פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1566

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באב תש"ף, 13.8.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!""

עוד בגיליון: אסתר ראב: אַהֲבָה. יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת. // עמוס גלבוע: כמה תובנות לגבי לבנון. // אורי הייטנר: 1. גרעין בידי מדינה מטורפת. 2. צרור הערות 12.8.20. // עו"ד גיא משיח: נדרשת אחידות בפסיקה. // מנחם רהט: תעשיית השקרים: האברכים שאינם, הסגר המומצא, בתי הכנסת שפתוחים לכול. // יוסף אורן: שיר פמיניסטי של יונה וולך בשני מלבּוּשים. // יצחק גנוז: נֹכַח הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. // שמאי גולן: דיוקנו של הסופר כאנטי – על המאבק כאופן קיומו של האמן. // אורי איתיאל: במה סדוקה. // יונתן גורל: כגלגל סופה. // בן בן-ארי: הוֹ בֵּיירוּת. // איליה בר-זאב: רַצֵּי הגלים. // אורית דשא: שוב ריח הדשא. // תקוה וינשטוק: על "באתי, ראיתי, חוויתי" מאת משה גרנות. // נעמן כהן: "הפרוטסטנטים". מיהו הלותר החדש? // אהוד בן עזר: "אוצר הבאר הראשונה". פרק שישי. ספן-האבן בתוככי ים-סוף. שני ה"סרדינים".  // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [המשך:  נאסר חג בעבותים. בערוב ימי. סוף פסוק]. //

KRISTALLNACHT 2020: DOES ANYONE CARE?

Rabbi Yakov Saacks.

// ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

מִלִּים כְּצִפֳּרִים

אַהֲבָה

הוּא יֶשְׁנוֹ  –

כִּי הוּא הָיָה.

הוּא מַזְלִיף

בָּשְׂמֵי-שָׁמַיִם

בְּשַׂעֲרוֹתַי הַלְּבָנוֹת,

הוּא גּוֹלֵשׁ עַל כְּתֵפַי,

הוּא חוֹשֵׂף

גֻּלַּת אוֹרָה יְקָרָה  –

חֶסֶד מָתוֹק-חָרִיף

נֵתַח-נְצָחִים רָחוֹק.

הוּא מִתְנוֹצֵץ בְּעֵינַי,

הוּא מַרְעִיף נְעוּרִים

לַגּוּף הַמִּסְכֵּן

הַזּוֹקֵף עַצְמוֹ

וְצוֹעֵד אַט  –

הַמָּוְתָה.

לֹא עֵת דּוֹדִים לָנוּ

וְלִקְרַאת עֶרֶב  –

הוּא זְקָנוֹ לֹא יַעֲשֶׂה,

כִּי עָלוּ עֲשָׂבִים, וַעֲשָׂבִים

בְּלֶחְיוֹ הַיָּפָה.

רַק שֶׁלֶג שְׂעָרִי  –

לוֹ יִרְמֹז מִמֶּרְחַקִּים:

בּוֹא אָבוֹא לַפְּגִישָׁה...

בַּשִּׁמְלָה אֲשֶׁר אָהֵב  –

וְהוּא אֶת פָּנָיו

בִּשְׂעָרִי יָלִיט:

רֵיחַ טוֹב שֶׁל אִשָּׁה

מִשְּׁעָרֵךְ נוֹדֵף...

1963

*

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת

עָפוֹת אֵלַי;

בָּאוֹת מֵאֵי-שָׁם

מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה  –

שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְּבוֹתָן;

יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת

כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;

יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם  –

וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.

לֹא אֵדַע מִנַּיִן בָּאוּ.

מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים

מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת  –

כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה

עִם אֶחָד פֶּלִאי...

1964

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

עמוס גלבוע

כמה תובנות לגבי לבנון

ביסוד כל צרות לבנון עומד משטר העדות בלבנון עליו הוסכם ב-1943. כוונת המפגינים כיום בביירות היא לבטל משטר זה. הם לא יצליחו, בראש ובראשונה כי חיזבאללה, שמאחוריו איראן, מתנגד לכך. יהיה הרבה רעש וממשלה חדשה, ועולם העדות הרקוב בלבנון ימשיך להתקיים.

מבית המשוגעים הפוליטי של מדינת ישראל, שם אין אף צדיק  וצודק, אני רוצה לעבור ללבנון השכנה החרבה, הרקובה, שתמשיך להיות כך ואף יותר. 

חמש נקודות להבנת המצב:

האחת, הפיצוץ היה אדיר, הרעיש את העולם. הנזק האמיתי הוא הרס מוחלט של נמל ביירות, המשמש כמעט את כל הייבוא ללבנון, והרס המרכז המסחרי של העיר, המוחזק ברובו המכריע ע"י אוכלוסייה סונית. כל זה על רקע מצב בו לבנון כולה מצויה בחשיכה, כמעט בלי מזגנים, בלי מקררים, בגלל שאין אנרגיה לחשמל. עם חצי מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני, עם ממשלה לא מתפקדת שפשטה את הרגל, עם לירה לבנונית שצללה ממש לתהומות, בלי מטבע זר, עם אנרכיה. ועל כל אלו, וחוליים אחרים, באה הקטסטרופה של הפיצוץ,] עוד אחת משורה ארוכה של קטסטרופות שירדו על המדינה הזאת, ששרדה אותם.

השנייה, לבנון  היא מדינה שהמציאו אותה, כמו שהמציאו את סוריה, עיראק  וירדן. אין דבר כזה – לאום לבנוני, המפעיל מערכת מדינתית מודרנית. זאת יותר מדינת כנופיות מאפיה, כשהמשפחות הרצחניות בראשן. זה לא בא משמיים, זה בא מתוך האוכלוסייה היושבת בטריטוריה הלבנונית בשתי נקודות זמן: לפני מאה שנה לקחו הצרפתים, בלחץ הנוצרים המרונים, ששלטו באוטונומיה משלהם בגב הר הלבנון, וצירפו אליהם את דרום לבנון, העיר ביירות, אזור טריפולי  ובקעת הלבנון – בכך יצרו את "לבנון הגדולה", בגבולות של היום, שבה היה לנוצרים רוב זעום. הרוב הזה הלך ונעלם עם הזמן.

נקודת הזמן השנייה היתה ב-1943, ערב העצמאות, כאשר ראשי העדות הגדולות  (נוצרים, מוסלמים סונים ומוסלמים שיעים) כרתו את "האמנה הלאומית". הלב שלה: בלבנון יהיה משטר של עדות. כל מערכת השלטון והאדמיניסטרציה  והפרלמנט יהיו בנויים על פי מפתח עדתי. העדה היא חזות הכול ומקור ההזדהות המרכזי. כאן קבור הכלב של אסונה של לבנון: שחיתות, נפוטיזם, אי תפקוד, רציחות, בגידות, צמיחת משפחות פשעה עדתיות, וכמובן פתיחת חלל גדול להתערבות גורמי חוץ, בכללם אש"פ שבזמנו ממש השתלט על דרום לבנון ודרום בירות.

השלישית,  אף עדה לא יכלה להיות דומיננטית  במערכת הפנימית הלבנונית בלי תמיכה של  מעצמה זרה. בעבר הרחוק צרפת תמכה בנוצרים, אך בשעת מבחן זרקה אותם לכלבים. סעודיה תמכה בכסף רב בסונים. מי שידעה לנצל בצורה הטובה ביותר את משטר העדות היתה איראן. היא זאת שהקימה בעדה השיעית את ארגון חיזבאללה, ושפכה עליו לא רק כסף אלא חימוש, אימון והדרכה, והפכה אותו לכוח צבאי חזק, ובעל יכולת להקים מוסדות מדינתיים משלו (מוסדות בריאות, חינוך, רווחה, תקשורת). איראן בנתה את הכוח הצבאי של חיזבאללה נגד ישראל, לא כדי שישתלט על שאר העדות בלבנון. אך מזה כמעט עשרים שנה חיזבאללה הוא חלק מממשלת לבנון (כמובן גם במלחמת לבנון השנייה) ושותף למשטר העדות הלבנוני.

הרביעית. מה רוצים המפגינים בחוצות ביירות ומי הם? רובם סונים, ומטרתם המוצהרת היא לבטל את משטר העדות. מהפכה של ממש. זה לא יעלה בידם, כי החסיד הגדול ביותר של משטר העדות, קרי הסטאטוס קוו, הוא חיזבאללה, ואיראן שמאחוריו. כמובן שגם הנוצרים והדרוזים יתנגדו לכך. יהיה הרבה רעש, בחירות, ממשלה חדשה, ומשטר העדות יימשך!

החמישית. לגבי ישראל. יש צורך לשנות את האסטרטגיה: לא להפריד את חיזבאללה מממשלת לבנון. חיזבאללה הוא ממשלת לבנון!

עמוס גלבוע

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

* * *

אורי הייטנר

1. גרעין בידי מדינה מטורפת

75 שנים מלאו להטלת פצצות האטום על יפן, בידי חיל האוויר האמריקאי. ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה וכעבור שלושה ימים, ב-9 באוגוסט – על נגסאקי. בין 200,000 לרבע מיליון איש נהרגו, חציים ביום ההפצצה וחציים בחלוף זמן כתוצאה מכוויות ומקרינה. הטלת שתי הפצצות הביאה את יפן לכניעה וכך תמה מלחמת העולם השנייה.

הנשק הגרעיני הוא מפלצת נוראית, סכנה לשלום העולם. יש לקוות שהאנושות לא תדע עוד אסון כמו בהירושימה ונגסאקי.

פיתוח פצצות האטום בארה"ב, נעשה מתוך מרוץ צמוד לגרעין, בין ארה"ב לגרמניה הנאצית. זאת הסיבה לכך שאפילו מדען פציפיסט כמו אלברט איינשטיין נרתם למאמץ. לא צריך להפעיל יותר מדי את הדמיון כדי לשער מה עלול היה לקרות אילו חלילה הייתה פצצת אטום בידי היטלר.

ולכן, הלקח המשמעותי ביותר שעלינו ללמוד מהירושימה ונגסאקי, הוא מניעת מצב שבו יהיה נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת.

"מדינות מטורפות" הוא מושג שטבע פרופ' יחזקאל דרור, מומחה בינלאומי לאסטרטגיה רבתי. כבר ב-1973, שנים אחדות לפני השתלטותו של חומייני על איראן, הוא פירסם ספר שבו צפה איום על ישראל של מדינה מטורפת; מדינה שאין לה עכבות מוסריים כלשהם ומוכנה לכל צעד נגד ישראל והאנושות. מדינה שכללי החוק והמוסר וחשיבה רציונלית אינם נחשבים בעיניה. הוא טען שיש לפעול נגד מדינות כאלו בכל דרך, ולהשמיד את היכולות שלהן.

איראן היא מדינה מטורפת בהתגלמותה. מדינת קנאות איסלמיסטית, החותרת להשתלט על העולם ולפחות על המזה"ת, והשמדת ישראל היא מטרתה העיקרית. לשם כך היא חותרת להשגת נשק גרעיני. איראן היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם, ולכן על העולם לסכל בכל דרך את התגרענותה. הצגת תוכנית הגרעין האיראנית כגרעין לצרכי שלום נועדה להסוות את תכליתה היחידה של התכנית – ייצור נשק גרעיני, מתוך כוונה להשתמש בו בפועל נגד ישראל. אם ניתן לסכל את התגרענותה של איראן, באמצעות החרפה משמעותית של הסנקציות הכלכליות נגדה, עד כדי מצור כלכלי מוחלט – מה טוב. ולא – יש להשמיד את היכולת הגרעינית של איראן בפעולה צבאית. 

מדיניות הגרעין של ישראל מבוססת על ארבעה יסודות המזוהים עם שלושה מנהיגים: בן גוריון, יגאל אלון ובגין.

מיד עם קום המדינה, חתר בן גוריון, על פי מקורות זרים, כמובן, להשגת נשק גרעיני, כתעודת ביטוח למדינת ישראל ולעם היהודי, כדי שלא תהיה שואה שנייה. בכך הוא ראה את הפקת הלקח המרכזי מהשואה.

יסוד נוסף שבן גוריון החליט עליו, לאחר לבטים רבים ומחלוקות בצמרת המדינית הביטחונית של ישראל, הוא מדיניות העמימות. ישראל לא תכריז על עצמה כמדינה גרעינית, תצהיר שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזה"ת והעמימות תעצים את יכולת ההרתעה שלה מפני ניסיונות להשמידה.

היסוד השלישי מזוהה עם יגאל אלון, והוא הימנעות מביסוס ביטחונה של ישראל על הגרעין. הנשק הגרעיני הוא נשק יום הדין, שנועד לסכל את השמדתה של ישראל. אולם עצם השימוש בו הרה אסון, ולכן יש להשתמש בו רק אם יהיה איום מוחשי על עצם קיומה של המדינה. כדי לא להגיע למצב שבו נאלץ להשתמש באופציה הזאת, עלינו לחזק את הכוח הקונבנציונלי של צה"ל כאילו אין אופציה גרעינית ולהבטיח גבולות בני הגנה לישראל, כלומר הירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן – ישראלי.

היסוד הרביעי מכונה "דוקטרינת בגין", על פיה חובתה של ישראל לסכל בכל דרך פיתוח של טכנולוגיה גרעינית במדינה עוינת, מתוך הנחה שמטרת הפיתוח הזה היא נשק גרעיני נגד ישראל. בשם דוקטרינה זאת נעשו שתיים מן הפעולות החשובות ביותר לביטחון ישראל מאז קום המדינה – השמדת הכור העיראקי כאשר בגין כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון והשמדת הכור הסורי בהחלטת ממשלת אולמרט.

העיקרון הזה תקף ביתר שאת כאשר מדובר באיראן, מדינה מטורפת החותרת להיות מעצמה מטורפת. איראן גרעינית היא איום על שלום העולם ובעיקר – היא איום ממשי ומוחשי על קיומה של ישראל. לכן, חובתה של ישראל לסכל את התגרענותה של איראן. רצוי לעשות זאת בשיתוף עם ארה"ב, אך ראינו כבר שארה"ב נקטה מדיניות פייסנות צ'מברליינית כלפי איום הגרעין האיראני, שבאה לידי ביטוי בהסכם הגרעין האיראני, שיזם הנשיא ברק אובמה.

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ביידן, שעל פי הסקרים הוא כעת המועמד המוביל בבחירות, עלול לחזור למדיניות הפייסנית הזאת. אם כך יהיה, ישראל תעמוד לבדה מול איראן, ולא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת הגרעין האיראני. נכון היה לבצע פעולה כזו כבר בעשור הקודם. מן הראוי שלא נשתהה עד שיהיה מאוחר מדי.

2. צרור הערות 12.8.20

* החישוב של נתניהו – מה דוחף את נתניהו לדרדר את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, אף שהוא יודע שמדובר באסון כלכלי וחברתי? הוא יודע שממשלת האחדות סיכלה את היעד שלשמו הוא גרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות – ניסיונותיו לחוקק חוק מגה-שחיתות שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. הוא יודע שמשמעות ממשלת האחדות היא שבאוקטובר הבא הוא מסיים את תפקידו. הוא מקווה שבסיבוב רביעי הוא ישיג את מה שלא השיג בשלושת סיבובי התיקו.

ייתכן שגם אופי ההפגנות נגדו (אם כי לאחרונה הן בהחלט מקבלות ציביון ראוי יותר*) גורם לו להאמין שהמחאה תגבש סביבו שוב את הימין ותעורר את הציבור שלו להביא לניצחון בבחירות.

עם זאת, ייתכן שהוא יחטוף רגליים קרות, כפי שקורה לו לא פעם (ע"ע החלת הריבונות) וייבהל מעצמו ומהצבעת מחאה בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות הקורונה (שאגב, עם כל סלידתי מנתניהו, היושרה מחייבת אותי להודות שהוא אינו אשם במשבר). לכן, אסור לגנץ להתפשר הפעם.

[* אהוד: אתה צודק. במקום בלוני שמוק ורודים ענקיים עם שמות משפחת נתניהו, והשוואתו בכרזה עם אשתו לזוג חזירים עם הכיתוב: "מֵחזיר מדוּשן מכינים נקניק משובח!" – עכשיו פשוט איומים ברצח שהם "לאחרונה... ציביון ראוי יותר" – לדעת אנשים מוכי שינאת-נתניהו כמוך!]

* זה טבעו – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג? כי נוכל אינו יכול שלא לנהוג אחרת. זה טבעו.

* תירוץ מצוץ מהאצבע – אף אחד מראשי הליכוד המדבררים את הפרת ההסכם הקואליציוני אינו חושד באמת שיש איזושהי עילה כלכלית ועניינית להפרת ההסכם. אבל הם מדקלמים את דף המסרים. ואחת הטענות, היא שהמציאות השתנתה מאז חתימת ההסכם בשל הקורונה.

אני תמכתי בהקמת ממשלת אחדות ללא קשר לקורונה, אלא בשל המשבר הפוליטי; היעדר הכרעה בשלושה סיבובי בחירות וההכרח למנוע סיבוב רביעי, שגם בו לא צפויה הכרעה. אולם מנהיגי הליכוד וכחול לבן הסבירו שהם מקימים את הממשלה בגלל הקורונה. הם הגדירו את הממשלה ממשלת חירום. הם הגדירו את חצי השנה הראשונה של הממשלה כשעת חירום שבסופה תבחן השאלה האם זו עדין שעת חירום. ואז נקבע, לא בשל דרישת כחול לבן, אלא מתוך הסכמה של שני הצדדים, שכדי לייצב את המערכת יש צורך בתקציב עד סוף 2021 (שאינו תקציב דו-שנתי, יש לציין, אלא קרוב הרבה יותר לתקציב חד-שנתי).

אילו הקורונה היתה ממוגרת לחלוטין, או אם היה כעת חיסון מוכן לביצוע מיידי, ניתן היה לטעון שהמציאות השתנתה ולבחון, בהסכמה, מה צריך לשנות כדי להתאים אליה. הטענה הזאת כיום אינה אלא תירוץ מצוץ מהאצבע.

* גנץ צדק – התנהגותו הנכלולית של נתניהו וההפרה החוזרת ונשנית של ההסכם הקואליציוני, מאוששת לכאורה את עמדת המתנגדים להקמת ממשלת האחדות, שהזהירו את גנץ בדיוק מפני התרחישים שאנו רואים מדי יום. איני מסכים עם טענה זו. אנו רואים היום באיזו בעתה מקבל הציבור את עצם המחשבה שניגרר לסיבוב רביעי, שיגרום לנזק נורא למשק הישראלי, לחברה הישראלית, לאמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, האלטרנטיבה היחידה לה היתה סיבוב רביעי. גנץ, נאמן להתחייבותו: "ישראל לפני הכל," היה מוכן לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולאבד רבים מתומכיו, כדי לסכל את האסון הזה. הוא בחר להיכנס מתחת לאלונקה, ובעצם להישכב על הגדר, אם לא לזנק על הרימון, למען האינטרס הלאומי. בצדק הוא בחר לעשות כל מה שניתן לסיכול הסיבוב הרביעי. וגם אם במבחן התוצאה יתברר שהוא נכשל ויהיה סיבוב רביעי – גם אז הוא נהג נכון בניסיונו ההירואי למנוע זאת.

אני חייב להודות, שכאשר בחרתי בכחול לבן – זה לא היה בזכות בני גנץ. במידה מסוימת זה היה למרות בני גנץ. וגם היום אני חלוק על עמדותיו המדיניות, כמו התנגדותו להחלת הריבונות באופן חד-צדדי. התחלתי להעריך את גנץ כאשר נהג כפי שנהג אחרי הסיבוב השלישי. להבדיל ממנהיגים כנתניהו ולפיד, הוא אינו שבוי בפולחן אישיות של עצמו, אלא באמת ובתמים רואה עצמו כמשרת הציבור והמדינה.

* הצעיר האחראי – שר התקשורת יועז הנדל הגדיר את עצמו בראיון: "הצעיר האחראי בממשלה." ואכן, סיעת "דרך ארץ" הגישה הצעת חוק לדחיית מועד התקציב, שעשויה להוריד את הצדדים מן העץ ולמנוע בחירות. יש לציין את העקביות של הנדל והאוזר, ששיתוף הפעולה ביניהם החל כשהאוזר היה מזכיר הממשלה והנדל ראש מערך ההסברה הלאומי, כשהם חשפו את פרשת המטרידן הסדרתי, איש סודו ונאמנו של נתניהו, נתן אשל, המציצן. כתוצאה מכך שניהם נפרדו מתפקידיהם.

הנדל והאוזר סיכלו את רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. הם סיכלו את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין צרה צרורה, אף שאין גבול לטובין שהוא ניסה להרעיף על ראשם אם יילכו איתו. והם דוחים על הסף את ניסיונות החיזור של נתניהו גם היום. הם דבקים ברעיון של ממשלת אחדות לאומית, מתוך אמונתם ברעיון של אחדות לאומית ופיוס לאומי, שאותם אמורה ממשלת האחדות להשיג.

וכך, כהמשך לאותה דרך, הם יזמו את היוזמה הנוכחית, שאולי תסכל את אסון הסיבוב הרביעי.

אני מודה שאני אמביוולנטי לגבי היוזמה הנוכחית. מצד אחד, אני שותף לרצון למנוע בחירות חדשות ומעריך מאוד את יוזמתם. מצד שני, מתישהו צריך להציב גבול בפני נתניהו, הנוהג בחוסר אחריות לאומית ובפראות שלוחת רסן. הוא חותם על הסכם, מפר אותו ואח"כ צריך להגיע לפשרה בין ההסכם שעליו הוא חתם לבין ההפרה של ההסכם? הרי כשמדובר בטיפוסים מן הזן של נתניהו, כניעה לסחטנות שלהם רק תעודד את סחטנותם. דילמה.

בכל זאת, אני מקווה שהיוזמה תצלח וסכנת הסיבוב הרביעי תסוכל (או תידחה עד התעלול הבא?)

* פשרה שכזאת – אני שומע קריאות לגנץ "לא להתבצר" ולהגיע לפשרה עם נתניהו בנושא התקציב. על איזו פשרה מדובר? יש הסכם קואליציוני ברור, שהוא גם הדבר ההכרחי לכלכלת המדינה. בא צד בהסכם, מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני, עם עמדה המחבלת בכלכלת המדינה. עכשיו צריך להגיע ל"פשרה". בפשרה הזאת, צד א' הוא ההסכם שכבר נחתם. צד ב' הוא הפרת ההסכם. וצריך להתפשר. ומה יקרה אם גנץ ייכנע לסחטנות? מחר הכניעה שלו תהפוך לצד א'  בדיונים על "פשרה" נוספת, בסחטנות הבאה. נתניהו אדם לא נורמטיבי. שום נורמה אנושית, ציבורית, פוליטית לא מחייבת אותו. מבחינתו לכבד הסכם זה כמו לשלם על ארוחה. עניין ללוזרים, לא לענק כמוהו.

* תביעה חד-משמעית – הייתי בין יוזמי ופעילי יוזמת אחדות לאומית, שדחפה להקמת ממשלת האחדות והפעילה לחץ כבד על הליכוד ועל כחול לבן לעשות את הצעד החשוב הזה. כעת, היוזמה שבה ומתעוררת לחיים, בפעולה נמרצת למניעת סיבוב רביעי, בניסיון לייצג את הרוב הדומם המתנגד להסלמה במערכת הפוליטית וברחוב ומעוניין בייצוב המערכת הפוליטית וייצוב ממשלת האחדות. אני שותף בכל ליבי לקריאה הזו ולעמדה הזאת, אך אין זה הוגן לצאת בקריאה ל"הפוליטיקאים" ללא הבעת עמדה ואמירה ברורה על איזה בסיס יש לייצב את המערכת. אין טעם לפעולה הזאת ללא תביעה חד-משמעית לכבד את ההסכם הקואליציוני. דווקא אנחנו, שתבענו הקמת ממשלת אחדות ותביעתנו נענתה, חייבים לקרוא לכיבוד ההסכם, כיוון שאי אפשר לקיים שותפות על הפרת ההסכם. באופן ספציפי יותר, הקריאה צריכה להיות:

א. תקציב עד סוף 2021 (שהוא ממש לא דו-שנתי) כפי שסוכם על דעת הצדדים.

ב. אישור מיידי של תקנון הממשלה, כפי שנקבע בהסכם, ונתניהו מסרב להביאו לאישור הממשלה.

ג. הקמת המנגנון למינוי בכירים בשירות הציבורי בהסכמה. גם מנגנון זה טרם הוקם, ואוחנה כבר הודיע שימנה באופן חד-צדדי את המפכ"ל הבא. והוא הרי מסוגל למנות לתפקיד גם את יאיר נתניהו.

ד. הקמה לאלתר של "קבינט הפיוס" (שם לא מוצלח לרעיון חשוב). פורום זה חייב להירתם לפירוק המוקשים היוצרים את הקרע בחברה הישראלית, ולגיבוש הסכמה רחבה באותם נושאים. ובראש ובראשונה, לדעתי, מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון, כולל חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. 

* ביקורת הנובעת מתמיכה באחדות – שואלים אותי, איך מתיישבת תמיכתי בממשלת האחדות עם ההתקפות שלי על נתניהו. תמיכה בממשלת האחדות היא גם תמיכה בכיבוד ההסכם הקואליציוני. האם תמיכה בממשלת אחדות פירושה להסכין להפרת ההסכם הקואליציוני? האם דרישה לקיום ההסכם הקואליציוני מנוגדת לתמיכה באחדות? וזאת, כאשר אין ספק שאין זו הפרה בשל עניין כלכלי, להיפך – היא בניגוד לאינטרס הכלכלי, אלא רק כדי להכשיר הפרה עוד יותר גדולה של ההסכם הקואליציוני. האם זה סביר, שמי שתומך בממשלת אחדות, לא ימחה על הפרת ההסכם, בשל תמיכתו בממשלת האחדות? נניח שנעבור בשלום, בצורה זו או אחרת, את המשבר הנוכחי, ובעוד שנה נתניהו יודיע על ביטול הרוטציה ויעלה הצעת חוק בכנסת ברוח זו – האם מצופה ממני, כתומך בממשלת האחדות, לא לצאת נגד המעשה, כי אז כביכול אני נגד האחדות? האם מוצדק להפר הסכם קואליציוני?

הביקורת שלי על נתניהו נובעת דווקא מתמיכתי בממשלת אחדות, בדיוק כפי שביקורתי על ההסתה שלו נגד המערכת המשפטית נובעת מתמיכתי באחדות העם ובממלכתיות.

* לא ייעשה כן – מתנגדי החוק האוסר התמודדות של נאשם על ראשות הממשלה, טוענים שבאף דמוקרטיה אין הגבלה כזו. עובדתית הם צודקים (איני יודע אם באף דמוקרטיה, לא בדקתי, אבל לבטח ברוב מוחלט של דמוקרטיות אין סעיף כזה).

השאלה היא, האם באותן דמוקרטיות יעלה על הדעת שנאשם בשוחד יכהן כראש ממשלה. האם יעלה בהן על הדעת שנאשם בשוחד לא יסתתר בביתו מבושה, לא יתפטר בעצמו, לא יודח בידי מפלגתו לא יקבל כזו תמיכה וכזה גיבוי בציבור. האם באותן מדינות אין מושג של "לא יעלה הדעת"? של "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ"?

אכן, הצעת החוק בעייתית, אבל המציאות שבה היא עלתה בעייתית יותר. ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שאינה מושחתת, אינה בכך שיִצְרוֹ של מנהיג גבר עליו והוא נהג בשחיתות, אלא בתגובת החברה. גם הצורך בכך שבית המשפט יקבע קלון שבעטיו מורשע לא יוכל להתמודד בשנים שאחרי ריצוי עונשו הוא בעייתי. הרי בחברה מתוקנת ונורמטיבית, עצם ההרשעה היא הקלון וברור שמי שהורשע יסיים את חייו הפוליטיים, ללא צורך בחוק המחייב אותו לכך. ואילו אצלנו חיים רמון הורשע בעבירת מין ושודרג מיד לתפקיד המשנה לראש הממשלה (שלימים הוא עצמו ישב בכלא בשל פשעים שביצע).

החוק הקיים בעייתי מאוד, כיוון שעל פיו ראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה חלוטה, כלומר רק אם נדחה ערעורו. משמעות הדבר היא, שגם אם ראש הממשלה הורשע בפלילים, והרי מאותו רגע אין לו חזקת חפות, אלא הוא בחזקת אשם אלא אם יוכיח את צדקתו בערעור (להבדיל ממצבו המשפטי עד ההרשעה, שבו הוא בחזקת חף מפשע) הוא יכול לכהן.

אכן הצעת החוק היא בעייתית, אבל המצב המחייב אותו בעייתי יותר. הבעייה שלנו היא אובדן הנורמות; נורמות על פיהן הרף הנדרש מן ההנהגה הוא רף מוסרי, גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי. ולמרבה הצער, היום אפילו הסף הפלילי כבר אינו סף.

* חותרים תחת היסודות – מה עומד מאחורי הפגנות הימין הביביסטי ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון? רצון ליצור דה-לגיטימציה למערכת המשפט הישראלית, לקראת משפטו של נתניהו. תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מנסה להנדס את התודעה, בקונספירציה חולנית על פיה מערכת המשפט היא יריב פוליטי, היא "אסמול", והיא חלק מכנופיית פשע שתופרת תיקים לצדיק הידוע. נתניהו ומעריציו חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* סיכוי קלוש – ראש הממשלה ממשיך בהסתה פרועה נגד היועמ"ש. יש להציב על מנדלבליט לפחות אותה שמירה כפי שמסופקת לראש ממשלה בישראל, כיוון שהסיכוי שההסתה לא תוביל לרצח – קלוש.

* אש תחת אש – אין מדינה בעולם שהייתה משלימה עם מצב שבו המדינה השכנה לה מציתה את שדותיה. טרור ההצתות הוא טרור לכל דבר, בדיוק כמו ירי רקטות, בהבדל אחד – זה טרור עם רישיון. למה? כי אנחנו מרשים לאויב להצית את שדותנו. עובדה – הם עושים זאת באין מפריע מאז מרץ 2018. כאשר הם יורים רקטה, הם יודעים שתבוא תגובה ישראלית; חריפה יותר או חריפה פחות, אבל ישראל תגיב. כאשר הם רוצים לפגע ללא תגובה הם מציתים את השדות.

קו ישר מתוח בין ההכלה וההבלגה הישראלית על טרור ההצתות, לבין חוסר האונים מול הטרור החקלאי שמובילים גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל – היחס המזלזל של הממשלה כלפי החקלאות הישראלית. האויב מבין היטב שהחקלאות היא הביטוי של הכאת השורשים שלנו בארץ ישראל, ולכן הם מתנכלים לה. חייב לחול שינוי. על ישראל להגיב על מתקפת ההצתות, כפי שהיתה מגיבה אילו כל בלון תבערה היה רקטה. לא פחות. ואפשר גם, בתגובה, להצית את שדותיהם של הפלשתינאים. תמיד נהגנו לומר שאם בצד שלנו לא יישנו בשקט – גם בצד השני לא יישנו בשקט. אז אם איננו יכולים לעבד את אדמתנו בשלווה, גם הם לא יוכלו לעבד את שדותיהם. בשבוע שעבר ישראל תקפה מנהרת טרור בתגובה לבלון תבערה, וקיוויתי שהנה, מתחולל שינוי, ואף כתבתי בשבח התגובה. מסתבר שטעיתי, ושהממשלה ממשיכה להבליג, כפי שהיא נוהגת כבר שנתיים וחצי.

במקום תגובה של ממש, ישראל סגרה את מעבר כרם שלום. תגובה אנמית וחלשה. חמאס כינה זאת – "תוקפנות". יש לזכור – מעבר כרם שלום הוא מעבר-גבול. איזו מדינה בעולם פותחת מעבר עם מדינת אוייב שמפעילה טרור נגד אזרחיה? אין מדינה כזאת. רק אנחנו. גם בימים הקשים ביותר, שבהם נורו מאות רקטות על אזרחי ישראל, המשכנו להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועת עזה, במסגרת מה שתעמולת השקר האנטי ישראלית מכנה "מצור". וכאשר אנו סוגרים את המעבר ליום אחד, אלה שמציתים את שדותינו מכנים זאת "תוקפנות".

המדיניות כלפי טרור ההצתות חייבת להשתנות.

* תגובה ציונית הולמת – שעה ששדות הנגב המערבי עלו באש, הונחה אבן הפינה לשכונה חדשה בקיבוץ סופה בעוטף עזה. יש להכות בטרור העזתי ולהגיב בחריפות על טרור ההצתות, אך אין תגובה חשובה יותר מהתגובה הציונית ההולמת – העמקת שורשינו באדמת המולדת.

הטרור נגד יישובי הנגב המערבי הוא ניסיון לניצול הצלחה, לאחר שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מגוש קטיף. כל מתיישב חדש, כל בית חדש, כל שכונה חדשה והלוואי – יישובים חדשים, הם התרומה הגדולה ביותר לביטחון הלאומי של ישראל.

* וידוי – והרי וידוי. קשה לי להודות, אבל מצאתי משהו משותף לי ולגדעון לוי. שנינו סולדים מן הישראלים שמשחקים אותה מהאו"ם. כן, אני סולד מישראלים שאינם מסוגלים להזדהות עם האמת הציונית, עם צדקתה של מדינת ישראל, שתמיד מחפשים את האיזון הקדוש, להוכיח שגם אויבינו צודקים, וגם אנחנו רשעים, ובאופן מלאכותי תמיד "מאזנים".

גם גדעון לוי סולד מהם. כך הוא כתב בפשקוויל התורן שלו: "הסימטריה היא משחק השקרים. הוא החל כמובן בראשית ימי הציונות, עם הדבקת סימטריית-שווא בין המהגרים היהודים שבאו לכאן ובין בני הארץ הפלסטינים שכבר ישבו כאן. 100 שנה של א-סימטריה, שמוצגת כסימטריה. הכובש והנכבש, המנשל והמנושל, התוקפן והמתגונן, החזק והחלש, כולם בצבע אחד, קטטת רועים אחת גדולה. כמובן זו תמונת שולל שמשרתת את הציונות ואת ישראל. אין שום סימטריה בין הפלסטינים לישראל, לא בכוחם, לא בזכויותיהם, לא במעמדם ולא בצדקת מאבקם כיום. יצירת סימטריה בין שני הצדדים היא בדיוק כמו יצירת סימטריה בין האנס לנאנסת. שניהם אשמים?"

* גיבורת הספר – אני מצטרף בכל לב להמלצתו החמה של משה גרנות על ספרו של חיים באר "מסע דילוגים". בניגוד לגרנות, איני חושב שהפרטנות באשר לרכישת הספרים ודרך השגתם מייגעת, שהרי זו בדיוק הביבליופילייה – גיבורת הספר.

* ביד הלשון: בראסו – בפינה הקודמת שהוקדשה למילה מנאייכ, כתבתי שמנאייק הוא כינוי צה"לי לשוטרים הצבאיים, שזה פיתוח של כינויים – מניאקים.

כינוי מוקדם יותר למם-צדיקים היה בראסו. זאת על שם הפירמה של משחת צחצוח הכפתורים שעיטרו את מדי השוטרים הצבאיים.

אורי הייטנר

* * *

עו"ד גיא משיח

נדרשת אחידות בפסיקה

המחבל נזמי אבו בכר יכול לחייך לעצמו כעת בסיפוק. המחבל הארור, שרצח את לוחם סיירת גולני, עמית בן יגאל ז"ל, באמצעות בלוק אבן כבד, במשקל עשרה קילוגרם, שהשליך על ראשו מגג הבית –הפך לגיבור עממי. עוד מעט גם תזרום אליו מידי חודש, כמו שעון, משכורת וקיצבה חודשית מהרשות הפלסטינאית. והנה, בא בג"ץ השבוע והחליט לבטל את צו הריסת ביתו של המחבל, הבית ששימש "זירת הפשע", ושמגגו בוצע הרצח הנתעב.

"הפגיעה בבית מהווה, בראש ובראשונה, פגיעה באשתו ובילדיו של המחבל שנותרו להתגורר בבית, ואשר הריסתו, תותיר אותם חסרי קורת גג," פסק ראש ההרכב, השופט מני מזוז.

ונשאלת השאלה: למה האומללות של משפחת החייל שנרצח לא נלקחה בחשבון ע"י שופטי בג"ץ, אלא רק האומללות, כביכול, של משפחת המחבל הרוצח? כלום לא מדובר כאן במוסר כפול וחד צדדי?

"לנו, ההורים של עמית, המחבל הזה הרס את המשפחה והבית. הבן שלי הגן גם עליכם, השופטים, כדי שתוכלו לישון את שנתכם בביתכם כמו כל עם ישראל," זעק בדמעות ברוך בן יגאל, אביו של עמית, בעקבות החלטת בג"ץ.

והאב לגמרי צודק. בג"ץ כלל אינו אמור להתערב בסוגייה זו, שהיא בעיקרה סוגייה ביטחונית, ותכליתה הרתעתית: למנוע ולהרתיע מחבלים אחרים.

החלטת בג"ץ, שהתערב שלא לצורך בשיקול הדעת של שר הביטחון שהורה על ההריסה – היא מסוכנת מאוד, מאחר שהיא עלולה לעודד ביצוע מעשי רצח נוספים מצד מחבלים, שיחקו כעת את מעשו הנפשע של המחבל הארור.

כלום יעלה על הדעת ש"זכות הקניין" של משפחות המחבלים תגבר בעיני שופטי בג"ץ על זכות היסוד שלנו לחיים ולביטחון אישי?

הריסת בתי המחבלים מפלגת גם את בית המשפט העליון לשופטים, התומכים בהריסה ולמתנגדים לה. במקרה ממש זהה: של מחבל שרצח את לוחם דובדבן (רונן לוברסקי ז"ל) לאחר שהטיל על ראשו לוח שיש, קבע בג"ץ, כי יש להרוס את בית המחבל הרוצח.

גם לפני כחמש שנים, בנובמבר 2015, החליטה נשיאת העליון דאז, מרים נאור, לדחות עתירה שהוגשה כנגד הריסתם של חמישה בתי מחבלים. "אין מנוס לעשות שימוש בצעד חריף וקשה זה, שלעיתים פוגע בבני משפחתו של המחבל – וזאת בשל הכוח ההרתעתי של הריסת הבתים למניעת טרור עתידי," קבעה הנשיאה נאור. 

לא יעלה על הדעת, שהתוצאה של הדיון תהיה תלויה אך ורק במקריות של הרכב השופטים. השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא שישבו בתיק – נחשבים כמתנגדים מובהקים להרס בתי המחבלים.

 אין ספק, כי אם מדובר היה בהרכב שופטים שונה אחר, שבו היו נכללים שופטים "ימניים" יותר דוגמת נעם סולברג, עופר גרוסקופף, אלכס שטיין או דוד מינץ – היתה מתקבלת תוצאה הפוכה לגמרי.

גם מן הטעם הזה, של הצורך להשיג "אחידות הפסיקה" בסוגייה של הריסת בתי מחבלים רוצחים – יש צורך לקיים מיד דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטי העליון בערעור שתגיש המדינה על החלטה של בג"ץ, שלא להרוס את ביתו של המחבל שרצח את עמית בן יגאל ז"ל.

עו"ד גיא משיח

* * *

מנחם רהט

תעשיית השקרים: האברכים שאינם, הסגר המומצא, בתי הכנסת שפתוחים לכול

שוב הוכח ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות 'הופך' לאמת. ומילות פרידה מהיהודי היחיד ב-1,500 השנים האחרונות שהנגיש את ארון הספרים היהודי לכול

לשמוע ולא להאמין. לראות  ולא להבין. עומד לו פרופסור עם מיקרופון ביד, על בימה מוגבהת מול אלפי מפגינים נזעמים/צוהלים (מחק את המיותר), ויורה כזבים בקצב של מקלע כבד – וכולם מגיבים במחיאות כפיים וקריאות 'פאשיזם' נלהבות. לא היה שם אחד, שיקום ויזעק את זעקתה של האמת.

בהקשר אחר לגמרי כתבנו פה בשבוע שעבר, שהדרך היחידה להפוך כזבים לפסוודו-אמת היא חזרה עליהם שוב ושוב. הפרופסור הנכבד – שמו ירון זליכה, למקרה שהתעניינתם – עשה את זה מהמקפצה, וכולם האמינו לו. רצף שקרים מסיתים שנדחסו בתוך דקה ו-47 שניות. 

לא השתתפנו כמובן בהפגנה של ליל שבת האחרונה, שכונתה בחוצפה 'קבלת שבת בבלפור', אבל ראינו את הקליפ, שהוכיח שוב, כי ניתן להאכיל את מפגיני בלפור כל בדותא ובדייה, כל עיוות וסילוף – ובלבד שיהיו אנטי.

נתחיל בטענתו על ש"מכניסים לפה אלפי אברכים מארה"ב בזמן שכולנו בסגר." שני בלופים בנשימה אחת. אפילו אברך אחד לא היה בין הבאים מארה"ב ללימודים ולסיורים להכרת הארץ: אברך הוא אדם נשוי, לומד ב'כולל'. 

"בזמן שכולנו בסגר," הוסיף הפרופסור ששימש החשכ"ל הרשמי של הממשלה בשנים 2003-2007. סגר? לא הגזמת? הסגר המלא והמשמעותי האחרון היה כאן לפני ואחרי ליל הסדר. מאז היה אמנם סגר קטן של סופ"ש ביולי. וזהו. מעבר לכך, העובדה שאלפים עומדים מולך ומאזינים לדברי ההבל הללו, מפריכה מניה וביה את עצם הטיעון השקרי הזה. "כולנו בסגר"? נו באמת?

אבל גניבת הדעת האמיתית היתה באמירה: "איזה הגיון בריאותי גורם לכם לסגור את הקניונים והעסקים במהלך השבת ולהביא שהעה-עשר אלף אברכים מארה"ב מוכת הקורונה."

לא נתקטנן כדי להזכיר לפרופסור המפוזר, שבין אם יש החלטה ממשלתית לסגור קניונים ובתי עסק ובין אם אין – רבים מהם דווקא פתוחים בשבת. עובדה.

חשוב יותר להתמקד באמירה לגבי 17 אלף האברכים – מונח שיש לו קונוטציה חרדית. אז לידיעת זליכה: היו אמנם בין הבאים יהודים חרדים (המשלמים במיטב כספם על הזכות ללמוד בישיבה בארץ – עד 15,000 דולר), אבל לדברי רמ"ט איגוד ישיבות ההסדר אורי פינסקי, באו בגל הזה רבים שילמדו בישיבות הציוניות, וחלקם הגדול, לידיעתך מר זליכה, משתקעים ובמקימים משפחות בארץ. כציוני, איך אתה יכול להתנגד לבואם של אנשים בעלי פוטנציאל של עלייה, ושירות בצה"ל, והקמת משפחות בארץ? מה יש לך נגד מגשימי הציונות הללו? 

מלבדם היו גם רבים שהגיעו במסגרת מפעלים ציוניים כמו מסע ו-נעל"ה, שגם מהם רבים משתקעים בארץ. ואפילו, תתפלא לשמוע, גם חלק מהחרדים נשארים – ומקצתם אפילו פונים לבסוף לרכוש מקצוע במכללת אונו, שממנה אתה מתפרנס. אז למה להכפיש?

שקר בוטה נוסף היתה טענתו ש"פותחים בתי כנסת וסוגרים את כל העסקים." כאן כבר מדובר בשקר כפול. אף אחד אינו סוגר עסקים, אבל בתי הכנסת מתקיימים במצב מביש של 'כמעט לסגור': עם מקסימום עשרה מתפללים. המסה המכריעה של המתפללים נמצאת בחום השמש או בבית. אם כבר משהו סגור במדינה, הם בתי הכנסת (נכון, וגם עסקי התרבות). אז למה להשמיץ סתם?

ומעניין לעניין באותו עניין. בשישי שעבר הלך לעולמו תלמיד חכם אדיר, הגאון הגדול הרב עדין שטיינזלץ, שהיה היחיד מכל גדולי הדורות, ב-1,500 השנים האחרונות, שהנגיש את התלמוד הבבלי לציבור הרחב, באמצעות ביאורו בשפה ברורה, פיסוקו, עיקור שיבושי הצנזורה הנוצרית העויינת (שהפכה למשל כל איזכור של המונח 'נוכרי' ל'עכו"ם', בעוד שבמהדורת שטיינזלץ חזר המונח המקורי למקומו), הבאת עיונים ופסקי הלכה בשולי הדף ואפילו ציורים והבהרות 'מן החיים' ומן השפות השמיות והאירופיות העתיקות. מה שנכון, מרפקי גאווה לא היו לו, ואולי בשל כך לא הכול הכירו בגדלותו.

וראה זה פלא: דווקא החכם, שאת פני נשמתו בעלותה לגנזי מרומים, הקבילו מן הסתם רבי יהודה הנשיא עורך המשנה ורב אשי ורבינא עורכי התלמוד, והלל ושמאי, ואביי ורבא, ורב ושמואל, וריש לקיש ורבי יוחנן, ושאר גדולי המשנה והתלמוד – נדון להיות מנודה בחלק ממחנה שומרי המצוות:

אף אחד משלושת היומונים החרדיים – 'המודיע', ה'יתד' ו'המבשר' – לא איזכר ביום ראשון השבוע, בגיליון שאחר הסתלקותו,  את האיש ופועלו. שום מילת צער, הספד. שום כלום. לא קיים. נאדה. וזה בעיתונים – שכל עסקן חרדי זוטר שלא למד ולא שנה, ואף אם הגיע לעסקנות ממעמדו הקודם כ"שבאבני'ק", מכונה אוטומטית בתואר השקרי – הרב. ולפעמים הכלומ'ניק גם הופך להיות 'הגאון'.

אבל צריך להבין אותם. הם עמדו נפעמים מול הפנומן הזה, איש האשכולות רב האנפין: תלמיד חכם אדיר ופילוסוף מקורי, סיני ועוקר הרים, למדן ואינטלקטואל, ציוני וחרדי, חסיד עם ראש של ליטוואק, 'מלמד' עניו שבקיא בחוכמות העולם, עילוי תורני ופייטן, לשוֹנַאי עברי ויודע שפות, שמרן ופורץ דרך, מסורתני ומהפכן (בגבולות ההלכה כמובן), ובקיצור, הגניוס היהודי בתפארתו.

הרבגוניות המתפרצת הזו, של אדם שקומתו כגובהם של הרמב"ם והגר"א, מפחידה אותם. לא בבית ספרם.

מנחם רהט

* * *

יוסף אורן

שיר פמיניסטי של יונה וולך בשני מלבּוּשים

על קיומה של משוררת צעירה בשם יונה וולך בקרית-אונו נודע לי לראשונה מפי תלמידה שלי בתיכון "בן-צבי", שבו הוריתי ספרות ב-1963. "היא משוררת נועזת," אמרה התלמידה. "במה היא נועזת?" שאלתי את התלמידה, והיא השיבה: "גם בחייה וגם בשיריה."

כשלוש שנים אחרי שיחתי זו עם התלמידה, כבר נודעה יונה וולך בת ה-22 גם מחוץ לקרית-אונו, אחרי  שפירסמה את קובץ השירים הראשון שלה "דברים" (1966), שבו כללה את שיריה המוקדמים מתקופת הנעורים והבחרות, אלה שהתלמידה שלי התכוונה אליהם כאשר סיפרה לי על המשוררת בת-המקום שהיא נועזת הן בשיריה והן באורח-חייה.

ואכן, שירי הקובץ "דברים" היו מספיק נועזים כדי לשכנע שני משוררים תל-אביביים מבוגרים מיונה וולך במיספר שנים, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ – שכבר רכשו לעצמם פרסום כ"דבר הבא" אחרי משוררי "לקראת" (נתן זך, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון ואחרים) – לצרף אותה לחברתם. יונה התבלטה בשלישייה זו לא רק כצלע הנשית במהפכה שקיוו לחולל בשירה של קודמיהם, אלא גם התפרסמה בזכות עצמה, ממש מאותן סיבות שהתלמידה שלי בתיכון המקומי זיהתה אותה כמשוררת נועזת "גם בחייה וגם בשיריה."           

כעשר שנים אחרי הופעת הקובץ "דברים" הוציאה יונה וולך (1985-1944)  את ספר השירים השני שלה, "שירה – שירים מקובצים" (1976).  מבין שירי הקובץ הראשון כללה בו לא יותר משלושה שירים. אחד מהם הוא שיר שנדפס בקובץ "דברים" תחת כוכבית, כלומר: נדפס ללא כותרת בשני ספריה הראשונים.

מאחר שכותרת משמשת בשירה כעין רמז של המשורר על נושאו של השיר או על ציור (ריאלי או סימבולי) בולט בו, המעיד בדרך עקיפה על תוכנו, תמוה שיונה וולך פירסמה את השיר הזה בשני ספריה הראשונים תחת כוכבית המשמשת בשירה תחליף לכותרת, כאשר המשורר מחליט שלא לכוון את הקורא להבנה מסוימת של אחד משיריו. במאמר הזה אינני חולק על החלטתה של יונה וולך לוותר על הכותרת, כדי לאפשר לשיר עצמו לבטא את בשורתו הפמיניסטית, אלא חולק על המלבוש התחבירי המוזר ש"תפרה" לשיר הזה, ובדעתי להציע לו בהמשך מלבוש תחבירי שונה. אך תחילה, הבה נכיר את השיר כפי שהופיע בשני ספריה המוקדמים של יונה וולך – שיר בן 16 שורות עם כוכבית שהוצבה בתחילתו ונקודה שהוצמדה לו בסופו:

              *

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר                                            

נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת                                   

מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים                 

יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן                       

הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ                  

מָה אַתָּה עוֹשֶׂה

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ                                         

אֵיךְ

בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם

שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים

חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים

שׁוֹאֲלִים

אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר

נָשִׁים עֲטוּפוֹת

מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש

הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

הניסיון מלמד שבקריאה הראשונה של שיר מתרכז קורא יותר באיסוף המידע החזותי עליו מאשר במשמעותן של המילים: אוֹמֵד את אורכו של השיר ואת תכונותיו הגרפיות, כגון: האם שורותיו של השיר הן רצופות או שהן מתקבצות ב"בתים" אחדים, האם שורותיו אחידות באורכן או שבולטות ביניהן שורות באורך חריג.

ולכן סביר, שכבר במבטו הראשון על השיר הזה של יונה וולך יזהה הקורא גם את שתי העובדות התחביריות הבולטות בו ביותר: הראשונה – אף שהשיר איננו קצר, אין לאורכו אף סימן-פיסוק, פרט לנקודה המוצבת בסיום השורה האחרונה. ביחידותה מגדירה נקודה זו את הטקסט הזה כשיר בן משפט אחד. והשנייה – לא רק שהשורות בשיר הזה אינן אחידות באורכן, אלא שמופיעות ביניהן גם שתי שורות שבהן מודפסת רק מילה אחת: המילה "איך" בשורה 8  והמילה "שואלים" בשורה 12.

ובעוד הקורא תוהה, לשם איזו תכלית הציבה המשוררת בסופו של השיר את הנקודה, הוא מבצע ספירה מהירה של מספר המילים שפוזרו ב-16 שורותיו של השיר ומגיע למסקנה, שספק אם יוכל לעמוד בדרישתו התחבירית – לקרוא את כל 44 המילים של השיר בקריאה רצופה אחת, כמתחייב מהוראתה של  הנקודה אשר הוצבה בסוף השיר, בלי לבצע לפחות הפסקה אחת כדי לנשום כמות נוספת של אוויר לריאות.

בנוסף לכך צפות במוחו של הקורא שתי שאלות נוספות מתחום הסוגייה התחבירית: הראשונה – בהיעדר סימני-פיסוק בגוף השיר, האם תספיק לו הפסקה אחת כדי להשלים את הקריאה של השיר הזה, שהינו בן 16 שורות, או שיהיה זקוק למספר הפסקות, והשנייה – בהנחה שאורכו של השיר יאלץ אותו  לבצע מיספר הפסקות, לאיזה מסוגי ההפסקות יזדקק, לזו הקצרה, שסימן-הפיסוק "פסיק" מורה לקורא לבצע בקריאת טקסט, או לזו הארוכה יותר, ש"נקודה", "סימן שאלה" ו"סימן קריאה", הבאים בסוף משפט, מורים לו לבצע. 

על הגירסה הזו של השיר, עם המלבוש התחבירי המוזר ש"תפרה" לו יונה וולך, פירסמתי פירוש מפורט בספרי "מוקדים חדשים בשירה העברית" (שהופיע בהוצאת "יחד" ב-2015), שבעזרתו הצדקתי את שילובה בין משוררות נוספות, שביטאו בשיריהן את החוויה הכואבת שמותיר באישה המפגש שלה עם גברים בתקופות שונות של חייה, מהן משוררות אחדות שכתבו על הנושא לפניה (רחל בלובשטיין, לאה גולדברג וזלדה מישקובסקי) ואחדות שכתבו על הנושא במקביל לה (דליה רביקוביץ, תרצה אתר וצרויה שלֵו) – כולן משוררות שמעמדן בשירה העברית מתבטא בהרגלם של אוהבי שירתן להזכיר אותן בעיקר בשמן הפרטי, במקביל לנוהג שהשתגר, לציין משוררים-גברים בעיקר בשם המשפחה שלהם.

[אהוד: לא זכור לי שכינו אי פעם את המשוררת אסתר ראב בשם אסתר בלבד].

מאליו מובן שאין בדעתי לכלול במסגרת זו את הפירוש שכבר התפרסם בספרי על השיר הזה של יונה וולך. לעומת זאת אציע להלן את השיר במלבוש תחבירי שישקף באופן נאמן את הפירוש שכללתי בספרי – במלבוש עם סימני-פיסוק, שימחיש את ההבדלים בין שני המפגשים שהתקיימו בין המינים (במובנם המיגדרי) בשתי תקופות בחייהם (בשנות הנעורים וכעבור שנים), ושבהם היה לבגדים, ללבישתם ולהפשטתם, משקל מכריע בגיבוש התובנות של כל מיגדר  על המיגדר של זולתו.

לצורכי ההבדלה בין שני מלבושיו התחביריים של השיר – בין הגירסה עם כוכבית וללא סימני-פיסוק, כפי שהשיר נדפס בספריה של יונה וולך, לבין הגירסה המפוסקת, אשר משקפת את פירושי לו, פירוש שאני עומד להציג כעת כאן לראשונה – החלפתי את הכוכבית הסתמית שבחרה יונה וולך ככותרת לשיר, בכותרת המילולית "אבנים משתפלות לנהר", שהיא שורה ציורית אך גם בעלת משמעות סימבולית המופיעה בשיר פעמיים, פעם בשורה הראשונה ופעם בשורה השלוש-עשרה:

אבנים משתפלות לנהר

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר.                                            

נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת,                                   

מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים.                 

יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן.                       

הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ :                 

"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?",

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ –                                        

אֵיךְ

בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם

שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים.

חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים.

שׁוֹאֲלִים:

"אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר?".

נָשִׁים עֲטוּפוֹת

מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש –

הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

בהדפסה זו של השיר, כשיר עם סימני-פיסוק, בולט שינוי נוסף: אף שהשיר נדפס במקור כמשפט אחד, הפכוהו סימני-הפיסוק לשיר בן שבעה משפטים, המתחלקים בין שני "בתים" לא זהים במספר שורותיהם – ארבעה משפטים ב"בית" הראשון ושלושה משפטים ב"בית" השני. חלוקת השיר לשני "בתים" משקפת את הפרש הזמן שחלף בין המפגשים של בני שני המינים (במובן המיגדרי) בשתי תקופות שונות של חייהם, כפי שהשיר מספר עליהם.

כאשר שקדתי על כתיבת הפרוש לשיר הזה – כפי שנדפס במקור: כשיר שכל 16 שורותיו מהווים ביחד משפט אחד – חיפשתי הסבר להחלטתה של יונה וולך – הצעירה הסוערת באורח-חיה והנועזת בנושאי שיריה, כדברי התלמידה שלי – לבצע שתי פעולות תחביריות מנוגדות: מזה להכביד על הקורא את הבנת השיר, על-ידי הימנעות מזריעת סימני-פיסוק לכל אורכו, ומזה להציב נקודה דווקא בסיומו, במקום שבו סימן-הפיסוק הינו מיותר לחלוטין.

על הסף דחיתי את ההסבר התקופתי, שעלה אז במחשבתי, למלבוש התחבירי המוזר שיונה וולך "תפרה" לשיר הזה, הסבר המזהה את המלבוש הזה עם אופנת הביגוד הנשי בזמן פירסומו של השיר בקובץ "דברים", במחצית הראשונה של שנות ה-60 – כשני עשורים לפני שהנושא הפמיניסטי על שלל היבטיו המגדריים (הספרותיים, החברתיים והפוליטיים) הוצף בספרות הישראלית בהבלטה הן בשירה והן בסיפורת.

אופנת שנות ה-60 –  כך זכור לי – הפיצה את לבישת "שמלת השַׂק", המעלימה את חמוקיה הגופניים של האישה, כביטוי מחאתי מוקדם של הנשים אז נגד יחסם הבוטה והמתירני של הגברים אל מיניות גופן של הנשים. ואכן, ללא סימני-פיסוק לכל אורכו, דומה השיר ל"שמלת שַׂק", שבה נכלאו כל 44 מילותיו בפיזור המעלים את הקשר ההגיוני ביניהן.

אך מאחר שקשה היה לייחס ליונה וולך כבר אז, בהיותה כבת 20, כניעה לתכתיב אופנתי היכולה להתפרש כהיסוס מצידה לבטא במפורש את מחאתה הפמיניסטית על יחסם של הגברים אל הנשים, העדפתי לפרסם בפירושי לשיר את ההשערה הבאה למלבושו הבלתי-מפוסק: "השיר מספר על שתי פגישות בין שני המינים. המפגש הראשון בין המינים מתרחש בשנות הנעורים והוא מסופר בעשר השורות הראשונות של השיר, ואילו למיפגש השני, המתרחש בשנות הבגרות, מוקדשות שש השורות האחרונות. הזרמת 'הסיפור' של שתי הפגישות בלי להפריד ביניהן על-ידי נקודה, המתבקשת כאן מצד התוכן, לא נעשתה כדי להכביד על הקורא, אלא כדי לשקף את דעתה על מהותם של החיים, שאינם מחולקים ל'תקופות', אלא שוטפים ברצף – בדיוק כפי שזורמים מי-הנהר שעל הגדה שלו התקיים המיפגש הראשון בין המינים". 

במאמרי הנוכחי אני מנסה להוכיח, שבמלבוש תחבירי שונה מזה המוזר שיונה וולך "תפרה" לו מטעמיה הנסתרים אז, במלבוש עם סימני-פיסוק, הופך לפתע השיר למובן יותר, גם להגיוני בתוכנו וגם למפורש באזהרתו לבנות המיגדר הנשי: להיות זהירות יותר, בהגיען לבשלות המינית שלהן, במפגשיהן עם בני המיגדר הגברי. 

ואלה הינם הנימוקים שמציע השיר עצמו לשינוי התחבירי (הוספת סימני הפיסוק) ולשינוי המבני (חלוקת השיר לשני "בתים") שביצעתי בשיר:

1) השורה "אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר" מופיעה פעמיים בשיר ובכל פעם היא מוצבת בראש אחד משני "הבתים", כעין המלצה לזהות באמצעותה את התחלתו של כל אחד משני המפגשים בין המינים.

2) המפגשים בין המינים מתקיימים גם בשני מרחבים נופיים מנוגדים. המפגש הראשון מתקיים על גדת-הנהר החשופה לקרני השמש, מקום שצעירים נוהרים אליו ופושטים בו את רוב בגדיהם כדי לטבול במי-הנהר וגם כדי להשתזף. ואילו המפגש השני מתקיים במקום סולידי במושגיה של החברה, מקום תָחוּם ומרוהט שאליו מגיעים אנשים בוגרים בלבוש מלא המותאם למטרת מפגשם בו.

3) הפגישה בין המינים מתקיימת בגיל שונה שלהם. הפגישה המתוארת בבית הראשון היא פגישה של נערים ונערות בתקופת הנעורים, תקופה שבה הם להוטים באותה מידה לאהוב ולהתאהב. ואילו הפגישה המתוארת בבית השני היא פגישה של שני המינים בגיל בגרות מלאה, שבה כבר ניכרים ההבדלים הגופניים והנפשיים בין המינים. אף שהנערים כבר הפכו לגברים, הם עדיין מתנהגים כנערים ומצפים לשחזר את החוויה שחוו בנעוריהם בפגישתם עם הנערות על גדת-הנהר, ואילו הנערות, שהפכו כבר לנשים, מקפידות כעת להתלבש בצניעות, אחרי שסיגלו לעצמן אמצעי פיתוי מרומזים יותר כדי למשוך אליהן את הגברים. 

4) גם מקומות המפגש בשני הבתים הינם מנוגדים. המפגש בבית הראשון מתקשר לגן המתואר בשיר-השירים, גן שהשערים הנעולים שלו רומזים על הבתוליות הן של הנערות והן של הנערים וגם על התמימות שלהם בטרם שמימשו את תשוקתם לאהבה. זהו הגן שאת שעריו הם מבקשים לפתוח כדי להיכנס אל עדניו. המפגש בבית השני מתקשר אל גן-העדן בסיפורי בריאת העולם במקרא, על-ידי איזכורו האגבי של הנחש, הנוהג להַשִׁיל את עורו בפיתולי גופו, הוא הנחש שבעטיו גורש הזוג הראשון של האנושות מגן-העדן הקסום והמופלא אל המציאות הגשמית הקשה של עולמנו.   

5) בשני הבתים בולטות מילים שצלילן המוזיקלי דומה אך מובנן הינו שונה. בבית הראשון הצלילים של המילים "נָהָר" "נְעָרוֹת" ו"נוֹהָרוֹת" (בכפל המובן: זורמות וגם מאושרות) בתוספת צלילי הניקוד (קמץ וחולם), שהגִייָתן היא פתוחה, מבטאים שמחה וציפייה לטוב. לעומת זאת בבית השני מופיעה המילה "נְהָרָה", שגם היא מורכבת מהאותיות נ' ה' ו-ר' המנוקדות אף הן בקמץ, אך היא מופיעה כאן בצמוד למילה "אָבְדָה" השוללת את מובנה החיובי במילון. כדאי גם לשים-לב לצלילן הדומה של המילים "משתפלות" ו"משפילות" בבית הראשון ו"משילות" בבית השני, שלמובנן המילוני מתגנבת המשמעות של המילה "השְׁפָּלָה", מילה הטעונה בגוון של נחיתות חברתית.                     

קורא אוהב-שירה שאיננו מסתפק ברמזי-פירוש אלה על השיר "אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר" – מוזמן לקרוא בספרי "מוקדים חדשים בשירה העברית" את הפרק עליו, המופיע בו במדור "הקול הנשי בשירה העברית" לצד פרקים על שירי משוררות נוספות. פרקי המדור בספר זה משלימים דיון מקביל על הסיפורת הפמיניסטית שכתבו נשים-סופרות (החל מעמליה כהנא-כרמון וכלה ביהודית קציר, מירה מגן וצרויה שלו), בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (הוצאת "יחד",2001).  

האפשרות להציג את השיר הזה של יונה וולך בשני מלבושים נתמכת על-ידי העובדה, שבעוד השיר דן בנושא חשוב, במחאה הפמיניסטית, וגם מסתייע בחומרי-לשון עשירים המותאמים להצגתו באופן עוצמתי, הן מצד התוכן והן מצד הרעיון, נפגמת המוּבנוּת שלו בעטיו של מלבושו התחבירי המגושם והרשלני. כזאת אירע לא אחת לשיריה של יונה וולך, כאשר לא ריסנה את המזג הסוער שלה ולא שקדה מספיק על המלבוש הלשוני-תחבירי של שיר. במלבוש תחבירי מוקפד יותר – ניסיתי להוכיח במאמר הזה – היתה יכולה להפיק מנושאו של השיר "אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר", ומהחומרים שבעזרתם הציגה אותו, שיר מושלם יותר מבחינה פואטית, גם מובן יותר לקורא וגם משכנע יותר באמירתו. במילים אחרות: המאמר הזה נכתב כדי להציף, בשיח המתנהל כיום על שירה, תופעה אופנתית שהרבה כותבי-שירה אימצו אותה בשיריהם: תופעת הוויתור על סימני-פיסוק במשפטי השיר כדי להציגו כשוצף חדשנות פואטית על-ידי הזרמתו ללא עיכוביהם.

שיר איננו מרזב לניקוז מילים וצירופים פיגורטיבים של המילים (דימויים והשאָלות שבהם מוסטת משמעותה של המילה מן המובן המילוני שלה). משורר רציני ומוכשר בורר את המילים, ממקם אותן בסדר המכבד את משמעותן, וגם ממצה מצלילי האותיות והתנועות שלהן את ערכן המוזיקלי, כדי להפיק מהן את "המלבוש" אשר מבטא באופן היעיל ביותר את הרגש ואת המחשבה שביקש להעניק לקוראיו בשירו.

דורות של משוררים תרמו שירים בלתי-נשכחים לשירה העברית לאורך תקופותיה הרבות, אך לא על-ידי ביצוע חריגות מהכללים הבסיסיים של כתיבת שיר עברי, כגון: ניקוד המילים ופיסוק המשפטים, כדי להצטייר כחדשנים בהשוואה לקודמיהם, אלא על-ידי שכלול השימוש בכללים אלה כדי לקדם את השירה העברית לפסגות חדשות. חובתם של משוררי הדור הנוכחי היא ללא-ספק להמשיך את משוררי השושלת הזאת: ללכת בדרכם ולהמשיך במפעלם.

יוסף אורן

אהוד: מעודי לא התפעלתי משיריה של יונה וולך. צריך לצלוח בהם הרבה שורות משעממות וחסרות ערך כדי למצוא שיר בעל ערך. יש אצלה הרבה פטפוט ואמירות סתם – שורות יומרניות, כמו בשיר שהבאת כאן, שאגב, נקרא הרבה יותר טוב ללא סימני הפיסוק שהוספת לו, ועדיין נותר סתום. במקור אולי זו היתה השפעה צורנית של שירי אסתר ראב, אף כי דומני כי יונה וולך מעולם לא הזכירה אותה.

* * *

יצחק גנוז

נֹכַח הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ

לאימי יהודית בת חיה ואליהו ברעם הבנאי (א-טשעסלער) שהקים בתי עץ בעיירות בילארוס.

השיר מציג את דמותה של אמי ע"ה בהגיעה לחופי הארץ על סיפונה של האונייה "טטי", לאחר שעברה את מדורי הגלות ומסע הנדודים ב'אקסודוס'.

הֲיֵשׁ עוֹד מִי הַזּוֹכֵר אֶת אִמִּי

אוֹ שֶׁאֵין כְּבָר מִי שֶׁזּוֹכֵר אוֹתָהּ,

וְיַגִּיד אֶת דְּבָרוֹ עַל רְגָעִים שֶׁקָּפְאוּ בַּזְּמַן

כִּי הֵם הָיוּ וְאֵינָם.

עַל חוֹלוֹת תֵּל אָבִיב עָלְתָה מֵהַיָּם

עֲיֵפַת נְדוֹד, גֵּאָה, נוּגָה וְנִרְדֶּפֶת.

אוֹר יְקָרוֹת, הֶמְיַת גַּלִּים,

שֶׁמֶֹש גְּדוֹלָה, רְחוּמָה מְלַטֶּפֶת.

פַאטְשֵׁיְילֵה הוּא סוּדָר עוֹטֵף כְּתֵפַיִם

אֶת בְּרַק מַבָּטָהּ בְּעֵינַיִם זוֹלְגוֹת,

לָהּ אַמְתַּחַת קְטַנָּה כְּמוֹ שַׂק אֲפֹרָה

וְכֻלָּהּ זְרוֹעוֹת מוּשָׁטוֹת.

וּמֵעֵבֶר לִזְהַב הַחוֹלוֹת בֶּן-יְהוּדָה הָרְחוֹב

חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, לֶחֶם, בְּגָדִים, נַעֲלַיִם.

עָצְרָה נְשִׁימָה. סָפְקָה כַּפֶּיהָ:

"הֲרֵי זֶה עוֹד קַיָּם עֲדַיִן!"

רְאוּ יְלָדִים אוֹתִיּוֹת מֵהַחֻמָּשׁ

לְאוֹר יוֹם עַל קִירוֹת וָשֶׁלֶט,

תֵּדְעוּ יַקִּירַי לְהַעֲרִיךְ אֶת כָּל זֶה

כִּי כָּאן מְקוֹמֵנוּ בַּחֶלֶד.

צִנַּת יָם עֲנֻגָּה בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ

כַּנְפוֹת הַפַטְשֵׁיְילֵה בָּרוּחַ,

"הֵבֵאתִי עִמִּי גַּם דּוֹרוֹת אֲבוֹתַי

עַל נַחֲלַת אַדְמָתֵנוּ לָנוּחַ".

הֵנִיפָה יָדָהּ בְּכִסּוּף וּרְעָדָה

אֶל קְבוּצַת נַעֲרֵי גַחַ"ל, מִ"טֶּטֶי" הַסְּפִינָה

שֶׁהִפְלִיגָה עִמָּהּ.

וַתְּלַמְלֵם, וַתִּלְחַשׁ בִּכְמִיהַת כְּאֵב בִּרְכָתָהּ.

וְהֵמָֹה עַל מַשָֹּאִית מְטַפְּסִים שֶׁהֵגִיחָה לַחוֹף.

עַל מֶרְכָּבָהּ שָׁלֹש אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת

כְּקִדּוּשׁ לְבָנָה: צָבָא.

וַתֵּבְךְּ. פָּנֶיהָ כַּסִּיד, דֶּמַע דָּם בַּלְּחָיַיִם,

בָּרוּךְ הַשֵּׁם, יְלָדַי, לְחַיִּים! לְחַיִּים!

וַיִּפֹּל רְכוּשָׁהּ, בְּדַל אַמְתַּחְתָּהּ, עַל הַחוֹל וְהַמַּיִם.

שְׁבוּתֵנוּ מִמֶּרְחָק עוֹלוֹת הֵנָּה לַחוֹף

חִיל רְעָדָה יֹאחֲזוּ בָּהּ.

כַּרְבּוֹלוֹת גַּלִּים מִתְמַסְמְסוֹת בַּחוֹל

שְׁמֵי תְּכֵלֶת מֵעַל עוֹטִים אוֹרָה.

עֵינֶיהָ בָּם תְּלוּיוֹת פָּנֶיהָ עֲיֵפוֹת

בִּקְצוֹת מִטְפַּחַת רֹאֹשָהּ אוֹתָן מְיַבֶּשֶׁת.

כַּף רַגְלָהּ יְחֵפָה, וְיָפִים הַמַּרְאוֹת

הַנִּגְלִים בְּעַרְפִלֵּי טֹהַר עַל זֹאת הַיַּבֶֹּשֶת.

שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה בִּכְאֵב מְהוּלָה

דְּמָעוֹת מְפַכּוֹת עַפְעַפַּיִם,

"כָּאן הַבַּיִת" – לָחֲשָׁה. כַּף חוֹל נָטְלָה,

נָס יָגוֹן וַאֲנָחָה בְּשׁוּבָהּ לִירוּשָׁלַיִם.

יצחק גנוז

* * *

שמאי גולן

דיוקנו של הסופר כאנטי –

על המאבק כאופן קיומו של האמן

דברים עם פתיחת יריד הספרים הבינלאומי ה-14 בירושלים

מעיזבונו הספרותי של שמאי במלאת שנתיים ומחצה להליכתו מאיתנו

האמן עם עצמו

ההרהורים שלהלן  על אופן קיומו הייחודי של האמן היוצר בכלל והסופר בפרט חילחלו בי מזה זמן רב  ונתעצמו  מכוח תפקידי לדאוג לרווחתם ותנאי יצירתם של הסופרים. כך התגבשה בי ההכרה כי  קיומו של האמן בעולמנו מותנה בהמשכו של המאבק אותו הוא מנהל, וניתן לומר על דרך הפרפרזה: אני נאבק משמע אני קיים. המאבק מתמשך והולך בשלושה מישורים: האמן נגד עצמו, האמן נגד בני-משפחתו והקרובים לו, והאמן נגד המימסד והחברה.

היצירתיות היא קודם כל חיפוש מתמיד, מפני שלעיתים היוצר בעצמו אינו יודע בדיוק את אשר הוא מחפש. תוך כדי חיפושים אלה צולל האמן לתוך זוהמה וייסורים, ורק הודות לדמיונו, שהוא עולם הנצח, הוא יוצא נקי. תהליך החיפוש קשה ומתסכל ומביא על האמן ייסורים ואומללות, ובמקרים קיצוניים אף כדי איבוד עצמו לדעת. על כן לא צריכה להפליא אותנו העובדה, שלא אחת מנסה האמן להימלט מיצירתו, לחדול מיצירה, אך דחף פנימי בלתי נשלט מכריח אותו לשוב ולהתמסר ליצירה. שניהם כאחת, הן השמחה שביצירה והן הסבל, הם התענוגות הגדולים ביותר.

 אין יצירה בלא השראה, ובהגיע ההשראה חייב האמן ללכוד אותה. ההשראה באה בהברקות, בניצוצות, רק לעיתים רחוקות היא באה כשלמות. לכן ניתן להבחין בין טיבה של יצירה אחת לחברתה אצל אותו אמן. יצירה היא התפרצות של יש מאין, וההשראה לעיתים מכאיבה מאד.  עד לאותה התפרצות עוברים על האמן ימים ולילות ללא מנוחה, ואולם, כפי שנאמר, "כשזה מגיע הרי זה כמעט הדבר עצמו כשלעצמו."

ואז. כשהאמן הסופר מעלה את יצירתו על הכתב, הוא חש את עצמו כמו מלאך שיצא לחופשי מכלובו לעבר שמיים חדשים, או לשתיין שזכה במרתף יינות כמתנה. ואוי לו לאדם, ואפילו הוא קרוב ומודע, שיעז להפריע לו בשעת יצירתו. הוא ימצא את עצמו במלחמה לחיים ולמוות, בלא שאותו מבקר בלתי-קרוא יבין מדוע האמן "מתנפל" עליו, כי כאשר שורה ההשראה, האמן מוכרח לתופסה בטרם תיעלם. " השראה בת חצי דקה שווה מיליון שנה של בורות."

האמן ובני משפחתו

בני משפחתו וקרוביו של האמן סבורים לא פעם  שאמנות אינה עבודה "הגונה" לאדם המכבד את עצמו. לעיתים הם מוסיפים ואומרים, שזאת בכלל איננה עבודה, כי אם הונאה שהרי אין הכנסה בצידה. בעיני בני משפחתם, האמנים הם לעתים אפילו בגדר חסרי תבונה המבזבזים את ימיהם לריק ב"להשיג שום דבר בעד שומדבר." אחרים אפילו מטיפים לאמן, שאין הוא רשאי להקים משפחה, מפני שחייו חסרי בטחון כלכלי. הם מודעים לעובדה, שהאמן חייב להקדיש את כל חייו לאמנות, גם אם ההצלחה האמנותית, ובוודאי לא הכלכלית, איננה מובטחת. המסקנה לדעת רבים היא כי  עליו לבחור בין הקמת משפחה לבין חיים כאמן.

פעמים רבות, בני משפחה רואים באמנות מותרות. הם מוכנים לסלוח לאמן, ויהא צייר או סופר, רק אם הוא "עשיר", כלומר – אם יש לו די כסף לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו. רק במקרה זה מותר לו לעסוק באמנות כאוות נפשו, וגם זה בלבד שיהיה נשוי, יוליד ילדים, וינהל חיי חברה מהוגנים. אין זה משנה להם אם העושר הושג במחיר ויתור על היצירה. אולי אני מגזים אבל הערכתם של בני משפחה רבים ליצירה, ושל אדם ממוצע, ניתנת לתמצות בדיאלוג אירוני קצר עם צייר:

האמן מצביע על הציור הגאוני שלו, בו מתוארת אישה ערומה היוצאת מן האמבטיה, ואומר לידידתו: "זאת יצירה אמיתית."

הידידה: "זאת פרוצה שמנה לבושה בעורה. הציור הזה הוא פשע."

האמן: "זאת יצירה גאונית. מגולמות בה סגולותיה של האישה, נוסף על הסגולה העצמית. היא כל אישה שהיתה קיימת אי-פעם."

הידידה: "זוהי גלולת גבריות למיליונרים."

האמן והחברה

בניגוד לדעה המקובלת, אמנים וגאונים-יוצרים אינם צומחים בדרך כלל בתנאי עוני ואף לא בכל סוג של מישטר. רק מישטר חופשי ודמוקרטי, ובנוסף גם משקיע כסף רב באמנות, בהכשרת אמנים, בבתי-ספר לאמנות, ברכישת יצירות אמנותיות ובסיבסודם של היוצר והיצירה, כולל זו הספרותית, הוא זה שמצמיח אמנים-גאונים. רק כך נוצרת אווירה המעודדת אמנות מקורית.

אמנם, לעיתים, יש ומפציעים אמנים גדולים וייחודיים בתנאי מחתרת, דיכוי ועוני או להיפך,  עולים על רקע חופשי אמנים גרועים, גרפומנים ושרלטנים. אך אפשר לראות כי אמנים-גאונים, כאלה שגם הביעו מחאה כנגד תופעות קלוקלות בחברה ונרדפו על-ידיה או אמנים שמתו בחוסר-כל, זוכים לרוב לבסוף  להכרה בגאונותם. נכון, לעיתים רק אחרי מותם. אבל עוני ומחסור מקשים על היוצר והיצירה וממעיטים אותה בדרך כלל. הכורח ליצור ועובדות אלו יש בהם כדי לעודד יוצרים להמשיך וליצור גם אם הממשלה לא תשקיע (או "תבזבז", לפי לשון-הרע) מיליונים על עידוד האמנות, ובלבד שתאפשר יצירה חופשית. אבל שלא תהיינה טעויות, גם שום דבר לא יצמח במלאות כפי יכולתו האמיתית, או אך מעט יצמח.

האומה הנאורה היא זו המאפשרת חופש ליצירה מכאן ומוציאה כסף על אמנות, מכאן. יש אומרים, שהאנשים הנאורים ביותר בעולם הם העשירים, שהרי אם לא יהיו מיליונרים התומכים באמנות בעולם תיפסק האמנות המקורית. הבעייה מתחילה כאשר המישטר ו/או המיליונר מנסים לשעבד ולנצל את האמן למען עצמם.

נכון, קיימים אמנים מזוייפים, המנצלים את היחס החיובי לאמן מצד החברה. הם מוצאים באמנות המזוייפת דרך להונות את הבריות והשלטונות ולהינות בעולמם. במקום להשקיע בחיפושי דרך ובהתמסרות מוחלטת לאמנות, הם מתמסרים לטיפוח יחסי ציבור. הם אינם מתאמצים ליצור יצירת אמת, כי המאמצים עולים בייסורים. הם מגלים כי קל יותר להונות, לרמות, להתרברב, לזייף ולנצל את הידידים. יתר על כן, הם בעצמם יודעים זאת, ובכל זאת הם ממשיכים בהעמדת הפנים, ואף נהנים ממנה, אם כי האמן האמיתי בז להם. אך גם קיומם הוא חלק ממציאות החיים ולא פעם רקע ליצירה של אמת.

ואשר ליחסי היוצר עם החוק. אכן, החברה איננה צריכה לנהוג כלפי האמן כאילו הוא מעל לחוק, אולם סטייה קלה של האמן מן הנורמה החברתית המקובלת אינה צריכה לגרור אחריה ענישה על ידי החוק. צריך להבין ולהתחשב באמן ובדרך יצירתו. זמנו של האמן, שלוות נפשו וכושר יצירתו, עשויים להיות בעלי ערך לאומי, כי היצירה האמנותית המוגמרת היא ערך חיובי, כי היא המעניקה  למדינה תרבות וביטוי שהאזרחים כמהים לו  ולא פעם אף מוניטין ואפילו ממון.

בעייה קשה אחרת היא היחס שבין היוצר לחברה שבה הוא חי ומעצם מהותו היצירתית בוחן אותה ומעלה שאלות. לכאורה, לעיתים מגיע לו לאמן – אם נאמר בקצת הגזמה – שישימו אותו בבית-סוהר, ואולי אפילו ש"ישרפו אותו חיים," כפי שעשו לחלוצים ולממציאים הגדולים בזמנם, מפני שהוא מפריע לבני-אדם ולחברה במחאה שלו, בביקורת הטבועה בעצם יצירתו. שהרי במרבית היצירות, ובוודאי הספרותיות,  ניתן מבע ביקורתי ומקורי על ערכי החברה שאמן חי בה ונאבק בה. ניתן גם לדמות את האמן ביצירתו ובהתנהגותו יוצאת הדופן, ליתוש קטן העוקץ ציבור גדול באחוריו ומדרבנו לפעול, פן יתנוון הציבור מעודף שביעות רצון או מהשלמה עם המצב ויגווע מבחינה ערכית וחברתית.

 הסופר והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, בספרו "ספרות מהי", אף הקצין  כאשר כתב על פן זה של האמן. לפיו, האמן מציג לנגד עיני החברה את פרצופה-שלה "המכוער" וקורא לה להודות בקיומו של פרצוף זה ואף לתקנו על-ידי הוקעת הבורות וחוסר המודעות. בכך טורד האמן את מצפונה של החברה, מערער את שיווי משקלה, שולל את מצבה המיידי, מעמיד את החברה בביקורת עצמית וגורם למהפכנות-תמידית. ואף על פי כן חייבים השלטון והחברה לתמוך באמן ובמחאה שלו, כי בלעדיהם תשקע החברה במעין קיפאון ותתנוון, ודווקא מצב קיצוני מעין זה עלול לדעת סארטר להביא למהפכה הכרוכה בשפיכות דמים.

אף היחסים בין האמן למו"ל, לסוחר האמנות ולאספן, המתווכים בינו לקוראיו, הם אמביוולנטיים. מצד אחד האמן זקוק להם, כי הם המוציאים את יצירתו לאור והם המודיעים ברבים על יצירתו החדשה והם אף מפרנסים אותו במקצת – כי הרי התמורה הכספית אין בה כדי סיפוק צרכיו של האמן עד לסיומה של היצירה החדשה. מצד שני, האמן נלחם במתווכים, מחשש שישתעבד למימסד, או למו"ל, או לסוחר אמנות, או למצנאט, ויאבד את היכולת ליצור באופן חופשי. כי רוח החופש, התום והטוהר ההכרחית ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה, ורוח זו אינה מניחה ליוצר  להזדהם.

ונסיים את דברינו בדברים שכתב על כך ש"י עגנון (הובא על ידי בתו אמונה ירון בגיליון החג של "הארץ" ערה"ש תשמ"ד): "המשורר הצעיר, המצפה לסטיפנדיום, משום שהוא סבור שמתוך שיהא חופשי מדאגת פרנסה יהא פנוי לבת-שירתו – אינו אלא טועה. שהרי אם הוא זוכה ומקבל קיצבה ונפטר מדאגת הפרנסה, הוא משעבד את רוחו לנותן הקצבה לו ולקרוביו ולמשרתיו ולמשרתי משרתיו. ומוטב לו למשורר לסבול מחסור ובלבד שיהא בן-חורין. ואפילו אינו יכול לפנות עצמו לשירתו כל כמה שהיה רוצה. אבל המעט שהמשורר עושה מתוך חירות שקול כנגד המרובה שהוא עושה מתוך השיעבוד."

שמאי גולן

שמאי גולן נשא את הדברים בשנת 1989, כיושב ראש אגודת הסופרים מאז שנת  1982, והם מובאים מתוך ספרו, שבו כונסו מאמריו בענייני ספרות וסופרים וכונה בשם: "מסעותיי עם ספרים", בהוצאת 'אסטרולוג', 2005. המאמר התפרסם בשעתו במוסף הספרותי של "מעריב" מיום 10.3.1989.

* * *

אורי איתיאל

במה סדוקה

איש לא ידע כיצד זה קרה. שבילי הקיבוץ התעוררו לתוך השמועה והולכי רכיל בנו חגיגה.

שולה ממחסן הבגדים כבר רבצה באוזנה של סוניה מהמתפרות: "שמעת מי מגיע אלינו?! משפחה מתל-אביב. הוא נגר, היא כלום, והם מביאים את כל המכונות לנגרייה שלנו... נו, מה את אומרת? אומרים שהוא זקן תרח ויש לו בת צעירה, רווקה, משהו... נו, מה את אומרת... זה מן העיר אל הכפר... אולי זה בעיות עם מס הכנסה..."

ועוד טרם שפנה היום, כבר נפרקו המכונות בנגרייה ומשפחת סְקוּרְנִיק הוכנסה לדירת הורים בשכונת "אשכול". בליץ, הממונה על הקליטה, נקש קלות בדלת דירת סקורניק, אלא שבתוך מהומת "הסידורים", הנקישה היתה כלא היתה. בליץ הסיט מעט את הדלת ובחיץ הפתוח שאל: "אפשר?" ו... נכנס.

סקורניק ואשתו עמדו נושפים בצידי הכורסאות והארונות, תשושים מן המאמץ לרהט ארבעים ושמונה מטר רבוע ברכושם הכבד ורב מדירתם בתל-אביב. בליץ לא המתין ופסח על הנימוסים, הזיז לכאן ולשם, והכול בדרך-ארץ כלפי הסקורניקים ושלא יכפה עליהם טעמו.

היה סקורניק שואב הנאה ממרצו של בליץ הצעיר כמו גם משרירי זרועותיו, שהיו עולים ויורדים כתפוחים. איש של עבודה, הרהר לעצמו. אשתו של סקורניק היתה מדדה בחדר דאוגה ונתנה מבטה בארון המגירות הגדול. עיניה היגעות משוטטות בקומתו העליונה ועד רגליו המעוקלות עד שמצאה את המגירה הנכונה. הוציאה בחטף קסקט אפור ובאחת הניחה על ראשו הקירח של סקורניק, כמו כדי לכסות ערוותו. בליץ השפיל מבטו כדי למנוע עצמו מבוכה בגילוי קרחתו. ובכלל, ביקש להניח עיניו במקום אחר ובלבד לא עליה, אשתו של סקורניק, שהיתה עוברת על מידותיה ושדיה עצומים וגדולים מנשוא, הר גריזים והר עיבל...

סקורניק ניגש אל הארון המזוגג ושלף בקבוק, עיניו מתרוצצות במשובה ומכריז: "שבע, שבע, שבע..." ולא נחה דעתו עד שהיו שותים לחיים, פעם, פעמיים ושלוש.

סקורניק היה בדרכו אל הנגרייה. אף שהיה בוקר הסתכסכו מחשבותיו, למי זכות קדימה בכניסה לשיכון החדש. האם ללייקה הוותיקה שהתאלמנה או למשפחת זולר הצעירה עם ששת ילדיה. סקורניק לא מבין את הקיבוץ.

כבר אחר ברכות השחר, וסקורניק משך את גופו הכבד בשבילי האספלט הסדוקים ומקדים שלום לאימהות הצעירות השבות מבית התינוקות. שמש זהובה-כתומה הציפה את הגגות האדומים והירוק שביניהם, ואנשים בכחול יצאו לשדות וירדו לסדנאות. בוקר חדש.

סקורניק מהלך ומהרהר ב"פרלמנט" של הזקנים מאמש, ותוהה בעניין נקודות הוותק שזיכו את לייקה בשיכון על פני הזולרים המערמים ילדיהם במיטות קומות. פליאה היא בעיניו על הבריות, שאינם מגלים מידה של חסד ומחזיקים בקרנות הניקוד משל היו מזבח.

דרך האשלים התעקלה ליד מכון החליבה. הרפתנים השילו את סינורי הגומי ובטיפוף מגפיהם המבוצבצים צעדו לחדר האוכל. סקורניק הרים יד מגושמה של בוקר טוב וכאילו היה שרביט המנצח נתון בין ידיו המשורגות, נענו כל הרפתנים בהינף יד. טיפות הטל שכמו נאחזו בקצות מחטי האשלים, נפלו בניפוץ בלתי נשמע בדרך הכורכר וכמה טיפות סוררות זלפו על פניו הבצקות של סקורניק. וכשסקורניק מהלך בין הטיפות והצבעים ורואה את כל טוב הארץ, היה ספק נאנח ופטר בקול: "אה מֶשִיגֶיענֶער וֶועלְט..."

סקורניק הרים את ידית החשמל ותוף משור הסרט החל משמיע גניחות סיבוב איטיות והיה צובר אט-אט תאוצה ורעש. עד שהיה הסרט חורק ושורק בצליל הנכון והמיוחד, הכין עצמו סקורניק לנסר ערימת עצים ענקית, שמהם יבואו המשקופים לשיכון החדש. בזווית עינו הבחין בסובבים, שעטו על ראשם אוזניות וחייך אליהם בביטול של זקן ורגיל.

הקרשים המלבניים נתפסו בידיו של סקורניק והוכנסו אל מתחת למשור המשונן אחד לאחד. שבבי העץ קלופים-גלופים ניתזו לצדדים. עוד מעט וענן אבק הנתזים נכנס בכל חריץ ונקב, אלא שכל אלו לא הרתיעו את סקורניק ולא האטו את הקצב. "צריך לגמור זה..." היה אומר.

הנגרייה הייתה אהבתו הגדולה של גדי מהתיכון ובשעה פנויה ושאינה פנויה היה רץ לנגריה. צלילי הקרשים המנוסרים, הכרסומות וחורצי השוליים היו לו מנגינה. סקורניק הטיל קסמו על גדי שהיה עומד ומשתאה במיומנותו. גדי נותן מבטו בסקורניק הפנסיונר, שעל אף שאינו חייב, עבד ככל החברים אם לא למעלה מהם... איש נמוך וכבד, רגליו הקצרות ניצבו מתחת לבטנו הגדולה-השמוטה, ועל הכתפיים הרחבות עלה כפורח ראש קרח חבוש קסקט של פעם. היו פניו של סקורניק צהובים וקמוטים וכמו לש הבורא את בצקו וטרם סיים... ובעוד המשור מנסר ראה גדי את ידיו של סקורניק, משל היו זוג קורנסים, וכיאה לנגר ותיק ומנוסה, חסרו לו שתי אצבעות בכף ידו. כפות ידיו הלופתות את המלבנים והמרובעים המנוסרים, היו כמקשה אחת וצריך היה למבט שני כדי להבחין באצבעותיו, שנחרצו בכף.

יום-טוב הסיט את דלת ההזזה של הנגרייה, וחריקות מסילותיה הסבו מבטו של סקורניק מן המנוסרים. עיניו צופות בתוכחה אחר יום-טוב המאחר לעבודה כמעט בוקר בבקרו. משנבלע יום-טוב בנגרייה הגדולה, הוריד סקורניק את ידו בתנועת ביטול וראשו הצהוב נד לימין ולשמאל בקצב עוגמת הנפש.

לא מבין את הקיבוץ.

סקורניק שלח כף יד מסמנת "בוא-התקרב," וגדי קרב נפעם וכמעט שנגע בשולחן המכונה. "גאדי", פתח סקורניק דיבור, "אתה רויצה ללמוד עבודה של משור?! אני אלמד לך ואתה היה מַיְיסְטֶר, טוב? אבל צריך זה לבוא עובד בזמן, לא כמו יום-טוב, וצריך זה לא ללכת מדבר עם אנשים כל הזמן. אה-קיצר, צריך עובד במכונה ולא אוכל ולא קפה בשעה עשר, כשהוא בא בשעה תשע... ככה יום-טוב. גאדי, אני להיות שלושים שנים בנגריה בוולובלסקי, בסלמה, אני הייתי זורק יום-טוב..."

גדי בלע מילותיו של סקורניק כאילו יצאו מפי כהן גדול, מחבר משפטיו השבורים עם הרכילויות המתהלכות על יום-טוב, שאף ונושא תפקידים הרבה ולשונו מעגלת פינות, אין בו אות ומופת ומסיים עבודתו כשבגדיו נקיים... ולא זו אף זו, אלא ששמע עתה ממש מפי הגבורה, מי הוא זה ואיזה הוא – יום-טוב.

הנגרים היו בדרכם "לזרוק כלים", החזיקו בידם מגש עמוס ושיירים של ארוחת הצהריים. ליד מכונת ההדחה היו מקובצים כמניין נוספים והכול חיכו בלא חדווה להגיע למשנע הסובב, למיין ולהטיל את הנותר לאשפתות.

צמוד לתבניות החגות, היה סקורניק מהרהר באשת-חיל שלו עורכת מטעמים מן העודף ובוודאי שלא היתה מתירה שהיתרה תוקא כבלילים מן הכלים. מפץ זרמי המים הגועשים בקרונות ודפיקות כלי האוכל בריקון התוכן, חברו לרעש מצלצל ואיש שומע זולתו רק בהרמת קול. דווקא כאן ועכשיו היה חיליק, מוועדת חג הארבעים, מוצא לו פנאי לשוחח עם סקורניק על החג. כפי ששיננו לחיליק בקורס ברופין, פתח בשבחו של אדם ומלטפו במברשת שפלומתה רכה-רכה, קודם שיגיש תביעתו.

אלא שסקורניק מאנשי מעשה ודוחק בו – "תכלס..."

שטח חיליק בקשתו ותיבל בחלקלקות לשון כדי לשׂבר אזנו של סקורניק. חיליק מסביר, שוועדת הארבעים רוצה להקים במה גדולה לכבוד האירוע, שבו ישתתפו קרובים ורחוקים, עם רב. יבואו בכירי מנהיגי התנועה וישאו דברים וגם העין תשבע מן המחוללים והריקודים ובכלל – קצת לטפוח כתף לעצמנו, מה יש?!

כל אותו זמן סקורניק הניח מבטו בחיליק ואף לאחר שחיליק סיים, עוד הניח מבטו, ורק אז אמר: "נו?"

ושוב חיליק מסביר באותו עניין אלא שאילץ עצמו לקרוא בשם המפורש – הנגרים יבנו את הבמה.

נידנד סקורניק את ראשו, התרצה והסכים.

עם שקרב החג, האיצו חיליק וחבריו בסקורניק להקים הבמה, שכן יש צורך בחזרות וכיוצא באלו. נתפנו הנגרים לעבודה ולא חסכו טרחה ומאמץ והבמה הושלמה. עוד לפני דמדומים הגיעו חברי ועדת הארבעים לחנוך את יצירת הנגרים. היו צועדים על הבמה אנה ואנה והקרשים נאנקו וחרקו, ואף שעמודיו ובריחיו היו מעשה חושב, היה המסד רעוע וסדוק כדי ייאוש. עמדו החבר'ה מול חיליק ותבעו עלבונם, אלא שהתעשת מהר מן הצפוי והבטיח כי ידבר עם סקורניק להסיר התקלה.

לא הועילו טענותיו של חיליק על הקרשים החורקים והסדוקים. סקורניק ניצב איתן אף נוכח תחינותיו של חיליק. משלא יושרו ההדורים ונותרו הקרשים עקומים וסדוקים וחורקים, הלך חיליק, בצר לו, אל יוסקה מרכז המשק כדי לחלצו מן הצרה שהתרגשה עליו. יוסקה הקשיב בעגמומיות וידע כי פתיל רועם לפתחו.

בין מנחה למעריב פגש יוסקה את סקורניק ברחבת בית המדרש ונכנס עימו בשיחה. תחילה על הא ודא מהבלי העולם ואט-אט הגיעו לבמת הארבעים. דברים של ראשית לא דמו למילים של אחרית. אף שיוסקה הוקיר והעריך עבודתו המסורה של סקורניק, ואף שסקורניק ידע כי יוסקה הוא "המנהל", תפחו המילים כבצק הגולש. דומה היה כאילו אש זרה על הבמה.

משנסתתמו כל הטענות, סגר יוסקה על סקורניק כי יחליף את כל ה"פלטות" של הבמה לחדשות, וכך הוא קובע.

סקורניק, שהיה בדרך כלל בעל דרך אמצעית, כאב וזעם. שפתיו הזקנות רטטו והתריס ביוסקה: "פלטות ישנות מספיק בשביל הצרמוניֶה. אני... פלטות חדשות?! א-פַיְיג!"

"א-פַיְיג" של סקורניק טילטל את הקיבוץ. בחצר היו המצדדים והשוללים מתנצחים בגלי עד גבה-גלי. בליץ מיהר ופגש ביוסקה וחיליק בניסיון לכבות את השריפה. בתוך זמן קצר היה בליץ בדרכו ל"אשכול", לביתם של הסקורניקים.

סקורניק ואשתו היו כבית אבלים. יותר משהיתה עוגמת הנפש ב"פלטות" היקרות, היה מצר סקורניק שמא ניכר היה בכעסו כאשר לא שלט בלשונו. בליץ מדבר על ליבו וחוזר ומדבר, עד שהתפייס עם עצמו. הוא יחליף את ה"פלטות" לחדשות.

לא מבין את הקיבוץ.

טרם פרידתו של בליץ, ניגש סקורניק אל הארון המזוגג..."שבע, שבע, שבע... נו?!"

ואף שבליץ רווה מרורים מבקבוקיו של סקורניק, נענה לו, פעם, פעמיים ושלוש...

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ

* * *

יונתן גורל

כגלגל סופה

להישאר, גם אם הזמן מאיץ בך

ושעות הבוקר

מתחלפות בשעות הערב

ביעף

להישאר, גם אם הרחוב

התרוקן מאדם

הפחד התנחל

כמו חבר

אוי לחבר ואוי לשונאו

להישאר, גם אם סימני הגיל

כמו תוואי מרוצים

מחורץ מסוקס

רגל מועדת

וראש מכה בקיר

גורל אדם

גם לידוענים ולנביאים

לשעה ולאין סוף

הכול משתנה

בראש ובראשונה

החיים המוכרים

* * *

בן בן-ארי

הוֹ בֵּיירוּת

הוֹ בֵּיירוּת

הוֹ נָמֵל הָרוּס

הַכֹּל הֵן כֹּה חֲרוּט

עֵרֶב רַב מָאוּס.

הַאִם יָדָהּ שֶׁל חִזְבַּאלְלָה

הַאִם בִּכְלָל סוּג שֶׁל תְּאוּנָה?

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַכֹּל "מִן אַלְלָה"

תִּבְחָר בֵּיירוּת לְאָן פּוֹנָה.

לְנָאסֶראַלְלָה מִצְבּוֹרֵי עֲנַק שָׁם

גַּם אִם יַכְחִישׁ עַד מָחֳרָתַיִם

שְׁלִיטָה מַמָּשׁ בַּנָּמֵל גַּם

עַד נֶפֶשׁ הִגִּיעוּ שָׁם הַמַּיִם.

שְׁלִיחָהּ הָאָרוּר שֶׁל טֶהֶרָן

מַרְבִּית הָעָם מוֹתוֹ חָפֵץ

סְאַת בֵּיירוּת מַלְאָה מִזְּמַן

גּוֹרָלָהּ שֶׁל לְבָנוֹן חוֹרֵץ.

בִּשְׁמָהּ שֶׁל לְבָנוֹן אֶשָּׂא תְּפִלָּה

כִּי יְּרוּצָץ רֹאשׁ הַמִּתְחַזֶּה לְאֵל

כָּךְ אֶבֶן עֲנָקִית מִלִבָּן נָגֹלָּה

שֶׁל לְבָנוֹן, שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

בן בן-ארי

ניו יורק

* * *

איליה בר-זאב

רַצֵּי הגלים

מִפְרָשׂ מַלְבִּין בְּקַו הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ מֵעִיד עַל מִי

שֶׁהוֹלֵךְ וְקָרֵב אוֹ עַל מִי שֶׁמִּתְרַחֵק.

יֵשׁ לְהַמְתִּין –

לְהַחְלִיט אִם הַלָּבָן לָבָן וְלֹא רִצּוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ בֵּין

רַצֵּי הַגַּלִּים.

לִבְדֹק אִם הַמָּשׁוֹט מָשׁוֹט וּתְנוּעָתוֹ אֶל הַחוֹף הָכָּחוּל

וְלֹא אֶל מְעַרְבּוֹלוֹת

נִפְתָּלוֹת.

לְהִשָּׁטֵף עֵרוֹם מִסַּעֲרַת הַיָּם.

הָכִינִי צִפָּרְנַיִךְ,

בִּרְצוּעַת הַחוֹף לְחָשִׁים וּקְרִיאוֹת צִפֳרֵי הַטֶּרֶף –

הָסִירִי מַחְסוֹמֵי שְׂפָתַיִם,

הָסִיטִי שְׂעָרֵךְ לִקְרַאת הָעֶרֶב...

חַכְלִילַת עֵינַיֵם... מִי אַתְּ?

* * *

אורית דשא

שוב ריח הדשא

שוב ריח הדשא הקצור

ורעש מנוע ה"מכסחת"

חודרים מבעד לאפור ולפיח,

לתיעוש ולתחבורה,

ולסימני הזמן

שסביב.

זה מכבר חלף האביב,

אך יש רעננות בניחוח הירוק,

עם רמז רחוק

לאור המתוק,

לאדמה, לצמיחה,

לפריחה,

לילדות

(של שמנת ותות),

לחיות מרנינה,

של עדנה

ושל נחת,

של אהבה

ושל יחד...

אורית

אב, תש"ן

* * *

תקוה וינשטוק

על "באתי, ראיתי חוויתי" מאת משה גרנות

בהוצאת מעיין, 2020

"באתי ראיתי חוויתי", ספרו החדש של ד"ר משה גרנות, הוא כעדות מחברו: "זיכרונותיו של בן-טובים." גיבורו בנצי קסיס הוא אכן "בן טובים": אביו מישנה למנכ"ל משרד ממשלתי, אימו פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטה, והם גם טובים לבנם בצורה לא רגילה. אבל בנצי אנרכיסט מלידה, לא מאמין בהורים מאז גיל חמש, כשהזהירו אותו שנגיעה במכשיר חשמלי ברגליים יחפות היא סכנה נוראה. הוא נגע יחף במקרר – וכלום לא קרה.

האוייב השני של בנצי הינו בית הספר, הזרוע של הממסד. הוא וחברו פיני, ממשפחת פשע, אינם טורחים לבקר בבית הספר. להוציא שיעורי הספרות המרתקים את בנצי וגורמים לו לבקר קבע בספרייה. הוא בולע בשקיקה את דוסטויבסקי, את "מלחמה ושלום" של טולסטוי ובעיקר את האיליאס והאודיסיאה. אודיסאוס הנע ונד הוא גיבור חלומותיו.

בבחינות בבית הספר שני המרדנים דווקא מצליחים: תחילה היו מוציאים מפח האשפה את טיוטות המבחנים ואחר השתפרו והתקינו מפתחות מזויפים לארון שבו המבחנים. הם נחשדים, נחקרים במשטרה, יוצאים בשלום, מרמים, עוסקים גם בפריצות ובגניבות. בגיל 17 אומרים די ללימודים! – נוסעים לנגב, מזייפים את הגיל, עובדים בחקלאות. מרוויחים כסף. מוחזרים הביתה לא לפני בילוי באילת. בנצי עובד במוסך, ממשיך בתיחמוניו אך משתלב בקלות במקצוע הוא. מתגייס לצבא, לחיל חימוש, מתחמן גם בצבא. הוא ג'ובניק המצליח לסדר לעצמו חיים טובים גם בכלא 6 הצבאי, רוכש ידידים, מתנהל כאילו היה בעל דרגה.

אחרי הצבא בנצי מוכר ציורים שיובאו מסין, לפי משקל. מוכר אותם מבית לבית ומחניון לחניון, מקסים קונים. מגלה כישרון למסחר. מתמנה למנהל הרכב של בז'רנו, בעל ממלכת פרסום, מחויב לעבודה 24 שעות ביממה, אבל איזה תשלום! מוציא את הכסף באילת, עובד חצי שנה במוסך, שוב צובר כסף – ונוסע עם פיני, שכבר הספיק להתחתן להתגרש ולהיזרק מהצבא ("הצבא היה חוסך המון כסף אם היה נמנע מלגייס טיפוסים כמוני וכמו פיני," הוא רושם ביומנו) – והם טסים, כמובן להודו. כך עושים כולם.

הם משתלבים במושבת ההיפים הישראליים בגואה, מבינים שבהודו לעולם אין מה לדאוג וודאי לא להתייאש. אנשים ישנים על המדרכות, חסרי כל – 'ולא חושבים על המחר.' ועישון חשיש, ג'אראס, בפרהסיה – איסור של סכנת נפשות – נחשב לסממן תרבות כללי.

בפרק "בגן עדן וגם בשאול" השניים רוכשים ומוכרים חשיש, נכנסים לעולם ה"באבות". פיני עוזב. בנצי רוכש אופנוע משומש ונוסע עם חבר ישראלי ברחבי הודו עד נפאל, כמעט טובע ברפטינג בנהר שורץ כרישים, יושב על סלע בודד בים מלא נחשים... עולה על האנפורה, נוסע לסיני לפגוש את חברתו היפה רוזמרי – יש לו  הצלחה אצל בחורות, ועם שקיות קטנות של גראס נוסע איתה לאוסטרליה מולדתה, מתגורר בבית הוריה, המוקסמים ממנו.

פיני חוזר, מושך את בנצי לבית חב"ד, פיני מתחרד, בנצי חוזר להודו. שוכר טוסטוס ומרכיב עליו חברים לטיול. הם נעצרים על עבירות תנועה, נקנסים וממשיכים עד ששוטר גברתן מכניס את בנצי בעל הטוסטוס לבית מעצר מחריד, ממנו הוא משתחרר תמורת כופר רב. ממשיך לשוטט, מגיע בטעות למחנה צבאי הודי, בחלקת לשון יוצא ממנו בשלום, נוסע לראג'יסטן, לקוצין, שוב סמים...

אני מבינה את יצר המסעות וההרפתקאות של בנצי. גם אני הייתי הרפתקנית. בשנות החמישים למאה שעברה יצאתי לראשונה לחו"ל, ונסעתי באוטובוסים, מעבורות, ספינות ומטוסים לחצי תריסר ארצות באירופה. הארכתי מסע שנועד לשלושה חודשים – לחמישה. ואם  בתחילה גרתי במלונות טובים, בסוף המסע, בדרום איטליה, כבר לנתי בחדר אמבטיה נטוש בחצר מלון ונסעתי בטרמפים. חשבתי שאני גיבורה גדולה אבל הכול פחות מפסיק לעומת בנצי.

אכן, בנצי מתגלה כמעט כסופרמן, ברמת משכל גבוהה, יודע לכתוב (היומן מעיד) גם לצייר. גם חריף במסחר, מצליח בפרנסות למיניהן, יודע להקסים, נחלץ מכל צרה, עובר חלק עם הסמים מיבשת ליבשת. מה זה? הספר הוא פרי חוויות או יציר הדמיון? אמת או בידיון?

 ב"באתי, ראיתי, חוויתי" יש עלילות מפורטות מקומיות שרק מי שחווה אותן מסוגל לדווח עליהן. לפחות שתי הרפתקאות ידועות לי מניסיון אישי: גם אני שחיתי בים האדום, לצד דולפינה שבדואי חרש אילף אותה וליטפתי את זנב הגור שלה. גם שמעתי ממכר איך איבד את כלבו בתאונת מעלית, כפי שאירע  לבנצי. אז אולי הספר הכתוב בגוף ראשון הוא אכן אוטוביוגרפיה, או צירוף של שתי ביוגרפיות – אבל של מי? אני קוראת ומתקשה מאד ליחס את שפע העלילות לסופר המוכר לי, איש חינוך, בעברו.

אכן  הספר הפך אצלי למין מציצנות, לגבי הכותב. נכון שעיקרו של ספר הוא מה שכתוב בו. אבל אם פעם חקר תולדות הסופר לא נחשב לביקורת ספרותית, כיום ההתעמקות בחיי הכותב לגיטימית – אפילו דרושה להבנת ספרו. חוקרת הספרות זיוה שמיר חשפה במאמרה כי העלילה בספרו של משה גרנות אינה של דור ה-x או ה-Y של ימינו אלא קשורה לשנות השמונים למאה שעברה. באמת אז פגשתי בדולפינה. ומאז ועד היום יכולים אנשים להשתנות.

עוד יותר מאשר בקשר בין הסיפור לסופר הסתקרנתי לגבי סוף הספר, מה יקרה לבנצי הזה, רב ההרפתקאות. יהפוך למיליונר או יעביר את שנותיו בכלא? ייענש? יחיה כציפור דרור? בקושי התאפקתי לא לדפדף בדפים האחרונים של רומן המתח הזה...

בנצי ממשיך במעלליו. נכנס לוויפסנה, עוסק במדיטציה, מגלה שהגורו שם חרמן – איסור מוחלט לגורו, נוסע לסיקים, ליפן, להונג קונג. מעלה את רף הסתכנויותיו. עוסק בסמים אך אינו צורך אותם. נופל וקם. המוטו שלו: לא להתקשר לא לאדם ולא למקום. 

אולי הפרק המדהים ביותר בספר הוא הפרק היותר שליו בו: החוזה שעורך טופי, הודי משכיל החי בכפר דאוחן, למרגלות הרי ההימלייה, אחד המקומות המקסימים בעולם. לפי החוזה הוא ייתן לבנצי כברת קרקע חינם ליד ביתו, גם יסייע לו להקים עליה בית. וכתמורה על בנצי לשוחח עימו על תרבות המערב. ספק אם יש ישראלי שהתנסה בהצעה דומה. הבית מוקם תוך שנתיים, כשבנצי וטופי ופועלים שכירים כורתים עצים לבנייה. בנצי מענק לטופי את כל האוצר הרוחני שרכש מהספרים שקרא בימי בית הספר ובספרים שמצא בגסטהאוזים, מספר על הפילוסופים והסופרים של אירופה, מגלה לטופי גם דברים שלא ידע אודות גנדי הנערץ עליו – למשל, על הוראותיו  להודים לבל ישתתפו במלחמות, גם לא נגד היטלר – וטופי מבטיח לקרוא ולדעת עוד ואז אולי יוכל לענות על כך.

בנצי מתחבר למקומיים, אנשים טובים וגם שודדים, לומד על התורה ההינדית, מתיידד עם פועל מכת "הטמאים" שמאמין כי פעם, בגלגול נשמות – גם טופי המשכיל מאמין בגלגול – אם יתנהג כהלכה אול ישתייך לכת הקשרטיה, ואולי אפילו יהיה לברהמין.

גם הבית הקסום אינו מונע מבנצי להמשיך לנדוד בנפאל, לחזור שוב להודו, לעשות הון ממכירה בעגלות-רוכל, מבקר במקדש החולדות המאוס, מתנסה בבאנג'י מסוכן מעל לתהום, מסתכן בעסקי סמים אבל לא מסתבך. אינו אלים. מצלצל כל ערב שבת לאימו לבל תדאג. יחסו להורים השתנה. מתאהב, מתנתק, אבל יומנו חף מפירוטי משגלים ותיאורים פרברטיים.

ומה הסוף? הסוף הוא "חפש את האישה." בנצי, שדוגל בסיסמה לא להתקשר לאדם או למקום, מתאהב במינה, ישראלית שהסתבכה בחובות. היא חולת אהבה אליו. הם נוסעים לארץ להינשא. ההורים כבר שלחו הזמנות – ובנצי מתחרט. הם חוזרים להודו. עוברים לסינגפור, עובדים כמוכרים על עגלות  בקניונים של לוזון, טייקון ישראלי הקשור למאפיה, בנצי מתכנן להשכיר לתיירים את ביתו בהימלייה ולבנות לידו בית קטן לו ולמינה, משקיע הון בבנייה אבל טופי נחרץ: בית השימוש רק בחוץ! בית בו ידברו על בודהא לא יחולל בבית שימוש! – וכל העסקה עם טופי בטלה.

בנצי ומינה עובדים במכירות בניו-זילנד, לאחר מכן בתאילנד, נישאים בבית חב"ד, חוזרים ללוזון, הטייקון הישראלי בתאילנד, מצליחים מאוד במכירה בעגלותיו. בנצי גם מלמד את תורת המכירות לזבנים הצעירים, אבל בנצי כבר מואס במינה ובאמונותיה התפלות. הוא מספר למינה, שתמיד טענה  שפזילות לצד אינן מזיזות לה, כי בתאוות רגע שכב עם המסג'יסטית שעיסתה אותו – ומינה אש ולהבה, מנסה לקפוץ מהמרפסת.

בנצי נשאר בבית שנעשה לכלא שלו, מאמץ גור כלבים נבון מגזע ג'ק ראסל הקטן, מכנה אותו  "בילו", שיזכיר לו את חלוצי הארץ. בנצי מאמן את הכלב במיטב האמונים, מעניק לו את כל תשומת הלב. הם עוברים לדירה אחרת עם חצר לכלב. מינה מרגישה שבנצי אוהב את הכלב יותר מאשר אותה, תוהה למה בכלל נשאר בנצי בבית. וכשהוא משיב שזה מחשש שתתאבד, כולה אש וגפרית. היא מתגרשת ממנו בגירושים מכוערים, בשנאה נוראה שרק מי שאהבה פעם מאוד את אותו גבר מסוגלת לה. כמנהלת החשבונות היא מחרימה את כל כספיו של בנצי, ממאיסה עליו את חייו. אחרי פרשת סבל ומשפטים ועבודה לא מוצלחת הוא חוזר למולדת נקי מכל נכסיו מלבד הכלב.

המשפחה מקבלת אותו באהבה. הוא גר בבית אחיו. הוא כבר בן ארבעים, עשרים שנה בנדודים, מהן עשר בהודו. חבריו התברגנו, הקימו משפחות, הסתדרו בעבודה. ועליו להתחיל מהתחלה. אבל אין בליבו צער. אמנם אינו יכול לומר "באתי, ראיתי, ניצחתי" כדברי יוליוס קיסר כשחזר מניצחונו המזהיר על ארץ הפריגים, אבל הוא בהחלט יכול לומר: "באתי, ראיתי,  חוויתי..."

ומהו קסם החיים אם לא החוויות? האם גורלם של חבריו הקמים בוקר-בוקר לאותה עבודה ומצפים לחופשה שפר עליהם יותר? הוא היה בחופשה עשרים שנה... ידע אושר, גם רגעי אימה, אבל היה כדאי. הוא אינו מתחרט. ראה עולם ומלואו ומתכונן עתה להגיע לעולם אחר, לא פחות מסעיר: מסע לעולם הספרים והלימודים. הוא מגיע, אמנם במאוחר, למה שנועד לו מילדות. עכשיו אני כבר מייחסת את הספר למחבר, ד"ר משה גרנות.

מכריו בעלי הכלבים מתפעלים מבילו המאומן ובנצי מסייע להם לאלף את כלביהם המופרעים ומחליט שזה יהיה מקצועו: "לוחש לכלבים", קצת מוזר, אך מאוד אנושי...

וכאן, בכי טוב ובאופטימיות, עשוי היה הספר להסתיים, אבל מתרחש אסון נורא. בילו כבר נכנס למעלית, בנצי המחזיק ברצועה כמעט ונכנס – וכהרף עין, עקב תקלה, המעלית יורדת, נתקעת בין הקומות, וכשהמחלצים מגיעים בילו כבר חנוק ומת... בנצי פורץ בבכי  תמרורים, זועק לשמיים ורק בקושי כופה על עצמו ללכת לשיעור שעליו להעביר.,.

המזכרת הממשית האחרונה של בנצי הנווד כבר אינה קיימת, אלא רק בזיכרונות.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

"הפרוטסטנטים"

מיהו הלותר החדש?

ב-1517 החליט האפיפיור, ליאו ה-10 לבנות מחדש את כנסיית סן פטרוס ככנסייה הגדולה והמפוארת בעולם. כדי לממן את הבנייה הוא החליט לשלוח שליחים לכל אירופה כדי למכור אִינְדוּלְגֵנְצְיוֹת (כתבי מחילה המאפשרים להגיע לגן העדן). ואכן, בעזרת הכסף שהרוויח מהמכירות בנה את הכנסייה.

אחד השליחים הגיע לגרמניה ושם הוא נתקל בהתנגדות מצד כומר קתולי גרמני בשם מרטין לותר שיצא נגד השחיתות של הכנסייה שבמכירת האִינְדוּלְגֵנְצְיָה, ואמר: "כאן אני עומד איני יכול אחרת."

לותר פרסם 95 תזות שעיקרן היה שהוא אינו מכיר בתורת "ממלא המקום", כלומר – לא מכיר באפיפיור הטוען שהוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות).

לותר טען שכל אחד יכול להגיע לקשר ישיר עם אלוהים.

בעקבות כך, החליט האפיפיור להטיל עליו חרם. אבל למזלו של לותר חלק מהנסיכים הגרמנים תמכו בו ומחו נגד החרם. לפיכך, הם נקראו "מוחים". (פרוֹטסְטנְטִים).

לותר אף ניסה לשכנע את היהודים בגרמניה לקבל את תורתו. למשל, הוא היה הראשון שתרגם את התנ"ך לגרמנית. כמו כן, הוא אסר על הצבת פסלים ותמונות בכנסיות. אף על פי כן, היהודים סירבו לקבל את דתו וכאשר הוא נוכח בזאת הוא כתב ספר שנקרא "היהודים ושקריהם". בספר זה הוא פיתח תורה אנטישמית קיצונית וטען שיש להרוס את בתי הכנסת ולגרש את היהודים (יש חוקרים שרואים קשר ישיר בין התורה האנטישמית של לותר לבין האידיאולוגיה הנאצית).

ה"פרוטסט" – המחאה, הביאה למלחמות דת עקובות מדם.

בניגוד לתנועה הפרוטסטנטית ההיסטורית, השחיתות המיוחסת לנתניהו היא כאין וכאפס לעומת שחיתות האפיפיור ליאו ה-10 – שאמר עם היבחרו לתפקיד: "אלוהים נתן לנו את האפיפיורות. הבה ניהנה ממנה!"

ובעיקר לתנועה הפרוטסטנטית החדשה בישראל אין מנהיג. אין לותר ישראלי.

מיהם מנהיגי המחאה הפרוטסטנטית האפשריים?

בנימין גנץ רואה עצמו מהקואליציה כחלק מהתנועה הפרוטסטנטית אך חינו סר בעיני "המוחים" המפגינים, חסידיו לשעבר.

משה סמולינסקי-יעלון המפגין למען קואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) גם הוא אינו נתפש עוד כמנהיג, גם על ידי אלו שקיבלו ממנו ג'ובים. גם הם נטשוהו ועזבוהו.

יאיר למפל-לפיד גם הוא נתפס כאדם חסר השכלה, צייצן, שאינו יכול להיות מורה דרך ומנהיג פוליטי. וכמובן גם לא אהוד ברוג-ברק, או איווט אביגדור ליברמן.

הניסיונות להכתיר מנהיגים חדשים לתנועה הפרוטסטנטית החדשה כרון אובז'נסקי-חולדאי, גד אייזנקוט, עופר שלח. גם הם נתפשים פתטיים.

הדבר הגיע לידי כך שאפילו גדעון לואי (לוי), האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי וחיסול מדינת היהודים, "לורד האו האו" הישראלי – קבע שנתניהו הוא המנהיג הטוב ביותר בין כל המנהיגים האפשריים. כל אלו שיחליפו אותו יהיו גרועים ממנו.

"הימין" כותב לואי (לוי) "חייב הרבה למחאת השמאל: היא מכשירה אותו, מלבינה את חטאיו, מחזקת את שליטתו, מעניקה לו לגיטימציה שמעולם לא היתה לו. ככה זה כשתנועת מחאה מתמקדת בגורלו של איש אחד – רק לא ביבי."

(גדעון לוי, "כשרוצים רק לא ביבי", "הארץ" 9.8.29)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9057179

הנה כי כן נתניהו הוא ברירת המחדל. המנהיג הטוב האפשרי. כל "לותר חדש", או "קלווין חדש" יהיו גרועים ממנו. נצטרך כנראה לחכות זמן רב עד שיקום לו מחליף ראוי, וכל זאת מהסיבה הפשוטה, המפתיעה, והמצערת – שרק הוא מממש את המדיניות של מפלגת העבודה ההיסטורית, מדיניות הדוחה כל קיצוניות. לא סיפוח כל השטחים (בגין), ולא מסירתם לכיבוש ערבי-מוסלמי. האם יעמוד לו כוחו מול התנועה הפרוטסטנטית החדשה ויגשים את סיפוח בקעת הירדן ברוח תוכנית אלון ורבין?

ימים יגידו.

"הפרוטסטנט" משה סמולינסקי יעלון בעד חיסול הדמוקרטיה

ח"כ משה סמולינסקי-יעלון (יש עתיד-תל"ם), הגיע להפגנה בירושלים, ואמר במשדר המיוחד ב-ynet ש"הגיע הזמן שעם ישראל יבין שנתניהו לא ניצח בשום בחירות. בנכלוליות, לצערי, הוא הצליח להביא לכניעתם של גנץ ואשכנזי ועלינו להחליף אותו. אני מקווה שהלחץ הציבורי הזה יגרום לזעזועים. בסופו של דבר, צריך להזיז את נתניהו – בין אם זה בבחירות או לא."

https://rotter.net/forum/scoops1/646172.shtml

מה פירוש לא בבחירות? האם "הדמוקרט" סמולינסקי-יעלון מתכנן הפיכה?

פני הפרוטסטנטים החדשים

הנה ראו את מקצת מפני "הפרוטסטנטים החדשים" ואת מטרותיהם:

https://rotter.net/forum/scoops1/647624.shtml

https://mobile.twitter.com/ariel_elharar_/status/1289663537350971392

"הפרוטסטנטית" הבדרנית רבקה מיכאלי

הפרוטסטנטית החדשה, הבדרנית הוותיקה רבקה מיכאלשוויליי-מיכאלי, היתה במיטבה כבדרנית, כאשר בהפגנת "הדגלים השחורים" בגשר קק"ל בתל אביב הצחיקה את כולם כשאמרה: "אנחנו אסירי ציון. במקום שאחד ישב בבית סוהר, אנחנו יושבים במקומו."

https://rotter.net/forum/scoops1/647726.shtml

עאלק אסירת ציון. כאילו שגבולות הארץ סגורים בפניה, היא הרי יכולה תמיד לרדת מהארץ כפי שעשו בניה. דלתות הכלא פתוחות.

עמירה הס צודקת

בכתבה אוהדת התומכת בתעמלן האיסלמו-נאצי-אנטישמי, מוחמד בכרי, ובסרט התעמולה האנטישמי שלו "ג'נין ג'נין", יוצאת כתבת "הארץ" עמירה הס, האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, בביקורת על פרופסור דינה פורת מ"יד ושם". פרופסור פורת הביעה דעתה על סרט התעמולה של בכרי ואמרה: "שהיטלר אמר דברים דומים לדברים שמשמיע אחד ממרואייני הסרט על היהודים."

"מעולם לא ביקשתי מפורת," כותבת הס, "חוות דעת על אמירות של בצלאל סמוטריץ' על שרפת מסגדים וכתובות גזעניות בעברית, על הרג משפחות לא-יהודיות, שלמות, בהפצצות מכוונות של ישראל. מעולם לא ביקשתי מפורת את חוות דעתה על יהודים שתוקפים מוסקים לא-יהודים עד זוב דם. אני יודעת שהבעת עמדה בעניין פגיעה של יהודים בשמים לא-יהודים חורגת מהמנדט שלה."

(עמירה הס, "למען הדיוק", "הארץ", 9.8.20)

https://www.haaretz.co.il/blogs/shabahit/1.9056982

אז מעבר לעובדה שהיטלר זיכה את הערבים מהיותם "שמים" ואפילו העניק לחברו הטוב מוחמד אל-חוסייני דרגת גנרל ס.ס. כדי שישתתף בהשמדת יהודים, הרי לצערי אני נאלץ להודות שזו הפעם היחידה שהס צודקת. אכן זו טעות קשה של דינה פורת, כלומר ל"יד ושם" אין מנדט לחקור את "שואת יהודי ערב" שבוצעה ע"י מוחמד, ואת הגזענות האנטישמית הערבית-מוסלמית שמקורה באותה שואה.

הפחד של היהודים היום לא נעוץ בשואה, אלא ב"שואת יהודי ערב".

לאחר שמוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," הוא חיסל את היישוב היהודי (רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדים, חוץ משתי נשים שלקח לו כשלל מלחמה, והכריז כי כל רכוש היהודים שייך לו ולערביםסורה 59).

עד היום ארץ ערב היא יודנריין, ובכל הפגנה אומרים הערבים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"

הנה ראו את ח"כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי מסית את הקהל שלו בקריאה הזו:

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

כדי לשחזר את חיסול היהודים בערב ע"י מוחמד תובעים החמאס באמנתו (סעיף 7), והמופתי של אש"פ לרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

מכיוון שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שיראה בדברי מוחמד אלו גזענות ולא מופת מוסרי (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו) מן הראוי ש"יד ושם" תנציח גם את שואת יהודי ערב, ותיאבק גם נגד האנטישמיות האיסלמו-נאצית.

לא להרוס – לחלט

החלטת בג"ץ ברוב של שניים, מנחם מאזוז, וג'ורג' קרא, לא להרוס את ביתו של נזמי אבו בכר שהשליך אבן והרג את לוחם צה"ל עמית בן יגאל – בנימוק שאשתו וילדיו אינם מעורבים במעשיו מוטעית.

https://news.walla.co.il/item/3379371

אכן "איש בחטאו יומת" נזמי אבו בכר היה בן מוות* בשעת המעשה, וצריך היה להורגו, אך משלא נעשה כן, ומאחר שנתפס רק לאחריו, יש לשופטו בהתאם לחוק, וכמובן אין האישה והילדים צריכים לעמוד למשפט בגין מעשיו, אבל מן הראוי והמוסרי שרכושו של הנאשם יחולט לטובת פיצוי למשפחת ההרוג ולצה"ל. ובכך אין מנוס מגרימת נזק לאישה ולילדים.

המטרה להרתיע מטרור תושג הרבה יותר טוב אם במקום להרוס בית, שייבנה תוך זמן קצר מחדש – הבית יחולט לטובת מכירתו והתמורה ממנו תינתן לקורבן המעשה ולמדינה. בדיוק בדרך שנעשית בלחימה בסוחרי הסמים. זו הדרך הטובה והמוסרית ביותר להרתעה. לא להרוס, לחלט.

* נזמי אבו בכר לא היה טרוריסט, והוא לא רצח חייל צה"ל, אלא הרג. טרור הוא רק נגד אזרחים.

מזכל בל"ד – היהודים שודדים פולשים

לאחר שקיבל ביקורת על מתן הוקרה למחבלים אמר מזכ"ל בל"ד, מוסטפא טהא: "היהודים הם פולשים שהגיעו לארץ כמו שודדים."

https://rotter.net/forum/scoops1/647147.shtml

מעניין מה תאמר על כך ה"פולשת השודדת" גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון המהגרת הבלתי חוקית מווילנה, והמתנחלת בלתי חוקית במלבס (להגדרת הערבים).

משחקי האוניברסיאדה של הטרור באוניברסיטת חיפה

פרופסור רון תיאודור רובין, נשיא אוניברסיטת חיפה, צודק כשהוא רואה באוניברסיטת חיפה סימנים לשנות השלושים.

בהסכמתו יש בשער הכניסה לאוניברסיטה אנדרטא לזכר הנכסה (אסון הערבים ב-1967) והאוניברסיטה מקיימת תחרות ספורט מטעם בל"ד לנשים וגברים.

 הקבוצות הזוכות נקראות על שמות מחבלים. למשל, קבוצת בנות זוכה להיקרא על שמה של שורוק דוויאת, צעירה ערבייה ששלפה סכין מטבח וניסתה לרצוח את דניאל רוזנפלד בי-ם.

באותו טורניר קבוצת הבנים על שמו של הג'יהאדיסט מרואן ברגותי (מייסד ארגון הטרור של אש"פ "השהידים של הקצה" – "כתאאב שוהאדת אל-אקצה") לקחה את הגביע כשניצחה את הקבוצה על שמו של אחמד מנאסרה, נער פלסטיני שיצא עם בן דודו למסע רצח בפסגת זאב.

קבוצות אחרות נקראו על שמן של לילה חאלד, חוטפת המטוסים ודלאל מוגרבי מחבלת שאחראית להירצחם של עשרות ישראלים.

https://rotter.net/forum/scoops1/647746.shtml

אכן פרופסור רון תיאודור רובין צודק. באוניברסיטת חיפה ניתן בהחלט לראות את סימני שנות השלושים בגרמניה ובארץ.

"בן חסות" נשאר תמיד בן חסות מושפל

לא עזרה לעזמי בשארה מרגל החיזבאללה כל פעילותו לטובת ארגון הטרור השיעי. גם לא כל שנאת ישראל שלו. כיווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי הוא נשאר תמיד "אהל אד'ימה" – בן חסות מושפל של המוסלמים.

עלי, מגיש טלוויזיה מצרי בערוץ תורכי המזוהה עם האחים המוסלמים, מתח ביקורת קשה על עזמי בשארה, בשל ביקורתו על הפיכת איה סופיה ממוזיאון למסגד ואמר כי "עזמי בשארה הוא מרגל ששונא כל דבר אסלאמי:"

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?250_9

של מי הקורבן?

לפני כמה שנים טענה לעומתי סטודנטית ערבייה-מוסלמית שהיא יכולה להוכיח את קיומו של אללה – (אלוהים הערבי-מוסלמי).

"איך?" שאלתי אותה?

"פשוט מאוד," היא הסבירה, "ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו היא השפה הערבית הצחה והנפלאה שלו, ששום בן אדם פשוט לא יכול לכתוב כמותה, אפילו למדתי זאת בתיכון," היא הדגישה, "וזו ההוכחה לקיומו של אללה."

(כידוע הקוראן משקף תמיד את האינטרסים הכלכליים, והאישיותיים הפרטיים של מוחמד, למשל, רק הוא קיבל מאללה את הרשות לקחת מיספר בלתי מוגבל של נשים ולא רק ארבע. לכן המסורת המוסלמית מדגישה שמוחמד היה אנאלפבית. זו אמורה להיות ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו, ולא ע"י מוחמד).

"אהה, מעניין." אמרתי לה, "עשי ניסוי. קחי את סיפור העקידה שנכתב ע"י יהודי פשוט, ואותו סיפור שנכתב למעלה מאלף שנה אחריו, ע"י אללה, (אלוהים הערבי-מוסלמי) עצמו. בדקי את הטקסט, מי כותב משובח יותר? מי כותב בשפה יפה יותר, יהודי פשוט או אלוהים הערבי-מוסלמי-אללה? והאם אפשר מהטקסט הזה להוכיח את קיומו של אללה..."

הנה לפניכם שני הטקסטים:

בראשית כ"ב – א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. 

קוראן סורה 37 "הערוכים": (תרגום רובין)

99 אמר (אברהם), הָלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחֵני. 100 ריבּוני, הענק לי בן אשר יהיה בישָרים. 101 אז בישרנו לו על בן שקול דעת. 102 כאשר גדל דיו למעשים עִמו, אמר, בנִי, ראיתי בשנתי כי עלַי להעלותךָ: קורבן. חֲשוב ורְאֵה מה דעתךָ. אמר, אבא, עשֵׂה כאשר צוּוית.

אם ירצה אלוהים, תמצא כי אני בעזי הרוח. 103 כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר (לרצון אלוהים), והוא השכיבו על פניו, 104 קראנו אליו, אברהם, 105 כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. 100 זהו הניסיון הברור. 107 פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, 108 והותרנו לו זֵכר בדורות הבאים: 109 בִּרְכת שלום על אברהם. 110 כך נגמול למיטיבים. 111 הוא היה בעבדינו המאמינים. 112 ובישרנו לו על יִצְחָק אשר יהיה נביא בישָרים. 113 בירכנו אותו ואת יצחק, ומזרעם יצאו מיטיבים, וגם אנשים אשר גרמו לעצמם עוול ברור.

לא אכנס לניתוח ספרותי של שני הטקסטים, אניח את זה לשיקול הדעת של הקוראים, אבל ברור לחלוטין שאין בטיב השפה של הטקסט שמיוחס אללה להוכיח את קיומו.

הטקסט העברי הוא כמובן מופת של כתיבת סיפור קצר. סיפור מתח מתחילתו ועד סופו, ואילו הטקסט הקוראני, הוא מעורפל ולא ברור. למרות שבקוראן מופיע רק שמו של יצחק. התקשו הפרשנים המוסלמים ליחס את סיפור העקידה ליצחק המייצג את היהודים. לכן, מהמאה ה-11 שינו הפרשנים המוסלמים את ייחוס העקידה ליצחק, (כמקובל עד אז), והעבירו את דמות הנעקד מיצחק (ככתוב) לישמעאל. הפרשנות הזו, שמניעיה הגזעניים ברורים, התאפשרה עקב הערפול וחוסר הדיוק שבניסוח הטקסט בקוראן. (חוה לצרוס יפה, אסלם-יהדות, יהדות-איסלם, עמ' 31).

למרבה הצער כל גבר מוסלמי חוגג את החג בשחיטה עצמית של הקורבן, ולא במסירה לקצב שזה מקצועו.

לראשונה בתל אביב נחוג השנה חג הקורבן ע"י קהילת המסתננים מסודאן  במגרש הספורט של ביה"ס רוגוזין.

תפילה המונית של סודנים:

https://rotter.net/forum/scoops1/646186.shtml

ומי יהיה הקורבן הבא?

ומי רצח יותר יהודים?

צודק לחלוטין משה גרנות המגיב למנחם רהט המגדיר את הרוצחים הערבים האיסלמו-נאצים "שמאל". ("חדשות בן עזר" 1565)

הרוצחים הערבים רצחו (ורוצחים) יהודים בגין היותם יהודים, ולא עקב שייכותם הפוליטית לשמאל או לימין (מושגים שבכלל אינם מתאימים למציאות ימינו).

רהט (לא מצאתי את שמו המקורי כי הוא השמיט אותו מהערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו) כותב: "רצח ד"ר דה האן, אלטלנה ועוד, שבהם הוכיח השמאל אלימות בלתי נתפסת." ("חדשות בן עזר" 1564)

על רצח דה האן הוא צודק. (ובוודאי גם מצדיק אותו). לגבי ניסיון הפוטש של אלטלנה בהם מאשים רהט את השמאל, הוא שכח כמובן למנות את שלושת חיילי צה"ל פסח וולודינגר  19: חיים משה כץ  19 ויעקב פריד 21 – שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש, ועד היום מוסדות המדינה מסרבים להנציחם על אנדרטת אלטלנה בעוד עליה מונצחים חיילי צה"ל שערקו מצה"ל על נשקם בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב.

הדוגמה ההיסטורית היחידה כנראה לרצח איש ימין מצד אנשי שמאל היתה הפרשה שעלתה לאחרונה לכותרות, מותו כנראה בעינויים של איש האצ"ל ידידיה סגל, (האחיין של חגי סגל אביו של עמית סגל) ע"י אנשי ההגנה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%AA_%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%A1%D7%92%D7%9C

הניאו-נאצים היהודים

ארגון "לה פמילייה" (מעניין למה ארגון ימני מאמץ שם איטלקי ולא יהודי? המאפיה האיטלקית) הוא ארגון גזעני הנושא סממנים של ארגון פשיסטי-ניאו-נאצי-גזעני.

הנה ראו את מעשיהם.

https://rotter.net/forum/scoops1/646438.shtml

הגיעה העת להכריז על הארגון כארגון טרור ולהוציאו אל מחוץ לחוק. ככל שיקדם לעשות ייטב.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

פרק שישי

ספן-האבן בתוככי ים-סוף. שני ה"סרדינים"

בכותרת הפרק הקודם הבטחתי בקבוק בן מאה שנה (ויותר) אבל לא הספקתי להביא אותו כי הפרק תפח ותפח בגלל התיירת היפה ששכבה על החוף באילת עם הציצים (תסלחו לי) בחוץ ובגלל מעשה הקונדס של קפיטן יוקי מול המצפה התת-מימי, וכך הייתי מוכרח לסיים את הפרק שנתארך יותר מדי.

אבל עכשיו, אחרי שאכלתי כריך עבה של לחם שחור בחמאה וגבינת עזים לבנה וזיתים ירוקים שכתשתי בעצמי לפני יומיים והעמדתי בצנצנת עם פלחי לימון, פלפל חריף ומי-מלח – יש לי זמן וכוח וגם די מקום בפרק הזה כדי להמשיך.

כי זה מה שטוב. כשנגמרת עונת המלפפונים החמוצים והאבטיחים באה עונת הזיתים הירוקים, והסתיו, ופרי המנגו הקטן, הצהוב-ירקרק; וגם המוח של הסופר שכמעט נתבשל ונמס בחום הקיץ, בלחות ובזיעה, בתמוז, באב ובאלול, שב לתחייה בחודש תשרי.

קפיטן יוקי ורני, מחזיקים באופנוע התת-מימי השקט, שטו ממושבת-אלמוגים אחת לשנייה, וסביבם הדגים בשלל צבעיהם: שחור, אפור, צהוב, אדום, כחול-שחור, כסף, כחלחל-שקוף, שחור-צהבהב מנומר פסים, אדום מנומר נקודות שְחור; נדמה לך שכבר ראית הכול, פתאום צץ לו מתוך השונית התת-מימית דג חדש לבוש פיג'מה צבעונית שכמוה טרם ראית. שלא לדבר על כל מושבות האלמוגים בלבן, בחום-אדמדם ובוורוד, והצדפות הפוערות וסוגרות לועיהן בתנועה מתמדת, וקיפודי-הים ארוכי-המחטים, ודגי-הנחש הארוכים-שקופים, וסוסוני-הים, והצלליות הענקיות של הדגים הגדולים יותר, בתהום הים, מעבר לשפת הריף, זה המדף הסלעי התת-מימי, שאינו עמוק ביותר, המצוי לאורך החוף כולו; ובסביבתו מרוכזות כל מושבות האלמוגים ולהקות הדגים הצבעוניים שמקננים בשוניות ובחול שביניהן.

רני היה מוקסם ממראה עיניו אך קפיטן יוקי לא התבונן בדגים אלא רק בין השוניות, כמחפש דבר-מה. הם שטו במהירות דרומה, ולימינם הדופן הסלעית התלולה של הים, היכן שמסתיים הריף ומתחילים המים העמוקים שתחתיהם אפילה וסופה אינו נראה לעין; מדי פעם היו מבחינים בשברי-סירות, תורן, מנוע שהעלה ענפי אלמוגים עליו, חביות חלודות, כבלים ושרשראות, עוגן נטוש; חפצים שנגרפים בסערה מעל סיפון אונייה או מושלכים סתם-כך לים.

הם חלפו על פני ספינה שלמה שהיתה שקועה כולה בין שוניות, שהחזיקוה כמו בצבתות-ענק של יצור תת-מימי השרוע על גבו. בתוך הספינה, שהיתה מלאה כולה מים ועל דפנותיה צמחו אלמוגים, שטו מדי פעם להקות של דגים זוהרים, ולכן, מבעד לצְהָרים (אלה החלונות העגולים של הספינה) – נראו אולמותיה מוארים באור-יקרות כחלחל-זרחני. ולרגע נדמה היה לרני שהוא רואה את הנוסעים הטבועים יושבים זקופים בבגד-ערב סביב השולחן באולם-האוכל ובראשם הקברניט במדיו הנוצצים, ממש כמו שהיו כולם ברגע שהספינה ירדה למצולות.

רני היה  בטוח כי האוצר נמצא בספינה הטבועה הזו, ואליה הם עתידים להיכנס, דבר אשר הפחיד וריגש אותו כאחד. אך להפתעתו לא הקדיש קפיטן יוקי תשומת-לב רבה לספינה השקועה בין שוניות האלמוגים. בידו השמאלית החזיק קפיטן יוקי באופנוע התת-מימי, ובימנית – מעין פנס-כיס שלא האיר אלא שידר קדימה אותות-רדאר מיוחדים שנקלטו חזרה על גבי מסך-זכוכית מואר קטנטן בגב-המכשיר.

"בעצם, מה אנחנו מחפשים?" שידר רני מקסדתו לקפיטן יוקי.

"אתה זוכר את עשר האותיות הראשונות בהודעה הסודית?" נשמע קולו של קפיטן יוקי בקסדתו של רני.

"כן," ענה רני, אך לאחר רגע היה לו לא נעים והוסיף – לא בדיוק!"

"אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן. ועכשיו – חלק אותן לארבע, שלוש ושלוש – "

"אוצר ביר שוע. אוצר – כבר ידעתי קודם. אבל מה זה ביר שוע – אין לי מושג."

"בינתיים, גם לי לא. אבל זה כנראה נמצא כאן, בים אילת. הגלאי שבידי מחובר למחשב 'צפנת פענח' והוא מסוגל לגלות אוצרות של זהב, כסף ויהלומים, ומה שיותר חשוב, וזה שִכלול שאין לשום גלאי בעולם – הוא מסוגל לקרוא, וממרחק, כל ספר או מכתב, אפילו הם סגורים בקופסה או בכל כלי אחר. שם המכשיר הזה הוא גַעַ"ם, גלאי עצמים ומילים."

"אבל איך הוא יודע את השפה שבה כתובים הדברים?"

"המחשב 'צפנת פענח' מְתוּכְנָת לקרוא בכמה שפות, ומאחר שכנראה מדובר כאן בתקופה שלפני הקמת מדינת-ישראל, הזנתי אותו בתוכנות פיענוח לתורכית, ערבית, עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, יידיש ורוסית, ואם יהיה צורך נוסיף שפות אחרות גם ספניולית ופרסית."

אותו רגע ממש החל מהבהב הגלאי (זאת אומרת – הגע"ם) שביד קפיטן יוקי, וברשת האלחוט של הקסדות נשמע צפצוף אלקטרוני קבוע "בִּיפּ, בִּיפּ, בִּיפּ..."

"אנחנו בעקבות האוצר!" קרא קפיטן יוקי, "הידד! הידד!"

והוא הדליק פנס רב-עוצמה, שמשתמשים בו הצוללנים, בייחוד כאשר הם מבקשים לצלם סרט מתחת למים. הוא הפנה את האופנוע התת-מימי בעקבות האותות ששיגר הגע"ם, וכל אימת שסטו מן הכיוון, היה אות ה"ביפ, ביפ, ביפ..." נחלש, כמו במשחק קר-חם כשמבקשים לגלות חפץ בחדר.

הם שטו עתה באלכסון למטה, אל עומק הים. לצידם הקיר התלול כמו צלע הר במים, ופסגתו היא קצה הריף המעוטר מושבות אלמוגים. כידוע ים-סוף הוא חלק מן השבר, או הבקע, הסורי-אפריקאי, ולכן הוא נעשה בבת-אחת עמוק מאוד, ולא בצורה הדרגתית כמו הים התיכון – חומות-סלעים אדירות ולא מדרון של חול רך.

הצלילה לעומק כמה עשרות מטרים היא מסוכנת מפני שלחץ המים ממעל, על גופו של הצולל ­– נעשה כבד מאוד. אילו היו קפיטן יוקי ורני שני צוללנים רגילים, הייתי מסביר לכם כאן מה נהוג לעשות במקרים כאלה. אך בחליפתו של קפיטן יוקי הלא היה מדחס-החלל, אשר ממנו לא נפרד לרגע, ובעזרתו יצר כל הזמן בחליפות-הצלילה שלהם לחץ-נגדי השווה לכובד המים אשר מעליהם.

וכך העמיקו וירדו לתוך ים-סוף שהיה עתה אפל מאוד, ושורר בו לילה נצחי, ומסתובבים בו דגים גדולים בעלי צלליות כהות ולועות פעורים, פחד, ורק עיניהם מאירות כגחליליות בחשיכה.

עד אשר לבסוף הגיעו, עם אלומת-האור המשוטטת, אל מקום שאליו כיוון אותם הגע"ם, גלאי העצמים והמילים.

בדופן התלולה, בין בליטות סלעים מכוסים שכבה לבנה-אפורה שנתאספה עליהם במשך רבבות שנים, היתה מונחת תבנית סירה לא-גדולה עם תורן, והיא נראתה כעשויה אבן-צומחת מפני שבכל עבריה עלו מושבות אלמוגים שחורים, מתים.

"הסירה," אמר קפיטן יוקי, "טבעה כנראה לפני עשרות שנים. תחילה נסחפה לעבר החוף, למים לא עמוקים ביותר, על שפת הריף, שם התיישבו עליה האלמוגים וצמחו. מאוחר יותר, אולי בעקבות איזו סערה, טולטלה הסירה פנימה אל תוך הים וצללה כבדה-כאבן למקום שהאלמוגים כבר אינם צומחים בו, בגלל העומק."

הם ניגשו לסירה. כשהאירו את התורן, מקרוב, נדהמו לגלות מעין דמות אדם או עץ עומדת דבוקה אליו בגבה, וכמו צוחקת בטירוף. דומה היה כי הספן קשר עצמו בחגורה אל התורן וכך ירד עימו למצולות. את בשרו אכלו הדגים לפני שנים רבות, אך האלמוגים שצמחו בסירה איחו את עצמותיו עם התורן, ועתה הוא נראה כשלד אדם עשוי אבן נקבובית שמצַמֵח ענפים לכל עבר.

"האוצר נמצא כאן!" הכריז קפיטן יוקי.

"בטח זה היה שודד-ים מפורסם," אמר רני, רועד משהו, אולי בגלל המים הקרים, ומפני שלפתע היה מאוד-מאוד צריך להשתין, ולא היתה כל אפשרות לכך בלחץ העצום של המים אשר מעליהם.

קפיטן יוקי שלף פטיש-דקר קטן, עשוי כולו ברזל, שמשתמשים בו הארכיאולוגים בחפירותיהם, והחל מקיש קלות פה ושם על דפנות הסירה ועל ספן-האבן. קליפות-קליפות נשרו זרועות-האלמוגים המאובנים, וגע"ם צפצף כל הזמן כמשתולל. לבסוף הגיע קפיטן יוקי אל חפץ לא גדול, כמין אבן מוארכת בגודל של בקבוק, שהיה כחבוק כתינוק בזרועותיו של השלד המחובר לתורן. הוא כיבה את הגע"ם. הקיש קלות על החפץ, שהיה מכוסה כולו שכבת אבן אלמוגית, ואמר:

"יש אוויר בפנים."

"זה האוצר?" שאל רני.

"ייתכן. על כל פנים, הוא בתוך בקבוק בן מאה שנה, ואולי יותר. ומופיעות בו המילים – 'בִּיר שׁוּעַ', אחרת הגע"ם לא היה מגלה אותו. אך נבדוק ונברר כל זאת בחוץ כשנצא."

הם התרחקו מעט. קפיטן יוקי הפעיל שוב את הגע"ם וכיוון אותו לעבר הסירה הטבועה וספן-האבן, אשר במקום עיניים, אף ופה – השתרגו בפניו רק ענפי אלמוגים מאובנים, והפעם לא נשמע צפצוף ה'בִּיפּ' של המכשיר. הוא שב ונשמע רק כאשר כיוון אותו קפיטן יוקי לעבר החפץ המוזר ששלה מבין זרועותיו של ספן-האבן; ועל גבי הגע"ם הבהבה אז גם כתובת ירקרקת באותיות-מחשב שאמרה – "ערבית."

"עתה נפרד ספן-האבן סופית מאוצרו," אמר קפיטן יוקי, כמעט בצער. "הבה נחזור."

במהירות עשו את הדרך חזרה לעבר אילת, תוך שהם עולים מתהום הים, וחולפים שוב על פני הספינה הטבועה שהדגים הזוהרים מאירים באולמותיה; קפיטן יוקי הקטין וקיפל את האופנוע התת-מימי ותחב אותו לכיס של חליפת הצלילה. הם שחו עתה בהנאה, מתחממים מעט לאחר מי-העומק הקרים. רני גם הספיק בינתיים לעשות במים, אתם יודעים מה, והדבר שוב לא הציק לו. הם כבר קרובים לחוף אילת ולמצפה התת-מימי, והנה לפניהם מופיע –

כריש!

מלתעותיו החדות כוונו כלפיהם, מבקש לחלוף על פניהם ולחתוך יד או רגל, וכשיחל הדם לזרום, ישתולל הוא ותבוא אחריו גם עדת כרישים שלימה ויטרפו הכול!

ברגע האחרון הצליח קפיטן יוקי להפעיל את מדחס-החלל ולהקטין אותם שניהם לגודל של שני סרדינים. הכריש, שעינו הערמומית שנעשתה ענקית הביעה עתה טמטום גמור, שט ועבר הלאה כשהם חולפים בלי פגע בין מלתעותיו הפעורות, הנראות כעמודי-שנהב מחודדים של מקדש תת-מימי בתכלת (המים) ובאדום-עמוק (חלל-הפה של הכריש).

ואז, בעודם מודים לאל על מזלם הטוב, שניצלו ממלתעות הכריש הטורף, התקרב מולם דג לוקוס לא-גדול. הלוקוס הוא דג חביב מאוד, ובייחוד בצלחת, אבל עתה נראה פיו גדול ומאיים לא פחות מלועו של כריש –

ובלע את שני ה"סרדינים".

וחשיכה גמורה ירדה עליהם.

ככה זה בחיים – לפעמיים אתה ניצל מאסון גדול ונדמה לך שהגרוע מכול כבר מאחוריך,  ופתאום קורה משהו טיפשי שלא חשבת כלל שצריך להיזהר מפניו, ומתברר שאתה בצרה צרורה.

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

נאסר חג בעבותים

חג הצהרת בלפור, חג הגדודים העבריים, חג "ועד הצירים", חג הידידות עם הבריטים, (עד כדי מסירת נשקנו להם מרצון)... כל אלה חלפו. לא שנשתרר חולין סתם; החגים ניסו מפעם לפעם להיאבק עם החולין, אפס לא יכלו להם. החגים נאסרו בעבותים; גדודים עבריים מזה ומתנדבים מערביי ארץ ישראל וארצות אחרות וגדודי פייסל מזה. הצהרת בלפור – ושמועות על הצהרות מקבילות לערבים. עברו שנה ושנתיים מיום המלחמה העולמית, והנה פרעות ביהודי ירושלים. לאחר זה – פרשה רצופת מאורעות 1921, 1929. לאחר נשואין מאהבה עם הבריטים – אכזבות אהבה תכופות. אספת הנבחרים, העליה השלישית, בנין הארץ... כל זה טוב ויפה, אך אין זה עדיין "הדבר" עצמו.

הנני עומד בתקופת ההווה של עשור השנים האחרון...[1] הווה שקשה לי במקצת להשיגו בשכלי, וכל שכן לתאר אותו. לכאורה היה צריך הווה זה לממש את חלום-העתיד של החלוצים הראשונים, שחוננו את עפר הארץ הזאת, ושרובם כבר שוכני עפר הארץ הזאת כיום, והנה – הווה זה הוא עדיין בחזקת עבר מתמשך אל העתיד, ושמא רק אל עתיד חברי הצעירים ממני ובני אחרי...

בערוב ימי

אין טעם איפוא שאהיה חוזר על מה שנתארע בתקופה אחרונה זו. מה גם שהגעתי לגיל אשר בו יקשה לאדם להיזכר במה שאירע לו אתמול, בה-בשעה שמקרים וחוויות אשר עברו עליו אפילו לפני למעלה מששים שנה נצבים חיים וברורים לנגד עיניו.

כאשר בני-ביתי וכמה ממיודעי הפצירו בי לכנס את זכרונותי, הרהרתי גם אני כי ייתכן וחבל יהיה אם כמה מן הדברים שעברו עלי יישכחו, אם כי הייתי רק חייל פשוט במערכה. אמנם כשאדם עולה לדרגה של חייל-ווטרן, ובו בזמן גם פתיל חייו מתקרב לקצו – עשוי הוא להעלות על דעתו, בלי שתזוח עליו, שבמידת מה גם לו חלק בכמה מאותם הדברים שראוי להם שלא יישכחו. סבור הייתי גם שיעלה בידי להוסיף כמה הארות והערות על התרקמות חיי הישוב, בעיקר בימים עברו. על כן לא חכיתי יותר. חייכם, שלא קל לעסוק בכתיבת זכרונות. אולם לא קל היה אף לעבוד עבודה קשה משך למעלה מחמישים שנה, לעבוד ולהגן כאחד, בתנאי בראשית שקשה להעלותם על הדעת בימים האלה.

אפשר שבחלקם יצאו זכרונות אלה אישיים מדי ומאידך גיסא, אפשר שעברתי בהם על סמכויותי, בזה שכתבתי כעין "היסטוריה" של פתח-תקוה והסובב אותה, גם בשטחים שאני לא חרשתי ואף לא הברתי בהם. יש מקום לסברה שזכרונות אלה אין ערכם אלא בערך "כתבי משפחה" בלבד, מה לעשות?

מאותו יום בלהות ונצחונות של מאי 1921, כאשר נשארתי בעורף כשומר הנשים בלבד, ובידי חנית תורכית חלודה; מאותו יום שקנה-הרובה הארוך והארכאי שלי, מתנת "חובבי-ציון" בזמנו, היה מחליד במרתפי השלטונות; מאותו זמן שאת המלאכה בחזית עשו האחרים בלעדי – הנני מוכרח להסתפק בנחמה, שבין האחרים האלה מילאו גם כל בני את חובתם, ולמצוא קצת חיזוק-הלב בכך, שאולי לפחות אצלח עוד כמספר "גבורות" מימי קדם. אנסה עוד להתנצל אך בזה, שחילקתי את התפקידים ביני ובין הבאים אחרי: אני סיפרתי על העבר, יכתבו הם את העתיד.

סוף פסוק

קיץ 1930. יושב הנני בצל אחד מעצי הפרדס כחום היום וחותם את פרק חיי בכתובים. ממולי נשקפת "דהרת אל עדש", גבעת העדשים, בית העלמין של פתח-תקוה מראשית הווסדה ועד היום הזה. על גבעה זו ניצלתי בזמנו מכדורי מרצחים בעזרת תכסיס מחוכם. לא יארך היום ועל גבעה זו תנחנה עצמותי. אין חכמה ואין עצה ואין תבונה כנגד גורלו של בן-חלוף. כל שנה שיעניק לי הבורא מעתה והלאה תהיה בחזקת חסד ורווח. במידה שהדבר נוגע לעצמי, משאלתי היא, שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, ושלא אשאר אבר מדולדל, עד סוף ימי. במידה שהדבר נוגע לבני ולנכדי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להוי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן.

רוצה הנני, בסוף הפסוק, להזכיר ליוצאי-חלצי את הקבלה שבידי מפי אבי ז"ל, מימי כיסופינו לארץ-ישראל ועלייתנו ליישב אותה יישוב חקלאי: "אבן תושבת – סופה שתצמיח עשב". מצדי אוסיף, כי אבן כזאת – סופה שתצמיח גם אילנות עבותים ומושרשים, אשר כל סערה או שואה לא תזיזם ממקומם, "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב, ישמח ישראל". תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

KRISTALLNACHT 2020: DOES ANYONE CARE?

Rabbi Yakov Saacks, The Chai Center, Dix Hills, NY

The following is true, yet really unbelievable.

Just a couple of months back on a Saturday night, May 20, as the Jewish people were celebrating the conclusion of the most important holiday of Shavuot, protests were taking place all over the country over the execution of George Floyd by an out of control police officer who will face jail time, deservedly so. These protests, like so many, were hijacked by a mob who I believe took advantage of the crisis and robbed neighborhoods blind.

One of the places that had the protests which led to violence was in the city of Los Angeles, but not where you think. Los Angeles has City Center, the famous Hollywood Boulevard, Rodeo Drive, Miracle Mile, Staples Center, Beverly Hills, Chinatown, UCLA, California State University and so many others places of interest.

However, that night the protests were in a specific place in the uptown Los Angeles neighborhood called Fairfax. I am sure you can guess what is special about Fairfax – nothing in fact, other than it is an area that is heavily populated with synagogues and kosher stores.

In addition to destruction and graffiti inflicted upon the synagogues, a number of kosher restaurants, bakeries and stores were ransacked by protesters, looting much of the merchandise and causing extensive property damage.

Some of the stores impacted include Ariel Glatt Kosher Market, Mensch Bakery and Kitchen, and Syd's Pharmacy and Kosher Vitamins, all located in this small area.

Some of the synagogues damaged as a result of vandalism, graffiti and looting by protesters include Congregation Kehilas Yaakov, Tiferes Tzvi and Congregation Beth Israel, one of the oldest synagogues in Los Angeles and the spiritual home to many Holocaust survivors over the years. At the latest count, at least five synagogues in the area were vandalized, as were three Jewish schools.

So, after the end of Shavuot, the holiday in which Jewish people joyfully commemorate the giving of the Ten Commandments on Mount Sinai, the Jewish community of Los Angeles concluded it with a new ritual of going to clean off the hateful graffiti from their houses of worship, while picking up the broken glass.

One small-business owner described a "late Saturday night with people driving down the Fairfax district streets screaming, 'effing Jews.’”

KRISTALLNACHT?

I am not trying to be cute by calling this Kristallnacht, which means night of broken glass, I mean it literally.

One would think that after this kind of hate and the destruction of Jewish schools, shuls and many obviously owned Jewish businesses, you would hear it on the news in New York and not only in L.A.

One would reason that this will be talked about in Jewish communities all over the world. Did you hear about the screaming mob cursing Jews all because someone was killed in Minneapolis close to 1900 miles away? I don’t know about you but I heard a quick blurb from a relative who lives in Los Angeles.

Otherwise, I heard nothing at all. In truth, even after researching it for this unhappy article, I have not picked up on one meaningful response. For clarity’s sake, this was an attack on Jews for no other reason than they are Jews by an anti-Semitic mob in a large U.S. City. They were not incidental victims. The Jews were chosen that night. I see no other viable explanation.

Here is the source of my anger. Over the past few months, I have received hundreds of emails, seen thousands of Facebook and Instagram posts and watched and listened to hundreds of hours as to the pros and cons of Black Lives Matter. What has been glaringly missing in my email box and social media is the atrocities committed against a neighborhood of U.S. Jews in 2020!

Every Jewish institution, including the one that I direct, has articles condemning racism after the George Floyd killing. I personally have written extensively on the matter.

Have you heard a peep from any Jewish organization about the Los Angeles Kristallnacht? For that matter, have you heard any non-Jewish institution, political or otherwise, condemning the attack? Did you even know about the attack? Even in Los Angeles, one can hear crickets.

A few weeks ago, a group of far-left Jewish groups published an open letter to the community demanding that American Jews pledge allegiance to a "new covenant" which demands endorsement of Black Lives Matter. Hillel signed on. San Francisco Jewish Federation signed on. The Reconstructionist movement signed on. Did these same three organizations condemn the Los Angeles Kristallnacht?

This is why I am speaking out. I want no part of the hushed silence of racism because it happened to Jews. I spoke out and condemned the killing of George Floyd. I speak out now to the systemic racism of anti-Semitism even by some Jews.

What is most troubling to me and should be to the reader is that the same folks lecturing us on the dangers of remaining silent in the face of hate are themselves silent when the hate is directed toward Jews.

It is indeed a sad day when the anti-racist activists who protest, march and sue are silent when something happens to the Jew.

You don't fight anti-Semitism by running away from it. And certainly not by running toward it.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעבר למרחק הזמן והשנים, שירתה של אסתר ראב מרגשת ונוגעת ללב. שפתה העשירה והישירה מדברת אליי, בכנותה הכואבת. בכל נושא שהוא, הישירות הכנה הזו ממש חודרת את מרחבי השנים והמקום. מוחשיות הנוף הגשמי והרוחני שלה, "עוברים" גם לנופים העכשוויים, המרוחקים שנות דורות.

תודה,

אורית דשא

* "בג"ץ ביטל היום (שני, 10.8) את צו ההריסה לבית משפחתו של הפלסטיני הנאשם ברצח החייל עמית בן יגאל בגדה המערבית, במאי האחרון. השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא קיבלו את עתירת משפחתו של ניזמי אבו בכר, ומזוז כתב כי הריסת הבית 'כרוכה בפגיעה קשה בשורה של זכויות יסוד, לרבות פגיעה בקניין ופגיעה בכבוד האדם ובשורה של זכויות הנגזרות מכבוד האדם.' השופטת יעל וילנר סברה בדעת מיעוט כי יש לקיים את הצו." ["הארץ" באינטרנט. 10.8].

תחזקנה ידיכם שופטי העליון – ובעוד שנים אחדות אל תשכחו לדחות את ערעורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על שנות המאסר בכלא מעשיהו – שללא ספק תיגזרנה עליו בידי שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, שאחרת – הרי הם יהפכו ח"ו למשל ולשנינה את עבודת הענק הבררנית, היקרה, הפתלתלה והמיותרת של עמיתיהם בפרקליטות על 333 עדיהָ – עבודת שנים על חשבון המדינה – בהפללת נתניהו!

תחזקנה ידיכם! יש לנו יופי של מדינה שפיטה – שפשוט אפשר לפוררה מלמעלה בכוח המשפט הקפקאי! – אבל למזלנו האויבים שלנו פחות חכמים משופטי העליון – אחרת הם היו כבר מנצלים את ההזדמנות!

* ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף היום (שלישי, 11.7) את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, והאשים אותו ב"אוזלת יד" לנוכח גילויי הסתה נגדו ונגד בני משפחתו. "אפסות הפעולה שלך נוכח הקריאות לרצח שלי ושל בני משפחתי והאיומים באונס של רעייתי היא לא פחות מאשר התרה שערורייתית של דמנו," כתב נתניהו למנדלבליט. עוד כתב נתניהו כי הוא דורש לפתוח מיד בחקירה פלילית של "כל הקוראים לרצח שלי ושל משפחתי, שחלקם אפילו מפרטים את האופן בו ירצחו אותנו."

בין השאר האשים נתניהו את מנדלבליט כי לא פעל נגד אדם שאיים לדבריו בטוויטר כי יאנוס את רעייתו. "בשבוע שעבר, מפגינים מול מעון ראש הממשלה נופפו באיברי מין מנופחים שעליהם כתבו כתובות נאצה בעלי אופי מיני המכוונות לרעייתי, לבני יאיר ולי," כתב נתניהו למנדלבליט. "וכאילו לא די בזה, גם לא מצאת לנכון לפתוח בחקירה מיידית על ציוץ התועבה בטוויטר שנשלח אליך, של גולש שאיים במפורש לאנוס את רעייתי – לא במרומז, לא במעורפל, אלא באיום של מעשה אונס ברוטלי ומזעזע."

בתגובה כתב מנדלבליט לנתניהו: "אין כל בסיס לטענתך כאילו מאן דהוא מקל ראש בתלונות ביחס אליך או ביחס למי מבני משפחתך." עוד כתב היועץ לראש הממשלה: "כל גורמי מערכת אכיפת החוק, לרבות משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ואני באופן אישי, מטפלים ברצינות רבה ובנחישות בכל תלונה על הסתה או איום המופנה כלפיך או כלפי בני משפחתך, אשר מעוררת חשד לפלילים." לדבריו, בחודשים האחרונים נפתחו 29 חקירות בגין איומים והסתה נגד נתניהו ובני משפחתו. בסיום תשובתו לראש הממשלה כתב מנדלבליט: "גם למנהיגי הציבור יש תפקיד מרכזי ואחריות בהרגעת הרוחות, שלא נמצא עצמנו בפני תוצאות קשות ובלתי נסלחות."

["הארץ" באינטרנט, 11.7].

הבנתם?

* ציטוט: לאחר התפטרות הממשלה שבשליטת חיזבאללה בביירות, נכנסה "לבנון" למערבולת ללא מוצא, שכן אין אפשרות לקיים בחירות חדשות בלי זיופים (הכול שם מושחת ורקוב), וההמונים לא מוכנים לקבל עוד את שיטת הבחירות.

השיטה היא עדתית לגמרי, של חצי פרלמנט מוסלמים חצי נוצרים, וכאשר מיספר המושבים לכל עדה קבוע מראש. כאילו היינו מקצים לערביי ישראל נניח 8 מושבים, וזה הכול.

לבנון היא מדינת אפרטהייד מזעזעת, קודם כל כלפי ה"פלשתינאים", חביבי כת ה-PC: חסרי אזרחות, לא מצביעים, אסור להם לקנות נדל"ן, אסור להם לעבוד בעבודות נחשבות, אסור להם ללמוד באוניברסיטאות, ואסור להם לצאת מהשמורות שלהם. "לבנון" צריכה להיות מוחרמת.

העיקר שהאירו את בניין עיריית תל-אביב לכבודה.

ולכן, אם יהיו בחירות בכלל, המחאה נגד השיטה תימשך עד למלחמת אזרחים, לא יהיה מנוס מכך. חיזבאללה ימשיך לאחוז באומללים האלה כבני ערובה, ולא יוותר. גם הם לא. ההפגנות וההתפרעויות יתחדשו הערב [12.8] בשעה 17.00, למעוניינים להגיע.

בינתיים הלם בעולם הערבי לאחר שהוכח שקטר הנחשית (בהולכת המרגל הנמלט, עזמי בשארה) מממנת את חיזבאללה, וזו בושה שאנחנו מתירים לנציג של נסיכות הרוע הזו להיכנס לארצנו. גם האמריקנים מתחילים להבין מי זו קטר. לעזה העלובה אפשר למצוא מקור כספי אחר.

ובלבנון, השינאה לחיזבאללה נמשכת בכל העדות.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: כרגיל אצל הרובוטים, מקהלת "התקשורת" בישראל ובארה"ב פרצה מיד ופה אחד בצווחות התרגשות ו"שמחה" לנוכח בחירת קמלה האריס לתפקיד סגניתו של המועמד הסנילי ג'ו ביידן. זה הרי תפקידם, להיות להקת מעודדות של "הדמוקרטים", אך הכוונה היא להסתיר את ביידן, שצולל ב"סקרים".

לגופו של עניין: קמלה האריס זכתה ב-2% (שני אחוזים שלמים) מן הקולות בפריימריז "הדמוקרטיים", ולכן פרשה בבושת פנים. לא התלהבו ממנה כי לא היתה פרוגרסיבית מספיק, והקהילה השחורה שונאת אותה, כי כשהיתה תובעת פלילית, האשימו אותה באכזריות כלפי השחורים. עכשיו פתאום מכתירים אותה כ"מינוי היסטורי".

היא תקפה את ביידן עצמו בפראות בדיבייטס, האשימה אותו בגזענות, וקבעה שהיא מאמינה לנשים שהאשימו אותו בהטרדה מינית. לא פחות. אז עכשיו יעבדו ביחד? דרך זום, כי ביידן לא יוצא מהמרתף. (אפשר להטריד בזום?)

אז למה יועציו של ביידן בחרו בה? הם חוששים שאם היו בוחרים פרוגרסיבית קיצונית, ביידן היה מודח מיד אחרי שהיה זוכה, בטענת אי-כשירות, והיו ממליכים את הפרוגרסיבית. ולכן הם העדיפו דמות אפורה, שאינה אהודה מדי על הפרוגרסיבים, במחיר פגיעה בקמפיין.

אפרוריותה וממסדיותה אמורות לשמור על העורף של ביידן.

משמעות הדבר: חוסר עניין והתלהבות להצביע בבייס "הדמוקרטי", וסיכויי ביידן להיבחר יורדים, אך כך העדיפו יועציו, מהסיבה שהסברתי. בנוסף מפלגת הרוע "הדמוקרטית" בחרה שוב את אילהאן עומאר האנטישמית, תומכת "האחים המוסלמים", ואת חברותיה, ביניהן הקומוניסטית קורטז. קוקטייל צ'באסי רעיל. לתשומת לב היהודים, אלה שעדיין לא הבינו, שהם חיים שם על זמן שאול.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 12.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* מלי טויב-אהרנסון: בעקבות רשימתה של תקוה וינשטוק על תמרה, פִירָה ומנחם ב"מכתב העיתי" בתאריך  2.3.2012. – בשעתו  התגוררנו, שתי משפחות, בכרי דשא. החזקנו את המקום מטעם משרד החקלאות ואת השטחים מצפון לכנרת, כיום אלמגור. אני זכרתי רק את הנזיר פטר שהיינו בידידות עימו. העברתי את הכתבה לדורית, בתו של שלמה אילן ז"ל, והיא הכירה וזכרה את הבית וכל הדמויות שהוזכרו. היא זכרה שהבית לבסוף לא היה מטופח. נהנתה מאוד לקרוא את הכתבה.

למען האמת היינו מעט מאוד תושבים באותו אזור באותה תקופה והיו דמויות מוכרות לכול ולעתים די מוזרות. היתה הציירת תרצה שבעלה הארכיאולוג נפטר מעקיצת דבור בראשו. פטר הנזיר לא לבש בגדי נזיר, היה חקלאי בחסד וכשהיה בא לבקר אותנו מעולם לא שמענו אותו בבואו עד שהופיע בדלת הבית. לתקוה וינשטוק יש בוודאי זיכרונות רבים על התקופה של ארץ ישראל לפני קום המדינה.

הופתעתי שהזכירה בשעתו את רותי גילוץ, שהוריי ואנחנו היינו  בידידות רבה עם הוריה, אריה וטניה סוקולוביץ. אולי תקוה תפרסם מדי פעם קצת זיכרונות מאותה תקופה.

* האם ייתכן שהסיבה לרמה המיספרית הגבוהה של התחלואה במגיפת הקורונה בישראל נובעת פשוט מכך שאצלנו עושים הרבה בדיקות ומפרסמים דיווחי אמת, בעוד אשר ברצועת עזה, בגדה המערבית, ובעוד מדינות רבות בעולם, כולל "ירוקות" – פשוט לא בודקים כל כך הרבה, יחסית, כמו אצלנו – ולכן לא יודעים או מסתירים – עד כמה גבוה אחוז הנדבקים במחלה בקרב האוכלוסייה?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2254 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,243 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל