חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באב תש"ף, 10.8.2020

עם שתי צרופות של אנדרטאות מעשה ידי גרשון היימן, וצילומו ליד אחת מהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים יְשָׁנִים. אֵלֶם-בְּרוֹשׁ. כָּעֵת אֶתֹּץ. הֲנִפְתַּח צֹהַר בַּשָּׁמַיִם. // אהוד בן עזר: מיהו גלותמן? // מערכת "מידה": הלבנונים עונים לחולדאי: "נאיר את תל-אביב בטילים!" // י"ז: מֵי וְרָדִים. // אורי הייטנר: 1. פוטנציאל ההשפעה. 2. צרור הערות 9.8.20. // אהוד בן עזר: בדרך מביירות לצפת. מתוך הסאגה "והארץ תרעד". // משה גרנות: 1. על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. 2. על "מסע דילוגים" של חיים באר. // עו"ד גיא משיח: אברהם בר עוז ז"ל, ההלך הבודד. // יוסף דלומי: אש – גיבור חדש בעלילה. // עדינה בר-אל: גרשון היימן: אמן רב-תחומי, ממיניאטורות ועד פסלים סביבתיים. // אהוד בן עזר: "אוצר הבאר הראשונה". פרק חמישי. ים אוּם-רַשְׁרַשׁ. קורקבנך, קורקבנו. בקבוק בן מאה שנה (ויותר). // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך: המלחמה העולמית – בימי התורכים. הכיבוש הבריטי]. // The Perils of Pretending a War is Something Else, by David Horowitz.

וְתוֹךְ הַנֵּצַח טִפּוֹת דָּם מְטַפְטְפוֹת:

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

האופק מתקדר. בתחילת 1936 פורצים המאורעות. צל הנאציזם באירופה עולה ומתגבר. ב-11 במרס 1936 נרצח אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל. רציחתו של מי שהיה המורה למטעים של משה דיין משפיעה על תלמידו לחזור ארצה מלימודיו בלונדון, כפי שמעיד משה דיין בספרו "אבני דרך".

הרצח משפיע גם על אסתר, שכניראה נמצאת אז כבר בארץ, אבל ייתכן שהידיעה מגיעה אליה כשהיא עדיין באירופה. את אברהם גלותמן היא מכירה מימי היותו פועל בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. בארכיון התמונות שלה נמצא תצלום של גלותמן מאותם ימים, וגם פתק שלו אליה בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך. כאשר אני שואל אותה בשעתו מיהו דוד ברגמן, גיבור "ימים ירוקים", שנרצח בסוף הסיפור – היא עונה לי: "הוא גולוסמן."

רבקה כצנלסון כותבת: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)."

כניראה בהשפעת הרצח כותבת אסתר שני שירי קינה: "אלם-ברוש" שמתאר רצח של עלם רוכב על סוס שחור בלילה, בשדה, ומוקדש "לזכר גלותמן", וכן השיר "הנפתח צוהר בשמיים" שמתאר גם הוא מוות. קרוב לוודאי שהשירים נכתבים בארץ, אבל קיימת אפשרות שהיא שולחת אותם מאירופה. לאחר פירסום שני שירים אחרונים אלה ב"הארץ" ב-3.4.1936, יורדת על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה.

יום שישי זה, ה-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו, הוא במקרה גם היום שלקראת בוקרו נולדתי.

המחווה שיזם חולדאי בהארת בניין עיריית ת"א גררה גל תגובות נזעמות בלבנון: "אנחנו לא צריכים את זה, נדליק את דגלי ישראל!"

המחווה הרגשנית של ראש ממשלת תל-אביב רון חולדאי לעם הלבנוני לא היתה מטריחה אותנו, אלמלא התגובות מהצד הלבנוני של הגבול הפכו אותה למקרה מבחן מרתק של השמאל הישראלי והבנתו את הסכסוך. ארבע שעות בטוויטר, שמרכזות שבעים שנות היסטוריה והיסטריה של מחנה שלום שלם, ומתמצתות אותו בהשטאג אחד.

בבוקר יום רביעי [5.7] הודיע חולדאי כי בעקבות האסון בביירות בכוונתו להאיר את בניין עיריית תל-אביב בצבעי דגל לבנון. המחווה עוררה שלל תגובות ובדיון שנוצר התנדבו כמה שמאלני-רשת להסביר מדוע מדובר במיזם כה חשוב.

כך הסביר זאת למשל דובר עיריית תל-אביב: ״קרה אסון הומניטרי נורא, היו לנו סבבי מלחמה לא עם לבנון אלא עם חיזבאללה." כלומר, הלבנונים הם עם על הכיפאק, הבעייה היא ארגון הטרור חיזבאללה.

סתיו שפיר, עוד אייקון תל-אביבי, פירטה את המסר קצת יותר. "השיח שצריך להתקיים כאן הוא למה כך נראים היחסים שלנו עם לבנון ב-2020. במקום שניסע ברכבת לביירות ונקיים עימה קשרי שכנות בריאים, הממשלה שלנו פיספסה כל הזדמנות להתחבר ללבנונים ולהרחיקם מחיזבאללה. מנהיגות תפלה." – על פי שפיר, לא רק שיש להבחין בין הלבנונים הטובים שמתים להיות אחים שלנו לבין החיזבאללה, אלא שצריך לבצע הפרדה דומה בין הישראלים – אלו שרוצים לעלות על רכבת לנגב טחינה (או מה שזה לא יהיה שמנגבים שם) בביירות, ואלו – "הממשלה" – שבגללם זה לא מתאפשר.

על פי הצייצנים שלנו, ביירות אינה אלא מעין תל-אביב שכזו. גם היא שוכנת על חוף הים, גם בה יש ארכיטקטורה לבנטינית משנות השלושים. גם הם אוהבים לצאת להפגנות בקיץ, וגם הם, כמו תושבי תל-אביב, שבויים בעל כורחם בתוך מדינת אוייב שממשלתה חברה לקיצוניים הדתיים הפנאטיים ומשמידה כל אפשרות לדיאלוג.

בשעות שחלפו מאז הואר בניין העירייה מצאו אזרחי תל-אביב השנייה בביירות את הדרך שלהם להגיב למחווה. תחת ההשטאג "אנחנו לא צריכים את זה" התקבצו מאות תגובות ארסיות, עוינות, אנטישמיות ואנטי-ישראליות, כמיטב המסורת המזרח תיכונית.

תמצאו שם למשל עשרות וריאציות של "נדליק את תל-אביב בטילים שלנו" או "גם אני מדליק את הדגל שלכם" לצד תמונה של דגל ישראל עולה באש. רבים החליפו בפוטושופ את דגל לבנון שעל העירייה בתמונות של הרוגים לבנונים מהפצצות ישראליות במלחמת לבנון השנייה. חלקם כתבו שאין דבר כזה ישראל, שאין לה זכות קיום, בגרסאות שונות, וחלק העלו צילומים של ילדים ישראליים כותבים מסרים על פגזים שנורו לדבריהם "על ילדים לבנוניים."

אחד המגיבים טען ש"כאזרח לבנוני, אני לא מכובד מהסולידריות של תל-אביב עם לבנון." לא רק זאת, לדבריו, "כל מי שיפיץ תמונות ייחשב לבוגד הפועל כסוכן ישראלי של היישות הציונית." אחר כתב: "ישראל היא רעה מוחלטת וההתנהלות איתה אסורה." והרשימה עוד ארוכה ארוכה.

הלבנונים, אם כן, לא ממש מתרגשים מהמחוות הישראליות. עבורם הסכסוך הוא מאוד לאומי ודתי, יש להם זיכרון ארוך ועמוק של הקורבנות שהם הקריבו במהלכו, ולמרות אנטגוניזם גובר לאייתוללות ולחיזבאללה, הם לחלוטין לא רואים את ישראל כשחקן "חיובי" שאפשר לשתף איתו פעולה נגד "ציר הרשע" שהרס להם את המדינה.

כמו יחסה של ישראל לסכסוך בין אל-קאעידה, דאע"ש או ארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים לחיזבאללה – אויבים שלמרות האיבה ביניהם אין לנו עימם אינטרסים משותפים – כך הם רואים את הסכסוך של ישראל עם חיזבאללה. חסן נסראללה הורס אותם מבפנים, ישראל כבשה את אדמת פלסטין והורסת אותם מבחוץ. אם הם לא היו בעצמם הקורבן של כל זה, הם ודאי היו "מאחלים בהצלחה לשני הצדדים" בכל סיבוב שלנו מול חיזבאללה.

אך גם המציאות הקשה לא תרתיע את שגריר תל-אביב בטוויטר, אלדד יניב, שהגיב הבוקר [6.7] למבול סטירות הלחי שקיבל המיזם החולדאיסטי. "אז ככה – בלבנון חיים מיליוני צעירים בסצנה שכדאי לעקוב אחריה באינסטה. אליהם עבר המסר. הדגל הלבנוני שלהם. לא של החיזבאללה. גם עם הצעירים האיראניים צריך להזדהות באותה צורה. ככה עוקפים ממשלות מטורללות. רק ת״א יכולה לייצר את ישראל החדשה."

אולי יניב ירצה לזכור שיש לנו הסכמי שלום עם כמה ממדינות ערב, וכפי שלמדנו באביב הערבי, העם, הצעירים, אזרחי האינסטה שלהם – ממש לא תומכים בישראל. להיפך. הסכמי השלום נערכו עם המנהיגים – אותן "ממשלות מטורללות" – ובדרך כלל מבוססים על אינטרסים משותפים, למורת רוחם של האזרחים. הירדני או המצרי ברחוב לא קוראים את עיתון "הארץ" וברובם נותרו אנטישמיים ואיסלאמיסטים קיצוניים, אפילו יותר מתמיד.

גם כשיבוא השלום עם לבנון, אינשאללה, תושבי מדינת תל-אביב יוכלו להמשיך לפנטז על האחים האבודים בביירות האהובה. וכשהם ירדו מהרכבת (שהפסיקה לפעול לפני עשורים רבים) ויקחו מונית לשדרות רוטשילד הלבנוניות, הם ישמרו על הארנק קרוב, יסתירו את הכיתובים בעברית ויעדיפו לדבר באנגלית שבורה בזמן שהם מעלים תמונות לאינסטגרם – היקום המקביל של מדינת תל-אביב.

אף על פי שבאותה העת כבר חלפו כארבעים שנה מאז שראיתיו בפעם האחרונה, זיהיתי אותו מיד.

חוגי אָּבּו אל דִיבִּיס. עכשיו הוא חוגי דוּבָּס, שם שהעניק לו הפקיד שישב מאחורי האשנב בשער העלייה. משפחתו עסקה בבגדאד בעשיית דבש תמרים (הוא הסילאן), ומכאן השם.

בזיכרוני הוא היה כבר אז גברתן צעיר גבוה חסון ובעל שרירים, נעים סבר ומעניין ממש כשמשון הגיבור. שימש אז כדמות הראשית בשדה הפעולה בתעשייה המשפחתית. הזכרתי לו את כל זה והוא התפלא כיצד נחרתו בזיכרוני כל הפרטים. היום הוא בא אלי עם אשתו להתייעצות.

עוד בהיותי זאטוט נהגה אימי לשלוח אותי לחצרם, שם היה גם בית המלאכה, להביא מהם מן התוצרת. היה מרתק לראות את הכול בפעולה. ערימות של תמרים נשפכות לתוך סיר בעל ממדים אדירים, מרתיחים עם מים תוך כדי בחישה ממושכת, מסננים, ואת הנוזל המתקבל ממשיכים לחמם עד הסמיכוּת הנדרשת. את החימום הנוסף עושים בדרך כלל על ידי אידוי בשמש. שופכים את הנוזל לתוך מגשים גדולי מידות שיושבים על הגג עד ששמש הקיץ הבגדאדית הלוהטת תשלים את המלאכה. בדרך זו דבש התמרים לא יישרף וישחיר בחימום האש וכך יישאר בצבע זהוב משהו וכן גם טעמו יתקבל משובח יותר.

בנוסף, בעונה המתאימה, עסק האיש בהפקת מי ורדים. אבי היה מזמינו לביתנו לצורך כך. למעשה הספיקו לנו לתצרוכת עצמית בקבוק או שניים לשנה מן החומר הזה, אותו יכולנו לרכוש אצל ה"עטאר" השכונתי, הוא מוכר התבלינים. אלא שאבא אהב את הפעילות הזו, והיה מזמין את המומחה לדבר יחד עם כל הציוד והמתקנים והשקים המלאים בוורדים ובפרחי הדר להפקה פרטית במקום. לשם כך חוגי זה הביא אתו לחצר ביתנו את כל ציוד הזיקוק, כולל אביק והכלים הנלווים אליו, וגם סירים שונים וחביות בהן הרתיח את הוורדים שקיבלנום בערימות גדולות. בעזרת המזקק הופקו הנוזל והתמצית הריחניים. התהליך כלו נעשה בחצר הבית וארך כמעט כל היום. אנו הילדים נהנינו כמובן לצפות בעשייה.

בסוף היום נתקבלה בדרך כלל כמות ענקית של הנוזל הריחני, ואבא היא ממלא ממנה מספר רב של בקבוקים אחידים זהים ומרובעים שבימי צעירותם הכילו ויסקי ג'וני ווקר. (את אלה שלח אותי להביא ממוכר הבקבוקים המשומשים שבשוק הבגדאדי הססגוני). הם באו בשלושה גדלים, הגדול הרגיל, החצי, והרבע. אבי נהג לאחסן את הבקבוקים האלה בארון מיוחד בקומה התחתונה בחצר ביתנו ולתת מהם מדי פעם כשי לחבריו בהזדמנויות שונות.

מי הוורדים, בעיקר אלה של פרחי ההדר, שימשו להעשרת טעמם של מיני ממתקים וריבות תוצרת בית וכן להכנת משקה מרענן ומרגיע על ידי הוספת כמה טיפות מהם לכוס מים קרים להשבת נפש.

הגברת שנלוותה אליו, אישה נאה על סף שנות הארבעים שלה, בלונדינית עם עיניים כחולות (הצלבנים ביקרו במזרח לפני זמן מה...) יפה ומטופחת, אך נראתה מודאגת כאילו נשאה נטל כבד על ראשה.

היא בהריון ויש לה בעייה שמדירה שינה מעיניה וחיה בחרדה מתמדת. "מה לעשות דוקטור?"

לדבריה השיאוה הוריה בבגדאד בגיל שמונה. איני יודע אם עברה לדור בביתו של המיועד כבר אז, אבל ממה שסיפרה ידעתי שהוא היה מבוגר ממנה בהרבה מאוד שנים. וכמו אחרות שבאו מבבל לארץ הקודש וראו שכאן קיים חופש גם לאישה, העזה ועזבה אותו. כעת היא כבר חיה עם איש אחר, אדם נהדר ואוהב, הנה הוא כאן.

היא בחודש הרביעי להריונה הראשון ואובדת עצות.

נגד בעלה הראשון היא מנהלת משפט גירושין, וכידוע משפטי הגירושין יכולים אצל עם ישראל לארוך רבות בשנים ובחודשים. לבעל החוקי יש כל הזמן שבעולם, והוא נתמך על ידי הרבנים שהכריזו עליה שהיא "אישה מורדת". כולם אמרו לה מיני דברים על מה שייוולד, שבפי כל ייקרא ממזר ולא יוכל להתחתן ועוד מיני זוועות. משפחתו של הבעל החוקי גם שיגרה לה מסר לאמור, שעכשיו, משהיא "עוסקת בזנות", מבטיחים לה שלא תקבל גט לעולמים.

היא שקלה בדעתה והחליטה שאינה יכולה לשאת את מסכת הסבל שנכונה לה. זה היה בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים. כבר התקרבה לגיל ארבעים ולפרי בטן עדיין לא זכתה. בן זוגה האלמן משופע היה בילדיו מאשתו הראשונה עליה השלום, אך דואג לה מאוד שיהיו לה צאצאים משלה. נראה להם שהנסיבות מחייבות אותה כפי הנראה להפסיק את ההיריון שהיא כל כך רוצה. יושבת ומזילה דמעות. בבקשה דוקטור תעזור לי בזה.

אני, שמשחר ילדותי ראיתי במו עיני את מעלליהם של בתי הדין הרבניים, איך שהם ממררים את חייהן של בנות חוה, וידעתי וראיתי כמה אומללות היו הנשים וכמה מר היה גורלן בהרבה מקרים, האזנתי בעצב לאישה הבוכייה הזו שהתעלל בה הגורל לכל אורך הדרך, ונראה שסוף סוף החל מזלה "להתיישר..."

"תראה דוקטור, כנראה שהנה-הנה יסתיים המשפט, ואני חושבת שבלי ההיריון אעבור את התקופה הקשה הזו יותר בקלות. אחר כך אלוהים יעזור ואהרה בשנית."

בליבי ידעתי שהמשפט יכול לא להסתיים בקרוב וגם לא בעוד כך וכך חודשים ושנים. וזו, מה יהא עליה? מי יערוב לה שאם תאבד את ההריון הנוכחי תצליח להרות שוב? כלום תסיים את ימי חלדה בלי צאצא כלשהו, האם לא חבל לתת כאן יד למערכת הרבנות וחוקיה המאובנים והמַפלים?

עוד בהיותי ילד ראיתי את המסכנוֹת האלה שהשיאו אותן בגיל הילדות, ועל פי רוב "זוכות" היו בחיים לא חיים עד הסוף. תדיר מתאלמנות כשהן עדיין פורחות אך עם אשכול של ילדים, וממשיכות בחיי אלמָנוּת מחסור וצער.

הסברתי לה שלדעתי חבל לה לאבד את ההיריון הנוכחי כשהיא בגיל די מתקדם לעניין הפוריות. וכן, שאל לה לסמוך על התקווה שהמשפט יסתיים במהרה. נראה שטוב לה ומציאותי יותר להמשיך את ההיריון ולקוות לטובה.

היא מלאה חששות וחרדה ולא מסוגלת לישון בלילות. משפחתו של הבעל משביעה אותה עתה מרורים כפל כפליים, כשהיא בהריון, וגם הבטיחו להגדיל עשות.

הסברתי לה שלא נראתה לי סיבה הגיונית להפסיק את ההיריון , ונראה שצעד כזה גם נוגד את האינטרסים שלה. לדעתי כדאי לה בינתיים להמשיך בהריונה, ואם תיקלע בעתיד למצב בו לא תהיה לה ברירה, אפשר אז לדון בעניין ולמצוא מוצא.

אני מעודד ומבטיח. "תמשיכי את ההיריון ואם יהיו נסיבות שבאמת יחייבו אותך להפסיקו אעזור לך בכך."

עם "הבטחות מוצקות כאלה מן הדוקטור" הלכה מעימי מאושרת, בהרגישה כי נגולה אבן מליבה.

מעט יותר מאוחר הסתבך ההיריון בדימומים, והיתה על סף הפלה, גם בגלל המתח והחרדה אליהן הכניסוה, דבר שאילץ אותה להיות בבית בשמירת הריון שבועות רבים. מדי פעם הוזמנתי לביקור בית אצלה, טיפוס לקומה רביעית בלי מעלית. תוך שהייתי נסחב עם המכשיר הכבד של "הדופלר", הוא זה שיכול להשמיע לה את פעימות לב העובר שלה, דבר שגרם לה התעלות ושמחה. בכל פעם חזרה ושאלה אם אקיים את הבטחתי לעזור לה בעניין גורלו של ההיריון אם יחייבו אותה הנסיבות. כמובן שעניתי בחיוב.

כצפוי המשפט לא הסתיים, אבל ההיריון כן. נולד לה בן בריא ונחמד ולא היה קץ לאושרה. עתה בסטטוס החדש שלה, כשהיא מוצפת אושר בראותה את פרי בטנה, ילד חמוד חי ובועט, הבינה שמרגע זה היא כבר יכולה לצפצף על משפחתו של הבעל ועל כל איומיהם "לעשות לה את המוות."

בין לבין הרתה בשנית. ההבטחות שלי שוב היו "שרירות וקיימות". גם בהריון השני ליוויתי אותה עד לידתה של בת בריאה ויפה.

אי אז פעל לחצם של מקורביה לשכנע את הבעל לחדול מעקשנותו ולחתום לה על הגט הנכסף.

הנה היא אם צעירה מוצפת אושר המתפארת בשני ילדיה היפים, איתם היא מטיילת בראש מורם ובגאווה.

קטע מזיכרונות הרפואה שלי. יולי 2020, ימי הקורונה.

מאז יום שלישי, סדר היום הציבורי והתקשורתי השתנה באחת. את מקום הקורונה והמשבר הכלכלי והפוליטי, תפס האסון בביירות.

אילו אירוע זהה היה מתרחש בארץ רחוקה הוא היה נדחק לשולי החדשות. אולם כאשר הוא בקירבתנו, הוא נוגע לנו ישירות, ואינו יכול שלא להשפיע עלינו.

כאשר אירוע כזה קורה בלבנון, מיד יש המנסים להטיל את האשמה על ישראל. במקרה זה, באופן חריג, לבנון וחיזבאללה נמנעים מכך. חיזבאללה יודע שאם יאשים את ישראל – לא יוכל שלא להגיב תגובה אסטרטגית שבהכרח תוביל למלחמה, והדבר האחרון שלבנון זקוקה לו היום היא מלחמה, שתמיט עליה אסון. נסראללה מבין שמלחמה כזו, שהוא יהיה האשם הישיר שלה, תהפוך את חיזבאללה לבלתי לגיטימי בלבנון. לכן, למרות נטייתו להפצת תאוריות קונספירציה על ישראל, הפעם הוא נמנע מכך. למרבה הצער, יש בתוכנו מי שעושים זאת, כדוגמת פייגלין.

אילו האירוע התרחש בארץ רחוקה, סביר להניח שעיריית תל-אביב לא היתה מאירה את חזיתה בדגלה של אותה מדינה. ואילו היתה עושה כן, הדבר לא היה מעורר מחלוקת בישראל. ובאותה מדינה, לא היו מגיבים בבוז על מחווה כזו, כמו תגובות רבות בלבנון.

האסון בביירות מעלה על המוקד בציבוריות הלבנונית את מעמדו של חיזבאללה; הטפיל שהשתלט על לבנון ומוצץ את לְשָׁדָהּ. רבים מקשרים את הארגון לאסון, בין אם ישירות (כלומר המאגרים שהתפוצצו הם באחריותו) או בעקיפין (העובדה שיש לו מאגרי טילים ותחמושת בביירות שעלולים לגרום לאסון כבד אף יותר).

מה תהיינה השלכות האסון על מעמדו של חיזבאללה? כמובן ששאלה זו היא בעלת משמעות גדולה לישראל. ככל שמעמדו ייחלש, כך תיחלש יכולתו לפגוע בנו. ולא פחות חשוב – כך תיחלש יכולתה של איראן להתבסס בלבנון ובסוריה. מצד שני, היחלשות עלולה להביא אותו לצעדי ייאוש נגד ישראל, בתקווה שמעשה כזה יחזיר לו את האהדה.

כל מה שקורה במזה"ת ובפרט במעגל הקרוב לנו, טומן בחובו פוטנציאל להשפעה על ישראל. על ישראל להתנהל בסביבה הסוערת שלנו בשום שכל, להיזהר מפעולות שעלולות לפגוע בה ומצד שני, לא להימנע או לחשוש מפעולות החיוניות לביטחונה.

דוגמה לעוצמת ההשפעה על ישראל של אירועים במרחב, היא אירוע זניח שאירע בתוניסיה בדצמבר 2010. פקידה עירונית סטרה על פניו של רוכל רחוב, ירקה עליו והחרימה את רכושו. איך קשור אירוע כזה לישראל? לכאורה, אין לו שום קשר לחיינו. אולם כאשר הרוכל, מוחמד בועזיזי, הצית את עצמו הוא חולל התקוממות עממית בתוניסיה, שהתפשטה למזרח התיכון כולו. היא הביאה למהפכה במצרים שהעלתה לשלטון את האחים המוסלמים ואח"כ להפיכת הנגד של א-סיסי. היא חוללה את מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. היא הכניסה את איראן לסוריה בניסיון להקים בה מאחזים עוינים בקירבת ישראל. היא יצרה והעלתה את דאע"ש שהשליט באזורים רבים לתקופת-מה חליפות איסלמיסטית קנאית. היא החזירה את רוסיה לסוריה ולמזה"ת. היא יצרה ברית סמויה בין ישראל למדינות הציר הסוני המתון (יחסית). היא משפיעה על עתידם של הסכמי השלום עם מצרים וירדן.

המדיניות הישראלית בעשור "האביב הערבי" היא נכונה ואחראית, ועלינו לדבוק בה:

א. נייטרליות במלחמות הפנים ערביות והימנעות מוחלטת מהתערבות בהן.

ב. פעולה אקטיבית ותקיפה נגד מה שעלול לסכן את ישראל, כמו ההתבססות האיראנית בסוריה.

ג. סיוע הומניטרי, כפי שנעשה בקבלת פצועים מסוריה וכפי שהוצע השבוע ללבנון.

* אסון האמוניה – הפיצוץ העז בנמל ביירות נוצר כתוצאה מפיצוץ מחסן ענק לאחסון אמוניה, כתוצאה משריפה שפגעה בו בעקבות פיצוץ במחסן זיקוקים בקרבת מקום.

אחת המחשבות הראשונות שעלו בראשי למראה האסון בביירות, היתה מיכל האמוניה בחיפה, שרוקן ונסגר סופית ב-2017 בעקבות החלטת בית המשפט והמאבק של תושבי חיפה שהביא לסגירתו (ועדיין יש מצבורי חומרים מסוכנים במפרץ חיפה). בביירות ראינו איזה אסון עלול היה להיגרם כתוצאה מהימצאות מתקן כזה בעיר צפופה.

כזכור, חיזבאללה ניסה, במלחמת לבנון השנייה, לפגוע במיכל ובבתי הזיקוק ולהמיט על ישראל אסון כזה, ונסראללה התרברב במשך שנים ביכולת של חיזבאללה לעשות זאת.

* קופץ בראש – ישראל הבהירה שאין לה כל קשר לתופת בביירות. לבנון הודיעה שאין לישראל כל קשר. חיזבאללה הבהירו זאת. העולם אינו מפנה אצבע מאשימה לעבר ישראל. אפילו "המקורות הזרים" אינם טוענים זאת.

אבל משה פייגלין קופץ בראש. הוא "מדווח" שמה שפוצץ הוא ארסנל הטילים של חיזבאללה שנועדו לשיגור לעבר ישראל, והוא בירך את מי שביצעו את הפיצוץ. הוא התענג על "מופע הפירוטכניקה המרהיב," והודה למפוצצים שהעניקו לנו מתנת-חג ליום האהבה, וציטט את חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב (ויום הכיפורים).

איני יודע על איזה חומרים הוא היה כשהוציא את ההודעה. כן, רק בשנה שעברה הוא היה הפנטזיה ה"ליברלית" – היי, הרי הוא בעד לגליזציה! וכדמי לא-יתמודד – נתניהו התחייב למנות אותו לשר. במקרה הזה, דווקא טוב שכדרכו הוא הפר את ההבטחה.

* מעצמה הומניטרית – ההצעה הכנה לסיוע הומניטרי לאוייב הלבנוני בשעתו הקשה, היא המעשה האנושי והיהודי המתבקש. "ונברכו בך כל משפחות האדמה,", נאמר כבר לאברהם אבינו, ואכן, ישראל היא מעצמה הומניטרית, שמגיעה ראשונה לכל מקום בעולם, מקצה הארץ ועד קצה, שיש בו אסון ויש לנו יכולת לסייע. קל וחומר כאשר מדובר בשכנים, גם כשמדובר באויבים.

לעומת זאת, הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל.

ובינתיים... הגאון סתיו שפיר צייצה האשמה כלפי ישראל על כך שאין יחסי שלום וידידות עם לבנון. גאון, כבר אמרנו?

(הגאון בטח לא יודעת, אבל ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון, ב-17 במאי 1983. אז חתמה).

* מפגן צביעות – קשה מאוד לגדעון לוי לראות את ישראל מושיטה יד לשכנה שפקד אותה אסון. הרי הצעד הזה ממוטט את התעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו, את מפגני השנאה היוקדת שלו למדינת ישראל, שבהן היא מוצגת כמפלצת נאצית אנטי אנושית. הוא פירסם פשקוויל אנטי ישראלי נגד "מפגן הצביעות המבחיל" של ישראל שלטענתו החריבה פעמיים את לבנון ומאיימת שוב ושוב על לבנון בצעדים שימיטו עליה אסונות. מה לא מופיע בכל הפשקוויל? איזו מילה, חצי מילה, אות – על הטרור מלבנון. על הטבח בקריית שמונה, באביבים, במעלות, למשל. על ירי הקטיושות על קריית שמונה והגליל, על היותה של לבנון מדינת טרור איומה. אפילו לא מילה. סתם שכנה שלווה שהמפלצת הישראלית סתם, מתוך תאוות רצח, ממיטה עליה אסונות. ובשל מפלצתיותה של המדינה השנואה עליו, הוא קורא ללבנון לדחות את הצעות הסיוע של ישראל. "האם הייתם מקבלים סיוע הומניטרי ממדינה כזו? היש מפגן צביעות מחליא מזה?"

וכשאני קורא את הפשקוויל לא קשה לי לדמיין כיצד פניו מתעוותות משנאה ומתיעוב, כאשר הוא כותב על "מדינה כזו". גדעון האו האו רוצה לראות את ישראל בדמותם של סמוטריץ' ופייגלין, המאוששים את האופן שבו הוא מציג אותה.

* מי צודק – מחלוקת בין המל"ל לרוני גמזו. המל"ל קורא להטיל סגר כדי להדביר את הגל השני של הקורונה. גמזו מתנגד, אך אומר שאם בתוך שבועיים התחלואה לא תרד, נאלץ לשקול הגבלות, כולל סגר. נניח שבתוך שבועיים שלושה התחלואה לא תרד ויוחלט על סגר. מי צדק בוויכוח? לדעתי, גם אם לא יהיה מנוס מסגר – הצדק הוא עם גמזו. הנזק של הסגר – נזק כלכלי, חברתי, נפשי ותרבותי, הוא איום ונורא. ולכן, זהו נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון. וגם אם ניאלץ להשתמש בנשק יום הדין, נכון לעשות קודם כל הניתן כדי להימנע ממנו.

* נתניהו נגד מדינת ישראל – על פי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן, יש לקבוע תקציב עד סוף 2021. זה לא תקציב דו-שנתי אלא תקציב שנתי טיפה יותר ארוך. הסכמים – יש לכבד. יש מקרים קיצוניים שבהם האינטרס הלאומי מצדיק את שינוי ההסכם, ובמקרים כאלה ניתן לעשות זאת בהסכמה של שני הצדדים. במקרה הנוכחי, ההפרה הגסה של ההסכם היא במזיד ובעליל נגד האינטרס הכלכלי הלאומי של ישראל, דווקא בשיאו של משבר כלכלי, חברתי ורפואי החמור ביותר בתולדות המדינה. בכאוס הזה יש צורך ביציבות, בדמות תקציב נורמלי. המרתו בבדיחת קרש של "תקציב" לחודשיים, מנוגדת לטובתה של מדינת ישראל. גם נתניהו יודע זאת, אולי יותר מאחרים. אבל הוא מחבל באינטרס הלאומי למען אינטרס אישי, זר, המנוגד לאינטרס הלאומי.

האינטרס האישי של נתניהו, המנוגד לאינטרס הלאומי, הוא רצונו הנכלולי לגנוב את הרוטציה, שהיא בסיס ההסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית, במפגן נוכלות מבאיש. בניסיונו לגנוב את הרוטציה, שהדרך היחידה שמאפשרת לו לעשות כן היא מניעת תקציב ממדינת ישראל ופגיעה חמורה בכלכלה ובחברה, הוא מנסה לסחוט את גנץ באיומי בחירות.

הוא יודע שסיבוב רביעי של בחירות, הוא אסון לאומי, כלכלי וחברתי. הוא יודע שמדובר בשפיכת מיליארדים מיותרים. הוא יודע שמדובר בהעמקת השסע, הקרע והשנאה (שמהם הוא נבנה ולכן הוא מלבה אותם באמצעות תעשיית השנאה וההסתה בראשות בנו ה[...]), הוא יודע שמדובר בעוד חודשים רבים ללא כל תקציב ולכן ללא כל יכולת לתת פתרונות למובטלים, לעסקים שקרסו. לא בטוח שהוא באמת רוצה בחירות בעת הזאת, כי הוא עלול להיכשל וליפול (איני חושד בו, חלילה, ששיקול לאומי כלשהו מדריך אותו ויגרום לו למנוע בחירות). לכן, להערכתי זהו איום סרק, שרק נועד לסחוט את גנץ, מתוך הבנה שהשם הנרדף של גנץ הוא אחריות לאומית, והוא מאמין שכדי למנוע בחירות גנץ עלול להיכנע לסחטנותו. אני מקווה שהוא טועה.

כותרת משפטו של נתניהו: מדינת ישראל נגד נתניהו, מתגמדת מול כותרת המהלך הנכלולי שהוא מוביל: נתניהו נגד מדינת ישראל. ושיא הציניות היא שהוא עוד מכנה את עצמו, ללא בושה, המחנה ה..."לאומי".

* לחוקק את החוק – המציאות שבה נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה היא בלתי נסבלת. היא חוקית, כיוון שכך החליט המחוקק, ולכן גם בית המשפט העליון החליט פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, שאין כל עילה לפעול בניגוד לחוק. אולם מן הראוי שהכנסת תשנה את החוק. החוק לא שונה, כדי שלא לסכל את הקמתה של ממשלת אחדות לאומית ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. אולם אם נתניהו עצמו פועל לפרק את ממשלת האחדות ולגרור את המדינה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה, על הכנסת לחוקק את החוק הזה. יש לו רוב בכנסת.

* רוחות מלחמה – "המצור על בלפור", "נכבוש את ירושלים" – כך לא נשמעת מחאה דמוקרטית.

* ממשלת נפל – רון וייס מתאבל על כך שלא קמה ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, הלאומנית, הקנאית המשותפת, השוללת את עצם קיומה ואת זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור, פעילה ב-BDS. מפלגה שכאשר יורים עלינו טילים, מעזה או מלבנון, וכאשר מחבלים מתאבדים מתפוצצים כאן באוטובוסים ומסעדות כדי לרצוח כמה שיותר יהודים – היא בצד של האוייב. די בכך שהמפלגה הזאת מסוגלת לשאת בתוכה את התועמלן האוטו-אנטישמי עופר כסיף כדי שהיא תהיה מוקצית מחמת מיאוס.

אני גאה בחבריי יועז הנדל וצביקה האוזר שהצילו את המדינה מהאסון הזה. אגב, ממשלת הפיגולים הזאת לא היתה מחזיקה יותר ממיספר שבועות, בשל ניגוד עניינים בלתי ניתן להסדרה בין מדינת ישראל לבין השוללים את קיומה. מהר מאוד היא היתה נרקבת ונובלת והיינו נגררים לסיבוב רביעי, שבו הציבור הישראלי היה מגרש במקלות את כל מי שידו היתה במעל.

הייתי בעד ממשלת אחדות. נכון, ממשלה עם נתניהו אינה יכולה להיות ממשלת אחדות, כי כל ישותו של נתניהו היא פלגנות, שיסוי, שנאה והסתה, הפרד ומשול, הפצת שקרים וקונספירציות. אבל מול האלטרנטיבה של ממשלת הפיגולים התלויה בעופר כסיף – הממשלה הנוכחית היא הרע במיעוטו. ולמרות שמדובר בנתניהו, יש סיכוי שהרוטציה תתבצע וגנץ יהיה בנובמבר הבא ראש ממשלת ישראל.

* גדול עליו – למה נתניהו נבהל ולא הוביל להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות? מאותה סיבה שהוא לא החליט על הפצצת הכור האיראני. החלטות היסטוריות משנות מציאות גדולות עליו. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים.

* דין הצתה – שינוי חשוב (בתנאי שאינו חד פעמי) במדיניות התגובה הישראלית בעזה – צה"ל תקף ברצועה בתגובה על שיגור בלון תבערה. מאז מרץ 2018 ישראל "הכילה" את טרור ההצתות. היא הגיבה על ירי רקטות, אך הבליגה על הצתות. בכך היא שידרה לאוייב, שמותר לפגוע בריבונותה ולהצית את שדותיה. סוף סוף צה"ל נהג על פי הכלל, שצריך היה להינקט מן היום שבו נשלח ה"עפיפון" הראשון: דין הצתה כדין רקטה.

* חמישים שנה למחדל – בימים אלה אנו מציינים חמישים שנה להפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה (7.8.70). היום הזה הוא גם יום היובל למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים. לא, איני מתכוון לפייק-היסטוריה על "החמצת השלום" כביכול. כוונתי היא לקירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים היתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך.

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה", הספר החשוב והטוב ביותר על מלחמת ההתשה, מבהיר פרופ' יואב גלבר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

בחתימת הסכם הפסקת האש באוגוסט 70' החברה הישראלית העייפה, המותשת, נשמה לרווחה. תמה המלחמה הקשה, שגבתה מחיר דמים יומיומי. הרגיעה סינוורה את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל וסימאה את עיניה. קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. זה הסיפור המטלטל של המחדל – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ובתמיכה סובייטיים, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית. התוצאה הקשה היתה במלחמת יום הכיפורים.

* לעולם לא עוד – 6 באוגוסט 1945. לפני 75 שנה בדיוק, הוטלה פצצת האטום על הירושימה. שלושה ימים מאוחר יותר, היום לפני 75 שנה, הוטלה פצצת האטום השנייה, על העיר נגסאקי.

לעולם לא עוד! על העולם לעצור בכל דרך את התגרענות איראן.

* כי יותר מכל אדם לחכות ידעת – השיר "את חכי לי ואחזור," הוא בעיניי אחד משירי האהבה היפים, הטהורים והמרגשים; שיר על אהבת אמת, שאינה תלויה בדבר, שעומדת בקשה שבמבחנים, שמנצחת את המלחמה, את המרחק, את השבי.

"את חכי לי ואחזור," הוא שיר ממלחמת העולם השנייה, שבו כותב חייל הצבא האדום לאהובתו בעורף, שגם כאשר כולם, כולל הוריו וחבריו הקרובים, יתייאשו מהציפייה לשובו וכבר ישתו כוס יין מר לזכר נשמתו, היא, אהובתו, תאמין ותחכה לו. בסופו של דבר הוא יחזור, בזכות הציפיה שלה. "איך ניצלתי, זאת נדע רק אני ואת, כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת."

את השיר כתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששירת ככתב צבאי בחזית המלחמה בנאצים, בשנות המלחמה. הוא פירסם אותו ב"פראבדה", בטאון המפלגה הקומוניסטית, בינואר 1942. במלחמה נהרגו מיליוני חיילים רוסיים, רבים מאוד נעדרו, הקשר בין החזית לעורף היה מינימאלי, ולעתים משפחה לא ידעה דבר על גורלו של בנה לאורך חודשים ושנים. השיר היכה גלים, חיילים ביחידות השונות גזרו ושמרו אותו, הוא זכה לעשרות לחנים, ובעקבות פרסומו היה גל של שירי תשובה של אהובות לחייליהן, שפורסמו בעיתונות הרוסית.

השיר תורגם לעברית בשתי גרסאות. האחת של שלמה בן שושן והמוכרת יותר בידי אברהם שלונסקי. הגרסה העברית של שלונסקי זכתה לשלושה לחנים – של מרדכי זעירא (שבעצמו היה חייל בבריגדה הבריטית), של דוד זהבי והלחן המוכר של שלמה דרורי. שלמה דרורי היה לוחם בצבא הבריטי, ביחידה ששמרה על נמלים ושדות תעופה, והופיע בלהקה צבאית של יחידתו, "מעין זה". את התרגום כתב בעת שמירה על נמל חיפה. הוא שר את השיר בהופעות הלהקה במחנות הבריגדה באירופה. אל אחת ההופעות באיטליה, הגיעה אימו שנסעה לחפש אותו, ופגשה אותו על הבמה, סמוך לשירת "את חכי לי".

וכך כתב על השיר יהונתן גפן, בשבוע שעבר ב"7 ימים": "...הנשים המחכות בארצנו. מחכות לגברים נעלים, ללוחמים שיחזרו. יש כל כך הרבה שירים על הנשים הממתינות לגיבור שיחזור, לפעמים נדמה לי ש'חכי' ו'חאקי' זו אותה המילה, כמו בשיר הנוראי 'את חכי לי ואחזור כי יותר מכל לחכות ידעת.' תודה רבה שלונסקי."

טוב, לזכותו של גפן ייאמר, שהוא לא כתב שזה שיר פשיסטי.

* השער לעולם התלמוד – הרב עדין שטיינזלץ הוא השער שלי לעולם התלמוד. ללא התרגום והפירוש שלו, התלמוד היה גן נעול בפניי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מנאייכּ – אני ממליץ בחום על הסדרה "מנאייכּ" ב"כאן 11". מהו מנאייכּ? אפתח ואומר שהופתעתי מכך שבשם הסדרה הסיומת היא באות כ'. אני מכיר את הכיתוב מנאייק. כך למשל, בשירו של יהושע סובול "נעמה", שרה חוה אלברשטיין "עוד שלוש שנים ורבע יא-מנאייק". וכך נכתב גם בגרפיטי בצבא.

המילה מנאייכּ או מנאייק – מקורה בסלנג הצבאי. משתמשים בה לספירת הפז"ם: "עוד שנה יא-מנאייק" או בגרסה מאוחרת יותר "למנאייק". וכן, מה שרלוונטי יותר לסדרה, הוא שם גנאי של החיילים ל"מם-צדיקים", השוטרים הצבאיים. בעבר כינו אותם "מנייאקים" ועם השנים זה השתנה ל"מנאייקים". בסדרה, ה"מנאייכ" הוא כינוי גנאי לחוקרי מח"ש בקרב השוטרים. רוביק רוזנטל כותב באתר שלו, שבפועל הכינוי הזה למח"שניקים אינו קיים באמת במשטרה, אך להערכתו, בעקבות הסדרה הכינוי ישתרש.

ביטוי הסלנג מנאייכ הוא הכלאה של ביטויים באנגלית ובערבית. באנגלית מניאק הוא משוגע. בערבית מניוק הוא מזדיין (הקונוטציה היא לרוב למשכבי זכר). החיבור בין השניים הוא בסקס-מניאק, כלומר סוטה מין. ירד הסקס, נשאר המניאק, כאח תאום של מניוק, כלומר ביטוי עם קונוטציה מינית. בסלנג של העבריינים מניוק הוא מלשן. כנראה שמכאן הוא גלש למם-צדיקים בצה"ל ומכאן התגלגל לסדרה. בדקדוק הערבי, מנאייכ הוא צורת הרבים של מניוק / מניוכּ. בסלנג, וגם בסרט, השימוש בביטוי הוא כלפי יחיד. ואם כבר מסיימים את המילה בכ"ף – למה לא כ' סופית, מנאייךְּ.

אהוד: למיטב ידיעתי מְנַאיֵיכְּ פירושו בערבית מדוברת – מזיֵין, ולאו דווקא במשכבי זכר אלא פשוט – מזיין נשים. ואיך ה"מזיֵין" הפך לשם סידרה עברית בטלוויזיה, זה נעלה מבינתי.

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות – בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."

בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.

[בשנת תר"ח, 1848 (לפני 172 שנים), הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל].

איך יודעים שהוא משקר? לפי דבריו בטלוויזיה ביום שישי, 7.8 – נסראללה אמר מפורשות כי לארגונו אין "שום נשק ושום תחמושת וטילים בנמל ביירות." הוא הוסיף כי "כלי התקשורת בעולם יודעים זאת, וגם הגרסה הרשמית שהבהירה זאת. אנחנו כחיזבאללה יודעים אולי יותר על מה שקורה בנמל חיפה מאשר על המתרחש בנמל ביירות."

יודעים על נמל חיפה יותר מאשר על נמל ביירות? – ככה משקרים, ככה מרמים ככה מצ'זבטים ומגזימים במזרח ובעולם הערבי – ומרוב טיפשות, השקר מיד בולט לעין.

ויש להניח שכמו שנסראללה משקר – כך מקבלים את דבריו גם כל אותם ערבים, שמעמידים פנים שהם מאמינים לשקריו.

להערכתנו, חיזבאללה הוא אחד הגורמים המרכזיים שמנעו את פינוי המחסן הנפיץ בנמל בביירות – מתוך מחשבה פרימיטיבית שאולי יוכלו יום אחד להשתמש בחומר המסוכן נגד ישראל, או שיום אחד ישראל תפציץ בטעות או במכוון את נמל ביירות וייגרם אסון נורא לאזרחי ביירות – ורווח תעמולתי אדיר לחיזבאללה – כמו במקרים קודמים בהם שמו להיהרג אזרחים לבנוניים מוגבלים וחולים על גג בניין של מצבור תחמושת שלהם!

חיזבאללה והתקשורת גם ידאגו שלא תשמעו על כך בשום מקום, אף כי דומה כי מרבית אזרחי ביירות משוכנעים שזו הסיבה לפיצוץ הנורא.

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.

הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.

אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176).

במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד.

למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.

מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).

בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ' 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).

המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך את מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.

הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה קירבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).

הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.

לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.

הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, עמ' 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטינה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.

דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).

כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.

בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

חיים באר טורח (מוטב לומר – נהנה) להזכיר בכל הזדמנות את האהבה הענקית שלו, האובססיבית ממש, לספרים ולכל מה שקשור בהם, ושמותיהם של שניים מספריו מצביעים על אהבתו זאת: "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" (2011) ו"חדרים מלאים ספרים" (2016). +

בספר שלפנינו מפורסמות 103 וינייטות – בעברית – גפניות (מתוך כאלף) – השם שהעניק אהד זמורה לרשימות של חיים באר במדור "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", מדור שפורסם במשך שנים בעיתון "דבר" ["דבר השבוע"]. הנושא הזה, ספרים, ומה שנלווה אליהם, מתפרש על רוב הספר שלפנינו: נמצא בספר שמותיהן של חנויות הספרים, יד ראשונה ויד שנייה בארץ ובחו"ל, כשהוא מתאר את החוץ והפנים של החנות, את המוכרים על שמותיהם, האישיות שלהם ותיאורם (אוריאל ריטר, יעקב טברסקי, ישראל רובינזון, גלרנטר, ר' יודל, רשימה חלקית!)

הוא מתאר את המכורים לספרים, ו"המסניפים" ספרים, את הספרים המיוחדים שהוא מחפש, ולפעמים מחכה להם עשרות שנים, כמו "עובדא דאהרן" של ר' אהרן ראטה, כמו ספרו של האדמו"ר מסאטמר נגד הציונות וכו'. הוא מתפעל ממוכר ספרים משומשים בלונדון בחנות "וולדן בוקס" שזכר מה ביקש ממנו חיים באר חמש שנים קודם, שמר עבורו את הספר, וזכר את שמו (עמ' 135-134).

חיים באר מתאר את האובססיה לספרים אצל אספנים מושבעים שמוציאים את כל ממונם על ספרים, אך בשום אופן אינם מוכנים להתראיין בנדון לתוכנית שלו ברדיו, שמא הריאיון יפתה גנבים לפרוץ לספרייתם, יעורר את תיאבון מס ההכנסה, ימריץ את האישה לדרוש למכור את הספרים הנדירים כדי לרכוש דירה יותר מרווחת (עמ' 140-139). באחת הרשימות מתואר איך באר הגיע לשדה התעופה עם משקל יתר בעטיים של הספרים הרבים שרכש בלונדון (עמ' 138-139).

חיים באר מזכיר את הסיורים שלו בעקבות ספריהם של ג'יימס ג'ויס ותומאס מאן (עמ' 151, 344-336), סיורים שהוזמנו אצלו, ושאת פירותיהם פירסמו ב"דבר"; והוא, כמובן, איננו מתעלם מהספרות האנטי ישראלית שמדפי הספרים בלונדון עמוסים מהם. מוזכר בספר גם קונגרס בינלאומי לשירה בלונדון בהשתתפות ו. י. אודן, אליו התכבד להיות מוזמן (עמ' 156).

וכן, הספר שלפנינו גדוש באזכורים של ספריו שלו, סודות מ"המטבח", וגם לא מעט תקלות שקרו לו, בעיקר בבחירת השמות, כמו למשל שב"נוצות" בחר את השם מרדכי לדר לגובה הצדקות עבור בית חינוך עיוורים, איש שפוגע מינית בנערות העיוורת. אבל מסתבר שבשם דומה מאוד – מרדכי לדרר גילדאר – נקרא באמת אדם יקר שניהל את בית חינוך עיוורים, וכן מסתבר שלאימו של חיים באר היתה חברה בשם רוחמה ובר, כשם הגיבורה שלו ב"חבלים", דבר שפרח מזיכרונו (עמ' 355-350). במקום אחר מתאר חיים באר בהומור איך קוראיו הציעו לו לצנזר קטעים שונים ב"נוצות", ולאחר בדיקה הסתבר לו שאילו נשמע להם, היו נותרים בספר רק 30 עמודים (עמ' 234-232).

לפחות בעשרים מקומות בספר מוזכרים ספריו של חיים באר עצמו (עמ' 38, 51, 66, 71, 72, 73, 216, 225, 232, 235, 238, 243, 268, 283, 342, 349, 352, 353), ובאמת, חוץ מ"לפני המקום", "בחזרה מעמק רפאים" ו"קשר לאחד, מסעות, בתים ואנשים בירושלים" מוזכרים כל ספריו, ולא רק פעם אחת. לא זכור לי שנתקלתי בהתייחסות כזאת אל היצירה העצמית אצל סופר אחר.

בספר ימצא הקורא קוריוזים מרתקים: חיים באר ובנו מבקרים בכנסיית סנט פול, ומנסים לבדוק את אמיתות הטענה שניתן לשמוע בכיפה העגולה לחשים, ובאר מוצא לנכון ללחוש דווקא בכנסייה – "שמע ישראל". הציור המפורסם של רמברנדט על רבי יהודי תלוי בחדר המשכב של המלכה מרי בהמפטון קורט. חיים באר במדי צבא משוחח בידידות עם עמרם בלוי, האנטי-ציוני הקיצוני, התולה פשקווילים על הקירות, ואיש קיצוני זה נושא לאישה גיורת צרפתייה, שבעטייה הוא מגורש מנטורי קרתא (עמ' 85-86). בנימין הרמתי, לוחם חסר פשרות למען העברית, חוזר בשיטיונו לדבר יידיש (עמ' 87-86). איש בעל שם זהה לזה של חיים באר גורם לו בושות, ומייחסים לו מאמר עילג על א"נ גנסין, מאמר שמעולם לא כתב, האיש פודה צ'ק שלו, קולט ארגז ענבים שלא יועד לו. התקלות עם הכפיל הזה מגיעות לידי סוף עם פרסום מודעת האבל שלו (עמ' 160-158). מבקרת תיאטרון מרושעת מתכתבת עם המאהב שלה באקרוסטיכונים, כלומר, האותיות הראשונות של כל פסקה שהיא מפרסמת מרכיבות מסר למאהב על מקום פגישה וכד'. היא נוקטת בתכסיס זה מפחד הבעל שהוא סוכן מוסד, אלא שהעורך שינה את סדר הפסקות, והמסר משתבש... (עמ' 164-162). נושא כליו של אדמו"ר נדהם לשמוע מפיו של חיים באר כי הספר בו מעיין נערצו הוא ספרו של ר' חיים בן עטר, מיהודי מרוקו (עמ' 203-201). וכן, שאול אביגור מאשר לפרסום ספר שלא טרח להציץ בו (עמ' 219).

ברבות מ"הווינייטות" שבספר יפגוש הקורא הומור טוב, כמו ברשימה המתארת את הנוקשות הביורוקרטית של הגרמנים – שבעטיו של חוסר גרש (אפוסטרוף) במקלדת, כמעט שנמנעה מחיים באר אשרה לגרמניה (עמ' 76-73). חיים באר מתאר מפגש מבדח שלו עם מס ההכנסה: הם שולחים לו מכתב שהם מבקשים ממנו להביא אליהם "ספרים", והוא מביא להם את הרומאנים שפירסם במקום את ספרי חשבונות (עמ' 72-70). אסיפה כללית בקיבוץ מאשרת לסופר חלון גדול כדי לשאוב השראה לכתיבתו, השראה שתביא ברכה לקיבוץ בצורת תמלוגים, אבל את החלון לא יהיה ניתן לפתוח, וכך יישמר השוויון בין הסופר לשאר חברי הקיבוץ (עמ' 253). יו"ר חברת תעופה שוכר את חיים באר כסופר צללים שיכתוב לו נאומים משובצים באמרות מהמקורות, ולא מעלה על דעתו שצריך לשלם לו שכר. לדעתו, עצם העובדה שהוא כותב נאומים לאישיות חשובה צריכה לספק אותו (עמ'267-263).

במקום אחר ("החיים הטובים", נובמבר 2019) התראיין חיים באר וציין שהוא ב"זוגיות" עם אלוהים, אבל לא ב"נישואין". בספר שלנו הוא מקטרג קשה את הדתיות החרדית והלאומית, שלדעתו (גם לדעתי) מסכנות את עצם קיומנו בארץ, אבל הוא חש קרבה אל העולם הזה, ומתפעל מחיילי ישיבות ההסדר, שלמרות ההלם למראה חברים הרוגים ממארב במלחמת לבנון הראשונה, הם ממשיכים להתעמק בספרי רבניהם (עמ' 312-311, 317).

פנינה ספרותית ימצא הקורא בתיאור המראות שמתגלים למחבר תוך כדי טיולו עם רעייתו באוקספורד (עמ'225). אנקדוטה נפלאה ימצא הקורא בעמ' 146-145: יהודי חוטא דורש להיכנס לגן עדן, והמלאכים גודרים את דרכו: אתה לא יהודי, לא שמרת שבת, לא הנחת תפילין, בעלת נערה מאורשה ביום הכיפורים שחל בשבת! הוא מבקש פסק דין של אינסטנציה יותר גבוהה. בשמיים מאשרים לו, אבל פסק הדין נשאר בעינו. הוא מבקש לדבר עם האינסטנציה הגבוהה ביותר – הקב"ה, ושוב נענים לו. הקב"ה קבע כמו קודמיו שהוא אינו יהודי, וזה מטיח בפני האל: היטלר קבע שאני יהודי, ואתה לא?! האל חושב רגע ופוסק: הלכה כהיטלר... (עמ' 146-145).

חיים באר הוא בקיא גדול ב"אותיות הקטנות", ומדי פעם יש בספר הברקה מן המקורות. הרי דוגמה: על רבקה נאמר – "והנערה טובת מראה מאוד, בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית כ"ד 16), רש"י שסבר כי אין במקרא כפילות סתם, מפרש את הפסוק כך שגורמות לאוזני הקורא להאדים... ואידך זיל גמור...

חיים באר מביע מפורשות את אהדתו והערצתו למיספר אנשים: בראש ובראשונה לאימו, שבאה מהעולם החרדי שדן את הנשים לבורות, ולמרות הכול למדה בעצמה ספרות ואמנות, ולימדה את בנה היחיד לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות (עמ' 49). הוא מעריך מאוד את עו"ד אשר רוזנבלום, אביו של אדם ברוך, ואת אדם ברוך עצמו. את הדרשן שולם מרדכי שברון. את יצחק פורמן, המעמד של העיתון "דבר", למרות שהוא התלוצץ על חשבונו. את אהרן אמיר שקלט את יצירתו הבוסרית, ואף אפשר לו להביע דעתו ברבים.

סיסמתו של הספר הזה היא פרפרזה לדברי רנה דקארט: "אני קורא – משמע אני קיים" (עמ' 327).

הקריאה בספר קולחת מאוד, ועל הרוב מהנה, אבל הפרטנות בעניין רכישת הספרים, תיאוריהם ודרך השגתם – לעיתים קצת מייגעת.

לאחרונה נכתב והולחן שיר לזכרו של יוסי גמזו ז"ל

"הבלדה על יוסי גמזו"
מילים: אורי שרון
לחן ושירה: קלוד פרץ
עיבוד: פליקס ניסין
https://www.mysong.co.il/item/1177

בשבוע המוטרף שעברנו, מטלטלים בין מוראות ועקומות הקורונה הנוסקות לבין איום נתניהו לגרור אותנו לבחירות רביעיות בתוך שנה – כמעט ונשתכח בתקשורת דבר מותו של הסופר, הצייר והפזמונאי אברהם בר עוז (תעיזי), שהלך לעולמו בסוף שבוע שעבר, בגיל 86, לאחר מחלה קשה.

בר עוז היה בן להורים חלוצים, שעלו מתעז שבתימן, בשנת 1922. בן לשושלת המשורר רבי שלום שבזי, מגדולי החכמים והמשוררים של יהדות תימן.

בנערותו שירת בר עוז כלוחם במחתרת האצ"ל. כנער עול ימים, בהיותו בן 12 בלבד, נלכד ע"י הבריטים כשהוא מפיץ כרוזים מטעם אצ"ל, ונכלא יחד עם "עולי הגרדום". 9 מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י, שנשפטו והוצאו להורג בתלייה – חלקם ממש למול עיניו, דבר שגרם לו טראומה נוראה, שרדפה, זיעזעה וקרעה את נפשו. טיפול פסיכולוגי לא קיבל מעולם, ומצא מזורו בשירה.

בר עוז הקדיש את שירו "שירי הרוגי מלכות" לזכר עולי הגרדום וזכה לכינוי: "משורר המחתרות". "אחיי הרוגי המלכות, ערופים בשל דרור, עולי הגרדום בשיר על שפתיים, אשר נשקו ציציות ורימון בגבורה. אחיי מוכי המלכות, משחררי ארץ מעבדות. עדיין מתנדנדים, נוכח עיניי העבריות – וראשיהם רכונים ועיניהם שואלות, אל סוד שתיקת הדקלים בעכו שלי בגבורה... והריר זב מהשפתיים ומפיהם נוזל דם."

בר עוז נחשב לאחד הפזמונאים המשפיעים, האהובים והפוריים ביותר בשנות ה-50 וה-60, בשל יכולתו להביע בצורה פיוטית, ציורית, אישית מרגשת ונוגעת ללב את מאבקי האומה ואת הווי העדה התימנית. רבים משיריו נלמדים מזה שנים רבות בתוכניות הלימודים שבבתי הספר בישראל.

בר עוז פירסם כמה וכמה ספרי שירה ובהם: "ימים של אהבה", "בטלית קרועה", "לפני שיהיה מאוחר" ו"באצבע גלויה", שיצא לאור במאי 1972, ובו אף חזה בר עוז את פרוץ מלחמת יום כיפור ואת השלכותיה האיומות נוראיות על החברה הישראלית. "אשר נמים תנומת אסון, ליד גדר האבנים – וזה הבית השלישי, חרד מנהי הנערים. וזה הבית בוכה גועה, ואין שומע חרדתו, כי מאז בית שני אין איש מועל ערלת לבו." – מזהיר ומתריע בר עוז בפני המלחמה הנוראה הקרבה ובאה, בדיוק שנה לפני שפרצה.

בין שיריו המוכרים והאהובים : "המלאך הטוב יופיע" – עימו זכתה לילית נגר במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי הראשון. "על גמלי" (שזכה לביצועים של ישראל יצחקי, בועז שרעבי ועוד). "בערבות לכיש" (ישראל יצחקי). ה"ההלך הבודד" (אילנית וצמד רעים). "מי לוחש בלילות" (יפה ירקוני). "אליהו גיבור ישראל" (שהוקדש לזכרו של אלי כהן). "דבקה השלום", "האיש מהכרם" (גילה בשארי). "מורי סעדיה" (צלילי העוד). "חלומי" (רבקה רז). ואולי הידוע והאהוב מכולם: "נעמה" – אותו ביצעו זמרות ידועות החל מאסתר עופרים וכלה בעופרה חזה.

בר עוז היה חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, יקיר אקו"ם ובעל תעודת הוקרה מהמדינה על תרומתו לעידוד השירה והפזמון ועל שפעל כל חייו לטפח ולעודד סופרים ומשוררים בתחילת דרכם, ובהם המשוררת זלדה.

אברהם ז"ל הוא אביו של חברי הטוב, עורך הדין יהונדב בר עוז, שאף הוא "חוטא" בכתיבת שירים בין הדיונים בתעבורה ובפלילים (תחומי התמחותו) ופזמונאות.

משתתף בצערך הכבד, ידידי הטוב יהונדב, במות אביך היקר והמוכשר.

ואסיים דווקא בבית האחרון משירו הציני והכואב של יהונדב – "קול מוכר" – המבקש שגם בימים של הפגנות רועשות בגשרים ובכיכרות, כדאי שנאזין ונטה אוזן, אולי מישהו עדיין שר:

המפגינים בבלפור נגד נתניהו, קוראים למפגינים בביירות נגד הפיצוץ בנמל: "אסוננו חמור לא פחות מאסונכם – הבה נתאחד נגד השחיתות!"

התקשורת הישראלית המגוייסת אינה עוסקת באלימות של האספסוף הנאור נגד נתניהו ומשפחתו מול בתיהם, כדי לשגע אותם – אלא רק בניסיונות "הפגיעה" של המשטרה במפגינים "התמימים"!

אחד השלטים של האספסוף הנאור בהפגנת מוצ"ש האחרון נגד נתניהו ואשתו, שמצויירים עם אוזני חזיר:

חוות הבקר הענקית במרכז ברזיל לא זכתה לכביש גישה, ובצדק. היא היתה טיפה בים יערות הג'ונגל האינסופי. רק משאיות יכלו להגיע למקום בנסיעה איטית וארוכה, כדי להביא מדי פעם אספקה לבעלי החיים, ומזון למפעילי החווה. בשובן הובילו את הבקר לבית המטבחיים.

הדבר היחיד שהתבקשנו להביא לחווה היה מלאי גדול של בירה, ככל שהפייפר הדו מושבי יכול לשאת.

הטייס פדרו עמנואל סווארו מנדוסה, בחור צעיר בעל קומה בינונית וגוף ספורטיבי, בחן את המטוס כדי לוודא את תקינותו וכן את העמסת משלוח הבירה. לבושו קל, מכנסיים קצרים, חולצת טריקו ונעלי ספורט. הוא לחץ את ידי והציג את עצמו. שאלתי אם יסכים שאקרא לו עמנואל, והוא ענה, "בשמחה רבה." לא יזיק שהאל יהיה עימנו, אמרתי לעצמי.

בניגוד לטיסות מסוג זה בעבר, התרשמתי שהופקדתי בידיים טובות. היה משהו מוקפד ומסודר אצל ה"נהג שלי". עלינו לתוך הקופסה הקטנה (כך הוא כינה את המטוס), וחגרנו עצמנו לשני המושבים הסמוכים. כאשר כבר הגענו לגובה הדרוש הוא אמר בטון רשמי:

"לפנינו 450 קילומטר, שלוש שעות בערך בקופסה. אגב, כמה ימים נבלה בחווה?"

"מה שיותר, יותר טוב. אני אוהב להיות בטבע, גדלתי בחוץ."

"אני בן למשפחת ילידים שנדדה בחיפוש אחרי עבודה בחקלאות, המשפחה המורחבת מנתה כחמישים עובדים, בנוסף לטף."

"נעים ונדים," הוא נאנח, והביט אליי: "אתה רוצה לדעת עוד?"

פגשתי כבר בנוודים כאלו. הם מטים אוהליהם בסמוך לחוות, כל המבוגרים ואף ילדים מגיל צעיר עוסקים בקטיף, במסיק או בניכוש עשבים. עבודה קשה ותנאי מחייה ירודים. בתום העונה, הם מעמיסים את ציודם על משאיות ונדחסים לתוכן עד לחווה הבאה. תהיתי איך היושב לידי עשה את דרכו מבור תחתיות עד לנגיעה ברקיע.

השמיים החלו להתקדר, וחושך כיסה במהירות את הנוף מתחתינו. ברקים רעמים וטלטולים.

"חייתי הרבה שנים באזור שחון, כל מימטר הוא בשבילי ברכה, כמעט נס." אמרתי.

"רק בעלי החוות אוהבים אותו, אבל לא שוכני האהלים שמבוססים בבוץ ובטלים מעבודה."

עברנו כבר כמחצית הדרך. עצי היער צופפו שורות וצבעם הלך והשחיר. אזור מבורך בגשמים, כך הסביר עמנואל. נמנום קל שלי נקטע כאשר הפנה את תשומת ליבי למראה משמאל. שריפת יער ענקית. להבות שועטות שמותירות אחריהן כתם שחור שהולך ומתרחב. הזדעזעתי והפניתי מבט נחרד לתוך עיניו של עמנואל.

זאת היתה פתיחה למופעים דומים. משבי רוח חזקים כּילו עוד ועוד עצים. נעתי באי נוחות שגברה ככל שהנמכנו לקראת הנחיתה וראינו את האש מקרוב. שאלתי את שנינו,"HOW COMES?"

כחכחתי בגרוני במחאה מנומסת, אך עמנואל היה מרוכז בהנחתת המטוס.

על מסלול הכורכר המתין נהג שהסיע אותנו, יחד עם משלוח הבירה, לחדרי ההארחה הנעימים והנוחים של החווה. הוצע לנו להתקלח ולנוח מעט עד לארוחת הערב. רק למחרת תתחיל העבודה.

עם סיום הארוחה התיישבנו, עמנואל ואני, לשתות בירה על המרפסת. בעודנו מפטפטים על דא ועל הא, חושך כבד השתלט על היקום. בעשר בלילה מפסיק הגנרטור לפעול. החדרן הדליק נר להאיר את העלטה שהזכיר את להבות האש בתוך שחור היער שמעליו טסנו. אחרי בקבוק שלישי של בירה שאלתי את עמנואל לפשר האדישות שגילה. תהיתי האם הטיסות התכופות הקשיחו את ליבו.

הוא הניח את בקבוק הבירה על השולחן. רצינות בלתי אופיינית ניבטה מפניו, ואולי היתה זאת שלהבת הנר אשר האירה את קמטי מצחו. השתהה מעט ואמר כלוחש לעצמו: "הלוואי וזאת היתה הסיבה," והמשיך בשאלה פילוסופית: "האם אתה מאמין בתיאוריה של ההרס היוצר?"

אישרתי שאכן שינויים גדולים יכולים להתחולל רק על יסוד הרס הקיים.

הירח הבקיע מבין העננים והאיר באלכסון חלק מן המרפסת. בפעם הראשונה הוא הדליק סיגריה והשהה את תשובתו כדי לברור מלים מדויקות.

"האש! הו האש! אילו יכולתי לשורר, הייתי מתגאה בשירי זעם ושירי הלל כאחת!"

כיבה את הסיגריה, ענן כיסה את אור הירח, ועלטה שוב הקיפה את בית ההארחה.

"בגיל שלוש-עשרה עבדתי עם המשפחה באחת החוות בקטיף הכותנה שאותה ריכזו בערמות גדולות שהמתינו למשלוח. ברדת הערב נהגנו לשבת ליד מדורה ולספר על 'החוויות' של היום: המזון הדל, הצמא, השכר הזעום, הזוהמה ויותר מכול, היעדֵר התקווה. זו היתה עבדות במלוא מובן המילה. המבוגרים הזכירו ימים קשים יותר בעבר ואילו אנו הצעירים סירבנו להשלים עם העתיד המצפה לנו. הכורח הכלכלי והנאמנות המשפחתית הכריעו אותנו.

במוצאי שבתות, לקראת יום המנוחה, בערו מדורות רבות, ושפע של בירה וגְווארָנָה מחוזקת באלכוהול טישטשו את חושינו. שמחת עניים שבועית. באחד מאותן לילות, סמוך לחג המולד, רוב המבוגרים שתו לשוכרה והצעירים רקדו ורקדו ורקדו."

עמנואל נטל אל את הנר, קירב אותו כדי להדליק את הסיגריה. ראיתי פנים מתוחים. ההמשך סיפק את ההסבר.

"לפתע פרצה להבה ענקית מערימת הכותנה הסמוכה למאהל, כנראה בגלל גץ מאחת המדורות. לרוע המזל, רוח יבשה וחזקה נשבה והסיטה את האש לכיוון המאהל. חלק מן העובדים כבר ישן, חלק אחר תעה בשכרותו. לא מסוגלים לנוס. בהלה וצרחות איומות של נשים וילדים. חבריי הצעירים ואני רצנו לעבר המאהל כדי להציל נפשות ככל הניתן. האימה והפחד מן האש זירזו את מנוסת האנשים, מבלי להתעכב להצלת רכוש כלשהו. באינסטינקט שרק מצוקה איומה יכולה להפעיל רצו האנשים לכיוון הבאר. צעירים הפעילו שריריהם לשאוב מים ללא הפסק ולהתיזם על אלו שנכוו. מנהל חחווה נזעק מביתו וגייס כלי רכב להוביל את הפצועים למרפאה בעיירה הקרובה. אלו שנותרו, היו חמומים וחסרי אונים. אש המדורה שרקדו מסביבה הפכה להתגלמות השטן.

"אחיי ואני סעדנו את הוריי במילים, במים ובציוד ראשוני. הבעת הדיכאון והייאוש בפניו של אבי חוללו בי סערה גדולה, ובו בזמן הולידו את החלטה שזה לא יקרה לי. אעשה הכול על מנת לברוח מגורל דומה.

"בעל החווה גילה נדיבות. ההריסות שוקמו תוך זמן קצר. חלק מן הפצועים נזקק לטיפול ממושך וחלק אחר סבל מנכות תמידית. תוך שבוע ימים חזרו הבריאים לעבודה.

"ידידי! זהו סיפור האש שאני מנסה לשכוח בדרכי שלי, אך די בגירוי קטן כדי לחוות אותו ולכאוב כאילו לא עברו שנים מאז. אני טס מעל השריפות בתחושה שאני השליט הבלתי מאוים. שריפה, עוד שריפה, ואני מצפצף. זו כנראה נחמתי. אני מצטער על שהמקרה הפרטי עדיין צרוב בנשמתי, מונע ממני לצוף ולחשוב על הנזקים הגדולים של כיליון היערות."

באחת הוא רוקן בקבוק של בירה והצית עוד סיגריה. מאחר ולא הוצאתי הגה לאורך הסיפור הוא היפנה אליי פנים שואלות.

"כפי שאתה רואה, הצלחתי לשנות את מהלך חיי. כך גם עשה אחד מאחיי, ואחד מבני דודיי. כל היתר המשיכו במסע הסיזיפי אשר את סופו לא נראה בקרוב."

בדרכנו, כל אחד לחדרו, כאילו נזכר במשהו, אמר עמנואל "ומה איתך מיסטר ג'ו? אין לך מה לספר?"

מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר – לפי הסקרים, בבחירות הקרובות מפלגת העבודה (מפא"י)

גרשון היימן יוצר פסלים סביבתיים ואורבניים, אנדרטאות אבן והנצחות ברחבי הארץ, מתכנן ומעצב כיכרות בערים. ציוריו, ממיניאטורות ועד ציורי ענק צבעוניים, מוצגים בתערוכות. מובן שגם המושב בו הוא חי, באר-טוביה, יוצא נשכר מכישרונותיו כפסל, כצייר וכמעצב.

גרשון היימן ממושב באר-טוביה, הוא פסל וצייר. יש לו סטודיו, שהיה פעם בית אריזה לפרחים, ובו עבודות למכביר, פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות בתהליכי עבודה שונים, ועתה שולחנו מלא בציורים מיניאטוריים, אותם הוא מכין לתערוכה הקרובה. עבודות רבות ומגוונות יש בחצרו, במרפסת רחבת הידיים ובבית.

גרשון נולד בשנת 1949. בילדותו ובנעוריו חיה משפחתו ברמת-גן. למרות שהתגוררו בעיר, עסק אביו זלמן היימן בחקלאות. "בשנות החמישים של המאה הקודמת, אבי שכר שטחים ועיבד אותם," מספר גרשון, "ביניהם: שטחים סביב שדה התעופה לוד, והשטח בו נמצאים כיום גני-יהושע. שם הוא גידל כותנה וירקות. אגב, לאבי היו כמה טרקטורים ואחד מהם היה 'לנץ'. במסגרייה של חברו דוד ליבוביץ (ממציא הדווידקה) – הם תיכננו והגביהו את הטרקטור לריסוס הכותנה. לימים הענקתי את תמונת הכלי המיוחד הזה, ל'מוזיאון הטרקטורים בעין-ורד'."

גרשון למד בבית-ספר יסודי "המתמיד" ברמת-גן, ולאחר מכן למד שרטוט בנין ועיצוב פנים בבית-ספר "אורט" בעיר. בצבא שירת בנח"ל, ובמילואים בצנחנים.

אגב, את הפסל הראשון שלו יצר גרשון כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי. באחד השיעורים, כאשר השתעמם, הוא לקח גיר שמיועד לכתיבה על לוח המורה, וגילף אותו. פסלון זה קיים עד היום.

לאחר השחרור החל לעבוד עם האמן יצחק שמואלי ז"ל, שיצר עבודות סביבתיות – פסלים שהוצבו בכיכרות וברחבי הארץ.

במקביל גרשון וחברו דוד הדר פתחו סטודיו לציור ולהדפסי משי, בגבעתיים. שבו לימדו.

באחד הימים פגש אותו האמן מנשה קדישמן ז"ל, (שהיה חברו של האמן יצחק שמואלי ז"ל). גרשון מספר על העצה שקיבל ממנו: " קדישמן אמר לי: 'מדוע אתה עושה עבודות לאחרים? אתה יכול ליצור לבד.' בעקבות ההצעה שלו התחלתי לצייר, וכעבור שנה בלבד, בשנת 1971, הגשתי למנשה קדישמן הזמנה לתערוכת הציור הראשונה שלי. התערוכה הוצגה במוזיאון רמת-גן הישן, אוצר התערוכה היה האמן רפי לביא ז"ל." רבים ביקרו בתערוכה, ביניהם האמן דני קרוון, שהביע הערכתו ליצירות של גרשון, ודבריו היוו דחיפה להמשך עבודתו במרץ רב.

יום אחד בשנת 1984 הוזמן גרשון על-ידי האמן עזרא אוריון ז"ל, שהיה אמן בעל שם בינלאומי, להשתתף באירוע סביבתי בהר סדום ולבצע עבודה. גרשון חבר לאמן מיכה אולמן. ביצירת העבודה "אשת לוט". שנה לאחר מכן הוזמן גרשון שוב לפרויקט סביבתי. היה זה בשנת 1985. בעקבות השלום עם מצרים. האירוע היה גדול מאוד בהיקפו ובחשיבותו במסוף ניצנה, בגבול מצרים. השתתפו בו אמנים רבים ותלמידים בהנחיית המורים לאמנות מבתי-ספר לאמנויות, גרשון הכין עבודה סביבתית גדולה "צמיחתה של ישראל". עבודה זו בוצעה על ידי חפירות באדמה ושילוב אבן. מספר גרשון: "בתי הבכורה אלה ושני תלמידים שלי, רמי פלדשטיין ושמעון קורן, הצטרפו אליי להקמת העבודה. שלושה ימים לנו בתוך אוהל בשטח. עבודה זו סללה לי את הדרך, וחשתי שהגעתי לרמה, ממנה אסור לי לרדת בעתיד וזה קשה ומאתגר."

מאז החלו אוצרים להזמין אותו לאירועים סביבתיים גדולים. ביניהם, ב"דרך החשמל" בקרחת היער השרוף ביער בן-שמן של קק"ל. באירוע פיסול זה ביער הוא פיסל שתי עבודות הנקראות "חרקים בטבע".

הוא השתתף בסימפוזיונים של פיסול בארץ. לשאלה מהו "סימפוזיון פיסול", מסבירה פנינה, רעייתו של גרשון והעזר כנגדו בכל פעולותיו: "אוצֵר של המיזם קובע מי יהיו האמנים שישתתפו ומזמין אותם. האמנים נוסעים למחצבות שונות כדי לבחור אבנים המתאימים לפסליהם. העיר המארחת מכשירה שטח לעבודת האמנים, עם כל הציוד הנדרש ועם סככות צל, ומארחת את האמנים באירוח מלא לשבועיים. יש שיתוף ודיאלוג עם תושבי העיר," מוסיפה פנינה, "הם מגיעים למקום לצפות בתהליך העבודה, מתעניינים, משוחחים עם האמנים, וכך נוצר דיאלוג חשוב בין האמנים לתושבים, שייהנו אחר-כך מן היצירות האמנותיות שנוצרות לנגד עיניהם." העבודות הגמורות נשארות בסיום האירוע ביישוב המארח.

גרשון השתתף גם בסימפוזיונים לפיסול ברומניה ובצרפת. בזה האחרון זכה בפרס בינלאומי.

בארץ הוא יצר עשרות פסלים אורבניים סביבתיים, אנדרטאות, מִצפורים, וכן עיצב ופיסל בכיכרות. לדוגמא "לגו ציפורים" במעלה אדומים. בכיכר הכניסה לעיר שוהם הוא יצר פסל מאבני שוהם ואבן לֶשֶם בשילוב ציפורים ביציקות אלומיניום הקושרות את היישוב למקורות באמצעות "לוח החושן". (כידוע, אבן השוהם והלשם היו מ-12 אבני החושן של הכהן הגדול). חלק מהעבודות בגבול הלבנון, באשדוד, בראשון-לציון, ברחובות, בדימונה ועוד. כמו כן הוא יצר את האנדרטה ב"חץ השחור" בדרום, ובשיתוף עם שני פסלים חברים, סידור כהן ורמי פלדשטיין, יצרו את האנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים בשאר-ישוב. בגבעת התחמושת תיכנן יחד עם חברו לגדוד המילואים, האדריכל אהרון בן אפרים, את האנדרטה של הגדוד. שם נערכים טכסי זיכרון של הגדוד ביום ירושלים. בהר אדר יש לגרשון שני פסלים בכניסה ליישוב ובטיילת היישוב.

יש לו גם עבודות עץ יפות, רובן שימושיים כגון שולחנות מיוחדים, עשויים מגזעי עצים מעניינים,

תחילת דרכו של גרשון בציור. בשנת 1970, כאשר עבד על ציורים לתערוכתו הראשונה ברמת-גן הנזכרת לעיל. היה לו סטודיו במרתף ברמת-גן. מאז צייר גרשון בטכניקות שונות, לא כולן מקובלות או מוכרות. כבר בתערוכה זו, שנפתחה בשנת 1971, הוא הציג ציורים שנעשו באמצעות שפכטל (מרית, של בנאים השונה משפכטל לציור) וצבעים תעשייתיים. הציורים היו בסגנון רעיוני מופשט. לדוגמא: ציור שהביע תחושה לבניין צים הבוער באותה תקופה. או בנושא הנמל, הוא מצייר ציור אווירה, עם תרנים, ים וכו'. התערוכה הצליחה מאוד, כ-90% מעבודותיו נמכרו. בעקבות זאת הזמינו אותו אמנים מכפר האמנים עין-הוד, כדי שילמד אותם טכניקה זו.

יום אחד התחיל גם לרשום באמצעות השפכטל רישומים בשחור-לבן. אלו רישומים מהירים. גרשון ופנינה מקיימים בחצרם רחבת הידיים מפגשים עם קבוצות שונות – של ועדי עובדים, של גמלאים ועוד. במפגשים אלו הוא מדגים להם את שיטת הרישום המהיר שלו כ-5-6 דקות להשלמת ציור, ומציג להם את עבודותיו השונות באמצעות דגמים מוקטנים של פסלים וכן צילומים של פסליו הסביבתיים והאורבניים.

יש לו ציורים גדולים צבעוניים, גם הם צוירו באמצעות שפכטל וצבעים תעשייתיים. אחת הסדרות היא "בריאת העולם דרך גוף האישה", המורכבת מ-7 ציורים כשבעת ימי הבריאה גודל כל אחד מהם הוא 125X122 ס"מ. עבודה זו מבוססת על רישום ערום של דוגמנית שהוא רשם, ושלושת צבעי היסוד אדום כחול וצהוב. תערוכה זו הוצגה בכמה מקומות בארץ – בכנסת ישראל, בגלריה המרכזית של יפו, בבית שאגאל בחיפה ובבאר-שבע.

עוד טכניקה שהוא מצייר בה – ציור בצבעי פסטל על קנבס, שאינם נמרחים, ומוצגים ללא צורך בזכוכית כהגנה. וזאת משום שהוא מצייר על מצע דבק, שנמרח על הקנבס לפני השימוש בצבעים.

בשלבים שונים של חייו לימד גרשון ציור. החל מעת היותו בנח"ל בקיבוץ נחשון, שם לימד את ילדי חברת הנוער, ובהגיעו לבאר-טוביה לימד בסטודיו שלו. אגב סטודיו, בכל מקום בו התגורר, גם אם זו היתה דירה קטנה בשכירות, היה גרשון מקדיש פינה לעצמו לעבודה, או סטודיו קטן.

בנוסף לפיסול סביבתי וציור, גרשון מעצב תערוכות. מנכ"ל אתר "יד לשריון" בפארק לטרון, סא"ל מנשה ענבר, הגדיר אותו כ"אמן הבית" של לטרון. גרשון אחראי לחדרי התצוגה באתר. הוא הכין תערוכות מתחלפות, עיצב והקים את חדר מקבלי אותות הגבורה של השריון, וכן את תערוכת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" ותערוכות נוספות. הוא תיכנן והקים כמה אנדרטאות של חטיבות ואוגדות שריון, המוצגות ברחבי הפארק.

וכמובן שהמושב בו הוא חי – באר טוביה – יוצא נשכר מכישרונותיו. הוא אחראי לכל העיצוב הפנימי של הארכיון ועוד היה שותף בפרויקטים שונים, ביניהם קיר בחזית בית-העם ביציקת אלומיניום, והנחיית בני נוער במסגרת "פרס הרצפלד", בעזרת מדריך הנוער באותה התקופה ניצן חנין. עבודה זו, "היסטוריה של מושב", מציגה את היישוב מחורבן המושבה הישנה, דרך התפתחות המושב וענפי המשק השונים במושב.

פנינה, רעייתו של גרשון, היא דור שלישי במושב באר-טוביה. אימהּ, נעמי עדי, נחשבה המנהלת המיתולוגית של בית הספר היסודי בבאר-טוביה "מבואות". אביה, אלי עדי, היה אזרח עובד צה"ל. פנינה למדה בבית הספר היסודי במושב, ואחר-כך סיימה את בית הספר התיכון המקומי. בצבא שירתה בנח"ל מטעם תנועת המושבים. הגרעין שלה הקים את היאחזות "ארגמן" בבקעת-הירדן והיה מיועד להשלים את חצבה. בשנת 1973 נישאו גרשון ופנינה, ובנו את ביתם בבאר-טוביה. אגב, "בנו את ביתם" אינה מליצה גרידא, גרשון בנה אותו במו ידו בעזרת שני פועלים בטכניקה של בנית פסל מבטון ורשת רביץ. הבית מורכב משמונה כיפות, ואין בו קיר ישר אחד.

פנינה אוהבת לעסוק במלאכת יד. היא סורגת, יוצרת תכשיטים, ועוד. במשך 20 שנה היא עבדה בבית-חולים "הרצפלד" בגדרה, שהוא בית חולים גריאטרי שיקומי. שם היתה מדריכה לעבודות יד במחלקת ריפוי בעיסוק. לאחר סיום עבודתה שם, היא המשיכה להתנדב במקום שנים רבות.

פנינה וגרשון הורים לשלוש בנות – אלה, רחלי וטלי – והם חובקים 13 נכדים מבנותיהן.

גרשון מעיד: "פנינה רעייתי היא עזר כנגדי, מלווה אותי בכל הפרויקטים שלי. היא ושלוש בנותינו הן המבקרות האמנותיות שלי, מבינות באמנות, והן מבקרות ביקורתיות ורציניות."

נעמי עדי-טל ז"ל, היתה, כאמור, חמותו של גרשון, אם רעייתו פנינה. מאז ילדותה המוקדמת חיה נעמי בבאר-טוביה עם משפחתה, משפחת טל. אביה בן-ציון טל ז"ל, איש העלייה השנייה, היה חקלאי, ועל שמו נקראת היום המרפאה האזורית "מרפאת טל". אחיה, האלוף ישראל טל ז"ל, טליק, אבי טנק "המרכבה". נעמי קשרה את חייה עם בית הספר היסודי בבאר-טוביה, בית ספר "מבואות". היא היתה שם תלמידה, מורה, וכשני עשורים מנהלת בית-הספר, היא נחשבה מנהלת קשוחה, אך לדברי פנינה וגרשון היא היתה רגישה מאוד לתלמידיה ולמורים שעבדו עימה.

כדוגמא הם מציינים את המאמץ שלה שילדים לא יסתובבו בזמן הלימודים בחצר בית הספר בחוסר מעש. מספרת פנינה: " היה נהוג להוציא מן הכיתה תלמידים שהפריעו. נעמי הכינה חדר מיוחד ליד חדרה. היא ציידה את החדר במשחקי קופסא, בספרייה עם ספרים, בצבעי ציור ועוד אביזרים לפנאי." ומוסיף גרשון: "הבעייה היתה, שילדים החלו להפריע בכוונה, כדי שיוכלו להגיע לחדר זה." ועוד הם מציינים, שילדים חדשים בכיתה אל"ף, שבכו בימים הראשונים בבית הספר, הוזמנו לחדר שלה, שם היא הושיבה אותם ליד שולחן קטן, שוחחה אתם והרגיעה אותם."

גרשון ופנינה החליטו לאחר שנים להנציח את נעמי בבית הספר, ובמפגש עם המורות הוותיקות הוחלט על הקמת גן פסלים, בעקבות הספר של קדיה מולודובסקי "פִּתחוּ את השער". נעמי מאוד אהבה ספר זה, ומדי שנה הדריכה תלמידים להמחיז את השירים הסיפוריים בו. בידי פנינה מצוי הספר בו השתמשה, ובו סימונים בעיפרון – הנחיות להמחזה וחלוקת התפקידים.

לפיכך נבחר מקום בתחום בית ספר "מבואות" ליד האודיטוריום, כדי להקים בו גן עם עצים מצלים, ובו פסלים , דמויות מן השירים של קדיה – הילדה איילת, הילד פרץ מ"גלגולו של מעיל" ועוד ועוד. זאת כדי שילדים ונוער, בצאתם מן הכיתות, יוכלו ליהנות מן הטבע ומן האמנות גם יחד. בית ספר "מבואות" נרתם למשימה יחד עם המועצה האזורית באר-טוביה, שתמכה כספית בהכשרת התשתית לגן.

גרשון היימן לקח על עצמו את התיכנון, העיצוב האמנותי והקמת הפסלים, הכול בהתנדבות כמובן. לדבריו "בתחילה היה רעיון להעמיד את פסלי הדמויות בין העצים. אבל לפתע היתה לי הארה. נזכרתי שנעמי ז"ל היתה מוציאה כיתות ללמוד בחוץ כאשר הדבר התאפשר, כמו ביום חורף שמשי. לכן תיכננתי רחבה, אשר מוקפת בספסלים מפוסלים, ובה יכולה כיתה או חבורה לשבת יחד בו בזמן. ואכן כך יצרנו גן פעיל, שימושי, בו מתרוצצים ילדים, ובו נערכים טכסים שונים גם בערבים."

יש בגן 7 ספסלים, כל ספסל מייצג את אחד משירי-הסיפור של קדיה. הספסל עצמו עשוי עץ "טייגר" המחובר לאבנים גדולות, ומשני צדדיו או מצד אחד – דמות חצובה באבן. ומובן שיש בגן גם ציטוטים משירי קדיה. גרשון מציין שהאבנים לפיסול הגן נלקחו ממקומות שונים בארץ, שהיו קשורים למקומות עבודתה של נעמי כמורה, בשנות עבודתה הראשונות. "היא לימדה בבית הערבה, ואנחנו לקחנו אבן אוניקס מנחל דרגות הנשפך לים המלח; מן הדרך לבית הערבה, באזור ירושלים, לקחנו את האבן הירושלמית האדמדמה. ומאזור כפר חיטים שבגליל בו לימדה, הבאנו את האבנים הגליליות השונות והבזלת."

יש לציין, שהדמויות המפוסלות הן על פי השראת האיורים של תרצה טנאי ז"ל בספר "פתחו את השער". הם ביקשו רשות מילדיה, בנה ובתה, להשתמש בהם כמודל. השניים מאוד שמחו, כי יש בזה גם הנצחה לאימם, הציירת המוכשרת. הם השתתפו בטכס חנוכת הגן, שאליו הגיעו למעלה מארבע-מאות איש.

עם התחלת הסגר בעקבות מחלת הקורונה, כשהיה גרשון בבית, רעייתו פנינה דירבנה אותו לצייר. הוא נזכר בציורים מיניאטוריים שצייר לפני כ-25 שנה, וחזר לעסוק בזה במרץ. בתקופה זו הכין מיניאטורות. אלו עבודות צבעוניות קטנות, בגודל של 6X6 ס"מ, נתונות בתוך פספרטו. כרגיל אצל גרשון, גם פה הוא שילב טכניקות שונות: מונוטייפ בצבעי אקריליק (הדפס חד פעמי, בגלגלת), עפרונות מים צבעוניים, ושילוב רישומים בציפורן 0 עם טוש שחור. המיניאטורות מצוירות על ניר צרפתי איכותי כדי להגיע לדקויות העדינות בציור מיניאטורות. והנושאים מגוונים, האהובים עליו: מדבר, ים, נחלים, שקיעות, ציורי אווירה וגם נופים דמיוניים.

עתה הוא מכין את תערוכת המיניאטורות שלו, שתיקרא מרחב ישראלי, ותוצג ב"מחלבה" בבאר-טוביה, מחלבה שהוסבה לגלריית אמנות. פתיחת התערוכה תתקיים ב- 8.8.2020 עד אמצע ספטמבר.

מסכם גרשון: "החיים במושב משפעים עליי בעבודתי. לדוגמא, ליום העצמאות ה-40 למדינת ישראל התקיימה בפריז שבצרפת תערוכת ציורים של אמני ישראל. לתערוכה זו נבחרתי כצייר המייצג את המגזר המושבי. ציירתי שני ציורים בצבעי פסטל על דיקט מחיי מושב באר טוביה. בנוסף לזאת איירתי ספרים שכתבו אנשי המושב, שבהם שילבתי רישומים מהנוף של מושב באר טוביה. וכמו כן עיצבתי את הכריכה ואיירתי את האיורים של הספר שנכתב לחגיגות ה-50 לבאר טוביה. אני חש הערכה ופירגון של אנשי המושב לעבודותיי ביישוב ומחוצה לו. חברים מטיילים ברחבי הארץ, רואים את עבודותיי ובאים לספר לי. ועל כך אני גאה."

* נדפס לראשונה עם כותרת שונה ב"קו למושב", גיליון 1144, 6 באוגוסט 2020

ים אוּם-רַשְׁרַשׁ. קורקבנך, קורקבנו. בקבוק בן מאה שנה (ויותר).

"רגע," אמר הסופר אבבטן, "רגע אחד. האם כולנו מוכרחים להיכנס לים? מה פתאום? ומאיפה תהיינה לך חליפות-צלילה, ועוד בשבילי!"

"בואו נשב בצל," אמר קפיטן יוקי; ואכן השמש כבר החלה מכה ממזרח בכל עוזה והיא גדולה עד להדהים. השלושה ניגשו ועמדו בצל, לצידו המערבי של מטוס ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שחנה על מעקה-הבטון בחוף הים באילת; ושתו מיץ אננס קר מתך שקית נייר-אלומיניום שהוציא קפיטן יוקי מחליפת-החלל שלו באומרו:

והוא ניגש קרוב למטוס והוציא מתא-המטען שלו את החללית "נגה", צימק עצמו ונכנס אליה ועד מהרה חזר ממנה עם שלושה שרפרפים מתקפלים, שתי חליפות-צלילה וסרט נייר-מחשב אחד, כשהוא מחזיר בזהירות את החללית "נגה" לתא-המטען של מטוס ה"כפיר".

רני הבין עכשיו כי החללית לא נשארה על המדף הצעצועים שלו.

ושלושתם ישבו בצל המטוס. הקפיטן יוקי פרש את סרט-המחשב המודפס.

"אום-רשרש היה כידוע שמה הערבי של נקודת-המשמר המדברית אשר נכבשה על-ידי צה"ל בחודש מארס 1949. זה היה האחרון במבצעי מלחמת-העצמאות, 'מבצע עובדה'. וזהו המקום שאנו נמצאים בו, אילת, עיר הנמל הדרומית ביותר שלנו. זאת אומרת שעלינו לחפש כאן, בים אילת."

"סבלנות. שאלת קודם שלוש שאלות. אני עונה. חליפות-צלילה יש, אתה רואה, עם מְכָלֵי-חמצן-טרי, סנפירים, הכול. ואפשר בקלות לצמק אותך קצת, במדחס-החלל, כדי שתתאים לחליפה. אבל אתה לא מוכרח לצלול בים. זה גם בהחלט לא כל כך בריא אחרי שאוכלים שלושים לחמניות טריות בחמאה וריבת אוכמניות. לכן אני מציע שבינתיים אתה תחכה לנו על החוף, ואת המטוס תשמור בכיס שלך, ורני יצטרף אליי כי הוא כבר יודע לשחות ולצלול והוא בוודאי ישמח מאוד."

"לא. לא בא בחשבון!" התרעם אבבטן. "אני, בתור סופר, מוכרח לראות במו-עיניי איך נראה הים בפנים כדי שאוכל לתאר זאת אחר-כך לקוראים שלי."

"אל דאגה," אמר לו קפיטן יוקי, "אתה יכול להיכנס למיצפה התת-מימי* בלי להרטיב אפילו את קצה הפופיק שלך!"

"פופיק זו לא מילה עברית!" אבבטן, שנעלב קמעה, ניסה בפעם המי-יודע-כמה לפרוף את כפתורי חולצתו אשר תמיד היו נפרמים בגלל הבטן השעירה והמשתפכת שלו אשר הקורקבן בולט במרכזה.

"קורקבן! אומרים בעברית – קורקבן, או יותר נאה – טבּוּר. טבורי, טבורך, טמבורו – "

"טבורו – " תיקן אותו רני בצניעות. "זאת אומרת, קורקבנו. אומרים בעברית – קורקבני, קורקבנך, קורקבנו, קורקבנה..."

לפתע החשיכו השמיים. הדבר נמשך שניות אחדות, כמו ליקוי-חמה, ושוב האירה השמש.

"שום דבר. סתם מישהו עבר על החוף והטיל צל עלינו."

"הטיל צל ענק," אמר אבבטן. "אם לא קשה לך, קפיטן יוקי, אודה לך מאוד אם תגדיל אותי חזרה לממדים הרגילים שלי. ואתם אל תדאגו, אל תחששו להיכנס לים בלעדיי. אני אשגיח עליכם מהחוף."

האם הסופר אבבטן נתמלא פחד מפני הצל? או שהסכים עם קפיטן יוקי שמסוכן מאוד לצלול למים עמוקים שעה ששלושים לחמניות טריות בחמאה ובריבת אוכמניות שחורה מתרוצצות בבטנך?

אך לא נותר לו זמן רב להרהורים. קפיטן יוקי הודיע לו:

"לא אגדיל אותך לפני שרני ואני נלבש את חליפת-הצלילה. וברגע שאגדיל אותך – תיקח את מטוס ה"כפיר" ותחביא אותו בזהירות בכיסך. בעיקר הישמר שלא תיפגענה האנטנות הרגישות. ואותנו, את רני ואותי, תיקח בזהירות בכף-ידך ותכניס אותנו לים. בתוך המים נחזור לגודל הטבעי שלנו, אבל אסור שיראו אותנו על החוף נכנסים לים."

התיירת השוודית או הנורווגית הצעירה ששכבה על החוף חצי עירומה עם (תסלחו לי) הציצים חשופים והשתזפה, ואשר נראתה לשלושה מרחוק כרכס גבעות חלקות, עגלגלות ורכות – נבהלה: פתאום נפל עליה צל ענק והסתיר מפניה את השמש. היא פקחה עיניים והופתעה לראות שבבת-אחת צמח על-ידה, מבלי אשר שמעה אותו מתקרב – איש שמן גדול, עם פנים כמו ירח עשוי בצק ושיער מתולתל שקצת שיבה זורקה בו; חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר מהם מציצים הבהונות העבות שלו כמו שני סימני-שאלה של פילים.

לאבבטן היה גם כן מאוד-מאד לא נעים לעמוד כך מעל לתיירת העירומה-למחצה, החושבת ודאי שכוונתו להציץ בציציהָ (תסלחו לי), מבלי שיהא יכול להסביר לה את הופעתו הפתאומית לידה. מצחו החל להעלות אגלי-זיעה גדולים משום שצל מטוס "כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי, שוב לא הגן עליו מפני השמש. כאשר השפיל עיניו כלפי מטה, לעבר מעקה-הבטון, ראה שקפיטן יוקי ורוני עומדים ליד המטוס בתוך שלולית, כחליפות-צלילה, וצועקים אליו בנפנופי-ידיים להפסיק, להפסיק מה? מה? מה?

לפתע הבין. טיפות-הזיעה ממצחו נפלו עליהם כמו גשם חם ביום מחניק. ואיזה טיפות – כל אחת כמו שקית שקופה מלאה מים שמתפוצצת על הראש. הוא מיהר להוציא מכיסו את המטפחת (שהיתה, אגב, לא נקייה ביותר) וניגב את מצחו, אך אויה! עתה היתה המטפחת רטובה כולה, וכיצד יעטוף בה את המטוס? פרש אבבטן את המטפחת בשתי ידיו ונופף בה פעמים אחדות כדי לייבשה, מתעלם מן המבטים הנרגזים ששלחה לעברו התיירת הצעירה ששכבה על החוף לבושה רק בחלק התחתון של בגד-ים קצרצר, והחל פועל לפי ההוראות המפורטות של קפיטן יוקי.

לקח את המטוס, עטף אותו במטפחת והכניס לכיסו, ואחר הניח בזהירות את כפו הימנית העבה והמגושמת-מעט, על מעקה-הבטון, ועזר בכף-ידו השנייה לקפיטן יוקי ולדני לטפס ולעלות אל תוכה. השניים עמדו שם מתנודדים, ורני החזיק היטב ביבלת-הסופרים (שצמחה במרומי האמה בכף-ידו של אבבטן, מרוב כתיבה בעט), נשען עליה כמו בעמידה באוטובוס וכמעט רצה לצלצל בה "עצור". בצעדים רחבים ומגושמים עבר אבבטן את המרחק המועט עד לשפת הים ושם התכופף והניח בזהירות לקפיטן יוקי ולדני להיכנס למים, ואחר פסע והסתלק משם במהירות מבלי להביט ימינה ושמאלה ובוודאי שלא לאחור.

על מעקה-הבטון נשארו רק שלושת השרפרפים המתקפלים שהיו בגודל של גרגירי-אורז, ואבבטן לא הבחין בהם. אם תהיו פעם באילת, ואם איש לא לקח אותם עדיין, אנא החזירו לנו אותם, בזהירות.

בהיותם בים הפעיל קפיטן יוקי את מדחס-החלל והשניים שבו לגודלם הטבעי והתקדמו במהירות כשהם נעזרים באופנוע תת-מימי משוכלל מן הסוג שבו משתמשים אנשי-צפרדע בחיל-הים הישראלי. גוף ארוך כצינור שכולו מנוע חשמלי הניזון מסוללה חזקה, פועל ללא קול בתוך המים ומניע מדחף חזק. וכך רכבו-ריחפו השניים בים השקט כשהם מחזיקים בידיות המכשיר, שטים בין להקות דגים צבעוניים, מעל לשוניות האלמוגים, והכול בעולם המכושף ובדממה השקופה-כחלחלה של ים-סוף, אשר מי שהציץ בה פעם אחת יחזור אליה שוב ושוב ועיניו לא תשבענה מלראות.

לפתע הבחין רני בבועה שקופה גדולה בתוך המים ובתוכה מסתובבות דמויות דומות לבני-אדם לבושים בבגדי יום-יום אך הצורות שלהם מעוותות, רגע ארוכות מאוד, רגע רחבות ושטוחות, כמו בחדר המראות המעוותות שהיה פעם בגן-החיות הישן בתל-אביב.

"מי הן המפלצות האלה?" שאל את קפיטן יוקי ברשת הקשר הפנימית בקסדותיהם, שקישרה ביניהם בגלי-רדיו תת-מימיים.

"אלה אינן כלל מפלצות," אמר קפיטן יוקי, "אלא המצפה התת-מימי של אילת, והאנשים המבקרים בו."

לפי תנועותיהם הנרגשות של המבקרים נראה היה שגם הם הבחינו השני הצוללנים עם האופנוע התת-מימי והניפו ידיהם והצביעו לעברם. אותה שעה נחה רוח קונדסית על קפיטן יוקי (קונדס זה שובב, למי שלא יודע), והוא הפעיל את מדחס-החלל הלוך וחזור פעמים אחדות. ונראה שהדבר גרם התרגשות עצומה במצפה התת-מימי, ואפילו קצת בהלה, כי עד מהרה החל המצפה מתרוקן.

דג אבו-נפחא בגודל כריש שנראה מתכווץ ומתנפח חליפות

לעיני הצופים הנדהמים של המצפה תת-מימי באילת, גרם

בהלה. זקני אילת טוענים שמימיהם לא ראו אבו-נפחא ענק

שכזה, וייתכן שהמראה נבע גם מאיזה תעתוע אופטי

אבו-נפחא הוא כידוע דג לא גדול, אשר בעיתות סכנה מתנפח כדי שהדגים ויצורי-הים האחרים שבסביבתו יטעו ויראוהו כדג ענק ומסוכן מאוד.

"שובב!" אמר רני לקפיטן יוקי כאשר התרחקו מן המצפה התת-מימי, "לא ידעתי שאתה שובב כזה!"

* בים אילת יש מיצפה תת-ימי בנוי קירות זכוכית. מגיעים אליו בגשר צר וארוך מהחוף, יורדים למטה ומתבוננים בחיי הדגים ובמושבות האלמוגים.

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

באוגוסט 1914 פרצה המלחמה העולמית. הדעה הכללית ששררה אז היתה כי מלחמה בקנה מדה כזה איננה יכולה להמשך יותר מחדשים מספר, כיוון שהנשק המודרני הקטלני של מכונות יריה מוכרח להביא לידי הכרעה מידית. מיד הכריזו השלטונות על מורטוריום וכל החיים הכלכליים שותקו. מי שהיה בידו הצטייד בחטה, סוכר, נפט וגפרורים, בשיעור מספיק לחדשים מספר. עברו שלשה וגם ששה חדשים והמצב הלך והחמיר. מפעם לפעם נוספה מדינה חדשה ללוחמים, וביניהן גם תורכיה. מאזן הכוחות התנדנד לכאן ולכאן. לאט לאט התברר, שענין זה יימשך שנים אחדות.

בפתח-תקוה כבר היו נטועים באותה תקופה קרוב ל-6,000 דונם פרדסים. רובם הגדול כבר נכנס לפוריותו, אבל – משנסגרו דרכי היצוא ואנגליה, שהיתה השוק העיקרי לתפוחי זהב, נעשתה אויבת השולטת על דרכי הים, נהיה יבול ההדרים חסר כל ערך. היה אמנם שוק מקומי שכלל את עבר הירדן וסוריה, אבל ערכו היה כאפס. רובו של היבול נטמן באדמה או הושאר על העצים. בקיץ 1915 כבר לא היה נפט בנמצא בארץ והוטל עלינו להתאים את המנועים בפרדסים לשימוש בגז-פחמים (גזוג'ן). כדלק – שימשו פחמי-עץ שהיו נקנים מערבים, או מובאים, בשביל חברי אגודת "פרדס", מן היערות של חדרה. באביב של אותה שנה תקף ארבה כבד את הארץ ואת כל המזרח הקרוב, והשחית את כל יבול העונה, במטעים ובפלחה. אם יש מישהו שעלה בידו לתאר את נוראות התופעה הזו במלים – הריהו יואל הנביא. אמנם ראיתי בשנים קודמות שתי התקפות קלות של ארבה, אבל לעומת הארבה הזה כמוהן כאין.

ויהי מחסור בארץ. אשר לנו בכפרים – לא היה עדיין נורא כל כך. לחם כמעט ולא חסר, כי יבול החטה שלנו לא נפגע ביותר. אבל אי אפשר היה להשיג, אפילו בכסף מלא, מצרכים כגון סוכר, נפט, גפרורים, תה וקפה. במקום סוכר השתמשנו בריבות מרוכזות של ענבים וצבר; ובמקום נפט – בשמן זית למאור, ובמקום קפה ותה – בשעורים קלויות ובעלי חבוש מיובשים או בדבלי תאנים. לא זו בלבד שלא היתה הכנסה מן הפרדס, אלא עוד דרוש היה להשקיע בו כספים וכוחות, לבל יבול. המחסור גבר ונאלץ הייתי למכור מדי פעם חלקים מן הדומם ומן החי במשקי, כדי לתת אוכל לפי הטף. חודש אחד "אכלנו" סוס, חודש שני – פרה ומפעם לפעם – רתמה, יצול מחרשה, וכדומה. ממילא החלו השלטונות התורכיים לגזול את כלי העבודה, החל במנוע וכלה ברתמת סוס, ואת הבהמות, עם בעליהן היו מעבידים בעבודת "שוכרה" (אנגריה). בערים היה המצב גרוע בהרבה. שם פשוט מתו אלפי אנשים מרעב, מטיפוס הבטן והבהרות, מחולירע, וכיו"ב. אצלנו אפשר היה בכל זאת לשבור את הרעב בפת-קיבר של דורה ואפילו של חטה ובתפוחי-זהב, צברים, ענבים, אבטיחים, ירקות ותפוחי-אדמה וחלב. לכן כמעט לא נפגעו אנשינו אף ממחלות-הרעב. באותו זמן התחלנו לקבל מאת המוסדות את ההלוואות שנשלחו מיהודי אמריקה, לעיבוד הפרדסים וקיום הפועלים העברים. את הכספים היינו מקבלים בשטרי כסף תורכיים, שערכם היה כשביעית מערכם הנומינלי; וכיום, דרך-אגב, הננו משלמים אותן לפי ערכם בזהב, עם רבית ורבית דרבית...

מושל המחוז, חסן בק הידוע, החל ללחוץ ולסחוט את ישובנו בלי רחמים. מדי יום ביומו היו באים הז'נדרמים שלו וגוזלים סוסים ואנשים, גדרות, צינורות השקאה ומנועים; כל זאת לצרכי המלחמה בחזית הדרום ליד גבול מצרים. פרדסים רבים נשארו בלתי מושקים. נוסף לכך דרש חסן בק בתוקף את הנשק הצבאי, אשר לפי ידיעותיו קנינו בזמנו. וכאשר חסן בק דרש – היה זה מן הנמנע לסרב. המאסרים וה"פלקות" (מכות בכפות-הרגלים) שלו היו לזוועה בכל הארץ. בביתי היו כמה "כלים" טובים, כי הייתי נוהג לקנות לכל אחד משלושת בני כלי נשק הגון בהיעשותו בר-מצוה, ואף הייתי מחנכם במצוה זו. הייתי נאלץ למסור את כל הכלים, ונשאר בידי רק קנה-הרובה הארוך, שקבלתי כמתנה מאת חובבי-ציון, ושהיה יקר לי מכל יקר, כי היה מלווי ורעי הטוב בכל שנות ההרפתקאות בעבר.

הממשלה הכריזה על ביטול ה"קפיטולציות", ואנו נשארנו נתונים לחסדה ולחסדי סביבה מופקרת של בידואים ופלחים רעבים, דזרטירים מן הצבא וכל מיני מופקרים. רק הנתינים הגרמנים והאוסטרים, והם לא היו מעטים בארץ, עוד נשארו מוגנים ע"י ממשלותיהם, שהיו בנות ברית לתורכיה ובעלות השפעה עצומה. מעלה אחת היתה לתקופת שלטונו של חסן בק: הוא שלט במחוז ביד ברזל, ושודדים וגנבים ורוצחים יראו מפניו. אולם, כאשר הועבר כעבור זמן-מה למקום אחר, התחיל המחוז לגעוש משודדים ורוצחים ומצב הבטחון היה בכי-רע. אירע גם מקרה אחד של רצח יהודי מפ"ת, בדרך ליפו; שוד וגניבה היו מעשים בכל יום. באותם הימים, בשלהי קיץ 1916, נפצע בני אלעזר באופן רציני בדקירת פגיון בזמן קטטה והיאבקות עם גנב ערבי.

בערב פסח 1917 חל הגירוש הידוע של יהודי יפו ותל-אביב. זרם המהגרים הופנה כמעט כולו לפתח-תקוה. המחסור והצפיפות גברו מאד. המושבה ופרדסיה היתה מלאה עוד לפני-כן פליטים רבים וכן "פראר" (משתמטים מהצבא) מבני ירושלים והערים האחרות, שהתחבאו בה. כל מוסדות הישוב העירוני ביפו ובת"א – "ועד ההגירה", "המשרד הא"י", "אפ"ק", ועוד עברו לפ"ת ועזרו במיטב יכולתם. בראש כל הפעולות האלה עמד מאיר דיזנגוף, שהתישב גם הוא בפ"ת לחדשים מספר. חלק מן הפליטים שוכן בכפר-סבא, רובם בחורשת האקליפטוסים בתוך סוכות ענפים ומחצלות.

מן הראו לציין כאן לשבח אדם הגון ועדין-נפש. היה זה הקונסול הכללי של אוסטריה-הונגריה בירושלים, קראוזה. קונסול זה, שהיה לא מבני-ברית, הצליח לקבל הקצבה כספית מאת הממשלה האוסטרית, ואפילו מאת ג'מאל פחה העריץ, לשם תמיכה במהגרים בעלי נתינות אוסטרו-הונגרית. שמעון רוקח שהיה נושא תואר סגן-קונסול אוסטריה ביפו, התיישב בפתח-תקוה בזמן הגירוש, ומיד בא בקשרים עם קראוזה, וברשותו ייסד ועד של הנתינים האוסטרים, בראשותו. אני נתמניתי כמזכיר הועד הזה, שהיתה לו סמכות קונסולרית. משכורתי היתה 6 לירות טורקיות לחדש, כולל שכר-דירה עבור המשרד שנקבע בביתי. תפקידי היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות בהתאם להחלטות הועד ולמסור דו"ח רשמי לקונסוליה בירושלים. קשיים ידועים נגרמו לנו בעטים של הנתינים האוסטרים המזויפים, שקיבלו פספורטים מזויפים ב"בתי-החרושת" שהיו קיימים אז בארץ למטרה זו, כדי להשתמט מעול השרות בצבא והשלטון התורכי בכללו. בעלי ה"פספורטים" האלה באו גם הם לדרוש תמיכה, וכשלא נענו מטעמים המובנים מאליהם, היו מקימים שערוריות.

בכדי לתת תמונה מפעולות העזרה, הנני מביא כאן כמה קטעי פרטיכלים של ישיבות הועדה:

19 באפריל 1917. לחלק מיד סכום של 100 לי"ט מתוך 200 הלי"ט הנמצאות בידי ה' רוקח, שקיבלן מאת הממשלה האוסטרית עבור הנזקקים מבין המהגרים. חתומים: ד"ר י. אנגל, מ. אלכמיסטר, י. ראב, י. גולדנהירש.

21 באפריל 1917. 1. ידיעה טלגרפית שנשלחו 650 לי"ט מאת קונסולאט K.U.K.[1] מירושלים אל ה' רוקח. ה' רוקח מודיע שנשלח מכתב מהקונסול הירושלמי אל הקונסול היפואי, ומכתב זה נמסר ע"י האחרון לה' רוקח ולועד האוסטרי. במכתב כתוב: המפקד הראשי של המחנה הרביעי ה. מ. ג'מאל פחה, נתן בתורת מלוה סכום של 1,000 לי"ט, כדי לחלקן בין המגורשים האוסטרו-הונגרים. קונסול K.U.K. מציע שהועדה תשלח מכתב תודה לג'מאל פחה.

2. אחדים מחברים הועד יש בדעתם לעזוב את פ"ת בימים הקרובים. הועדה החליטה לצרף במקומם חברים חדשים, ולתת לחברים הנוסעים יפוי-כוח בתור ב"כ הועד במקומות החדשים שאליהם יהגרו. מחליטים לצרף במקומם חברים אחרים לועדה. מוצעים ה"ה י. שטרייט ויונגרווירט. באים בחשבון גם ה"ה ד"ר א. פיקהולץ ויצחק לופבן. ה' רוקח מעיר כי 650 לי"ט וכן 200 לי"ט שנמסרו לידו מקודם, נכללים בתוך ה-1,000 לי"ט של ג'מאל פחה.

הוחלט: לערוך רשימה של כל הנתינים במחוז יפו. כל נתין אוסטרו-הונגרי יכול, מבלי שים לב למקום מגורו הנוכחי, לקבל תמיכה. רק עליו להוכיח במסמכים את זהותו ואת שייכותו למחוז יפו. מטילים על ה' י. ראב את העבודות האדמיניסטרטיביות בתשלום שכר. חתומים: ש. רוקח (יו"ר), ד"ר אנגל בשמו ובשם י. פלדמן (ר' בנימין), י. ראב, מ. אלכמיסטר.

2 במאי 1917. הוחלט לא לתמוך עדיין בנתינים מראשל"צ כפי שדרשו, רק במקרה של גירוש יעשו זאת. ינתנו להם כרטיסי רכבת לנסיעה לגליל, בתחנת ראס-אל-עין[2]. להבא יש לשלוח להם סכומים לתמיכה במקומותיהם, כמו לאחרים. ההקצבה בשביל המהגרים לגליל היא 125 גרוש לנפש. היא תועבר ע"י ה"ה בן טובים בטבריה או י. קרניאל בצפת, או ע"י מוסדות מתאימים.

9 בנובמבר 1917. מפני המהומות ביום זה לא יכלו חברי הועד להתאסף ביחד, ובאו איש איש לחוד. כל אחד הביע את דעתו והוחלט: לחלק תיכף ומיד 2 לי"ט לנפש לנצרכים ביותר. על הכסף הנשאר יחליטו חברי הועד אח"כ.

ע"כ קטעים של פרטיכלים. למלים "מפני המהומות ביום זה" שבפרטיכל האחרון עלי להוסיף: באותו יום, 9 בנובמבר, באו ז'נדרמים תורכים לגרש את הפליטים מפתח-תקוה לצפון הארץ. הם כבר עשו כך כמה פעמים, ורבים מן הפליטים גורשו הלאה, כיון שחזית המלחמה וצבא-הכיבוש הבריטי הלכו והתקרבו במהירות. בשעת חדוה תקפו את ביתו של ה' באק, נתין אוסטרי, ועשו בו פוגרום אמתי: ניפצו את השמשות והכלים, פרמו את הכרים והכסתות וכדומה. למחרת בא, לפי דרישתנו, גנרל-קונסול קראוזה באוטו מירושלים (מאורע!),[3] לן לילה אחד בפ"ת אצל ה' רוקח, רשם דו"ח רשמי במקום המעשה, והבטיח להגישו מיד. בלווית מחאה חריפה, לשלטונות התורכים. תוצאות המחאה לא נודעו, כי כעבור ימים מספר נכבשו ירושלים וכל יהודה ע"י הצבא הבריטי. אגב, עד אז חולקה השארית הקטנה של הכסף שבקופה למהגרים עד הפרוטה האחרונה.

בשלהי קיץ 1917 כבר החלו להישמע בלילות רעמי התותחים מהדרום. האנגלים עמדו בשערי עזה ובאויר היה מורגש כי מאורעות כבירים עומדים להתרחש. האוכלוסיה הערבית היתה מביעה בגלוי את צפיתה לבוא הכובשים האנגלים. היא היתה רעבה, מדוכאה, ומלאת מרירות נגד השלטון התורכי ונגד ג'מאל פחה שתלה על העץ רבים מן המנהיגים הערביים בארץ ובסוריה. בין הערבים רווחו שמועות על "השריף ממכה" (פייצל), העולה עם צבא כביר לשחרר את בני-ערב מעול התורכים.

עיני הישוב היהודי כולו היו נטויות דרומה ואזניו היו מקשיבות בשמחה לרעמי התותחים של "הדוד יעקב" (כינוי לבריטים), ההולך ומתקרב ועמו הגאולה. קצה נפשנו בשלטון הביזה והשחיתות של התורכים. ג'מאל פחה גרש כמה ממנהיגי היישוב לאנטוליה, ואיים כי אם ייאלץ לסגת מפני האנגלים – יגלח את מושבותיהם היפות של היהודים מעל פני האדמה. מצד שני הלכו וגברו מיום ליום הלחישות המעודדות כי "הדוד יעקב" מביא עמו שלטון אירופי מסודר וידידותי, וכי בצבא הכיבוש משתתפים גדודים יהודים, כדי לשחרר ביחד את הארץ מן השלטון התורכי ולתתה למורשה ליהודים.

אולם לפני בוא הגאולה ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חדשים רבים ידוע היה כי קיים ארגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרונסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "נילי" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיון שכמה מחברי ארגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל זה שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב, ממצרים למוסדות הישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף נהרג אבשלום פיינברג, מראשי ארגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים ענין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי הארגון ועינו אותם עינויי שאול, עד ששרה אהרונסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי הארגון, הצליח להמלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם, ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לענין נילי, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הנסיונות החקלאית בעטלית (של אהרונסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן. אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפ"ת וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד ציד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתודה כי עמדתי לענין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהן מבוסס הארגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמשים שנה, ואפילו את ענין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא. היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף שבמשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורת. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אח"כ ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר כך היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים. הישוב כולו, לא רק בפתח-תקוה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שועד המושבה פ"ת הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכל מחכים להם כאל מושיעים.

החזית הלכה והתקרבה חיש-מהר. עתה עתידים היו להתאמת חששותי במשך כל שנות המלחמה, כי פ"ת עלולה לשמש שדה-קרב מצוין לאחד משני המחנות או לשניהם לסירוגין. לא היה בכל מישור החוף מקום-מסתור טוב יותר, המוגן בשטחים עצומים של נטיעות וחורשות, גדרות חיות ובארות מים למכביר.

בראשית חורף 1917 כבר היה ידוע לבטח כי חזית התורכים בדרום נשברה לחלוטין. הדרכים בסביבות המושבה המו מעשרות אלפי חיילים תורכים שנסוגו על כל ציודם. באחד מערבי השבתות של חודש נובמבר עברו הפלוגות האחרונות, ובנסיגתן אף הספיקו לשדוד ככל האפשר. זכורני כי את סוסתי הקטנה החבאתי אז בתוך הבית. למחרת היום, בשבת, הופיע הפטרול הראשון של פרשים אוסטרלים בפ"ת. אין לתאר במלים את השמחה שתקפה את כל התושבים למראה האנזקים, הפרשים האבירים עם הנוצות במגבעותיהם. הם מצדם היו חביבים ונלהבים על אחת כמה, והופיעו כידידים בני-חיל ורחבי-לב, רוכבי ערבה פראים למחצה וטובים כילדים.

משך שבוע ימים היו הפטרולים האנזקים מבקרים מדי יום ביומו במושבה, שוהים בה זמן מה וחוזרים לבסיסם. כי המחנה העיקרי עוד היה דרומה מאתנו, בסביבות לוד. בוקר אחד נשמעו יריות תותחים לצפון הירקון ומטר פצצות ניתך על המושבה. כעשרה תושבים נהרגו וכמה נפצעו. הפטרול האוסטרלי שנמצא אותה שעה במושבה עזב אותה מיד, ובקצה המזרחי של רחוב חובבי ציון נראה פטרול של פרשים תורכים. ביחד עם האוסטרלים הספיקו לחזור לתל-אביב כמה מהמהגרים, וכמו-כן חלק ניכר מבני המושבה שהיו פרארים. כעבור שעות מספר הופיע הצבא התורכי העיקרי וכבש שוב את המושבה.

במשך 25 ימים היתה פ"ת שוב בידי התורכים. החזית החדשה נוצרה ממערב ומדרום למושבה, בין כרמי השקדים והשיתים של ראביה וחורזרזור ועל גבעות החול שעליהן עמודים כיום כפר-גנים וגת-רמון. תותחי התורכים כוננו מצפון וממזרח למושבה, בין הפרדסים. המושבה נמצאה בדיוק בין הקו הראשון של החפירות התורכיות ובין הארטילריה התורכית-אוסטרית. זה היה מצב מסוכן למדי ורבות מן המשפחות, ביחוד נשים וילדים, התחבאו במרתפים ובמקלטים מפחד של פצצות, שמעתה חייב ההגיון כי תבאנה מצד האנגלים. אבל המזל האיר לנו פנים: האנגלים היו יורים מתותחי השדה שלהם ומטילים את הפצצות סביב סביב למושבה, עד למגרשים הקיצוניים, ובמושבה עצמה לא פגעו, פרט לאי-אלו פצצות מקריות. מדי יום ביומו היו כמה אוירונים משלהם חגים בסביבה, מטילים רקטות לסימון המטרות, ובדיקנות ראויה למופת היו תותחיהם נמנעים מלפגוע בבתים, בהטילם את הפצצות. ביתי היה אז הבית הקיצוני במושבה מצד מערב והיתה לי הזדמנות טובה לעקוב אחרי מהלך הענינים. חפירות התורכים היו כל כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אַמאן-אַמאן של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות היריה.

אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי שוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי אפוי, תפוחי זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. ביחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קצה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

מדי יום ביומו היה המפקד התורכי הצבאי מוציא פקודת גירוש על חלק מן התושבים, לפי מכסות. בתור הראשון עמדו מהגרי יפו–ת"א, ואחריהם אזרחי המושבה. התכנית היתה לרוקן את המושבה מכל תושביה ולגרשם צפונה. למעשה לא יצאו הגירושים האלה לפועל אלא באופן חלקי ומצומצם למדי. מקרים מסתוריים היו מעכבים מפעם לפעם את הגירוש, וכך אירע הדבר: יום יום היו מתאספים מספר ידוע של משפחות על מטלטליהן לחצר הסמוכה לדירת המפקד הצבאי כדי לשלחם. באותה שעה ממש היו נופלות פצצות סרק אחדות מצד האנגלים, סמוך למקום ובלי להזיק לאיש. המפקד התורכי היה דוחה את הגירוש למחר. כך נמשך הדבר מפעם לפעם. לימים נודע כי המפקד הזה היה מכור לאנגלים והיה מתקשר עמם מדי יום ביומו. לאחר הכיבוש סיפרו, כי אחד מחברי "נילי", שנשארו בעבר האנגלי, היה בא דרך קוי החזית בסתר לפ"ת ומסדר את הדבר בין המפקד והצבא האנגלי. בשעת מעשה לא ידענו דבר, כמובן על המתרחש, ויום אחד קרה שהמפקד הוציא פקודת גירוש פתאומית, שחייבה את כל תושבי המושבה, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את המקום ולהגר תוך שעה אחת.

ברגע שיצאה הפקודה הזאת, נמצאתי במקרה ברחוב. מיד נחפזתי הביתה ובמשך חצי שעה היה הכל מוכן לנסיעה. למעשה הושלמו כבר ההכנות כמה ימים לפני כן: העגלה עם סוסתי, תרמילים עם החפצים הנחוצים ביותר, כמה כלי מטבח, שני רובי צייד, חכות לדייג וכדומה. תכניתי היתה להגיע בצורה כזו ביחד עם משפחתי לסביבות ים כנרת והירדן, להקים אהל ולחיות על דיג דגים וציד צפרים וארנבות. אולם תכנית מלבבת זו בכל זאת לא נתגשמה: עוד אנו מתכוננים לנסיעה, והנה נודע לנו כי כל נשי המושבה התקהלו בבית הכנסת הגדול, ומשם נהרו בתהלוכה אל המפקד הצבאי ובפיהן דרישה לדחות את הגזירה. לא ידוע לי אם מפני היותו מכור לאנגלים, או מפני שלא עמד לו גבורתו נוכח צבא הנשים, מכל מקום המפקד דחה את הגזירה למחרת, וממחרת למחרתים, וככה נשארנו כמעט כולנו עד תום עשרים וחמשת הימים שבהם שהו התורכים בפ"ת בשניה. רק חלק מן התושבים וממהגרי יפו–ת"א הספיק לעזוב את המושבה, ואלה השתקעו בכפר-סבא ואח"כ בחדרה, ונשארו שם עד הכיבוש השלם של א"י.

אור ליום העשרים וארבעה להיות התורכים הפ"ת, בחמישי בשבת, החלה התקפה גדולה של הצבא הבריטי על מעברת הירקון, סמוך ל"הר נפוליון". במקום זה הוקמה אח"כ מצבת זכרון כתובה אנגלית ועברית לזכר הנצחון. בחצות הלילה, ליל נובמבר קר ובהיר, החלה "אש תופת" של הארטילריה האנגלית רועמת בלי הפסק לעבר גבעות שייך מוניס. רקטות מכל הצבעים התעופפו. יריות רובים ומכונות יריה תקתקו ורעש הזחלים של האנגלים נשמע ברורות. היינו עומדים בחושך, אני ובני וכמה שכנים וצופים למתרחש. הנשים והילדים התחבאו במרתף השכן. לא רחוק מביתי התגוררה קבוצת חיילים תורכים זקנים ששימשו, כנראה, בשירותים שונים, ובמשך הימים האחרונים התידד עמי אחד מהם, אכר אנטולי זקן וטוב לב, כי הייתי מעניק לו מפעם לפעם דבר-מה לאכול. כעת הופיע פתאום האנטולי הזקן ובידו קיבה ענקית של פרה, על פרשה, ורמז לי בלשונו לקבל בתור תשורה את הקיבה. בידיו הראה לעבר החזית הרועמת: "דושמאן, דושמאן, אַמאן!" (האויב, האויב, אויה!). ברוב נימוס סירבתי לקבל את המתנה והענקתי לו חצי ככר לחם דורה משלי ואחד משלושת הבצלים האחרונים שהיו בביתי. היה ברור שזוהי צידה לדרך הנסיגה.

למחרת היום, יום ששי בשבת, המו כל רחובות פ"ת מחיילים תורכים הנסוגים מהחזית של פ"ת. בבוקר יום השבת כבר היתה המושבה ריקה לגמרי. בשעה תשע, לערך, עזבה הפלוגה התורכית האחרונה את המושבה. לא עברה שעה קלה ופ"ת הוצפה באלפי חיילים מחיל הרגלים הבריטי, ואחריהם עגלות וסוסים נושאי תחמושת ותותחי שדה, זחלים ואוטומובילים. האנגלים כבשו את המושבה אבל לא התקדמו צפונה מן הירקון. הארטילריה שלהם נקבעה דרומית למושבה, ששוב נמצאה בין קו החפירות ובין הארטילריה. מצב זה נמשך כמעט ללא שינויים כעשרה חדשים, עד שכבשו האנגלים את כל הארץ בסוכות 1918.

לרעם תותחים ופצצות תורכיות הנופלות מפעם לפעם על המושבה, נוצרה ברית-האחוה בין בריטניה לישראל. השלטונות אכסנו בבתי המושבה קבוצות קבוצות של חיילים, שהיו שייכים לגדודים העשירי והאחד עשר של לונדון. היו ביניהם גם יהודים ויהודים-למחצה מוויטשפל (Whitechapel), ואפילו הגויים, רבים מהם ידעו מלים באידיש ובעברית. (כשר, טרפה, שחיטה וכיו"ב). הם היו מספרים לנו, ואנו, לתמהוננו, היינו מבינים, על הצהרת בלפור, על מלחמתם לכיבוש הארץ בשבילנו, על "מיסע מישינע" (מיתה משונה) שתבוא על התורכים, ועל "שאבעס" (שבת) שתבוא על היהודים. כולם היו צמאים לצל-קורה אחר שהותם במדבר, ולילדינו היה גן-עדן של שוקולדה וגבינות אשר לא ראו בחלומם מזה שנים. אנו היינו מלאים חיבה והערצה לאירופה החדשה, המסודרת והעשירה, החזקה והידידותית. אלה היו עשרה חדשים של תקוות לגאולה שנתגשמו ממש לעינינו. כל צ'רלי וכל טומי היה מדגיש: I fight for you. גדודים עבריים החלו לבוא מאנגליה ואמריקה, ובאותה שנה (1918) קמה גם תנועת ההתנדבות ביישוב, ונוצר הגדוד הא"י.

באחד הימים יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!" אחד מהם ענה לי: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" המשכתי להתווכח אתם אולם כשהמלה "פייט" התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק. היו תופעות לא נעימות גם בקרב תושבי המושבה: על כל צעד ושעל צצו רוכלים והוקמו חנויות לכל מיני סדקית ומזכרות. וכל זה בשביל הצבא הבריטי ובשער מופקע.

יש להדגיש כי תופעות כאלה היו בודדות אבל באו ללמד על הכלל. גם השלטון הצבאי התיחס אלינו בהגינות ובאדיבות. נתנו לנו בהשאלה וללא תשלום סוסים מן הארטילריה שלהם, לשם חרישת השדות והכרמים. גם חלק גדול מן הפרדסים אפשר היה לחרוש אז. כאשר היה הכרח, מטעמים צבאיים, להוציא את כל תושבי פתח-תקוה מאיזור החזית ולהעבירם לת"א, עשו זאת השלטונות הצבאיים באופן המהוגן ביותר! השאילו לנו מאות גמלים על גַמָּליהם המצרים להעברת החפצים, ואוטומובילים של הצלב האדום להעברת הנשים והילדים. כמו-כן התקינו מחנה צבאי הרחק מן המושבה, בשביל כל הגברים שהיו צריכים לעבוד בפרדסים, בכרמים ובשדות. נתנו להם חמורים לרכיבה ואף פועלים מצריים לעבודה, כיון שלא ניתנה רשות לפועלים אחרים להכנס לתחום החזית. וכל זה ללא תשלום. גם דלק למנועי הפרדסים המציאו לנו בתנאים נוחים ביותר.

בחורף 1918 עזבו כבר מרבית הנשים והילדים את פ"ת, כי התורכים היו מרעישים מדי פעם בפעם את המושבה מתותחיהם והיו קרבנות. גם בתי הספר עברו לתל-אביב. בקיץ הורגשה עצבנות יתרה בחזית שלנו, כי היה זה באותם ימי ההתקפות הגדולות של הגרמנים בצרפת, לאחר שהעבירו את כל צבאם מרוסיה שנכנעה, לחזיתות אחרות. החזית הארצישראלית השתרעה מחוף הים, ליד הרצליה, במערב, דרך הירקון ופרדסי פ"ת עד להרי אפרים, ולצפון ירושלים, ועד לעבר הירדן מזרחה. גם בחזית שלנו הורגש, כי לעבר השני הגיעה תוספת כוחות. אוירונים גרמנים היו מסיירים אצלנו ונלחמים באוירוני האנגלים, ומפעם לפעם הצליחו להעלות באש גם את הבלונים למצפה של האנגלים. התותחים האוסטרים הציקו מאד, ופעם אחת הגיעו פצצותיהם עד יפו. הצבא האנגלי הועבר לצרפת ובמקומו בא צבא הודי. היו חששות שהבריטים ייסוגו.

הועברנו, איפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נוה-צדק ונוה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; רק מהגרים מעטים הספיקו לחזור מפ"ת באותם עשרת ימי הפטרולים האוסטרלים. השגנו איפוא דירות בזול, בחצי-חנם ואף בחנם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפ"ת ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי. מן העניין לציין, שדווקא בשנות המלחמה הבראתי כמעט לחלוטין ושוב יכולתי לעבוד כראוי. אולם אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי כויות קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית החולים הצבאי בפ"ת הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חדשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

בתל-אביב ובשכונות יפו היה אז מצב רוח חגיגי עוד יותר מאשר בפ"ת. הופיעו הגדודים העבריים, וגם הגדוד של מתנדבי א"י נחלץ למלחמה. ועד הצירים וויצמאן בראשו באו לארץ. תזמורת הצבא הבריטי היתה מנגנת בכל שבת בשדרות רוטשילד לכבוד התושבים, ובסוף כל קונצרט היו מנגנים את "התקוה", יחד עם שאר הימנונים של בנות האנטנטה, כשכל הקצינים עומדים דום ומצדיעים.

בסוף חג הסוכות 1918, החלו הבריטים בהתקפתם הגדולה, ואלנבי בראשם. במשך ימים מספר התפוררה החזית התורכית, וכל ארץ ישראל נכבשה על ידי הבריטים. רק עשרה ימים עברו וכבר היו בדמשק. ומשם התקדמו צפונה עד שרעצו את תורכיה כליל והפרידו אותה מעל בנות בריתה גרמניה ואוסטריה. מיד אחר-כך נכנעה גם בולגריה. עברו אך שבועות מספר וגם הגרמנים והאוסטרים נכנעו והוכרזה שביתת נשק, המלחמה נגמרה, ועוד לפני כן הורשינו לחזור לפ"ת. לאחר חג הסוכות חזרנו כולנו הביתה, לחיים חדשים בארץ ישראל החדשה, היהודית, ארץ ישראל שלאחר הצהרת בלפור.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

היום, כ' באב, מלאו 54 שנים לפטירתו של בנימין בן עזר ראב, אביהם של אהוד ולאה.

If you haven’t noticed yet, our political life is rapidly descending into a series of charades with the potential for catastrophe. In case you think that a “charade” is just a parlor game, here is a dictionary definition: “an absurd pretense intended to create a pleasant or respectable appearance.” The peril created by false appearances in the current political climate is blindness in the face of the evil that threatens us.

Is there a person of sound mind in the entire country – Democrat or Republican – who thinks Joe Biden is mentally up to the job of leading a deeply divided nation, coping with a pandemic and facing threats from nuclear enemies like Russia and China, or terrorist regimes like Iran? Daily now, we are watching an already impaired individual, closeted in a basement, mentally deteriorating in front of our eyes, with a national election only three months away. And not one national figure is shouting “WTF?! What are the consequences for our country if we continue this charade?”

The mere fact that Biden’s candidacy to be commander-in-chief is supported by a major political party, whose leaders are appear before TV cameras daily reassuring voters his candidacy is normal – the mere fact of this absurdity should alarm every decent American who cares about our future. The reassurance by Democrats and their pundits – without a single objector - that Biden has the knowledge, experience and yah-da-da to stand up to the destructive leftists he is now allied with, or to defend the nation against its enemies or to lead us through all the crises we facet, is even scarier than the extreme policies – open borders for instance – that he has already endorsed.

Here’s an equally scary current charade: the straight-faced claim by Democrat leaders and their media enablers that there are only “peaceful protests” in the streets of our 400 torched cities - no riots, looting and arsons, no rioters, looters and arsonists associated with Black Lives Matter and Antifa communists. Instead, the denial that the mayhem which has injured thousands and cost more than a dozen lives are only possible because of the support of lawless Democrat mayors and city councils who are preoccupied with disarming the police. Or the accusation by top Democrats that federal security officials sent to protect federal courthouses from immolation are actually “Stormtroopers” (Pelosi), or “Gestapo” and “terrorists” (Clyburn).

In regard to this “peaceful protesters” charade by the Democrats, Martin Luther King led actual peaceful protests openly committed to non-violence. His marchers wore suits not Ninja outfits, helmets and flak jackets, did not loot stores, or torch buildings or blind people with lasers, or physically attack police with explosives and clubs. It is true that the nightly violent protests (about which Democrats are still in denial) were often preceded by non-violent marches in the day. But how difficult would it be for a non-violent protest leader to assert the principle of non-violence, as Martin Luther King and his supporters did, dissociate themselves from the violent protests, and select places to protest that were socially distanced from the rioters and looters, and therefore did not provide cover for the criminals? The fact that there have been no serious attempts by “peaceful protesters” to denounce the violence and the organizations that perpetrated it – speaks volumes to the effect that they consider themselves allies of the rioters and share their agendas. Defunding the police, leaving the most vulnerable in society without protection against criminals is the goal of rioters, arsonists, looters, and so-called “peaceful protesters.” The charade protects the criminals and their crimes.

Republicans collude in these dangerous charades. Democrat leaders like Pelosi call Republicans Nazis, Russian agents, traitors. And Republicans respond: “Democrats are playing politics.” No they’re not. This is not the language of politics; it’s the language of war. It’s designed to destroy you. From the moment Trump emerged as victor in 2016, Democrats declared war on the president and therefore America, whose duly elected commander-in-chief he was. They also declared war on everyone associated with the White House and supporting its agendas. Republicans need to wake up. The most important decision they can make as we approach the November elections is to end the charade, accept that it is a war we are facing, and return the Democrats’ fire with fire.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציטוט: כל ראיון או הופעה (יש מעטים מאוד כאלה) של המועמד ביידן, זועקים לשמיים שהאיש סובל, ובלתי כשיר מבחינה מוחית-קוגניטיבית. כנראה הוא עבר סוג של אירוע בחמשת החודשים שהוא מוסתר במרתף ביתו (ומה זה מאחור אצלו במרתף? [צילום] אנציקלופדיה "מכלל" או "תרבות"? אולי זה תנ"ך קסוטו...)

כן, מועמד לנשיאות שלא יוצא מן המרתף, ואפילו לאירוע מאוד חשוב, כמו הלווייתו של מנהיג השחורים ג'ון לואיס, הוא לא בא, והנוכחות הזו קריטית להצלחתו. לא נולדנו היום. אם הוא לא בא – סימן שלא יכול היה. גם (מו)ברק חוסיין הגיע, כמובן.

והנפילה הפעם: מראיין שחור שואל אותו (דרך הלוויין כמובן. ביידן לא יוצא מהמרתף) על מצבו המוחי, "שלפי הנשיא טרמאפ מידרדר."

"כשנשאלת בחודש יוני האם נבדקת לגבי הידרדרות מוחית, אמרת שאתה נבדק כל הזמן, כי אתה בקמפיין," תוהה המראיין בשיא הזהירות והנימוס, הוא הרי מראיין מטעם. "אנא, הבהר באופן ספציפי, אם עברת בדיקה קוגניטיבית (מוחית)."

זו תשובת ביידן: "לא עברתי... למה לעזאזל שאעבור בדיקה? בחייך... אחי, כאילו שאלתי אותך לפני שהגעת לתוכנית הזו, אם עברת בדיקה לקוקאין, כן או לא... מה דעתך, אה? אתה ג'נקי?? (מסטול)?"

וכאן פותח ביידן, שבנובמבר יהיה בן 78, בצחוקים מטורללים... "בחייך, אחי," והוא מקשקש דברים לא ברורים... "בדיחה..." (?) וכשהוא מנסה לומר שיוכיח לציבור האמריקני את יכולותיו המנטאליות – הוא לא מצליח לגמור את המשפט, בולע את מילותיו, מבולבל, והדברים מדברים בעד עצמם.

ברור ש"התקשורת" בישראל (מה שנשאר ממנה) תסתיר את ההידרדרות הזו, של מי שרוצה להיות נשיא ארצות הברית, וברור שכך תנהג גם "התקשורת" בארה"ב. מזל שיש להם את הנשיא טראמפ ואת ישראל, אחרת על מה היה נשאר להם לדווח? כל היתר, מוסתר עמוק-עמוק.

זו גם גזענות דוחה ופסולה. כשהוא מדבר למראיין שחור, הוא עובר כאילו לשפת רחוב נמוכה: "אחי", "קוקאין", "ג'נקי", "לעזאזל". תארו לעצמכם שהנשיא טראמפ היה מתבטא כך לשחור (הוא לעולם לא היה מתבטא כך). איך היתה כל הכנופייה קופצת: (מו)ברק חוסיין, אשתו מישל, שנעולה בעולם השנאה. כנופיות "חיי שחורים נחשבים", "ג'יי סטריט", הרפורמים, אוייב ישראל פיטר ביינארט היהודי, וכל הצדקנים, והצבועים הפרוגרסיביים האחרים.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: תמונה בלעדית שלנו: מכונית הרנו, לאחר החיסול אמש [7.8], ברחוב פסדראן (צפון מזרח טהראן). אלמוני רכוב על אופנוע הגיח מתוך החשיכה לעבר המכונית, שהחלה לחנות ליד ביתו של מפקד המיליציות השיעיות ב"עיראק" לשעבר, אבו מהדי אלמוהנדס. הוא עצמו חוסל בינואר, עם קאסם סולימאני.

במכונית ישבו שני לבנונים: אדם בשם חביב דאודי, ובתו מרים דאודי. האלמוני התקרב אליהם, וירה לעברם חמישה קליעים. הם נהרגו במקום. לפי רשתות חברתיות אותו דאודי הוא חבר בכיר בחיזבאללה.

עד ראייה מספר בלילה: שמע יריות, וראה שתי גופות במכונית. המשטרה סגרה את האיזור. הידיעה מעוררת שמחה אצל אזרחים איראניים, שמתעבים את הממשלה ואת המעורבות שלה בלבנון, סוריה, תימן ועיראק.

מי המתנקשים? יכול להוביל לכיוונים רבים – מגורמי אופוזיציה מקומיים, גורמים אנטי איראניים ב"עיראק", ארגוני ביון מערביים או ישראל. בכל מקרה, טהראן הפכה לביירות חדשה, פח אשפה מזרח תיכוני נוסף. והמשטר ממשיך ונחלש. אם הסנילי המטורלל ביידן ינצח – המשטר יתחזק מחדש. ואם הנשיא הדגול ינצח – הוא [המשטר] יחוסל. פשוט כך.

למה איראן שותקת לנוכח המכות האיומות שהיא סופגת ב"סוריה" ולנוכח הפיצוצים המסתוריים? ועכשיו גם חיסולים מסתוריים?

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר, לא ניתן למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את רשימתה של תקוה וינשטוק על מגיפת שיתוק הילדים בשנות ה-50 ועל גורלו של התינוק ראובל'ה פלינט, שנולד לסבל, וכרגיל אצלנו, תמיד יש מי שמתנדב לסייע.

מנחם רהט טוען שהוא מסוגל להפריך את הטענה שכל הרוצחים הפוליטיים הם ימניים (ברוך גולדשטיין, עמי פופר, אברושמי, יגאל עמיר), והוא מביא רשימה של ערבים ישראליים טרוריסטים שרצחו יהודים, רוצחים שכביכול שייכים לשמאל.

באמת, מנחם רהט, הרשימה המשותפת איננה שמאל – היא רשימה פשיסטית גזענית שמטרתה היא חיסול המדינה היהודית, ובמקומה להקים כאן גן עדן כמו בסוריה, לבנון, עיראק ותימן. אם זאת הראייה שלך – מוטב שתחפש טיעון יותר מוצלח. אם תמצא יהודי שמצביע מר"צ או עבודה שרצח רצח פוליטי – אודה שאתה צודק.

* בוקר טוב והערכה לבבית לך אהוד, על העריכה וההפצה הנמרצת של 'חדשות בן עזר'. הבוקר, בחב"ע 1564, התפרסמו שני חיבורים לעומתיים, הראשון של ד"ר משה גרנות, איש הספר והתרבות, המבכה את מבולקת השתלטות מערכות החרדים ו'הכשרות', המעכירים את חיינו ועושקים את משאבינו, בסכומי עתק.

לעומתו, מאדירה העיתונאית סיוון רהב-מאיר את אותה המערכת ורבבות האברכים המעצבים ומחזקים אותה.

ואכן, צודק ד"ר משה גרנות בתיאור הסידרה הארוכה של הלכות ומגבלות דתיות, הנכפות עלינו בחומרה ובעושק, ע"י משטר 'הרבנים הראשיים' הממלכתי. אולם, יטרח ד"ר גרנות וישקיף על שכניו ועמיתיו ברמת השרון וברחבי הארץ, אלה שבהתנכרותם, כופים על כל מועמד להרכבת ממשלה – להידרש לסחיטות חוגי הדתיים-חרדים.

מתוצאות הבחירות מעל ליובל, מתברר שתמיד נבחרים מעל 80 ח"כ ציוניים, שבעזרתם ניתן להרכיב ממשלה ראוייה ואיתנה, מול מעל 30 ח"כ מנוגדים, משולי החברה. אולם, מבין אותם 80 ח"כ 'ציוניים', מעל 30, מתנערים ומחרימים את 'מרכיב' הממשלה, וכאמור כופים עליו את ההידרשות לסחיטת החרדים, והפעלת הלכותיהם ומגבלות הדת על כלל הציבור המואס בהם. הלוואי ומתוך המהומה המתחוללת כיום במחיצתנו, ייערך שידוד מערכות חברתי שיאפשר הקמת ממשלה איתנה, בעזרת אותם מעל 80 ח"כ ראויים, בכללם בני מיעוטים, ובהדרגה יתאפשר לרבנים לכהן בקהילותיהם, מבלי לכפות את הלכותיהם, ולעשוק את כלל הציבור.

ולסיוון רהב-מאיר אומר ברהיטות, שקיום הרבה רבבות אברכים בישיבות הארץ, עושק את משאבי הציבור ומעכיר את אורח חייו, בהתנהלותם האלימה בכפיית אמונותיהם. אם יתכבדו ראשי הישיבות, ויתנהלו כמו בקהילות החרדים בחו"ל, ללא כפיית אמונותיהם והלכותיהם על הציבור סביבם, וללא עושק משאביו – לא יתרעם איש על בואם של אברכים ללימוד בישיבות הארץ, וכדבריה, ייתכן ששהותם בארץ גם תסייע לכלכלה.

* שלום רב, הערה על מה שכתב מר גרנות על פלאפל התאומים, שברגע שקצת ישתחרר לחץ הקורונה והאבטלה, יישב לו משגיח הכשרות במכוניתו הממוזגת וידרוש את חלקו...

מפי אבי שמעתי שבזמן שהתורכי שלט במזרח וגם בבגדאד, היו מסתובבים בשווקים דרווישים עם טורבן גדול ומלוכלך, מגודלי זקן ובעלי מראה מאיים, נעמדים בפתח עסק כלשהו, מדקלמים איזו דרשה בשפה לא מובנת ומסיימים במילה "יאללאו" כלומר נו כבר...

ואם בעל העסק התמהמה קמעא לשלשל את המעות, הדרוויש היה מכניס ידו לאמתחתו ומוציא נחש עבות ומנפנף בו להדגשת כוונתו...

כך ש"סדנא דארעא חד היא," במקום דרוויש עם נחש יש ידה הקשה של הרבנות.

ועוד, משפט אחד שממצה את דבריו של גרנות על הפרדת דת מהמדינה וכו': בן גוריון הקים את המדינה ומכר אותה לדתיים.

* שמענו על שני ישראלים בני-דורנו, משכילים, אמידים. האחד שואל מתי כבר ביבי ימות. השני אומר שהמצב אצלנו כיום הוא כמו בגרמניה בשנות ה-30 עם עליית הנאצים לשלטון.

אז הקורונה היא רק וירוס בגוף – או גם בשכל? האם אנשים יצאו מדעתם?

* אורי הייטנר: בכל פעם שאני רואה את סגידתך ועבודת האלילים שלך לשרלטן שהורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית, אני מתבייש בשבילך.

אהוד: ואתה ממשיך, במצח נחושה, לגנות את ההפגנות הפראיות – שבין השאר הן תוצאה ישירה של ההסתה הרעילה שלך נגד ראש הממשלה!

* הצביעות חוגגת: אילו לא הממונה על המאבק בקורונה, פרופ' רוני גמזו, החרוץ והענייני, היה מטיל סגרים על ערים וישובים אדומים, שהם בעיקר של חרדים, בידואים וערבים – אלא ראש הממשלה ושר הבריאות היו עושים זאת, הם היו מואשמים מיד על ידי התקשורת הסכלה והרעילה שלנו, זו שאינה חדלה ללבות את השנאה לנתניהו – בגזענות ובשנאת חרדים וערבים!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2244 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית.

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] אוסטריה-הונגריה.

[2] ראש העין.

[3] היה זה האוטו הראשון שראתה פ"ת.