקלון. שם הם טיפחו גינות, ותוך כדי כך התחזק הקשר בין האבות לילדיהם. במעון לנשים מוכות הוא הדריך בגינון אימהות וילדיהן, ששהו שם יחד עימן.

במרוצת הזמן עבד שאול במשך שש שנים גם בבית חולים "קפלן" ברחובות עם מטופלים באשפוז-יום פסיכיאטרי. שם יצרו בהדרכתו גינות במתחם בית החולים.

לאחר פרישה לגמלאות החל שאול לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי ספר באשקלון. ילדים אלו – ביניהם עם בעיות של קשב וריכוז, עם בעיות רגשיות, וכן ילדי אסירים וילדי משפחות במצוקה – זוכים לטיפולו של שאול בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה ילדים. 

בעבודה עם הילדים הללו מגלה שאול יצירתיות רבה. דוגמאות: בחנוכה הם יצרו חנוכיות מתפוזים, ששימשו כ"קנים" לנרות. בפורים יצרו לעצמם הילדים מסכות מעלי סברס גדולים. ומובן שכל העת הם נהנים מפירות וירקות שאוכלים בשלמותם, או מכינים מהם סלטים.

ולסיום, גם במושב ניר-ישראל נהנים התושבים מפירותיו של שאול, שתורם בשמחה מהידע הרחב ומהניסיון שלו. הוא חבר בוועדת "טיפוח פני הכפר", שדואגת ליפות את היישוב במבצעים שונים – כמו נטיעות "ט"ו-בשבט" ועוד.

עדינה בר-אל

* נדפס לראשונה ב"קו למושב", גיליון 1028, 19 באפריל 2018.

* * *

יונתן גורל

תפילת ערב

לאהוד בן עזר

ערב. בשמשות גועה שמש

אלפי מראות הבהיקו

אור אחרון. אור עֻלפה וגוסס

בא בקמה בא בזהב הבשל.

תוגה. תוגת עננים מאפירים,

תוגת עורבים פורחים,

תוגת פרחים נסגרים

מים מהשמיים הולכים והולכים.

אור את העיניים העיב

אור בחלונות את השמשות הצהיב

אור את ההרים הצעיף

ותהי כל הארץ למצולה

* * *

אהוד בן עזר: גם אני "ביביסט"

אני בעד דמוקרטיה

ונגד האספסוף הנאור

המפגין כמו נגיף

בחסות הקורונה

ומנסה לערער את מדינת ישראל!

* * *

משה איפרגן

הדיל בין התקשורת למערכת המשפט –

משחית את שתיהן

פורסם לראשונה באתר "מידה" מיום 23/07/2020

במסגרת קמפיין פוליטי משותף, הכתבים מועלים בתפקידם ואינם מביאים לצופה תמונה מלאה והמשפטנים זוכים לחסינות כל עוד הם בצד הנכון

בשבועות האחרונים נפל דבר בישראל, דבר שבנופלו חשף אמת חמורה: שלוש חשיפות מטרידות הוכיחו שהגורמים המשפטיים הרשמיים פועלים כאוליגרכיה שמגוננת על אנשיה מפני החוק אותו הם מחילים על נבחרי הציבור. ולא פחות חמור מכך, הן הוכיחו את העסקה הפוליטית האפלה והבלתי-כתובה שנרקמה בין גורמי האכיפה לבין השמאל ותקשורתו – הם פועלים בהתאם לרוח הפוליטית המוכתבת בשמאל ותקשורתו, ובתמורה לכך הם יזכו להגנה מלאה.

המייחד את שלוש החשיפות הוא דבר אחד מרכזי: בשלושתן עלו עובדות בלתי-ניתנות להגנה, עובדות שעל בסיסן ועל פי אמות המידה שמפעילים אותם גורמים ממש, הם היו מחויבים לפרוש לאלתר מתפקידיהם, להיחקר ולתת את הדין, ממש כפי שהם נוהגים עם נבחרי ציבור. אותם גורמי שמאל ותקשורת שפצחו בפסטיבלים על חמגשיות ממעון ראש הממשלה, לפתע נאלמים כאשר חשדות כבדים באמת נחשפים ביחס לגיבוריהם באוליגרכיה המשפטית. הסתבר שגם ליכולת של מעטפת ההגנה התקשורתית לספק חסינות מוחלטת יש גבול, ומי שעוקב אחרי התגובות ההיסטריות של בכירי מערכת המשפט כבר מבין: העסקה האפלה הולכת ונחשפת לעיני כול ולא יהיה ניתן יותר להכחיש ולהתכחש אליה.

השערורייה האחרונה קשורה למשנה לפרקליט המדינה ליאת בן ארי, אשר על פי החשד ביצעה לכאורה עברות בנייה חמורות שהכניסו לה רווח חומרי בניגוד לחוק, תוך שהיא עצמה וכל המערכת סביבה מנסים לטייח את הפרשה ולא מספרים לציבור את כל האמת. האם שמעתם על כך, מעבר לכמה ציוצים בטוויטר וכמה דקות שיחה ברדיו? האם החשיפה המטלטלת הזו שהביאה עו"ד כנרת בראשי ודווחה על ידי אראל סג"ל ועקיבא ביגמן ב'ישראל היום' פתחה את מהדורות החדשות השבוע? התשובה ידועה, כמובן, לכל מי שמכיר מעט את התקשורת הישראלית, אך השאלה האמיתית היא מדוע מרבית הכתבים והעורכים אינם סבורים שצופיהם וקוראיהם אמורים לדעת על סיפור גדול כזה, בזמן שדיווחים על גרביו של יאיר נתניהו או עוגת הביסקוויטים של שרה פותחים מהדורות וזוכים לאינספור המשכים והדהודים של חברי הברנז'ה.

גם כאן התשובה מוכרת ומטרידה לא פחות: כל פירור רכילות שעשוי לשרת את השמאל ולפגוע מעט בשלטון הימין הופך מיד לסיפור חדשותי לוהט, בזמן שפרשות חמורות ומשמעותיות שעשויות לפגוע בשמאל ובמטרתו להפלת השלטון – מטואטאות מיד מתחת לשטיח. קחו למשל את גיא פלג, כתב המשפט של חדשות 12 שמביא כמעט מדי ערב הדלפות מחקירות רגישות, אך כאשר מאזין בתוכנית הרדיו שלו ביקש לדבר על יחידת הדיור האסורה של ליאת בן ארי הוא הורד מיד מן הקו. הבנתם? רק פלג יחליט על מה ועל מי ידברו כאן.

פרשת בן-ארי היא כמובן רק הדוגמה האחרונה לתופעת הדיווח הבררני, והיא מצטרפת לשלל סיפורים נוספים. הבולט בהם נחשף בסדרת התחקירים של קלמן ליבסקינד ב'מעריב' על ניגודי העניינים החמורים של שופטי העליון – סיפור שכל כלי תקשורת המכבד את עצמו היה אמור לזנק עליו ולהסביר לאזרחי ישראל כיצד השופטים הפרו ברגל גסה את כללי האתיקה ואת החוק. במקום זאת, פעם נוספת עלילות העליון נקברו אי שם בדפים האחוריים ונשלחו במהרה לארכיון. אזרח ישראלי שפחות מעורה בעולם התקשורת ומקבל את החדשות ממהדורת הערב, רוב הסיכויים שלא שמע על כך בכלל.

לטיפול דומה זכתה גם סדרת החשיפות של אילה חסון על פרשות שי ניצן ואביחי מנדלבליט המעלות חשדות, לכאורה, לשחיתות חמורה שהיו אמורים לזעזע את המדינה. גם כאן, הסיפור נשכח במהרה, בעזרת אותם כתבים ופרשנים שאמורים היו לדווח עליו.

מעבר לציפוף השורות התקשורתי בשמאל, לכל האירועים האחרונים האלו יש כאמור מכנה משותף נוסף: כולם עוסקים בחשיפות מטלטלות על בכירים במערכת המשפט שנתפסו לכאורה בקלקלתם. ברור שאם היה מדובר על חשדות פחותים בהרבה נגד פוליטיקאי ימני למשל, האדמה באולפנים הייתה רועדת והציוצים ההיסטריים היו מגיעים לרמות שיא. אבל כאשר מדובר ב"שומרי הסף" הקדושים – העסקה ברורה גם היא: אתם תספקו לנו הדלפות וציטוטים של "גורמים בכירים" ואנחנו נדאג לפמפם אותם לציבור ללא הרף.

הצד של השני של הדיל האפל הזה היא ההגנה האוטומטית לה זוכים שופטים ופרקליטים בתקשורת, שדואגת לטייח ולהעלים כל חשד נגדם בנוסף להטלת אימה והכפשות נגד כל מי שמנסה לערער על שלטון הצללים.

מערכת המשפט ותעשיית התקשורת הישראלית הפכו לשותפות בקמפיין פוליטי מתמשך, קמפיין שמשחית את שתיהן עד היסוד: אנשי התקשורת מועלים בתפקידם כאשר אינם מביאים לצרכן את התמונה המלאה, ואנשי המשפט שמנהלים מערכת אכיפה היפר-בררנית זוכים לחסינות כל עוד הם בצד הנכון. הדרך היחידה להתמודד מול מערכת רקובה כזו היא להמשיך ולחשוף לציבור גם את הסיפורים שמנסים להסתיר ממנו, עד שהאמת תצא לאור.

משה איפרגן

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף יולי 2020

שיר

הוּא בִּי תָּקוּעַ

אֲנִי אִתּוֹ נִתְקָע

עוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּמַעֲלוֹת

מַצַּב הָרוּחַ.

שׁוֹאֵף לְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנִּי

לְבַל בִּי יִתָּקַע

יָתֵר עַל הַמִּדָּה.

*

צֵא צֵא

שִׁיר הַדָּמִים

שֶׁמּוֹצֵץ אֶת דָּמִי!

אַחֲרֵי שֶׁתֵּצֵא

אֵרָפֵא

עַד לַשִּׁיר הַבָּא

שֶׁיָּצוּץ וְיָמֹץ

אֶת דָּמִי.

במסעדה

הַמֶּלְצָרִית הִגִּישָׁה תַּפְרִיט,

הַלָּקוֹחַ הִסְתַּפֵּק בְּקָפֶה

וּמַאֲפֶה;

סָפֵק רָצָה לִשְׁתּוֹת

סָפֵק רָצָה לִרְאוֹת

אֶת הַמֶּלְצָרִית

הַמַּגִּישָׁה לוֹ תַּפְרִיט.

  *

"תִּמְצָא אֵיזֶה בֵּית קָפֶה"

אָמַר אִישׁ לַחֲבֵרוֹ,

"נֵשֵׁב יָפֶה יָפֶה

נִשְׁתֶּה סֵפֶל קָפֶה

נִטְבֹּל בּוֹ עוּגִיָּה

וּנְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּה."

אבסורד

הַבַּלְיָן הַמְּפֻרְסָם

שֶׁלֹּא מְבַלֶּה אַף פַּעַם

וְרַק קוֹפֵץ מִפֹּה לְשָׁם

לְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת

נוֹחֵת לְעִתִּים לְשֵׁם שִׁנּוּי

בְּבֵית קָפֶה,

יוֹשֵׁב לוֹ טוֹב טוֹב

עַל הַתַּחַת

לִשְׁתּוֹת קָפֶה בְּנַחַת.

חלוף העיתים

[א]

בְּלֵב הַגּ'וּנְגֶל

הָפְכוּ חַיּוֹת לִמְגוּרֵיהֶן

אֶת הֶחֳרָבוֹת

שֶׁהָיוּ פַּעַם אַרְמוֹנוֹת.

[ב]

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ:

"יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ

שֶׁמַּזְכִּיר בְּמַשֶּׁהוּ

אֶת מִי שֶׁהָיָה בִּזְמַנּוֹ

מַשֶּׁהוּ...

נוּ נוּ, מָה שְׁמוֹ?..."

שלושה שירי זִקְנָה

[א]

פִּתְאוֹם אָחַז זָקֵן

בְּחָזְקָה יָדָהּ שֶׁל זְקֵנָה,

גָּאָה בּוֹ גַּל

שֶׁעָלָיו רָצָה לִרְכֹּב

כְּשֶׁנִּצְּתָה בּוֹ לְרֶגַע

תַּאֲוָה יְשָׁנָה.

[ב]

זְקֵנָה פָּתְחָה לְאִטָּהּ

מְגֵרָה שֶׁיָּמִים רַבִּים

לֹא נִפְתְּחָה;

חִפְּשָׂה וְחִטְטָה בָּהּ

אַחַר דְּבַר-מָה,

אַךְ לֹא עָלָה עַל דַּעְתָּהּ

מָה...

[ג]

הַזָּקֵן הִכְנִיס אֶת הַכַּרְטִיס

לַכִּיס שֶׁלֹּא הָיָה

רָגִיל לְהַכְנִיס

וְלֹא מָצָא יָדָיו

וְרַגְלָיו

בְּחַפְּשׂוֹ אַחֲרָיו.

מלכה

סַלִים סוֹחֵב סַלִּים

לְמַלְכָּה אִשְׁתּוֹ

(הוּא לֹא חָשׁ נָחוּת)

כְּמוֹ מַעֲלֶה מִנְחָה לְמַלְכָּתוֹ.

*

נָפַל עָלֶיהָ

כְּמוֹ בּוּל עֵץ שֶׁנָּפַל

וְהִיא "מֵתָה"

מֵאֹשֶׁר...

*

כַּלְבִּי נוֹבֵחַ

כְּשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ "אוֹרֵחַ"

לֹא מוּכָּר לְפִי הָרֵיחַ.

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר

טביעת אצבעות

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

"אם לא תלמד להעריך את הכסף," אמר אבא, "סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על העצים, צריך לעבוד קשה כד לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש, יכו אותך."

אומר ועושה. תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז, ואורי נשלח לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוהו לקחת חלק. נתנו בידו מקטפה המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר-צבע; והעמידו אותו בתוך חבורת "שקצים" ערביים ליד שולחן קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת גפנים רחבת-ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות. ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומד בהם.

אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. אורי נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקאט שחור, לבן, דַבּוּקִי, תמר ביירותי. מדי בוקר אימו נותנת בידו שקית נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה; מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתו שמה בכליו אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל יטעם מן האשכולות המגופרים בכרם.

באה שעת צהריים ואורי מאס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור בפתחה של מערה עמוקה, ישב אורי לאכול בתוך חבורת שקצים ערביים. עלי פרס לו מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז, וחילק עימו קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צואת אדם. היא באה מפולניה שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערבות לחיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הירוותה אותן במיטב דשניה שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן-עדן פראי של עגבניות-בר בצהרי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.

אורי חילק עם עלי את הכריכים שהכינה אימו. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי מסגרת של מיתרי ברזל דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל. הוא גם בלע לתיאבון את אשכול-הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולאורי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר החביאו בצל אחד הארגזים הריקים. אחר-כך שכבו לנוח לשעה קלה בגומת העץ שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החום עלו פטריות עובש צהובות. דופן הגומה שימש להם כר. רחש המים הזורמים בתעלת הביטון הסמוכה הביא בהם הרגשה של שעת מרגוע על שפת הנחל. הפרדס היה כיער אפל, ואורי נימנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה עליה ניצב בית האחוזה של משפחת פֶלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי ב"כאפיה" של בד פשוטה ומי ב"טאקיה", כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואורי ביניהם, ילד יהודי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם היחפים. והוא נגרר עימם במכנסי חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פיו ללא מילים כדי שלא ירגישו כי אינו מכיר את הלחן, והוא מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.

הם גם לא יכלו להבין מדוע הוא עובד. האם קיבל עונש? הכול ידעו שאביו, חוואג'ה אבו-אוֹרי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כבוד רב לאוּרי ונזהרו מלפגוע או להתעלל בו. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג'ה לייבּוֹ, הוא אריה לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניו או בחולצתו של אורי, מיד נזעק עלי אל המשליך והיכה בו נמרצות. אפילו חוואג'ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.

אך מה מעשיו של הילד היהודי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?

לא היו די מילים ערביות בפיו של אורי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת כפיים, וספק אם הוא עצמו האמין בכך, ואילו הם ודאי לא היו מבינים את כוונתו גם לו דיבר ערבית רהוטה.

בוקר אחד בא אביו לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.

שנים רבות לאחר מותו של האב עדיין היה אורי רואה אותו עומד שם כפוף קמעה ופניו צרובות שמש. לבוש חולצת חאקי בהירה קצרת שרוולים, בכיסו פנקס ועפרון. מכנסי חאקי קצרים יורדים לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי חאקי גבוהות. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם, או בסנדלים סגורות היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימות החול בגדי חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי שאנשים סולדים ממנו.

אבא החזיק תחת בית שחיו כובע-שעם בצבע חאקי, "הֶלְמֵט" קולוניאלי שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות. הוא קינח את זיעתו במטפחת חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל ה"שבאב".

הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת וגם כאשר התכוון לשבח אם פועליו היה מרים את קולו. ממעט הדברים שניחש אורי בדבריו הבין שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות" – ומצביע על בנו. מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו ואף לא לאחר שהסתלק.

וכך מדי יום בגמר העבודה צועד אורי ושר ומנופף בידיו בתוך חבורת לובשי-הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. ליד פסי-הרכבת הוא נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתו, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת-אבק קלה בדרך-העפר המוליכה לכפרם.

יומו הגדול של אורי היה יום התשלום השבועי שחל מדי יום שישי בשבוע, כשהוא עומד בתור הארוך עם כל ה"שבאב" בחצר האחוזה. לעיתים הם דוחפים איש את חברו ורק סביב לאורי נוצרת כמין עוגה של יראת-כבוד. התור משתרך ממגדל-המים באמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר ואורי שומע ונהנה אך עדיין אינו יודע את ערכו של הכסף, כדברי אביו. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר, ולו משקפיים במסגרת-כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו כשטר משומש, ונצנוץ מטבעות בעיניו החמדניות.

אחד-אחד בבוא תורו טובל כל נער את בוהנו בכרית החותם העשוייה לכך ומטביע את אצבעו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה בה נרשמו שמו, מספר ימי עבודתו בשבוע ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדוייק. ואורי מתקדם בתורו וכבר הוא ניצב בפתח המשרד, ויודע עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות. לא, הוא אינו צנוע, יומו קרב ובא, כל רום מעלת ערכו יתבלט עתה לעומת פיגורו אחריהם בעבודת כפיים –

הוא לומד בבית-הספר!

ואף שהוא צעיר מכולם הריהו לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמו בחתימה מדוייקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור בו משחירות טביעות האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרו שונה. הם מקבלים שילינג ליום. ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!

אורי שונא את השמש, הזיעה ובייחוד את מכת ה"דבורים"; צרעות גדולות אלה שצבען חום-זהבהב והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צְמאן בהם. טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז. ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.

זאת ועוד, אצבעותיו של אורי נעשו דביקות והשחירו מעסיס הענבים המתוק ומן האבק שדבק בו. המקטפה נעשתה עד-מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיו של אורי צרבו בלילות, והפצעים לא נרפאו.

אבא היה מרוצה מכך שאורי מתחשל והולך. קורא פחות, עיניו אינן כואבות וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כשאבא היה בגילו כבר פירנס עצמו מחלקת הירקות ובמו ידיו היה יורד למכור אותם בשוק הגדול.

אבל אימא חסה על בריאותו של הילד, ולא הסתירה את דעתה.

אבא התרגז, שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדיעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עליה להחליט מי משניהם יחנך אותו, לבדו, ויישא באחריות.

אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומות העלו גוון שחור של דם בהתרגזו, דומה, הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר, וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה, היה לא תהיה.

אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלא מילים שאורי לא יילך יותר לעבודה, ולאורי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לו כריכים. אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו ומהיום והלאה תחנך אימא לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.

אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים אורי, לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות הזולות ומרעיל עצמו בשניהם. כשהחל אורי עומד על דעתו, הירהר לא פעם כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה.

למחרת בצהריים, כאשר ישב אורי לשולחן במכנסי התעמלות וגופייה צחורה, עיניו אדומות מקריאה יתירה, ראשו סחרחר במקצת וגופו רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליו אבא בשתיקה מלאה בוז ולא אמר מילה, אך אורי דימה לשמוע בשתיקתו מילים שרק לאחר שנים יעמוד על פשרן, כגון – שאתה עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת כפיים ופאראזיט.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

על תמרה, פִירָה ומנחם

בעקבות רשימתי ב"מכתב העיתי" ב-2.3.2012

זה החל בפתח-תקווה הקטנה בשנות העשרים למאה שעברה. בן ציון כהן היה בנו של הרופא הכללי ד"ר אליהו כהן, שהיה פעמיים רופא ועד המושבה. פירה אסתר היתה בתו של ד"ר איזנבט הללי, רופא עיניים. בן ציון ופירה אסתר התאהבו ונישאו. בשנת 1926 נולדה להם בת, תמרה.

כשהיתה תמרה בת שלוש-עשרה התגרשו הוריה. תמרה עברה לגור עם אימה. אביה התגייס לצבא הבריטי. השכר המועט שקיבלה פירה מעבודתה לא הספיק למחייה, והשתים נדדו מעיר לעיר ומבית-ספר לבית-ספר עד שתמרה עברה לבית ספר אנגלי לבנות בירושלים, שם  סיימה את התיכון בהצטיינות רבה.

את מרי גורלה פיצתה תמרה בחלומות רומנטיים ושאפתניים. אימה, שבאה מבית טוב ומשכיל, לימדה אותה לאהוב ספרים, מוזיקה, אמנות. תמרה הוקסמה מהסרט "חלף עם הרוח" – כיום כבר לא פוליטיקלי קורקט – וחלמה שפעם היא עוד תהיה סקרלט אוהרה.

היא שאפה ללמוד באוניברסיטת קולומביה אך נאלצה להתפרנס מעבודה זוטרית בבנק. עד שצץ בה רעיון ששינה את כל חייה: אביה  שב מהצבא ופתח מחסן פירות וירקות בשוק הסיטונאי בפתח-תקווה. את הסחורה קיבל מאריסים שעיבדו קרקע שהחזיק בטבחה שבגליל.

"תן לי לעבד את הקרקע שלך ואני אספק לך את הפרי והירקות!" ביקשה תמרה. היא קיימה קשר טוב עם אביה. גם אימה שמרה קשר עימו.

חרף גילה הצעיר ואף שמעולם לא עסקה בעבודת האדמה האמין בן-ציון בכוחה של בתו ומילא את בקשתה הנועזת. תמרה עברה לגור בטבחה. טבחה על שפת הכנרת היא תחנה בדרך הצליינים בארץ הקודש, מנצרת עד כפר נחום. האזור נקרא "עין המעיינות", על שם שבעה מעינות המפכים בו. כאן קיימים שני אתרים קדושים במסורת הנוצרית: באחד, בטבחה, עשה ישו את נס  "הדגים והלחם" – בשני דגים וארבעה כיכרות לחם האכיל את אלפי חסידיו, ובשני מינה את פטרוס – שמעון כיפא – לממשיך דרכו הרוחנית. על שני האתרים הוקמו כנסיות כבר במאה הרביעית לספירה, נהרסו ונבנו שוב. 

 העגבניות שגדלה תמרה לא הצליחו. היא לא נואשה החכירה את גידולן למושבה מגדל. עתה לא הסתפקה בחלקת אביה הקטנה. היא חלמה להקים משק חי גדול ועצמאי משלה. דחתה בזעם הצעה לאדמה במושב. היא  פנתה לסוכנות היהודית, למשרד החקלאות. העבירה ימים בין עורכי דין, פקידי ממשלה וסוחרים בתל-אביב. לחמה בממשל הצבאי. לבסוף, בעזרת משה דיין, אז אלוף הצפון, בכסף שקבלה מאביה ובהלוואות, רכשה 1800 דונם שטח שדה. שיכנעה  את כנסיית "הלחם והדגים" להחכיר לה חצר גדולה. לשם הביאה משפחה ערבית ממראר לסיוע במשק. המשפחה התגוררה בבית נטוש בחצר ותמרה ישנה שם על הרצפה.

היא גידלה עדרי צאן, בקר ועיזים. רכבה על סוסה לסקור את הנעשה בחוותה, הגיעה במכוניתה הגדולה לכפרי המשולש לרכוש עדרי צאן. נעשתה מומחית במקצוע. קיבוצים ביקשו שתרכוש עבורם בקר. "הכול עשיתי בשכל ובעשר אצבעות," כדבריה. מגבנת למכירה את חלב העיזים. אף את ספרי החשבונות מנהלת בעצמה. הצעירה השברירית למראה, שחורת השיער ואפורת העיניים, גילתה חוש מעשי ומסחרי ראוי לציון.

תוך שנים מיספר הפכה לדמות ידועה בגליל. בחורה יהודייה יחידה מעיזה לגור עם משפחה ערבית באזור לא יהודי, שורץ מסתננים ומוכה מלריה. הקאדי של נצרת הזמין אותה לארוחות ערב לשיחות דת ופוליטיקה. נזירים ונזירות באו לבקרה.

תמרה ראתה ברכה בעמלה. רכשה אזמרגדים ואבני חן אמיתיות. תפרה לעצמה שמלות קטיפה, נוסח סקרלט. גם זכתה לאהבה גדולה וקיוותה להינשא לאהובה – שהיה נשוי – ולחית עימו באושר ועושר.

מהאדריכל נחום זולוטוב שהכירה, ביקשה להקים לה במושבה מגדל – ארמון רב תפארת על שפת ים כנרת: עשרה חדרים. סלון מרווח להרבה אורחים. ספרייה. חדר מוסיקה. היא תרהט את הבית ברהיטים העתיקים שרכשה עם אימה. שולחן מתקופת הרנסנס, כסאות טיודור, פסלי שן, שתי מערכות של כלי בדולח לארוחות. אהובה, בעלה לעתיד, הינו "איש חשוב שיערוך מסיבות גדולות  לאורחים רמי מעלה." 

זולוטב התחיל לבנות – ואז, חלתה תמרה כהן במחלה ממארת. היא חזרה לבית אימה, וב-  1956 נפטרה הצעירה החולמת והנועזת כשהיא בת 33 (!) בלבד. היא היתה בת דודי. אביה ואבי היו אחים.

פירה ניסתה לשים קץ לחייה – היא ותמרה היו שתי נשים בגוף אחד – ושינתה את דעתה. החליטה לחיות כדי להציב זיכרון לבתה היחידה, המיוחדת. היא ביקשה מהאדריכל להפסיק לבנות במגדל ולהקים את "בית תמרה" בטבחה. בעזרת אברהם הרצפלד, שסיפורה של תמרה נגע לליבו, קבלה ממקרקעי ישראל כמה דונמים מול כנסיית "הלחם והיין" והורשתה להקים בית שיעבור אחר מותה למועצה האזורית. שבע שנים עבד זולוטוב על המבנה המרוחק. ומדי יום שישי, לבושה שחורים, נסעה פירה עם כלבה לטבחה לפקח על הבנייה. לנה עם המשפחה הערבית וביום ראשון חזרה לעבודתה במברקת הדואר. מחצית משכרה הועידה למשכנתא על הבית.

זולוטוב הקים דירת חדר רחב ידיים עם כל הנוחיות. פירה שתלה סביבו שיחי בוגונביליה, עצי תמר  וזית. לימים כבשה ומכרה את פריים. העבירה לטבחה את כל הרהיטים העתיקים וחפצי הנוי שרכשה עם תמרה. מקוה שהבית ישמש מרכז תרבות, אולי בית מרגוע ליוצרים, אולי אטלייה לצייר וכן מוזיאון קטן לאתרי הסביבה ויד לתמרה. בהשקת הבית הבטיח  אחד מראשי האזור כי הבית יוקדש לרווחת הציבור. לא בריאה לא צעירה, לא בעלת אמצעים – עמדה פירה בנטל הכספי של אחזקת שני בתים, ומדי סוף שבוע נסעה לטבחה ולנה בביתה. כשפרשה לגמלאות התגוררה שלושה שבועות בביתה בתל אביב ושלושה בטבחה, בעיקר בימי הקיץ הלוהטים, כשהצמחים נזקקו להשקאה. חיתה בבית הבודד עם כלבהּ ועם הספרים שאהבה. לעיתים אירחה ידידים שבאו ממרחקים. רכשה גם ידידים באזור שכינו אותה "אום תמרה".

אבל מסתבר שפירה השכולה בנתה לא רק בית. בעושרה הנפשי, באורך רוח, בנתה ילד שהבחינה בו כוחות גנוזים. אותו ילד, מנחם סבדרמיש, כיום גומולוג, מומחה עולמי ליהלומים ולאבני חן, אומר: "אני חייב הרבה לגברת פירה כהן. היא עיצבה את חיי."

"הוריי נולדו באיסטנבול," מספר מנחם. "ב-1946 עלו לישראל עם בת אחת. בארץ נולדו להם עוד שמונה בנים ובנות. אבי ידע עברית, אידיש, ערבית, תורכית, פרסית, יוונית – זמן מה עבד ביוון-ארמנית, וכן צרפתית רהוטה. גם אנגלית ורוסית. בבית דיברנו עברית, לדינו ותורכית. בתורכיה עסק אבא בבדים. בארץ הקים בית מלאכה לתיקון מכונות תפירה ומכשירי עזר למכונות לתעשיית טקסטיל, והצליח מאוד – ידעו ש'יעקב התורכי' מומחה גדול במקצוע. הוא השתלם בחברת זינגר למכונות תפירה ופתח בית מסחר לממכר ולייבוא של מכונות זינגר ברחוב נחלת בנימין.

"בהתחלה גרנו בכרם התימנים," מספר מנחם. "אחר כך בצריף בשכונת שפירא, עם כל התורכים והפרסים. ב-1956 עברנו לגור על שפת הים, ברציף הרברט סמואל 22. בקומה הראשונה. גברת כהן גרה במיספר 20 בקומה הראשונה. לא היה שום קשר בינינו לבינה. אבל אני זוכר אותה מגיל קטן, שש-שבע. זוכר שהיתה יפה ועליזה. ראיתי גם את תמרה. היא ותמרה היו שתי נשים בגוף אחד. זוכר שמשה דיין היה בא לגברת כהן אחרי שתמרה, שהיתה מאהבת שלו, נפטרה.

"כשתמרה נפטרה ואני כבן תשע, נעשתה גברת כהן נחמדה אליי. היינו אז ארבעה אחים ואחיות בבית אבל היא התייחסה רק אליי. כשחזרה מהעבודה בדואר היתה מזמינה אותי אליה, סועדת איתי, קוראת לי מסיפורי מופסן, צ'כוב, משמיעה לי מוסיקה מאופרות. כשהייתי בן אחת-עשרה שכרה לי מורה לצרפתית. גם מורה לפיסול ממכון אבני. המשפחה שהיתה לה בצרפת שלחה לי ספרים בצרפתית. הייתי לומד ואוכל אצלה ובלילה בא הביתה לישון. הייתי ילד פרוע ומשתולל אבל אצלה למדתי ברצון. היא התחילה לקחת אותי לבית בטבחה. למשפחה הערבית. אהבתי מאוד את המאכלים שלהם... לפני עשרים שנה, כששערי כבר שיבה, ישבתי בבית קפה בטבריה ומישהו הסתכל בי 'אתה הילד הבלונדי שהיה בא לבית תמרה!' –  אמר. הכיר אותי אחרי כל השנים. "היית הילד הבלונדיני היחיד בכל הסביבה..."

גם אחותה של גברת כהן, חנה ובעלה יהושע, בנו של אברהם שפירא הידוע, הזמינו אותי לביתם. גם הם היו הורים שכולים. בנם היחיד אמיר, טייס בצה"ל, נהרג בתאונת מטוס והוא בן עשרים. על השולחן בחדר שלו היו אקדח וכדור ומכתב מוכן לחנה אם יתאבד, לפעמים לנתי אצלם.

"לא היינו משפחה נצרכת אבל גברת כהן  הייתה קונה לי בגדים יפים. מצלמה ראשונה... בסיום היסודי לחצה עליי שאמשיך ללמוד בבית הספר הצרפתי ברמת אביב. דיברה עם המנהל וסידרה לי מלגה. לא התלהבתי אבל הסכמתי. הייתי הולך מהרברט סמואל לקצה שוק הכרמל  ונוסע שעה באוטובוס ל"אליאנס" ברמת אביב. מה שאהבתי למדתי ומה שלא אהבתי, לא למדתי. סך הכל הייתי תלמיד טוב אבל מאד פרוע. פעם בכיתה יו"ד התחצפה תלמידה בכיתה למורה והוא העליב אותה: 'אפילו  למכור כרטיסי פיס אינך מתאימה!' – עם חברים עקרתי קיוסק פיס והעברנו אותו לכיתה. המורה נבעת וזעם שלח אותי למנהל. בטקס סיום התיכון אמר המנהל: 'תלמיד כמו מנחם לא היה ולא יהיה לנו!' לטוב  ולרע...

"מעל לדירת פירה גר זוג תימני צעיר ללא ילדים. הם ערכו מסיבות והייתי בא לשם עם חברים ולומד לרקוד. זה עיצבן את גברת כהן. שמתי לב שמוטקה מדבר ברגזנות עם גאולה. הזוג עבר לרמת אביב ומוטקה הרג את גאולה והתאבד.

  "בגיל חמש-עשרה אמרה לי גברת כהן: 'אני מרגישה אליך כמו לבן. אני רוצה לאמץ אותך... אוריש לך את הבית בטבחה. תשאל את ההורים.'

"סיפרתי להורים. להם לא היה כל קשר לפירה. 'עשה כרצונך,' אמר אבא. נתן לי יד חופשית. אימא שתקה. כיום אומר אחי שההורים ידעו שממילא בגיל 18 אתגייס ואצא מהבית. החלטתי להישאר עם ההורים. גברת כהן לא נטרה לי והמשיכה לפתח את ההשכלה שלי.

 "כשהייתי בצבא באתי מפעם לפעם לפירה עם החברות שלי לקבל אישור. כתבתי אז  גם שירים. בצבא מצאו שהאי.קיו שלי הוא 160(!) – פירה גילתה את ייחודו עשר שנים לפני כן."

בצבא שמע שפירה נפטרה. זמן קצר לפני כן ביקר אצלה. פירה נפטרה בטבחה בשנת 1982 והיא בת 89. בשבת בבוקר בא ידידה הכומר פיטר מהכנסייה לבקר אצלה ומצא את פירה שוכבת במיטה ללא רוח חיים. בידה ספר וכלבהּ מילל נוראות. כמה שנים לאחר מכן נפטרה גם אחותה חנה. ממשפחת ד"ר איזנבט לא נותר זכר. הבית בטבחה מט ליפול. נראה בקושי מהכביש הראשי. נבלע בצמחית הפרא. בחמישים השנים מאז מות פירה לא נעשה בו כל שימוש.

ומנחם סבדרמיש? הוא גמולוג מוסמך שלמד באנגליה. ב-1957 הקים את המעבדה הגמולוגית הראשונה בארץ. המציא שיטה לצפי תמונות באינטרנט להערכה של אבני חן ויהלומים, שיטה עם מערכות לימוד לאלפי תלמידים וחברות. ויש לו גם חברה שלישית "אדונוס קווליטי", חברה שקונה יהלומים מהמכרה ומעבדת אותם במפעל שלו, בבנגקוק, שמנהל בנו קובי. כששירת מנחם בצבא התברר שהאי קיו שלו הוא 160(!). פירה איבחנה את יכולותיו הרבה שנים לפני כן.

תקוה וינשטוק

* * *

מינה גורל

ארבעה שירים

*

גשרים גבוהים מעל ימים שוצפים

עוברת בהם כמעט בקלילות

והשמיים קרובים אליי יותר מן המים

מי היה מאמין

*

"קודם כל אל תעשי נזקים – "

אמרתי לעצמי

וניכשתי עשבים שוטים

במחשבתי.

לאחר שמחיתי את זיעתי

הניכוש הפך להיות

כל יישותי.

*

מתחי קווים

מתחי קווים בתוך עצמך

להיות

קו אי-בהירות

קו בלבול

קו חלום

קו חלום בהקיץ

קו עומס.

מתחי קווים בתוך עצמך

חבּרי יחדיו

מעל ומעבר להם

את.

כשאני כותבת

כשאני כותבת אני עצמי.

פתאום הכול ברור לי.

מה אני עושה כאן?

למה באתי לכאן?

כשאני כותבת אני אני

ואין שאלות

ואין תהיות

ואין ספקות

ואין חרדות

ואין התערערויות.

כשאני כותבת אני נושמת

אויר נקי

צלול

וזך.

מינה גורל

* * *

תמר מחלין

חולמים

והארץ שקעה בתרדמת

לשנים רבות,

עד שהחלו לנהור לנמליה

נביאים וחולמים,

כל אחד וחלומו,

חלומות מגוחכים,

גאונים, מטורפים.

כל אחד אחז בו

כלוחם האוחז בחרבו,

כל חולם ומאבקו הדון קישוטי

הנאבק בדבקות

בטחנות הרוח.

בעיניים הוזות הם הגיעו,

החולמים אחוזי הקדחת,

מתעלמים מנסיבות

ומשיקולים הגיוניים.

והארץ החלה להיבנות,

בעננים הונחו יסודותיה,

בוניה הניפו את דגלם

בתשוקה עיוורת,

מאמינים בעזות מצח

ובעיקשות נואשת,

בהגשמת הבלתי סביר.

והארץ עומדת עדיין

באמצע בנייתה,

מצפה ללידה

של חולמים חדשים,

מצפה להתייצבות

של בעלי השראה,

שיעמידו פיגום,

יתקנו פגמים,

יסלקו זיופים,

וימשיכו ביושר

את מלאכת הבנייה.

תמר מחלין

* * *

נעמן כהן

רומא וירושלים (1)

משה הֶס (Moses Hess;‏ 1812- 1875) הסופר והוגה הדעות, מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות, ואבי הציונות-הסוציאליסטית, שהוסמך לרבנות, והיה למושא לעגו של היהודי המשומד קרל הלוי-מרקס, שלעג לו שעורו הכהה הוא זכר למוצאו הכושי. (מעניין אם יפילו גם את פסלו של מרקס באשמת גזענות) – הושפע מתורתו הלאומית ליברלית של ג'וזפה מציני, ומהתנועה לאיחוד איטליה, וכתב ב-1861 את ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage).

בספרו זה הוא מנסח תורה ציונית: הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. כשם שקמה רומא מחדש, מנבא הס, כך תקום גם ירושלים מחדש. ארונו של הס הובא ב-1961 לקבורה בכנרת, ועל מצבתו נכתב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל." על שמו היישוב כפר הס.

רומא וירושלים (2)

"המצעד על רומא" – "המצעד על ירושלים"

בדומה להשראה שקיבל הס מאיחוד איטליה, קיבלו חלק מהמפגינים בירושלים השראה מ"המצעד על רומא" של מוסוליני. "המצעד על רומא" הוא הכינוי שניתן לסדרת הפגנות שהובילו לעלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה. בין ה-22 באוקטובר ל-29 באוקטובר 1922. ארגן בניטו מוסולוני ואנשי החולצות השחורות, שכונו "squadristi", ומנהיגיהם שכונו "ראס". את הפשיסטים למצעד על רומא במטרה לתפוס את השלטון.

ב-24 באוקטובר 1922 נאם מוסוליני בפני המון בן 60,000 אנשים בנאפולי והכריז – "אנו רוצים להפוך למדינה." אנשי "החולצות השחורות" תפסו נקודות אסטרטגיות ברחבי המדינה. מוסוליני דרש מראש הממשלה לואיג'י פאקטה להתפטר באיום שהוא מתכונן לעלות על רומא בראש אנשיו.

הלחץ של איום "המצעד על רומא" השיג את מטרתו, וב-28 באוקטובר הורה המלך ויטוריו עמנואלה השלישי, על מינויו של מוסוליני לראש ממשלת איטליה. וקיבל את תמיכת הצבא, בעלי העסקים, אנשי הימין והליברלים. על אף שהצועדים הפשיסטים מנו כ-30,000 איש, והיה בכוח הצבא לדכאם, המלך חשש ממלחמת אזרחים.

מוסוליני התבקש להרכיב את הממשלה ב-29 באוקטובר 1922, בעוד ש-25,000 מאנשיו צועדים ברחובות רומא. מוסוליני קיבל את המינוי לראשות הממשלה באופן חוקי, אך תוך זמן קצר הקים דיקטטורה פשיסטית וביטל את המשטר הפרלמנטארי.

המצעד על ירושלים (בלפור)

הצלחת "המצעד על רומא" של מוסוליני עורר את ההשראה והרצון לחיקוי של "הצועדים על ירושלים" (בלפור) במטרה זהה להפעיל לחץ ולתפוס את השלטון שלא באמצעות בחירות.

בדומה ל"חולצות השחורות" של הפשיסטים האיטלקים מקווים אנשי "הדגלים השחורים" להגיע להצלחה דומה.

ודוק: אין מדובר על הפגנה נגד השחיתות שהרי "אנשי הדגלים השחורים" (היזמים האחים שוורצמן מתמרת. שאולי משמם שוורצמן בגרמנית "איש שחור" גם הסימפטיה שלהם לצבע השחור של הדגלים) – ממומנים ע"י סוחר הקאנביס המושחת, אהוד ברוג-ברק, חברו ושותפו של אפשטיין, שקיבל 2.3 מיליון דולר (הרבה יותר מנתניהו).

https://www.makorrishon.co.il/news/yoman/247639/

הסיבה האמיתית להפגנות

מעבר להפגנת העצמאיים המפגינים למען תמיכה כלכלית, האספסוף הפשיסטי שמתאסף מול בית ראש הממשלה בירושלים אינו מתעניין כלל בכלכלה. גם אם תיפטר הבעייה הכלכלית הם ימשיכו בשלהם. הם אינם מכבדים את הדמוקרטיה הישראלית ואת בחירת העם ומאיימים בהפיכה גלויה בנימוק של "רצון העם" ו"הגנה על הדמוקרטיה". כל המאבק שלהם מתמצה רק בסיסמה אחת: "ביבי הביתה!"

לאמיתו של דבר אם נקלף את המילים השדופות כל המאבק להפלת נתניהו (וכל המימון שהם מקבלים עבורו) הוא רק מסיבה אחת – מאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי. לא בכדי המאבק הוא אישי פרסונאלי ולא ערכי. על פי תפיסתם רק הפלת נתניהו היא שתביא להגשמת מטרתם. אם נתניהו היה תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי הרי מזמן היו מאתרגים אותו, ושחיתותו היתה מתבטלת כלא היתה.

הנה יצא המרצע מן השק, דוגמה קטנה המאירה את דמות המפגינים. מפגינה חסרת דעת המסמלת את מטרת ההפגנות ב"מצעד על ירושלים" (בלפור) – צעדה עם שלט המכריז כי ההפגנה היא... לטובת אסד!

אסד?

כשהיא נשאלת למי היא מתכוונת בהפגנתה, האם היא לטובת אסד האב, רוצח ההמונים, או לטובת אסד הבן, טובח ההמונים?

היא אומרת בתשובתה כי היא מפגינה בעד שניהם... כי ביבי בהמה, נוכל, מושחת, והיא רוצה להעיף אותו מכאן... לכן ההצבעה לאסד היא בסדר...

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1285622554871439361?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ועל זה נאמר: בלי מילים.

"הגיבור הלאומי" מתנצל

אמדורסקי: ביבי קירח קוקסינל שצובע את השיער

"הגיבור" הלאומי החדש, אסף אמדורסקי, שהתחמק משירות בצה"ל, וברח מהארץ באינתיפאדה השנייה בנימוק ש"האידיאולוגיות והדתות והלאום והדגלים יכולים להיכנס לי לתחת," שהפך ל"גיבור" המצעד על ירושלים (לבלפור) כשקרא להפיכה עם לפידים, וקרא בשבוע שעבר לנתניהו "קירח" – החריף השבוע את דבריו, וקרא לנתניהו "קוקסינל שצובע את השיער."

אבוי. כאן הוא הסתבך עם מושאי הלעג שלו, ונאלץ מיד להתנצל. כמובן לא לפני שהוא מזכיר את אבא שלו והפלמ"ח...

https://rotter.net/forum/scoops1/644042.shtml

המפגינה החשפנית ס.

גיבורה "אמיצה" נוספת של התנועה הפרוטסטנטית קיבלה השבוע את רגע התהילה שלה.

הגיבורה, שהיא סטודנטית לעבודה סוציאלית, קנתה את עולמה כאשר הפגינה בחליצת שד.

https://rotter.net/forum/scoops1/643920.shtml

(אגב אם היא באמת כל כך אמיצה, מדוע היא אינה עומדת מאחורי מעשיה באומץ ומפרסמת את שמה האמיתי. למה היא מופיעה רק בכינוי ס.?)

הפרוטסטנטית האמיצה ס. טוענת שההשראה לחשיפת שדיה באה לה מהציור המפורסם של דלקרוא, "החירות מובילה את העם" בו מופיעה מפגינה חשופת שד במהפכת 1830 שהעלתה לשלטון את המלך לואי פיליפ.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%9D

יפה, אבל היא הרי משווה בהפגנתה דווקא את נתניהו למלך, ומתנגדת לו...

אבוי לצביעות.

מצד אחד גם מגוחכת הצביעות הפוריטנית של מבקריה על עצם המעשה שיש בו לכאורה ביזוי סמלי המדינה. למה בעצם לא לחלוץ שד? ומצד שני מגוחכת לא פחות הצביעות של הפוריטניות הפמיניסטיות שאם זו הפגנה נגד נתניהו אזיי אין בחשיפת גוף האישה משום חיפצון.

אפרופו שד חשוף. הלוחמות המיתולוגיות היווניות, כונו "אמזונות". "א-מזונה" ביוונית "בלי שד". מפני שלצורך הלחימה בחץ וקשת הן היו כורתות לעצמן את השד.

אפילו במרכז האנדרטא (סרת הטעם והביזארית) של נתן רפופורט על שרידי גטו ורשה מפוסלת דמות של לוחמת יהודייה עזת נפש הלוחמת עם שד חשוף. (מעין העתק זול ומטופש של דלקרוא).

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/b/b3/Monument_of_Warsaw_Ghetto_Uprising_in_Warsaw.JPG

בהעתק הפסל הנמצא ב"יד ושם" בירושלים, השד החשוף כמובן כוסה.

https://www.pikiwiki.org.il/image/view/12453

דומני שקצת קשה לתאר את צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, או ויטקה קובנר, מסתובבות בגטו עם שד חשוף.

אולי השד החשוף על האנדרטא בוורשה, הוא המביא לכך, שרבים מהנערים [הישראליים] המשתתפים בטקס נעשים כל כך חרמנים, כך שמיד עם סיומו, הם חוזרים למלון [בוורשה], ומזמינים לעצמם נערות ליווי.

ואולי דווקא הפרוטסטנטית החשפנית ס. תביא לאהבה במקום מלחמה?

אירוח אנטישמים ב"יד ושם"

קבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והתומכים באנטישמים מוצהרים כאבא של מאזן, ודומיו – פנתה באמצעות פרקליטם הקבוע, עו"ד איתי מק, לבג"ץ בדרישה להורות למשרד החוץ ולמוסד "יד ושם" להפסיק את הביקורים הרשמיים במוזיאון יד ושם של פושעי מלחמה, אנטישמים, גזענים ומי שמעורבים או תומכים בהשמדת עם ובאונס נשים.

שופטי הרכב בית המשפט העליון, נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין, דחו את העתירה.

השופטים קיבלו את עמדת "יד ושם" כי אין למוסד סמכות כלשהי להתערב בתכנון הביקורים של משרד החוץ.

השופט אלרון קיבל את עמדת משרד החוץ בדבר הערך החינוכי של הביקורים, וכתב: "אני סבור כי בביקורים אלה טמון דווקא ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה, ובהם גם, ואולי במיוחד, המבקרים אשר נגד ביקורם קובלים העותרים."

(נדחתה העתירה להורות למוסד להנצחת השואה להפסיק ביקורים רשמיים של מנהיגים אנטישמים או שהיו מעורבים בהשמדת עם. שופטי העליון קיבלו את עמדת משרד החוץ).

https://www.maariv.co.il/amp/news/law/Article-778453

אכן רצוי שכל הגזענים האנטישמים יתנערו מגזענותם ויבקרו ב"יד ושם".

עכשיו נראה את אותה קבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמיים דורשים מאבא של מאזן, ישמעאל הנייה, סינואר, חתאמי ושאר גזענים אנטישמים, בהם הם תומכים – להתנער מגזענותם האנטישמית, ולהראות זאת ע"י ביקור ב"יד ושם".

אזהרה ולקחה

האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, פרופ' הופנונג (תקווה בגרמנית), המלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, תולה תקווה בכיבוש ערבי-מוסלמי של יו"ש ולמענו הוא יוצא באזהרה חמורה.

"החלת הריבונות הישראלית על שטחים בגדה המערבית," מזהיר הופנונג, "עלולה, בניגוד לכוונות תומכי הסיפוח הכירורגי (מקסימום שטח ומינימום ערבים), להאיץ תהליך של התיישבות ערביי הגדה במדינת ישראל.

"... בין 1994 למחצית 2003 "קיבלו כ-130 אלף מתושבי הגדה ועזה מעמד כזה או אחר במדינת ישראל.

"כמעט כל מקבלי המעמד היו אנשים צעירים או ילדיהם, כך שלא יהיה זה מוגזם להעריך, ששיעור אוכלוסייה זו הוכפל במשך העשורים שחלפו מאז מתן המעמד.

"... מאז הכניסה לתוקף של הוראת השעה בחוק האזרחות, ב-2003, נבחנו 22 אלף בקשות לאיחוד משפחות, מהן אושרו 50%-60%. כמעט כל מגישי הבקשות מצויים כבר בישראל, חיים בה ונשואים לתושבי ישראל. בנוסף לאנשים המצויים בהליך של איחוד משפחות יש עוד אלפי פלסטינים החיים בישראל, בלי שטרחו להגיש בקשה. הם חיים בעיקר בירושלים, ביישובי המשולש ובפזורה הבדואית.

"הסיבה העיקרית להגירה החד-כיוונית לישראל היא הפערים הכלכליים העצומים ואפשרויות התנועה שיש למחזיקים בתעודה ישראלית. המשך השליטה הישראלית בשטחים מבטיחה, כי הפערים הכלכליים יימשכו והאטרקטיוויות של ההגירה לישראל תגדל. במקביל, הסיפוח הכירורגי ימריץ את ההגירה היהודית לשטחים וייצור תנועת מלקחיים של הגירה יהודית מזרחה והגירה ערבית מערבה. ... סיפוח יוביל למלחמת אזרחים מתמדת."

(מנחם הופנונג, "כמה פלסטינים מהגרים לישראל", הארץ" 20.7.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9004591

הפוּך גוטה (הופנונג), הפוך.

אכן במטרה למנוע את הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית יש להפסיק לאלתר, כפי שמציע הופנונג, את הגירת הפלסטינים לישראל (כמו גם הגירת את המסתננים מסודן ואריתריאה שגם הם ברובם ערבים-מוסלמים) – אבל בניגוד לדבריו, סיפוח בקעת הירדן הוא אמצעי הכרחי לביצוע מטרה זו. ללא סיפוח בקעת הירדן ושימת חיץ בין ישראל לעולם הערבי, אין "הופנונג" – תקווה לישראל. המוני ערבים מכל רחבי המזרח התיכון ינהרו לגבולה של ישראל מטעמי פרנסה ויציפו אותה ללא יכולת הגנה.

המרוקאים החדשים

כתב ערוץ 13, ד"ר אבישי בן חיים, הזהותן ה"אפרו-מרוקני" (הגדרה pc) יצר ופיתח תורת קונספירציה גזענית אנטי-אשכנזית לפיה בית המשפט פועל רק נגד יהודים-ערבים כדי למנוע מהם להיהפך להגמוניה.

כבר בביטוי שלו "זהות מזרחית" חושף ד"ר בן חיים את גזענותו האנטי-ערבית (בנוסף לגזענותו האנטי-אשכנזית).

המשותף בין יהודי מרוקו, עיראק, ותימן, אינה "המזרחיות", אלא התרבות הערבית. הם "יהודים-ערבים". יהודי מרוקו (בpc" אפרו-מרוקנים") הם יהודי המערב-מגרב, יהודים מערביים-מוגרבים ולא מזרחיים שהם יהודי אשכנז ה"אוסט יודה".

אבל גם בקרב היהודים-הערבים, יוצר ד"ר בן חיים מדרג. ד"ר בן חיים יצר סדרת טלוויזיה חדשה "המרוקאים החדשים":

https://13news.co.il/tags/the-new-moroccans/

בסדרה שיצר הוא הוא מביא אשכנזי גליצאי בשם ד"ר עמוס נוי הקובע שהעדה הגאונה ביותר היא המרוקנית. "יהדות מרוקו הוציאה מתוכה יחסית לגודלה יותר פרסי נובל מהאשכנזים בישראל."

https://twitter.com/AvishayBenHaim/status/1284929781629427715

והוא מונה את זוכי פרסי הנובל, "המרוקנים" לדבריו: ברוך בן אסרף. פרס נובל לרפואה. (הוא יהודי אמריקאי יליד ונצואלה (ולא יליד מרוקו) אביו יליד מרוקו ואימו ילידת אלג'יריה).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8%D7%A3

קלוד כהן טנג'י פרס נובל לפיסיקה. (הוא צרפתי יליד אלג'יריה).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%93_%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%92%27%D7%99

סרג' הרוש. פרס נובל לפיזיקה. (הוא צרפתי יליד מרוקו שאימו אוקראינית אשכנזיה).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%96%27_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A9

מובן שד"ר בן חיים מאשים את האשכנזים בישראל על כך שדיכאו את המרוקאים כך שלא יכלו לזכות בפרסי נובל בישראל, אלא רק בצרפת.

נעזוב רגע את תפיסתו הגזענית של ד"ר בן חיים הממרקן את כל יוצאי צפון אפריקה (תוניסיה אלג'יריה, לוב). המשותף בין כל זוכי פרסי הנובל הוא נטישת התרבות המרוקאית ואימוץ תרבות מערבית אשכנזית. (אמריקאית וצרפתית). אף אחד מזוכי פרס הנובל לא למד במרוקו, ולא עשה את מחקריו המדעיים באוניברסיטאות מרוקו.

ודוק: יהודי הנוטש את התרבות הערבית-מרוקאית ומאמץ את התרבות המדעית המערבית-אשכנזית (ישראלית-צרפתית-ספרדית-אנגלית-אמריקאית) הוא אשכנזי.

אין שום הבדל בין ד"ר נוי הגליצאי, לד"ר בן חיים המרוקני.

אכן תהליך האשכניזציה של יהודי מרוקו היה מהיר יותר בצרפת מהסיבות הבאות:

1. השכבה המשכילה יותר היגרה לצרפת ולא עלתה לישראל. שם, בצרפת, היתה רווחה כלכלית גדולה יותר.

2. תהליך הצרפתיזציה (אשכניזציה) כלומר נטישת התרבות הערבית-בֶּרְבֶרית-מוסלמית ואימוץ התרבות המערבית – היה קל יותר עקב פיזורם בחברה הצרפתית ולא בישובים הומוגניים.

3. אחריות עצמית, לא היתלות והאשמת אחרים.

המרוקאים הישנים

ד"ר בן חיים לא הציג בתוכניתו את העובדות על המרוקאים הישנים:

נתחיל דווקא עם "המרוקאיות הישנות". הנשים היהודיות במרוקו (בדומה לערביות) היו רובן ככולן אנאלפבתיות. הנשים המרוקאיות החדשות כולן יודעות קרא וכתוב. ומי לימד אותן קרא וכתוב? למי תודה למי ברכה? למורים ולמורות האשכנזים.

נשים עם השכלה מדעית-מערבית-אשכנזית (צרפתית-אמריקאית-ישראלית)  הן אשכנזיות.

(ודוק: כשם שיש עדיין נשים מרוקניות המאמינות ע"פ המסורת הערבית-מוסלמית-מרוקאית ב"שְחְוּר".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8_(%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A3)

יש גם אשכנזיות המאמינות עדיין באמונות טפלות דומות).

המושג "אשכנזי" (בעברית מקורית גרמני) הוא מושג המגדיר את היהודים האירופים בני התרבות המערבית-אירופאית.

טעויות נוספות של ד"ר בן חיים בתוכניתו "המרוקאים החדשים":

א. חג המימונה (לכבודה של האלה הבֶּרְבֶּרִית מימונה) הפך לדבריו מחג מרוקאי לחג לאומי ישראלי. האמת היא שלא רק שהמימונה לא הפכה לחג לאומי כלל ישראלי, אלא הוא גם נחוג פחות ופחות ע"י יוצאי מרוקו עצמם.

ב. המטבח המרוקני משתלט. האמת היא שלמרות תוכניות הבישול הרבות, יותר מרוקאים אוכלים אוכל אשכנזי כשניצל, צ'יפס, פירה, פיצה, מאשר אשכנזים האוכלים חריימה.

ג. המוסיקה הערבית-מרוקאית (בכיבוסית אנדלוסית) אכן זכתה להשפעה רבה, אבל האמת היא שהיא לא נהפכה לכלל ישראלית הדוחקת את המוסיקה המערבית.

ועוד פסל עומד ליפול

וולט ויטמן

במסגרת מסע הטירוף של האיקונוקלאזם, ניתוץ הפסלים בחברה האמריקאית – 3,724 סטודנטים ואנשי סגל מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי חתמו על עצומה להפלת פסלו של המשורר וולט ויטמן, המוצג כיום בקמפוס של האוניברסיטה ראטגרס בטענה שהוא היה גזען.

האוניברסיטה נענתה לעצומה והודיעה על הקמת ועדה שתדון בנושא.

https://rotter.net/forum/scoops1/644442.shtml

וולט ויטמן Walt Whitman‏ (1819 - 1892) משורר, עיתונאי והומניסט אמריקני, הנחשב ל"משורר האורבני" וכ"משורר האמריקאי הגדול ביותר", אוסף שיריו הידוע ביותר הוא "עלי עשב" (Leaves of Grass). ויטמן היה הומוסקסואל וברבים משיריו יש נימה הומוארוטית ברורה.

אז למה גזען?

ויטמן בשירתו לא הביע רעיונות גזעניים כלפי הכושים, אבל מסתבר כי במאמריו בעיתונות יצא נגד העבדות, הוא אמנם כינה את העבדות "ביזיון וכתם על אופייה של הרפובליקה שלנו, ועל אנושיותנו," אבל התבטא בצורה שלילית על השחורים. לאחר מלחמת האזרחים, ויטמן כינה את העבדים "מיליוני זרים בורים ... עם אינטלקט הדומה לבבונים ..." הוא כותב על מראה חיילי האיחוד השחור: "שחור מאוד בצבע, שפתיים גדולות ובולטות, מצח נמוך וכו'. אבל אני חייב לומר שאני לא רואה פרצוף אחד סוער לחלוטין." את החיילים הלבנים הוא מוצא בעלי מראה מעולה. וכיו"ב.

כמו כן התבטא באופן שלילי על הילידים האמריקאים.

https://medium.com/@belover/walt-whitman-was-a-racist-dbe2a0b2d9a

ויטמן היה יציר תקופתו, וככזה יש גם לשפוט אותו. דומה שבכל ארה"ב לא ייוותרו עוד מעט פסלים של לבנים.

הנה שירו של וולט ויטמן "הו רב חובל" שנכתב בעקבות רצח לינקולן.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95_%D7%A8%D7%91_%D7%97%D7%95%D7%91%D7%9C

והנה השיר בתרגומה היפה ובלחנה של נעמי שמר שנכתב עם רציחתו של יצחק רבין:

https://www.youtube.com/watch?v=3q3BL7H6a_g&feature=youtu.be

נעמן כהן

* * *

י"ז

ימי הקורונה

שלום רב,

בצר לנו עת נמצאים במעצר בית ימים ולילות מיראתנו מן הקורונה, ערגה נפשנו להתיישב במכונית ולשוטט בשבילי הארץ לראות את נופיה שעדיין חום הקיץ לא הספיק להשחית.

והנה מה טוב ומה נעים, רואים עצים ואבנים ותחנות דלק ואוטומובילים ושלטים המורים על מפעלים וישובים  שבסביבה. ההגה הוביל אותנו לקריית התעופה שבקרבת הנתב"ג. מקום נחמד עם  מרכזי קניות ומרכולים ואפילו גלידרייה איטלקית מפתה.

חשבתי, נשב לנו בצל השמשייה הגדולה שבפתח העסק ונתענג על המקפא בטעם וניל  ושוקו בלגי. הגלידרייה יושבת בצד ימין של הרחבה, אלא שעיניה של אשתי  נמשכה דווקא לצד השמאלי של האזור. שם נראו שתיים מסעדות.

נזכרה אשתי שתחי' באמרתו האלמותית של פּוּ הדב  "אם רואים  כאן דבורים משמע יש דבש."  בתרגום אונקלוס, אם יש מסעדות לבטח יש בפנים אוכל, ולו משהו קל שאפשר לאכול אותו ברחבה שליד, ונחסוך עמל של הכנת סעודת הצהריים בבית.

כך עברנו הרחבה הגדולה מוצפת השמש לכיוון בתי האוכל שישבו מעֵבר. אלא שהרחבות נמצאו מוצפות בקרני חמה לוהטת, לא בדיוק מקום מתאים לזו שנולדה בערבות סיביר הקרות ובאה למדבריות של פלשטינה. הצצה לפנים המסעדה גילתה אגף שלם ריק מסועדים ונראה כמזמין לשבת לפי דיני מגבלות המגפה.

המסעדה נתגלתה "איטלקית", מאלה שאני לא נוהג לפקוד יען כי הן מגישות אוויר דחוס בצורת מעשי בצק לא משביעים ומחירם מי ישורנו. בסיועו  של המלצר המזמין התיישבנו באגף הריק. בלית ברירה הזמנו מן התפריט האיטלקי. בעת ההמתנה לקבל את ההזמנה זכינו בכוס לימונדה. אגב כך סרקנו במבטינו את המקום. כמעט כל המלצרים וגם יתר העובדים הסתובבו ללא מסכות כנדרש, ובחלקם קשרו אותן... לזרוע, משל היו רצועות התפילין אותן זכרו מימי  חגיגת הבר-מצווה. אגפה השני של המסעדה היה מלא עד אפס מקום בסועדים צעירים (כולם ללא מסכה)!

לא הרגשנו נעים לשהות במקום כזה. כשלעצמי הייתי כבר מוכן לשלם החשבון ולהסתלק. מהפיצה  שקיבלתי במחיר מאוד מפולפל נגסתי נגיסה וחצי ואותתי למלצרית לארוז את היתר, מיהרנו לקופה כדי להימלט.

כך נתקיימו בנו דברי הגששים הזכורים לטובה: עשינו ממש מעשה חמוֹרוּת וגם אַהְבָּלוּת...

בברכה,

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

אהוד: י"ז היקר, איך רצית שהצעירים יאכלו? עם מסכות על פיותיהם?

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

ספר ראשון בסדרה

מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

לבן,

ששמע מדי ערב, בסבלנות,

כל פרק חדש שכתבתי

מאבא

פרק ראשון

מַדְחֵס-הֶחָלָל של קפיטן יוֹקִי. בעקבות טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי המסתורי מווארשה.

מי מאיתנו אינו חולם למצוא אוצר? הלא משום כך גם אנשים מבוגרים קונים כרטיסי-הגרלה וחיים בתקווה משבוע לשבוע, עם התפרסם תוצאות ההגרלה  – שדווקא הם יזכו בפרס הגדול, וחייהם ישתנו בבת-אחת בזכות האוצר שנפל בחלקם.

ואם מבוגרים כך, ילדים – על אחת כמה וכמה. מי מאיתנו לא חלם בילדותו שהוא הולך ברחוב שבו מפוזרות מטבעות-כסף ומרים מהן כאוות-נפשו, עוד, ועוד, ועוד... ורק כאשר מתעוררים בידיים ריקות חשים איזו אכזבה וגם טעם גנוז של מי שהיה בידו אוצר לשעה קלה ואיבד אותו.

ואילו רָנִי באמת הגיע לאוצר, אך הדרך אליו היתה קשה ומפותלת, לעיתים מפחידה, אבל תמיד מעניינת.

ערב אחד, מיד לאחר שאבא ואימא יצאו מן החדר, הקישו על חלונו של רני שני ידידיו הטובים שהיו באים לבקר אותו כל אימת שהיה מהרהר בהם ומבקש מהם במחשבותיו לבוא.

קפיטן יְהויָקִים בְּרינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, מפקד החללית "נֹגה" וכעוד כלי טיסה שונים וסודיים אשר בהם הוא לוקח מדי פעם את רני למסעות; והסופר השמן אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל הגר בארץ עצלתיים, זו הארץ אשר לאחר שאנשים נרדמים בה, עולים ויורדים גגות הבתים שלהם בקצב נחרותיהם.

ברשותו של הקפיטן יהויקים ברינזה-בלנקובסקי, או בקיצור – קפיטן יוֹקי, נמצא מדחס חלל משוכלל וסודי שאותו המציא לפני שנים רבות מהנדס יהודי מווארשה ושמו דֹב טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי. מי שיש בידו מדחס כזה יכול לשנות את המימדים שלו ושל סביבתו כרצונו. לקטון עד כדי כך שיעבור בחור המנעול, או להקטין את האוייב שלו כך שאפשר יהיה להכניס אותו לכוסית שמפניה ולראותו מטפס על דפנותיה עד שהוא משתגע. כך אכן עשה טרנופולסקי למפקד הכלא הגרמני שבו היה אסור בווינה. טרנוטפולסקי נעלם בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים שלטו באירופה, וחבל. כי אילו היה חי היה יכול אז לשנות, בכוח מדחס-החלל שלו, את פני המלחמה כולה, ולהציל הרבה בני-אדם.

*

את קורותיו של דב טרנופולסקי אפשר לקרוא בספר "המפתח לשער הגדול" שכתב סופר יהודי מיוגוסלביה, הִינְקוֹ גוֹטְלִיבּ שמו. גוטליב כתב את הסיפור בשפה מאוד-מאוד רחוקה מאיתנו – סרבית-קרואטית שמה. הוא עצמו עמד בתלאות הקרבות בהרים יחד עם הפרטיזאנים היוגוסלאביים, שמפקדם היה טיטו. ושני בניו נהרגו במלחמה. הינקו גוטליב עלה עם אשתו לארץ-ישראל בגיל מבוגר, והשנים האחרונות לחייו עברו עליו בבית קטן בשיכון על גבול החולות, בחולון. אשתו היתה אופה עוגות לבתי-קפה והוא היה עוזר לה בקניות, בחשבונות, ומביא את העוגות לקונים. גוטליב מת בשנת 1948. "המפתח לשער הגדול" הוא אחד הספרים האהובים עליי ביותר, וקראתי בו עשרות פעמים.

עוד מוקדם לספר כאן, אם בכלל יתאפשר לי לספר לכם אי-פעם – כיצד הגיע מדחס-החלל לידיו של קפיטן יוקי. כרגע אני יכול רק לומר שבאמצעות המדחס, שגודלו כטרנזיסטור קטן עם כפתור-מסתובב מאיר במרכזו, היה קפיטן יוקי יכול לקחת עימו לדרך בחללית את אבבטן בן אצל, ולהיכנס יחד לחדרו של רני מבעד לסדק שנוצר ברווח בין שני שלבים בתריס.

ואם ניקח בחשבון שקפיטן יוקי הוא טייס-חלל קטן, הנראה לעיתים לא יותר גדול מבובת-הטייס האדומה, העשוייה חומר פלאסטי, שבחללית ה"לגו" שקיבל רני מתנה ליום-הולדתו השישי והרכיב ובנה כמעט בעצמו – ואם ניקח בחשבון שאבבטן בן עצל הוא איש גדול ושמן מאוד, וכשהוא חוזר מעבודתו מדי יום אחרי-הצהריים מתל-אביב לארץ עצלתיים, הוא שוכב על הספסל האחורי של האוטובוס ואז הגלגלים הקדמיים של האוטובוס מתרוממים ומרחפים קצת באוויר, כמו נדנדה, מפני הכובד, ורק הדף הנחירות שלו כלפי גג האוטובוס מחזיר את שיווי המשקל –

ואם –

ואם –

המשך בפרק הבא. השעה כבר מאוחרת בלילה ואני נעשיתי רעב ומתכוון ללכת למטבח להכין לי כריך לחם כפרי שחור עם חמאה וגבינה צהובה חריפה-מתוקה עם חורים גדולים, כוס לימונדה קרה מלימון טרי עם הרבה סוכר. אם היה לי זמן הייתי מספר עכשיו גם את הבדיחה על החורים בגבינה, אבל אני סבור שאעשה זאת באחד הפרקים הבאים, וכדאי בתחילת הפרק, כי אם שוב ארעב לקראת סוף הפרק, לא יישאר לי זמן לספר את הבדיחה.

בתיאבון.

להתראות.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

העקירה

חזרתי הביתה לימי הבציר המחכה לי. אם היו מתעוררים בי לפעמים, עד אז, געגועים לאירופה הנה עתה נרפאתי מהם כליל. שוב לא הייתי יכול לחזור לחיי יום-יום של מולדתי הראשונה, כי כל קסמה נמוג, אחרי שראיתיה שנית. עתה בן-אדם לך לסבלותיך והסתפק במה שיש לך, או במה שאין לך. נוהגים היו לומר אז בשמו של הכומר הכלר, ידיו של הרצל, שביקר פעם בפ"ת והטיף: "יש לחיות בצמצום ולהסתפק במועט, רבותי! יכול אדם להסתפק בלחם וחמאה בלבד, כאשר אין טוב מזה"...

עברה שנה ובא שינוי. מה שסירב הברון בעיקשות לעשות אשתקד, עשה השנה, שנת 1902, כאלו מרצונו הטוב. למעשה מילא את כל דרישותינו. חולקו הלוואות וקרקעות לאכרים, והיקב נמסר לרשותו של סינדיקט הכורמים. סניף מיוחד ליקב נבנה בפ"ת, וזה היה עתיד לבטל את תקלות ההובלה. (אגב, ביקב זה לא הספיקו להשתמש, כי בינתים נעקרו הכרמים. עת רבה מאד עמד בשממונו, ורק לפני שנים מספר קנה אותו איש מתל-אביב וייסד בו בית חרושת לספירט ולשמרים.) ועד המושבה הועמד ברשות עצמו. מבחינת ההרגשה נעשינו בני-חורין, אבל עסק היין ירד מטה מטה, כתוצאה מהמשבר העולמי בתעשית היין. אותה שנה שולם לנו מחיר מינימלי עבור הענבים, בלי שיבצרום.

ככה עברו שנים אחדות ולאט לאט גמל בנו הרעיון כי אין להמשיך עוד כך, ויש לעשות ניתוח רדיקלי במשק הנטיעות: לעקור את הגפנים, ביחוד את מעוטי היבול והמרוחקים מן היקבים. באורח זה תוגבל גם התוצרת. המכסה הכי גדולה של עקירה נפלה בגורלה של פ"ת, המרוחקת ורבת המינים זעומי-היבול. גם הנטיה לעקירה היתה בפ"ת גדולה מאשר במושבות האחרות, כיון שמשקה וקרקעותיה היו מגוונים יותר. היתה בה גם פלחה רבה, בו בזמן שראשל"צ למשל, עמדה רק על גפניה. נוסף לכך ראו כבר בפ"ת באותם הימים דוגמאות אחדות של פרדסי הדרים, ואלו החלו למשוך את הלבבות.

אז קמה מהומה גדולה בקרב רועי הישוב שלנו, שנתגדשו ביפו ובשאר הערים. פסיכוז נגד אכרי פ"ת תקף אותם. ניתן אות אזעקה ומכתבים החלו לעוף לחו"ל אל חו"צ. העסקנים המקצועיים שלנו התרגשו ביותר; לבם נתחמץ בקרבם על מעשה ההרס שעומדים האכרים לבצע. הנני נזכר באסיפה אחת של עסקנים אלה, שהתקיימה בביתו של דיזנגוף ביפו, ושהייתי נוכח בה בתור ב"כ פתח תקוה. ד"ר יפה כינה בנאומו היפה את מעשה העקירה בשם "ונדליזם". מוטב, לפי דעתו, ובדעה זו תמכו רוב הנאספים, שייחרבו האכרים משייחרבו הכרמים הנטועים. בניהם של האכרים ממילא יסעו לפריז ולמצרים, והאכרים עצמם יעברו ליפו לפתוח בה חנויות בכסף-הפיצויים בעד העקירה שיקבלו מאת הברון.

אני עניתי בחימה: "אם יעזבו את המקום בודדים מספר עם כספם – יהי אלוהים עמם. אנחנו, בטוחני בכך, נחזור וניטע נטיעות אחרות. הארץ לא תחרב, כי אנשים יכולים תמיד ליצור מחדש אם הם אנשי מעש, ולא אנשי-מלל". קמה סערה בין הנאספים, והיחידי שהבין לרוחי היה דיזנגוף, והוא גם שהרגיע את הרוחות.

בפני הכרח של תנאים כלכליים לא יעמוד גם קיר ברזל. העקירה יצאה לפועל. ניתוח זה הוא שנתן את הדחיפה להתקדמותה הרבה של אם-המושבות. הפיצויים שניתנו בעד העקירה סייעו לנטיעת הפרדסים, ונטיעת פרדסים זו היא היא שהצעידה את פ"ת קדימה, עד שהיתה ונשארה: "אם המושבות".

אם המושבות

פתח-תקוה היא אם-המושבות גם בבנין וגם במנין. אמנם, אין היא עכשיו, ואף קודם לא היתה, כפי שתיארו אותה לעצמם מיסדיה הראשונים. אף-על-פי-כן הנה עד היום רבת יזמה ואוכלוסין, אם המושבות, על מעלותיה ועל חסרונותיה.

בשנות התשעים כבר פנה הזרם הגדול ביותר של העולים החדשים, לפתח תקוה, וכן עד היום. אפשר גרמה לכך העובדה שיתר המושבות, הנתונות לחסותה המלאה של פקידות הברון, היו סגורות בפני כניסה של עולים ללא הסכמת הפקידות. גם הישוב היהודי ביפו לא היה בכוחו לקלוט עולים רבים.

חרף אי ההגיון שבזרימה בלתי מתוכנת זו, נקלטו בה תושבים חדשים למאות, ואח"כ גם לאלפים. פ"ת עומדת עד היום בראש הישוב הכפרי, אך יש לפקפק אם אמנם כפר היא. גדול מדי הוא האחוז של אלמנטים בלתי-פרודוקטיביים. ישראל התפרנסו איפוא זה מזה. אם היו לה חסרונות לפ"ת, יש לתלות את רובם בזרימה בלתי מתוכנת זו.

אין אני יכול לבלי להזכיר בזה את פעולתי הציבורית באותה תקופה. כחבר ועד המושבה התנגדתי ללא הפסק לכך, שייכנסו תושבים חדשים למושבה, מסוג חנוונים, מתווכים או אפילו בעלי מלאכה, במכסה העולה על הנדרש. דעתי היתה, שלמושבה יש להכניס אלמנטים יצרניים, או כאלה שיהיו יצרניים בעתיד. יש לדון על כל מתישב חדש לחוד. נקבעו אז הגבלות שונות מטעם הועד, כגון שעל כל מתיישב לרכוש לפחות 40 דונם אדמה, ועל כל בעל-מלאכה לעסוק באומנות שהיא חדשה במושבה. היה זה שנים-מספר לפני העליה השניה, ושאלת כניסת פועלים עברים בקנה מדה גדול – לא עמדה עדיין על הפרק.

איני יכול לחרוץ משפט עד היום אם עמדתי זו היתה נכונה, אם לאו. מכל-מקום היתה מבוססת על התפיסה של המייסדים הראשונים, אשר סברו כי ישובנו צריך להיות מבוסס רק על חקלאות, מלאכה ועבודה. בשביל "מתפרנסים זה מזה" יש די מקום בערים שבארץ, או שבחוץ לארץ. למעשה באה המציאות וטפחה על פנינו: כל הגבלות או הטפות לא הועילו. הזרם גבר על הסכר, ומקום שם התפשטו מימיו גידלו צמחיה עשירה, בדומה לצמחיית-בר שאינה מטופחת בידי אדם. בכל אופן – גדולה וחזקה מרבות אחרות אשר יצא עליהן ההלל.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אומרים כי השבוע תצורף לתביעות המפגינים נגד הקורונה ונתניהו גם הדרישה שהממשלה תספק להפגנות שלהם בתי-שימוש ציבוריים ניידים כדי שיוכלו לפשתֵן ולחרבֵּן בכל מקום מבלי להסריח! – וזאת תחת הסיסמה:

"אם אין אסלה אין ממשלה!"

מפגינות חשופות חזה ישתינו בעמידה בכיכר פריז בירושלים כדי להמחיש את עומק השחיתות הציבורית של נתניהו – ראש ממשלת הקורוחנה!

גם מגיפת הקורונה עצמה משתתפת עם כל נגיפיה בהפגנות – בכך שהיא עוברת בקלות בין הגופות המיוזעים והערומים-למחצה של המפגינות והמפגינים ומדביקה אותם – והכול, הכול באשמת נתניהו!

* זלמן שובל: "שלב ההוכחות במשפט ראש הממשלה בנימין נתניהו יחל בינואר ויתקיים שלוש פעמים בשבוע," נאמר בהודעת בית המשפט, כנראה בהנחה שעד אז תיגמר מגפת הקורונה ונתניהו יוכל להתפנות שלוש פעמים בשבוע מניהול המדינה. בזמן כתיבת שורות אלה טרם נמצא "פרוייקטור" לטיפול במשבר הקורונה — ועל "פרוייקטור" לנושא איראן, ולשאר אסטרטגיות החיוניות בנושא המדיני-ביטחוני אפשר יהיה לוותר? בפרט בהתחשב בכך שבשל התפתחויות שאינן תלויות רק בנו, מדובר בתקופה שבה ייקבעו התנאים המדיניים והביטחוניים שיעצבו את עתיד המדינה לדורות?" ["הארץ", 26.7.2020].

* אהוד היקר, רק אחרי הצהריים התפניתי לקרוא את הגיליון האחרון: כרגיל אני נהנה מהכתיבה של יוסי אחימאיר, ועל הרוב גם מסכים איתו, בעיקר כשהוא כותב בהערצה על זאב ז'בוטינסקי, שבימי מפא"י נחשב למוקצה.

עדינה בר-אל כותבת על ליצנית רפואית – אני מסיר את הכובע בפני מי שמוכן להתנדב לסייע לחולים בכל דרך, ויש לי ייסורי מצפון שאני אינני מתנדב בתחום, וכדי להשתיק את המצפון, אני מתנדב בתחומים אחרים.

איך יפֶה נכנסת לנפשה של נערה מטורללת ["אלה המקומונית"] שמאמינה שהיא עצמה לא תזדקן, כי רק לפני שנתיים קיבלה מחזור – סיפור המתחרה עם מיטב האבסורד.

שלך,

משה גרנות

* אורי הייטנר כותב במדורו: "סר חינו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חיִנו של שר האוצר."

לעניות דעתי, יקרה ההיפך – סר חינו של יו"ר הקואליציה, שמעז לפתוח פה על האיש השני בחוזקו בליכוד, ישראל כ"ץ. ועד כמה שזכור לי נתניהו קרא לשניהם לשיחה ללשכתו.

נחיה ונראה.  

איילה זמרוני

* ציטוט: שיקגו עיר ללא רחמים. כל הסרטונים שתראו כאן הם מהימים האחרונים. מרוב PC סכריני ושקרי – כמה "השחורים" מקופחים ואומללים, קצת שכחו את המציאות. שחורים רוצחים את עצמם, ומטילים אימה על העיר הפרוגרסיבית האומללה, שתושביה הפכו לבני-ערובה. שימו לב גם לילדה הקטנה [שאימה המחזיקה בה נרצחת זה עתה ברחוב].

מיספר הרציחות בעלייה של 85% בין יוני הזה ליוני בשנה שעברה. 14 איש נורו בבת-אחת ממכונית נוסעת, ליד בית הלוויות. חיסול חשבונות בין כנופיות. מרחץ דמים. "סוריה".

ראש העיר המטורללת של שיקגו, שונאת לבנים, אנטישמית וקיצונית מאוד, אחת בשם לורי כף רגל קלה [לפי ויקיפדיה שמה הוא: טוני לייטפוט], ניטרלה את המשטרה. כמו כן הודיעה היום שלא תתיר ל"דונלד טראמפ" להכניס כוחות שיטור פדרליים לעיר האבודה. היא גזענית, וכינתה את דוברת הבית הלבן "קארין", גינוי גנאי לאישה לבנה, לעיתים יהודייה. הודיעה שהיא לסבית גאה.

אמריקה של הרקוב ג'ו ביידן, הקומוניסטית קורטז, האיסלמיסטית (מקורבת ל"קייר", זרוע "האחים המוסלמים" בארה"ב), אילהאן עומאר, יחד עם זוועות נוספות. שיקגו לאחר פרעות פסל קולומבוס. איזה מקום מפחיד.

אבל היהודים תמיד קולטים אחרונים.

מפחידה ומוזרה לורי [טוני?] כף רגל קלה [לייטפוט]. היא נגד הנשיא, אותו היא מכנה בשמות גנאי, כאחרונת הגנגסטרים. ברור, השוטרים הפדרליים עוד עלולים לעצור את הקריסה החברתית, הפשע והאימה. האישה חיה בסרט רע מאוד. אבל בחסות השקר של "חיי שחורים חשובים" מתכננים "הדמוקרטים" להגיע לשלטון בחזרה. אבל אין להם מועמד. אין להם מצע. ואין להם הרבה סיכוי, כי כל אמריקני מבוהל ממנה שהוא רואה.

ולמה אנשים משקרים בסקרים? כי הם מפחדים, שאם הגיעו אליהם בסקר, יגיעו אליהם הביתה – אם ייחשפו שהם תומכים בנשיא הדגול טראמפ. כן, זה המצב בארה"ב, ורבים אומרים לי את זה. הם מפחדים שיפגעו בהם.

המהומות הקשות בשיקגו, לאחר שהאספסוף החליט להפיל את פסלו של כריסטופר קולומבוס. כאן הנשיא טראמפ לא איפשר את זה, ולכן פרצו מהומות קשות, כי אם האספסוף לא בא על סיפוקו – הם יבעירו את הכול.

והרכוש האישי? הפקר. זה ש"התקשורת" לא מדווחת, לא אומר שזה לא קורה. ראו [בסרטון] איך בוזזים את חנות הדגל של אפל בשיקגו, ב-17 ביולי. המשטרה קיבלה הנחיות ברורות, שאלה שחורים, הם קורבנות ומופלים, ולכן אסור לה להפריע להם לבזוז.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: התפתחויות חמורות בגבול הדרומי: ארגון "המדינה האיסלאמית" בסיני, מרחיב כיבוש של עשרות קמ"ר בצפון מדבר סיני, והצבא המצרי נמלט משם. זה הצבא המצרי שגורמים תמוהים מפיצים אזהרות מפניו. מקורבי דאע"ש מוסרים שהם מחזיקים בשטח מאז 21 ביולי.

לפני זמן קצר נטל הארגון אחריות רשמית לקרב, שפתח את מסע הכיבושים ב-21 ביולי. לפי ההודעה, ההתקפה נפתחה עם שתי מכוניות תופת עם מתאבדים, וכמאה חיילים מצריים הרוגים או פצועים. מיספר ההרוגים בקרב המצרים יכול להגיע ל-40.

הגנראל סיסי מגלה חולשה גדולה: מול הסכר האתיופי הוא הרים ידיים, וקרא לתושביו "לחסוך במים." מול הסולטן [ארדואן] ב"לוב" הוא מהסס. ובצפון סיני מצבו קשה. טוב שיש לו את הטרוריסט מרמאללה, שבו הוא יכול לתמוך. בושה.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 24.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: אלפי המסתננים ממלאים שוב את צידי נהר הסיין בפריז, כולם רק גברים, כי זאת פלישה. והם צודקים: הממשלה לא מספקת להם שירותים סניטריים, והם נאלצים לעשות זאת בפרהסיה (בתמונה למעלה). ומי מספק להם אוהלים? ארגונים פרוגרסיביים. לאחר שהאלפים יהיו עשרות אלפים, מגיעים אוטובוסים, ומפזרים אותם בכל רחבי צרפת, כמובן, תוך איזרוח. מסכנים האזרחים במדינה עם שלטון פרוגרסיבי.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 25.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכור לא ניתן למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* "ארגוני המחאה נגד ראש הממשלה, בהם 'הדגלים השחורים' 'קריים מינסטר', 'הבעלבתים' וקבוצת 'אין מצב' קראו מוקדם יותר לתומכיהם להגיע להפגנה. 'הדגלים השחורים' הודיעו על הסעות מ-13 אתרים שונים ברחבי הארץ. במקביל הודיעו תומכיו של נתניהו על גיוס לקראת הפגנת נגד." ["הארץ" באינטרנט. 23.7].

אהוד: אולי תגלו לנו סוף-סוף מי מממן את "ההסעות מאתרים שונים ברחבי הארץ"? איזה כסף, אולי כסף זר, אולי כסף מפלגתי אופוזיציוני, כסף של משלם המיסים – נשפך ב"הפגנות הספונטניות" האלה כדי להסית נגד נתניהו ולאיים על חייו ולדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה!?

* הם לא ירפו מנתניהו עד שיכרסמו אותו כליל, כמו עיט על פגר: "היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מסר היום (ראשון, 26.7) לבג"ץ כי על ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה לבחון אם 270 אלף דולר שהעביר נתן מיליקובסקי לטובת ייצוגה המשפטי של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, אינם טובת הנאה עקיפה לרה"מ בנימין נתניהו. זאת, לאחר שהוועדה קבעה כי על ראש הממשלה להחזיר למיליקובסקי, בן דודו, רק 30 אלף דולר מתוך 300 אלף שקיבל ממנו ללא אישור. בג"ץ דן בסוגייה עקב עתירה שהגישו התנועה לאיכות השלטון והתנועה לטוהר המידות, בדרישה שנתניהו יחזיר את כל הסכום שקיבל מבן דודו." ["הארץ" באינטרנט. 26.7.2020].

ושנתניהו יחזיר גם את החליפות שקיבל במתנה מבן-דודו לפני שנים רבות!

* לאהוד, שלום. ברשותך, ברצוני לשבח את אורי הייטנר על דבריו הנכונים  – תחיית מדינת הרווחה בחב"ע 1560, בהסבירו את משנת הכלכלן אדם סמית בתיקון מפגעי כלכלה ע"י 'היד הנעלמה', ובימינו, את משנת הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שהטיף להתערבות ממסדית לתיקון המפגעים בכלכלה.  

כדאי לציין במיוחד שתיקון הכלכלה ע"י 'היד הנעלמה' הינו איטי ביותר, ורבדי אוכלוסייה נחשלים לא יחזיקו מעמד, ויתמוטטו במהלך הממושך של התיקון. לגבי משנתו הראוייה יותר של קיינס, כדאי להדגיש כי הוא מטיף להבריא את השוק ע"י הזרמת משאבים מיד עם הסתמנות מיתון. ולמנוע אינפלציה ע"י ספיגת עודפי משאבים, לפני התרבות ביקושים חריגה.

ברוך תירוש

* * *

ההסתה של האספסוף הנאור הפרובוקטיבי המשתולל: "רק לא נתניהו!" – מול חמומי המוח ["הצ'חצ'חים!"] שמצויים בקרב תומכי נתניהו – עלולה להסתיים בשפיכות דמים שתהפוך ל"קדושים" את הקורבנות מקרב המפגינים נגד נתניהו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", רומאן. מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל