פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1562

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באב תש"ף, 30.7.2020

עם צרופת תמונתה של אסתי תירוש, אוספת ספרים באהבה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה. מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ: לַיְלָה בַּגִּלְבֹּעַ. הָהָר. // עמוס גלבוע: תשעה באב ושנאת חינם. // יוסי אחימאיר: חידת ביבי. // יורם אטינגר: מורשת בן גוריון: עצמאות הפעולה המדינית. // יוסף דלומי: "תותחים במקום גרביים". // אורי הייטנר: צרור הערות 29.7.20. // דוד מלמד: על  "באתי, ראיתי, חוויתי, זיכרונותיו של בן טובים" למשה גרנות. // אורי איתיאל: תלמוד תורה. // אהוד בן עזר: חיימקה יַמִי. // איליה בר-זאב: מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִים. דו-שיח – הוא והיא בימי קורונה. // משה גרנות: על "שתיקה פרסית", הרומן של שרה אהרוני. // חנה סמוכה מושיוב: עובד האדמה. המחלה והחלום להחלמה. // ארנה גולן: למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב". על חידת אהבתו  ושיריו של משה שִׁלגי. // מנחם רהט: שבת נחמו: הרברט סמואל משיח בירושלים. // עדינה בר-אל: אסתי תירוש אוספת ספרים ישנים כאילו היו גוזלים וחתלתולים נטושים. // יונתן גורל: שלושה שירים. // עקיבא נוף: טובלים ושרץ בידם [נוסח חדש]. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק שני. המשימה: לגלות אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך. "באר חפרנו". הפרדס]. // אסתר ראב: פריס או ירושלים? // אהוד בן עזר: "באר חפרנו". מתוך "ברנר והערבים", 2001. // רק  218 שקלים לצהריים לשניים ב"סוכה הלבנה". // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
(1971-1964)

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

לכפר-יחזקאל בתודה

לַיְלָה בַּגִּלְבֹּעַ

לַיְלָה וְאֵימִים

וּפְלֶשֶׁת בְּעֵמֶק-יִזְרְעֶאל;

וְעִמּוֹ רֶכֶב-בַּרְזֶל:

רִאשׁוֹן לַמַּחֲנֶה צוֹעֵד  –

אֶחָד  –  נָמֵר גָּמִישׁ;

מַחְלְפוֹת-שְׂעָרוֹ

מִדַּפְּקוֹת בְּקֶצֶב

עַל לֶחְיוֹ

הָרָזָה, הַקָּשָׁה,

הָרְקוּעָה כִּבְהַלְמוּת-פַּטִּישׁ;

שִׁנָּיו וְרָאשֵׁי חִצָּיו

מַבְרִיקִים כְּאֵשׁ לְבָנָה

לְאוֹר כּוֹכָבִים  –  –  –

צְנֵפַת-סוּס בַּמֶּרְחַקִּים,

רַחַשׁ וְרִשְׁרוּשׁ:

שְׂלָמוֹת וְשׁוֹקַיִם  –

בְּסִבְכֵי-הַדַּרְדַּר;

וּמוֹר-הַדַּרְדַּר זוֹלֵף

חָרִיף כְּרֵיחַ-דָּם.

קִמּוּר-הַגִּלְבֹּעַ

רוֹבֵץ מוּצָק, שָׁחוֹר

שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים

נָחִים עָלָיו:

"הָעֲגָלָה" הֲפוּכָה

וְהַיָּצוּל מִזְדַּקֵּר לַשָּׁמַיִם  –  –  –

צְלָלִים נָעִים

עַל הַגִּלְבֹּעַ:

שָׁאוּל וּבָנָיו

"וְהַנַּעַר הַמְמוֹתֵת"

וְרִשְׁרוּשׁ שַׂלְמוֹת הַנִּגָּפִים

בִּסְבַךְ הַדַּרְדַּר

וּמוֹר הַסְּבַךְ

חָרִיף כַּדָּם

וּצְרִיחַת עוֹף-לַיִל

לָבָן  –  מוּל יָרֵחַ פָּגוּם

וְהָרִים שְׁקוּפִים מִנֶּגֶד:

עֵבֶר-הַיַּרְדֵּן  –  –  –

הַמֶּלֶךְ מִזְדַּקֵּף מוּלָם

מַבִּיט בָּהֶם מַבָּט אָרֹךְ,

מַבִּיט בַּמָּגֵן-הַנְּחֹשֶׁת  –

(פָּגוּם מִצְטַלֵּל בּוֹ הַיָּרֵחַ)  –

וְאַט עַל חַרְבּוֹ

הוּא נוֹפֵל  –  –  –

1964

הָהָר

בְּקֶרֶן הַפֶּלֶד

מוֹשֵׁךְ פְּלֶשֶׁת  –

רָם וְחַד הַקּוֹל,

כַּחֲנִית לְתוֹךְ הָאֹזֶן

צוֹלֵל.

וְתוֹקֵעַ שׁוֹפָר,

שׁוֹפָר עִבְרִי  –

בּוֹקֵעַ שְׁחָקִים

בְּתוּגָתוֹ:

תְּקִיעָה, שְׁבָרִים,

שְׁבָרִים, תְּקִיעָה  –

רוּחַ-עֵבֶר

בַּשּׁוֹפָר,

תּוֹקֵעַ בָּרָמוֹת:

אֱלֹהֵי הָרִים

אֱלֹהֵי עֵבֶר.

פְּלֶשֶׁת זוֹרְמִים

מִמֶּרְחֲבֵי יָם  –

אֶל מֶרְחֲבֵי אֲדָמָה:

רִכְבָּם-בַּרְזֶל

מִתְגַּלְגֵּל;

צָהֳלַת-סוּס;

צְלִיל

בִּפְגֹעַ פַּרְסָה

בְּסֶלַע;

שׁוֹט שׁוֹרֵק;

מִתְפַּצֵּחַ

גַּלְגַּל-רֶכֶב

בָּעֵמֶק חוֹרֵק;

גּוּף-עֶשֶׁת

לַסּוּס דָּבֵק

וּרַעְמָתָם בָּרוּחַ  –

מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹתָיו  –

עָלוּ הָעִבְרִים

הֶרָה  –

וַיְהִי לָהֶם הָהָר

לְמִזְבֵּחַ  –

בַּמְּרוֹמִים, בֵּין כּוֹכָבִים,

בִּסְבַךְ הָאֵלָה וְהַשַּׁיִת:

שָׁתְתָה הָאֲדָמָה

דָּמָם  –  חֶרֶשׁ.

1967

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

עמוס גלבוע

תשעה באב ושנאת חינם

שנאת חינם אינה שנאה מיותרת. זאת שנאה המאמינה בצדקת דרכה האלוהית ואין לה אוזן לשמוע  דעות של  נושאי שנאתה. לכן, אין אפשרות לדיאלוג עם בעליה, אלא לריב. יהודי נלחם ביהודי ובאותה שעה נלחם גם ברומאי. היש תרופה לכך?

לפני שנים, בהיותי בשליחות מודיעינית באיטליה, ניצלתי יום חופשי על מנת לסייר בעתיקות רומא. אחרי הביקור בקולוסאום באתי לשער טיטוס. עמדתי מולו דקות ארוכות, מתבונן במנורה ובדמויות של בני עמי הכפופים, המושפלים,  המנוצחים בידי האימפריה הרומית. השמש יקדה, ודמעות עלו בעיניי. כנראה משמיים רצו,  והיו אלו הימים שלפני תשעה  באב על פי הלוח העברי. יהודי חילוני אני, איני צם ביום הזה. עבורי זה יום המסמל בצורה הכי מוחשית את אובדן העצמאות  של העם היהודי, של הלאום היהודי: פעם ראשונה כאשר האימפריה הבבלית החזקה  ביותר בעולם העתיק במזרח התיכון הכניעה את ממלכת יהודה, שהימרה על משענתה של אימפריה אחרת, כושלת, והיא מצרים; ופעם שנייה כאשר מדינת היהודים מרדה, לבדה, באימפריה הרומית החזקה. אבל, "בהדתה" שחינכו אותי בה בבית הספר החילוני בקרית חיים הפועלית, גם לימדו אותי תלמוד ותורה שבעל פה, ולמדתי שבצד הגורמים הגיאופוליטיים והצבאיים שהביאו לסיום העצמאות היהודית השנייה, היו גם גורמי פנים, שהמרכזי שבהם כונה בפי חכמינו בשם "שנאת חינם". ולמדנו גם את קיצור ספרו של יוסף בן מתתיהו על "מלחמת היהודים".

משחזרתי ארצה,  מראות שער טיטוס, המקורי, לא התמונה, לא הרפו ממני  ואנחנו לקראת מלחמת יום הכיפורים, 1973.  פתחתי את ספרו של יוסף בן מתתיהו, בתרגומו של שמואל חגי. באחד הפרקים מספר המחבר כי בתחילת המצור על ירושלים השתוקקו מפקדי הצבא הרומי לתקוף את העיר כדי לנצל את ריב האחים של היהודים לפני שישלימו ביניהם. אבל, המפקד העליון שלהם, אספסינוס, אמר להם כך:

"אם נתקוף את העיר מיד, הרי יביא הדבר לאיחוד בין האויבים ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל, אם נמתין, יימצאו אויבינו במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם... יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה."

אכן היתה זאת מלחמת היהודים אלו באלו שעה שנלחמו נגד הרומאים. במדינה העצמאית  השלישית של העם היהודי, לאחר 2000  שנה,  דומני שהיה זה משה דיין שטבע את מטבע הלשון "מלחמות היהודים". מקורה של מלחמה זאת, לדברי חכמינו, ב"שנאת חינם".  מהי? זאת אינה שנאה מיותרת, שנאה שאין לה מקום, כפשוטה של לשון. לדעתי כיוונו חכמינו למשהו עמוק יותר ומהותי יותר.  "שנאת חינם " היא אמונה אלוהית  בעמדותיהם של בעלי השנאה, וכי השטן מצוי אצל נושאי שנאתם; ל"שנאת חינם" אין אוזן שומעת לדברי נושאי שנאתה, ואין לה לב מבין למניעיהם ולדעותיהם; זאת שנאה המעוורת את המציאות ומתעלת את המוח לכיוון מחשבה אחד, הדוחה אוטומטית כל ערעור והרהור בצדקת דרכה האלוהית, זאת שנאה  שעיוורת לתוצאות, זאת שנאה שהכי מקטבת עם. ולכן זאת שנאה שאינה מאפשרת שום דו שיח  עם נושאי שנאתה, שלא לדבר על שיתוף פעולה. ומכאן הדינאמיקה לריב אחים.

הגדולה בסכנות "שנאת החינם" היא ששנאה זאת תהיה בעדיפות על פני הסולידריות מול אוייב חיצוני. לכן, כה מזעזע  הקטע בספרו של בן מתתיהו בו הוא מספר כיצד שנאת החינם הביאה לכך שכל צד  שרף את מחסני המזון של יריבו. צמרמורת אוחזת  בי כשאני קורא את הקטע הבא: "ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר. וגם לו היתה העיר לטרף במלחמתו עם צריו (הרומאים). ומדי היות מלחמה ליונתן מלפנים ומאחור, חצה את אנשיו להילחם לשני צדדים: אלו ירו מן האולמות בשונאיהם (הרומאים) העולים עליהם מן העיר, ואלו הגנו על עצמם במכונות מלחמה מפני היורים עליהם מבית המקדש." (לוחמי המחנה היריב בפיקוד אלעזר).

הבנתם?  לוחמיו של יוחנן מגוש חלב, גיבורי הגליל  המהוללים, נלחמו בו זמנית נגד הרומאים ונגד אחיהם מהמחנה היריב. יהיו שיגידו שהמחבר הגזים, ואולי אף שירבב פה ושם "פייק ניוז". אולי! אך תמיד בתשעה באב עולה מול עיניי תמונת שער טיטוס, ואני נזכר בספרו של יוסף בן מתתיהו.

האם ישנה תרופה לעצירת "שנאת חינם" הפושה בממלכת ישראל השלישית?

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

חידת ביבי

אני מביט בראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא נושא דברו אל אזרחי ישראל, ושואל שוב ושוב את עצמי: מניין לו כל תעצומות הנפש הללו? הוא מופיע מזוקק, גם מאפשר שאלות של עיתונאים. אומר את אשר הכין מראש למעמד הטלוויזיוני המתוקשר, ריטואל החוזר על עצמו מדי כמה ימים, מנסה לשכנע, להסביר איך הממשלה מתמודדת עם הקורונה. נאומו קולח, שוטף, רהוט, כל מילה מחושבת, שפת גופו משדרת את חומרת המצב, ניסיון כמעט נואש לרכוש את אמון כלל הציבור. אין אוראטור כבנימין נתניהו, מדבר אל הציבור בנימת שיכנוע, בטון המתאים. האין זה קצת מאוחר מדי?

בשעה שהוא נושא דברו לאומה, מתעלם נתניהו לחלוטין – כך נראה – מכל רעשי הרקע, העולים מן ההפגנות הסוערות ליד ביתו. השלטים המחרפים שמניפים מפגיני השמאל והמסרים המאיימים, הנאצות המוטחות בו בתקשורת – זו כבר אינה ביקורת. זו שנאה מלווה באיומי רצח. הוא מודע למיתקפות הגסות, לטענות נגדו – ואינו נרתע. איש בודד בצמרת.

אתה מביט בדמות הנשקפת אליך מן המסך, האיש שהתקופה כל כך מזוהה עימו, שמדבר באופן שקול וענייני, בקור רוח, על המלחמה שהוא מנהל במגפה, ותמהָ: האין שפת גופו מסתירה מה שמתחולל באמת בקרבו פנימה? והרי האיש הזה, המנהיג את ישראל כבר 11 שנה ברציפות, מותקף כל יום, כל שעה, בתקשורת. עיתון "הארץ" המהוגן-כביכול מקדיש כמעט את כולו לגידופי-רחוב נמוכים נגדו. בעודו מנהל את המאבק בקורונה, נמצא נתניהו גם בעיצומם של מאבקים פוליטיים גואים, גם בממשלתו שבה כל שר "פותח פה", גם במפלגתו הרוחשת ומחוצה לה, וגם במאבק משפטי חורץ-גורל.

ישראל מנוסה במלחמות באויביה, שגם בעצם הימים האלה מאיימים בהסלמה מחודשת. בכל המלחמות העם היה מאוחד מאחורי ממשלתו. רק לאחר שהוסר האיום, צצו השאלות, קמו ועדות החקירה. הפעם זוהי מלחמה שונה. ספק אם מנהיג אחר היה מתמודד עימה טוב יותר. אוייב נסתר, תוקף את תבל כולה. אין זו מלחמת בזק, סופה אינו נראה באופק. הצלחת המאבק תלוייה בין השאר באמון שנותן הציבור במנהיגיו, וספק אם יש לו. מלחמה שבה אין העם מאוחד מאחורי הנהגתו.

אני מכיר את נתניהו מילדות, את בית גידולו האידאולוגי, עקבתי אחר ראשית נסיקתו. ידעתי את שאפתנותו הכוחנית מאז ומתמיד, שהובילה אותו אל הגה המדינה. היום אישיותו והתנהלותו הן כספר הפתוח לכול. ועדיין, אחרי כל הספרים שכבר נכתבו אודותיו, הטיפול המחמיר בו באולפני החדשות, הטור הקבוע נגדו של בן כספית האובססיבי, נאומי בוגי-בוגי, הבוץ והרפש המוטלים בו על בסיס יומי, יחד עם גלי ההערצה והאהבה מצד תומכיו הנלהבים ובוחריו – נותרו אין-ספור תמיהות. ממה הוא עשוי? מה מניע אותו? הכיצד אינו נשבר? מהיכן לו הכוחות הנפשיים? העמידה בלחצים הבלתי-אנושיים המופעלים כלפיו? ושאלת השאלות – לשם מה לו עוד "כאב הראש" הזה?

אלה הן תהיות, שרק ביבי עצמו יכול להשיב עליהן. והוא – אינו מראה סימנים כלשהם של נכונות להסיר ידיו מהגה השלטון. גם בלי הקורונה, בלי המשפט שבפתח, בלי מאמרי השיטנה והגידופים ברשתות, בלי הביקורת הקשה, הלגיטימית, אדם אחר במעמדו היה לבטח אומר לעצמו: עמדתי בראש הפירמידה די והותר זמן, אעשה מעתה לעצמי ולביתי. זה לא ביבי. יסבול – אך לעולם לא ירים ידיים.

הגם שמועד כהונתו נקצב עם כינון הממשלה הנוכחית, וייתכן שאף יוקדם בעקבות מערכת בחירות מוקדמת, נתניהו מתנהל למען שרידותו הפוליטית כמי שזו פעם ראשונה יוצא לכבוש את צמרת השלטון. אינו יודע שובע שלטוני, אינו מסמן יורש. נלחם כארי על מעמדו הפוליטי, תוך גילויי חשדנות ואדישות – ולו למראית עין – כלפי גילויי המשטמה החריפים. ואולי זהו סוד שרידותו ומאבקו הבלתי נלאה. ככל שיענוהו, כן יפרוץ, כן ירבה, כן יתחזק. הוא והליכוד. השאלה היא עד כמה מצב עגום זה במדינה, מלווה בקרנבלי רחוב מעורטלים, יכול להימשך, כאשר גם בקרב תומכיו הנאמנים כבר מתגלים סימני שובע משלטונו הממושך.

לא המפגינים, לא האנארכיסטים  ולא מאמרי הרפש יפילו את ראש הממשלה. ספק גם אם המשפט שירוץ בעוד חצי שנה, יציב מכשול בהמשך דרכו. הוא ולא גמזו, הוא ולא חזי לוי, יוסיף להיות בחודשים הבאים מי שינצח על הקרב בקורונה, על היבטיה הבריאותיים והכלכליים. אבל גם מנהיגות גדולה סופה להגיע אל סוף דרכה, גם כשהיא בשיאה. ואולי עדיף לנתניהו, שיניח מרצון את המפתחות על השולחן? כשזה יקרה, וספק אם זה יקרה בקרוב, או אז תתחיל להיפתר באמת חידת ביבי.

יוסי אחימאיר

* * *

הדבר החשוב ביותר כיום הוא שנתניהו יחזיר את החליפות שקיבל במתנה מבן-דודו נתן מיליקובסקי, וצריך שהיועץ המשפטי יבדוק גם את המתנות לבר-מצווה שקיבל ביבי בשעתו מבן-דודו וגם מג'וּחא – שאז תיעצר מגיפת הקורונה ומדינת ישראל תיגאל!

* * *

יורם אטינגר

מורשת בן גוריון: עצמאות הפעולה המדינית

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 27 ביולי 2020

מורשת בן גוריון מנוגדת לתובנה המקובלת, המניחה ש"אור ירוק" מהבית הלבן הוא תנאי להחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן ורכסי ההרים ביו"ש. בן גוריון לא המתין ל"אור ירוק" מהנשיא טרומן כדי להכריז על עצמאות ב-1948, אלא העמיד את טרומן בפני עובדה. הוא הכריז על עצמאות חרף הססנות טרומן, ולמרות התנגדות עזה של כל ממסד מדיניות החוץ והביטחון בוושינגטון. בן גוריון החיל את החוק הישראלי על שטחים בגליל, מישור החוף, הנגב וירושלים המערבית, עליהם השתלטה ישראל במלחמת העצמאות – 40% תוספת לתוכנית החלוקה – למרות "אור אדום" זועם מוושינגטון.

לפי השגריר הראשון של ארה"ב בישראל, ג'יימס מקדונלד: "[בן גוריון] הזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה מפני ההנחה השגויה שאיומים וסנקציות יביאו את ישראל לוויתור בנושאים החיוניים לעצמאותה וביטחונה." השגריר מקדונלד כתב שבן גוריון עמד מול חזית עוינת של צמרת מחלקת המדינה, הפנטגון וה CIA-– שהתנגדה להקמת המדינה היהודית, ואחר כך קראה "לצמצם את שטחה.... להעביר את הנגב לשלטון ירדן תמורת הכרה [ב"כיבוש"] הגליל, לבנאם את ירושלים, [לכפות על ישראל] קליטת פליטים ערבים ולפצותם....ולהושיב את ישראל על ספסל הנאשמים באו"מ..."

אבל, בן גוריון החיל את החוק הישראלי חרף לחץ ארה"ב לסגת לקווי החלוקה מ-1947. הוא דחה את נוסחת "שטחים-תמורת-שלום" המטיבה עם התוקפן ומענישה את הקורבן-המיועד.  תגובתו ללחץ האמריקאי היתה חד-משמעית: "ישראל לא תוותר באו"מ על הישגיה בשדה הקרב."

מקדונלד ציין שבגלל הדיפת הלחץ הכבד, "ישראל התקבלה כחברה באו"מ – עדות להערכה הגוברת כלפי ישראל."

הלחץ הכבד שהפעילו ארה"ב, בריטניה והאו"מ קיבל ביטוי "באיגרת חמורה מטרומן לבן גוריון, שהביעה אכזבה מסירוב ישראל לבצע מחוות בנושא הפליטים, לסגת משטחים, ולבנאם את ירושלים. האיגרת האשימה את ישראל  בהתעלמות מהחלטות האו"מ, הגדירה את מדיניותה כסכנה לשלום, ואיימה לבצע הערכה מחודשת של יחסי ארה"ב-ישראל.

תגובת בן גוריון היתה קצרה: "האיגרת חמורה, בלתי-מציאותית ואינה-הוגנת. מתעלמת מהפלישה הערבית שנהדפה בהצלחה, וביטלה למעשה את החלטת החלוקה. אמנם ארה"ב מעצמה גדולה וישראל מדינה קטנה אשר אפשר לרסק אותה, אך היא לא תתאבד."

להערכת מקדונלד, "בן גוריון לא ידע פחד. היה מגדולי המדינאים, והשוואתו לצ'רצ'יל אינה מוגזמת."

מורשת בן גוריון היא מירשם למנהיגות ראוייה:  אין ארוחות חינם למדינה שואפת עצמאות. עמידה בפני – והתגברות על – לחץ כבד הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית. מחיר העמידה בלחצים הוא תנאי לקיום המדינה היהודית ולקידום יעדיה. הססנות, נסיגה וחשש מלחץ מכרסמים בתדמית ההרתעה של המדינה, מלבים את אש הלחצים והטרור, ופוגעים במעמד ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית. עמידה בלחצים פוגעת בדרך כלל בפופולריות קצרת-טווח, אך תורמת להערכה ארוכת-טווח בקרב בעלות-ברית ולהרתעת אויבים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסף דלומי

"תותחים במקום גרביים"

בימים רחוקים זו היתה הדוגמא שניתנה בשיעור הראשון למבוא בכלכלה. היום זה הוחלף באימרה העממית "אין ארוחות חינם." מה שאברהם מקבל, יצחק ישלם.

אנו צופים בכל ערב במצעד המוחים על נזקי הקורונה. סקטורים רבים, צודקים יותר או פחות, נתפשים בעיני הכתב/המראיין/העורך/הפרשן הכלכלי, כדברי אלוהים חיים. השימוש במושג התרסקות – הפך להיות בון טון. הטיעון כמה משפחות הסקטור מפרנס – מציב את המוחה במעמד של אלטרואיסט. הרי הוא יודע שמי שבאמת רעב ללחם איננו מוכשר או פנוי לארגן הפגנות או להכין שלטים.

ניסיתי לחשב את מאות האלפים שנטען שמטה לחמם קרס, והגעתי לכך שמדובר במדינה של עשרים מיליון תושבים לפחות... בברית הבלתי כתובה בין התקשורת למוחֶה התורן, ככל שהוא יפריז בטענותיו כך יזכה באהדת המראיין שמבקש להעצים את הדרמה והרייטינג.

קשה להאמין שהעורכים והמגישים לא ערים להצטברות ההצדקות שהם מספקים למוחים ואשר לעיתים אף מתדלקות את טענותיהם. אותם אנשי תקשורת אוהבים להאשים את הפוליטיקאים בפופוליזם, ומה יותר פופוליסטי מאהדה ואמפתיה ללא אבחנה?

ומה שמקומם יותר מכל הוא היעדר השאלה המתבקשת, ובמיוחד כלפי העצמאי: "הייתכן שיש לך עסק שלא יכול לשרוד חצי שנה רזה?" 

מראיין הגון (יש כאלה?) אמור לאתגר כל מוחֶה בשאלות מתבקשות על ההתנהלות הפיננסית שלו. מדוע הוא לא חסך ליום סגריר? האם מוצדק שמשלמי המיסים יממנו התנהלות פיננסית בלתי אחראית?

ליד כיכר רבין פעלו בהצלחה מסחררת שתי מסעדות. אחת מהן שייכת לרשת של מסעדות וחנויות מאפה. הבעלים סגרו את המסעדה בטענה שאחד העובדים נדבק בקורונה ולכן כל השאר נמצאים בבידוד. על השאלה מתי היא תיפתח התשובה היתה: "כאשר הממשלה תיתן לנו לנשום."

בעלים של מסעדה שנייה הופיע בכתבה ארוכה ואוהדת בה טען שהוא ימשיך לשבות רעב עד שהטרור המופעל נגד בעלי המסעדות ייפסק.

בין האמנים שהפגינו היו כאלה שלא יכלו לטעון שהם במצב קשה, ולכן דיברו בשם מאה וחמישים אלף העובדים מאחורי הקלעים שרעבים לפת לחם. האם כוכבי האמנות שהתעשרו לא יכלו לדאוג להקטנת פערי ההכנסה הענקיים בתוך הסקטור?  האם לא ראוי שייחלצו בתקופה קשה זו לטובת אלו שתרמו להתעשרותם? קרוב לוודאי שיש אנשים טובי לב שכך נוהגים, אבל אלו לא חדשות מעניינות...

על-פי נתונים שהתפרסמו נמצא שבשנים האחרונות עלו על כבישי ישראל כ-800 מכוניות פרטיות ביום!  האם כולן נרכשו על-ידי עשירונים עליונים, או שמא גם השכן ממול התפתה להחליף מכונית, ולקח הלוואה מבלי לחשוב על המחר?

וכדי להירגע: פורסם שבמחצית הראשונה של השנה ירדה אספקת מכוניות חדשות לכדי 600 יחידות ליום. וואו, איזה משבר!

המגיפה יצרה ללא ספק עוני קשה, וליבי עם הסובלים האמיתיים, עם אלו שקולם לא נשמע בגלל טרמפיסטים צעקנים.

יוסף דלומי

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.7.20

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה היתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו היתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון." ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל יישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף היתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא היתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים – יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו היה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבליבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עימם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך. 

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במילייה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפירסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתןכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תוכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפנייה לרומי הביאה לקיצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת.

איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש.

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אוייב – הוא אוייב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון?

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכול ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם. רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – "'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל." כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת... אחרי מות קדושים אמור... וכו'.

אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים/נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ? וטייס ישראלי נטש בשטח האוייב. הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מדי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

[אהוד: למיטב הבנתי, מי שנוהג באופנוע בסוף הסדרה אינו הבחור האיראני מילאד כאהאני, המאוהב בתמר ומאוכזב ממנה, אבל היא הצילה זה עתה את חייו – אלא סוכן ישראלי שחי בטהראן ומלווה את המבצע. היופי של הסדרה הוא בכך שגם איראנים נאורים, בארצם או בגלות, יכולים ליהנות ממנה ולהזדהות עימה].

* ביד הלשון: כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן?

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

אורי הייטנר

* * *

דוד מלמד

רבות בנות טובים

משה גרנות, "באתי, ראיתי, חוויתי,

זיכרונותיו של בן טובים"

הוצאת מעיין, 2020, 212 עמ'.

דרך ארוכה עשה הכינוי "בן-טובים" מאז הוגדר בתוספתא המסודרת של מסורות מתקופת התנאים כמיוחס "אדם ממשפחה נכבדה", דרך מילונים המגדירים אותו "בעל ייחוס" ועד מילוני האינטרנט העכשוויים המגדירים אותו "נער עבריין בן למשפחה ממעמד חברתי-כלכלי גבוה."

אך בכל אלו אין הגדרה ל"בת טובים" ממין נקבה.

מסתבר שספרו של משה גרנות המתאר בגוף ראשון את עלילותיו של בן-טובים בקצווי העולם ובכל סוגי ההרפתקאות יש גם טור ארוך של בנות טובים שאינן טומנות את ידיהן בצלחת ואינן בתולות כשרות ותמימות.

כך עוברות במסכת חייו של בן-טובים בנצי קסיס גם: שירי, טל מטרי, דליה, כוכי, רוזמרי, שני, סיגי, ומינה שעליה אפשר לומר מצא-מין-את-מינה, ויותר מכך: רבות בנות עשו חיל אך היא עלתה על כולנה.

אך בינו ובינן הם לא העיקר. בימים אלה, ימי הקורונה והבידוד בתוך הבתים, יוצאים געגועינו אל ארצות חו"ל שטיולינו אליהם נלקחו מאיתנו. במקומם מציעים לנו הרצאות על ארצות שונות, "זומים" ושאר תחליפים. והנה בא משה גרנות ומוציא אותנו אל ארצות ונופים מרהיבים, אל בני-אדם מעניינים ואל פעילויות עוצרות-נשימה.

אנו מתוודעים אל בנצי קסיס מאז ימי בית-ספרו, דרך שירותו הצבאי, ועד טיוליו בארץ בסיני ובערד, ומכאן אנו יוצאים איתו להיכרות עם שלל רשמים: בהודו אל הסיקים וקוצ'ין, הנירוונה והסמים, מאהטמה גנדי, הרא-קרישנה, המקדשים והפרות, האלים והמונסונים, הנחשים והכלבים, כלכתה והגאסטהאוז, המדיטציה והטמאים, ומה לא.

אנחנו מבקרים באיילנדס שבין הודו לאינדונזיה, בפרת' האוסטרלית עם ויסקי, יין ובירה, עוברים ליפן, לטוקיו עם הסמוראים, לסינגפור היפה עם חב"ד ושליחיה בכל אתר, ובתאילנד עם המסאז'ים.    

כך אפשר לטייל עם דפי ספרו בהודו, תאילנד, נפאל, יפן, אוסטרליה, ניו-זילנד, סינגפור, ספרד, מוסקבה ומקאו, באמצעות בנצי קסיס ההרפתקן בן הטובים, ולפגוש תיירים מכל הסוגים, מטיילים ישראלים וחב"דניקים.

ספרו של משה גרנות הוא מרתק, רב-עלילות, עשוי בלשון קולחת ויש בו יד אמנותית מעולה כשהוא מצליח לשים בפיו של גיבורו את הלשון העברית הצעירה והעסיסית בת ימינו.

הסיפור הסמלי נמצא בסוף הספר (עמ' 203) על נכדו של ישעיהו ליבוביץ שבא לסבו ואומר לו שהוא מתכוון אחרי סיום לימודי הרפואה לצאת לטיול גדול, לראות את העולם. סבו מראה לו את הקיר הגדוש בספרים, ועונה לו: "העולם הוא כאן."

דוד מלמד

* * *

אורי איתיאל

תלמוד תורה

בימים האפלים של הקורונה ישבתי עם נכדַיי עטויי מסכות והעליתי זיכרונות. דומה כי צלילה לימים של "הָיֹה הָיָה" ו"פעם", יוצקת שמן בעצמות המספר, והנאותיו גדולות יותר מבני התשחורת המאזינים ל"סיפורי סבתא".

בן ארבע וחצי חבשתי את ספסל הלימודים והצטרפתי לכיתה אל"ף ב"תלמוד תורה וישיבת החרדים". קַדם לכך גן הילדים ברחוב פרוג, שבשום אופן לא תאם את רצונותיי. כל כוונותיי היו להיצמד לאחי הגדול אברמי, שהיה בכיתה ה"א בתלמוד תורה. לא הועילו תחינות הגננת ולא העונשים שהושתו – אני בשלי. אברמי.

משכך – פנה אבא למנהל "תלמוד תורה וישיבת החרדים" על מנת שייאות לקבל את "התכשיט" לכיתה אל"ף. התרצה המנהל נוכח נסיבות המקרה והייתי תלמיד מן המניין אצל המחנך הולצר. ב"הפסקות" קיפצתי במדרגות האפלוליות אל עבר כיתה ה"א בקומה השנייה, שם הרעיפו עליי אהבה וחיבוקים, ל"צוציק" של אברמי.

השיעור האהוב עליי היה חשבון. כל תלמיד נדרש להצטייד בקופסת גפרורים "נוּר" והיה שולף גפרור או שניים ושלושה לעריכת חשבון חיסור וחיבור כהוראותיו של המורה הולצר. אותם ימים לא עלה על הדעת כי שיטת הגפרורים תלד לעתיד לבוא את שיטת ה"בדידים".

"תלמוד תורה וישיבת החרדים" שכן ברחוב מלצ'ט פינת חשמונאים בעיר הלבנה והיה תלמוד התורה החרדי הראשון שנוסד בתל אביב. בתקופות מסוימות, בעיקר מסוף שנות הארבעים ועד סוף שנות השבעים, האוכלוסייה כללה תושבים רבים שהשתייכו לזרמים החרדים והדתיים לאומיים בתל אביב. בעיר פעלו מאות בתי כנסת וכן תלמודי תורה וישיבות, וגם עשרות קהילות חסידיות.

הציונים בתלמוד תורה לא דמו ל"טוב מאודים" וה"כמעט טוב". תלמיד פלוני קיבל במשנה "ארבעה ועודף" ותלמיד אלמוני שכמעט והצטיין קיבל "חמישה וגרעון". ועוד ובנוסף נרשמו חוקים בתלמוד תורה כלהלן:

א. הילדים מחוייבים לבוא לבית הספר בניקיון היותר טוב.

ב. כל אחוּר, יֵעָנֵש וכל "הֶעֱדֵר" מחוייב להיות נצדק בטעם צדק.

לכל תלמיד היה ילקוט. הילקוט של אז היה שונה מילקוטי היום. הילקוט של אז היה עשוי מעור ובעיקר, כאשר היה חדש, היה לו ריח מיוחד של תיק עור. מדי שנה אבא היה מחדש את הילקוט אצל הרצען ברחוב זמנהוף, ועוד זמן רב היה הריח הנעים והמתקתק אופף את סביבתו.

אין להניח שהילקוט של אז היה מתאים להוראות משרד הבריאות של ימינו כגון:

הילקוט בגודל גב הילד ולא גדול ממנו, הילקוט בעל רצועות כתף רחבות ומרופדות הניתנות לכיוונון, הילקוט בעל ריפוד רשת נושמת באזור הגב... ועוד... ועוד.

סמוך לפינת הרחובות מלצ'ט-חשמונאים היה צריף של תנועת "הצופים" ומעט סמוך לו היה דוכן לממכר ממתקים ולֶדֶר. הלדר של אז היה פינוק של ממש ויתרונו שהיה מתוק וזול. הלדר הוא ממתק של פרי מיובש ויוצר על ידי שיטוח הפרי ליבוש בשמש. מקובל במיוחד היה לדר משמש, אבל נעשה גם מפירות נוספים, כגון תות. בהפסקה הגדולה רצתי אל "הגַזְלֶן" של אז ומגלגל לדר על לשוני.

לימים סיפר לי אחי הגדול אברמי על "הַשִּׁיגוּעִים" בכיתה. תעלולי התלמידים בכיתות הגבוהות הסעירו את דמיוני ואילו אברמי היה מצר על מצוקותיו של מחנכו הרב בִּיגוֹן, שהיה תלמיד חכם מופלג ולא ידע כיצד להתהלך עם הצברים הפוחזים. היה הרב ביגון מלמד תורה והיו התלמידים מחקים את דיבורו האידישאי, כמעט בפניו. הקריא הרב ביגון את הפסוק "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם."

חזרו-שיננו התלמידים בקול רם את הנקרא על ידו של הרב: "אִם הִמוֹצֶא תִמוֹצֶא בְיָדוֹ הַגְּנֵבֶה, שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם"... (במלעיל). היו צוחקים ומגחכים ומצרפים אצבע ימין לאצבע שמאל ומצביעים על מילות הפסוק כפי שהרב תבע. הרב ביגון עמד נכלם ולא ידע את נפשו. "אפשר לקבל תקיפת לב" זעק אל מול המבזים והמשפילים, ולא הועילו תחינותיו.

עליתי לכיתה גימ"ל והמורה היה צינוביץ. צינוביץ היה "עולה חדש" עם "מגבעת פנמה", שפוף מעט והילוכו מוזר. ידיו צמודות לגופו בהליכה, פניו אינן מגולחות וכבר אז למדנו לחקות את הילוכו והיינו "מתפוצצים מצחוק". צינוביץ היה מורה טוב ושיתף את התלמידים בלימוד וביקש בקיאות בחומש הנלמד. באחד השיעורים שאל צינוביץ שאלת בקיאות. היתה דממה. שתיקת התלמידים הופרה כאשר קמתי ממקומי והשבתי בצרור מהיר את התשובה.

צינוביץ הנפעם מתשובתי צעד לעברי במהירות בהליכתו הדובית, קרב אלי ונשק לי על לחיי נשיקה רטובה ועוד הוסיף בשבחי כהנה וכהנה. סמוק כולי נותרתי עומד ונעוץ על מקומי. ניגבתי את שאריות נשיקתו של צינוביץ והשפלתי מבט. חלפו שנים הרבה ונשיקתו הרטובה של צינוביץ רדפה אותי אף בחלומות בהבזק של תיעוב וקבס.

לפני מיספר שנים תקפה אותי תחושת נוסטלגיה וצעדתי למלצ'ט פינת חשמונאים. לא הרבה השתנה, למעט הבית של "תלמוד תורה וישיבת החרדים". שלט גדול "מכבסה אוטומטית" קיבל את פניי וכאילו נשיקת הקבס כובסה וטוהרה.

אורי איתיאל

תל אביב. תש"פ

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

* * *

אהוד בן עזר

חיימקה יַמִי

[לזיכרו של עמנואל אביב, הרזה והשזוף-מאוד, מחוף גורדון, שהיה ואיננו עוד]

 לחיימקה יַמִי יש השכלה ים-תיכונית: על חוף-הים הוא נמצא יותר מאשר בבית-הספר. אילו הִרשו לו, היה מבלה את כל ימיו בים.

כך חיימקה. אבל – "הייתם מאמינים?" הוא אומר, "יש אנשים ששונאים את הים, כן! – לאבא, למשל, יש חבר, צייר מבוגר, שגר איזה שלושים שנה שלושים מטר מהים, והוא חיוור, שקוף כזה עם זקן, ואף אחד לא ראה אותו אף-פעם בבגד-ים על החוף, מפני שהוא אחד כזה ששונא את הים. מפנה לו תמיד את הגב שלו. כן, אפילו לא מסתכל עליו! – כן, וגם את השמש מחרים – אז איך אפשר להיות אחד כזה?" – מתרעם חיימקה ימי. "הלוא אם אני הייתי גר שלושים מטר מהים, הייתי כל היום יורד אליו ועולה, יורד אליו ועולה, יחף, לבוש בבגד-ים בלבד, איזה כיף!"

*

כמעט מיותר לומר שחיימקה ימי יש לו גלשן-גלים מרשים, טָאוּן אֶנְד קאנטרי, תוצאת הוואי (ששם מומחים בגלשנים), מילוי קצף פוליתילאן, המעטפת עשוייה פיברגלאס פוליאסטר. גלשן שמחירו, חדש, תשע מאות שקל.

יש לו פתיל גומי לקשור את הגלשן לרגל, שלא יילך לאיבוד בגלים.

יש לו מיתקן מיוחד על האופניים מאחור, לשאת את הגלשן בדרך לים ובחזרה.

יש לו משקפי-צלילה מיוחדים, שאינם מעלים אדים.

יש לו סנפירים.

יש לו בגד-ים עם כיסים נסגרים.

יש לו ארנק-שפופרת נגד-מים, תלוי בפתיל על צווארו.

יש לו שעון-צלילה.

יש לו פנס-כיס תת-מימי.

יש לו פרצוף שזוף ועור כמעט מצומק מרוב שהייה בשמש.

יש לו זוג מטקות משומש מאוד, כמו לזקני-החוף.

יש לו מגבת-חוף ענקית עם הדפס וכיתוב: אקאפולקו.

יש לו תיק-צד מתנפח שיכול לשמש גם ככר, כששוכבים על החול.

יש לו...

מה אין לו? כל ציוד ימי שתגידו – יש לו, או שזה בדרך אליו. תוכלו לראות אצלו קאטאלוגים צבעוניים של טאון אנד קאונטרי, אולטרא-וֵייב, סִי-רֵיי, גִ'י אֵנְד אֶס, וגוטְצֶ'ה, ובהם תמונות ומיפרטים של גלשני-גלים, גלשני-רוח, סירות, חליפות-צלילה שחורות, מסכות, בלוני חמצן נוצצים, רובי-צלצל, ומה לא?

*

כאשר חיימקה ימי יורד לחוף, הוא פורש מגבת על החול בפינת הגולשים והמתרחצים הקבועים, יושב שם ולוקח חלק בדיונים החשובים ובשיחות הממושכות על נושאים כגון: האם עדיף גלשן-גלים פיברגלאס פוליאסטר או אֶפּוֹקְסִי עבודת-יד? האם יולנדה בעלת עכוזי-השוקולד תחזור גם הקיץ לרקוד על החוף לצלילי התזמורת הבראזילאית? במה כדאי להשקיע כוח ולהתאמן, בחסקה, גלשן-גלים או גלשן-רוח? האם אולריקה המלצרית שוכבת רק עם ג'ו החבר השחור הקבוע שלה או שיש לה עוד כמה מהצד? כמה שעות ביום צריך לשחות כדי לשמור על כושר מינימאלי? איפה הכי כדאי לקנות ציוד – בימית, במרכז הגלישה, או אצל צביקה? האם לאיריס אין כסף להחליף בגד-ים או שלא מוצאת בכל העיר משהו דומה יותר לקורי-עכביש? גוטליב הזקן, שמשחק בכדור-כוח, הוא בן שמונים פלוס או שהגיע כבר לגיל תשעים?

בגלל התמדתו ובקיאותו בכל הקשור לים, רכש לעצמו חיימקה ימי, למרות גילו הצעיר, מעמד של בר-סמכא על החוף. תמיד פוגשים בו שם והתרגלו להקשיב לדעתו כפוסק אחרון בנושאים שנויים במחלוקת. מעריכים את מומחיותו. מתקבצים ויושבים סביבו כמו "גורו" ושותים בצמא את דבריו.

*

בבית-הספר כמעט שאין רואים אותו. רק בחורף, כאשר הרוח מגיעה למאתיים קמ"ש, הגלים לשלושה מטר, וביום אחד יורדים חמישים מ"מ גשם עם מטחי ברד – מואיל חיימקה ימי לכבד בנוכחותו את תוכנית הלימודים. יושב בכיתה שזוף, מלוח, שופע בריאות, לעומת כל השאר שמצוננים וחולים בשפעת; מופיע כחבר מעולם אחר, של הקיץ, של האור, תחת שמיים מעוננים, ובקור.

ובבית? – אימו של חיימקה מיואשת. ללמוד כמעט שאינו לומד. ציוניו נמוכים מאוד. אפילו בהתעמלות. בקושי העלו אותו כיתה. בחוג המשפחה כמעט שאין רואים אותו. אינו עוזר בשום דבר. אפילו להפסיק ללמוד וללכת לעבוד – הוא אינו מוכן. רק הים מושך אותו. רק הים.

היא באה לבית-הספר, להתלונן עליו. "מדוע אתם סלחנים כל-כך?" הטיחה בפני המנהלת. "הלא הוא מרמה כל הזמן! במקום ללכת בבוקר לבית-הספר, הוא רובץ בים!"

"אנחנו מודעים לבעייה," משיבה המנהלת, "היו לנו שיחות ממושכות איתו ועל אודותיו, את יודעת, גברת ימי – "

"איזה ימי? שם משפחה שלנו בוגוסלבסקי!"

"את יודעת, גברת בוגוסלבסקי, אצלנו לא בית-ספר רגיל. אנחנו מעריכים כל תלמיד לפי כלל הפעילויות שלו. על פי הדרך הייחודית שבה הוא מגיע לביטוי עצמי. כולנו מלאי התפעלות מאהבתו העזה של חיימקה בנך לים. כאשר חיימקה מופיע, שופע חיים, שזוף, באמצע החורף – אנחנו מרגישים לעיתים קרובות ממש רגש-נחיתות למולו. כאשר הוא מספר לנו כיצד הוא מסתכן, חותך את הגלים, ורוכב עליהם בגבהים, יוצא לים בכל מזג-אוויר, יחידי מול איתני הטבע..."

"רגע אחד, המנהלת, מה הוא מספר לכם? ישנה כאן איזו אי-הבנה..."

"מה?"

"שחיימקה שלי ייכנס לים?"

"אלא מה?"

"הלוא הוא בחיים לא נגע אפילו באצבע הקטנה שלו בים, הלא מאז שהיה ילד קטן יש לו פחד מים, מלוחים, מתוקים, לא חשוב איזה. הלוא אפילו לשחות הוא לא יודע!"

"גברת בוגוסלבסקי, את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תלמיד?"

"בטוחה... הלוואי שהייתי טועה!"

"אז מה הוא עושה שם כל הימים, לכל הרוחות?" – איבדה המנהלת את סבלנותה הפדאגוגית והחלה צועקת. "עובד עלינו?"

"אני יודעת? אני נורא מפחדת. מה יהיה איתו?" ענתה האם בדמעות. "אני כבר רואה – כל העתיד שלו זה על הרצועה הקטנה של החוף, בין הים שממנו הוא סולד – לבין החיים האמיתיים, בעיר, שמהם הוא בורח..."

אהוד בן עזר

[מתוך הספר "יצ'ופר הנוער", 1991].

* * *

איליה בר-זאב

מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִים

דו-שיח – הוא והיא בימי קורונה

"לַבְּדִידוּת צְלִילִים מְרַתְּקִים –

דַּי לִי אִם שְׁנֵינוּ קַיָּמִים בְּרֶגַע זֶה."

*

אוּלַי זֶה הַחֲשָׁשׁ מֵהַיּוֹם הַסָּעוּר, נִרְעֶדֶת

בֵּינִי וּבֵינֵךְ – בְּכֹל שֶׁהוֹתַרְנוּ בַּאֲדָמָה הַנִּבְגֶּדֶת.

* 

"בְּדִידוּת הִיא סַם. לְעִתִּים אַהֲבַת הַבְּרוּאִים

לְעִתִּים גַּלְמוּדָה וְנִפְתֶּלֶת, כְּצִפּוֹר אַחֲרוֹנָה עַל גָּג."                                  

 *   

בֵּין הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת שְׁזוּרִים חוּטֵי סַכָּנוֹת,

מַרְאוֹת תַּעֲתוּעִים.

*

"גָשׁוּם, אֲנִי מִתְיָרֵאת לְהִסָּחֵף בְּזוּיָה אֶל

חוֹף מְצֻלָּק, רוֹעֶדֶת וּצְמֵאָה."

 *

וְאוּלַי רַבּוּ הַמְנָאֲפִים בְּגַנֵּך הָאָבוּד,

בֵּין כּוּר-הַמַּצְרֵף לִמְדוֹרֵי הַתֹּפֶת, מוּל אֵשׁ תָּמִיד

בְּמַעֲבָר הַמַּחְסוֹמִים.

*

" מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִים. גַּם אֲנִי, כְּחַמָּנִית בְּשֵׁלָה

מַמְתִּינָה לְטוֹרֵף עִם רֶדֶת הָעֶרֶב-מְרַחֶפֶת כְּרוּחַ,

קְלוּיָה אוֹ בְּתוּלִית עַל הֲמוֹן אָדָם."

*

מְצִיאוּת אַכְזָרִית מֻשְׁלֶכֶת שְׂרוּטָה וְכוֹאֶבֶת,

מְבַקֶּשֶׁת יָדַיִם בּוֹגְרוֹת, לִטּוּף.

*

"מָחָר יוֹם חָדָשׁ... פְּרָחִים צְהֻבִּים יְקַשְּׁטוּ

 בְּדַרְכֵי נֹעַם קְרוֹנוֹת בָּקָר בְּדַרְכָּם אֶל

הַתַּחֲנָה הַאֵין סוֹפִית."

*

אֶל הַיָּדָיִם הַמְּרוּחוֹת בִּשְׁמָנִים חֲלַקְלַקִּים,

בְּבָתֵּי הַקָּפֶה, בַּקַּנְיוֹנִים.

איליה בר-זאב

* * *

משה גרנות

כמו סאגה

על "שתיקה פרסית"

הרומן של שרה אהרוני

ידיעות אחרונות 2017, 343 עמ'

לרומן "שתיקה פרסית" יש מספר מאפיינים שיכולים לסווג אותו כסאגה: הכתיבה היא אפית, השוזרת עלילות החיים של מיספר דורות על בסיס היסטורי עם הפלגות אגדיות. מה שאולי חסר ברומן הזה כדי שיסווג כסאגה הוא העובדה שהוא כנראה חף מבידיון – הקורא מתרשם שמדובר בתיאור מפורט ומדוקדק של עובדות. הזכרתי את עלילותיהם של מיספר דורות – ובכן, למרות שלוז היצירה הוא חייה של הגיבורה הראשית, פרי – בנעוריה, בנישואיה ובלידותיה ובתלאות הקשות שעברה כדי לעלות לארץ – הרי הרומן גדוש באזכורים של דורות קודמים, עד הסבים שלה ושל בן זוגה, מורד לוי, ויש אפילו הפלגות לזמנים קודמים כמו גירוש ספרד, שהעדה הפרסית מחשיבה עצמה חלק ממגורשים אלה, ואף לימי האימפריה הפרסית הקדומה שבה קדמה לטבריז ולטהרן – הבירה שושן.

בלוז היצירה, כאמור, מככבת פרי, נערה אינטליגנטית, המודעת ליופייה, ומטפחת אותו. יש בחשיבה שלה ניצנים של שאיפה לאמנציפציה של האישה, והתמזל מזלה להיוולד כבת זקונים למשפחה נעימה ואוהבת. בין הבת לבין אימה יש הרמוניה שקשה למצוא כמותה במשפחות מערביות רגילות, בהן לדור הצעיר יש על הרוב ביקורת על ההורים. ההווי המתואר במשפחה הזאת, ובמשפחות הקרובות אליה הוא הווי של נועם, של מחמאות הדדיות: בין בת לאימה, ולהיפך, בין כלה לחמותה ולחמיה, בין שכנים. ואני משוכנע שמדובר בתיאור אמיתי של הוויי אצל יהודי פרס, והבלחות מההוויי ההוא ניתן לחוש גם לגבי בני העדה הזאת בארץ.

אביא רק דוגמה אחת: כאשר רמי קליינשטיין עשה הכרות עם משפחתה של ריטה, הוא התקבל שם כנסיך והרעיפו עליו מחמאות ותשבחות לתדהמתו הגדולה, ובכלל בהווי הארצישראלי, בו כל עדה חשה עצמה מקופחת – האם מישהו שמע איזו שהיא טרוניה מפי האנשים החרוצים האלה?

נקל להתרשם מההשקעה האדירה של הסופרת בהכנת הרומן הזה, וממחקר חובק עולם שהיה לבסיס הרומן. שרה אהרוני היא הרי צברית, שנולדה במעברת כפר סבא, ובוודאי לא היתה מעולם באיראן, וגם לא יכלה לבקר שם, אפילו מאוד רצתה – והנה, התיאורים שלה משכנעים ומהלכים קסם על הקורא: היא מתארת את השכונות בטהרן, את הרחובות, את הבתים מבחוץ ומבפנים. המשפחה המצומצמת נאלצת לנדוד מבית לבית – וכל פרט בדירות מקבל תשומת לב. היא מתארת לבוש על פי המקומות השונים, את הניבים השונים על פי מקומות המגורים. באהבה גדולה היא מתארת בפרוטרוט את הקולינריה הפרסית בשמות הפרסיים המקוריים, וכל מי שזכה ליהנות ממסעדה פרסית בארץ, מבין שהסופרת כלל לא מגזימה. המנות המיוחדות האלו מתוארות באירועים שונים כגון אירוסיה של פרי עם מורד, החתונה שלהם, סדר הפסח וכד'.

תיאורים נפלאים ימצא הקורא לבזאר בטבריז ובאיסטנבול, לבית המרחץ (כל זה כשפרי מתגעגעת לניקיון בימים הקשים של הבריחה מטהרן).

חלק גדול מהיצירה (חלק ב' "הבריחה") מתאר את הניסיונות החוזרים ונשנים לברוח מאיראן של ח'ומייני, והיא מתארת בפרוטרוט את נתיב הייסורים של המשפחה, את הכפרים שבדרך, את אופן הלבוש של אנשי העיירות שבדרך, את לבושם של הכורדים במחוזות שבהם הם עוברים.

לאחר המהפכה של ח'ומייני הופכת איראן, ששאפה לקלוט ערכים מערביים, הכולל לבוש חופשי והתנהגות חופשית בפרהסיה – לעולם של טרור, בו קווצת שיער גלויה של אישה היא עילה מספקת למלקות ולאזהרה בסקילה. שיחה בין שני בני זוג ברחוב נחשבת לחטא שעליו יש לשפוך עליהם צבע ולהלקות אותם עד זוב דם. ובכן בעידן הנורא הזה יש קוד לבוש מבהיל, והסופרת מתארת אותו בבקיאות המעוררת השתאות.

כצפוי, הסופרת מתמקדת באישיותה של הגיבורה הראשית, ובתכונות התרומיות של משפחתה: הם מגיעים לשכונה הטובה בטהרן משכונה ענייה המכונה "מחלה", אבל הם אינם מתכחשים לעברם. אדרבה, הם מצביעים על היתרונות שיש למקום ההוא באשר ליחסים הנאים בין בני אדם, בניגוד להתנשאות שיש לאנשים שנולדו בשכונות יוקרה. המשפחה אימצה אישה שהרה ללא נישואין – חטא נורא בעיני החברה היהודית והמוסלמית כאחת – הם נותנים לה חסות, האם, מהרי, מיניקה את התינוק שלה כי לה – שם האישה אשרף – אין חלב בשדיה. המשפחה גם שוכרת בכספה מוהל שימול את הילד.

כצפוי בסאגות, ברומן שלפנינו נמצא סיפורים עם מוסר השכל שמספרים הזקנים, וכן שפע של פתגמים בפרסית עם תרגום לעברית (קצת דוגמאות בעמ' 26, 264, 336, 339). בכלל יש ברומן הרבה דיבורים ישירים בפרסית עם תרגום מיידי, או בהערת שוליים.

ועתה לצד ההיסטורי, שהוא מאבני היסוד של סוגת הסאגה: הספר מתרכז בתקופה של סוף שנות השבעים, ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת: איראן הנוחה והנעימה ליהודים, היות שהשאה אהב את ישראל, וסחר איתה בנפט תמורת נשק, הפכה באחת לארץ אוכלת יושביה: התסיסה נגד השאה, ושלטונו העריץ והמושחת, הובילה למהפכה נוראה שהפכה את חיי האזרחים לגיהינום. מסתבר ש"כוחות הקידמה" (קומוניסטים) חברו למוסלמים הקיצוניים במאבק נגד השאה ושלטונו. בטרם הגיע ח'ומייני לאיראן מגלותו בעיראק ובצרפת, מתחילה אנרכיה בארץ, ומתרבים מעשי הזוועה: המוסלמים הקיצוניים, השוללים כל סממן מערבי, מעלים באש את קולנוע "רקס" בעיר הנפט אבאדאן, כשהם אוטמים את הדלתות כדי ש"החוטאים" בצפייה בסרט יישרפו חיים, ובאמת נספרים 600 הרוגים ועוד 300 פצועים קשה. הפגנות נגד השאה, ויריות נשמעות בכל רובעי העיר. זועקים: "מוות לשאה! מוות לאמריקה! מוות לישראל! מוות ליהודים!" – תחנות משטרה, בתי קולנוע, חנויות, מסעדות מועלים באש – וברור שגם משרדי "אל-על" והשגרירות הישראלית, ההופכת להיות שגרירות פלסטין.

עם נחיתתו של ח'ומייני באיראן, לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, המהפכה האסלאמית בשיאה: ראש הממשלה שאחפור בח'תיאר נמלט ומסתתר. בית הדין של המהפכה שופט גנרלים ושרים תומכי השאה, ואנשי הסאווא"כ, משטרת האימה של השאה – בשידור חי בטלוויזיה, כמובן בלי סנגורים, והם נידונים למוות בירייה. ברחובות שוררת אנרכיה נוראה – בריונים מוצאים הזדמנות לשדוד, לשרוף חנויות, שורפים ברים בהם מוכרים משקאות חריפים, מתנכלים ליהודים. עינויים נוראים וכלא למי שמוצאים אצלו זהב, מתנפלים על יהודים ומגרשים אותם מהבית בטענה שפרצו לבית לא להם. האימה הגדולה היא להיחקר על ידי "הקומיטה", חקירה המובילה למאסר בכלא הגרוע מגיהינום. אנשים תלויים מוצגים ברחובות. פרוצות בעבר הופכות לשוטרות השומרות באלימות על צניעות, ומכונות "האחיות זינב". פרי מנהלת יומן, ובו היא מתארת איך הפכו את אנשי השגרירות האמריקאית לבני ערובה.

בינתיים פורצת מלחמת עיראק איראן, וטהרן מופגזת, משכן ראש הממשלה מופצץ. צעירים נשלחים להילחם, ורובם נהרגים, ילדים בני שתים עשרה נשלחים לשדות מוקשים למעשה להתאבד, כשכוהני הדת מבטיחים להם חיי עולם בגן עדן.

החלק השני, שעניינו ניסיונות הבריחה של הזוג פרי ומורד לוי, שני ילדיהם וכן משפחת זאדה ונער שנספח אליהם – מתואר בפרוטרוט, וגורם לקורא לחוש כחלק מהנשמות הפועלות בעלילה במתח מרטיט לב: ההכנות לדרך, המצאת סיפור כיסוי כנגד אפשרות שייחקרו, החבאת הכסף והתכשיטים. הנסיעה לעיירה רזאיה, התחנה הראשונה לפני תחילת הבריחה – אורכת 16 שעות מורטות עצבים באוטובוס, כשכל פעם נכנסים חמושים לחפש "חשודים", והרי כל אזרח, ובוודאי יהודי, הוא חשוד. פרי ומורד ושני ילדיהם, וכן משפחת זאדה, מתנסים בחמישה ניסיונות לברוח – האשם, איש הקשר, מטרטר אותם לילה שלם בשדות, ולבסוף דורש לחזור, כי מישהו שכח (או לא הצליח) להשיג להם סוסים, עליהם הם אמורים לרכוב בלילות. ניסיונות כאלה חוזרים עוד ארבע פעמים, והזוג, כמו משפחת זאדה, דורשים את הכסף והדרכונים בחזרה.

בפעם הרביעית הם מגיעים לעיירה העוינת סלמס, ושם הם נחקרים על ידי "הקומיטה" האיומה. שוטרת "שחורה" העטויה צ'אדור פוקדת על פרי להתפשט, והיא מוצאת על גופה את החגורה הכומנת כסף זר וזהב, שמשמעו חטא נורא, שהעונש עליו הוא כלא ומוות. לא אפרט את הדרך שבה פרי מצליחה לשכנע את "השחורה" לא להלשין עליה (ראו עמ' 240).

גם מורד, בהנם אחיה והנער ג'משיר שנלווה אליהם כדי לא להתגייס לצבא הלוחם בעיראקים – כולם מצליחים לצאת בשלום מהחקירות. אציין רק שמורד הציג עצמו כרפה שכל, וזה שכנע את החוקרים (המחפשים יהודים שמבקשים לברוח מאיראן) לשחררו.

כל פעם המשפחה נאלצת לחזור לטהרן במפח נפש. בניסיון החמישי, מסתבר שמישהו הלשין עליהם ל"קומיטה" (מסתבר שזה ג'משיר, שרצה להתנקם כשחשב שמבקשים להשאיר אותו, ולברוח בלעדיו), וכל המשפחה נחקרת בקשיחות, וכסף רב נזרק לאסלה כדי שלא יפליל את המשפחה.

בין פרי למורד, בעלה שהוא בן דודה, שוררת אהבה גדולה והערכה הדדית. בכלל מתוארים בני המשפחה כמי שלמרות ההווי המוסלמי המחשיב רק את דעת הגבר – במשפחה הזאת הנשים הן המשפיעות על הגברים, והגברים מודים ביושר על מעלותיהן. בגלל המתח, והכישלונות החוזרים ונשנים, ובשל התשישות שההליכה האינסופית חסרת התוחלת בניסיונות הבריחה – הזוג שוקע לרגעים של כעס האחד על השני – מצב שמשתנה באחת עם התקדמותו של הניסיון החמישי.

תיאור התלאות של ניסיון הבריחה שצלח בסופו של דבר הוא מלאכת מחשבת ממש, הם מתנסים בהליכה אינסופית הנמשכת לילות רבים, כשהילדים מורדמים בכדורי שינה. הם חשים מותשים, ולא רואים את הסוף. כל פעם מתחלפים המדריכים, ויש חשש שמא מי מהם יחליט לנטוש אותם לאחר שישדוד אותם. שישה לילות ברצף הם מטפסים על הרים וגולשים אל תהומות כשקוצים ננעצים בידיהם ובכל גופם. יש להם פצעים מוגלתיים, הם מזוהמים, בגדיהם ונעליהם נקרעים – הייאוש והאימה ניבטים מעיניהם. יש הפוגות קלות באוהל של כורדים (תה, פיתות וגבינה), אחר כך בבית של אישה כורדית.

הניסיון האחרון נראה ממש חסר סיכוי, אבל בלית ברירה הם נאלצו לסמוך על המדריכים: פרי לבשה בגדי כורדית, ונסעה עם ילדיה בליווי מדריך שהציג עצמו כבעלה, ועברו את מחסום הגבול. מורד עבר עם המדריך השני דרך הרים סלעיים  ונהר שוצף כדי לעקוף את המחסום. לאחר מעבר הגבול המדריכים מכווינים אותם אל הכפר הקארי, ומשם לעיר ואן, שם מוצאים גם את שאר הבורחים. משם לאיסטנבול, ומאיסטנבול במטוס לישראל. פרי מנשקת את האספלט בשדה התעופה בן-גוריון, והתמונה הזאת כל כך מרגשת, שבקושי עצרתי את הדמעות.

פרי יודעת שג'משיר הלשין עליהם ל"קומיטה", הלשנה שיכלה להסתיים באסון. היא מייסרת אותו, אבל גם סולחת לו, כי ככה בנויה האישות שלה – להעניק ולאהוב.

הסופרת איננה מייפה את המציאות ששררה בקהילה היהודית באיראן: מהרי אימה, אישה בעלת אישיות כובשת, אינה יודעת קרוא וכתוב. לדעתה, גבר לא צריך לעסוק במלאכות הבית. מקובל בדור הקודם לפרי לבדוק את גוף הכלה בעירומה. פרי עצמה הייתה חייבת להוכיח את תומתה אחרי ליל ההתייחדות. אך ברור שפרי וכל סובביה מייחלים לחיות בישראל שבה הצבא מגן על האזרחים, ולא מתנכל להם כמו באיראן, והיא ממש בעננים כאשר רואה שברחובות רמת השרון זוג מתנשק בפרהסיה.

הרומן מרתק, מותח מאוד, ומעורר השתאות בשל הידע הרב והמעורבות הנפשית הגדולה של המחברת בעלילה. זהו רומן ציוני מאוד, שמראה אילו ניסיונות מרים נאלצים יהודים לחוות כדי להגיע לארץ ישראל. האירוע שמתואר ברומן בוודאי מסתמך על עובדות כהווייתן, והאירועים כאן מצטרפים לאינספור אירועים דומים של מעפילים, של המבקשים להיכנס לארץ בימי "הספר הלבן", הגירושים לקפריסין, גירוש "אקסודוס" לצרפת ולגרמניה, טביעת אוניות מעפילים שברחו מאימת הנאצים כמו "סטרומה" ו"מפקורה".

ועכשיו לא נותר אלא להביט על כחצי מיליון ישראלים שעזבו את הארץ, חלקם רק משום שבחו"ל "המילקי" יותר זול.

משה גרנות

* * *

האם העשירים השְׂבעים, המתפוצצים מעודף כסף ומשמיצים את נתניהו בשם העניים והרעבים ­– יתרמו את מענק הביטוח הלאומי המיוחד שיקבלו – לטובת הנזקקים והמובטלים?

בינתיים שמענו כי למרות האבטלה הגדולה יש הרבה ענפים שסובלים מחוסר ידיים עובדות מאחר שיש צעירים שלא נוטים לעבוד אלא מעדיפים את דמי החל"ת, ואולי גם ההורים קצת עוזרים.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

עובד האדמה

המחלה והחלום להחלמה

אחרי שחלה ואושפז ונותח

וימים ארוכים בבית החולים שכב.

כואב, חלש ומותש,

את חלומו, לשוב אליה, לא נטש...

איש האדמה, שדמו זורם בדמה,

לא דימה, שזמן רב היא תישאר בלעדיו,

והוא ימשיך לטפל בה מרחוק,

ולייחל ליום, שיוכל אליה לקום,

כי היא עבורו כל היקום...

ממיטת חוליו הוא טיפל במטעים,

בהרבה מסירות וגעגועים,

באמצעות "התאילנדי" המדהים.

קשה לא להתפעל,

איך בשלט רחוק את המשק הוא מתפעל...

ושום שלב בעיבוד לא הולך לאיבוד.

הטיפול במחלה גרם לו לטלטלה.

ובימים שחָלָה במצבו הקלה,

חש געגועים עזים

לשוב לראות במו עיניו,

את אהבת חייו,

שלרגע לא משה ממחשבותיו...

הוא שב למטעים ולאדמה וגילה,

שבצינור שבפרדס יש נזילה...

ושלאנונה חסר ברזל,

ובפקאן יש כנימה ויש לרסס בקונפידו,

ושהפרי שנשר – לא חזר לעצי האבוקדו.

ומיד הורה לפועל בכל הליקויים לטפל!

הבין שנוכחותו במשק חסרה

והוא חולם לשוב אליה במהרה...

הוא פסע בין שורות העצים המוריקים,

וראה אותם בפירות עמוסים,

והוא חולם ללחום במחלה ולהחלים,

ולזכות את מלאכתו להשלים,

ולראותם בשלים.

עם כל העול הכבד שעל כתפו נופל,

הוא לרגע לא חשב

לעזוב את אהבת חייו.

הוא נשבע לה,

שכל עוד נשמה באפו,

הוא ייתן לה את חייו!

מדי פעם הוא מתאשפז

או נאלץ לקבל טיפול,

שכמעט גורם לו ליפול.

הוא מתפלל

שממיטת חוליו, או מכורסת העירוי,

ימשיך להדריך את הפועל

במה כל יום עליו לטפל.

ברגע שהוא קצת מתאושש

הוא קם את פעילותו לחדש,

עוזב את הכורסא,

לובש בגדי העבודה,

בא אליה, אומר לה, תודה!

לוחש לה מילות אהבה,

מניח לחיו על לחיה,

משתכר מריחה

ומבטיח לה שהוא שלה.

ואחר כך הוא שב אליי,

ואומר לי: "אני חי!"

ואני מקנאה וממשיכה הלאה...

לא אקח ממנו את ההנאה...

חנה סמוכה מושיוב

25.7.2020

* * *

ארנה גולן

למנהל בית הספר היסודי שלי היה "עוגב בלב"

על חידת אהבתו  ושיריו של משה שִׁלגי

(ד' באלול 1905-ז' באלול 1951)

א. איך נודע לי שהיה עוגב בליבו של המנהל שלי?

יום אחד מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי מייל מפתיע. היה כתוב בו לערך כך: "רציתי להודות לך מאוד על שהעלית את זיכרו של אבי, משה שלגי, בספרך "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012, עמ' 103). הוא היה מנהל בית ספרך, 'בית החינוך המשותף' שבדגניה א', רק כשנה ומחצה באמצע שנות ה-40, אבל זכרת אותו. אמנם, תיארת אותו  כנואם פתטי בעל רעמת שיער בוהמית ולבוש עירוני, שהשמיע מליצות נרגשות על השואה עם סיום מלחמת העולם השנייה. אבל ריגשה אותי העובדה שדמותו נחרתה בליבך."

על החתום: בתו מהאהבה האסורה של אבי, יעל הרן-שלגי מקיבוץ מזרע.

ואכן, זכרתי היטב את המנהל שִלגי (האת ש' מנוקדת בחיריק, אבל אנחנו קראנו לו שַלגי, בפתח). אמנם הוא שימש כמנהל "בית החינוך המשותף" רק זמן קצר, כשבא בשנת 1944 להחליף את המנהל הקבוע, עמינדב ישראלי, שהתנדב לשורות הבריגאדה העברית. אבל דמותו נחקקה בזיכרוני משום שהיתה  יוצאת דופן, דמות  בוהמית ופואטית בין אנשי העמק החלוציים והמחוספסים. זכרתי גם את הגיחוך שעורר בנו נאומו המליצי על שואת יהודי אירופה, שהרי היינו ילדים קטנים של העמק הלוהט, יחפים  וחסרי נימוסים "עירוניים". אבל שום דבר נוסף על חייו לא ידעתי. רק חשתי שהוא שונה מכולנו.

עתה ביקשתי פיתרון לחידה: למה הגיע לעמק הירדן, למה נפסקה עבודתו כה מהר, האם רק משום שעמינדב חזר לקיבוצו דגניה ב', ומה קרה לו לאחר מכן?

וכמובן, מהי פרשת האהבה המסתורית הקשורה בו ושעליה לא ידענו דבר?

בתשובתה סיפרה יעל כי בנוסף להיות אביה איש חינוך הוא היה גם משורר, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן לערך. אלא שהוא זכה לשמונה שנות יצירה בלבד, ולמרות שפירסם משיריו בבמות הספרותיות של התקופה נשכחה שירתו לאחר שחלה ונפטר בהיותו בן 46 בלבד. רוב שיריו לא ראו אור ונשמרו בידי אימהּ, וחלפו עוד 50 שנה עד שזכתה להוציאם לאור. יעל עצמה היתה כבת ארבע שנים בלבד כשנפטר אביה, ואין לה שום זיכרון ממשי ממנו. יותר מזה, כשהוא נפטר, היתה אימהּ בחודש השמיני להריונה עם אחיה, שנקרא משה על שם אביו, וכל הידוע לה על פרשת האהבה הוא משנים מאוחרות.

בחרדת קודש היא מסרה לידי את ספר שיריו המכונסים של אביה, שהוכתר  בשם "עוגב ליבי" על פי חתימת  שירו האחרון והנואש, "אי השיר". על פיו הריהו חותר אל האי של השירה בכל כוחו בים הסוער של החיים. זהו  מחוז חפצו, ייעודו הנעלה הקורא לו, אך גם הצלתו בשעה ש"סירת הווייתי הסעורה חישבה להישבר." בכל מאודו הוא שואף לרגע שבו "על אדמתך אפול ערום וגלוי עיניים / ובשתי כפיי – עגב ליבי..." – הלב השר כעוגב מוצג כקורבן  לשירה, המוצגת כהתגלות אלוהית ונשגבת, שזוכים לה רק בשעה נדירה. אלא שהוא עצמו אינו זוכה להגיע לאי הנכסף. ואמנם, הוא לא זכה עוד להתגלות שירית ולא כתב עוד.

השיר עז המבע הזה ריתק אותי לשירי הספר, אבל  תחילה ניסיתי לגלות אם כתב על שואת יהודי אירופה ואם בשירים הללו אכן מהדהד זכר נאומו שכה נחרת בזיכרוני. ואכן, מתברר שזיכרוני לא בגד בי. השירים מלאי כאב ותדהמה, כתובים בלשון פיוטית גבוהה, עשירה במטאפורות, ברמיזות לתנ"ך ובביטויי רגש מועצמים, מתוך הנחת יסוד שעל השירה להיבדל  מהדיבור היומיומי וליצור יקום שירי  דחוס, רווי רגש מועצם, על מנת לבטא את עוצמת החוויה ואת ערכו הרב של הנושא.

כך, למשל, כשמגיעות הידיעות הראשונות ומתוך הזעזוע העמוק המחריד את נשמתו מזוועות ויטבסק, הוא מוצא להן ייצוג בנערה אחת "כחולת בשר ואילמת" שטובעה בנהר עם רבים אחרים ותיאוריה מחרידי נפש (105). חורבן הגיטאות מעורר בו זעקה המושמעת מפיו של "קברן הגיטו" היודע כי "מחר אכרה בור לעצמי" (107), וגם קריאת התרסה וכאב כנגד העולם: "איך תרחץ דם כפיך – ככתובת קעקע?"

הוא קורא מנהמת ליבו וזעקותיו מופנות גם כנגד האדם הברוטאלי וגם כנגד הטבע הפורח והחמה שזורחת. בולטת בעוצמתה קינתו על "אצבעות ילדי ישראל האומללות" שהושלכו בראש חוצות, וניכרת אכזבתו התהומית מן האדם שכה האמין בו.

אין תמה שהוא מזועזע גם מהפצצת תל אביב ומכנה את מטוסי חיל האוויר האיטלקי  בשם "עיט הפלד" שעט עלינו במו קין (104).

עתה הבנתי את התנהגותנו בילדותי. לא ייפלא שכך הגבנו למשמע קינותיו. יש להניח שקרא אז אחד משיריו, ואנחנו – דבר לא הבנו משפתו, מדימוייו ומלהט דיבורו. אבל דווקא בזכותם נחקק בי זכר דמותו.

מה היתה, אפוא, חידת עוגבו?

ב. מניין בא שלגי, לאן הלך ואיך נקלע לעין הסערה של אהבתו?

משה שלגי, מורה ומשורר, נולד בשנת 1905 בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בנם של שמואל לייב גילקין (ראשי התיבות של האב הפכו לשם משפחתו העברי של משה) ושל שרה מלכה. אביו היה מחובבי ציון ומתומכי הרצל. בבית קיבל חינוך יהודי וציוני, וספג את הספרות העברית החדשה של תקופתו. כבר בגיל צעיר גילה נטייה וכישרון להוראה, לימד חוג של בני נוער שירה עברית, ואף נאסר בשל כך על ידי השלטונות. בשנת 1924 עלה לארץ והצטרף לקבוצת "מעבר" בפתח-תקווה. שם, לצד שירים "רציניים", חיבר פזמונים קלים שזכו לפופולאריות בקרב החלוצים.

תוך זמן קצר נמצא ביקוש לידע הנרחב שלו בשפה ובספרות העברית ולכשרונו הפדגוגי. הוא החל ללמד ב"גימנסיה ביאליק" בחיפה, היה ממעצבי דרכה וכך גם למנהל המוסד. שמו הלך לפניו כמורה דגול להקניית יסודות הדקדוק והשפה, שירה ופרוזה, והוא לימד גם בחוגים של הסתדרות העובדים ובקריית חיים, והעמיד מאות תלמידים מעריצים ואוהבים. הוא היה ידוע כטיפוס של אמן בעל נפש רומנטית.

כשלימד בקריית חיים, כבר היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, אך זה לא מנע ממנו להתאהב באחת מתלמידותיו – יונה קרבצ'יק, שאת שמה הוא שינה מאוחר יותר ליונת. בין המורה לתלמידת התיכון הצעירה ממנו ב-15 שנה התפתח רומן סוער. יונת, ילידת העיירה סטורובין שברוסיה הלבנה, עלתה לארץ בגיל 13 עם אימה ואחיה, בשנת 1933. הם התיישבו בחיפה, בדירה משותפת עם כמה משפחות, וכעבור שנתיים עברו לקריית חיים, שם לקחה הנערה הצעירה חלק בהקמת קן השומר הצעיר.

לימים סיפרה יונת לעידית היימן, בתו של בעלה השני, בגילוי לב על מה שקרה אותם ימים, והדברים הועלו על הכתב:

"הייתי בכיתה ה'-ו"ו (בת שש-עשרה – כיתה יו"ד של היום), היו לי קשיים ומצוקות שרציתי לשוחח עליהם עם מישהו. עם מי יכולתי לדבר על כך? עם אימא? – מה פתאום. עם הדסה? – היא היתה חוזרת מאוחר, סחוטה מהעבודה במסעדה. פניתי למחנך שלי – כל התלמידים היו באים לדבר איתו על בעיותיהם – וביקשתי לשוחח איתו. הוא גר לא רחוק מאיתנו, בקרית חיים. קבענו להיפגש לשיחה בערב, בקצה רחוב ד' ליד בריכת המים. זה היה בחנוכה והיה קר מאוד. אני סיפרתי לו את אשר על ליבי, ואז הוא דיבר ודיבר ודיבר... דברים גבוהים שלא את כולם הבנתי.

היה לנו חוג לספרות עם משה. היינו מתאספים אחרי הצהרים ולומדים איתו. בחוג הזה נוצרו יחסי ידידות טובים. לפעמים משה היה מביא מחברות של תלמידים וביקש מאיתנו לעזור לו לתקן אותן. היו לו כנראה קשיים כלכליים, כי הוא נתן שיעורים פרטיים בכל מיני מקומות – בחיפה ואפילו במשמר העמק. אחר כך התמנה למורה גם בבית ספר בקרית חיים, שם לימד במשמרת שנייה, אחרי הצהריים. מפגשי הספרות נמשכו. משה היה מביא לי שירים שחיבר ואני הגבתי בהתרגשות. לא בדיוק הבנתי מה יש בינינו. אחרי שנה היחסים התהדקו. היינו נפגשים בערב מעבר לתעלה של קריית חיים. הייתי הולכת לשם בחושך, פוחדת ומחכה שיגמור את השיעורים ויבוא. בכיתה ח' (י"ב) כבר היה לנו רומן של ממש. אני בתמימותי לא הבנתי שעלינו להסתיר את הקשר בינינו, ודי נעלבתי שהוא מסתיר אותי." 

"באותה תקופה – " אומרת יעל הרן – "בעצם כמו בימינו, רומן כזה זה נחשב לדבר איום ונורא, והוא הפך ל'פרסונה נון גראטה', נודה מחיי החברה,  ונאלץ לעזוב את משרתו בגימנסיה ואת העיר. זאת היתה פרשה איומה, אבל היתה שם אהבה גדולה מאוד. אבא בהופעתו החיצונית היה סוג של בוהמיין, ואימא שלי סגדה לו. הוא היה בשבילה מין סמל. למשל, אם הוא קבע ניקוד למילה מסויימת בשיר, היא התעקשה שכך זה יישאר."

"יציאתי לבית הספר לאחיות – " מספרת יונת – "היתה משבר גדול עבור משה. הוא כתב לי אז שיר ארוך על ספינה שמפליגה. הוא היה שולח לי מכתבים ושירים בכתב ידו – כתב פנינים, כמו שהוא עצמו היה פנינה. הבנות התלמידות הסתקרנו וכנראה היו פותחות את המכתבים שלי כי הן התחילו לדבר – 'יש לה משורר'."

היא הכשירה, אפוא, את עצמה כאחות בבית החולים בילינסון. אחר כך עבדה כאחות ראשית במחלקת ילדים בבית חולים העמק בעפולה, אצל ד"ר נסאו. באותה עת, בצד העבודה החינוכית, המשיך שלגי בכתיבת שירים, שהתפרסמו בבמות שונות – כתבי עת, מדורי הספרות בעיתונים, אך מעולם לא זכו לכינוס בכרך אחד.

לפי עדותה של יונת, "בשנת 1944 משה עזב את ביתו. הוא הודיע למשרד החינוך שלא ישוב ללמד בגימנסיה ומונה למנהל בית הספר המשותף בעמק הירדן. הוא קיבל דירה בדגניה א' אך בחר לגור בעמדה שליד שער הקיבוץ, בקצה הקיבוץ ולא במרכזו. בעמדה היה חדרון עם מיטה ושולחן וזה הספיק לו. הייתי מגיעה לבקרו בדגניה והוא היה בא לבקר אותי בבית החולים באופן גלוי.

משה היה אמן ואיש אשכולות, בעל הליכות אציליות, 'סטודנט רוסי'. אדם נפלא, מלא רגש. הוא היה אהוב על כל מי שפגש אותו. בין המורים זכה להערכה רבה. הוא חינך את תלמידיו ברוח תנועת העבודה ורבים מחניכיו הלכו לקיבוצים. היה מורה דגול. הוא הקנה לתלמידיו את אהבת השפה, הספרות והתנ"ך."

מתברר שהרומן יוצא הדופן הזה עורר גינוי ונידוי חברתי, עד שהוא  עזב את ביתו ולאחר שעזב את משפחתו ונודה, ביקש לעבור לבית ספר במקום אחר, וכך הגיע לבית ספרנו שבדגניה א'. כל אותן שנים נשמר הקשר בין השניים. אבל לקראת סוף שנת 1945 אירע מפנה דרמטי ששינה הכול. בהיותו אך כבן 40, לקה שלגי בהתקף לב חמור ומיד לאחריו באירוע מוחי, הובל לעפולה אך נשאר משותק ברוב חלקו העליון של גופו ובידיו, ונעשה כמעט אילם, כששרירי פיו ולחייו שותקו ולא ניתן היה לו כמעט לדבר. וכך נדם קולו, שירתו נדמה ועבודתו כמחנך וכמנהל נפסקה.

יונת ביקשה וקיבלה אז עבודה כאחות בבית חולים ברמות השבים ונבנה עבורה במיוחד צריף למגורים על ידו, העבירה את משה לגור עימה וטיפלה בו במסירות.  וכך גם אירע שיעל הגיעה לאוויר העולם, בעוד אביה אינו מסוגל כלל לבטא במילים או בחיבוק את אהבתו לה, ובהיותה כבת ארבע הלך לעולמו בייסורי גוף ונפש. האם היה זה מחיר אהבתו?...

ג. שירתו – הדרמה הפנימית של אהבתו האסורה

שירתו ראשיתה, כמדומה, דווקא בהתפרצות של קינה וזעקה בהקשר לאומי, על רקע רציחתו של הקורבן הראשון במאורעות 1936 (68), ותוך שהוא נוטל את כתונת הפסים של יוסף המקראי, כשהיא טבולה בדם, כמטאפורה המעצימה את הזעזוע. אבל מהר מאד נעשית אהבתו הגדולה והאסורה והמהומה הפנימית והחיצונית שהוא נקלע אליה בעקבותיה למוקד שיריו והם נובעים עתה בעוצמה לקראת שיאם ב-1938. אותה שעה – יש לזכור – הוא כבר נשוי ואב לשתיים, גם מחוייב לתפקד כאישיות חינוכית למופת, ועל כן הוא חש את עצמו אובד דרך, בודד, בלתי מובן לסביבתו, ובייחוד חוטא ואשם מכאן ונירדף על ידי החברה מכאן. ובכל זאת, אהבתו גוברת עליו.

ב-1937 הוא מקונן על "גמלת חייו", כמו היו חייו שיירת גמלים המשרכת דרכה במדבר "מוודאי אלי שמא, / ואם יעגמו צלצולי הזוגים / בצוואריה –אין תימה!" (8). גם על 30 שנותיו הוא מקונן כמו היו "שלושים שלכות מתייפחות" ופורשות כפיהן למעלה בתחינה (10).

שנה לאחר מכן הוא כבר רומז לנידוי חברתי שהוא נירדף על ידו ולחיטוט בחייו האישיים: "אכן, זו דרכם תמיד / חטט בלבבות ובנפש / כנבור חזיר בחרטומו בגל אשפה ורפש," הוא מתריס (11), ואת ימיו הוא רואה מידרדרים כאבני חצץ בעוד "ספינת חייו" תקועה על שרטון, ללא חפץ בשיריו (16).

עתה, שעה שליבו מלא "עקרבי אכזב", לא נותר לו אלא לפנות אל אלוהיו: "מקטיפת החונף וממשי השקר / להדומך נמלטתי פצוע כנף. / בשוליך, אלוהים, אוחז כילד / אתייפח: קחני נא הביתה אב."

לא נותר לו אלא אביו שבשמיים, כי כבדים עליו החיים ללא הגנתם של אביו ואימו שנפטרו, והוא זועק לאביו המת: "איכה נטשתני יחידי תועה / כעופר מודח נרדף מציידים באפילת היער העיוורת. / אייך, אבא?" (18-20). ואילו על אימו הוא מקונן: "למה, למה, אימא, עזבתיני / ואני עודני ילד רך" (28).

בייאושו כי רב הוא כותב את השיר מחריד הלב,"האיש והבבואה" (90-91). הבבואה משתקפת לאיש הצופה בה ממימי הנחל והיא מאוסה עליו, שנואה, נוזפת בו בחומרה כה רבה כטמא וחוטא עד שהוא מקלל אותה, קופץ לתהום ומתאבד.

גם את "שירי הפוחח" הדל, חסר הבית המשפחה והרפואה, הוא כותב באותה עת, וניכר שהשפעת שירתו של שלונסקי בהם מקלה עליו לבטא את האשמה ומחירה. ואכן, במהלך השנים הבאות מתעצמת בו תחושת האשם והחטא. הוא רואה את עצמו "מוזר לאנשים, מוזר גם לעצמי" וקורא: "אייך, אמודאי נועז? ברוך תהיה / אם למצולות לבי תטיל העוגן / למצוא בו דבר ערכי וטוב?" כי הוא עצמו אינו מסוגל "לשאת חידת חיי היגעה על שכם" (15), וכשבמפתיע מתפרצת מתוכו הבעת שמחה, עד ש"אני מוכן היום חבק צוואר פנס בדרך," מתברר שכל השמחה הזאת התעוררה בו רק משום שאמר לו מישהו: "שוב אינך רע" במעשיך! (1939, 33).

בעודו מכה על חטא הוא חש את עצמו נירדף בלא שיזכרו לו את זכויותיו: "מה הפכפך משפט האנשים עליי, אימי! / תמול חסרתי אך מעט רצון, היום מצפון! / אתמול היה למבטי אור שבע השמשות, / היום כבד עוון אני, לא נוי לי, לא הדר!" – כך הוא זועק אל אימו ומחפש נחמה (82). ייסוריו הולכים וגדלים עד שבשנת 1943 הוא אפילו חש שאינו יכול עוד לכתוב כי "הזמר נמעך" (38).

ומאלף הדבר, דווקא שירים המיוסדים על דמויות מקראיות מאפשרים לו לבטא, כביכול בעקיפין, את ייסוריו ולבטיו המוסריים. רב עניין במיוחד שיר ארוך משנת 1938, "מזמור למיכל" (70-74), המושם בפיה של מיכל המקראית, רעייתו של המלך דוד שנזנחה על ידו. נקל לזהות בה את רעייתו של שלגי עצמו, כאשר היא מקוננת על מר גורלה: "אשב לי גלמודה ואבך על חורבן נווי / על דוד לבי אשר גלה" היא שחה, וכיוון שניתנה דווקא לה רשות הדיבור ניכר שהוא כואב את כאבה. יותר מזה, הוא מציג אותה כאישה שאינה קוראת לגמול לו רע, להיפך: "שמרהו, אלי, מקנאת אדם ומשנאת חינם / נצור לבו התם והשיבהו אל חיקי" (70- 74), למרות שככל הידוע לנו אשתו במציאות לא היתה כה סלחנית.

את עצמו, לעומת זאת, הוא מתאר כ"אבשלום" (69), תלוי בין שמיים וארץ, חשוף לנושאי כליו שנשלחו להכותו למוות בעוד תחינת אביו לחוס עליו נשמעת ממרחק, ובשיר משנת 1938, המושם בפיו של שמשון המקראי, "אלי הלילה", הוא מבטא את הקונפליקט המר שבין אהבתו למצפונו. הוא מכנה את האישה, כנראה אשתו, דלילה ובאנחה מרה מודה כי "אלי הדום רגלייך, דלילת לילה" הוא מגיש את ראשו כבד המדוחים והעייף. סר כוחו, כגדי היה ורק שבע מחלפות ראשו נותרו. הוא נפתל עם פלישתים וגם יכול, אבל נכשל במאבקו עם עצמו ואין אונים כרע ונפל, "ועיני שמשון עייף נוקרו לעד, לעד" ( 126). היקרעותו בין אהבתו למשפחתו ניכרת אף בשיר אהבה "לילדה", מן הסתם לבתו, שיר שכולו הלל ושבח. נוכחותה מלאה יופי וטבע, ים ומשוט, רנן ענבל ומעיין טהור, ועיניה כמאה שמשות (86).

אלא שאט אט מגיחה ונחשפת אהבתו, ובמיוחד לאחר שנפלה ההכרעה לעזוב את משפחתו, אז מופיעים שירי אהבה חשופים וסוערים יותר. שיאם הוא בשנת 1945, לאחר שכבר עבר לעמק הירדן. הם לא נשלחו לפרסום ושלגי כנראה גם נזהר לרוב שלא לציין את תאריך כתיבתם. אמנם, כבר ב-1939 הוא מביע את כאבו השורף אותו בגלל ענותה, אף שאינו מוסר כל רמז לזהותה של זו שהוא דובר עליה (35, 36). אבל מאוחר יותר הוא כבר כותב לאהובתו שירי תהילה ישירים: "את פטר כל יפעה ונועם! /  את שיא השגב, החלום! / מלכת החסד הנצחת, /   ששרביטה – פיוס ותום..." (37). הוא מצהיר, ומשתפך בכמיהה עצומה לצלילי פעמיה שהם לו כמנגינת פלאים, וניחוח ליבה הוא לו כעדת פרפרים. "ואני אהבתיך / כל כך אהבתיך..." הוא מצהיר עתה בגלוי בלא כל ייפוי שירי (39). עתה הוא גם סוקר את מסלול אהבתם ומקשר אותה עם עולם מקראי של קדושה אלוהית  ובה בעת  גם עם הטבע: "לא היה עמוד אש לנחותני אלייך / ועמוד הענן האפיל, / אך עינבל לבבי לך פעם בלי הרף / וקולך לי הדהד מכל שביל."

אכן, הדרך ארכה וקשתה, אך הוא הגיע אל סף ליבה, "שכרתי מריח ליבך" והוא מברכה בדמעות ומודה עליהן. ומעל הכול, עתה היחד מקודש ביין רקח ודשן וברכה (40). באותה שנה הוא כותב קינה על מותה של "אימא", ומתברר שזו אימה של יונת. האיחוד האוהב הושלם.

ד. תפיסת העולם של המחנך, המשורר והאדם

לצד אהבתו והסערה שגררה בחייו, יש לשירתו, כאמור, מקור נוסף שאינו כרוך באותה פרשה אף שהוא מושפע ממנה. זהו התחום הלאומי והאידאי שהטבע הארץ ישראלי נקשר בו ואף מהווה בשיריו מקור למטאפורות רבות.

כזכור, ראשית שירתו בקינה על החלל הראשון במאורעות ושירים לא מעטים נכתבו בעקבות השואה. אבל הוא מפליג לתחומים שמעבר לכך. למשל, את המשורר הוא מעריץ כממריא ברוחו אל על כציפור ומעניק לו מימדים מיתולוגיים של התמודדות עם הטוב והרע שבעולם, עם היקום והטבע, ועם הבכי והכאב, ואז הופך שירו לסמבטיון (135).

גם את החלוצים הוא מציג באור אוניברסאלי ומעצים את דמותם כמתקני עולם, כתינוקות ש"על תילי חורבות עולם יצייתו לדם עורקינו / בלהט צימאון לברוא היכלי תפארת" (116). הוא כותב שיר לכבוד האחד במאי, ודאי כמחנך, והוא גם כותב לזיכרם של צעירים שאבדו, אם בהתאבדות ואם במחלה ומצהיר ברוב להט כי "אהבתי האדם," והוא אוהבו על כל הניגודים והקונפליקטים שבו, גדולתו ופחיתותו (120). אבל ההצהרה הזאת כבר נראית כשאיפה רוחנית בלבד לאור הסבל ותחושת הרדיפה שהוא חווה באותו זמן.

אט אט מתבהרת תפיסת התשתית של עולמו. הקיום האנושי הריהו היקלעות אדירים בין ניגודים עצומים: בין חטא לטוהר, אושר לסבל, חיים למוות, גבהות לב לצניעות, אהבה עצמית מול מסירות לכלל, שירה לחולין, שטן – לאל. על כן הכול מוצג בשיריו בענק, גם כשאדם ניצב אל מול עצמו וגם כשהוא מול היקום.

זה כנראה גם המקור לכך שהוא נאחז באמונה באלוהיו גם בשעות המצוקה ואפילו לאחר השואה ואינו מסוגל להתריס ולמרוד בו. בדומה לכך, הוא שב ונאחז באמונתו בטוב שבאדם וביכולתו לגבור על הרע כמין מקור לתקווה ונחמה. וכך כנראה במאוחר, לאחר שהקריב כל כך הרבה למען אהבתו, הוא מודה לאל בשיר צלול ופשוט על שנטע באדם ובו את הכוח האנושי שלא להיות עוד "מוגי לבב, פחדנו געת בעץ הדעת" (123), ואפילו מודה לאל "כי טוב, כי טוב, אל, עולמך, / טוב..." (123) ומוסיף להיות נאמן להצהרתו מאז הצהיר בשיר בפני אימו כי "שלם לבי עם אלוהיי. / אך משכנו לא רק בשמי הזוהר / גם באדם עכור הדווי," כי הרי האדם שותף לאל בעמל כפיו (25).

בכל אלה מפליא – ואולי לא, שהרי היה "עירוני" – שאין למצוא בשיריו אידיאולוגיה חלוצית מפורשת. אין על יישוב הארץ והפרחתה, על שיבה לאדמת אבות ולעבודת האדמה, או על עמל כפיים כערך, למרות שישנם שירי התרפקות על הטבע, כמו על הים והחול.

לכן, ניכר שהמעבר לעמק הירדן מחולל בו שינוי ועושה לו רק טוב. שיריו פושטים את המעטה האידיאולוגי הסבוך ונעשים פשוטים יותר, המטאפורות  מתמעטות או נטולות מעולם הטבע הקרוב, הטורים מתקצרים וקצביים, ולעתים נדמה שכמה שירים חוברו לאירועים, אולי אפילו בבית הספר והם מלאי כנות, אהבה לטבע והתמזגות עם הסביבה. דומה שכאן היתה לו נחמה, ירד משא כבד מליבו והוקל לו סוף סוף.

הטבע מוצג, למעשה, כהיפוכו של העולם האנושי. יש בו ירוק ופריחה, מלמול עוללים, פלאי הצמרת הירוקה הברוכה ששלווה בנופה, האביב והצליל מרנינים עד ש"טוב ללב, טוב." הטבע מעורר בו התפרצות של שמחה, כגון לנוכח האילנות, ואילו הענן שמוריד גשמים מואנש כזקן המתייפח לרגע (44-52). ב"שיר העמק", שייתכן ונכתב בהשפעתו של המשורר איש דגניה ב', לוי בן-אמיתי, כבר ניכר בבירור כי עמק הירדן משרה עליו שלווה. יתר על כן, האדמה נתפסת לו עתה כ"אדמת קודש" שכן בה עובדים החלוצים, וניתן להודות לאלוהים על "היכלך הירוק" שבו הקורבן הוא עבודת הכפיים, והעולה המוקרבת לאל היא "מנחת אהבה", עד שאפילו כף היד החלוצית התקדשה ממגע הרגבים (55).

והעיר שבה חי קודם לכן? העיר כבר מזמן נראתה לו כ"קרת", כשהוא מכנה אותה באותו כינוי ששלונסקי נהג לכנותה בתיאוריו הביקורתיים. כולה מעולפת בענני אבק, מהבילה ומדוכדכת. בלילה היא מתייפחת ואפילו מעשה הבנייה בבוקר הוא כאילו "יגיחו נחיליה / למערבולת פטישים ואופנים" (60, 61).

לעומת זאת, בשירי עמק הירדן, אין אפילו רמז קל שבקלים לחום הכבד של העמק בקיץ, לאבק הנישא ברוחות או לשטחים שעדיין לא מעובדים, כשם שאין שום רמז לקשיים חברתיים.

כאן מצא, כמדומה, המשורר והמחנך הנערץ את מקומו. הוא היה חדש וזר ושונה, ובכל זאת חש עצמו בבית. ומה חבל שדווקא אז, בשיא הנינוחות וההתמזגות, נפגם דיבורו, נקטעה שירתו ולאחר מכן נפסקו חייו.

יהא זיכרו ברוך.

 ארנה גולן

[הרשימה פורסמה לראשונה בגיליון 980 בשנת 2014]

* * *

מנחם רהט

שבת נחמו: הרברט סמואל משיח בירושלים

100 שנה להגעת הנציב הראשון ליהודה, סר הרברט סמואל, ולתפילתו הנרגשת בבית כנסת החורבה: "רַחֵם עַל צִיּוֹן"

בשבת הקרובה, שבת נחמו, לפני מאה שנה בדיוק, 1920, נשמעו פעמי משיח בשמי התכלת העזה של ירושלים. משק כנפי ההיסטוריה. ירושלים כולה בכתה מהתרגשות, כאשר הנציב העליון הראשון ליהודה, סר הרברט סמואל, קרא את הפטרת נחמו בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם." וכאשר בירך בקול רוטט מהתרגשות את ברכת "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ... בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ" – לא נשארה עין אחת יבשה!

נדמה היה אז, בשבת נחמו תר"ף, שהמפעל הציוני המקרטע, מקבל ברגע זה ממש זריקת עידוד אדירה. נציגה של המעצמה האדירה, שהשמש מעולם לא שוקעת בה, והוא גם יהודי ציוני נלהב, הגיע ארצה למימוש החזון ההרצליאני. ניצני גאולה ממש. מה יכול להיות יותר מזה?

אחר כך באה האכזבה. הרברט סמואל, למרות שהיה יהודי גאה, לא עמד בציפיות. ממשלתו התהפכה בימי כהונתו מאהדה עמוקה לרעיון הציוני ולהגשמתו ברוח הבייבל, ל'אלביון הבוגדנית' שחתרה לריסוק המפעל הציוני. סמואל, ידיד אישי של הראי"ה קוק ושותף לחזונו, נאלץ על פי תכתיבי לונדון למנות את הצורר חג' אמין אל חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים, ומאז לא חדל להטיף לפרעות דמים (לימים הודה סמואל כי היתה זו טעות חייו). סמואל החל בהגבלת העלייה באמצעות גזירות הספר הלבן; השתתף במזימת קריעת מרחבי עבר הירדן שנועדו לעם ישראל אך הועברו לשושלת ההאשמית; והוא זה שהגיב בריפיון לפרעות הדמים ערבים כלפי היישוב.

אבל באותה שבת, התקוות הרקיעו שחקים. נדמה היה שהמשיח בפתח. נשמעו אפילו דרישות לביטול הצומות שלזכר החורבן. יומיים אחר התפילה החגיגית ב'חורבה', ב-2 באוגוסט 1920, תיעד עיתון הארץ את האירוע המרגש:

"הקשר היפה שמצא הנציב בינו ובין שבת נחמו, עורר ביהדות הירושלמית רגשי גאון לאומי ודתי גם יחד. התכונה בירושלים רבתה. רחובות העיר הורבצו מים, ומשמר הכבוד היהודי התחיל מאמצע רחוב הבטרק. רחוב היהודים קיבל צורה חדשה. אי אפשר היה להכיר רחוב זה המפורסם באי ניקיונו. כל הבתים היו עטופים דגלים אנגליים ודגלי ציון. מרצפת האבנים היתה רפודה שטיחים. על גבי הכתלים נתלו פרוכות יקרות. שני שערי כבוד עשויי ירק בברכת 'ברוכים הבאים בשם ה' הועמדו לפני בית הכנסת, אשר קושט לכבוד האורח הרם במנורות ונברשות של כסף, ובמשמר כבוד של המכבים והצופים ושוטרים יהודים."

ב-8 בבוקר הגיעו הנציב ומלוויו ל'חורבה', שלבשה חג. "לנציב הוקדש מקום על כיסא מרופד על יד הבמה ממול ארון הקודש, תחת חופה רקומה שלל רקמתיים, ומחוברת למוטות עטופי צבעים תכלת ולבן," דיווח הארץ בהתרגשות בלתי מוסתרת. "'כל ירושלים' נכחה בתפילה, ובראשם הרבנים קוק ונסים אלישר. גם רבני הקנאים הגיעו, לאחר שפירסמו פשקוויל הערצה לנציב הבריטי. היו שם ציונים, משכילים, חרדים, 'מקובלים', באי כוח היהדות הירושלמית הרשמית והבלתי רשמית, לכל מפלגותיה ועדותיה, באי כוח ועד הצירים, מנהלי בתי הספר ומוסדות ההשכלה." כ-ו-ל-ם היו שם, במעמד הכמעט גאולי.

לשיאה הגיעה התרגשות כאשר אליעזר בן פנחס, זה היה שמו היהודי, קרא את פסוקי ההפטרה וברכותיה. עיתון הארץ סיכם: "כשאמר ברגש את המלים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו,' זלגו דמעות מעיני רבים."

אך כשם שגאו התקוות, גברה האכזבה. הדיפלומט היהודי שדחק בממשלתו מאחורי הקלעים להעניק לעם היהודי את הצהרת בלפור, הפך לכמעט כבוגד. היישוב התקשה להבין שהאיש הנכבד הוא בסך הכול פקיד בכיר בממשלת הוד מלכותו. האכזבה לא נשכחה גם שנים אחר שפרש מעבודתו והתכוון להשתקע על הר הכרמל (אך יורשו, הלורד פלומר, שחשש שמא יאפיל עליו, דחק בו לחזור ללונדון). 16 שנה אחר אותה שבת נחמו מרוממת רוח, טען הסופר הציוני-דתי יעקב רמון כי "הנציב הניח אבני מכשול, אבני נגף, על דרכי תחיית הלאום העברי בארץ אבותיו."

חוברת צנומה בת 32 עמוד, ושמה 'הנציב היהודי', ביטאה את עומק התיסכול: "העם המרומה השתעשע בהזיות חינם על מלכות ישראל: שערי הארץ ייפתחו לרווחה, כל הקרקעות ייושבו ע"י אחים נודדים וכואבים, הבית הלאומי קום יקום. אך לשווא הכול. שערי הארץ לא נפתחו, הקרקעות השוממים ניתנו לערבים, הבית הלאומי נשאר בתוך מירכאות, חלום בית ישראל על הנציב היהודי התנדף בעשן רמיה." כמה מפח נפש ותיסכול.

יהיה היחס כלפיו ככל שיהיה, אסור לשכוח שסמואל האמין בכל נימי נפשו ב"קשר עתיק היומין שבין היהודים לארץ ישראל," כפי שכתב למשרד החוץ בלונדון, והבטיח לממשלת בריטניה שתמיכתה במדינה היהודית העתידה, תביא אליה מיליוני יהודים, "שיכירו לה תודה עד קץ כל הדורות." ככל שידו היתה מגעת, הוא חולל כאן תנופת שיגשוג: כבישים נסללו, מסילות ברזל נמתחו, הבנייה והתיעוש פרחו, ואפילו שירותי הדואר השתדרגו. עצם נוכחותו בבית הנציבות במתחם אוגוסטה ויקטוריה, הפיחה רוח של זקיפות קומה בקרב יהודי הארץ, שהתרגלו עד תבוסת העותומנים ב-1917 להתנהל מול השליט בשפיפות.

בשבת הקרובה, כשנקרא על פי המסורת את נחמת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי," של הנביא ישעיהו, נזכור את הימים המתעתעים ההם.

מנחם רהט 

* * *

עדינה בר-אל

אסתי תירוש אוספת ספרים ישנים

כאילו היו גוזלים וחתלתולים נטושים

אסתי תירוש, ילידת דצמבר 1951, חברת מושב מסלול,  נשואה לשלמה – חקלאי פעיל מזה שנים רבות – אם לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים. מושב מסלול נמצא בצפון-מערב הנגב, מול הכפר השיקומי 'עלה נגב – נחלת ערן', בתחומה של המועצה האזורית מרחבים.

שמעתי על אסתי ועל תחביבה השקדני – איסוף ספרים עד כדי התמכרות – מפי קרובת משפחה שעברה דירה, ושלחה אל אסתי חבילות של ספרים. כך עשיתי גם אני. כאשר הגעתי לביתה, פגשתי חובבת ספרים אמיתית (!), שטורחת יומם וליל לאסוף אותם במרץ, ולהפיצם לכל דורש – חובב קריאה או חוקר. הבאתי לה ספרי קריאה, ספרי עיון, ספרי לימוד (ובהם אפילו הערות שלי כמורה), חוברות ועוד. הכול היא קיבלה ברצון רב.

אומרת אסתי: "כשם שהבריות אוספות בחמלה גוזלים וחתלתולים נטושים, אני לא יכולתי להניח לספרים ישנים (ואפילו בלויים) שניקרו בדרכי, אם הבחנתי בחין ערכם, בתוכנם, או בהוצאתם הנדירה שאזלה ושאין להשיגה עוד. גם תרגום ארכאי שעודכן, אַל לו – לזה הנושן שהוא משאב תרבות – ללכת לאיבוד... וכך אספתים אל חיקי, להישען על הפאנלים בחדרי ביתי ועל רַגְלֵי וּמוֹשְׁבֵי הכיסאות... ולשכנם בכל מבנה שיש לנו, כמו הממ"ד ומגורי הפועלים שעברו למיבנים חדשים... ואני מטפחת ומתחזקת בשקידה לאין קץ, אוסף למביני דבר וספר."

בנוסף לכך שימשה אסתי בעבר גם כעורכת עלונים, ביניהם: 'עלי מרחבים' ו'עלעלי מרחבים' (מגזין ומבזקון), 'אשכולון' בחבל אשכול, 'עלי מיתר', 'העלון של להבים', 'עזתה עתה' (למועצה שהיום היא שדות נגב), ועוד עלונים לחוף אשקלון ולבאר-טוביה.

ועתה היא גם עורכת ומפיקה ספרים: ספרי ביכורים וסיפורי חיים, ספרי זיכרון וספרי יישובים, ספרי שירה ופרוזה, אסופות וספרי ילדים וספרים  'מארון הספרים היהודי'. על כל אלו היא שוקדת בחדר עבודה צנוע במושב מסלול.

איך התחיל הקשר האוהב עם הספרים?

מספרת אסתי בלשונה המיוחדת על חייה ועל הקשר שלה עם הספרים:

ילדות ונעורים

"מאז שאני זוכרת את עצמי, היו חיי כרוכים בספרים. נולדתי וגדלתי בבת-ים. אבא שלי, שנמנה על בוניה ומגיניה, היה פועל דפוס ב'לוין אפשטיין', הדפוס המיתולוגי של היישוב דאז, ששימש גם עמדה קדמית בהתגוננות מפני פורעים ובוזזים שתקפו מיפו. אבא, מן הראשונים שהמירו את טכנולוגיית הַבֶּלֶט באופסט שהיה בגדר אוונגארד עדיין, הדפיס ספרים והביא מהם הביתה, וחוויית הדפדוף וההיקסמות מן הכתוב, פשוט ממאנת להתפוגג גם בחלוף יותר ממחציתה של מאה; ואני מתבוננת  עתה בנוסטלגיה באנציקלופדיה שלי בצבעים  שאבי הביא לי, ובה כבר דף קרוע ואחר כמעט תלוש, והכריכה מרופטת מעט... אבל להיפרד ממנה, לא אובה!

"החל מכיתה דל"ת שַׂמְנוּ פעמינו, חבריי ואני, להחליף ספרים בספרייה העירונית, שככל הספריות אז, התנהלה ופעלה בשיטת המדף הסגור, דהיינו, ספרנית קפדנית, חמורת סבר ולא בהכרח שוחרת ספר, אספה מן האשנב את הספר המוחזר והביאה אליו ספר אחר שבחרה להציע (הצעה שבלית ברירה, תמיד אומצה ללא ערעור). מטבע ברייתי הייתי 'תולעת ספרים' ובהם היה מפלטי ומקלטי ממצוקות הקיום של ילדה רגישה ופגיעה, בְּקֶרֶב הַחֶבְרֶ'ה המחוספסים, ובאווירה הַסְפַּרְטָנִית ששררה בבית. ובשביל שסם-החיים שבספרים יהיה תמיד באמתחתי, הייתי מצהירה בפני הספרנית שאני בוגרת מגילי האמיתי, ואם הגיע לספרייה מישהו שהכירני, נלחצתי מאוד, שמא יתגלה מעשה העורמה והרמייה שלי...

"בהפסקות בבית-הספר ישבתי רכונה אל ספרים בחיקי, מושא להשתאותם של שאר ילדים שהשתובבו וקראו לעברי: 'את תהיי חברת כנסת!' ו'את בסוף תהיי נשיאת המדינה!' – אות וְעֵדוּת לרצינותי היתרה.

"בהיותי בכיתה ט' פגשתי את מי שהפך לימים לאישי הטוב, קיבוצניק יליד דמשק, בוגר ממני, שהשתוקק להקים משק מושבי... ההורים שלי (שעלו ארצה ממזרח אירופה) הסתייגו מאוד מן הקשר המתהדק עם החבר שלי, שהיה 'נישט אינזערע' [לא משלנו]. אבל אני דבקתי בו, והיה עליי לצלוח עוד שלוש שנים שנידמו כנצח בעיניי, בבית הוריי, עד תום כיתה י"ב, ואז לחבור אליו ולהקים במו ידינו את המשק שרקם בעיני רוחו. באותן שנים מצאתי נחמה פורתא בספרים. הצטיידתי בספרים רבים, למרות שלא את כולם הספקתי לקרוא עקב עומס הלימודים וההכנות לבחינות הבגרות, וגמרתי אומר לקרוא אותם בעתיד, כאשר יהיה לי חדר משלי, כמו 'חדר משלך' לו זקוקה וראויה כל אישה אליבא ד... וירג'יניה וולף. בתחבולות צברתי ספרים, ופעם, למשל, הולכתי שולל את אימי ז"ל, במעשה הטורד את מצפוני עד היום, כאשר אמרתי לה שאני צריכה ספר שכותרו 'בגרות' (כך קראו אי אז בימים ההם, לרומן ביכורים נועז על התבגרות רומנטית של נערה). אימי חשבה לתומה שאיעזר בספר בשביל להתכונן לבחינות הבגרות התובעניות, שהפילו מורא אפילו על ההורים...

עבודה בלול עם יונת ואלכסנדר סנד

"תמה כיתה י"ב והסתיימו בחינות הבגרות, ובגיל שבע-עשרה וחצי, נישאתי. בתום 'שבת חתן', הועמסתי על משאית עם חתני ומתנותינו, ועם הספרים שצברתי ונצרתי לביתי העתידי. באישון לילה – במוצאי-שבת של ה-2 באוגוסט, 1969 – הגענו למושב מסלול שמוקם ב'כביש הרעב', שאז היה מחורר בבורות. היינו הראשונים מבין 'החדשים' במושב שעד אז היה מאוכלס במייסדיו  שעלו מפרס, וכל מושבי האזור היו 'גיטאות' על טהרת העדות, של עולים מכורדיסטן, ממצרים, מתימן, מטוניס וממרוקו.

"אז החלה העבודה התובענית במשק: עבודת אדמה מפרכת, שממנה שודרגתי להיעשות לולנית והתמחיתי בגידול פטמים. היה לנו לול גדול בקנה המידה דאז, עם עשרת אלפים פטמים. ואני חתרתי לייעל את ניצולת המזון ולעדכן את הלול בכל מה שהעתירו עליי הווטרינר ותזונאים והמדריכים, ומחלוקות התלקחו בביתי, באורח קבע, בלכתם.

"על משמרתי בלול פיציתי את עצמי בקריאת טרילוגיית ספרים נהדרים מאת יונת ואלכסנדר סנד. אל הלול הלכתי פעמיים ביום, השכם והערב בשעות קבועות (ועוד גיחות היו תדיר, לוודא שהרפד יבש ושדייריו אינם מחרחרים ולא משלשלים, ובכלל, שאין שם מרעין בישין חדשים שהתרחשו שוב ושוב, למרות ניסיונותיי למנעם באיבם וּלְמָעֵט את נזקם). בלכתי להאביס, השתהיתי בכל פעם חצי-שעה עד שהתמלא המיכל בתערובת, ואותה ביליתי בקריאה מתמכרת של הכיתה החמישית, של ימיהם הפרוצים לרוח, ושל, אויה! – בין המתים ובין החיים. אלה היו חצאי-שעות מכוננות בחיי, כי לראשונה הבנתי את נפתולי הנפש של אימי עם תַאֲנִיוֹתֶיהָ וזיכרונותיה והשוואותיה בין 'שם' לכאן... משום שבקריאת הספרים המופלאים הללו, התוודעתי אל החיבוטים וחיפושי הדרך של הנוער היהודי בפולין, ואל הנחישות האידיאולוגית שייחסה לו אימי, בהשוואה לרדיפת התענוגות ולהדוניזם שפגשה בארץ המובטחת; ועליהם הלינה אימא באוזניי בנימה מאשימה, כאילו עליי הוטלה האחריות לליקויי ולקלקולי הצברים קלי הדעת שאידיאליזם היה מהם והלאה, בעיניה. הספרים של בני הזוג סֵנֶד מרביבים טלטלו אותי כל כך, עד שארגנתי ערב ספרותי בו התארחו שניהם ובאו מקיבוץ רביבים אל מושבי. במפגש נרגש בהנחיית שרי ואנדד אלדן מבארי, הקשבנו לדיון ספרותי מזוקק ומרתק.  אלכסנדר ויונת כבר הלכו לעולמם, ועזבון ספרייתם הגיע אליי.

לוחמת למען זכויות נשים במושב ולמען הקמת ספרייה

"שני 'מפעלי חיים' שנוצרו יש מאין, היו לי במושבי, מסלול. פועלי הראשון היה קריאת תיגר על הנוהג שֶׁשָׂרַר אז כחוק, לפיו הוקצב במושב קול אחד לכל משק, וכך היו הבחירות מוכרעות, וכך נספרו התומכים והמוחים. התנועה הפמיניסטית עדיין לא היתה מוכרת בארץ, אך חוש צדק אינטואיטיבי הדריך אותי למרוד בסדר הקיים, ופניתי בקִטרוג אל 'תנועת המושבים' שגייסה למערכה את 'רשם האגודות', ומכתב נחרץ נשלח אל ועד המושב. הבחירות ייפסלו אם לא תשתתפנה בהן החברות,  הזהיר המכתב מאת רשויות התנועה. תסיסה ללא תקדים פשתה במושב, ורבו מבקריי ומחרפיי, אך יותר ציער אותי שיוויון הנפש של רבות מן החברות, כלפי העיוות של מניעת זכות בחירה והיבחרות מהן. לבסוף היה שכר לעמלי, ובחירות ללא הדרת נשים התקיימו מאז במושב שלנו, ובעקבותינו, גם בשאר המושבים באזור.

"האתגר הבא שלי היה להקים ספרייה במושב. התמקמתי בתוך מבנה בית-הספר הישן שבלב המושב, שנעזב כאשר הוקמה קִרְיית החינוך מרחבים, ושם הקמתי ספרייה – יש מאין. המבנה הנטוש, שסימני הזמן ניכרו בו, עבר החייאה באמצעות מתנדבים מאוסטרליה ומיפן, שנהרו ארצה בעת מלחמת יום כיפור. הם התייצבו אצלנו במשקים, ונענו להפצרתי להטביע חותמם באווירת הספרייה – משכו במכחול ציירים וצבעו בו בטוב טעם קירות ודלתות. המבנה נראה משובב לב עם דמותם של ג'וחא, הרשלה וחושם, ועוד איורים בהשראת ספרים. שנים רבות התמסרתי לספרייתי הנידחת, העולה כפורחת... מטף ועד זקן החלו לבקר בספרייה, (וצעיר ממורמר על סף גירושים, אף הטיח בי שאשתו מזניחה את חובותיה בגלל שאני מקבלת אותה יפה, ומפתה אותה לקרוא)...

"אוסף הספרים התעשר בזכות תרומות שקיבצתי מבית ומחוץ, והיקפו היה גדול מן המקובל לפי הקריטריונים של 'מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות' – בעבור מושב בהתיישבות ה'חדשה', ה'צעירה', כפי שהוגדרנו אז. לימים, התווסף לספרייה מדור שיוחד לאהבת הארץ ולידיעת הארץ, והוקדש לזכרו של בן המושב, בניהו אברהמי הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים. חבר שלו, נגר מחונן, תרם רהיט יציב ומרהיב ועתיר מדפים להנצחתו, משפחתו תרמה ספרים בנושא אהבת הארץ וידיעתה, והיא שומרת עימנו על קשר חם ואמיץ עד היום. המדור הזה עבר למשכנה החדש של הספרייה, עליו אספר להלן. יש לציין, שבמרוצת הזמן למדתי ספרנות, והתחביב המלהיב הפך למקצוענות.

הספרייה החדשה במושב – הקמה ואבדן

בחלוף הימים, בשנות ה-70, כשהוקם בית העם, העתיקה הספרייה את מקומה אליו. היה בו מרתף רחב ידיים, ואליו נשאתי נפשי. לא בקלות התנחלתי בו, אלא בדי עמל, לאחר מאבק לא קל, משום שהתוכנית המקורית הייתה להקדיש את מקלט התת-קרקעי ל... דיסקוטק. המושג 'דיסקוטק' היה כמעט אוונגרד בפריפריה, והלהיב, ושוב לא היה לי מנוס מלשנס מותניים ולהתעמת על מנת לעשות נפשות לשאיפתי. כיתתי רגליים בביקורי בית, מנסה לדבר על לב החברים – ההורים, שהשכלה חשובה לצאצאיהם יותר מאשר ריקודים שירעישו להם בלֵילוֹת. הנחישות שלי סחפה חברים והפור נפל – הספרייה העתיקה את מקומה לבית-העם, כונניות נקבעו בצמוד לכתלים ובאמצע האולם עם מעברים ביניהן, וכך היו כל הספרים נגישים לבני כל הגילים. תרמו לנו מחצלות ושטיחים, מיחם לשתייה וכרזות עם אמירות מאתגרות. חבר גויס לצייר על הדלתות ועל המגופות שעל פתחי החלונות את ילדי כל העולם, על פי האנציקלופדיה שלי בצבעים (כאמור, זוכרת לה חסד ילדות ונעורים) וכולם הגיעו. בשעות הפתיחה באו לשאול ספרים ולהכין שיעורים, ובכך עזרתי בלב חפץ, ובשעות נאות אחרות התקיימו בספרייה – שהיתה המקום היחיד במושב, ששרתה בו אווירה של קהילה, וטופח ביד אוהבת 'בלי חשבון' – ערבים ספרותיים ברמה; כגון עם החוקרת ד"ר לילי רתוק שגילתה לנו את הז'אנר של ספרות נשית שהיה בחיתוליו עדיין, ועם הסופרת גבריאלה אביגור-רותם שפענחה לנו את ה'המאהב' מאת מרגרט דיראס, שנכתב בזרם התודעה ואִתגֵר את קוראיו, ועוד... ופעם שודרה מתוך הספרייה תוכנית הרדיו 'יש שאלות', בהשתתפות יוסי שריד ז"ל וגאולה כהן ז"ל, 'המרגל על הסוס', וולפגאנג לוץ בא לספר את קורותיו מסמרות השיער, בספרייתנו, וגם... התרמת דם נערכה בה.

"אבל... לא לעולם חוסן, ובאתני רעה שהמיטה כלייה על הספרייה לאחר עשור ויותר... באחד הימים, מוקדם עם שחר, הפציר בי סטודנט לשלוף עבורו ספר שהוא צריך למבחן פתוח. אצתי החוצה ופגשתיו במדשאת בית-העם ויחד צעדנו אל הספרייה. אך ירדו רגליי שתיים-שלוש מדרגות, נרטבתי וכמעט טבעתי במקווה מים שנקווה בחדר המדרגות. המים הגיעו עד גובה כתפיי. זה היה סוריאליסטי ומפחיד, ולא יכולנו להמשיך אל הדלת הנעולה שהייתה במפלס הכי נמוך, וגובה המים הגיע עד משקופה.

"סבנו על עקבינו המומים, הזעקתי עזרה, הגיעה מיכלית לשאיבת המים, ומשנכנסנו אל הספרייה הרטובה, נוכחתי שהמים הגיעו עד המדפים העליונים. נכאת רוח, ניסיתי להתעשת ולהתארגן בעזרת חברים ונוער, ולהוציא ככל האפשר יותר ספרים. אולם לשווא – כל הספרים ניזוקו ללא תקנה, ובדיעבד התגלתה סיבת הפורענות – יום קודם הייתה הפסקת מים במושב, בשעות אחר הצהריים. הספרייה תִפקדה, וכנראה שמישהו פתח ברז לרחוץ ידיים או ללגום כוס מים, ומשלא נזלו מים מן הברז, השאירו פתוח, ובהיסח הדעת לא סגר אותו. כאשר חודשה אספקת המים, בשעת ערב, קלחו מים מהברז היחיד הזה לאורך כל הלילה, וכך תם ונשלם עידן הספרייה...

מאגר "ספרים שמתגעגעים אליהם"

"ככלות מפח נפש כה גדול, מצאתי מזור בלימודי תקשורת, עסקתי בעריכת עלונים, שגם עידנם תם בחיי, ושבתי אל... ספרים, שאותם ערכתי והפקתי לגופים שונים וליחידים.
ובה בעת, אני ממשיכה ואוספת ספרים נושנים, נדירים וכאלו שאזלו... וב'מאגר ספרים שמתגעגעים אליהם', שבמושב מסלול, יש כמעט הכול על הכול, אזוטרי ככל שיהיה... ואני ממיינת ומארגנת בלי הרף, מתמכרת לעבודה סיזיפית, ושואפת להקים חנות אינטרנטית. כהלכתה.

"ואני בוחרת לסיים בציטוט מספרו של שד"ל, אוהב גר: 'טוב מדפיס דברים מועילים מֵחֲבֵּר דברים בטלים'!"

* נדפס לראשונה בשינויים קלים ב"קו למושב" גיליון 1018, 1 בפברואר 2018.

* * *

יונתן גורל

שלושה שירים

לשוב

אלוהי, תן לי כוח

להיות מתחשב

מכיר בזכות אחרים

לחיות ולהתקיים

לצאת למסע אל הכוכבים

לאהוב את האדמה

עליה נולדתי

ובבוא יומי

להיות מן העפר

ואל העפר

בידיעה גמורה

שגם אם יתמהמה

לא ישוב

זו הזיקנה

איך אוספים בדידות לעומרים

מציבים אלומות בשדה

מגרשים עורבים המבקשים ללקט

מלוא מקורם

איך מפוררים חומות בין אנשים

מצהיבים אורות לאותת לבאים

קוראים דרור לבדידות

מביאים רעיונות ומעשים

איך שומעים קולות רוח

בשקט בשקט לא נבהלים

מדליקים מיחם לידיים קפואות

ולחלצים כואבים

זו הזיקנה שהתדפקה על דלתנו

ופתחנו לה מלוא קומתה

להיות אורחת תדיר

גם בשעות שהלב מריר

תפילת ערב

[נוסח מתוקן]

ערב. בשמשות גועה שמש

אלפי מראות הבהיקו

אור אחרון. אור עֻלפה וגוסס

בא בקמה בא בזהב הבשל.

תוגה. תוגת עננים מאפירים,

תוגת עורבים פורחים,

תוגת פרחים נסגרים

מים מהמים הולכים והולכים.

אור את העיניים העיב

אור בחלונות את השמשות הצהיב

אור את ההרים הצעיף

ותהי כל הארץ למצולה

* * *

עקיבא נוף

טובלים ושרץ בידם

[נוסח חדש]

ושוב מופגזת אלטלנה

והסֶזון, שוב, בלי לַחְדול,

כשהשנאה, מאז, עודֶנָה,

הריהי שוב  כאן , וּבְגָדול.

עוטָה מילים של צוּף ויופי,

נוטֶפֶת טון של התנשאות,

כְשֶבַּאַחֵר רואים רק דופי,

אבל שָׁרים הם על רֵעוּת.

טובלים ושֶרֶץ בְּיָדָם

על דמוקרטיה מדבְּרים,

תוך התעלמות על כי העָם –

בקלפִי סָח דברים ברורים:

מי מנהיגו ומה הדֶרֶך

ומה "נאור" ומה עכוֹר,

ויש לו דֶגֶל, יש לו עֶרֶך,

ולא הדגל השחור.

שָם, צעדו כך הפאשיסטים,

נושאים הדגל השחור,

אחרי הדוצ'ה, מוסוליני,

הדמוקרטיה אז לשבור.

בכוח מאורגן, מופגן,

עלו על רומא במצעד,

עכשיו, מעתיקים לכאן,

מופע הקלפי הנבעט.

קוראים לפוטש ללא בחירות,

חורצים פסק-דין בלא משפט.

מול אֵש שלוחה בעיר לִבְעוֹר,

פורטים , כמו נירון, על כינור.

אתם השולפים סכינים בשידור,

תגלו למוּלְכם עָם נבון וסָדוּר.

אתם, בני זימְרי, הקשיבו נא טוב:

בתיבת הקלפי – אנחנו הרוב,

ושוב לא נספוג ה"תותח הקדוש",

דמֵנו מכם, אנחנו נדרוש.

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

ספר ראשון בסדרה

מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק שני

המשימה: לגלות אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן.

החללית 'נגה' ניצבה על המדף, ליד מיטתו של רני, אורותיה האדומים והירוקים נצצו חליפות, צלחת הרדאר [המק"מ] הסתובבה, המחשבים בפנים עבדו, מצלמות-הטלוויזיה פעלו, והאנטנות שידרו וקלטו אותות ממרחקים.

קפיטן יוקי והסופר אבבטן יצאו מן החללית. אבבטן היה מוקטן עתה במדחס-החלל של טרנופולסקי, ונראה כבובה שמנה וקטנה שכפתורי חולצתה נפרמו בלחץ הכרס הזעירה. השניים ניצבו על שפת מיטתו של רני, ובירכו אותו לשלום בסיסמה הסודית –

– – – – –

(אסור לי לגלות את הסיסמה, רק בעוד חמש שנים, לאחר שיחליפו את מערכת-הקשר של החללית, וזו הקודמת תתיישן, יתאפשר לי לגלות. הדבר הזה קשור, כידוע, גם למטוסי אזהרת-הרדאר-המוקדמת של האמריקאים, אשר ברשותם ציוד-הקשר הכי משוכלל בעולם).

רני ענה להם בחלקה השני של הסיסמה –

– – – – –

ושאל מה הביא אותם אליו הלילה.

קפיטן יוקי הפשיל את אשנב-המגן השקוף שבקדמת קסדתו הלבנה ואמר:

"הגיעה אליי הודעה מוזרה:

"אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן.

"המקום המדוייק:

"יו"ד מ"ם אל"ף ו"ו מ"ם רי"ש שי"ן רי"ש שי"ן.

"אתם מבינים בזה משהו?"

שעה קלה הרהרו אבבטן ורני באותיות ולבסוף הודו:

"הצלחנו לגלות רק את המילים – אוצר, ים."

"טוב. נדמה לי שאני הצלחתי, בעזרת 'צפנת פענח', המחשב של החללית 'נגה', לפענח כליל את החלק השני של ההודעה, אבל עדיין אינני יכול לגלות לכם, וגם לא לספר כיצד הגיעה ההודעה אליי. מחר בבוקר אנחנו טסים. הכיוון הכללי – דרומה."

"לקוטב הדרומי?" הגיב רני בשמחה.

"לא. הרבה יותר קרוב." אמר קפיטן יוקי. "בסביבות אילת."

"אם אני לא טועה," העיר רני בחשיבות, "בשביל לטוס לסביבות אילת אין כל צורך בחללית!"

"נכון, אפשר לנסוע באוטובוס," אמר אבבטן, שאהב כידוע לישון על הספסל האחורי בשעת הנסיעה, "ולעצור במזנון של קיבוץ יוטבתה ולטעום מן האשל והיוגורט שהם מייצרים במחלבה המצויינת שלהם."

"שמעו," אמר קפיטן יוקי, "את החללית נשאיר כאן, ואני אוציא מתא-המטען שלה את מטוס ה'כפיר' המשוכלל התלת-מושבי החדש שקיבלתי רק לפני ימים אחדים לטיסת-מבחן."

מטוס הסילון בצבע כסף מבריק עם כנפי-השפמונים בקדמתו, שהוציא קפיטן יוקי מהחללית 'נגה', נראה כמו מחזיק-המפתחות של "כפיר" אמיתי, אך רני ידע כי בקלות רבה ייכנסו אליו שלושתם, ובעזרת מדחס-החלל יגדל המטוס בהמראתו ויהיה ככל מטוס "כפיר" אחר המשרת בחיל-האוויר הישראלי.

"חבל," העיר אבבטן, אשר הבין כי לא יעצרו בדרך לטעום גביע אשל ויוגורט טרי ביוטבתה, וגם לא יהיה כמעט זמן לישון בנסיעה. ואילו רני התיישב על מיטתו ואמר:

"ובכן, נוסעים?"

"לא," אמר קפיטן יוקי. "עדיין לא. הלא עכשיו לילה. נישן כאן שלושתנו יחד ובבוקר נשכימה קום ונטוסה דרומה."

רני התאכזב. אבל אבבטן היה מרוצה. ההודעה הסודית לצאת למבצע הגיעה אליו הערב, לאחר הארוחה הדשנה, שעה שהתכונן כבר ללכת לישון. מיד השתרע על הסדין הלבן, ליד הכר של רני, ונרדם. לצידו שכב בזהירות, בחליפת-החלל הלבנה שלו, קפיטן יוקי, ולצידם ניצב מטוס ה'כפיר' אשר אלמלא החשכה ששררה בחדר היה מבריק למרחקים, והוא מתודלק ומצוייד היטב להמראה בבוקר. שולי המיטה המצופים בסדין נראו כמסלול-המראה רחב ונוח עד מאוד, וחסרים היו רק אורות המסלול בצדדים.

רני החל נרדם לקול נחרותיו של אבבטן השמן הקטן, אשר נשמעו כאילו הן מגיעות ממרחק רב מאוד. אבל הנה החל נשמע בחדר רעש אחר, של מטוס זר, שהלך והתגבר בגיחות-פתע סיבוביות – מתקרב, גח ונעלם. רני התעורר ורצה להזעיק את ידידיו לצאת להתקפת-נגד ולהפיל את מטוס-האוייב, אבל אז הוצף לפתע חדרו באור שחדר פנימה כאשר אבא פתח את הדלת ובידו מְכַל-ריסוס נגד יתושים; הוא ריסס בזהירות לעבר הקירות, כדי שלא לפגוע ברני, שמיהר לעשות עצמו ישן. אם הבחין אבא במטוס ה"כפיר" וביוקי ואבבטן השוכבים למרגלותיו, זאת אין לדעת, אולי חשב שאלה הם צעצועיו של רני.

הדלת נסגרה. נעשה חושך. היתוש נעלם. רני נרדם. במהירות הבזק חלף הלילה. בבת-אחת נשמע צפצוף אלקטרוני הבוקע משעוניהם של קפיטן יוקי ואבבטן בן עצל.

הגיעה עת לצאת למסע.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

"באר חפרנו"

זמנים מודרניים הגיעו. בימיה הראשונים של פ"ת לא העלינו על הדעת שעתידים אנו, במשך הזמן, להיות מוצגים לראווה, בארץ ובגולה. לאמתו של דבר התחילו מעשינו כמעט בצורה קונספירטיבית. מעשים פשוטים וצנועים, בנוסח הימים ההם. לא היה לנו בפני מי להתהדר.

כאשר חָפֵתי את מכנסי וירדתי יחף לחפור את "ביר שוע", לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני-הגולה, או לכתיבת זכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתיה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבש או אפילו של הירקון.

עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית, נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני חו"צ ופקידות הברון, אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעוין כאחד. זמנים חדשים וזמירות חדשות. הדברים מצאו ביטוי בעתונות ובספרות העברית, שכבר התפתחו אז למדי, וכן בהגבות של עסקני הדור המושבעים.

חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם, לשם שתיית מים והשקאה במושב חדש, אלא "באר חפרנו", ספור פלאים לבני-הגולה. עשה מישהו מעשה בן-חיל רגיל יום-יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה. ישן מישהו על הארץ בצריף ואכל זיתים. שוב "קידוש השם". הוי! לו היו לנו בימים הראשונים צריפים לשינה וזיתים לאכילה! ומאידך גיסא: אירעה תקלה כל-שהיא – והרי צעקת "גיוואלד!" של רועינו המושבעים ועסקנינו המקצועיים. הם כבר היו מצויים גם אז בשפע יחסי.

אפיזודה קטנה: היה זה באותה תקופה שבה כבר החלה השפה העברית להיות מדוברת בפיות ילדינו, והקשישים גם הם החלו לגרוס בחצץ שיניהם לעבור מ"לשון-קודש" ל"עברית". ולא מתוך רצון רב. היו גם שהתנגדו לכך, אם מתוך שמרנות דתית, מתוך הרגל או... מתוך אי ידיעת "לשון-קודש". גם יחס מקל ב"ציוניסטן" לא חסר. מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן רוצה את לשבת?" (ר"ל לגור).

"בכתה השמינית", ענתה.

"לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"

"אתה חושב בירושלים? – שאלה – לא, כאן בפתח-תקוה".

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"

"לא, אני רוצה להיות בארץ אבותי!" ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מבחן זה. אוסישקין שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

"את הדברים האלה שמו בפיה"...

ובכן: לו ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחו"ל. כיון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...

האם היה טוב יותר לו עזבונו לנפשנו? כן ולא. ברור הדבר, שאילולא היינו "מוצגים לראווה" – היה נוח לנו הרבה יותר, מבחינה איגואיסטית. מה גם שפתח-תקוה שימשה מאז ומתמיד כלי-רעם לכל אבני הבליסטראות שכוונו למושבות העליה הראשונה. אולם, מבחינה לאומית כללית, בודאי שהסתגרות "לפני ולפנים" – היתה מביאה לידי הצטברות אויר מעופש... (ובכמה מובנים לא נוקתה פ"ת מזה). קריעת החלונות הביאה עמה גם רוח צחה, אם כי היתה גורמת לפעמים גם לחדירת רוח-פרצים בלתי-נוחה...

הפרדס

אך נעקרו הגפנים, החילונו בפעולה נרחבה של נטיעת פרדסי הדר. כשאר האכרים קיבלתי גם אנוכי דמי-פיצויים בשביל העקירה, מאת הפקידות; ובכסף זה (בסך 200 נאפוליונים) החלטתי לגשת לנטיעה. בשנת 1903 זרעתי משתלת לימונים מתוקים, ועתה ניטל עלי לחכות כשנה וחצי. בינתיים הכשרתי את האדמה וגידלתי עליה מחזור אחד של תבואות חורף ומחזור אבטיחים. בני ברוך היה כבר אז כבן חמש-עשרה והיה עוזר על ידי בכל. בימות הגשמים היינו מובילים בעגלותינו אבני "דֶבֶש" מבאב-אל-האווה (רמת-גן ובני ברק כיום) אל מקום הפרדס העתיד, לשם בנין באר ובית-מנוע.

עכשיו, שנטיעת הפרדסים נעשית בקנה-מידה גדול ובאמצעי טכניקה משוכללים, קשה לתאר איך עשינו אנו מלאכה זו באמצעינו העלובים ובנסיוננו המועט. אי אפשר היה לחקות בכל את הפרדסים הערבים, בגלל הפרימיטיביות הרבה שבדרכי עבודתם. ראשית כל – שיטת הבארות. אצלם היתה נהוגה שיטת השאיבה באנטיליה. היהודים החלו לשפר את השיטה הזאת. בשעה שניגשתי אני לנטיעת הפרדס כבר עמדנו בשלב השני של ההתפתחות: שאיבת מים במשאבה מוטורית. דא עקא ששאיבה זו היתה מבוססת על שאיבת פני המים העליונים, מתוך ה"חנזירה" (כך קראו לחלק הבאר הבנוי כמקווה מים, מטרים מספר מתחת לפני המים). החנזירה הזאת היתה נוהגת באמת ב"חזירות". מספיקה היתה לשאיבה באנטיליה, אבל משאבה המוטורית היתה מתרוקנת במשך שעה-שעתיים, ואחרי-כן היה הכרח לחכות שעות מספר עד שתתמלא שוב.

בימים ההם הופיע חלוץ הטכניקה המודרנית שלנו, המהנדס ליאו שטיין, אחיו של הרופא ד"ר שטיין הביל"ויי. הוא הוא שהנהיג את שיטת הבארות ה"אבסיניות", היינו: קידוח עמוק מקרקע הבאר ומטה והורדת מסנן מתחת לפני מי-התהום. לכשחובר מסנן זה למשאבה – סיפק מים בשפע ברוב המקרים. לפי שיטה זו סידר ליאו שטיין את הבאר שלי. בשנת 1905 נטעתי והשקיתי ממימיה את פרדסי. אגב, מקצוע בנין הבארות היה נתון אז כולו בידי בנאים ערבים-נוצרים מיפו, ואך בשנים האחרונות משהחלו בנאים יהודים לעסוק במקצוע זה, עבר על-נקלה לידיהם כליל.

עתה לא נשאר לי אלא לייחל שמכרה-הזהב יתחיל לשאת פירות, וייחלתי... בינתיים היינו צריכים כסף להשקעות העצומות ולפרנסה. הפרדס החל איפוא לבלוע את מרבית רכושי. מכרתי את רוב קרקעותי ושקעתי בחובות לבנקים ולאנשים פרטיים. כך היה, אגב, גורלם של רוב הפרדסנים. עד שהפרדסים החדשים החלו לגמול פרי, היו כבר ממושכנים בסכומים גדולים ביחס, וכידוע, אין הבור מתמלא מחוליתו.

מרגלא בפי תושבי פ"ת בשמו של יהושוע שטמפפר, ומקורה באותם הימים. הוא היה אומר: "פרדס הוא דבר טוב. הוא נותן מחיה לחמש עשרה משפחות. ארבע-עשרה מהן כבר חיות ממנו, ומה הרעש אם למשפחה החמש-עשרה, היינו למשפחת הפרדסן עצמו, לא נשאר מאומה"?

אולם, "ארבע-עשרה המשפחות", שבחלקן הגדול היו יהודיות (ובחלקן – ערביות), הגדילו את האוכלוסיה בפתח-תקוה בקפיצת-דרך ממש. באו גם אנשים חדשים, בעלי הון, שמלכתחילה השקיעו את כספם בנטיעת פרדסים, והתנועה והחיים מסביב לענף זה – הלכו ורבו משנה לשנה. בערב המלחמה העולמית עמדה פ"ת בסימן של "פרוספריטי" ממש, ומספר תושביה הלך והתקרב לרבבה הראשונה.

גם מצב הבטחון שופר. עוד אירעו אמנם מקרי שוד ורצח, אבל אלה היו בודדים, ובבחינת מעשים רגילים בארץ לתושביה הערבים. באותו זמן התחילה גם התרחבות גבולות המושבה: קנינו את אדמת חורזרזור ("מזכרת הרצל"). יעקב גינצבורג ואני הוצאנו קניה זו אל הפועל, ועזר לנו בכך הרבה אליהו ספיר המנוח. אפשר שלא יהיה זה מיותר להוסיף כי כולנו עבדנו שלא על מנת לקבל פרס, פרט להוצאות נסיעה ושכר בטלה. בפנקסי המונח לפני אני רואה את החשבון דלקמן: 4/5: נסיעה 10 גרוש תורכי, שכר יוני: 12 גרוש תורכי... וכן הלאה. השטח שנקנה נשתל רובו שקדים וקצתו זיתים.

גם אגודה הדדית לאשראי יסדנו באותה תקופה. שמה היה: "עזרה", והייתי פעיל בה ביחד עם זלמן פישצנר במשך כמה וכמה שנים, עד פרוץ המלחמה העולמית.

"המשפחה החמש-עשרה" לא נתבססה בשלימות אלא בשלוש-חמש השנים שלפני פרוץ המלחמה העולמית. בינתיים עסקו בכינוס אסיפות של כל התושבים. כמעט בכל מוצאי שבת היתה החצוצרה של ועד-המושבה מזעיקה את כולם, אפילו נשים ונוער, ל"אספה כללית". באספות אלו היו דנים לפעמים גם בשיפור המצב בחקלאות. ועד המושבה היה גם-כן יושב על מדוכה זו. בפנקסי הנני מוצא את הרשימה הבאה, שהיתה, כנראה, רשימת הצעות לאסיפה הכללית, או ראשי פרקים להרצאת-הדרכה: 1903. 1. לזרוע דוחן מטאטאים. 2. מינתה כנטיעת בינים בפרדסים. 3. פרים גזעיים מחו"ל. 4. פיסטור חלב ומשלוחו לירושלים. 5. זריעת פשתן. 6. הנהגת זריעת תלתן כמו אצל הגרמנים. מכל הסעיפים האלה יצאו לפועל רק ענין הפרים הגזעיים וזריעת התלתן (שלא היתה ידועה עד אז בפ"ת).

ככה עברו כל שנות ערב המלחמה העולמית [הראשונה]. רוב התכניות של גיוון החקלאות נסתיימו כמעט בלא כלום. הפרדסנות בלעה אל קרבה את הכל, אח"כ אפילו את כרמי השקדים והזיתים. המשפחה החמש-עשרה התחילה גם-כן לעשות חיל.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אסתר ראב

פריס או ירושלים?

זה עתה שטפתי את מיצי, חתולת האנגורה שלי, ממי-הסבון, ושערותיה הארוכות דבקו לעורה וכולה נצטמצמה על-ידי כך וגופה הקטן והרזה רעד כולו מקור – עטפתי אותה במגבת ישנה, שמתיה בשמש וישבתי לידה. לאט-לאט החלה לנהום קלות, למצמץ בעיניה ונידמה היה שהיא נרדמת, ופתאום – פקודה: "בואי!"

כשאימי היתה נותנת פקודה אי-אפשר היה לא להישמע לה. היתה לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שהיתה תוקעת בין כתפיי הרזות ומכוונת לאשר תרצה – וכך כיוונה אותי כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיי ומנקה את רגליי היחפות מן החול שדבק בהן, דוחפת ומכוונת ישר ל"סאלון", משם הגיע בליל-דברים ביידיש, גרמנית ורוסית – היה זה עניין רגיל בביתנו: תיירים – עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ. כשנכנסתי עברתי על שורה שלימה של אנשים כשאני מושיטה להם את ידי לשלום – בתנועה שבה הייתי בחורף מרכסת את כפתורי נעליי הגבוהות: אחד אחר השני, אחד אחר השני, וליבי נתון למשהו אחר. כעת ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. עליי לתת "מיספר" – עליי לשעשע את האורחים בדקלום או בשיר; הייתי למשל מדקלמת בפאתוס רב:

"שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."

או:

"דליה דליה, אין את ענייה.

 אנה תסעי – – – "

וזאת בקול נוגה ורך, והפעם בחרתי בשיר: "אשא עיניי אל ההרים", פרק תהילים שמורתי הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי; היו שם עליות וירידות – והיה צריך "לבצע" אותו ממש. היה לי סופרן חלק, וניגשתי מיד לעניין ועשיתי את מלאכתי באמונה: פתחתי את פי ברחבות ובתמימות רבה, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, ביטאתי את המילים של הטקסט העתיק בקלות ופשטות רבה אבל במקום שרוב הילדות היו מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עליתי אני לטונים הגבוהים של הפינאל בקלות, וגמרתי בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליי. אני עמדתי על מקומי כברווז בתוך גשם, ובעקשנות היבטתי אל אימי. חיכיתי לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות לא ניתן.

ומיצי ודאי וודאי שיצאה מן המגבת – היא תתגולל בחול החם ותקלוט לתוך שערותיה הארוכות והמשייות קוצים ואניצי-קש, ושוב תהיה מלוכלכת. ואני אהבתי לייבשה בשמש כדי שתהא דומה לפקעת של מוך לבן, כששתי עיניה הירוקות נתונות בו כשתי פנינים ירוקות.

ופתאום צצו לפניי שתי עיניים קרות מוזרות, וקול קשה פנה אליי:

"הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפריס או בירושלים?"

פריס או ירושלים? – עליי לענות מיד, עליי לעשות את חובתי – פריס? מעודי לא שמעתי שם כזה. במוחי עברו שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... ואולי זה כפר ערבי אחרי גדרה?

עניתי בקיצור נמרץ: "ירושלים!"

מיד ראיתי לפניי את האשנב בבית סבתא, כשמתחת לאשנב עומד שולחן ועליו שרפרף, וכשעולים על השרפרף מוציאים את הראש דרך האשנב ומיד משקיפים על פני נחל קדרון ורואים מין מפה פרושה, שיצורים זוחלים עליה לאיטם: חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – אשא עיניי אל ההרים... הידהדו המילים באוזניי, ופתאום הרגשתי באטמוספירה שסביבי ונתברר לי – "שקלעתי אייזן", וכי מילאתי את חובתי לכל הדיעות, ומבלי לחכות לאות – קפצתי קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופרחתי החוצה.

אחר שנים, בימי קונגרס אחד, נמצאתי באכסניה שבה גר גם אותו "איש ברזל" בעל העיניים הקרות. ישבתי באולם ולפניי גל של מעטפות וגלויות, וכולי שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצו העיניים הקרות ההן מעליי:

"כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."

*

נכתב 1951-1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903. נדפס לראשונה: "הארץ", 4.4.1952.

נוף ירושלים הנשקף כאן לעיניה, דומה לזה המצוייר בתמונת השער "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן 1927. ציור זה רכשה ממנו אסתר באותה תקופה, והיה מול עיניה שנים רבות.

בשנת תרס"ג, 1903, ביקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין. ברצונו היה אז לאחד את כל היישוב באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. הוא ביקר אז בכל המושבות, והגיע כמובן גם לפתח-תקווה, שהיתה המושבה הגדולה בארץ. בהיותו בה סר לביקור אצל יהודה ראב, אביה של אסתר. לימים סיפר יהודה ראב, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", את גירסתו שלו על אותה פגישה [כמסופר לעיל].

מתוך הכרך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001.

* * *

אהוד בן עזר

"באר חפרנו"

מתוך "ברנר והערבים", 2001

קובץ סיפורים מעניין מאוד מאותה תקופה הוא קובץ סיפוריו של מאיר וילקנסקי – "בימי העלייה" (קובצו בספר בהוצאת אמנות, תרצ"ה, 1935). וילקנסקי עלה ארצה בשנת 1904, וסיפוריו החלו מתפרסמים באותה תקופה, בין היתר גם ב"המעורר" של ברנר בלונדון, ובמאסף שהוציא ש. בן-ציון ביפו – "העומר". כתיבתו של וילקנסקי אופיינית לסופרי העלייה השנייה בראשיתה, לפני ההופעה של ברנר. לפני עלייתו של ברנר. הכתיבה של וילקנסקי היתה תמימה. הוא מתאר יום עבודה בטורייה, זה ה"בחר" המפורסם, עבודת העידור הקשה. או טיול לגליל.

ישנו אצלו סיפור ושמו "באר חפרנו", ובו הוא מתאר כיצד הוא משתתף בחפירת באר במושבה. סבי יהודה ראב חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה בשנת 1878, וכאשר מאיר וילקנסקי פירסם ב-1907 את הסיפור "באר חפרנו", זה כניראה הרגיז את סבי עד כדי כך שכעבור שנים, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" (הוצאת ניומן והספריה הציונית, 1956, מהדורה חדשה 1988), מצוי פרק ושמו "באר חפרנו", ובו סבי מתרתח ואומר, שזה קרוב לארבעים שנה באים יהודים ארצה, מקימים מושבות ועובדים את אדמתם, גם חופרים בארות, ואינם מעלים על דעתם שצריך לכתוב על כך סיפור – "באר חפרנו"! – כי הם אנשי עבודה, הם עושים ולא כותבים. והנה בא בחור צעיר, עבד ימים אחדים בחפירת באר, וכבר הוא כותב על כך סיפור, וכל העולם היהודי יודע מעתה שהבחור חפר באר. סבי ראה בכך מין הצגה לראווה, התהדרות וחוסר צניעות. ומשתמעת מדבריו מעין טענה כלפי צעירי העלייה השנייה, אשר כל דבר שהם עושים נמצא מיד באור הזרקורים הספרותיים והעיתונאיים של התקופה, כקופצים בראש. והיתה בדבריו אלה תגובה אופיינית לבני דורו במושבות הראשונות.

העלייה השנייה קבעה לעצמה התחלה כל כך מפוארת, עד כי בתקופות מסויימות היא כאילו השכיחה את העובדה שהיו עליות גם לפניה. עניין זה קשור לא רק לתחום הספרותי, אלא היו לו השלכות חברתיות ופוליטיות רבות.

דומני כי המודעות הרבה של אנשי העלייה השנייה וכתיבתם המרובה הן חלק מן הכוח ומן וההשקעה ההיסטורית שלה. כלומר, אילו היא היתה מתרחשת בדממה (אך היא מטבעה לא יכלה להיעשות בדממה כי לא זה היה המזג של אנשיה), לפחות באותה דממה יחסית של העלייה הראשונה – אזיי לא היתה מגיעה בבוא היום לאותה עמדת מנהיגות ושלטון, ולא היתה כובשת את ההנהגה הפוליטית והרוחנית בקרב היישוב הארצישראלי. כלומר, עצם המילה היתה עשייה חשובה של העלייה השנייה, לא פחות מן הטורייה ועבודת-האדמה, וזאת למרות שכל המילים כאילו באו רק לומר שאנחנו צריכים לעבוד עבודה גופנית פרודוקטיבית ולא לעסוק במילים.

אבל המילה הכתובה, העיתונאית, הסיפורית, האידיאולוגית, וגם זו הננאמת – כן היתה אחד הדברים החשובים של אותה עשייה, כי אלה היו אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, ומטרה וכוונה, ובאמצעות המילה גם השפיעו על העליות שבאו אחריהם.

אהוד בן עזר

* * *

רק 218 שקלים לצהריים לשניים ב"סוכה הלבנה"

אתמול בצהריים, ביום קורונה חם מאוד, שמנו פעמינו לנמל תל-אביב וסעדנו צהריים ב"סוכה הלבנה". לא היתה שום צפיפות, לא בחנייה בחוץ ולא במסעדה הגדולה פנימה. אווירה רגועה. קרירה. מי הנמל הכחולים נשקפים מבעד לחלון, מקסים. השירות מצויין. קנקן לימונדה מתוק צהוב טעים וענק, 29 שקלים. קנקן מים קרים, חינם. מיבחר סלטים מצויינים, פיתות, גם עם זעתר, וחומוס, וזיתים דפוקים נהדרים [ולמי שלא לוקח מנה עיקרית], 40 שקלים, אבל אין חיוב סלטים למי שלוקח מנה עיקרית. ובכלל, אפשר לבקש עוד עוד סלטים. מנה עיקרית אחת גדולה של דגי ברבונייה עם פרוסות תפוחי-אדמה מאודים וסלט ירקות גדול, מנה שהספיקה לשניים ועוד לקחנו הביתה וגם הוסיפו לנו לשקית טחינה וזיתים, 119 שקלים [הפעם המחיר כולל סלטים]. ס"ה 188 שקלים ובתוספת טיפ של 30 שקלים – 218 שקלים לארוחה ענקית. עם קנקן קפה טעים ומבחר פרוסות בקלאווה על חשבון הבית.  ומקבלים סוכריות  בטעם ליצ'י עם החשבון. מומלץ. וממש לא יקר.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רק על עצמי... אני דני בן עוזי שהיה צבר תל אביבי יליד 1930. עוזי היה בפלי"ם והשתתף בפעולותיו. אחיו אהרון היה לוחם אצ"ל והשתתף בפעולות וגם נפצע. שני הבנים נתמכו למרות הסיכון ע"י אימם אסתר, שהיתה גם היא צברית ילידת רחובות ב-1902. אסתר היתה נכדתה של בתיה מקוב, אחת ממייסדי רחובות בשנות ה-80 של המאה ה-19.

גדלתי באווירה של ציונות ואהבת המולדת. שירתתי בצבא בנח"ל. השתתפתי ורצתי ברחובות רפיח ופרצתי לבתים במחנות פליטים. הבנתי שמישהו צריך לבצע. השתתפתי במלחמת לבנון מיומה הראשון. הגעתי ללא צורך בדרכון לביירות, הרי השוף, הבקעה וכל המקומות שביניהם. השארתי שם מיספר חברים ומכרים.

כל חיי אני חי כפי שלימדו אותי. יהודי לא דתי במולדת היהודים. משרת את המדינה ומשלם מיסים. לא סבלתי מעולם מאידיאולוגיה תבוסתנית או סוציאליסטית קיצונית. ברור לי מי שכניי במרחב ומה נדרש מאיתנו כדי לשרוד כאן. 

אני צופה בהידרדרות הערכית המוסרית ההדרגתית לאורך עשרות שנים ומבין שלפחות צריך להיאבק להאט את הקצב.

בכל הזדמנות שהיתה לי בשבועות האחרונים עליתי מזיכרון יעקב לירושלים והשתתפתי בהפגנות בבלפור. לא כדי להביא להפיכה שלטונית. כדי להביא למצב שנאשם בעבירות פליליות חמורות לא יעמוד בראש ממשלת ישראל. 

בבלפור הרגשתי בחברה טובה. עמדתי ומסביבי באמת אחלה נשים ואנשים. לא מהפכנים. לא בוגדים. לא שמאלנים. לא אנרכיסטים. אזרחים שלא מוכנים לקבל יותר את המצב שבו להטוטן כוחני מחזיק בשלטון למרות היותו נאשם בעבירות חמורות. על מנת לשרוד הוא מחזיק סביבו חבורה עושי דברו לקקנים. כל אדם ראוי שנראה לו כתחרות על מקומו הוא דואג להרחיק. בזילזול הוא עושה ככל יכולתו לפורר את מערכות החוק בארץ. איש נורא. אסון.

אינני בוגד. אינני שמאל. אני ציוני ישראלי. רוצה להציל את ישראל מהשקיעה אל הבוץ. 

הרוב המוחלט של המפגינים בבלפור ובכל הארץ הם כאלה.

כל טוב,

דני גולן

* ציטוט: מרחץ דמים הלילה [27.7] בכיכרות מרכזיות בבגדאד: 7 מתפרעים נורו למוות באש חיה בידי כוחות הצבא, 70 נפצעו. ההמון חזר להתפרע, לאחר שהתברר שראש הממשלה החדש, מוסטפא אלכאד'מי, שתלו בו תקוות שייצא נגד איראן – דווקא נסע לטהראן, לפייס את המולות. לא היתה לו ברירה, המיליציות של איראן איימו לרצוח אותו. צפו הלילה ב"כיכר תחריר" [סרטון].

עיראק התפרקה, והיא בהתמוטטות כללית, צבאית וכלכלית. המזרח התיכון הערבי סביב בוער מאלימות, מלחמות ופרעות, ולכן האתיופים, הטורקים והאיראנים פותרים את בעיותיהם באופן היסטורי על חשבון הערבים. רק אצלנו הפחדנים ששולטים בנו – מפחדים. יכולנו לסלק את רשות הטרור מתוך ארצנו. להחיל ריבונות, ולבצר את עתיד ילדינו. בוודאי לא לתת ל"ירדן" שטחים שלנו. אך אצלנו? הפחדנים מפחדים. לא תהיה על זה מחילה.

ונחזור לבגדאד הלילה [27.7]. באחד הסרטונים רואים ירי חי ישיר באחד הצעירים המתפרעים, והוא נהרג. אך את זה לא נפרסם.

איפה הח"כים הסונים? איפה כנופיות "זכויות האדם"? פה "אין דין"? פה לא "שוברים שתיקה"? פה הן לא "זוכרות" כלום כלום? איפה עדאלה, "הקרן לישראל חדשה", הפרוגרסיבים, הרפורמים, "מועצת זכויות האדם"? האו"ם? "רופאים ללא גבולות, ישראל"? איפה היומון האנטי ישראלי בעברית? איפה כולם?

אה, לא ישראל לא מעניין.

ברור ש"התקשורת" בישראל, או מה שנשאר ממנה, לא מכסה את זה, ולא במקרה. הבנתם "כתבים צבאיים" ממה חיזבאללה מוטרד? אבל לכם אין מושג קלוש על מה שבאמת קורה סביב. אתם רלוונטיים ללפני 20 שנה.

ובכל זאת, סרטון פחות קשה, כדי שנבין באיזו קלות רוצחים את המתפרעים: אזהרת צפייה, אך חשוב, כדי שתבינו מה יעשו לכם, אם חלילה תהיו יום אחד חלשים, או מיעוט.

* ציטוט: הערב היורד על בגדאד, מביא עוד ליל דמים של הפגנות, התפרעויות ואנרכיה נגד הממשלה הנתמכת בידי איראן. [סרטון]. "עיראק" אינה קיימת עוד. הכלכלה קרסה, יש רעב, והפנים שלנו צריכות להיות מופנות מזרחה, לא צפונה. שבנו והזהרנו שזה יגלוש מערבה, לירדן, והרבה צרות נראות שם מעבר לאופק.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 27.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* הי אודי, תגובה להערתך באדום בגיליון 1559 –

זה מול זה

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים על עצמו

בניסיון למנוע את האש שאו-טו-טו עומדת להגיע אליו.

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים (?) מהרחוב וצועקים:

"הצינור צריך להיות מופנה אל הבית! לא אליך!"

אבל בעל הבית בשלו – והבית נשרף!!!

בנדלה

אודי: כל הכבוד לשנינות שלך! אולי שמעת במקרה על מגיפת הקורונה?

* שמעון גרובר: מג"י מפלגת גימלאי ישראל. כ-11 אחוזים מאזרחי ישראל הם בני 65 ומעלה. חלקם מתקיימים בקושי מפנסיות זעומות ומקצבאות זיקנה המשולמות על ידי הביטוח הלאומי. לכן, אם תקום מפלגת מג"י, ייתכן מאוד שבבחירות הבאות היא תזכה בחמישה או שישה חברי כנסת, שיוכלו לשפר את חיי בוחריהם באמצעות הכפלת קצבת הזיקנה, הגדלת השלמת הכנסה והנחות ברכישת תרופות.

להלן המקורות הכספיים למימון התוספות הנ"ל:

ביטול מימון הישיבות, האברכים והמועצות הדתיות, כל החפץ ביקרם ובקיומם יואיל לממנם.

ביטול מימון קבוצות ואגודות הספורט. שקהל האוהדים יממנן. ראו מנצ'סטר יונייטד, מילאן, ברצלונה, דודג'רס, לייקרס והדומות להן.

ביטול הסיוע לתזמורות ולשאר האמנויות. כמכור למוסיקה, אני ושכמותי משלמים במשך עשרות שנים במיטב כספנו עבור ההתמכרות הזו. בשירות החובה שלי, כאשר האונייה שעליה שירתי עגנה בנמל חיפה, והפילהרמונית הופיעה בקולנוע "ארמון", לא החמצתי הזדמנויות להאזין וליהנות מצליליה.

 בהזדמנות זו אני רוצה להודות למנויי הפילהרמונית בחיפה של שנות החמישים במאה הקודמת, שאם נמנע מהם לבוא לקונצרט, הם תרמו את הכרטיסים שלהם לחיילים במדים. מומלץ לחדש מנהג זה בכול ההופעות האמנותיות.

אהוד: באשר למקורות הכספיים למימון שאתה מציע, נדמה לי שאתה בדעת יחיד.

* שאלה: כמה גרפומנים ו"אמנים" תאבי פרסום עוד יתווספו לתופסי הטרמפ על השנאה לנתניהו והשאיפה למותו?

ר' מיצב "הסעודה האחרונה" [29.7] בכיכר רבין הזוכה לבכחנליה תקשורתית ורומז לצליבתו של נתניהו.

* ארגון האוהדים הקיצוני של בית"ר ירושלים, לה פמיליה, קרא לפעיליו להגיע מחר (חמישי, 30.7) עם צאת צום ט' באב, להפגנה במתחם התחנה בירושלים. ["הארץ" באינטרנט. 29.7].

עכשיו יש סיכון שיישפך דם! – כמו בימים שבהם נרצח אמיל גרינצווייג. אבל זיכרו מי התחיל בהפגנות השנאה! מי הציתו את השנאה ועכשיו בוכים בדמעות תנין על רדיפתם-כביכול! – והם גם זוכים, האספסוף האנארכיסטי הנאור הזה – לאהדת התקשורת המסיתה כל הזמן נגד נתניהו!

 אתם, מורעלי "רק לא ביבי", אתם אלה שעלולים לגרום כאן למלחמת אזרחים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל