פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1564

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באב תש"ף, 6.8.2020

עם הצרופות: 1. ילדי באר-טוביה על חורבות המושבה הישנה. 2. כמה מעובדי ארכיון באר-טוביה כיום.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: טַל וּמָטָר עַל הַגִּלְבֹּעַ. חֲסִידוֹת. // יוסי אחימאיר: מכתב למפגין. // עמוס גלבוע: ארבע תופעות שנשגבות מבינתי. // יורם אטינגר: יחסי ישראל-ארה"ב: מנטל לנכס. // מנחם רהט: תעשיית הבלופים: כל הרוצחים – ממחנה הימין! //  אורי הייטנר: צרור הערות 5.8.20. // אהוד בן עזר: החלטה פוליטית. // שרה אהרוני: על "גבורות", ספרו של יעקב ברזילי. // איליה בר-זאב: L'ultima cena  // עדינה בר-אל: באר-טוביה אז והיום. // יִצְחַק גָּנוּז: בָּלָדָה לַמּוֹרָה מֵאֶקְסוֹדוּס. // משה גרנות: "פלאפל התאומים" – שביב של תקווה. // מינה גורל: עיסה בימי קורונה. // יונתן גורל: קירבה למלך. // תקוה וינשטוק: מגפות. // סיוון רהב מאיר: היחס לצעירים האמריקנים – בושה: הם רצויים פה ולא "מפיצי מחלות"! // אהוד בן עזר: "אוצר הבאר הראשונה". פרק רביעי: הפסקה קטנה לשתיית תה ותיאור הנחיתה הסודית באילת. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך: ימי העליה השניה. רוחות מנשבות וערב מלחמה]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

*

טַל וּמָטָר עַל הַגִּלְבֹּעַ  –

שָׁחוֹר עוֹטֶה-הוֹד

וּכְבַד-שַׂרְעַף

עַל מַרְגְּלוֹתָיו-שְׂדוֹתָיו

יְרֻקִּים, חוּמִים;

נִיחוֹחַ-הַיּוֹרֶה

עַל יְרַק-הַשָּׂדוֹת

עֵדֶר-בָּקָר

מְנֻמָּר שָׁחוֹר-לָבָן

עַל קַו-הָאֹפֶק נָע

בֵּין גִּלְעָד לַגִּלְבֹּעַ,

עֵדֶר מְנֻמָּר

בְּדֶשֶׁן-שָׂדוֹת שׁוֹקֵעַ  –

בֵּין יָרֹק וָחוּם

דְּמֻיּוֹת נָעוֹת:

זְרוֹעוֹת מוּרָמוֹת כְּבֵדוֹת

כִּבְפֻּלְחָן,

דְּמֻיּוֹת אַדִּירוֹת:

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

מְסֻרְבָּלִים עַתִּיקִים

רוֹכְבֵי-פִּילִים סוֹאֲנִים:

מַחֲרֵשׁוֹת-עֲנָק

וְדִסְקוּסִים מְפַלְּחֵי-טְרָשִׁים;

צֶנְטוּרֵי-הַבְּרָכָה

זוֹרְעֵי-הַתְּנוּבָה

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

כְּבֵדִים, אַדִּירִים:

חֲדָשִׁים, עַתִּיקִים

בְּאַדְמַת-כְּנַעַן חוֹרְשִׁים  –  –

1963

חֲסִידוֹת

הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים

גַּפַּיִם לְבָנִים

שָׁטִים, אֲרֻכִּים  –

זֵר  –  עֲדַת מַלְאָכִים:

הִלָּה לְבָנָה, עֲגֻלָּה  –

עַל רֹאשׁ הַגִּלְבֹּעַ  –

מְרַחֶפֶת:

מְחוֹל-כְּנָפַיִם רָם,

הוֹלֵךְ, סוֹבֵב  –

עִגּוּל קָדוֹשׁ  –  הִלָּה

צוֹפָה מֵעָל:

כִּתְמֵי-דָּם

עַל הַגִּלְבֹּעַ...

חֲסִידוֹת צְחוֹרוֹת  –

חָגוֹת בְּעִגּוּל  –

אַט יוֹרְדוֹת

לַשָּׂדוֹת

שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם צוֹעֲדוֹת

לְלֹא קוֹל, לְלֹא הֶגֶה

זוֹ בְּזוֹ מַבִּיטוֹת:

שְׂפַת-אַהֲבָה,

שְׂפַת-אֵלֶם,

שְׂפַת-אֵלֶם,

וּדְמָמָה לְבָנָה.

1965

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

יוסי אחימאיר

מכתב למפגין

ביום שישי נחשפתי לראשונה לשמך, לסיפורך המרגש, בטור-האנטי-ביבי הקבוע של בן כספית, ב"מעריב". דומני שגם רוב הקוראים עשו עימך היכרות ראשונה כאחד מוותיקי ההפגנות בבלפור, וגם מגיבורי הקרב בחווה הסינית ב-1973. "תכירו את רמי מתן" – נאמר בכותרת המאמר, שהיכה אותי בהלם.

סיפור חייך מרתק, כל כך ישראלי. בית גידולך, גבורתך במלחמת יום הכיפורים. אתה מהגיבורים האלמוניים של המדינה, שסיכנו חייהם כדי להצילה מאלה הקמים להשמידה, ורק בנס ניצלו משדה התופת. שפר גורלך מגורל 163 חללי הקרב בחווה הסינית, במרה שבמלחמות ישראל. והנה, כעבור 47 שנה, אתה מגייס את חבריך הנופלים, וביניהם ירון גבעתי ז"ל, נמרוד גאון ז"ל, ישראל לב-ארי ז"ל, שלא ברשותם – למאבק-רחוב נגד ראש הממשלה. היאך לא ידעת להפריד בין זיכרון הנופלים הקדושים לבין מה שאתה וחבריך מחוללים בימים אלה בלב הבירה? היאך לא רעדו שפתיך כשהזכרת את שמותיהם בהקשר לאג'נדה הפוליטית המוקצנת?

האמת, לא הייתי כותב מכתב זה, הייתי עובר לסדר היום על הריאיון המגוייס עימך, אלמלא משפט אחד שהשמעת: "באוקטובר 1973 הצלנו את המדינה מאוייב חיצוני, היום אנו נלחמים להצילה מאוייב פנימי."

כך רשם המראיין את משפט-המחץ מפיך – ושניכם בוודאי חייכתם זה אל זה בסיפוק. לדידך, ראש הממשלה נתניהו הוא לא פחות מ...אוייב המדינה. כמו האוייב המצרי בשעתו, יש להילחם בנתניהו עד חורמה, לחסלו פוליטית, כדי "להציל את המדינה." זה אותו אדם, שהרבה לפני שנבחר להנהגה, כמעט שילם בחייו במלחמת ההתשה, לא הרחק מהחווה הסינית "שלך", והשתתף בכמה וכמה מבצעים להציל את המדינה. אחיו הבכור הקריב את חייו בחילוץ עשרות ישראלים מציפורני הטרור הערבי במבצע יוני. אז להגיד על ראש ממשלת ישראל שהוא "אוייב פנימי"? עד כדי כך שנאתך היוקדת מעבירה אותך על דעתך?

הבנתי שכבר כשנה אתה מפגין בבלפור – כלומר, עוד מלפני הקורונה ומלפני כתבי האישום. תיעובך את מר נתניהו הוא אפוא לא רק אישי, הוא פוליטי. לא תצליח להתכחש לכך. אתה וחבריך אינכם מכבדים את ההליך הדמוקרטי, את שלטון הימין, את הכרעת הרוב גם אחרי הגשת כתבי האישום. אינכם מאמינים במערכת המשפט. השלטים שאתם מניפים והקריאות שאתם משמיעים כבר "חרצו דין". הכרעת דין ברחוב הפרוע ולא במקום שבו היא צריכה להינתן.

כמובן, פסיקת בית המשפט שכתבי אישום אינם מונעים מראש ממשלה להמשיך בכהונתו, אינה מקובלת עליך. הבה תודֶה, אתה וכמה מחבריך המפגינים מונעים לא מהמצב הכלכלי ולא מהמצב הבריאותי, אלא ממשטמה אישית חסרת פשר.

נתניהו איננו טלית שכולה תכלת. ביקורת עליו לגיטימית בהחלט. אך מכאן ועד האמירה שיש כאן "דיקטטורה של אדם מטורף" – אין זו אלא שבך ובחבריך דבק הטירוף, שמסכן את אושיות החברה בישראל. מה אתה יודע באמת על "טיפוסים" (ביטוי שלך) כמו יריב לוין ואמיר אוחנה? והרי מדובר באנשים אידיאולוגיים מאוד, ישרי דרך ואמונה, שמגבים, למגינת ליבך, את ראש הממשלה, מאמינים בדרכם-דרכו הלאומית.

ובאיזו התנשאות אתה מדבר על עוזי דיין ואבי דיכטר? וכי שכחת את לחימתם באור ובסתר במשך עשרות שנים למען ביטחון המדינה? אין תרומתם ותעוזתם, כמו גם תרומת נתניהו, נופלת משלך. "אני שליח של החיילים שלי" – אתה מתיימר לומר. מהיכן אתה יודע מה היו ומה יכלו להיות דעותיהם הפוליטיות של הבנים היקרים, אלמלא נפלו וזכו להיות עימנו היום? מי שמך לדבר בשם ה-163, שלבטח דעותיהם היו נחלקות לפי החלוקה הפוליטית היום, אלמלא שילמו בחייהם. לבטח היו ביניהם כאלה שהיו בזים לך על התבטאויותיך חסרות המעצור.

את דבריך, רמי מתן, השמעת בערב תשעה באב. השנה יותר מבשנים עברו זה היה צריך להיות יום של חשבון-נפש פרטי ולאומי, שמדליק לכולנו נורה אדומה מפני שנאת החינם שפושה כמגפה בתוכנו, ואתה ממלביהָ. אתה וחבריך בהסתה החמורה שלכם, מסכנים את חוסנה של החברה בישראל, בליבוי ובליווי רוח גבית בתקשורת.

בתשעה באב קראנו (באדיבות מכון ממר"י) את דברי פרופסור ירדני, שהכריז בטלוויזיה הירדנית באין מכלים: "אם נשחרר מחר את פלסטין, נעקור את בתי הכנסת מהשורש ונשליך את אנשיהם לים."

אתה, רמי מתן, היית ממצילי המדינה באוקטובר 1973, איש לא ייטול את תרומתך ותרומתם של אלפי גיבורים אלמוניים לביטחון ישראל, אבל כיום אתה והמיעוט המפגין מחלישים מבית את ישראל, למצהלות האוייב החיצוני, שאינו מבחין בינך לביני – בניסיונכם לקעקע שלטון נבחר ולפגוע באושיות הדמוקרטיה.

זקנתך בבלפור מביישת את גבורתך בסיני.

יוסי אחימאיר

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

* * *

עמוס גלבוע

ארבע תופעות שנשגבות מבינתי

ברוח ספר משלי על "דרך גבר בעלמה": מדוע דורשים "להעיף" את נתניהו ולא מציבים שם אחד שיחליפו? האם אנשי המחאה הכריזו מלחמה עליי ועל משפחתי ויש להם קשר עם עולם המתים? מדוע צה"ל נוהג בחוליה של חיזבאללה כאילו היה ישו הרחום? ולמה ראש הממשלה לא פונה לכל העם  בקריאה לאחריות משותפת במקום להגיב ולהתנצח?

בספר משלי (לומדים היום?) מופיע  הפסוק הבא: "שלושה המה נפלאו ממני  וארבעה לא ידעתים:  דרך הנשר בשמיים דרך נחש עלי צור דרך אונייה בלב ים ודרך גבר בעלמה." ישנם כמה פירושים לפסוק הזה. הרווח הוא שמדובר בתופעות שנשגבו מבינת האדם. ברוח פרשנות זאת אני מעלה ארבע תופעות עכשוויות.

 הראשונה שבהן: איך זה שמול הזעקה והמחאה הקוראות לנתניהו להתפטר, לעוף לכל הרוחות, לא מוצב שום שם של אישיות שתתפוס את מקומו? שומעים רק קללות בהמיות נגדו ונגד בני משפחתו, אך לא שומעים  דברי שבח בזכות זה שיבוא במקומו. כלום! לא ראיתי שלט אחד שינקוב בשם המחליף.  הטבע האנושי דורש לדעת מי יבוא במקום. כאשר מדברים, למשל,  בכדורגל מי יחליף את ריאל מדריד, מעלים את שמה של ברצלונה או וולנסיה; כאשר אמרו מי יעיף, למשל, את קסיוס קליי (מוחמד עלי) מכס אלוף העולם במשקל כבד, הציבו מיספר שמות, ובראשם סוני ליסטון.

מה כן? מפליגים בתכונות האלוהיות שהמנהיג, שיבוא במקום נתניהו, יהיה ניחן בהן: נקי כפיים, לא לוקח שוחד, ישר דרך, שאין בו שום אישום פלילי, כזה שכולו ערכי, כולו חסיד הדמוקרטיה, ועוד כהנה וכהנה תכונות שכמעט מזכירות את המלאך גבריאל ואת אותו צדיק "שלא הלך בעצת רשעים ולא ישב במושב ליצים."

אבל, אנחנו לא מרחפים בשמיים, אנחנו חיים על קרקע של מציאות ושואלים: אייכה? ואין תשובה ואין שם!

השנייה שבהן: האם  אני ומשפחתי הפכנו לאוייב שיש להילחם בו, והאם למפקדי המלחמה יש קשר טכנולוגי נסתר עם המתים? מהיכן הפליאה? אחד מהלוחמים, אזרח ישראלי בשם רמי מתן, שלחם כמו רבים במלחמות ישראל הקשות, קבע בראיון בעיתון "מעריב"  כי "אם במלחמת יום הכיפורים לחמנו נגד אוייב חיצוני, הרי שהפעם אנו נלחמים נגד אויב פנימי."

לא רק זאת, הוא  דיבר בשמם של הלוחמים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים  ו"גייס" אותם למלחמה הנוכחית נגד האויב הפנימי.

האמת שאין לי שום מודיעין על כלי הנשק שבהם יילחם רמי נגדי ונגד בני משפחתי. זה יהיה הנשק של אז או של ימינו? דבר אחד ידוע לי בוודאות: אתה נלחם נגד 60 אחוזים  ממצביעי הלאום היהודי  בבחירות האחרונות; אתה נלחם נגד רוב פרלמנטרי שתומך בראש הממשלה, אתה נלחם נגד החלטה ברורה של בית המשפט העליון. היכן תמצא מדינה דמוקרטית שתתיר להילחם בה מבפנים, שתאפשר לך וללוחמים להשתולל כאחרוני הריקים והפוחזים? הלא אם באמת היה כאן "רודן", אם באמת היתה כאן "תורכיה" – כי אז לא היית מגיע בכלל לראיון.

השלישית שבהן: הכיצד זה הרוג אחד של חיזבאללה בסוריה גורם לטירוף מערכות בתקשורת שלנו, ולמהלך מביש של צה"ל. שבכוונת מכוון לא הורג חולייה של חיזבאללה ממרחק של כמה עשרות מטרים. נפלאה מבינתי. לגבי התקשורת, אין חדש. היא בשאול-תחתית בהידרדרותה. אבל צה"ל? כל התירוצים, שאיני נכנס אליהם, מדוע לא חיסלו, מבישים יותר מעצם המעשה.

הרביעית שבהן: נפלאו ממני תגובות ראש הממשלה. הוא כל הזמן מגיב. הוא כל הזמן מדבר כמייצג את מפלגתו בלבד. הוא כל הזמן מייצר רחש בחש סביב בחירות. טעות קשה. עם ישראל נמצא עכשיו בעיצומה של מלחמה דו ראשית: רפואית וכלכלית. צא ודבר אל כל העם וקרא לו לאחריות משותפת, שלי ושלכם כאחת. ישנה מציאות חדשה, צריך להסתגל אליה. הישועה לא תבוא רק מלמעלה. היא תבוא ביחד עם תרומה אישית של כל אחד ואחד למען המלחמה הכפולה שלנו – בריאות וכלכלה.

עמוס גלבוע

אהוד: נתניהו עושה בדיוק מה שאתה דורש ממנו: הוא פונה אל העם, ובייחוד מאז פרוץ מגיפת הקורונה, אבל האספסוף הנאור הסהרורי של ההפגנות, ועימו התקשורת "המידרדרת לשאול תחתיות", כדבריך – הם פשוט מחרבנים על נתניהו, לא רק בחצרות רחביה – ושום דבר לא יעזור! – כי מגיפה של טירוף מתחוללת במוחותיהם של המפגינים! – כמו הצגת בלונים מנופחים ורודים ענקיים של פאלוסים, אברי מין גבריים! – בהפגנה מול ביתו במוצ"ש האחרון!

* * *

יורם אטינגר

יחסי ישראל-ארה"ב: מנטל לנכס

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 2 באוגוסט 2020

תרגיל משותף של מטוסי F-35 של חילות האוויר ישראל וארה"ב התקיים בנגב ב-30-28 מרץ 2020, למרות שרוב התמרונים המשותפים של צבא ארה"ב בוטלו עקב מגיפת הקורונה.

התרגיל האווירי הדגיש את העמקת והרחבת שתופי הפעולה, לתועלת הדדית, מול איומים ואתגרים משותפים, אזוריים וגלובליים. לדוגמא, איומי האייתולות מאיראן, וארדואן מתורכיה (השואף לשקם את האימפריה העותומנית), "האחים המוסלמים" ודאע"ש המאיימים על קיום כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמקביל הצורך לשמור על עליונות טכנולוגית צבאית ואזרחית של ארה"ב וישראל. איומים ואתגרים אלו מאפילים על משקל העניין הפלסטיני בעיצוב האזור.

בעוד ישראל מפיקה תועלת מהיכולות הייחודיות של מטוסי הקרב האמריקאים, ארה"ב ממנפת את הניסיון המבצעי הייחודי של חיל האוויר הישראלי. צה"ל, ובמיוחד חיל האוויר, הם המעבדה החסכונית ביותר ובתנאי-קרב של הצבא והתעשיות הביטחוניות בארה"ב.

למעשה, הניסיון המבצעי הישראלי תרם לפיתוח ה-F-35 ותורם לשידרוגו המתמיד – כפי שמתרחש לגבי  F-15וF-16- – על ידי העברה שוטפת של לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים ליצרנים ולצבא בארה"ב. התרומה הישראלית, המתייחסת לכל מערכות הנשק האמריקאיות בשימוש צה"ל וכוחות הביטחון, חוסכת לתעשיות הביטחוניות בארה"ב מאות שנים ומיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, משדרגת את תחרותיות ארה"ב בשוק העולמי, מגדילה את יצוא ארה"ב ומרחיבה את בסיס התעסוקה בארה"ב.

לפי יצרן  F-35ו – F-16-כפי שנמסר לי בביקור במפעל בעיר פורט וורת' בטקסס: "היקף התרומה הישראלית למפעל הוא בוננזה של מגה-מיליארדי דולרים." אפשר להניח שתרומה דומה היא מנת חלקו של יצרן F-15. כמו כן, הניסיון המבצעי של הטייס הישראלי (הנמצא תמיד בטווח רדאר וטילים של האוייב) מעשיר את כושר התימרון של הטייס האמריקאי, וחושף בפניו את היכולות החריגות של מטוסי הקרב האמריקאים.

הפיכת ישראל למכפלן ייחודי של עוצמה אמריקאית, ביטחונית וכלכלית, בולט על רקע הרפיסות הגוברת של נאט"ו, וחוסר-הוודאות השורשי לקיום ומדיניות המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים.אבל, הממסד המדיני-הביטחוני בארה"ב לא תמיד ראה את ישראל כבעלת ערך-מוסף אסטרטגי. לדוגמא:

ב-1948 היתה התנגדות עזה(!) של מחלקת המדינה, הפנטגון והCIA- להקמת המדינה בטענות שתתמוך בגוש הסובייטי, לא תעמוד מול מתקפה ערבית כוללת, תפגע ביחסי ארה"ב עם מדינות ערב, תקשה על יבוא נפט מהמפרץ הפרסי ותהייה לנטל על ארה"ב.

ב-1950 דחה הממסד המדיני-ביטחוני בארה"ב את המלצת הרמטכ"ל עומאר בראדלי לשדרג את ישראל למעמד אסטרטגי דומה לתורכיה ואיראן.

ב-1956-1954 ניסו ארה"ב ובריטניה לקדם את "תכנית אלפא" שקראה לקיצוץ כנפי ישראל: נסיגה משמעותית בנגב (כדי לאפשר חיבור מצרים-ירדן), קליטת 75,000 פליטים ערביים ופיצויים לכלל הפליטים הערבים, תמורת הסרת החרם הערבי, הכרה ערבית בישראל, ערבויות אמריקאיות והטבות מסחריות של ארה"ב לישראל. התוכנית נדחיתה על ידי ישראל והערבים.

מלחמת המנע ביוני 1967 הביאה למהפך חיובי במעמד הגיאו-אסטרטגי של ישראל, שריסקה את הזרוע הצבאית של נאצר המצרי הפרו-סובייטי, ששאף להנהגה בינערבית תוך הפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים (סעודיה, וכו'). ניצחון ישראל מנע מפולת אנטי-אמריקאית, בתקופה שארה"ב היתה תלוייה בנפט המפרץ הפרסי, ושלל מברה"מ הישג אסטרטגי חסר-תקדים. עם תום המלחמה הגיעו ארצה כ-25 מומחי צבא מארה"ב, ללמוד את לקחי המלחמה ואת מערכות הנשק הסובייטיות שנפלו בידי ישראל. אחרי שלושה חודשים חזרו לארה"ב עם כרכים עבי-כרס של לקחים מבצעיים, מודיעיניים ותעשייתיים יוצאי-דופן.

בספטמבר 1970, כאשר ארה"ב היתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, הפגינה ישראל כוח הרתעה (מרמת הגולן) שהביא לסיום פלישה סורית פרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית, ומנעה קריסה אפשרית של המשטר ההאשמי, שהיתה עלולה להביא להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

עם תום המלחמה ב-1973 – ובעקבות התועלת לארה"ב מלקחי 1967 – הגיעו ארצה כ-50 מומחי צבא מארה"ב, שהו כחצי שנה ושבו לארה"ב עמוסי לקחים וכרכים עבי-כרס, ששידרגו את מעמד ארה"ב מול ברה"מ ברחבי העולם ואת כושר התחרותיות של התעשיות הביטחוניות האמריקאיות.

"מבצע יהונתן" ב-4 יולי 1976 הדגיש את מעמד הבכורה של ישראל במלחמה בטרור האסלאמי והבינלאומי, ושידרג את שיתוף הפעולה עם ארה"ב המהווה יעד מרכזי של משטרי וארגוני טרור.

ב-1979 וב-2003 הפכו איראן ותורכיה מבעלות ברית אסטרטגיות מובילות של ארה"ב לאויבת (האייתולות) ויריבה (ארדואן) של ארה"ב, ובכך הבליטו את מעמדה הייחודי של ישראל כבעלת ברית האמינה והיעילה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון ובעולם.

ב-1981 גינתה ארה"ב – והענישה – את ישראל על השמדת הכור הגרעיני בעיראק, אך ב-1991 הבינה וושינגטון שפעולת ישראל מנעה עימות עם עיראק גרעינית, והצילה משטרים ערביים פרו-אמריקאים ממלתעות צדאם חוסיין. ב-2007 השמידה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה וחסכה לסוריה, למזרח התיכון ולאנושות את הטראומה של שילוב יכולת גרעינית במלחמות האזרחים בסוריה.

התפוררות ברה"מ ב-1990 סיימה את עידן הדו-קוטביות (ארה"ב-ברה"מ) ופתחה את עידן הרב-קוטביות (משטרים וארגונים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים בעלי שאיפות מגלומניות). ככל שתרומת ישראל לארה"ב היתה גבוהה בהתמודדות מול ברה"מ, התרומה גדולה לאין-שיעור במאבק מול האייתולות, "האחים המוסלמים", דאע"ש, ומוקדים רדיקלים נוספים המתפרצים ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה, ועוד.

התפרצות הצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") ב-2010 נמשכת במלוא עוזה, מאיימת על כל משטר ערבי, ומבליטה את ישראל כבעלת ברית דמוקרטית, צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית ייחודית, בעלת מכנה-משותף תרבותי, רעיוני ואסטרטגי עם ארה"ב ששורשיו ב-1620.

 לדברי האדמירל ג'יימס סטאברידיס, שהיה המפקד העליון של נאט"ו: "השותפה הצבאית הטובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון היא ישראל... ארה"ב תפיק תועלת אם תרחיב את שיתופי הפעולה עם צה"ל... הידוק הקשר בין הכוחות המיוחדים של ארה"ב וישראל יתרום רבות לשני הצדדים... ארה"ב וישראל חזקות הרבה יותר כאשר הן משתפות פעולה..."

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

החומרים המסוכנים שעקב הזנחה גרמו לפיצוצים האדירים ולשריפות ביום שלישי 11.7 והחריבו את נמל ביירות – יכלו להיות גם מהמאגרים שמכין חיזבאללה כדי לפגוע בישראל – וזאת מבלי שיהיה איכפת לו כי בכך הוא מסכן באופן אנוּש וקטלני את אזרחי לבנון הַמִסְכֵּנִים – כפי שקרה הפעם.

* * *

מנחם רהט

תעשיית הבלופים: כל הרוצחים – ממחנה הימין!

עוד כזב שמחנה השמאל חוזר עליו שוב ושוב, כשהאמת ממש הפוכה: מספר הרוצחים שהגיעו מערוגות השמאל, עולה עשרת מונים על מספר העשבים השוטים מימין

איך הופכים שקר לאמת? חוזרים עליו שוב ושוב, עד שהמאזין התמים משתכנע שזו האמת המזוקקת. השבוע נוכחתי באמיתותה של תיזה זו, בעת האזנה תוך כדי נסיעה לתוכנית יומן הערב של תאגיד "כאן", בהגשת שני המגישים הכי פוליטיים בתאגיד, הח"כים לשעבר משמאל ומימין, שלי יחימוביץ ויגאל גואטה. שניהם היו מאוחדים בדאגתם מפני הסלמת התסיסה החברתית סביב נתניהו, וההפגנות הקשות בבלפור.

וכך אמרה יחימוביץ, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה, שבהנהגתה הידרדרה המפלגה לקוטב הרדיקלי השמאלני, ושהיא אישית – כך הודתה – הצביעה בעבר לרק"ח הקומוניסטית: "מעולם בתולדות המדינה לא הרים מפגין שמאלני או אדם שמאלני יד ושלח יד באחיו והרג אדם מתוך שנאה פוליטית. זה תמיד. זה ברוך גולדשטיין, יונה אברושמי, עמי פופר, יגאל עמיר. לא נגענו."

מה המסר העולה מניסוח זה מהנדס תודעה זה? כל השומע יבין ללא היסוס: כל הרוצחים הפוליטיים באו ממחנה הימין. בנושא הרצח של יריבים פוליטיים, מחנה השמאל זך ונקי כבדולח. יעני. מעולם לא עסק ברצח פוליטי. הרעים מול הטובים. ככה מהנדסים תודעה, ויוצרים נראטיב חדש, שקרי בעליל.

הכרתי אישית את יחימוביץ, כשעבדנו במקביל בשלהי המאה שעברה ובתחילת הנוכחית, תחילה בשדה התקשורתי (כשהיתה הכתבת הפוליטית של קול ישראל) ואחר כך כשנבחרה לכנסת ברשימת מפלגת העבודה. בשני התחומים היא היתה דעתנית, הגונה, בעלת אינטגריטי ממדרגה ראשונה. איך גם היא נפלה במלכודת הכזבים הזו? מסתבר שגם אותה הלעיטו חבריה כל כך הרבה פעמים באותו בלוף, עד שגם את תודעתה הינדסו.

אבל למה לבוא בטענות אליה, כאשר מי שאמור לשבת על משבצת הימין במשדר ההוא, ח"כ לשעבר מש"ס יגאל גואטה, התיישר עם הבלוף. "זו המציאות, מה לעשות?" מילמל בהכנעה רפויה, בסוג של הודאה באשמה. מסתבר שגם בימין יש שמאמינים בתוצרי תעשיית הבלופים מבית השמאל. ככה זה כשחוזרים על השקר שוב ושוב.

אז כדי להעמיד דברים על אמיתותם, הנה האמת כמות שהיא: לא רק שאין שחר לאמירה שכל הרוצחים באו מימין, אלא שאין אפילו שום סימטריה בין כמות הרציחות שהגיעו מימין לבין אלה שנעשו בידי אנשי שמאל. ולא נתייחס לאירועים מלפני קום המדינה, כמו הסזון, הסגרת יריבים פוליטיים לבריטים, התנקשות עד מוות ביריבים פוליטיים, רצח ד"ר דה האן, אלטלנה ועוד, שבהם הוכיח השמאל אלימות בלתי נתפסת.

אין לכחד. היו רציחות מימין: רצח רבין, הרצח שביצע גולדשטיין בחברון, רצח הפועלים הערבים בידי עמי פופר, רצח אמיל גרינצווייג וכדומה. אבל נתונים אלה מחווירים מספרית לעומת מסעות הרצח שיזמו אזרחים ישראלים מצביעי השמאל:

רצח שני השוטרים בהר הבית (2017) בידי ערבים ישראלים מאום אל פאחם (מצביעי שמאל, ללא ספק); רצח גיא כפרי (2017) בידי מוחמד שינאווי מחיפה (לא הצביע ליכוד, וגם לא 'עוצמה יהודית', ככל הידוע); רצח שני הישראלים בפאב 'הסימטא' בדיזנגוף (2012) בידי נשאת מלחם, ערבי ישראלי מכפר ערערה (לא ממצביעי ימינה או 'עוצמה יהודית'); רצח הרב איתמר בן גל (2018) בידי עבד אל חכים עאסי, ערבי ישראלי מיפו (מן הסתם אוהד 'המשותפת'), ועוד. רשימת הקלון הזו של רוצחים ישראלים ממחנה השמאל עודנה ארוכה מאוד. מאות שמות רשומים בה.

אז אל תספרו לנו סיפורי סבתא. הרוב המכריע של הרוצחים, קם משמאל. אבל השמאל לעולם לא ייתן לעובדות לקלקל לו עלילת דם תעמולתית.

יקומו כמובן חכמולוגים בשמאל ויטענו כמקובל בשמאל: זלא"ד! זה לא אותו דבר! הם בכלל ערבים. אנחנו, בשמאל, מדברים על רוצחים יהודים.

צר לי לומר, חבריי בשמאל, שאין טענה גזענית ובעלת מוסר הוטנטוטי מזו: מצד אחד אתם פתאום לא סופרים רוצחים ערבים, בטענה שהם ערבים, ומצד שני טוענת יחימוביץ באותו מישדר עם גואטה, באותה שעה ממש, כי "הערבים מהווים עשרים אחוז מאזרחי המדינה." אז תחליטו: הם כן ישראלים או לא ישראלים? סופרים אותם או לא? ואולי עדיף לשיטתכם לספור רק כשזה נוח לכם? 

ולא רק רוצחים נופקו משמאל. גם לא מעט בוגדים, מש"תפים עם האוייב, שחתרו תחת יסודותיה של המדינה: קורט סיטה, ישראל בר, שבתאי קלמנוביץ, אודי אדיב, מרקוס קלינברג, אהרל'ה כהן, מרדכי ואנונו ועוד. איש מהם לא הצביע ליכוד או ימינה. הבגידה השמאלנית אפילו חילחלה לסיעות השמאל בכנסת, וכפי שפירסם ד"ר רונן ברגמן, אפילו ח"כי השמאל משה סנה, אלעזר גרנות ויעקב ריפתין שיתפו פעולה עם סוכני הקג"ב בשנים שבהן אימא רוסיה היתה אוייבת מרה לישראל. 

והיו עוד משת"פי האוייב: גסטאן עתאמלה מזכיר בל"ד בנצרת, הח"כים עזמי בשארה מייסד בל"ד, חנין זועבי מבל"ד ואחרים. כולם היו בניכם, דוברי השמאל.

הגיע הזמן שלפחות בימין יפסיקו להשתופף ולאמץ את הטענה המהונדסת ש"מעולם אדם שמאלני וכו' וכו'." גם אם יחזור השמאל על כך שוב ושוב, זה לא ייהפך לאמת. די לשקרים. די! די!

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.8.20

* שעיר לעזאזל – אם נדביר את הקורונה, זה יהיה בזכות נתניהו, כמובן. אם ניכשל, זה יהיה באשמת רוני גמזו, כמובן.

* התמכרות – חוששני שכשתגמר הקורונה, אתקשה להיגמל מההתמכרות לקריאת נתוני הקורונה.

* פייק ראש ממשלה – יש אך ורק סיבה אחת לכך שנתניהו אינו רוצה לקבוע תקציב מדינה לשנה וחודשיים, אלא פיקציה של "תקציב" לחודשיים. הוא רוצה להשאיר לעצמו את האופציה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל המסריח ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. לשם כך הוא פועל בעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי, תוך שהוא מאיים בבחירות, כלומר בשפיכת מיליארדים מיותרים והקצנת השנאה בחברה הישראלית, בתוך משבר כלכלי, חברתי ובריאותי קשה כל כך.

הסיפור המצוץ מהאצבע שלו, כאילו בתקציב לחודשיים אפשר להזרים כסף למשק כדי להתניע אותו ולעומת זאת תקציב לשנה וחודשיים הוא בהכרח תקציב של קיצוצים, הוא דמגוגיה אינפנטילית, שרק חסיד שוטה של נתניהו שאומר אמן על כל שטות שהוא פולט, מסוגל לקנות אותו.

אכן, חובה להזרים מיד חמצן למשק. יש לעשות זאת בתקציב הנורמלי. ותקציב נורמלי מחייב קיצוצים? אם הוא טוען כך, הרי משמעות הדבר, היא שאחרי החודשיים, התקציב הבא יהיה של קיצוצים. אם כך, מה זה משנה אם התקציב יקבע כעת לשנה וחודשיים, או בתקציב לשנה אחרי החודשיים? הרי הקיצוצים הם אותם קיצוצים. ואם הוא נגד הקיצוצים – שיבנה עכשיו תקציב ללא הקיצוצים.

המשק והחברה זקוקים למידה של יציבות בתוך הכאוס הזה, ולכן חובה לקבוע תקציב, ולא פייק תקציב.

לפני מיספר שבועות נתניהו שיקר כאשר אמר שבכירי הכלכלנים וצמרת האוצר תומכים בעמדתו. כאשר התברר שזה שקר ואף אחד לא תומך בשטות הזאת, הוא החל להתרברב איך כאשר היה שר האוצר כל הכלכלנים בארץ ובעולם טעו והוא צדק.

פייק פייק פייק.

אני מקווה מאוד שגנץ לא ייכנע הפעם להפרה בוטה, ברגל גסה, של ההסכם הקואליציוני, שכל מטרתה לגנוב ממנו את הרוטציה, תוך פגיעה במודע במשק הישראלי בשעה קשה זו.

* מבחן השכל הישר – בוגי יעלון צייץ: "השבתת 200 אלף עובדי עולם התרבות, נראית כמו סתימת פיות מכוונת של משטר, שאינו מוכן לאפשר ביקורת."

את הטענה הזאת אני מציע להעמיד במבחן השכל הישר. עיקר החשיפה של האמנים לציבור הרחב היא בכלי התקשורת. היום, חשיפתם בכלי התקשורת גדולה יותר מבשיגרה. בדרך כלל, חשיפתם היא בעיקר ביצירה האמנותית שלהם, ואילו עכשיו היא בעיקר במחאה ובביקורת, בחשיפה אדירה. אין יום שבו זעקת האמנים אינה נשמעת בכלי התקשורת. אמנים רבים משתתפים בהפגנות, והתקשורת מיד מראיינת אותם והם מותחים ביקורת חריפה על נתניהו.

מכאן, שבמבחן השכל הישר, האינטרס המובהק של נתניהו הוא דווקא שהאמנים יחזרו בהקדם האפשרי לעיסוקם.

מי שהפגיעה בהם היא קשה יותר משל האמנים, הם אנשי התאורה וההגברה, פועלי הבמה, הנהגים וכו'. איזה אינטרס יש לנתניהו לגרום להם להיות נגדו?

בקיצור – אלה דברים חסרי שחר.

[אהוד: ולחשוב שאתה היית חסיד שוטה של האיש ה"חכם" הזה וטענת שהוא המתאים ביותר להיות ראש ממשלת ישראל! בכל פעם שאני נזכר בסגידתך לו, אני מתבייש בשבילך].

* יחס הפוך – ככל שעקומת האלימות והפרת החוק בהפגנות משוטחת, כך עולה מיספר המשתתפים בהן, והן הופכות למשמעותיות יותר. וכמובן, שמוכח עד כמה שקרי ודמגוגי הנראטיב על המשטרה הפוליטית, הרודפת, האלימה. אך עדיין יש הפרת חוק והתנגשות עם המשטרה והתלהמות קיצונית, שפוגעת בראש ובראשונה במטרותיהם של המפגינים.

* להסתה יש חיים משלה – [...] מחק את ציוץ ההסתה בהוראת השופטת. לא פעם הוא מחק בעצמו ציוצי הסתה של עצמו. לעתים – בהנחיית אביו, כביכול. השיטה בדוקה. הוא מצייץ, הרעל זורם בתעלות הביבים ועושה את שלו. להסתה יש כבר חיים משלה ואז הוא מוחק. בין הציוץ והמחיקה הוא כבר צייץ עוד ציוצי רעל לרוב.

* מעמד השוטר – במדינה שבה ראש הממשלה, שרי ממשלה ותעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה, מסיתים במשך שנים נגד המשטרה, מבזים אותה, מעלילים עליה עלילות שפלות ותיאוריות קונספירציה מטורללות, הופכים אותה מרמס ושק חבטות, מספרים שהמשטרה "תופרת תיקים" ומבצעת "הפיכה שלטונית", מה ציפיתם? שאזרחים יכבדו את המשטרה? שיקשיבו לשוטרים? שלא יכו שוטרים?

* התיקון – בשבוע שעבר מתחתי ביקורת על ההתנהלות מול חיזבאללה, ועל הפגיעה בהרתעה. היה זה בעקבות הפגנת הפחד מפני פגיעה במחבלי חיזבאללה ושיא השיאים – החלטה מגבוה לא לפגוע במחבלים שחדרו לישראל. אבל השבוע היה התיקון. ההתקפה המשמעותית של צה"ל בסוריה, בתגובה לניסיון החדירה בדרום הגולן, אחרי ההתקלות המוצלחת בה חוסלו המחבלים, היא צעד נכון וראוי שמחזק את ההרתעה.

בדרך כלל אני בעד מדיניות העמימות ואי נטילת אחריות על פעולות ישראליות בסוריה, אבל במקרה הזה, כאשר היה מדובר בפעולת ענישה על ניסיון חדירה, נכון היה לקחת אחריות.

* טעות חייו – זמן קצר לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה (2001), נפגשנו, הנהגת ועד יישובי הגולן, עם מועמד הליכוד אריק שרון. אריק שרון הוא אחד האנשים האדיבים, הנחמדים והנעימים ביותר שפגשתי. השיחה היתה נעימה מאוד, רוויה בהומור. חילוקי דעות לא היו בינינו, כמובן. אמירותיו על הגולן היו נחרצות. אגב, יש לציין ששרון הוא ראש הממשלה היחיד מרבין ועד נתניהו שלא הציע לסורים את הגולן והוא אף סירב לנהל עימם מו"מ.

במהלך הפגישה, אמר לנו שרון שטעות חייו, שעליה הוא מתחרט בכל ליבו ומתייסר עד היום, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני. אסור היה לעשות זאת, הוא אמר. לעולם אסור עוד לעקור יישוב בארץ ישראל, הוא אמר, ודפק על השולחן.

"אני יכול לצטט אותך?" שאלתי, והוא השיב מיד בחיוב. שמחתי, שהנה יש קצת בשר מן הישיבה. כשיצאנו מהישיבה הוצאתי מיד הודעה לתקשורת, שבה דיווחתי על האמירה הזאת של שרון, והיא אכן שודרה בהרחבה.

נו, נו. איך כתוב במשלי? "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ." ושרון חזר על טעות חייו, ויותר בגדול, והפעם כשכל האחריות היתה עליו.

* מה קרה לאריק? – ב-1994, חברי אמיתי שלם, חבר מבוא חמה ובאותם ימים מזכיר הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בגולן ומראשי ועד יישובי הגולן, ירד למספר שבועות לשביתת שבת, שביתת יחיד במעיין בקרבת קיבוצו, במורדות לכינרת. המקום הפך מוקד לעליה לרגל, בעצם ירידה לרגל, של אנשים שבאו להזדהות עם מאבקנו. אגב, חודשים אחדים אחר כך, אמיתי ואני שבתנו יחד רעב בגמלא, במשך 19 יום, ואף חלקנו חדר משותף בקרוון.

באחד הימים, אריק ולילי שרון ערכו ביקור בגולן, ואני נלוויתי אליהם לאורך היום. ירדנו בג'יפ לבקר את אמיתי. היו שם כעשרה אנשים, ושוחחנו ארוכות. במרכז החבורה היה כמובן שרון, איש שיחה מרתק ובעל חוש הומור מיוחד.

שאל אותו אחד מוותיקי הקיבוצים בעמק הירדן שנכח בפגישה. "אתה חבר של רבין. אתה מכיר אותו עשרות שנים. מה קרה לרבין? איך הוא התהפך ופתאום תומך בנסיגה מהגולן?"

"זאת באמת חידה," אמר שרון. "באמת חידה." ואחרי שהות קצרה הוסיף: "לדעתי, מה ששינה אותו היה הגיוס לצה"ל של הנכד שלו. הדאגה לנכד משבשת את שיקול דעתו."

מי היה מאמין שעשר שנים לאחר מכן, תהדהד השאלה הנוקבת – מה קרה לאריק?

אין לי תשובה לשאלה. אך את המיתוס של "כעומק החקירה עומק העקירה" איני קונה. ראשית, אני מתקשה להאמין שהוא היה עושה מעשה כזה רק בשל שיקול כזה. אבל מעבר לכך – אין דבר רע שלא נאמר על שרון לאורך השנים. אבל מעולם לא נאמר עליו שהוא מטומטם. רק מטומטם בצורה קיצונית ביותר יחשוב שצעד מדיני זה או אחר יגרום לפרקליטות להחליט באשר לחקירותיו. לכל היותר, אמנון אברמוביץ' ישמור עליו כמו על אתרוג.  

* התנתקות ב' – האם אריק שרון תיכנן "התנתקות" שניה ביהודה ושומרון? נדב שרגאי בחן את הסוגייה הזאת ב"ישראל היום". הוא ראיין את כל הסובבים את שרון. עדויותיהם סותרות ואין תשובה ברורה. דבר אחד בטוח – הוא אישר הקמת צוות בראשות מנכ"ל משרד המשפטים אהרון אברמוביץ' לבחון את האפשרות, אולי כבסיס לתוכנית מגירה. אבל האם הוא התכוון לכך שזו תהיה תוכנית לביצוע, או רק עוד אופציה במניפה רחב של אופציות? לא ברור.

אחד מאלה שאמרו שהיתה לו כוונה כזו, הוא ראש לשכתו דובי וייסגלס. הוא אמר שאם שרון לא היה נופל למשכב, המציאות ביו"ש הייתה אחרת ומה שקרה הוא כמו סרט שנקטע בשל  הפסקת חשמל. מעניין. בראיון שנתן ויסגלס בשעתו לארי שביט ב"הארץ" הוא אמר דברים הפוכים. "משמעות תכנית ההתנתקות היא הקפאת התהליך המדיני. כאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינאית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינאית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים."

אז למי להאמין? לדובי או לוויסגלס?

האמת היא שאני נוטה יותר להאמין ששרון לא תיכנן עוד התנתקות, ולו מן הסיבה שהדובר המרכזי שמספר על תוכנית כזו הוא אהוד אולמרט ולעומתו, גיורא איילנד, ראש המל"ל בזמנו, מכחיש זאת מכל וכל. ממי משניהם היית קונה מכונית משומשת?

לדעתי, השאלה המשמעותית אינה מה היו כוונותיו של שרון. הרי ברור שהכוונה של אולמרט היתה ליישם את תוכנית "ההתכנסות", שהיא כנראה אותה "התנתקות ב'" והוא לא עשה זאת.

אילו בעקבות עקירת גוש קטיף והנסיגה מרצועת עזה גבול עזה היה שקט, העזתים לא היו הופכים את הרצועה לבסיס טרור, אלא ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהבטיח לנו פרס, היתה התנתקות ב' ביהודה ושומרון בתמיכה של רוב הציבור. כיוון שברצועת עזה קרה מה שקרה – לא היה שום סיכוי לכך שממשלה כלשהי תוכל לחזור על כך ביו"ש.

* בדרכו של רוג'ר ווטרס – תשעה באב מאחורינו, וזה הזמן לחזור לשנאת חינם, בעיקר לקראת חג האהבה. ההסתדרות הציונית העולמית מארגנת בפייסבוק אירועים ליהודי העולם בט"ו באב. האירועים כוללים מופע של אחינועם ניני. ובעקבות זאת החלו ארגונים ימננים בישראל ובתפוצות הגולה להודיע על החרמת האירוע, איימו להפסיק לתרום למגבית וכו' וכו'. כניראה שהימננים הללו למדו משהו משיטותיו האפלות של רוג'ר ווטרס.

* שיר פשיסטי – הטקסט המכונן של מלחמת השחרור והקמת המדינה, הוא "מגש הכסף" של אלתרמן. השיר פורסם ב-19 בדצמבר 1947, במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". המוטו לשיר, הוא משפט מתוך נאום של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, בעצרת המגבית היהודית המאוחדת, שבועיים לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שבו אמר כי "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף." כלומר, העובדה שעצרת האו"ם החליטה מה שהחליטה, לא תיתן לנו מדינה. כדי שתקום מדינה, יהיה עלינו להילחם.

אלתרמן לקח את הציטוט הלאה, ובהשראת דבריו של ויצמן כתב את "מגש הכסף". בשיר, אמרו הלוחמים, הנערה והנער, לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינה היהודים."

אך החלו הקרבות, עוד טרם קמה המדינה, ואלתרמן כבר רואה בעיני רוחו את טקס הניצחון, טקס הקוממיות. ובטקס הזה מתנהל הדיאלוג המרגש בין האומה לבין הלוחמים על הקמת המדינה – הנערה והנער.

על היום שאחרי המלחמה, כותב אלתרמן בלשון ספר שופטים: "והארץ תשקוט." הגבולות עדיין עשנים מן המלחמה הקשה שהתרחשה בהם, והאומה תעמוד לטקס קבלת הנס. וכאשר אלתרמן כותב על הנס "האחד, אין שני," כמעט זועקת האמירה שבעצם יש דווקא כפל משמעות לנס. נס הניצחון המדהים של מעטים מול רבים, של המדינה שאך קמה וביום הקמתה פלשו אליה צבאות כל אויביה להשמידה, והיא יכלה לפולש, גברה עליו וסילקה אותו מגבולות ארצנו. והנס, הדגל – דגל העצמאות והניצחון שהלוחמים יעניקו לאומה.

האומה ניצבת לטקס הגדול, ואז עולות על במת הטקס ועל במת ההיסטוריה שתי דמויות, נערה ונער, הלוחמים עטויי מדי הקרב, המייצגים את דור הלוחמים. בטקס החגיגי הם לובשים חול. הם חגורי חגור וכבדי נעליים, הם לא הספיקו להחליף בגדים ולהתקלח, ולמחות את יום הקרב המפרך, שנערך אך אמש, אולי אפילו הבוקר, כשהגבול העשן היה עוד קו האש.

ואף שהם עייפים עד אין קץ, הנעורים פורצים מהם, הם נוטפים טללי נעורים עבריים. הם עומדים על הבמה, לנוכח פני האומה, ללא נוע. האם הם חיים או ירויים? אין לדעת. אני רואה בפסוק החידתי הזה, הצדעה לנופלים במלחמה, אך גם אמירה שמגש הכסף אינו רק מי שנפלו, אלא הלוחמים כולם, שכולם גילו גבורה ומסירות נפש במלחמה.

וכששואלת אותם האומה "מי אתם?" הם משיבים בשפתו של ויצמן: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." השיר מסתיים באמירה בסגנון תנ"כי, "והשאר יסופר בתולדות ישראל." אמירה זו מכניסה את מלחמת השחרור לקונטקסט של הגבורה היהודית לדורותיה, מימי התנ"ך ועד ימינו.

מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם אחד לכמה שבועות במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ": "אחרי שקראתי את השיר ואת הניתוח שלו [של יגאל שוורץ א.ה.] צלצלתי אליו ושוחחנו. אמרתי לו שזה שיר דוחה וסיכמנו שזה שיר פשיסטי."

למה פשיסטי? ככה. כי כל מה שציוני הוא פשיסטי. ובוודאי שמה שהיה לסמל ציוני הוא פשיסטי. והיא לא צריכה להסביר, כי ברור לה שהמילייה של קהילת הטרוניה יהנהן כמאשר את התובנה המבריקה.

אבל הרבה שנים אחרי שמישהו יזכור שהיתה כאן פעם איזו רות אלמוג והיה כאן פעם איזה יגאל שוורץ, השיר הזה ירטיט לבבות של ישראלים רבים.

* שלום אסייג – תמיד טענתי שלא כל שחקן טוב יכול להיות קומיקאי, אבל כל קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב, בכל משחק דרמטי. כעת מוכיח זאת שלום אסייג ב"מנאייכּ". שחקן אדיר.

מהו הטוב – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", נמשך נאומו הגדול של משה לבני ישראל, לפני מותו ולקראת כניסתם לארץ ישראל. בני ישראל נכנסים לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך גם הגשם, מזהיר אותם משה, אינו מובן מאליו. הגשם הוא הטוב שאלוהים משפיע על הארץ ויושביה, אך קבלת הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

דרישתו של משה מן העם, היא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר. ובקיצור – צדק חברתי!

מהו היפוכו של צדק חברתי? חזירות. חזירות היא רדיפת בצע לשמו, מתוך אגואיזם שאינו מתחשב באחר ובצרכיו, שאינו מתחשב בזולת ובחברה. החזירות היא בתה החוקית של החומרנות. היהדות אינה דוגלת ברוחניות מנותקת, אין היא בזה לחומר ואין היא מטיפה לסגפנות. אולם היא שוללת את החומרנות, את ראיית החומר, הכסף והרכוש כעיקר בחיים. ובפרשה שלנו, האמירה הזאת מנוסחת בצורה הקולעת ביותר: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם."

* ביד הלשון: הר פרס – הר פרס הוא הר געש כבוי בדרום הגולן, המתנשא לגובה 929 מ'. ההר מתאפיין כתצפית טובה לכל הכיוונים כיוון שהוא גבוה בכ-200 מ' מסביבתו. נמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בהר פעלה במשך שנים מחצבה לכריית טוף.

ולמה הר פרס? לא, אין זו הנצחה של הנשיא לשעבר. זהו עיברות של שמו הערבי של ההר – תל פארס. פארס פירשו פרש. כלומר תרגום מילולי של שם ההר הוא הר הפרש. ויש גם דמיון בין המילים פארס ופרש. אבל העיברות של שם ההר אינו מילולי אלא פונטי, כלומר על פי הצליל הדומה – מפארס לפרס.

שם נוסף שניתן להר, אך לא נקלט, הוא תל זוהר, על שמו של רב סרן זוהר גוארי, שנפל במקום ביום קרב ב-1970, שעה טרם הולדת בנו גולן.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

החלטה פוליטית

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

עץ התות בחצרו של אורי היה להם מטוס. צבי ואורי אהבו לשבת על ענפיו אשר נשאו אותם כערסל ונתנו בהם הרגשה שהם משייטים באוויר. הם קבעו בעץ כמה מדורים זה מעל זה כמו ב"מבצר מעופף". בקצה החצר הקימו צי נושאות-מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקעו על מוט את דגלה של ארץ השמש העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שמשו פצצות. ובעת ההפצצה צעקו ושרקו והניעו ענפים והשליכו את האבנים לעבר צי האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותיהם.

יום חורף אחד נאה לפני הצהריים בחנוכה, עץ התות עמד אז בשלכת, נמאסו על צבי ואורי משחקי המלחמה בחצר והם יצאו לפרדס האחוזה. בדרך צירפו אליהם את שי צדרבוים שגר עם אביו בקצה שכונת הייקים. לשי לא היתה אימא, על כך קינאו בו חבריו. הוא היה נער שקט וחופשי ואיש לא חש בצערו. ביתו היה סגור רוב שעות היום, בית אפלולי, כאילו נסעו יושביו למקום רחוק. שי היה מסתובב בחצר בגופייה ובמכנסי-התעמלות מלוכלכים. לימים נעשה צנחן, התעוור בפעולה צבאית נועזת ונפגע במוחו ונלחם שנים אחדות על חייו ובינתיים גם נשא אישה, הוליד ילד, ומת.

עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה נמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השמוטי והוולנסיה ל"בַּייקה", הוא בית-האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל-המים ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו ידיהם, או משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה בוקסוֹת, אלה ארגזי הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס-עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי גשם ופרשות דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.

ובבית האריזה ערימות גבוהות של תפוחי-זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות-משא. הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מקורה. עמודי ברזל איתנים בצבע אדמה שרופה אשר כל אחד מהם עבה כאמת-יד תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית האריזה כולו. ושמה בחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא-הרף כמתווכחים ביניהם על דבר-מה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת הפטיש נועצת בלוח מסמר עד ראשו בבת-אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות-עץ ומתאחים לתיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים מענפי עץ אגוז חום-כהה, שניים בקצוות ואחד באמצעיתה של התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון-בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה. אבא סיפר כי את החישוקים, שנקראו בשם "טְוַואק", מביאים בחבילות על סיפון אניות מתורכיה ומאיטליה, והם סגולה לאיוורור הפרי במחסני האנייה. בשל החישוקים מתקיים ריווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת למען יתרככו החישוקים. אם פרצה סערה בים נסחפו מרבית החישוקים בגלי הים. ואם פרצה הסערה בעת פריקת האונייה בנמל יפו והאונייה נאלצה להתרחק מן החוף, היו מטילים את חבילות החישוקים לים ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים פלטו אותן לחוף. בכך לא נגרם קלקול לחישוקים כי בין כה וכה היה צורך להשרותם במים כדי לרככם לשימוש. בשנת 1934 נפתח נמל חדש עמוק-מים בחיפה ומאז לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.

לאחר שנים, זה היה בעיצומה של פרשת לבון, ואורי, מעסקני הסטודנטים המפגינים אשר הכול מנבאים לו עתיד פוליטי-ספרותי, עבר בבוקר שבת אחת עם חבריו להנהגת המאבק במכונית על פני הפרדס הנטוש של אחוזת פלז, בדרך להתייעצות אצל פנחס ספיר בכפר-סבא. גדמי העצים השחירו. בית האחוזה עמד לפני הריסה. שדרת הדקלים עודה מתנוססת, אך הברושים גוועו. ופתאום עלה באפו זיכרון ריח חבילות הטוואק הלחות והתערבב עם ריחו החריף של הדֵפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן ה"בַּאלוֹת", אלה חבילות נייר-העטיפה של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עצמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי "פרדס", "גמל" ו"לורד". והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם. וכל הזיכרונות אמרו הווייה אחרת. ואותה שעה גמלה בליבו החלטה אשר מיד שכחה ורק לאחר זמן צפה ועלתה לפניו בבהירות של אותו רגע, בעוברו על הגשר אשר הבריטים בנוהו במלחמת העולם הראשונה, במחצית הדרך בין צריפו של אלימלך שפירא לבין טחנות-הקמח של שייך אבו-רבה. והתנגנו גם כמה מהשורות המיסתוריות שכתב יהוא וולקוב לדודתו של אורי, רחל גלפרין:

בתחנות שייך אבו-רבח על מעברות הירקון

בדרך טול-כרם

כרגבים יבשים בשלהי קיץ

אז פנייך חמרמרו מיני בכי

ועל עפעפייך צלמוות.

בתום הנסיעה אורי יורד ממקום מושבו במרום הקרונית ונכנס לבית האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. של נעליך מעל רגליך. ואורי נכנס בגרביו כשהוא חש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת. בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. ומקרוב ליד ערימות הפרי ישבו המבררים, רובם נשים יהודיות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי-בד ובגרביים, ותפוחי-הזהב מקפצים בידיהם החרוצות מערימה לערימה וסבלים עומדים עליהם לשרתם.

מיוחסים מכולם היו האורזים אשר ישבו כמכהנים בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח-זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי-הזהב נמצאו בתנועה מתמדת, מקפצים על סילוני שמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים, נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות ידיים שקופות; מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלווים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.

הנסיעה ללא-רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דפנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפוייה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.

ובצהרי אותו יום של קטיף הפליגו צבי, שי ואורי אל לב הפרדסים ומצאו בראש הגבעה אשר ממזרח לבית האריזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד. בלי לחשוב פעמיים עלו וישבו בה, שלפו את הקרש, ויצאו לדרך, אלא שלא חשבו על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שיבש מסעם את כל סדרי ההובלה. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלי נצרים קלועים, מרופדים ביריעות שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – נתהפכו ונפלו מהקרונית. בנס נמנעה התנגשות. והם המשיכו לטוס, ליבם מפרפר ואין בכוחם לעצור.

לאחר שנים שבה ופקדה את אורי הרגשה זו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים בה אהבתו לנלי העבירה אותו על דעתו.

אבא עמד בקצה המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות-לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות ברזל קלים שהותקנה בין שורות העצים. הן הוציאו סלים עמוסי פרי טרי אל אם-הדרך. פניו של אבא השחירו מכעס. הם חלפו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסה אורי להתכופף מעט. האם הבחין בו אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לבית האחוזה ועוד הספיקה להתנגש בקרונית עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי-קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.

 זה היה כסופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היתה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. הם נמלטו לפרדס ושם ישבו שעה ארוכה בצל עץ של סצומות וקלפו לעצמם מפירותיו ושוחחו על צלבניות, נושאות-מטוסים, מסרשמידטים וספיטפיירים. ורק לא על מסעם האחרון, ולבסוף נפרדו בצער ממחבואם הטחוב וצעדו לעבר המושבה, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה הביתה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.

שי נפרד מהם חופשי ועצוב בשער חצרו אשר בקצה שכונת היקים. ופתאום חזר ונשא סל של תפוחי-אדמה אשר אימו של אורי קנתה אצל אביו. צבי ליווה את אורי ושניהם מתבוננים בתפוחי-האדמה הכרסתניים ונבוטי העיניים כמין ישועה. כאשר התקרבו לביתו של אורי קרא להם אביו מהחלון. הם עלו במדרגות ונכנסו לחדר-האוכל. השולחן היה ערוך לצהרים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור ושדה כלניות ועצי-זית מכסיפים.

"מאין אתם באים?"

"היינו אצל שי, הבאנו –" ניסה אורי לומר חצי אמת, משהה את המשכה כמבקש לעמוד על מצב-רוחו של אבא.

"נעשית גם שקרן נוסף לכל?"

"לא. מה פתאום?"

"ומי נסע בקרונית?"

פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי. כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ נתנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע. אורי ידע שעליו להודות. איש ישר אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לו. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.

"אני."

משהו כבד הלם בלחיו ואוזנו נצטלצלה. אבא סטר על לחיו. אורי שתק. הוא לא בכה. הגיע לו. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.

"ובמה עסקת אתה?" שאל אבא את צבי.

"הייתי עם אורי," השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?

"התקרב הנה, צביקה!"

צבי היסס, מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.

"לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!"

אבא תפס בבדל אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.

"ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!"

צבי יצא מעל פניהם מבוייש ובדל אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואורי שתק ולא בכה. הוא נשבע כי לעולם לא ייתן את לחיו למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילו, אך את הסטירה זכר כל ימיו, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא היכה אותו, והיא המשיכה להכאיב לו כל אימת שנמאס לו להיות אדם ישר.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר. [הספר נכתב לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

שרה אהרוני

גלימה וגוף:

על "גבורות", ספרו של יעקב ברזילי

הוצאת צבעונים 2020, 286 עמ'

בתחילה נמשכו עיני אל המעטה החיצוני. מבנה יצוק בטון, מבוצר במשיכות מכחול מעשה ידי אמן, ידיו של אריק ונונו. בחזית הבניין, מבעד לרקע האפור, מגיחות נגיעות לבנות, מרמזות לגשת ולחזות בפלא החבוי בתוך קפליהן. אותיות יציבות, אציליות, מכריזות בלובן בוהק על שם ההיכל – גבורות – מילה אחת חובקת עולם, מקיפה מסלול חיים עתיר חוכמה, דעת ויצירה.

אותיות משורטטות שחור מסגירות את שם האדריכל – יעקב ברזילי.

אני סובבת את הבניין ופוגשת במילים היצוקות על קירו האחורי. מילותיו של המשורר רוני סומק, המעתירות רישומיו משירי יעקב ברזילי, "לפעמים עמוד שדרה זקוף יכול להיות מורכב גם מחוליות כאב וגם מחוליות שמחה..."

החוליות המוּכּרות משיריו של ברזילי קוראות לי להיכנס פנימה. אני סבה על עקביי, שבה לחזית, משילה נעליי, פותחת הדלת ונכנסת להיכל הקודש.

במבואה מקדם את פניי עץ הברוש הזקוף, המתנשא אל על וצומח עד בלי די. ברוש מעורר תקווה ומקרין נצחיות. הזמנה מעודדת להמשיך ולבקר בחדרים הבאים.

ואז אני פוגשת בהקדשה: "להולכים, לשורדים לאנשים אוהבים לידידיי האהובים למשפחתי היקרה ולי השורד שפוט האהבה." על כולם חושב יעקב ברזילי. בראש ובראשונה על ההולכים. מי הם ההולכים? ומדוע בלשון הווה? למה לא "למי שהלכו"? אולי משום שמי שהלכו ממשיכים להימצא לעד בלִבּו. אלה הם אבא וסבא שלא שבו מברגן-בלזן, אימא האהובה, מכרים וידידים שהיו ואינם, ושישה מיליון איש ואישה, ילד וילדה, חפים מפשע, שהצורר הנאצי גזר עליהם גזרת השמדה, ועליהם כותב המשורר מזה שנים רבות, מאז החל במלאכת הכתיבה. וההולכים הם גם אלה שבכל יום נפרדים מאיתנו ומעולמנו.

ברזילי ממשיך ומקדיש את ספרו לאלה החיים – תחילה לשורדים, אחריהם לאנשים אוהבים, ומן הכלל הוא מצטמצם לקרובים אליו בסדר הולך וקרב, ידידיו האהובים, משפחתו היקרה, עד שהוא מגיע אל עצמו "ולי השורד שפוט האהבה." שתי המילים "שורד" ו"אהבה" הם שני הנושאים המשמעותיים ביותר בחייו, והם עוברים כחוט השני בשיריו. בביטוי "שפוט האהבה" מתקבל אוקסימורון, צירוף של שתי מילים שלכאורה אינן יכולות להתקיים ביחד, הואיל והמילה "שפוט" היא בעלת קונוטציה שלילית, בניגוד למילה "אהבה". צירוף המילים המיוחד מחדד באופן הומוריסטי את שביעות רצונו של הכותב מהמצב הקיים, והמילה "שפוט" מקבלת משמעות חיובית.

עוד בטרם הגעתי לשירים בספר, כבר קרצו לעומתי מילים מחויכות, שנבטו במוחו המשועשע של ברזילי. אינני יודעת מי מהמשוררים ומהסופרים הקדיש אי פעם את הספר לעצמו. יעקב המקורי והמפתיע, מרשה לעצמו בספרו ה-15 לבצע פעולה חריגה ולרשום לעצמו הקדשה. ואי אפשר להאשימו בנרקיסיזם, הואיל והקדים והקדיש את הספר בנדיבות לב כמעט לכל האנושות, אם יוצאים מנקודת הנחה שרוב האנשים בתבל הם אנשים אוהבים.

רשימת השירים המופיעה בתוכן היא מרשימה ומעוררת רצון להגיע כבר אליהם, אלא שמבנה ההיכל אינו מאפשר קיצורי דרך. בהמשך המבואה מצפה לנו שרשרת מילים דקורטיבית, מילותיה של עורכת הספר, לאה צבעוני, תחת הכותרת "משואה לאהבה" (עמ' 11).

צבעוני מפנה את תשומת הלב לשיר הפותח ולשיר הסוגר את הספר, שניהם מוקדשים לאימא – "לא אמרתי שלום" ו"משקה אותך באהבתי". האֵם, שיעקב מתוודה כי הוא חב לה את חייו, האם שילדה אותו כל פעם מחדש, האם שתמונתה ניצבת בחדר עבודתו והוא נועץ בדעתה בכל שיר ושיר שהוא כותב, שנים אחרי מותה.

צבעוני ממשיכה ומסמנת את ציוני הדרך במסע החיים של ברזילי, תוך ציטוטים משיריו המופלאים, האלמותיים, המכונסים בספר, ומסיימת באזכור זכייתו בפרס היצירה לסופרים עבריים ומציינת "כי אין ראוי ממך." מדויק להפליא.

בעקבות דברי העורכת מופיע דבר המשורר "עִם הספר" (עמ' 13). חבירה מעוררת התפעלות של מילים שהן כשלעצמן יצירה פואטית. "בעוד שנותיי סוגרות עליי, נפתחים שסתומי קולמוסי להציף יבשת קיומי במבול אותיות ומילים, צונמי של שירים." (שם). שסתומי קולמוסו הנפתחים עושים חסד עימו ועם קוראיו. הוא מודה שנכשל כישלון חרוץ במקצועות המתמטיים, ובדרכו הסרקסטית מציין כי הצליח לנפץ את המוסכמה שהמתמטיקה נמנית עם המדעים המדויקים, בהוכיחו "שאחד ועוד אחד הם לא שניים, שאחד ועוד אחד הם מינוס שנים בהתייתם נערים יהודים בשואה" (שם) – הברקה עזת מבע.

המשורר מתאר את השירה כ"בבואה של החיים" ש"עליה להזין את הנפש בחוויות, בצירופי לשון רוויי התעלות ועונג, להעשיר אוצר המילים, לשפר את יכולת המבע, להתענג על המוזיקה האצורה במילים, להפוך שפת חול למקלעת שירי שבת." (שם). כתיבתו מעידה על עצמה שהוא עומד בכל הקריטריונים שהציב לשירה, והוא מיטיב להפוך שפת חול למקלעת שירי שבת.

בסיום דבריו נכונה לנו הפתעה מעוררת השתאות, לנוכח העובדה שאדם שנכשל במקצועות הריאליים השכיל למצוא מכנה משותף – 33 – בשלושה זמנים, עבר-הווה-עתיד. צירוף מקרים גאוני, המכוון למאה ועשרים שנות חיים.

וכשאני ניצבת ממש על הסף, עומד מולי זוג משמיים: "כְּשֶׁעֲנָנָה בּוֹכָה / הָרוּחַ מְנַגֶּבֶת דִּמְעוֹתֶיהָ" ("זוּג מֵהַשָּׁמַיִם"), שיר קצרצר המרמז על האיכות והעומק שנכונים לנו בחדרי החדרים.

 אני מסיירת בין החדרים, במשעולי החיים, מתקרבת אל השירים המזמינים לרדות את צוף המילים, מהלכת בין המקצבים השונים, הקצרים והארוכים, וחשה בשלהבת הנשמה הרוטטת על הדפים. אסופת השירים מערסלת מנעד נושאים ורגשות, שירי אהבה וחושניות, שירי עוצמה מבקיעי לבבות, שירי געגוע וכאב, בדידות ופרצי אנרגיה. מילים מזינות נפש, מרוות צימאון, מפתיעות, מרגשות, כואבות, מכמירות לב, מרככות.

בעודי מתכרבלת במכאוב הגעגוע העולה מן העמוד האחד, מנער אותי העמוד הבא ומסגל את עיניי לתמונה חדשה, רוויית חיים. המעברים המפתיעים מעמוד לעמוד, המתח והניגוד בין שיר לשיר, תנועת הסחרור בין מרומי ההתפרצות הרגשית למדרון הכאב, מרכיבים פאזל מרתק, כמו בציור שבו מתאחדים ניגודי הצבעים לשלמות אחת, כמו במוזיקה שבה מתחברים המקצבים השונים לכדי הרמוניה מרתקת.

ברזילי כותב, "לִכְתֹּב – מַשְׁמָע לָלוּש בְּצֵקָהּ שֶׁל מִלָּה לְהַשְֹבִּיעַ נַפְשִׁי לֶחֶם" ("מַשְׁמָעוּת הַכְּתִיבָה" עמ' 19). הלשון היא חומר גלם שאותו הוא לש במיומנות וירטואוזית ויוצר שילובים מפתיעים, מדויקים, הבוראים יצירה נשגבה, כלילת יופי, פורטת על מיתרי הלב, מעניקה רגעי חסד של התעלות הנפש.

גיליתי פנים מוכרות, שירים שהתגוררו בספרים קודמים וניתנה להם הזדמנות לשכון בחפיפה אחת עם השירים המובחרים שזכו לעלות בגורל מבין אלף שיריו של יעקב ברזילי, שמעיד כי "הגישו מועמדות, היו מאבקים קשים ביניהם מלווים באלימות מילולית, והיה עליי לפייס שירים סוררים" (עם הספר, יעקב ברזילי, עמ' 13). לטעם של השירים הללו בקריאתם המחודשת נוספה ארומה מיוחדת השמורה לשירים שלא נס לֵחם.

בבואי לצטט מתוך השירים, קשתה עלי המלאכה, כי היד התעקשה לצטט כל שיר ושיר, במלואו. לאחר מאבק איתנים התפשרתי על דגימה, מתוך ידיעה שאני חוטאת לשירים רבים שאינם עולים ברשימה זו.

השיר "הַרְמוֹן" (עמ' 28) הוא אחת הדוגמאות הקסומות שבהן סיום השיר מעניק פואנטה רעננה ומרנינה. השיר מתחיל במילים "בְּכָל נַפְשִׁי וּבְכָל מְאוֹדִי / אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָן, אֶת כֻּלָּן," ומסתיים בתפנית מפתיעה ומחויכת "אֲנִי מְאֹהָב מֵעַל לַצַּוָּאר / בְּעֶשְֹרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית."

התעלסותו עם המילים יוצרת תמונת טבע חושנית, "אַדווֹת יָם פּוֹחֲזוֹת / לִחֲכוּ אֶת שְׁפַת הַיַּבָּשָׁה / נַאֲפוּפֵי בֹּקֶר שֶׁל הַטֶּבַע" ("מָה מְתוּקוֹת הָיוּ", עמ' 29).

את כאב הבדידות זועק מקל ההליכה, "הַבֹּקֶר פָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב / מַקֵּל הֲלִיכָה / הוֹלֵךְ לְבַדּוֹ." ("בְּדִידוּת" עמ' 31)

זעקה נוקבת, מצמררת, מחרישת אוזניים, עולה מתוך השיר האירוני עד אימה, "אָבִי לֹא יְבָרֵךְ עַל הַלֶּחֶם" (עמ' 34): "לֹא יִוָּלֵד מַדְּעָן / וְלֹא יִמָּצֵא גָּאוֹן / לֹא יַרְקִיעַ מְחוֹנָן / וְלֹא יִצְמַח אַגְרוֹנוֹם / שֶׁכָּל אֶחָד לְחוּד / וְכֻלָּם יַחַד / יַמְצִיאוּ זֶבֶל אוֹרְגָנִי / שֶׁהוּא טוֹב / מֵאָבִי / דָּשֵׁן / מִסָּבִי / וְרַעֲנָן / מִדּוֹדִי / הַמְּדַשְּנִים מֵאָז וְעַד עוֹלָם / אֶת הַחִטָּה הַגֶּרְמָנִית / בְּאַדְמָתָהּ הַדַּשְׁנוּנִית."

המשורר יוצר צירופי לשון חדשים. כך בשירו "יֵשֹ חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶש" (עמ' 92): "נִשְׁתֹּל מֵחָדָשׁ פְּרָחִים בַּאֲגַרְטַל חַיֵּינוּ."

בשיר "עַל שִֹמְלַת כְּלוּלוֹת לְבָנָה" (עמ' 97) משתעשע המשורר במשחקי מילים על ידי חילופי אותיות: "לִפְנֵי שָׁעָה כַּלָּה / עוֹד הָיִית בַּדֶּרֶךְ לַחֻפָּה." הביטוי "שעה קלה" מקבל משמעות כפולה בחיבור לנושא השיר "כַּלָּה".

הספר מכיל שירים באורכים ובמקצבים שונים, פואמות בצד שירים קצרים. להלן מבחר דוגמאות לשירים קצרים ועוצמתיים:

גַּם הָאֵפֶר הַזּוֹרֵם בַּנָּהָר הָיָה פַּעַם אַבָּא (עמ' 91) – "אָבִי / חַיָּיו חָלְפוּ / כְּמוֹ רַכֶּבֶת לַיְלָה / שֶׁאֵינָהּ עוֹצֶרֶת / בְּתַחֲנוֹת-בֵּינַיִם. / גַּם הָאֵפֶר הַזּוֹרֵם בַּנָּהָר / הָיָה פַּעַם אַבָּא."

הָיָה לִי חָבִר (עמ' 121) – "הָיָה לִי חָבֵר / שֶׁהָיָה סֵמֶל הַנִּקָּיוֹן. / אֲפִלּוּ הַכִּנִּים לֹא יָכְלוּ לוֹ. / יוֹם אֶחָד לָקְחוּ / אוֹתוֹ לַמִּקְלַחַת / וּמֵאָז לֹא רְאִיתִיו / נָקִי."

חֵטְא כָּפוּל (עמ' 82) – לֹא כְּתֻבָּה לִי / גַּם לֹא גֵּט. / אֶפְשָׁר שֶׁאֲנִי חַי / בְּחֵטְא כָּפוּל / מֵאָז הָיְתָה לִי הַבְּדִידוּת / לְפִּילֶגֶש."

אֲדוֹן עוֹלָם (עמ' 193)  – "יְהִי אוֹר! אָמַר / וַיְּהִי אוֹר / וּכְשֶׁאָמַר חֹשֶׁךְ / בָּרָא אֶת אוֹשְׁוִיץ."

מַבְרִיחֵי גַּעְגּוּעִים (עמ' 161) – "בְּלֵילוֹת בֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן הַמְּפֻיָּחִים / כְּשֶׁעֵינֵי הַקַּלְגָּסִּים לָקוּ בְּעִוָּרוֹן / נִסִּינוּ לְהַבְרִיחַ גַּעְגּוּעִים בַּסֵּתֶר. / כָּל גַּעְגּוּעֵינוּ הִתְחַשְׁמְלוּ / סָמוּך לַגָּדֵר."

דוגמאות לשירים סרקסטיים:

"אֶפְשָׁר שֶׁגַּם אָבִי לֹא נוֹלַד / וַאֲנִי לֹא קַיָּם." ("הַשׁוֹאָה אַגָּדָה מֵאֶרֶץ הָאַגָּדוֹת", עמ' 144).

"רַשַּאי הָעָם הַגֶּרְמָנִי לִתְבֹּעַ פִּצּוּיִים מֵהַשֹּוֹרְדִים / בְּגִין שִׁבּוּשׁ הֲלִיכֵי הַשְׁמָדָה." ("פִּצּוּיִים", עמ' 246).

דוגמאות לשירים מחויכים, עם קריצה:

"יֵשׁ שֶׁאֲנִי נִכְנָע לְיִצְרִי / קוֹטֵף תַּפּוּחַ עֲסִיסִי." ("שְׁכֵנִים" עמ' 76).

"נִמְרַחְתִּי לְפָנָיו מְלוֹא חֲסָדִים / וְהוּא לָשׁ אֶת שָׁדַי בְּתַאֲוַת צְבָעִים לוֹהֶטֶת" ("שָׁכַבְתִּי עִם רֵנוּאָר", עמ' 120)

"מַבְטִיחַ לְהָשִׁיב עַל מִכְתָּבֵךְ / גַּם אִם לֹא יַגִּיעַ" ("חִזּוּר גּוֹרָלִי", עמ' 226)

להערות בתחתית העמוד יש משקל רב. הן מעידות על החותם שמותירים שיריו במוזיקה, באנתולוגיות ובאנציקלופדיות לספרות.

השיר "הַחִיּוּךְ" (עמ' 134) שהוא בעיניי בבחינת עמוד הענן ועמוד האש של שיריו, החזיר אותי ליום שבו קראתיו במחנה ההשמדה בוכנוואלד, ואת תרגומו בגרמנית קרא ידידי בפני חברינו למשלחת התרבות הכפר-סבאית ובפני מארחינו הגרמנים מהעיר התאומה ויסבאדן.

 לסיכום, "גבורות" הינו ספר משובח בגלימתו ובגופו, והוא מפאר ומרומם את מדף השירה העברית.                                               

שרה אהרוני

* * *

איליה בר-זאב

L'ultima cena

חֲדַר אֹכֶל נְזִירִי, שֻׁלְחָן מָאֳרָךְ.

שְׁלֹש עֶשְׂרֵה נְפָשׁוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁלִיחִים,

שֵׁשׁ כּוֹסוֹת מְרוֹרִים,

אִישׁ קָדוֹשׁ אֶחָד –    

שִׁלּוּשׁ.

הַאִם יָרִיבוּ עַל גְבִיעֵי דָּם הַיַּיִן,

עַל לֶחֶם הַקֹדֶשׁ?

שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים חֲרָדוֹת –

מִי הַבּוֹגֵד?

לוֹעֲסִים בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת הַמְעַט,

אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ.

חֲתוּל הַבַּיִת מְלַקֵּט פֵּרוּרִים.

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ אִישׁ שָׁחוֹר, פִּכֵּחַ, מַמְשִׁיךְ לְנַקּוֹת,

מַמְלִיץ עַל קִנּוּחַ לַסְּעוּדָּה הַאַחֲרוֹנָה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" הוצאת "קשב לשירה" 2012

* * *

עדינה בר-אל

באר-טוביה אז והיום

בשנת 1888 נוסדה מושבה בשם באר-טוביה-קסטינה, שהיתה היישוב הדרומי ביותר בארץ. במרוצת הזמן חלו בה תמורות וחילופי מתיישבים, והיא חרבה כליל בפרעות תרפ"ט, 1929. כחצי שנה לאחר מכן, בי"א באדר תר"ץ, 1930, הוקם מושב על חורבות המושבה הישנה. זהו מושב באר-טוביה, החוגג בימים אלו 90 שנה להיווסדו.

להלן סיפורה של המושבה הישנה וסיפורו של הארכיון-המוזיאון במושב "החדש", שהוקם על חורבותיה.

לתולדות המושבה באר-טוביה-קסטינה, 1888-1929

בשנת 1888 נוסדה מושבה בשם באר-טוביה-קסטינה. היוזמה להקמתה היתה של קבוצת משפחות מבסרביה. המושבה היתה תחת חסותו של הברון רוטשילד, כמו מושבות אחרות בתקופה זו. אך קשיים רבים – ביניהם מחסור במים, שיטות עבודה מיושנות, בידוד, התנכלויות מצד התושבים הערבים ביישובים הסמוכים – גרמו לנטישת המושבה.

בשנת 1896, אנשי ארגון "חובבי ציון" הקימו מחדש את המושבה, כ"מושבה לדוגמא". בעשור הראשון של המאה ה-20 היה משבר כלכלי קשה, ורבים מהתושבים ירדו לאוסטרליה. כדי לחזק את המושבה יזם ד"ר ארתור רופין הבאת פועלים מאנשי העלייה השנייה, שיפעלו כקבוצה עצמאית במושבה.

בואם אכן שינה את פני המושבה. המתיישבים החדשים הכניסו לשימוש עקרונות של חקלאות מודרנית, כגון מחזור זרעים, והביאו מחרשת ברזל אירופאית. הם דרשו הקמת ועד נבחר, וארגנו את בני הנוער לקבוצה של צופים חקלאים.

למושבה הגיע ד"ר חיים יזרעאלי, שהיה רופא מחוזי מטעם המנדט הבריטי. הוא התיישב עם משפחתו במושבה והקים בה מרפאה לשירותים רפואיים. במושבה הקטנה פעלו בית כנסת, בית ספר ובו שמונה כיתות עם מורה אחד, וכן תזמורת כלי פריטה. בתים החלו להיבנות ונוספו משקים משפחתיים חדשים. זה היה שיא צמיחתה של המושבה.

ואז פרצו מאורעות תרפ"ט. מאות פלחים מן האזור התנפלו על המושבה. מאה ושלושים תושבים התבצרו בבניין אבן של הרפת שהותאם להתגוננות, בהנהגתו של ד"ר יזרעאלי. בידיהם היו שישה רובים ברישיון ותחמושת דלה. וכך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים. במהלכם נהרגו ד"ר יזרעאלי וחבר המושבה צבי רוזין. 

רק ביום השלישי שלחו השלטונות הבריטים מטוס סיור, שפיזר את הפורעים. אולם הפורעים הספיקו לשרוף את כל בתי המושבה עד היסוד. נאמר אז שהלהבות נראו עד רחובות. בעיתון "בוסתנאי" של אותם ימים כונתה באר-טוביה "תל-חי של הדרום".

כעבור חצי שנה, בי"א באדר תר"ץ, 1930, עלו על הקרקע חברי המושב החדש באר-טוביה.

ארכיון מושב באר-טוביה – בית לזיכרון ומורשת

בשנת 1962, לאחר למעלה משלושים שנה לייסוד המושב, יזמו חברים מדור המייסדים הקמת ארכיון, אשר ינציח את המושבה הקודמת וכן את שלבי ההתפתחות של המושב שהוקם במקומה. כל התושבים קיבלו אז פנייה להביא לוועדת הארכיון מכתבים, מסמכים, תעודות ותמונות. ואכן אנשים החלו לספק חומר רב. בנוסף לכך החלו לאסוף חומר ממוסדות הציבור במושב. שנים רבות לא היה לארכיון משכן קבע והחומר נאסף בכל מיני מקומות במושב, כגון מרתף בית העם. את היסודות לארכיון במתכונתו הנוכחית הניחה מאירה רונן. יחד עמה  עבדה בת-עמי עמיר (טוני). השתיים אספו את החומר באדיקות רבה. חלק מהחומרים הושפעו כבר מפגעי הזמן וניצלו בזכותן. מאירה השתלמה בקורס מנהלי ארכיון מטעם "תנועת המושבים" והידע שלה תרם רבות לסידור ולארגון החומרים. טוני היתה "ההיסטוריונית" הבלתי רשמית של באר-טוביה, הקדישה זמן לאיתור, אך גם התעניינה וקראה כל מסמך שמצאה. היה לה יחס מיוחד לסיפור המושבה ולשימור זכרה.

בתחילה הוקצה לארכיון חדר אחד ובו ארונות מתכת. ברבות הימים שופץ בניין המרפאה המקומית והפך לבית הארכיון. את הארכיון ניהלה מאירה ובשנת 1997 חברה אליה חנה פיריץ, שיצאה לגמלאות אחרי שנים רבות של ניהול בית הספר היסודי "מבואות". לאחר פרישתה של מאירה, קיבלה חנה את ניהול הארכיון.

מספרת חנה: "מטרת הקמת הארכיון הייתה להקים בית שישמש לזיכרון ומורשת הן למושבה שחרבה במאורעות תרפ"ט, והן למושב שהוקם על חורבותיה בשנת תר"ץ, 1930. הורגש צורך בשימור העבר של היישוב. יוזמי הקמת הארכיון ראו בו אמצעי להעמקת הקשר בין התושבים למקום מגוריהם, וקירוב הדור הצעיר להיסטוריה שלו." ומסכמת חנה: "הארכיון הוא ראי היישוב, מעלה את זכר המייסדים, ומשמש מורשת לדורות הבאים."

ארכיון שהוא גם מוזיאון

מחוץ לבית הארכיון יש תצוגת כלים חקלאיים, ששימשו בעבר את המושבניקים ונתרמו ע"י בני משפחותיהם.

בחדר הכניסה יש מימין לוח ענק, שמלמד על קשרי המשפחה בבאר-טוביה. לוח זה הוכן לכבוד חג ה-75 של באר טוביה. ניתן ללחוץ על שם משפחה אחד, ומיד נדלקים אורות של שמות משפחה שקשורים אליו בקשר דם, קשר נישואין או קשר עקיף. בחדר זה, לצד מוצגים בנושאי ביטחון, נשמרים תיקי הנופלים, בני המושב, חללי מערכות ישראל. בתיקים נצברים תמונות וחומר כתוב. חדר ההנצחה לזכר הבנים נמצא בבית העם של המושב.

בצד ימין יש שלושה חדרים שמשמשים כמוזיאון, ובהם תמונות, מסמכים וכלים. בחדר הראשון תערוכה קבועה, תחת הכותרת "באר-טוביה ממושבה למושב", המנציחה את המושבה באר-טוביה-קסטינה, ואת הקמת המושב. יש בה חומר מרתק – תמונות, מסמכים, בגדים. באחת התמונות נראית תזמורת המנדולינות של ילדי המושבה. אירוע מרגש קשור לתמונה זו. באחד הימים ביקרה קבוצת תיירים מאוסטרליה, ואחת מהם זיהתה את סבתה כאחת הילדות בתמונת התזמורת. היא הבטיחה לשלוח לארכיון את המנדולינה של סבתה, ואכן עשתה זאת. אותה מנדולינה מוצגת עתה ליד התמונה. מנדולינות נוספות בתערוכה מייצגות את התזמורת המאוחרת יותר של ילדי המושב. כמו כן מעניין מאוד לראות את המכשירים של ד"ר יזרעאלי, רופא המושבה, שנהרג בהתקפה על היישוב, וגם את הבגדים שלבשו רעייתו ובנותיו ביום פינוי המושבה. חשיבותה של התערוכה בכך שהיא מלמדת על ההיסטוריה של המושבה הישנה באופן מוחשי ביותר.

נוגעת ללב במיוחד תמונת ילדים על חורבות המושבה, שנהרסה כליל במאורעות תרפ"ט. אלה הם הילדים של מייסדי המושב, טרם בניית הבתים החדשים, והיא מסמלת את התחדשות ההתיישבות במקום.

פינה מיוחדת מוקדשת לאברהם הרצפלד, שליווה את באר-טוביה שנים רבות. ומתחת לתמונתו נכתבו מילותיו: "... מרבה אני לדבר בשבחם של תושבי באר-טוביה, באורח חייהם ובמידותיהם." וכן: "אני קשור למקום הזה בכל נימי נפשי. ויש כי אביע גאוותי על היותי גם אני ארוג ושזור בהווייתם – מארג של ידידות ורעות, פרטית וציבורית."  שנים רבות ניתן בחג המושב פרס על שמו לתלמידי כיתות ח' על עבודות בנושאים הקשורים למושב.

בחדר השני, המשמש לתערוכות מתחלפות, מוצגת עכשיו תערוכה תחת הכותרת: "מאז ועד היום", בה משתקפים שלבים בהתפתחות באר-טוביה המושב. בכל פינה יש נושא אחר: התפתחות בית הספר היסודי במושב; גלגולים של בניין שהיה פרייה ועכשיו הוא מועדון נוער; התפתחות האמצעים להגנה אזרחית, החל משוחות חפורות ועד המיגוניות של היום, ועוד נושאים.

בחדר השלישי יש תצוגת כלים, כלי משק וכלי בית של פעם. כאן ניתן למצוא את "קרש הכביסה" העשוי מפח, כמובן, יחד עם פיילה בה כיבסו, וגם דוד בו הרתיחו כביסה. יש שם תערוכה מגוונת של פרימוסים, עליהם בישלו. כדי חלב, מקרר של פעם, ועוד ועוד.

האחראי על עיצוב כל התערוכות והתצוגות הוא אמן, חבר המושב. זהו גרשון היימן, פסל וצייר. הוא מקבל את החומר ואת התכנים מעובדי הארכיון, והוא מתכנן, יוצר ומפיק את הפן החזותי של התערוכות. ואכן ניכר שהתערוכות הן תוצאה של יד אמן.

משולחן הארכיון

בכל שבוע, באופן רציף, מתפרסם במושב "דף לחבר". בארכיון אוספים את כל הפרסומים הללו מכל השנים, כורכים אותם ומכינים קטלוג מסודר, כדי שאפשר יהיה לאתר נושאים ו/או כותבים בחומר הרב הזה. אחד המדורים הקבועים ב"דף לחבר" הוא "משולחן הארכיון". דליה חנין, מתנדבת ותיקה בארכיון, ליקטה עבורנו כמה מכתבים מעניינים שהגיעו לבאר טוביה במרוצת השנים, לכבוד חגיגת ייסוד המושב בי"א באדר:

כאשר מלאו למושב 11 שנים, נשלח מכתב אל עארף בק אל-עארף, מושל נפת עזה, ובו נכתב: "אדון נכבד מאוד, בי"א באדר תש"א (5.3.1941) תימלאנה 11 שנה לייסוד מושבנו, ואנו מתכבדים בזה לבקשו בשם כל תושבי באר טוביה לכבדנו בהשתתפותו בחגיגתנו השנתית... נשמח מאוד אם כבודו ימלא את בקשתנו. בכבוד רב, ועד הכפר."

בחג בר-המצווה למושב, בשנת 1943, התקבל מכתב מהסוכנות היהודית לארץ ישראל, ובו נכתב: "הצלחתם להפוך את קסטינה היבשה לבאר טוביה הנובעת מים, הפורחת ומתפתחת לתפארת..."

וכאשר מלאו לבאר-טוביה 26 שנה, בשנת 1956, דוד בן גוריון, שישב אז בשדה בוקר, שלח מכתב באמצעות בת המושב רות, ובו כלל את חזונו להרחבת ההתיישבות בנגב:

 "לחברים בבאר-טוביה, אני שמח לשלוח לכם בידי רות וזאב ברכת פולה וברכתי לחגיגת מחצית היובל לבאר-טוביה המחודשת. כשהלכתם לבנות מחדש את באר-טוביה לפני יותר מ-25 שנים, התיישבתם בקצה הדרום בימים ההם. וזכיתם זכות גדולה להיעתק צפונה – בהישארכם במקומכם. רבים מאז ראו בכם דוגמא ומופת – ואף הלכו דרומה...

"איחוליי הלבביים לכך – שיחד עם גידולה והתבצרותה של באר-טוביה וסביבתה, ייצאו מתוככם עוד הרבה רותיות וזאבים, שידרימו יותר מכם וניישב מרחבי הדרום והנגב, כאשר העזתם אתם לעשות בקצה הדרום שלפני 26 שנה. בברכת חברים, ד. בן-גוריון."

מה עוד יש במוזיאון?

כאמור, חנה פיריץ היא מנהלת הארכיון, ויחד עמה עובדים – כולם בהתנדבות (!) – שמונה אנשים: צילה ברנשטיין, עמי גלעדי, גילה זולר, דליה חנין, נורית כץ, תקוה כרמל, ציפה פרי ואורי עמיר.

בכל יום ראשון בבוקר הם מגיעים לחדר העבודה שלהם בארכיון, ועסוקים במשך שעות בזיהוי מסמכים, הדפסה, ארגון ועדכון תיקים, הכנת קטלוגים, איתור חומר עבור מי שמבקש, ועוד ועוד. 

בצמוד נמצא לב הארכיון: חדר ובו תיקים לפי נושאים – חקלאות, ביטחון, חברה וכו'. כאן ניתן למצוא מגוון מסמכים: כל אוסף "הדף לחבר" בכרכים רבים. וכאמור לעיל,  בצירוף קטלוג מפורט, בו ניתן למצוא את שם הכותב, הנושא, מיספר הגיליון והתאריך בו נכתבו הדברים. וכך יש אוסף נגיש, אשר לא יסולא בפז, של ההיסטוריה של הכפר – מפכים קטנים יום יומיים ועד אירועים גדולים.

כמו כן, יש תיקי משפחות. לכל משפחה מוקדש תיק, ובו מרוכזים מסמכים, מכתבים ותצלומים,  שנמצאו בארכיון ושנמסרו על ידי המשפחות עצמן. הנגישות לתיקים הללו, מותנת באישור המשפחה. ואם יש חומר אישי מדי, הוא לא נחשף לעיני כול, ומצוי במעטפה עליה כתוב: "לעיני המשפחה בלבד".

עוד יש בארכיון אוסף של עיתוני בתי הספר, היסודי והתיכון, משנים קודמות. וכמובן שיש בארכיון אוסף תמונות גדול מאוד מחיי המושב – חגים, אירועים, פעילויות נוער וכיו"ב.

עוד מפעל הנצחה חשוב מאוד הוא ראיונות  אישיים. זה התחיל בהקלטה בטייפ ותמלול ההקלטה, והמשיך כמובן בצילום וידאו, שגם אליו מצטרף תמלול. עד עתה הספיקו המתנדבים לראיין כמאה ושלושים מבני המושב. לאחרונה הוחל בקיום ראיונות גם עם בנות המושב החיות מחוצה לו. וכך הספיקו לראיין את הבת המבוגרת ביותר של הכפר, יותה רפמן, ממש לפני פטירתה. אגב, המראיין הראשון היה מתנדב מן החוץ, שמעון וגה ז"ל, שהתגורר אז במרכז הכפרי "אחווה". הוא היה מורה ומחנך מוערך מאוד בחייו.

הארכיון משקף גם את תולדות בית הקברות ההיסטורי של באר-טוביה, אשר הקבר הראשון בו הוא משנת 1917. בתיק מיוחד מרוכזים כל כיתובי המצבות. ואם יש מצבות של אלמונים, מנסים לזהות את האדם הנפטר. לצורך זה נעזרו עובדי הארכיון גם ב"המחלקה לאיתור נעדרים" של משרד הביטחון, וחלק מהשמות אכן אותרו.

מי משתמש בארכיון?

ברור שהמקום משמש כמקור בלתי נדלה לתושבי באר-טוביה. על סמך החומר הרב שנצבר פה, מוציאים לאור חוברות בנושאים שונים. בארכיון מחפשים ומוצאים טקסטים וחומר ויזואלי לטקסים ולאירועים המשותפים.

לדוגמא, עתה לכבוד שנת ה-90 של המושב, מתפרסמת בכל שבוע חידה ב"דף לחבר". מחברי החידות נעזרים בארכיון. תיקי המשפחות משמשים את בניהן לציון אירועים משמחים, ולהבדיל – גם מידע ותכנים על נפטרים לצורך הספדים מרגשים, אישיים, שמלמדים על האדם וחייו. (לעיתים, כאשר יש ראיון עם הנפטר, ניתן ללמוד עליו מתוך דבריו על עצמו...) 

סטודנטים מהמכללות ומהאוניברסיטאות מאתרים פה חומר לעבודות סמינריוניות. וכמובן גם תלמידי בתי ספר נעזרים ללמוד ולהכין עבודות על תולדות ההתיישבות. ואגב, הסטודנטים והתלמידים שנעזרו בחומר, מעניקים לארכיון את העבודות שכתבו. לעיתים עוזר החומר בארכיון להתגבר על חילוקי דעות היסטוריים. לאחרונה עלתה השאלה מתי בדיוק נוסד בית הספר היסודי האזורי? דוגמא לפנייה לארכיון מבחוץ: תלמידה מרחובות שאלה על סיפור שלמדו בכיתתה, והיה כתוב בו שהמעשה התרחש בבאר טוביה. היא הפנתה מכתב לחנה פיריץ ושאלה, אם אכן האירוע המתואר היה שם, ואם הוא עוסק באנשים שחיים עתה במושב.

בשנים האחרונות  מתקיימים במושב סיורים מודרכים לקבוצות. חלק מרכזי בהם הוא ביקור בארכיון, בו  מסופרת ההיסטוריה המורכבת והמיוחדת של באר טוביה. בספר המבקרים, הנמצא בכניסה לארכיון, ניתן למצוא את דבריהם של אורחים רבים המעידים על הרושם הרב שמותיר הארכיון על הבאים בשעריו. מסכמת דליה חנין: "העבודה בארכיון מרתקת בזכות התגליות. כל הזמן מתגלים לנו פרטים חדשים על אנשים, על אירועים. אנו מנסים ומצליחים לרוב לפתור חידות מן העבר, למצוא תשובות לשאלות, להשלים פרטי מידע ולארגנם בפסיפס היריעה ההיסטורית."

בחדר הכניסה למוזיאון ממוסגר קטע מדבריו של הסופר האיטלקי צ'זארה פבזה: "זמן רב חשבתי שהכפר הזה הוא העולם כולו. עתה, לאחר שבאמת ראיתי את העולם... אינני יודע אם כל כך טעיתי אז..."

ואכן, הארכיון של המושב באר-טוביה – שלדברי בן-גוריון היה דרומי ביותר והפך לצפוני בלי לזוז ממקומו – משקף את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל כולה. הכפר יכול לשמש דוגמא לכל אדם הנאבק על ביתו ומעצב את אופי החברה בה הוא חי בהתאם לערכיו ושאיפותיו. 

עדינה בר-אל

* נדפס בשינויים קלים בעיתון "קו למושב", גיליון 1121, 20 בפברואר 2020

* * *

יִצְחַק גָּנוּז

בָּלָדָה לַמּוֹרָה מֵאֶקְסוֹדוּס

מתוך ספר השירים "מעבר לגשרון העץ"

בְּפִנָּה עַל רִצְפַּת הַמַּתֶּכֶת

שֶׁבֵּין הַדַּרְגָּשׁ לַקִּיר,

צְנוּפִים כְּעָלִים בַּשַּׁלֶּכֶת

חֲבוּרַת יְלָדִים לוֹמְדָהּ שִׁיר.

שִׁיר עִבְרִי שֶׁהִגִּיעַ עַד הֵנָּה

בְּדֶּרֶךְ הָרוּחַ כִּי עַז

וְכָבַשׁ אֶת לִבּוֹת נְעוּרֵינוּ

בַּמָּחָר הַצָּפוּי וּבָרַז.

יוֹשְׁבוֹת שָׂם חַיָּה אוֹ בְּרָכָה

מוֹרוֹת בִּזְכוּת עַצְמָן,

מַקְשִׁבִים יְלָדִים אֶת שֶׁשָּׂחָה

וּמַה לְךָ שְׁאוֹן הַיָּם?

הֲמֻלָּה מִסָּבִיב רוֹחֶשֶׁת

בַּדֹּחַק סְבִיב לֶחֶם וּמַיִם,

בַּתּוֹר אֶל תָּאֵי שֵׁרוּתִים גּוֹעֶשֶׁת

צוֹרֶבֶת כַּמֶּלַח עֵינַיִם.

הָאוֹר הַקָּלוּשׁ זוֹלֵף מִמַּעְלָה

מִתּוֹךְ הַתִּקְרָה הַמְסֹרֶגֶת,

הַסְּפִינָה מִתְנוֹדֶדֶת, נִגְרֶרֶת הָלְאָה

עֲתִידֵנוּ אֵינָהּ מַגֶּדֶת.

אַךְ הֵם לֹא יוּכְלוּ לְשִׁעוּרֵי הָעִבְרִית

לָשׁוֹן, מִקְרָא, וָזֶמֶר.

כָּאן נִצֶּקֶת בֵּין הַבְּתָרִים הַבְּרִית

שֶׁל הָעָם הַמְפֻזָּר עִם מוֹלֶדֶת.

מְהַסָּה הַמּוֹרָה שׁוֹבְבוֹת יְלָדִים,

בָּהּ תַּו הַתֹּם עִם חִנָּהּ שֶׁל אִשָּׁה.

מַחֲזִיקָה בְּיָדָהּ דַּפֵּי סִפּוּרִים,

צְרוֹר לַחְמָהּ שֶׁהֶעֱלָה בָּאְשָׁה.

אַשְׁדֵי מַיִם מִתְדַּפְּקִים עַל דַּפְנוֹת הַסְּפִינָה

וְהִיא רְדוּפָה בֵּין יָם לְשָׁמַיִם,

צְנֵפָה יְהוּדִית שֶׁנָּטְשָׁה כְּלֵי גּוֹלָה

בִּפְנֵי חוֹף מִבְטָחִים נוֹפֶלֶת אַפַּיִם.

* * *

משה גרנות

"פלאפל התאומים" – שביב של תקווה

משבר הקורונה הוביל את שני התאומים, ישראל ורחמים דמארי, אנשים מסורתיים המקפידים לקיים מצוות, למסקנה שהתבקשה גם לפני המשבר: חסל סדר אוכלי חינם על חשבונם של המתפרנסים מיגיע כפיהם! העסקים שרדו בקושי את ההשבתה מטעם משרד הבריאות, השבתה שנמשכה שלושה חודשים, והנה, מיד עם ההקלות בסגר, מגיעים משגיחי הכשרות ודורשים נתח מהרווחים המעטים שלהם.

השניים החליטו כי מי שסומך על כך שהפלאפל שלהם כשר, יסמוך על כך גם כאשר הרבנות של גבעתיים תפיץ מודעה בנוסח "מודעת אבל" שהשגחת הכשרות על הפלאפל שלהם הוסרה. ובאמת, בעקבות הצעד המתבקש שהם יזמו, הקונים ממש התדפקו על הדוכן שלהם.

זה הרי זועק לשמיים – יש בארץ 20,000 משגיחי כשרות, ורק 30 משגיחי בנייה, כביכול, הסכנה הנוראה נובעת מסטייה חס וחלילה מכללי הכשרות, ולא מכך שכמעט כל שבוע נופל פועל בניין מהפיגומים אל מותו.

יש רק 20 מפקחות על מעונות יום, והרי זאת תקלה איומה, שכן המדינה עוצמת עיניים ממקרי ההתעללות בפעוטות. הממסד הדתי דואג לכך שמשגיח כשרות יישב במכונית הממוזגת שלו, יראה איך החקלאי מעבד את שדהו בזיעת אפיו, וידרוש את "המגיע לו", כי הרי הוא שותף בלי השקעה ובלי זיעה על כל העולם העסקי, ולא מדובר רק על עסקי מזון – הקונים יכולים למצוא לעיתים במרכולים חותמת כשרות גם על דטרגנטים!

ומדוע אנחנו נדהמים כל פעם מחדש מהאנומליה הזאת (בלי לנקוף נגדה אצבע כמובן)? – הרי שליחי האל מטעם עצמם כבר לימדו אותנו שלקדוש ברוך לא ממש אכפת שמיליון וחצי ילדים נרצחו במיתות הזוועתיות ביותר, מה שחשוב לו זה ש-13 מיליון יהודים לא יאכלו שרימפס. אפשר לצאת מהדעת מ"ההיגיון" האמוני הזה.

העיוות הכלכלי-חברתי הזה נובע מהעובדה המצערת שאבות המדינה לא השכילו להפריד בין הדת למדינה, כמו בכל מדינה מתוקנת בעולם. ביפן, למשל, האזרח יכול להיות מאמין בשינטו, או בבודהה, או בישו, אבל המדינה לא נותנת אפילו ין אחד לשום כת דתית, והמדינה שלהם היא מן המתקדמות בעולם.

מי שרוצה בארצנו לקיים מצוות – זכותו המלאה לעשות זאת, וגם זכותו לתרום מכספו מעשר למוסדות הדת, אבל מדוע ההדתה הוא תפקידה של המדינה? מדוע המדינה צריכה לממן ציבור ענק של רבנים, דיינים, משגיחי כשרות ועוד "כלי קודש" שמתרבים משנה לשנה? מדוע המדינה צריכה לממן אוכלי חינם ש"תורתם אומנותם"? הרמב"ם, שבוודאי לא היה פחות מאמין מתלמידי ישיבת ויז'ניץ, כותב:

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים:... אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

(מִשְׁנֵה תּוֹרָה סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג)

אלה ש"תורתם אומנותם" טוענים, בלי להתבייש, שהלימוד שלהם ותפילותיהם מגינים על עם ישראל יותר מהחיילים, ולכן לעולם לא יתגייסו, וגם יסרבו ללכת לקבל פטור מהבקו"ם, כי הם הרי לא ממש מכירים בציונות ובמדינה, אבל קיצבה מהמדינה הם מקבלים ברצון.

ואגב לימוד התורה ותפילה – מתי אלה הועילו אי-פעם? האם בימי החורבן שהמיט עלינו נבוכדנצר? האם בימי החורבן שהמיט עלינו טיטוס? האם בגזירות אדריאנוס? האם ברציחות של מסעי הצלב? האם בגירוש מאנגליה במאה ה-13, האם בגירוש מספרד והגירוש מפורטוגל במאה ה-15? האם בפרעות ת"ח ות"ט? האם בזוועת עלילות הדם שנמשכו קרוב למאתיים שנה? האם בפרעות פטליורה, בהן נרצחו כמאתיים אלף יהודים? האם בשואה שבה איבדנו שליש מעמנו במיתות מזוויעות שמוחות מעוותים המציאו? כלום אלה שנרצחו באירועים החוזרים ונשנים בדברי ימי הגלות שלנו – כלום אלה לא למדו תורה היטב כמו בחורי הישיבות במדינת ישראל? כלום האומללים האלה לא התפללו כפי שצריך, ורק אוכלי חינם בארצנו ראויים לזכות בחסד האל? הרי דרך החשיבה שלהם מוציאה את השכל הישר אל מחוץ לתחום!

צריך להיות חופש דת במדינה, כמו בכל מדינה מתוקנת, אבל מדוע לכפות גזירות דתיות על כל הציבור? מדוע לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, כדי שלא רק בעלי המכוניות יוכלו לבלות את יום השבת כראות עיניהם?

מדוע חייבים למכור את החמץ לגוי בפסח, ולחייב בתי חולים לחטט בכליהם של מבקרי החולים שמא הביאו עמם חמץ?

מדוע צריך למכור את הארץ בשנת שמיטה לגוי? מדוע אסור לקנות תוצרת חקלאית מיהודי בשנת שמיטה, ואילו מגוי מותר?

מדוע מודרים היהודים הרפורמים, הרי רק בארצות הברית יש כ-2 מיליון יהודים המגדירים עצמם רפורמים – איך אפשר להתעלם ממאסה כזאת של יהודים? כנ"ל לגבי הקונסרבטיבים? מדוע יש מונופול על הדת רק לזרם האורתודוכסי שמשליט על המאמינים דעות אטוויסטיות, התנגדות לקדמה, למדע, לאמנות, שמפלים את האישה ב"דין תורה"!

מדוע הגיור בישראל חייב להיות אורתודוכסי? כלום רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד המלך, עברה גיור האורתודוכסי? כלום אחשורוש עבר ברית מילה לפני שלקח את אסתר לאישה?

העם בציון הפך להיות שפוט לדרך חשיבה פרימיטיבית – אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת מדינה נוסח איראן. במדינת ישראל כדאי להשתייך למגזר החרדי, כי אז נהנים מכל הטוב שהמדינה מעניקה, אבל לא חייבים בחובותיה, כמו חוב השירות הצבאי בארץ מוקפת אויבים שרוצים להשמידה. כלום הם חסרי בינה עד כדי כך להאמין שלימוד תורה ותפילה מגינים על עם ישראל  ולכן אין צורך להתגייס? כלום שכחנו איך נטבחנו משום שלא היו בידינו אמצעי הגנה?

הבעייה היא שהמאמינים האדוקים שוללים את תוקף העובדות, וחושבים לאמת רק מה שמורי ההוראה שלהם מחליטים שהיא אמת.

התאומים מדוכן הפלאפל בגבעתיים מעניקים לדוגלים במעט שפיות בארץ שלנו – שביב של תקווה: אם שני יהודים מאמינים אלה, שלומי אמוני ישראל, החליטו שנמאס להם מהטפילות של הממסד הדתי – אולי באמת יש שביב של תקווה לגבי העתיד.

משה גרנות

* * *

מינה גורל

עיסה בימי קורונה

עיסה מבולבלת ופריכה שכמוני

אין לה התחלה ולא סוף

חסרת חוליות

אין לה יום ולא לילה

מזונה – כדורי הרגעה

כל שמונה שעות.

עיסה מבולבלת ופריכה

שצריכה להזכיר לעצמה בכל פעם

למה היא צריכה להיות.

* * *

יונתן גורל

קירבה למלך

ביד הגואל ענף זית

וראש המלך משוח בשמן

בוהק בין המצח והגבינים

בלכתו ובבואו מלווים אותו

פמליות של יועצים ונועצים

גם אנחנו מסתנוורים

האחד האדם הוא

שמא מן המלאכים

מה נעשה ליום

שנעבור לידו נכלמים

ממגע הברק הרושף ממנו

כמו מן הכוכבים?

* * *

תקוה וינשטוק

מגפות

הקורונה אינה המגפה הראשונה שנחתה על מדינת ישראל. בשנות השישים למאה שעברה הגיעה לארץ מגפת השפעת שכונתה "אסיאתית" משום שהתפרצה לראשונה בהודו. כפי שהשפעת שפרצה אחר מלחמת העולם הראשונה – וכילתה כשליש מאוכלסי העולם! – נקראה "ספרדית" כי החלה בספרד.

 בין רשימותיי מצאתי אחת על המגפה האסיאתית שהשתוללה בארץ ב-1953. גם אז הגיעה מחולים שנדבקו בחוץ לארץ, כשם שבעל "הפרש האדום" שחזר מחו"ל היה הראשון שהביא את וירוס הקורונה לארץ. גם בשפעת האסייתית נדרש הציבור להימנע מהתקהלויות, להגדיל מרחק בין אדם לאדם, להימנע מלחיצות יד וכדומה. מסכות לא נדרשו אז.

"מעריב"  14.2.1953

"היום הזה התחיל בשמחה גדולה. 25 בנים  מ"בית הילדים העירוני" (מוסד סגור לבנים בתל אביב) הוזמנו לבקר במשחתת הבריטית שעגנה בנמל תל אביב. יחד איתם הוזמנו  20 בנות מ"בית הנערה" בעיר. שני המוסדות נועדו לבני נוער במצוקה שהמחלקה הסוציאלית העירונית הוציאה מבתיהם על מנת לגונן עליהם.

המוזמנים הצעירים, בני 11-14, נהנו מהכנסת אורחים לא רגילה. מלווים במדריכיהם בילו על המשחתות את כל שעות אחר הצהריים. כובדו כיד המלך (האנגלי...) – גלידה, שקיות סוכריות, עוגיות. קיבלו הסברים אודות המשחתת, נהנו מחופש בלתי מוגבל והגיעו לכל פינה, מיששו את התותחים, התנדנדו בערסלים ובנדנדות שהוקמו למענם. התיידדו עם המלחים והתחרו איתם בקליעה, בתופסת, במשחקים של שודדי ים... אנשי המשחתת, שמזמן כבר לא ראו את ילדיהם, הפכו לילדים בעצמם. הילדים והילדות מהפנימיות זכו לחווייה בלתי נשכחת. הם היו מוקסמים כבר מהדקה הראשונה, כששטו בסירות אל המשחתת, ועד לדקה האחרונה, כשזכו לסיבוב הפלגה בים הפתוח.

זה אירע ביום שני בשבוע. ביום חמישי החל התשלום עבור התענוג. בבוקר התלונן אחד מילדי "בית הילדים" על כאבי ראש וגרון. "קמתי והרגשתי שבאמצע לוחץ," הצביע הילד על ליבו. למחרת התלונן נער נוסף על כאבים. אחרי השבת נתגלו כבר תריסר נערים חולים. על המוסד הוטל הסגר. כל הילדים חדלו לבקר בבית הספר וחיכו שתורם למחלה יגיע. בספטמבר הפך בית הילדים לבית חולים. מ-62 חניכיו חלו 61. רק ילד אחד היה "גיבור" והווירוס לא השתלט עליו. גם שישה עובדים חלו ולא עבדו ארבעה ימים. גם המנהלת גברת סוניה מרימינסקי חלתה, אך שכבה יום אחד בלבד. "יותר אין לי פנאי לחלות!" אמרה והוסיפה. "תמיד בעונה זו יש לילדים שפעת. כבר קרה שיותר מחצי הילדים שכבו עם שפעת, אך בהיקף כזה עוד לא התנסינו."

על הילדים עברו שני גלי חום. בתחילה חום של 37 מעלות ואחר כך 40 מעלות. במשך יום-יומיים הגיעה מידת החום שלהם עד 40.5 מעלות. המחלה לא גרמה סיבוכים אך המספר הבלתי רגיל של החולים עורר חשש שזו המגפה האסיאתית. אחד התינוקות בעיר חלה בשפעת זו, הובהל לבית החולים בשכונת פרדס כץ ושם נפטר. עקב המגפה לא קיבל "בית הילדים העירוני" חניכים חדשים אחרי החופש הגדול. המגפה נמשכה עד ערב ראש השנה. אז החלים אחרון הילדים והכול בא על מקומו בשלום.

בספטמבר, בשיא המחלה, נלקחו מהילדים בדיקות דם, ורופא המוסד, ד"ר וולין, שלח אותן לאוניברסיטה העברית בירושלים, המוסד היחיד המבצע  בדיקות כאלה, ונקבע שאכן אצל שישה ילדים ועובדת בודד נגיף השפעת האסיאתית. עדיין עורכים בדיקות והשוואות מה הסיבה לשפעת זו.

מעניין: אצל חניכות "בית הנערה", שגם הן  השתתפו בטיול, עברה המחלה בצורה יותר קלה. רק 15 מתוך 35 הבנות חלו, והן החלימו הרבה יותר מהר מהבנים, כבר לפני שבועיים.

בתחילה אפילו לא תלו את הקולר במשחתת אלא בחניכה שחזרה למקום אחרי החופש הגדול כשהיא חולת שפעת. שלוש החולות הראשונות כלל לא השתתפו בטיול למשחתת. גם אחרי שכמה בנות נוספות חלו, חשבו שהן נדבקו מילדה שאחרי החופש הגדול חזרה למוסד חולת שפעת. אבל משרבו החולות והמנהלת חלתה אף היא ("שכבתי רק יום אחד," אומרת גברת טובה סערוני "אין לי יותר זמן לשכב.") – וכשהחום של כמה חניכות הגיעה לעתים ל 45.5 מעלות, עלה החשש שזו אינה שפעת רגילה, והמנהלת "נידנדה" לרופאים שיבדקו שמא זו שפעת אסייתית. נעשו בדיקות דם אבל היה מאוחר מדי. רוב הבנות החלימו, והבדיקה יעילה רק כשהחום גבוה. וכעת והמוסד בספק: השפעת היתה אסיאתית או רגילה?

מר כהן ממשרד הבריאות טוען שאין כל יסוד לבהלה. השפעת האסיאתית כמוה ככל שפעת, אלא שממדיה המוניים. כיום סובלים כמה ילדים בעיר משפעת אבל לא ידוע אם היא אסיאתית. אין טעם לזהות מקרים בודדים. החשוב – לדעת  אם המחלה פשטה במוסדות ציבור.

שפעת אסייתית או ספרדית, המגפה הגדולה שהיתה בארץ, לפני הקורונה, היתה מגפת הפוליו – שיתוק ילדים. היא פרצה ב-1950 ונמשכה ארבע שנים, גבתה 4700 חולי פוליו, מהם נפטרו 760, ועוד אלפים היו לבעלי מום. ב-1952 מצא ד"ר יונה סאלק, יהודי אמריקני, דרך לחיסול נגד מחלת הפוליו על ידי זריקה, וב-1953 מצא ד"ר אהרט סייבין חיסון יעיל לתינוקות נגד מחלת הפוליו, חיסון הניתן כיום דרך הפה לכל התינוקות בארץ והמחלה כמעט הוכחדה.

בין התינוקות שנפגעו בפוליו היה גם ראוב'לה, עליו כתבתי:

ראוב'לה עוד יבריא, "מעריב", 14.2.1953

התינוק היפה בן השנה שכב  במיטתו לא חייך אלינו גם כשניסינו להצחיק אותו. מעולם, מספרים הוריו,  לא חייך לזרים. פניו חיוורות מאוד כשל ילד הסגור תמיד בבית. ראשו נע מצד לצד, יד שמאל משחקת בפרוסת לחם אבל יד ימינו אינה מתיישרת ורגליו לא מכות באוויר כדרך תינוקות, וגם לזחול אינו יודע. מחצית גופו התחתונה משותקת. בלב כבד ניסו ההרים לחייך לתינוקם.

ראובן – ראוב'לה פלינט, כמעט שלא ראה יום טוב אחד בחייו הקצרים. בגיל שלושה חודשים לקה בדלקת אוזניים קשה. רק החלים, קיבל מיד דיזנטריה ואחר כך חלה שוב. הפעם חששו לשפעת. אחרי שבוע נתגלה שזה שיתוק ילדים. אותה מחלה ארורה חסרת  תרופה. בבית החולים בפרדס כ"ץ הוכנס התינוק למכונת חמצן וההורים הוזהרו כי סיכויו לחיות קלושים. שיחק המזל ואחרי יומיים חמורים שופר מצבו וכעבור חודש חזר הביתה. מאז הוטב לו בהרבה: רגליו שמנמנות – סימן טוב – ואצבעותיו נעות. הוא מלא מרץ, נבון, כבר ממלמל אבא אימא ומנסה לפזם "א אידשע מאמע". נח בלי להפריע על הדרגש הפתוח – הרי אינו מסתובב ולא ייפול, ומהרהר... מדי שישה שבועות עובר ראוב'לה בדיקה רפואית שהתרכזה עד כה בבדיקת רגליו המשותקות. אולם בשבוע שעבר גילו הצילומים כי עמוד השדרה שלו עקום, פגע מסוכן ביותר. אם יקבל חגורה אורטופדית מיוחדת שתהדק את בטנו וראשו, עשוי עמוד השדרה לחזור ולהתיישר ואחר חודשיים, מקווה הרופא, יוכל לשבת. בגיל שנתיים-שלוש, כעת מוקדם מדי, ינותח ברגליו. זמן, סבלנות וטיפול – והתינוק יבריא לחלוטין. חולים קשים ממנו הבריאו.

אלא שאותו מכשיר חדיש מחירו 180 ל"י וההורים מובטלים, ללא פרוטה. תשלום כזה הוא מעל לכוחם. אפילו שכר הדירה הוא מעל לכוחם." הדירה" היא צריף סדוק בשכונת הרכבת בתל אביב. הגשם דולף  מהסדקים ועכברים מתרוצצים על הריצפה

גם הוריו של ראו'בלה  ידעו בחייהם רק סבל. מירה פלינט בת 23, עדינה ותרבותית, נולדה בבסרביה. כשהיתה בת עשר באו הרוסים, הגלו את אביה הציוני לסיביר והיא התייתמה. מירה ואימה – יחידות שנותרו מכל המשפחה הענפה – היו בקולחוז וסבלו רעב. הבת גנבה גבולות עלתה לארץ בהעפלה, גורשה לקפריסין. עלתה לארץ, שירתה בצה"ל, עבדה כמלצרית במסעדה ובגיל תשע-עשרה נישאה לשורה פלינט. אף הוא עבר את כל גלגולי הנע-ונד של דורנו. ממוסקבה עיר מולדתו נדד עם הוריו לפולניה, נשלח לסיביר, לחם בצבא האדום וב-1945 יצא  לפריז, נדד בחצי אירופה עד שעלה ארצה.

תמה פרשת נדודים – החלה פרשת פיטורין. הזוג הצעיר הלך למושב והבעל עבד כנהג שכיר עד שהעבודה נמסרה לחבר המושב. הוא חיפש ומצא עבודה בנגב, חזר הביתה רק לשבת. האישה הצעירה, כבר אם לתינוק בן שנה, בהריון שני, של ראוב'לה, יחידה בבית, בוץ, מסתננים, רחש בלול התרנגולות – גניבה.

גם עבודה זו של שורה פלינט הסתיימה והם שבו העירה, גרו במטבח של מכרים ביפו ואכלו את חסכונותיהם הדלים. שלושה חודשים הלך שורה בטל עד שהתקבל כנהג במפעל המים של עיריית תל אביב, קיבל הלוואה של 150 ל"י ונכנס לצריף ליד הרכבת. עבד חצי שנה, העירייה קיצצה בעובדים ופלינט פוטר. בהתחשב בילד המשותק הובטח לו שיהיה ראשון המוחזרים לעבודה. זה כחודש הוא מובטל. באחד בפברואר קבל את המשכורת מלפני חודש. באמצע החודש הקרוב יקבל את המשכורת האחרונה, מה הלאה? מתי בכלל יקבל עבודה? היגיע אי פעם לקביעות? המשפחה הצעירה כורעת תחת נטל הספקות.

מירה בבית, מטפלת בילד הבריא ובתינוק החולה מבוקר עד ערב, עד שארית הכוחות. שלוש פעמים ביום היא מעמלת את ראובן ומעסה אותו. לעיתים נדירות מאוד הם מבקרים אצל מכרים או בקולנוע. צונחים בלילה הרוגים. הקור בצריף ממית כל רצון אפילו לקרוא עיתון. מרוב צער וסבל איבדה האישה הצעירה 14 קילו. שערה השופע נשר. ידידיה מלפני הנישואים כמעט שאינם מכירים אותה.

אף על פי כן אין הפלינטים שוגים בדמיונות כי "בארץ אחרת היה יותר טוב." בכל ארצות נדודיהם ראו רק סבל. שורה עודו צעיר, מקווה להסתדר בעבודה. אבל התינוק! הלב מתפלץ לראותו שוכב ללא ניע כאבן שאין לה הופכין... הצריף הדולף אינו  מתאים למגוריו. אין לו אפילו מיטה ראויה לשמה ומצע קשה הולם. עתה נמצאה סוף סוף הדרך לרפא אותו – ווידם קצרה מלהושיע. 180 ל"י כשבבית כמעט אין פת לחם! הבנקים מסרבים להלוות אפילו שלושים ל"י! ובעיני העזרה הסוציאלית, אליה פנו בעצת הרופא, הפלינטים הם "מקרה קל"! האם האומללה אומרת: "לו ידעתי מה צפוי לנו לא היה לי גם ילד אחד!"

אותו ביקור אצל משפחת פלינט היה החוויה העזה ביותר בעבודתי בעיתון. אין סוף לסיפורי העוני והסבל בכרך, שעיתונאי שומע ומשמיע בתקווה שאולי יתעורר זיק רחמים בציבור הרחב והוא ייענה ויסייע. הפעם יכולתי לא רק לכתוב אלא להעביר למשפחה הנואשת בשורה: "מעריב" יסייע לילד והוא יקבל את  המכשיר הנדרש. הזכות נתגלגלה לעיתונאי שמעון סאמט, ששידר ב"קול ישראל" את סיפורו של ראוב'לה. ההורים המופתעים קיבלו את הבשורה בחרדת אושר ונדמה היה לי שראו'בלה הפעוט בפינה חייך – אולי חיוך ראשון שהעניק לעולם הקשוח.

מערכת מעריב כתבה:

הסיפור על ראוב'לה הילד המשותק, שסופר עליו גם ברדיו, הביא להיענות מפלאה מצד הציבור. בו ביום טילפנו רבים למערכת "מעריב" ושאלו במה נוכל לעזור. הבוקר נתקבלה בסניף "מעריב" בחיפה תרומה בסך 50 ל"י למען ראוב'לה מאדם שרצה בעילום שם. אליעז גושקוביץ מתל אביב כתב לנו: "קראתי על הילד המשותק וזה נגע לליבי. למרות שמצבי הכספי אינו מזהיר ביותר וזה כמה חודשים לא עבדתי, אשמח מאד אם תצרפו את תרומתי בסך 5 לירות, אגרת של מפעל הפיס."

אחר ש'מעריב' התחייב לשלם בעד המכשיר של ראוב'לה, תרומות הנענים הבטיחו לילד שאר צרכי ריפוי וטיפוח. העזרה העיקרית עתה לילד היא – אבא העובד ויכול לפרנס את ביתו. מי שיעזור בכך – יבורך.

תקוה וינשטוק

* * *

סיוון רהב מאיר

היחס לצעירים האמריקנים – בושה:

הם רצויים פה ולא "מפיצי מחלות"!

מתוך אתרN12  – פורסם ביום שלישי 04/08/20

במוקד דיון די סוער לגבי כניסתם של אלפי סטודנטים ובחורי ישיבות לישראל, לסיוון רהב מאיר יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה. ראשית, הגעתם תתפרס לאורך כל השנה והם לא יגיעו בבת אחת. שנית, מדובר באנשים שהם סוג של שגרירים שלנו. הלילה הגיעה ישיבה ראשונה והם כבר חולקו לקפסולות ונמצאים בפיקוח בהוראת פרופסור גמזו ותאמינו שאין להם אינטרס להפר את הנהלים.

אתמול אושרה כניסתם של אלפי סטודנטים ובחורי ישיבות לישראל. זה לא 17 אלף בחורי ישיבות כפי שהפחידו אותנו בכותרות. הם גם לא מגיעים במסה אחת – אנחנו קיבלנו הלילה אישור להביא עד למיספר הזה לאורך כל השנה. מדובר על שלל תוכניות חינוכיות, חילוניות, דתיות-לאומיות וחרדיות שיפעלו כאן לאורך השנה.

יש כאן נוער של נעל"ה – זה פרויקט שנקרא נוער עולה לפני הורים. אין דבר מבורך מזה, צעירים שעולים לפני הוריהם. יש גם סטודנטים של פרוייקטים כמו מסע, אנשים שזה טיול משמעותי ראשון שלהם לארץ – שבאים לחיות ולהתנסות – פרוייקט מדהים.

יש בחורי ישיבות. ישיבות של כיפות סרוגות וכיפות שחורות שבאים לשנה לארץ. בעיניי זה פרויקט ציוני מדהים – הם באים לפה לשנה על חשבונם, עם אולי תמריץ קטן מהמדינה. אבל כל אחד חי כאן, קונה כאן, אוכל כאן וישן כאן. לומדים פה שנה וחוזרים, לנצח – עם השנה הישראלית הזו שתעשה באמת פלאים לחיים שלהם ולקשר שלהם לפה. אגב, חלק גדול מהם עושה עלייה, אנחנו אחר כך רואים אותם כחיילים בודדים או אנשים שהשנה הזו שינתה את חייהם.

הזלזול שנשמע בימים האחרונים כאילו מגיעים לפה איזו ערימה של מפיצי מחלות הוא גם מעליב וגם הפך את הסוגייה הזו לאיזה קרב בין פוליטיקאים. כאילו זה סיפור של ליברמן נגד יהדות התורה. האינטרס שהם יגיעו הוא אינטרס של כולנו, תחת כללים כמובן – הם יושבים בבידוד.

הלילה הגיעה ישיבה ראשונה, הרב ראובן טרגין מישיבת הכותל קיבל אנשים כאלה שישבו וחיכו, בניו יורק, בניו ג'רזי ובלוס אנג'לס בשביל השנה הישראלית המיוחלת. הם כבר בקפסולות מסודרות של שישה בני אדם לקפסולה. הם אנשים אחראיים, יש לנו רישום עליהם והם נכנסים מנתב"ג בצורה מסודרת.

הדוחף הגדול למהלך, הפרוייקטור, זה יו"ר הסוכנות היהודית יצחק בוז'י הרצוג, שמבין את החשיבות של הקשר עם יהדות העולם. גם קשר כלכלי אבל גם קשר רגשי לאנשים שלנצח הם סוג של שגרירים שלנו. אני פגשתי בתקופה שהייתי בארצות הברית אנשים בני 70 שמתרפקים על השנה הזו, ואז שולחים את הילדים שלהם לשנה הזו. והם עושים עסקים עם ישראלים ובאים לפה כתיירים, זה דבר שהוא לנצח.

גורמי המקצוע, כולל משרד הבריאות ופרופסור גמזו, אישרו את המתווה. הם אף יותר מחמירים במקרה המדובר. אני, כישראלית, כשחזרתי מניו יורק דאגתי לבידוד שלי לבד. פה, המוסד לוקח אחריות והמוסדות צריכים להגיש מתווה של קפסולות ויש פיקוח של פקחים.

משום שאותם יהודים אמריקנים שמעו את הדיווחים פה בתקשורת, אז אני רוצה להגיד להם – ברוכים הבאים, אתם שמעתם כותרות שאף אחד לא רוצה אתכם ואתם באתם להביא לנו קורונה. אתם רצויים פה, אלה פרויקטים נהדרים, טוב שבאתם.

אומנם אין לי סטטיסטיקות אבל מיֶדע אישי שלי, רוב ככל היהודים בקהילות היהודיות בארה"ב כבר היו חולים בקורונה והבריאו. קהילות יהודיות שלמות עברו את זה, מילדים ועד זקנים. חלק עם תוצאות טראגיות וחלק פשוט מחוסנים, רבים מהם.

בנוסף, מי שלא עובר כאן בנתב"ג גם בדיקה, גם פיקוח וגם רישום – יושב עכשיו שבועיים בקפסולה של שישה. הוא לא פוגש אף אחד ולא יוצא להסתובב ברחובות ירושלים. פרופסור גמזו ביקש פקחים ייעודיים לנושא הזה. רק תחשבו כמה בחור כזה מסתבך או כמה המוסד שלו מסתבך אם הם יפרו את הנהלים. אפשר לסלק אותו מיד לחו"ל ואני הראשונה שאגיד את זה. אבל אם אנשים רוצים לבוא לשנה המשמעותית הזו – יש גבול בעיניי למה שאפשר לסגור. כל אחד אומר: "אז אם זה פתוח, אז למה לא זה?" נכון, יש עוד דברים שאפשר להקל בהם.

סיון רהב-מאיר

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק רביעי

הפסקה קטנה לשתיית תה ותיאור הנחיתה הסודית באילת.

דבריו המתנגנים של הסופר-לילדים אבטן בן עצל עשו רושם רב על רני: "ללא ספק ליליסימה דואגת לי מאוד שלא חזרתי כל הלילה הביתה לישון. ומה הפלא? אוכל אולי לצלצל אליה מאילת?" – למרות הרעש של מנוע ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שעומד לנחות באילת, הצליח רני לספור שבעה-עשר לַמֶ"דים (!) בשלושת המשפטים הקצרים שפלט אבבטן לאחר שחיסל את הלחמניה האחרונה בסלסלה וגמע את כל הקפה שנותר בתרמוס. רני הכיר את ליליסימה, אשתו של אבבטן, כי היה מוזמן פעם לארוחה אצל משפחת בן עצל, וזכר כיצד כולם שקעו לאחריה בשינה כה עמוקה עד שגג הבית החל עולה ויורד כמפּוּחַ בקצב נחרותיהם.

צריך כנראה להיות סופר מוכשר מאוד, הרהר רני, כדי להכניס בצפיפות שכזו ובמעט משפטים כל-כך הרבה למ"דים, ובמקרים אחרים – רי"שים או ח"תים או שי"נים או כל אות אחרת שאתה רוצה – בתנאי, כמובן, שיש לך כישרון-לכתיבה. "ללא-ספק ליליסמה" (במלעיל) – זה ממש כמו פזמון, מוסיקה. נעמי שמר היתה מחברת לזה מנגינה כל-כך מתאימה! – בקלות היתה מחברת: "אנשים קשים, באמצע השלג, מצלצלים מ-אי-לת!" – וכל היום היו שומעים זאת ברדיו ובטלוויזיה עד שמאמינים שיורד שלג באילת.

"אבל עליי לצלצל אל ליליסימה!" התעקש אבבטן.

"כבר הסברתי לך שהנחיתה שלנו צריכה להיות סודית וחשאית." אמר קפיטן יוקי, "חוץ מזה, אל תצחיק אותי – ליליסימה לא תדאג לך בשעה כה מוקדמת בבוקר. אל תחשוש, היא ישנה הרבה יותר טוב בבוקר, כשאתה אינך נוחר לצידה."

רני כבש בקושי את צחוקו. "ואני בטוח שהכיור במטבח עדיין מלא כלים מלוכלכים מיום אתמול," רצה להגיד, אך חשב שזה לא מנומס ביותר, וחוץ מזה, באותן שניות ממש החלה נחיתת ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, באילת. וזו היתה נחיתה מיוחדת במינה. מיד אסביר. בינתיים נעשיתי צמא ואני מוכרח לגשת למטבח להכין לעצמי כוס תה בחלב ואולי אמצא גם איזו לחמנייה-מהבוקר עם חמאה וריבת אוכמניות שחורה. מה לעשות? יש לי מין טבע משונה כזה – כל פעם שאני מתאר משהו שאוכלים הגיבורים בסיפורים שלי, מיד אני עצמי נעשה רעב. זאת כמעט מחלה. מחלת התיאבון. ואם אתם חושבים כי להכין כוס תה זה דבר פשוט – מרתיחים מים ויוצקים לכוס עם פתקה לבנה, ממולאה אבקת תה טחון, לא.

מוטב לי להישאר צמא או לשתות מים פשוטים מהברז מאשר לטעום משקה מחורבן כזה, שברוב המקומות מגישים עכשיו בתור תה. אם היה לי זמן פנוי הייתי מקים ארגון עולמי של שותי תה אמיתי. וכך מכינים תה אמיתי:

מרתיחים מים. יוצקים קצת מים רותחים לתיון ריק עשוי חרסינה. שוטפים. שופכים. שמים שתיים-שלוש כפיות של עלי-תה, ואני ממליץ בעיקר על התה שקוראים לו "אֶרְל גְרֵיי", ומוסיף עליו קצת עלי תה רגילים וזולים. מניח את התיון על הקומקום או כל כלי אחר שבו הורתחו המים, כדי שיתחמם רגעים אחדים באדים העולם מלמטה. אחר-כך מוריד את התיון, ממלא אותו מים רותחים, ושב ומניח אותו לרגעים אחדים על הכלי המעלה אדים. יוצק קצת חלב בכוס זכוכית דקה, וממלא אותה עד שפתה בתה מן התיון. רק מן התיון. בלי כל תוספת מים רותחים, ואפילו לא מסנן את התה, כדי ששום דבר לא יקלקל את הטעם האמיתי שלו. שתי כפיות סוכר, בחישה. והתה הטוב ביותר (שאני הצלחתי עד כה להכין) –מוכן לשתייה.

כוס התה מונחת עתה לידי, על שולחן הכתיבה, ובהפסקה בין לגימה ללגימה אוכל לתאר לפניכם את הנחיתה באילת.

מאחר שקפיטן יוקי החליט לנחות בחשאי, לא היפנה את מטוס ה"כפיר" לעבר שדה-התעופה עציון, וגם לא לעבר המסלול של שדה-התעופה שבאילת עצמה (אשר אם איני טועה אורכו אינו מספיק לנחיתות מטוסי-קרב משוכללים כ"כפיר") אלא על מעקה-בטון לא גדול בחוף ים-סוף, מרחק צעדים אחדים מן הים.

אתם שואלים איך מטוס סילון משוכלל יכול לנחות על... לא. אתם לא שואלים כי אתם לא טיפשים ואתם כבר יודעים כי בידי קפיטן יוקי, הטייס, מצוי מדחס-חלל שהמציא המהנדס היהודי דב טרנופולסקי מווארשה, וכי בשעת הנחיתה הפעיל קפיטן יוקי את המדחס והקטין לכדי ממדים של חגב את המטוס וכך נתאפשר להם לרדת בחשאי אם כי, וזה מובן מאליו – הנחיתה נמשכה זמן רב מן הרגיל כי ככל שהלך וקטן המטוס כן נתארך לו סוף מסלול טיסתו לאילת. השוו חגב, אפילו המהיר ביותר, אל מטוס "כפיר", כאשר שניהם עושים את שניים-שלושת הקילומטרים האחרונים לטיסתם.

נכון?

דרך אגב, לפני שגם הפרק הזה נגמר, הבדיחה על החורים בגבינה הצהובה. אני אנשים מתחפשים בפורים לגבינה שוויצרית: האחד לובש גופייה עם חורים, וגם השני מַסְ...

לא. אני מתחרט. הבדיחה מאוד לא מוצלחת וגם לא מצחיקה וחבל שהבטחתי לספרהּ, כי מי שחושב שגבינה שוויצרית מַסְ... אז לדעתי, אני אומר לכם – הוא לא מבין שום דבר בגבינות. זאת   דעתי, בתור אדם שאוהב גבינות יותר מנקניקים.

ועכשיו, כשגמרתי לשתות את התה האמיתי, אני רוצה לתאר את הנחיתה כפי שראה אותה רני. זאת היתה, באמת, נחיתה מאוד-מאוד משונה. אתם יודעים כי כשנוחתים או צונחים במצנח, פני הקרקע גדלים והולכים ככל שאתה מתקרב אליהם, ונדמה לך שהם מתקרבים אליך במהירות ונעשים גדולים יותר – מסלול, בניינים, עצים, מטוסים אחרים על הקרקע, הכול בגודל הטבעי ולא כמו שנראה עד לפני רגעים אחדים מלמעלה, בתור צעצועים קטנים.

אבל מה קורה למטוס שתוך כדי נחיתתו גם מצטמק במדחס-החלל למידתו של חגב? תחילה ראה רני את אילת מלמעלה בקטן – שדה-התעופה, האגם, בתי-המלון, המרכז המסחרי, חוף-הים, הנמל, הים, האוניות, הנמל ממול בעקבה, והאוניות המחכות שם, וההרים מסביב; זה, אגב, מראה נהדר בכחול (הים), חום (ההרים) ולבן (הבניינים); אך עד מהרה החלה אילת לגדול ולגדול לא רק לגודל הטבעי של כל בית ואונייה וכביש אלא הרבה מעבר לזה, הכביש נראה כמו נהר עצום, חצר של בית – כמו חצי-הנגב, בית-מלון –הרי הגרניט הגבוהים, שתי אוניות בנמל – גדולות ורחוקות כאיי סנפיר וטיראן. מכונית נוסעת – רעישת-אדמה (סליחה, היתה לי טעות בהעתקה, רציתי לכתוב כמובן, רעידת-אדמה). בן-אדם – גוליבר. נעל – גבעה. לְבֵנָה – בית. מעקה-בטון על חוף-הים – מסלול ענק שמתאים למטוסי-התובלה הגדולים-בעולם של הפיקוד האווירי האסטרטגי האמריקאי, אלא מטוסי ה"גָאלָאקְסִי" הזקוקים למסלולי-נחיתה ארוכים יותר משנחוץ לכל מטוס אחר בעולם, לבד אולי ממעבורת-החלל "קולומביה" שנחתה בלב המדבר השטוח באמריקה. מטוסי ה"גאלאקסי" הם שהביאו מארצות-הברית לישראל ב"רכבת-אווירית" ציוד חשוב ורב מאוד לעזרה במלחמת יום כיפור, בחודש אוקטובר 1973. זאת אתם ודאי יודעים ואני לא צריך לספר לכם.

הנחיתה עברה בשלום. בהיותם באמצע המסלול שיחרר קפיטן יוקי את המצנח המסתובב הקשור בכבל חזק לאחורי המטוס ועוזר להקטין את התאוצה שלו, לקראת העצירה. המטוס בלם עוד לפני קצה המסלול, והשלושה ירדו ממנו. אלמלא ידע רני שהוא באילת, לא היה יכול לנחש זאת כשהסתכל סביב. כה קטנים היו, שכל מה שיכלו לראות, עד לאופק, היה – ים, קצת צדפים ואבני-חוף משוייפות שנראו כמדבר סלעים ענקיים שממש אי-אפשר לעוברו. שתי פחיות-בירה ריקות שנראו כשני המגדלים (שפעם היו קוראים להם – "לֶבֶּנִיוֹת") של בתי-הזיקוק במפרץ חיפה, וקצת יותר רחוק רכס-גבעות נהדר, חלקלק, עגלגל ושזוף – שרק לאחר התבוננות ממושכת התברר שאין זה אלא תיירת צהובת-שיער צעירה (קרוב לוודאי משוודיה או נורווגיה) ששוכבת על גבה על החוף חצי עירומה ומשזפת, תסלחו לי – את הציצים שלה.

"ועתה," אמר קפיטן יוקי, "נלבש את חליפות-הצלילה וניכנס אל תוך הים."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

ימי העליה השניה

כבר בשנות התשעים של המאה שעברה וכן בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, נמצא בפ"ת מספר ניכר של פועלים עברים. היו אלה בחלקם מבני צפת וירושלים, ובחלקם – מהגרים עניים שבאו מחו"ל. בזמנם עבדו גם כמה מבני-ביל"ו בפ"ת. רוב הפועלים, שהועסקו במשקי הפקידות והאכרים – היו ערבים. במדה שהתפתחו כרמי הגפנים ואח"כ גם הפרדסים – גדל הצורך בפועלים, אך פועלים עברים לא היו מצויים בכמות הדרושה. מעולם לא היו חיכוכים בין האכרים ובין הפועלים העברים, אדרבא: היחסים עם בני-ביל"ו היו מצויינים, ועם האחרים – תקינים למדי. בזמן הסבל המשותף תחת שלטון הפקידות – נלחמו האכרים שכם אחד עם "אגודת-הפועלים".

והנה התחילו לעלות ארצה פועלים מסוג חדש. ארצה – משמע, הרוב הגדול לפ"ת. אלה באו מלכתחלה כדי להיות פועלים ולא עוד. זרם זה התחיל להיות ניכר בשנים שלאחר מהפכת 1905 ברוסיה. כיום הוא מכונה בשם "העליה השניה".

רבות כבר נכתב ונאמר בפרשה זו, שהיתה עשירת-עלילה ואידאלים לא פחות מזו שלנו, ואולי אף יתר על הדרוש... קם דור חדש אשר לא ידע את יוסף. לידתו היתה בחו"ל וערישתו – בפתח-תקוה; בתור מי שעמד בקרבת מקום לערישתו של "ילד ממרה" זה – אין אני יכול להימנע מלהביא את רשמי בענין זה, אם כי אלוהים הוא היודע, מה קשה הדבר. קשה כיום לכתיבה כשם שהיה קשה לפנים בעת התגלעות הניגודים, ובעת הויכוחים ללא מוצא עם כמה מהפועלים שלי, שעכשיו הם מן העומדים בראש תנועת-הפועלים ואפילו בראש היישוב, ושנשארו עד היום ידידי האישיים...

את שרשי הקונפליקט יש לחפש לדעתי בכמה גורמים, כגון: ההבדלים בהשקפות על הדת ועל חיי החברה והעם, ההבדלים ברמה הרוחנית ובתפישת-העולם, ההבדלים ברמה המקצועית, ו... ההבדלים בשכר ובפריון העבודה שבין הפועל העברי והפועל הערבי. בכלל – השוני בין "דור חדש אשר לא ידע את יוסף", בעל אידיאלים נועזים-משונים, לבין דור של אנשים אשר החלו כבר לקפוא על שמריהם, מעין "בעלי-גוף" בזעיר אנפין, שמעשיהם הגדולים היו נשגבים אולי מבינתם, בעלי אידיאלים צנועים בעיני עצמם, ומוגבלים, ואפילו ירודים בעיני ה"חדשים".

כאשר החלו בני העליה השניה להתרכז במדה ניכרת בפ"ת, נוסד מיד ביזמת וולף ברַנדה המנוח מטבח זול, וועד המושבה תרם אח"כ גם מגרש, לבנות עליו בית-פועלים בעתיד. ברנדה, שהיה יהודי ירא-שמים, לא היה יכול להעלות על דעתו אלא שהאנשים האוכלים ישבו חבושי כובע. מיד נתפרש הדבר כרצון לדכא את חופש הדעה והמצפון. ברנדה היה בעצם אחד מהברנדים הרבים שהיוו את תושבי פ"ת בימים ההם. אותם בני פ"ת, שנחשבו בזמנם בעיני הירושלמים כפורצי-גדר, היו למעשה ברובם הגדול יהודים חרדים לדת, שאדיקותם גברה עוד בימי שלטון פקידות הברון. פתאום באו "החדשים בקרוב באו", בסיסמאות משונות מלוות הפגנות ודגלים, בפראזות מצלצלות, מצוטטות מתוך "ברושורות" של מהפכנים ברוסיה, ואלה "אינם רוצים כלל לעבוד", אלא "לעשות ריבולוציה!"

יהודי פתח-תקוה היו "עמך", יהודים פשוטים ברובם, ילידי ירושלים או בני עיירות קטנות מרוסיה ופולניה. אנשים שעברו עליהם שנים רבות של תלאות ועוני, עבודה מפרכת, מלחמה עם הפקידות מבית ועם השכנים מחוץ. אנשים שבעמל רב ובשקדנות של אכרים קימצו פרוטה לפרוטה... מלמדנות היו רחוקים ברובם, קל וחומר מהלך-רוח מודרני של "סוציאליזם", "כיבוש", "עבריט", "ציוניסטן"... העטוף ב"רובשקה" רוסית. מוזר הדבר עד כמה שנאו יהודים אלה, שהיו ברובם בעצמם יוצאי רוסיה, את כל מה שריח "פוֹניה" נדף ממנו...

ה"חבריה החדשה" היתה מורכבת ברובה מ"אינטליגנטים", בני-טובים ו"בחורי-ישיבה", שנתפקרו והתחנכו אח"כ כ"אכסטרנים" על ברכי התרבות הרוסית המהפכנית. בדבריהם – חוצבי להבות, במעשיהם – מחללי שבת בפרהסיא, ובעבודתם – במחילה, באמת "אינטליגנטים", "ציוניסטן", "שמנדריקים"... ה"פתח-תקותים" לא גרסו זאת. יהודי פתח-תקותי היה נדלק כלפיד, כאשר ראה למשל "חבורת שקצים" כזו עוברים ליד גזוזטרת בית-הכנסת בשבת, סיגריות דולקות בפיותיהם ומקלות בידיהם, ואחד מהם אומר בקול רם: "נס הוא באמת, שבתקופת חכמינו לא היה עדיין טבק בנמצא. ה"חברה" ההיא עלולה היתה לאסור עלינו עישון סיגריה בשבת"...

ולפועלים אלה דרישות משונות, אשר יהודי פתח-תקותי לא חלם עליהן אף בעודו פועל אצל הפקידות. יתרה מזו: יש להם עתון "הפועל-הצעיר", וכמוהו כן העתונים היהודים בחו"ל, ממטירים אש וגפרית על ה"קולוניסטים", ביחוד על אלה של פ"ת, שאינם ממהרים כלל למלא אחרי דרישות הפועלים, ובכלל – אינם פותחים מיד, או אינם פותחים במידה מספקת, את שערי משקיהם לרווחה לפני "בבת-עינו" של עם ישראל. הקולוניסט "עוכר-ישראל" הלזה זכר עדיין יפה יפה את עצמו בתקופת ה"אַפעל" (מפקד הפועלים) בכל בוקר, בעת שהיה פועל אצל הפקידות. על דעת מי עלו אזי מחשבות "ריבולוציוניות" כאלה של היום? ומי מאלה החדשים מסוגל לעבוד ולסבול כאשר עשו הם בזמנם? עתה כבר קיווה ה"קולוניסט" לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ונוח מאד היה לו להסתייע בעבודה הערבית הזולה. מה לאכרים ול"ציונות" הזאת? מה להם ול"סוציאליזם" זה, שעלול להפריעם מלשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו?

אספות פועלים מתקיימות ב"קלוב". הפגנות, מרירות. חילול-שבת. ה"קולוניסטים" מגיבים באדיקות חשוכה. פיזור ספרית הפועלים, דריסת לחם שנאפה בשבת... "בויקוט" כביכול, על פועלים. אעפי"כ הם מעסיקים אותם ברב או במעט, לפי לחץ הברומטר. גבר הלחץ – ממעיטים, רפה הלחץ – מרבים. אולם דא עקא: אינך מעסיק אותם, הנך "עוכר ישראל" בעיניהם ובעיני כל היהודים בארץ ובחו"ל; אתה מעסיק אותם – הרי אתה "מנצל" ובנך "משגיח"... והפועל אינו עדיין פועל ממש ואיננו מוציא את מכסת העבודה שרגיל היה האכר ל"הוציא" בזמנו, או שרגיל הנהו ל"הוציא" בצעקות "יאללה" מן הפועל הערבי. נוסף לזה מתיחס פועל זה אל האכר לא כפועל אל אדוניו כדרך העולם, אלא – כמוכיח בשער... וגם "כסף הוא רוצה הרבה ולעבוד רוצה הוא מעט"...

לחץ מטעם עסקני היישוב על האכרים, פגישות ואסיפות בירור, אפילו איומים במעשי אלימות – וכל אלה מקשיחים עוד יותר את הלבבות. אין מוצא, ואעפי"כ עובדה היא שאין להכחישה: בפתח תקוה התרכז המספר הגדול ביותר של פועלים עברים שבארץ, והם עבדו בה איך-שהוא. היא היתה גם בית ספר לעבודה לעליה השניה, שרוב בניה עתידים היו להוות את הגרעין העיקרי של ההתישבות החדשה.

אמר אחד הלצים: בא פועל לביתו של אכר ראשוני או רחובותי לבקש עבודה. האכר מקבלו בסבר פנים יפות, מוזג לו כוס תה ומצווה לבתו לנגן לפניו על הפסנתר... אבל עבודה אינו נותן לו. בא פועל לביתו של אכר פתח-תקותי. הלה מקבלו בפנים זעומות, פסנתר אין לו, כדי לנגן לפניו... אבל הוא מזמינו לעבודה לשם נסיון, ואם יראה שהוא בריא ובן חיל – ימשיך להעסיקו.

ועוד: הפועלים היו עקשנים ועקביים. משלא עלה בידיהם לכבוש את הדור הזקן, "האלמנט הרקוב", פנו אל הדור הצעיר, כדי למצוא מסלות ללבו. היה בזה משהו מעין הקמת הבן ה"אינטליגנט" נגד אביו ה"בורגני", בבית מלאכה שפרצה בו שביתה ברוסיה. לאמיתו של דבר – היה הבן רחוק מלהיות "אינטליגנט", ה"בורגני" לא היה בורגני, וה"פועל" לא היה פועל... אמנם, להתקרבות זו היתה גם השפעה ידועה בכיוון של השלטת העברית כשפה מדוברת, כן היו כמה מקרים שבנות צעירות החלו להטיף מוסר להוריהן... ביניהן נמצאו גם אחדות, שעזבו את בתי הוריהן והלכו ל"קבוצה". (לא היה כל רע בכך: אדרבא, תעבודנה!). אולם בשדה פעולה זה אירעו כמה תקלות: פעמים היתה אחת הבנות מתאהבת באחד הפועלים והלה – היה חוזר עמה לבית אביה...

אלה היו, לדעתי, שרשי הקונפליקט, ויש להדגיש: קוצר-ראות מבוסס על חמרנות מצד האכרים, ורצון להשתלטות חמרנית מבוסס על אידיאליזם מצד הפועלים. ומה הצמיחו השרשים האלה? עץ עבות של קונפליקטים... מה שמנחם בכל זאת בדבר הזה הוא: שעל העץ הזה צומחים כיום לא כמה מאות פועלים עברים אלא – כמה אלפים. ברובם הגדול – כבר בני ה"עליה השלישית".

אכן, החיכוכים נמשכים, ובשים האחרונות אף הגיעו לצורות חריפות ביותר. כיום קיבל הדבר צורה מודרנית: "כלכלה לאומית", פוליטיקה של השתלטות, "מתנכרים" וכדומה, ואין זה יותר ענין לכתיבת זכרונות. אין זה ענין גם ליחסי האישי לשאלה הזאת, שהיה תמיד, להלכה ולמעשה, בעד עבודה עברית. קיים קיימתי את הדבר, פעמים בשלימות, פעמים לא בשלימות. בהרבה לא יוכל הדבר להשתנות, כנראה, בתוקף המציאות. ואם ישתנה, כלום יחדלו החיכוכים? קשה לשער ששמן ומים יתערבבו ביום מן הימים, בצורתם הפשוטה. השמן, כמובן, הם הפועלים והראיה: הם צפו למעלה... מילא, מסתמא הם ראויים לכך.

רוחות מנשבות וערב מלחמה

בשנת 1909 אירעה מהפכה בתורכיה. התורכים הצעירים הורידו את השולטן עבד-אל-חמיד מכסאו וימליכו אחר במקומו; והוכרז על "חוריה" (חופש). השפעת ה"חוריה" הזאת היתה ניכרת גם בארץ. תושבי יפו, שהיתה כבר אז עיר גדולה למדי (ובה יהודים רבים), חגגו את יום הכרזת ה"חוריה" בתהלוכות גדולות וברוב עם. אותו יום נמצאתי ביפו ומחלון בית המלון השקפתי על המפגינים הערבים שבראשם רכבו פרשים וחרבות מנפנפות בידיהם. משמחות פומביות ופנטזיות במזרח נודף תמיד גם ריח לואי של דם ושוד. היה מורגש באויר דבר-מה מעין זה ונשמעו גם קריאות נגד "כופרים".

שמועות החלו מרחפות באויר על רוחות המנשבות בקרב עם הארץ נגד הכופרים הנוצרים-ערבים, וכן – נגד היהודים, היות וכאילו יפקע כוחן של קפיטולציות הקונסוליות הזרות. בהלכי-רוחות אלה היה כנראה טמון יסוד כלשהו של רצון לאמנסיפציה לאומית ערבית. כן סופר לנו על עתון ערבי שהחל להשטין ולקטרג נגד היהודים. אמנם, הקונסולים הזרים הגנו על היהודים ברצון רב, ורוב היהודים היו נתינים זרים. אפילו הקונסול הרוסי היה מגן בתוקף על נתיניו היהודים. בעצם רצו הממשלות לחזק בתכסיס זה את השפעתן בארץ, בנוסף לזכויות אחרות שהיו להן, כגון: בתי-דואר רשמיים משלהן, לשרות בכל הארץ, על בוליהן וחותמותיהן. היה זמן שהממשלה הגרמנית אספה תחת כנפיה סתם יהודים והעניקה להם נתינות-חסות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת: "אל תבטחו בנדיבים"... מצאנו לנכון להתכונן לבאות באופן יותר בטוח: ע"י קניית נשק צבאי. עד אז היו בידינו רק רובי ציד, אקדחים ונשק קר. כעת – היתה כעין הרגשה שאלה אינם מספיקים עוד. החזקת נשק צבאי היתה בלתי-ליגלית, אבל דבר זה כמובן לא עיכב בעדנו. כעבור זמן קצר נקנתה כמות הגונה של נשק בתיווכו של אחד ממכובדי הערבים שכיום הנהו מן העומדים בראש מתנגדינו. הובאו רובים יוונים (יונאני) מימי מלחמת תורכיה-יון, אקדחי מאוזר, רובי מרטיני וגם ווינטשסטרים אמריקניים. הנשק חולק או הופקד בידי האנשים המתאימים והוקל ללב. למעשה, לא בא הנשק הזה כמעט לכלל שימוש. מהפכת ה"חוריה" דעכה במהרה בתוך שלטון השחיתות התורכי, ועם הארץ שב לסבלותיו תחת שלטון זה, שהיה מדכא, גוזל ומוצץ בקשישים כמימים ימימה. לא קרה שום דבר פרט למקרי השוד והרצח הרגילים. כך נשאר נשק זה טמון עד ימי המלחמה העולמית. ואז הוציאו את רובו התורכים מאתנו בחוזק-יד, לאחר הלשנה של אחד הערבים, שהיה בזמנו מספָּקי הנשק.

הפרדס גדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסקתי בפלחה על מעט הקרקעות, שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של 10–12 ראש התפתחה אצלי לאט לאט, וכך חיינו. חיינו והפרדס חיה, אבל השתקעתי בחובות למעלה ראש. בימים ההם תקף נחשול חריף של מלריה את המושבה, ורבים מן הילדים חלו בה קשה. ביניהם גם שני בני הצעירים. הם שכבו במיטותיהם חדשים-מספר, ואף שנים רבות אח"כ סבלו ממלריה זו לסירוגין, אך בקביעות. בכל זאת היה זה הנחשול האחרון של מלריה חריפה. מאז והלאה אינני זוכר עוד התקפות כלליות כאלה של מחלה זו.

בשנת 1911 חליתי בשפעת חזקה. הייתי כבר עייף ותשוש לפני המחלה, ובקומי ממנה לאחר שבועות מספר, הרגשתי משבר בחיי. לבי נחלש וזקנה קפצה עלי, ואני רק בן 53. בפקודת הרופאים נאסר עלי לעבוד עבודה קשה וביחוד – לעסוק בעניני ציבור (שהיו מרגיזים אותי ביותר). נסעתי נסיעת החלמה לשבועות מספר לקהיר, אבל מאותו זמן ואילך נשאר לבי חלוש ולא היה עוד כוחי כמלפנים. משחדלתי לעסוק בעניני ציבור – "ירדתי מעל הבמה" והתכנסתי לפנתי. המשכתי לחיות כמסתכל מן הצד, במובן ידוע. החובות עצמו עד כדי כך, שנאלץ הייתי למכור את ביתי הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום). בניתי אח"כ בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו יושב אני עכשיו ועוסק בזכרונות, ושבו אני מקווה להישאר עד סוף ימי.

שנים אחדות חלפו. הפרדס החל נושא פרי ובשנת 1912 נכנסתי כחבר לאגודה הקואופרטיבית "פרדס". אגודה זו נוסדה, אם אינני טועה, בשנת 1900, ע"י שמעון רוקח ויהושע שטמפפר, בעזרת יק"א. מתוך הלחץ שהיו לוחצים סוחרי הפרי הערבים על המשלחים החדשים – גבר הצורך ביסוד האגודה הזאת, ואכן – היא התפתחה והמשיכה בפעולותיה, עד שכיום היא עומדת בראש יצוא ההדרים. פתח-תקוה נתגבשה, כמושבה של מטעי פרדסים הגדולה שבארץ. התגברה הזרימה של קוני פרדסים ומגרשים. רבתה התנועה. התפשט המסחר והחלה גם סרסרות וספסרות בפרדסים ובמגרשים. היישוב גדל מאוד והתהווה מצב של רווחה כלכלית, שנמשך עד פרוץ המלחמה העולמית. הקשר עם חוץ-לארץ היה מסודר והייתי מקבל עתוני חוץ לארץ בקביעות. גם בארץ נפוצו כבר עתונים עבריים. שירות קבוע של דיליג'נסים היה קיים בין פ"ת ויפו, ועמו גם שירות-דאר מסודר. מסודר עד כדי כך, שבו ביום שפרצה מלחמת העולם ידענו על המאורע. לעת ערב, עם בוא הדיליג'נסים מיפו, הובאה לנו החדשה.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אנחנו ממליצים למפגינים נגד נתניהו במוצ"ש הקרוב למחות גם נגד אחריותו הפלילית לפיצוצים שהרסו את נמל ביירות וחלק מהעיר וגם את מחנות סאברה ושתילה! זה הגיוני כמו שאר דבריהם המטורללים ובַּלוֹנֵי השמוק שלהם!

* * *

כתבה בעיתון אמריקאי על ספרו החדש של אורי שולביץ,

עם תמונתו:

https://www.publishersweekly.com/pw/by-topic/childrens/childrens-authors/article/83882-uri-shulevitz-on-memoir-and-memories.html

* * *

עלה אתר אינטרנט חדש ל"בית אבא"!

12 שנה לאחר שנחנך "בית אבא", הארכיון והמוזיאון לזיכרו ולהנצחתו של ד"ר אב"א אחימאיר ברמת-גן, והקמת אתר האינטרנט "בית אבא" – אנו שמחים לבשר על חידושו של אתר האינטרנט ושידרוגו.

אתר "בית אבא" עוצב מחדש, ברוח הזמן והתקופה, כשהוא משמר את שפע המידע, הצילומים, המאמרים והמסמכים, שהיו באתר הקודם, ועוד הרבה חידושים מאירי עיניים.

האתר המחודש עלה לאוויר בתחילת השבוע בשעה טובה – באותה כתובת: www.beitaba.com

ברצוננו להודות למקימי האתר, חברת "סימפלי סמרט" בע"מ בראשותה של איריס איגלר, ובביצועה של סיגל נמר והצוות המקצועי שתחתיה, שגילו ידידות רבה, סבלנות יוצאת דופן, היו קשובות וקשובים לכל בקשה והערה. אפי אחימאיר, הנכדה, סייעה ותמשיך לסייע בכל הקשור להפעלת האתר. בעזרתם נמשיך לקדם ולפתח את האתר, במטרה אחת: להנגיש ברבים, למתעניינים ולחוקרים, את רוחב הגותו ופועלו הציוני של אב"א אחימאיר – בלחימה ובכתיבה, במחקר ובפובליציסטיקה, בספרות ובפולמוס. משלו ועליו.

ואתם – מוזמנים להתחיל לגלוש, להרחיב ידיעותיכם והיכרותכם עם האיש ומורשתו, וגם להעביר אלינו את הערותיכם והצעותיכם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד הנכבד, שלום. מספֵּר לי עמרם סורסקי, מי ששימש כמנהל יקבי זיכרון יעקב בשנים 1974 עד 1983, על ביקור של מר נתן ילין מור (גרא) ביקב:

"מאות אנשים ביקרו כל שבוע ביקב והיתה לנו מחלקה מיוחדת לטיפול בזה. למרות זאת, נתתי הוראה שאם אישיות פוליטית תבקר ביקב מיד יודיעו לי ואני אטפל בו אישית.

יום אחד הודיעו לי שמר ילין מור נמצא ביקב. שמחתי לפוגשו שכן היתה לי שאלה מסוימת שהוא ורק הוא (כמעט...) יכול לענות עליה. השאלה היתה בקשר להוצאתו להורג של דווידסקו כמה שנים קודם. סיפר לי על כך אריה ניידרמן ז״ל. 

ניידרמן סיפר לי שביום ההוצאה להורג ישב עם דווידסקו בבית קפה, הוא ראה מבעד דלת הזכוכית את מבצע ההרג שולף את נשקו, ומחוץ לבית הקפה ירה מספר יריות בדווידסקו,  שמת מיד. לו, לניידרמן, לא קרה כלום.

תשובת מר ילין מור היתה יפה. אמר, "אין לי שום רצון לשפוך אור על פעולות שעשינו. היו דברים שעשינו, היו סיפורים ואגדות על כך – וכך יישאר."

אני הראיתי לו את היקב בשקיקה. סיפרתי לו על היין על הברון רוטשילד על בניית היקב על המרתפים ועוד ועוד. אבל ראיתי שכל זה לא עניין אותו כלל. "אתה יודע," אמר לי, "ד"ר אוסטשינסקי, מנכ"ל כרמל מזרחי הוא חבר שלי."

הוספתי לדבר על ענבים יין ורומנטיקה והוא אמר לי שאוסטשינסקי נותן לו יין בהנחה גדולה. רק אז נפל לי האסימון. לוחם החרות הגדול הוא בסך הכול זעיר בורגני קטן שמה שמעניין אותו זה לא היסטוריה אלא רק הנחה... מי שעל ראשו היה סכום גדול ע״י הבריטים, הוא אדם קטן. לגביי, הוא התאים למשפט 'כך חולפת תהילת עולם' וצר היה לי על כך."

בברכה,

משה אטינגר

ויקיפדיה: ב-27 ביולי 1945 נפגש סיטנר, אחד המעורבים בהתנקשות בלורד מוין, עם דוידסקו בבית קפה בתל אביב למטרת קבלת אינפורמציה על הבריטים. מיד לאחר שדוידסקו עזב התנפלו שבעה בלשים בריטיים על סיטנר ועצרו אותו. בעקבות זאת דנה מפקדת לח"י את דוידסקו למוות. המשימה הוטלה על יעקב אליאב. ב-21 באוגוסט 1945 ישב דוידסקו בביתו, יחד עם שכנו. שני אנשי לח"י – משה בר גיורא (נהרג אחר כך בניסיון לפיצוץ בתי הזיקוק) ואברהם יהודאי (נהרג אחר כך בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת) הגיעו לביתו. הם נעמדו ליד החלון המסורג ובר גיורא ירה משם מספר יריות שפגעו בדוידסקו והרגו אותו מיד.

* אהוד היקר, אין בכלל מקום לספק הכי קטן, כדבריך [בגיליון 1563], שאפילו היינו כמלאכי השרת, שום דבר לא היה מונע מהערבים בפרט, והמוסלמים בכלל, לשאוף להשמדתנו. העולם לא האמין לאיומי ההשמדה של היטלר, ועכשיו אינו מאמין לאיומי ההשמדה של המוסלמים (חמאס, חיזבאללה, איראן, וגם "המתונים" – פתח וחבריהם). יחד עם זאת, אני גאה שבספרות שלנו כואבים על סבל האוייב ("השבוי", "חירבת חיזעה"), וזה לא יכול לקרות אצלם. מי שמרחם על יהודים נחשב אצלם לבוגד.

האם באמת רות אלמוג כתבה על השיר המונומנטאלי של אלתרמן "מגש הכסף" שהוא שיר פשיסטי?!

שלך,

משה גרנות

* ציטוט: איך קרה שכולם בתקשורת האמריקנית יודעים שהמועמד ביידן הוא סנילי, ואינו כשיר, אך הם משתיקים כל מידע אודותיו? אלה הבחירות החשובות לקיומו של המערב, והם יותר משתיקים, ממדווחים. הם יודעים שלא יעמוד בדיבֵּייטס, ולכן כבר "מייעצים" לו, שלא להשתתף, תוך הטלת האשמה, כמובן, על הנשיא טראמפ.

איך קרה שכולם ב"תקשורת" הזו יודעים היטב שביידן הוא מטרידן-מין סדרתי (יש סרטונים לרוב), אבל כל צווחני ME TOO נעלמו פתאום? גם זו שהתלוננה נגדו על אונס נעלמה מן המערכת.

איך קרה ש"התקשורת" האמריקנית יודעת היטב שביידן מושחת, הרי במו פיו הוא חשף זאת בנוגע לאוקראינה, אבל אפילו את הסרטון הזה הם מצנזרים ומעלימים?

איך קרה שהקומוניסטים המסוכנים ביותר, האיסלאמיסטים והפרוגרסיבים האנרכיסטים השתלטו על המפלגה "הדמוקרטית" (כמו על הלייבור הבריטי), אך בתקשורת מעמידים פנים שהכול כרגיל?

איך קרה שהאיסלאמיסטית אילהאן עומאר תומכת בגלוי בארגון "קייר", הכיסוי של תנועת "האחים המוסלמים" בארה"ב, וכולם מעמידים פנים שהכול בסדר?

איך קורה שהארגון האנטי ישראלי, ג'יי סטריט, תומך באילהאן עומאר ואף הזמין אותה לוועידתו האחרונה? הסומאלית המוסלמית מתנגדת לקיומה של ישראל, אך ב"תקשורת" הארגון מופיע כפרו-ישראלי. ארגון עויין זה ממשיך לפעול נגד ישראל, תוך שהוא מזניח את יהדות ארה"ב, שמופקרת לאנטישמיות, אך על זה לא כותבים.

כולם יודעים ב"תקשורת" בארה"ב על חלקו של ביל קלינטון באי-סִרסור-הקטינות של ג'פרי אפשטיין, אך משתיקים כל ביקורת. מה קרה באי הזה, ולמה לא מפרסמים ולא מצלמים שם? הרי המידע יכול להעיף את הראשים לשמיים. ומה חלקם של חברו האישי של אפשטיין, לזלי ווקסנר (שעשה את הונו מחברת חזיות ולבני נשים "סודה של ויקטוריה"), וראש ממשלה ישראלי לשעבר (לזמן קצר מאוד), ששמם הופלל-לכאורה רק השבוע, בידי אחת הנערות? מה האמת? אני לא יודע, ובאמת רוצה לדעת. בשביל זה יש תחקירים, מצלמות נסתרות, "זכות הציבור לדעת", "מועצת העיתונות" (ארגון פיקטיבי, השייך ל"כת"), אבל...

שששש... משתיקים.

ואיך ייתכן שקרן פרטית, "קרן ווקסנר" (כן, ההוא מ"סודה של ויקטוריה"), השתלטה על שליחת עובדי מדינה בכירים בישראל להכשרה בארה"ב (רק אלה שרוצים ביקרם, כמובן, חברי "הכת"), תוך העברתם אג'נדה פרוגרסיבית מתקדמת (כולל שופטים, מכל הערכאות)? – זו טובת הנאה ברורה וזועקת לשמיים. לאן נעלמו חובת המכרזים, ייצוג ראוי ואי מתן שוחד? ואיך ייתכן שהשימוש הפרטי הזה, מקרן שעכשיו ברור שהיא מפוקפקת בהיותה קשורה גם לאפשטיין – לא נפסק עכשיו?

ומי הם אלה שמחדירים סכומי עתק לתוך ישראל, כדי לשנותה מבחוץ, ללא שום מגבלות דמוקרטיות של משחק הוגן, מיסוי, או אפילו גילוי נאות? אם אתם משלמים מיסים, למה הם לא?

הם כולם יודעים היטב את התשובות, ולכן שותקים, ומשתיקים. זו "תקשורת" מסתירה, לא חושפת. "מיניסטריון האמת". לפנינו מערכת ההונאה וההשתקה החמורה בתולדות ארצות הברית. בלטינית אומרים: "מרוב שהם שותקים, הם צועקים."

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 1.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: האם לבנון חזרה אל תקופת האבן? האם כל קללות העולם נחתו על המדינה הזו? זו קללת האמוניה, שהם יעדו לנו, אך היא התהפכה. האם החרבת נמל ביירות והכמויות העצומות של הנפגעים, חיסלו סופית את "לבנון"? איך זה ישפיע על חיזבאללה?

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 5.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר, כמו על ביידן, לא ניתן למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר במאמרו "מדוע אני מתנגד למחאה?" (גיליון מס' 1563) מבקר את בנימין נתניהו ומציין שהוא רחוק מלהיות תומך של נתניהו. הייטנר, הנדל והאוזר, שהיו חלק מסיעתו של בוגי יעלון, התנגדו להקים ממשלה בראשות בני גנץ, שתיתמך מבחוץ ע"י הרשימה המשותפת. בכך הם איפשרו לבנימין נתניהו להקים ממשלת רוטציה עם מפלגת "כחול לבן". הרוטציה לא תתקיים משום שנתניהו לא התכוון לקיימה כשחתם על ההסכם. אורי הייטנר יכול רק להלין על עצמו, שבגלל הלאומנות המטופשת שלו נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל.

רון וייס

רמת גן

* הי אודי, מכיוון ששוב הוזכר משה שלגי, אני רוצה להוסיף כמה פרטים מן הצד השני. שַׂראֶלָה, הבת הקטנה של משה שלגי, היא בת גילי, ולמדה איתי בעממי ותיכון עד הצבא. את אחותה, אביטל, לא ממש הכרתי כי היא לא היתה בשכבת הגיל שלי.

מה שאני יודעת, ששראלה ואחותה גרו בקריית חיים ביחד עם האימא והסבתא שטיפלה בהן. בקריה הסתובבה רכילות על משה ועל הרומן עם התלמידה שלו. אני מניחה ששתי הבנות שלו סבלו מזה. שראלה חיה כיום בנחל עוז. ביום חתונתה בנחל עוז, בשנת 1956, נפל חבר נחל עוז רועי רוטנברג, שיצא אל הגבול לגרש מסתננים שקצרו בשדות נחל עוז, נורה ונהרג. בין המספידים אותו היה משה דיין.

בנדלה

משה דיין: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל