חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' באב תש"ף, 20.8.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אָדָם יֵשׁ לוֹ. הַמְּטֹרָף. // עמוס גלבוע: בזכות ההסכם עם האמירויות. // יצחק הילמן: ההסכם עם האמירויות והאיום האיראני. // יורם אטינגר: הסכם האמירויות: שידרוג ישראלי ובידוד פלסטיני. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.8.20. // עו"ד גיא משיח: רות גביזון פורצת דרך. // אהוד בן עזר: קצה העולם, חמור ופצצה. // אורי איתיאל: הבַּנקיר. // י"ז: ראיתי איש שחור. // תקוה וינשטוק: "אליה וקוץ בה – גם בקרב צמחים". צמח חודש אב: קנרס סורי. // יונתן גורל: הרהורים על "המפעל הציוני" ושורשי משפחתי. // שרה אהרוני: על "כה אמרה זָאר לשוּסְתֶרָא" לצילה זן-בר צור. // ד"ר לאה צבעוני: על ספרו של משה גרנות "באתי ראיתי חוויתי – זיכרונותיו של בן טובים". // מינה גורל: שני שירים. // מוטי הרכבי: סיכול ממוקד של הסכם השלום בכוונה תחילה. // אהוד בן עזר: "אוצר הבאר הראשונה". פרק שמיני: הקלטה של שיחת-מחשבות שנעשתה במחשב "צפנת פענח": איך להינצל ממעי הדג? // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: לתולדות ר' אליעזר ראב ולתולדות בנו יהודה. פרק ראשון]. // ממקורות הש"י.

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

זהו הסכם המשנה סדרי עולם באזור, וזורק לפח האשפה את התפיסות ששלטו בו לגבי יחסי מדינות ערב עם ישראל. העוצמה הביטחונית הישראלית, הכלכלית והמדעית-טכנולוגית עומדות ביסוד שינוי זה, ביחד עם התהליכים שעבר האזור בעשור האחרון.

גם אם נתניהו יביא לישראל את המשיח ועימו כל טוב האנושות, כשהוא רוכב על חמור צחור, כי אז יגידו כל האנטי ביביסטים: "החמור הוא ספין והמשיח נועד להצילו מאימת הדין והפגנות המחאה." והייתי מוסיף ברוח הפסוק הידוע: חכמים הם להרע, להיטיב לא ידעו (עם מעשיו למען מדינת ישראל).

בעשור האחרון עשתה ישראל 3 פריצות דרך מדיניות ששיפרו והעצימו את מעמדה בזירה הבינלאומית והאזורית: האחת במזרח אירופה, במדינות הגוש המזרחי בעבר. השנייה במרכז אפריקה. השלישית במזרח הים התיכון עם מדינות כמו קפריסין ויוון. עכשיו הגיעה פריצת הדרך הרביעית מול העולם הערבי, ובמרכז הכובד העכשווי שלו: המפרץ הפרסי. זה נעשה על בסיס שלושת עמודי העוצמה שפיתחה ישראל: עוצמה ביטחונית, עוצמה כלכלית ועוצמה מדעית וטכנולוגית.

שלושה תהליכים ארוכי טווח איפשרו את פריצת הדרך מול איחוד האמירויות:

הראשון, ההכרה שהלכה והתפתחה בעולם הערבי כי מדינת ישראל היהודית היא גורם שלא ניתן להכניעו בכוח, שהבעייה הפלסטינית היא נטל, וכי קשרים עם ישראל בעלת שלושת רגלי העוצמה – אינם בבחינת חילול הקודש ואף רצויים. זה הלך והבשיל בראש ובראשונה במדינות שבטיות, שלא נלחמו בישראל בעבר ושהן עצמן היו בעלי אוצרות ולא צרות (כמו סוריה, עיראק, ירדן ומצרים), ועלו על מסלול טכנולוגי ומדעי מתקדם.

ב-2002, ב"יוזמת השלום" הערבית, התפיסה הערבית היתה: קודם כל ישראל תמלא אחר כל הדרישות הפלסטינאיות, כולל ביצוע החזרת הפליטים לבתיהם ונסיגה לקווי 1967 בגולן וביהודה ושומרון – רק לאחר מכן, שעה שישראל תקטן ותיחלש לחלוטין, הערבים יעשו עימה שלום.

18 שנה לאחר מכן , מדינה ערבית הופכת לחלוטין את היוצרות: עושים שלום עם ישראל בלי שאף אחת מהדרישות הפלסטינאיות בכלל נדונה.

השני, העולם הערבי, למעשה נהרס, נכנס למסעות של השמדה הדדית, קם אסלאם קיצוני קטלני, ומי שנשאר איתן הן המדינות המלוכניות והשבטיות של המפרץ הפרסי וסעודיה.

איראן ממזרח ותורכיה ממערב-צפון, שתי אימפריות בעבר הרחוק, הופכות לגורם הפעיל במזרח התיכון הערבי. מתפתח מאבק כפול: אסלאם שיעי בראשות איראן, מול אסלאם סוני בראשות סעודיה ומדינות המפרץ הנמצאות בקו החזית. וכן אסלאם סוני קיצוני ( תורכיה כמדינה ודאע"ש כארגון) מול מדינות האסלאם המתון (למעשה מרבית מדינות ערב).

השלישי, הגורם האזורי העיקרי, היציב והחזק, שנאבק מול מאמצי ההגמוניה של איראן היה ישראל, שהפגינה בפני כל עמי האזור כי אינה נרתעת מלתקוף את האיראנים ושליחיהם, ומצליחה מאוד. בכך סייעה למעשה ישראל לאסלאם הסוני. היא לא חלק ממנו, שלא תהיינה טעויות, אך היא לצידו, יחד עם ארה"ב של טראמפ – במערך האנטי-איראני. עד לפני זמן קצר היו אצלנו כאלו שזעקו כי "האיראנים על הגדר" (ברמת הגולן). אם הכול יילך כשורה, ישראל תתייצב בקרוב ליד "הגדר" של איראן במיצרי הורמוז.

תהליכים אלו, מלווים בעבודה דיפלומטית, הביאו לרעידת האדמה ביוזמתה של "איחוד האמירויות", המדינה הערבית הכי מתקדמת. השלכותיה החיוביות עצומות ונרחבות.

ובו בזמן, החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, והפיכתה לגבול המזרחי של המדינה, נשארת בגדר אינטרס עליון, כמו יישוב ופיתוח הבקעה. תוכנית טראמפ שרירה וקיימת, ואף סעיף מתוכה לא בוטל. יש זמן, לפחות עד תחילת ינואר 2021, להחיל שם את הריבונות – באם טראמפ לא ייבחר בנובמבר. תוצאות הבחירות בארה"ב הן לכן גורם המפתח העתידי.

אהוד: אני מסכים עם דבריך אבל את הטון בציבוריות הישראלית נותן היום האספסוף הנאור מפר החוק, בסיועה של התקשורת המטורללת שאינה רואה, כמו שאתה ואני אכן רואים – את המציאות האמיתית שבה אנו חיים ואת הישגיו של נתניהו הראויים להערכה חיובית מאוד.

היחסים הלא רשמיים עם האמירויות, כמו גם עם שאר המדינות באזור, תחילתם בחתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים ואולי גם לפני כן. הקשרים האלה הלכו והתעצמו ככל שהתברר שארה"ב מעוניינת להתרחק ממעורבותה הצבאית במזרח התיכון. זה היה יכול לקרות גם בעוד חמש או עשר שנים, אבל זה קרה לשמחתנו עכשיו.

באופן מקרי, ההתקרבות הבשילה במקביל להבשלת תוכנית השלום של טראמפ. היה ברור שההתקרבות של המפרציות לישראל נמצאת בניגוד להחלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון על בסיס תוכנית השלום של טראמפ. כעת, נוצרה הזדמנות, ואין טעם להיכנס איך היא קרתה, שהביאה להבשלת תהליך ההתקרבות עם האמירויות. ההתקרבות מתחילה באמירויות, אבל ברור לכל בר דעת שבקצה התהליך נמצאת סעודיה. ומכאן הדילמה: האם לוותר על ההזדמנות להסכם המתרקם בין האמירויות וישראל ואולי גם סעודיה, אפילו אם המחיר הוא דחיית מימוש החלת הריבונות. התשובה היא בשום פנים ואופן לא.

בנסיבות הקיימות, לא ניתן להגיד לאמירויות להמתין עד להחלת הריבונות הישראלית על היישובים ביהודה ושומרון, ולהסתכן באובדן ההתקרבות שלהן לישראל. מהצד השני של המפרץ, צופה איראן בנעשה, ומקווה שנתניהו ימעד וההתקרבות תיבלם.

לכן, עם כל החשיבות של החלת הריבונות, אין לנו ברירה אלא להמתין איתה. הקשר עם המפרציות קודם, כי מהצד השני של המפרץ, שעון החול של הגרעין האיראני הולך ומתרוקן. לאלה שחוששים שנתניהו חיפש הזדמנות להפיל את תוכנית החלת הריבונות, כדאי שיירגעו, אין לכך כל סימן. שני הנושאים חשובים מאוד למדינת ישראל, אבל הנושא האיראני קריטי יותר.

תוכנית טראמפ יכולה להתעכב. אנחנו נשארים ביהודה ושומרון, אנחנו בונים שם, סוללים כבישים ואין לנו כל תוכנית להסתלק. קואליציה בראשות הליכוד, לא תיתן את ידה לעולם להקמתה של מדינה פלסטינית. לכן, עם כל העצבנות, כדאי שהמתיישבים ביו"ש, כמו גם שאר מצביעי המחנה הלאומי, יירגעו. ההגה בידיים בטוחות.

הקמתה של מדינה פלסטינית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל, אבל גם פצצת גרעין איראנית מסכנת אותה. היות ופצצה איראנית יכולה להיווצר תוך שנה מהיום, ברור שהטיפול בה דחוף יותר. החלת הריבונות יכולה להמתין עד שיוסר האיום האיראני. חייב להיות סדר נכון בהחלטות.

ההסכם האמירתי-ישראלי, שצפוי להתרחב למדינות השכנות לאמירויות, קשור קשר הדוק למניעת הפצצה האיראנית. די להסתכל במפה כדי להבין שבכדי להרתיע את איראן, טוב שתהיה נוכחות ישראלית בסביבה. מכאן, שרצוי להדק את קשריה של ישראל עם אותן מדינות, כמו האמירויות, שמאוימות על ידי איראן. ישראל צריכה אותן והן צריכות את ישראל. זה אינטרס הדדי.

לכל המדינות במפרץ הפרסי ברור היום, שאם איראן תצליח להקים כוח גרעיני, אזיי עוד לפני שתגיע לישראל, היא תשתלט עליהן. מטרת ההשתלטות תהיה מניעת נפט ממחצית הצרכנים בעולם המקבלים את הנפט שלהם מהאזור. מסתבר, שההגמוניה האיראנית במפרץ משמעה הפיכתה של איראן למעצמה עולמית.

מסתבר, שללא ברית בין ישראל למפרציות אין כוח שימנע את המזימה האיראנית. היום כבר ברור, לאחר המתקפה האחרונה של האיראנים על מתקני הנפט של חברת ארמקו בסעודיה, שארה"ב לא תתערב לטובתן בעימות ישיר מול איראן, אם יתרחש. ארה"ב איננה זקוקה לנפט של המפרציות, כי היא מפיקה את כל תצרוכת הנפט שלה בעצמה, מבארות נפט אמריקאיות שבשטחה. זה מצב שונה לחלוטין למצב שהיה לפני מלחמת המפרץ הראשונה.

לכן, בנסיבות שנוצרו, ישראל, הופכת למעצמה האזורית במקום ארה"ב. המפרציות הבינו זאת ומכאן ההסבר להתקרבותן הגלויה לישראל. למזלנו, נתניהו מבין זאת היטב ונערך לכך. בין האמירויות לאיראן מפרידים מיצרי הורמוז שהם רצועת מים של כמאה קילומטרים. האמירויות הן מדינה עתירת נפט, אבל כוחה לא יעמוד לה בהתמודדות מול איראן. בהיעדרה של ארה"ב, ישראל היא הגורם היחיד שיכול להציל אותה מאיום כזה.

אם איראן תהפוך למדינה גרעינית, האמירויות תהפוכנה למעשה, בלי לירות כדור אחד, למדינת חסות איראנית. איראן לא זקוקה לנפט של האמירויות או של שאר המפרציות. מה שהיא מעוניינת זה להחזיק את ברז הנפט האזורי בידיה, כדי לבסס את מעמדה כמעצמה עולמית, בשורה אחת עם ארה"ב, רוסיה וסין.

חיסולה של ישראל הוא היעד האיראני הסופי, אבל הוא יעד קשה להשגה. בדרך ליעד זה, מתכננת איראן להשתלט על המפרציות. את זה גם ישראל מבינה וגם המפרציות מבינות. כל ארבעת המדינות המפרציות ובעיקר סעודיה, הגדולה והחזקה שביניהן, מאוימות באותו איום. בנסיבות שנוצרו, ארה"ב מעודדת אותן להתקרב לישראל, כדי לשמור על המאזן האסטרטגי באזור.

מאחר שהפצצה האיראנית או מיספר פצצות אם תהיינה, עלולות להיות מוכנות תוך שנה עד שנתיים, חייבים להיערך לכך ולמנוע זאת בכל מחיר. ההתקרבות לאמירויות היא שלב חשוב מאוד בבלימת התוכנית הזו. החלת הריבונות, עם כל חשיבותה, יכולה לחכות. היא תקרה מאוחר יותר.

אהוד: השינאה לנתניהו בתקשורת ובקרב האספסוף הנאור מפר החוק, ואטימותה של מערכת המשפט כלפי נתניהו – עושים הכול כדי לטרפד את המהלכים שהזכרת כאן, ובטהראן ודאי שמחים ומברכים על כך!

מזלנו שבאיראן הם שקועים בצרות כל-כך גדולות, שאינם יכולים בינתיים לתרגם למעשים – את תקוותיהם המרושעות של אלה הנקראים ונשמעים כאן בישראל כ"בעלי בריתם"!

הפער בין מציאות המזרח התיכון לבין התובנה הממסדית המקובלת והבינלאומית הביאו את איחוד שבע האמירויות – הכלכלה השנייה במזרח התיכון – לחתימת הסכם נורמליזציה מלאה עם ישראל. מאפיינים גיאו-אסטרטגים אלו הביאו את סעודיה (הכלכלה הראשונה), עומאן, בחריין, כווית, כמו גם מצרים וירדן, לשדרג באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי עם ישראל.

איחוד האמירויות רואה בשיתוף פעולה עם ישראל ערך-מוסף קריטי לעמידה מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים כגון איראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש, אל קאעידה, הסיוע התורכי ל"אחים המוסלמים" והבסיס הצבאי התורכי בקטאר העויינת (כ-5,000 חיילים).

איחוד האמירויות, כמו כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, רואה בישראל בעלת ברית יעילה, אמינה וייחודית בכל הקשור למודיעין מבצעי, אימון יחידות לוחמה בטרור, הנחלת שיטות לחימה ואספקת מערכות לחימה מתוחכמות. משקלה הביטחוני של ישראל גובר נוכח החשש שניצחון המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, בבחירות נובמבר 2020, יחזיר את יחסי ארה"ב-איראן לעידן הפייסני של אובמה, יעניק רוח גבית לשאיפת איראן להשתלט על המפרץ הפרסי וכל המזרח התיכון, ילבה את אש הטרור והטילים הבליסטיים של האייתולות, ויביא להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

לאחר שנים של סיוע פיננסי לטרור האיסלאמי, חל מהפך במדיניות איחוד האמירויות (כמו במדיניות סעודיה) שהביא להשתתפות צבאית ופיננסית משמעותית במלחמה בטרור האסלאמי. לדוגמא, איחוד האמירויות פירסם רשימה של 82 ארגוני טרור – המהווים יעד לחיסול – הפועלים בפקיסטן, אפגניסטן, הודו, המפרץ הפרסי, תימן, עיראק, סוריה. לוב, טוניסיה, מאלי, ניג'ר, בורקינה פאסו, ניגריה וגם בגרמניה ונורבגיה.

אמנם לאמירויות מאגרי נפט במקום השביעי בהיקפו בעולם, אך הן מודעות לכרסום במשקל הגיאו-אסטרטגי של כוח הנפט. לכן הן רואות בישראל – הנתפסת כמעצמה מדעית, טכנולוגית, חקלאית ורפואית – בעלת ברית חיונית במשימה החשובה לגיוון הכלכלה ושחרורה מתלות בנפט.

האיחוד פועל לייצוב ולשידרוג הקשרים עם ארה"ב, וסבור (כמו רוב מדינות העולם) שלישראל השפעה רבה על מדיניות ארה"ב, כולל היקף ואיכות אספקת מערכות נשק מתקדמות למדינות ערב. מכאן השאיפה למנף את מעמד ישראל בארה"ב לשידרוג תדמית האמירויות בקרב הבוחרים האמריקאים ונבחריהם בבית הנבחרים, בסנאט ובבית הלבן.

הסכם האמירויות עם ישראל הוא ביטוי למדיניות הערבית שאינה מקריבה אינטרסים חיוניים על מזבח העניין הפלסטיני, ואף רואה בפלסטינים מוקד אלימות.

ההסכם גם מהווה דוגמא לפער העמוק ורב-השנים בין המלל הערבי הפרו-פלסטיני לבין ההתנהלות הערבית המתנכרת כלפי הפלסטינים. לדוגמא, בשנים האחרונות התפתחו שיתופי הפעולה עם ישראל באופן חסר-תקדים למרות הקיפאון במישור הפלסטיני, על אפם וחמתם של הפלסטינים, ותוך כדי הבעת הסתייגות (ערבית) מהטרור הפלסטיני ביו"ש ובעזה.

כמו כן, לעומת המלל המופשט של האמירויות, המציין שההסכם נועד להסיר את איום החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הרי שההתנהלות המוחשית של האמירויות – בשעה שישראל ממשיכה לשלוט באזורים שנועדו להחלת החוק – מתבטאת בשידרוג משמעותי של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ובשכנוע בחריין להצטרף להסכם הנורמליזציה המלאה, למרות מחאות ואיומים פלסטינים.

כך היה גם בחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, חרף התנגדות פלסטינית נחרצת. כך מתנהלות סעודיה, בחריין, עומאן וכווית המרחיבות את הקשרים עם ישראל. כך היא ההתנהלות הערבית מאז 1948 כאשר מצרים וירדן כבשו את רצועת עזה ויו"ש, לא העבירו את השליטה לערביי המקום ואסרו על פעילות פוליטית עצמאית. "הליגה הערבית" הקימה ב-1948, בעזה, את "ממשלת כל פלסטין", אך היגלתה אותה לקהיר ב-1949, וביטלה אותה ב-1959.

התנהלות האמירויות ושאר מדינות ערב מהווה תזכורת לעובדה שהפלסטינים נתפסים על ידי מדינות ערב כגורם משני במזרח התיכון ואב-טיפוס לחתרנות, טרור, הפרת הסכמים וכפיות-תודה.

התנהלות הערבים כלפי הפלסטינים מבטאת את לקחי הטרור הפלסטיני במישור הבינערבי והפנים-פלסטיני. המסקנה הערבית היא שהצהרות השלום הפלסטיניות מופרכות בעקביות על ידי התנהלות פלסטינית אלימה, וככל שגדל היקף הסמכות הפלסטינית, כן מחריף הטרור הפלסטיני. כך אירע במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית בעקבות הענקת סמכויות פעולה לפלסטינים על אדמתן, וכך גם היה בישראל בעקבות הסכמי אוסלו וחברון, פסגת קאמפ דיוויד 2000 וההינתקות.

הערבים מניחים שישראל, שאינה מתעלמת מתקדימי המזרח התיכון, הגיעה למסקנה דומה, ולכן לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית שתסכן את קיומה ותוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, המאיימת לכלות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

"אור ירוק" אמריקאי כתנאי להחלת החוק הישראלי?

בניגוד לתובנה המקובלת, ליווי ("אור ירוק") אמריקאי אינו תנאי-מוקדם להחלה מוצלחת של החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתיישבות היהודית ביו"ש. כך הוכיחה החלת החוק הישראלי על ידי רה"מ בן גוריון (שטחים נרחבים בנגב, גליל, שפלת החוף ומערב ירושלים, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם), רה"מ אשכול (ירושלים המזרחית חרף התנגדות חריפה של ארה"ב והעולם) ורה"מ בגין (רמת הגולן על אף השעיית הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב ואספקת מטוסי קרב). החלת החוק בוצעה בעבר בתנאים גיאו-אסטרטגים נחותים בהרבה ממעמדנו הנוכחי. למעשה, הפגנת עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית, והדיפת לחץ אמריקאי, הפכו את ישראל מנטל אסטרטגי לבעלת-ברית אסטרטגית מובילה של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, השגת הסכם עם איחוד האמירויות אינה מצדיקה השעייה/ביטול של החלת החוק הישראלי. החלת החוק קריטית להסרת סימני השאלה מעל נחישות ישראל לשלוט בשטחים החיוניים לביטחונה הלאומי, ומהווים את שורש ההיסטוריה, התרבות והדת היהודיים. אמנם, ההסכם עם האמירויות תורם למעמדנו הגיאו-אסטרטגי, אך אין לו השלכה קריטית (קרובה לזו של רכסי יו"ש ובקעת הירדן) על הביטחון הלאומי.

כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מונחה בעיקר על ידי מאוויי-שלום ותחושות פרו-ישראליות, אלא על ידי הערכה עמוקה לתדמית ההרתעה של ישראל. ישראל היא שחקן מרכזי במערך הביטחון הלאומי של ברי-השיח הערביים, הרתעת משטרים פורעי-חוק המאיימים על ברי-השיח, והמאמץ לצמצם את זעזועי המזרח התיכון.

הססנות ורתיעה של ישראל מהחלת החוק (כולל הרחבת תשתיות ומגורים) מכרסמים בתדמית ההרתעה ויכרסמו בהערכה הערבית, האמריקאית והבינלאומית לכוח ההרתעה הישראלי.

על ישראל וארה"ב להפיק לקחים מהתנהלות האמירויות, שהיא פועל יוצא של מציאות המזרח התיכון, המתעדת את מרכזיות ישראל לעומת משקלו המישני של העניין הפלסטיני. אל לישראל ולארה"ב להיסחף אחר מלל האמירויות המסלף את מציאות המזרח התיכון ומנפח באופן מלאכותי את משקל העניין הפלסטיני.

בתקשורת הישראלית לא מצליחים להשלים עם הצלחת נתניהו בהשגת הסכם השלום עם איחוד האמירויות הערביות ובעקבותיו כנראה עם מדינות ערביות נוספות: "מזרח תיכון חדש"! – ולכן ממשיכים בלא לאוּת להשמיץ ולטנף את נתניהו ואת ההסכם!

* מעל לתיוגי השמאלימין – את רות גביזון אי אפשר לתייג בתגיות המקובלות של שמאל/ימין/מרכז. היא היתה מעל התיוגים הללו. היא היתה אשת רוח אמיתית שדבקה בערכים הציונים, הליברליים וההומניסטיים ולא התאימה אותם לא לבייס השמאלני ולא לבייס הימנני. היא שללה את התזה השמאלימנית לפיה יש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ולכן יש לצמצם את יהדותה כדי שתהיה דמוקרטית יותר או לצמצם את דמוקרטיותה כדי שתהיה יהודית יותר. היא דגלה בסינרגיה היהודית דמוקרטית, לפיה מדובר בכלים שלובים; העצמת יהדותה של המדינה, בדרך הנכונה, עשויה להעצים את הדמוקרטיות שלה והעצמת הדמוקרטיות שלה עשויה להעצים את יהדותה.

לצערי, הולך ופוחת מיספרם של ענקי רוח כמו רות גביזון, שיודעים להתעלות מעל הקופסאות השבלוניות של שמאל/ימין ולהציע חלופת-על ציונית ליברלית כוללנית ומקורית. אבדה גדולה.

* הרצאה של רות גביזון – רות גביזון הייתה מרצה מרתקת, שידעה להחזיק קהל מאזינים שעה ארוכה. הרצאותיה היו מלומדות, מעמיקות, שבהן ניתחה לעומק את הנושאים שעליהם דיברה, הציגה את כל הצדדים ואת כל המורכבויות ומתוך הניתוח הדיאלקטי בנתה מבנה שלם של תפיסה מאוזנת ומורכבת, המבטאת שביל זהב בין עמדות קיצוניות.

זכיתי לשמוע מיספר הרצאות שלה בכנסים שונים. אני זוכר במיוחד הרצאה שנשאה בפאב בתל-אביב, באירוע השקה של כתב העת "אשמורת שלישית", של עמותה שהייתי בין מקימיה – "שבעים פנים לציונות". איני זוכר מה היתה כותרת ההרצאה, אך היא הציגה בה את צדקת הציונות באופן רהוט וברור. הפאב היה מלא מפה לפה בקהל צעיר, ששתה את דבריה בצמא.

* אויב בפוטנציה – אם נכונה הידיעה לפיה ההסכם עם איחוד האמירויות כולל עסקת נשק אסטרטגי אמריקאי לאיחוד, הדבר חמור מאוד. בכל הקשור להתחמשות – ישראל צריכה לראות כל מדינה ערבית, גם כזו שיש איתה הסכם שלום, כולל מצרים וירדן, כמדינת אוייב בפוטנציה. העליונות המוחלטת של ישראל היא זו שעשויה להביא את מדינות ערב לשלום איתה. אין לאפשר כרסום בעליונות הזאת.

* בדרכו של פרס – כאשר פרס היה שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית, הוא חתר תחת ראש הממשלה יצחק שמיר. מאחורי גבו ובלי ידיעתו רקם פרס עם המלך חוסיין את "הסכם לונדון" לוועידה בינלאומית שנועדה לכפות על ישראל הסדר שהיה מסיג אותה לקווי 1949. אחרי שחתם על ההסכם הוא נפגש עם שמיר והקריא לו את הנוסח.

שמיר ביקש ממנו להציג לו את הנייר, כדי שיוכל להעמיק בו, ופרס השיב שאינו יכול להשאיר לו העתק כי הוא חושש מהדלפות.

יש לציין ששמיר היה שומר סוד יותר מכל מנהיג אחר בתולדות מדינת ישראל. תמיד טענו נגדו שהוא עוד לא השתחרר מן המוסד ושהוא מסתיר את הסודות גם מעצמו מחשש להדלפה. ואילו פרס היה מגדולי המדליפים (בעיקר כדי להאדיר את שמו), עד שאורי אבנרי כינה אותו "יונייטד פֶּרֶס" בהשראת סוכנות הידיעות "יונייטד פְּרֶס". אבל שר החוץ לא הראה לראש הממשלה הסכם מדיני מחשש להדלפות... כלומר, מחשש ששמיר יראה את ההסכם.

נתניהו מזכיר מאוד את פרס במגלומניה ובחתרנות שלו. ראש ממשלה שרוקם הסכם מדיני חשוב ומסתיר אותו משר החוץ ושר הביטחון, הוא חתרן. כן, ראש ממשלה יכול לחתור תחת שריו. כך היה בפרשת הצוללות הגרמניות למצרים וכך בפרשת ההסכם עם איחוד האמירויות.

וכדי שלא תישארו במתח – איך הסתיימה פרשת "הסכם לונדון"? שמיר שלח את ארנס לנשיא בוש ויירט את ההסכם. אגב, הנראטיב הפֶּרֶסִי לפיו היה מדובר בהסכם שלום עם ירדן ושבשל סיכולו אבדה האופציה הירדנית ו"נאלצנו" להגיע להסכם עם אש"ף חסר שחר. הסכם לונדון היה מכניס את אש"ף דרך הוועידה הבינלאומית. וההסכם לא היה טיוטה להסכם שלום אלא הסכם על ועידה בינלאומית.

* הפשרה הטובה ביותר – מו"מ אינטנסיבי מתנהל בין הליכוד וכחול לבן כדי להציל את הממשלה ולמנוע סיבוב בחירות רביעי. לי יש הצעת פשרה מקורית. בעיניי, היא טובה יותר מכל הצעת פשרה אחרת. היא גם פשוטה מאוד. שנתניהו יכבד את ההסכם הקואליציוני. מוזר, הא?

* גיורא איילנד בדרכו לפוליטיקה? – בוגי יעלון הודיע על מגעים מתקדמים עם גיורא איילנד על הצטרפותו לתל"ם ולחיים הפוליטיים. גיורא הוציא הכחשה רפה. כנראה שהאמת היא באמצע – יש מגעים אך הדברים אינם סגורים. מכל מקום, איילנד לא הכחיש שהוא שוקל ברצינות כניסה לחיים הפוליטיים. כניסה של איילנד לפוליטיקה עשויה להיות תרומה חשובה למערכת הפוליטית והמדינית בישראל. אני מכיר אותו כמנהיג, כמפקד וכאדם מאז היה המג"ד שלי בגדוד 50 ב-1983. מאז אני עוקב אחריו, אחרי דרכו ואחרי תפיסותיו. מדובר באדם ישר, אדם הלוקח אחריות מלאה, גם על שגיאותיו וגם על שגיאות של הכפופים לו, וממנף זאת להפקת לקחים. אדם החושב מחוץ לקופסה השמרנית ומנפק רעיונות מקוריים ויצירתיים בנושאים השונים. ובאופן כללי אני חש קרבה לעמדותיו, הגם שאין זו זהות עמדות, אני גם חולק על חלק מתפיסותיו. אני רואה גם קירבה רעיונית בינו לבין יעלון – גם כאן קירבה ולא זהות עמדות – והשתלבות שלו בתל"ם נראית לי הגיונית.

אבל כדאי לדעת שבנושא שעליו התפרקה כחול לבן, הוא אינו בצד של לפיד ויעלון. אני יודע זאת ממקור ראשון, מתוך קשר שהיה לי איתו כשפעלתי ביוזמת אחדות לאומית. פניתי אליו וביקשתי ממנו לחתום על גילוי הדעת להקמת ממשלת אחדות. הוא השיב לי שאינו נוהג לחתום על עצומות, אך הוא פועל בכיוון. שנינו הסכמנו שהברירה היא בין ממשלת אחדות לבין הידרדרות לאנרכיה. הוא אמר לי שהוא בקשר עם אנשי "הקוקפיט" של כחול לבן ומנסה לשכנע אותם בהכרח להקים ממשלת אחדות. הוא סיפר לי שהוא עשה כן גם אחרי הסיבוב השני, כאשר ניתן היה להקים ממשלת אחדות בתנאים הרבה יותר טובים לכחול לבן, אך כידוע עמדתו לא התקבלה. ומי יודע, אולי אם הוא היה בחיים הפוליטיים ובהנהגת כחול לבן – היא היתה מצטרפת בשלמותה לממשלת האחדות, אולי כבר אחרי הסיבוב השני, וכך ממשלת האחדות הלאומית היתה נראית אחרת. נתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו לא לספור את השותפים.

* כדין רקטה – באיחור של שנתיים וחצי הכריז נתניהו את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: "דין הצתה כדין רקטה". זו הודאה בפשיטת הרגל של מדיניותו; מדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות. אבל כל שינוי חיובי ראוי לשבח. מוטב מאוחר מבכלל לא.

* אש תחת אש – גנץ: "חמאס משחק איתנו באש, אני אדאג שהאש תופנה אליו." על ישראל להודיע, שאם תוצת עוד שריפה אחת בישראל, בתוך 24 שעות כל השדות בעזה יעלו באש.

* תמך או התנגד? – צחי הנגבי עזב בזעם את אולפן חדשות 12 לאחר שח"כ מתן כהנא הטיח בו שהוא תמך בהתנתקות. הנגבי טען שהוא הצביע נגד בכל ההצבעות. מה האמת? האמת היא שהנגבי, להבדיל מנתניהו, אכן התנגד להתנתקות והצביע נגדה בכל ההצבעות בממשלה.

אולם לאחר ששרון פילג את הליכוד והקים את "קדימה", ועל פי הסקרים הוא עמד לזכות בניצחון גדול, והליכוד בתבוסה, הנגבי מיהר לזנק לצד שעליו מרוחה החמאה, והצטרף ל"קדימה". וב"קדימה" הוא תמך בתוכנית ההתכנסות של אולמרט, שכללה עקירת יישובים רבים ביהודה ושומרון, צידד בהקמת מדינה פלשתינאית ודיבר על השמאל כעל "המחנה" שלו, כפי שהיום הוא מדבר על הימין.

* בצד של הנגיף – ישראל קטורזה מופיע כפרזנטור בתשדיר שירות מטעם משרד הבריאות הקורא לאזרחי ישראל לעטות מסכות. תשדיר חשוב מאוד, למען מטרה נעלה של בריאות הציבור. בשל כך, המקארתיסטים מדבוקת שוקן מובילים מתקפה נגדו, שכן הוא חצה את הקווים ופועל מטעם המדינה השנואה עליהם. קובי ניב ורוגל אלפר פירסמו פשקווילי נאצה ורדיפה נגדו. ניב טען נגדו שהוא מכר את חבריו האמנים תמורת רבבות שקלים ושהפרסומת שלו מיזוגינית, ואילו מכחיש הקורונה אלפר כינה אותו "מפיסטו" וטען שמכר את נשמתו לשלטון רקוב.

מראשית הקורונה אלפר כבר פרסם עשרות מאמרים של תיאוריות קונספירציה מטורללות לפיהן אין קורונה אלא זו מזימה של מנהיגים סמכותניים בלה בלה בלה. כנראה מי שרגיל תמיד לתמוך באויבי ישראל – גם במקרה הזה הוא בצד של הנגיף. אלא שהפעם הוא אינו רק נגד מדינת ישראל אלא נגד האנושות.

* צדק צדק – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", נאמר: "צדק צדק תרדוף." למה פעמיים צדק? הרי הסגנון המקראי חסכני מאוד במילים, ואין בתורה מילה מיותרת. אחד הפירושים לסוגיה, היא שהכפילות נועדה להבהיר שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת – גם האמצעים צריכים להיות כשרים, צודקים וטהורים. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם מאבק צודק אינו מצדיק הפרת חוק, אלימות, ונדליזם, פגיעה בשלום הציבור, פגיעה באזרחים, מתקפות שלוחות רסן. וזה גם לא משתלם, כי מי שנוהג כך רק משניא עצמו על הציבור.

"ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא," כתבה רחל המשוררת בשירה. מי שהופך את עצמו למצורע מבחינה ציבורית, יאבד את הציבור. אי אפשר לנצח במאבק ציבורי ללא הציבור. לא פעם הזכרתי את האופן שבו אנו, ועד יישובי הגולן, ניהלנו את המאבק על הגולן. היה זה מאבק על עצם הקיום, ואף על פי כן ניהלנו מאבק נחוש, אך ממלכתי ואחראי. אמחיש זאת בדוגמה קטנה.

בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישה של ועד יישובי הגולן במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על בריסטולים. הצעתם היצירתית היתה לתלות על שלטי חוצות ענקיים את תמונתו של רבין לצד המשפט: "'מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל,' יצחק רבין, 10.6.92." כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן. באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו," הסברנו. אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הם לא נתקלו עוד בלקוח מוזר כל כך.

* רק לא ירבה לו – פרשת השבוע, פרשת "שופטים", עוסקת בענייני מדינה ושלטון. כשהיא נוגעת בהלכות מלך – שעה שבכל העולם המלך הוא אל, הוא כל יכול, הכול מותר לו, הוא מעל לכל חוק ולכל דין, עוסקת התורה בהגבלת כוחו של המלך. התורה מזהירה אותנו לא למנות מלך שיהיה "מלך ככל הגויים" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.

ובלשון הכתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל."

מהו המסר? יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. אך הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא לא פחות חשוב – היא שלטון החוק. בדמוקרטיה השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.

עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

* פעילות פוליטית מקובלת – לכל המצדדים ברעיון העוועים של הקמת ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, אני ממליץ לחפש את סרטון הראיון של ח"כ שחאדה לקלמן סג"ל ב"כאן 11". קלמן ליבסקינד שאל את שחאדה על קבלות הפנים שהח"כים מן הרשימה המשותפת עורכים למחבלים המשתחררים מן הכלא ותעודות ההוקרה שהם מעניקים להם. "על מה אתה מוקיר אותם?" שאל קלמן.

שחאדה: "אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהתנועה הלאומית הפלשתינאית. אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה. ולנו יש זכות. יש לנו את הנראטיב שלנו. אני משתמש בשפה אחרת, אני לא מקבל את המילים האלה [כלומר את המילה מחבל]. המנהיגות הערבית בוועדת המעקב העליונה, רואה זאת כתפקיד חשוב שלה להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית."

בהמשך אמר ליבסקינד: "אם אני רואה יהודי שיוצא מהכלא אחרי שהוא סתם ניסה לרצוח ערבים, אני לא הולך לתת לו תעודת הוקרה. לא מכיר חבר כנסת שייתן לו תעודת הוקרה."

כאן שחאדה הפתיע. "אני מסכים אתך לגמרי." יפה!!! רגע, אל תלכו. "אבל אתה כן נותן להם תעודות הוקרה," מציין ליבסקינד, ושאחדה השיב בלי להניד עפעף: "אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה," הוא השיב לו.

כיוון שיש בתוכנו המצדדים בהקמת ממשלה בשיתוף פעולה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית, מן הראוי להציף את העובדות. וכדאי גם לפרש את דבריו של שחאדה.

"אנחנו קוראים אחרת מכל הציונים – השמאל הציוני והימין הציוני, את ההווה, את העבר ואת העתיד של המקום הזה." – הם רואים אחרת את העבר. בעיניהם מדינת ישראל היא יישות קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין, גירשה את הילידים והקימה מדינה לא לגיטימית. הם רואים אחרת את העתיד – מדינת ישראל תושמד וישראל "תחזור" להיות פלשתין.

"תפקיד חשוב ... להחזיר את כל הפעילים הפוליטיים לפעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית." הפעילים הללו הם מחבלים. הפעילות הפוליטית היא טרור. להחזיר אותם לפעילות הפוליטית המקובלת והלגיטימית – להחזיר אותם לביצוע פיגועי טרור.

"אתה אמרת משהו אחר. אמרת שרוצחים בלי סיבה." הוא נגד רצח בלי סיבה. הוא בעד רצח עם סיבה. מהו רצח עם סיבה? רצח יהודים. רצח יהודים הוא פעילות פוליטית מקובלת ולגיטימית.

* למה אני שותף – בתקופה האחרונה אני מקדיש, בהתנדבות מלאה, לא מעט מזמני ומרצי להקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, שאני חבר בצוות ההקמה ובוועדת הקבלה שלו. העשייה הזאת ממלאת אותי ומרגשת אותי מאוד. ביום שני בערב היה מפגש מרומם נפש של צוות ההקמה עם נציגי גרעין "חגי" שהם מרכיב משמעותי בהרכב האנושי שיְיַסֵּד את היישוב (לצערי, לא יכולתי להישאר עד תום הפגישה כיוון שמיהרתי לשידור פינתי ברדיו אורנים). בפתיחת המפגש התבקש כל אחד מן המשתתפים להסביר למה הוא כאן; למה הוא חלק מהקמת היישוב. אשתף כאן בדברים שאמרתי.

"אני מאמין גדול בהתיישבות, בערך ההתיישבות, כערך ציוני של יישוב ארץ ישראל, של יישוב הגולן, ולא פחות מכך כערך חברתי; היצירות החברתיות המופתיות ביותר של הציונות נוצרו בהתיישבות ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. כך גם היום – היישובים משותפים לחילונים ולדתיים, לא בחיים זה לצד זה אלא כקהילה משותפת, נותנים את המענה הטוב ביותר לאחת הבעיות הקשות בחברה הישראלית, השסע בין חילונים ודתיים.

"לצערי, כבר שנים רבות לא מקימים יישובים. לא אחת העליתי את הנושא בפני מנהיגי תנועתי, התנועה הקיבוצית, ולא מצאתי אצלם שום נכונות לחשוב בכלל על הקמת קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. גם בגולן העליתי לא אחת את הצורך בחידוש ההתיישבות, שוחחתי על כך עם ראשי המועצות, כתבתי על כך מאמרים וזה לא קורה. לפני כשנה וחצי פנו אליי מייסדי גרעין 'חגי' וביקשו להיפגש עם יהודה הראל ואיתי. הם סיפרו לנו על רצונם להקים יישוב חדש בגולן וביקשו להיעזר בניסיוננו. שמחתי והתרגשתי מאוד מהפגישה. בעקבותיה, נפגשתי עם ראש המועצה חיים רוקח, לשוחח איתו על הגרעין ועל הרעיון. רוקח הפתיע אותי, כאשר הוא סיפר לי בסוד שראש הממשלה עומד להכריז ממש בימים הקרובים על הקמת יישוב חדש בגולן על שם טראמפ, כתודה על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן. מאז אני קשור לגרעין, קשור לרעיון, קשור להקמת היישוב. כאשר המועצה פנתה אליי בבקשה שאצטרף לצוות ההקמה, זה היה ממש טבעי בעבורי להצטרף ועשיתי זאת בחפץ לב."

אחד מחברי הגרעין הזכיר שכתבתי את הכתבה הראשונה על הגרעין.

* ביד הלשון: סכין בגב האומה – אבו מאזן גינה את איחוד האמירויות על ההסכם עם ישראל והגדיר את המעשה "תקיעת סכין בגב הפלשתינאים."

מקורו של הביטוי הוא בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה וחתימת הסכם ורסאי, חוזה השלום בין גרמניה למדינות ההסכמה, שנחתם בארמון ורסאי. גורמי הצבא ואנשי הימין הפיצו תאוריית קונספירציה לפיה צבא גרמניה כלל לא הובס במלחמה, אלא הפוליטיקאים, בעיקר בהשפעת היהודים, המרקסיסטים והבונים החופשיים, תקעו סכין בגב האומה ובגדו בגרמניה ובחיילים הגרמניים. התאוריה הזו התפשטה במהירות בכל רחבי גרמניה, היטלר רכב עליה והיא היתה בין גורמי עליית הנאצים לשלטון. לאחר עלייתם לשלטון, התאוריה אומצה רשמית בידי גרמניה והוכנסה לתוכנית הלימודים הגרמנית.

שופטי העליון תומכים במפגיני האספסוף הנאור מפר החוק שמשגעים את נתניהו ומשפחתו ואת תושבי הרחובות הסמוכים ברחביה! – כנראה שלדעת העליון ה"חוק" בישראל קיים רק כאשר מנסים באמצעותו להדיח את ראש הממשלה מכהונתו!

כלת פרס ישראל, פרופסור רות גביזון ז"ל, שהלכה השבוע לעולמה בגיל 75, היתה ענקית משפט, אינטלקטואלית אמיתית. אישה קטנת מידות אבל גדולת מחשבה. צנועה ועממית אבל גם דעתנית ווכחנית. ומעל לכל: כנה וישרה.

גביזון אופיינה ביצירתיות ותעוזה מחשבתית. מעולם לא חששה לומר את אשר על דעתה, ולקרוא תיגר על מערכת המשפט, בקול צלול רם וברור, ישר וממוקד, חד ואמיץ.

אי אפשר היה לתייג אותה לשום מחנה, או להכניס אותה לשום קופסה. גם מי שלא הסכים איתה, לא יכול היה שלא להעריך אותה ואת משנתה החשובה.

תמיד הציבה סימני שאלה. סירבה לקבל את הנחות העבודה המשפטיות המקובלות, והובילה עמדות עצמאיות, אמיצות ופורצות דרך. היא אף שילמה מחיר אישי כבד בגין כך.

כך, למשל, בחודשים שלפני פטירתה, חוותה גביזון התקפה לא פשוטה, אחרי שכתבה באומץ כי היא "חוששת שלראש הממשלה בנימין נתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק, בשל יותר מדי משפט עיתונות."

בסוף 2019 אף כתבה בפוסט בפייסבוק, שלדעתה אין מקום להתערבות בית המשפט העליון בנוגע להטלת המנדט להרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. "זו אינה שאלה משפטית, אלא שאלה פוליטית כמעט טהורה."

גביזון היתה מראשונת המתנגדים לאקטיביזים השיפוטי, שהנהיג נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. לא הכול שפיט, טענה באומץ רב, בתקופה שמעטים מאוד באקדמיה העזו להשמיע קול כנגד ה"הגמוניה של ברק".

"אל לו לבית המשפט העליון לשאוף להיות סמכות מוסרית עליונה, להתערב בסוגיות פוליטיות." התנגדות אמיצה זו גם גרמה לברק להתנגד בתוקף ולפסול את בחירתה כשופטת לבית המשפט העליון.

"אני רואה בטענות של ברק, שיש לי אג'נדה, כבוד גדול. אני רק תוהה, איך האיש שלו עצמו היתה אג'נדה מאוד ברורה ומובהקת, פסל אותי בנימוק זה. אולי הבעייה שלו היתה בהערכה, שאני אצליח לאתגר מבפנים כמה מושכלות יסודיות של בית המשפט העליון," אמרה גביזון.

גביזון היתה שילוב מרתק של ציונות והומניזם, יהדות וליברליות. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות בעלות אינטרסים שונים וחזונות נבדלים, טענה, ולכן יש לאזן בין המאחד אותנו, ולהדגיש את המשותף ולא את המפריד – במכנה המשותף של "השותפות האזרחית", שנסמכת על הדמוקרטיה הפורמלית, שבה יש שיוויון מלא לכל האזרחים. בשנת 2003 פירסמה יחד עם הרב יעקב מדן את "אמנת גביזון מדן", שהיוותה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה, שיהיו מוסכמות גם על דתיים וגם על חילוניים.

גביזון סברה, כי אין סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי לבין היותה דמוקרטית. "מדינת ישראל אינה מדינת הלכה, והיא מחויבת לדמוקרטיה, לשוויון לכל אזרחיה. ואולם אין היא מדינת כל אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, כי יש בה רוב יהודי, תרבות ציבורית יהודית והגדרה עצמית יהודית. אבל מדובר ביהדות ליברלית והומניסטית." לדידה, ההגדרה "פוסט ציונים" היתה הגדרה "מכובסת" ל"אנטי ציונים".

גביזון היתה מהתומכים הבולטים ב"חוק האזרחות", המונע חיים משותפים של ישראלים ובני זוגם הפלסטיניים. היא נימקה זאת בצורך לשמור על רוב יהודי מוצק בישראל. "מותר למדינת ישראל להגיד, שהיא לא מעוניינת להרחיב את המיעוט, שחותר תחת הצדקת קיומנו," דעה אמיצה זו זכתה לביקורת עזה מצד חוגי השמאל, ואולם גביזון לא התקפלה.

גביזון מעולם לא ניסתה להתחנף לאף צד, לא לימין ולא לשמאל. קולה האמיץ יחסר לנו מאוד, ותרומתה לעולם המשפט לא תסולא בפז, יהי זכרה הטוב ברוך.

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

שעות ארוכות היה אוּרי תועה לבדו בפרדסים. אלה היו יערותיו האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הביטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פנה והתבונן מצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים גילה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, והיה מתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם קלף אותה. בצידי הדרכים פרחו צבעונים וכלניות.

לא פעם הגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת ניקוז – היה רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית-הקפה היחידי שבכפר הגיעו משם לעתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר. בעיני אורי היה המקום קצה העולם – האדמה היהודית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל – לעומת אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר שנתמשכה עד לעיבורו של הכפר הערבי.

קצה העולם! – לימים נתמזג בקרבו רושמה של תחושה זו עם עקבות מעשה שאירע לפני יותר ממאה שנה.

בימי עלומיו נשכר סבא בתור מורה לבנו המפונק של בעל-אחוזה יהודי עשיר בהונגריה. ושם בין העובדים באחוזה היה אחד, יאנוש שמו, אשר התקרב אל סבא והתיידד עמו ביותר. יאנוש היה בן-איכרים נבער מדעת, אולם כגודל בערותו כן עושר דמיונו, ומוחזק היה בדאי מובהק. הוא היה חיל מתנדב בצבא מקסימיליאן ההבסבורגי, מלך מכסיקו, והיה מרבה בסיפורי עלילה וגבורה מתקופת סופו הטראגי של אותו מלך, אשר נהרג על-ידי המורדים ב-1867. צריך היה רק לכבד את יאנוש בלגימה בבית-המרזח, ומיד היה פיו נפתח כמעיין המתגבר ומפליג בגוזמאות.

יום ראשון אחד ישב יאנוש כמנהגו בחברת בעלי-הבתים שבכפר והם הישקוהו יין למען יפתח את פיו. והכל מסביב שומעים ומלעיגים, כשהם מעמידים פני מאמינים. כאשר העז מישהו להפליט מלת פקפוק בסיפוריו, ניתר יאנוש ממקומו בקריאתו הידועה:

"התעז להטיל ספק בדברי מי שרגליו מיששו את חלל האפס שמעבר לתבל?"

וליתר תוקף חזר בפעם המאה על אחת ממעשיותיו. פלוגת אנשי צבא והוא בתוכה, לחמה בין הרי מכסיקו הגבוהים "עד לשמיים". בדרך תעה ואיבד את חבריו. שוטט ושוטט יחידי עד שהגיע אל שיא ההר הגבוה ביותר, שם צנח אין-אונים וישב על קצה ההר כשרגליו פשוטות לפניו, ישב והירהר בכפרו הרחוק ובאימא שלו ואחותו, עד שקץ בישיבה הממושכת והחל מנענע את רגליו התלויות... פתאום הרגיש שרגליו נתקלות בחלל האפס... והן ממששות את האין-סוף... וה"עגלה" (עור העגל של ילקוט הצבא שעל שכמו) מתחככת להנאתה ברקיע השמיים...

וכל המסובים פרצו בצחוק. יותר לא היה בכוחו של יאנוש לסבול. הוא קם וברח החוצה, מתנודד שיכור כלוט ובקבוק היין בידו. בחוץ התקהלו בחורים ובתולות ויצאו במחולות הצ'ארדאש והטובורזו לקול נגינת צוענים. עונת הבציר היתה בעיצומה. יאנוש ישב תחת עץ בגן ובדמעות-שליש שפך את מרי לבו:

ומיד הפך את הבקבוק אל פיו ולא שייר בו אפילו טיפה אחת. ואילו הנשארים בפנים בית-המרזח המשיכו לשיר ולהתהולל:

שם, על אם הדרך בלב הפרדסים, פגש אורי יום אחד לפנות-ערב את אדון פלז הזקן, סבה של נלי. הסב לבש מעיל-צמר אנגלי לא חדש. עניבה ומגבעת. מאחוריו נתמרו דקלים אחדים, גבעות צהובות נמשחו באור שמש אחרון, רכבת רחוקה זחלה לאיטה וקטר שחור פולט עשן מארובתו. בפי הסב היה סיגר כבוי, ובידו החזיק מקל-טיול שידיתו מגולפת כלהב גרזן.

אורי ניגש אליו ביראת כבוד. לא עושרו כי אם זרות הליכותיו יחד עם היותו סבא של נלי הם שהפליאוהו. לאנשים זקנים היתה על אורי מילדותו השפעה כמעט מאגית, לבד מאבא, אשר ככל שנזדקן נתעקשה חולשתו – אבא העריץ את בן גוריון; ימיו של אבא נסתחבו בעבודה מפרכת שאינה לפי גילו, והיה נוטע כתמיד כרמים חדשים על אדמות זרים; מתווכח מרה עם אורי על דרכו בפרשת לבון, ומבקש להיספח אליו לפגישותיו הספרותיות ולשמוע אותו מרצה על ספרו הראשון שהופיע זמן קצר לפני כן.

אורי כתב את ספרו הראשון במשך חודש ימים, פרק ליום, סגור בחדרו בבית הערבי הישן של הגברת בילי ברחוב עקיבא בירושלים, כשהוא שרוי ברוגז עם אהובת-לבו על שאינה נענית לחיזוריו, ועם הוריו שאינם עוזרים לו לממן את לימודיו. הם טענו שאינו עושה די לפרנסתו ובחר במקצועות מוזרים כפילוסופיה וקבלה שאין בהם אפילו כדי להיות מורה בגימנסיה.

חודשיים וחצי סירב אורי לרדת לבית הוריו. במכתב ביקש שישלחו לו את נעליו הצבאיות כדי שיוכל ללכת לעבוד בתור פועל-בניין. זה נראה בעיניו מעשה אשר ודאי יבהיל אותם. הנעליים הגבוהות והמסומרות הגיעו בחבילה בדואר בצירוף בגדי חאקי ישנים וקופסה של עוגיות מאפה ידי אמא, ואורי לבניין לא הלך לעבוד ואפילו בלשכה לא נרשם מאחר ונמצא לו מכר טוב-לב, איש קשיש חשוך-ילדים שהיה עובד באוניברסיטה ולומד בה, וזה נהג להזמין את אורי מדי שבועיים לביתו, מכבדו בבוטנים מטוגנים במלח ולומד עמו פרק באפלטון, וגם סיפק לו דפי הגהה של כתב-עת מדעי, בשכר צנוע.

בחנוכה עלה אבא, נציג משפחה מובס, לבקר אצל אורי בירושלים. כתב-היד של הספר היה גמור ומתוקתק, אך טרם נמצא לו מו"ל. אבא ישב במטבחה המרווח של גברת בילי, ליד השולחן העגול. מאחוריו הבריקה מערכת סירים ומחבתות נחושת שהיתה תלוייה על הקיר הצבוע ירוק. האור הסתנן פנימה גבוה מבעד לסורגי חלונות רחבים שהיו קבועים במשקופי אבן ירושלמית מחוספסת. פני אבא קרנו באור-צל חמקמק של אבן, שמש ונחושת. הוא עילעל בדפי כתב-היד, נאנח, קרא לעצמו פה ושם שורות אחדות –

"זה ספר," חרץ לאיטו כשופט הגוזר לעתיד גם את אחרית עצמו, "קריא, ללא ספק, אך גאון אינך ולא תהיה, בני, ואם לא זה, אז חבל, לחינם אתה מבזבז את זמנך."

פניו האפירו. לא כעס היה זה אלא חלום של משפחה ושברו – תקווה שגורלה להחמיץ תמיד. ואורי כמס דמעותיו ונשבע לעצמו כי מוטב להיעשות סופר בינוני, ובלבד שהוא עצמאי וכותב כטוב בעיניו – מאשר להיות עובד שכיר אצל אחרים ונתון לשרירות-ליבם של איכרי המושבה, כאבא.

אורי חשש פן אדון פלז כועס עליו על שהוא מרבה לטייל בנחלתו. ובהברקה בת רגע גילה לו כי בחלקה המזרחית נפרצה דופן התעלה וגומות עצים רבות מוצפות מים. אורי חיפש את המגופה, שהיתה עשוייה בדרך כלל צרור סמרטוטים, או שק מגולל, ולא מצא.

אדון פלז נשען על מקלו וחייך. הוא הודה לאורי ואמר שאריה-לייב, המשגיח, ודאי כבר יודע על כך, ואם לא – יעיר את אוזנו משיחזור לחצר. אחר-כך שאל את אורי אם כבר החליט מה יעשה כשיגדל.

אורי רצה לענות כי קודם-כל יבקש ממנו את יד נכדתו נלי לאישה, אך ענה כי הוא יהיה פסל. הוא מכייר בפלסטלינה וחימר וכבר פיסל ראש של יהודי.

לא. אבא רוצה לשלוח אותו לבית-ספר מקצועי ואומר שלהיות גראז'ניק זה עכשיו העתיד, ולאורי ידיים מוכשרות, ועם זאת הוא חלש באנגלית ואין סיכוי שיקבל סטיפנדיה אם ירצה להמשיך ללמוד בגימנסיה.

כאן הפסיק אדון פלז את השיחה ונראה שאין התשובה מעניינת אותו כלל ועיקר. אך בטרם שילח מעל פניו את אורי אמר לו לבוא אליו יום אחד אל בית האחוזה ולקבל מתנה, מעטפה מלאה בולי חוץ-לארץ.

יום אחד, בפתיחת תערוכה בתל-אביב, פגש את נגה, אחותה הצעירה של איה. אורי לא ראה אותה מילדותה וקיומה כמעט נשכח ממנו. היתה זו איה שנקרתה יום אחד על דרכו ברחוב וסיפרה לו כי אחותה נישאה לשחקן ידוע שכבר הוליך לחופה נשים אחדות. איה עצמה נמצאה אז בטיפול זה יותר משנה בקבוצת מגע אצל הד"ר קרדוני, אלא שפרשה זו וכל שעתיד לצמוח בעקבותיה טרם נגלתה לאורי באותה פגישה מקרית ברחוב תל-אביבי, לאחר גירושיו. נגה נראתה שזופה ותמירה, פניה עייפות מעט. אלמלא ידע שזו היא – לא היה מכיר באישה החוצה את החדר כספינת-מפרשים במלוא הרוח את התינוקת השחומה שהיתה מתפלשת עימם בחול ואפה זב נזלת, מחזיקה ביד אחותה ודורכת על תלי נמלים ברגליה היחפות. לשתיהן, זכר, היו כפות רגליים נאות. אצבעות שמנמנות קמעה, ותואמות. מושכות את העין.

אצבעותיה, בסנדלים גבוהי עקב, היו עדיין יחפות, אם כי חיוורות וצבועות מדי, וכמו נלחצו בסד שנים רבות של חמדה ויובש. הגלריה היתה שטופה אור חזק, מכאיב עיניים.

"את ודאי אינך מזהה אותי. היכרתי אותך כשהיית ילדונת, במושבה," התוודע אליה אורי בשמו. רגע אורו פניה אך היא לא שמחה יותר מדי, ובהתעניינות מנומסת, שהיתה תואמת כנראה בעיניה את מעמדה החדש – אמרה שהיא עוקבת אחר שמו וקראה מדבריו פה ושם בעיתונים, אך כשראתה אותו בטלוויזיה לא יכלה לקשר את פניו המלאים, במשקפיו, עם דמות הנער הצנום שהיה מושך יחף בחבל את העז על פני שדרת הדקלים של אחוזת פלז.

ואז, ברחש שיחות קלילות סביבם ופרצופים ידועים וזרים ויופי מהמם ומעיק של נופים דמיוניים בצבעי זהב ועופרת בא על אורי רגע ממושך של דממה פנימית, ולחץ עז נרגש ברקותיו: ערב אחד יצאו הוריהן של איה ונגה עם הוריו לראות את ההצגה "ורשה" מאת שלום אש שהביא תיאטרון "הבימה" למושבה, וזאת למרות שאבא לא אהב מעודו את ההיגוי הרוסי הכבד של השחקנים. איה נסעה לדודתה בירושלים ונגה הושכבה לישון בביתו של אורי. היה ליל קיץ. אורי הסתובב חסר מנוחה בחדר הגדול שהיה מואר וסגור ברשתות מפני יתושים. נשימתה השלווה של הילדה נשמעה מחשכת החדר הסמוך. הוא נלחם בנפשו שעה ארוכה ולבסוף ניגש למיטתה, עדיין מבקש לשכנע עצמו שהוא ממלא אחר הבקשה להשגיח עליה. רגליה השחומות ביצבצו מבעד לסדין המגולל. אורי גהר לעומתן וריפרף קלות בשפתיו על שיפולי בטנה. היא נאנחה בשנתה. הוא נבהל. דמם רגע, ואחר התרומם ושילח אצבעו ונגע בחלקת משי שהיתה רכה וחמה כאילו השמש עודנה צורבת בעורה, וכשהחל הוזה בראש מורתח "זה ה- - - שלה!" – השמיעה נגה קול כעומדת להתעורר מתרדמתה העמוקה והוא משך ידו ונמלט מהחדר רדוף חרטה והשתדל למחוק את זכר הנגיעה המבישה ממחשבתו ולא להרהר בה לעולם. עד שצפה ועלתה מן הנשייה במלוא בשלותה, והיא עומדת כנגדו ומדברת, ספינת-מפרש גאיונה מוכנה להפלגה, שדיה זקופים ועיניה מאופרות, מחזיקה בשחקן הידוע, ואינה מתארת לעצמה שאורי בן עמי היה גבר זר ראשון שנגע באברה. ושפתיו הן שחיללו את תומתה. ואורי חשק בה לפתע במשיכה צורבת, אולי דווקא בגלל אותו סוד כמוס הידוע רק לו עצמו.

לאחר שנים שכב אורי לפנות-בוקר במיטה רחבה ולצידו אשתו. גבה היה מופנה אליו. והנה חדרה נגה ובאה לחדר ומיד נתכרבלה בזרועותיו ונתהפכה עימו בתנועה חלומית והוא תפס בירכיה וריווח אותן והחל בועל אותה בשקיקה, כשהוא אסיר-תודה לה על הופעתה הפתאומית. ונדמה היה לו שהירהר אותה שעה כי יצירה היא פרי רצון חזק והיא שופעת ממקור הגעגועים. אלא שאז החלה מתעוררת אשתו השוכבת לצדו, ונגה תפסה בגדיה ונעלמה כשהיא מותירה אותו מיוחם ומיותם. ואורי קם בהרגשה רעה של פורענות ממשמשת ובאה והלך לצחצח שיניו.

"ולחשוב שעוד העזת לעשות את זה במיטה על ידי, כשאני ישנה!" – התרוממה אשתו ממיטתה.

"מצידי את יכולה לשמור את הדבר בסוד." הא חשש מפני אישה אחרת, מפני נלי, אשר דמותה האוורירית ריחפה בחצר הבית, בין השובך למיטבח.

"להיפך, אני אספר – שכולם ידעו איזה מין בן-אדם אתה!"

"בסדר, ספרי," אמר והלך לבית-הכיסא. הוא סירב להיכנע לסחיטה שלה, ולא היה מודאג. מבעד לחלון הגבוה של בית-הכיסא התבוננו בו שלושה פרצופים, ובלט מביניהם זה האמצעי, שפניו מזרחיות ולו שפמפם קצר ושפתיים צרות וחיוך מטעה. בעודם מטפסים החלו שוברים בשובבות ובכוונה נחושה את לוחות הזכוכית של החלון המפוצל, ומנסים לחדור פנימה. אורי התרומם ועזר להם מצדו לנפץ את הזגוגיות. הוא ביקש לשאת חן בעיניהם והתעלם מכוונתם הזדונית. הם נראו כמלאכי-חבלה המבקשים להעניש ואולי גם לרצוח. לאחר שהחלון נפרץ והם החלו משתלשלים בזה אחר זה פנימה קפץ אורי אל הדלת ויצא כשהוא נועל אותה מבחוץ. במסדרון היתה לו הרווחה. הוא החזיק טובה לעצמו שאפילו פעולותיו החלומיות, שנעשו כאילו מתוך נטייה של הרס עצמי, נתבררו כערמומיות מוצלחת. והוא רץ בבית, עבר על פני המיטה הרחבה, דחף לרווחה את הדלת הירוקה של התריס החיצוני – כל זה התרחש בבית הוריו הישן במושבה – והמריא בקפיצה החוצה מבעד למרפסת הגבוהה אל הרחוב וחורשת הזיתים שמעבר לו, מצמיח כנפיים לעוף מפני רודפיו ומתעורר בהלמות-לב.

באחד ממסעיו אל קצות הפרדסים מצא אורי חמור מוכה-שחין וחסר-בעלים אשר נמלט מהכפר הערבי הקרוב או אולי שולח לחופשי לאחר שבעליו נתייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע, שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף באורי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. אורי משך אותו אחריו וקשרו בחבל לגדר בפאת השדה הגובלת עם חצר ביתו. למחרת הניח על גבו שק נקי ורכב עליו בשבילי השדות וסייר ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. שום כוח בעולם לא יכול היה להכריחו למהר צעדיו. ואורי היה גאה. הנה יש לו גם חמור פרטי המוליכו ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרים, וכחבריו בני כיתתו ממושב הפועלים הסמוך אשר רוכבים לכל אשר יחפצו על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות נמוכות, דו-אופניות, בעלות צמיגים ממולאי אוויר. שנסיעתן רכה, ומביאים בהן את השחת הקצורה מהשדה או כד חלב למשלוח ב"תנובה".

הוחלט לערוך בשבת מסע בחמורים. אורי וחבריו נפגשו בהצטלבות השבילים של הפרדס והכרם, על הדרך החוצה את מסילת הברזל ומוליכה למושב הפועלים. הם באו רכובים ללא אוכף על חמוריהם הגבוהים, רגליהם מיטלטלות לצדדים, נערי מושב רחבי כתפיים ושזופים בגופיות צחורות. אורי התבייש בחמורו העלוב שגבו עטוף שק ופצעיו מבצבצים, כמין איוב מגזע החמורים. הוא קרא באותה תקופה את "דון-קישוט איש למנשא" בתירגומו של ביאליק. נלי באחוזת סבה היתה בעיניו דולציניה בת טובוסו. החמור הערבי החולה – רוסיננטי, ואורי האביר מחזיק כידון-עץ ורוכב על גבו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האקציות ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות-הרוח, והמכשפים, והארמון המכושף, וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניו חתימתו של דון-קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית – "שלך עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון." הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניו באחד המשעולים ונעצה בו מבט אחר, אילו יצאה לקראתו מבין העצם המוצלים ושאלה ממנו לקרוא את הספר "שלושה בסירה אחת" – היה מקווה בנודדו לאיטו על חמורו המושחן במשעולי הפרדסים; ובינתיים מהרהר ברקיחת צרי הפלאים, צרי פיאובלס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחלפות – אשר ביאליק כותב עליהן בפירושו שהן מין עשב הנזכר הרבה במשנה ובגמרא, אך לך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האקציה הצהבהבים, אשר הברון רוטשילד הביאם ארצה לשם תעשיית הבושם.

כשהחלו לדהור נותר אורי מאחוריהם כמין סנשו פנשא שוגה בחלומות, ועד מהרה נתעלמו מנגד עיניו. נכלם רכב לאיטו על פני דהרת אל-עדש, גבעת העדשים, היא גבעת בית-הקברות של המושבה, עבר על פני שוקת-האבן השבורה אשר לידה נהרג בן-משפחתו נעמן גלפרין בהתקפה של אנשי שבט אבו-קישק על המושבה בשנת 1921. וכשהגיע לטחנות שייך אבו-רבח על גדות הירקון כבר רעו החמורים בצל החורשה וחבריו ישבו לרגלי איקליפטוסים רמי-קומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות אבן באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריעה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק בנוי כסכר על פני הנחל עצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הברכה נכבשו בסבך קנה וסוף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים.

מישהו הציע לגשת לצריף של אלימלך שפירא אשר התגורר על גדת הירקון לא רחוק משם. אורי כבר ביקר אצלו עם אבא, ולא רצה לגשת אליו בחברת זרים פן ישטו בזקן המוזר. הטיול איבד את טעמו. לא הועילו המחשבות על דון-קישוט, נלי, על עתידו כפסל, וכן על כך שאיש מהרוכבים על חמוריהם בגופיות צחורות אינו מסוגל לכתוב חיבור עברי בלי שגיאות. אורי ראה עצמו כילד כשרוני וחלש, כמו יוחנן מגוש-חלב, ובאמת רק היה קצת עצל ושוגה בהזיות, והגזים בחולשתו כדי להימנע מהתכתשות ותחרות שאינן לרוחו. הוא התבודד או בחר לו חברים עימם אפשר לרקום חלומות משותפים ולתכן תוכניות, ולא פעם הלך שולל אחר חבר בעל דמיון עשיר מדי.

נערי המושב נסתלקו על חמוריהם כשהם מבריחים בדהרתם מסתר קנה וסוף עופות-מים, ואלה השמיעו קריאות נרגשות אשר הדיהן נשתברו בחומת האיקליפטוסים הגבוהה שסוגרת על גדות הירקון, וקרעו את הדממה המעיקה בצריחה מבשרת רעות. פתאום הורגשה איזו ריקות לא נעימה בחלל הטחנות, שם, ליד הגשר, בעיקול הדרך, מקום שעתיד לחזור במשך שנים בחלומותיו של אורי. הוא חיפש את חמורו ולא מצאו. כאילו האדמה בלעה אותו. אולי קפץ החמור לירקון מתוך ייאוש? לשווא סובב אורי בכל הפינות. החמור נעלם ואיננו. כאילו לא היה אלא גלגול של אגדה, כמו שייך אבו-רבח וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים.

אורי היה עצוב ונכלים. נפשו נקשרה בחמור, ואף שבייש אותו בפני נערי המושב, הנה עדיין אפשר היה לרכב על גבו במשעולים ולחלום, לבד ובאין רואה. ועתה נלקחה ממנו גם אשלייה זעירה זו של גדלות והרפתקה. ההליכה ברגל, כשהוא חייב לכוון כל צעד מצעדיו – ואורי אהב ללכת יחף – אינה דומה לרכיבה על החמור. הבהמה הסבלנית נושאת אותו על גבה ללא כיוון ובלא מטרה, לעתים עוצרת שעה ארוכה, ושבה לפסוע, וכמו מכוונת לדעתו דווקא באותו חוסר תכלית של שיטוטיה אשר בכל אחד מהם כמוס חלום תהילת עולם שראשיתו האביר אורי בן עמי וסופו נלי מלכת יהודה. והלא דברים דומים התרחשו בסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון "הבוקר לילדים". והוא חזר ברגל כשהוא חוצה את שדה החריש העמוק המשתרע מפסי הרכבת ועד לחצר ביתו, מייסר עצמו ומבטו נעוץ בעקשנות ברגבים מצוחצחים מברק סכין המחרשה. לפתע גילה בתלם ראש פגז ישן, מלא חלודה, צורתו חרוט שבסיסו רחב וגובהו מועט. בשדה הזה עברו צבאות התורכים, הגרמנים והבריטים. מכאן עלה אולי הגנראל אלנבי בראש מחנהו צפונה. כאן נפלו גם פגזי התותחים שהומטרו על המושבה. ומדי שנה, לאחר החריש העמוק, הוא פולט רסיסי פגזים אכולי חלודה.

אורי הטמין את המציאה במחסן. ולמחרת – צבי, היחיד אשר הובא בסוד המציאה, מיהר לבוא אל אורי אחרי הלימודים. יחד ישבו לפני המחסן עם פטיש ביד וניסו לפרק את ראשו החלוד של הפגז בתקווה לגלות בקרביו אבק-שריפה.

אבא עבר במקרה בחצר ושמע את הנקישות. הוא הציץ מעבר לגדר הלוחות שהיתה לערך בקומתו של אורי, ושאל:

אבא פתח את הפשפש הקטן שבגדר ונכנס פנימה. כאשר הבחין בראש דמוי החרוט אשר פצלות חלודה אחדות כבר נשתרבבו ממנו, נחשקו שפתיו ואמר:

"אמנם נשבעתי שלא אעסוק יותר בחינוך שלך, אבל אם אתפוס אותכם עוד פעם אחת, ילדים, משחקים בפצצות – אמרוט לכם את הלחיים!"

"חבל!" אמר צבי. לפני ימים אחדים כמעט והמציאו את אבק-השריפה. המתכון פשוט: מערבבים סוכר, פוטאש וגופרית. במקום פוטאש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג שבים-המלח, אפילו וייצמן הצליח להפיק ממלחת האשלגן אבקת שריפה בשביל האנגלים בתקופת המלחמה. גופרית מקציעים מראשי גפרורים, מערבבים יחד, הם עירבבו – ומאום לא קרה. דפקו בפטיש – ללא תוצאה. הציתו בגפרור ועלה ריח רע של סוכר שרוף. אה, אילו היה בידם מעט דינמיט, או קורטוב של מלחת-צ'ילי אמיתית!

"שטויות," אמר צבי, אשר בז לבני המושב ולטיולי החמורים שלהם. "בטח איזה ערבי גנב לך אותו."

"אולי החמור נולד בטחנות שייך אבו-רבח ורצה לחזור למות שם, כמו הפילים?"

"חמור זה לא פיל," אמר צבי, אל תצטער. מהרכיבה עליו לא היה יוצא לך כלום." הוא לא אהב את דון-קישוט ואמר שהספר משמעם ולא אמיתי.

ואז הופיע שי ושלושתם עלו על צלע הגבעה, מחוץ לחומה המקיפה את חצר האחוזה של משפחת פלז. שם השתרעו בריכות-ביטון מרובעות אשר אליהן זרמו מי הזבל מן הרפת. המים השחורים רבצו על עומדם במין דממה מסריחה וחלקה כראי, והשמיים נשקפו בהם שחורים אף הם. מכלאת-הבקר גבלה בבריכות, ופרות כבדות-מראה ומנומרות כתמי שחור ולבן דישדשו בה, מתיזות בוץ ורפש על כרעיהן. הם טיפסו ועלו במגדל-עץ רעוע שהיה בנוי בלב הבריכות ואליו הוביל מזח צר שהפריד בין מים למים. השלושה עמדו וצפו על סביבותיהם. "כאן מסוכן," אמר צבי בסיפוק. רכבת-משא הפליגה לעבר תחנת ראס-אל-עין, ולכל מלוא העין נראו שדות, פרדסים, וחומת האיקליפטוסים הרחוקה אשר על גדות הירקון.

"אין דבר," אמר צבי, "אפשר לבנות סירה ולשוט בה על פני הירקון."

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

הצטרפתי לחטיבת השיריון שלי ובשיירה ארוכה התפתלנו בכביש העולה ללבנון, ארץ הארזים. הנוף ההררי היפהפה הסיט מעט את חרדת המלחמה ואולם חבריי ב"זלדה" התכנסו כל אחד להרהוריו.

טרם שפנה היום הגענו לשטח פתוח. קולות ירי נשמעו וקיבלנו פקודות לסגירת מדפים מפני התקפת קטיושות. חלפנו על פני כפר קטן שננטש ונצמדנו לאחד המיבנים. יוסי המ"פ העביר לנו, הרגמים, פקודת אש וירינו. הקטיושות חלפו מעל ראשינו והותירו גלי הדף שורקים באוויר. מלחמה.

למחרת התבשרנו כי הכוח שלנו עמד לנוע אל עבר סולטן יעקוּב על מנת לסייע לכוח צה"ל שהסתבך. כבר ידענו על שלושה נעדרים. בערבו של יום בוטלה ההוראה לנוע לסולטן יעקוב ונותרנו בחלקת יער קטנה בהרי הלבנון, סמוכה לעצי דובדבן.

בוקר חדש קיבל את פנינו, שמיים כחולים ומזג אוויר נפלא של חודש סיוון. עצי הדובדבן שסביבנו עמוסי פרי, רק המתינו למגע יד כדי לקטוף את הפירות האדומים הנחשקים ולהנות מבִּרכת הטבע.

משום מקום חלף לידנו האפסנאי הפלוגתי, מצוייד בעיתוני בוקר, וחילק עיתון לכל נגמ"ש. החזקתי בעתון כמוצא שלל רב ובעיניים רעבות שוטטתי בין הכותרות שהגיעו מה"ארץ" ועד לידיעות שולַיים וזוטי דברים.

בפינה, בתחתית העמוד הראשון, צדה עיני כותרת-מישנה קטנה: "נעצר עובד סניף בנק לאומי שהונה לקוחות של הביטוח הלאומי." זנחתי עיקרי הידיעות ועיינתי שוב ושוב בפינת העיתון ודמותו של אבא, עליו השלום, צפה ועלתה מן הכתובים.

אבא היה פנסיונר ומדי חודש בחודשו עלה לרגל לסניף בנק לאומי לקבל את דמי הפנסיה וקצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי. באשנב הקופות ישב הפקיד יוסף עם חולצה לבנה, ושרוולים שחורים עוטפים את אמות ידיו. דיבורו האדיב וחלקלקות לשונו הרשימו את הבאים במחיצתו כנציג הבנק הבא להיטיב עם לקוחותיו אם לא למעלה מזה.

ואבא היה איש תמים. תמים ממש. היה ניגש בחרדת קודש ליוסף הפקיד, מציג את שמו ופרטי זהותו ושואל על הפנסיה והביטוח הלאומי, משל היה זה יוסף המשביר לכל עם הארץ, הנודע עוד מקדמת דנא. יוסף היה נותן לחמו של אבא, ואבא היה מייחס לו כבוד של הזן ומפרנס. היה מנמיך קומתו ומסיר מגבעתו וכל דבריו בדחילו ורחימו כיאה ל"נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו..."

פליאה היא בעיניי, שאף והיה אבא תלמיד חכם מופלג והיה בקיא בראשונים ובאחרונים ושוחה בים התלמוד כזקן ורגיל – לקה בתמימות מחשבה והחשיב את יוסף הפקיד לאדון הארץ ואחד ממלאכי השרת, שחייב בכבודו. פליאה-פליאה וכך זה היה...

היה אבא שב לביתו שמח וטוב לב ומזומנים חדשים בארנקו עד לראשון בחודש הבא, ששוב יפקוד את מיטיבו, יוסף הפקיד.

הרהרתי באבא זכרונו לברכה, שהיה איש ישר דרך מן המעלה הראשונה. מי יגלה עפר מֵעֵינֶיךָ ותחזינה ביוסף הפקיד שסרח וגזל את הקשישים התמימים. אבא הצדיק היה מוצא בוודאי משהו לדון אותו לכף זכות...

כאן בנגמ"ש, בשוך סערת מלחמה, צדה עיני זוטי דברים, שהיו עבורי מילים של נחמה לצדק שעלה כקצף על פני המים והכל שומעים ורואים.

(מעשה שנברא וגם היה בחבר לעבודה מאלה המשוכנעים שבהם זורם דם כחול...)

רב סמל בטיטו שוטר חרוץ זריז ונאמן, מילא במשך שנים תפקידים בכירים וחשובים במשטרת התנועה. אף על פי שלא היה חייב לצאת לסיורי שטח וכו', בכל זאת עשה זאת מדי פעם באהבו את עבודתו.

יום אחד פקד דווקא את השכונה בקרבת מקום מגורינו, היא קיר-און רבתי. העמיד את הניידת בצד הרחוב והתמקם יחד עם חבורתו לרוחב הדרך עם הקונוסים אדום-לבן להבלטת המעשים.

לקראתו התקדמה פתאום מכונית שברולט מכובדת אך באה בימים שצבעה ידע ימים טובים יותר. אותת רב סמל בטיטו לנהג לעצור לביקורת. ירד הנהג מן המכונית כשהוא יחף וגם מסמכים לא היו איתו. "

"תעמיד המכונית בצד שם, ולך הביתה ותביא הניירת," פוקד בטיטו על הנהג.

רב סמל בטיטו, שלא נולד אתמול, התקשר למוקד התנועה, אז בדרך לוד 100 בשכונת התקווה, וקיבל פרטי הנמלט. נכנס לניידת בדרכו לשיכון הרופאים בבית החולים הקרוב, שם מעונו של הנהג.

תוך כדי טיפוסו לקומה הרביעית באותו בלוק, הוא פגש אישה שירדה במדרגות. שאל אותה בטיטו אם היא יודעת היכן דירתו של ד"ר גוטמן, ענתה שלא.

פתח ד"ר גוטמן את דלת דירתו, ובראותו את בטיטו אמר בקול רציני כמעט מצווה: "או קיי, או קיי, אני כבר יורד למטה," וטרק הדלת בפניו.

חזרו שניהם בניידת אל זירת הביקורת שם רשם בטיטו דו"ח תנועה ארוך ומפורט. נרשמו בו שמונה סעיפים של עבירות תנועה. נהיגה בלי נעליים, אי הצגת מסמכי רישוי, חוסר משולש במכונית וגם לא אשפתון, אורות מעצורים שלא עובדים, הפרת פקודת שוטר בתפקיד והימלטות. הכול נרשם בלי ברירת קנס אלא רק זימון למשפט. לפני כן חובת התייצבות בתחנה של משטרת התנועה לחקירה למחרת לפני הצהריים.

בבוקר למחרת הגיע ד"ר גוטמן לעבודה במחלקה שבה גם אני עבדתי כשהוא נפול פנים ונראה מאוד מודאג. כדרכו סיפר לכולם את אשר אירע לו בערב הקודם עם רב סמל בטיטו וציין שעליו להתייצב לחקירה בשעה אחת-עשרה לפני-הצהריים באותו היום. הוא מאד חרד לתוצאות.

כצפוי כולם התחילו לשאול שאלות ולקחת דברים מליבו ולעודדו.

אומר לו סגן מנהל המחלקה, "דבר ראשון תדאג שמישהו יחליף אותך מחר בתורנות שאי אפשר לדעת אם לא ישאירו אותך היום במעצר שם."

"תגיד גוטי למה הסתלקת עם המכונית בניגוד להוראת השוטר?"

"מה אני אידיוט שאלך יחף ברגל עד הבית, למה מי זה הבטיטו הזה?"

"וכאשר עלה בטיטו אליך לדירה למה לא אמרת לו סליחה שהתעכבתי והטרחתי אותך, בוא בבקשה היכנס אני מיד מסיים להתארגן... כך אולי היית משכך קצת את זעמו עליך?"

"אני פותח את הדלת ורואה אדם שחור, מה פתאום שאזמין אותו הביתה? גם אשתי ראתה אותו בחדר המדרגות."

מנחם אותו חברו הטוב, "תראה זה בסך הכול לא נורא. מקסימום תקבל שנה, שנה וחצי, ואל תשכח שיורד מזה שליש. שתדע לך שהיום זה לא מה שהיה, יש בתי סוהר משופרים עם חדרים נפרדים. אומרים שיש שם אפילו חדרי התייחדות."

אני הבטחתי שאבוא לבקרו בכלא וגם אשלח לו חבילות של דברים טובים. שיגיד לי אלו פירות יבשים חביבים עליו כדי להכניס לו בחבילה.

נכמרו רחמיהם של חבריו לעבודה של ד"ר גוטמן והוחלט ששני רופאים בכירים ילוו אותו לתחנת המשטרה בעת החקירה, בתקווה שזה יעשה רושם על החוקר להקל במשהו.

נראה שהגעתה של חבורת הדוקטורים לתחנת המשטרה עשתה רושם על אנשי החוק. החוקר היה מנומס והכניסם לחדרו ללא עיכוב. הבכיר בין המלווים הציג את עצמו כרופא מיילד בכיר. על זה שמח החוקר ומיד שאל אותו שאלות בקשר לאשתו ההרה עם בעיות שונות.

פתח הבכיר שבין המלווים: "תראה אדוני, כל מה שקרה אתמול עם חברנו זה בגלל שהיה מאוד עייף אחרי תורנות לילה קשה וממושכת. הוא אדם שומר חוק וזה לא מתאים לו... אנחנו מאוד מבקשים להתחשב בעובדה הזו עד כמה שניתן," וגם הוסיפו והפליגו בשבחו.

אחרי עיון מדוקדק בדו"ח שנרשם בערב הקודם, הבטיח החוקר לעשות מה שיוכל אחרי התייעצות עם המפקד. הוא יצא לפרק זמן וחזר להודיע שהוא שמח שאזולאי, הוא מפקד התחנה (למגינת ליבו של העבריין גם זה היה שחור...) – הסכים באופן יוצא מהכלל ושלא כדרכו, למחוק מהדו"ח את הסעיף על היעדר אשפתון במכונית.

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית

לצד מניין החודשים העברי והבינלאומי יוצרת הבוטנאית ד"ר שרה'לה אורן לוח של חודשי צמחים. הלוח מתפרס על פני כל ירחי השנה אך שמו של כל חודש משתנה כל שנה, על מנת שנכיר את מירב צמחי הארץ.

החודש הנוכחי אב-אוגוסט מוקדש השנה לקנרס הסורי.

זה צמח הגדל בעצם החום הכבד והמעיק. הצמחייה הצבעונית של האביב כבר חלפה מזמן. רק צמחים נועזים שאינם נכנעים למזג האוויר נראים כיום בשדות. ביניהם בולט הקנרס הסורי, צמח המתנוסס לגובה 1.5 מטר ואף יותר – זוהר בצבע כחול עמוק בין הצמחים הדהויים. גם יפה-וגם... אכיל.

© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

[התצלום לקוח מתוך ויקיפדיה באמצעות גוגל, שם הוא זמין לכל גולש].

'קנרס" הוא רק אחד משמותיו של צמח זה. הוא מכונה אף קונדט, קורנס, קנרים. אות לשכיחותו ולשימוש בו. בעוד שעובדי האדמה בימינו משתדלים לברא קוצים ועשבים שוטים בשדותיהם, אבותינו היוגבים גידלו קוצים במכוון, זאת לצרכי אכילה של האדם ושל חיות המשק. הגמל, למשל, אוכל קוצים. גידלו קוצים גם לענייני בריאות.

חכמינו עסקו לא מעט בסוגיית השיחים הקוצניים בעלי הערך התזונתי. האם מותר לגדל בכרם אחד שני מיני קוצים? חכמים אינם מכשירים גידול הכלאיים הזה. "אומרים לא 'קדש' לא מאוריתה אלא מנהג בלבד: "דבר שכמוהו מקיימין... והקנרס כלאיים בכרם." (משנה כלאיים ה', ח').

רבי אליעזר לעומתם אומר "קדש" ומכשיר גידול קוצים מעורב. גם במדרש אודות אדם הראשון אחרי שכבר נענש על המאכל מעץ הדעת נאמר בבראשית רבא: "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה." זה ניסיון להגדיר שמזונו העתיד של האדם שחטא הוא כקוצים וכדרדרים.

חז"ל מפרשים "קוץ" זה קנרס. 'דרדר' אלה עכביות. יש מחליפין: 'קוץ' אלה עכביות "ו"דרדר" זה קנרס. כי הוא עשוי "דרין דרין", ("דור" בארמית הוא "מעגל" בעברית. מ"דור" נוצרה המלה "כדור"). היינו: פרי הקנרס עשוי מעגלים-מעגלים. אבותינו מתגלים כבקיאים בצמחייה הישראלית הטבעית.

תפוצת הקנרס הסורי מצטמצמת לסוריה, עיראק וארץ ישראל בלבד. הוא מעדיף אדמה כבדה וגדל בארץ בעיקר בצפון ובמרכז. הוא בוקע מהאדמה בראשית החורף. אז יוצאת שושנת עלים גדולים ועליהם סימנים לבנים. אחריהם עולה גבעול המתנשא אל על. ביוני מתחיל הקנרס בפריחה בצבע כחול עמוק בצורת קרקפת. כל קרקפת בקוטר של כעשרה סנטימטר, והיא מוקפת קוצים. בעצם אלה עלי עטיף קשים של התפרחת. הבסיס של עלי התפרחת וכן מצע התפרחת אכילים ומזכירים בצורה ובטעם את הארטישוק הנאכל בהנאה בחורף.

הארטישוק – "חרשוף" בעברית, בעקבות שמו בערבית ח'ורפיש – הינו הפיתוח התרבותי של קנרס הבר. הוא מאכל תאווה הנאכל חי לאט, תוך הסרת העלים ומציצת קצותיהם עד שמגיעים ל"לב" השעיר אותו מנקים ואוכלים. אם חולטים אותו ניתן לעשות ממנו מעדן של ממולאים. הארטישוק ידוע ואהוב על ותיקי הארץ בעיקר יוצאי בולגריה, יוון ותורכיה אך כמעט ואינו מוכר ליוצאי אירופה האחרים.

אומרת ד"ר שרה'לה אורן: יופיו וטעמו המיוחד של הקנרס המלא קוצים מעלה בבירור את השילוב שבמימרה "אליה וקוץ בה" (אליה – הזנב השמן של הכבשה). כלומר דבר שכולו טוב אולם יש בו פגע קטן.) הקנרס מביא יופי ומזון אך גם קוצניות מכאיבה. ד"ר אורן, המצליחה תמיד לשלב את הצמחים באקטואליה של החיים בישראל, משלבת גם כאן את מה שלכאורה לא מתקבל על הדעת: שילוב בין הקנרס לחיינו בארץ כיום. מקומו של הקנרס ופריחתו הם דווקא בחודש אב, חודש שיש בו זיכרונות קשים: הרס בית המקדש הראשון וגם השני. אלה הקוצים הכואבים. אבל כמה ימים לאחר מכך מגיע ט"ו באב, יום האהבה והריקודים. זו האליה – הימים המהנים.

הקנרס הסורי מבטא בתכונותיו את השילוב שאנו חווים במשעולי החיים, הן כפרטים והן כעם המייחל תמיד לעולם טוב יותר, מסכמת ד"ר אורן באופטימיות האופיינית למאמריה.

בדיעבד, משפחתי הקדימה את כל "העליות", הגיעו לירושלים בשנות ה-60 של המאה ה-19 עם כסף, קנו מגרשים ובנו בתים (כמו הבניין בכיכר ציון, שם בנוי היום "המשביר לצרכן"), באו, כנראה, בהיותם יהודים יראי שמיים, חיפשו את "קודש הקודשים" והשתלבו בחיי ירושלים של האימפריה התורכית הנוטה ליפול. יוון ויוגוסלביה (לריסה) מהן באו, גם הן היו חלק מהאימפריה העות'מנית, אבל לא היו ירושלים.

הפירמה שסבי אהרן גורל יצר – "אהרן גורל ובניו" התבססה על ירושלים ויפו. יפו כי לשם היו מגיעים הסחורות באוניות מאנגליה – בדים לחליפות גברים, והחזיקו נוסף לחנויות (שתיים) בעיר העתיקה בירושלים גם חנויות ביפו. אבי נבחר על ידי המשפחה להיות השולח את הסחורה מאנגליה, לכן נשלח לשם קודם למלחמת העולם הראשונה לגור והתמקם, במנצ'סטר. שהה שם עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומשחזר לירושלים גורש ע"י התורכים למצרים בהיותו נתין אנגלי, שהרי תורכיה היתה במלחמה עם האנגלים ובני בריתם.

בעיר העתיקה בירושלים ולא ברובע היהודי היה למשפחתי בית נפרד עם 6 חדרים, 2 חנויות וחצר גדולה. וכאן המקום להזכיר את הנישואים של סבתי ואחותה, בנות שמואל וחנה בכר שכאמור הגיעו מלריסה שביוון בשנות ה-60 של המאה ה-19 לירושלים ונישאו ליהודים גורג'ים עשירים שהגיעו לירושלים בשנות ה-70 של המאה ה-19 ופתחו חנויות למימכר בדים לחליפות בירושלים וביפו.

בהיותם בעלי מעמד ועשירים וכנראה חוששים מהסביבה, כולל היהודים האשכנזים שמן הסתם גרו בעיר העתיקה כמותם, "קבעו" שמתחתנים רק בתוך המשפחה. אבי המשכיל "האנגלי" שנשלח לאנגליה להיות אחראי על משלוח הסחורות משם לארץ, והיה כאמור בעל נתינות אנגלית, נשא לאשה את בת אחיו, אימי, כך שאחי ואני היינו כילדים חשופים למחלות שונות ומשונות, אישפוזים, נוטים למות וניצלים, בין היתר בזכות ד"ר הלנה כגן, מנהלת מחלקת ילדים ב"ביקור חולים" בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

אימי למדה בתיכון האנגלי בירושלים שהיה אז במוסררה, כך שכנראה מנטלית מצאה שפה עם אבי. היתה לנו נתינות אנגלית, גם כשקמה המדינה אבל, אחרי מות אימי, בתקופת מלחמת ששת הימים, ויתרנו על הנתינות הבריטית.

ונחזור לעניין "העליות". החלוצים שיסדו את פתח תקווה יצאו מירושלים [אהוד: טעות רווחת. רובם עלו מהונגריה כדי לייסד מושבה בארץ-ישראל, ורק זמנית גרו בירושלים!] – ומרבים להזכיר את מפעלם פורץ הדרך, אבל משפחתי, בקרב ההיסטוריונים, נמצאת תחת הסטראוטיפ "אנשי הישוב הישן". כל "חטאם" שהם הראשונים שלפני "הראשונים" ולא נכנסו לז'רגון של "עליות" ו"חלוצים" אבל באו, חיו, בנו, החזיקו נחלות ובתים בירושלים ולא רק בעיר העתיקה אלא גם בשכונות "החדשות" נחלת שבעה, מרכז העיר, זיכרון משה, רחביה, בית וגן ועוד. והעיקר – הם לא עזבו אפילו לשהות קצרה (אלא כשגורשו על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה) את ירושלים עד עצם היום הזה (כ-160 שנים רצופות).

"העליות" חשובות, אבל הנטייה לשכוח את הראשונים המייסדים לא פסחה עליהם, על הראשונים שבראשונים מה גם שהקלאסיפיקציה הזו הביכה אותם וגם כשהיו ראשוני רחביה חשו יחס מפלֶה, כנראה משום שלא היו יוצאי גרמניה ופולין אלא יוצאי העיר העתיקה בירושלים, שכנראה נראתה בעיני ה"האירופאים" כמו שנראו יוצאי צפון אפריקה שהגיעו לארץ אחרי הקמת המדינה בעיני "הוותיקים".

גלגל חוזר. הוריי וסבי "הישנים" בהר הזיתים ובהר המנוחות... מי יגלה עפר מעיניכם...

אהוד: תנוח דעתך. גם את בני משפחתי, משפחת ראבּ, שהיו במייסדי פתח-תקווה ב-1878, חבורה שכולה, חוץ מיואל משה סלומון, היתה של "עולים חדשים" – הדירו במחקריהם "היסטוריונים" סכלים ומגמתיים מלהיכלל ב"עלייה הראשונה", וזאת משום שמייסדי פתח-תקווה עלו מיוזמתם לפני "הסופות בנגב", אלה הפרעות ביהודים ברוסיה בשנים 1881-1882 – הנחשבות להסבר ההיסטורי הרשמי של העלייה הראשונה, שכביכול אלמלא התעללו ופרעו והרגו הגויים הרוסיים והאוקראיניים ביהודים – היהודים כלל לא היו עולים לארץ-ישראל!

"כה אמר זאר לשוסתרא", ספר השירה השלישי של צילה זן-בר צור, מזמין את הקורא למסע חיים החובק במשעוליו את מיטב פסוקי הדרך הציוריים של שירתה הפיוטית. הספר מהדהד את ספריה הקודמים של המשוררת, "כותבת במקל של כורכום" ו"אנאר באלח'י", ומאיר באלף שמשות זוהרות את סימני ההיכר המאפיינים את כתיבתה.

השמות המופיעים בכותרת לקוחים משפת הדארי, השפה הפרסית העתיקה, אחת משתי השפות הרשמיות באפגניסטן, מה שמעורר בי סימפטיה ראשונית כמי שינקה בבית הוריה את השפה הפרסית.

בכריכה הפנימית מובאים פירושיהם של שני השמות. זאר פירושו זהב, שוסתרא – בא ממצלול המילה דוסתרא – חבר לדרך. זאר שחה לאהובה שוסתרא, ואת תנודות הלב המתחלפות במעגל הזמן מלווה לאורך כל הדרך הטבע, שהינו מוטיב מרכזי בשירתה של זן-בר צור.

אל המסע מצטרפים ידידי נפשה משכבר הימים: בעלי הכנף, הפרחים, העצים וצמחי התבלין, ומקיפים אותה ברגעי תשוקתה, בימי הבדידות, ההמתנה והתקווה.

הספר הוא שיר הלל לבריאה. הוא מפגיש אותנו עם בעלי כנף למיניהם: פרפרים, ציפורי שיר כמו חוחית, קיכלי, שחרור, עפרוני, ירגזי ושפירית. עופות המים אנפה ואווזי בר. העגור, הטווס והחסידה. הדבורה והדבּוּר. הוא פורש מרבד ססגוני של צמחייה: פרחי בר, פרחי המנטה, השיזף, הפיטנה, פעמונית, יסמין, חרצית וסיגלית, עצי אגס, תאנה, תות וצפצפה, שיח האלמון, נבטי במבוק, אם החיטה, עשב אפונים, שתילי אורז ושדה השעורה. צמחי התבלין קורנית, בבונג וחרדל, סומק וכמון. השדות הם חלק בלתי נפרד מהמרחב הקיומי של זאר: "השדות קוראים לי להשכים / ללכת יחפה בתלמים." (46) "אני עוזבת הכֹּל, / הולכת לשדה." (53) "כל בֹּקר אני לוקחת את המחצלת / ויוצאת אל השדה." (77)

המחצלת היא האביזר הביתי שאליו היא קשורה קשר אמיץ. עליו היא שוכבת ונרגעת "שוכבת על המחצלת. / כל העולם דממה." (8), היא משמשת מרבץ האהבה והתשוקה "אתה נכנע לטבע, / חולץ נעליים, / נשכב על המחצלת / ולוחש, 'הנני'." (11). "בעונה הבאה / אל תמהר ללכת. / שכב עמי על המחצלת / ובמבט אחד נחנֹט פגים." (48) "מניחה את המחצלת שלי / על עשב הפוך / וקוראת לך לחלֹק עימי / שקיעה אחרונה של סתיו." (84)

היא מקור החיים, הרוחני והגשמי "על המחצלת / ספרי שירה / וטביעות כף רגליהם של ילדינו." (12) בעת הצורך המחצלת האישית חוצצת בינה לבין הסביבה "אני מגיפה תריסים / ומתכסה במחצלת שלי." (19).

האורז, התבשיל המרכזי בקרב יוצאי המרחב האיראני, מסמל את הצורך הקיומי. "אני זורה סומק וכמון על גרגרי האורז" (עמ' 23), "בביתי מחצלת, פנכת אורז, ספר שירה וכד יין למקרה שתבוא" (29), "אלך להכין עוגיות אורז" (30), "אדים מהבילים עולים מסיר האורז" (33).

חייה מתאפיינים בחילופי עונות: עונות לאהבה, לפרידה, לגעגועים ולהשלמה.

הפרידה והגעגועים: "ארבע עונות תמו וכבר איני בטוחה" (9). "כל לילה שכבתי על מחצלת ריקה / שומטת נשימות אחרונות. / איני יכולה עוד לשאת / את צירי הפרדה ממך." (38). "נסְפֹּר נשלי פרפרים / כמניָן הפרֵדות שסִמַּנְתָ על גופי" (26). "לא שיערתי שהמעשה האחרון שתעשה / זה לקטֹף בשדה / כלנית אדֻמה / להניח על ספרי." (43).

ההמתנה והבדידות: "לא אזוז... / עד שאשמע את קול צעדיך." (7). "אלך להכין עוגיות אֹרז / ולהאכיל את העפרונים. / אפטפט אתם קצת, / גם זו דרך להפיג את בדידותי" (30). "אני יושבת מול כֵּרַת הבִּשּוּל / ובוהה בכל מי שבא לבקרני." (33).

התקווה מלווה אותה ואינה מרפה. "לא יעברו עוד ימים רבים / עד שהאביב יגיע אל העמק," (20). הם מתכננים יחד לעתיד לבוא. "ביום נטענו עץ תות לנכדים שעוד יִוָּלדו לנו." (78), "ביומו הראשון של הסתיו / אני פותחת עלה כמוש / ומגלה פרפר לבן." (9).

האכזבה: "את גופי השלתי בגופך. / זו העת, / עשה בי משהו.../ אבל אתה עץ מיֻבָּש / ממליחות המים. / לא זכרת בואי / או לכתי." (13).

עד אשר באה ההארה, כי לא ישוב עוד. אפסה התקווה. "זה שאֲהָבַנִי לא יביא לי באביב / ענף פרחי אגס. / כבר לא ילך עימי בשדות / לראות את קִנּוּן הירגזי." (71), "בבּקר אמרת שאתה חַיָּב ללכת / הבטחת שתשוב ואני ידעתי שלא." (73).

ובאה ההשלמה: "באביב הבא אצמיח פה גן פורח / גם באינותך." (83). כשמבינה שלא נותרו לה עוד ימים רבים על פני האדמה היא מחליטה, "אין עוד מקום לבדידות. / העולם נגלה בי." (58).

היא שואבת את כוחה משורשיה, ממשפחתה. אליהם היא קשורה בקשר הדוק. "אני שומרת על שפיות בקריאת שמי / שם אימי ושמה של סבתי." (33), "השחוק הוא אבי / העצב הוא אימי / שניהם נרעדים בתוכי" (45). "חסידה לבנה / באה אל מחצלת האכילה שלי. / זו אימי. / אני חולקת את קערית האֹרז / בינינו" (85) .

ואי אפשר לסיים בלי הווידוי המסכם את תמצית הספר, "אני כותבת לך פסוקים / בדיו מהולה בחלב אם. / בטבעי המלא / אני יסוד האדמה." (63).

שירתה הפיוטית של צילה זן-בר צור, הנוגעת בנימי הנפש, ניזונה משורשיה שבהם טמונים יסודות האהבה וההלחמה אל הטבע, ובוקעת מתוך התבוננות מעמיקה ובלתי פוסקת ביפי הבריאה על מגוון מרכיבה.

שם הרומן החדש של משה גרנות מזכיר את הודעתו של יוליוס קיסר לסנט לאחר ניצחונו על פארנקס מלך פונטוס בשנת 47 לפנה"ס: באתי ראיתי ניצחתי. בנצי קסיס, גיבור הרומן, יכול לנכס לעצמו את האמרה הזאת. כשקוראים את הרפתקאותיו מתברר שמעגל מסעותיו החובק עולם של יוליוס קיסר קטן ממעגל מסעותיו של גיבורנו. ההרפתקאות של בנצי קסיס מתרחשות בחצי עולם – מוסקבה, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור, תאילנד, יפן, מאלזיה, מקאו, הפיליפיניים, ספרד. בנצי מבקר במייסור, בנדלור וקוצ'ין בדרום הודו ובקירקאנגה שבצפונה, מקום כל כך גבוה בהרי ההימליה עד כי את ענני המונסונים רואים שם מלמעלה. הוא מבקר בעמק ספיטי ובאיי אנדמאן שבמפרץ בנגל, וגם בשתי המדינות הצפוניות סיקים ונפאל, ושם הוא שט על הנהר הקוצף קאלו קאנטאקי, ומטפס במעלה אנאפורה, מקום שבו קיפחו את חייהם מטיילים רבים בעטיין של מפולות שלגים.

כך הוא מתחרה גם עם הרפתקאותיו של אודיסאוס. כמו שאודיסאוס נוטש את איתאקה לעשרים שנה, כך גם בנצי קסיס נעדר מהארץ עשרים שנה, ובהן מתנסה באירועים מסמרי שיער, במפגשים עם עולם הפשע ועם שליחי המאפיה, עם סאדוהים המעשנים סמים בתרועות המכוונות לאלים ומהלכים ערומים, ועם חסידי הרי קרישנה המטורללים. הוא פוגש בדרכו נמרים, קרקלים, דובים ונחשים, צונח צניחה חופשית בתאילנד, בספרד וגם בשדה תימן בארץ, קופץ באנג'י במתקנים הכי גבוהים בעולם שבניו-זילנד ובמקאו. הוא בונה בית בשיפולי ההימליה, ושם מנהל שיחות עם הינדי התאב להתבשם בתרבות המערב, וזה גם מעניק לו ידע בפילוסופיה הבודהיסטית. השיחות בין השניים נסובות על האמונה בגלגול נשמות, על יתרונות האלילות על פני המונותיאיזם, על המורשת של בודהה ועל המורשת של גנדי. הספרים שקרא בנעוריו בעידוד המורה שלו לספרות והספרים שמצא בגסטהאוסים בהם התאכסן בשהותו בהודו מדרבנים אותו לחוויות מסעירות.

הספר פותח במרד נעורים. בנצי מורד בכל דבר אפשרי, מורד באמיתות הממסד. הדרך שבה הוא חי עשרים שנה והרפתקאותיו משאירות את הקורא פעור פה, עד כי מתגנבת המחשבה שהמחבר ראיין כמה מטיילים וריכז את כל הרפתקאותיהם במטייל אחד.

בנצי חווה גם פרשיות אהבים רבות – בהודו, באוסטרליה, בסינגפור, בתאילנד, בפיליפינים. עם שירי, מינה, סיגלית, רינה ושני הישראליות, עם רוזמרי האוסטרלית, עם מארז'ורי הבריטית ועם קארי הקוריאנית. אחת מאהובותיו דומה לקירקה שהפכה את שייטיו של אודיסאוס לחזירים, ואחת דומה לקליפסו שמתחננת לאהבתו ואינה זוכה בה. שלא כאודיסאוס בנצי נכנע לשירת הסירנה. הוא שומע את הזמרת דינה חקלאי בטלוויזיה ומתאהב בה עד כדי רצון לפרוץ את המרקע. הוא מחפש ומוצא אותה בהופעה שבה היא שרה את שירי הרגאי האהובים עליו. עם רוזמרי הוא מסייר בסלאמס של קוצ'ין הדומה לשאול שבה ביקר אורפאוס כדי להוציא משם את אוורידיקה.

אישיותו של בנצי היא רבת אנפין: מצד אחד הוא מורד גדול, מצד שני הוא נדיב מאוד ומוכן להקריב הכול למען חבר. הוא מחליט לנהוג ברוגע ברגעים הכי מבהילים, אבל לא תמיד מצליח לעמוד בכך. הוא נמצא ביחסים קרובים עם אהובות רבות, אבל לעולם לא יבגוד בזאת שעימה הוא בקשר. הוא נאמן לה עד שהיחסים מתפוגגים, לרוב שלא באשמתו. עיקר פרנסתו בנדודיו הוא מסחר. בזכות חינו וקסמו האישי הוא מצליח בכך מאוד, אבל הוא אינו מתקשר לכסף, לרכוש, ואפילו לא לבני אדם אהובים, ואחרי כל נפילה הוא בונה את עצמו מחדש בלי להצטער על מה שאבד. יש לו חיבה גדולה לכלבים שגילו לו נאמנות. בנצי הוא צעיר עשוי ללא חת, כמעט דמות אגדית. שום דבר לא מפחיד אותו – לא חיות טרף, ולא אנשי טרף – פושעים, שודדים ורוצחים שכירים שעימם הוא נפגש במעגלי חייו. הוא צונח וקופץ מגבהים, מתנסה בשיטות הלחימה האלימות ביותר, ומצליח להיוושע ממצבים חסרי סיכוי.

למקרא הרומן הזה איננו יכולים שלא להתלהב מהגיבור שחווה את מהפכי החיים בכל עוצמתם, שחווה חוויות שבני אדם מן היישוב לעולם לא יחוו כמותן.

["ביט" זוהי אפליקציה שבאמצעותה ניתן לשלם באמצעות הסמרטפון – במקום לשלוח תשלום בצ'ק בדואר, או בהעברה בנקאית – ניתן להעביר כסף במהירות ב"ביט"].

הדיווח על עיסקה שלא היתה ולא נבראה – מכירת מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, חדשות כזב (פייק ניוז) מבית היוצר של השמאל דרך שופרות התעמולה של השמאל Ynet וערוץ 12. היא לא פחות מניסיון של סיכול ממוקד (חבלה) בכוונה תחילה בהזדמנות ההיסטורית להסכם שלום עם איחוד האמירויות ומדינות מפרץ נוספות!

סיכול הסכם השלום עם מדינות המפרץ, הסכם שיביא שלום ורווחה לישראל, למדינות המפרץ ולאיזור כולו, הוא ככל הנראה חלום הבלהות של השמאל. כל המהות ובעיקר הכסף שזורם לשמאל ממקורות עלומים – מבוסס על טרור, מלחמה ומסכנוּת. שלום לכשיבוא יגדע לא רק את מקורות הכסף אלא גם את עצם הצורך בשמאל ״שוחר שלום״.

זאת ועוד, הסכם כזה יעצים את יוקרתם של נתניהו וטראמפ. מנהיגים שהשמאל שונא. את נתניהו בוודאי, בגלל שהביא את ישראל להישגים חסרי תקדים, וטראמפ נשיא אמריקאי שהעז להיות פרו ישראלי! אז על מזבח השינאה לנתניהו וטרמפ עדיף לדחות את השלום, דבר שכאמור גם יבטיח את המשך זרימת הכסף. גם ההכרזה של נתניהו שהוא השיג שלום תמורת שלום. דבר שנוגד את כל מה שהשמאל הטיף ודחף לו – מדירה שינה מעיניהם.

השיטה הכי בדוקה של השמאל (ולא בפעם הראשונה) לסכל את התהליך הזה לצאת עם שקר גס שלא היה ולא נברא. שקר כזה מיד יסיט את תשומת הלב לשקר עצמו. ארה"ב וישראל טוענים שזה שקר – ואילו YNET וערוץ 12 טוענים שזו אמת! (השקרנים והמסיתים לא צריכים להוכיח דבר) – ואף אחד לא מתמקד במהות של השקר. ארה״ב אינה זקוקה לאישור ישראלי למכור מטוסים, מחשבים או קמח לארצות המפרץ. תתפלאו – ארה״ב עדיין לא מדינת חסות של ישראל ואינה זקוקה לשום אישור מישראל. טראמפ ממש לא צריך לצאת בתוכנית שלום כדי למכור מטוסים למישהו.

טראמפ, מהיום שקיבל את התפקיד, פעל לטובת ישראל יותר מכל נשיא אמריקאי, ובתמורה קיבל שינאה ובוז מהשמאל ומהתקשורת הישראלית. לא אתפלא אם יבוא יום שטראמפ יגיד – אתם שונאים אותי, בואו ואתן לכם סיבה טובה לשנוא אותי.

לנו הישראלים זיכרון קצר. כבר שכחנו את ימי אובמה וקרי העליזים. ימים בהם כמעט אחת לשבוע קיבלנו גינויים באו"ם. ״בית המשפט הבינלאומי בהאג״ קבע שמנהיגינו, כולל ציפי לבני, הם פושעי מלחמה, וארגוני האו"ם השונים התחרו מי יביא החלטה אנטי ישראלית יותר גרועה. טראמפ הזהיר וגם עשה – כל מי שירדוף את ישראל באשמות השווא ישלם באופן אישי, וראה פלא, הרדיפות נפסקו.

שלא לדבר על פשעיו הנוספים של טראמפ – הכרה ברמת הגולן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, ביטול הסכם הגרעין עם איראן והפסקת העברתם של מיליארדים למימון הטרור האיראני, הריגתו של ״אוהב האדם״ סולימאני, ועוד הרבה עזרה ותמיכה שהשתיקה יפה להם.

אינני יודע אם המזימה תצלח. ניסיון הסיכול לא בהכרח יפגע בהסכם השלום. אבל אם יצליחו זאת רק שאלה של זמן שיאשימו את נתניהו.

אגב, תוך כדי כתיבה קיבלתי ידיעה רצה בטלפון ששר החוץ של אומן, זה שדיבר עם אשכנזי – פוטר. הוכחה ניצחת שאסור היה לספר לכחול לבן על ההסכם. לפעמים, אשכנזי, לא צריך לחפש כותרות, צריך לעשות! וכשתהליך מבשיל רק אז צריך לפרסם!

הקלטה של שיחת-מחשבות שנעשתה במחשב "צפנת פענח": איך להינצל ממעי הדג?

"אני רואה, אבל מדוע לא השתמשת במדחס-החלל כדי להתחמק?"

"לא רציתי שהדג יתפוצץ. צער-בעלי-חיים. וחוץ מזה – הדם, הכרישים."

"תודה רבה לך, קפיטן יוקי. אם היה מתפוצץ – לא היה מגיע לצלחת שלי הדג הטוב ביותר שאכלתי בחיים שלי."

"אבבטן, אל תתלוצץ. נעשה לנו נס גדול כמו ליונה הנביא ששהה במעי הדג והדג הקיאוֹ אל החוף."

"וגם הצייר נחום גוטמן צייר על יונה במעי הדג כמה ציורים נחמדים."

"מילא שהקיאוֹ על החוף, אבל את הדג של יונה הנביא עם יונה בתוכו לא צלו חצי שעה מצד אל צד באסכלה, על גחלים."

"נעשה לנו נס, נס גדול, אבבטן, אתה שומע? כאשר אתה עומד בסכנת-מוות לא יעזור לך גם מדחס-החלל המשוכלל ביותר – "

"כשנמצאים בסכנה נוראה כזו יש רק דרך אחת – להתקשר לרב הראשי; והרב הראשי בירושלים אמר לי, בשיחת טלפון אלחוטית תת-מימית – הוא לא התפלא כלל שאני מטלפן אליו ממעי הדג כי הוא רגיל שמדברים אליו בחלומותיו כל מיני אנשים, אפילו כאלה שכבר מתו – הוא אמר לי – תהילים, רק לומר תהילים ולהיזהר שלא לגעת בעצמות של מתים – זה העונש!"

"ואתה רוצה להגיד לי שבזכות אמירת תהילים החזקתם מעמד גם במחצית-השעה שצלו את הדג על הגריל? מה זה, הרב הראשי הוא חברת-ביטוח נגד כוויות או פטנט של בגדים חסיני-אש?"

"אני רוצה להגיד לך, אבבטן, שאם אתה חוזר בתשובה ומתפלל באמונה שלמה, אתה בטוח מכל רע, ואז לא רק שאתה מחזיק מעמד כאשר צולים אותך במעי דג-לוקוס ברוטב-שום מרוקאי אלא אפילו אם טוחנים אותך ועושים ממך גפילטע-פיש!"

"מה יש אדון הלוקוס לא טוב בשבילך והקוסקוס לא טוב – שאתה מבקש אצלנו גפילטע-פיש?"

"תתבייש לך, אתה מעליב אימא שלי מעליב סבתא שלי, תלך לאדון פרץ, ייתן לך גפילטע-פיש מהבריכות של הקיבוצים!"

"סלח לי, לא הבנת אותי – אני אמנם ווּז-ווּז אבל אני מקיא מגפילטע-פיש, כמו יונה הנביא שהדג שלו הקיא – "

"יכולתם לשאול את הרב הראשי גם על האוצר. הוא הלא שומע בחלומות דברים חשובים מאוד, בלילות."

"אל תתלוצץ, אבבטן. את הרב הראשי צריך לשמור רק למקרים של סכנת-נפשות ממש."

"ומה נעשה עכשיו? איני יכול להיעלם סתם כך, פתאום, מבלי לשלם, ולשבת איתכם בצלחת בתוך מיץ הסאלאט והפטרוזיליה ואדרות-הדג שאכלתי; מצד שני – אי-אפשר שפתאום תקפצו פה על-ידי באמצע המסעדה כאילו באתם מן הלא-כלום, ובוודאי שלא ייתכן להציב כאן כך פתאום, בגודל טבעי, מטוס 'כפיר' על החוף!"

"וגם אתה, אבבטן, תפסיק להתנהג כמו ילד! – שמענו את השטויות שלך. איך התנצלת על כך שאתה ווּז-ווז. ועכשיו תקשיב: תיקח ותנגב אותנו בזהירות ממיץ השום האיום שבצלחת, ותעטוף אותנו בכיס שלך, אבל לא יחד עם ה'כפיר'. ואחרי שתשלם, תצא מחוץ לאילת לאיזה מקום פתוח שיש בו משטח קטן שאפשר להמריא ממנו, ותוצאי אותנו ואת המטוס, ונקטין אותך ונטוס כולנו חזרה לתל-אביב."

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

"ספר החשבונות והזכרון" של ר' אליעזר ראב,
גבאי "חברת ישוב ארץ-ישראל" בהונגריה,
ואיגרות הרב צבי הירש קאלישר אליו

מזמן זוכרי את עצמי כבר היה אבא נתון בענייני יישוב ארץ-ישראל בפועל, ותמיד היתה רוח זו שולטת במשפחתנו.[1]

ואכן, כבן תשע היה יהודה כאשר אביו לאזאר (וכן לזר, אלעזר, אליעזר) ראב (או ראאב), שנולד בשנת 1828 והיה כבן ארבעים, התכתב מן הכפר ההונגרי סנט-אישטוון עם הרב קאלישר בטְהוֹרן בענייני יישוב ארץ-ישראל וקיבל ממנו כתב גבאות למען "האגודה לקולוניזאציה בפלשתינה", או – כפי שנקראה בעברית – "חברת ישוב ארץ-ישראל", שנוסדה על-ידי ד"ר חיים לוריא בשנת תר"ך / 1860. פעילות זו התנהלה בשנים 1867–1868.

אולי לא מקרה הוא, כי בימים ההם התגורר בביתו הכפרי של אליעזר ראב גם בן-אחותו יהושע שטמפפר, צעיר כבן שמונה-עשרה, שהיה מורה מיוחד במינו לבני המשפחה הצעירים, כמסופר בספר התלם הראשון,[2] ובשנת 1869 שם פעמיו לעלות ברגל לארץ-ישראל.

משנת תרכ"ז שמורה בארכיוני לתולדות משפחת ראב איגרת של הרב קאלישר לאליעזר ראב מיום ו' בניסן תרכ"ז / 16 באפריל 1867. האיגרת נחקרה ופוענחה על-ידי יהושע קניאל, הכותב, כי זה –

כנראה המכתב הראשון ששלח הרב קלישר אל אליעזר ראב. כך עשה בתשובה למכתבו של ראב שאינו בידנו ובו סיפר כנראה על עליית אביו לארץ-ישראל, הביא נכונות למלא תפקיד בחברת יישוב ארץ-ישראל ולפעול למענה. הרב קלישר הבטיח למלא בקשתו במשלוח כתב-גבאות אליו ואכן כך עשה. המשך הקשר התבטא במכתב של ראב מראשית שנת תרכ"ח, בו דיווח על פעילותו ופנה בהצעה להוציא קול-קורא למען יישוב ארץ ישראל; לא היה ידוע לו כי בחשוון תרכ"ז הוציא הרב קלישר קול-קורא כזה. הדבר מלמדנו על כך שלקול-קורא זה לא היתה תהודה רבה באתרים מרוחקים יותר ממרכזי הפעילות של החברה. בתשובת הרב קלישר לראב, מיום כ"ח בכסליו תרכ"ח, הוא הבטיח לשלוח אליו נוסח הקול-קורא בצירוף תקנות החברה להפצה --- נראה כי ראב כבר התעניין באפשרויות המעשיות של התיישבות, שכן הרב קלישר דיווח לו על הפעילות בתחום זה --- לא ידוע לנו אם ראב המשיך בקשרי-מכתבים עם הרב קלישר גם בשנים שלאחר-מכן. מכל-מקום, עלייתו לארץ-ישראל בשנת תרל"ה מוכיחה כי היא באה על רקע ההתעוררות סביב תנועת יישוב ארץ-ישראל, ששמה לה למטרה ליישב יהודים על הקרקע בארץ-ישראל, וראב היה אחד ממגשימיה. המכתב שלפנינו משתלב במערכת הפעילות הנרחבת של הרב קלישר בשנים תרכ"ו–תרכ"ח. כאשר החברות ליישוב ארץ-ישראל בפראנקפורט ובברלין התפרדו, נטל על עצמו להיות המרכז והמעורר למען הרעיון. יחד עם הרב גוטמאכר כינו עצמם "פקידי חברת יישוב ארץ-ישראל" ומינו גבאים שישמשו כסוכני-החברה. כך מונה גם ראב לגבאי, שתפקידו להפיץ את הרעיון ולשמש מרכז לאיסוף כספים שיועברו לרב קלישר -‑‑[3]

מצויה בידנו עדות, כי בשנה ההיא, שנת תרכ"ז / 1867, אכן נשלח "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל" אל "אלעזר בן הרב מהר"ל נ"י ראאב בעיר ס' איסטאן במדינת אונגארן" מאת הרב "צבי הירש קאלישער", ככתוב בגוף התעודה. תצלומו של כתב הגבאות פורסם לראשונה בשנת 1928 בספר-היובל של פתח-תקוה.[4] לימים שב ונדפס הנוסח המפוענח בספר הכתבים הציוניים של הרב צבי קלישר,[5] ותצלומו נדפס שנית בספרו של יהודה ראב התלם הראשון.[6] כתב הגבאות המקורי, שמסר אותו בשעתו יהודה ראב לידי יערי-פולסקין וועדת ספר-היובל, נעלם ועקבותיו אבדו.

מן השנה ההיא, 1867, שמור בארכיון משפחת ראב "ספר החשבונות והזכרון", פנקסו המקורי של ר' אליעזר ראב בכתב-ידו, הנזכר בספר התלם הראשון.[7] בכיתוב לתצלום של שערו הפנימי, המופיע במהדורתו הראשונה של התלם הראשון, מול עמ' 33, נפלו שגיאות אחדות: (1) נדפס "שער ספר הזנחן", אך אין זו אלא טעות-דפוס, וצריך להיות "ספר הזכרון". הכיתוב נמסר מן-הסתם בכתב-יד, והכ"ף נקראה כנו"ן, והרי"ש והו"ו נתחברו לחי"ת! (2) התאריך שבשער לא ניתן כהלכה, וצריך להיות "תרכ"ז 1867", ולא "תרנ"ב 1862". השגיאות תוקנו בכיתוב ללוח א במהדורתנו.

פנקסו של אליעזר ראב, שהוא כבן 120 שנה, עדיין לא נחקר במלוא הקשריו, מה-גם שלא כל הכתוב בו ניתן לפענוח בנקל. הוא נחלק בעיקרו לשתי חטיבות כרונולוגיות, אך ללא כל סימון חיצוני בולט. החטיבה הראשונה, ובה הפתיחה ורשימת שמות ראשונה, שייכת לשנים 1867–1868 בהונגריה ול"חברת ישוב ארץ-ישראל". החטיבה השנייה, הכוללת רשימת שמות נוספת ודף חשבונות, שייכת לשנת 1876 ולתקופת פעילותו של אליעזר ראב בחברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, פעילות שהיתה המשך טבעי של פעילותו בגולה ושיקפה את רצונו להיות שותף להקמת מושבה חקלאית (על תקופה זו ראה הפרק הבא).

הפנקס מחזיק 66 עמודים משורטטים, ובהם שורות בהירות ועמודות-חשבון אדומות. הפנקס נתון בכריכת-קרטון עבה, המצופה נייר-פסים; הפסים אנכיים בגוֹני ירוק כהה ובהיר. על השער השמאלי מדבקה, ועליה ארבע שורות מטושטשות, שבהן היה כתוב בגרמנית:

לפי החותמת שעל כתב הגבאות ששלח הרב קאלישר לאליעזר ראב היה שם האגודה בגרמנית KOLONISATIONS VEREIN FUR PALASTINA ובפנקסו כתב ר' אליעזר Kolonisations Verein für Palästina.

בדף הימני של הבִטנה רשומים תאריכים אחדים לפי פרשת השבוע; אולי נשלחו בהם מכתבים. כן כתובים בדף זה כמה שמות ומקומות, כגון:

הרב קאלישער, טאהרן. ד"ר שימאן פירסט, שמיגעל, פאזען. מאנטאפיארע -‑‑ לאנדאן. -‑‑ פאריז. ר' משה הערצפעלד. דוד שליטער -‑‑ ר' שימון בערמאן אין קראקוא.

בעמ' 1 (לפי מספור מאוחר שלי) מופיע המוטו של "ספר החשבונות והזכרון", שכותרתו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". פענוח שאר הטקסט ראה לעיל, עמ' PAGEREF טקסט_1_1 \h 18, שם גם ניתן התאריך הנכון: "כ"ט ניסן, ט' מאי, בשנת תרכ"ז לפ"ק (1867)". תוכן המוטו לקוח ללא ספק מכתב הגבאות המודפס של הרב קאלישר מחשוון תרכ"ז, שהגיע, כפי הנראה, לכפר סנט-אישטוואן לאחר מכתב הרב מיום ו' בניסן. בעקבות כתב הגבאות מכריז גם אליעזר ראב בהעתקה לפנקסו על כוונתו לעורר את אחיו בני-ישראל "להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים לבנות הנהרסות" וכו'. אגב, בכתב הגבאות שבידנו חסר חלק ממשפט זה בגלל קרע, ויש להשלימו על-פי העתקתו של אליעזר ראב.

המחצית התחתונה של העמוד כתובה גרמנית, שתרגומה ניתן לעיל, עמ' PAGEREF טקסט_1_1 \h 18.

מכתבו הראשון של הרב קאלישר לאליעזר ראב הוא, כאמור, מיום ו' בניסן תרכ"ז / 1867. במכתב זה אומר קאלישר, לפי פענוחו של יהושע קניאל:

אנו מקווים שגם הר[ב] נאטאנעק במסעו [ישפיע] בעה"י הרבה. -‑‑ את המכתב של הרב נאטאנעק לא צירפתי בגלל דמי-משלוח כפולים. אשלח בפעם אחרת.

זהבי מייחד לר' יוסף נאטונק פרק נרחב בספרו מהחתם סופר ועד הרצל.[9] הוא מספר, כי נאטונק, יליד הכבר קוֹמְלוֹד שליד קוֹמָרוֹם בהונגריה, היה נשוי לחנה ראב, בת-דודו של אליעזר ראב. חנה היתה בתו של ר' זלמן ראב, אחיו של שלמה ראב הזקן, סבם של יהודה ראב ויהושע שטמפפר, שישב בירושלים משנת 1863.[10] דומה, שגם אותו מזכיר הרב קאלישר במכתבו.

בשנה ההיא, שנת תרכ"ז / 1866/7, פעל נאטונק רבות בערי מערב אירופה. בהסכמת הרב קאלישר ביקש להשיג כספים בשביל "חברת ישוב ארץ ישראל", במגמה לרכוש מן הסולטאן אדמות כדי ליישב עליהן יהודים בארץ-ישראל.[11] לשם כך אף ביקר בשלהי 1866 בפאריס ובא בקשרים עם חברת "כל ישראל חברים", שהקימה בשנת 1870 את מקווה-ישראל, והשתדל להניע את בית רוטשילד ואת משה מונטיפיורי לקנות את האדמות מן הסולטאן. אגב, כעבור שנים חזר על פנייה זו אל עשירי היהודים ואל הסולטאן יהודי אחר ממוצא הונגרי: תיאודור הרצל.

בתחילת ניסן תרכ"ז / 1867 יצא הרב נאטונק בדרכו לקושטא. זהבי מביא בספרו קטע מתוך גליון 17 של עתון המגיד מן השנה ההיא. בקטע זה מתאר המורה מנחם פרחי מעיר-הנמל רוסצ'נק את מטרת מסעו של נאטונק, שעבר בעיר:

כל מגמת הרב הנכבד הזה הוא לנסוע לקונסטנטינופולי, בירת תוגרמה, לקחת רשיון מאת הממשלה בכתב, למען יוכלו אחינו בני ישראל להיאחז אחוזת שדה וכרם בארצנו הקדושה ולמען יבטיחם הקיסר בטחון נמרץ, לבל יזיקום הערביאים הפראים בדבר זה, כאשר הסכינו לעשות עד הנה יום יום ---[12]

שליחותו של נאטונק לא עלתה יפה, אף-על-פי שנפגש פעמים אחדות עם ראש-הממשלה פוּאד פחה ועם נשיא הסינאט עלי פחה. לאחר שחלה בקושטא נאלץ לחזור להונגריה. זהבי סבור, כי לפעילותו המדינית של הרב נאטונק וכן לספריו ולמאמריו היתה השפעה על אליעזר ראב ויהושע שטמפפר, אשר "גרו בסביבת העיר קומארום בזמן שקרובם הרב נטונק חזר משליחותו המדינית מקושטא."[13]

שלושה מאורעות מקבילים אכן חלו בניסן תרכ"ז: (1) מכתבו של הרב קאלישר אל אליעזר ראב, ובו אזכור שליחותו של נאטונק וכתביו בעניין זה; (2) תחילת רשימותיו של אליעזר ראב בדף "למען ציון לא אחשה" שבפנקסו; (3) מסעו של הרב נאטונק לקושטא כדי לקנות אדמות בארץ-ישראל מן הסולטאן. נקל לשער, שהיה קשר בין שלושת הדברים האלה. ואולם, ניתנה האמת להיאמר, ב"ספר החשבונות והזכרון" לאליעזר ראב ובזכרונות בנו יהודה אין זכר לשמו של קרובם הרב נאטונק, ומותר להניח, שהשפעתו על המשפחה לא היתה רבה במיוחד.

בעמ' 3 של "ספר החשבונות והזכרון" מופיע, באותיות שדהו ברובן, כתב-הסכמה מאת הרב פסח זינגער מוֵסְפְּרִים,[14] רב העיירה פָּלוֹטָה וידידו של ר' אליעזר ראב, הרב שאליו נשלח יהודה הנער לאחר מות אמו כדי שיהיה לו מורה ואפוטרופוס:

ר' פסח היה מנהל בית הספר וכבר אז בא בקשרים, ביחד עם אבא ועוד אנשים מספר, אשר היו חברים ל"חברת יישוב ארץ-ישראל", עם הרב קלישר מטהורן. הודות להשפעת האנשים האלה נוסד באותו בית ספר אגף מיוחד ללימוד החקלאות אשר היה נתמך ע"י עשירי העיירה.[15]

כתב-ההסכמה שכתב הרב זינגר בפנקסו של ר' אליעזר ראב עדיין לא פוענח במלואו. בחלקו הראשון נכתב:

לטובת ישוב ארץ ישראל בוודאי טוב ונעים לאמר לאיש המכ"ז חזק ואמץ לש"ש --- ונראה בנחמות ציון וירושלים ק"ק --- באהבת אדמת קודש ---

פענוח התאריך מורה, כי המדובר בכ"ג לחודש כלשהו לאחר ניסן; בכתב-היד רשום, כנראה, "כ"ג למב"י תזכ"ר" – כלומר, "כ"ג למניין בני-ישראל תרכ"ז" – אך למרבה התמיהה חסר ציון החודש, ואולי הכוונה לספירת העומר?

בעמ' 4 של "ספר החשבונות והזכרון" מופיע כתב-הסכמה לגבאותו של אליעזר ראב משנת תרכ"ז / 1867 מאת הרב "גבריאל דעסויער, אבדק"ק קאיאר [תעתיק השם Györ] והגליל". אגב, גְּיֵר הוא שמה ההונגרי של העיר ראב, מקור שמה של משפחת ראב. כתב-הסכמה זה, הנזכר לעיל (עמ' PAGEREF הערה_1_15 \h 24), פוענח בידי יהושע קניאל. וזה לשונו:

הרי אני מסכים לאשר קדמוני ומי ומי ההולכים באורחות הקודש והתורה אשר לא יסכים עם הדבר הזה כאמור ציון היא דורש אין לה ואמרו חכז"ל מכאן שצריך דרישה. נדרשה ונלכה נרדפה לדעת את ה' לשמור אורחות ירושלים הקדושה להושיעם הדרים בה ומתפללים עד חומות הקודש עולתו והתו' כ"ה אלעזר ראאב קבל הגבאות מהר"ג מו"ה צבי קאליש וכל עוזרו ונדב נדבת לבו יברכהו ה' ויהיה חמת אש סביבו תֹזֹכֹרֹ --- לפ"ק הק' גבריאל דעסויער אבדק"ק קאיאר והגליל.[16]

בנוסח זה לא נזכרה הכנת "שדות וכרמים --- בנחלת אבותינו", אלא מדובר רק במושגים של שמירת "אורחות ירושלים הקדושה".

מול כתב-ההסכמה של הרב דֶסאואר מופיע טקסט גרמני בחתימתו של הרב, מן-הסתם תרגום של כתב-ההסכמה, ואולי נוסח שונה במקצת, אך אין ציון נוסף של היום והחודש.

בעמ' 11 של "ספר החשבונות והזכרון" מתחילה הרשימה הראשונה של שמות, בצירוף פרטים הנוגעים לרישום תרומות בודדות, סכומים, מקומות ותאריכים וכן הכותרות "נדבה לישב לחברה לישראל", "נדבה לחברה ישב ארץ ישראל" או "נדבה לישב ישראל", החוזרות ברוב הדפים בצד שמאל בעברית; בצד ימין נכתב, כנראה, "תרומות למטרת אגודה לקולוניזאציה בפלשתינה למען ציון" בגרמנית, בדומה לכיתוב שעל המדבקה שבשער השמאלי, הלועזי, של הפנקס. אגב, סדר כתיבת הפנקס הוא כמו בעברית, מימין לשמאל.

השמות כתובים ברובם בעט-ציפורן בגרמנית, כפי שנכתבו גם ההסכמות בדפים שלפני-כן. לעתים השתמש אליעזר ראב בתעתיק גרמני של שם הונגרי. כן הוסיף הערות ושמות בעברית וביידיש, בחלקם בעפרון.

עמ' 11:	.Jósef Neu und Fülle	ל"ג בעומר תרכ"ז
	מרדכי האזמן אויס מאטעסדארף
עמ' 13:		אליעזר טעהעל
עמ' 15:	1867.	יוסף טעהעל פאפקעסיא
עמ' 17:		Josef Szinger
עמ' 19:		Samüel Singer
עמ' 21:	ליטער.	Neü Mifort
עמ' 23:	ליטער.	Neu Farkas
עמ' 25:		Márkusz Kráúsz
עמ' 26:	Kenese	L. Rosenthal
עמ' 27:	Kenese	W. Rosental
עמ' 28:		Ianioee Leepote
עמ' 29:	[יש להגות מוֹרְווֹאִי]	Jacob Morvoy
		Eduard Kraus
	[יש להגות צ'וֹיַג]	23 Mai 867 Czayágh
עמ' 31:		Stern Márton
	Csayágh	23 Mai 867
עמ' 32:		Moritz Kroûsz
עמ' 33:	[?] Köngös	[שם בלתי-ברור]
עמ' 34:	[?] Küngüd	Simon Levinger
עמ' 35:		Bernát Pollák
עמ' 36:		Szöllös Salamlon
עמ' 37:	1867.	Abraham Hillschamer
עמ' 38:		1 Juni 1867
	Wilhelm Singer and Bertha [?]
עמ' 41:	1867.	Simon Fischer

דומה, שתפוצת האנשים – יותר מעשרים במספר – שבקרבם פעל ר' אליעזר ראב למען "חברת ישוב ארץ ישראל" היתה מוגבלת לכפרים ולעיירות שבמחוזו, מחוז וֶסְפְּרִים, וייתכן, כי ברובם היו כמוהו יהודים שישבו בכפר וחכרו אחוזות. אליעזר ראב, איש הכפר ועובד האדמה, לא היה יוצא דופן בהונגריה. וכך כותב זהבי:

יש לקבוע, כי בשום מדינה באירופה לא נאחזו היהודים בחקלאות באחוז גדול כמו בהונגריה. בסוף המאה הי"ט היו יהודים 73.2% מכל חוכרי האחוזות הגדולות שמעל ל‑4,000 דונם וכ-20% מכל בעלי האחוזות בגודל זה; 62% מכל חוכרי האחוזות ששטחן הגיע מ-800 עד 4,000 דונם ו‑19% מכל בעלי אחוזות בגודל כזה היו גם הם יהודים. בסך הכל היו 4.15% מכל האדמה החקלאית בהונגריה בידי היהודים, כמעט כאחוזם בין התושבים במדינה.[17]

ברשימה שבפנקסו של ר' אליעזר ראב מופיע שלוש פעמים שם המשפחה נאי ופעמיים שם המקום ליטער. זו, כפי הנראה, משפחתו של מיכאל נאי, שגר בכפר לִיטֵר, מהלך חצי שעה מסנט-אישטוואן.[18] בכפר ליטר מצוי, כנראה, קברה של פייגה לבית אהרנטל, אשתו הראשונה של ר' אליעזר ראב ואמם של יהודה, אחִיו ואחיותיו, שנפטר בהקשותה ללדת בשנת 1869, בערך, בהיות יהודה כבן אחת-עשרה. יהודה ראב שב וביקר בסביבה זו בקיץ 1901 ועלה על קבר אמו.[19]

ברשימה מופיעים שלוש פעמים שמותיהם של בני משפחת זינגר: יוסף, שמואל וּוילהלם. האחרון הוא אולי שמו הלועזי של הרב פסח זינגר מן העיירה פולוטה (וראה לעיל).

ספק אם מי מן האנשים המופיעים ברשימה עלה לארץ-ישראל. מכל-מקום, איש מהם לא נמנה לימים עם מייסדי פתח-תקוה, פרט לר' אליעזר ראב עצמו. איש מהם גם לא נמנה עם חברי חברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, אשר בהקמתה נטל אליעזר ראב חלק בשנת 1876.

מיום כ"ח בכסליו תרכ"ח / 1868 בידנו מכתב נוסף של הרב צבי קאלישר אל אליעזר ראב. המכתב נדפס לראשונה בירחון המאיר, שיצא בשנת תרע"ב / 1912 ביפו בעריכתו של ישראל בלקינד. תחילה ניתן המקור ביידיש-גרמנית, ואחריו – התרגום. חלקים מן המכתב נדפסו בספר-היובל של פתח-תקוה.[20] בשנת תש"ז שב ונדפס נוסחו המלא של המכתב, הפעם בתרגום חדש, בספר הכתבים הציוניים של הרב צבי קלישר,[21] ובשנת תשט"ז נדפס פעם נוספת נוסח חלקי, המבוסס על תרגומו הראשון של ישראל בלקינד, בספר התלם הראשון.[22] המכתב המקורי נעלם באותה הדרך שאבד כתב הגבאות – כלומר, לאחר שיהודה ראב מסרם לידי יערי-פולסקין וּועדת ספר-היובל של פתח-תקוה – כך נותרו רק נוסחיו המודפסים של המכתב, ואף אין תצלום שלו.

המכתב הוא תשובה על פנייה נוספת של ר' אליעזר ראב, שלא נשתמרה, ובה מן-הסתם בקשה לפרסם "קול-קורא" ליישוב ארץ-ישראל. בתשובתו מזכיר הרב קאלישר את הקול-הקורא שכבר הוציא, והוא מוסיף פרטים מעשיים על אפשרויות גיוס כספים לשם ייסוד מושבות חקלאיות בארץ, על שיגור משלחת מומחים לשם כך, על נכונות מתיישבים מצפת להקדיש את עצמם לעבודה האדמה ועל אדמות טובות בין צפת לטבריה. מתשובתו של הרב קאלישר אנו למדים, כי בכפרו הקטן סנט-אישטוואן היה אליעזר ראב מנותק למדי מפעילותה של "חברת ישוב ארץ ישראל", ואולי אף סבר, כי חוץ ממנו ומבני החוג שמסביב לרב פסח זינגר מפולוטה איש בתפוצות העם היהודי אינו מתעורר לנושא, וכי יחידים הם ביוזמתם לפרסם קול-קורא ליישוב ארץ-ישראל. "הדבר שאתה מתפלא עליו" – עונה לו הרב קאלישר – "אפשר למצוא בעתונים", אלא שהעתונים לא נתקבלו, כנראה, במקום מגוריו של אליעזר ראב. עניין זה מתמיה במקצת, שהרי בכתב הגבאות ששלח קאלישר לאליעזר ראב כחצי שנה קודם-לכן נזכר במפורש הקול-הקורא שהוציא קאלישר עצמו בחשוון תרכ"ז, כשנה לפני מכתבו האחרון לאליעזר ראב.

בכך מסתיימות העדויות הכתובות שבידנו על תקופת פעילותו של ר' אליעזר ראב בשנים 1867–1868 כגבאי "חברת ישוב ארץ ישראל" בהונגריה. את התעוררותו הלאומית בשנים ההן אפשר להבין לאור העובדה, שהיו אלו שנים מכריעות בחייה הלאומיים של הונגריה ובחיי יהודיה.

בשנת 1867 אישרו הפארלאמנט ההונגרי והקיסר פראנץ יוסף את החוק בעניין שיווי זכויותיהם של היהודים, שהיה מעין המשך של חוק שקיבל הפארלאמנט ההונגרי העצמאי בימי ממשלתו של לָיוש קוּשׁוּט בשנת 1849, לפני הכניעה לצבאות האוסטרים.[23]

בשנת 1869 הוקמה הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ולאחר בחירות לפארלאמנט ההונגרי, שנערכו בשנת 1868, נתמנתה ממשלה הונגרית עצמאית לענייני פנים.[24]

לשני מאורעות אלה היתה השפעה מכרעת על חיי היהודים בהונגריה. נתגלע קרע בין הקהילות האורתודוקסיות, שהסתגרו בחרדיותן, ובין "הקהילות הקונגרסיות", הריפורמיות, שמהן גם פנתה דרך להתבוללות, להזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת ההונגרית ועם שפתה, ואף להתנצרות.[25]

החרדיות הקיצונית גרמה, כי "ניטל הבסיס של תנועת 'חיבת ציון' בחוגים האלה, שהתחילו להאמין כי 'גאולתם' תבוא בגולה עצמה", ואילו הריפורמיות וההתבוללות גרמו, כי –

רוב יהודי הונגריה ניתקו את קשריהם הטבעיים עם שבטי ישראל שבחוץ-לארץ והשתדלו להסתגר בתוך התרבות ההונגרית. הם פחדו מכל קשר תנועתי עם אחיהם בשאר הארצות, כדי שההונגרים לא יראו בכך חוסר פאטריוטיות.[26]

בבחירות הראשונות לפארלאמנט ההונגרי, בשנת תרכ"ח (1868), אחרי ההסכם בין אוסטריה והונגריה, בחרוהו תושבי הכפר (סנט-אישטוואן) כבא-כוחם בוועדת הבחירות. וכן נבחר לתפקיד "זקן הכפר".[27]

לכך מוסיף יהודה ראב, שאביו עמד בנסיונות שיחוד מצד המפלגה הימנית, שאיגדה את פקידי הממשלה ואת הכמרים הקאתוליים, והתחבר עם המפלגה השמאלית, שהיתה מפלגת העם והחוגים הפרוטסטאנטיים, דבר שעוד הגדיל את כבודו בעיניהם.[28]

יהודה מונה את הסיבות העיקריות להתעוררותו הלאומית של אביו, ר' אליעזר ראב, בשנים 1867–1868:

ההתעוררות הלאומית רבת-השנים של ההונגרים השפיעה עליו --- לא מעט השפיעה על אבא גם המחלוקת החריפה ששררה אותו זמן בין האורטודוכסים והרפורמים ביהדות הונגריה. בהיות אבא יהודי חרד, השקיף על הרפורמציה היהודית כעל תנועה מהרסת, שחובת כל יהודי נאמן להתרחק ממנה.[29]

בהיותו עובד-אדמה מובהק פנתה נטייתו הלאומית – מבחינה דתית ומעשית כאחד – לארץ-ישראל, ולא לדרך "גאולה" כלשהי בגולה במסגרת האורתודוקסיה הקנאית, שהתפתחה בישיבות המפורסמות בהונגריה.

המחלוקת החריפה שנתגלעה ביהדות הונגריה בין האורתודוקסים לריפורמים פגעה בניצניהן של תנועת "חיבת-ציון" ושל "חברת ישוב ארץ ישראל", שכן חידדה את הקצוות, הן לעבר חרדיות מתבדלת בגלות הן לעבר השאיפות לשיווי-זכויות והתבוללות גמורה באומה ההונגרית. הפתרון היחיד שהיה בו צירוף של היסוד הלאומי ושל היסוד הדתי, ארץ-ישראל, נדחה על-ידי שני המחנות, כל אחד מטעמים עקרוניים משלו. אך דומה, שלא הקרע העקרוני שנתגלע ביהדות הונגריה הוא ששם קץ לפעילותו של ר' אליעזר ראב כגבאי "חברת ישוב ארץ ישראל", אלא צירוף נסיבות, אשר גרמו, כי בשנת 1869, בערך, החלו ענייני המשפחה "להתגלגל במדרון".[30] תחילה מתה האם, פייגה, בהקשותה ללדת, לאחר-מכן פרצה מגיפה בעדרים, ובסופו של דבר איבדה המשפחה את זכות החכירה בסנט-אישטוואן, דבר שהביא לנטישת הכפר ולסיום תקופת-ילדותו המאושרת ורבת-ההרפתקאות של הנער יהודה, שהיה אז כבן אחת-עשרה.

אך הדפים שנותרו ריקים ב"ספר החשבונות והזכרון" של ר' אליעזר ראב עדיין לא סיימו את תפקידם.

[1] התלם הראשון, לעיל, עמ' 18.

[2] שם, עמ' 21.

[3] קניאל, "ישוב ארץ-ישראל", עמ' 156–157.

[4] ספר היובל, עמ' קכז.

[5] קאלישר, עמ' תקנא–תקנב.

[6] התלם הראשון, מול עמ' 44 (לוח ג' במהדורה שלפנינו).

[7] שם, עמ' 18.

[8] שם, עמ' 18.

[9] זהבי, עמ' 196–215.

[10] שם, עמ' 196. על השנה המדויקת לעליית שלמה ראב לארץ-ישראל כתב לי יהושע קניאל במכתב מ-28 בינואר 1982: "החוקרים השונים מניחים שעלה בראשית שנות השישים --- לגבי שנת עלייתו הוא ושל אשתו --- מצאתי מקור המצוי ב-Jews College, באוסף מונטיפיורי מס' 512, ב'לוח מכולל שומרי החומות ילידי מדינת אונגארן בעהמען מעהרן יושבי עה"ק ירושלם תוב"ב, נעשה בשנת תרל"ה לפ"ק' (לפרט קטן). דהיינו, במיפקד שנעשה על ידֵי, או לבקשת, מונטיפיורי בשנת 1875, וברשימה זו יש מדור של אלמנות, ומופיע שמה של אסתר ראב, ושם בעלה ר' שלמה ראב ע"ה (דהיינו, שכבר נפטר באותה עת). ונאמר גם שהגיעה ארצה בשנת תרכ"ג, דהיינו בשנת 1863." (הדגשות במקור.)

[11] זהבי, עמ' 203–205.

[12] שם, עמ' 212.

[13] שם, עמ' 215.

[14] התלם הראשון, לעיל, עמ' 19.

[15] שם, עמ' 24.

[16] קניאל, "יישוב ארץ-ישראל", עמ' 160.

[17] זהבי, עמ' 288.

[18] התלם הראשון, לעיל, עמ' 20.

[19] שם, עמ' 87.

[20] ספר היובל, עמ' קכח.

[21] קאלישר, עמ' רנא–רמב.

[22] התלם הראשון, לעיל, עמ' 19.

[23] זהבי, עמ' 187 ו-190.

[24] שם, עמ' 189.

[25] שם, עמ' 193–195.

[26] שם, עמ' 194.

[27] שם, עמ' 234.

[28] התלם הראשון, לעיל, עמ' 16.

[29] שם, עמ' 18.

[30] שם, עמ' 24.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

שער "ספר הזכרונות והזכרון" משנת תרכ"ז / 1867, לפני 153 שנים,

בכתב-ידו של אליעזר ראבּ. הפנקס מצוי עד היום בידי נינו אהוד בן עזר (ראב).

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה אתם מייללים על "מיתון" כלכלי בישראל? ראו את העתיד! הלא בנק ישראל יושב על הר יתרות מטבע זר של 9 מיליארד דולר! ואילו מדינות המפרץ (שכידוע אינן עניות) – לבד מפיתוח קשרים מסחריים, תעשייתיים ותיירותיים עם ישראל – תעשינה מעתה הכול כדי לתמוך כספית בכל פיתוח צבאי וביטחוני ישראלי שיגן עליהן מפני האיום הגרעיני האיראני! אנחנו תעודת הביטוח שלהן!

טחו עיניכם מראות שאולי רק עכשיו אכן החל נוצר "מזרח תיכון חדש" – בעיקר בזכות נחישותם ומדיניותם של נתניהו וטראמפ?!

חכו ותראו כמה עשרות אלפי ישראלים – היום מפגינים, רעבים ומובטלים – יתנפלו כתיירים על איחוד האמירויות ברגע שרק יתאפשר להם לבקר שם ולערוך קניות. קניות באבו-דאבי!

* אהוד היקר, גיא בכור מצטט את הסופר הסעודי רוואף א-סעין, שמתבטא כמו ציוני נאמן, ומראה לפלשתינאים, לטורקים ולקטרים את פרצופם האמיתי – תענוג צרוף!

גיא בכור מלמד אותנו שאחד מאבותיה של קוֹמַאלַה האריס העסיק עבדים שחורים בג'מייקה, מדינת-אי בים הקריבי. אינני חושב שיש בכך כדי להמעיט מערכה של האישה המרשימה הזאת עצמה.

אם זה נכון שמדי חודש נוטשים 10,000 צעירים את עזה לכיוון מצרים, טורקיה ואירופה, ואם זה נכון שהחמאס, הבכיין הנצחי, הוא זה שחוסם את הגבול – מדוע ישראל לא מנהלת הסברה עולמית בנדון? – הרי בעיני העולם – רק אנחנו אשמים במצור על קן הצרעות הזה הקרוי עזה.

* אפילו הוועידה הדמוקרטית רבת המשתתפים במילווקי – שהיתה אמורה להגיע לשיאה ביום חמישי עם מינויו של ג'ו ביידן למועמד המפלגה לנשיאות ארה"ב – בוטלה בשל מגפת הקורונה, והנאומים המהללים את ביידן (תוך רמיזה למיגבלותיו), ורוויים ארס נגד טראמפ (נאום הגברת העדינה מישל אובמה) נישאו רק באמצעות הזום הווירטואלי של רשתות האינטרנט –

אבל אצלנו, האספסוף הנאור ומפר החוק מול בית ראש הממשלה נתניהו – ימשיך להתגודד ולהרעיש כאשר המפגינים המשולהבים מסתובבים שעות ארוכות ברחובות רחביה כשהם צפופים, מזיעים, חלקם ערומים-למחצה, משתינים ומחרבנים בחצרות, צועקים באוויר – ומצויים בסכנת הדבקה זה את זה כאילו אין קורונה בעולם!

אבל מרבית התקשורת הישראלית, שטופת השינאה לנתניהו, אינה מגנה אותם כפורעי חוק אלא מצדיקה אותם ומלקקת להם את התחת כי בעיני התקשורת הזו – ה"חוק" קיים רק כאשר צריך להכניס את נתניהו למעשיהו!

* ליעקב היקר, רציתי לשאול אותך שאלה. מילדותי אני זוכר – שהמילה מנאייק בערבית פירושה מזיין ובפירוש מזיין נשים. האם ייתכן שזו אותה מילה המשמשת כיום שם של סדרת טלוויזיה אצלנו?

מניאק מילה שהשתמשו בה כאשר רצו להשמיץ ולגנות מישהו. התכוונו שהוא מזדיין במובן מזויין כלומר מזיינים אותו. במשך הזמן הפכה למילת גנאי בגיוונים שונים.

באשר לשם הסדרה ב-טי וי, נכון זה שייך לאותה המשפחה. בעיניי שלי זו ירידה מדחי אל דחי ברמה.

* ציטוט: לאחר שנים ארוכות של הונאה והסתרה – בית הדין הבינלאומי המיוחד שהוקם בהאג, לחקירת רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אלחרירי, הכריז את פסק הדין: בכירים בחיזבאללה ביצעו "אך אין ראיות לקשר ישיר למנהיגי סוריה וחיזבאללה." בכך נמשכת ההונאה של בית דין מכור, מטעם האו"ם, על זה ה"שופטים" קיבלו עשרות מיליוני דולרים לכיסם.

בית הדין קבע כי רמטכ"ל חיזבאללה, מוסטפא בדר-א-דין, הוא זה שתיאם את המבצע כולו לחיסולו של חרירי (והרוגים רבים שהיו שם), והוא פקד על עוד ארבעה פעילים מרכזיים בחיזבאללה, שהיו אחראיים על הביצוע בשטח. בית הדין קובע שהיה "אינטרס משותף" לחיזבאללה ולמשטר הסורי לחסל את חרירי, "אבל אין ראיות" לקשר של המנהיגים.

בדר-א-דין עצמו כבר נהרג באופן מסתורי ב"סוריה", כלומר, החיזבאללה כבר חיסלו אותו. הביטו [בסרטון] במלאכתו של ארגון הטרור המסוכן חיזבאללה, בהוראת בשאר אלאסד, 14 בפברואר 2005, "יום האהבה".

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

[מנפלאות ברלין – בה המילקי זול יותר והמדינה תומכת בסכומים גדולים בתרבות ובאמנים בימי הקורונה, תומכת גם בבעלי גלריות יורדים מישראל, שמקבלים כיסוי טלוויזיוני חם ואוהד בישראל – בהשוואה למצב הדפוק של האמנים והתרבות בימי הקורונה בישראל, המדינה העלובה והמושחתת של הקנצלר בנימין נתניהו פון ביסמרק!]

* ציטוט: בסוף השבוע [שעבר] נשרף לגמרי הבר של ישראלי לשעבר, בברלין. זה היה לאחר שקיבל שוב ושוב איומים אנטישמיים: "אתם היהודים", "לא רוצים אתכם כאן", "תחזרו לתאי הגזים" ועוד. על הדלת חרטו מגן דוד. שם העסק Morgen wird besser ("מחר יהיה טוב יותר"). בדיוק התפיסה של היהודים הגלותיים בגרמניה, עד ש"ניקו" אותם. יש לכם מדינה, ועוד מדינה מדהימה ומשגשגת, יהודים. מה אתם עושים בעמק המוות?

משטרת דויטשלנד: המניע נחקר. ברלין היא כיום שילוב מסוכן של פרוגרסיביות ואיסלאמיזם. יהודים, שתדעו. יהודים, ובמיוחד ישראלים לשעבר (אין שם הרבה כאלה, רבים מהם כבר חזרו), שעדיין גרים בדויטשלנד – הם הבזויים ביותר, אנשים חסרי כבוד עצמי, שאנחנו מתביישים בהם. כל מה שקורה להם שם – מגיע להם. שיבואו בטענות רק לעצמם. המחר שם באמת יהיה יותר טוב: [סרטון מצמרר של ההרס בבר בברלין].

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* אחרי שבמשך עשרות שנים האמריקאים מכרו במיליארדי דולרים כלי נשק מהמתקדמים ביותר של תעשיית הנשק הענקית שלהם, כולל מטוסים – לסעודיה ואולי גם למדינות ערביות אחרות במפרץ הפרסי – הם מחכים עכשיו רק לאישור של נתניהו כדי להתחיל למכור להם נשק ומטוסים!?

תגידו, אתם השתגעתם? האם השינאה לנתניהו דופקת לגמרי את השכל שלכם?

* בגיליון הקודם המלצנו על גבינה לבנה קשה 24% של "פיראוס" כנשנוש הולם לאבטיח קר. השם המלא של הגבינה הוא "פיראוס בולגרית 24%".

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

אהוד בן עזר לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896) ולתולדות בנו יהודה (1858–1948) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

"ספר החשבונות והזכרון" של ר' אליעזר ראב, גבאי "חברת ישוב ארץ-ישראל" בהונגריה, ואיגרות הרב צבי הירש קאלישר אליו

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

"ספר החשבונות והזכרון" של ר' אליעזר ראב,
גבאי "חברת ישוב ארץ-ישראל" בהונגריה,
ואיגרות הרב צבי הירש קאלישר אליו