חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באלול תש"ף, 27.8.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הָעוֹר הַמִּסְכֵּן. שִׁיר קַיִץ יָשָׁן. // עמוס גלבוע: מדיניות החמאס ודילמות ישראליות. // יעקב חסדאי: איפה החוכמה? // איליה בר-זאב: עִוָּרוֹן. דּוּ-שִׂיחַ "אני-ואתה" – (בימי קורונה). // עו"ד גיא משיח: חייבים תקציב. // ארנה גולן: עם הופעת ספרה החדש של יערה בן-דוד "לובשת בגד הפוך" – מבחר וחדשים. // יערה בן-דוד: שירים מתוך הספר "לובשת בגד הפוך". // אורי הייטנר: 1. המגדל הראשון. 2. צרור הערות 26.8.20. // יונתן גורל: דלת תיפתח ותאיר. // אהוד בן עזר: בערוגת הגזר. // תקוה וינשטוק: המורה שהתנדבה לאילת – 8.8.1955. // חנה סמוכה מושיוב: סערה. // נעמן כהן: זחאלקה נגד השלום. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק עשירי: פגישה בערב, על קצה האנטנה של הרדאר במרומי מגדל שלום, עם המתכ"ש. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". [אהוד בן עזר: פרק שלישי. ראשיתה של פתח-תקוה. א. בין מציאות לדמיון]. // ממקורות הש"י.

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

החמאס מבין היטב את המגבלות הישראליות. הוא משוכנע שישראל אינה רוצה בהסלמה, כפי שהוא לא רוצה. הוא מפעיל על כן אלימות מבוקרת מול ישראל, שלדעתו לא תוביל להסלמה, על מנת לסחוט מישראל ויתורים הומניטאריים-כלכליים.

מתחילת חודש אוגוסט פתח החמאס באלימות מבוקרת כלפי מדינת ישראל. זה היה לאחר כחצי שנה של שקט יחסי, שבמהלכה בלם החמאס את מגפת הקורונה ברצועה. האלימות המבוקרת התבטאה בעיקר בשיגור בלוני תבערה ונפץ באורח יום יומי, שיגור רקטות מדי פעם בפעם, והפרות סדר בודדות ליד הגדר.

ישראל מצידה לא הגיבה כלל בימים הראשונים לשיגור הבלונים ונתנה לשריפות להשתולל ולתושבי העוטף להיחנק מהעשן. רק בהדרגה החלה להגיב בצורה מאוד מבוקרת, בלי לגרום לאבדות בנפש לחמאס. זאת, להבדיל מהצהרות תקיפות ובומבסטיות על מכות מכאיבות ישראליות אם החמאס לא יחדל משיגור הבלונים. הוא לא חדל! זוכרים איך לפני הבחירות האשימה "כחול לבן" את ממשלת נתניהו, ובזה לה, שהיא נותנת דמי חסות (פרוטקשן) לחמאס על מנת שיתנהג יפה? נו, עכשיו גנץ מחכה בכיליון עיניים עם כל הממשלה שקטר תביא סוף סוף את "דמי החסות" הללו לרצועה. ללמדנו שהבעייה העומדת בפני ישראל בבואה להתמודד עם אלימות החמאס אינה קשורה למפלגה זאת או אחרת, אלא היא קבועה, ומעמידה דילמות קשות בפני מקבלי ההחלטות במדינה.

מה רוצה עכשיו החמאס? הוא רוצה לסחוט מישראל ויתורים, לא גדולים, בתחומים הומניטאריים וכלכליים, ובכלל זה הגדלת הסיוע הכספי מקטר והבטחתו למשך זמן ממושך. לצורך כך הוא נוקט, קודם כל, במה שהוא קורא "התנגדות עממית בדרכי שלום" – שיגור הבלונים. (זה דומה ל"התנגדות העממית" ביהודה ושומרון של זריקות אבנים, דריסות ודקירות סכינים). הוא מוכן לעלות מדרגה מול תקיפות ישראליות "נסבלות", ולטפטף ירי של רקטות בלי לקחת אחריות, מתוך הנחה שבשל כך ישראל לא תלך להסלמה, שגם הוא לא מעוניין בה. ואם בכל זאת ישראל תלך, אזיי החמאס מוכן לספוג את הנזק.

פרסום של "מרכז המידע למודיעין וטרור" מהשבוע שעבר מביא מאמר פרשנות שפורסם באתר החדשות של החמאס. זהו מאמר מאיר עיניים להבנת מדיניות החמאס והדילמות הקבועות שהוא מציב בפני ישראל. להמחשה שני קטעים:

"למרות האיומים הללו (של ישראל ) ברור כי אין לישראל אינטרס בסבב הסלמה כולל, משום שמקבלי ההחלטות בישראל מבינים שבסופו של הסבב הם יחזרו לאותה נקודה. זאת בהתחשב בעובדה שלרצועת עזה אין מה להפסיד בשל המצב ההומניטארי והכלכלי שלה, ועל כן ישראל תצטרך לשוב להבנות הרגיעה.

"קיימות סיבות נוספות לכך שישראל אינה ששה למלחמה: חוסר הוודאות בגזרה הצפונית; התקרבות שנת הלימודים; חוסר המוכנות של העורף הישראלי; הידרדרות המצב הכלכלי והחברתי בעקבות התפשטות הקורונה..."

ומול אלימות חמאס ותגובות נגד-ישראליות, ישנה בקירבנו גישה האומרת כך: צריך לדבר עם החמאס, צריך "להסיר את המצור," לשקם את הרצועה תמורת פירוזה, לבנות נמל ושדה תעופה.

אכן, יופי של גישה, רק שאינה מעשית, ושהחמאס חוזר ודוחה אותה בבוז. בשורה של ראיונות וקמפיין תקשורתי, בעקבות תוכנית המאה של טראמפ, הסביר החמאס לכל מי שרוצה לשמוע ולקרוא: הציעו לנו 15 מיליארד דולר תמורת פירוז. לא יהיה ולא יקום כי העדיפות העליונה שלנו היא מתן עדיפות להתעצמות צבאית ומאבק בישראל על חשבון המשאבים לצרכי האוכלוסייה שלנו.

זאת עמדת יסוד של החמאס. ליבת האידיאולוגיה שלו, היא גוזרת סבל ועוני על אוכלוסיית הרצועה, ובו בזמן חיים קשים לאוכלוסייה שלנו בעוטף. היא מחייבת את ישראל למנוע הגעת נשק, בעיקר דרך הים וגם דרך היבשה, ואז החמאס וכל "ארגוני הזכויות" זועקים: הסירו את המצור! מעגל קסמים שטני.

מדינת ישראל מקבלת בימים אלו שיעור מהם מגבלות הכוח, כלומר גם אם אתה החזק אינך יכול להשתמש תמיד בכוח שלך. מי מלמד אותנו את השיעור הזה? החמאס.

לאחר הפסקה של מיספר חודשים חזר שוב טרור הבלונים מרצועת עזה. בלוני תבערה ובלונים נושאי חומר נפץ משוגרים מדי יום לדרום המדינה. בתגובה חזרו ההפצצות מן האוויר על הרצועה, ירי טנקים לעבר עמדות חמאס ובעיקר הצהרות ואיומים על כך שנפעיל כוח רב יותר ואולי גם נחזור למדיניות של סיכולים ממוקדים. והחמאס שומע כל זאת, רואה את הנזקים שנגרמים לו – בדרך כלל ללא נפגעים ברצועה – וממשיך בשלו.

החמאס הבין את שאנחנו עוד לא הפנמנו – מגבלות הכוח.

אין שום ספק כי צה"ל חזק יותר מן החמאס. אין שום ספק שאנו יכולים לכבוש את רצועת עזה. בכל זאת איננו משתמשים בכוח שלנו. עד כדי כך שאפילו אם אנחנו מפציצים ברצועת עזה כתגובה לבלוני תבערה, אנחנו משתדלים שההפצצות לא יהרגו מחבלים. ואכן, בדיווחים על ההפצצות שלנו אין דיווחים על נפגעים של החמאס.

אנו לא יכולים להשתמש בכוח שלנו בגלל שלוש סיבות:

הסיבה האחת, אנחנו לא רוצים לשלוט ברצועה. זהו מצב שכל המדינה, על כל מפלגותיה, מבינים כי לא טוב למדינת ישראל לשלוט ברצועת עזה.

הסיבה השנייה, אנחנו קצת, ואולי לא רק קצת, חוששים מדו"ח גולדסטון, אותו דו"ח שקבע כי עשינו פשעי מלחמה. (דו"ח ועדת בדיקה של האו"ם בשנת 2009, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", אשר האשים גם את ישראל בהפרת דיני המלחמה ובפשעים נגד האנושות). ישראל אינה רוצה עוד דו"ח כזה.

הסיבה השלישית, וצריך להודות בכך, ישראל לא רוצה לקבל מטח של מאות טילים על מרכזי האוכלוסייה. והחמאס יכול לירות מאות טילים למרות מערכת "כיפת ברזל". חלק מהטילים בוודאי ייורט אבל חלקם יגיעו.

מכל הסיבות האלו מדינת ישראל לא יכולה להשתמש בכוח שלה ובמקום זאת אנו משתמשים בשיטת ה"פרוטקשן". ב"פרוטקשן" משלמים, ובמקרה זה זוהי מדינת קטאר אשר משלמת כדי שלא יירו עלינו טילים. אין צורך להגיד כי שיטת "פרוטקשן" היא שיטה לא מכובדת, לא רצינית וגם מסוכנת. אנחנו מפקידים את הביטחון שלנו בידי ממשלת קטאר.

מה היתה צריכה להיות הדרך? במקום שאין אפשרות להשתמש בכוח חוזרת לגדולתה החוכמה. בעבר, כאשר לא היה לנו כוח רב – היתה לנו חוכמה. ידענו לתת פתרונות אשר לא מבוססים על כוח אלא על תחכום ורעיונות מקוריים. למרבה הצער מסתבר, כי ככל שקנינו כלים משוכללים יותר ובנינו אוגדות משוריינות יותר, גילינו פחות ופחות יכולת להשתמש בחוכמה.
הדבר מצער אף יותר כי דווקא החמאס הוא שמשתמש בחוכמה. את רעיון בלוני התבערה הם למדו מהתנ"כ, מסיפור שמשון הגיבור (שופטים, ט"ו, א'-ח'). למה אנחנו לא יכולים גם כן ללמוד משהו מן התנ"כ ? אולי גם השדות של עזה יכולים לבעור אם השדות שלנו בוערים?

אני בטוח שאם יהיו בפיקוד הצבא מספיק אנשים חכמים ונבונים אפשר יהיה למצוא רעיונות טובים להתגבר על הבעייה ששמה חמאס. לא נוכל לחיות עם בעייה זו לאורך ימים ולא נוכל להתמודד איתה רק בעזרת כוח. אנחנו חייבים להפגין חוכמה הרבה יותר ממה שהפגנו עד היום.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור", והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

אהוד: כבר לפני כשבועיים כתב ד"ר גיא בכור באתר שלו כי בידי צה"ל מצוייה מערכת לייזר חכמה ומשוכללת להפלת בלונים ורחפנים. משום מה לא ראינו ולא קראנו בשום מקום שהמערכת הזו אכן נכנסה לפעולה.

פְּתִיל תְּשׁוּקָה מְעַצֵב אֶת עֵירֹם צַוָּארֵךְ, שָׁזוּר

בְּבָתֵּי שִׁיר. בַּהֵיכָל הַפְּרָטִי שֶּׁלָךְ אֲנִי

"זָוִיּוֹת מְבוֹדְדוֹת, נִפְִּגָשׁוֹת בְּטֶרֶם נַבְחִין

בֵּין אָהוּב לְנָבָל, בְּנֵי בְּלִי פַּרְצוּף, בְּלִי עַיִן –

בְּעַד הַחַלוֹן אַתְּ רוֹאָה אֶת הָהוֹלְכִים

וּבָאִים. מִזֶּה וּמִזֶּה נִדְבָּקִים בַּחשֶׁךְ הַלָּבָן –

"מִי יֵדַע אִם יִרְאוּ אִישׁ בְּמַעֲלוֹת הַשַּׁחַר

אֵיזֶה עוֹלָם... רַכָּבוֹת קוֹרוֹנָה מוֹלִיכוֹת

אַלְפֵי גְּוִיּוֹת אֶל פִּנּוֹת נְטוּשׁוֹת,

הַאִם עָלֵינוּ לִבְנוֹת דַּרְכֵי חַיִּים חֲדָשׁוֹת?

"נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִרְאֵית דֶּרֶך עֵינָיו –

* בהוקרה לז'וּזֶה סאראמאגוּ – לספרו "על העיוורון" (פרס נובל), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.

** "אני-ואתה" – ע"פ החיבור הפילוסופי של מרטין בובר.

דחיית אישור התקציב לדצמבר יוצרת מצב חסר תקדים של מדינה ללא תקציב וללא סדרי עדיפויות. בוויתור על התקציב הממשלה מוותרת מראש על ניסיון להתמודד עם האסון הכלכלי והתעסקותי שישראל דוהרת לכיוונו. מדובר ב"פשרה" הרסנית למשק ולאזרחים. עדיף היה כבר ללכת לבחירות.

ההחלטה לוותר על תקציב ובמקומו להוסיף לתקציב הקיים – עוד "קופה קטנה" של 11 מיליארד שקלים, שמיועדת למימון אינטרסים פוליטיים, בשיאו של מיתון כלכלי, משבר תעסוקתי ובריאותי – היא הרת אסון. אין כיום פריביליגיה לפזר כספים מטעמים פוליטיים וסקטוריאליים (בליכוד כבר ביקשו תוספת של 400 מיליון שקלים לטובת מימון ישיבות), רק בניסיון לשרוד בטווח הקצר בלבד.

מחיר הוויתור על התקציב בטווח הארוך עלול להיות יקר מדי. התקציב הוא הכלי החשוב ביותר בגיבוש המדיניות הכלכלית. ללא תקציב, מצב המשק משול להארכה מלאכותית של חייו של חולה סופני, בשל חוסר היכולת להשקיע בתשתיות תחבורה, ברפואה, חינוך, אינטרנט ועוד שהם המפתח להמשך צמיחת המשק. בלי תקציב, חברות דרוג האשראי – עלולות להוריד את דירוג האשראי של ישראל, דבר שיגרום לזינוק בריבית שבה תוכל המדינה לגייס כספים בחו"ל. שזה בכלל יהיה אסון.

ב-30 השנה האחרונות: ההשקעה בדירות היתה רווחית יותר מההשקעה במניות – כך עולה מבדיקה של ד"ר עידו קליר, מהקרייה האקדמאית אונו (שפורסמה השבוע בדה-מרקר). מסתבר שמי שהשקיע בינואר 1990 סכום של 400 אלף שקלים בדירה, צבר את כל שכר הדירה שקיבל במשך השנים, ומכר את הדירה בחודשים האחרונים, הרוויח סך של 4 מיליון שקלים. זאת לעומת מי שהשקיע את אותם 400 אלף שקלים בבורסה בתל אביב, באמצעות תעודת סל על מדד ת"א 25 (כיום מדד ת"א 35) וצבר עד היום קצת פחות מ-3.5 מיליון שקלים.

אלא שמשבר הקורונה גרם לכ-900 אלף ישראלים לאבד את מקום עבודתם, כשהמשק זינק לשיעור אבטלה מפחיד של 21%. וכשאין לאנשים עבודה, הם גם מתקשים לעמוד בתשלומי המשכנתא. השבוע דווח שכשליש מנוטלי המשכנתאות (סכום שיא של כ-37 מיליארד שקלים) ביקשו דחייה בתשלומים. דבר זה עשוי להביא לבלימה ואף ירידה במחירי הדירות.

בטווח הקצר הקורונה עלולה להביא למיתון בשוק הדירות. הוכחה שהממשלה חוששת ממיתון שכזה, הוא ההפחתה החודש של מס הרכישה על משקיעים (מ-8% ל-5%), במטרה להחזיר את המשקיעים לשוק הדירות. אבל בטווח הארוך: בישראל אף פעם לא בונים מספיק דירות, הילודה גבוהה והביקוש תמיד גדול מההיצע – כך שמחירי הדירות כנראה ימשיכו לעלות.

הקורונה הפכה את ההשקעה במשרדים לבלתי משתלמת. הקורונה גם שינתה לחלוטין את דפוסי העבודה בעולם ובישראל והאיצה את התהליך שכנראה היה ממילא קורה – של עבודה מהבית. התוצאה: שוק המשרדים הישראלי, שנחשב בשנים האחרונות להשקעה בטוחה, שהניבה כ-8% בשנה – התרסק מאז הקורונה; והיום הוא קפוא לגמרי. עשרות אלפי עצמאים ובעלי מקצועות חופשיים (כמו רואי חשבון ועורכי דין) – החלו לעבוד מהבית, ומאות אלפי מ"ר משרדים – נותרו ריקים משוכרים. דבר שחייב את בעלי המשרדים להוריד את דמי השכירות בעשרות אחוזים.

חברות הטכנולוגיה – הזהב החדש: משבר הקורונה הזניק את שווין של חמש ענקיות הטכנולוגיה הגדולות: אמזון, גוגל, אפל, מיקרוסופט ופייסבוק גבוה לשמיים, לשווי מטורף של 7.2 טריליון דולר. 20% מכלל שווי שוק המניות האמריקאי.

הקורונה טובה לחברות הטכנולוגיה: אנשים עובדים מהבית, קונים דרך האינטרנט, וגולשים בטלפונים הניידים ולכן, אין פלא – שכל אחת מהחברות הנ"ל, המהווה מונופול כוחני בתחומה: אמזון – בתחום המסחר הקמעונאי ומיחשוב הענן; גוגל – מנוע החיפוש המוביל בעולם; מיקרוסופט – ענקית המיחשוב הביתי. פייסבוק – הרשת החברתית הגדולה בעולם; ואפל – המוכרת טלפונים ניידים (סמאטרפונים) שהפכו לאביזר החשוב והנחשק בחיינו – רק עולות ועולות.

* האמור לעיל משקף את דעתו האישית של הכותב, שבנוסף להיותו עורך דין הוא גם בעל תעודה של יועץ השקעות מהרשות לניירות ערך – ואולם אין לראות בכתבה הזו משום ייעוץ להשקעות.

ספר שיריה החדש של יערה בן-דוד, הנושא את השם המסקרן "לובשת בגד הפוך", כולל מבחר מכל ספרי שיריה, שהראשון בהם "חיוג לילי" הופיע ב-1982. בחלקו האחרון של הספר מכונסים שירים חדשים שנכתבו בשלוש השנים האחרונות, והם מחזיקים כשליש או יותר מהיקף הספר.

מבנה הספר מאפשר, אם כן, מבט מקיף ורטרוספקטיבי על התפתחות שירתה של יערה בן-דוד ובכלל זה גם על תמורות פואטיות מעניינות ותהליכים שהיא עברה במבעי לשונה הפיגורטיבית. בתהליכים אלה נחשפים לעינינו המשתאות יסודות מהותיים וקבועים מזה, ושינויים מרתקים ומשמעותיים מזה. ההתפתחות הזאת מגלה בבירור ובוודאות שירה עשירה וייחודית, הבולטת ברמתה ובפואטיקה שלה. מסתבר שהקו המנחה והמהותי בשיריה של יערה בן-דוד הוא החתירה המתמדת לחשיפת המימד המטאפיסי הטמון בתופעות הקונקרטיות. אדגים זאת בהמשך במיוחד בשירים החדשים על רקע קודמיהם.

דומה ששלושה מפתחות ניתנו לקורא לשירה רבת מימדים זו: שניים סמליים ואחד מפורש.

הראשון הוא העטיפה הקסומה של הספר, השני הוא שמו, ואילו השלישי הוא מסה פואטית, שהמשוררת צירפה בסופו של הספר, ובה פרשָׂה באופן נועז את התפיסה הארס-פואטית המנחה את שירתה, את זיקתה לביוגרפיה שלה, ובמידה רבה גם תהליכים ותֵמות בכתיבתה השירית.

ונתחיל במפתח הראשון. על העטיפה שריקעה תכלת קסומה, מוצג קולאז' מעשה ידיה של המשוררת, שהיא גם אמנית קולאז' ואף אמנית בתחום הזימרה והמוסיקה. עטיפתו היפהפייה של הספר הולמת את הקסם המיוחד והנדיר של שירתה. במרכז הקולאז' יש כעין חלון המונח באלכסון על קרעי טקסט בשפה זרה. במרכז החלון מוצב סולם החורג מגבולותיו, ומסמל אולי מחסום, אך גם מעין סולם יעקב המוליך לשמיים של יצירה. ואולי בכך הוא מסמל גם את המאבק הפנימי המחפש איזון בין הכורח ליצור לבין החשש ממימושו (התייחסות לכך תופיע במסה הפואטית). בקצהו העליון של החלון מרחפת יונה לבנה הפורשת כנפיה ועפה לה אל השחקים והעננים הלבנים, כמעוף אל השיחרור שבשירה. אכן רמז יש כאן לטיב שירתה. במסתה מצטטת המשוררת אמירה ייחודית משיר אחד שלה, "זה הרגע בו יונים עפות מבית החזה." ומהו אותו הרגע אם לא הרגע של הולדת שיר, עוד בטרם התגבש והתקבע במילים, שלדבריה הוא רגע תמציתי של טוהר?

ואכן, זו שירה שכלל אינה שגורה במקומותינו. זו שירה ברמה אחרת. ייחודה הוא בכך שאינה מהווה מבע ישיר לייסורי הנפש וכאביה או אף לשמחתה. המשוררת אינה "שופכת" בה את נפשה ישירות, אלא חותרת למבע מזוקק של הרגש במשמעותו המופשטת, המטפיסית, ובחתירה זו באמצעות כוחה של הלשון היא חושפת עוד ועוד השתמעויות. על כן שירתה של יערה בן-דוד היא כמו יונה העפה לה לחופשי או כמו מי שעולה בסולם בכוחן של המלים הסוחפות, או בלשון המשוררת בשיר הקצר הפותח את הפרק של שיריה החדשים: המילים "מציתות" זו את זו ויוצרות יחדיו מבע קסום וייחודי, כדבריה: "אבער ולא אחדל, / שֶׁגְּנֵבַת פרומותיאוס אני" – בַּבְּעֵרָה השירית הבלתי פוסקת שבאה לה כמו מאִשָׁם הגנובה של האלים. המבע המילולי של המשוררת נולד, כפי שהיא אומרת במסה, מתוך "שיח ייחודי" עם המילים. הן נאגרות כ"חומר", ובדרכן החוצה הן עוברות כעין מוטציה, סוחפות ומציתות זו את זו, ועל כן השיר כתוצר מוגמר נושא בתוכו מקורות תרבותיים עבריים וכלליים, כמו המיתוס, למשל.

מתברר כי השירים מתהווים מתוך תגובה רגישה למפגש הנפש עם העולם הסובב במימדיו השונים: עם הטבע והנופים, עם תרבויות שונות, עם העולם האנושי וגם עם העולם הפרטי, המשפחתי. ואף קורה שהמבט מופנה אל הקוסמי. המשוררת עצמה מציינת במסה, שכתבה את השיר הראשון שלה בנעוריה בעקבות ציור נוף. ואכן, בשירים החדשים אפשר להבחין בשיאו של המהלך אל הטבע ואל תרבויות זרות, במחרוזת השירים הקצרצרים והמרשימים שנכתבו בעקבות מסעה ביפן. השיר האחרון במחרוזת כמו נובע מקודמיו וכפועל יוצא מהם: "בלילה כבר שוקטים הקולות. / אַהֲבָתִי, אמרה סַאקוּרָה בליבה, / היא עכשיו זהב כלוא בין סדקי קערית שבורה. / ניצוצות דמעה מטהרת בבריאה חדשה / יפתה עד מאוד, / כמו דבר לא נשבר."

המפתח הסמלי השני הוא שמו הנהדר ורב המשמעות של הספר, "לובשת בגד הפוך". מדוע בחרה המשוררת בשם הזה הנטול מאחד משיריה? מן המסה הפואטית-אישית עולה שגם בבחירת השם משתקפת ראייתה העמוקה והמורכבת, "משום שהבגד ההפוך נמצא בצומת של השתמעויות. הוא מגלה פנימיות ובה סימני תפרים, ריחות גוף וצבעים שלא דהו עם הזמן במגעם עם האור. הבִּטְנָה היא מהות אמיתית אף יותר מצידו של הבד הגלוי לעין (...)" כי בגד הפוך שפושטים אינו אלא ביטוי לחשיפה קיומית של חיי נפש רבי גוונים. וכיוון שרק בכוחן של המילים ניתן לקלוט את "הריחות" הללו של "השאגה הבלתי כתובה" או של "הגעש הפגסוסי" של הסוס המכונף, כנאמר במוטו, ואז "להצית מילה בקודמתה" כאילו היתה גפרור – כך נוצר ומתהווה מבע עשיר, מרוּבד ובלתי צפוי, המתעופף לו כיונה אל שמי הדף.

והשירים עצמם מוכיחים כי ה"הָפוּךְ" הזה הוא האמת של הנפש במפגשה עם העולם והחתירה להבנת משמעותו גם באמצעות המשקעים התרבותיים המגוונים הטמונים בה. יערה בן-דוד מעידה: "יש בי שיח מתמשך עם מעגלי קיום ביוגרפיים, מיתיים, ארספואטיים, אקטואליים ואחרים." וכדוגמה היא מביאה את שירה הביוגרפי "זינגר – קולאז'", ההופך בסופו לשיר ארספואטי, על דודתה שגזרה בדים ותפרה ואילו היא, המשוררת יוצרת הקולאז'ים, בוראת מגזירי הבדים סיפורי בדים (בשני המובנים, כמובן).

אלא שתוך כך עוטים השירים כעין מסתורין. מעין מעטה דק מונח על החוויה הממשית או על האירוע הקונקרטי, ובעיקר על פרטי הביוגרפיה האישית. ומאחר שהם משמשים קטליזטור להתעוררות השירית, הרי המבע השירי נע באיזון שביר בין הקונקרטי למופשט, בין הפיסי לרוחני, או בין הגלוי לנסתר ובין הפתוח לסגור. על כן השירים תובעים תשומת לב מיוחדת מן הקורא. ועל האיזון השביר הזה בחייה ובמצבים המולידים את השירה, אומרת המשוררת כי אלה "מצבי גבול" בין ההפכים המתרוצצים בתוכה וגם בינה לבין הסובב. בין השאיפה להרמוניה לבין יצר ההרס, בין חיים למוות ועוד. על כן, אלה רגעים של עמידה על בלימה היוצרים שירה מתוך החיפוש אחרי האיזון שוודאי יהיה שביר.

אם בפרקים שקדמו לשירים החדשים חש הקורא שהשירים צפנו כעין סוד או תעלומה, הרי בשירים החדשים מתרחש תהליך מאוד מעניין שבו נפתח צוהר אל הקונקרטי וגם אל הביוגרפיה והדמויות הדומיננטיות בה, בעיקר של האם, האב, האח וכן התרכזות בילדות, בהגירה לארץ ובמצב הפליטוּת. השירים נפתחים ונפרשים כמניפה צבעונית ומעודנת, ועם זאת תמיד מרחפת עליהם איזו משמעות שמעבר לרובד הנגלה, המוסיפה להם עמקות ויופי. אכן, כדברי המשוררת במסה, אין זו שירה נשית טיפוסית, אבל זו שירת אישה המפליגה אל מעבר לזהות הנשית. שירה ייחודית, מקורית ומרתקת המצריכה קשב רב של הקורא.

עתה מתבררת חשיבותו של המפתח השלישי והעיקרי, הלא הוא אחרית הדבר של המשוררת בספר. ונציין שוב כי זו אמנם מסה פואטית-אישית, אבל נפרש בה באומץ וברמה פילוסופית מעין 'אני מאמין' ייחודי ומעניין ביחס לשירה בכלל ולשירתה בפרט: מקורותיה ותהליכי היווצרותה, תוך התבוננות רגישה ומהורהרת בעולם. הדברים מלווים בדוגמאות אחדות, המאפשרות להתחבר לצד הנסתר בעולם שירתה.

בפיסקה הראשונה של המסה מצהירה בן-דוד כי "השירה נותנת תוקף וטעם לקיומי." בסמיכות לאמירה זו ברוח פסוקו הנודע של דיקארט ("אני חושב משמע אני קיים") היא רומזת לתחושה הפוכה העולה בה לעיתים של הטלת ספק בשירה. ובפרדוכסליות הזאת ישנו עומק רב, כי גם בשיריה שום דבר אינו חד משמעי. המורכבות שלטת בכל, והיא ניבטת גם מהמשקעים התרבותיים ומהרמיזות הספרותיות הרבגוניות.

לא פעם מתקשה הקורא הלא מיומן לפענח את השיר, כיוון שרצף האסוציאציות והדימויים מוליך בין תחומים רחוקים לכאורה זה מזה, אבל כולם חותרים, כאמור, למשמעות מטאפיסית שמעבר לקונקרטי. לעומת זאת, בשני החלקים האחרונים בספר – ב"איזון שביר" ובשירים החדשים – שירים רבים מתרכזים במצב האדם בעולם וברקע הביוגרפי, בתוכם מחזורי שירים חזקים וכובשי לב בעקבות מותם של האם, האח והאהוב.

אודה שהבחירה מתוך שפע השירים שלכדו אותי כלל לא היתה קלה. אפתח בשניים, שאחד מהם הוא השיר היפהפה בן שני החלקים "תיקון" (172).

א. "בעוד ידַי בִּשְׁקִיפוּת הבועה / של מי הכביסה, פָּרַח חוט אבק אור / מן הקצה ההוא אליי. / קשת רקחה ממני צבעי פסטל בענן / ולב תמים פועלו / הָלַם אביב מאוחר. // הן כמעט אזלתי פלאים / והתמלאתי אֶבְרָה מחדש."

ב. "קשת נדרכת בענן בין שמשות באה לתיקון. / מה יישאר ממנה לבד מלפיתת מחשבה, / זבוב על דף לבן – "

הפתיחה ריאלית בתכלית, כשהעיתוי הוא שעת כביסה. אלא שמתוך בועת הסבון כמו "פָּרַח חוט אבק אור" – כאילו פקדה את הדוברת איזו הבנה, הֶאָרָה או בְּשׂורה, ואז מתרחש כעין פלא של בריאה מאוחרת בתמונה הפיגורטיבית: "קֶשֶׁת רקחה ממני צִבְעֵי פסטל בענן."

בספר דברים (פרק ל"ב פס' ד') נאמר על האלוהים כי "תמים פועלו" ורק צדק ויושר מנחים אותו. אבל כאן מדובר בלִבָּהּ "התמים פועלו" של המתבוננת שהתמלא מחדש אביב חיים לאחר משבר: "אזלתי פלאים" – והנה, התמלאה "אֶברה", כמו צמחה לה כנף למעוף חדש!

ב"טיול", השיר הנוסף שבחרתי, מופיע בחלקו השני משפט ייחודי, שדרכו ניתן להדגים את רצף האסוציאציות הלשוניות והרמיזות המקראיות האופייניות לשירתה של יערה בן-דוד. כאן הן באות לבטא סערה נפשית: "אז עלתה נפשי בִּשְׁאוֹנָהּ, בַּבְּדָיָה לבדה מנוח לכף רגלה. / קונָה במשיכה שנות אור מאופל-יה." המשוררת "קונָה במשיכה", כמו גוזלת לעצמה בדמיון ובאשליה אור ונחמה מאופל הקיום האנושי.

השיר רווי המשמעות הזה מתרכז במתבוננת, ומייצג לא מעט שירים אחרים של התבוננות בטבע, המצמיחה תובנות מטאפיסיות, והוא נפתח כך:

"בלילה בפארק הירקון הפתעה לבנה לאור פנס, / סירה ריקה עוגנת / כמו מיתה יפה משחררת מַשַּׁק איסוף כנף." אכן זו הפתעה. התמונה הקונקרטית של סירה ריקה עוגנת בלילה נטענת לפתע במשמעות אחרת ועוברת מעין מטמורפוזה למוות, המדומה לציפור שרחש כנפיה נפסק כשהיא אוספת כנף. המילה "איסוף" אסוציאטיבית למוות. אלא שכאן לא רוח טראגית נסוכה עליו, אלא חרישִׁיוּת, רוח של תעלומה והשלמה.

והנה בא מהפך: "אז התמלאתי בְּיָרֵחַ, מְעָרוֹת עיניים וּפֶה / שני יְרֵחִים בבטני, האחד לְמַעֲצֵבָה / והאַחֵר בִּכְסוּת מִשְׂחָק." כמו שני יְרֵחִים טבועים עמוקות במשוררת, האם הם מטאפוריים לשני בני אנוש, שאחד מהם מת ושוכב למַעֲצֵבָה, בעוד האחֵר עדיין משַׂחֵק על במת החיים ולשניהם מקום שווה בנפשה?

אמנם ניכרים כאן עקבות של צער, אֵבֶל, אובדן, כאֵב או קושי, אבל כמו ברבים משיריה של יערה בן-דוד, מתרחש לבסוף תיקון כלשהו, איזון קיומי.

דוגמה לכך הוא השיר רב המימדים, שכותרתו "אנומליות" (160) רומזת לשיבוש שחל ביקום ובבריאה. ואכן השיר מאיר באופן שונה את בריאת העולם על כל מורכבותה: "בריאת העולם במכה אחת היתה אהבה / ממבט ראשון. שִׂפְתֵי אופק נשקו למים ונפשקו / מהזוהר הצפוני עד תּוּגַת מרחקים." תמונה קוסמית מרחבית שאינה מנותקת מן המימד האנושי-החושי, המכריע את הכף בסוף השיר: בעולם שנברא בהפרדה בין מים למים ומשתנה עם הפשרת הקרחונים, יש עדיין מי שחולם ומאמין במגע אנושי, כמו מַרְוַת המִדְבָּר. ומומלץ כמובן לקרוא את השיר במלואו.

בין השירים היפים, המסתוריים ומעוררי הסקרנות בחלק של השירים החדשים בספר אציין את "אור מהופך" (163), שנעדרת ממנו זהותו של ה"אתה" שאליו פונה הדוברת: "אף אחד אינו חופשי, אפילו הציפורים / כבולות לשמיים – שַׁר בוב דילן. / הייתָ דיבור ביני לביני, אור מהופך בשמחות, משורר של שיר אחד, כמו / אֵם לילד אחד בחנק אהבה." אבל לא זהות ה"אתה" היא נושא השיר, ולא היא העיקר, אלא הכמיהה האינסופית כדחף תמידי לכתיבה.

על מהות שירתה של יערה אפשר ללמוד גם משני שירים ייחודיים, שאחד מהם, "פָּנִים", פותח את השער האחרון "שירים חדשים" והאַחֵר, "התרת נדרים", סוגר אותו. כל שורה ב"פָּנִים" נפתחת במילה "בְּשֶׁבַח" ומתייחסת לתופעות קיומיות ומהלכים שונים בחיים, בטבע ובמיתוס, בנוסח תפילת יום הכיפורים. השיר נפתח "בשבח התבקעות הרימונים" וממשיך "בשבח הכפרה והמחילה," ואחר כך "בשבח הרגע המנתק סירה עגונה." (!)". השבח מכוון גם לתרדמה ולמבט התָּם "בבוא מועד", כלומר למוות, כי "אין די מילים בגעש הפגסוסי" של השיר הנכתב עד כְּלוֹת.

ומה נרמז כאן? – ששירתה היא מסע אל המטאפיסי, ושמן הגעש הפנימי שבמפגש עם העולם על שלל מרכיביו, בהתמסרות אליו ובהפנמתו (ולא רק בהשתקעות בעצמי) נוצרת השלהבת המילולית שבאה לבטא אותו ואת האדם בעמידתו נוכח המוות. אכן, קיימת במשוררת מודעות לאפשרות הנפילה מהמעוף היצירתי, ובכל זאת היא מעיזה לצאת לקראתו.

ומה נאמר בשיר "התרת נדרים" החותם את שער השירים החדשים ואת הספר? – כותרתו היא "התרת נדרים", אך עיקרו ווידוי כאוב, מאופק כבתפילת יום הכיפורים על המוצאות את האדם בכלל ואת המשוררת בפרט במסע החיים. כל שורה בו נפתחת ב"על חטא", בין אם בחטאים נפוצים ובין אם בחטאים אבסורדיים. רק וידוי טוטאלי כזה יכול להוביל לבסוף לסיכום האומר ו"איבריי מפויסים".

ד. התמודדות עם הביוגרפיה האישית כחומר בְּעֵרָה מטאפיסי

כאמור, בשירים החדשים הולכים ונפרשים הרבה יותר פרקים מן הביוגרפיה האישית של בן-דוד מאשר בספריה הקודמים. אלא שאף הם תמיד ממריאים אל מֵעֵבֶר או חושפים מורכבויות פנימיות. ולהבנתי, הם מן היפים והקומוניקטיביים בספר. עולים מהם הילדוּת בארץ לאחר העלייה, ההגירה ומשמעותה, האינטראקציה עם דמויות האב והאם, ובמיוחד ההתמודדות עם מות האם, שמילאה מקום כה חשוב בחיי הבת, ועם מותו הטראגי של האח היחיד והאהוב, ופה ושם גם אינטראקציה עם קרובי משפחה אחרים, כמו הדודה הירושלמית.

מחרוזת שירי "הפליט" (עמ' 153), המעמידה במרכזה את הפליט הנס על נפשו מאזורי מלחמה ומצוקה ומבקש מקלט במדינות אירופה, מסתיימת בשיר החמישי המורכב והעובר מן המימד הקולקטיבי של ההגירה אל המימד האישי: "אני פליטת הַגֵּאוּת של הוריי שהיגרו מֵאוּר כַּשְׂדִים / בואכה הֲלוֹם, הֲלוּמֵי יין תמרים וצוויחת כינור תלוי על עֲרָבִים. / בתוך הנדנדה הקטנה מילדוּת מַכָּה באוויר / נוסעת אל האור / מן האדמה / ואני בחֵיקָהּ דיבור ראשון בקצה הערב, / דבש כלאיים תחת לשוני." ונזכיר ששורשיה של הפְּלִיטוּת בכל הדורות נטועים באברהם, הפליט הראשון שיצא מאור כשדים. הילדה בנדנדה הקטנה (הממשית והמטאפורית) נקלטת בחיקה האימהי של הארץ החדשה, וזו מעניקה לה דיבור וקיום חדש בסינתזה של "דבש כִּלְאַיִם" מכאן ומשם.

ולכאן מצטרף גם השיר על המורה בֶּרתה מכיתה א' "בה נשארתי כיתה / כי לא ידעתי לְאַלֵּם אֲלֻומּוֹת מילים, גם לא לְחַיֵּךְ מַסֵּכוֹת / בשפה הזרה." אבל מה שהיה קשוח בילדוּת מתגלה דווקא כאמצעי ליצירה מוקפדת ועשירה. כנראה שבזכות הפנמת דמותה הקפדנית של המורה למדה המשוררת עם הזמן להדק מילים ולהפוך אותן לתבניות שיר – על כן המורה בֶּרתה "בְּמוֹתָהּ היא דיירת משנה מוגנת בשירַי. / פקוחת עיניים, דבש וְחַזֶרֶת תחת לשונה / לשוני, כעת חיה." התיקון הושג בפיוס ובראייה הבוגרת. כמה הבעה בצירופים הלשוניים וברמיזות מתחומי משמעות כל כך שונים, ובעיקר כשהם יוצרים שלמות מפתיעה.

בין שירי הפליטוּת בחלק האחרון בספר מצוי גם השיר החזק רווי האמפתיה והמחאה "ילד מהַגרים שוקולד מריר", המתייחס לסוגית הפליטים שהגיעו לארץ מסודאן ומאריתריאה: "ילד זר שותק על תבוסת אביו שגורש / מעמל כַּפָּיו, מכפילותו, והותיר מאחוֹר / מהומת עיניים, הד מתפזר, ייפוי כוח מדומה, אַרְכָּה."

בין השירים החדשים בספר מרשימים וחזקים במיוחד שירי המדור "שירים לאימי במותה", המתמודדים עם כאב לכתה של האם האצילה ובעלת תעצומות הנפש, ששרדה את כאב השכול על בנה. הוקדש לה כאן פרק שירים שנכתב בחייה (ב"איזון שביר") ופרק שנכתב לאחר מותה (בשער האחרון בספר).

וכך נפתח אחד ממחזורי השירים עליה, הנושא את השם המיוחד "אינעוד כתבתי לה": "רחם אימי היה ביתי הראשון / רק עכשיו יצאתי ממנו בפרש וצווחה. / עירום ועריה מאהבה." מדהים. לא? מות האם עבור הבת הוא כמו הולדת טראומטית, יציאה מהרחם המגן, שהיה ביתה הראשון, ובצווחת כאב ופֶרֶשׁ הוא נזרקת לעולם. כאב הבת אף מתגלה בניסיון ההיצמדות לזכר האם על ידי השחלת טבעת נישואיה המציתה "מכמני מגעים" בשרשרת התלויה על צווארה. וזו רק טעימה קלה מן העושר השירי האצור בשירים על מות האם.

ואכן, ייחודם וכוחם של שירי יערה בן-דוד במבחר "לובשת בגד הפוך" ניכר היטב ברב ממדיות שבו: בנושאים, בלשון השירית לרבדיה, בראייה האנושית ובתפיסת החיים והמציאות. זהו בהחלט מבחר מעורר התפעמות המזמין את הקורא הקשוב לחוויית קריאה מרתקת, קשובה ומעמיקה.

מוֹרָתִי בֶּרְתָה מִכִּתָּה א', בָּהּ נִשְׁאַרְתִּי כִּתָּה

כִּי לֹא יָדַעְתִּי לְאַלֵּם אֲלֻמּוֹת מִלִּים, גַּם לֹא לְחַיֵּךְ מַסֵּכוֹת

שְׂפָתֶיהָ מְשׁוּחוֹת בְּאֹדֶם שֶׁל תַּמְרוּר עֲצֹר,

שְׂעָרָהּ בּוּקְלֶ'ה וְרֶשֶׁת דַּקָּה אוֹחֶזֶת

אֶת הַבֵּיגָלֶה הַמַּאֲפִיר שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ מִסְגֶּרֶת

פַּעַם, כְּשֶׁעָבְרָה בֵּין הַטּוּרִים לִבְדֹּק מַחְבָּרוֹת,

הַמּוֹרָה בֶּרְתָה עֲדַיִן מְהַדֶּקֶת בִּי מִלִּים נְכוֹחוֹת,

בְּמוֹתָהּ הִיא דַּיֶּרֶת מִשְׁנֶה מוּגֶנֶת בְּשִׁירַי.

פְּקוּחַת עֵינַיִם, דְּבַשׁ וַחֲזֶרֶת תַּחַת לְשׁוֹנָהּ

בִּשְׁנָתִי בָּא שִׁקְשׁוּק מְכוֹנַת הַתְּפִירָה זִינְגֶר

בָּהּ תָּפְרָה דּוֹדָתִי מַרְסֶל עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם.

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה אֲנִי יַלְדָּה נוֹסַעַת סְמוּיָה, נִים לֹא נִים

מִתְעַרְסֶלֶת בַּשִּׁקְשׁוּק הַמַּרְדִּים שֶׁל הַזִּינְגֶר,

בְּתֶפֶר רַכֶּבֶת עַל שׁוּלֵי הַבֶּגֶד תַּךְ עַל תַּךְ,

עוֹצֶרֶת בִּקְצֵה הַבַּד בְּרִקּוּד עֲצַלְתַּיִם.

הַמּוֹדֶל כְּבָר סָגוּר אֶצְלָהּ בָּרֹאשׁ, לֹא מִן הַזּ'וּרְנַאל.

בַּחֲגִיגִיּוּת שֶׁל חָדָשׁ הִיא גּוֹזֶרֶת אֶת הַמִּדּוֹת

מִן הַנְּיָר הַמְרַשְׁרֵשׁ עָלַי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר,

אָחוּז בְּסִכּוֹת כְּחִבּוּרֵי קְרוֹנוֹת מִשְׁתַּקְשְׁקִים.

מֶה הָיָה לְקוֹלָהּ שֶׁל זִינְגֶר אַחֲרֵי שֶׁעָצְרָה לְתָמִיד.

כְּבָר שָׁנִים הִיא מְכֻסָּה בְּמַפָּה, מִשְׁטָח מוֹעִיל

עָלָיו מַנִּיחָה הַנֶּפָּאלִית שֶׁל אִמִּי

אֶת הַלֶּפְּטוֹפּ בּוֹ קְלוּעִים גַּעֲגוּעֶיהָ וְאֶת שְׂכַר עֲמָלָהּ.

מַה שֶּׁגָּזְרָה דּוֹדָתִי וְתָפְרָה וְהִנִּיחָה בָּאָרוֹן

אוֹתָם אֲנִי גּוֹזֶרֶת עַכְשָׁו וּמַדְבִּיקָה,

כֶּלֶב עָצַר וְהִלְחִית. מִישֶׁהוּ מִשֵּׁשׁ

רִחְרֵחַ לִטֵּף רָקַם הִרְהוּר קִפֵּל שׁוּלַיִם

כְּשֶׁאֲנִי עוֹזֶבֶת אֶת הַבַּיִת לְכַמָּה יָמִים

הוּא נַעֲשֶׂה שַׁיָּךְ לְעַצְמוֹ כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ.

בַּשֶּׁקֶט שֶׁיִּשְׂתָּרֵר אִישׁ לֹא יִשְׁמַע אֶת

טִרְטוּר הַמְקָרֵר, רַחַשׁ הַמְאַוְרֵר, רִיצַת הַמִּקְלֶדֶת

אֲנִי נוֹתֶנֶת אַרְכָּה לַשִּׁנּוּי הַמִּתְהַוֶּה בִּלְעָדַי

עַד קְצֵה הַחוּט שֶׁאֲנִי כּוֹסֶסֶת בֵּין שִׁנַּי.

אֲחַבֵּר וְאַחְזִיר דָּבָר-דָּבָר לְקוֹלוֹ,

בְּחֶדֶר עָגֹל זֶה שֶׁבּוֹ אֲנִי נָעָה עַל צִירַי

כְּמוֹ כֶּלֶב אַחֲרֵי רִיצַת אָמוֹק חֲלוּמָה.

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול". המתקפה היתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה היתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תוכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא היתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי היתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים."

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסייה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתיפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב-ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד. חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחייה אנושיים, עמלו חברי הקיבוץ, במשך שנים, על ייבוש הביצה. הביצה היתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי. הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון". עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן. זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונתה וערכיה, אומץ ליבה ועוז רוחהּ ועל שבחרה בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת.

הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכנייה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכנייה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע. החלק המושר הוא כמחצית ממילות השיר המקורי של אלתרמן.

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם." המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי." ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש." את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל." תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בחמש השנים האחרונות מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכול עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה מכובדת ומכבדת; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם ועל פרטיותם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, והם חיים שם את חייהם. פשרה שאפשר לחיות איתה.

ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעייה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים בפתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות – ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

* רגשות מעורבים – רגשותיי בעקבות הפשרה בין הליכוד וכחול לבן מעורבים. מצד אחד, אני שמח מאוד שנחסך ממדינת ישראל סיבוב בחירות רביעי – מטורף, בזבזני בתנאי קורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. עוד סיבוב שספק אם בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים תהיה בו הכרעה. ועוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר, של היעדר תקציב. וכל אותה חבלה במדינת ישראל, היא למען אינטרס אגואיסטי של נתניהו. אני שמח שישראל ניצלה מהבחירות.

מצד שני, מה פתאום צריך היה להגיע שוב לפשרה? הרי כבר היתה פשרה והיה הסכם לפני שלושה חודשים בלבד. כל מה שדרוש היה הוא לכבד אותו. הפשרה הראויה היחידה היא לכבד את ההסכם. הרי כל המשבר נוצר רק כיוון שנתניהו צפצף על ההסכם ופעל בניגוד לו ובניגוד לרוחו מרגע החתימה עליו. אז מה תועיל עוד פשרה? מי לידינו יתקע שבאורח פלא הפעם הוא יכבד את ההסכם?

* תעלוליו הנכלוליים – מן היום הראשון להקמת הממשלה נתניהו מפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. הוא מפר את ההסכם לקבוע תקציב עד סוף 2021. הוא מפר את ההסכם ומסרב להביא לאישור הממשלה את התקנון המעגן את העיקרון הפריטטי. הוא מפר את ההסכם כאשר אינו מקים את קבינט הפיוס שנועד ליצור הסכמה לאומית בסוגיות הקרע והשסע (ולא בכדי, כי הרי הוא נבנה מהשנאה, השסע והקרע). הוא ממדר את שר הביטחון ושר החוץ מן ההחלטות המדיניות והביטחוניות תוך הפרת הכללים הבסיסיים של ממשל תקין ומפיץ את השקר שהוא חושש מ"הדלפות". הוא ממשיך להסית נגד מערכת המשפט ובאופן אישי נגד אנשיה. והוא עומד במסיבת עיתונאים ומפיץ עלילה נבזית ושקרית, שהוא יודע שאין לה שחר, על שר המשפטים. האיש, שכל מהותו וכל התנהלותו – מרמה והפרת אמונים סדרתית משקר ומשקר ומשקר ומשקר.

והרמאי הזה עוד מקשקש ללא בושה (הוא לא יודע בושה מהי) על כחול לבן, שלמרות הכול, מתוך אצילות ואחריות פטריוטית, מנגבת את הרוק ומשלימה עם תעלוליו הנכלוליים, ב..."ממשלה בתוך ממשלה".

* הֵצילו את המדינה – כאשר כמעט קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, שני ח"כים סירבו להתקרנף, דבקו במצפונם ובהתחייבותם לבוחר, וסירבו לתת ידם למעל. יועז הנדל וצביקה האוזר מתל"ם – נאמנים לדרכה של תל"ם, הצילו את המדינה מממשלת הפיגולים הזאת, שלבטח לא היתה שורדת יותר ממיספר שבועות וגוררת את המדינה למערכת בחירות רביעית, קשה ואלימה. כיוון שהיו לשון המאזניים, הורעפו עליהם הבטחות מכאן עד הודעה חדשה אם יישארו, אך הם העדיפו את המצפון על הפיתוי. על רקע זה פרשו מכחול לבן והקימו את דרך ארץ. דרכם הלאומית ממלכתית הביאה אותם לתובנה שממשלת אחדות לאומית היא צו השעה והיא החלופה היחידה לסיבוב רביעי. לכן הם הודיעו שלא יתנו ידם לכל תעלול מבית מדרשו של עופר שלח שנועד לסכל את ממשלת האחדות, ובלעדיהם לא היה רוב לתעלולים הללו. נתניהו הציע להם הרים וגבעות, עד חצי המלכות וצפונה, אם יצטרפו לממשלת ימין צרה צרורה. הרי הם היו שתי האצבעות החסרות. הם השיבו בשלילה מוחלטת, וכך אילצו גם את נתניהו לבחור בממשלת האחדות הלאומית.

נתניהו החותר יום ולילה תחת ממשלת האחדות – ממשלתו, המשיך ללא הרף לנסות לפתות את יועז וצביקה לחבור לממשלת ימין בראשותו שתחליף את ממשלת האחדות, ושוב – בחיזורים פתייניים, אך שוב הם סירבו בתוקף. וכאשר המדינה עמדה על סף פיצוץ הממשלה והידרדרות לסיבוב רביעי, הם הציעו את הצעת הפשרה ושוב הצילו את המדינה מאסון הסיבוב הרביעי.

הבעייה היא שהים אותו ים ונתניהו אותו נתניהו וסביר להניח שהוא ימשיך לחתור תחת ממשלתו ללא ליאות. הלוואי שאתבדה.

* נתניהו מצמץ ראשון – ב-26.7 כתבתי: "במחלוקת העקרונית בין תקציב דו-שנתי לתקציב שנתי, אני תומך בתקציב דו-שנתי, עוד מאז שנתניהו ושטייניץ הגו אותו לראשונה. אבל היום המחלוקת הזאת היא תיאורטית. המחלוקת היום היא בין תקציב שנתי (+חודשיים) לבין 'תקציב' לחודשיים, כלומר חרטא-ברטא. והתעקשותו של נתניהו על חרטא-ברטא, דווקא כאשר ספינת הכלכלה והחברה מיטלטלת בסערה ויש הכרח ביציבות, תוך הפרה ברגל גסה של ההסכם הקואליציוני, היא העדפת אינטרס אישי נטו, על האינטרס הלאומי. כל מטרתו של נתניהו בהבל הזה של 'תקציב' לחודשיים, היא אך ורק להשאיר בידיו אקדח המאיים על הרוטציה. זה הכול. מה שעומד כאן, ולא בפעם הראשונה, הוא האינטרס הלאומי מול האינטרס האישי. נתניהו נגד מדינת ישראל. איני מאמין שנתניהו רוצה היום בחירות. הוא יודע שזה לא זמן טוב בעבורו לבחירות. כל מה שהוא רוצה הוא להשאיר לעצמו אופציה נכלולית להפיכת הסכם הרוטציה לתרמית הפוליטית המסריחה ביותר בתולדות המדינה. אני מקווה שגנץ יעמוד עמידה איתנה על דרישתו לכך שיהיה למדינת ישראל תקציב, בשעת חירום כלכלית זו. הוא נכנס לממשלת האחדות, תוך תשלום מחיר אישי ופוליטי כבד ביותר, מתוך אחריות לאומית ודבקות בהתחייבות לבוחר: ישראל לפני הכול. על פי אותה התחייבות, אסור לו לאפשר לנתניהו לפגוע במזיד ובמודע בכלכלת המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו את האופציה לסכל את הרוטציה. אני מעריך שאם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון. ואם נתניהו בכל זאת יגרור את ישראל כבובת סחבות לסיבוב רביעי מטורף ומושחת מתוך מניע אגואיסטי, כנראה שזה מה שיהיה. אולי הפעם הציבור יתעשת וישים קץ לשלטון נתניהו."

ברשומה אחרת כתבתי שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו של גנץ – מת מצחוק.

אז מי מצמץ ראשון? פשרת האוזר בעניין התקציב לא היתה מצמוץ מובהק של אחד משני הצדדים, אלא סולם לשניהם ובסך הכול דחייה מאפשרת פתרון, אך גם משאירה על השולחן את האקדח של גניבת הרוטציה. אבל בין יום ראשון בערב ליום שני בערב, גנץ עמד איתן ונתניהו מצמץ ראשון.

ביום ראשון בערב נתניהו זימן מסיבת עיתונאים שבה דיבר נגד הבחירות שיזם ובהן איים כל הזמן, הסביר עד כמה הבחירות רעות לישראל, ומיד החל במתקפה ארסית על שותפיו לממשלת האחדות ובמחזור העלילה הבזויה על ניסנקורן ומנדלבליט. כשהציבור הישראלי נשם לרווחה מכך שסכנת הסיבוב הרביעי חלפה, הוא שב והצמיד אקדח לרקתו של גנץ, בניסיון של הרגע האחרון לסחוט מתן סמכות לנאשם לקבוע מי יהיה התובע שלו. הפעם גנץ לא מצמץ ועמד איתן. נתניהו הבין שהפעם גנץ הולך עד הסוף – והתקפל. הפעם נתניהו מצמץ ראשון. האקדח מת מצחוק. יש לקוות, שמעתה גנץ יחדל להיות אסקופה נדרסת. הבלגתו ושתיקתו עד כה לא הועילה ליציבות הממשלה אלא רק דירדרה אותה. אולי דווקא עמידה איתנה שלו תביא את הממשלה לתפקוד נאות.

* בגלל שהוא נוכל – למרות שאני מכיר היטב את תופעת עובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו, אלה שמדקלמים בלי לחשוב את דפי המסרים של תעשיית השקרים – בכל זאת הופתעתי, כמעט נדהמתי, כשקראתי אותם מדקלמים אפילו את הטענות ההזויות על "ממשלה בתוך ממשלה" ועל כך שכחול לבן (!) מפרה את ההסכם הקואליציוני. פעם לא הבנתי איך הם תומכים בו למרות שהוא נוכל. היום אני מבין שהם תומכים בו בגלל שהוא נוכל.

* אחריות מסוימת – על פניו, ברור בעליל ש-100% מהאשמה במשבר הממשלתי היא של נתניהו ו-0% של גנץ. אבל האמת היא שגם לגנץ יש אחריות מסוימת – מדיניות הושטת הלחי השנייה רק הסלימה את ההתפרעות של נתניהו. רק כאשר פעם אחת עמד על שלו, נתניהו התקפל. אני מקווה שגנץ ילמד את הלקח.

* תקציב עכשיו – הארכת המועד להגשת התקציב ב-120 יום – אין משמעותה שחייבים להמתין עכשיו 120 יום. אם הרצון הוא באמת להיטיב עם מדינת ישראל ולא לחפש עוד מועד לגנוב את הרוטציה, אין שום סיבה לא להחליט בתוך ימים ספורים על תקציב עד סוף 2021.

* דוקטרינת השמאל – נתניהו והליכוד פרסמו מודעה (מודעת בחירות?) המשווה בין הסכם השלום עם מצרים (תמורת שטחים), הסכם אוסלו (תמורת פיגועים) וההתנתקות (תמורת טילים), לבין ההסכם של נתניהו – שלום תמורת שלום. וכך נכתב: "דוקטרינת השמאל נכשלה. לראשונה – הבאנו שלום – תמורת שלום. שלום מתוך עוצמה."

ועתה – לעובדות. דוקטרינת השמאל שהביאה את הנסיגה מסיני ועקירת היישובים היתה של ממשלת הליכוד בראשות בגין. דוקטרינת השמאל שעקרה את גוש קטיף היתה של ממשלת הליכוד בראשות שרון, שנתניהו כיהן בה כשר האוצר ותמך בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת. מי שהביא לראשונה לשלום תמורת שלום היה רבין בהסכם השלום עם ירדן, שלא היתה בו נסיגה ולא עקירה.

בהסכם עם איחוד האמירויות אין נסיגה ואין עקירה וזה טוב מאוד וחשוב מאוד. אך תמורת ההסכם נתניהו ויתר על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות (אם כי להערכתי ההסכם היה הסולם ונתניהו ויתר על החלת הריבונות ללא קשר, כי הוא נבהל מאיומי הפלשתינאים והאירופים) – והשותפה השלישית, ארה"ב, מספקת לאיחוד האמירויות נשק אסטרטגי מתקדם. מן הראוי לציין, שארה"ב שידרגה בגדול את צבא מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל.

[אהוד: בגלל שנאתך שכחת לציין שההסכם עם איחוד האמירויות הושג בזכות "הרמאי הזה" בלשונך – שחסידיו, כדבריך הממש-חכמים כאן – "תומכים בו בגלל שהוא נוכל."]

* שק חבטות – משטרת ישראל הפכה שק חבטות מכל עבר. קודם תעשיית השקרים של נתניהו העלילה עליה עלילה מרושעת ובזויה כאילו היא תופרת תיקים לראש הממשלה הצדיק כדי לבצע הפיכה שלטונית. עכשיו מתנגדי נתניהו מעלילים עליה שהיא משטרה פוליטית שמופעלת בידי אותו נתניהו כדי לדכא באלימות מחאה לגיטימית. אלה ואלה משקרים, אלה ואלה מעלילים, אלה ואלה פוסט ממלכתיים. משטרת ישראל מגינה על החוק והסדר בישראל, שהם תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כאשר יש לחקור שחיתות, גם של נשיא וראשי ממשלות, היא עושה זאת ללא מורא. וכאשר צריך לשמור על הסדר הציבורי כדי להבטיח את זכות ההפגנה, אך גם להבטיח שהיא לא תגלוש לאלימות, הפרת חוק וונדליזם, היא עושה זאת ללא משוא פנים. הכללים שעליהם הקפידה המשטרה במוצ"ש נקבעו בידי בג"ץ, שדחה עתירה של השכנים האומללים של משפחת נתניהו נגד המשטרה שמתירה את ההפגנות, אך קבע כללים וקווים אדומים לאותן הפגנות. וחבל שאחרי שבועות אחדים שבהן המחאה היתה דמוקרטית, לגיטימית ועל פי חוק, שוב השתלטו עליה האנרכיסטים וגררו אותה לפריעת חוק אלימה.

* כאחרון הביביסטים – כאשר בוגי יעלון ממליץ לשוטרים לקרוא את הספר "ממלאי הפקודות" שעוסק בקצינים הנאצים שפעלו ברוח-המפקד של היטלר, וטוען שכך נהגו קציני צה"ל בשנותיה הראשונות של המדיה – הוא גם משווה את המשטרה לגרמניה הנאצית וגם מסית לסרבנות פקודה, אולי לקריאה לשוטרים לאפשר להמון להתפרע. בכך יעלון נשמע כאחרון הביביסטים. אגב, הספר שעליו בוגי המליץ הוא ספר פוסט ציוני של פוסט היסטוריון.

* קחו אחריות – החלטתם להפר חוק ולפרוע סדר? קחו אחריות על החלטתכם, שלמו את מחיר ההחלטה ואל תתבכיינו ש"המשטרה אלימה".

* תרבות וולגרית – החלטתו של רון חולדאי למחוק את ציור המציצים ב"חוף מציצים" היא החלטה חינוכית, תרבותית וערכית נכונה וחשובה. רמי מאירי, שצייר את היצירה, הוא צייר מעולה ואני אוהב מאוד את ציורי הקיר הנפלאים שלו המעטרים את רחובות תל-אביב. מאירי אמר: "הציור מראה תרבות נאיבית שהיתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו." איני מסכים איתו. אין שום דבר נאיבי בתרבות הזאת. הסרט "מציצים" הוא סרט וולגרי, סקסיסטי אלים שמתעד תרבות וולגרית, סקסיסטית אלימה. העובדה שהוא היה לסרט פולחן אינה בדיוק תופעה תרבותית שראוי להתהדר בה.

סניגורו: זה היה בהסכמה." – סניגורו?! – אתה אמיתי?!

* על מנת להרוג – בכתבה בחדשות 12, שתיעדה את פעולת יחידת הצלפים של מג"ב על גבול הרצועה, הובהר באופן מוחלט שהצלפים יורים רק בקרסול של מיידי מטענים לעבר ישראל, ומקפידים לא להרוג אותם. יכול להיות שיש הצדקה טקטית להוראה הזאת כדי להימנע מהסלמה. איני משוכנע בכך, אך זה שיקול לגיטימי. אך ברמה המוסרית, העקרונית, ברמת טוהר הנשק ומוסר הלחימה, יש לומר בבירור – יש זכות מלאה ומוחלטת לירות במיידה מטען חבלה על מנת להרוג.

* הצעה ידידותית לחמאס – חמאס מזועזע מהתוקפנות של ישראל נגד עזה על אף הקורונה. ואללה. יש לי הצעה ידידותית לחמאס. שיפסיקו להצית את שדותינו בזמן הקורונה, ויראו איך בבת אחת תיפסק "התוקפנות" הישראלית.

* ביד הלשון: משוגעים רדו מהגג – ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ הציג בוועדת הכספים את הצעת החוק שלו לדחיית התקציב וקרא לעבר מי שמדרדרים אותנו לבחירות: "משוגעים, רדו מהגג." אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר השני בממשלת בגין הראשונה מסוף 1979 עד תחילת 1981, אחרי שמחה ארליך ולפני יורם ארידור. הורביץ שנכנס לתפקידו כשהמשק היה במשבר ובאינפלציה דוהרת, הנהיג מדיניות של ריסון תקציבי והתנגדות להעלאות שכר שהעניקה לו את הכינוי "יגאל אין לי." הוא קרא לשרים ולאיגודי העובדים לנהוג באחריות וצעק: "משוגעים, רדו מהגג!"

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

צבי אמר: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפני אורי, כמנסה לגלות את צפונותיו. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

אורי שתק. הוא התבייש. וגם קינא בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצל אורי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג'מה כשהיה מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראה בשנתו. מה תגיד אימא? הוא שטף בחשאי את מכנסיו וקרא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאוגוסט פורל. סוּפר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקיים איתן יחסים שלא כדרך הטבע. חלומות אורי, אשר טרם ידע על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותו בייחוד הפרקים על המישגל והסטיות. הוא שאל את עצמו אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיונו עם גופה הנכסף של נלי ומראה פניה האהובות.

עד מהרה גילה אורי כי לאותו פרקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. הוא התבייש. הרגיש שהוא מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחו את מעשיו המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתו חזר עליה מדי יום, ולבסוף נדר נדר שאם עוד פעם אחת זה יקרה לו – ישרוף את אוסף הבולים שלו.

יום התאפק. כמעט פחד להיכנס לבית-השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשאר לבד בבית. תחילה הבטיח לעצמו רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כשהגיע לפרק על צמיחת השדיים לא יכול היה להתאפק. מיד אחר-כך יצא בהחלטה סהרורית ושרף את הבולים, גם את אלה שקיבל מאדון פלז הזקן ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטער על כך, מאחר והעונש לא עזר ואילו את הבולים אי-אפשר היה להחזיר.

יום אחד נשאר אורי לבדו בבית עם העוזרת התימנייה. מכוערת, מבוגרת ואם לכמה ילדים. לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במיטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק. אורי הסתובב בחדרים חסר מנוחה, חוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות-תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. באחד הסיפורים קרא כי המשרתת היא רכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרע לבסוף לצדה ושאל בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

"לא, לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט מבלי להפנות ראשה. אחוריה בלטו מבעד לכותנת השחורה, ואורי נרגש ושאל:

"רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותו מעל פניה בתנועת ירך.

ואורי יצא מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתו המגונה. הוא חלה. שכב ימים אחדים. וכשהעוזרת שטפה את רצפת חדרו התבונן באחוריה המורמים, כשהוא מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע, בהרגשת חמדה גנוזה. וכדי להסתיר את מעשהו הקיש בג'ולים. היתה לו קופסה מלאה גולות צבעוניות; פשוטות נקראו פושטיוֹת, ומיוחסות – גזוזות. מעודו לא סיכן אותן במשחק עם חברים. (הוא היה קשור בכל נימי נפשו לכל אחד מחפציו ולא היה יכול לעמוד בחשש אובדנם. וכשנשבר משהו היה מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק-לכול היה אצלו כמין שגעון-לדבר-אחד אשר לווה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבין שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקש לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריו). שתיים מבין הגולות, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אורי ונלי, והוא נהג לגלגל אותן על מיטתו בהיותו חולה ולשחק שעות ארוכות כשהוא מקישן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרו וחולים על מעשיהן.

הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אורי קרא את מחשבותיהם. נדמה לו שהוא נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכו, כלכלתו.

היכן יעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים. אך לדוד יואב היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, גזר, עגבניות, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, אשר מפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות איקליפטוסים. וקולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה, ורכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר היה אורי מגיע באופניו אל החלקה, ומביא עימו כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתו במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוסף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל הדוד יואב. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואורי עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח היה יוסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות-עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונראו בתוך גן-הירק כאותן חיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

בתום היום הראשון לעבודה חזר אורי הביתה צרוב שמש, התקלח וישב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופו, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא-נוח, קרא עיתון, כשהוא מרוצה. צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראה עצמו מרכיב לנתניה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך ב"פדלים". שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיו אוזלים. הם נשארים מאחור. לפני גשר-הברזל שעל הירקון הם פוני הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה; לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים עירומות, עם ריחות הכמון, החילווה והעשן הספוג בבגדיה.

"לא," מתעורר אורי מהזיותיו בחיוך אווילי. צבי ממשיך ומדבר על בנות, ספרים ומטווח. אורי אינו שותף להתלהבותו. עד מהרה עוזב צבי את אורי המנמנם וכבד-הפה. אורי מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה. הוא כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, עליהם קרא ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליו.

ביום השני או השלישי לעבודה נמצא אורי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולו יוסף ועסק באותה עבודה. ידיהם כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעליהם. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שניהם לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בחריה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית "בוכריה", ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה". אורי הזיע. עורפו היה צרוב שמש. ובחריצי צווארו ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.

נדמה היה שאין לעבודה סוף. הם החליפו ביניהם מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

"עשית לאישו זיג-זיג?" ממשיך יוסף בקולו הצפצפני.

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיו של אורי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף, הוא מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זולגת על עיניו. ויוסף ממולו, עיניו מבריקות, שואל:

"כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיו בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כמו זה? רוצה לראות?"

ואורי שותק. הוא משועבד לציפיה מכאבת ואין בו כוח מוסרי לסרב. יוסף יביא פועלת. ילמד אותו. שלושתם יחד בפרדס. יוסף מתקרב אליו בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפני אורי. "רוצה תחזיק?" קולו ניחר. אורי תופס בגיד שלו שמתנודד שחום וזקוף מאד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיו נלפתות בצינור זה, חם ורק ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול "קוקוריקו!"

ובאותה שעה נשלחת יד לעבר מכנסיו הקצרים של אורי, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברו המפרפר ומלטפות אותו; נוגעת בו חמצמצות ירוקה; ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים השניים על גבי ערוגת הירק המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אורי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמל, ומשהו בתוכו צווח ונשבר ללא תקנה.

וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוסף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה נתגבהה ביניהם. אורי שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבד את בתוליו. והלא החיה הרעה הזאת, יוסף, הבטיח לו אישה, אישו! הוא הרגיש עצמו מזוהם וטמא. רגליו בוץ. מכנסיו לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיו פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח עצמו אינו יכול. הוא רצה לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיו נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש עצמו המשיך לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החליף מילה.

לאחר העבודה חזר אורי על אופניו הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניו להטו. הוא התקלח היטב. אכל במרפסת קציצות בשר ואפונה ירוקה, אבא ישב בכיסא-נוח וקרא עיתון.

"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."

ואורי התחיל לכתוב שירים, עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –

והיה שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית-הספר.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

בעקבות רשימותיי על ראשית אילת בעיתון "מעריב".

השנה – שלהי 1955."בואו להתנדב לאילת!" מבקשת רחל ינאית בן צבי, רעיית הנשיא השני של מדינת ישראל. היא פונה לחלוצים וותיקים שיתנדבו ויירדו ליישוב הדרומי הנמצא בחבלי לידה ומוסיפה: "הלוואי וכל סופר ועיתונאי היה יושב שבוע-שבועיים ביישוב ספר בנגב וחי את החיים שם!"

הדברים נכנסו לליבה של בת עמי, סבתא מלאה חיוניות מכפר גלעדי. שלושים שנה היתה מורה בקיבוץ. כבר יצאה לגמלאות אך כששמעה שדרושים מורים לאילת החליטה שעליה לבוא: "למיספר ילדים קטן אני עוד אתאים... זה גיוס חובה לבנות גילי!"

בכפר גלעדי גרסו אחרת: "אם כבר להתנדב, זכות קדימה לקיבוצים הזקוקים לעזרה! לאו דווקא לעיירה אילת..."

אבל בת עמי עקשנית וסוף דבר קיבלה "חופש" לשנה מהקיבוץ ובפסח עברה מירכתי צפון ישר לקצה הנגב. איתה עבר גם בעלה, שמונה לבא-כוח משרד החקלאות באילת, וכן בן הזקונים בן ה-12. הוא אמנם קשיש מילדי אילת, אבל כיצד יישאר בבית לבדו, כשכל כניסה ויציאה מאילת מהווה בעייה אווירית? אימא המורה כבר תרביץ לו תורה בערבים...

"מה חשובים קשיי התנאים כאן לעומת המשימה?" מנערת בת עמי את זנב הפוני הקטן של שערה. תחילה התגוררו שלושתם בצריף "הרווקייה", כמו בימי הנעורים שלה בכפר גלעדי. אבל יובש כזה לא חשה מעולם. כשבית הספר המקומי נסגר לחופשת הקיץ, עברה המשפחה לגור בבית הספר. והקיבוצניקית למדה לבשל...

בית הספר שעורר רעש בקיבוץ מונה סך הכול 22 ילדים בשש כיתות. באחת "הכיתות" שני ילדים סך הכול. כשבאה לאילת לימד בבית הספר מתנדב מבאר שבע, יליד מצרים. באילת כמה מיוצאי מצרים. הם מחוסנים מהחום. המורה הספיק להתקשר לילדים וליצור אווירה טובה בבית הספר, הנהיג קבלת שבת, קצת עברית וחשבון לכל הכיתות, אבל מה כוחו של מורה מתנדב אחד? באמצע השנה טרם ידעה כיתה א' מה צורתן של האותיות... בית הספר נכנס לסחרחורת מכל המתנדבים שעבדו זמן מוגבל – וזאת כשבית הספר באילת הוא יותר מבית ספר. עליו למלא את התחושה המובנת מאליה לילדי יישובים אחרים: שהם חלק מארץ ישראל. ילדי אילת מסוגרים כבקופסה. אינם משוטטים בסביבה, אינם פוגשים ילדים אחרים, אינם מכירים לא את ייחודה של אילת ולא את הייחוד של כלל ארץ ישראל. אין עיתון בבתים, אין שבת ביישוב. כולם "מתים" לבלות בצפון ועובדים לשם כך "רצוף" שבעה ימים בשבוע.

ביישוב נעדר עצים וצל חייב להיות בית ספר עם גינה נאה, צבעים רעננים, פינת חי – אך בבית הספר כאן אפס גן ומינימום אביזרים. הכיתה קוראת סיפור על חתולה וגוריה אבל הדרדקים לא ראו מימיהם חתול, חוץ מלהקות של כלבי פרא, דגים ועורבים וחסידות במעופן – כמעט לא ראו בעלי חיים. המורים התלבטו איך לחוג את ט"ו בשבט כשאין שקדייה פורחת?

כשירדה אילתה הצטיידה בת עמי בפח דשן לגינת בית הספר שהיא עתידה להקים. והנה צץ בה רעיון: בעיתונות וברדיו פירסמה שכל מי שיבקר באילת יביא שקיק אדמה. שקיק לשקיק יצטרף ותהיה אדמה ראויה לגינת בית הספר, לא אדמת המלחה האילתית הקשה לגידול, והערוגות תיקראנה על שם אזורי הארץ שמהן תגיע האדמה, ואילת תתקשר ממש לאדמת הארץ.

ואכן בוקר אחד הופיע בכיתה אורח ובידיו שקיק מלא אדמה. "אני ממצובה," אמר. הילדים מיששו את גרגרי החול כאלו היו גרגרי זהב והחזירו מתנה לילדי מצובה – שקיק צדפים. פעם נמצא ליד המלון שקיק חול ורשום עליו "למורה מאילת" – האלמוני הניח ש"המציאה" לא תיגנב...

יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות בבית הספר שעל סף המדבר. סככה בחצר. משקה קר לתלמידים ולמורים בעשר בבוקר. שיעורי שחייה. הים, לב החיים באילת, עמוק כבר אחרי שני צעדים. בית הספר אמנם קיבל "אייר קונדישן" מתייר אמריקני אך התברר שהוא יעיל רק בחדר סגור, והרעש מפריע ללימודים. בשנה הבאה יתקינו טפטפות – הפתרון הטוב ביותר לבית הספר באילת.

ועוד מקווים שבשנה הבאה יעבור בית הספר לבניין חדש וללימודים סדירים. תעודות בסוף השנה, לא רק "שיחות" עם ההורים. מורים קבועים, לא מתחלפים. מיספר התלמידים יגיע למאה, כולל ילדי העובדים במחצבים ובבריכות ים המלח. משפחה שלה חמישה ילדים לא תהווה רבע מתלמידי בית הספר... "כשיתחילו לבנות בתים בקצב מוגבר אילת תהיה עיר ובית הספר 'יעמוד על הרגליים', זה כבר לא יהיה מקום בשבילי," אומרת בת עמי, "אני אחזור לבית שלי בצפון."

במפקד התושבים בשנת 2019 מנתה אילת, היישוב הדרומי ביותר בארץ, 52,000 נפש. עיר נמל וחוף יחידה במינה עם 180מלונות.

אילת זכורה לי עוד משנת 1949, זמן קצר אחר שנכבשה. עדיין היתה אום רשרש, יישוב בדואי קטן, תחנה לעולים למכה עם שורות של שולחנות וספסלים ארוכים ומעליהם יריעות בד, נקודת משטרה מתקופת השלטון הבריטי ובית אבן בו התגורר ספק ארכיאולוג או גיאוגרף, אולי מרגל.

היה מרגש מאוד לדעת כי אנחנו לרגלי הים האדום, ים סוף בו עברו אבותינו בצאתם מעבדות לחירות, כי רגלינו דורכות על מפגש שלוש ארצות – ישראל, טאבה שבשלטון מצרים במערב-דרום ועקבה שבשלטון ירדן במזרח. אתר שאין דומה לו בארץ. כאן עמדה בימי התנ"ך עיר הנמל עציון גבר ואכן "הוועדה הגיאוגרפית" (שקדמה לוועדת השמות) חשבה לקרוא למקום "עציון גבר" – אבל "אילת" – שם קליט יותר המופיע אף הוא במקרא, כבר השתרש – ויש לנו ארץ "מדן ועד אילת."

ביקורי השני באילת היה ב-1955. "למעלה", בצפון, הזהירו אותי ידידים: "מי שיורד לאילת ביולי חוזר כמו סרטן שלוק, שלד אדם..." העלילה הוזמה כבר במטוס "ארקיע": חודש יולי – והמטוס הומה אדם. עד הצהריים לא נורא באילת. נושבת רוח מחיה נפשות ולא שטופים בזיעה, הרוח מייבשת אותה מיד. וכיוון שמוכנים נפשית לדוד רותח, החום מציק למעשה הרבה פחות מאשר בדימיון."השנה זה בכלל דה לוקס. הקימו טפטפות של מים הזורמים על מסגרת החלון – 'פטנט' של עולה מעיראק, והאוויר בבית קריר ורענן."

אוכלסיית אילת מונה כיום, שש שנים אחר היווסדה, כמאה נפש, וזה גם מיספר הילדים במקום. הרווקים, המתגוררים ברווקייה, אינם נחשבים לתושבים. הם נוודים, מחפשי הרפתקאות. המשפחות כבר התמקמו כאן פחות או יותר. אילת כבר רחוקה מ"מחנה עבודה" ושוב אינה ארץ גזירה שבית המשפט שולח אליה עבריינים.

אפילו "הבדלי מעמדות" כבר נוצרו כאן – יישוב נורמלי.... לצד שיכוני "הרכבת" של יוצאי המעברות נבנו באילת גם דירות "תל אביביות". הריהוט בביתו החדש של מנהל הבנק עשוי לשמש מקור גאווה גם לתושבי ה"צפון". זה כמובן תענוג יקר, העברת הרהיטים עצמה עלתה 129 ל"י. גם הלבוש בנקודה הדרומית ביותר בארץ נעשה יותר "ציווילי", "קאובוי" כבר לא מורשה להיכנס למסעדה במכנסיים ללא גופיה.

מוטקה, "כלבויניק" ומורה דרך לתיירים, הוא מוותיקי אילת. ה"רכב" של מורה הדרך הזה הוא הגמל. "לא הגמל הכי הכי בעולם," מודה בעליו, "אבל גמל!"

לתושבים במקום יש כבר שירות אוטובוסים פנימי מהשיכון לחוף הים. בשטח, אילת רביעית בגודלה בארץ.

מוטקה, רעייתו ובנם הקטן ירדו מהעיר לאילת לפני כארבע שנים, כשנפתח סניף מוניות "יעל" בעיר. תחילה התגלגלו ב"מלון" הידוע בעיר, ששכן בצריף רעוע. אחרי חצי שנה חשבו לעקור מאילת – ונמלכו בדעתם. ואף הוסיפו למשפחה בן שני. הראשון, בלונדי שזוף, נולד אמנם בצפון אך בגיל חודשיים הועבר לאילת. עד היום יש באילת רק מרפאת יולדות וכשדרוש רופא מומחה עולים צפונה. התואר "הילד הראשון באילת" שייך לעציון שנולד "במקרה" באילת – אימו לא הספיקה להצפין... כילד הראשון תוצרת אילת זכה שהסנדק שלו היה דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו.

עציון הפריך את הסברה שהריון וגידול תינוקות באילת "לא באים בחשבון." ילדים החלו להיוולד כאן בזה אחר זה, כולם מוצלחים ביותר, בריאים וחסונים. אילתים רבים כבר מצויידים במקרר חשמלי הנמכר פה במחיר ממשלתי ושוב אין מקררים מים בג'ארות. יש כבר מאפייה. ויש כבר טוענים שאווירה של אילת מבריא. המרפאה המקומית מחוסרת עבודה. רק בקיץ עושים הקטנים צרות וממעטים לאכול.

עתה זכתה משפחתו של מוטקה לשיכון. שני חדרים קטנים שעבורם דורשת "עמידר" מחיר "כמו בישראל". "תנובה" מספקת פעמיים בשבוע ירקות ופירות. חלב מגיע שלוש פעמים בשבוע, במטוס. אז קמה אילת לתחייה, הכול אצים לצרכניה ועומדים שעות בתור. זה כמובן, כשאין פנצ'ר. כבר ארע ששבועיים נעדרה אילת שמן וסוכר ולפני זמן מה קוצב החלב. כל המצרכים יקרים בעשרה אחוז יותר מאשר "למעלה" – דמי התובלה. כל פרי וירק נמכרים כסוג א', לרבות הזיבורית. לעומת זאת מוקצבים באילת ביצה ליום לנפש וכן 600 גרם בשר – הרי יש צנע – וכל תושב רשאי לקנות בשק"ם כמו חייל.

אילת יצור משונה: אוטונומיה עם חופש הפרט, ונוחיות – פחות מאשר בקיבוץ דל. עקרת בית כאן חשה היטב שזה סוף העולם. טיסה הלוך ושוב עולה 32 ל"י, ובאוטובוס מיטלטלים תשע שעות. תושבי אילת סגורים כמעט הרמטית. קרובים ומכרים ממעטים לבקר. עיתונים מגיעים אחת ליומיים. ישראל היא כמעט כוכב אחר... ההסתגלות לריחוק קשה הרבה יותר מההתרגלות לחום.

קניית שמלה – זו בעייה. חנות הבגדים היחידה, "המשביר", מציעה קצת בגדי עבודה, לבנים וכחצי תריסר... מטאטאים. הנשמה יוצאת עד ש'המשביר" מביא "מותרות" כנעליים לילד. האימהות מבקשות ממכרים בעיר לשלוח להן את הדרוש או מחכות עד שתעלינה "למעלה". על מספרה כבר אין מדברים. ישנו ספר לגברים אבל הנשים מסתפרות ב"עזרה הדדית". גם מכבסה וכובסת אין באילת ויש השולחים את הכביסה לתל אביב בדואר. המשלוח חזרה על חשבון המכבסה... "האריסטוקרטיה" המקומית מקבלת בדואר גם צרור פרחים לשבת.

הדרך היחידה "לעשות חיים" באילת עודה הקולנוע. מדי יומיים מוצג סרט באמפיתיאטרון והוא חוזר על עצמו כמה פעמים, מה איכפת? כרטיס עולה רק 300 פרוטות. בית קפה למפנש אין, לא כל שכן שאין שום מועדון. אבל מבטיחים בית קפה עם ריקודים על החוף... הקיוסק של ארקיע נעול כרגיל. נכון תמיד לשירות רק ים סוף. זה המצרך היחיד שאינו כרוך בתשלום ולא במטוס. ים שמעטים כמותו בתבל. במשקפות הנפוצות לאחרונה באילת נראים אלמוגיו הנפלאים ודגיו הצבעוניים ששום סרט לא ישווה להם...

ברור: כשאין מה לקנות ואין היכן לבלות חוסכים קצת מזומנים... אלא שרוב החסכונות באילת מוצאים בשבועיים של חופש בעיר. מי יעמוד בפיתוייה?

מה מקבלים מוטקה ואשתו כפיצוי לחיים הראשוניים באילת?

ראשית, ההכרה שלהם ושל זולתם שהם חלוצים, גיבורים... ומעשית – כאן יכלו לפתור ביתר קלות בעיות דיור ופרנסה. רכשו עמדה חברתית כוותיקים וגם הניחו בצד משהו לעתיד. ויש סיפוק שגרים ביישוב שנבנה ומתפתח וגדל כמו תינוק מול העיניים. הם מאמינים שיש סיכוי באילת גם לעבודות יצרניות, לא בנייה בלבד. וישנו כמובן הנוף. וחורף יחיד במינו בארץ – אביב נצחי, בלי בוץ וגשם. בגלל החורף כדאי כבר לסבול את הקיץ.

האם יישארו במקום בעתיד? הזוג טרם החליט. גם הוריו של עציון עודם מפקפקים אם אמנם יישארו בקצה העולם או יחזרו למרכז.

היחידים שפגשתי המשוכנעים שישתקעו באילת הם בני משפחת אברהם, הזוג הקשיש ביותר במקום. אשתקד באו מכלכותה שבהודו לבקר את בנם תושב אילת, ואחרי חודש במקום, בלי לראות יישוב אחר בארץ, החליטו שאילת היא המקום המקסים ביותר ובה יתנהלו חייהם.

בדומה לחבריו מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ולאקטיביסטים הפרו-איסלמיים היהודים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי, גם הגזען הערבי-מוסלמי, ח"כ לשעבר, ג'מאל זאחאלקה, איש בל"ד מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מוגדר כמובן כאיש "מחנה השלום", אבל הוא כמובן אוייב השלום.

הנה ראו את דבריו: "אם בן זייד הפחדן, אם בן זייד המרגל, אם בן זייד הבוגד, מרים את הדגל הלבן, אנחנו נרים את דגל פלסטין."

(דגל פלסטין הוא דגל סייקס, המסמל את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית של שלוש החליפויות המוסלמיות).

בתגובה עונה לו יוסף חדאד הנוצרי המגדיר עצמו: "ערבי-ישראלי, גולנצ'יק, נכה צה''ל, פעיל הסברה ו‏‏‏‏‏מנכ''ל עמותת 'ביחד-ערבים זה לזה' הפועלת לקירוב וחיבור בין המגזר הערבי לחברה הישראלית:

"זאחלקה קורא לנסיך האמירויות בוגד בגלל נרמול היחסים עם ישראל, אני אדאג שבעולם הערבי ידעו שכחבר כנסת הוא נשבע אמונים לישראל ושבמשך שנים חיי ממשכורת על חשבון משלם המיסים היהודי והערבי בישראל. ועוד מסר קטן ממני אליך זאחלקה, אני מעדיף בן זאיד אחד על אלפים כמוך, הוא לפחות אמיץ אתה הפחדן!"

ובתגובה לערבייה שכותבת לו: "תדאג לספר להם גם על השירות הצבאי שלך בצבא הכיבוש, ואיך נרמסים יום יום זכויותיהם של פלסטינים לרבות ילדים ובעלי מוגבלויות חסרי ישע." – הוא עונה לה: "איזה צבא? זה שנלחם בחיזבאללה שירה טילים על העיר שלי נצרת והרג לא מעט ערבים ישראליים במלחמת לבנון השנייה? או זה שנלחם בחמאס שיורה טילים ובלוני אש על אזרחים וילדים? ואל תשכחי את איראן! – יש שני מיליון ערבים בישראל והצבא היחיד שמגן עלינו זה צה"ל למה? כי זה צבא הגנה לישראל."

נשיא צ'צ'ניה, המוסלמי הקיצוני השולט בחסות פוטין, רומן קדירוב, הכריז כי בצ'צ'ניה אין להט"בים. כדי להוכיח את טענתו הוא פשוט משמיד אותם. שיטת הפעילות שלו אכזרית. אנשיו מגלים דרך התחזות ברשת – הומו או לסבית, תופשים אותם מענים אותם קשות כדי שיסגירו את המוכרים להם, ואחר כך רוצחים אותם. אם לא מתו בעינויים הקשים.

בערוץ 8 בהוט (גם ב-vod) מוקרן עכשיו הסרט "ברוכים הבאים לצ'צ'ניה". הסרט מתמקד בניסיון הימלטות של צעיר גיי בן שלושים, אחד המעונים מצ'צ'ניה, שהצליח להימלט מצ'צ'ניה, הסתרתו במעון מוגן סודי במוסקבה, והברחתו מחוץ לרוסיה. מכיוון שהצ'צנים הרוצחים והנוקמים חוששים מעדותו של הצעיר הם מאיימים ברצח כל משפחתו ויש הכרח להבריח את המשפחה מרוסיה. בנוסף מספר הסרט על צעירה לסבית בת 21 שדודהּ מגלה שהיא לסבית ומאיים עליה שאם לא תשכב איתו הוא יגלה את סודהּ והמשפחה תרצח אותה כנהוג. הצעירה מוברחת לאחת הרפובליקות במזרח, ומוסתרת שם תוך שהיא מחכה 6 חודשים להסכמת מדינה שתקלוט אותה במעמד של פליטה. בינתיים מגלים אותה בני משפחתה – והיא נעלמת וגורלה לא יודע.

העדות שנתן בגבורה רבה הצעיר בתביעה לחקירה מצד בית המשפט הרוסי לרצח הלהט"בים בצ'צ'ניה השייכת לפדרציה הרוסית נדחה ע"י המשפט הרוסי בתמיכת פוטין פטרונו של קדירוב.

דוד פראנס, הבמאי של הסרט "ברוכים הבאים לצ'צניה" פעל בחשאי עם רשת הלהט"ב הרוסית, קבוצה שהוקמה על מנת להציל צ'צ'נים מהקהילה ולמצוא להם מקלט במדינות אחרות. אך לפראנס היתה דילמה – לא הייתה לו אפשרות לחשוף את הזהויות או הפרצופים של הדמויות הראשיות. הרי חייהם תלויות בכך שהן יישארו אנונימיים. הרצחנות הצ'צ'נית-מוסלמית יכולה לצוץ בכל העולם ולפגוע גם לאלו שקיבלו אזרחות במדינה חדשה וזהות חדשה. בסרטים דוקומנטריים, מרואיינים אנונימיים בדמות מוצללת עם קול מעוות – או גרוע יותר, טשטוש או פקסול הפנים. בסרט "ברוכים הבאים לצ'צ'ניה", נקט הבמאי דייוויד פראנס, שיטה חדשה.

הפנים של הדמויות הוחלפו באמצעות טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית. הן שייכות למעשה ל-22 מתנדבים שפניהם "הולבשו" על פני המשתתפים בסרט. רוב הפנים שייכות לאקטיביסטים מקהילת הלהט"ב בניו יורק. ה"כפילים" צולמו על במה עם מסך כחול ולאחר מכן מכונה המירה באופן דיגיטלי את פניהם לפנים של המצולמים המקוריים. גם חלק מהקולות שונו.

מטעמי בטחון לכל אורך הדרך, פראנס והעורכים שעבדו איתו על הסרט דאגו לפעול על כוננים מוצפנים, ובשום שלב לא איפשרו לקטעים המקוריים עם פני המשתתפים לצוף ברשת. הם אף נמנעו מעריכה של הקטעים המקוריים עם מחשבים שחוברו לפני כן לרשת. העריכה התבצעה במה שפראנס מכנה "בונקר ללא חלונות" בלוס אנג'לס. (ג'ייק קויל, "הארץ", 27.1.20)

למרות שהסרט מזעזע וקשה לצפייה הוא מומלץ ביחוד ליהודים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים תומכי הכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאציג'יהאדיסטי – תומכי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). כתב "הארץ" איתי שטרן, המתנאה תמיד שהפך מדתי להומו גאה ולאקטיביסט פרו-איסלמי (בלשונו "איש שמאל") מגדיר את הסרט "מעורר חלחלה והשראה".

(איתי שטרן, "הסרט ברוכים הבאים לצ'צ'ניה מעורר חלחלה והשראה כמעט במידה שווה", "הארץ" 22.8.20)

לדידו ההשראה היא כנראה חיים כהומו תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

כשאר שכירי העט של שוקן ונבזלין גם כתבת "הארץ" איריס פרומרמן-לעאל תומכת בברית פוליטית עם המפלגה הגזענית הפשיסטית – הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), מפלגה שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, והמייצגת את "האחים המוסלמים" וה"חמאס" התובעים את רצח כל היהודים לפי דברי מוחמד, הדרת נשים ולהט"בים. וכך היא כותבת:

"לא תקום ממשלת מרכז-שמאל בלי הרשימה המשותפת, שרק מתחזקת מבחירות לבחירות. הפעם חייבים להפוך את היוצרות: כל מפלגת מרכז-שמאל שלא מתחייבת לשבת עם המשותפת או להקים ממשלה בתמיכתה, אומרת למעשה למצביעיה שהקול שלהם ייזרק או יינתן לממשלת נתניהו. משהו עמוק צריך להשתנות כדי שבפעם הבאה, כשנתניהו יגיד 'ביבי או טיבי,' יענו לו 'אם כך – טיבי.' בבחירות הבאות אסור להצביע למפלגת מרכז-שמאל שלא מתחייבת להפסיק לפחד ולהתחיל לעבוד עם המשותפת." (איריס לעאל, "אם כך אז טיבי", "הארץ", 23.8.20)

גילוי נאות. גברת פרומרמן-לעאל המסיתה מלאת השנאה חסמה אותי מהטוויטר שלה.

ג'ירולמו סבונרולה Girolamo Savonarola‏ (1452-1498) היה נזיר דומיניקני קנאי. לאחר הדחתם של בני משפחת מדיצ'י מן השלטון בפירנצה בשנת 1494 הפך סבונרולה לשליטה היחיד של פירנצה. הוא יסד בפירנצה רפובליקה תיאוקרטית נוצרית. אחד ממעשיו הראשונים כשליט היה הפיכתו של "מעשה הסדום", אשר בעבר היה העונש עליו קנס, לעבירה שעונשה מוות.

ב-1497 הוא קבע את הכלל המוסרי (הידוע לכל ישראלי: "בחורות ערומים זה חולירע") והחל לשרוף בפיאצה דה לה סיניוריה יצירות אמנות של הרנסנס שהגדירן לא צנועות. לרבות תמונות של בוטיצ'לי אשר הושלכו לאש בידי האמן עצמו. סופו שהוא נודה על ידי האפיפיור אלכסנדר השישי לבית בורג'יה, וב-1498 הוא נשרף בכיכר בו נשרפו יצירות האמנות והאנשים שהוא הוציא להורג.

והנה מסתבר שראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, לקח לידיו את תפקיד סבונרולה הממונה על המוסר. וכך הוא מפרסם בהודעה מיוחדת בציוץ בטוויטר:

"נענינו ומחקנו הבוקר את ציור הקיר המתאר נערים המציצים למלתחות הנשים. חופש הביטוי והאמנות הם ערכים חשובים בעירנו, ולמרות זאת – מאחר והציור נתפס כקבלה של מעשה פסול ופלילי החלטנו להיפרד ממנו. מחיקת הציור אינה מוחקת את העבר, אלא מבטאת מסר ברור לדורות הבאים."

מה זה חופש הביטוי והאמנות אם יש צנזורה של איש המוסר אובז'נסקי-חולדאי בהשמדת יצירות אמנות? איפה הגבול? האם הוא גם ישנה את שם החוף – מחוף מציצים לשם מוסרי יותר? (אולי המצייצים). למזלה של האנושות אין בכוחו של אובז'נסקי-חולדאי למחוק את יצירות האמנות שצוירו על "המציצים" הזקנים על שושנה הצנועה:

מעשה שושנה (או ספר שושנה, או פשוט: שושנה) הוא סיפור שהוא אחת משלוש התוספות לספר דניאל, לצד תפילת עזריה, שירת שלושת הנערים בכבשן, ומעשה בל והתנין. מתוך הספרים החיצוניים. שושנה בת חלקיה, היתה אשתו של יהויקים, מעשירי הקהילה היהודית בבבל. שני שופטים מכובדים, מידידי בעלה ומזקני העם, התגנבו ובאו אליה בזמן שרחצה בחצר ביתה וניסו להכריח אותה לשכב איתם, אך היא סירבה. הם איימו עליה שאם לא תתמסר להם הם יעלילו עליה כי שכבה עם נער – עבירת ניאוף שעונשה מוות. שושנה בטחה באלוהים שיעזור לה, ועמדה בסירובה. הזקנים המאוכזבים מימשו את איומם והתלוננו נגדה. במשפט, שני הזקנים העידו עדות שקר, שראו אותה בוגדת בבעלה תחת עץ. היא הורשעה ועמדה להיות מוצאת להורג.

אז שלח לה אלוהים את דניאל כדי להציל אותה. דניאל, שהיה עדיין נער, חקר את הזקנים בנפרד והוכיח סתירות בעדויותיהם לגבי סוג העץ שלמרגלותיו בוצעה הבגידה, כביכול. אחד אמר שהבגידה בוצעה תחת עץ אלת המסטיק, ואילו השני טען כי ראה את האישה והנער שוכבים תחת האלון. שושנה זוכתה, הזקנים לבסוף הוצאו להורג, ודניאל נחשב לצדיק גדול בעיני העם מאותו היום. הסיפור שימש הזדמנות לציירים, בעיקר בתקופת הרנסאנס והבארוק, לתאר מצב ארוטי של אישה תמימה ואצילה המתכוננת להתרחץ בתוספת הדרמה של זרים "מכובדים" המנסים לחלל את כבודה. בחלק מהציורים מוצגים שני זקנים שטופי זימה מפתיעים אישה רוחצת ומטרידים אותה מינית ובאחרים מוצגת אישה מתרחצת כביכול לבדה כאשר הצופה אמור להבין שעיניים זרות עוקבות אחריה. אין אבסורד גדול יותר מלהשמיד יצירת אמנות גם אם היא משקפת מעשה לא מוסרי. (ברוח הימים האלו של אלו המזכירים כאילו את "החזרת שנות השלושים" אני לא מדבר על "האמנות המנווונת" שהשמידו הנאצים).

הערה אחרונה. "איש המוסר" רון אובז'נסקי-חולדאי מתנגד להנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל – באנדרטת אלטלנה.

לא מובן מה קורה למשה סמולינסקי-יעלון. הוא יורד מדחי אל דחי. מאז שפוטר ע"י נתניהו מתפקיד שר הביטחון וסירב לקבל את תפקיד שר החוץ, ותמיכתו בברית עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), הוא מתדרדר והולך מבחינה ערכית וקוגניטיבית. בתגובה לטיפול המשטרה בהפרות הסדר בהפנינג ההפגנה, המצעד מגשר המיתרים לכיכר ציון הוא כתב: "ממליץ למפקדי ומשטרת ירושלים במשטרת ישראל לקרוא את הספר של יגאל עילם "ממלאי הפקודות".

בספר "ממלאי הפקודות" מציע פרופסור (פרופסור גמור לפי עגנון) יגאל גולדשטיין-עילם תזה היסטורית מופרכת המזכה את היטלר מאשמת השואה והשמדת היהודים. לפי גולדשטיין-עילם פקודת השמדת היהודים לא היתה של היטלר, אלא נבעה מלמטה, מהגרמנים שחשבו מה שהיטלר רוצה, ובדומה לכך לפיו, גם יחס היהודים לערבים.

האם משה סמולינסקי-יעלון רואה את משטרת ישראל בארגון שמטרתו מלמטה היא השמדת המפגינים? כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערביים) – מגיע הפרופסור הגמור גולדשטיין-עילם לתגלית מרעישה נוספת עם תובנה היסטורית מדהימה: "ישראל של חוק הלאום החדש אינה מדינה כי אם פסאודו-מדינה. מדינה המתכחשת למהותה האזרחית אינה זכאית להכרה בה כמדינה." (יגאל עילם, "פסאודו-מדינה", "הארץ" 25.4.19)

ודוק: ישראל, לדעת הפרופסור (הגמור לפי עגנון) יגאל גולדשטין-עילם, אינה מדינה אבל 24 הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות הן כן מדינות, ו-57 המדינות המוסלמיות הן כן מדינות. רק מדינת היהודים אינה מדינה. יגאל גולדשטיין-עילם, שהתחיל את הקריירה שלו בעיתון הסטודנטים "פי האתון", שם שניתן לו ע"י פרופסור ישעינו ליבוביץ על פי האימרה הגזענית שבקוראן לפיה היהודים הם כחמור נושא ספרים שאינם מבינים מה כתוב בהם (סורה 62, 5) – כאילו מוכיח את תקיפות המשל הערבי-האנטישמי הזה.

קל וחומר האווילות של משה סמולינסקי-יעלון. משטיני ישראל בעולם תובעים להביא את משה סמולניסקי-יעלון להאג ולדון אותו כפושע מלחמה והנה הוא נותן חומר בידיהם. "ממלאי הפקודות". מפחידה המחשבה על חסידיו שרצו להמליכו עלינו.

ב-2 באוגוסט הלכה לעולמה ד"ר יעל רנן חוקרת ספרות ומתרגמת. גולת הכותרת של עבודתה כמתרגמת היתה תרגום ספרו של ג'ימס ג'ויס, יוליסס.

בדיוק לפני שנה ביקרתי באירלנד וגם כתבתי על רשמיי ממנה: "אירלנד וצפונה – אנחנו והאירים."

כהכנה לטיול החלטתי לעשות מאמץ ולקרא את הספר יוליסס שהרי אין כספרות כדי להראות את נפש האומה. יוליסס הוא מסוג הספרים הקלסיים הנחשבים, אבל שקשה לקראם. 841 עמודים ללא עלילה. תיאור יום אחד בדבלין. נעזרתי בספר ההדרכה לקריאה של עופר שלח "המדריך ליוליסס".

ליאופולד ויראג-בלום, גיבורו הספרותי של הסופר ג'ימס ז'ויס, בספרו "יוליסס" (אודיסאוס בלטינית) יצא ביום 16.6.1904 למסע בדבלין, מסע שהכניס את "זרם התודעה" לספרות העולם.

הרומאן המהפכני מתרחש כולו ביום אחד, שמתחיל בבוקרו של 16 ביוני 1904, במגדל "מרטלו" (מגדלי שמירה עגולים שהקימו הבריטים לאורך חופי אירלנד), בסנדיקוב שבמפרץ דבלין, אצל הסטודנט לרפואה באק מיליגן, שבו עשה סטיבן דדלוס את הלילה, ומסתיים כשליאופולד בלום חוזר לביתו (אחרי בילוי בבית הזונות של בלה כהן) במונולוג המפורסם של מולי אשתו. המסע של בלום מקביל למסע ל"אודיסיאה". (יוליסס הוא שמו הלטיני של אודיסיאוס). ג'ויס השיב לשאלה מדוע בחר ביהודי (בעצם בלום אינו יהודי) לדמות הראשית ביצירתו יוליסס, שעלילתו מתרחשת ב-1904:

"בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא היתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע."

ולסיפור. בשעה שיהודה ראב הגיע מהונגריה ויסד את פתח-תקווה, הגיע אביו של ליאופולד, רודולף ויראג, מהונגריה לאירלנד, ונשא לאישה אירית-קתולית בשם אלן. ויראג בהונגרית פרח, לכן הוא אימץ את שם המשפחה האנגלי בלום – פריחה. ליאופולד בלום אינו יהודי ולא עבר ברית מילה, ואף נטבל לנצרות, אך הוא משמר מאביו באופן מתמיה מסורות יהודיות, למשל משתתף בליל הסדר. ג'ויס מעמיד את בלום בקונפליקט תמידי בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. כשנשאל לאיזו אומה הוא משתייך? תשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד." עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת."

בהמשך שואל אחד מהנוכחים, "אחרי הכול, למה שיהודי לא יוכל לאהוב את ארצו כמו כל אחד אחר?" – ונענה: "בתנאי שהוא יהיה בטוח קודם איזו ארץ היא ארצו."

בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?" – בלום לא שר את המנון אירלנד, אלא את שתי השורות הראשונות של "התקווה" בעברית, היחידות שבלום זוכר מההמנון:

בקטע נוסף בספר מסופר": בלום "פנה חזרה דרך רחוב דורסט קורא בעיון 'אגודת נטעים' אגודה של נוטעים. לרכוש שטחי חול נרחבים מן הממשלה הטורקית ולנטוע בהם עצי אקליפטוס. מצוינים בשביל צל, דלק ובנייה. פרדסי תפוזים ומקשאות מלונים ענקיות מצפון ליפו. אתה משלם שמונה מארקים והם נוטעים בשבילך דונם אדמה של זיתים, תפוזים, שקדים או אתרוגים. זיתים יותר בזול: תפוזים זקוקים להשקאה מלאכותית..."

משם הוא עובר והולך לרחוב נעמן (עמוד 79). אופס, קפצתי משמחה, בדבלין יש רחוב על שמי. כשהגעתי לדבלין למלון ביקשתי דבר ראשון מפה של העיר וחיפשתי את רחוב נעמן. למרבה צערי לא מצאתי. הסתבר לי שאין כלל רחוב כזה. השם רחוב נעמן הוא התרגום של יעל רנן לשם הרחוב Pleasants st. . תרגום קצת יצירתי. התנחמתי בכך שמול המלון על גדת נהר הליפי יש רחוב על שמו של בני, רחוב עדן – Eden Quay, ומיד שלחתי לו תמונה. חזרתי לתל אביב ובדרך מקרה גיליתי שדווקא בעירי תל אביב, יש רחוב נעמן. אמנם לא במקום מכובד, בדרום מזרח העיר, אבל בכל זאת. מעולם לא ביקרתי בו, ומכיוון שאין לי מושג על שם מי הרחוב, כי לא כתוב. אז אני משאיר אותו שיהיה על שמי.

בספר הילדים היפה של מרים רות מעשה בחמישה בלונים מתפוצצים כל הבלונים.

הבלון של של סיגלית מתפוצץ מציפרני החתולה שלה.

הבלונים של החמאס מתפוצצים בכל מקום. בשדות, בקיבוצים, בערים, במתקני חיל האוויר.

לא עוזרים הצלפים היורים בבלון. לא עוזרים המל"טים המעופפים, לא עוזרת "מכונת הפלא" מלייזר שכבר נמכרה לאמירויות, הבלונים מתפוצצים ומתפוצצים ומתפוצצים.

רק אם תאומץ דוקטרינת דוריאל הזולה והפשוטה. קוראי המכתב העיתי כבר מכירים אותה.

עצוב ויגע היה אבבטן כאשר התנהל לאיטו ברחובות הקטנים של תל-אביב, בערב, לרגלי מגדל שלום שהיה חשוך ברובו והמעליות לא פעלו בו וגם הכניסות למדרגות-הנעות כבר היה סגורות; ונדמה היה לאבבטן שכל אחד מבחין מיד בחוֹר שנפער במכנסיו.

אילו עלה לאוטובוס הנוסע לעצלתיים, היה בשעה זו כבר בבית, לובש מכנסיים ללא חור, מספר לליליסימה אשתו קצת מהרפתקאותיו היום, ושומע ברדיו או גם רואה במהדורת-החדשות בטלוויזיה מה קרה היום בתחנה המרכזית בבאר-שבע. ללא ספק יכנו זאת בשם ניסיון-חבלה או פיגוע חבלני. ויש רק לקוות שאיש לא יזהה את המטפחת שלו. ולא שאבבטן חש עצמו אשם במה שקרה, אלא הוא ידע שאם ינסה להסביר במדוייק מה קרה – יחשבו שהוא השתגע ויאמרו שיש לו דמיון חולני, מטורף וילדותי.

וחוץ מזה – מה יהא על ארוחת-הערב? כל מה שאכל היתה מנה אחת של פלאפל בתחנה המרכזית של תל-אביב, וזה לא המאכל הכי טעים או הכי בריא בעולם. ומדוע קפיטן יוקי אינו מתקשר איתו במק"ם (מכשיר קשר-מחשבות)?

הוא נשא עיניו לעבר הבניין הענק של מגדל שלום ולפתע נדמה היה לו שהבניין צומח וצומח אל-על, אל גובה שמי-הלילה, ועד מהרה נעלם ממנו קצהו כליל, ובאותה שעב גם נתרחב הבניין, ועימו הכביש שעליו עמד אבבטן, עד שנדמה היה לו שהוא ניצב לבדו בלב מגרש-חנייה ריק ורחב-ידיים.

זאת לא קשה להבין. קפיטן יוקי הפעיל למעלה את מדחס-החלל, שהמציא המהנדס היהודי דב טרנופולסקי מווארשה, והקטין בו את אבבטן, ועד מהרה חש אבבטן שהוא מתרומם ועף באויר במהירות עצומה, וממעל לו נמצא כל אותה שעה קיר זקוף, כמו הר ענקי ואפל, עשוי זכוכית ואבן. דקות רבות, שנדמו בעיניו כשעות, נמשכה עלייתו של אבבטן הזעיר אל גובהי מגדל שלום.

"אני עייף ורעב והדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות עתה הוא מקלחת, והדבר השני – למצוא זוג מכנסיים במידה שלי, בלי חור!" הכריז אבבטן מיד שהציג את כף רגלו על קצה אנטנת הרדאר המסתובבת שבמרומי מגדל שלום. התנועה הסיבובית של האנטנה גרמה לו להרגיש כאילו הוא עדיין מרחף באוויר.

מולו עמדו רני וקפיטן יוקי, ומאחוריהם מטוס ה"כפיר", שלא נראה כבר כל כך נקי כמו שהיה בבוקר, האנטנה שלו היתה שבורה, ונראו גם כמה סימני פיח וחריכה בקצות הכנפיים שלו. ולמרבית הפלא, אחת מכנפי ה"שפם" הקטנות של ה"כפיר", בקדמת המטוס, היתה תקועה בטלאי בד גדול כיריעת אוהל בצבע אפור-בהיר וקצת מלוכלך –

"אתה לא מכיר? זה הטלאי מהחור במכנסיים שלך! אפשר לתפור לך ממנו עשרה זוגות, או להקטין אותו שוב כדי שיתאים לחור המקורי!"

"אני רוצה מכנסיים חדשים!" אמר אבבטן, "ולהתרחץ!"

"טוב, טוב, אל תצעק עלינו! לא אנחנו שכחנו אותך בבית-השימוש, אבבטן!"

"אף אחד לא מפריע לך," אמר קפיטו יוקי, "אבל אני מתפלא עליך שאתה בכלל לא סקרן לדעת מה כתוב במכתב שמצאנו בתוך הבקבוק, ושלא איכפת לך שקוראי 'העצלן הצעיר' יֵדעו לראשונה על כל פרשת הרצח מקריאה בעיתונים אחרים!"

"אוצר כנראה יש, אבל עדיין איננו יודעים בדיוק היכן הוא. לכן אנחנו כאן, למעלה."

"תתרחץ, תנוח, אני ארד בינתיים ל'כלבו שלום' למצוא לך איזה זוג מכנסיים לפי מידתך. וכשאחזור נשב כאן בחוץ לארוחת-ערב ואני אסביר לך הכול. אם רני הבין, אין כל סיבה שגם אתה לא תבין. נכון רני?"

ליד המטוס, שהיה קשור היטב לרצפה-האנטנה, כדי שלא ישתחרר, הציב קפיטן יוקי בלחיצת-מדחס אחת חדר-רחצה מתקפל עם טוש-טלפון רובוטי שגם מעסה את הגב ומדגדג בבית-השחי כששומעים בדיחה לא-מוצלחת. אבבטן נכנס פנימה ועד מהרה נשמע קול המים הקולחים. האנטנה שעליה עמדו הסתובבה כל אותה עת, והמראה היה נהדר. רני לא היה יכול להפסיק להסתכל – שמיים זרועי כוכבים, הים הנוצץ, וכל תל-אביב וסביבותיה בשלל אורות מרצדים כמו ממעוף אווירון, והנוף מתחלף כל הזמן בגלל סיבוב האנטנה, ועד מהרה אתה חדל להבחין בכיווני-השמיים, ונדמה לך כי הים ממזרח ותל-אביב היא אי במערב.

לפני שירד להביא מכנסיים לאבבטן התקין קפיטן יוקי כמה עמודי-תאורה וגדר ושניים-שלושה עצים ודשא ושולחן-אוכל ערוך בטעם, שאותם שמר ארוזים ומוקפאים בזעירות בתא-המכשירים של החללית "נגה" שהיתה מונחת, אם אתם זוכרים – בתא המכשירים של ה"כפיר" המשוכלל, התלת-מושבי.

עד מהרה שב קפיטן יוקי עם בגדים חדשים לאבבטן, הכול – תחתונים, גופייה, חולצה ומכנסיים. "לא היו מכנסיים כל כך גדולים בשבילך ב'כל בו שלום'," אמר קפיטן יוקי, "והייתי צריך לגהץ ולהרחיב לך זוג במדחס-החלל."

"אני מקווה ששילמת עבור הבגדים." אמר רני, שלא רצה כי יחשידו את ידידו הטוב בגניבה. הן עכשיו ה'כלבו' סגור, וקפיטן יוקי בטח נכנס ויצא עם כל הסחורה דרך חור המנעול.

"אל תדאג," אמר קפיטן יוקי. "השארתי להם שם את הטלאי שנקרע מן המכנסיים של אבבטן, וזה יספיק להם לתפור איזה עשרה זוגות מכנסים."

"ישנים ישנים, אבל לא כל אחד זוכה ללכת במכנסיים של סופר. גם זה שווה משהו, לא?"

"לא הרבה," אמר אבבטן, אשר בדיוק יצא מתא-הרחצה לאחר שהתקוטט שם בפנים עם טוש-הטלפון הרובוטי והיכה אותו על הראש כדי שיפסיק לדגדג אותו. "היום סופר זה לא מקצוע."

"אבל בחורות צעירות מעריצות את הסופרים ומתאהבות בהם." אמר קפיטן יוקי בשמץ קנאה.

"כן כן, זה מה שסופרים כותבים. אבל לנשים של הסופרים יש דעה לגמרי אחרת עליהם."

"רבותיי, לארוחה!" אמר קפיטן יוקי. והפעם זו ארוחה לכבוד רני, כל המטעמים שהוא אוהב, ושום דבר אחר!"

והם ישבו סביב השולחן הערוך בטעם, באור הפנס בדשא המודבק, ליד העץ המחוזק, באוויר הלילה הטרי, וכל זה מונח על הזרוע האחת של אנטנת הרדאר המסתובבת, וממרומיה צפו כלפי מטה, לעבר תל-אביב וכל סביבותיה.

ומה הוגש לארוחה לכבוד רני? צ'יפס עם המבורגר ומלפפון חמוץ, והרבה קטשופּ. גביע גדול של שוקולד-למריחה שאפשר לאכול ממנו בכפית כמה שרוצים. ארטיקים, קרטיבים, גלידה ואננס. פּוֹפּ-קוֹרְן. מיץ פטל, קוקה-קולה ומשקה בַּרַד מקרח כתוש צהוב. אורז סיני ברוטב אדום חמוץ-מתוק. חלווה מצופה קליפת-שוקולד עבה. למרות שהיתה שעת ערב, עדיין היה האוויר חם, אך תנועת האנטנה גרמה להם לחוש רוח קלה וקרירה הנושבת על פניהם.

התפריט מצא כנראה חן מאוד בעיני אבטן מפני שהוא לקח את גביע השוקולד-למריחה ואכל ממנו בכפית ובקושי השאיר משהו לרני. וגם מן הצ'יפס וקציצות-ההמבורגר לקח מלוא-חופניים. "מזמן לא נהניתי כל כך," אמר בפה מלא, "לשבת כך ולאכול במרומים תוך כדי סיבוב. זה מזכיר לי את הפעם היחידה שבה הוזמנתי ללונדון, בתור סופר, וגם זאת רק מפני שזו היתה הוועידה העולמית של הסופרים העצלים. לקחו אותי לאכול במסעדה מסתובבת במרומי מיגדל הטלוויזיה. אכלתי דג-שמך וישבתי ליד החלון, והמסעדה העגולה הסתובבה וכל פעם היה מתגלה לעין חלק אחר של לונדון,. ואתם יודעים איך תרגמו שם את השם שלי לאנגלית? מיסטר פַּאפַּאסְטוֹמַק – "

"אם כבר מזכירים נשכחות," הוסיף קפיטן יוקי, "אז אולי כאי להזכיר שמטוס ה'כפיר' סבל נזקים בכיס שלך ובקושי עשינו את הדרך לכאן, וגם הנחיתה על האנטנה המסתובבת לא היתה קלה."

"והשם שלך באנגלית – פַּאפַּאבֶּלִי," אמר קפיטן יוקי.

תוך כדי חילופי הדברים ביניהם פינה קפיטן יוקי קצת מקום על גבי השולחן, פרש מפית נקייה והציב עליה את הבקבוק שמצא בידי ספן-האבן במצולות ים-סוף. חלקו התחתון של הבקבוק עדיין היה נתון בתוך ציפוי האלמוגים המאובנים, שנראה כסלסלה של בקבוק יין-קיאנטי, ורק חלקו העליון, בצבע ירוק-עמום, בלט. קפיטן יוקי הפך את הבקבק וניער אותו. נשמע צלצול מטבעות ועל המפית נפלו כמה מַגִ'ידיוֹת* כסף תורכיות שתבנית חתימתו המסולסלת של הסולטן מוטבעת בהן.

"פאפאסטומק, אתה באמת חושב שאוצר זה ארבע מַגִ'ידיוֹת-כסף תורכיות?"

"את המכתב. תראה לו את המכתב!" לא התאפק רני ואמר.

ואז ניער קפיטן יוקי (שאגב, היה לבוש כל הזמן בחליפת-החלל שלו) אח הבקבוק פעם נוספת, ופיסת נייר מגולגלת, כמעט חומה, צנחה על המפית, לצד המג'ידיות שצבען היה אפור-ירקרק ולא נראו כלל כעשויות כסף.

"לא בדיוק. פשוט מכתב. עתיק. עדיין איננו יודעים מאיזו שנה, ואיזה מקום מתואר בו, אבל הוא מספר על אהבה, על רצח ועל התאבדות – "

וקפיטן יוקי פרש בזהירות את המכתב, שהיה כתוב בצפיפות, באותיות ערביות חומות-כהות על נייר חום אף הוא ופריך מאוד, שכמעט נשבר בשעה שהחזיקו בו.

קפיטן יוקי הוציא דף-מחשב מודפס שורות-שורות בעברית, באותיות-מחשב – "כאשר הגַעַ"ם, גלאי העצמים והמילים, קורא – אזיי המַתְכַּ"שׁ – מכונת תרגום כל שפה, שמחוברת למחשב 'צפנת פענח' – מתרגמת מכל שפה אחת לאחרת, לפי הצורך. נתתי לה הוראה לתרגם. אפשר היה לעשות זאת אפילו בלי להוציא את המכתב מהבקבוק. אך כדי שתאמינו לי – הוצאתי."

* מַגִ'ידִי – מטבע כסף תורכי על שם הסולטן עַבְּדוּל-מַגִ'יד.

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

ירושלים תשמ"ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

ראשיתה של פתח-תקוה

א. בין מציאות לדמיון

לא שפר חלקה של פתח-תקוה בהיסטוריוגראפיה של היישוב החדש בארץ-ישראל, ומימים ראשונים החל ערעור לא רק על שייכותה לעלייה הראשונה, אלא גם על ראשוניותה בכלל. ז"ד לבונטין, ממייסדיה של ראשון-לציון בשנת 1882, שנעזר רבות ביהודה ראב, בעל הנסיון החקלאי, לשם הקמת המושבה, מתייהר במכתב מחשוון תרמ"ג:

עד עתה לא נתיסדה עדנה מבני ישראל קולוניא כזאת, אעפ"י שאתה לא --- להאמין לי, אבל הנך טועה בהאמינך כי כבר נתיסדו קולוניות באה"ק. באה"ק נתיסדה קולוניא רק אחת – "פתח תקוה" בשמה – לפני איזה שנים, אבל מיסדיה היו מאלה בעלי "החלוקה" עובדי אדמה בשביל לקיים מצוות התלויות בארץ --- אבל מושב אנשים כאלה החפצים בישובה בשביל לעבדה ולשמרה רק אנכי יסדתי.[1]

כי "פתח תקוה" אף על פי שנוסדה בשנת תרל"ח בכל זאת רק במחשבה קדמה לראשון-לציון ולא במעשה, כי באמת לא עסקו ולא יכלו לעסוק בעבודה האדמה, עד שנת תרמ"ג, שאז באו אל הקולוניא פנים חדשות מרוסיא; גם יסוד "פתח תקוה" בעיקרה לא היה אז למטרת ישוב אה"ק במובנו החדש, אך לשם פרנסה סתם, באמונת המיסדים שיצליחו לזה, וצריך לחשוב, כי אילו היו המיסדים ההם יושבים במקרה באוסטריא או בסרביא היו מיסדים שם את הקולוניא שחפצו בה. אך שונאי הדור החדש בחפצם ליחס את הרעיון הלאומי גם במעשה דוקא להדור הישן, הם מרימים על נס את מיסדי "פתח תקוה" ומשתדלים לרומם אותם בתור חלוצים של הרעיון הלאומי שלא היתה להם ממנו כל השגה.[2]

במחקרו על הוויכוח בין פתח-תקוה לראשון-לציון, שממנו לוקחו המובאות דלעיל, ריכז יהושע קניאל את המקורות והגישות השונים וניסה לסכם את הוויכוח ההיסטורי. על שני המקטרגים הראשונים הוא אומר:

לדברי קלוזנר, לילינבלום, הטוען נגד פתח-תקוה, "עבד עשרים ושבע שנים לשם ישוב הארץ – ואף פעם לא ראה אותה", השלח, כז (אב תרע"ב–טבת תרע"ג), עמ' 6. גם ליבונטין שהה בארץ – לאחר התיישבותו בראשון-לציון – רק שנה אחת ושמונה חדשים, אחר חזר לרוסיה מסיבות כלכליות ועלה שנית בשנת 1903.[3]

ואילו בוויכוח עצמו קובע קניאל עמדה ברורה בכותבו:

אין זה מפליא, שבאווירה זו של תמיכה ברעיון המחודש של "יישוב ארץ-ישראל" חברו יחד ותיקים ועולים. מתיישבי פתח-תקוה הראשונים, כמו גוטמן, ראב, שטמפר, גרינגרט ואחרים מהם בעלי חזון ומהם בעלי ממון, מצטרפים בראשית עלייתם אל ה"יישוב הישן", מהווים חלק ממנו ומתמזגים עמו. אך אין זה אותו "יישוב ישן" של ראשית המאה. הם ומטיפי הרעיון שישבו בארץ-ישראל מבקשים דרך חיים שונה. רעיון "יישוב ארץ-ישראל" הוא אחד הביטויים לרצון זה. מבחינה זאת אין לראות הבדל רב בין מתיישבי פתח-תקוה הראשונים ובין מתיישביה בגלגולה החדש, שבא לאחר ייסודה של ראשון-לציון. אלה כמו אלה מבקשים למצוא תיקון למצבם הכלכלי, אך ברור כי הם משתלבים באותו זרם אידיאולוגי רחב של תנועת "יישוב ארץ-ישראל". ולא זו בלבד, אלא שיש לראות גם חלק ממתיישבי המושבות הראשונות כדומים באופיים, במוצאם, בהשקפותיהם ובזהותם הרוחנית לרבדים שונים ב"יישוב הישן" ולמתיישבי פתח-תקוה.

ואכן קשה לעשות הבחנה ברורה בעניין ההתייחסות אל הרעיון הלאומי בין ראב, שטמפר וגוטמן ובין איכרי עקרון, יסוד-המעלה, זכרון יעקב ועוד.

פתח-תקוה היא אם כן המושבה הראשונה בארץ-ישראל לא רק מבחינה עובדתית, אלא גם מבחינת המשא הרעיוני שהיא טעונה.[4]

אחת הסיבות שפתח-תקוה נחשבה לפרי יציאתם של בני היישוב הישן מבין חומות ירושלים היא משקל-היתר שניתן בספר-היובל הראשון של המושבה, זה משנת תרפ"ח / 1928, לפועלו של אחד המייסדים: יואל משה סלומון. וכך כותב יזרעאל:

מגמתו של ספר היובל. אם אמנם נכונה השערתנו, שבני משפחת סלומון הם שעיצבו למעשה את הדברים, אין להתפלא על כך שספר זה, שהתיימר לסקור את חמישים שנותיה הראשונות של המושבה, הוא מגמתי במידה רבה ומצטיין בחוסר איזון, בייחוד בכל הנוגע לסקירת התקופות השונות ולתיאור חלקם של האנשים שעשו את המלאכה.[5]

מגמתיות זו, שהיתה בשעתה אחת הסיבות לגניזתו של ספר-היובל, הצמיחה עיוותים ואגדות לא מעטים באשר לראשית ימיה של פתח-תקוה. יזרעאל טוען, שיש חוסר-מהימנות בקטעים בספר-היובל שנדפסו על-פי יומנו של טוביה סלומון, בנו של יואל משה סלומון:

הקטעים שצוטטו ביומן הם בעיקר תיאורים ספרותיים שלא על-פי מקורות כתובים, שנועדו להגדיל את חלקו של יואל משה סלומון בפרשת פתח-תקוה.[6]

לדוגמה: באחד הקטעים המתארים את ליל-הסדר הראשון במושבה מייחסים הכותבים לשטמפפר את הדברים האלה על יואל משה סלומון:

והנה גם חברנו ר' יואל משה סלומון, זה האיש אשר רבים משכימים לפתחו לקחת עצה מפיו בכל ענין חשוב, והננו רואים אותו פה בתוכנו עובד כל הימים כאיש פשוט כל עבודה קשה, ומתענה בכל הענויים, למען החיות את שממות ארצנו.[7]

והנה, משום אישור להשערתו של יזרעאל אפשר למצוא בעותק של ספר-היובל שקיבלו יהודה ראב ורעייתו בט"ו בשבט תרפ"ט / 1929 מידי מרדכי סלומון, בנו של יואל משה סלומון, בשם ועדת ספר-היובל. בשולי העמוד שבו מופיעה הפיסקה דלעיל רשומה הערה בכתב-ידו של יהודה ראב על-אודות יואל משה סלומון: "לא עבד ביד".

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתכניות-הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקוה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878. יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון שמהם עולה, כי במשלחת הראשונה, שיצאה מיפו כדי לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרויה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקוה.[8] ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר-היובל בעמ' טו. יואל משה סלומון – אומר יזרעאל – אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר-היובל.[9]

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה דוד גוטמן, ולכן נדמה, שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל-מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בנסיונות-הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט, המובא בספר-היובל:

ואולם, בהיות האיש היקר הזה עוד גר בארץ וטרם הכיר אנשיה ומסחריה, ע"כ נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים מכל הסימנים. יש מהם שהיו רמאים פשוטים, שחשבו לקחת להם אותו הענין לפרה חולבת, ויש מהם שהיו בעלי חזיונות והזיה, אשר חפצם רב מכוח גופם ומדת הסבלנות הדרושה לענין ההוא, וכו' וכו'. גם המקרים החיצוניים, שגרמו לאבוד מעט הכסף המזומן, שהיה אצור בירושלים בידי אנשים שונים, עשו את שלהם ובסבת כל אלה בטלה החברה. אך הר' דוד גוטמן שיחי' את דעתו לא בטל. המאמר היקר "ואם אין אני לי מי לי" חרת על לוח לבו להיות לו לעינים בהוצאת חפצו אל הפועל, אבל לא שכח גם את הסוף של המאמר ההוא: "וכשאני לעצמי מה אני", ולכן ברר לו מתוך בני החברה אנשי חפץ יקרים, אשר הספיק להכיר תכונתם וערכם, ואתם באגודה אחת התחיל לחתור אל מטרתו ויפנה כה וכה ויבקש לו אדמה לשבת עליה, אך בכל מקום שנתן עיניו בו, חלה עליו עין הרע, אם מצד פקיד המדינה ואם מצד אוהבי בצע מאחינו, ואם מצד כֹבדו של מנהג חוקי הארץ, אשר בכל ענין משרכים דרכיהם, אם לא ימשחו את ידי האפנדים במשחת זהב.

כשנתים ימים יגע וחפש ולא נרתע אחור מפני כל המפריעים והמכשולים שהונחו על דרכו, כאילו הארץ הקדושה עצמו התקוממה לשטן לו, באמרה ככלה חביבה וסרבנית: "רצוני להכבש ביד דודי במלחמה, אך לא אלך לפניו שבי ברשת מבטי עיניו לבדם". ודודהּ זה כפרש גבור נאבק ונלחם ויוכל לה.[10]

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר-היובל?[11]

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקוה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב יזרעאל:

מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה.

תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר זמן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' יז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים ---[12]

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון. המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון,

הביאו ביזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.[13]

יתירה מזו, גם יואל משה סלומון עצמו – שקנה לימים מאדמתה של יהוד, התיישב בה ולבסוף חזר לירושלים לישיבה של קבע – לא זו בלבד שמעולם לא שב להתגורר בפתח-תקוה, אלא אף נמנה עם המתנגדים הנחרצים לחידוש יישובה של מושבה, מן-הסתם משום שהיה מקוני אדמת יהוד, והיה לו עניין למכור את החלקות ביהוד ולא לשוב ולהסתבך בבעיותיה של אדמת פתח-תקוה; שהרי קנייתו של חלק מאדמת פתח-תקוה, היא נחלת טייאן – שה"רבע", מקור הסכסוכים, היה כלול בה – עדיין לא הושלמה, וחלקות רבות בה ("נוּמֶרים") השתייכו לאנשים, רובם ירושלמים, שמעולם לא התכוונו לגור בהן, וגם לא הסדירו את תשלומיהם תמורתן.

עובדות אלו אינן נזכרות כלל בפרק הארוך שבספר-היובל, המעמיד את יואל משה סלומון בראש שלושת אבות המושבה, והן רק נזכרות בהערת-אגב קטנה בפרק הנרחב על הרב אריה לייב פרומקין, שמילא תפקיד מרכזי וטראגי בחידוש יישובה של פתח-תקוה, בהיותו מנהל אחוזתו של הגביר לחמן. באחת מרשימותיו, הכתובות בצורת יומן, הוא מספר על הקמת הבניין הראשון במושבה המתחדשת, שהיה – לדבריו – "המפואר ביותר בארצנו הקדושה":

בחנוכה שנת תרמ"ד [1884] החלתי הבנין. כמה צרות גרמו לי אחינו המנהלים, שרצו שאבנה דוקא ביהוד, ואילו עשיתי כן הייתי מאבד 25 אלפים פרנקים והישוב לא היה מתוכנן. כן תיכף בכלותי את הבית באו שמה כעשרים משפחות ובנו גם הם בתים קטנים בפתח-תקוה, ולולא זאת הסכימו כלם לצאת לחוץ-לארץ.[14]

סלע המחלוקת בין פרומקין וסלומון, שהראשון, בהיותו אחראי בפני בעליו בחוץ לארץ, נמשך לפתח-תקוה, ששם היו נחלות האדמה שקנה ושם החליט גם לבנות את הבית, והשני התאמץ באותו זמן להפוך את יהודיה למושב חקלאי ודרש מפרומקין כי יבנה את הבית ביהודיה.[15]

בפרק הנזכר על יואל משה סלומון בספר-היובל מנסים העורכים לתקן את רושם נטישתו את המושבה:

ואולם בכל עבודתו המרובה והמגוונת בירושלים לא שכח גם את פתח-תקוה ויחד עם אחדים מירושלים התקשרו עם הערבי קסר, שקנו מידו שטחי אדמה מאדמת הכפר "יהוד", הלא הן הקניות הידועות בשם "גאולה" ו"חור זרזור".[i]

בשולי אותו העמוד, מול הפיסקה דלעיל, נרשמה בעפרון הערת-תיקון מס' 7 בכתב-ידו של יהודה ראב:

שקר מוחלט. נקנה ע"י מיכל כץ ויהודה ראאב ויעקב גינצבורג.

כך הוצנע חלקו של מייסד המושבה, ר' דוד גוטמן, שנפטר חשוך-בנים ומחוסר-כול, לאחר שמסר את כל האדמות שהיו רשומות על שמו למיכאל ארלנגר, פקידו של הבארון, לבל יעברו נכסיו אחרי מותו לידי הממשלה על-פי החוק התורכי.[16] האדרת חלקו של יואל משה סלומון לא רק תרמה להשכחת חלקו המכריע של גוטמן, שמבלעדי חזונו, הונו ואולי גם תמימותו, לא היתה נוסדת המושבה העברית הראשונה, אלא אף הביאה לראיית פתח-תקוה כיציר-כפיהם של בני היישוב הישן יוצאי ירושלים ולהצנעת, ולמעשה להעלמת, חלקה המכריע של קבוצת העולים מהונגריה – ובראש ובראשונה גוטמן, שטמפפר וראב – בכסף, בחזון ובעבודת-כפיים ממש.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי הרכבי: במוצ"ש צפיתי במקביל בערוצים 11+12+13 ובנפרד, בערוץ 20. ערוצים 11+12+13 שידרו במשך שעות מאתר ההפגנות ולא ראיתי פעם אחת אפילו ברמז את מה ששידרו ב-20 – את הצעקות והקללות כלפי השוטרים:

"נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים, נאצים."

"מחבלים, מחבלים, מחבלים, מחבלים, מחבלים, מחבלים."

חשתי כאילו ההפגנות הינן יצירה של ערוצי 11-12-13 ופרשניהם.

כמו כן, מחליא אותי לראות את הפוזות התיאטרליות של ראש השב"כ שהיה בעבר, אחראי לשמור מפני רציחתו של ראש ממשלתנו יצחק רבין הי"ד-ז"ל – והתרשל בצורה פושעת ומופקרת כשאנשיו התרשלו ואיפשרו לנאלח לחכות עם אקדח ליד המדרגות מהכיכר לחניית הרכב, במשך כל זמן העצרת. שמעתי שהדבר הטוב היחיד שהעיק עליו היה רגשות האשמה שגרמו לו לרצות להתאבד אבל הסתפק בתפקיד השגריר בדנמרק.

בדיעבד, טעיתי לצפות בדיווחים המעוותים של 11-12-13 – NEVER AGAIN

חשוב לי לומר: מעולם לא הצבעתי ל-ביבי. וגם... לא ל"משותפת".

אהוד: לא נעים לומר אבל כמו שהחיזבאללה שם אזרחים על הגגות של מחסני תחמושתו כדי שתהיינה לו תמונות של מטוסינו מפציצים אותם, ומאותה סיבה מחביא את טיליו בבתי אזרחיו – וכמו שהחמאס משתמש בהפגנות "אזרחים" על הגדר – כדי שיהיו קורבנות לצלפי צה"ל, ומחביא את טיליו ופתחי מנהרותיו בבתי אזרחיו ובמוסדות ציבוריים – כך האספסוף הנאור מפר החוק שלנו עושה פרובוקציות ומקלל ומתנפל על השוטרים [מה שכמובן לא משדרים] – כדי שאחר כך יראו במרבית הערוצים שלנו רק את השוטרים דוחפים ולעיתים מכים את האספסוף הנאור מפר החוק, ולא את איך המפגינים האלה תקפו קודם את השוטרים! – והצופים התמימים או המיתממים – סבורים שכל הבעייה שמתעוררת בעקבות ההפגנות האלה נעוצה בכך שהמשטרה שלנו אלימה!

* מפקד מחוז ירושלים במשטרה, ניצב דורון ידיד, אמר היום (שני, 24.8) כי המפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצאי שבת האחרונה [22.8] "הגיעו משולהבים לעימות מול המשטרה." ידיד, שדיבר היום בוועדת הפנים של הכנסת, הגיב לטענות לאלימות מצד המשטרה בהפגנה ואמר: "ברשתות שלהם, יש פה 10 ארגונים שונים, הם קראו 'אנחנו מגיעים למלחמה,' הם הגיעו טעונים כלפי המשטרה, הם הגיעו משולהבים לעימות מול המשטרה. יש לי צילומי מסך של הקריאות." ["הארץ" באינטרנט, 24.8].

* סמי פרץ: יש בישראל חצי מיליון מובטלים, והיחס בין מיספר המשרות הפנויות למיספר המובטלים זינק מאז החל משבּר הקורונה – אך למרות זאת, מעסיקים מתלוננים על כך שהם מתקשים לגייס עובדים. הסיבה: הרבה מובטלים מעדיפים לקבל דמי אבטלה במקום לעבוד. כשהם מסכימים לעבוד, הם מתנים זאת בקבלת שכרם "בשחור", כדי לא לאבד את הזכאות לדמי אבטלה. זוהי אחת מתופעות הלוואי הבעייתיות שצפו בשוק העבודה בעקבות המשבר.

* יש לנו הצעת פשרה: שחסידי ר' נחמן מברסלב יפגינו ללא כל הפרעה כלפיהם – כל מוצ"ש בבלפור מול מעונו של נתניהו, ושהאספסוף הנאור מפר החוק יטוס ללא כל הפרעה כלפיו – להפגין נגד נתניהו המושחת מול ציון הקבר-ללא-עצמותיו של ר' נחמן מברסלב באומן!

* מחיקת ציור הקיר "מציצים" בחוף מציצים בתל-אביב היא מעשה של חרפה וטמטום! סימן מבשר רע לאמנות ולהומור בישראל – ואולי גם לקטעים אירוטיים בתנ"ך!? (בסיועו של הפרשן חולדאי!) – גם הביקורת המרושעת והמבטלת שהתעוררה עכשיו כלפי הסרט "מציצים" – היא מסימני הטמטום המגדרי של הזמן הזה!

* שלום רב, אני נהנית מאד מקריאת שיריה של אסתר ראב. שפתה העשירה, דימוייה ותכני השירים מעוררים התרגשות והתפעלות. למרות מרחק הזמן והמקום, הרגש והמחשבה, הדימויים והתמונות הממשיות והלשוניות, כולם חיים ותוססים... גם דבריו של אורי הייטנר, ברובם קולעים וצורבים וצודקים. תודה, והמשך שבוע טוב, פורה ומפרה.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] קניאל, "הוויכוח", עמ' 26, מכתב למרדכי בן הלל הכהן מיום ח' בחשוון תרמ"ג; על-פי: דרויאנוב, טורים 494–495. הפסיחות הן של דרויאנוב.

[2] קניאל, "הוויכוח", עמ' 26; על-פי: מ"ל לילינבלום, דרך לעבור גולים, וארשה תרנ"ט, עמ' 6.

[3] קניאל, "הוויכוח", עמ' 34, הערה 38.

[4] שם, עמ' 51 והערה 109 שם.

[5] יזרעאל, "ההיסטוריוגראפיה", עמ' 111.

[6] שם, עמ' 114.

[7] ספר היובל, עמ' כז.

[8] יזרעאל, "קול-קורא", עמ' 194.

[9] שם, עמ' 193, הערה 69.

[10] ספר היובל, עמ' ק–קא.

[11] שם, עמ' יז.

[12] יזרעאל, "ההיסטוריוגראפיה", עמ' 109, על-פי סידרת מאמריו של יעקב גולדמן, "שאר ישוב", האסיף (תרמ"ה), עמ' 136–137.

[13] אליאב, עמ' 19–20.

[14] ספר היובל, עמ' שמג.

[15] שם, שם.

אהוד בן עזר לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896) ולתולדות בנו יהודה (1858–1948) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

ראשיתה של פתח-תקוה

א. בין מציאות לדמיון

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה