פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1569

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באלול תש"ף, 24.8.2020

עם צרופת תמונתה של אלנה שיטרית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ. לֵיל-כּוֹכָבִים. // אורי הייטנר: 1. נרמול וריבונות. 2. צרור הערות 23.8.20. // מנחם רהט: אזרחי ישראל, הבאתי לכם שלום היסטורי. // מתי דוד: פסטיבל הבסטיליה והגיליוטינה בבלפור. // משה גרנות: על "בלעדייך איני שווה – סיפורים וממוארים" מאת אסתר ח"ג ויתקון-זילבר. // אילן בושם: שירים. // אהוד בן עזר: להצחיק את נלי. // יונתן גורל: תהיה ירושלים אחרת. // עדינה בר-אל: אלנה שטרית: סיפורי בדים ממוסקבה לתימורים. // נעמן כהן: חומייני טוב ליהודים. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק תשיעי. כששוכחים שני ידידים קטנים על אדן החלון בבית-השימוש בתחנה המרכזית בבאר-שבע. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: פרק שני. ר' אליעזר ראב וחברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ"]. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראַבּ

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ

אָחִי כְּלָאַנִי בָּאַרְגָּז

הִצְמִיד קַסְדַּת-תֹּפֶת

לְרֹאשִׁי;

אָסַר בִּכְבָלִים יָדַי

נָתַן רַגְלַי  –

בַּסַּד;

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

לְחֹשׁ רָעוֹת  –

שְׁלֹחַ לָשׁוֹן חַדָּה  –

כְּשֶׁן-פְּתָנִים

אַרְסִית  –

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

תְּקֹעַ סַכִּין בְּגַבִּי  –

אֲנִי הָאָח,

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ:

עֲמִיתוֹ הַפָּצוּעַ  –

לִמְקוֹם-מִבְטָחִים

שְׂאֵת;

קַעֵר חָזֵהוּ

מָגֵן לְבֵיתוֹ

הַמָּט,

מִשִּׂיא-מַאֲוַיָּיו  –

מִבֵּין רוּם-עוֹלָמוֹת  –

יִזְרַע מָוֶת עַל אָח:

רוּחַ הִיא בֶּאֱנוֹשׁ.

1964

לֵיל-כּוֹכָבִים

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר,

בֵּינְךָ וּבֵינֵי  –

אַתָּה יוֹשֵׁב:

בְּמַאְדִּים  –

בְּנֹגַהּ  –

שְׁרוּיָה אֲנִי

גַּעֲשׁוּשִׁים, בַּעְבּוּעַ:

וְתוֹעוֹת הַקַּרְנַיִם

בְּמַאְפֵּלְיָה,

עָדֶיךָ  –

קַרְנִי לֹא תַּגִּיעַ  –

קַרְנְךָ,  –

לֹא עָדַי:

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר

בֵּינְךָ וּבֵינֵי.

שְׁבִיל-הֶחָלָב

נִגָּר לְתוֹכִי  –

וְשׁוֹקֵעַ כָּבֵד

וְהוֹמֶה:

גַּרְעִינֵי-כּוֹכָב

נוֹבְטִים,

טוֹפְחִים, מְרַשְׁרְשִׁים  –

הִנֵּה אֶנָּתֵק מִשָּׁרְשִׁי  –

וְאֶתְעֶה

בִּמְרוֹמִים-לֹא-לִי  –

וְאֵשׁ-כּוֹכָבִים קִרְבִּי.

כְּאֶבֶן לוֹהֶטֶת,

אֶחֱצֶה הָאֹפֶק  –

וְאֶשְׁקַע בִּדְמָמָה,

אַלְפֵי-שְׁנוֹת-אוֹר  –

בֵּינְךָ וּבֵינִי.

רְקִיעִים אֵלֶּה  –

יִהְיוּ נִבָּטִים

עֵינִי תִּרְאֶה אוֹתָם  –

לָעַד:

עֵינִי קוֹלֶטֶת אוֹתָם

עַד מֵעֵבֶר...

עַד מֵעֵבֶר... עַד.

1965

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

* * *

אורי הייטנר

1. נרמול וריבונות

"נרמול או ריבונות" – זו המשוואה הפופולרית בימים האחרונים בכלי התקשורת ובמערכת הפוליטית. הנה, ויתרנו על החלת הריבונות וזכינו בנרמול יחסינו עם מדינות ערביות. ומכאן נובעת מסקנה שאם נחזור למתווה הריבונות נסכן את מתווה הנרמול.

אומרים זאת כאלה שבמשך שנים טענו שהמסילה למדינות ערב עוברת רק דרך הסכם עם הפלשתינאים וקבלת תביעותיהם. כאשר טעותם האסטרטגית רבת השנים הופרכה לחלוטין, הם נאחזים במשוואה החדשה כמוצאי שלל רב.

האמת היא שההסכם החשוב עם איחוד האמירויות אינו יוצר את הנורמליזציה בין המדינות, אלא מוציא אותה מהארון. הנורמליזציה נוצרה לאורך שנים, והבשילה דווקא במקביל לעליית סוגיית הריבונות על השולחן. נוח היה לאיחוד האמירויות להציג לעולם הערבי הישג של ביטול / דחיית הריבונות בתמורה להסכם. זה היה נוח גם לנתניהו שקיבל רגליים קרות ככל שהתקרב מועד הריבונות, עקב האיום של הפלשתינאים ושל אירופה, ואולי גם בעקבות החמיצות חסרת האחריות שבה קיבלה מועצת יש"ע את תוכנית טראמפ, וההסכם היה בעבורו סולם להצדיק את נסיגתו. הקשר המלאכותי הזה בין הנרמול לריבונות הוא מחדל של נתניהו שמטעמים טקטיים פוליטיים גרם לנזק מדיני אסטרטגי.

ישראל זקוקה לנרמול היחסים עם מדינות ערב, אך הם זקוקים לכך לא פחות מאיתנו. לכן, העיקרון צריך להיות נרמול תמורת נרמול. יש לשבור את המשוואה על פיה השלום והנרמול הם מוצר שנמצא בידי הערבים, וישראל, הזקוקה להם, צריכה לשלם תמורתם. הנרמול הוא אינטרס של שני הצדדים ואין כל צורך לשלם תמורתו בנכסים מדיניים.

החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ועל גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אינטרס ישראלי ציוני ברור, שאין לוותר עליו. בהחלת הריבונות ישראל תעגן את גבולה המזרחי ותבהיר לעצמה, לשכנותיה ולעולם שאזורים אלה אינם עומדים עוד למו"מ. בכך ישראל תוכל להרשות לעצמה פשרה טריטוריאלית ריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית, שהמאחז שלה ביהודה ושומרון יהיה מפורז, ושיקום ה"פליטים" ייעשה בירדן. כך יסוכל רעיון העוועים של מדינת טרור מן הירדן עד כביש 6, שתסכן את ישראל ואת ירדן, תביא בהקדם לקריסת הסכם השלום עם ירדן, תהפוך את גוש דן ל"עוטף יו"ש" דוגמת עוטף עזה בדרום ובמוקדם או במאוחר תגרום למלחמה כוללת עקובה מדם.

אני מקווה מאוד שהחלת הריבונות לא הוסרה מעל הפרק, אך אם כרגע היא הושעתה, יש להמיר אותה בתוכנית לאומית לפיתוח התיישבותי מאסיבי של בקעת הירדן – הפיכת מעלה אפרים לעיר, הקמת יישובים חדשים בבקעת הירדן בהשקעה ממשלתית חזקה, פיתוח ענפי החקלאות, התיירות וההיי-טק בבקעה והפיכת כביש 90 לאוטוסטרדה – המקבילה המזרחית לכביש 6, מהגליל המזרחי והגולן, דרך בקעת הירדן והערבה בואך אילת. על פי התחזיות, בשנת 2048, שנת המאה למדינת ישראל, אוכלוסייתה תמנה 20 מיליון נפש. ציפופם בשדרה המערבית של ישראל, מישור החוף, עלולה להביא לאסון דמוגרפי ואקולוגי. לכן, כבר עתה יש להיערך לפיתוח השדרה המזרחית של ישראל, ובקעת הירדן בלבהּ. צעדים אלה חיוניים מאוד גם אם תוחל הריבונות – קל וחומר אם החלתה נדחית.

הנוסחה "נרמול או ריבונות" היא נוסחת שקר. הנוסחה הציונית הראויה היא נרמול וריבונות.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 20.8.2020

2. צרור הערות 23.8.20

* מסע לעמק השווה – בהסכם הקואליציוני הוחלט על הקמת "קבינט פיוס", שיעסוק בשסעים בחברה הישראלית ויפעל לאיחוי הקרעים ולגיבוש פתרונות של הסכמה לאומית. גם את הסעיף הזה בהסכם נתניהו הפר. אלא מה? הרי האיש נבנה מהקרע והשסע. במקום שאין אנשים – היה אתה איש. שר התקשורת יועז הנדל מתנועת דרך ארץ הקים מעין "קבינט פיוס אזרחי" – מסע לעמק השווה, בהובלה של הרב בני לאו ושלו. הפורום כולל מנהיגים, אנשי רוח ומעשה שיפעלו לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. בין החברים בפורום השופט אליקים רובינשטיין, המשורר ארז ביטון, פרופ' יפעת ביטון, יו"ר זק"א יהודה משי זהב, פרופ' פניה עוז זלצברג ועוד.

שניים חסרים מאוד בפורום – פרופ' רות גביזון והרב עדין שטיינזלץ, שהלכו החודש לעולמם.

דוגמה לבעייה, שעם קצת רצון טוב ניתן לפתור בדרך של הסכמה ופשרה, היא הסיפור של נחל אסי בקיבוץ ניר דוד. זו סוגייה ששני הצדדים בה צודקים אבל בהידברות ניתן להגיע לפשרה שהכול יהיו מרוצים ממנה. הבעייה היא שיש מי שמטרתם אינה למצוא פתרון אלא להכניע ולהשפיל, לנהוג בחוסר התחשבות ובלי לבחול גם באלימות.

ואיך מתבטאת המנהיגות הלאומית בסוגיה הזאת? "הבן של", שהכול יודעים שהוא השופר של אביו, הוא גדול המסיתים, המשסים ומחרחרי השנאה בנושא הזה. הוא מצייץ פשקווילים של הסתה נגד קיבוץ ניר דוד ונגד התנועה הקיבוצית כולה. למה? כי הוא נהנה מהשסע, מהקרע, מהשנאה. כי הוא נבנה ממנה, בשיטת הפרד ומשול.

* תנועה אימפוטנטית – המסית והמדיח הסדרתי, הבן של, הוא לוחם ידוע לצדק ושוויון. באחד הפשקווילים שנועדו להסית ולחרחר שנאה הוא כתב (מתוך ידיעה שהרעל מופץ מיד בכל תעלות הביבים, כי המוני החסידים מבינים שזה בשם האב): "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים." והתנועה הקיבוצית האימפוטנטית לא הגישה נגדו בו ביום תביעת דיבה על סך מיליון שקל. צריך להכות אותו באיבר שהכי כואב לו – הכיס.

* בגרמנית זה נשמע טוב יותר – "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח. שחררו את האסי לתושבי בית שאן לפני שאתם מטיפים." אם נחליף את המילה "קומוניסטים" ב"יהודים", אפשר לתרגם זאת בקלות לשפה שבה אמר שר התעמולה: "אם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת."

* תרבות של פחד ושקר – כאשר אני שומע ליכודניקים שמתראיינים ומצדיקים את מידורם של שר הביטחון ושר החוץ מההסכם עם איחוד האמירויות, אני יודע שהם משקרים. כאשר אני שומע אותם מדקלמים את השקר שנתניהו פחד מהדלפות, אני יודע שהם משקרים. הם יודעים שהוא עשה זאת בגלל האופי המחורבן שלו – אגו, רצון לנכס לעצמו את כל התהילה ולמדר כל שותף אפשרי בה; התנהגות בלתי ממלכתית, הפוגעת בסדרי ניהול מדינה בסיסיים, פוגעת במכוון באחדות הלאומית וגם מהווה סיכון ביטחוני (מכך שמערכת הביטחון אינה שותפה בתכנון ובחשיבה). גם כאשר הם מצדיקים את התעלול של הפרת ההסכם הקואליציוני, תוך פגיעה בכלכלת ישראל, במניעת תקציב מדינה והחלפתו ב"תקציב" לחודשיים, אני יודע שכאשר הם מדקלמים איזו הצדקה "כלכלית" – הם משקרים. הם יודעים שמדובר בסך הכול בתעלול פוליטי שנועד לאפשר לו לגנוב את הרוטציה. למה הם משקרים? כי הם מ-פ-ח-דים. זה, אולי, הנזק החמור ביותר של נתניהו לחברה הישראלית – השלטת תרבות החשבון, הפחד והשקר.

* אוסלו ג' – הלקח של שלושת החודשים האחרונים, הוא שהסכם עם נתניהו הוא כמו הסכם עם אש"ף.

* בכיר בליכוד – אם מישהו לא הבין משום מה – בליכוד יש רק בכיר אחד.

* מופע אימים של מאפיונר – מופע האימים של אוחנה באולפן שישי בערוץ 12 היה הופעה של מאפיונר. נער השליחויות של נתניהו, שנכנס למשרד המשפטים כסוס טרויאני כדי להחריב את מערכת המשפט בשירותו של המושחת, מנסה לגונן על הנאשם באמצעות הטלת רפש על כל גורמי שלטון החוק. לא ייאמן שהמושחת הזה היה שר המשפטים והיום הוא השר לביטחון פנים. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה.

* אף על פי כן – אף על פי כן, ולמרות הכול – מול האלטרנטיבה היה נכון להקים את ממשלת האחדות. וגם אם נתניהו יפרק אותו, נגד האינטרס הלאומי ומטעמים אישיים נכלוליים – נכון היה לנסות ליצור ממשלת אחדות יציבה שתילחם בקורונה ותטפל במשבר הכלכלי.

* אלטרנטיבה מהותית – האלטרנטיבה המנהיגותית שמציג בני גנץ, אינה ניסיון להיות יותר נתניהו מנתניהו (ע"ע לפיד&בנט), אינה רק אלטרנטיבה פרסונלית, אלא אלטרנטיבה ערכית, מהותית, תרבותית; מנהיגות שרואה את תפקידה לשרת את העם ומעמידה את האינטרס הלאומי – לא רק כאינטרס העליון אלא כאינטרס היחיד.

* הדרך להפלת נתניהו – אם נתניהו יקבל החלטה מטורפת להשליך את מדינת ישראל אל גלגלי סיבוב בחירות רביעי, בתנאי קורונה ומשבר כלכלי העמוק ביותר בתולדותיה, אך ורק בשל אינטרסים אגואיסטים, הרצון לדבוק בכל מחיר בשלטון והתקווה או הפנטזיה שיצליח הפעם להקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותבטל בצורה זו או אחרת את משפטו – טוב יעשו בנט וליברמן אם יתאחדו לגוש ימני משותף שיפיל את נתניהו מהשלטון.

* שוויון בפני החוק – שוויון בפני החוק, הוא שגם ראש השב"כ לשעבר, יהיה רב זכויות כאשר יהיה, כפוף לחוק. וכאשר הוא עובר על החוק, יש לנהוג כלפיו בדיוק כפי שנוהגים כלפי כל מי שעובר על החוק. ובכל זאת יש הבדל בינו לבין עבריין אחר. ממנו אנו מצפים לדוגמה אישית של כיבוד החוק ושל ניהול מאבק על פי חוק. ולכן איני שותף להצגה של תמונות כרמי גילון א-לה נלסון מנדלה עם שפך ההתבכיינות הנלווית לה.

* סמולן – גדעון סער צייץ נגד הוויתור על החלת הריבונות הישראלית במסגרת ההסכם עם איחוד האמירויות. תמצית התגובות שקיבל: "סמולן". כי מיהו סמולן? מי שאינו אומר אמן על כל מעשה / החלטה של נתניהו. הרשת גם מופצצת ב"תשקורת הססמולנית שמריצה את בנט לראשות הממשלה."

* ששה גמדים וענק אחד – ההסכם עם איחוד האמירויות הוא בשורה גדולה לישראל. ראשית, בעצם עשיית שלום עם מדינה ערבית. זו בשורה שמרנינה את ליבו של כל שוחר שלום. ושנית, כיוון שהיא המיתה את "היוזמה הערבית", שהמשמעות שלה היא הכתבת תנאי התאבדות לישראל. כתבתי על כך רבות מאז חתימת ההסכם. אבל כיוון שכתבתי על כך שיש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, חסיד שוטה של נתניהו עשה חשבון: אם הוא כותב בעד החלת הריבונות על בקעת הירדן, סימן שהוא נגד ההסכם עם איחוד האמירויות. למה? כי ביבי...

ואז הוסיף אותו חסיד שוטה, שההסכם הזה הוא הדבר החשוב ביותר שקרה לנו מזה 1,400 שנה. ניסיתי להבין מה קרה לפני 1,400 שנה שהוא חשוב אפילו יותר מהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, ולא עלתה בידי.

אבל לא אלך רחוק, אסתפק בדורות האחרונים. להלן דירוג האירועים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים:

א. ההסכם עם איחוד האמירויות. ב. הקמת מדינת ישראל. ג. הקונגרס הציוני הראשון. ד. שחרור ירושלים. ה. הצהרת בלפור. ו. הסכם השלום עם מצרים. ז. הסכם השלום עם ירדן.

ולמה ההסכם חשוב יותר מששת האירועים המדורגים אחריו? כי הם מתקשרים עם גמדים כמו הרצל, בן גוריון, אשכול, בגין ורבין ולא עם הענק המזוהה עם ההסכם.

* סוף היוזמה הערבית – בשנת 2002 הוצעה יוזמת ה"שלום" הסעודית ובשנת 2007 היא אומצה בידי הליגה הערבית והפכה ליוזמה הערבית. על פי היוזמה, ייכון שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב, אם ישראל תחזור לקווי 1949 (כלומר תחלק את ירושלים, תיסוג מיהודה, שומרון, בקעת הירדן והגולן), תעקור כל יהודי שחי באזורים אלה מביתו ותנשל אותו מאדמתו, וכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה". כמובן שזה לא שלום ואפילו לא בסיס לדיון. אבל ניסו לסנוור אותנו בכך שהדבר יביא להכרה בישראל של כל מדינות ערב ושלום אזורי. עיקר חשיבותו של הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא שבירת החזית של היוזמה הערבית. הנה, איחוד האמירויות כרתה עם ישראל הסכם נרמול ללא כל קשר לתוכנית הערבית. ובעקבותיה צפויות לבוא מדינות ערביות נוספות. המציאות הזאת תמוסס ותפורר את היוזמה המסוכנת ותקדם בכך באמת את השלום במזרח התיכון.

למה אותן מדינות עושות זאת? לא, הן לא הפכו ציוניות. הן הבינו שזה האינטרס האמיתי שלהן. הן הבינו שהיחסים הנורמליים עם ישראל משרתים את האינטרס הכלכלי והביטחוני שלהן. הן אינן מודות בכך בפה מלא, אך הן מתחילות להבין איזה בזבוז של יותר משבעים שנה הן גזרו על עצמן בכך שהפכו את עצמן בנות ערובה לאינטרס הפלשתינאי ולחזון של מחיקת ישראל מהמפה. כיוון שמדובר באינטרס של אותן מדינות, אין שום סיבה שישראל תוותר על נכסים שלה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שישראל מקבלת היא תיתן נורמליזציה לאותן מדינות. ניתן לעשות זאת במקביל להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי היישובים ואסור לישראל להתפשר בנושא הזה. אסור לישראל להתפשר גם על הבטחת העליונות האיכותית הביטחונית שלה במזרח התיכון ולתת יד לאספקת נשק אסטרטגי כמו מטוסי ה-F-35 למדינות ערביות.

* שלום עושים עם... – קרולינה לנדסמן כתבה מאמר ביקורתי מאוד ב"הארץ" על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות. "ישראל... כורתת בריתות עם משטרים לא ליברליים." קדמה לה נועה לנדאו שקיטרה: "ישראל עושה שלום עם מדינה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהיא דמוקרטית." אכן, הן צודקות, איחוד האמירויות היא דיקטטורה. אז אני מבין שהמסר שלהן הוא ששלום עושים רק עם דמוקרטיות. האם הן מציעות לבטל את הסכם השלום עם הדיקטטורה המצרית? ואת הסכם השלום עם הדיקטטורה הירדנית? ואת הסכמי אוסלו עם ארגון הטרור בראשות רב המרצחים? ולנתק את היחסים עם הרש"פ הדיקטטורית? והן מגנות את המו"מ שנעשה עם הרודן הסורי רוצח ההמונים ועם בנו הרודן הסורי רוצח ההמונים, שקוטנו עבה ממותני אביו?

לנדסמן טוענת שישראל אינה דמוקרטיה כי בשטח שבשליטתה יש אזרחים בעלי זכות בחירה ולפלשתינאים אין זכות בחירה. היא שכחה, שהפלשתינאים הם אזרחי הרשות הפלשתינאית, שעם הקמתה היו בה בחירות, עד שאבו מאזן החליט שלא יהיו בה בחירות ומאז אין בה בחירות. הפלשתינאים הם בעלי זכות בחירה ברש"פ, אבל הזכות שלהם אינה ממומשת וזה לא בגלל ישראל ולא קשור לישראל.

* אובדן הבושה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", אנו קוראים על "עגלה ערופה". זהו טקס שנעשה בעיר שבקרבתה התגלתה גופה של נרצח, ולא ידוע מי הרוצח. בשיאו של הטקס אומרים זקני העיר ושופטי העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה." ונשאלת השאלה: למה? מישהו חשד בכם? מישהו חושב שאתם הרוצחים? המשמעות העמוקה של הטקס אינה אמירה מן השפה אל החוץ, אלא תחקיר יסודי וחשבון נפש יסודי של מנהיגי העיר לפני שהם יכולים להצהיר שידיהם נקיות. ברור שהם אינם אשמים, השאלה היא אם אינם אחראים. יש הבדל בין אשמה לאחריות. אשם הוא מי שביצע את הפשע. אחראי גם מי שלא עשה הכל כדי להבטיח שפשע כזה לא יקרה; במובן החינוכי, במובן הבטיחותי, במובן של עיצוב הנורמות. שני מעשי זוועה בלתי נתפסים נחשפו השבוע – האונס הקבוצתי האכזרי באילת וההתעללות הנוראה בפעוטות ב"גן הזוועות". המשותף לשני המקרים הללו, מלבד האכזריות, הוא ההמוניות. קורה שיש מטפלת סדיסטית שמבצעת את זממה בהיחבא ודואגת שאף אחד לא יראה. קורה שיש איזו חיית אדם, אנס שאורב במחשכים לטרף ומבצע את זממו. כאשר צוות שלם של מטפלות, בגלוי, שותפות למעשה, המשמעות של זה היא שמדובר בנורמה. כאשר שלושים איש (וגם אם יתברר שזה עשרים או עשרה) מבצעים אונס קבוצתי יחד ואף אחד אינו אומר: עצרו! ושם לזה קץ – זו נורמה. זה האסון הנורא. כאשר תופעות כאלו קורות, איננו יכולים שלא לקחת אחריות כחברה, לבחון מה קרה אצלנו? מה השתבש? איך הדבר אפשרי?

אני זוכר, בילדותי, את אבא שלי חוזר נסער הביתה. הוא סיפר לי שהיה באיזו חנות והמוכר אמר לו שהמחיר הוא כזה וכזה אבל בלי קבלה הוא יהיה כך וכך. מה שהסעיר את אבא שלי היה העובדה שכך, בגלוי, בלי בושה, אותו אדם פנה אליו עם ההצעה המגונה הזאת. והוא אמר: "יותר משמפריע לי עצם הניסיון לרמות את רשויות המס, מפריעה לי העובדה שאבדה הבושה." איבדנו את הבושה. בחברה שהתייחסה במקרה הטוב בסלחנות ובמקרה הרע באהדה לחבורת החוליגנים באיה-נאפה – האונס המזוויע באילת לא צריך להפתיע.

* התקרב לשיא של עצמו – רוגל אלפר מתחרה עם עצמו בשיאי שנאת ישראל, שנאת הישראליות ושנאת היהודים והיהדות שלו. הפעם הוא כמעט התקרב לשיא של עצמו, בפשקוויל שבו הסביר את האונס הקבוצתי באילת. הוא קרה כי מדובר בישראלים. כי טבעם של ישראלים הוא לאנוס. אונס קבוצתי הוא "פגם שמושרש עמוק באופי הלאומי" הישראלי, כמו כתם לידה. אונס קבוצתי הוא "מחלה חברתית ישראלית... גברים צעירים משני עברי נחל האסי, שלא יסכימו אולי על שום דבר חוץ מעל זכותם לאנוס יחד אישה. המכנה המשותף הגדול האחרון." האנסים "פועלים מתוך אינסטינקט. אינסטינקט ישראלי." לא. הפשקוויל המזוויע הזה לא שבר את שיא האנטישמיות שלו. היו לו חמורים יותר.

* אתה מתגזען – רוגל אלפר מכנה את יעקב בוזגלו שיח' ומוסיף: "העובדה שאני מכנה אותו שיח' לא מעידה שאני מתגזען עליו."

אתה כן.

* לא חצה את הקווים – במתקפה המקארתיסטית של דבוקת שוקן על ישראל קטורזה, בעקבות השתתפותו בתשדיר של משרד הבריאות, הקורא לציבור לעטות מסכות, הם סיפרו סיפור קונספירטיבי על פיו השלטון נבהל כאשר קטורזה הצטרף למאבק האמנים ולכן קנה את שתיקתו באמצעות התשדיר. מסתבר שקטורזה המשיך לפעול במאבק האמנים, השתתף מטעמם בישיבה של ועדת הקורונה והיה שותף למו"מ שהסתיים בשעה טובה במתווה לחידוש אירועי התרבות. הוא לא ניהל מאבק "נגד השלטון", אלא השתתף במאבק למען התרבות והאמנות. הוא לא רואה במדינה אוייב ולכן הוא לא חצה את הקווים כשהשתתף בתשדיר מטעם המדינה. הוא בעד האמנות אך גם בעד המאבק בקורונה ולא רואה "בגידה" בכך שהוא משתתף בתשדיר למלחמה בקורונה. בקיצור, הוא לא הזוי כמו השוקניסטים.

* שלומי שבן מארח – אקורד הסיום של התוכנית הנפלאה ב"כאן 11" "שלומי שבן מארח" היה אירוח של שלום חנוך הגדול. סיום נפלא לתוכנית נפלאה. אני מקווה שזאת התוכנית האחרונה רק של העונה הראשונה, ושיהיה לה המשך. זו תכנית מוסיקלית נפלאה. שלומי שבן מארח אמפתי, אינטליגנטי, סקרן, נעים הליכות, מפרגן ובעיקר – הוא מארח קולגות, מבין לנפשם ומצליח להעביר לקהל גם את מה שמאחורי הצלילים. הוא יודע לשאול מה שמראיין שאינו מן המקצוע לא בהכרח ידע לשאול. בכל תוכנית הזמרים שרו כחמישה ממיטב שיריהם והוא ליווה אותם בנגינה וירטואוזית בפסנתר. כשהוא ראיין פסנתרנים כיוני רכטר ושלמה גרוניך שניהם ניגנו על הפסנתרים בדואט קלידני נהדר. לעתים האורח הביא עמו פסנתרן נוסף, כמו משה לוי שהצטרף לשלום חנוך. התוכניות שצפיתי בהן היו עם יוני רכטר, שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, רונה קינן, שולי רנד, שלומי שבת, שי צברי, אסף אמדורסקי, אלון עדר ושלום חנוך. נהניתי מאוד, ולבטח אשלים את התוכניות שהחמצתי, עם מרינה מקסימיליאן ונינט טאייב.

* דיברנו על משפחה – שלומי שבן שוחח עם שלום חנוך על שירו "דיברנו על הצלחה" ובהקשר של השורה "דיברנו על משפחה", אמר שלום חנוך שהוא רוצה לומר בכנות שכל הנושא הזה של משפחה לא מדבר אליו בכלל. "מי שאני אוהב – אני אוהב, זה לא קשור למשפחה." אני אוהב מאוד את שלום חנוך, אבל אני מודה שכשהוא אמר זאת – נגעלתי. משפטים אחדים לאחר מכן הוא דיבר על נכדו המוסיקאי המוכשר עמרי. איזו גאווה, איזו הערצה, איזו אהבה! וזאת הייתה אהבה של סבא. של סבא אוהב וגאה.

נרגעתי.

* האיכות של השידור הציבורי – אני מתאהב יותר ויותר ב"כאן 11", ערוץ הטלוויזיה האיכותי ביותר בישראל. הדרמות המעולות "מנאייכּ", לפני כן "טהראן" וקודם לכן "שטוקהולם 2", "שלומי שבן מארח", סדרת התעודה "עושים לביתנו" על תולדות הכלכלה בישראל, "המרדף" וכמובן "זהו זה". איכות של ממש, מול הזבל והריאליטי של הערוצים המסחריים. זה כוחו של השידור הציבורי. אבל את החדשות אני מעדיף בערוץ 12.

* לאן היהודים באים – אני לא מתלהב מהתוכנית "היהודים באים", כי היא לא ממש מצחיקה, לא עשויה בטעם טוב ולא ברמה גבוהה. אבל זאת כבר שאלה של טעם. ברמה העקרונית, אני מאוד בעד סאטירה על גיבורי התנ"ך ועל תולדות היהדות והציונות. עצם קיומה של סאטירה כזו מחזקת את מקומה של ההיסטוריה היהודית ואת מקומו של התנ"ך בחיינו. ההזדעקות נגד התוכנית מזכירה לי את ההזדעקות נגד פרסום קריקטורה של מוחמד.

* מתקשים.ן – מכירים את הנוהג המגושם לכתוב א.נשים, אתם.ן וכו'? אז בטקסט שקראתי ברוח זו הופיעה המילה מתקשים.ן. מה זה מתקשים.ן? זה גם מתקשים וגם מתקשין? מה זה מתקשין? מתקשים בארמית? ככה זה כשמנסים לאנוס את השפה העברית.

* שומר פתאים – נוסע בירידות המפותלות מהגולן, בכבישים הפקוקים בימי עומס השיא של המטיילים. לפניי מכונית ולפניה – סמי-טריילר. בעיקול הכי חד (הסיבוב שממערב לגשר בנות יעקב – עיקול הירדן ההררי), ללא כל שדה ראיה, הנהג שלפניי מחליט לעקוף את המשאית. עוקף – ומולו דוהרת מכונית. איכשהו שתי המכוניות הצליחו לתמרן והכמעט-תאונה הסתיימה בשלום. 

על השמשה האחורית של הרכב העוקף היה סטיקר: "מבטחי בה'." הפעם זה עבד. אולי נכון יותר הפסוק "שומר פתאים ה'."

* ביד הלשון: ארוכה הדרך לחירות – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ אמר בריאיון רדיו שהוא רואה בקבלת הצעת החוק שלו לדחיית מועד התקציב בקריאה טרומית אינדיקציה חיובית לסיכול הסיבוב הרביעי. המראיין הזכיר לו שזו רק קריאה טרומית ועוד ארוכה הדרך לקבלת החוק, וצביקה האוזר השלים אותו במילים: "ארוכה הדרך לחירות."

"ארוכה הדרך לחירות" הוא שמו של ספר שכתב יעקב מרידור על תקופת שביו באפריקה, שבה אירגן חמש בריחות מהמחנות. בארבע מהן נתפס והוחזר למחנה. בבריחה החמישית לא נתפס והגיע לארץ ישראל. מרידור היה מפקד האצ"ל, לאחר נפילתו של דוד רזיאל בפעולה בעיראק, שבה השתתף גם מרידור. הוא ויתר על התפקיד לטובת בגין לאחר הגעתו לארץ ישראל וכיהן כסגנו. הוא נתפס בידי הבריטים וגורש לאפריקה. כיהן שנים רבות כח"כ מטעם תנועת החירות וכשר הכלכלה בממשלת בגין.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

אזרחי ישראל, הבאתי לכם שלום היסטורי

מסידרת הנאומים לאומה שהורגלנו בהם באחרונה, נעדר הנאום הטלוויזיוני לרגל הסכם השלום, שגם הוא אינו מסוגל לחמוק מן המטבע שטבע מנחם בגין: שטחים תמורת שלום.

אזרחי ישראל. באתי אליכם הערב הזה כדי לבשר לכם, שהשגתי הערב עבורכם מטרה לאומית נעלה: הצלחתי להוריד מעל שולחנו של ידידי הנשיא טארמפ ולהסיר מסדר היום הלאומי שלנו, את נושא הריבונות. לא עוד ריבונות. לא עוד סיפוח. כל זה נמחק מהלקסיקון. סדר היום הלאומי שלנו קיבל מיפנה אדיר. יש לנו הסכם שלום עם מדינה ערבית חשובה, עשירה ומובילה – איחוד האמירויות במפרץ הפרסי.

אזרחי ישראל, הערב שוחחתי בטלפון עם ידידנו האהוב, נשיא ארצות הברית ידידי דונאלד טראמפ, וסיכמנו שסיפור הריבונות מת ונקבר. שנינו העלינו על הקו בשיחת ועידה את הצלע השלישית לשיחה – ידידי החדש נשיא איחוד האמירויות שייח' חליפה בן זאיד. יחד סיכמנו הערב על ההישג המדהים: זרקנו את הריבונות לפח האשפה של ההיסטוריה ואנחנו הולכים להסכם שלום בין המדינות. ההסכם ייחתם בקרוב על מדשאת הבית הלבן, במעמד ידידי הנשיא טראמפ.

בקיצור, הבאתי לכם את השלום שכל כך נכספנו אליו. עידן חדש. זמן שלום.

אזרחי ישראל, בוודאי זכורות לכם אותן חמש-שש מלחמות עקובות מדם ושפך הדמים הנורא במלחמות הנוראות שבין האיחוד למדינתנו. אחרי מצעד הנופלים והפצועים בהן, החלטנו אני וידידי בן זאיד, ללכת על הסכם שלום פורץ דרך, ברוח חזונו הגדול של מורנו ורבנו מנחם בגין המנוח: "No more wars, no more bloodshed, no more tears" – לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד דמעות. שלום של אמיצים, כפי שהתבטא הנשיא סאדאת, אללה ירחמו. ואני רק רוצה להזכיר לכם, אזרחי ישראל, שעל מהלך מעורר השראה שכזה, קיבלו בגין וסאדאת את פרס נובל לשלום, כך שאין כל סיבה שגם הפעם לא יגיע הנובל לירושלים, פעם שלישית. גם רבין הביא עם פֶּרֶס ועראפת את הנובל, בזכות 'שלום אוסלו' שאמנם הסתבך וצלע, אבל נובל הם קיבלו. הגיעה השעה לפרס נובל שלישי – על סיכול הסיפוח, ועל השלום הנועז. מה לא עושים, אזרחים יקרים, למען השלום?

אני בטוח, אזרחי ישראל, שאתם מבינים שהשלום הוא ערך כל כך חשוב, ששווה כל מחיר. תמיד, אזרחי ישראל, זה עבד ככה – אנחנו נותנים נכסים ומקבלים שלום. אצל בגין ויתרנו על סיני תמורת שלום. רבין ויתר על מים אדירים מהכינרת תמורת שלום. ועכשיו הוויתור הוא שוב על שטחים – לטובת מדינה פלשתינית עתידית, ועם בונוס של שלום עם האמירויות. הפעם הרווח גדול יותר, פי שלושה: גם קברנו את הריבונות, גם קידמנו מדינה פלשתינית וגם הבאנו שלום עם המפרציות כפי שהן נקראו פעם. כבר אמר מורנו הגדול בגין: "טובים קשיי השלום על ייסורי המלחמה," ולא הפסיק לוותר. מי אם לא הוא, היה מעז לוותר על הר הבית לטובת הוואקף? אין קדוש לעם ישראל יותר מהר הבית, אבל הוא ויתר. למען השלום, ששווה כל מחיר.

ואני, אזרחי ישראל, אכן פעלתי לתחזק את השלום של בגין. אני אישרתי בשקט בשקט לגרמנים, בלי שאף אחד יידע, גם לא שר הביטחון והרמטכ"ל, למכור למצרים שתי צוללות מודרניות של טיסנטרופ. כולם הרוויחו למען השלום: המצרים, הגרמנים ואנחנו. גם למען השלום שאני מבשר לכם עליו הערב, הקרבנו משהו, אבל זה שווה כל סנט: אישרנו לאמריקנים למכור מספר להקים של מטוסי חמקן סוּפר-חדשניים לאמירויות, ובנינו צעד בונה אמון מאין כמוהו: לראשונה יהיו מטוסים חדישים כאלה בידי מדינה ערבית כלשהי. והכל בזכותנו, אזרחי ישראל, ובזכותכם. מה לא עושים למען השלום?

בדרכי לכאן, אל המצלמות, שמעתי ברדיו שהמתנחלים והימין טוענים שוויתור על הריבונות והסיפוח, סולל את הדרך להקמת מדינה פלשתינית. ואני ממש מתקשה, אזרחי ישראל, להבין אותם: אני הרי נהגתי לגמרי ביושר, כשכבר ב-14 ביוני 2009 – לפני 11 שנה! – בישרתי בנאום בר אילן על חזון שתי המדינות. מאז, אזרחי ישראל, לא חזרתי בי. זה החזון שמנחה אותי כל הימים.

זה שהם לא רצו לראות את כל האיתותים שפיזרתי בדרך, זו הבעיה שלהם. הקפאתי את הבניה מעבר לקו הירוק. מנעתי בגופי בניה בשטחי E-1 האסטרטגיים למדינה הפלשתינית העתידית בין ירושלים למעלה אדומים. חסמתי בגופי בניית 10,000 דירות בעטרות בצפון ירושלים. התחמקתי מביצוע הכרעת הבג"ץ בעניין חאן אל אחמר. וזה רק קצה הקרחון, ולא אלאה אתכם ברשימת כל האיתותים שהשארתי לאורך 11 שנה. זה שהם התנהלו כעיוורים, זו בעייה שלהם. הכל היה גלוי, הכתובת היתה על הקיר, ואת העובדות הנחתי על בגלוי על השולחן. לא הסתרתי דבר, אזרחי ישראל. אבל זה לא שהם לא הבינו; הם לא רצו להבין. עצמו עיניים.

חשוב שאתם, אזרחי ישראל, תבינו: זה לא מעשה קסמים. זה לא שאני קוסם. זה הישג של העבודה החשאית שביצענו ידידי טראמפ, חברי החדש השייח' בן זאיד ואני עבדכם הנאמן.

אזרחי ישראל, זהו ערב של בשורות, ערב של חזון. השלום והנובל כבר בדרך. האור בקצה המינהרה. צאו מרוח הנכאים של בנט וחבריו. לכו לרקוד ברחובות. תעשו חיים משוגעים. תחגגו את המהלך ההיסטורי המטורלל ביותר בתולדת המדינה. עשינו את זה! ובענק! ועוד היד נטויה.

מנחם רהט

* * *

מתי דוד

פסטיבל הבסטיליה והגיליוטינה בבלפור

הפסטיבל הפוליטי של רצף ההפגנות מול ביתו של נתניהו, ניתן לכנותו "הבלפוריאדה".  ההפגנות הפוליטיות הפכו לפסטיבל מוסיקלי, למדיטציה המונית ולנשף מסכות וסיסמאות.

היעד המרכזי של הפסטיבל הוא שימוש בשני סמלים היסטוריים מימי המהפכה הצרפתית. "הבסטיליה", מסמלת את ביתו ומבצרו השלטוני של נתניהו, אותו מתכוונים המפגינים לכבוש, ו"הגיליוטינה", שעליה הם רוצים לערוף את ראשו הפוליטי ולממש את המהפך. המפגינים מאמינים שהם עושים זאת כביכול למען הצלת הבית השלישי מהשלטון הימני. הם מאמינים שהמשך ההפגנות ברחובות הוא האמצעי היחידי לסיכוי לחילופי המשטר, לאחר שהתייאשו ונכשלו במאבקים בקלפיות, בכנסת, ואפילו בעתירות לשופטי הבג"צ. בקרב חלק מהמפגינים מנשבת רוח קיצונית מסוכנת של כביכול "מהפכת תחריר", תוך סירוב להכיר בתוצאות הבחירות הלגיטימיות והחוקיות שהיו בניגוד לתקוותם. למפגינים יש כביכול "חזון ופתרון" לכל הבעיות. לדעתם יש רק אשם אחד לכל הבעיות במדינה, ויש רק פתרון אחד לכל הבעיות. נתניהו אשם בכול! סילוקו פתרון לכול! אלה סיסמאות ואשליות של קיצונים בכול. לדעתם לאחר סילוקו מהשלטון, ייפתרו כל הבעיות וייעלמו כל הצרות ושחר של חזון חדש יזרח בשמי ישראל שיביא תקווה חדשה. האומנם זה הפתרון היחיד הנכון? הפתרון הנכון לחילופי שלטון הוא בקלפי או בהצבעת אי אמון בכנסת ולא ברחוב!

התרחיש הצפוי להתחולל אם יתקיימו שוב בחירות

בחירות בפעם הרביעית הן פוטנציאל לסכנה של התגברות שנאה טוטלית בין המחנות, ולא "לחגיגה דמוקרטית" כמקובל לומר. בחירות חדשות יובילו להתפוררות סדרי חיים וסדרי ממשל בלהט התעמולה של כולם נגד כולם. בחירות בשיא המשבר הרפואי, הכלכלי והשלטוני, הן אובדן התבונה והאחריות של המנהיגות. בפועל הן מתן במה לסיפוק פולחן היצרים של הפוליטיקאים תאבי הכוח והשלטון. ואולם בדמוקרטיה הבחירות הן הפתרון למשבר הקיים, באם להנהגה שניבחרה אין את התבונה להתפשר ולמנוע אסון.

בנימין נתניהו ובנימין גנץ, אתם הבטחתם אחדות! אתם הבטחתם פיוס! מה קרה? איבדתם שליטה ואחריות? אינכם מסוגלים להתפשר ולמשול? לאן אתם מובילים? היצרים הפוליטיים גוברים אצלכם על פני כל האתגרים והצרכים שבו כולנו מצויים? שלמען פתרונם בחרנו בכם? תעצרו. תפגינו מנהיגות ואחריות ומנעו את האסון. בחירות יוצרות השמצות, עלילות, הפחדות, עיסקאות, שנאות, הפחדות, אשליות. נתניהו וגנץ, תפגינו אחריות של מנהיגות. מינעו את הבחירות. הובילו את הממשלה הקיימת למאבק העיקרי, במגפה התברואית ובאבטלה המסוכנת.

 מתי דוד

* * *

משה גרנות

שורשיה של משפחה אחת

על "בלעדייך איני שווה – סיפורים וממוארים"

מאת אסתר ח"ג ויתקון-זילבר

ספרי ניב, 2020, 295 עמ'

הספר שלפנינו פורש יריעה רחבה של קורות משפחה מורחבת אחת מסוף המאה ה-19 ועד ימינו אלה. סוגה כזאת של כתיבה ספרותית נהוג לכנות בשם "סאגה", אלא שהסופרת שלנו, שהיא גם משוררת, ציירת וצלמת (ראו איזכור חלק מיצירתה בעמ' 215, 217), העניקה לקובץ שלפנינו את כותרת המשנה – "סיפורים וממוארים", לאמור – אני מבקשת להביא לידיעת הדורות הבאים זיכרונות שהצלחתי לקלוט מהדורות שקדמו לנו, וגם לחשוף את רחשי ליבי על אימותיי ואבותיי.

הספר מתחיל בסיפורי פלאות על סבתא רבתא, אשת חיל בשם חיה-גולדה – המחברת ירשה גם את שמה זה, והוא מופיע בראשי תיבות על עטיפת הספר – "ח"ג". השם אסתר הוא על שמה של דודתו של האב, שלא ברחה יחד עם המשפחה לרוסיה, כי דאגה לאימה החולה, ומשום הקרבתה זאת – נרצחה על ידי הנאצים.

המחברת, שבוודאי איננה תמימה, כפי שמסתבר מהמשך הספר, מתארת כך את קורות חייה של חיה-גולדה, סבתא רבתא המיתולוגית: האל הטוב שולח אליה, כביכול, את אליהו הנביא לסייע לה, ואף להציל אותה מכל מיני פורענויות. ניסים ונפלאות מתקיימים רק בעולם האגדות, בעולם המיתי, ועובדה זאת בוודאי לא נעלמה מעיני המחברת שלנו המפוכחת למדיי, ואף על פי כן, היא "מאשרת" שאליהו הנביא גרם לכך שמים הופכים ליין בשעת מבחן לפני שופט, ושופט זה מעניש את הפקח שביקש בנכלוליו להפליל את חיה-גולדה בעלת הפונדק ובית המרזח. אליהו הנביא מציל אותה ואת בנה מהיסחפות בנהר, והוא, מן הסתם, גם גרם להתעשרותה בהמציאו לה ארנק גדוש בכספים. בוודאי לא נעלמה מעיני המחברת הטענה התיאולוגית שהענקת תכונה "אנושית" לאל (אוהב – שונא) איננה מצביעה על אמונה "לשמה", וגם משאירה מקום לשאלות תהומיות, כגון – כלום את אלה שעונו ונרצחו באכזריות מזוויעה – האל שונא? מכל מקום, המחברת משוכנעת שהאל הטוב, על הרוב, משגיח על בני משפחתה, כפי שהכתבים הקדושים קבעו, ופעמים רבות היא מציינת את התערבות ההשגחה העליונה בעיקר כשמתפללים בלב שלם (עמ' 56, 66, 69, 107, 173, 283).

הרושם שמבקשת המחברת להשאיר על הקורא הוא שהחינוך הדתי שקיבלו הדורות הקודמים, ושקיבלה היא עצמה, גרם לכך שמשפחתה המורחבת היא מוסרית מאוד, יש בה אחווה וערבות הדדית. הספר מתאר את האהבה העזה של בני הדור הצעיר אל המבוגרים והזקנים, את כיבוד ההורים והסבים עד כדי החנקת ההתמרמרות על מעשים לא סבירים שלהם.

והרי דוגמה: קבצנית מקישה על דלת המשפחה, הבת ניגשת אליה ומציעה לה שתבחר – כסף או לבוש, ואילו האם (היא סבתא רבתא של המחברת – חיה-גולדה) ניגשת לארון הבגדים, ונותנת לקבצנית את השמלה הכי מפוארת של בתה. לבת חורה מאוד על מה שעשתה אימה, אבל אינה פוצה פה בשל חובת כיבוד הורים שהוא במשפחה הזאת צו קטגורי. (עמ' 41).

כאמור, המחברת מתארת רחשי אהבה עזים בין הדורות, ובעיקר מתוארת האהבה הגדולה של הוריה רבקה (ריבצ'י) ושמחה זילבר. הזוג הזה חי בהרמוניה במשך 70 שנות נישואיהם, המריבות ביניהם מינוריות וקצרות מועד (הבת מתפללת בליבה שלא יריבו...) – כאשר תמיד האב מבקש את סליחת רעייתו. הוא גם מרבה להצהיר שהוא אוהב את ריבצ'י אשתו (ראו עמ' 202). המחברת שמעה את אימה ואת אביה אומרים את אותו המשפט, והוא שבלעדי בן/בת הזוג – הוא/היא לא שווה כלום (ראו עמ' 142; מכאן נגזר שם הספר: "בלעדייך איני שווה"), ורחשי אהבה בין השניים נשמרים עד הגיל המופלג של 92 – אסתר רואה את אביה רוקד עם תמונת אשתו (עמ' 202), וכשאימה במצב סיעודי, האב הקשיש מטפל בה ורוחץ אותה (עמ' 220). בעיניה של אסתר הוריה צדיקים, יפים, מוסריים, והעיקר – מודל עבורה איך צריך להיות "מענטש", אדם.

היחסים בין בני הזוג, וביניהם ובין ילדיהם, מעוררים התפעלות, ובאמת נשאלת השאלה אם החינוך הדתי הוא הסיבה להרמוניה זאת, כי הרי אנחנו עדים ליחסים פחות הרמוניים בעולם הדתי והחרדי: אנחנו קוראים על משפחות שמסלקות מהבית את ילדיהם בשל נטייתם המינית, או בשל חזרתם בשאלה. אנחנו שומעים על גברים שמטילים את כל עול הפרנסה, גידול הילדים, מלאכות הבית – על נשיהם, כשהם לומדים תורה (בניגוד מוחלט לצו הקטגורי בנדון של רמב"ם – משנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג'!)

אנחנו קוראים על מורי הלכה חרדים פדופילים, על חרדים שמתנגדים להכיר במדינה, ולכן מונעים מצעיריהם אפילו להתייצב בלשכת הגיוס לצורך קבלת פטור, על דתיים לאומיים שלוקחים את החוק לידיהם, מתעמתים עם צה"ל, ונוקמים בערבים נקמות מזוויעות.

בספר שלנו יש רמז לחוסר ההרמוניה הזאת בעולם החרדי: שרה, בת דודה של המחברת, ובעלה, לא רק שרואים עצמם פטורים מנשיאה בעול הביטחון של המדינה – בעיניהם ממש לא חשוב שמדינת ישראל תתקיים (עמ' 187) – לכאלה תהומות של רוע יכולה האמונה להוביל ציבורים גדולים של בני אדם, ולכן לאו דווקא החינוך הדתי אחראי למוסריותם של בני המשפחה לדורותיהם, המתוארים בספר זה, ולהרמוניה השוררת בין בני זוג, מה עוד שהמחברת גם רומזת על "פרצות" באמונתם של חלק מבני המשפחה, כמו השאלה ששואלת אסתר עצמה – היכן היה אלוהים בשואה (עמ' 220), או השאלה הקלאסית (ירמיה י"ב 1) "מדוע דרך רשעים צלחה?" (עמ' 242).

סדק באמונה של אסתר מתעורר כאשר סבתא חנה, הצדקת והאהובה, שברה צלעות ונפטרת בייסורים קשים, והרי לדעתה הגיע לה להאריך ימים ולמות מות נשיקה. בעלה של אסתר, ארי, איננו מקדש על היין בליל שבת כפי שחייב לנהוג כל ראש משפחה, ואת מקומו במצווה הזאת ממלאה רעייתו (אולי מחמת מחלתו?)

נחה, דודה של אסתר נישאה למרדכי, שהוא חילוני. מירי, אחותה הגדולה של אסתר, מבקרת את סבתה האדוקה עם חבר שעדיין אינה נשואה לו, ולובשת מיני. במשפחה רואים בגיוס לצה"ל חובה מוסרית ודתית, ושניים מתוכה זכו בציונים לשבח על גבורתם (דודה של אסתר, שלום, ובנה, כרמל). יש עוד סימנים שמדובר במשפחה של דתיים "לייט": אמנם בעיירה שלהם בפולין הפגינו נגד פתיחת קולנוע בשבת, אבל הם עצמם מבקרים בקולנוע ("חלף עם הרוח", "אקסודוס") קוראים ספרות ופילוסופיה (דוסטוייבסקי, טולסטוי, פרל באק, ז'אן פול סארטר, עגנון, לאה גולדברג, מלך ראוויטש), אימא ריבצ'י קוראת ארבעה עיתונים ביום (בהתחלה – "לעצטע נייעס", אחר כך – "ישראל היום" ו"מקור ראשון", אבל גם "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב"). הסבא בקיא בפילוסופיה, אך קובע שיחסית לגמרא דברי הפילוסופים גובלים בשטויות...

הזכרתי את המוסריות של גיבורי הספר, שבאה לידי ביטוי ברגעים הכי קשים: בזמן הגירוש מהעיירה על ידי הנאצים, זמן של בוקה ומבולקה, אחד מבני המשפחה מוצא לנכון להחזיר חוב. אימה של אסתר, רבקה, ריבצ'י (בשמה הרוסי בהיותה בסיביר – ראיסה יוסופובנה גוכמן) בצעירותה נאלצת לגנוב גרביים מהמפעל בו עבדה, כדי שתוכל למכור אותם על מנת להשיג מעט תפוחי אדמה כדי לא למות מרעב (עמ' 60). אימה הביעה את סלידתה מרוסיה, שם חייבים לשקר, לרמות ולגנוב כדי לשרוד. ושוב על מנת לשבור את הרעב הנורא, המשפחה נאלצת לגנוב תירס משדה של קולחוז (עמ' 79-78).

יוסף (אביה של אימה של המחברת) מוצא ארגז מלא חמאה, ובמקום להסתיר אותו, למכור לאט לאט את תכולתו כדי לקנות אוכל נפש בתקופת המצוקה הגדולה – הוא מביא את האבידה למשטרה, ושם חושבים שמעשה כזה יכול לעשות רק רפה שכל.

רמזתי לעיל לתלאות הרבות שעברה המשפחה בימי מלחמת העולם השנייה – מסתבר שהיה להם מזל לא להישאר בפולין הכבושה על ידי הגרמנים. הגרמנים דורשים מהיהודים לעזוב את בתיהם ורכושם, ולצאת מהעיירה שלהם, אחרת יירצחו. הם בורחים בסכנת נפשות לברית המועצות, ושם הם נאלצים לנדוד עד סיביר. בסיביר הם מגוייסים לעבודת פרך בקור של חמישים מעלות מתחת לאפס, עבודה שעליה הם מקבלים משכורת רעב. רובם חולים, וחלקם, ביניהם חיה-גולדה המיתולוגית, הולכים לעולמם. משם הם גולים לאוזבקיסטן, ארץ הרעב והטיפוס, רובם חולים בטיפוס, ואברהם, אביו של אביה ל המחברת, מת מהתקף לב כשנודע לו שרוב משפחתו חלתה בטיפוס, מחלה שרק בנס נרפאו ממנה.

בסופו של דבר הם מגיעים למחנה פליטים באוסטריה, ומשם לארץ ישראל. בעקבות אכזבה מההווי בארץ (חובה להיות בעל "פנקס אדום", אחרת לא שורדים במקום עבודה; מחייבים עולים חדשים באיומי אלות להתיישב בנגב), משפחתה של אסתר יורדת לשנה אחת לארה"ב, אך מתעשתת וחוזרת ארצה.

מכמיר לב הוא תיאור זקנתם של הוריה ומותם שהשאיר בליבה של אסתר חלל ענק. היא מנשקת את תמונותיהם, את הטלית והתפילין של אביה. היא חולמת עליהם בלילות, חלומות המחיים את האהובים המתים. היא תורמת לזכרם ביד רחבה למטרות צדקה ולתחזוקת בית הכנסת בו היא מתפללת. אני מניח שהמחברת אינה מגזימה בתיאור סגולותיה הנפלאות של משפחתה, אלא שאין מנוס מהמחשבה שחלק  מהשבחים – סיבתם עיניה הטובות שלה, המסוגלות לראות רק את הטוב, והרי לימדו אותנו חז"ל (תענית כ"ד א') על עיניה היפות של הכלה – יפות לעשיית חסד.

אילו ביקשה המחברת את חוות דעתי לפני ההפקה, הייתי מייעץ לה להכין בסוף הספר לוח יוחסין (כך לדוגמה עשתה אורה עשהאל בספר בעל כוונות דומות בשם "בראי הזמן", הוצאת חדרים 2019), שהקורא יוכל להתמצא ביתר קלות בשפע השמות של סבים ודודים – מי אב של מי, ומי בת של מי. ועוד דבר: לא תמיד ברור מי הדובר/ת בגוף ראשון, והקורא צריך להוגיע את מוחו כדי לברר במי מדובר.

הספר הזה נועד, מן הסתם, לבניה, לנכדיה ולניניה בבוא הימים, שיידעו מי היו אימותיהם ואבותיהם בדורות עברו, אך יש בספר פרקים מרגשים גם עבור מי שזהו המפגש הראשון שלו עם המשפחה המופלאה המתוארת בו.

משה גרנות

* * *

אילן בושם

שירים, אוגוסט 2020

הזמן

[א]

גּוֹנֵב חַיִּים הַזְּמַן

טָס רָץ, עָף,–

לִתְפֹּס אוֹתוֹ בַּזָּנָב (!)

אֶת הַכָּזָב הַנּוֹרָא הַחוֹמֵק,

כְּגַנָּב.

[ב]

הַזְּמַן מִתְרוֹצֵץ

ורָאשִׁים מְרוֹצֵץ

עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל

מַקְפִּיד לֹא לִפְסֹחַ עַל

אַף אֶחָד,

מִי פָּחוֹת מִי יוֹתֵר

נוֹקְדָן הוּא הַזְּמַן,

קַפְּדָן.

[ג] תם-תם

הוּא נִפְטַר וְזֶה עָבַר;

כַּחֲלֹף שָׁנָה אִישׁ לֹא זָכַר

תֻּפֵּי הַזְּמַן תּוֹפְפוּ תַּם

תַּם (זְמַנּוֹ).

תנור החימום הביתי

אֱלֹהִים, חָשַׁב בֶּן מִשְׁפָּחָה בְּעֶצֶב,

לִפְנֵי כָּמָּה זְמַן הוּא הֻתְקַן?

זָכוּר לִי כָּמָּה דָּנוּ וְהִתְדַּיְּנוּ

הִתְמַקְּחוּ וְהִתְוַכְּחוּ:

"נָשִׂים אוֹתוֹ פֹּה

נָשִׂים אוֹתוֹ שָׁם"

כְּשֶׁהַמַּזְמִין וְהַמַּתְקִין

כְּבָר אֵינָם מִזְּמַן.

ערירים

מִי יוֹדֵע

עַל מוֹתָם,

עַל זֶה שֶׁזְּמַנָּם

תַּם?

*

הָאִישׁ הַמִּתְבּוֹדֵד

מֵחֲתוּלוֹ לוֹמֵד

כֵּיצַד לְהִתְמוֹדֵד

עִם הַבְּדִידוּת.

זוּג (פְּרֵדָה)

עוֹמְדִים וּמְדַבְּרִים

בְּרוּחַ נְמוּכָה.

כֵּן לֹא, כֵּן לֹא

הִיא יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה

לָאוֹטוֹ שֶׁלּוֹ

שֶׁצָּרִיךְ אוֹטוֹטוֹ

לָבֹא אוֹ

שֶׁמָּא לֹא?

בָּרְחוֹב

אִישׁ מֵחִישׁ צְעָדָיו,

יוֹדֵעַ רַק הוּא

עַל מָה וְלָמָּה.

חנות מִסְגָּרוֹת

בְּמִסְגֶּרֶת עֲבוֹדָתָהּ

הִיא סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת

בַּחֲנוּתָהּ כְּמוֹ

בִּתְמוּנָה מְמֻסְגֶּרֶת.

יפהפיה בבית קפה

בַּזְּמַן שֶׁהוּא שׁוֹתֶה קָפֶה

הוּא שָׂם עָלֶיהָ עַיִן

בְּשִׁבְתּוֹ חֲסַר מְנוּחָה

עַל הַכִּסֵּא,

הִיא קָמָה מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁלְּיָדוֹ

וְהוֹלֶכֶת לְבֵית הַכִּסֵּא.

הוּא מַמְשִׁיךְ לִפְזוֹל וְלִנְבּוֹר בַּצַּלַּחַת

עַד שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת כְּאִלּוּ כְּלוּם,

כִּי מַה בְּסַךְ הַכֹּל קָרָה?

יְפֵהפִיָּה הָלְכָה וִיפֵהפִיָּה חָזְרָה

איום

הַכֶּלֶב בַּחֲצַר בֵּית הַקָּפֶה

מִסְתַּכֵּל עָלַי כִּבְהִסּוּס

וּמַשְׁתִּין עַל הֶעָצִיץ שֶׁלְּיָדִי

בְּמַבָּט הָאוֹמֵר: "חָבֵר,

חָסֵר לְךָ עוֹד

שֶׁתִּגְעַר בִּי!"

פרחים

פְנֵיהֶם אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,

לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתָּם

לִפְנוֹת אֵלֵינוּ.

אֵין הַרְבֵּה מְשֻׁתָּף בֵּינָם

לְבֵינֵינוּ

חוֹמְסִים אוֹתָם, רוֹמְסִים אוֹתָם

בְּרֶגֶל גַּסָּה

וְהֵם נוֹבְלִים בְּצִנְצְנוֹתֵינוּ.

אילן בושם

* * *

אהוד בן עזר

להצחיק את נלי

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

בארבע ורבע לפנות-בוקר, עם אור ראשון של שחר, הוא מתעורר בבהלה ונדמה לו שכבר צהריים, או לפחות שמונה בבוקר. שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך סהרורי למיטבח ושתה כל פעם כוס מים תל-אביביים פושרים, תפלים, לשכך את הצרבת. ואינו יודע אם הצרבת הביאה את חלומות-הזוועה, או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והכבד, בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח, שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהבהב ובהיר מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו מדהים אותו. למרות שהקיץ עתה בעיצומו. הברק אינו חדל אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז והילה צהובה של קיץ סביבו. הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית-הספר התיכון, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח בקול רם מודיעים כי נשרף גג בית-הספר העממי הסמוך לביתו, אשר בו למד ובו למדו גם הוריו, ועוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית-הספר, שרופים, ורק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם. אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש, שזהו זה. הפצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור את החלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ברחובות, וברדיו – שהיתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום. מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה שנפגעו בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה המלחמה האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון. אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הריצפה, והיא רצה אל השכנים דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף, בתם הקטנה אינה חדלה לדבר, והם אוכלים לאור פנס חשמלי ארוחת-ערב, סאלאט גבינת-עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום. ואין ניכרת בהם דאגה. הוא רואה אותם מחלון המטבח. צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה. והוא מתפלא על עצמו, מאיפה הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו. הוא שותה כמויות עצומות של מים ומרגיש שזה מיטיב עמו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי-חרס כבדים ועבי-דפנות, בזה אחר זה. מתחת לכיור הוא מוצא ג'ארה ערבית גדולה בתוך סל-נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור, הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורה הכחולה המונחת תחת השולחן המרובע, בחדר הגדול. זו מנורה חשמלית לכאבי-אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו בתדירות אפלה קרני רנטגן, ומצוי בתוכה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ. הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מן הבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שיתקרב למנורה, כן יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבוייה, שעינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה החוצה וזורקה לתוך העשב הירוק שצומח פרא תחת עץ הלימון, בחצר. זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פרי-הדר. כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המיטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מביקורה אצל השכנים, ניצבת באמצע המיטבח האפל, ומתחננת: "אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!" ואז הוא מבין ששניהם עתידים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי מתחת למים הקרינה פחותה. אך היא אינה שומעת לו. הוא מרגיש שהיא אינה מאמינה לו ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבית בבהלה וסופקת כפותיה. הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו  מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר-האמבטיה האפל והישן, בו ניצב דוד חום עם ארובה, שמסיקים בגזרי-עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת-אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי-קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו, שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הריצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית. בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (אף כי מעולם לא היה טלפון בביחו הישן) ומנסה לחייג פעם אחרונה אל אהובתו כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד, משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום, והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה, ואינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עימה, והוחלפו האשמות הדדיות קשות. הוא מנסה לחייג, אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, והוא חושש פן עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה, אך גם אילו היה המכשיר שלם, הוא יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם, בדרך מפתח-תקווה לתל-אביב. בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא, מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה, ומנסה לחייג את המיספר שלה, ובאותו רגע מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שאכן ניצל, וכי הסיוט חלף, וממלמל: "איזה מזל היה לי. מזל שהכול אירע רק בחלום." ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה, שפתיו רועדות, ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי-השחייה, והולך לבריכה. מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר, מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה, מתהפך על צדו, שט כדג בעולם כחלחל-ירקרק, מופז אור שמש,  צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת, וכך פעמים רבות, מזדקר בפה הפעור כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים שצינתם חודרת בעד נקבוביות עורו. חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. נולד מחדש: קרבת הים, ריח אצות ומלח, כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים וסביבן הילת אור זהובה, שקופה כחלון. לובן בתי העיר. המולתם המעוררת של הרבה אנשים. לאחר שעה קלה מצטרפת אליו האישה אשר אליה רצה לטלפן בחלומו. הם יושבים ומסתכלים בבני-הנעורים המשתובבים במים. השנים שחלפו הותירו בפניהם אותות מרירים של בדידות.

הוא מספר לה על סיוטו, והיא צוחקת את צחוקה הצלול, כקול פעמונים זך, כקולה בנעוריה, צליל שמרעיד נימים כמוסות בנפשו ומעורר בו חשק לכרוע ברך לרגליה ולכסותה בנשיקות. הנאתה ממלאה אותו אושר.

"לא ידעתי שיש לך חוש-הומור!" היא אומרת.

והוא שמח על דבריה, אף כי היא מכירה אותו כבר שנים רבות.

הבוקר, הוא ממשיך ומספר לה, בטרם באה, צלל ולקראתו שחתה נערה חטובת-גוף. לפתע נתגלה לו חזה הצח, ופיטמות כהות במים הצלולים. כשני יצורים ענוגים.

"אתה איש מצחיק," היא מהתלת בו בחיוך, וקמה. עליה ללכת לעבודה. הוא קם עימה, אך היא אינה מניחה לו ללוותה. הוא מבקש לראותה בערב, והיא אינה מבטיחה דבר. הוא חוקר בהיסוס עם מי היא נפגשת, והיא מתרעמת עליו. הוא נשאר לבד, מתפרקד על הספסל, מניח לשמש הבוקר ללטף את גופו, מאושר. הצלחתי להצחיק את נלי.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[הספר נכתב לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

יונתן גורל

תהיה ירושלים אחרת

(שיטוט ב"מרכז" שהיה)

היא מִשְתנה

גם המַשתנה ברב קוק הועלמה

חנותו של סבי ב"בניין מצפה"

צופתה במעגל אבנים מותאמות

והרכבת הקלה

חלום של תחבורה

חתכה את ה"משולש"

מלא החן והחיבה

קפה אלנבי

עם גלידה שוקו וניל

נחנק תחת צי לועזי

בכותרות חנויות

ואנשים זרים מלוא החופן

דחקו המראות

גם בפניית המלך ג'ורג'-קק"ל

כבו אורות

תהיה ירושלים אחרת

ילדותי הגזולה

קומי מן האפר והקורות

* * *

עדינה בר-אל

אלנה שטרית: סיפורי בדים ממוסקבה לתימורים

אלנה שטרית הגיעה ממוסקבה למושב תימורים. היא דור שלישי לתופרות, עוסקת בעבודות יד הקשורות לבדים, לחוטים ולנייר. מעניין לשמוע ממנה כיצד חינכו ברוסיה לאהבת התיאטרון.

אֶלֶנָה שטרית היא חברת מושב תימורים, נשואה ואם לשתי בנות. היא נולדה וגדלה בעיר מוסקבה.  היא הכירה את משה, לימים בעלה, בעת שהותו בברית-מועצות לרגל עסקיו בפרויקטים שונים בתחום החקלאות. השניים נישאו, ובשנת 2000 הגיעו ארצה והשתקעו במושב בו התגוררו הוריו של משה, ובו עברו עליו ילדותו ונעוריו. במושב היא מעבירה סדנאות למלאכת יד לנערות ולנשים.

הגעתי אליה לאחר שהמליצו לי ללמוד אצלה עבודות טלאים. וכך זכיתי להכיר אישה נעימה וחייכנית, ונדמה כאילו יש בה מעיין נובע, בלתי נדלה, של רעיונות מקוריים למלאכת יד. ביתה במושב תימורים מלא ביצירות מעשה ידיה – בגדים, מפות, שמיכות, כיסויים, תיקים, בובות, קישוטים על הקירות. כל אלו בשילוב של סריגה, תפירה ורקימה בשלל צורות וצבעים.

בנוסף לעבודות מחוטים ואריגים היא עוסקת במוצרי נייר ושילובים שונים, באמנות שנקראת scrapbooking. במסגרת זו מכינים כרטיסי ברכה לחגים, לאירועים שונים, מסגרות לתמונות ואלבומים קטנים. ובכולם יש שילוב של מילים, צילומים, אלמנטים קישוטיים כגון פייטים, סרטים, תכי רקמה. ניתן לשלב תמונות של בני משפחה, מזכרות מאירועים אישיים ומשפחתיים, פתקים מן העבר ועוד ועוד. ממש שילוב אמנותי של זיכרונות ורגשות.

מסתבר שהכישרון הזה לתפירה ולרקימה, וכנראה גם היצירתיות, עברו אליה בתורשה. שתי סבתותיה ואימהּ היו תופרות. במיוחד מומחית היתה סבתה מצד אימהּ. באותה תקופה, בתחילת המאה העשרים, היא היתה מגיעה לבית קליינטים, מתגוררת עם המשפחה במשך כמה ימים, ותופרת כל מה שביקשו ממנה למשך שנה: בגדים לכל בני המשפחה, מפות, כלי מיטה, ועוד. 

אלנה הוכשרה גם בבית הספר. כמו בארצנו בעשורים הראשונים למדינה, למדו הבנות ברוסיה כלכלת בית, הווה אומר: תפירה, בישול וכדומה. וכך עם סיום לימודיה, החלה אלנה לתפור בגדים לעצמה ולאחרים.

אבל היא לא מסתפקת רק בכך. ועד היום היא ממשיכה ללמוד ולהרחיב ידיעותיה. זאת באמצעות סרטי הדרכה והדגמה באינטרנט, וגם במעקב אחרי עבודות מיוחדות של אחרים, אלנה שולפת את הטלפון הנייד ומצלמת בכל הזדמנות את מה שעיניה צדות – אם זה בגד סרוג או רקום בחלון ראווה, או עבודות פזורות ברחובות, כגון בנחלת בנימין בתל-אביב, הידוע כ"רחוב הבדים". ובכלל, מניסיוני האישי, זו חוויה לטייל עם אלנה. היא תמיד מבחינה בדברים מעניינים, שלא כל אחד מבחין בהם. 

חינוך לאהבת התיאטרון ברוסיה

העיר הגדולה מוסקבה היוותה לה קרקע פורייה לאהבת האמנות ולהעשרה תרבותית. אלנה מספרת על החינוך לתיאטרון. בית הספר בו למדה – יסודי ותיכון גם יחד – היה תחת חסותו של התיאטרון המרכזי לילדים במוסקבה. במסגרת זו נתמנו ילדים לתורנים באולם התיאטרון. הם ענדו תג מיוחד על זרועם, כיוונו את המבקרים למקומות הישיבה שלהם, השגיחו במשך ההצגה שלא תהיינה הפרעות, ושמרו על הניקיון.  בתמורה לכך הם צפו בהצגות חינם. לעיתים ישבו על המדרגות, ולעתים עמדו. ילדים שהתמידו בכך, ואלנה בתוכם, צורפו למועדון מיוחד של נאמני התיאטרון. במסגרת זו הם היו נפגשים פעם בחודש לדיונים על התיאטרון, לצפייה בחזרות גנרליות ולשיחות עם השחקנים. נוסף לכך היו במועדון חוגים שונים: מקהלה, דרמה והכנת תפאורה.

עולם התיאטרון הקסים את אלנה. היא וחבריה למדו לשים לב לפרטים, כמו התאמת הביגוד והתפאורה לתקופה. בנוסף למועדון מטעם בית הספר, אלנה השתייכה גם למועדון נאמני התיאטראות של מוסקבה כולה, וגם למועדון נאמני התיאטרון של רוסיה כולה. וכך זכתה למפגשים ולצפיות בהצגות כחמש פעמים בשבוע(!).

יש לציין שבאותה תקופה, המפגשים הללו עם אנשי תיאטרון יצרו לבני הנוער במועדונים אלו  הזדמנות להציץ מעבר ל"מסך הברזל". ראשית כל, במסגרות סגורות אלו, ניתנה לצעירים הזדמנות לשאול את אנשי התיאטרון על ביקוריהם בחו"ל. זה לא היה בפיקוח הצנזורה, ואלו סיפקו את סקרנותם. נוסף לכך היו גם צ'ופרים  במפגשי המועדונים – סרטים שהוברחו לברית המועצות. וכך זכו אלנה וחבריה לצפות בסרטי אנימציה של וולט דיסני, לדוגמא.

היו זמנים שאלנה צפתה בכמה הצגות באותו יום, באולמות שונים בעיר. ואיך קרה הדבר? בחופשות היתה מסורת בברית המועצות – נדידה של תיאטרונים מעיר לעיר. וכך הגיעו למוסקבה הצגות תיאטרון מערים אחרות, שהועלו במקומות שונים בעיר. ילדי המועדון קיבלו כרטיסי כניסה לתיאטרונים אלו. אלנה זוכרת כיצד הכינה לעצמה לוח עם זמני ההצגות ומקומות הצגתם בעיר.

יש לציין שבתקופה זו היו במוסקבה עצמה כחמישים תיאטרונים. ולכל תיאטרון אולם גדול ורחב ידיים, ולידו אולם קטן יותר, להצגות קטנות.

"התגוררתי בתיאטרון," מסכמת אלנה בחיוך, ומציינת שבנוסף לכך, אימא שלה היתה לוקחת אותה לצפות בהופעות של ה"בולשוי בלט" ובאופרה. ועוד היא מזכירה את שלושת הקרקסים שפעלו במוסקבה באותה תקופה – שניים קבועים ואחד נודד ברחבי רוסיה.

מי ייתן ובתי-ספר בארץ יאמצו את הרעיון של "נאמני תיאטרון", וירגילו את התלמידים לצפות בהצגות תיאטרון ולהתנתק מעט מהמסכים בבית.*

עדינה בר-אל

* זהו חלק מתוך כתבה שפורסמה ב"קו למושב" בשנת 2018, הווה אומר: ההמלצה בדבר חינוך לאהבת התיאטרון נכתבה לפני הקורונה, אך היא תקפה בהחלט לאחריה.

* * *

נעמן כהן

חומייני טוב ליהודים

ד"ר ליאור שטרנפלד, אמריקאי ממוצא ישראלי, סבור שגילה את אמריקה. במחקר על יהודי איראן הוא טוען שגילה (כאילו שלא היה ידוע) שהיו יהודים באיראן שתמכו במהפכה של חומייני, והתגייסו למענה, ותמכו במשטר האיטולות. (היו גם יהודים בגרמניה שתמכו בנאצים).

בהתנשאות מופגנת הוא מכריז: "אני משוכנע שהסיפור הזה יזעזע ויבלבל לחלוטין יהודים ישראלים רבים." ודוק: לתפישתו זה לא יבלבל יהודים אמריקאים כמוהו.

אז לא הזדעזענו ולא התבלבלנו.

ד"ר שטרנפלד עיקם את האף מהסידרה "טהראן", שלמרות היותה פרו-איראנית, גיבורת הסדרה, אשת המוסד תמר רביניאן, מוצאת מחסה אצל דודתה היהודייה שנותרה בטהראן גם אחרי המהפכה של 1979. הדודה ניתקה את קשריה עם המשפחה שעלתה לישראל, התאסלמה והקימה משפחה מוסלמית למופת, עם בעל שנושא במשרה ממשלתית בכירה ובת שמפגינה בעד המשטר. אולם ברגע האמת, כשקרובת משפחתה, המרגלת הציונית, זקוקה לעזרה, היא פותחת בפניה את הדלת ומסתירה אותה מהשלטונות.

"זה ממש מרתיח. הסצנה הזאת חסרת אחריות בכל כך הרבה מובנים," אומר שטרנפלד לרגל צאת ספרו "בין איראן לציון – יהודי איראן במאה ה-20." כעסו מכוון לאופן הסטריאוטיפי והחד-ממדי, לדבריו, שבו יוצרי הסדרה בחרו להציג את היהודייה המקומית היחידה שנראתה על המסך. "עשרות שנים יהודי איראן עמלו כדי להבהיר שיש הבדל בין יהודים לציונים, וכדי להראות שנאמנותם נתונה קודם כל לאיראן. ואז באה הסדרה הזאת ונותנת תחמושת לכל מי שטען שהיהודים בסופו של דבר יהיו יותר נאמנים לישראל מאשר לאיראן."

ב-11 בדצמבר 1978 התקיימה בטהראן אחת ההפגנות הגדולות ביותר נגד השאה. העיתונים קראו לה "הפגנת המיליונים". "השתתפות היהודים בהפגנה הזאת שברה שיאים," כותב שטרנפלד. לפי מקורות אחדים השתתפו בה 5,000 יהודים. הערכות אחרות נוקבות במספר גבוה הרבה יותר.

"הרבנים היהודיים צעדו בראש ושאר היהודים אחריהם, בסולידריות גדולה עם בני ארצנו האיראנים," סיפר לשטרנפלד פעיל ותיק בקהילה היהודית באיראן, שהיה ממארגני השתתפות היהודים בהפגנה (ששומר בסוד, מפחד האיראנים, על שמו). התברר שהמנהיגות הדתית היהודית העניקה לגיטימציה ותמיכה להשתתפות של צעירים יהודים בהפגנות. "כבר מהימים הראשונים של המהפכה זכינו לתמיכה גדולה מהרבנים," אמר הפעיל.

הקהילה היהודית העתיקה באיראן חיה בה זה 2,700 שנים, מאז גלות בבל. לאורך רוב המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בסביבות מאה אלף איש. בשנות ה-70, בעקבות תמורות סוציו-אקונומיות, תרבותיות והשכלתיות, היהודים באיראן כבר היו משולבים באופן מלא במרחב הציבורי והתבלטו בכלכלה, במדע ובפוליטיקה. יהודים היו אנשי מינהל, תעשיינים, סוחרים, רופאים ועיתונאים. חלקם התעשרו וטיפסו בסולם החברתי. אחרים מילאו את שורות האוניברסיטאות והארגונים המקצועיים. גם מספר האינטלקטואלים היהודים עלה.

שיעור היהודים האיראנים שבחרו בברירה הציונית היה נמוך. אף על פי שהסוכנות היהודית הכינה דרכונים ואשרות כניסה וציפתה למיספרים חסרי תקדים של מהגרים, רוב המועמדים לעלייה החליטו לא לעזוב.

יהודים איראניים נתנו לילדיהם שמות פרטיים מוסלמיים, כמו חביב, עבדאללה ורוחאללה. יהודים שעלו לרגל לירושלים אפילו הוסיפו את התואר "חאג'י" לשמם, כפי שנוהגים לעשות מוסלמים המקיימים את החג' – העלייה לרגל למכה.

ב-1960 הצטרף לקו הרקיע של טהראן גורד השחקים האיקוני "פּלאסְקוֹ", שבנה התעשיין והפילנתרופ היהודי חאג'י חביב אלקאניאן (שלימים היה היהודי הראשון שהוצא להורג אחרי המהפכה).

ערב המהפכה הם ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד מהאומה האיראנית והזדהו עם מאבקו של העם לדמוקרטיה, עצמאות, חירות ושוויון.

יש כאן אירוניה. השאה היה מי שקירב את המיעוטים, ובכללם היהודים, ללאומיות האיראנית, ואז הם הצטרפו למהפכת 1979 לשם הפלתו. (ולסופה של יהדות איראן).

היו אפילו יהודים שהשתתפו באופן פעיל בקרבות. חלקם במסגרת פעילותם בארגונים מקצועיים איראניים או בארגונים יהודיים מובהקים. אחרים היו פעילים בארגונים מוסלמיים. אחד הארגונים האלה היה מוֹגָ'אהֶדיני חַ'לְק (המוג'אהדין של העם האיראני).

אחת הפעילות בארגון עדנה סאבֶּת, שנולדה ב-1955 למשפחה יהודית טהראנית ממעמד הביניים העירוני, ורבים מקרוביה היו מהנדסים ותעשיינים שרכשו השכלה בארצות הברית. בשנות לימודיה באוניברסיטה הטכנולוגית אַריאמֶהְר בטהראן, החלה סאבת להשתלב בפעילות פוליטית. בהמשך, התאסלמה ובעקבות בעלה המוסלמי, הצטרפה למוג'אהדין והפכה לדמות בולטת בתנועה. חברי התנועה לחמו נגד שלטונו הדכאני של השאה, אך לאחר המהפכה הם נרדפו ע"י המשטר החדש. עדנה סאבת נעצרה והוצאה להורג ב-1982, בגיל 27.

בכורח קיומי (לפי שטרנפלד מאידיאולוגיה עצמאית) הנהגת יהודי איראן תקפה את הציונות, מתחה ביקורת על ישראל והביעה תמיכה בעם הפלסטיני. למשל, ב-1981 פירסם ארגון האינטלקטואלים היהודי הצהרה חריפה, שלפיה "הציונים מקיימים תקיפות בסגנון נאצי נגד אנשים חסרי ישע." ההצהרה כללה משפטים כמו "יחי העם הפלסטיני הגיבור" ו"יצלח מאבקם המשותף של מוסלמים, נוצרים ויהודים נגד האימפריאליזם והציונות."

בעקבות המהפכה הצטמקה הקהילה היהודית באיראן. כיום חיים במדינה כמה אלפי יהודים. גורמים שונים נוקבים במיספרים שונים, שנעים מעשרת אלפים (לפי המפקד הרשמי) ועד כ-25 אלף (המספר שבו נקב לאחרונה ראש הקהילה היהודית). כך או כך, בקרב מדינות המזרח התיכון זו הקהילה השנייה בגודלה אחרי ישראל.

(עופר אדרת, "חומייני טוב ליהודים", "הארץ" 20.8.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9085556

למה לא הזדעזענו ולא התבלבלנו? ראשית מפני שהדברים היו ידועים כבר, ושנית אנחנו הרי מכירים את פעילות היהודים הפרו-איסלמיים בארץ, ולשם כך אין צורך להרחיק לאיראן.

הנה רק לאחרונה כתבתי על:

מוז'גאן אבגינסז – הגיס החמישי האיראני

מוז'גאן אבגינסז, בת 47, היגרה מאיראן לארץ עם הוריה בהיותה ילדה בת תשע. בארץ היא אימצה לעצמה את השם העברי אורלי נוי, והפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית, אנטי אשכנזית, וכמובן מכך גם אנטי-ציונית. בבחירות האחרונות היא רצה (כיהודיית מחמד) כמועמדת מיספר 6 של המפלגה הלאומנית-ערבית-גזענית – בל"ד. מפלגה הדוגלת בחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, שמייסדה ומנהיגה עזמי בשארה, מרגל החיזבאללה, נמלט מהארץ לקטאר. אין תימה אפוא שמוז'גאן אבגינסז, (אורלי נוי) קיבלה גם מינוי כחברת הנהלת ארגון "בצלם" (האיסלם)

https://www.btselem.org/hebrew/about_btselem/board_members

בהפגנה האחרונה בכיכר ערפאת הצהירה מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי) שהמאבק אינו נגד הסיפוח של חלק משטחי 67' אלא של שטחי 48', והמאבק הוא נגד הקולוניאליזם הישראלי של 1948 בכל השטח בין הנהר לים.

https://rotter.net/forum/scoops1/633670.shtml

ההפגנה עם דגלי אש"פ לא סיפקה אותה והיא הכריזה: "באימא שלי להפגנה הבאה אני באה עם הדגל של הרפובליקה האיסלמית":

https://twitter.com/NoyOrly/status/1269729779592433665

מה לנו מאייתאללה סיד עלי חסיני ח'אמנהאי, מנהיג הרפובליקה האיסלמית של איראן, הקורא להשמדת ישראל, כשיש לנו כאן קרוב את מוז'גאן אבגינסז (אורלי נוי).

בל"ד מארגנים מחר בנצרת הפגנה נגד הסכם השלום בין ישראל לאמירויות: ״נגד עסקת הקלון ומשתפי הפעולה עם הקולוניאליזם.״ הם כנראה מודאגים מאוד מהפגיעה ביתרון האיכותי של צה"ל:

https://twitter.com/amit_segal/status/1296803394909343744?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

נגד השלום

ממש מדהים לקרוא את תגובות האקטיביסטים הפרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי, המתנאים תמיד בהיותם רודפי שלום – על הסכם השלום עם איחוד האמירויות. מדהים לא פחות לקרוא את נימוקיהם נגד ההסכם.

מבין שכירי העט של שוקן ונבלין החמוצים כלפי השלום ניקח למשל את כתבת "הארץ", נרי לבנה, המתנאה תמיד בבניה שירדו לברלין בירת הריך והפכו לפולקיסטים גרמנים והשתחררו מיהדות ומישראליות, ולפני שבוע במסגרת מחאה נגד נתניהו היא אף התנאתה בכך שגנבה ספרים מהספרייה הלאומית.

(נרי לבנה, "גנבתי ספר מהספרייה הלאומית. לפחות זה היה בשם האהבה", "הארץ", 13.8.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.9069429

והנה השבוע היא מספרת על אביה שבזקנתו ובחוליו עבר לבדו לנהריה בשעה שאימהּ, שנפרדה ממנו, שיכנעה אותו שנהריה היא ממש כמו פריז, וזה בדיוק לפי ההסבר שלה דומה להסבר של נתניהו הקורא להסכם עם האמירויות "שלום". "בעוונותיי, כלל לא ידעתי שקודם לכן," כותבת לבנה, "היתה שרויה במצב מלחמה איתנו. ראש הממשלה לא יכול היה שלא להתפעם עד שורשי נשמתו מהעובדה שאי שם, מרחק שלוש שעות טיסה מישראל, בתוך מדבר השרוי רוב השנה בחום קיצוני, הוקמו להם גורדי שחקים (כולל הגבוה בתבל), איים מלאכותיים, כבישים חדישים, קניונים עצומי מימדים שיש בהם הכול, כולל חנויות של המעצבים היקרים בתבל, מלונות מוגזמים ומפוארים עד גיחוך ולא מעט אנשי עסקים מערביים החותמים על עסקאות ענק עם המיליארדרים, המיליונרים והטריליונרים המהווים את צמרת הנסיכות הזאת, המונהגת על ידי אחד האנשים העשירים בתבל.

"מובן שכמו כל ראשי המדינות שעימם נוהג ראש ממשלתנו הנצחי להתיידד בשנים האחרונות, גם האמיר הזה שולט ללא מצרים בממלכה או בנסיכות שהדמוקרטיה מנוגדת לרוחה, שאיש עדיין לא שמע בה על זכויות אזרח, שמיספר העובדים הזרים בה גדול פי שלושה ממיספר האזרחים, שחלקם הגדול של אותם עובדים שעליהם נשענת כלכלתה המפוארת של המדינה עובדים בתנאים איומים הקרובים לעבדות יותר מאשר לעבודה, שאין בה אפילו שמועות על זכויות אזרח, שחיי נשים נחשבים בה הרבה פחות מחיי גברים וחיי להט"בים אינם נחשבים בה כלל, שאסור בה להחזיק ידיים או לגלות שום סימני חיבה בפומבי, בוודאי שאסור לנגן או לשיר ברחובותיה, שבבתי הקפה שלה יושבים גברים בלבד, שנשים במכנסיים או בבגדי קיץ קלים (בחום של 50 מעלות, כזכור) אינן מסתובבות ברחובות."

 (נרי לבנה, "אני לא רואה שום סיבה להתלהב מהשלום עם איחוד האמירויות", "הארץ" 20.8.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.9084923

הבנתם את הנימוק? אין לעשות שלום עם רודן ערבי עשיר שאין במדינתו דמוקרטיה. כמובן יש לעשות שלום רק עם הדמוקרטים הפרוגרסיביים – למשל אסאד, אבא של מאזן, סינואר, סאדאת, והמלך חוסיין שהם ממש-ממש סמל הדמוקרטיה והקידמה.

השפה העברית כמכשול להצלחה

טהרני המגדר דורשים להפסיק את השימוש בלשון זכר-יחיד בבחינות הבגרות. משרד החינוך דן בחלופות שונות, בהן לשון רבים. על רקע מחקרים שמראים כי שימוש בלשון זכר פוגע בהישגי התלמידות. בתחילת החודש הודיעה אוניברסיטת תל אביב כי הבחינות בכל תחומי הלימוד ינוסחו מעתה בלשון רבים. השינוי בתל אביב ובמוסדות נוספים להשכלה הגבוהה הגיע בעקבות יוזמה של חברים באקדמיה הצעירה הישראלית (הפועלת במסגרת האקדמיה הלאומית למדעים), שאף נפגשה לפני כמה חודשים בנושא עם יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר מירי שליסל. הדיון הופסק בעקבות מגפת הקורונה, אך לדברי מקור במשרד האפשרות "נבחנת בחיוב" והטיפול אמור להתחדש לאחר פתיחת שנת הלימודים. השבוע פנתה בעניין למנכ"ל משרד החינוך, עמית אדרי, גם יעל גוראון, לשעבר האחראית על לימודי האזרחות.

במשרד בחנו מחקרים שונים שהראו כי שימוש בשפה המנוגדת למין הנבחן – גברים ונשים כאחד מביאה לפגיעה בנשים גדולה יותר. למשל ניסוח של: "קרא", "הדגם", "חשב", "תאר".

במסגרת הדיונים במשרד החינוך, נבדקה האפשרות להוסיף "לוכסן" לשאלות ("ענה/עני"), אך לדברי אחד הגורמים החשש הוא מ"פגיעה ברצף הקריאה."

אפשרות נוספת שנבחנה היא השימוש בלשון רבים, אך במשרד החינוך יש גורמים שהזהירו מפניה, בטענה כי היא עלולה "להכשיר העתקות". "לטענת המתנגדים, שאלה בנוסח 'כתבו את התשובה' או 'הביעו את עמדתכם' – עלולה להתפרש על ידי התלמידים כהכשר לשתף אחד את השני בתשובות," מסביר מקור. לדבריו, הטענה נשמעה בעיקר באגף האחראי על בחינות הבגרות.

לפי מחקר שערכו ד"ר תמר קריכלי-כץ מאוניברסיטת תל אביב וד"ר טלי רגב מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, הציון הממוצע של נשים במבחן במתמטיקה שהשאלות בו נוסחו בלשון זכר היה נמוך בכ-15% מזה של הגברים. עוד התברר כי נשים שהתבקשו לענות על שאלות בלשון זכר (וגברים שענו על מבחן בלשון נקבה) השקיעו פחות זמן בבחינה. מנגד, נמצא כי שימוש בלשון רבים ("ענו", "כתבו", "תארו") שיפרה את הישגי הנשים, ולא פגעה בתוצאות הגברים.

(אור קשתי, "משרד החינוך שוקל לעבור ללשון רבים בבגרויות", "הארץ", 21.8.20)

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9088825

הנימוק של העתקה הוא מגוחך, אבל גם לא ברורה התועלת של השימוש בלשון הרבים, שהרי לשון הרבים המוצעת היא רבים של גברים "ענו", "כתבו", "תארו", ולנשים צריך לכתוב: "ענינה" "כתובנה" תארנה". אז מה זה יועיל לטהרני המגדר?

חזון העצמות היבשות

העלאת עצמות נחמן מברסלב

לאור מגפת הקורונה וסכנת ההידבקות של עשרות אלפי גברים העומדים לעלות לרגל לאומן, הוגשה עתירה לבג"ץ הקוראת למדינה להעלות את עצמותיו של רבי נחמן מברסלב לישראל, העלאת העצמות תייתר את הנסיעה לאוקראינה.  עו"ד איתמר בן גביר הגיש את העתירה בשם שרון תל צור, יו"ר הוועד להעלאת עצמותיו של רבי נחמן לירושלים, שהוא מתלמידי רבי ישראל דב אודסר – חסיד קארלין, שנטש את קארלין והפך להיות חסיד רבי נחמן מברסלב.

בישיבת ברסלב היה תלמיד בשם ר' יואל אשכנזי, שהיה ידוע כתלמיד חכם, וכבדחן חובב הלצות. ביום בהיר אחד, חמד אשכנזי לצון לאודסר, הוא רשם פתק והטמינו בספרו של אודסר. בפתק היה כתוב: "מאוד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר, להגיד לך כי נהניתי מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח, חזק ואמץ בעבודתך נ נח נחמ נחמן מאומן."

אודסר שמצא את הפתק היה בטוח שזהו מסר מרבי נחמן מאומן, והקים את פלג "הנחנחים", של חסידי ברסלב.

בעתירה מבקש שרון תל צור מראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ גבי אשכנזי, שר הדתות הרב יעקב אביטן, ושרת התפוצות עומר ינקלביץ' – לפעול בנושא וטוען כי הדבר נובע "מתוקף תפקידם להעלות עצמות יהודים בעלי השפעה לקבורה בארץ."

העתירה טוענת שמנהיגים דתיים מופלים בעניין זה. "יש פגיעה קשה בשוויון בין מנהיגים לא דתיים שזכו להיקבר בשנית בארץ, לבין מנהיג חרדי שלא זכה ליחס שווה ועדיין קבור בחו"ל. רבי נחמן רצה להיקבר בארץ ישראל, ובמקרים שמנהיגי העם היהודי בגולה ביקשו זאת – הסוכנות או הממשלה פעלו להעלותם לקבורה."

העותר טוען כי "קברו של רבי נחמן הינו נכס של העם היהודי שנמצא תחת שלטון זר, ובשל כך יש צורך בהעלאת עצמותיו."

עו"ד איתמר בן גביר, בא כוחו של תל צור הוסיף ואמר עוד: "רבי נחמן היה גדול דור, מאורם של ישראל המשמש עד היום כרבם של רבבות יהודים. אין שום סיבה שמדינת ישראל לא תפעל להעלאת עצמותיו. יש לו זכויות רבות בהתחדשות תחיית האומה היהודית בארץ ישראל."

בית המשפט הורה למדינה להגיב לעתירה מיד לאחר החגים, ב־13 באוקטובר.

https://hm-news.co.il/75934/

אז ככה, ישנם כמה הבדלים גדולים בין בנימין זאב הרצל שעצמותיו הועלו לארץ לבין ר' נחמן.

בניגוד להרצל ר' נחמן מברסלב לא ביקש להיקבר בארץ, אלא באומן באומרו: "אומן מקום טוב להיקבר בו," מכיוון שבבית העלמין נקברו יהודי העיר שנרצחו בידי ההידמקים בטבח ב-1768. (ולא בירושלים אליה לא הגיע כלל במסעו לארץ).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%91%D7%A8_%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%A0%D7%97%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91

אבל הבעייה קשה יותר. הקבר באומן אינו קבר, ואין בו עצמות. הוא רק יד זיכרון שנקבעה בצורה שרירותית. לא ידוע היכן קברו האמיתי של ר' נחמן, ולכן לא ניתן להעלות את עצמותיו לארץ. חבל. זה היה חוסך דמים. כסף וחיים. לא נותר אלא לחכות לאחרית הימים ולגלגול מחילות.

דוגמה אישית

המלחין דוד זהבי עבד כל חייו כחשמלאי בקיבוץ נען. בזמנו החופשי חיבר מוסיקה נפלאה. המלחין סשה ארגוב עבד כקופאי בבנק ובזמנו החופשי חיבר מוסיקה נפלאה. שניהם לא חשבו שהמדינה חייבת להם משהו. כששומעים את תביעות המוסיקאים למימון מהמדינה כדאי להזכיר להם את אנשי המופת הנ"ל.

גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון, שמה זין על בלוני הזין

הצדקת ממכון "זולת", גולדה זלטה שניפיצקי – זהבה גלאון, מתנאה תמיד במאבקה למען הנשים נגד ביזוין והשפלתן, בתנאי כמובן שזה לא קשור לנתניהו.

הנה תגובתה על בלוני הזין: "מיליון מובטלים, אתמול נשבר שיא המתים ביום מקורונה, ראש הממשלה עומד לדין על שוחד, ומה שמפריע לחברת הקבינט מירי רגב זה בלון שמעליב את ביבי. תעשו עם זה מה שאתם רוצים":

https://mobile.twitter.com/zehavagalon/status/1290924150966583296

מה את, זהבה, רוצה לעשות עם זה?

באקדמיה אסור לשבח יהודים

טפן למונבי, בן 71, מרצה באוניברסיטת סולנט בעיר סאות'המילטון השתמש בסטריאוטיפים חיוביים בעת שיחה אישית עם עמיתה. העמיתה, ד"ר ג'נט בונאר, אמרה שיש לה תואר בפיזיקה ולמונבי אמר לה שליהודים יש כשרון יוצא דופן בתחום."

העמיתה התנגדה לאמירה ולמונבי אמר: "אני מאמין שהיהודים הם העם הכי חכם בעולם ומשמיצים אותם הרבה בגלל זה..."

הוא הוזמן לדיון משמעתי. בדיון אמר שהוא התרגש מלחשוב "שהיא אחת מהם – נרגש לפגוש פיזיקאית יהודייה כיוון שפיזיקאים יהודים היו גיבוריו מילדות..."

למונבי הודח ממשרתו על "התנהגות בלתי הולמת."

למונבי טען שהוא קורבן של קורקטיות פוליטית ואמר שאתה לא יכול לעשות שום הערות כיום באוניברסיטאות כי הם אובססיים לגמרי עם גזענות, ולדבר על יהודים בקונטקסט של גזענות זה מטורף כי הם אפילו לא גזע, הם קבוצה אתנית. "חופש הביטוי מת לחלוטין באוניברסיטאות," הוא הצהיר.

https://rotter.net/forum/scoops1/645062.shtml

על יהודים כנראה מותר לומר רק רעות.

סליחה על השעמום

סליחה מהקוראים על השיעמום בחזרה על הדברים הבאים. שוב חוזר המצב הבלתי אפשרי של בלוני נפץ ורקטות מעזה. שוב חוזרים התירוצים להמשך המצב הקיים. לכן נחזור על הדברים שנכתבו כאן כבר לפני שנים לא מעטות ודבר לא השתנה.

הפתרון למצב בעזה

דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל: כדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר", גיליון 628):

על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר", Cordon sanitaire – איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש. כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש. יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.

אבירי "זכויות האדם" (הערבי) יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי "לא מידתי" המוגדר כפשע מלחמה ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל. לכן יש לפעול בזהירות ע"פ החוק הבינלאומי המתיר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

על נתניהו לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. עליו לשאת נאום ובו יזהיר את האוייב היורה שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע מראשי החמאס לשאת באחריות של פינוי האזרחים מאותו אזור.

ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית. החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים. אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל.

אסור להיכנס קרקעית לעזה. כמו בכדורגל עדיף תמיד לשחק במגרש הביתי. כניסה קרקעית תביא לנפגעים רבים מצידנו. על הקרקע העדיפות הטכנולוגית של צה"ל אינה ניתנת לביטוי. ניתן להכריע את המערכה מן האוויר בלבד.

Victoire, C'est  La volonté

על נתניהו לאמץ את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:

La voloneté  Victoire, C'est

הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח. (הבעיה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד). אם נתניהו אינו מסוגל לעשות כן, ואין ביכולתו להביא את ישראל לניצחון עליו להתפטר מיידית!

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

פרק תשיעי

כששוכחים שני ידידים קטנים על אדן החלון בבית-השימוש בתחנה המרכזית בבאר-שבע.

אבבטן שילם ויצא, אך לכל פינה שאליה פנה נדמה היה לו שעוקבים אחריו. החוף היה מלא בני-אדם, ומתרחצים נוספים באו כל הזמן. הדולפין המשיך לשעשע מדי פעם את השוחים, אבל אבבטן הִפנה גבו לים ועלה לעבר המרכז-;המסחרי של העיר אילת, וכל פעם שניסה לרדת מהמדרכה ולהיכנס לאחת החצרות או למגרש ריק – היה איזה מתנדב של המשמר-האזרחי עוקב אחריו בחשד, או סתם מישהו מתבונן בו כאילו הוא הולך לגנוב או להטמין פצצה.

היתה שעת צהריים חמה מאוד. לא היה בכוחו של אבבטן לצאת את העיר אל החלקות הרחוקות יותר, בגבעות שלרגלי ההרים, כדי לשחרר את המטוס להמראה. הוא הסתובב בצל של המרכז-המסחרי, צמא היה ועייף, נוטה קצת לישון לאחר הארוחה הדשנה, וכשראה חנות למימכר עיתונים וספרים, התעוררה בו סקרנותו הישנה, יצר שמעולם לא הצליח לעמוד בפניו, והוא נכנס ושאל:

"אפשר לקבל גיליון של 'העצלן הצעיר'?"

"אצלנו בעיר?" ענתה לו הצעירה מאחורי הדלפק.

"לא. 'העצלן הצעיר'. זה עיתון. רציני. לילדים. לא להיטון ולא קוסמטיקה."

"סלח לי, כאן לא תמרוקיה, אדוני, ואני לא יודעת כלל על מה אתה מדבר. מעולם לא הגיע אלינו גיליון של עיתון עם שם מצחיק כזה – "

"שמו 'העצלן הצעיר' – "

"לך תשים לך מטפחת עם מים קרים על הראש – "

מטפחת!

תארו לעצמכם כיצד הרגיש אבבטן כאשר התרחק משם והוא שומע את הזבנית מצחקקת עם חברתה ואומרת שכנראה המוח של האיש השמן הזה נמס בחום כמו מרגרינה, ונעשה לו חושך בעיניים, ולכן הוא חושב שכאן תמרוקיה ומחפש עיתון או משחת-שיזוף בשם "אצלנו בהיר".

פגוע ונעלב עד עמקי נפשו הניח אבבטן לרגליו בסנדלים הענקיים להוליכו לאן שתחפוצנה, וכך מצא עצמו יורד במדרגות ובא לתחנה המרכזית של אילת וכשראה שם אוטובוס אדום חדש ומבריק הנוסע לתל-אביב, ומיזוג-האוויר פועל בו מאחורי שמשות כהות המסתירות את אור השמש, עלה עליו מבלי לחשוב פעמיים, כשהוא חותר לעבר הספסל האחורי שהיה למזלו פנוי, השתרע עליו לכל אורכו –

ו – נר – דם.

*

עצירה פתאומית של האוטובוס העירה אותו.

"איפה אנחנו?"

"ביוטבתה," ענתה לו גברת אחת בקול מאוד לא נעים, "אדוני נוחר כמו חזיר!"

"סליחה," השיב אבבטן, "אדם אינו יכול לשלוט על פעולותיו בשנתו."

"אבל להתרחץ אפשר. זאת עושים כְּשֶׁעֵרִים. ואדוני לא רחץ כנראה את כפות הרגליים מאז שנפרד מאימא שלו!"

תיכף גם תבוא אליי בטענות שאני כותב ספרים במקום לעסוק במשהו מועיל יותר, אמר לעצמו אבבטן, ופתאום –

"יוטבתה?"

"כן, יוטבתה – "

האשל! היוגורט! איזה מזל! אוּכל לפחות לתאר לקוראים שלי איך נראה גביע של אשל מבפנים! – והוא הדף דרכו במעבר, בין מזוודות ונוסעים, לעבר הנהג –

"כמה זמן ההפסקה?"

"אין בכלל הפסקה. רק מעלים נוסעים."

"אבל אני מוכרח – "

הסתכל בו הנהג, ואמר –

"חמש דקות. אבל תעשה את זה מהר!"

אני יודע שאתם לא תאמינו למה שאני הולך לספר לכם עכשיו, אבל אבבטן באמת עשה זאת ומהר מאוד – בחמש דקות הוא חיסל חמישה גביעים, שלושה של אשל ושניים יוגורט, מתוצרת המחלבה של יוטבתה! – קפיטן יוקי, הרהר אבבטן בהתכוונו לקפיטן הקטן הנמצא בכיסו עטוף בממחטה, – לא נאה לך אלא לטוס ב"כפיר" הלוך-וחזור, הה? ולעצור בשביל גביע של יוגורט או אשל זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה!

*

בפעם הבאה התעורר אבבטן כאשר הגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בבאר-שבע. הנהג הכריז על הפסקה של חצי שעה. אבבטן ירד והפעם מיהר לבית-השימוש אך היתה לו בעייה – איך אפשר לשלשל את המכנסיים כאשר שני החברים הקטנים צרורים בממחטה באחד הכיסים? הוא הוציא אותם בזהירות, הניח את הממחטה על אדן-החלון ועשה שני קשרים הדוקים בקצותיה כדי שלא יפלו, ואולי גם כדי שלא ישכח אותם, כי השניים ישנו שנת-ישרים כל אותה עת ולא חשו ולא הרגישו מאומה.

כשיצא, הוליכו אותו רגליו מאליהן למסעדה של התחנה. איך אפשר לעבור את התחנה המרכזית בבאר-שבע בלי להיכנס למסעדה הטובה מכל מסעדות-התחנות בארץ, ולטעום איזו שקשוּקָה או מרק קר של מלפפונים ביוגורט? ואכן, למזלו כבר החלו מגישים את התפריט החלבי של ארוחת-הערב, והוא נטל מגש והחל מעמיס עליו אך פתאום –

היכן רני וקפיטן יוקי!

שכחתי אותו צרורים במטפחת הלבנה על החלון בבית-השימוש!

ביזיון שכזה. מצחו של אבבטן החל נוטף אגלי-זיעה מתוך בושה, ריגוש ופחד. אמנם יש לקפיטן יוקי מדחס-חלל עושה-פלאים שאין כמוהו בידי שום יצור אחר בעולם, אך מי יודע? ­– אולי לא נעים לו לפוצץ את המטפחת שלי כמו שחס על הדג שבלע אותו, ולכן הוא מתקשר שוב אל הרב הראשי ושואל בעצתו?

השאיר אבבטן את המגש עם כל המטעמים ורץ חזרה לבית-השימוש ושם – שמחה וששון! – שניים מהמשמר-האזרחי וחבלן-משטרה רצים פנימה, ובחוץ מהבהב פנס-הניידת הכחול; בקושי הצליח אבבטן לפלס דרכו אחריהם, ומיד ראה כי איחר את המועד; לא רק שמאוחר לקחת את הצרור שבמטפחת ולהסתלק עימו בשקט אלא שמסוכן אפילו להודות שהצרור הזה שייך לו!

החבלן, לבוש אפודת-מגן, עמד כנגד הצרור שנראה עתה כמין אוהל קטן ששני יצורים מתרוצצים בו מפנים ומנסים להקימו, ולטש עיניים לעומתו –

"משוגעים אלה שקשרו שם גור של חתולים!" אמר איש המשמר-האזרחי.

"גור שורט ומיילל אבל נחש – " אמר חברו אך לא הספיק להמשיך בהסבר המדופלם כי לפתע החלה המטפחת מתנפחת מבפנים –

מתנפחת,

ומתנפחת –

עד שהתפקעה בקול טפיחה חזקה, כקול שנשמע כאשר מפוצצים שקית-נייר גדולה מלאה אוויר

כך –

פַּק!

וכעבור שבריר-שנייה נשמע קול דומה מכיוון אחר –

פַּק!

הכול קרה כמעט בבת-אחת, ואבבטן הרגיש כי בפעם השנייה היה זה הכיס שלו, ובו מטוס ה"כפיר", שהתנפח והתפוצץ; דמויות שחורות זעירות, כמין זבובים, קפצו ונפגשו באוויר, ונשמע קול זמזום חזק כשל צרעה שממהרת לקראת החלון ושוב –

פַּק!

והפעם נשברה במפתיע השמשה בחלון בית-השימוש, ובטרם נדם צליל שברי-הזכוכית הנופלים, ומרחוק נתגלגלו ובאו רעמי מנוע של מטוס-קרב סילוני רב-עוצמה, כשהם מתרחקים והולכים, ובבת-אחת נשמע גם קול המים היורדים מכל האסלות אשר יושביהן הנפחדים הקיצו עתה ויצאו כמו במיסדר צבאי בבת-אחת מן התאים כשהם חוגרים מכנסיהם ושואלים –

"מה קרה?"

ובאמת, אף אחד לא ידע להסביר מה קרה. כל מה שנותר לבודקו היתה המטפחת הנקובה של אבבטן על אדן-החלון, שהעלתה מעט עשן וריח חריכה, ובטרם תחל החקירה ויבחינו גם בחוֹר שנעשה במכנסיו בצד הכיס הימני, מיהר אבבטן וחמק משם. ואכן טוב עשה כי כאשר יצא החוצה, לרציף, ראה כי האוטובוס שלו צופר וכבר מתחיל לנסוע, ובדי עמל, מתנשם ונושף, עלה בידו לרוץ כמה צעדים עד לפתח האוטובוס; וכשצעד פנימה, במעבר, מתנודד מעט כי האוטובוס כבר הפליג לדרכו, היתה זו כמובן הגברת שישבה בצד ימין בספסל שלפני האחרון, שהעירה לו:

"לאדוני לא תיקנו כנראה חורים במכנסיים מאז שנפרד מאימא שלו!"

היום כבר החל מחשיך כשעשה האוטובוס את דרכו צפונה, ואבבטן, נים-ולא-נים, שמע לפתע את קולו של קפיטן יוקי בוקע ממכשיר קשר-המחשבות אשר באוזנו:

"לא נאה לך אלא לנסוע באוטובוס מאילת לתל-אביב, הה? ולא יכולת לוותר על המסעדה בתחנה המרכזית בבאר-שבע, הה? ולזכור חברים ישנים במטפחת על אדן-החלון זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה?

"אנחנו בטיסה לתל-אביב. נתראה הערב על הגג של מגדל שלום.

"שלום."

המשך יבוא

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

פרק שני

ר' אליעזר ראב וחברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ"

בקיץ תרל"ה / 1875 שמו את פעמיהם ארצה ר' אליעזר ראב בן הארבעים ושבע, אשתו השנייה, בניו יהודה בן השמונה-עשרה ומשה שמואל בן השלוש-עשרה ובנותיו חנה וטויבה. כן נלוותה אליהם אחותו הערירית של ר' אליעזר, בלומה לאה. בספר התלם הראשון נכתב בטעות "בל"ג בעומר של אותה שנת 1876 שמנו לדרך פעמינו."[1] תאריך שגוי זה, אף שהוא מופיע כבר במחברת-הטיוטה הראשונה של כתב-היד, אינו מתאים לשום תעודה אחרת מתולדות המשפחה ולשום פרסום קדום על אודותיה, ודומה, שנאמר מן הזכרון, וכך בלבל חוקרים אחדים. צריך להיות, כמובן, "בל"ג בעומר של אותה שנת 1875", כלומר, שלהי שנת תרל"ה.

מאז שנת 1863 חיו, כאמור, בירושלים אביו ואמו של ר' אליעזר, שלמה ראב ואשתו אסתר, בת הרב יחזקיהו הכהן "אב"ד ור"מ דק"ק בעלעד והגליל יע"א במדינת אונגרן". זקנים אלה היו גם סבו וסבתו של יהושע שטמפפר מצד אמו. שטמפפר פגשם לאחר שעלה ארצה ברגל בשנת תרכ"ט / 1869. ר' אליעזר ובני-ביתו לא זכו לראות את זקנם, ר' שלמה, שנפטר בשנת תרל"ד / 1874. קברו נמצא בהר-הזיתים, ליד מצבות אשתו אסתר, שנפטרה בשנת תרל"ז / 1877, בתו לאה, שנפטרה בשנת תרנ"ד / 1894, ובנו ר' אליעזר ראב, שנפטר בשנת תרנ"ו / 1896. לא רחוק מהם קבור בנו-בכורו של ר' יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה, הוא הרב מנחם שלמה, שנפטר בשנת תרע"ו / 1916.

מה היו הסיבות לעלייתו של ר' שלמה ראב? לדעת זהבי –

ר' שלמה ראב עלה לארץ-ישראל בהשפעת תנועת חיבת ציון של ר' משה סופר בשנת תר"כ (1860) בערך והתיישב, בהתאם לדרישת בעל ה"חתם סופר", בירושלים.[2]

בין הסיבות שהניעו את ר' אליעזר ראב לדבוק ברעיון יישוב ארץ ישראל מונה בנו יהודה גם את "דבר המצאו של אבי אבא, ר' שלמה ראב, בירושלים, ומכתביו מהתם השפיעו בודאי על אבי."[3] בתשובתו הראשונה לר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז / 1867 מזכיר הרב קאלישר את הימצאות אביו הישיש של ר' אליעזר בירושלים. כן הוא כותב, שאליעזר "מבקש ללכת בעקבות מבוקשי [אביו] הנכבד ולמלא תפקיד גבאי מא"י ---".[4]

כל השנים נטתה המסורת שבעל-פה במשפחת ראב לראות בעלייתו של ר' שלמה ראב עלייה של איש זקן לארץ-הקודש כדי למות ולהיקבר בה, ואת עלייתה ה"אמיתית", הלאומית, של המשפחה, עלייה לשם יישוב ארץ-ישראל בעבודת-האדמה, מנתה החל בבואם של ר' אליעזר ראב ובני-ביתו בקיץ 1875. לאמיתו של דבר, משפחת ראב עלתה ארצה פעמיים: לראשונה – בראשית שנות השישים, בנוסח היישוב הישן, ובשנייה – בשנת 1875, בנוסח העלייה הראשונה לשם הקמת מושבה חקלאית.

בהגיעו לירושלים נפגש ר' אליעזר ראב בגביר דוד מאיר גוטמן, שעלה מהונגריה בשנת תרל"א / 1871 בערך (ולא בשנת תרל"ו / 1876).[5] גוטמן היה חייל בצבא ההונגרי של קוֹשׁוּט ונלחם באוסטרים בשנים 1848–1849, והלקח מנסיונו במרד לא נתן לו מנוח:

הוא ראה באיזו מסירות-נפש נלחם עם למען חירותו והגיע למסקנה, שיש ללכת בדרך שהתוו ר' משה סופר, ר' יהודה אלקלעי ור' יוסף נטונק ולהקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח.[6]

בירושלים כונה גוטמן "הגביר ההונגרי", ולימים היה הקונה העיקרי של אדמת פתח-תקוה, שבלעדי זאת לא היתה נוסדת. למרות דבריו של יהודה ראב,[7] ספק אם היו קשרים כלשהם בין ר' אליעזר ראב לדוד מאיר גוטמן עוד בהיותם בהונגריה. בחלקו הראשון של "ספר החשבונות והזכרון", בדף הימני של הבִּטנה, אמנם נזכרים אנשים ומקומות – כגון הרב קאלישר בטהורן, ד"ר שימאן (שמחה) פירסט בשמיגל, פוזנאן, מונטיפיורי בלונדון, אדם בפאריס שאי-אפשר לזהות את שמו (אולי קארל נטר?) ושמעון ברמן מקראקוב – מתקופת ההתכתבות הראשונה – שהחלה, כאמור בשנת 1867 – אך לשמו של דוד מאיר גוטמן עדיין אין זכר.

יחד עם יואל משה סלומון, יהושע ילין ואחרים השתתף גוטמן בנסיון לקנות את אדמת יריחו לייסוד מושבה ששמה יהיה פתח-תקוה. כן היה שותף לנסיון לקנות אדמה למטרה זו בחברון. אך למרות הכשלונות לא נפלה רוחו. וכך כותב מרדכי אליאב:

זמן-מה לאחר שנסתמן הכישלון במאמצים לרכישת אדמות בהר חברון, נוסדה בירושלים אגודה לעידוד ההתיישבות החקלאית בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". האיש המרכזי בהנהלת האגודה היה דוד גוטמן, שדבק בשאיפותיו להתיישבות חרף הכישלונות ביריחו ובהר חברון. בא' ניסן תרל"ו (1876) פרסמה האגודה החדשה "קול קורא" נלהב, שקרא לגאולת הארץ ולהתיישבות כפעולה חיונית להחשת הגאולה, שסימני קרבתה הולכים ורבים. "אם אין ארץ, אין ישראל בעולם" קבעו מחברי הכרוז, "ואיך לא יקרע כל איש סגור לבבו להשתדל עבורה בכל כח להיות נאחז בסנסני אה"ק, אם בכח ואם בפועל". מצוות יישוב ארץ-ישראל מחייבת לעבוד את אדמתה, ורק בדרך זו ניתן לקיים מצוות התלויות בארץ, מה גם שיש בכך פתרון כלכלי לתושבי ירושלים, אשר "ילכו בלא כוח רעבים וגם צמאים, נפשם בהם תתעטף". הקמת השכונות הראשונות שמחוץ לחומות ורכישת קרקעות עד עתה (מקוה-ישראל, מוצא) הן בחינת "קרני עמוד השחר מתחיל להתנוצץ לאט לאט ואותות ישועה קרובה לבוא; נראה לנו שלא היתה כזאת מיום גלותינו מארצנו".[8]

וזהבי כותב:

אי-הצלחת הקנייה של אדמת יריחו לא הפריעה לדוד מאיר גוטמן להמשיך בתוכניותיו לייסוד התיישבות חקלאית בארץ-ישראל. בשנת תרל"ו (1876) הקים יחד עם אליעזר ראב, שעלה מהונגריה לארץ בשנת תרל"ה (1875), את החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ".[9]

הכרוז אמנם התפרסם במלואו בספרו של דרויאנוב, אך מאחר שאליעזר ראב היה אחד מחמשת חותמיו, ואולי אף השתתף בניסוחו, ראוי להביאו כאן:

בעזהשי"ת חברת גאולת הארץ במחנה העברים תתן קולה.

הלא ידועה מפי סופרים וספרים כי כל נפש האיש הישראלי משתוקק לשרשו היא נחלת אבותינו אה"ק אשר נתנה לנו בירושה, כמש"כ "והארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם", כי כל התורה הקדושה נארגת כולה במצותי', ופתח וחתם במתנות הארץ, "בכח מעשיו" פתח בבראשית "לתת להם נחלת גוים" ובזה חתם התורה "זאת הארץ אשר נשבעתי" וגו' לזה שדותיה וכרמיה נקראו לכל איש ישראלי שדה אבותיו אשר הארץ ההיא בכללה היא שורש זרע אברהם. אם אין ארץ אין ישראל בעולם. ואיך לא יקרע כל איש סגור לבבו להשתדל עבורה בכל כח להיות נאחז בסנסני אה"ק אם בכח אם בפועל. וכל מי שיש בידו תכון עם העוסקים והעומסים עליהם בדבר זה. כי בזה ירגיש האדם את נפשו הטהורה שהוא משורש אבותינו הקדושים במה שהוא מחבב את נחלת אבותיו, ולמה יגרע חלק יעקב מכל משפחות האדמה. חרפה היא לנו מליתן נואש חלילה מנחלת ישראל וקדושתם בעת הכושר הלז אשר כל הלאומים ומלכי הארצות שלמים אתנו להחזיק בידינו וישר בעיניהם פועל כפינו בזה. לזה אין לאבד זמן היקר הלז באפס תקוה והיסח הדעת כי אם חכינו עוד ומצאנו עון חלילה, רק יעוררו יזוררו יקיצו מהתרדמה ומתק שנתם בבית תענוגיהם כי גם זאת לעונג גדול נחשבה ולפאר תפארה בין כל משפחות האדמה. וניתן לבבינו אל כפים ולישא עינינו לשמים לתקן מעשינו אשר לא יצאנו ידי חובת חיבת הארץ הקדושה ונשוב אליה בבכי ובתחנונים לחונן עפרה ולרצות ארצה, היינו ההשתדלות להשיג אה"ק לעבוד אדמת כדברי הרמב"ן על התורה פ' בהר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ וז"ל "ואמר גאולה כמו גאל ה' את עבדו יעקב שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו וכמו וגאלתי וגו' בזרוע נטוי', אף זה תתנו גאולה לארץ שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה שלא נתתיה להם בחלק אחוזתם" עכ"ל. וזה שמדייק הכתוב ובכל ארץ אחוזתכם אף שתהיו נאחזים בשאר ארצות שלא תוכל לדור באה"ק. אכן מחויבים אתם שגאולה תתנו לארץ היינו אה"ק ביום שיהי' באפשרי ושעת הכושר לגאול את הארץ.

והנה המדינה שוממת וממתנת ותתיפח תפרוש כפיה אליכם ראשי ועשירי אחב"י התאזרו נא והתחזקו בחמלה וחנינה לרחם על הארץ ועל יושבי' השוממים על חרבותי' ונוטים שכמם באהבה גדולה לעבדה ולשמרה בזכות זה לקרב גאולה האמיתית וישועה קרובה לבא. כי המצוה הזה עולה על כולנה ממנה להוָשע תשועת עולמים והאם על בניה תנָחם לראותם מבקשים לחם מיגיע כפם על טהרת הקודש לקיים מצות התלויות בארץ ותגדל תורה ותאדר להוסיף מצוות רבות. לזאת אנחנו כי הזמין ה' לנו והביא אותנו אל האה"ק הזאת ומתוך חושך עת צרה ליעקב אשר על פני כל אחינו פעה"ק ת"ו ומתוך הלחץ והעוני עינינו רואות פה בקודש רבים מאחינו יקרים ושלמים ילכו בלא כח רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף.

בכל זאת אנחנו רואים קרני עמוד השחר מתחיל להתנוצץ לאט לאט ואותות ישועה קרובה לבא נראה לנו שלא היתה כזאת מיום גלותינו מארצנו בבנין בתים רבים וקנין קרקעות הרבה וב"ה הקבוץ הולך וגדל כן יוסיף ה' עליהם, והחיוב ע"כ אחב"י הקרובים והרחוקים לתת חיים לעם עליה וזה יהי' זכות גדול לכב"י להוציא לצדק דינינו לגאלינו מכל צרותינו, ואין לנו דרך ישרה וחיוב גמור כזה מקום כשר ומוכשר למעשי ידינו לאכול מפרי' ולשבוע לחם לפי הטף לגדלם על ברכי התורה ויראה שלימה ולא נהי' לחרפה ולא יהי' קנאה בגבולנו וגם הארץ תרצה אותנו וכל אחב"י שיהי' זה הגאולה ראשונה מארבע גאולות, ויקוים בנו רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו", וזה זמן רב אשר התעורר בקרבכם רוח טהרה וכל בית ישראל שמעו דבריכם מדברים בצדקה הזה ויחד כולכם לב אחד ודעה אחת כי זאת המצוה וזאת המנוחה לנחם ציון וחרבותי' ליַשֵׁב אל תתנו דמי לכם.

קומו שרים נדיבי עם משחו מגן ועזר אל הנדכאים ואשריכם כי תזכו להיות שמכם נקרא "עוזרי ישראל וגואלי ארץ" וכי ינחם ה' את עמו וענייו ירחם --- ואנחנו עמו וצאן מרעיתו נודה לו על חסדו ותחזינה עינינו בציון לקבצנו ולעבדו שכם אחד ביראה ופחד ויגאלנו גאולת במהרה בימינו כאות נפשות כל ישראל ואות נפש ראשי החברה "עבודת האדמה וגאולת ארץ" בהר הק' ירושלם.

ביום א' ראשון לראשון לחדשי השנה לפרט גאולה תֹתנוֹ לׄארֹץ [תרל"ו / 1876].

נאום דוד מאיר ב"ר טובי' ז"ל גוטטמאן מאונגארן

נאום אליעזר ב"ר שלמה ראאב

נאום יוסף לבית טרייוויש בהר"ח ז"ל

נאום שלמה ב"ר אברהם ז"ל ייאלאווע

נאום אברהם ב"ר משה הורוויטץ.[10]

במחברת-הטיוטה הראשונה משנת 1930, שבה רשם בנימין בן-עזר את דברי ר' יהודה אביו, מופיע המשפט הזה:

אבא היה מעבד את הגבינה בירושלים, מחזר על בתי המלון [האירופים] והחנויות ומוכר אותה, ואגב אורחא היה עושה תעמולה [ברחובות ירושלים] ליצירת ישוב יהודי חקלאי בארץ.[11]

והנה, מול עמ' 58 במחברת נוספה למשפט זה הערה שהושמטה כליל מהספר:

גם יסד ביחד עם יוסף טריווש, דוד גוטמן ואברהם הורויץ חברה בשם: "גאולת הארץ".

מסתבר אפוא, כי כבר בשנה הראשונה לשבתו בארץ חידש ר' אליעזר ראב את פעילותו למען התיישבות חקלאית בארץ-ישראל, וכי בחברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ" ראה המשך של "חברת ישוב ארץ ישראל". הקול-הקורא נחתם בא' בניסן תרל"ו, וכעבור פחות משלושה חודשים התאספו בני החבורה בירושלים, ושלושה מהם – נפתלי הירץ פיינבלאט, אלטר מורגנשטרן ואביגדור מברדיצ'ב – חתמו על תקנות החברה. בתקנות אלו, שכּללוּ שמונה-עשר סעיפים, נאמר, בין היתר:

באשר מטרת חברתינו לעשות ישוב א"י ע"י אשר נעבוד האדמה ונמצא לחמנו ממנה ע"י אחב"י, ע"כ כ"א מאתנו, הנכנסים לחברתינו מחויב בעצמו לדור שם עם ב"ב ולישב על אדמתו אשר יאחז בה או להושיב שם אחד אשר ימלא את מקומו בכל התחיבות כפי התקנות ---[12]

התקנות מחייבות גם עבודה עצמית:

אם אחד מחבורתינו לא יבין ולא יהי' מורגל במלאכת עבודת האדמה והשני יבין צריך לעזור לו וללמדו, רק אם ע"י זה יבטל ממלאכתו יעמוד פועל במקומו למען יהי' זה נהנה וזה לא חסר.[13]

עוד מדובר בתקנות על הצד הארגוני של החברה, על סדרי רכישת הקרקע ועל חובות החברים, והן מסתיימות במלים אלו:

התקנות האלה נקראו לפני כל אנשי חברתנו בהתאספם יחד ביום ג', כ"א סיון תרל"ו, פה עיר הקודש ירושלם, ונתקבלו לטוב והסכימו כולם להעלותם על מזבח הדפוס.[14]

לקראת הפגישה הנזכרת בכ"א בסיון תרל"ו / 1876 לקח ר' אליעזר ראב את "ספר החשבונות והזכרון" בעל הכריכה הירוקה, שהביא עמו ארצה מהונגריה יחד עם כתב הגבאות ומכתבי הרב קאלישר, והכין בו רשימה מפורטת של חברי "עבודת אדמה וגאולת הארץ".

בעמ' 45 בפנקס כתב בעברית "שמות האנשים המובאים פה" ומִסְפֵּר 38 שורות ריקות, עד סוף עמ' 46. החל בעמ' 48 הִקצה לכל חבר שני עמודים, ימני ושמאלי, ורשם בעברית את שמות החברים, שלושים ושניים במספר. להלן הרשימה במלואה, לפי המספוּר הלועזי שקבע לה ר' אליעזר ראב בצד שמאל למעלה של כל עמוד שמאלי:

בעמודים הריקים נמשך מספוּר החברים, אך ללא שמות, עד מס' 49 שבעמ' 133. בעמ' 134 נרשם בעט-ציפורן הטקסט הזה:

פאר גרוש

עוביין השונה של אותיות שלושת התאריכים שנרשמו בעמ' 134 מורה, כי הרישום הראשון אכן נעשה ביום ג', כ"א בסיון תרל"ו, הוא יום התכנס אסיפת החברים לשם קריאת תקנות החברה, ואילו שני הרישומים הנוספים, ג' בתמוז וי"ט בתמוז, נעשו שבועות אחדים לאחר-מכן.

ר' שלמה, החבר שמסר לר' דוד גוטמן שלושת אלפים ושלושים גרוש וחצי בכסף ובשטרות במעמד ההוא, היה, כפי הנראה, ר' שלמה ב"ר אברהם ייאלאווע, מס' 13 ברשימתו של ר' אליעזר ראב בפנקס זה והרביעי מחמשת החותמים על הקול-קורא מיום א' בניסן תרל"ו.

בשום מקום בפנקסו של ר' אליעזר ראב לא נזכר שמה של חברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ", וגם לא נאמר בו מאומה על י"ח תקנותיה, אשר לשמן נקראה האסיפה, או על מקום האסיפה, ירושלים. הדבר המאפשר את זיהויה הוא, כי ברשימה מופיעים שמותיהם של חמשת חותמי הקול-קורא מיום א' בניסן תרל"ו: מס' 1, דוד גוטמן; מס' 9, יוסף טריביש; מס' 13, שלמה ב"ר אברהם; מס' 14, אברהם הורוויץ; מס' 15, אליעזר ראב. כן מופיע בה שמו של אחד משלושת החותמים על תקנות החברה באסיפה: מס' 7, אביגדור מברדיצ'ב. מלבד זה נזכר התאריך של מסירת הסכום הראשון, שהוא התאריך המדויק של התכנסות האסיפה: יום ג', כ"א בסיון תרל"ו.

מן הכתמים של הטוּש החום בעמודים שממול לאותיות, בייחוד בתחילת הרשימה, עולה הרושם, כי ר' אליעזר ראב אכן רשם את שמות המשתתפים בפועל באסיפה, ולעתים לא היה סיפק בידו להספיג זוג-עמודים אחד בטרם יהפוך את הדף כדי לכתוב בזוג-העמודים שלאחריו. את הרושם הזה עוד מחזקת העובדה, ששניים מן החותמים על י"ח התקנות, נפתלי הירץ פיינבלאט ואלטר מורגנשטרן, אינם מופיעים כלל ברשימתו של ראב, ודומה, שלא השתתפו באסיפה. ייתכן, שחתימותיהם התנוססו על התקנות עוד לפני האסיפה, ואולי פנו אליהם לאחריה כדי לצרף את שמותיהם.

בסוף הרשימה חסרים פרטים על חלק מן הנרשמים, ומעובדה זו עולה, שאולי גם הם לא נכחו ממש, אף שייתכן, שאליעזר ראב לא הספיק לרשום את כולם במעמד ההוא והשלים את הרשימה מן הזכרון לאחר האסיפה.

ראוי לציין, כי ברשימה שנייה זו שבפנקסו של אליעזר ראב מופיע לראשונה, ובמקום הראשון – כראוי לחשיבותו – שמו של דוד מאיר גוטמן. הפנקס עדיין לא נחקר כולו, ואכן דומה, כי בספּרו את זכרונותיו לפני למעלה מיובל שנים סבר יהודה ראב, שכל השמות הרשומים ב"ספר החשבונות והזכרון" שייכים לתקופת פעילותו של אביו בשנת 1867 בהונגריה, ולפיכך כרכם יחדיו:

הלאה בספר נמצאות אדריסות שונות: מונטיפיורי בלונדון, דוד גוטמן בהונגריה, קרל נטר בפאריס וכתב גבאות מאת הרב צבי הירש קלישר.[15]

מן-הסתם הניח בטעות, שגם הזכרת שמו של דוד גוטמן שייכת לתקופה שלפני העלייה לארץ.

בירושלים נתהדקו מאוד הקשרים בין משפחת אליעזר ראב למשפחת דוד גוטמן, שהיה חשוך בנים. הדבר גם עולה מן העובדה, שגוטמן היה העד הראשון שחתם ביום י"ד בשבט תרל"ח על הכתובה שנתן יהודה ראב, שהיה אז כבן עשרים, לאשתו בת החמש-עשרה לאה, בת ר' מנחם-מאניש שיינברגר. זמן לא רב לאחר-מכן יצאה לאה עמו לפתח-תקוה, שנוסדה בשלהי השנה ההיא. הכתובה שמורה היום בארכיון משפחת ראב, לאחר שהיתה במשך שנים רבות בידי משפחת שיינברגר מבתי אונגארן בירושלים.

מס' 2 ברשימה, אברהם חיים ב"ר יחזקאל גרין, נולד בברודי שבמזרח גאליציה בשנת תק"ף / 1820 ועלה לארץ-ישראל בשנת תר"ח / 1848 מאודיסה, דרך איסטאמבול וביירות. גרין, שהיה סוחר בגדים, התיישב בירושלים ונפטר בשנת תרנ"ה / 1895. לבקשת יהושע שאמפפר הכין בנו, משה גרין, דירה לר' אליעזר ראב ולבני משפחתו בירושלים וקיבל את פניהם ביפו בהגיעם ארצה בשנת 1875.[16] אל משה נתלווה ביום ההוא גם אחיו יעקב, יליד 1851. במעמד ההוא הכיר יעקב את טובה, בת ר' אליעזר, וכעבור זמן לא רב נשא אותה לאישה. על נסיבות היכרותם, שלא היתה מקרית, מספרת נילי פרידלנדר בחוברת-זכרון למשפחת יעקב גרין:

זהו סיפור הנשמע כאגדה, אבל כך זה החל: יעקב גרין, אשר נולד לפני מאה ועשרים שנה ביפו הערבית, יוצא היה לעיתים בסירה אל הים, כדי לקבל פני עולים חדשים מן האוניות העוגנות שם. והנה יורד מן האניה אלעזר ראב עם בני משפחתו. לימים נודע שמו בישראל כאחד ממייסדי פתח-תקוה ואבי משפחות ראב בן-עזר. בדרך אל החוף נופלת המימה טויבה, בתו הצעירה של אלעזר ראב. יעקב גרין כג'נטלמן צעיר קופץ אחריה הימה, להצילה. כך פגש את אשתו-לעתיד ואם חמשת בניו.[17]

לימים קרא יעקב גרין לצעיר בניו על שם אביו: אברהם חיים. אברהם למד בביירות והיה לרופא. בנעוריה נקשרה אליו בעבותות-נפש בת-דודו, המשוררת-לעתיד אסתר ראב, בתו של ר' יהודה. ואולם, בשלהי מלחמת-העולם הראשונה מת אברהם בצפת בעודנו צעיר, ולימים נישאה אסתר לאחיו יצחק (איזאק) גרין.

*

פעילותו של ר' אליעזר ראב בחברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ" לא נשאה פירות, ועד מהרה נכונה לו תקופה של אכזבה ורפיון-מעש, בדומה לפרק-הזמן שלאחר ימי פעילותו ב"חברת ישוב ארץ ישראל" בהונגריה, תשע שנים קודם-לכן. דומה, כי האכזבה עתה נבעה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היתה התפרקות החברה שבראשותו של גוטמן עקב חתירותיהם של קנאי ירושלים, אף-על-פי שמייסדיה השתדלו להדגיש את אופייה הדתי של החברה:

שמנו פנינו לקנות בעזר ה' איזה חלקה ונחלה, לעבדה ולשמור תרומת[!] ומעשרות כתורה ועל ידי זה נייחל להחיות בני ביתנו בקודש.[18]

כן השתדלו לשכנע את החוששים, שאין מייסדי החברה מתכוונים לפגוע במוסד ה"חלוקה", אך למרות זאת עוררה פעולתם את התנגדותם של קנאי העיר. דוד גוטמן נקרא לאחד מחשובי הרבנים הירושלמים, שאמר לו להסתלק מן העניין. כן הופעלו עליו איומים, כפי שמספר ישראל דב פרומקין, שיהודה ראב הצעיר נמנה עם בני-חוגו ה"משכילים" בעתונו חבצלת:

ראש חברת עבודה האדמה [דוד גוטמן] הנוסדה פה נבהל ממשמע אזניו – אולי גם ממראה עיניו – ויסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה עוד רוח בהם, אחרי ראותם, כי לוקח בחזקת יד מנהלם ---[19]

הסיבה השנייה היתה כלכלית גם הפעם. בהונגריה היתה זו מגיפה בעדר וחכירה שנשמטה, ובירושלים – איבוד הרכוש המועט שהביא ר' אליעזר והשקיעו בתעשייה של גבינה אירופית,[20] עד שנאלץ לפנות, בניגוד להשקפת עולמו, לקבלת קצבת ה"חלוקה" מתקיפי כולל אונגארן. תקיפים אלה רדפו את המשפחות ההונגריות שנטו לרעיון יישוב הארץ, כמו, למשל, את משפחות יהושע שטמפפר, מנחם-מאניש שיינברגר ואליעזר ראב.

בשנת תרל"ג / 1873 השפיע יהושע שטמפפר על אביו הדיין, ר' בנימין שטמפפר, והעלה אותו ארצה אחריו, יחד עם אמו יטול, אחותו של ר' אליעזר ראב. גם שניים אלה קבורים ליד קברו של ר' אליעזר בהר-הזיתים. ר' בנימין שטמפפר נפטר בשלהי 1899 / חשוון תר"ס, ואשתו מתה בשנת תרס"ב / 1902. בעלותו ארצה בשנת 1875 פגש ר' אליעזר ראב לא רק באחיינו יהושע, אלא גם באחותו ובגיסו, יטול ובנימין. יהושע, בעלותו בשנת 1869, פגש בסבו ובסבתו, שלמה ואסתר ראב.

במיוחד קשתה רדיפתו של העי"ש, הלוא הוא ר' עקיבא יוסף שלזיגר, שקנאי ירושלים הטילו עליו "חרם".[21] לפי סיפורו של יהודה ראב אף התעורר הצורך להתגונן מפני הקנאים הירושלמים באקדח, וברור למדי מי היה זה שאיים על שליחיהם של קנאי ירושלים, מנהיגי ה"חלוקה", לבל יפריעו באלימותם לרכישת אדמות חקלאיות,[22] פעילות שבסופו של דבר הביאה לקניית אדמת פתח-תקוה.

*

מכל האנשים הרשומים ב"ספר החשבונות והזכרון" מתקופת 1867–1868 בהונגריה, תקופת "חברת ישוב ארץ ישראל", נמנה רק ר' אליעזר ראב עם מייסדי פתח-תקוה בשנת 1878, ואולי אף היה יחיד שעלה ארצה עם בני ביתו; מכל האנשים שרשם בפנקס בשנת 1876, תקופת חברת "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, נמנו לימים רק שלושה עם מייסדי פתח-תקוה: מייסד החברה ר' דוד גוטמן, אליעזר ראב ובנו יהודה. אם נוסיף לכך את עלייתו של יהושע שטמפפר, ללא ספק בהשפעת פעילותו של דודו אליעזר ראב בשנים 1867–1868, כאשר התגורר זמן-מה בביתו, וכן את העובדה שפרט ליואל משה סלומון, דור שלישי בארץ, היו שאר מייסדי פתח-תקוה "עולים חדשים", רובם יוצאי הונגריה – אפשר להיווכח, שפעילות נמשכת זו, שראשיתה בסוף שנות השישים בהונגריה וגולת-הכותרת שלה ייסוד פתח-תקוה בשנת 1878, היא-היא ראשיתה של העלייה הראשונה, עלייה שמקורה בהתפעמות דתית ולאומית ומטרתה הברורה ייסוד מושבות חקלאיות בארץ-ישראל. אכן, אין סילוף מוזר יותר מזה הרואה במייסדי פתח-תקוה "פורצי החומות" מקרב בני היישוב הישן. הלוא ההיפך הוא הנכון: חומות אלו, ששימשו בדלית ברירה תחנת-מעבר להתארגנות בין עלייתם ארצה לבין רכישת אדמת המושבה הראשונה, כמעט חנקו את יוזמתם, בלי לברור באמצעים – באלימות, ברדיפה כלכלית עד פת לחם וב"חרם".

*

סיפור אחר הוא, שאחדים מבני המשפחות המורדות הללו – כגון צאצאי חותנו של יהודה ראב, מנחם-מאניש שיינברגר, שנשארו בירושלים – לימים התרחקו לחלוטין מרעיון יישוב הארץ. עובדה היא, שר' ישעיה שיינברגר, "שר-החוץ" של נטורי קרתא בשעתו ומחותנו של ר' עמרם בלוי, היה אחיינו של יהודה ראב. מצד משפחת יהודה ראב בפתח-תקוה היה תמיד יחס שלילי ל"שחורים" אלה בירושלים, ובדור השני לא קיימה המשפחה שום קשרים חברתיים עמם. ואשר ליחס מצדם, סיפר לי פעם ר' ישעיה שיינברגר, כי כאשר השיאו את לאה ליהודה – היה מחסור בגברים בירושלים! – לא היה מבחינתם שום "ייחוס", בהיות דודתם איכרה, שקשרה את גורלה במושבה העברית הראשונה בארץ מיום היווסדה.

זאת ועוד – כפי שמעיר, בצדק, ג' קרסל בדברי-המבוא לספר זה ובמחקריו האחרים – גם היישוב הישן לא היה מעור אחד, ותוכיח ההתנודדות של חוג רחב למדי של יהודים ירושלמים בעד ונגד רעיון יישוב ארץ-ישראל והקמת פתח-תקוה.

ואולם, "הגרעין הקשה" של המייסדים ברובו המכריע לא היה מורכב מאנשי היישוב הישן, אלא רק חנה בקרבם במשך שנים אחדות, בין עלייה להתיישבות.

המשך יבוא

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

"כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל" ששלח הרב צבי הירש קאלישר בשנת תרכ"ז / 1867 לאלעזר [אליעזר] ראב בהונגריה

דף מתוך "ספר החשבונות והזכרון" של אליעזר ראב משנת 1876, ירושלים. קניית אדמת פתח-תקווה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציטוט: העיתון החשוב והרציני ביותר בגרמניה, "די וולט", טוען: החומר שהתפוצץ בנמל ביירות, שייך לחיזבאללה. מדובר במאות טונות של אמוניום חנקתי, שהגיעו, לדבריו, במשלוחים, שנעשו עם שמות בדויים. מי שפקח על ההעברה היה המחבל קאסם סולימאני, שארה"ב חיסלה בראשית השנה.

העיתון מייחס את המידע למקורות ביון מערביים, והוא אינו יודע למה יועד החומר: לשימוש ב"סוריה", או לפגוע בישראל.

כזכור, חסן נסראללה הכחיש כל קשר לחומר שהתפוצץ. הֶיוּ בטוחים שברגעים אלה באיראן ובחיזבאללה "מנקים" את השטח מכל ראיות. בדיוק כפי שעשו לאחר שחיסלו את ראש הממשלה רפיק אלחרירי. ולחשוב שהצורר (מו)ברק חוסיין כרת איתם ברית. מצמרר.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 20.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: לא רק שנמצא פתרון לבעיית הבלונים, אלא שישראל נכנסת בזה לעידן ייצור הלייזר, ועוד תעשה מזה הרבה כסף.

מערכת "להב אור", המצאה ישראלית מקורית להשמדה באוויר באמצעות קרן לייזר, נכנסת בימים אלה לשימוש סדיר, והיא כבר זוללת עשרות שיגורי בלונים, כולל פיצוץ המטען. הצלחתה מוערכת בכ-90%. רצוי לחסל את הבלונים והמטען מעל לשטח הערבי, כדי שהם ישרפו שם את השטחים של עצמם.

המערכת גם מחסלת עם קרן הלייזר כלי טיס זעירים, והכול בעלויות נמוכות. החשיבות: ישראל הופכת ליצרנית מתקדמת של טכנולוגיות לייזר, ואיחוד האמירויות, בעלת בריתנו המזרח-תיכונית, כבר מעוניינת לקנות את המערכת. עוד מדינות יגלו בזה עניין רב מאוד, בשל היכולת לחסל כטב"מים באוויר. אב הטיפוס הזה יכול לגדול לטכנולוגיות לייזר ישראליות נוספות.

משמח שהערבים מתנדבים ללא עלות לאתגר בקביעות את המוח היהודי. מה שמביא המצאות כמו "כיפת ברזל", "מעיל רוח", איתור המנהרות, ועכשיו "להב אור". זה מכניס למדינתנו אחר כך מיליארדי דולרים, מעשיר אותנו ויוצר לנו דיפלומטיה צבאית מרשימה. והערבים אפילו לא דורשים אחוזים! צדיקים.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 23.8.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* לעורך אב"ע שלום. תמיד תודות על העיתון המעניין. נמלאתי סיפוק  כשקראתי הערתך הקולעת על  הכותרת "מנאייכ" שיוצרי הסדרה המפומפמת לדעת,  בחרו לעטר בה את יצירתם. מסכימה איתך לחלוטין. גם אני חשה צרימה – תהייה – זילות – אלרגיה וסלידה – מהמגושמות והגסות מעצם השימוש במילה/קללה הלא תקנית "מנאייכ" להוביל סדרת טלוויזיה ועוד על משטרה. ואסביר: קודם כל השימוש בכינוי "מנאייכ" לסדרת טלוויזיה המתיימרת להיחשב איכותית, מחשידה מיידית בפופוליזם ובחנופה ממניעים שיווקיים ורייטינג.

יש משהו מרתיע בהפקעת מילה מכוחה וממשמעותה. בהפקעתה מהספירה הטבעית שלה – הרחוב והסביבה העבריינית, והכנסתה לסלון הבית.  וכשמדובר בקללה "מזדיין" ובהפיכתה לחיית מחמד. משהו שמזכיר אקט של סירוס או ביות  והתיידדות איתה שלא לצורך. אני רואה בזה אקט אלים ממש. ונפלא ממני שיוצרי הסדרה היומרנית לא חשו בדיסוננס הדוחה והמגוחך הזה בעת שהחליטו לכנות את סדרת הטלוויזיה המשטרתית שיצרו בשם "מנייאכ" [והגדילו לעשות וכתבו ב-כ' ולא ב-ק', כאילו הם מתרברבים: ראו כמה מקוריים אנחנו].

ליטול ממילה לא תקנית  את העוקץ החתרני שלה, את קסמה האפל, להתיידד איתה, להפוך אותה לבורגנית ועלק נחמדה – זה דבר שהדעת לא סובלת, והטעם הטוב מזדעק. זה משהו שכל אוהב ספרות שנהנה ממילים חתרניות  כאשר הן מופיעות  לפתע  במקום  בלתי צפויי  [כפי שנוהג לעשות הסופר המבורך אב"ע  בספריו] ובכך שומרות על רעננותן הלשונית – ליבו נחמץ מהריקון שנעשה למילה הזולה אך האפקטיבית "מנאייכ".

קיצצו למילה הזאת את הכנפיים.  הקללה הזאת עברה גיור מטעם התאגיד ונהפכה לקללה בורגנית  לא מזיקה. עליי לציין, אם כבר התחלתי בביקורת, שהטעם הרע שבבחירת הכינוי "מנאייכ" לסדרת הטלוויזיה היוקרתית לכאורה, עובר כחוט על פני הסדרה  כולה. הסדרה עשוייה בטעם רע. אבל זה כבר שווה דיון בנפרד.

חוה ליבוביץ

רמת גן 

* אהוד היקר, אהבתי את הרשימה של תקוה וינשטוק על קוץ הקנרס, הבן-דוד של הארטישוק. בכמה תחומים תקוה בקיאה? [אהוד: ברשימה תקוה מביאה מדברי התמחותם של אחרים!]

שרה אהרוני מפנה את תשומת הלב לשיריה של צילה זן בר. על פי הציטוטים וחוות הדעת – מדובר ביצירה ראויה.

יונתן גורל מתלונן על כך שעליית אבותיו מיוון ומיוגוסלביה בשנות השישים של המאה הקודמת לא זכו לתשומת לב ההיסטוריה כמו עלייה ראשונה והשנייה. העלייה על הקרקע של עולי הונגריה בפתח תקווה, ואחר כך ההתיישבות החקלאית של עולי העלייה הראשונה והשנייה – הם אלה שעשו את ההבדל. לא די לרכוש נכסים בארץ ישראל כדי להיחשב פורץ דרך.

אני מצטרף בלב שלם לבוז שבז גיא בכור לישראלים היורדים לגרמניה, וחווים אנטישמיות אלימה. שורפים ליורד הישראלי את הבר, והוא לא לומד לקח, מבקש לבנות את הבר מחדש. בושה!

משה גרנות

* רות גביזון היתה מתרגלת "יסודות המשפט" בפקולטה בה למדתי. ראש החוג היה פרופ' גד טדסקי ז"ל.

אני מסכים עם כל אשר כתב על אודותיה עו"ד משיח. לא תמיד הסכמתי עם דעותיה העצמאיות ולעיתים אף נוקבות, אך ללא ספק ראויה היתה כמעט תמיד להערכה רבה על כושר הניתוח התיאורטי שלה, בהתעלמה מהאפקט של עמדותיה על צד פוליטי זה או אחר.

אכן, לא הכול שפיט, גם אם פעמים לא מעט, דווקא אימצתי גישתו האקטיביסטית של ברק, אשר היה מחביבי מוריי שם [דיני חברות].

יהא זיכרה ברוך, ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

בן בן-ארי

ניו יורק

* מוזר, אני נמצא כבר שנים רבות בספרות העברית ומעולם לא פגשתי בשמה של יעל רנן המתרגמת והמבקרת הספרותית, שהלכה לפני שבוע לעולמה.

* קראנו כי באיחוד האמירויות – רק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון מתושביהן – הם אזרחי המדינה, כל השאר הם בעיקר עובדים זרים נטולי אזרחות וחסרי זכויות – וחשבנו כמה נחמד שהם כמעט כמונו, שאצלנו, למרות האבטלה הגבוהה, עלינו להביא עובדים זרים למקצועות שישראלים, אפילו מובטלים – לא יהיו מוכנים להתלכלך בהם.

 ואפשר גם ללמוד מהאמירויות שמסבסדות דרך קבע את 1.4 מיליון אזרחיהן – כדי שלא יצטרכו לעבוד קשה מדי. אולי זה פיתרון גם לחלק ממובטלי החל"ת שלנו?

ומעניין – מי יהיו הטייסים שיפעילו את המטוסים המתקדמים בעולם, אם אלה אכן יימכרו לאיחוד האמירויות? האם גם הם יהיו עובדים מהמזרח הרחוק, בלי גלביות ועבאיות? או טייסים ממדינות באירופה? ואולי לאחר השלום יקלטו שם גם טייסים מיוצאי חיל האוויר שלנו?

* אנחנו מעריכים שבבחירות הרביעיות, אם אכן תתקיימנה, נתניהו יתקשה להקים גוש בעל רוב בכנסת – כי חרף הצלחותיו הגדולות כראש ממשלה, הציבור כבר עייף ממנו ובעיקר מבני-משפחתו, וזאת בעיקר כי האספסוף הנאור, מפר החוק בעידוד התקשורת, אספסוף שנעשה ממש פסיכי, אולי בגלל אופי חיי הבטלה ודמי האבטלה שלו בתקופת הקורונה – מצליח בהפגנותיו להגביר את המיאוס והשינאה כלפי נתניהו ומשפחתו, ולהציג בהיגיון של משוגעים שמטפסים על הקירות את הקורונה ונתניהו כמקשה אחת – שאם רק ניפטר ממנו ניפטר גם מהקורונה ומתוצאותיה – ולכן גם בגלל האספסוף הנאור מפר החוק – יש חשש שהקשיים שהתגלו במערכת הדמוקרטית הישראלית ימשיכו להתקיים לא רק לפני הבחירות הרביעיות אלא גם אחריהן!

* [קוראת נאמנה]: ...ואשר לעניין הפוליטי. בשום אופן אני לא יכולה להבין את המפגינים ואת השינאה הגדולה. זה ממש משהו היסטרי ואולי רק אבחנות פסיכיאטריות הולמות את העניין. נתניהו הביא שלום עם ארץ ערבית. מי היה מאמין! והם – כלום! אילו זה היה רבין, איזו שמחה ומחיאות כפיים ושיגעון... והם מתעסקים "בשחיתות" כתירוץ... אני כמובן איתך בכל הערותיך ובעמדותיך.

* הצעה למפגינים בבלפור – מדוע לא להאשים את שלטונו של המושחת נתניהו גם באונס הנערה בת ה-16 באילת? הלא זה מתאים בדיוק להיגיון שלכם וגם תוכלו לאייר זאת בכרזותיכם עשירות הדימיון ובבלוני השמוקים!

* האזנו אמש לתגובות ראשי האופוזיציה על נאומו של ראש הממשלה, ותגובות האופוזיציה של כחול לבן בתוך הממשלה, ונדמה לנו שאילו היו הולכים בזמן הקרוב לבחירות היו התגובות הללו, בייחוד זו של ניצן הורביץ, ראש מר"צ ("כל דברי נתניהו שקרים!") – מוסיפות לנתניהו לפחות עוד שניים-שלושה מנדטים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל