פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1563

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באב תש"ף, 3.8.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: בְּמַעֲלֶה הַגִּלְבֹּעַ. מִשִׁירֵי הָהָר. // יוסי אחימאיר: רצח על הנילוס. // אורי הייטנר: 1. מדוע אני מתנגד למחאה? 2. צרור הערות 2.8.20. // ברוך תירוש: ראשי ממשלה נרדפים בישראל. // עדיה ברקאי: חתולי רחוב. // אהוד בן עזר: "מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!" – חוני המעגל באוניברסיטת תל-אביב. // יצחק שויגר: החיים בקורונה. // שרה אהרוני: התכתבות עם הנסיך הקטן. על ספרו של משה גרנות "באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים". // אהוד בן עזר: "אוצר הבאר הראשונה". פרק שלישי. יתוש גרוטאה על המסלול ולחמניות טריות במטוס ה"כפיר". // נעמן כהן: פשיזם. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [התלם העברי הראשון]. // 65 שנה לחריש הראשון בפ"ת [עיתון "הבקר", 2.11.1943. עמ' 8]. // יום פתח=תקוה [עיתון "דבר", 14.11.1943. עמ' 1]. // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון [ירושלים. 25 באוגוסט 1966]. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: שני שירי אהבה לט"ו באב.

* * *

אסתר רַאבּ

מִשִּׁירֵי הַגִּלְבֹּעַ

בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבֹּעַ

הַלַּיְלָה  –

צָנַח רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ  –

הַר-קָדוֹשׁ!

רְווּי-דָּם-עַתִּיק

וָגֵא  –

אֶסְגֹּד וַאֲפַלֵּל  –

כִּי בָּאתִי בְּסוֹדְךָ.

וְהַיְתָרִים  –  יְתָרִים

בֵּינֵי וּבֵינְךָ

כָּמוֹךָ אֲנִי

סְבַךְ וָאֶבֶן

שְׁכוֹל וָעֶצֶב:

בֹּקֶר לְשָׁרָשֶׁיךָ

אֶסְגֹּד  –

וְעֶרֶב  –

אַנִּיחַ רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ...

לְשִׂיחַ-לַיְלָה.

1964

מִשִּׁירֵי הָהָר

בַּלַּיְלָה  –

נֶאֱנָח הָהָר

אֲנָחָה עֲמֻקָּה

בַּת-אַלְפֵי-שָׁנָה:

מְכַרְסְמִים בּוֹ  –

אָדָם

וּמְכוֹנָה טוֹחֶנֶת  –

וְדָם-עִבְרִי עַתִּיק

לוֹחֵשׁ

בְּגִּיר, וּבְשִׂיחַ-קוֹרָנִית:

דָּם וְגָאוֹן  –

נִשְׁחַק לֶעָפָר...

קַל-רַגְלַיִם

דּוֹרֵךְ בַּלֵּילוֹת  –

עַל הַגִּיר  –

יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל

שָׁת וְתָמֵהַּ,

עַל הַבַּרְזֶל

הַמְּצַלְצֵל:

כּוֹכָבִים עוֹטְרִים

רֹאשׁוֹ  –

וְהוּא עָצֵב.

1967

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

יוסי אחימאיר

רצח על הנילוס

היריות שנורו מאופנוע חולף בלב קהיר התוססת, לא השאירו סיכוי לגבר רחב הכתפיים והמקריח שגופו ספג את הקליעים. זה היה לפני 28 שנה, כאשר נרצח אחד האישים המבטיחים והמרתקים בחיים הפוליטיים במצרים דאז, ד"ר פרג' פודה. פוליטיקאי מקורי, סופר, הוגה-דעות ליברלי, שניסה להקים מפלגה חדשה, אל-מוסתקבל ("העתיד") שמה, אך החברה האסלאמיסטית הקנאית במצרים לא יכלה לעכל אותה או את דעות מייסדיה.

פרשת חיסולו של ד"ר פודה צצה מחדש בסרט התיעודי "ההתנקשות בפרג' פודה", שהעלתה רשת אל-ג'זירה הקטארית, ועורר עליו גל של ביקורת ברחבי העולם הערבי. אז, ב-8 ביוני 1992, גם אני זועזעתי מהרצח המתועב בלב הבירה המצרית. הכרתי באופן אישי את הד"ר פודה, בעת שהיינו אורחי סוכנות המידע שליד משרד החוץ האמריקני, בסמינר נודד ברחבי אמריקה, על תהליך קבלת החלטות במדיניות החוץ של ארה"ב. זה היה ביוני 1985. באותה עת עבדתי במחיצתו של ראש הממשלה ושר החוץ יצחק שמיר ז"ל. הייתי נציג ישראל בסמינר, פרג' היה נציג מצרים. עימנו היו בקבוצה עוד 28 צעירים מ-28 מדינות, כולם אנשי מימשל או תקשורת בארצותיהם. יחד בילינו חודש ימים במסע אל מוקדי המימשל האמריקני בוושינגטון, בניו-יורק, בסיאטל ובמערב-התיכון, יצרנו קשרי ידידות בינינו ושמרנו עליהם לאורך זמן גם אחרי שובנו לארצותינו.

התחברתי במיוחד לד"ר פודה, אבל גם לנציג הירדני בסמינר – טלאל אל-וראקי, אז חוקר בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת עמאן, שהיה קשור מאוד לבית המלוכה ההאשמי. הוא היה מועמד למשרת שגריר, אך עם הזמן נותק הקשר, ואיני יודע מה היה קידומו.

הקשר האישי לא כיסה את חילוקי הדעות ביני הישראלי לבין שני חברי ממצרים ומירדן באשר לסיכסוך הערבי-ישראלי. עם המצרי היה זה יותר קל. חוזה השלום עם מצרים נחתם שלוש שנים קודם לכן. ההסכם עם ירדן נחתם רק כעבור תשע שנים, והחשדנות היתה טבעית. באותו זמן המלך חוסיין ביקר בוושינגטון, דבר שנוצל היטב על-ידי אל-וראקי לומר באוזני עמיתיו, כי מלכו הוכיח את כוונות השלום של ממלכתו ושל אש"ף, ואף הוסיף כי ערפאת עומד להכיר בישראל. הוא ביקר את תמיכתה הברורה של ארה"ב בישראל ואי היענותה לבקשות חוסיין.

קמתי והשבתי לו, כי טרם שמענו את ערפאת אומר שהוא מכיר בישראל ובהחלטות או"ם, והוספתי כי ערפאת ואש"ף מסוכנים לממלכת ירדן יותר מאשר לישראל. הזכרתי את היחסים דה-פאקטו בין ישראל וירדן שעשויים להתפתח ליחסים רשמיים, דבר שתלוי בראש וראשונה במלך חוסיין. ואכן, באוקטובר 1994 זה קרה. אני אישית קיבלתי הזמנה משותפת מהמלך חוסיין וראש הממשלה רבין, לבוא לטקס בערבה, שבו נחתם הסכם השלום ההיסטורי בין שתי המדינות. לא ראיתי שם את טלאל אל-וראקי.

לעומתו, ד"ר פרג' פודה נמנע מלהתבטא בפומבי בנושא הסיכסוך ישראלי-ערבי, אך דעותיו לא היו שונות מאלה של עמיתו הירדני כפי שעלו בשיחות פרטיות. "תחזירו את כל הגדה המערבית לירדן ותאפשרו הקמת מדינה פלסטינית" – חזר ואמר לי. דברים אלה שלו ושל הירדני, לא העכירו את היחסים הלבביים עימם, כפי שהיו עדים להם מארחינו האמריקניים וכל משתתפי הסמינר המשתאים.

ד"ר פודה סיפר לי, כי הוא פוצח בקריירה פוליטית, בראשות מפלגת "העתיד" שלו שאותה הקים זה עתה, אף נתן לי את מצע המפלגה העתידית ותדפיס מספרו על הזרמים האיסלאמיים במזה"ת. במצע נאמר בין השאר, כי ההיסטוריה של המצרים מתחילה במורשת הפרעונים, גורלם של המצרים קשור באומה הערבית, הם חלק גיאוגרפי של אפריקה וגם חלק מאגן הים התיכון. מכאן – אמר – שמבט מצרים לעתיד נובע מארבעה שורשים אלה, שמייצגים את גדולתה של מצרים.

עם עמדות פוליטיות שכאלה, יוצאות דופן בנוף הפוליטי של ארצו, לא היה סיכוי גדול לד"ר פרג' פודה לכבוש את הצמרת. עובדה – על מפלגתו, אל-מוסתקבל – כמעט לא שמענו. זו היתה אחת מכמה וכמה מפלגות קיקיוניות שפעלו אז ופועלות היום בזירה המצרית. גם לא היה לו סיכוי באווירה האיסלאמיסטית הגואה. עמדותיו היו לצנינים בעיני האלמנטים הדתיים הקיצוניים. הם לא יכלו להכיל את האיש ודעותיו הליברליות, וקמו לחסלו.

מוחמד אל ר'זאלי, הוגה דעות איסלאמי, שמילא שורה של תפקידים במוסד אל-אזהר, אמר בעדות שנתן במשפט הרצח: "שני הרוצחים הרגו אדם שנטש את האסלאם ודמו מותר." הרוצחים היו שני צעירים, חברי אירגון "אל-גמאעה אל-אסלאמיה", אשר ביצעו בשם שולחיהם את הרצח של "הכופר, בעל הדעות הרפורמיסטיות, כמו הפרדת הדת מהמדינה."

את המידע הזה ניתן לשאוב באתר ממר"י, הוא המכון הישראלי לחקר תקשורת המזרח התיכון, שמפיץ ברשת מידע לא שיגרתי על העולם הערבי. חוקרי המכון עוקבים באופן שוטף אחר התקשורת הערבית, כולל שידורי טלוויזיה, אחר דרשות יום השישי במסגדים, בוחנים את ספרי הלימוד במדינות המזה"ת. החומר מתורגם לעברית, אנגלית, ולעוד שפות, על מנת להציג תמונה אמינה ורחבה של המציאות במזרח-התיכון ובעולם המוסלמי בכללותו.

מי שנימנה על מנוייו, זוכה לקבל פעמיים בשבוע בממוצע, איגרת מקוונת ובה סיפורים מרתקים מהמתרחש אצל שכנינו, אשר התקשורת העברית אינה טורחת לספר אותם. ואכן, לא הרבה אצלנו יודעים על המתרחש באמת בעולם הערבי, חיי היומיום, הבעיות הפנימיות, הוויכוחים האידאולוגיים. הזרקור מופנה שמה רק כאשר גוברת המתיחות בין ישראל לבין אחת משכנותיה. רק מי שקורא את ממר"י יודע למשל על חבר פרלמנט ירדני שאומר כי "הערבים הם אדוני העולם," או על יו"ר תנועת הנשים של חמאס, שמכריזה כי "אללה הביא את היהודים לפלסטין, כדי לקוברם בה," או על עיתונאי סעודי שקורא למדינות ערב להיערך למלחמה הגדולה עם "היטלר התורכי", הוא ארדואן, ודוגמא אחרונה – החוקר המצרי אחמד סעד זאיד, שהעלה פוסט האומר כי "במקום להתלונן שהיהודים שולטים בעולם, מוטב למוסלמים ללמוד מהם..."

פרשת רצח ד"ר פודה נסקרה בהרחבה בממר"י, בעקבות אותו סרט תיעודי – "ההתנקשות בפרג' פודה" – ששידרה רשת אל- ג'זירה, סרט המצדיק את הרצח ואף מסית לרצח הוגי דעות נאורים אחרים. ממר"י מביא תגובות מרתקות מהעיתונות הערבית על הסרט, ובהן דברי ביקורת חריפה על הרשת הקטארית. הסרט שהופק בשנת 2012 כלל קטעי שחזור מבוימים של הרצח וההכנות לו, קטעי ארכיון של פרג' פודה וכן ראיונות עם אישים שונים. אחד המרואיינים הבולטים בסרט הוא אבו אל-עלא עבד רבה, שסיפק את הנשק לשני חברי חוליית החיסול. הוא נדון בשנת 1992 למאסר עולם ושוחרר כעבור עשר שנים במסגרת חנינה כללית של נשיא מצרים המנוח ואיש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי.

 על החיסול – איננו מתחרט כלל וכלל, אך הוא עצמו חוסל כאיש דאע"ש על אדמת סוריה. שימו לב לדברי הקריין בסרט: "הרצח הניח את דעתם של שני הצדדים" – של הנרצח עצמו ושל מתנגדיו. אלה דברים על המלמדים על המגמתיות של הסרט, למרות שיוצריו ניסו לטעון לאובייקטיביות. ואכן, הסרט עורר ביקורת רבה על רשת אל-ג'זירה, אשר הואשמה לא פעם בתמיכה בטרור ובארגונים קיצוניים, כולל כמובן חמאס. המבקרים, רובם עיתונאים ובעלי טורים, טענו כי הסרט, המתיימר להיות תיעודי ואובייקטיבי, מאמץ את  עמדתם של האיסלאמיסטים המתנגדים לפודה, מעניק לרוצחים זמן מסך ארוך ומסתיר במכוון את מסע ההסתה המתמשך שניהלו נגדו מוסד אל-אזהר, "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" וגורמים אסלאמיים נוספים.

הסרט – אומרים מבקריו החריפים – הצדיק את הרצח בהציגו את הרוצחים כ"צעירים הקנאים לדתם" ואת פודה כחילוני קיצוני, ויש בו הסתה לרצח של הוגי דעות ליברליים נאורים אחרים, הנאבקים למען רעיון המדינה האזרחית ונגד כפייה וקיצוניות דתית.

במאמר שפירסם פעיל זכויות האדם התימני, חוסיין אל-ואדעי, הוא תקף את יוצרי הסרט, שלדבריו השתמשו בשיטות עריכה מתוחכמות, כדי להציג את רוצחיו של פרג' פודה באור ניטרלי ואף חיובי. הטרוריסט אבו אל-עלא קיבל את זמן המסך הארוך ביותר, מבלי שיוצרי הסרט טרחו להגיב על כל הטענות והשקרים שהוא שב וחזר עליהם." יוצרי הסרט הציגו את פודה כ"הוגה דעות פרובוקטיבי וכאדם קל דעת שהוליך את עצמו לאבדון..."

אל-ודאעי מדגיש את "המשפט הטרוריסטי המתועב ביותר ששמעתי בחיי," מתוך הסרט, האומר: "הרצח הניח את דעתם של שני הצדדים – יריביו של פרג' פודה נפטרו מלשונו ומרעיונותיו, בעוד שהאיש השתחרר מכל דאגות העולם הזה!

"הצגת הרצח במילים כאלה שמתארות את הקורבן כמי שהפיק רווח מהמוות [של עצמו], היא אחת הגישות התקשורתיות המזוהמות ביותר שראיתי בחיי, ועל התאחדות העיתונאים במצרים להעמיד לדין אנשי תקשורת מסוג מסוכן שכזה."

הסרט רוצה לומר – ממשיך הפרשן התימני – שעם מותו ועם הריגת הנאשמים ברציחתו, פודה הגיע אל קיצו כאדם, אך גם כהוגה דעות.

"מדובר בניסיון לבצע חיסול מורלי בעקבות החיסול הפיזי ולקבור את רעיונותיו של פודה לנצח." והוא מצטט מתוך הסרט דברים שאמר הטרוריסט נאגח אבראהים: "אל למנהיגי הרעיון החילוני לנקוט עמדות קיצוניות, כדי שהדבר לא יגרור קיצוניות נגדית..." שפירושם הוא, אל תחשבו ואל תמתחו ביקורת, שאם לא כן יהיה גורלכם כגורלו של פרג' פודה.

עיתונאי מצרי, הישאם אל-נגאר, טען במאמר שכותרתו "סרט תיעודי של אל-ג'זירה על פרג פודה – שבח לרוצחים והצדקה לטרור" – כי הסרט מהווה הסתה לרצח הוגי דעות בכלל: "הסרט חשף את כישלונו המהדהד של הערוץ הקטארי, אשר ניסה להעביר את המסר שהוגה הדעות המצרי [פודה] ראוי היה להירצח בשל היותו חילוני קיצוני, תוך ניסיון לזכות את רוצחיו. הסרט התיעודי הופק בשנת 2012, בשיא ניצחונותיהם של האסלאמיסטים והתנשאותם על כולם בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים ובעקבות השיח התקשורתי הנקמני שנועד להעלות את מורל הג'יהאדיסטים ולהשיג ניצחונות מאוחרים על כל מי שעיכב את מפעלם האידאולוגי. שמונה שנים לאחר שצולם, אל-ג'זירה הוציאה את הסרט מהארכיון שלה כדי לשדרו מחדש, בעיתוי שמדגיש את עד כמה ירוד המורל של זרם האסלאם הפוליטי הג'יהאדיסטי... פודה הוצג בסרט בהתאם לנקודת המבט של התכפירים [מי שמאשימים מוסלמים בכפירה] ושל יריביו מהאחים המוסלמים, כמי שהגותו מבולבלת וכמי ששונא את האסלאם ואת עקרונותיו, ומתאפיין בטיפשות, רשעות וחוסר אחריות..."

תרמית אור-קולית – לא חוסך העיתונאי המצרי מילות ביקורת שלו על הסרט. זהו "חומר תעמולה ארסי שמסית לרצח הוגי דעות ולשינוי הזירה המחשבתית והתרבותית מן היסוד. כך, הוגה הדעות הנאור והאובייקטיבי [פרג' פודה] שהקדים את זמנו, שנאבק למען ניעור חוצנה של הדת מקיצוניות ומאלימות ולמען מניעת ניצולה לצרכי העולם הזה, ושניבא את כל מה שקרה בעקבות עליית האסלאמיסטים לשלטון בשנת 2012 – הפך בסרט למי שראוי להירצח, ותואר כטיפש וקיצוני... בעוד שהתכפירים שחושבים שמותר לרצוח – הפכו לגיבורים וללוחמים וליראי שמיים שראויים לקבלת פנים לבבית ולשבח על אומץ ליבם, תעוזתם ונאמנותם לדתם... יוצרי הסרט משתוקקים למנוע ממשכילים ומהוגי דעות נאורים למלא את תפקידם לנקות את האווירה הרעיונית מהזוהמה ומהכפייה [של הזרם הסלפי], להגן על מודל המדינה האזרחית המודרנית, ולחשוף את הפרקטיקות של הפוליטיזציה של הדת, את הכפייה החד צדדית של רעיונותיהם ואת דיכוי זכויות האדם... פעם נוספת ערוץ אל-ג'זירה מצא את עצמו שוחה נגד הזרם. הוא התעלם במכוון מהסיבה ההגיונית היחידה לציין את יום השנה לרצח פודה – שהקריב את עצמו למען המאבק בסגירות המחשבתית ובטרור, ושילם בחייו על זכותו להגן על דעותיו החופשיות – ודחף לעבר תמיכה ברוצחים..."

עיתונאי מרוקאי בשם חמיד זיד כתב במאמר שפירסם כי "הסרט התיעודי של ערוץ אל-ג'זירה על פרג' פודה חלק כבוד לטרור ולרצח. הוא היה בבחינת מציצת דמו של פודה באופן מקצועני, שחייה עיתונאית בדם והתעללות בגופת הנרצח. הסרט היה שווה ערך לפשע הרצח שבוצע, הוא שיבח אותו ונטה לטובת מבצעיו. הסרט היווה הזדמנות לרצוח שוב את פרג' פודה ולכוון אליו את הנשק בהתלהבות, בעודו מת. היתה זו הבעת שמחה על פשע. היה זה מסר של ערוץ אל-ג'זירה כי הגיע לפרג' פודה מה שקרה לו... הוא זה שטעה, הוא זה שדגל במדינה אזרחית, הוא זה שכתב בעיתונות והוא זה שקיבל את גמולו..."

מי שהכיר היטב את הפרשה בצד הישראלי הוא חוקר האיסלאם פרופ' מאיר חטינה, שפרג' פודה הוא לדבריו "אחד הגיבורים בעבודת הדוקטורט שלי." בשיחה עימו הוא מספר, כי הגיע למצרים ב-1996, ארבע שנים לאחר הרצח, ונפגש עם בני משפחה וידידים של פרג' פודה. בספרו "האיסלאם במצרים המודרנית" הוא מספר עליו ומביא תרגום של קטעים מהמצע של המנוח. "בעולם הערבי אין אוהבים ליברלים, והמשטר באותו זמן תחת נשיאותו של מובארק לא אהב את פודה. הפוליטיקאי הצעיר היה אחד הנועזים בנוף הפוליטי המצרי דאז, דרש דמוקרטיה ושקיפות, פרץ גדרות, גילה אומץ. חייו היו מאויימים והוא חי תחת אבטחה."

הרצח, שבו נפצע גם בנו של פודה, היכה הדים במצרים. רבים הוקיעו את הרצח, קראו לחופש החירות, ואכן המשטר של מובארק, שנהג בשיטת המקל והגזר, הוציא את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק והעמיד לדין את שני המתנקשים. הם נדונו למוות.

כיום הנשיא א-סיסי אף מרחיק לכת מקודמיו בצימצום מעמד קיצוני הדת ובמיוחד האוניברסיטה הדתית אל-אזהר וסמכותה הדתית, כחלק מביסוס שלטונו בן שבע השנים. מאיר חטינה אף ריאיין אחד מהם, והוא מסכם: "לד"ר פודה, שהיה אגרונום בהשכלתו, לא היו חסמים בכל הנוגע ליחסים עם ישראלים. אחיו נהרג במלחמת ששת הימים, את גופתו לא מצאו, והוא הכריז: 'דווקא משום כך אני נאבק למען השלום'."

כאמור, שבע שנים לפני שד"ר פרג' פודה חוסל בארצו, זכיתי להכירו מקרוב, כמצרי גאה, כאינטלקטואל מרתק, כאדם חביב, ליברל, שמגלה פתיחות בלתי רגילה, שמבקש להנהיג במצרים ליברליזם ולדחוק את הג'יהאדיסטים לפינה. על כך שילם בחייו, ובמותו הוכיח שעוד ארוכה הדרך בארץ הנילוס בפרט ובעולם הערבי בכלל לחופש דעה מוחלט, להנהגת דמוקרטיה אמיתית, לצימצום מעמד הפונדמנטליזם האיסלאמי, ולשלום אמיתי וחם עם מדינת היהודים.

היום אנו עדים למגמה הפוכה דווקא, ולאו דווקא במדינות ערביות כי אם בשתי המעצמות האיסלאמיות – איראן וטורקיה, שאף נהפכו למובילות הקו האנטישמי, שטוף השנאה, המאיים – על ישראל. ד"ר פרג' פודה נרצח, אבל הבה נקווה שלא אבד כלח על "העתיד" ורעיונותיו המתקדמים, למען החירות והשלום.

יוסי אחימאיר

המאמר פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 28.7.2020

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

* * *

אורי הייטנר

1. מדוע אני מתנגד למחאה?

במחאה החברתית ב-2011 נטלתי חלק מעשי – במאהל המחאה בקריית שמונה, בארגון הפגנה בגולן ובעשייה רבה. המחאה הנוכחית מתרחשת במציאות קשה הרבה יותר, של מאות אלפי מובטלים, של עצמאים שמאבדים את עולמם, של בעלי עסקים שמפעל חייהם עלול לרדת לטמיון. ואף על פי כן, במחאה הזאת איני נוטל חלק. יתר על כן, אני מתנגד לה. זאת, חרף התנגדותי לראש הממשלה שהמחאה מתמקדת בו. מה הסיבה לכך?

הסיבה הראשונה, היא שאמנם המצוקה קשה, אך המחאה אינה צודקת. המצוקה אינה נובעת ממדיניות. נבחן את הסוגייה הכואבת ביותר – האבטלה. נכנסנו למשבר הקורונה בכמעט באפס אבטלה. אי אפשר לטעון שהאבטלה היא תוצאה של מדיניות כלכלית. זו תוצאה של הקורונה. כל המשבר הזה הוא תוצאה של הקורונה. את הקורונה לא הביא אלינו ביבי נתניהו. הקורונה נחתה על העולם ללא התראה; זו מגיפה לא מוכרת ותוצאותיה קשות. הסגר שהוטל בגל הראשון היה מוצדק והוכיח את עצמו. סגר אינו פתרון למגפה ממושכת, אך הוא היה נכון כטיפול מיידי בהלם מול מתקפת הקורונה. והמחיר הכלכלי והחברתי קשה וכואב.

הבה נהיה אמיתיים – בהנחה שאיננו שותפים למכחישי הקורונה ההזויים ולמפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על המגפה, נסכים כולנו שאין קשר בין אידיאולוגיה לבין ההתמודדות עם הקורונה. בהתמודדות עם הקורונה יש לכולם אותה אידיאולוגיה – לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר עליה, לצמצם את ממדיה, למצוא חיסון ותרופה, להגן על בריאות הציבור. אין כאן ימין או שמאל.

לכאורה, יש פער אידיאולוגי בנוגע להתמודדות עם "הקורונה הכלכלית". אך גם זה לא נכון. גם כאן, המדיניות של כולם היא אותה מדיניות: המדינה צריכה לסייע לאזרחיה, למובטלים, לעצמאים, לכולם. המדינה צריכה להזרים כסף לציבור, להזרים כסף לעסקים, להזרים כסף כדי להניע מחדש את גלגלי המשק. גם אנשי הימין הכלכלי המובהקים (למעט קומץ קנאי הדת הקפיטליסטית כמו עומר מואב ונחמיה שטרסלר) מבינים שבמצב משברי כזה המדינה אינה יכולה להפקיר את החברה ל"יד הנעלמה" של השוק. עובדה – המדיניות של נתניהו, העמדות של בנט, הגישה של כל מי שבשגרה נוקטים עמדות ימין כלכלי מובהקות, היא עמדה של לקיחת אחריות של המדינה על הכלכלה.

כאשר נצא מן המשבר, המחלוקת תחזור (אם כי אני מעריך שרבים יאמצו את תפיסת מדינת הרווחה, כפי שכתבתי בטור זה לפני שבועיים) אך היום, במצב המשבר, אין מחלוקת. כולם רוצים לעזור לנפגעים, כולם מבינים שזה תפקידה של המדינה, ואכן הממשלה פועלת כך. וזה לא פשוט, ויש הרבה שגיאות, ויש ניסוי וטעייה.

אני מאמין שכל האנשים שמנהלים את המשבר מגויסים בכל מאודם לפתור אותו לטובת כולנו. אין זה זמן לפלגנות אלא לאחדות. אין זה זמן לשנאה שמדרדרת את החברה הישראלית לעברי פי פחת. במשבר לאומי, שבמקרה זה הוא עולמי, מה שדרוש הוא לכידות.

הסיבה השנייה היא הבריאותית. למרות שהתרבות היא לב חיינו הקהילתיים, איננו מקיימים פעילות תרבות ביישובינו בעידן הקורונה כי אסור להתקהל. אסור להתפלל בציבור. אנו נזהרים, כדי לא להדביק ולא להידבק ולא להחמיר את המגפה, ובעקבותיה את המגפה הכלכלית. זה לא הזמן להצטופפות יומיומית של אלפי אנשים, ללא כל שמירת מרחק, רבים גם ללא מסכות. זהו חוסר אחריות בסיסית, חוסר ערבות הדדית, חוסר סולידריות חברתית – זו סכנת נפשות.

הסיבה השלישית היא אופי המאבק. למרבה הצער, גורמים רדיקליים ואנרכיסטיים השתלטו על המחאה (למרות שברור לי שהם מיעוט קטן מבין המפגינים). בכל הפגנה בולטים מאוד הגורמים הקיצוניים, שהופכים מחאה על מצב הישראלים שנפגעו מהמצב הכלכלי – למפגן של סיסמאות שמאל רדיקלי. אני בטוח שהם מיעוט קטן, אך הם הבולטים בשטח, הם תופסים את עין המצלמה ואת המיקרופון. וכל הפגנה הופכת בשלב מסוים להפרת חוק אלימה וונדליסטית, ומי שנוהגים באלימות ובוונדליזם מתבכיינים כאשר המשטרה מגנה על שלום הציבור ועל החוק ומיד פורצים בקריאת הקרב "מ-די-נת מש-ט-רה!" – יש לי חברים וקרובי משפחה בין המפגינים. הם כל כך רחוקים מן האנרכיסטים הללו, ואני בטוח שכמוהם – רוב המוחים. אבל כאשר בכל יום ההפגנה הופכת למפגן של אלימות והפרת חוק, וכל מי שבא להפגנה הזאת יודע שהיא תהפוך למפגן של אלימות והפרת חוק, הוא אינו יכול להלין כאשר רואים אותו כחלק ממפגן האלימות.

אני שומע את השנאה וההסתה נגד נתניהו ומזדעזע. אני רחוק מלהיות תומך של נתניהו. מתחתי עליו בעבר ולבטח אמתח עליו בעתיד ביקורת חריפה. אבל ביטויי השנאה וההסתה מזכירים את האווירה שקדמה לרצח רבין. גם ברבין ראיתי יריב והייתי מתנגד חריף של דרכו, וסלדתי מביטויי ההסתה והשנאה הנוראים כלפיו. האווירה הזאת עלולה להצמיח את יגאל עמיר מיספר 2. וכאשר אלה פני המחאה, זו אינה מחאה שאני יכול להזדהות אתה.

האנרכיסטים האלימים אינם זקוקים לקורונה ולא למשבר הכלכלי כדי להזין את שנאתם ואת פראותם. אבל הם תופסים טרמפ על המצוקה. הבעייה היא שאלפים נותנים להם, במשתמע, גיבוי. וזאת עיקר הסכנה.

אין ספק שחלק מן האהדה למחאה והעובדה שציבור שאינו קיצוני ולבטח לא רדיקלי ובוודאי ובוודאי לא אנרכיסטי נוטל בה חלק – נובעת מאי האמון בנתניהו. ויש לציין שאת אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. אפשר כמעט לומר שאי האמון בו הוא מפעל חייו – שנות דור שבו הוא מטפח אותו. אין ספק שהממשלה המנופחת עם השרים המיותרים וסגני השרים המיותרים בשיאו של משבר בריאותי וכלכלי קשה כל כך וראש ממשלה שמתעסק בהשגת פטורים ממס, מקרינה אטימות וגורמת לאי אמון של הציבור. אין ספק שהעובדה שבשעת משבר, שבו תפקידה של הנהגה הוא ללכד את הציבור, ראש הממשלה משתלח במערכת המשפט ומסית נגד היועמ"ש ומקיים מפגני אימה בבית המשפט, מערערת את האמון בו.

כן, לא חסרות סיבות להבין ללב המוחים. אבל, בעיניי, האחריות הלאומית מחייבת אותנו, האזרחים, להתעלות. ובשל שלוש הסיבות שמניתי, אני כאזרח רואה בשלילה את המחאה הנוכחית.

אנו, תושבי הגולן, למודי מאבקים. הייתי חלק מהנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. ואיני יכול שלא להשוות בין אופי המחאה הזאת לאופי המאבק שלנו. צריך לזכור באיזה מצב היינו. זה היה מאבק על עצם קיומנו. עמדנו לאבד את כל עולמנו. ממשלות עמדו להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. ממשלות הובילו דרך המנוגדת לכל מה שאנו מאמינים בו, לכל מה שהתחנכנו וחינכנו עליו והגשמנו אותו בהתיישבותנו בגולן. וידענו שהמחיר הכבד הזה לא יהיה מחיר השלום, כי הוא לא יביא לשלום. זה יהיה מלוא המחיר ללא כל תמורה. היום הכול (כמעט) מבינים זאת.

ואף על פי כן – ניהלנו מאבק דמוקרטי, מכובד, אחראי וממלכתי לעילא ולעילא. לא הפרנו חוק, לא נקטנו אלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים ראשיים. לא נתנו לקיצונים לתפוס טרמפ על מאבקנו. ידענו לתעל את הזעם שלנו למאבק קונסטרוקטיבי, שנמשך תשע שנים. הוכחנו שאפשר לנהל מאבק דמוקרטי ולהצליח. כאשר הפגנו בכיכר רבין, הכיכר גלשה ולאורך קילומטרים – כל הרחובות היוצאים מן הכיכר המו אדם. מאות אלפי ישראלים השתתפו ב"אם כל ההפגנות". וכשהסתיימה ההפגנה, שרנו "התקווה" והתפזרנו בשקט מופתי, ללא אירוע אלים אחד. ולהפגנה הזו היתה עוצמה גדולה פי אלף יותר מאשר לאלימות ולהתגוששות עם השוטרים. אבל אילו היינו אלימים, בחיים לא היינו מביאים מאות אלפים להפגנה.

ההבדל העיקרי בין המאבק שלנו למאבק הנוכחי, הוא שכאשר אנו נאבקנו נגד, ידענו קודם כל בעד מה אנו נאבקים. וכל תומכינו ומתנגדינו ידעו בעד מה אנו נאבקים. וכאשר נאבקים בעד, לא שופכים את התינוק עם המים, אלא מגלים אחריות.

זאת הבעיה של המאבק הנוכחי. המפגינים יודעים נגד מה ובעיקר נגד מי הם מפגינים. אבל בעד מה הם מפגינים? מישהו יודע? הם יודעים? הציבור הרחב יודע? מה הם מציעים? הם, כמו בשירה של נעמי שמר: בעד הנגד ונגד הבעד.

וככה זה נראה.

[אהוד: קוראי המכתב העיתי יודעים היטב שאתה אחד המסיתים הקבועים נגד נתניהו ומשפחתו ולא חסכת ממנו דברי טינוף ושנאה, (וגם בגיליון הזה נאלצתי למחוק מילה מלוכלכת שבה השתמשת נגד משפחת נתניהו וזאת כדי שלא אעמוד כעורך הגיליון בסכנת תביעה על פי חוק לשון הרע!) – ועכשיו אתה מקונן בדמעות תנין על תוצאות מעשיך! – הלא אתה אשם בהפגנות נגד נתניהו ממש כמו המפגינים האחרים נגדו! – ואני מקווה שההיסטוריה תשפוט אתכם על איוולתכם הנוראה, המעוררת עכשיו מרבצם את תומכיו האלימים של נתניהו, דוגמת "לה פמילייה" של בית"ר ירושלים! – אם תפרוץ כאן מלחמת אזרחים ויישפך דם, אנשים כמוך ייזכרו כמסיתים לה – וזאת למרות שאתה נבהל כעת, ובצדק, מהתוצאות ההרסניות של ההסתה הממושכת שלך נגד נתניהו! – וכמובן שהתקשורת, שרובה שקרית, אספסופית-"נאורה" ושטופת שנאה לנתניהו – מאשימה רק את תומכי נתניהו באלימות!]

2. צרור הערות 2.8.20

* רק נתניהו יכול לעצור את האלימות נגד המפגינים – הבריונות של החוליגנים שתקפו באלימות מפגינים בירושלים, ת"א רמת גן ושער הנגב – היא איום על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לעקור אותה בכל הכוח. הבריונים הללו הם מעריציו של נתניהו והם משוכנעים שהם עושים זאת בשמו, לנוכח ההסתה, בעיקר באמצעות בובת הפיתום של נתניהו – בנו. רק הוקעה וגינוי מוחלטים וחד משמעיים מצד נתניהו למעשים הללו; ללא קריצה, ללא התבכיינות על רדיפתו, בלי להורות לבנו לכתוב דברים הפוכים; רק הוקעה שאינה משתמעת לשתי פנים תגרום לבריונים לחדול ממעשיהם. (אין כל קשר בין התנגדותי להפגנות ולאופי ההפגנות לבין הצורך לשים קץ לבריונות כלפי המפגינים. בנושא הזה צריכה להיות עמדה אחידה של תומכי המחאה ושולליה).

* שני צדיקים בסדום – שני המנהיגים היחידים שיצאו בכל תוקף נגד האלימות והתריעו מפני הסכנה משפיכות דמים ולא באמירה מגויסת על "האלימות שלכם נגדנו," אלא אמרו את האמת שהתופעה הזאת קיימת בשני צידי המתרס והאיום המסוכן הוא משני צדי המתרס, הם הנשיא רובי ריבלין ושר התקשורת יועז הנדל. לצערי, כל האחרים ללא יוצא מן הכלל (בכל אופן כל אלה ששמעתי) לא נהגו כמותם. אני מצפה מכל המנהיגים – לא רק לנהוג כמו ריבלין והנדל, אלא להקדיש את עיקר אזהרותיהם להקצנה ולאלימות במחנה שלהם.

* ראו זה פלא – ההפגנה נגד נתניהו בבלפור ביום חמישי הייתה מסודרת, על פי חוק, ללא חסימות כבישים, ללא התפרעויות וללא אלימות. וראו זה פלא – המשטרה לא פינתה את המפגינים בכוח, לא הפעילה מכת"זיות לא הפעילה פרשים, לא היו מעצרים. לעומת זאת, בהתפרעות של בריוני ארגון הטרור לה-פמיליה המשטרה הפעילה כוח, פיזרה אותם בכוח, עצרה מתפרעים. מן הסתם נשמע גם אותם מתבכיינים על המשטרה הפוליטית האלימה שרודפת אותם.

המשטרה אינה אלימה, אינה פוליטית ואינה כוחנית. היא שומרת על חופש הביטוי וחופש ההפגנה וגם על הסדר הציבורי ועל החוק והיא מפעילה כוח נגד מפירי חוק וסדר. זה תפקידה.

* כפירה בדת הפוליטיקלי קורקט – ערב תשעה באב נערך רב שיח, במאהל המחאה בבלפור, שאליו הוזמן פרופ' אבשלום אליצור (המבריק, יש לציין). עם פרסום שמות המשתתפים, החל מסע מתקפות (בוטה ואלים, איך לא?) נגד השתתפותו של פרופ' אליצור, בשל היותו "מכחיש חטיפת ילדי תימן", כלומר כיוון שהוא בין הבודדים שמעזים לומר את האמת על הקונספירציה. עמדתו בנושא זה, הופכת אותו כופר בעיקרי דת הפוליטיקלי קורקט. הרי אסור להטיל ספק בקונספירציה. מארגן האירוע, תא"ל (מיל') אמיר השכל התקשר לפרופ' אליצור והודיע לו שהוא לא יוכל להשתתף באירוע, כיוון שהוא "מכחיש חטיפת ילדי תימן". יש לציין, שאת קונספירציית "חטיפת ילדי תימן" מובילים במקביל השמאלימין, ואוי למי שמעז להטיל בה ספק. מעניין אם למי שמאמין שהקורונה היא אמיתית מותר לדבר שם.

* שעמום לגיטימי – נתניהו התבכיין על מיצג "הסעודה האחרונה" והציג אותו כהסתה לרציחתו וצליבתו. יש איומים על חייו של נתניהו. יש נגדו הסתה. השב"כ, המשטרה והפרקליטות מטפלים בכך בכל החומרה. אבל המיצג הזה? צפיתי בכתבה על המיצג ב"אולפן שישי" בערוץ 12. ואלה רשמיי – הטענות של נתניהו פאתטיות, פרנואידיות ואבסורדיות. אין במיצג הזה שמץ של הסתה. מבחינה אמנותית – זה מיצג ירוד. מבחינת אמירה פוליטית – זו אמירה פלקטית ורדודה. לא מצאתי שם כישרון, יצירתיות, מקוריות, שאר רוח. במילה אחת – בינוניות. בעוד מילה – שעמום. אבל זה מיצג לגיטימי לחלוטין. ובזכות מה זכה המיצג לכתבה במגזין השבועי בפריים-טיים? בזכות יחסי הציבור שנתניהו עשה לו.

[אהוד: מה אתה מיתמם ו"עובד" על הקוראים? אתה לא מבין שהמיצג המתועב של "הסעודה האחרונה" ונתניהו במרכזה, והתגייסות התקשורת לפרסמו – הוא קריאה לצליבתו של נתניהו?]

* ההפגנה האחרונה – יוצר מיצג "הסעודה האחרונה" של נתניהו, איתי זלאיט, אמר בכתבה על המיצג בערוץ 12 שבקרוב מאוד בטח יהיה אסור להפגין כאן. תזכורת קצרה. לפני חודשים אחדים כל מדינת ישראל היתה בסגר. מרבית מקומות העבודה הושבתו. כל אירועי התרבות נסגרו. בתי הכנסת היו סגורים. בתי המשפט (למעט בג"ץ) היו סגורים. מערכת החינוך הייתה סגורה. כולנו היינו סגורים ומסוגרים בבתינו. דבר אחד הוחרג מהסגר – ההפגנות. למה? בשל הערך המקודש של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. עד כאן התזכורת. עכשיו, זלאיט, אתה מוזמן להמשיך להתבכיין כאוות נפשך.

* ארון מתים – בהפגנה בבלפור ביום שישי בצהרים, עמדה חבורת לובשי שחורים והניפה מודעות אבל על מותה של הדמוקרטיה בישראל. הפגנות עם מודעות אבל, ארונות מתים, מיצגי הלווייה, הם לגיטימיים לחלוטין. אפשר לחשוב, כמוני, שהן סרות טעם. אבל אין בהן דבר וחצי דבר שאינו לגיטימי. הבעייה העיקרית שלי עם הסגנון הזה, הוא חוסר המקוריות. הרי מאות ואלפי הפגנות בארץ ובעולם השתמשו בטריק הזה. ובכל פעם המשתמשים עפים על עצמם, וגאים במחשבה המקורית שלהם. סטודנטים כבר ערכו כאן מסעות הלוויה להשכלה הגבוהה בישראל, חקלאים ליוו למנוחת עולמים את החקלאות, אמנים נשאו ארון קבורה לתרבות בישראל, צעדו איתו לביתו של שר האוצר אז סילבן שלום והשליכו אותו מעל הגדר לחצרו ועוד ועוד ועוד.

אה, והיה גם הארון המפורסם בהפגנה נגד אוסלו בהשתתפות נתניהו. כן, אני מתכוון לאותה הפגנה מפורסמת שבה "קברו את רבין". אלא שבהפגנה הזו לא "קברו את רבין". ארון הקבורה בהפגנה הזאת היה לציונות. וכבר 25 שנים ממחזרים כאן את השקר כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארונו של רבין. לא היה ולא נברא.

כאמור, בעיניי המסעות הללו סרי טעם. רבין לא קבר את הציונות, נתניהו אינו קובר את הדמוקרטיה, בכלל עדיף להוריד טונים, אבל – זה לגיטימי. זה לגיטימי היום. זה היה לגיטימי לפני 25 שנה. זה לגיטימי אז ועתה, בין אם אנו אוהבים את הסוגה ובין אם לאו.

* סיפור על הפגנה וארון מתים – במאבק על הגולן לא היו ארונות מתים. זה לא הסגנון שלנו. אבל בהפגנה אחת צץ פתאום ארון קבורה. ומעשה שהיה – כך היה. במהלך המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, אי אז באמצע שנות התשעים, הופרח בתקשורת בלון ניסוי. הכותרות בישרו על הצעה אמריקאית להצבת תחנות התראה מאוישות בחיילים אמריקאים בגולן, אחרי הנסיגה הישראלית. ועד יישובי הגולן ארגן בעקבות הידיעות הללו הפגנה בתצפית קרלוצ'י.

מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ. רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

בעיצומה של ההפגנה, הגיח לפתע טנדר גדול לתצפית. מיכאל בן חורין, הכהניסט ממושב נוב שבגולן, יצא מהטנדר שלו, פתח את הדלת האחורית, והחל מוציא מתוכה ארון קבורה מכוסה בדגל ארה"ב; שדר לאימהות האמריקאיות הצופות בשידור, על בניהן שעלולים לחזור בארונות עטופי דגלים אם יישלחו לגולן.

וזה ממש לא הסגנון שלנו, לא המסר שלנו ואף פעם לא נתנו לאיש לגנוב לנו את המאבק. הארון רק הציץ מחוץ לטנדר, ויו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה זינק אליו ודחף את הארון חזרה לטנדר. כמה דקות של צעקות ודחיפות, הדלת ננעלה והטנדר נסע לדרכו. 

* על אוטומט – כאשר אני מתנגד למחאה ובעיקר לאופייה האלים, אני מקבל מיד תגובות בנוסח: "המגן של נתניהו," "מנציח את שלטון נתניהו" וכו' וכו' וכו'. וזה מזכיר לי את התגובות שאני מקבל כאשר אני מבקר את נתניהו – "רקלוביבי", "שונא נתניהו", "אתם הסמולנים" וכו' וכו'. כאילו אלו שתי האפשרויות: לתייג עצמי כתומך נתניהו או כמתנגד לנתניהו, ומכאן לנהוג כאוטומט, לתמוך ולהתנגד כאוטומט לכל דבר הקשור לנתניהו או למתנגדיו. חשיבה עצמית? ביקורתיות? הטלת ספק? לא בבית ספרנו. מצטער, אני מסרב להיות אוטומט.

* אפקט בלפור – לאחר רצף של סקרים שבהם איבד הליכוד ברציפות כעשרה מנדטים מכוחו – בסקר החדש שהתפרסם בגיליון שבת של "ישראל היום" חלה תפנית והליכוד בלם את הנפילה וקיבל שני מנדטים נוספים. מה קרה בשבועיים האחרונים שלא היה קודם לכן? התשובה היחידה שאני מעלה על דעתי נעוצה בבלפור – מול בית ראש הממשלה ובכיכר פריז.

ותחשבו על זה.

(אל תגידו "טוב, זה 'ישראל היום'." גם הנפילה, כמעט ההתרסקות, של הליכוד בסקרים הקודמים, היתה ב'ישראל היום').

* גם במחיר בחירות – הטענה שהמחלוקת היום היא בין תקציב דו-שנתי לבין תקציב חד-שנתי היא שקר. אישית, אני תומך בתקציבים דו-שנתיים מאז שנתניהו ושטייניץ הגו את הרעיון, אך היום זה לא רלוונטי. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+2-3 חודשים) לבין "תקציב" לחודשיים שלושה, כלומר לא תקציב אלא בדיחה. וזאת, דווקא בשעה שיש צורך חיוני ביציבות במשק. זה לא ויכוח בין גישות כלכליות. זה ויכוח בין האינטרס הכלכלי הלאומי, לבין האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו להשאיר לעצמו את האפשרות הנכלולית לגנוב את הרוטציה. נתניהו מפר ביודעין וברגל גסה את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו אופציה לבצע את תרגיל ההונאה והמרמה המסריח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. ובעזות מצח הוא דורש מגנץ להיכנע ולהסכים להפרת ההסכם הקואליציוני ולאפשר לו לפעול נגד האינטרס הכלכלי הלאומי כדי שיוכל לגנוב ממנו את הרוטציה וזאת באיום הבחירות.

בחירות רביעיות בתנאי קורונה הן טירוף מערכות כללי. נתניהו יודע זאת, והוא יודע שגנץ הוא מנהיג אחראי, ולכן הוא מאמין שבאמצעות איום באקדח הבחירות הוא יסחט מגנץ כניעה. הוא בונה על אחריות-היתר של גנץ ובכך מרשה לעצמו חוסר אחריות מופקר. ואני מודה שיש לי חשש מסוים, שגנץ ייכנע, כדי למנוע את גרירת מדינת ישראל לסיבוב בחירות נוסף. ולמרות שבחירות רביעיות הן אסון – אסור לגנץ להיכנע. כניעה לסחטנות גוררת את הסחטנות הבאה והופכת את הסחטנות לנורמה. בפרפרזה על מאיר אריאל – מי שנכנע לסחטנות פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר. בני גנץ צריך לעמוד עמידה איתנה על האינטרס הלאומי. גם במחיר בחירות. אין לנתניהו שום סיבה לרצות בחירות בעת הזאת ולכן רבים הסיכויים שהוא יתקפל. אבל על גנץ לעמוד על עמדתו הצודקת גם במחיר בחירות.

* חסינות לחיזבאללה – יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, נהג לומר שכל מ"כ צריך להיות גנרל. כוונתו היתה, שיש לחנך כל מפקד לראש גדול ולקיחת אחריות. ברור שאין למ"כ סמכות של גנרל. אבל ניתן לצפות מכל מ"כ, שכאשר חוליית חיזבאללה חודרת מלבנון, יש להשמיד אותה. מסתבר שבישראל 2020, החלטה איך לנהוג בחוליית חיזבלונרים שחדרה לישראל, צריכה להגיע עד ראש הממשלה והוא יאסור על השמדת החולייה, ויאשר רק את הברחתה. ואח"כ הוא ושר הביטחון יכנסו מסיבת ניצחון.

מה קרה לנו? הטענה היא שאנו מכילים את הפרובוקציה של חיזבאללה, כדי לא לפגוע במאמץ העיקרי – המלחמה נגד התבססות איראן בסוריה והעברת נשק אסטרטגי לחיזבאללה. עקרונית, נכון לעיתים להבליג בזירה משנית כדי להתמקד במאמץ העיקרי, אלא שבמקרה הזה ההכלה בגזרה המשנית פוגעת במאמץ המרכזי. המסר של אירועי השבוע האחרון, הוא שאסור שמחבל מחיזבאללה ייהרג בפעילות צה"ל בסוריה. ואם ייהרג מחבל חיזבאללה, ישראל תטריף את עצמה בהפחדות עצמיות על התגובה הנוראית של חיזבאללה. והיא מבליגה על התגובה כדי שלא תהיה תגובה על תגובה. זו פגיעה קשה בהרתעה, גם בהרתעה מול האיראנים. אדרבא, איראן יכולה להציב מחבלי חיזבאללה בכל מאחז שלה בסוריה ולהשיג חסינות.

* התיישבות בכתף שיאון – כאשר ישראל נסוגה מלבנון, ב-2000, חשוב היה לברק שלא תהיה זו נסיגה חד-צדדית, אלא נסיגה בתאום ובהסכם עם האו"ם. מטרתו היתה, שהאו"ם יכיר בכך שבנסיגה ישראל מילאה עד תום את החלטת מועצת הביטחון 425, שהתקבלה לאחר מבצע ליטני (1978), הקוראת לישראל לסגת מכל שטח לבנוני שבידה עד הגבול הבינלאומי. הנסיגה התבצעה רק אחרי שהיתה הסכמה עם האו"ם על מתווה הגבול. את מתווה הגבול קבעו משקיפי האו"ם, וישראל קיבלה אותו ללא תנאי. היא קיבלה אותו גם כאשר היתה מחלוקת בינה לבין האו"ם על נקודה זו או אחרת, וגם כאשר היתה פגיעה בשטחים חקלאים ישראליים, כמו במשגב עם. הגבול נקבע בסרגל – עד רמת המילימטר. עכשיו זה היה ברור – אין ולא תהיה עוד ללבנונים ולחיזבאללה שום עילה להמשך התוקפנות נגד ישראל.

מיד אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פיקציית חוות שבעא, למרגלות הר דב. חיזבאללה טען שזהו אזור לבנוני ולכן ישראל צריכה לסגת ממנו. בעקבות חיזבאללה – לבנון טענה את טענת הכזב הזאת. והטענה הזאת הפכה לטיעון מקובל של כל גורם אנטי ישראלי. כך, למשל, במצע הרשימה המשותפת נאמר שעל ישראל לסגת מהשטחים הלבנונים הכבושים. איזה שטחים לבנונים כבושים? חוות שבעא...  

אולם הר דב ובתוכו חוות שבעא הוא שטח ישראלי, שטח בריבונות ישראל, שהוחלה עליו בחוק הגולן, 1981. עד מלחמת ששת הימים היה זה אזור בריבונות סורית. עד הנסיגה מלבנון, הלבנונים כלל לא תבעו אותו. לא היתה זו אלא המצאה של חיזבאללה שנועדה למטרה אחת – המשך התוקפנות נגד ישראל.

ואכן, אחרי הנסיגה המשיך הגבול לדמם, כשהתירוץ היה המחלוקת על חוות שבעא. חיזבאללה הפגיזו את הר דב והחרמון פעמים רבות. 5 חודשים לאחר הנסיגה, חטף חיזבאללה שלושה חיילים ישראלים בהר דב – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ליתר דיוק, חיזבאללה חטף את גופותיהם של שלושת חללי צה"ל, וסירב להודיע אם חיים הם או מתים, וישראל שילמה על החזרת גופותיהם מחיר כאילו היו שבויים חיים, למרות שהיה ברור שמדובר בגופות. גבול לבנון המשיך לדמם ולגבות קורבנות אחרי הנסיגה, עד מלחמת לבנון השנייה. השבוע שוב עלה הר דב לכותרות, בניסיון החדירה למוצב צה"ל.

מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מיספר פעמים שירתתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב...) את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפל בקרב עם מחבלים באוגוסט 1970. כאמור, הר דב הוא שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו...רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי (אגב, גרעין ד' לאורטל, שקם באותה שנה, נקרא גרעין "שיאון"). כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך היתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. היתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

* צבא כבקשתך – לפני כחודשיים פירסם אלוף (מיל') גרשון הכהן מאמר שבו מתח ביקורת על הקמפיין של ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. בתגובה פרסם אלוף (מיל') אבי מזרחי, חבר ארגון "מפקדים לביטחון ישראל" רשומה בפייסבוק שבה התפלמס עם הכהן על טענותיו. ובין השאר הופיע ברשומתו המשפט הבא: "לא זכור לי שמפקד 36, שלקח חלק נכבד בביצוע ההתנתקות, שם את המפתחות בגלל האידאולוגיה שלו, דבר מתבקש בעיניי, אלא העדיף לחכות לדרגת האלוף."

אמירות מסוג זה נאמרות מצד הימין הקיצוני כלפי גרשון – אדם שהתנגד בכל ישותו לעקירת גוש קטיף, אך כמפקד בצה"ל (מפקד אוגדה 36) פיקד על העקירה, ובזכות דרכו המיוחדת והזיקה הנפשית והאישית עם המתיישבים והנהגתם, הוביל זאת בדרך שמנעה הידרדרות למלחמת אחים ושפיכות דמים. הוא הנחיל לחיילים את התודעה שלא ניצב מולם אוייב, אלא אחים שאנו ממיטים עליהם אסון. בפועלו הוא היה שותף להנהגת המתיישבים בהצלת המדינה מהידרדרות לאסון של מלחמת אחים. בימין הקיצוני, התומך בסרבנות ובהתנגדות לא אחראית ולא ממלכתית, גרשון מוקע על "בגידתו", על כך שנטל על עצמו את המשימה, טוענים שהיה עליו לסרב או להתפטר. והנה, איש "מפקדים לביטחון ישראל" היוני מצטרף לאמירה זו.

כן? הוא חושב שמפקדים שמתנגדים לעקירה היו צריכים להתפטר? ומפקדים שמתנגדים לאחיזתנו ביו"ש גם הם צריכים להתפטר? צבא כבקשתך? כל קצין יבחר אלו פקודות לקיים ואלו לא? אולי נקים בתוך צה"ל יחידות על פי העמדות הפוליטיות, וכל יחידה תקבל משימות בהתאם לעמדותיה. אי אפשר לקיים כך צבא. אי אפשר לקיים כך מדינה. אי אפשר לקיים כך דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר, ועליו למלא את החלטותיו, גם אם מפקדיו מתנגדים להחלטות. נכון, התפטרות אינה סרבנות, ואפשר לכבד את מי שמחליט לפרוש, אך זו אינה הדרך הראויה. הדרך הראויה היא שהמפקדים ייתנו לחיילים דוגמה אישית בכיבוד הכרעות הדמוקרטיה. האלטרנטיבה – הרת אסון.

מה גרם למזרחי לכתוב את המשפט הזה? ייתכן שרצה להקניט את מי שתקף את ארגונו ותו- לא. אגב, כל מי שמכיר את גרשון, ומזרחי מכיר אותו, יודע שהוא לא עשה זאת כדי לקבל דרגת אלוף. לכל אורך הקריירה הצבאית שלו, כל התנהלותו התאפיינה בעמידה על עקרונותיו ולא אחת בהתנגשות עם מפקדיו והשמעת דעותיו; ממש לא התנהלות של קצין מונחה קידום. מזרחי יודע זאת, מן הסתם. חוששני שדבר אחר הניע את מזרחי. אולי הוא רצה לרמוז לקצינים המתנגדים להחלת הריבונות, מה הוא מצפה מהם. לעשות מעשה אלי גבע. זה חמור מאוד. 

* חוק הלאום והשוויון האזרחי – חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד – חוק המעגן בחוקה של מדינת ישראל את מהותה וזהותה וייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעת החוק של "יש עתיד" לשינוי חוק הלאום באמצעות הוספת פסקה העוסקת בשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, היא הצעה מכוערת מאוד, כיוון שהיא מעצימה את תרבות השקר בישראל. השקר הוא שחוק הלאום פגע בשוויון הזכויות. זהו שקר גס, עלילה מכוערת שמתכתבת עם טענות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, כאילו יש סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי לבין שוויון זכויות אזרחי מלא. כאשר אנו מעגנים בחוק יסוד את מהותה של ישראל כמדינה יהודית, אין שום צורך בבייביסיטר – משפט הנוגע לשוויון הזכויות, שאין לו כל קשר לחוק, חוץ מחנופה לשונאי הציונות. זאת לא הוצאת דיבת חוק הלאום רעה – זאת הוצאת דיבת הציונות ומדינת ישראל רעה. חוק הלאום אינו פוגע כהוא זה בשוויון הזכויות, והוא אינו יכול לפגוע בו כיוון שאינו עוסק בו. רק מי שחש שעצם קיומה של מדינה יהודית פוגע בשוויון יטען זאת. האם זה מה שחושב יאיר לפיד? עד כדי כך הוא הידרדר? עד כדי כך הוא התחרפן? מדינת ישראל מעניקה לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת, גזע ומין" כלשון מגילת העצמאות, שוויון אזרחי ופוליטי מוחלט. בנוסף לכך, ישראל מעניקה למיעוט הערבי זכויות לאומיות שמעט דמוקרטיות מעניקות למיעוטים בתוכה: אוטונומיה חינוכית ותרבותית, לימודים בשפתם, הגדרת השפה הערבית כבעלת מעמד חוקתי מיוחד (כלומר החוק שיפר את המעמד החוקי של השפה הערבית, בניגוד לטענות תרבות השקר) ובין השאר הזכות לנאום בערבית בכנסת ולטעון בערבית בבית המשפט. פטור מחובת הגיוס לצה"ל או לשירות לאומי כלשהו. זאת, חרף מצב המלחמה בין מדינת ישראל לבין עמו של המיעוט הערבי. במקום להעלות על נס את היותה של ישראל מופת של דמוקרטיה ליברלית ולהתגאות ביחסה של ישראל למיעוטים בתוכה, יש עתיד, מתוך ציניות עסקנית ואולי רצון להחניף לרשימה האנטי ישראלית המשותפת, מעלילה עלילות מכוערות על מדינת ישראל. את חוק הלאום חוקקה הכנסת, כי גם המובן מאליו צריך להיחקק. הוא הדין גם בשוויון הזכויות האזרחי. יש לעגן את שוויון הזכויות בחוק יסוד נפרד. זה יהיה טוב ונכון יותר להעצמת השוויון, וזה לא יפגע במהותה היהודית של המדינה.

* בני גנץ וחוק הלאום – את הצעת החוק של יש עתיד לשינוי חוק הלאום הגישה ח"כ רדיר מריח, שעם הקמת ממשלת האחדות הלאומית פרשה מחוסן לישראל ועברה ליש עתיד. בראיון לרינה מצליח בחדשות 12 היא תקפה את בני גנץ על הצבעת כחול לבן נגד הצעת החוק שלה, וטענה שהוא נבחר כדי להיות אלטרנטיבה. בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל, הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בחקיקה שתבטא את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצידו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* החוליה החלשה – אמילי עמרוסי ויובל אלבשן ראויים לשבח על כך שבשבועות האחרונים הם מקפידים להעלות על סדר היום הציבורי, בתוכניתם המשותפת ב"כאן ב'", את מצוקתם של אסירים בישראל בשל תנאי המחייה בכלל, ובשל איסור ביקורי קרובים בגין הקורונה בפרט. אין הרבה אמירות המעוררות בי סלידה יותר מ"הם נכנסים לבית סוהר שהוא בעצם בית הבראה..." וכד'. שלילת חירותו של אדם היא עונש איום נורא. איני מכיר פטנט חלופי וייתכן שאין מנוס מכך. אבל יש להכיר בחומרת העונש. כן, גם אם בית הסוהר היה "בית הבראה" (הוא לא) וגם אילו היה במלון 5 כוכבים. כשאדם נדון לשלילת חירות – אין להוסיף על העונש הזה עונשים נוספים; תנאי מחייה לא נאותים וכו'. יש לשמור על צלם האדם ועל זכויות האדם של האסיר. כן, גם אסיר, גם מי שביצע את החמורים שבפשעים, הוא בן אדם. כפי שעוצמתה של שרשרת נבחנת על פי החוליות החלשות שלה, כך גם חברה. ואנשים המצויים מאחורי סורג ובריח הם החוליות החלשות ביותר. חברה נבחנת ביחס אנושי ונאות לאסיריה.

* תיקון החברה הישראלית – זו השנה העשרים שאני מקדיש את ערב תשעה באב להתכנסות ושיח. ב-2001 התחלתי מסורת של ערב תשעה באב בגולן, שמתקיימת עד היום (והשנה היתה לראשונה בזום). כשניהלתי את מרכז יובלים ארגנו ערבים משמעותיים ביותר בקריית שמונה, אך לצערי אין לזה המשך. השנה השתתפתי כמנחה (מנחה/משתתף) במפגש משותף של בית שאן ועמק המעיינות, שלצערי גם הוא עבר לזום. השתתף בו ציבור רחב – 189 איש. היה זה רב שיח מגוון מאוד. יו"ר זק"א יהודה משי זהב – חרדי. הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש של מדרשת עין הנצי"ב – ציונית דתית. הרב אבי נוביס דויטש, ראש בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר – קונסרבטיבי. נועם דן, אשת חינוך, מרצה ומנחת קבוצות – חילונית, ובלשונה "אדוקה מאוד מאוד בחילוניותי." ואני מגדיר את עצמי כיהודי סתם. יותר נכון כיהודי ציוני. הציונות היא הזרם שלי ביהדות. (אם כי על פי הרצף הסוציולוגי המקובל, אולי אני קרוב יותר להגדרה מסורתי).

הכותרת היתה: "עם בבידוד ישכון?!" וממנה הלכנו לנושאים רבים של מהותנו היהודית, של צדק חברתי, של דמותה של החברה הישראלית, של לאן אנו הולכים ממשבר הקורונה ועוד. זאת לא היתה שיחה של מוצ'יניו פוצ'יניו, להיפך, היו גם היו מחלוקות ומחלוקות עמוקות. לא טייחנו אותן. אך היו גם הסכמות והיו כבוד ודרך ארץ. בעיניי, האירוע הזה, כמו מאות אירועים כאלה בכל רחבי הארץ השנה ובשנים שעברו ובשנים הבאות, הוא חלק מתיקון החברה הישראלית. בימים אלה של שנאה וקיטוב, אירועים כאלה מהווים את התשובה. אלה ואלה ימשיכו במפגני שנאה ואלימות, במפגני הרס, ואנחנו נמשיך בבניין ובתיקון. זה פחות מצטלם, אך זה יותר עמוק ולטווח רחוק – יותר משפיע.

* לצמוח מהמשבר – בראשית המפגש, ביקשתי מכל אחד מן המשתתפים שיציג את עצמו ויספר את סיפורו. יהודה משי זהב סיפר איך גדל בנטורי קרתא, דודו היה מנהיג נטורי קרתא עמרם בלוי, איך הוא התחנך לשנאת הציונים, שלא ידע עליהם דבר מלבד היותם התגלמות השלילה, השטן עלי אדמות שבא להכרית את היהדות, איך היה "קמב"ץ העדה החרדית" שארגן את ההפגנות הקשות בשנות ה-70 וה-80. ואילו היום – ציונות כזו ואהבה והערצה למדינת ישראל כמו ששמעתי מפיו לא שמעתי כבר זמן רב. והוא סיפר מתי בדיוק חל המהפך. זה היה ב-6789. כלומר בשישה ביולי 1989. בפיגוע הנורא בקו 405. הוא ירד לסייע לנפגעים, וכמובן שלא היה לו מושג מה לעשות ואיך לעשות. ופתאום הוא הבין שאנו עם אחד וגורל אחד לנו.

הנה, לעתים צומחים מאסונות, ממשברים ומטלטלות. אסון כבד גרם לחזרתו של משי זהב בתשובה. אני מאמין ביכולת לצמוח ממשברים, מטלטלות ואסונות. ואני מאמין שהחברה הישראלית, תצא מחוזקת ממשבר הקורונה, מהמשבר הכלכלי שבעקבות הקורונה, ממשבר השנאה הנוראית ברחובות. אני מאמין שערכי הסולידריות הלאומית והחברתית, ערך הערבות ההדדית, הקשר בין חרדים וציונים – כל אלה יתחזקו ויהפכו אותנו לחברה טובה יותר.

* ביד הלשון: אזרח מודאג – פרופ' איתן פרידמן מביה"ח "שיבא" ישב כפרשן רפואי בפאנל של "אולפן שישי" בחדשות 12, והביע דעה פוליטית. קושמרו אמר לו שהוא מוזמן להיות פרשן פוליטי בערוץ, ופרידמן הגיב: "אני לא פרשן פוליטי אלא אזרח מודאג."

אבי הביטוי "אזרח מודאג" הוא נתניהו. בשנת 2000, קצת יותר משנה לאחר הפסדו בבחירות לברק וצאתו לפסק זמן מן הפוליטיקה, לקראת פסגת קמפ-דיוויד, שבר נתניהו שתיקה ממושכת, התראיין לכלי התקשורת ומתח ביקורת חריפה על ברק. הוא הגדיר את עצמו "אזרח מודאג".

אורי הייטנר

* * *

הקקה שמפריש בחצרות הבתים בשכונת רחביה האספסוף הנאור המפגין נגד נתניהו הוא חרא קדוש ועל התושבים להיות אסירי-תודה למחרבנים! – זו גם דעת התקשורת והרשויות המשפטיות המאשרות את זכות ההפגנות הפראיות האלה – במטרה לשגע את נתניהו ובני-משפחתו עד שיתמוטטו!

* * *

ברוך תירוש

ראשי ממשלה נרדפים בישראל

מימי קדם הוכפשו ונרדפו ראשי האומה, ובימינו, הכול יודעים שראשי ממשלות מוכפשים ונרדפים בישראל. והנה, משפטנים בעלי ניסיון בענייני מדינה, מניחים לסלידתם לעמעם את חושיהם ומתעלמים מהעובדה שהחוק בישראל מגן על נבחרי ציבור מהתנכלות נכלולית שמגמתה סילוק יריב מתפקידו. לכן כחוק, ראש הממשלה יכול להמשיך בתפקידו, למרות האישומים נגדו, כל עוד לא הורשע במשפט, לא בתקשורת! – ופסק דינו לא אושר בבג"צ.  והגדיל פרופ' יחזקאל דרור, ובשיחה ב'הארץ' מיום 17.7.20, קבע שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה, שהדמוקרטיה לא בסכנה, ושאין מועמד אחר, ושהוא גם לא מאמין שאישומי נתניהו מגובים בראיות.

והדמוקרטיה, זו שמאיימים בחיסולה הקרוב, מתקיימת בישראל באורח נדיר ומפליא, לאחר שהונהגה בארץ ע"י החלוצים שהגיעו ממשטרים דיקטטוריים. ומעניין שההתרעות על חיסולה, מושמעות ע"י משפטנים המתיימרים להיות דמוקרטים, אך מוכיחים שהם מכירים רק 'דמוקרטיה' המנוהלת במחטף ע"י אנשי שלומם, ולא את זו המנוהלת כהלכה ע"י יריביהם, שזכו בה ברוב קולות בבחירות. 

לאחרונה, בהצגה המכפישה את רוה"מ המכהן, הועלה דוד בן גוריון, כ"מנהיג אהוד, שהוליך את האומה ביד בוטחת לניצחון הגדול והחשוב בתולדותיה." אבל בשעתו גינו אותו על ההרפתקנות בהליכה למלחמה נגד צבאות ערב ועוינות בריטניה, וזאת כאשר היישוב חלוש וחסר נשק. אך למלינים ולמגנים, גם מהאקדמיה, לא היה אז פתחון פה כהיום. ומאוחר יותר, החלו ותיקי המפלגה לחשוש ממדיניותו הממלכתית בהתנתקות מהחינוך המפלגתי, וצירוף צעירים 'מבטיחים' למבצעיו.

בשנת 1956 זיעזעה התלהמותו מהתהוות 'מלכות ישראל השלישית' בכיבוש סיני במלחמת 'קדש'. ולפי השמועה יזמו וותיקי המפלגה הפעלת איומים מצד ארה"ב וברה"מ, שאחרי הסתתרותו במלון בטבריה, הוצגו בפניו ע"י איסר הראל, וגרמו לו לסגת מסיני, ומרעיון 'מלכות ישראל השלישית'. 

התקשרותו עם קונרד אדנאואר וראיית גרמניה 'האחרת', הדליקה זרקור אדום במפלגה, שהפכה עולמות בגינוי היחסים שרקם בן גוריון עם משטרו של אדנאואר, והוחל בהפצת מידע אודות 'מדענים' גרמניים המתכננים טילים ונשק למצרים, לקראת מאבקה בישראל.  שוב היה זה איסר הראל שהתייצב אצל בן גוריון, עם 'הוכחה' לפעילות המדענים, ובן גוריון, כנראה הפריך את ה'הוכחות', והזכיר לו את האיומים המבויימים ממלחמת 'קדש'. איסר הראל התפוטר, ומאוחר יותר, במלחמת ששת הימים, אכן התברר שבידי המצרים לא היה כלל נשק גרמני, רק מתוצרת ברה"מ. אך רדיפת בן גוריון נמשכה והוחרפה באורח דומה לרדיפת נתניהו בימינו, עד לסילוקו מהמפלגה וממערכות המדינה. 

וכיום, למרות שלא מסתמן באופק מחליף לבנימין נתניהו, מעלים אותם משפטנים מתנכרים את יאיד לפיד, עופר שלח, גדי אייזנקוט ורון חולדאי – כממלאי מקום לבנימין נתניהו, כאשר איש מהם, גם לא גדי איזנקוט, לא עמד במבחן תפקוד בכיר ועצמאי.

מפליא כיצד נחישותו של בנימין נתניהו מסייעת לו בעמידתו מול מאמרים, נאומים ושידורים, העוסקים בהכפשתו המבישה. ורק נקווה ש'מעז יצא מתוק', ומתוך המהומה יופק שידוד מערכות חברתי, שיאפשר הרכבת ממשלה איתנה בעזרת מעל 80 ח"כים ראויים, בהם בני מיעוט, מול מעל 30 ח"כים מתנכרים באופוזיציה. ולתפארת מדינת ישראל.

ברוך תירוש

* * *

עדיה ברקאי

חתולי רחוב

בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ בְּתֵל אָבִיב גָּרִים הַרְבֵּה חֲתוּלִים.

לֹא סְתָם חֲתוּלֵי רְחוֹב –

אֶלָּא חֲתוּלֵי רְחוֹב "הֶרְמַן כֹּהֵן":

חֲתוּלִים עִם שָׂפָם, מַשְׂכִּילִים וּשְׁמֵנִים, כְּמוֹ הָאִישׁ.

בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ, בַּקָּצֶה, נִמְצָא גִּדְעוֹן הַקַּצָּב הָרוֹמָנִי.

הוּא כְּבָר מְבֻגָּר, מְאֹד נָקִי וּמְסֻדָּר.

בְּכָל יוֹם, פְּרָט לְשַׁבָּת וְיוֹם חַג, הוּא מְפַזֵּר סְבִיב הָאִטְלִיז

מַעֲדַנִּים שֶׁל מַמָּשׁ, שְׁאֵרִיּוֹת בָּשָׂר

וְהַחֲתוּלִים עוֹמְדִים בְּנַחַת בַּתּוֹר וְאוֹכְלִים.

בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ אֵין כַּלְבֵי רְחוֹב.

יֶשְׁנָם כְּלָבִים לֹא מְעַטִּים, נִשְׂרָכִים בַּעֲצַלְתַּיִם

אַחֲרֵי הַבְּעָלִים שֶׁאוֹתָם בִּרְצוּעוֹת אוֹחֲזִים וּמוֹשְׁכִים.

הַצִּפֳּרִים בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ בָּאוֹת בְּזוּגוֹת,

יוֹנִים, אוֹ שֶׁמָּא תּוֹרִים, וַהֲמוֹנֵי עוֹרְבִים.

רֻבָּם גָּרִים עַל הָעֵצִים וּמְקַנְּנִים עַל קִירוֹת הַבָּתִּים.

בְּכַרְכֻּבֵּי הַחַלּוֹנוֹת, עַל הַמִּרְפָּסוֹת וּבֵין הַתְּרִיסִים.

הַיּוֹם שָׁקֵט וְחַם.

הָרְחוֹב שֶׁלָּנוּ חַף מִמְּכוֹנִית נוֹסַעַת אוֹ אָדָם.

כֶּלֶב קָטָן זָרִיז וְשׁוֹבָב קִפֵּץ וְנָבַח,

דִּלֵּג וְנָבַח, נָבַח וְתָקַף וְרָדַף –

מַבְרִיחַ

עוֹרֵב שָׁחוֹר וְעַקְשָׁן.

הַכֶּלֶב חוּם – חוּם וּשְׁחַרְחַר.

שְׂעָרוֹ מַבְרִיק מְסֹרָק וּמְטֻפָּח,

כֶּלֶב נָמוּךְ וּמְעַט שָׁטוּחַ בַּעַל זָנָב שָׂעִיר וְעָבוֹת

"דּוֹמֶה לִסְנָאִי," אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.

הַכֶּלֶב עָצַר וְנָעַץ בִּי מַבָּט נוֹקֵב וְחַם.

מַבָּט אֱנוֹשִׁי שֶׁל כֶּלֶב חָכָם.

הֶחְזַרְתִּי לוֹ מַבָּט אוֹהֵד וּמֵבִין,

כָּךְ אֲנִי חוֹשֶׁבֶת.

כִּי גַּם הוּא אֵלַי חִיֵּךְ,

כָּךְ אֲנִי זוֹכֶרֶת.

וּפִסָּה אֲדֻמָּה וְשַׁמְנוּנִית שֶׁל בָּשָׂר טָרִי

נָחָה עַל הַכְּבִישׁ, פִּסָּה קְטַנָּה.

הָעוֹרֵב הִתְעוֹפֵף, חָג וְאָרַב, מִסְתּוֹבֵב

סְבִיב אוֹתָהּ אֲרוּחָה.

וְהַכֶּלֶב דְּמוּי הַסְּנָאִי, מְלֻקָּק וְנָקִי,

נָבַח נְבִיחָה, שָׁלַח לִי קְרִיצָה, וּבִזְרִיזוּת מַפְתִּיעָה,

תּוֹךְ קְפִיצָה מַרְשִׁימָה –

חָטַף מֵהַכְּבִישׁ אֶת אוֹתָהּ הַפִּסָּה!

וְהָלַךְ.

עדיה ברקאי

* * *

אהוד בן עזר

["מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!"]

[ציטוט של ציטוט מתוך חוברת "האומה" 219, אוגוסט 2020]

בחודש מאי 2005, בכנס באוניברסיטת תל-אביב תחת הכותרת: "רק על הסיכסוך לדבר ידעתי", לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית" – הטיח הסופר אהוד בן עזר דברים קשים באקדמיה. וכך אמר בין השאר:

"אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו. זה התחיל עם 'השבוי' של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

"אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט... אני מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה 'מדעית'. דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!"

אהוד בן עזר

[מתוך החוברת החדשה של "האומה", 219, בעריכת יוסי אחימאיר, עמ' 135].

* * *

אהוד בן עזר

חוני המעגל באוניברסיטת תל-אביב

בחודש מאי 2005 נערך באוניברסיטת תל אביב כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון הרצו על ספרם פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. בשני, שהוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, דיברו פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואני, ואלה היו דבריי:

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

אהוד בן עזר

[ניתן לראות ולשמוע את הדברים האלה ביו-טיוב]

* * *

יצחק שויגר

החיים בקורונה

מה שלומך ?

ככה, עייפה כל הזמן.

ממה?

מכלום, מהחיים.

אז ממה את עייפה, מלא לעשות כלום?

גם אני. אני כבר לא יודעת איזה יום היום. אני קמה בבוקר וכל היום עובר אותו דבר. מה שמשתנה זה רק התאריך בעיתון וכיוון שאני הפסקתי לקרוא עיתונים אז אני גם לא יודעת איזה יום זה.

מה אכפת לך איזה יום זה?

זה בגלל השבת.

מה נעשית דתייה?

לא. פעם הילדים היו באים אלי כל יום שישי לאכול ארוחת ערב . עכשיו הם לא באים.

אז מה אכפת לך איזה יום זה?

כי ככה. בשישי בערב כשאני לבד עם בעלי אני מצטערת שהילדים לא באו. ביום חמישי אני חושבת שהם יבואו מחר. ביום רביעי אני חושבת מה לקנות ביום חמישי כדי שיהיה מה לבשל ביום שישי. בשבת אני נחה משישי. וביום ראשון אני עייפה מהשבת. כך שנהיה לי חור כזה רק יומיים בשבוע  שני ושלישי, שזה ימים שאני עושה כף. הולכת לים עושה מה בראש שלי. אבל מאז הקורונה הסדר השתבש.

גם אצלי זה ככה. אני קוראת כל מיני ספרים בעיקר רומנים  וגם רואה טלוויזיה כל מיני סדרות והם נעשו כמו המשפחה שלי אני חיה את החיים שלהם כאילו הם שלי מה ההבדל? את חושבת שיש הבדל בין משפחה בטלוויזיה ומשפחה אמיתית .

כן יש בכל זאת הבדל. בגלל הריח והחיבוקים.

נו אז אם אין חיבוקים ואין ריח ורק מדברים בטלפון או בסקייפ אז מה הבדל?

יכול להיות.

ראית את טהרן מה שהיה בטלוויזיה.

כן בטח ראיתי היה מרתק.

אני רק הצטערתי שלא הצליח לנו. שההיא הפרסייה היתה בוגדת  ובסוף נפל טייס שלנו. את חושבת על המשפחה שלו ועל ההורים שלו שבטח כל חיים שלהם  הלכו פייפן. אני חושבת שביבי היה צריך לבטל את המבצע הזה. זה שהמוסד חושב שהם צריכים לעשות בושות לפרסים זה בסדר אבל ביבי המלך שלנו היה צריך להגיד להם עד כאן. יש גבול לכל דבר.

אבל ביבי לא היה בסדרה הזאת ?

מה לא היה. אין מצב. כל דבר שהוא עם איראן הוא יודע את זה. הרי העיסוק שלו כבר שנים זה איראן  הוא אפילו כתב על זה ספר. לא קראתי, אבל סיפרו לי.

כן את ממש דפוקה אבל זאת היתה סדרה בטלוויזיה זה לא היה על אמת  זה לא היה מהחיים.

מה את מקשקשת וכשרואים הפגנות נגד ביבי בטלוויזיה, זה אמת? ושאומרים שהוא מכר צוללות למצרים, זה באמת? למה את חושבת שמה שאומרים בטלוויזיה נגדו שזה אמת ושאומרים בטלוויזיה משהו בעדו זה לא אמת.

את צודקת החיים שלנו היום זה טלוויזיה. אנחנו יושבים כמו בכלובים של יונים. אוכלים  ומחרבנים ורואים תמונות. לפעמים יוצאים לחצר לנפנף בכנפיים כדי שלא נשכח לנפנף. מאיפה אנחנו יודעים מה אמת ומה שקר. ומה זה באמת אכפת לנו. אנחנו בין כה וכה לא יכולים, לא להשפיע ולא לשנות, בטח לא בגיל שלנו. די את צריכה להבין שזה החיים שלנו. כדאי שנבין את זה ונפסיק לשים לב ובטח לא להתרגז.

תזכרי מאמי: לאכול, לחרבן ולנגב לפי הסדר הזה.

יצחק שויגר

* * *

שרה אהרוני

התכתבות עם הנסיך הקטן

על ספרו של משה גרנות

"באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים"

הוצ' מעיין ב"י 2020, 212 עמ'

ספר ההרפתקאות של משה גרנות "באתי, ראיתי, חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים", מתכתב עם "הנסיך הקטן" לאנטואן דה סנט-אכזופרי, חרף השוני הבולט ברוח הספרים ובאופי גיבוריהם.

שני הספרים פותחים בנימה ביקורתית כלפי עולם המבוגרים. ספרו של משה גרנות נפתח במשפט, "כבר בילדותי חשתי שמשהו אינו כשורה בחשיבה של המבוגרים." המספר-הטייס ב"הנסיך הקטן" פותח בציור הראשון שלו, בגיל שש, נחש בּוֹאָה הבולע את טרפו בשלמותו. את יצירת האמנות שלו הראה למבוגרים ושאל אם הציור שלו מפחיד אותם. "מה כל כך מפחיד בכובע?" הם ענו לו. הם ראו צורת כובע ולא הבינו שזה נחש בואה שמעכל פיל. מסקנתו, "המבוגרים אף פעם לא מבינים בעצמם שום דבר, וזה ממש מעייף את הילדים להסביר להם הכול שוב ושוב." הטייס מתוודה שבמהלך חייו הוא חי זמן רב בקרב המבוגרים, הכיר אותם באופן אישי, והיכרות זו לא שיפרה את דעתו עליהם. הוא מרגיש אבוד בעולם המבוגרים כי הם אינם יכולים לראות מבעד לצורה החיצונית, הם אינם מחפשים משמעות נסתרת לדברים.

בנצי קסיס, גיבור הספר "באתי, ראיתי, חוויתי", חש שהמבוגרים משקרים, שהטפותיהם נועדו רק להציק, והוא רואה בהם אוייב, שאיכשהו צריך להסתדר איתו. בית הספר נתפס בעיניו כסניף של מוסד ההורות, אין הוא מבין מה התועלת בשיעורים המשעממים. אופיו מרדני והוא בוחל בכל סוג של מסגרת וממסד, משפחה, בית-ספר, צבא ומשטרה, והוא מכריז מלחמה על מה שהוא מכנה "השיטה", כמו מדובר בק.ג.ב.

שני הגיבורים, בנצי והנסיך הקטן, יוצאים למסע, כל אחד למסעו הפרטי. הסופר, מחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט אכזופרי, היה אדם שחיפש את האתגר, ההרפתקה, הסיכון. הוא הוציא את הנסיך להרפתקה בין כוכבים. משה גרנות מוציא את בנצי להרפתקה, תחילה בארץ ולאחר מכן ברחבי העולם.

נראה, לכאורה, שכאן נפרדות דרכיהם של השניים. הנסיך הוא אדם ישר לב, מוסרי, ערכי, המחפש עולם של משמעות אך מוצא עולמות ריקים. הוא עובר מכוכב לכוכב, תר אחר אישיות בעלת ערך אמיתי, ובכל מקום הוא פוגש טיפוסים מגוחכים הלכודים בתוך בדידותם.

ואילו בנצי, המגיע אמנם ממשפחה נורמטיבית ונחשב ל"בן טובים", הינו אדם סורר, אנטי מוסרי, שסובב בארץ וברחבי העולם וקופה של שרצים תלויה מאחוריו. מסעו מתחיל כבר בשלב מוקדם של חייו, בעת לימודיו בחטיבת הביניים, כאשר הוא חובר אל פיני חיות, ומעדיף לשרוץ בבית חברו, שבניגוד לביתו, זהו בית נטול סדר יום וסדרי חיים, ושבעת ילדי המשפחה מתעסקים ביצירת תחמונים לקידום קומבינות.

שני החברים, בנצי ופיני, נעדרים מהשיעורים ומוצאים דרכים בלתי כשרות להצליח בבחינות, כמו חליצת שעווניות הסטנסילים של המבחנים מן הפח. למרות המעשים השליליים, אנו, הקוראים, מתקשים לכעוס על הנער, מה שהופך אותנו לשותפים לפשע. גם אני סולדת מהמורה השטן של ביה"ס, הממונה על המשמעת, ומקווה שהילדים לא ייתפסו. תחושה זאת מקבלת חיזוק כאשר בנצי עצמו נזכר בהמשך בספר המדהים, לדבריו, "איליאדה ואודיסיאה", ומשתומם מכך שהגיבורים מבצעים פשעים נוראים, והקורא מעריץ אותם, "איך הוא עושה את זה? משורר גאון!" – האם זהו רמז לקורא שלו לרדת מהעמדה השיפוטית ולהעניק לו כמה נקודות זכות?

מצבם מידרדר מוסרית, הם שמים ידם על כסף לא להם, נמלטים מהבית, ופותחים במסע נדודים לערד, לערבה, לאילת. את שירותו הצבאי מעביר בנצי במציאת דרכים לבטלה מבלי לחוש אי נוחות, ומפגין יחס ביקורתי-לגלגני כלפי הצבא "למרות שלא הזזנו בדל סיגריה ממקומו, קצין החימוש מסתכל סביב: 'כבר יותר טוב ותמשיכו חבריה'."

לאחר שחרורו מהצבא הוא מתנסה במגוון עבודות למחייתו: מכירת ציורים מסין מדלת לדלת, הסעת נוסעים בלימוזינה, עבודה במוסך, והמדינה הראשונה במסעו מחוץ לגבולות הארץ – היא הודו, מדינה התפורה, לדעתו, למידותיו של אדם הכופר בחוקים. הוא נודד מעיר לעיר, גואה, מייסור, קוצ'ין, ורנסי, מומביי, מתנסה בצריכת סמים ולומד כיצד להימנע מלהיתפס, "אם שוטר מתקרב אליך, הכי טוב שהיד עם החומר תהיה ליד החלון, ובשנייה אתה זורק את הסם החוצה."

הוא מתוודע בוורנסי אל הג'יפה, המיץ של הזבל, ההיגיינה היא מחוץ ללקסיקון המקומי. רופאי השיניים מציידים כל מטופל באנטיביוטיקה הואיל ומכשיריהם מזוהמים. הוא מתוודע אל שריפת גופות וזריקת האפר לנהר, שעל מימיו שטות גם גוויות של אנשים שאין להם כסף עבור עצי השריפה, והוא מסכם את התרשמותו במשפט, "אני מודה שהזוועה הזאת דווקא הקסימה אותי."

בהמשך מסעו הוא נוחת בנפאל. מתנסה בחוויות ובסכנות ובוחר להעצים את שתי אלה בטרק על רכס האנאפורנה, בידיעה שבמקום הזה נקברו חיים עשרות מטיילים תחת מפולות שלגים. חוזר להודו אהובתו, ממשיך למדינות אחרות, וחוזר להודו, ובתוך כך מתנסה במגוון עבודות – באוסטרליה, יפן, תאילנד, נפאל. התמצאותו של הסופר בכל מקום ואתר, וכן בדרכי החיים, באמונות ובתרבויות השונות אליהן נחשף הגיבור, כמו הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם, סיקיזם וסאדהו, וכן בסגנונות מוזיקליים – מרשימה מאוד. הסופר מעודכן בסוגי הסמים ובעולם התחתון, ולנוכח הידיעה שמשה גרנות הנו איש חינוך מובהק ששימש מפקח על בתי ספר יסודיים – הידע הזה מקבל משנה הערכה.

אם כך, ממבט ראשון נראה שדרכיהם של הנסיך ובנצי נפרדות. אלא שנבירה בין השורות חושפת קווי דמיון נוספים.

הנסיך תמה לנוכח תחושת הבעלות המאפיינת את המבוגרים. כאשר שואל איש העסקים את הנסיך של מי לדעתו הכוכבים? משיב הנסיך, "אני לא יודע, של אף אחד."

גם בנצי רחוק מתחושת בעלות. הוא מקבל מטופי חלקת שטח מאדמתו לבנות עליה את ביתו, ואין זה מעניין אותו שהאדמה אינה שייכת לו. הוא אינו מתקשר למקום ולא לרכוש, וגם לא לאנשים.

שניהם אנשים בודדים. הנסיך מתגורר לבדו על אסטרואיד קטן ובו שלושה הרי געש ושושנה אחת, שאליה הוא קשור רגשית. אין בכוכב מקום לשני אנשים. בנצי מצהיר פעם אחר פעם על החלטתו שלא להתקשר לאנשים, לרכוש, לכסף ולמקום. אמנם בכל מקום הוא רוכש חברים, אבל מדלג מהם הלאה ואינו נקשר איתם בקשר ממשי ורגשי. מהנשים הנופלות ברשתו הוא נפרד בזו אחר זו – שרי, דליה, רוזי-רוזמרין, קארי, סיגי, מינה. גם אם החליט להתחתן עם מינה, הוא מבטל את החתונה ברגע האחרון, ובהמשך מתחתן איתה לא מתוך אהבה אלא כפתרון טכני מאחר שפג תוקף הוויזה שלה, והנישואים הם בגדר הבטחה להמשך שהייתה בסינגפור. גם קשר זה מוביל בסופו של דבר לגירושים. אין הוא מעוניין להביא ילדים לעולם. אינו מעוניין בקשר מחייב. הוא אינו מסוגל להישאר במקום אחד לאורך זמן.

הנסיך הקטן דוגל בחופש ועצמאות. כאשר מציע לו המספר חבל ויתד לקשור את הכבשה בשעות היום, הוא נחרד. "לקשור אותה? איזה רעיון מוזר!"

החופש והעצמאות הם יסוד חייו וקיומו של בנצי. הוא דוגל בחופש ושחרור מהמסגרות הכובלות של משפחה, בית ספר, צבא. יש לו החופש לנוע ממקום למקום, לבחור לעצמו את העיסוק הזמני שיביא לו הכנסה לקיום היום יומי, ובהודו, על אדמתו של טופי, הוא מקים לו את בית מגוריו, שגם ממנו הוא נפרד לעיתים קרובות וחוזר אליו, עד הפרידה הסופית.

דמותו של בנצי מורכבת, עמוסה בסתירות פנימיות. יש הבדל בין החזות החיצונית שהוא מקרין לבין העולם הפנימי שמתגלה בו לאחר הסרת הקליפות. חלק ממרכיבי אישיותו סמויים מן העין (כדברי הנסיך "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"), מצד אחד טיפוס עברייני סטריאוטיפי, קשוח, ללא רגשות. מצד שני חשובה לו דעתו של אביו עליו. חשוב לו להשתתף בחגיגת יום הולדת 70 לאימו ומצטער שזה לא מסתייע. את עוצמת רגשותיו הוא מפנה כלפי הכלב. הכלב הוא ידידו הקרוב ביותר. רק כשהוא פותח את הלב הוא יכול להתנתק מהמסכה ולתת להרגשה להתבטא. גם הנסיך הקטן וגם הטייס, למדו, כל אחד בתורו, להעמיק מעבר לחיצוני, לפתוח את הלב ולראות מעבר למסכות.

מצד אחד בנצי הוא אדם ממולח, מבריק, מחשב את צעדיו בשיקול דעת ובהיגיון, לדוגמה, "בלי אישור עבודה אני לא זז. סינגפור לימדה אותי שיעור טוב בעניין הזה לכל החיים." בצעדים מחושבים הוא מצליח לנטרל את כוחם של אנשי הפשע שמאיימים להשתלט על אדמתו של טופי – האדמה שעליה בנה את ביתו. באינסטינקטים מופלאים הוא מצליח לנתב את הקונים לקנות מוצרים מעגלת המכירות שלו והופך למנטור מבוקש עבור המוכרנים. לעומת זאת, הוא נוהג בפזיזות ומחליט החלטות הרות גורל בהימור, בהטלת מטבע – עץ או פלי. רגע אחד הוא עשיר כקורח במושגים היחסיים שבהם הוא חי, ורגע אחר הוא מאבד את כל כספו.

מתברר שהוא לא אדם ריקני. שיעורי הספרות עם המורה הרגיש שלימד מהלב, שבזכותו קרא את ארבעת כרכי "מלחמה ושלום" של טולסטוי, את שני כרכי "איליאדה ואודיסאה", את "המיתולוגיה" של אדית המילטון, ואחרים, קירבו אותו לעולם הספרות, אם כי הוא מצטנע וקובע, "אני רחוק מלהיות ספרותניק." במהלך מסעותיו והתנסויותיו הממסטלות, הוא לומד ונטען בידע רב, כמו אוטודידקט.

טופי, שעל אדמתו הוא מקים לעצמו את ביתו בהודו, אוהב לקיים אתו שיחות על נושאים שונים והוא מתפעל מידיעותיו הכלליות ומכך שהוא יודע על גנדי דברים שלא היו ידועים לו עצמו. בנצי חושב כמה חבל שאביו אינו עד לשיחה הזאת. עם כל האדישות שהוא מפגין, שמורה בתוכו רגישות, כמו זו שאכפת לו שאביו המאוכזב ממנו יכיר כמה מהסממנים החיוביים שמרכיבים את אישיותו. מלבד זאת הוא גילה את כישרונו כמצייר. אמנם כהרגלו הוא מצטנע ומכנה זאת שירבוט, אולם מתברר שבעל הבית בבית ההארחה בו ישב במרפסת וצייר את הנוף בפחמים, התלהב וביקש שיצייר ציור גדול על הקיר במבואה.

נושא הציור גם הוא מחבר בין שני הספרים. ציורו הראשון של המספר-הטייס ב"הנסיך הקטן" לא הובן על ידי המבוגרים. הוא ניסה כוחו בציור חדש וכדי להקל עליהם נראה בו תוכו של נחש הבואה. אלא שהפעם יעצו לו המבוגרים להניח לציור נחשי הבואה ולהקדיש את מאמציו בלימוד גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק. כך בגיל שש נאלץ המספר לוותר על מה שעשוי היה להיות קריירה מפוארת של צייר.

גם נושא האילוף מוצא מקום של כבוד בשני הספרים. השועל פונה לנסיך ומבקש, "אלפני נא."

"מה פירוש לאלף?" שואל הנסיך.

"פירושו לקשור קשרים. בעיניי הינך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים. בעיניך אינני שונה ממאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו."

השועל, בעצם, מלמד את הנסיך את השיעור החשוב ביותר, מהי הידידות המתוקה. כדי ליצור את הקשר האמיתי יש צורך להשקיע באחר, להתמסר אליו ולפתוח את הלב. רק כשאתה מניח לאחר לגעת בך, "לאלף אותך," אתה מגיע לדרגה של חברות אמת.

בנצי אילף את הכלב. הוא השקיע בו ככל יכולתו מזמנו וממרצו, יצא איתו לטייל, האכילו, נגע בו, ליטף אותו, אימן אותו לשבת בשקט בתוך התיק לבל יתגלה במטוס. היתה ביניהם שפה משותפת, היתה ביניהם הבנה, חברות אמת, אהבה. כאשר אירעה התאונה במעלית והכלב שבק חיים, זעק בנצי זעקת כאב אדירה. מתחת לקליפות הקשוחות שכנה נפש רכה, רגישה, אוהבת. הוא חשף את ליבו.

בכל אחד משני הספרים ישנן אמירות. אמירותיו של הנסיך מצוטטות וחלקן הפכו נכסי צאן ברזל ברחבי העולם. להלן כמה ציטוטים: "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין," "חייב הייתי לשפוט אותה על פי מעשיה ולא על פי דבריה," "הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה," "אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני אדם," "אשרי האיש שמצא לו ידיד אף בשעה שהוא הולך למות," "כך דרכם של מבוגרים, תמיד צריך להסביר להם הכול," "אתה אחראי לכל הרגליך," "יש לבקש מכל אחד מה שביכולתו לתת."

האמירות הקשורות לבנצי, לעומת זאת, שנויות במחלוקת, ויהיו שיטילו ספק בהיותן ראויות לחיקוי ולאימוץ. להלן כמה ציטוטים: "בית הספר? מי המציא את המוסד המיותר הזה? מי החליט שזה אפילו חובה על פי חוק?" "בית הספר נחשב בעיניו לזרוע של הממסד, ואת הממסד צריך להכרית!" "הטררם של הצבא לא היה יותר מעודד מבלבול המוח של בית הספר," "סוחר שאיננו מרמה – איננו סוחר," "הבנתי שאני טוב במכירות כי אני ספץ בתחמונים," "הסיסמא שלי לא להתקשר למקום, לא לאנשים, לא לרכוש ולא לכסף," "הודו היא עולם הפוך ביחס לישראל – בישראל אתה מייחל לטוב, אבל איכשהו מקבל רע, בהודו אם אתה חושב טוב, יקרה לך רק טוב," "למדתי משהו חשוב על שוטרי הודו – לפני שהם שוטרים – הם הודים."

לסיום, משה גרנות, מפליא לעשות בספרו הנוכחי, כשהוא חורג באומץ מהמאפיין את ספריו הקודמים ונכנס עמוק לדמות של בנצי ההרפתקן. יש להניח כי דמותו נרקמה מתוך ראיונות שקיים גרנות עם הרפתקנים צעירים, ולמד מהם ומהתחקיר המעמיק המשתקף בדפי הספר, על המקומות ועל החיים הבלתי שגרתיים. הספר קליל, קולח, מעניין, משעשע, וטבול בהומור. יחד עם זאת הוא מעורר דיון ומחשבה בנוגע ליחסנו אל היוצא דופן, בקביעת הדעות הנחרצות שלנו כלפי מי שאינו הולך בתלם בהתאם לכללי החברה. הספר מסב את תשומת לבנו לעובדה שבכל סטריאוטיפ ישנם רבדים סמויים מן העין שיכולים לשנות את התדמית הראשונית שהוא יוצר כלפי חוץ.

שרה אהרוני

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק שלישי

יתוש גרוטאה על המסלול ולחמניות טריות במטוס ה"כפיר".

הבוקר האיר מבעד לחלון חדרו של רני, בעת ובעונה אחת נשמע הצפצוף האלקטרוני משעוני-היד הדיגיטאליים של קפיטן יוקי והסופר אבבטן בן עצל ששכבו מכורבלים בקצה השמיכה של רני, בצל הגבעה שהיתה הכרית שלו. אבל התעורר רק קפיטן יוקי, התמתח וקם לאיטו בחליפת-החלל הלבנה שלו, שאותה לא הוריד מעודו, וניגש אל מטוס ה"כפיר" התלת-מושבי המשוכלל שחנה לצידם על המשטח הענק של הסדין, מוכן להמראה, ושני הסנפירים בשפמו רוטטים לקראת המסע כשפמו של חתול המזדקר בהתקרבו לשמנצת.

קפיטן יוקי הוציא מְשַׁמֶנֶת וסך בזהירות את הצירים של גלגלי המטוס, ועוד כמה נקודות חשובות, כשהוא נזהר שלא לטפטף טיפה של שמן-למטוסים על הסדין הלבן של רני. ואחר טיפס והרים את חופת-הטייס השקופה ונכנס והתיישב בפנים כשהוא בודק היטב את מוט-הבקרה, לוח המחוונים, מדי הגובה, לחץ-האוויר והכיוון, המצפן הגירוסקופי, לוח הרדאר הירקרק, המפות, מסך המחשב שבו מצטיירים נתוני הטיסה והפעלת המטוס בכל המצבים והמטרות, מסיכות החמצן, מצב מנועי-הסילון וכמות הדלק; ולבסוף היה בטוח שהמטוס אכן תודלק וצוייד כהלכה לקראת הטיסה.

אחרי שגמר את הבדיקה ירד וניגש לאבבטן, שכמובן היה שרוע עדיין על גבו, הקורקבן בחוץ, נוחר; קפיטן יוקי משך אותו ברגליו וטילטלוֹ – לא התעורר. שום תחבולה לא עזרה. ואז הביא קפיטן יוקי בקבוק-תרמוס מלא קפה חם מהחללית 'נגה', שניצבה על מדף-הצעצועים של רני כשהיא נראית כחללית-צעצוע רגילה.

ריח קפה הטרי העיר את אבבטן טוב יותר מכל צלצול שעון-מעורר אלקטרוני, ועד מהרה התעורר גם רני, התלבש במהירות, ועד שסיים אבבטן את שתיית הקפה, הפעיל קפיטן יוקי את מדחס-החלל שלו, ורני הלך וקטן, והצטמק, ולא עברו רגעים רבים והוא התאים בגודלו לשניים האחרים, כלומר – קצת גדול מקפיטן יוקי, שהיה זערורי מטבעו, וקצת קטן מאבבטן, שהיה מבוגר ממנו ויכול להיות על פי הגיל אביו, אם לא סבו של רני.

שלושתם נכנסו לתא-הטייס של ה"כפיר", מצטופפים שם קצת בדוחק. קפיטן יוקי, במושב הטייס, הפעיל את מנועי-הסילון רבי-העוצמה, הסיע את המטוס לקצה המיטה, סובבו, הביא את המנועים לשיא פעולתם, הנמיך, (רני התפלא כיצד זה כל דרי הבית, והסביבה, אינם מתעוררים ורצים לראות מה מקור הרעש המחריד את שנתם, אך הוא שכח שהמטוס עתה הוא קטן-קטן, אולי כיתוש, ומי זה שומע קול של יתוש מזמזם בבוקר, אלא אם כן הוא עצמו, השומע, גודלו כיתוש?)

ואז הפעיל קפיטן יוקי שוב את המנועים במלוא העוצמה, להבי-הטורבינות חתכו את האוויר ודחסו אותו במהירות אלפי סיבובים בדקה, כנפי המטוס רעדו ובבת-אחת הוא השתחרר והחל רץ על פני הסדין –

אבל –

עוד בהיותו בתחילת ריצת ההמראה הבחין קפיטן יוקי בגוש אפור-בהיר כמו-מתקרב לעברם (כלומר, הם אליו) במהירות על המסלול, מורכב מוטות וחלקים שקופים, כאיזו גרוטאה של מסוק שנפל משמיים. במאמץ יוצא מן הכלל, שאפילו טייס מנוסה היה מתקשה לעמוד בו, הצליח קפיטן יוקי להטות את ה"כפיר" הצידה, למנוע את ההתנגשות ולעצור בקצה המיטה ממול. אילו חיכה עוד שתיים-שלוש שניות, לא היה ביכולתו לעצור את המטוס לפני ההמראה והיתה מתרחשת התנגשות נוראה.

לאט סב המטוס והתקרב, הפעם מצד שני, אל הגרוטאה שנחה ממש באמצע המסלול. שלושתם עצרו וירדו. ואת מי לדעתכם מצאו שם?

את היתוש.

כמובן,

היתוש שאבא של רני ריסס בלילה וגרם לו הרעלה קטלנית.

בכוחות משותפים אחזו בגופתו של היתוש והשליכו אותה מקצה המיטה אל התהום למטה, אל הרצפה. ואז שבו למטוס, התניעוהו פעם נוספת, וחזרו לנקודת הזינוק, והפעם עברה ההמראה ללא כל תקלה, ורק אבבטן התאונן על כאבים בגב. לאחר כחמש שניות של טיסה מהירה ניווט קפיטן יוקי בזהירות את המטוס הקטן אל בין שני שלבים ענקיים בתריס חדרו של רני, והחוצה, אל האור החזק, השופע, אל מרחב השמיים הכחולים.

*

ככל שהתרומם המטוס כן התרחש בו פלא שנראה מנוגד לחוקי-הטבע. בדרך-כלל הולך וקטן מטוס המתרומם מן הקרקע. אך קפיטן יוקי לא היה טייס רגיל. במקביל למכשירי-הטיסה הפעיל גם את מדחס-החלל והגדיל את המטוס ונוסעיו בחזרה לממדיהם הרגילים, ולכן המטוס, שתחילה נראה קטן מטיסן, וגודלו הצטייר כמטוס הנמצא כבר גבוה-גבוה בשמיים, גדל והולך תוך כדי נסיקתו , ומשום כך – בעיני המסתכל בו מן הקרקע – נשאר גודלו קבוע כל אותה עת, כמידתו של טיסן קטן, ודומה כאילו אינו מתרחק כלל אלא נמצא כל הזמן תלוי בנקודה אחת בחלל.

ממרומים, מחופת-הטייס השקופה, היה המראה מרהיב. מגדל שלום. תל-אביב הענקית וכל הערים הסובבות אותה. עננים אחדים, כפקעות צמר-גפן, נותרו עד מהרה למטה. הים. נמל אשדוד ובו הספינות הקטנות, המזח והרציפים. כל דרום הארץ: מושבים, פרדסים, קיבוצים. הקיוסק של הקציצות הספוגות-שמן בצומת-אחים. עיירות וכבישים. באר-שבע. הכיפה המבריקה למרחוק של הכור האטומי בדימונה. הירוק התחלף באדמת ערוצים חומים-צהבהבים. זה הנגב. מצפה רמון. המכתש הגדול. התרמוס ובו הקפה החם עבר מיד ליד, והקפיטן יוקי אף הוציא, מי היה מאמין – סלסלה מלאה לחמניות חמות ופריכות, קוביות קטנות של חמאה קרה, וצלוחיות נייר-אלומיניום זעירות ממולאות בריבת אוכמניות שוויצרית שחורה וטעימה.

אבבטן הסופר כמעט שלא התבונן בשעת הטיסה בנוף אשר למטה. גם לא בענן קרוב אשר היה מופיע מדי פעם, תלוי ככתם לבן מתחתם, אלא זלל את הלחמניות הטריות בחמאה ובריבה, ואת הפירורים ניגב רק כל שלוש לחמניות.

רני אכל בנימוס לחמנייה אחת, לגם מן הקפה (הוא התבייש לבקש כוס קקאו. בחללית 'נגה' היה ברז מיוחד לקקאו חם. אבל במטוס "כפיר"? אפילו במטוס "כפיר" משוכלל תלת-מושבי טרם הגיע חיל-האוויר הישראלי לשכלול שכזה!) – והמשיך להתבונן כלפי מטה. הערוצים הקטנים היו מתלכדים לערוצים רחבים יותר והללו נופלים לוואדי רחב. על הקרקע הצטייר במהופך מעין גזע עץ השולח ענפים שמסתעפים לענפים דקים יותר, כמו בציור שטוח.

"אנחנו נוחתים בשדה-התעופה?" שאל רני.

"לא. זוהי נחיתה סודית."

השמש עלתה במזרח כשהיו בערך מעל באר-שבע ועתה הציפה את הנגב באור בוקר קריר (אם אפשר לומר על האור שהוא קריר), ואחרי רגעים אחדים הם עברו על פני יוטבתה. לרני התחשק מאוד לקחת למזכרת צלוחית נייר-אלומיניום עגלגלה אחת, סגורה, של ריבה, אבל התבייש. למטה ראו את הבריכות העגולות, המלאות מים ירקרקים-שחורים של מכרות-הנחושת בתמנע. אבבטן הכריז בקול מתנגן:

"ללא ספק לִילִיסִימָה דואגת לי מאוד שלא חזרתי כל הלילה הביתה לישון. ומה הפלא? אוכל אולי לצלצל אליה מאילת?"

"לא." אמר קפיטן יוקי. "הנחיתה שלנו סודית וחשאית."

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

פשיזם

מסתבר שיאיר גולן "נותן הסימנים", לא לבד.

הכותבת ב"הארץ" הוותיקה, רות לומפ-אלמוג, ילידת 1936, הולכת גם היא בקו של מעסיקיה. אליבא דלומפ-אלמוג, (בניגוד לגולן) הפשיזם הישראלי אינו מתקופת נתניהו, אלא היה קיים עוד לפני הקמת המדינה.

ביומנה, אותו היא מפרסמת בעיתון, היא כותבת: "אמרתי לו (ליגאל שוורץ) שהשיר "מגש הכסף" של אלתרמן זה שיר דוחה, וסיכמנו שזה שיר פשיסטי."

(רות אלמוג – "יומן, סיכמנו ש'מגש הכסף' הוא שיר פשיסטי", "הארץ" 31.7.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.9024554

עכשיו הכול ברור. נתן אלתרמן הוא פשיסט הכותב שירים פשיסטיים, וכמובן שעצם הקמת המדינה גם היא אקט פשיסטי, ורות לומפ-אלמוג היא לוחמת בפשיזם. הידד.

אין ספק עמוס שוקן וליאוניד נבזלין ימשיכו להעסיקהּ בעיתונם.

הנבואה

בשלהי 1989, שבע שנים אחרי מלחמת לבנון, 16 שנים לפני ההתנתקות. הזמין אריאל שיינרמן-שרון אז שר המסחר והתעשיה, את גדעון לואי (לוי) "לורד האו האו הישראלי" לסיור בעזה מתוך הזייה שישכנע אותו להתנגד לכיבוש ערבי-מוסלמי של הרצועה.

לפני הנסיעה הוזמן גדעון לואי (לוי) לארוחת בוקר מפנקת שהכינה לו לילי בחווה, ויוצאים לדרך.

שיינרמן-שרון, ולואי-(לוי) יושבים במושב האחורי של הוולוו הממשלתי, נהג ואולי גם מאבטח במושב הקדמי, משוטטים בחוצות עזה, עוצרים מדי פעם ויורדים מהמכונית. שתי מכוניות מג"ב, אחת לפנינו ואחת אחרינו, מלוות אותנו בכוח זעיר, ליתר ביטחון. עזה, 1989.

שרון לא חדל להתלהב מהנוף ובה בעת להלך אימים: "בשדות המוריקים של קיבוצי הסביבה ("עוטף עזה" עוד טרם נולד), חקלאים יהודיים לא יוכלו לעבד את אדמתם," התנבא. "אני מדבר על טרור ארטילרי, על קטיושה בודדת שניתן לקחת על גב חמור ולהפגיז את הקיבוצים והמושבים כאן, פעם ביום, פעם בשבוע. ומה נעשה אז? נפציץ את מחנות הפליטים מהאוויר? נפגיז? נפגע בחיילים אמריקאים וצרפתים שישבו כאן לבטח, במסגרת כוח רב לאומי? זה ייראה בעולם יותר גרוע מהחיילים עם המקלות. לא נוכל לעשות זאת לעולם."

התלהבותו הגיעה לשיאה כשהגענו להתנחלויות. "תראה את האנשים הללו, את הנשים והילדים, זה לא עושה לך משהו?" שאל. עלינו על גג של שלד של בית שהלך ונבנה ברפיח ים. "לא נפלא כאן?" המשיך בניסיונותיו להלהיב. היתה לו תוכנית, לבתר את הרצועה בהתנחלויות.

למה עוד התנחלויות? "יש הבדל בין נוכחות צבאית שיכולה להיות זמנית, היום הצבא כאן, מחר לא, לבין חיים של אנשים בשטח, שבעצם חייהם כאן יוצרים מוטיבציה להגן ולהישאר." "אז לנצח נשב כאן?" "כן, לנצח." "במבחן הזמן."

(גדעון לוי ואלכס ליבק, "ב-1989 שרון לקח אותי לעזה, כדי להסביר למה אסור לסגת ממנה", "הארץ" 31.7.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/twilightzone/.premium-MAGAZINE-1.9032556

אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. (בבא בתרא י"ב, ב'). אריאל שיינרמן-שרון לא היה שוטה, וודאי שלא קטן. הנבואה שלו התגשמה במדויק.

ומה יש ללמוד ממנה? לא מספיק לספח לישראל את בקעת הירדן, אלא יש גם ליישב אותה כך שניתן יהיה לשמור שם את ריבונות ישראל לנצח. ללא ריבונות ישראלית על בקעת הירדן הנבואה של שרון תתקיים שבעתיים.

אגב מעניין ששרון דיבר רק על הקיבוצים, ולא על עיירות הפיתוח.

"ואהבת את אויבך"

מעולם לא היה נוצרי שקיים את הכלל הישועי לאהוב את האוייב ולהגיש את הלחי השנייה (מתי פרק ה', הדרשה על ההר) – יהודים אוהבי האוייב ומגישי הלחי השנייה היו תמיד.

טהראן

האקטיביסט הפרו-איסלמי, זונדר (קומנדו) משה, יוצר הסרט טהראן, הצהיר שמטרתו בסדרה שיצר היא לפרק את הדימוי השלילי של איראן שכל תכליתה השמדת ישראל, ולהציג את הפנים היפות שלה, שהרי ישראל בכלל זכאית ליחס של איראן התובעת את השמדתה בגלל תמיכתה בשאח הפרסי.

(תסריטאי "טהרן", משה זונדר: "אנחנו מציגים פנים אחרות ויפות של איראן", "הארץ" 27.6.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-MAGAZINE-1.8948923

ואכן בסדרה שיצר לא מוזכר כלל שאיראן מפתחת נשק גרעיני ומצהירה שמטרתה השמדת ישראל. להיפך, מסיבה בלתי ברורה בסרט, דווקא ישראל היא שמתקיפה את איראן, מתערבת בעניינים הפנימיים שלה, ומטוסים ישראליים סתם כך מנסים לפגוע בה. (אגב מאוד דומה לסרט "ואלס עם באשיר" המתחיל שישראל סתם כך פולשת ללבנון בלי כל סיבה).

הישראלים יוצאי איראן מוצגים כאיראנים האוהבים את איראן, ומצטערים בכלל שעזבוה והגיעו לישראל שם הם סובלים.

והסיפור המופרך על ראש חוליית המוסד – ישראלית ממוצא איראני, הבוגדת בישראל ומשתפת פעולה עם המשטרה החשאית האיראנית, המוצגת כאנושית ורחומה במטרה לסכל את התקפת חיל האוויר הישראלי.

האם הוא ישנֶה לגבי האיראנים את תפיסתם שבכל מקרה הם רואים ביהודים בוגדים?

לבנון

יגיל לוי, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, טוען כי ראיית ישראל את לבנון כפרוקסי של איראן היא רק "יצירה של בורות." על פיו, העוינות של לבנון כלפי ישראל היא בגלל "הכיבוש" של חוות שבעא, וקיום טיסות של חיל האוויר הישראלי מעל לבנון. ולכן על ישראל לעזור ללבנון הנמצאת במצב כלכלי קשה ולא להתנות את הסיוע בסילוק חיזבאללה מהממשלה.

(יגיל לוי, "על מה נלחמים בלבנון?" "הארץ", 30.7.20)

באינטרנט: "אולי במקום להילחם בלבנון ישראל תעזור לה?

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9029666

משוואת הכוחות החדשה

שלא נטעה. איראן הצליחה להגיע להישג היסטורי. איראן הצליחה לנטרל בעזרת הפרוקסי שלה, החיזבאללה, את פעילות ישראל בלבנון, ומעתה כנראה גם בסוריה.

איש חיזבאללה נהרג בלבנון, ובעקבות כך כל צה"ל והמדינה ערוכים בחרדה לנקמה של חיזבאללה.

כוחות גדולים של צה"ל נערכים הגנתית למתקפה קטנה, כשמערך הטילים האדיר, בהם טילים מדויקים הנמצא בידי החיבאללה, מנטרל את כוחה ההתקפי של ישראל לפעול בלבנון.

מעתה תהיה ישראל גם מנוטרלת בסוריה מהתקפות על משלוחי הנשק האיראנים, או נגד כוחות איראניים. מספיק שבכל מקום המיועד לתקיפה יימצא איש חיזבאללה, וישראל תימנע מלתקוף מחשש לנקמת החיזבאללה. אנשי חיזבאללה ימצאו בתפקיד האזרחים ששם סדאם חוסיין בעיראק כהגנה מהפצצות.

איך יוצאים מהמלכוד?

על מה ההפגנה?

המפגין דני גולן מציג את ההיסטוריה הציונית המשפחתית שלו,  ומספר שהוא מגיע מזיכרון יעקב להפגנות בירושלים נגד נתניהו.

"אינני בוגד. אינני שמאל. אני ציוני ישראלי. רוצה להציל את ישראל מהשקיעה אל הבוץ." ("חדשות בן עזר", 1562)

ואכן מי יכפור בציוניותו וביושרו של דני גולן. אני מאמין לכל מילה שלו.

הבעייה היא מה מטרת ההפגנה? האם מטרת ההפגנה שלו היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית? האם הוא נגד החוק? הרי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו, מערכת המשפט עושה עכשיו את עבודתה. לפי חוקי היסוד של מדינת ישראל אדם זכאי עד שהוכח בבית משפט אחרת, ואדם ללא הרשעה יכול לכהן כראש ממשלה. אז ההפגנה היא נגד חוקי היסוד של מדינת ישראל?

מי שמפגין נגד הדמוקרטיה הישראלית ונגד חוקי היסוד של ישראל במטרה להביא לחילופי שלטון ולא בבחירות הוא פשיסט.

בהפגנה מונף למשל דגל טורקיה:

https://twitter.com/YinonMagal/status/1288201438167027713

האם דני גולן הציוני מזדהה עם זה?

אחד ממארגני ההפגנות, חיים שדמי, קובע "זו לא מחאה, אלא מלחמת אזרחים שאנחנו חייבים לנצח בה."

https://rotter.net/forum/scoops1/645902.shtml

ועוד מוסיף: "מדינת ישראל קמה להציל את היהדות מעצמה." אגב העמותה של חיים שדמי, ("קריים מיניסטר"), המפגין כאילו נגד השחיתות, בעצמה עוברת על החוק:

https://mobile.twitter.com/arutz20/status/1288853710479687682)

המפגינים כותבים על שלט: גם מוסוליני, צ'אוצ'סקו, וקדאפי סירבו להתפטר...

https://rotter.net/forum/scoops1/645862.shtml

האם דני גולן תומך בהפגנה למען מלחמת אזרחים כזו?

אם דני גולן רוצה בכנות להפגין נגד השחיתות יבורך, אבל שיפגין נגד שחיתות אוניברסלית, שיפגין גם נגד גנץ, אשכנזי, לפיד, וברק, ועוד, ולא רק נגד נתניהו.

עוד הפגנת נשים

הנשים האיסלמיות הרחומות

רג'אא' אל-חלבי, יו"ר תנועת הנשים של חמאס, אמרה בנאום ששודר בערוץ אל-אקצא (חמאס/עזה), שהסכסוך עם האוייב הציוני הוא קיומי ולא מאבק על גבולות: לא נסתפק מחלק מהאדמה, כל האדמה שלנו. אין כאן מקום לאוייב הציוני הזה שבאו מכל העולם. "אנחנו ידו של אללה על האדמה, והיד הזו תמגר את בני ישראל. אללה הביאם לפלסטין כדי שכאן יהיה מקום קבורתם."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?245_y

מעניין מה עונה לה גולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון – המהגרת "הבלתי חוקית" מווילנה?

בגידת יהודי ארה"ב

לאחר ה"בשורה" של פטרוס ביינרט על הצורך המוסרי בחיסול מדינת היהודים, הצטרף למקהלת האוטו-אנטישמים היהודים גם השחקן היהודי-קנדי-אמריקאי, סת' רוגן.

השחקן והקומיקאי סת' רוגן, מקדם בימים אלה את סרטו החדש, "An American Pickle", בו הוא מגלם מהגר יהודי שנופל לתוך חבית של מלפפונים חמוצים בניו יורק בשנת 1919, ומתעורר 100 שנים לאחר מכן.

בנוסף, סיפר רוגן על האנטישמיות שחווה בימי חייו ואמר: "אני זוכר שאבא שלי אמר לי 'אנשים שונאים יהודים. רק תהיה מודע לזה. הם פשוט שונאים,' ולמען האמת אני שמח שהוא הנחיל בי את זה מגיל מאוד צעיר, כי אם הוא לא היה עושה את זה, הייתי בהלם תמידי מכמה בני זונות בעולם שונאים יהודים, כי הם שונאים! זה מחלחל ובלתי פוסק ומופנה כלפי כל כך הרבה יהודים עד שזה מבלבל אותם והם לא חושבים שזה נכון. השקעתי הרבה מחשבה בלמה זה קורה... אנשים פשוט שונאים אנשים שלא נראים כמוהם... אני חושב שלאנשים יש גם פחד מוזר מאנשים שנראים כמוהם אבל לא מאמינים באותם הדברים שהם מאמינים בהם."

ואז פתאום מתפרצת אצלו השנאה העצמית ליהודים וליהדות.

רוגן, שהתחנך בבתי ספר יהודיים בוונקובר שבקנדה, אמר כי "האכילו אותו כמות אדירה של שקרים בנוגע לישראל," וכי הוא תוהה מדוע המדינה צריכה בכלל להתקיים. "מבחינתי זה נראה כמו תהליך מחשבתי מיושן," אמר רוגן, "אם הסיבות הן דתיות, אני לא מסכים איתן משום שאני חושב שדת זה טיפשי. אם הסיבות הן שימור העם היהודי זה גם לא הגיוני כי שוב, לא שומרים משהו שרוצים לשמר במקום אחד – במיוחד אם המקום הזה הוא מוכח כבלתי יציב."

כשנשאל מה דעתו על יהודים שאינם בוחרים לגור בישראל, כמו אלה שעברו למדינות אחרות לאחר מלחמת העולם השנייה, ענה רוגן: "זאת אסטרטגיה יותר טובה. אתה לא שומר את כל היהודים שלך בסל אחד."

"בתור יהודי האכילו אותי כמות אדירה של שקרים על ישראל לאורך כל חיי! הם לעולם לא אומרים לך את זה, דרך אגב, שהיו שם אנשים. הם גורמים לזה להיראות כאילו המקום הזה פשוט ישב שם ריק, כאילו הדלת המזדיינת היתה פתוחה!... הם שוכחים לכלול את החלק הזה בפני כל אדם יהודי צעיר."

מארק מארון  המראיין שלו [גם הוא שחקן] וממוצא יהודי גם הוא, ואף מתלוצץ על כך במופעי הסטנד אפ שלו, הגיב ואמר: "אני מפחד לדבר על זה," ורוגן הגיב: "אני מפחד מיהודים! אני מאה אחוז מפחד מיהודים."

רוגן, הנשוי לאישה בשם לורן מילר, אמר כי זה מקרי לחלוטין שהיא יהודייה, וכי לא היתה לו שם בעייה להינשא לגויה. "זה מפריע לה שאני אומר את זה," הודה, "כי היא רוצה שליהדות שלה יהיה ערך מסוים עבורי, למרות שאין לה בשום צורה ואופן."

https://www.mako.co.il/culture-articles/Article-b3ce136e6499371027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הזדהות היהודי עם שונאיו היא תופעה ישנה. אובדן הזהות היהודית והרצון להתבולל ולברוח מסכנת האנטישמיות מוכרת גם היא בהיסטוריה,

אם לנוכח עליית האנטישמיות בארה"ב סבורים אותם יהודים כי תמיכתם בחיסול מדינת היהודים ושלילת הזכות לריבונות רק מהיהודים בניגוד לכל העמים כולל הערבים-המוסלמים – תביא להם אהדה וחיבה מקרב האנטישמים באמריקה ובעולם – הם עלולים להתאכזב, חיסול מדינת היהודים לא רק שלא יוריד את האנטישמיות בארה"ב, אלא רק יגביר אותה.

הלהטבי"ם והכופרים באיסלאם

הפונדמטליסטים המוסלמים אויבי המין האנושי

חברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) חלוקים ביחס ללהטב"ים. בהצבעה על חוק ההמרה בכנסת הצביעו נגדו רק חברי כנסת שאינם מוסלמים. איימן עודה הכופר האחמדי, עאידה תומא סולימן, הכופרת הנוצרייה, ועופר כסיף – הכופר היהודי.

בדומה לאחמדינז'אד שטען כי באיראן אין הומואים, טען ח"כ וליד טהא מרע"ם ("התנועה האיסלמית"-"האחים המוסלמים"-"החמאס") כי התופעה ההומואית כמעט ואינה קיימת בחברה הערבית בישראל.

(ח"כ ברשימה המשותפת: "התופעה ההומואית כמעט שאינה קיימת בחברה הערבית בישראל", "הארץ", 27.7.20)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.9021305

הגדיל לעשות הכופר ה"מייחד" (דרוזי הוא כינוי גנאי מוסלמי) סלימאן מצאלחה. מצאלחה לועג למוסלמים המבטיחים בגן עדן נערים, ואפשרות לבחור מין, ומספר על "טיפול המרה" שעבר הח'ליף העבאסי, אל-אמין, על ידי אימו, זוביידה. כאשר זו ראתה שהוא סולד מנשים ודבק באהבת גברים, היא הלבישה עלמות חן בלבוש גברי והביאה אותן לארמונו כדי להניא אותו מנטייתו. הטיפול שלה לא צלח והוא המשיך לדבוק בשלו. הוא אף ידע לחרוז את אהבתו למאהב שלו: "כַּוְּתַ'ר הוּא כָּל עוֹלָמִי וְהוּא דָּתִי. הוּא חָלְיִי וְהוּא רְפוּאָתִי."

לעומתו המאמר של ד"ר מוחמד סלאמה חסן, ראש מועצת פוסקי ההלכה המוסלמית בארץ, שהתפרסם באתר "כל-אלערב", שכתב: "לכל מי שמקיימים את הסטיות, קוראים לעצמם גאים וטוענים שכל מעשיהם הם עניין של חופש הפרט, נאמר: אתם שקועים בתאוות ובאשליות, אתם מאיימים על האנושות בכלייה, ואתם אויבי המין האנושי." כיאה לזן הזה של אנשי דת, הוא אף הרחיק לכת וכתב: "לא נשלול את האפשרות שהקורונה, למשל, היא עונש מאלוהים לבני האדם בשל מעשי הפריצות והסטייה מדרך הישר."

"השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור, בין הפונדמנטליסטים למיניהם לבין הדור הערבי החדש. למקרא דברי הבלע הללו לא קשה לנחש מי הם האויבים האמיתיים של המין האנושי, תרתי משמע."

(סלמאן מצאלחה, "אויבי המין האנושי", "הארץ" 29.7.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9026480

הפיכת אגיה סופיה למסגד – הדוגמה של ארדואן

הדוגמה של הפיכת כנסיית אגיה סופיה (החוכמה הקדושה) למסגד בידי הסולטן ארדואן אמורה היתה לאותת לישראל להפוך את מסגדי הר הבית לבתי כנסת. שהרי מעטים המעשים הבזויים בהיסטוריה דוגמת הפיכת הר הבית למסגד מוסלמי, ואת כנסיית אגיה סופיה למסגד. אבל זה מגביר דווקא את תאוות הכיבוש של המוסלמים.

אחמד ואיש נופל, פרופסור-דת עבר-ירדני, אמר בתוכניתו בערוץ ירמוכ (ירדן), שדנה בהפיכת אגיה סופיה באיסטנבול, למסגד: "אם נשחרר מחר את פלסטין, לא נשאיר את בתי הכנסת על מקומם, נעקרם מן השורש, על אנשיהם, ונשליכם לים."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?246_3

נעמן כהן

* * *

במלאת 142 שנה לקניית אדמת פתח-תקווה, בקיץ 1878

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

התלם העברי הראשון

ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושוע שטמפפר ואנכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עלי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושוע שטמפפר, אשר בתפסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה"הקפות" כמה וכמה פעמים ללא כל דבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנכי בשדה, להמשיך בעבודת-החולין הרגילה.

המחרשה העברית הראשונה ננעצה, אולם... בקושי זזה ממקומה הלאה, ובכבדות התנהלה. השוורים לא יכלו לה למחרשה האירופית הכבדה באדמת הסַלג הקשה. אדמה זו הטעתה אותנו בצבעה השחור. חשבנוה לעדית, בדומה לאדמה השחורה של חוץ-לארץ. היא גם היתה עדיין יבשה למחצה ואי-אפשר היה להמשיך בחריש. מיד נשלחתי לשרונה ואביא משם פרדות טובות.

למחרת החלונו מחדש ובהצלחה. אני חרשתי בזוג פרדות אחד וערבי שלמדתיו לנהוג בפרדות – בזוג השני, ועמנו מחרשות מספר. אבא עם זוג אחד חתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך. וכן היה זורע במענית לפנינו. משך השבועים ימים נזרעה ככר גדולה. החל מסביבת הבאר מזרחה, עד לגדות ואדי אבו ליג'ה. כדי להבטיח את עצמנו להבא בבהמות-עבודה מתאימות, נשלח מ. ל. כ"ץ לקנות שוורים דמשקאיים וגולניים, ואף הצליח להביאם במהרה.

אותו חורף היה עני מאד בגשמים עד לימות הפורים. אולם שדותינו הוריקו ונראה היה שהאדמה תיענה לעובדיה. הערבים שבסביבה המעיטו לזרוע בגלל עצירת הגשמים. גם פחד הארבה הכבד שעלה על הארץ בשנה החולפת והחריבה, עוד היה מוטל עליהם. קמתנו החזיקה מעמד עד בוא גשמי הברכה בחצי השני של החורף, ותקוותינו היו מרובות. אכן בעתיד נוכחנו כי רבות מתקוותינו נתבדו: השוורים הדמשקאים מתו כי לא יכלו לסבול את האקלים ומגפה פרצה בהם. האדמה השחורה הכזיבה, כי היתה כבדה לעיבוד ורזה מיבול. עתידים היינו להיוכח במשך הזמן, כי האדמה הטובה בארץ היא החומה או החומה-צהבהבת, או האדמדמת. גם המחרשות הכבדות שהפכו את האדמה ללבני "זכוכית" הכזיבונו, ורבות גששנו באפלה עד שלעתים תכופות ראינו עצמנו אנוסים לחזור אל ה"מסמר" הערבי, ביחוד בהכנת הקרקעות לתבואות-קיץ. אכן, בינתיים היינו שרויים במצב-רוח טוב למראה שדותינו היפים.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

[שני נספחים שאינם מופיעים בספר "התלם הראשון"]

65 שנה לחריש הראשון בפ"ת

[עיתון "הבקר", 12.11.1943. עמ' 8]

במעמד חגיגי בפני קהל של 1500 איש נערך אמש מאולם "היכל" בפתח-תקוה שידור למלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון במושבה.

אחרי דברי פתיחה של מנהל השעה העברית מר י. זלוטניק נאם ראש עירית פתח-תקוה י. [יוסף] ספיר ותוך דבריו שילב הישיש יהודה ראב את זכרונותיו על אותו יום לקול תשואות הקהל.

לאחר דברי ברכה של הרב כ"ץ מסר נציב המחוז מר קרוסבי את ברכת השלטונות "לדרכה וגידולה הבלתי פוסקים" של פתח-תקוה. בירכו עוד ה' [יצחק] בן-צבי מטעם הסוכנות וא. [אפרים] גיסין יו"ר הסתדרות החקלאים בשם התאחדות האיכרים. אחרון בירך ה' וורבר בשם המרכז החקלאי.

בחלק האמנותי השתתפו מקהלת הפועלים בניצוחו של ש. [שלמה] קפלן, תזמורת "כנור ציון" של "מכבי אבשלום" ולהקת "בית תמר" בניצוחו של צבי פרידלנד.

כתום השידור נאם ה' ד. [דוד] בן-גוריון.

[אהוד בן עזר: "קול ירושלים" שלחו אז למשפחתנו הקלטה של דברי סבי יהודה ראב בן עזר, שנשתמרה על גבי תקליט בַּקַלִיט אצל בן-דודי אהרון בן עזר ולימים התקליט עבר אליי והעברתי את  ההקלטה לדיסק שאפשר גם להעתיק אותו. הדברים, בקולו של יהודה ראב, זהים לנכתב כאן בפרק "התלם העברי הראשון" בספר "התלם הראשון". יואל משה סלומון לא היה באותו חריש].

יום פתח=תקוה

[עיתון "דבר", 14.11.1943. עמ' 1]

החגיגה ב"היכל" ליום מלאת 65 שנה ליסוד פתח-תקוה, עברה באוירה מרוממת. המשא של ד. בן-גוריון ודברי יהודה ראב בן 85 העלו את החגיגה למאורע רב ערך בחיי המושבה. ברטט רב נשמעו דברי י. ראב שסיפר כיצד יצאו לחריש הראשון, מיסדי פתח-תקוה: מ. י. סלומון, יהושע שטמפר, ד. גוטמן ואחרים.

ד. בן-גוריון נתקבל בחמימות רבה. כאשר היו"ר י. ספיר אמר: רשות הדיבור לבן-גוריון, פרץ הקהל במחיאות כפיים ממושכות.

בן-גוריון אמר: לא יכולתי למנוע מעצמי את הזכות להשתתף בחג זה גם מטעם אישי, כי כמה זכויות לפתח תקוה בחיי. לפני 37 שנים, כשעליתי על החוף, באתי ליפו אולם לא הרגשתי שם שאני בארץ ישראל ועל אף הפצרות חברי יצאתי מיד לפתח תקוה ורק פה הרגשתי שהגעתי לארץ ישראל. בפתח תקוה פרסמתי את המאמר הראשון שלי, על פתח תקוה ובתכנו – נגד פתח-תקוה, אולם שום מאורע פרטי לא ישוה למקום שפתח-תקוה תופסת בחיי האומה.

בתולדות הציונות ישנם תאריכים גדולים: ביל"ו, קאטוביץ, הקונגרס הציוני הראשון, אך מסופקני אם יש תאריך יותר רבולוציוני בהיסטוריה החדשה שלנו מאשר יסוד פתח-תקוה. הישוב הראשון של החקלאות המחודשת במולדת. אל נקפח את זכות הראשונים של מונטיפיורי שרכש את הפרדס הראשון, או של קרל נטר שיסד את מקוה ישראל. אבל מיסדי פתח-תקוה היו המתישבים הראשונים ואם יש בתוכנו אבות הציונות הלא הם מיסדי פתח-תקוה. חזון התקומה לא סר מעולם מחיי האומה, אולי מיסדי פתח-תקוה היו הראשונים שהעיזו לבצע. הראשונים שהפכו את החזון המילולי לדבר חיים. גם מגיני הגאֶטו לו היו מוצאים עוז בקרבם, אילולא חונכו על היסודות שעליהם הוקמה פתח-תקוה.

ד. בן-גוריון ניתח אחר כך את המצב הפוליטי ואמר: אנו עומדים בפני היאבקות ממושכת. בלי הנצחון על היטלר לא תהיה לנו תקומה, אולם הנצחון כשלעצמו אינו מביא עדיין את גאולת עם ישראל והימים הבאים ידרשו מאתנו עוז והעפלה. מחכים לנו הנגב ושטחי שממה אחרים.

אין אנו נושאים את נפשנו לביטול הספר-הלבן בלבד, ביטולו אינו אלא "הוצאת העז מהחדר". תפקידנו להכשיר את הקרקע בשביל ההמונים אשר ינצלו מצפרני היטלר ולהעבירם הנה. עלינו לראות את המערכת בכל חומרתה ואני יכולים לראותה ללא יאוש. בוטחים אנו בכוח יצירתנו ובכוח עמידתנו. באלה נפנה בראש מורם ונתבע את עלבון האומה בכל הדורות, נתבע החזרת המולדת.

הקשבה מתוחה היתה באולם בשעת נאומו של בן-גוריון. היו"ר י. ספיר אמר: "אנו מקוים כי ברצונו או שלא ברצונו יוסיף בן-גוריון לעמוד בהנהגת התנועה הציונית".

בראשית החגיגה ובחלק ששודר בראַדיו דיברו: "ראש העיריה י. ספיר, יהודה ראב, הרב כץ, מושל המחוז קרוּסבי,  א. גיסין (בשם התאחדות האכרים), פ. וירבר (המרכז החקלאי). כן הוקראו מכתב ברכה מאת י. בן-צבי בשם המוסדות הלאומיים.

בתכנית האמנותית השתתפו מקהלת הפועלים בניצוחו של ש. קפלן, החוג הדרמטי ליד "בית תמר", תזמורת "מכבי-אבשלום" וצ. פרידלנד.

[תודה מיוחדת לניצה וולפנזון שהעבירה לנו את שני הקטעים האחרונים האלה]

* * *

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[בעקבות פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

[כאשר נפגשתי לשיחה עם דוד בן-גוריון באוגוסט 1966, לא ידעתי שהוא הופיע בשנת 1943 יחד עם סבי יהודה ראב באולם "היכל" בפתח-תקווה בחגיגה למלאת 65 שנה לתלם הראשון. אבל מסתבר שהוא ידע שאני נכדו של יהודה ראב, אם כי לא הזכיר בדבריו את החגיגה ב"היכל", שם ודאי פגש בסבי. אני הייתי אז בן שבע ולא לקחו אותי לאירוע, אבל אני זוכר כיצד סבי, בעזרת אבי בנימין, התכונן לנאום שהיה כתוב על דף.

כאשר נפגשתי ב-1966 לשיחה עם דוד בן-גוריון, לצורך סדרת הראיונות שלי ב"מאזניים" – "מחיר הציונות", שנדפסה לבסוף בספרי "אין שאננים בציון" (1986) – בן-גוריון היה בן 80, צעיר ב-4 שנים מגילי כיום. אני הייתי בן 30.

"הישיש יהודה ראב" נאם באולם "היכל" בהיותו בן 85, והוא מבוגר רק בשנה אחת מגילי כיום!]

* * *

סיסמת ההפגנות המטורללות:

רק אם נסלק את נתניהו

תסולק הקורונה

והחיים יחזרו למסלולם הרגיל!

* * *

מאיר עוזיאל, ציטוט: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.2020)

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במכתבך העיתי 629 מיום 28.3.2011 פירסמת את דבריו של מיכה לימור ב"יקינתון" 243. לימור כתב אודות הספר "לבד בברלין" ונתן שלושה הסברים מדוע הפך לרב מכר. ההסבר השלישי היה שיש הקבלה בין האוירה ששררה בגרמניה הנאצית אותה הגדיר כ"התבהמות של חברה תרבותית" למה שהתחולל כאן אצלנו באותן שנים.

תגובתך לדברי מיכה לימור שללה את הסברו וסיפקת הסבר משלך לפיו אנו ניצבים מול איומים קיומיים מצד הערבים ולכן אין הקבלה בין שינאת הגרמנים ליהודים לשינאתנו את שכנינו.

לאור ונוכח ההתפתחויות והשינויים שהתחוללו במשך 9 השני שחלפו מאז מסקרן אותי מאוד לקרוא דעתך היום על סוגיה זו. אני סבור ש"אווירה" היא ביטוי אמיתי ואותנטי למתרחש בנפש ולב העם או "העם" וממנה ניתן, וחובה, לגזור תובנות לא מעטות.

תודה על התייחסותך,

בברכה,

אבנר לוין

אהוד: אלה דבריי באותו גיליון: "ההסבר האחרון אינו מקובל עלינו למרות שהוא מקובל לאחרונה על לא מעט סופרים ואינטלקטואלים חשובים שלנו בדרכם לפרסים ולפרסום בארץ ובעולם. אין אצלנו שום תופעה מיוחדת של "התבהמות" (אלא אם אתה מתכוון לטבח באיתמר, לפיצוץ האחרון ליד האוטובוס בירושלים או לעיתונאים מסויימים ב"הארץ"!) – יש אצלנו המאבק שלנו לשרוד, מעטים מול רבים, מול העולם הערבי והמוסלמי המאיים עלינו, גם בתוך גבולות "הקו הירוק" – מאבק שאין בו שום גזענות ושום דימיון להיסחפות הגרמנית-הנאצית לשנאת היהודים ולהשמדתם!" [28.3.2011].

עד כאן – ואין אצלי שום מילה על שנאתנו-כביכול לערבים ושום הקבלה גרמנית-"נאצית" למצבה של ישראל אז וכיום – ולכן אני לא מבין על מה אתה מדבר.

וזה המאמר שכתבתי אז על הספר:

אהוד בן עזר

"לבד בברלין" של הנס פאלאדה –

עיר של חלאת אדם

עברית: 2012

פורסם ב"חדשות בן עזר" מיום 20.9.2012

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן,  אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם. 

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

* הנס פאלאדה: "לבד בברלין". תרגום יוסיפיה סימון. הוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", 2012.

* ציטוט: לאחר שהבורסה [בארה"ב] חוזרת לעלות, פרעות הפרוגרסיבים נרגעו, האבטלה נחתכה בחצי, והנשיא עולה בסקרים – החליטו עוזריו של הקשיש ביידן להוציא אותו שוב מן המרתף, ולאוורר אותו. האיש תקוע במרתף כבר חודשים, האיוורור הקודם, לפני חודש, היה אסון.

הוא נכנס מבוהל כולו לאיזה מרכז קהילתי [סרטון], הוריד את המסיכה, שאיתה הוא מתעסק בכל איוורור, ו... שכח איפה הוא נמצא, ישר על ההתחלה. שימו לב למבט הבהלה על פניו, כשראה את איתותי עוזריו.

כשהבין מפרצופי עוזריו את הצרה, הוא ניסה להפוך את זה לבדיחה. מדובר באדם שבנובמבר יהיה בן 78, וקרוב לוודאי שהוא סובל מדמנציה.

אין לכם רחמים, להתעלל כך בקשיש מבולבל? כמה אכזריים יכולים "הדמוקרטים" להיות?

ועוד מילה: הצוות שלו הודיע שהמיסים יועלו בחזרה, אם הוא חלילה יזכה. מס החברות מ-21% אצל הנשיא טראמפ ל-29%, וכן יבוטלו כל קידוחי פצלי הנפט והגז, כלומר, מחיר הנפט יחזור ל-100 דולר לחבית, כולל התלות בערבים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 30.7.2020

* ציטוט: גשם של פיצוצים במרכז "משמרות המהפכה", הלילה [31.7], בעיר האיראנית תבריז, איזור הטרמינאל הישן, והסרטון הזה פורסם בידי גורמים אופוזיציוניים.

בעוד בובות הברבי המכונות "כתבים צבאיים" ממשיכות להיות מעודכנות 20 שנה אחורה, ולרעוד מפחד, מישהו נותן עבודה, בסרט הפופולארי. ציפינו שיהיו עוד פיצוצים, והם כבר מעל 20 מקרים של פיצוצים מסתוריים. יד נעלמה מנקה את איראן. למה לא דורשים מהם לשלם על העבודה? מה, בחינם?

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 31.7.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: לנוכח קיצוץ וחיסול המשטרה בידי "הדמוקרטים" והפרוגרסיבים מודיעים ארגוני המשטרה בארה"ב (ובני משפחותיהם) על תמיכה בנשיא טראמפ בבחירות. בטקס עם השריפים של מדינת פלורידה הודיע הנשיא שתמיד ולעולם יתמוך במשטרה ובצבא, וזוכה למחיאות כפיים נלהבות [בסרטון]. בצבא, על מיליוני האנשים שבו ובני משפחותיהם, אחוזי התמיכה בנשיא גבוהים מאוד.

הוא [טראמפ] התייחס לג'ו ביידן ואמר:  הוא תומך בפגיעה במשטרה, "אבל אל תכעסו עליו יותר מדי, אין לו מושג על מה הוא מדבר. לפעמים הוא קורא מה שכותבים לו, ולפעמים לא. בקרוב גם את זה הוא לא יוכל לעשות."

הוא [טראמפ] הזכיר את הפרוגרסיבים: "יש אנשים קיצוניים, ביניהם אלכסנדריה אוקסיו קורטז (קורא את שמה בלעג). עוד ביוטי, אילהאן עומאר, שלא אוהבת את ארצות הברית (קריאות בוז בקהל והתייחסות שהצחיקה את הנשיא), ורשידה טאליב, עוד אחת, זה גדול, ואלה כולם רוצים לקצץ ולפזר את המשטרה, יחד עם ברני (סנדרס) המשוגע."

ומה מפרסמת הסומאלית עומאר לתומכיה? זו שקיבלה מקלט כפליטה, ובמקום להגיד תודה לאמריקה, היא רוצה לאסלם אותה? – "עם ביידן יש לנו הזדמנות לממש את המצע הפרוגרסיבי ביותר שהיה אי פעם." תרגום לסומאלית: "נשתמש בביידן הסנילי והטיפש, כדי להרוס את ארצות הברית, נכניס מיליוני פולשים מוסלמים, ונהפוך אותה לוונצואלה, ואז נזרוק אותו."

לאותם שוטים או תמימים, שעדיין אינם מבינים – הנה המזימה לפניכם [בסרטון]. אל תגידו אחר כך, לא ידעתי, עכשיו אתם יודעים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 1.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* אהוד היקר, תודה גדולה על פרסום המאמר שלי על ספרה של שרה אהרוני, וברור ששמחתי מאוד על פרסום הרשימה של דוד מלמד על ספרי.

קראתי את הסיפור שלך על חיימקה ימי, ואני מקווה שלא תכעס אם אציין שיש בו מהתכונות של הגיבור שלי בספרי החדש "באתי, ראיתי, חוויתי".

פירסמת משירי אסתר ראב על הגלבוע שהוקדשו לכפר יחזקאל. אני גרתי בכפר יחזקאל במשך 9 שנים (1960-1951), ואחד הטיולים המועדפים בשבת היה להגיע למעיין חרוד ולעלות על הגלבוע. חברים משם אמרו לי שאסתר ראב התגוררה בבית שאנחנו השארנו כשעזבנו את המושב.

ארנה גולן כותבת פרשת חיים מעניינת של מחנך בשם משה שלגי, שהיה לו רומן עם תלמידתו. אני מבין שהרשימה הזאת ראתה אור ב-2014, אבל זאת הפעם הראשונה שאני קורא אותה – פרשה מרתקת, וסוף עצוב מאוד.

שלך בתודה עמוקה,

משה גרנות

        * * *

אהוד בן עזר

שני שירי אהבה לט"ו באב

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

מתוך: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים, 2005.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל