חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באלול תש"ף, 31.8.2020

עם הצרופות: 1. איליה הילד בירושלים לפני מלחמת השחרור. 2. איליה בשביל ישראל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סְפִיחַ-חַיֶּיךָ. צְרוֹר-פְּרָחִים. // עו"ד גיא משיח: סבירות ומידתיות // אורי הייטנר: צרור הערות 30.8.20. // אורי איתיאל: פִּיפְקֶה. // יוסף דלומי: פּואֶנטָה אקדמית. // הדסה מור: התוכנית "היהודים באים"? – מוטב שיסתלקו. // יצחק גנוז: וִיטֶק הַנַּעַר וְהַקַּאפּוֹ. // אהוד בן עזר: הפרי האסור. // מנחם רהט: "ראש הממשלה הבא – נפתלי בנט". // יונתן גורל: 1. פגישות עם יהודה עמיחי. 2. שיבה של טרם גלות. // משה גרנות: על הרומן של דורית זילברמן "בלחש". // עדינה בר-אל: איליה בר-זאב – ריצה אל השירה. // אשר מעוז: התקפה שלא במקומה. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק אחד-עשר: מכתבו של חסן, ספן-האבן, רצח והתאבדות בבאר. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: פרק שלישי. ראשיתה של פתח-תקוה. ב. קבוצת יוצאי הונגריה]. // מתי דוד: ישראל לפני הכול? פוליטיקה לפני הכול! // ממקורות הש"י.

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

מי מממן, בעיצומה של מגיפת הקורונה, עשרות ואולי מאות אוטובוסים המסיעים כל מוצ"ש מכל קצווי הארץ אלפים ואולי עשרות אלפים של האספסוף הנאור המפר חוק – לירושלים, להתגודד בצפיפות ולהפגין בפראות מול ביתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולשגע אותו?!

"אין אחידות בהנחיות הפרקליטות," טען השבוע השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה. לשיטתו: הפרקליטות היא גוף פוליטי שמאלני, שרודף את ראש הממשלה ומנסה להדיחו מהשלטון, באמצעות מתן הנחיות המקלות עם המפגינים.

נוכח האשמתו חסרת היסוד של אוחנה כנגד הפרקליטות, ניתן רק לדמיין, אילו הנחיות לדיכוי הפגנות היו יוצאת מטעם פרקליט מדינה, שהיה ממונה ע"י השר לביטחון פנים (שראוי להגדירו יותר כ"שר לביטחון בלפור").

שהרי כל שהפרקליטות קבעה בהנחיות החדשות שפרסמה בסוף השבוע, המשנה לפרקליטת המדינה, נורית ליטמן, הוא, שיש לנקוט במשנה זהירות כנגד המפגינים, על מנת שלא לפגוע בזכות היסוד של חופש הביטוי והמחאה של אזרחים בישראל להשמיע את קולם וליטול חלק בהליך הפוליטי.

ההנחיות קובעות ש"יש לצמצם את העמדת מפגינים לדין ולעשות זאת רק בנסיבות מחמירות,", והן מדגישות את החשיבות של הזכות להפגין בדמוקרטיה. הא ותו לא.

לפי ההנחיות: לא תהיה אכיפה נגד חסימת כבישים, שנעשתה באופן ספונטני בהפגנות ("גלישה לכביש" באופן מקרי ולזמן קצר); ומי שיעשה כן לא יועמד לדין. לא כך, אם מדובר בחסימה מכוונת של צירי תנועה, שאז כן יוגש כתב אישום.

הנחייה נוספת היא, שיש להעמיד לדין מפגינים שלא נענו לקריאות השוטרים להתפזר רק במקרים שבהם נהגו באלימות. לצד זאת, אלימות פיזית של מפגינים כלפי שוטרים, ובכלל כלפי כל אדם או רכוש – תיאכף בחומרה.

לגבי העבירה של "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו" – קובעות ההנחיות שיש להבדיל בין הפרה או הכשלה אקטיבית (כגון דחיפת שוטר), שאז יוגש כתב אישום; לבין "הפרעה או הכשלה פסיבית, כגון: ישיבה במקום וסירוב להתלוות לשוטר" – שאז יש להימנע מהגשת כתב אישום.

כך שמדובר בהנחיות סבירות, הגיוניות ומידתיות, המאזנות היטב בין זכות היסוד להפגין לבין הצורך שמירה על הסדר הציבורי. הנחיות שמחד גיסא מעבירות מסר חשוב למשטרה להימנע מאלימות כלפי המפגינים וממעצרי שווא; ומאידך גיסא, מעבירות מסר חד משמעי למפגינים, שגם עליהם להימנע מאלימות וממעשים פוגעניים.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, ההפגנות אינן "אנרכיה", או "חתירה תחת הדמוקרטיה", כפי שטענו "בכירים" בליכוד בתגובה להנחיות החדשות. נהפוך הוא: ההפגנות הן אמצעי חשוב ומרכזי, וכלי חברתי ופוליטי מן המעלה הראשונה במימוש דמוקרטיה. הזכות להפגין היא גם מרכיב חיוני בחופש של האדם לביטוי עצמי, כחלק מחופש הביטוי הפוליטי.

המפגינים מפגינים, כי הם חוששים, שמדינת ישראל היקרה לכולנו תהפוך להונגריה של אורבן או לטורקיה של ארג'ואן. במדינה דמוקרטית מותר לזעוק ולהפגין כנגד מי שחושבים, כי הוא אינו ראוי עוד להיות ראש ממשלה.

מנגד, כששוטרים נוקטים באלימות כנגד מפגינים – כפי שנצפה בסרטון סגן ניצב ניסו גואטה, כשהוא מתנפל באגרופים על מפגינים באלימות קשה ואכזרית לפני שבוע – מדובר בצעד חמור של חציית הקו הדק והשברירי שבו דמוקרטיה עלולה להפוך לדיקטטורה; שינוי שבו המשטרה מתחילה לשרת את המנהיג, ולא לשמור על האזרחים.

על השוטרים להפנים את ההנחיות החדשות ולפעול לפיהן, ולזכור שהרי האישה המבוגרת שהוכתה בשבוע שעבר ע"י שוטרים היא בגיל של האימא שלהם. שלא לדבר על המפגין הקשיש בן ה-83, שנזקק לטיפול רפואי לאחר שנדחף ע"י השוטרים – שיכול להיות בגיל של הסבא של מרבית השוטרים. על השוטרים להבין ולהפנים, שהמפגינים הם האחים שלהם, ולא האויבים.

אהוד: כל הכבוד לך, שאתה רואה את נתניהו בדמות ארדואן, ואת ישראל כקרובה לדיקטטורה. חבל שגם אתה חי בעולם של ההסתה, שהיא-היא האיום על הדמוקרטיה שלנו, דמוקרטיה שעלולה להידרדר לשלטון רחוב – בגלל ההפגנות המטורפות האלה, שהן בניגוד לרצונו ולהכרעתו בקלפי של מרבית העם היהודי בישראל, אשר לדעתי מתבונן בחשיפה התקשורתית המוגזמת של ההפגנות – בחריקת שיניים ובסלידה עמוקה!

מוטב שתגיד תודה לשוטרים שמגינים על הדמוקרטיה ועל ראש הממשלה מפני האספסוף הנאור מפר החוק!

ואולי שמעת במקרה על מגיפת הקורונה שמעניינת – למתגודדים המפגינים והמהבילים – את התחת שלהם – כי הם שטופים בשנאת נתניהו?

* עמק השווה בנצרת – פורום עמק השווה, בראשות הרב בני לאו והח"כית לשעבר איילת נחמיאס וֶרבין, כולל אנשי רוח ומעשה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והלאומית בחברה הישראלית. הוא פועל ככל הניתן לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, ולקיום שיח מכובד ומכבד.

ביום שישי ערכנו ביקור בנצרת, בהובלתו של חבר הפורום יוסף חדאד. חדאד הוא פעיל חברתי, המייסד והמנכ"ל של עמותת "ביחד – ערבים זה לזה" ופעיל בעידוד גיוס לצה"ל והתנדבות לשירות לאומי של צעירים ערבים. הוא עצמו לוחם בגולני שנפצע במלחמת לבנון השניה. הוא פעיל גם במאבק ב-BDS. הוא סיפר לנו על מארב בלבנון שבו שכב לצד מפקדו רועי קליין ז"ל, על שיחה של הערבי והמתנחל בגובה עיניים. ועל כך שבסוף השיחה קליין לימד אותו את המכתם: "כל ישראל ערבים זה בזה." שהיה למוטו של חייו.

הסיור נפתח בהר הקפיצה ובתצפית על העיר נצרת בהדרכת יוסף. לאחר מכן ביקרנו במחוז צפון של לשכת עורכי הדין, ונפגשנו עם ראשיו. מצאנו שם מופת של שותפות ודו-קיום בין יהודים וערבים. סיימנו בבית הוריו של יוסף, שני אנשים מרשימים מאוד, העץ המסביר את פועלו של התפוח. הקשר היפה בין יוסף והוריו בלט לנוכח הסיפור של חבר הפורום, רס"ן (מיל') הישאם אבו-ריא, הקצין המוסלמי הלא-בדואי הראשון בצה"ל. הישאם סיפר איך משפחתו והסביבה שלו מחרימה אותו, ואיך ההורים של מי שהיתה ארוסתו כפו עליה לעזוב אותו. אצל הוריו של יוסף נערכה שיחה משמעותית מאוד של חברי הפורום עם מארחינו.

אחד החברים בפורום הוא אורי בנקי, אביה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה לפני חמש שנים. את אורי אני מכיר 35 שנים, כיוון ששירתנו יחד במילואים בגדוד 420, בחטיבת הצנחנים הדרומית. מאז הרצח, אורי פעיל מאוד בקירוב לבבות בין חלקי החברה הישראלית. הוא אמר, שבאופן טבעי ניתן היה לצפות ממנו שהרצח יביא אותו לשנאת חרדים. אולם זה לא קרה כיוון שהוא ירושלמי, שכל חייו חי לצד דתיים וחרדים, והוא יודע שמלבד הלבוש אין שום דמיון בין החרדים לבין הרוצח. שרה רוזנפלד מכוכב השחר, שבנה מלאכי נרצח בפיגוע בעודו נער, אמרה דברים דומים על יחסה לערבים.

במפגש בלשכת עורכי הדין, נשאל היו"ר היוצא של מחוז צפון בלשכה, עו"ד חאלד חוסני זועבי, מה סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה המוצלח והפורה בין יהודים וערבים במחוז. תשובתו הייתה שהם אינם נותנים דריסת רגל לפוליטיקה ולפוליטיקאים. גם בשיחת הסיכום נשמעו אמירות דומות בגנות הפוליטיקה.

ההתייחסות שלי לנושא הפוליטיקה היתה אחרת. כל עשייה ציבורית למען החברה, אמרתי, מן הסביבה הקרובה ועד הרמה הלאומית, היא פוליטיקה. כל פעולה לשינוי חברתי, כל רצון להשפעה על החברה, הם עשייה פוליטית. ההצטרפות שלי לפורום ופעילותי בו היא מעשה פוליטי. השאלה היא איך אנו יוצרים פוליטיקה אחרת; לא פוליטיקה משסעת ומפלגת, לא פוליטיקה של שנאה, אלא פוליטיקה של איחוי שסעים, של דיאלוג כן ואמתי אך מכבד; פוליטיקה שמכוונת לחברת מופת.

התייחסתי לדבריו של הדובר שקדם לי, מהנדס מכונות צעיר מנצרת ששמו פיטר. הוא סיפר שבסיבוב הבחירות הראשון הוא הצביע לרשימה המשותפת, בסיבוב השני הוא הצביע לכחול לבן ובסיבוב השלישי הוא נשאר בבית. אמרתי לו שבסיבוב השני הצבענו לאותה מפלגה, אך אני פרשתי מכחול לבן כיוון שהיתה מוכנה להקים ממשלה התלויה ברשימה שלה הוא הצביע בסיבוב הראשון, כיוון שאני שולל עקרונית כל שותפות ממשלתית עם מי ששולל את עצם קיומה וזכות קיומה של מדינה יהודית. הרשימה המשותפת אינה פתרון אלא היא ביטוי לבעייה. עלינו לראות בהצבעה הגורפת לרשימה הזו סימפטום, ועלינו להיכנס לעומק הבעייה. לראות מה האחריות שלנו לכך שהציבור הערבי לא יילך לדרך הקיצונית שהרשימה המשותפת מבטאת. עלינו לקיים הידברות, אך על דבר אחד לא נתפשר – על כך שישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וכזו היא תהיה תמיד. על כך אין דיון. ואני מאמין שניתן להגיע להסכמה, בהידברות נכונה, עם רבים מערביי ישראל על העיקרון הזה.

יוסף חדאד התייחס אף הוא להצבעה לרשימה המשותפת. הוא אמר שכאשר כל המפלגות היהודיות, ממרצ ועד ימינה, לא מצאו ולו ערבי אחד כדי לשריין אותו בצמרת הרשימות שלהן – מה הפלא שהערבים מרגישים שהאופציה היחידה שלהם היא הצבעה לרשימה המשותפת? להערכתו, יש לפחות 4-5 מנדטים שהצביעו למשותפת והיו מצביעים למפלגות ישראליות אילו הציבו ערבים ברשימותיהם.

אחרון הדוברים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא אמר שליהודים ולערבים יש עיקרון יסוד שעליו לא יתפשרו לעולם. היהודים לא יוותרו על כך שישראל היא מדינה יהודית. הערבים לא יוותרו על תביעת השוויון. ואין שום סתירה בין שני העקרונות. כפי שעקרון המדינה היהודית קיבל ביטוי חוקתי בחוק הלאום, כך יש לתת ביטוי חוקתי לשוויון האזרחי, בין אם כחוק נפרד או במסגרת חוק הלאום.

אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי ומתנגד לכך שרעיון השוויון יופיע בחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בשאלת זכויות הפרט, אלא בשאלת ההגדרה הלאומית. הכנסת סעיף השוויון לתוכו דווקא, כמוה כקבלת טענות השקר כאילו החוק סותר את השוויון וצריך "לתקן" אותו.

שרה רוזנפלד הגדירה את העשייה שלנו "ייבוש ביצות", כמו ייבוש הביצות של החלוצים שבנו את הארץ והקימו את המדינה. אני מזדהה מאוד עם דבריה.

* והגית בו – אליקים רובינשטיין נשא בידיו ספרים כל היום, ובכל דקה פנויה הוא פתח דף גמרא ולמד. התורה אינה משה מידיו והוא מגלם את המושג "והגית בו יומם ולילה." תלמיד חכם אינו בהכרח מי שתורתו אומנותו, אלא דווקא מי שתלמודו מביא לידי מעשה.

* מה זה חשוב? – השחקנית והזמרת גלית גיאת חברה בפורום. גלית היא ממוצא חצי תימני וחצי אלג'ירי. בסיור למדנו ממנה שמשפחתה האלג'ירית היא במקור מהונגריה ומשפחתה התימנית היא במקור מגרמניה. אז מה היא? "אשכנזית"? "מזרחית"? "ישראל הראשונה"? "ישראל השנייה"? "פריבילגית"? "מקופחת"?

* הציונות תנצח – ארור מי שמפיח שנאת אחים בישראל. מי שמחיה בכוח שנאה עדתית רק כי זה מסייע לו אלקטורלית. מי שמסית, מדיח, משסה, מפלג, מעורר שדים, מבעיר בערות, זורה מלח על כל פצע. ארור מי שמוכן להחריב את החברה הישראלית למען אינטרס אישי.

זה לא יעזור לו. עם אחד אנחנו. בעוד דור לא יהיה ילד שיידע להשיב על השאלה המטומטמת אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי". הציונות תנצח בעזרת האהבה, הנישואין והמשפחה את מחרחרי השנאה, מעוררי המדון. חבל רק שהתהליך הציוני של מיזוג גלויות חווה נסיגות, ונתקל במכשולים, בשל פוליטיקאים ציניים ומרושעים.

* אחריות המנהיגים לשלום הציבור – נתניהו ראוי לשבח על פנייתו לנשיא אוקראינה בבקשה שיגביל את כניסת חסידי ברסלב לאומן. בכך הוא גילה אחריות לשלום הציבור ובריאותו, כראוי לראש ממשלה בעת משבר רפואי. חבל שבמקום לעמוד אחרי הצעד הנכון שנקט, הוא משקר ומכחיש, כדי להחניף למפלגות החרדיות (שכמובן אינן מאמינות לו). ולא פחות מצער, שמנהיגי המפלגות החרדיות אינם נוהגים באחריות כלפי הציבור שהם מנהיגים. הם היו צריכים להיות הראשונים לקרוא לחסידי ברסלב לא לנסוע השנה לאומן. הם היו צריכים לעשות כן מתוך אחריות מנהיגותית לבריאותם. חבל שגם הפוליטיקה החרדית פופוליסטית. ואחרי שכמה חסידי ברסלב איימו על נתניהו שיפסיקו לתמוך בו, הוא החל לפעול אצל האוקראינים כדי לאפשר לחסידים להיכנס לאומן, ובכך הוא גילה חוסר אחריות לשלום הציבור ובריאותו, בניגוד לאחריותו כראש ממשלה בעת משבר רפואי.

[אהוד: לדעתי דין חסידי ברסלב הצפופים שטופי המוח – כדין האספסוף הצפוף הנאור מפר החוק מֵפיח בלוני השמוק ושטוף המוח – המתגודד ומפגין נגד נתניהו!]

* שעיר לעזאזל – אם נער השליחויות מיקי זוהר משתלח בפרופ' גמזו, ברור שנתניהו כבר סימן את השעיר לעזאזל.

* מתווה ברלין – הרבה השוואות עם גרמניה שמענו בחודשים האחרונים. איזה ניהול צנוע וענייני של המשבר. איזו מנהיגות נשית לעומת המנהיגות שלנו. איזה מופת של דמוקרטיה ליברלית אמתית. והרי החדשות – בברלין נאסרו הפגנות בשל הקורונה. משטרת ברלין פרוסה לאורכה ולרחבה של העיר לאכוף את ההוראה, כיוון שהיו אלפי בקשות להפגנות. דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ליברלית אבל... אצלנו זה לא יעלה על הדעת. גם כאשר כל המדינה היתה בסגר, רק ההפגנות הוחרגו.

אני נגד איסור על הפגנות אבל אני בעד הגבלתן. יש להגביל אותן כך שתתקיימנה תוך הקפדה על כללי הריחוק החברתי, כפי שהיה בהפגנות הראשונות בכיכר הבימה, כיכר רבין וגן צ'רלס קלור.

* באוויר הפתוח – דני קושמרו אמר באולפן שישי שכיוון שההפגנות מתקיימות באוויר הפתוח, אין בהן הידבקויות. האם דבריו נכונים? איני יודע. אבל אם זה נכון, יש לבטל לאלתר את כל ההגבלות באוויר הפתוח. יש לאפשר הופעות המוניות בקיסריה, בפארק הירקון ובכל מקום תחת כיפת השמיים, יש להחזיר את הקהל למגרשי הכדורגל, יש לאפשר תפילות המוניות בכותל ובכל מקום בשטח פתוח, לעודד את החתונות ההמוניות במגזר הערבי, שנערכות בחוץ. כי אין התקהלות המונית צפופה יותר מההפגנות בבלפור.

* בושה – הפגנות ומחאות הן נשמת אפה של דמוקרטיה; בין אם אני תומך במחאה זו או אחרת או מתנגד לה וגם אם היא מכעיסה אותי, כך אני רואה אותה. הדמוקרטיה אינה מסתכמת באקט חד-פעמי אחת לארבע שנים (או ארבע פעמים בשנה) של שלשול פתק לקלפי ומרגע זה מתן ייפוי כוח מוחלט לפוליטיקאים המקצועיים, אלא היא גם מעורבות פעילה של אזרחים שאכפת להם ורוצים למחות ולהשפיע. אני עצמי השתתפתי לאורך השנים במאבקים ציבוריים ובהפגנות רבות.

איני שותף למאבק בלפור ואני אף מתנגד לו, למרות שאני מסכים עם חלק מן הביקורת המוטחת בו. יש במאבק הזה צדדים יפים וצדדים מכוערים (בעיקר של קומץ אנרכיסטים שגוררים אותו למקומות שליליים ורעים). אך הכול נכון כאשר אזרחים ישראלים במדינת ישראל נאבקים למען הדרך שהם מאמינים בה.

בשבת נערכה הפגנה מסוג אחר. "מפגן סולידריות עולמית להצלת הדמוקרטיה הישראלית." בברלין כמובן, קודם כל בברלין, אלא מה? ובערים אחרות בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. זהו מפגן עלוב של חבורה מנוכרת ומתנשאת שהדמוקרטיה הלאומית שלנו קטנה עליה; שרוצה להרגיש "גלובלית", קוסמופוליטית, אוניברסלית; אולי מתקנאת בגילויי סולידריות עם עמים מדוכאים שנרמסים תחת דיקטטורות אמיתיות. עומדים אותם נמושות עלובי נפש במקומות שונים בעולם כדי להצטלם מפגינים נגד "הדיקטטורה הישראלית".

זהו מפגן מבחיל, מעורר קבס. במקום שיפגינו נגד הדה-לגיטימציה לישראל שמובילים ארגונים אנטישמים דוגמת ה-BDS, הם קופצים להפגין נגד מדינת ישראל ולבטח מסתפחים אליהם עוכרי ישראל שיקפצו על המציאה. אם האפסים הללו חושבים שבדרך העלובה הזאת הם ישפיעו על דעת הקהל הישראלית, נכונה להם אכזבה – הם ישיגו רק את ההיפך.

התגובה הראויה למפגן השנאה העצמית המבחיל הזה, היא הקריאה הפופולרית בפי המפגינים: בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה! בושה!

* מחזק את ידי בנט – מתקפת ההשתלחויות של מירי רגב, דודי אמסלם ואחרים על בנט ושקד הססמולנים היא חלק מקמפיין מתוזמן ומתוזמר היטב. אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, להתקפלות של נתניהו ובלימת המהלך לסיבוב רביעי, היתה הנסיקה של בנט בסקרים. ב-120 הימים הבאים נתניהו ינסה לבלום את בנט ולהחלישו ככל האפשר. בארבעת החודשים נשמע הרבה את הביטוי "ברית אחים". אני מחזק את ידיו של בנט. הצלחתו בסקרים תשרת את האינטרס הלאומי – הכלכלי והחברתי, למנוע סיבוב רביעי.

* כמעט – כתב חנוך דאום: "הנה עוד דוגמה לכך שאני במיעוט מזהיר: אני מחבב את גנץ. האיש הזה, החבוט, שאיבד את בסיס תומכיו, איבד את כבודו, נרמס מימין ומשמאל? וואלה, אני די מבסוט ממנו. אינני מדבר על הכישורים הפוליטיים ועל ההחלטות שלו, כל אחד זכאי לדעתו כמובן, אני אומר רק שבניגוד – תכלס, לכולם – אני רואה מול עיניי אדם שקול, ממלכתי, שמנסה בתנאי כאוס לשים את המדינה לנגד עיניו. וכן, חברים, אני מכיר בזה שאין כמעט קורא אחד שאומר לעצמו עכשיו, 'וואלה, גם אני מרגיש ככה."

וואלה, גם אני מרגיש ככה. כך שאם חנוך כתב שאין "כמעט" קורא אחד שמסכים אותו, הכמעט זה אני.

* לא כל האמת – ד"ר רן ברץ פירסם ב"מקור ראשון" מאמר המצדד בעמדת קיבוץ ניר דוד ותוקף את המאבק לפתיחתו של קטע האסי הזורם בו לציבור. המאמר כשלעצמו חשוב, אבל ברץ, שכתב אמת, לא כתב את כל האמת. הוא כתב את האמת שהשמאל הרדיקלי האנטי ציוני עומד מאחורי המאבק. הוא כתב את האמת שלא נחל האסי מעניין את מחוללי המאבק, אלא השנאה לקיבוצים, שמייצגים את הציונות. הוא אף ציטט את הודעת הקרן החדשה התומכת במאבק.

אך הוא הסתיר את האמת, שהמתקפה נגד ניר דוד היא דו-ראשית, משמאל ומימין. ושגם ההתקפה מימין אינה קשורה למי האסי, אלא לשנאת הקיבוצים והסתה נגד הקיבוצים. די בשיטוט קליל בפרופילים ימניים ברשתות החברתיות כדי להיווכח בכך. די לקרוא את ציוצי הנאצה וההסתה של יאיר נתניהו כדי להיווכח בכך. והוא יודע שהמון שותה בצמא את ציוציו, מתוך הבנה שהוא רק הצינור. ולציוצים האלה יש יותר כוח מלפירסומי ההסתה של הקרן החדשה או של הקשת המזרחית.

* דמויות מופת – כשהציונות הדתית תתפכח ותצא מהסרט הרע שהיא קלעה את עצמה לתוכו בשנים האחרונות – מנדלבליט ואלשייך יוכרו כדמויות מופת, שעליהן הציונות הדתית תחנך את הטובים בבניה.

* מכחישי השואה בוחשים ביד ושם – על פי פרסומים בתקשורת, השר לשעבר אפי איתם הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם. אני מכיר ומוקיר את אפי, תושב נוב שבגולן, וסבור שהוא ראוי לתפקיד. עם זאת, איני יודע מי המועמדים האחרים ולכן איני יודע אם הוא המתאים ביותר. ניתן לתמוך במועמדותו של איתם או להתנגד לה, כמו לכל מועמדות. אבל בתגובות של מתנגדי המינוי, נאמרו דברים שמשמעותם היא התייחסות לישראל ולצה"ל כמצויים על הספקטרום הנאצי. כל אמירה באורח זו אינה אלא הכחשת שואה. מן הראוי שמכחישי שואה לא יתערבו בענייני יד-ושם, המוסד להנצחת זכר השואה.

* לקדם את הציונות המעשית – הציונות המדינית והציונות המעשית מגבות זו את זו ומשלימות זו את זו לאורך כל שנות הציונות. כאשר ערוץ אחד נחסם, הדגש עובר לערוץ האחר. רק לא לעמוד במקום ולעצור את תהליך הגשמת הציונות. החלת הריבונות היא הציונות המדינית. אף שנתניהו טוען שהחלת הריבונות עדיין על הפרק, אני מתקשה להאמין לו (והלוואי שאתבדה). ולכן, יש לקדם את הציונות המעשית, את ההתיישבות. אם לא תוחל כעת הריבונות על בקעת הירדן, על הממשלה להחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן בשנים הקרובות.

ואילו הוחלה הריבונות? הייתי קורא למנף אותה לקידום הציונות המעשית ולהחליט על תכנית לאומית להתיישבות רבתי בבקעת הירדן.

* חוק חרדי – סמוטריץ' מעלה הצעת חוק חרדית לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. מעבר למניעת עליה מהאנשים שהוא רוצה למנוע את עלייתם, הוא גם מטיל דופי ביהדותם של רבים מן העולים מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות. החרדים בטוח יצביעו בעד הצעתו. אני מקווה מאוד שכל הח"כים הציונים, כולל אנשי הציונות הדתית, יורידו אותה מעל הפרק.

* על סמך ראיות – בימים הקרובים יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט "האיש שרצה יותר מדי", סרט תעודה על אולמרט. ב"אולפן שישי" הוקרן קטע מן הסרט שבו עו"ד, פעיל ימין, איש הארגון "משפטנים למען א"י", מספר איך הארגון שלו חיפש ומצא חומר מפליל על אולמרט כדי להפיל אותו, על מנת שלא יוכל לממש את התוכניות המדיניות שתיכנן לנסיגה מיהודה ושומרון. הנה, לכאורה, האקדח המעשן לטענתו של אולמרט שתפרו לו תיק כדי להדיח את ראש הממשלה הנבחר.

אכן, לא סימפטי לראות ארגון המחפש ואוגר חומר על יריבים פוליטיים, כולל יריבים פוטנציאליים, כדי להשתמש בהם בעת הצורך. יש כאן ריח לא נעים של סחטנות. ואני בטוח שגם בשמאל יש הנוהגים כך. אני מעדיף ארגון כמו "התנועה לאיכות השלטון", הלוחמת בשחיתות משמאל ומימין כאחד. אבל עצם חשיפת השחיתות היא אזרחות טובה.

בין הסיפור הזה לבין תפירת תיקים אין ולא כלום. אולי החומר שאותו ארגון אסף היה המצת לתחילת החקירות, אולם משהחלו החקירות, מה שעמד לנגד עיני החוקרים הן הראיות ואך ורק הראיות. והראיות הניבו כתב אישום, וכתב האישום הוליד הרשעה וההרשעה הולידה גזר דין של מאסר בפועל. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. הוא פושע שהורשע בפשעים חמורים וישב בצדק במקום שבו יושבים פושעים כמוהו. היותו ראש הממשלה אינה מעמידה אותו מעל החוק, אלא להיפך – כלפי מנהיג שאמור לגלות דוגמה אישית יש להחמיר יותר מאשר כלפי סתם עבריין קטן. ההתקרבנות וההתבכיינות שלו לא מרגשת אותי. ומן הראוי שלא תרגשנה אף אזרח.

* בזמן – לאורך השנה האחרונה עשיתי לי מנהג – בכל ראש חודש, או בימים הראשונים של החודש, קראתי את הפרק העוסק באותו חודש, בספרה של דליה מרקס "בזמן – מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי".

היה זה מסע מרתק ומעשיר בזמן היהודי-ישראלי-ציוני. מסע לעומקו של חודש, לתכניו, למועדים שבו ולתפילות והברכות הכרוכות בו. דליה מרקס היא רבה רפורמית ופרופסור לליטורגיה ומדרש. ליטורגיה היא מערכת הטקסים הפולחניים והתפילות של הדתות. ואכן, הספר עשיר ומעשיר בעיון עומק בתפילות; תפילות מסורתיות, תפילות עתיקות ותפילות חדשות ומתחדשות.

הספר בא מאהבה, ובנוסף לידע הרב ולהעמקה הוא שופע באהבה; אהבתה של המחברת לדת היהודית, למסורת היהודית, לעם ישראל על כל זרמיו ועדותיו, לארץ ישראל ולאדם באשר הוא אדם. הוא ספר דתי מאוד, הוא ספר ציוני מאוד והוא ספר הומניסטי מאוד. מרקס שוזרת בו לאורך לוח השנה את הזמן היהודי והזמן הישראלי, לא כשני קווים מקבילים אלא כשני קווים השזורים זה בזה ללא הפרד. דווקא לכן חסר לי מקומו של יום ירושלים בפרק על חודש אייר, שהוזכר רק כדרך אגב. אני מקווה שבין קוראיו של הספר יהיו גם דתיים אורתודוקסיים; דומני שהם יופתעו לראות עד כמה רחוקה הדעה הקדומה על היהדות הרפורמית ממה שהיא באמת; לא תנועה המקצצת בנטיעות אלא תנועה המרחיבה את היריעה היהודית. סיימתי השבוע את קריאת הספר ואני חש מוכן ומזומן לקבל את השנה הבאה עלינו לטובה.

* ביד הלשון: דגנרלים – העיתונאי יוסי כהן, לשעבר יועץ התקשורת של נתניהו, כינה את גנץ ואשכנזי, במאמר ל"הארץ" – צמד הדגנרלים. ביטוי הגנאי לקצינים בכירים, המחבר בין דגנרט לגנרל, הוא המצאה של עיתונאית השמאל סילבי קשת. היא הרבתה להשתמש בו בטורה "חץ מסילבי קשת" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". דגנרט הוא שם נרדף (בסלנג שיצא מן האופנה) לטמבל. במובן המקצועי דגנרט הוא אדם מנוון מבחינה פיזית או מנטלית.

היינו נח"לאים והקיבוץ חגג עשור. המייסדים הוותיקים בני השלושים וחמש נראו לנו דוֹדִים (במלעיל) והוותיקים פחות, היו יוצאי ארגנטינה או כפי שכונו – "מוּצַ'אצ'וֹס". פיפקה היה מה"מוצ'אצ'וס". עבורנו הצברים, היו החבר'ה הדרום-אמריקאים האנטיתזה לדמות הקיבוצניק השרירי והמשופם מהאיורים בתנועת הנוער. פיפקה כמשל.

מעולם לא הבנתי את הכינוי. פיפקה היה בכלל שלמה, אלא שלימים היה הכינוי כצמח השרביטן, שכיסה וכופף את שמו. פיפקה היה קטן קומה ומוצק, חובש "כובע טמבל" גדול ממידות ראשו, ששיווה לו מראה מגוחך משהו. פיפקה נשא לאשה את חנה היפהפייה, מקבוצת הארגנטינאים, ופלא הזיווג היה עסיס להולכי רכיל, שברגיל הקפידו במצוות בין אדם למקום, ופחות בין אדם לחברו... לא חלפו ימים רבים וחנה חלתה וגם טובי הרופאים גיששו באפלה ולא מצאו לה מזור. קמל יופייה והיתה צועדת לאיטה בשביל ומחלקת חיוכים של נימוס אל מול החולפים בדרכה. פיפקה, שבת משוש חייו ומה עוד שנמנע מהם פרי בטן ועל כך היה מצר עד למאוד. אט-אט דעכה חנה עד הגיעה לעולם שכולו טוב ונגאלה.

פיפקה מעולם לא שימש בתפקידים או בוועדות הקיבוץ ואף עבודתו לא היתה מ"הנחשבות". סדרן העבודה ישב במשרדו ושיבץ את הפחות חיוניים לעבודות שירותים וכך מצא עצמו פיפקה במחסן החצרנות של הקיבוץ.

היה צורך בתעצומות נפש כדי לשרת כחצרן-תברואן, שאין בו גאווה של חקלאי או רפתן או טרקטוריסט ואין בו הילת עובדי מלאכה הלובשים כחול מהוה. אין בו שמחת יבול ושמחת יצירה. פיפקה, שבנעוריו היה מדריך ב"בני עקיבא" בארגנטינה, שחלם על עלייה לארץ ישראל כחלוץ בקיבוץ – עכשיו, חצרן ותברואן.

היתה בו השלמה. אט-אט צלל למכמני המקצוע ולרזי חומרי ההדברה. הקפיד לסמן ולמיין את כלי החצרן ולהציב את התכשירים כדבר דבור על אופניו. את הרעילים הניח בארונות סגורים ואת השימושיים על מדפים נגישים. החברים שנצרכו לתיקונים קטנים קיבלו מבוקשם ברוח טובה ובנפש חפצה ודומה שלפיפקה באה נחת רוח וסיפוק מעבודתו החדשה. פיפקה פרש כנפיים והחל מדביר נברנים במחנה, לכד זבובים במלכודות מתוחכמות ועוד כהנה וכהנה עד שלא ידע הקיבוץ "איך היה עד עכשיו..."

מכל ממלכתו של פיפקה נותר בזכרוני הריח. בידוע, שהריח זוכה לתאי זיכרון ייחודיים ולעיתים תכולתם עולה על היכרויות ישנות ושאר מיני זיכרונות החולפים עם הזמן. מחסן ההדברה של פיפקה, אף שהיה מסודר ונקי מרבב, שלט בו ריח שהוגדר בפי ליצני הדור כ"חודר שריון..." הריח היה נדבק בבגדי העבודה, בחליפות ההגנה של המדבירים ובגוף ממש. דומה, שגם מקלחת מים חמים עם שלל תכשירי הסבונים הטבעיים ואף מיצוי צמחים ושמנים אתריים המעניקים ברגיל ניחוח נפלא – לא הועילו. רק ה"דירניקים" הסריחו יותר...

לאחר העבודה, לבד בביתו, פיפקה החל לעסוק בציור. אף שבאצבעותיו היה כמין רעד לא ויתר על תחביבו האהוב. כדי לספק סקרנותי הצצתי פעם לחדרו ובמו עיני ראיתי כי פסקה הרעידה, שעה שמשך מכחולו. היו שם ציורים תמימים עם צבעים ש"אינם צועקים", קלסתרים עדינים של ילדים נוטעים עץ ופרחי שדה וחיטה מבשילה. הציורים היו מדוייקים ואף לא חרגו בגודלם מגודל המוגדר "פוליו".

על אף בדידותו, פיפקה היה איש שמח וחברותי. אהב לשמוע בדיחה טובה וצחוקו המתגלגל כרעמים מקוטעים ליוו את דמותו כחצרן, כצייר וכאיש רעים להתרועע. גם בדיחה גסה באה בחשבון והביאה משוב מילים מדרום אמריקה כגון: "בולודו" ועוד, שהוזהרתי שלא לציטוט מפאת הכבוד והצניעות.

חוצמזה – פיפקה לבש דרך קבע מכנסיים קצרים. גם ימי חורף קרים לא האריכו את מכנסיו, ואולי-אולי היה זה סימן ואות להנציח את הנער החלוץ מארגנטינה, שלא ידהה גם בערוב ימיו.

הקיבוץ פרח, ענפי המשק התבססו, ה"פרגסון" המקרטע של פעם, פינה את מקומו ל"ג'ון דיר" ענק וגבוה עם קבינה סגורה וממוזגת ושלל כפתורי הפעלה וכמעט כמו קוקפיט של מטוס משוכלל. החרמש הונח בתערוכת מוצגי העבר בפינת החי של "משק ילדים" והכול "סגדו" לעבודה עברית במחשבים ובשבבים חכמים. כבר לא יוצאים בלילה "לפתוח קווים" וברזים מתיזי מים נפתחים ונסגרים בפקודה של יד נעלמה היודעת אף לנעול ברז אם עוצמת רוח חזקה מדי אשר "תבזבז מים". החממות המשוכללות מאכלסות עשרות תאילנדים חרוצים השוהים בחום קיץ של ארבעים וחמש מעלות, עטופים בכובעים רחבי תיתורה וגופם חנוט בבגדים וצעיפים ורק עיניהם השחורות מציצות לאיבוק פריחה זעירה בצמח הנובט. ככה הם, התאילנדים, יושבים על שרפרף נמוך יותר מנמוך וגוררים עצמם עקב בצד אגודל בערוגה הארוכה האין סופית. ככה, עשר ואחת עשרה שעות עד שנטה היום.

רק פיפקה נותר חצרן ותברואן. כיוון שעיסוקיו התרחבו, רכש לו הקיבוץ עגלה ממונעת כדי להקל בתנועותיו לטיפול בבתי החברים, להדברת מכרסמים בשולי המחנה ולכידת זבובים במתחם הלולים. עיקרו של הרכש החדש היה על מנת להתנייד לבריכות טיהור השפכים המרוחקות מעט. עם הגיעו לבריכות, עלה לסירה הקטנה עם שקי חומר חיטוי, וכך בעזרת המשוט השבור הגיע עד ל"נזיר", שם פרק את השקים ושב לגדת הבריכה לעגן את הסירה. כיוון שהעגלה הממונעת אינה טרקטור ואינה אופנוע או אופניים ואינה דומה כלל לשום דבר, קראו לה "קָקֶמַיְיקֶה". הקקמייקה התחבבה בשמה והכל דבקו בשם החדש לרכבו של פיפקה.

מדי בוקר ובשעה קבועה התמיד פיפקה להצטרף לשיעור הדף היומי של נתן. כיוון שבגדיו היו ספוגי ריח "חודר שריון", נהג לשבת במרחק מה מהלומדים ולא לידם ממש, כדי לא לצערם ולא להסיח דעתם מן הלימוד. כך כל בוקר.

בוקר אחד נפקד מקומו של פיפקה ותהו הלומדים על העדרו. בבוקר שלמחרת, שוב לא הגיע והכל חשבו כי יצא לחופשה, אולי. איש לא שאל ולא טרח להתעניין וכך גם ביום השלישי. על דלת החצרנות מוסמר מצבט עם פתקים עבור פיפקה. העפרון התלוי שימש לנצרכים לרשום את בקשתם ותלונתם, אלא שכבר אזלו הפתקים הריקים ואיש לא ידע ואיש לא שאל ולא טרח להתעניין. "אולי הוא בחופש", אמרו הבריות במשיכת כתף.

יורם הטרקטוריסט שב המום מהבריכות, נכנס לחדר האוכל וליד עגלות חימום ארוחת הבוקר, פגש את אפרים המזכיר משוחח עם האקונום ועובדי המטבח. יורם ניגש לאפרים ולחש באזנו. אפרים הנרעש ירד במהירות למשרדו, לפת את ראשו ושאל כמעט בקול: "איך זה יכול להיות?"

הקיבוץ היה כמרקחה. צער מותו של פיפקה נילפת באימת "איך זה יכול להיות?" איך איש לא ידע ואיש לא טרח להתעניין ואיך אנחנו קיבוץ?

הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א מקיימת מסגרת לימודים לקהל הרחב. היא מכונה "לומדים בגילמן" ובה משתתף קהל של כמה מאות אזרחים ותיקים. הם מתווספים לסטודנטים מן המניין בעשרות רבות של קורסים. יש להדגיש כי אלו אינם זכאים לגשת למבחנים וגם לא להגיש עבודות להם מחויבים הסטודנטים. מכאן שהתוכנית משמשת מקור הכנסה שעלותו מזערית.

קיימות תוכניות דומות במוסדות אקדמיים נוספים. אני אתייחס לאוניברסיטת ת"א בה התנסיתי במשך מיספר שנים. השתתפות בקורס לסמסטר של 12-13 שיעורים התייקרה בשנה האחרונה ב-10 אחוזים ל-550 שקל. מה מצדיק העלאה בתנאי אפס אינפלציה? הרי שכר הלימוד של הסטודנטים מן המניין נותר קבוע, לפחות ב-10 השנים האחרונות.

2. תמיכת תקציב המדינה באונ' ת"א: 1.5 מיליארד שקל לשנה.

3. סך התמיכה הממשלתית בהשכלה הגבוהה כ-12 מיליארד שקל לשנה שמכסה קרוב ל-60 אחוז מן ההוצאות.

והנה הפואנטה: לאחרונה קיבלתי פנייה ממזכירות "לומדים בגילמן" שמבשרת על שנת הלימודים הקרובה, ש"אפילו לא דורשת לצאת מן הבית." עלות הקורס? נותרה בעינה, 550 שקל.

לאחרונה החלו מוסדות תרבות שונים לפעול דרך ZOOM, וגובים מחירים סמליים: הסינמטק, תיאטראות, מופעי מחול ועוד. האם זאת לא הכנסת אצבע בעין של האזרחים הוותיקים?

אני קורא לבני גילי להחרים (כמוני) את תוכנית "לומדים בגילמן".

מאז החלה לעלות על מסך הטלוויזיה שלנו התוכנית העלובה הזאת של "היהודים באים", אני חוזרת ושואלת את עצמי מה יוזמיה ויוצריה מבקשים להציג באמצעותה לקהל הצופים? מסר חינוכי? מסר חברתי? תרבותי? ביקורת? סאטירה? בידור?

אקדים ואומר שאם אחת מתחנות הטלוויזיה באירופה או בארצות הברית היתה מעלה את התוכנית הזו, שהרי התנ"ך מצוי גם בכל בית נוצרי, היתה מדינת ישראל מעלה קול זעקה על אנטישמיות וחילול קודשי ישראל. אבל כאן בארצנו מעלה תחנת טלוויזיה ממלכתית את התוכנית הזו, שהיא עצמה מודעת לכך שהיא עלולה לפגוע ברגשותיהם של ציבורים מסויימים והיא מבקשת מראש סליחה על כך – והתוכנית חוזרת ומוקרנת מזה כמה עונות, ואין אפילו קול ענות חלושה נגדה.

אז מדוע התעוררתי דווקא עכשיו להגיב עליה? מדוע אני קמה עכשיו למחות ולומר בקול רם שהתוכנית הזאת היא קודם כל עלבון לאינטליגנציה? שהיא לא חינוכית, היא אנטי חברתית, היא לא מבדרת ולא מצחיקה ולא משעשעת, (וחס וחלילה לי להוסיף שהיא אנטי הדת היהודית), וכי המסרים שבה הם שליליים וחסרי כל ערך תרבותי או חינוכי או היסטורי ואף לא בידורי. ההיפך מזה הוא הנכון.

התעוררתי להגיב על התוכנית הזו כי רק בימים אלה התברר לי שהתוכנית הנואלת הוכנסה לאתר המורים לתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים! עד שבא שר החינוך החדש, יואב גלנט, והחליט להסיר מאתר המורים לתנ"ך את המערכונים הללו. ויותר מזה: עד שהחלטתו האמיצה והחינוכית של שר החינוך הרימה קול זעקה מפיהם של חברי האגודה לזכויות האזרח, שנפגעו, כביכול, מהחלטת השר ומאשימים אותו שההחלטה נובעת "ממניעים פוליטיים..."

אני נחשבת לאזרחית המדינה ולא רק שאינני רואה שהסרת התוכנית מאתר המורים פגעה בי כאזרח, כי אם דווקא עצם הכנסתה לאתר המורים לתנ"ך היא זו שפגעה בי קשות. ואני הרי אינני משתייכת לציבורים הדתיים, שללא ספק נפגעים מהתוכנית, שכל כולה מלאה התבהמות, לעג וזילזול בערכי ישראל ובסיפורי התנ"ך, בין אם אתה מאמין בהם ובין אם לא.

תמהני כיצד עבר על כך בשתיקה שר החינוך הדתי שומר המצוות, נפתלי בנט, ואילו השר החילוני יואב גלנט ניצב בשער ודורש להסיר את התוכנית הנואלת הזו ממערכת החינוך. מלוא הערכתי לו על צעדו האמיץ.

הרעיון של ערבוב לימוד התנ"ך יחד עם הצגת המערכונים הללו בפני תלמידים, ממש מעורר חלחלה. לא אשכח שבאותן שנים בצעירותי, כשהייתי מורה בכיתות ב' ו-ג', איזו התרגשות היתה שוררת בקרב המורה והתלמידים לקראת הכנסת לימוד ספר התורה, בערך בחנוכה. פתאום ילדים בני שבע שאך זה למדו לקרוא, מתחילים לקרוא בקול את סיפור בריאת העולם, את סיפור יוסף ואחיו ומכירתו לישמעאלים, את סיפור יציאת מצרים וכן, גם את סיפור האימה של האדמה שפוערת את פיה ובולעת את כל בני עדת קורח. אף ילד לא מזדעזע. זה סיפור היסטורי. ילדים אוהבים גם סיפורי אימה. מה עוד שאלו קרו לפני כמה אלפי שנים.

ד"ר משה גרנות מותח ביקורת על סיפורי האימה שבתנ"ך אבל אלמלא היו בו "סיפורי אימה", התנ"ך לא היה מרתק את רוחם ודמיונם של מאות מיליוני בני אדם, שהפכו אותו לרב המכר העולמי מזה מאות שנים. בדיוק כשם שסיפורי האימה של האחים גרים הפכו להיות קלאסיקה עולמית ועדיין אף סופר ספרי ילדים לא הצליח להתעלות מעל לסיפוריהם האלימים, והתמונה של הזאב הטורף את סבתא של כיפה אדומה ומתחזה לה, מענג את הדמיון יותר מכל סיפורי הילדים שנכתבו לאחריו.

בקיצור, לא רק שמערכת החינוך צריכה לסלק ממפתנה את התוכנית "היהודים באים", גם הטלוויזיה יכולה לוותר עליה או לפחות להכניס בה שינויים רדיקליים כדי לעשותה ראויה לצפייה.

מַחֲנֵה בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן שְׁנָתַיִם לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.

גָּבְהֵי לַיְלָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן שֶׁל צְרִיף בֵּית הַחוֹלִים

אוֹר לָבָן בַּמִּסְדְּרוֹן, פַּעֲמֵי הָאָבִיב

בּוֹא וִיטֶק אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה לָשׂוּחַ.

הַגֶּרְמַן תְּפָסַנִי מְהַלֵּךְ וּבְיָדִי הַפַּחִית

רֹאשִׁי סְחַרְחַר, דְּפִיקוֹת בַּצְּדָעַיִם, דָּם שׁוֹתֵת מֵהַמֵּצַח,

עַל רַגְלַי מַגָּפַיִם. אָבִי אוֹתָם תָּפַר

נֹכַח שִׂנְאָה מִשְׁתַּלַּחַת וְחֶרֶב חַדָּה."

מֵעַי חֳמַרְמָרוּ, לְשׁוֹנִי יָבֵשָׁה, הַגֶּרְמַן צוֹרֵחַ,

זְעָקָה חֲנוּקָה הִתְלַעַלְעָה מִגְּרוֹנִי,

פַּרְגּוֹל בְּיָדוֹ, לְהַצְלִיף, לְהַפְחִיד.

רְצוּעוֹת פַּרְגּוֹלוֹ עַל כְּתֵפַי נוֹחֲתוֹת

בְּעָצְמַת הַתְּנוּפָה, הַזַּעַם, הָרֶשַׁע.

"מִישׁוּגֶענֶער," הוּא צוֹעֵק, "חֲלֹץ מַגָּפַיִם

רָבַצְתִּי עַל הַקַּרְקַע, חָלַצְתִּי מַגָּפַי

נֶאֱלַם פִּתְאוֹמִית כְּמוֹ שָׁקַע בְּשֵׁנָה

מַחֲנֵה בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן. צְרִיף בֵּית הַחוֹלִים

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

שכונת "נווה-עוז" נוסדה בימים בהם חלמו תושבים רבים לעבור ממרכז העיר ולרכוש לעצמם בית עם חלקת-אדמה קטנה במקום מרוחק ושליו, לנטוע עצי פרי וליהנות מן השקט ומן הפירות. במשך הזמן עלתה היבלית בגינות. לבעל אשר חזר אחרי יום-עבודה מעייף ופגש במבטה הזועם של אשתו לא היתה ברירה אלא לקחת מעדר ביד ולנכש את העשבים השוטים בחצר. כך קרה לאחד, וכך קרה גם לשני, וכך חזר ונשנה העניין בחג ובשבת, עד שנמאסו עליהם חייהם מרוב הטירחה.

אמת, לו היה הדבר תלוי בנשים – לא היה איש עוזב את השכונה מפני סיבה זו. כי ההנאה אשר הפיקו מן האפשרות להראות בגאווה את הגינה המטופחת למכירים – היתה שקולה כנגד הצער שבהפיכת הבעל לגנן. אבל, אירע נס, מחירי הדירות במרכז-העיר עלו ומחירי המיגרשים בשכונה המרוחקת ירדו, ומכאן היתה הוכחה ניצחת בעיני הנשים כי כל משפחה המכבדת את עצמה חייבת לעקור מן המקום ולרכוש דירה בבית-משותף. הבעלים שקעו בחובות, אך לעומת זאת הוסר מהם הסיוט של עקירת היבלית. והשכונה נידלדלה לאט-לאט מתושביה הוותיקים.

המעשה קרה בשנותיה הראשונות של השכונה, עת עצי התפוח, השזיף, האפרסק והמשמש רק החלו להניב את פירותיהם, ובטרם החלה פרשת היבלית והבתים-המשותפים. באותה תקופה היינו כבני ארבע-עשרה, והיה בנו כמין צורך פנימי לגנוב. כולנו באנו מבתים אמידים, וברור שלא הלכנו לסחוב פירות מתוך רעב. לעתים אני מהרהר אם לא היינו דומים לכלבים שמשתינים בקיר כדי לסמן את מקומם וגבולם בעולם. כי היה בנו כורח לחטוף, לפעול, לעשות דבר-מה, ואולי אפילו קינן בתוכנו רצון סמוי להיתפס, ובלבד שיראו כי אי-אפשר להתעלם מקיומנו?

ערב אחד של קיץ, לאחר גמר הפגישה המשותפת בצריף התנועה, הלכנו לשכונת "נווה-עוז". היינו חמישה: פונצוס, ליפשיץ, שלוקי, תלמי ואני. תלמי היה חבר קרוב לי. שמו האמיתי היה ברנרד והוא בא מאירופה אחרי המלחמה. בעת שרשמו אותו לבית הספר אמר אביו: "עכשיו השם שלך יהיה תלמי, כי בארץ הזאת הם עושים 'קולטוס' מן החקלאות, ויותר טוב שאתה תתאים אליהם מפני שמספיק היו לנו צרות עם הנאצים." תלמי היה שמנמן ונמוך ושערותיו בלונדיות. הוא דיבר עברית עילגת, ובמהירות. לעתים קרובות היה מקבל סחרחורת ומתעלף ונופל על הארץ. סיפרו שזה הכול בא לו מן הימים שהם היו בורחים בשלג מפחד הגרמנים. למרות חולשתו הוא השתדל לצאת לכל טיול ולכל מחנה-עבודה, ולבש תמיד מכנסי-חאקי וחולצת-תנועה כחולה וחגר חגורה צבאית עשוייה מבד ברזנט גס וקשה, אבל אחרי גבו קראו לו כולם "פליט" וצחקו ממראהו. אינני יודע משום מה התיידדנו ונקשרנו דווקא אחד בשני.

בשעה אחת-עשרה וחצי הגענו לשכונה. את תלמי ואותי השאירו באבטחה, ואילו שלושת האחרים חמקו בחשאי לעבר חצרו של כהן. כהן היה המורה שלנו לעברית ואגדה בבית-הספר. כאשר אני נזכר בו היום נדמה לי כי היה אחד המועטים בשכונה אשר עבד את הגינה שלו בנאמנות ולא עשה כך רק מפחד הקינטורים של אשתו. אולי לכן היו התפוחים שגידל מן הטובים בכל הסביבה, ולכן גם סבל ביותר מן הסחיבות שלנו. חמש דקות לאחר שהשלושה עזבו אותנו נשמעו נביחות חזקות מכיוון החצר של כהן. אני אמרתי: "מה פתאום כלב אצל כהן? אף פעם לא היה לו!" ותלמי, שעמד על ידי, אמר: "אני לא מפחד מכלבים, זה רק בחוץ-לארץ היהודים מפחדים. אבל בבית שלנו, עוד לפני שבאנו לכאן, היה כלב גדול ואני תמיד הייתי משחק אתו, בחיי." בכל זאת הוא רעד, וגם אני. בביתו של כהן נדלקו אורות. ראינו את כהן יוצא למרפסת לבוש בפיז'מה וצועק:

ובדיוק באותו רגע עברו על פנינו במרוצה פונצוס, ליפשיץ ושלוקי, ואנו נשאנו רגליים ומיהרנו לברוח איתם. כל כלבי השכונה הקימו קול נביחות, אנשים הדליקו אור במרפסות ושמענו גם צועקים:

לאחר רבע-שעה של מנוסה נפגשנו ליד עץ-האקליפטוס של ליפשיץ. "צריכים להתחלק!" שמענו את קולו של פונצוס בחשכה. הוא דיבר במהירות ובהתרגשות.

"עשרה," אמר פונצוס. התברר שהוא היחיד שהצליח לקטוף דבר-מה. שני האחרים לא עברו עדיין את הגדר בעת שכלבו של כהן הרגיש בהם והתחיל לנבוח.

לקחנו כל אחד תפוח והשארנו לפונצוס שניים מפני שהסנדלים שלו נקרעו כאשר טיפס על הגדר. העברנו את התפוחים בחושך מיד ליד ותיכף הסתלקנו מן המקום כל אחד לביתו. הדרך לביתי עברה ליד ביתו של תלמי, וכרגיל ליוויתי אותו. הלכנו לאיטנו בשביל החול, ולא החלפנו בינינו מילה. אני אכלתי את התפוח שלי. ורק לאחר כמה רגעים הרגשתי שתלמי אינו אוכל את שלו.

אמרתי: "בטח אתה תאכל אותו אחר-כך, כשאני כבר אגמור את שלי או כאשר תהיה לבד בבית. כך עושה גם האחות הקטנה של עם הקומפוט – היא מחכה שאני אגמור..."

המשכנו ללכת ולפתע אמר: "אוכל צריך לשמור. אסור לבזבז אותו ככה סתם."

לא ידעתי מה לענות. אמרו שאסור לדבר איתו על המלחמה מפני שעליו לשכוח את הזיכרונות שלו.

"לא, אתה לא מאמין לי." את ידו הוא החזיק כל הזמן בכיס שבו נמצא התפוח, ואילו אני את שיירי התפוח המכורסם שלי זרקתי זה מכבר רחוק את תוך הפרדס שגבל עם שביל החול בו פסענו. הייתי בטוח כי בכך אני מטשטש את עקבות המעשה שלנו.

"אתה לא מאמין לי," חזר ואמר, "אבל אתה חבר טוב שלי?"

"מה זה איכפת לי?" אמרתי, "התפוח שלך ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה." אבל בליבי חשדתי בו דווקא משום שביקש שלא אספר לאחרים.

כאשר הגענו לביתו של תלמי ישב אבא שלו בכיסא-נוח על המרפסת, משקפיים על אפו, וקרא עיתון יומי בשפה ההונגרית. אולי מפני ליל הקיץ החם הוא לא הלך עדיין לישון, למרות השעה המאוחרת. אז ניגשתי עם תלמי עד לדלת, ולפתע אבא שלו הסתובב אלינו וקרא:

"זה טוב," אמר האבא שלו, "בטח אתם להתמזמז שם עם הבחורות, אה?"

שתקנו. באותה תקופה טרם נגענו בנערה. כל ערב היינו הולכים לצד האחד, והן – בכיוון השני. וכל מה שידענו אודות היחסים עימן היה מתוך סיפורים שהחלפנו בינינו, וספרים שקראנו, ושיחות של המדריך, והשאלות של אבא של תלמי. תמיד היה בטוח שאנחנו מתמזמזים. למרות העברית הגרועה שלו, הוא את המילה הזאת תפס בבואו ארצה והיה משתמש בה בכל הזדמנות. כאשר ראה שאיננו עונים לו, הוריד את משקפיו והתבונן בנו. גבר גדול היה, כבן ארבעים, בהיר-שיער כמו תלמי, אבל רחב-כתפיים ומוצק.

אחר אמר: "בטח אתם להסתיר ממני. אין דבר. גם אני הייתי בגיל שלכם, חה-חה."

תלמי עמד והתבונן בו, ועדיין ידו היתה בתוך הכיס. האב המשיך לדבר: "אם אתם רק לדעת מה שאני לעשות בגיל שלכם..." לפתע השגיח בכף-ידו של תלמי הטמונה בעקשנות בתוך הכיס, והפסיק בדיבורו.

חשבתי כי תלמי יתבלבל או יסמיק, אך להפתעתי הוא הוציא את הפרי מתוך הכיס, וחייך. תמיד נהג לחייך באופן עדין ונשיי מעט, ומפני שערותיו הבהירות, והגומות שבלחייו, היו פניו בחיוכם דומים לפני מלאך. עד כי קשה היה לתאר שהוא עבר ברגל עם הוריו עשר מדינות בזמן שברחו מן הנאצים. התפוח נראה לבן לאור החשמל, ורק בפינה אחת, על לחיו, בלט כתם בצבע אדמדם. תלמי הושיט אותי לאביו ואמר:

חשבתי כי תלמי ישקר ויגיד שחילקו לנו, או שמצאנו. אבל הוא אמר בפשטות: "אחרי הפעולה הלכנו לסחוב תפוחים..."

האב סובב את פניו אל תלמי והביט בו במבט מרוכז וחודר, כממשיך קשר חשאי או ויכוח ישן. ולפתע ראיתי שתלמי מחוויר ומתחיל כאילו לרעוד, כמו לפני שעה, כאשר שמענו את נביחות הכלב מחצרו של כהן.

"לא רצית ולמה אהוד אכל את התפוח שלו? הה?" אמר והצביע עליי, "תגיד לי? למה אתה לא לעשות כמוהו? למה אתה לא לעשות כמו כולם?" והוא הרים לאט-לאט וכמו במכוון את קולו עד לצעקה: "ולמה אתה מביא תפוח לאבא שלך במקום לאכול אותו בעצמך? תגיד! תגיד! מה?"

תלמי החל לגמגם: "אני לא רציתי. באמת שלא רציתי. וחשבתי, אולי אני אביא לכבד אותך."

האב קפץ מכיסא-הנוח, זרק את העיתון הצדה, התנפל על תלמי והתחיל לנענע אותו בכתפיו. "שקרן! אתה שקרן! אתה פוחדת לאכול תפוח. פוחדת, פחדן! אני להכות אותך, אני להרוג אותך אם אתה לא לעשות כמו כולם. מספיק היה לנו בחוץ-לארץ, ופה אתה צריך ללכת עם כל חברים שלך ולעשות כל מה שהם לעשות, אתה, אתה..." וכאן הוא עבר לצעוק בהונגרית, ואני לא הבנתי מה שרצה לומר, רק שמעתי כמה מלים שחזרו שוב ושוב – ברנרד, היטלר ופאראזיטים. וכל הזמן טילטל את תלמי ותקע אצבעות ומערך את צלעותיו, עד שזה נאנח מרוב כאב.

שמעתי שתלמי עונה לו, גם כן בהונגרית. לא הבנתי את השיחה. רק מתוך הטון העקשני והקרוב לדמעות של חברי הטוב הרגשתי שהוא מכחיש את הכול. אבל ככל שהמשיך להכחיש כן גברה חמתו של האב עד שתפס בו בכוח והשכיבו על כיסא-הנוח וקיפל אותו כשבטנו על המסעד ואחוריו כלפי מעלה. כל זה עשה במהירות ובחריצות, ואני, למרות שלא קלטתי עוד את תוכן הריב שביניהם, עמדתי והסתכלתי כמכושף במחזה המתרחש לנגד עיניי. האב פשט מתלמי טפח ממכנסיו, ובאותו זמן שיחרר מעצמו את החגורה והחל מצליף בכוח על פיסת הבשר העירום והלבן, בשיפולי הגב. תלמי שכב כשראשו טמון בתוך הבד של הכיסא, ועם כל הצלפה היה נאנח, והבד נע הנה והנה, עד שהיה נדמה לרגע שהוא מתנודד בתוך ערסל. בכף-ידו הקפוצה החזיק את התפוח ולחץ עליו בחוזקה כאילו חפץ לרכך על-ידי כך את האימה שחולפת בגופו לפני כל הצלפה. פסים אדומים ניכרו בבשר. לא ידעתי כיצד לעזור לו. לפתע הבחנתי כי מכנסיו של האב רפויות, וכמעט נוטות ליפול, והוא מוכרח לשחרר את היד המחזיקה בתלמי כדי לתפוס בהן. בינתיים המשיך לעמוד כשצידו מופנה אל תלמי והוא מצליף בו רק ביד האחת, ודומה בתנועותיו ללוחם-שוורים או למאלף-חיות בקירקס.

צעקתי אל תלמי: "טיפש, תברח ממנו, הוא כבר לא יכול להחזיק בך!"

ותלמי ענה לי, בעברית, אבל עברית עילגת, כמו בימים הראשונים לבואו ארצה, ובקול חנוק: "אני לא יכול, אני יש לי 'הונֶר' בשביל אבא שלי, אה – אאה – "

ברחתי כל עוד נפשי בי. רצתי כל הדרך לביתי וכשהגעתי לחצר שלנו עמדתי ליד הברז והקאתי, כשאני לוחש לעצמי כל הזמן בכעס כמין תפילה: "הונר, חמור! הונר, חמור! חמור! חמור!" ועוד ימים רבים אחרי כן לא הייתי יכול להיזכר באבא של תלמי, כשהוא מדבר בשפה ההונגרית, מבלי שתעבור בי צמרמורת.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

עם כותרת אפוקליפטית זו, במשקפי השמאל, מזהיר עיתון "הארץ" את מפגיני בלפור, שמאבקם להפלת נתניהו יסתיים בכניסת בנט לארמון בלפור!

לקרוא ולא להאמין: עיתון השמאל הרדיקלי "הארץ", יוצא נגד ההפגנות בבלפור להפלת נתניהו. הייתכן שדווקא עיתונם של הפרוגרסיבים הישראליים, שאמור להיות מזוהה עם מפגיני בלפור וקיסריה והגשרים עם הדגלים השחורים, אפילו יותר מידיעות אחרונות, יזהיר את המפגינים, שמאבקם המוצדק בעיניו בעד "קץ התרבות השלטונית הרקובה שהנהיג נתניהו." עוד יוביל לחזון הבלהות האולטימטיבי של השמאל: "ראש הממשלה הבא – נפתלי בנט"? ("הארץ", 23.8.20).

מאחורי הכותרת המבועתת הזו, מבחינת החזון של "הארץ", עומד הפובליציסט הוותיק גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי, שכתב ב-2013, כי הוא מחכה למרד אלים של הפלשתינים וערביי ישראל כנגד המשטר הישראלי "האכזרי יותר מהמשטר של לוב וסוריה" – וגם הביע לא אחת תמיכה בחרם על ישראל ובקמפיין ה-BDS: "זהו הסיכוי היחידי לגרום לישראל להפסיק את הכיבוש."

רק שלא נטעה. "הארץ" לא התחרפן. לוי ועימו השוקניה (זכות היוצרים שמורה לאורי הייטנר) כולה, ממשיכים לתעב את נתניהו. אבל יותר משהם שוטמים אותו, הם מבועתים פי אלף מן המחשבה, שלוי מנסחה כך: "במקום ראש ממשלה חילוני יכהן (אבוי!!!) ראש ממשלה דתי."

ואם זה לא מספיק, הנה האפוקליפסה עכשיו, בלשונו של לוי: במקום 'ימין מתון' (נתניהו), יישב בבלפור "הייטקיסט מרעננה, מנהיג המתנחלים, חובש כיפה זעירה ככל שתהיה, שיציג דיוקן חדש של ישראל אחרת."

בקיצור, היזהרו מפגיני בלפור, זועקי 'רק לא ביבי'. אתם עוד עלולים להיענש, ברוח דבריו של המלך רחבעם אל העם, כשזה ביקש הקלות מן העול שאביו הכביד: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים." לאמור, לאחר נפילת נתניהו המצב רק יחמיר: "מה שהחל כקבוצת לחץ חוץ פרלמנטרית, עם רבנים ועסקנים בדובונים, רובים וספרי תורה, רוקדים וצווחים כמטורפים על גבעות הטרשים השדודות, ייכנס כמנהיג מהוגן ומקובל לבלפור." געוואלד. "צאצא של גוש אמונים ונציג הציונות הלאומנית-דתית, בראש השלטון בישראל. קשה לחשוב על מהפך קיצוני מזה."

אז תעזבו את הזמבורות והצ'קלקות והדגלים השחורים והקרטונים מוקיעי השחיתות והניחו למשפחת המלוכה. לכו עם זנב מקופל הביתה. הבא אחריו יהיה מבחינתכם גרוע יותר.

במחשבה מפוכחת, צריך כל קורא "הארץ" לשאול את עצמו, מה בעצם רע כל כך בנתניהו? האם יקום בעתיד הנראה לעין – נאמר בחמישים השנים הבאות – מנהיג שיהיה יותר נוח לשמאל מאשר נתניהו??? גנץ, אשכנזי, לפיד, חולדאי וחבריהם הם אנשים מאוד נחמדים, אבל איזה סיכוי יש להם להגיע לבלפור?

נכון אמנם שמעל נתניהו מרחפת עננת תיקים וכתבי אישום ומשפטים על שחיתות שלטונית. אבל כל זה מחוויר לעומת הישגי השמאל שהשגתם, שמאלנים יקרים, בזכות נתניהו:

תמיכתו בפינוי גוש קטיף. הזרמה לחמאס של מזוודות דולרים וציוד חיוני (דשן כימי לתעשיית חומרי הנפץ, מתכות, מלט ועוד). אילמות מול אלימות הבלונים והרקטות. המשך מימון משכורות לרוצחים. החזרת גופות מחבלים. הגנה גורפת על מערכת משפט שערורייתית ("אני מנעתי כל שינוי במערכת המשפט ובבג"ץ," התגאה נתניהו בטלוויזיה. חפשו ביוטיוב). ושבנוסף לתמיכתה המובהקת באג'נדת השמאל גם מטרפדת את מערכות ההרתעה של ישראל (ע"ע איסור הריסת בית המחבל בכפר יעבד). היצמדות זה 11 שנה לתוכנית שתי המדינה שבנאום בר אילן ושמוטמע גם בתוכנית המאה. הקפאת הבנייה בהתיישבות. מניעת בניה בשטחי E-1 שבין ירושלים למעלה אדומים. סיכול התוכנית לבניית 10,000 יח"ד בעטרות מצפון לירושליםו הגנה על פולשי חאן אל אחמר. הפקרת הר הבית בידי הוואקף ועבדאללה ההאשמי. היוזמה הכפולה למסירת הגולן לסורים. ורק באחרונה: קבורת הבטחת הבחירות בעניין הריבונות לטובת שלום עם האמירויות. מי יעשה לכם את העבודה הזו, אם לא נתניהו?

עיתון "הארץ" מבין מה שמבינים כנראה חלק מקוראיו וגם במחנה הימין: איך שלא תסובבו את זה, שלטון נתניהו הולך ומתערער לטובת בנט. אפילו הימין נוטש אותו, לנוכח קריסת הכלכלה וזריקת שכבות הביניים לרחוב. ולא יעזרו גם חבילות של כסף שנתניהו מפזר עכשיו על מוסדות הציונות הדתית. הצונאמי הכלכלי, והמחדלים למיניהם, לא יעבירו מצביעים מאוכזבים לכחול לבן או ללפיד. הם ינחתו בחיקו של בנט.

הפוליטיקה הישראלית לימדה אותנו שמהפכים אלקטורליים דורשים תהליכי דגירה ארוכי טווח, ומתחת לפני השטח. בבחירות 1977, ניצח הימין לראשונה לאחר 29 שנות שלטון מפא"י ועל רקע מחדלי מלחמת יום כיפור, אבל רק 4 שנים אחר הקילקולים, יישם הבוחר את הסיסמה שקדמה בעשרות שנים ל'רק לא ביבי', ונוסחה כך: 'מספיק ודי בשלטון מפא"י.'

לכן, הרשו לי, מפגיני שמאל יקרים, להגיש לכם עצת חינם, לטובת הראש שלכם, ברוח נבואתו של גדעון לוי: לכו הביתה. אם תפילו את נתניהו, לא יפרחו על חורבותיו גנץ, או אשכנזי, או לפיד. אפילו לא חולדאי או ליברמן. המועמד היחיד הריאלי לבחירות שעליהן יוחלט בעוד 120 יום, או באוקטובר 2021, כשנתניהו יסרב בתואנות שונות להעניק את לגנץ את המפתחות של בלפור – הוא בנט. תקראו את גדעון לוי.

את האספסוף הנאור מֵפר החוק ומפיח בלוני השמוק

ויורידו אותם בדרך בנתב"ג כדי לטוס לאוקראינה

כי אם ההפגנות הפרועות והצפופות נגד ביבי מוּתרות

מותר גם לברסלבים להשתטח על ציוּן קבר רבם הריק

ב-1957 יסדנו את כתב העת "אוגדן" – ברוך חפץ ז"ל, אני, ועוד שני חברים. היינו, כולנו, להוציא את צבי נדיב ז"ל, חברים ב"חוג סטודנטים לספרות ולמחשבה" שאני אירגנתי והפעלתי. היינו נפגשים בבתי חברים (שמעון אורן למשל) וב"בית הלל". לאחד המפגשים הזמנתי את יהודה עמיחי, והוא לא בא, לעומתו – יצחק שלו בא, קרא ונטל חלק בדיון, שלמה טנאי לא עלה לקרוא ונשאר יושב.

בהיותי שכן של יהודה עמיחי (רחובות מטודלה-התיבונים) הייתי מבקר בביתו, בימים שהיה נשוי לתמר, ומתקבל בסבר פנים נעים. ואז עלה ספר השירים הראשון שלי, שברוך חפץ דחף להוצאתו, הוא הוקיר את תרומתי להוצאה לאור של "אוגדן" ולכך שצרפתי את דן מירון להשתתף בו, ובשיחת אקראי ברחוב, שהיתה לי עם יהודה עמיחי, עלתה האפשרות שעמיחי יעזור לי עם הספר.

עבר זמן, קבצתי כ-60-70 שירים, צלצלתי ליהודה עמיחי, והוא, בלי שהיות, הזמין אותי לבוא, נתתי בידיו את השירים, עיין בהם, אמר לי "השאר אותם, אצלצל אליך לאחר קריאתם."

כעבור זמן קצר צלצל אליי, באתי אליו בדחילו (זה היה ב-1962) והוא מסר בידי את השירים מופרדים, אלה ל"ספר" ואלה ל"משמרת" (כך אמר). הוא בחר 28 שירים בלבד.

ברוך חפץ, שקיבל לידיו את השירים, לא ערער על החלטתו של עמיחי וינגש למלאכת ההדפסה, ואכן הספר יצא ב"הוצאת אוגדן" כששמו "משירי התקווה הטובה" (כריכה קשה עם ציור דיוקן, לא שלי, של ידידי הצייר יהודה בקון).

ברוך חפץ לא ציין בעמוד הפנימי של הספר שהוא נערך בידי יהודה עמיחי כאלו זה עניין של מה בכך. יהודה שמח על הספר. לא ביקש שכר טירחה או תמורה כלשהי. שנינו היינו מורים. הוא לימד בערב ואני ביום ובערב, וכך התייחסנו אל עצמנו וזולתנו.

אני מניח שאם ההוצאה לאור של הספר היתה נעשית היום. איזה טררם היתה ההוצאה לאור המוציאה את הספר – עושה. "ימים יחפים" אלה היו... וכל המוסיף גורע...

בהמשך, היה יהודה עמיחי עורך של כתב העת "עכשיו", גם דן מירון היה עורך ואציין ש"אוגדן" הפך ל"עכשיו", וידידי ברוך חפץ וגבריאל מוקד "דאגו" – כמה מאכזב, להסיט אותי הצידה, כאלו לא הייתי הרוח החיה ב"מפעל" הזה בראשיתו.

הקורא איננו נדרש לבלוש אחרי מהלך העלילה כדי להבין שעניינו של הספר הוא קורות משפחתה של המחברת: המוטו של הספר מוקדש לבלה סבתה, ולבני משפחתה שנספו בשואה, ובסיום הספר היא מודה לשרה גינזבורג, אימה – והרי אלה גיבורות וגיבורי הרומן. שם הספר "בלחש" מרמז על העיסוק במיסטיקה של בלה (בלה – בלחש), של נכדתה, היא מחברת הספר שמציגה עצמה כממשיכה את שרשרת המיסטיקה המשפחתית, ושל נינתה, שבהיותה פעוטה כבר עולה בכוחה על קודמותיה – על כך בהמשך.

כל השמות ברומן הם שמות אותנטיים של בני משפחות גרינצוויג, פישמן, גלזר, גינזבורג, אבל בתארה את הדור של המחברת עצמה, היא מפליגה בבידיון – כך ששמה אינו דורית, אלא "שוש הימליה" (על שם החתולה שלה), או שושנה מאיר, היא גרושה מיורד בשם צביקה, המתגורר בלוס אנג'לס, וזה לא שם הגרוש האמיתי שלה. העלילה מתרכזת בבן אחד בשם דיוויד, שגם הוא יורד מהארץ בעצת אביו, ואין בספר רמז שיש לה באמת עוד שני ילדים.

גם העיסוק של שושנה מאיר זאת הוא לא כתיבת ספרים, מחקר ספרותי ועריכת דין, כפי שהמחברת, בעלת התואר דוקטור היא באמת, אלא מעין מתקשרת, מיסטיקנית, שמודעת לכך שהיא מרמה את לקוחותיה ב"סיפורלות", בעצות שהיא רוקחת "מהמותן" ובפענוח חלומות (שמה האמיתי של "המיסטיקנית" "דורית" נחשף לרגע בעמ' 70).

נדמה לי שבכוונה היא ממציאה "תחרות" בינה ובין שכנתה ממול, שושנה לוי, מאיזו מרפסת צילם רוני קמפלר את רצח רבין – מהמרפסת של שושנה מאיר או של שושנה לוי? והרי ידוע לכל ישראל שהאיש צילם את האירוע המחריד הזה מגג "גן העיר". אבל אין ספק ששושנה מאיר זאת היא בעצם דמות מסווה למחברת עצמה: סבתה היא בלה גלזר (עמ' 89), אביה המת פוקד אותה בהזיותיה (עמ' 78-74), היתה לה תאונת דרכים שהשאירה אותה סובלת וכואבת (עמ' 186-185), וכן אימא שלה היא בת של סנדלר (שרה היא בתו של ישראל הסנדלר הסוציאליסט), ויתומה (בלה, אימה, נפטרה מסרטו כששרה הייתה בת 12).

נדמה לי שהמניע לכתיבת הרומן המרגש הזה הוא תיקון עוול ביוגראפי שנעשה לסבתה של המחברת: מאימא שלה, שרה, שהתייתמה מאימהּ בגיל 12, היא שמעה שסבתה היתה דמות משעממת, ורק אביה, ישראל, השאיר עליה את רישומו. המחברת ביצעה תחקיר בתוך המשפחה (ראו "תודות" בסוף הספר), ומסתבר לה שבלה, סבתה, היתה דמות מדהימה, אבל שרה בתה לא יכלה לדעת על כך כי היא נולדה בארץ, כאשר אימה החולה לא תיפקדה, והיא עם אחותה טובה'לה נאלצו להיות עקרות בית על כל המשתמע, למרות שהיו בסך הכול ילדות קטנות.

שרה זוכרת נכון את אביה ישראל האופטימי, הנמרץ, בעל הפתגמים ושירי החזנות ביידיש, אבל הוא מתגלה בעלילה שלנו גם כבעל המשליט מרות על אשתו ועל בנותיו. פעם אחת מתואר כיצד הוא הבריש את ידיה של טובה'לה, שלא נשמעה לו, עד שזב מהן דם. הוא גם לא הבין את מצוקתה של אשתו, ודימה שהיא חולת נפש, ורק כשהסתבר לו שהיא חולה בסרטן סופני, הוא מכה על חטא ומייסר עצמו על האטימות שלו כלפיה.

מסתבר שארץ-ישראל לא היטיבה עם בלה, ואילו בנעוריה במחוז יאסינה שבצ'כוסלובקיה, בלה התגלתה כבעלת כוחות בשני המובנים (על כך בהמשך). הספר מתחיל באסון שפוקד את משפחת גרינצוויג (ההורים מוישה-דויד ושרה-פרידה ושבעת ילדיהם): בנם, יוסל-פישל, שהתגייס לצבא צ'כוסלובקיה, נהרג באימון "מאש כוחותינו". האבל נורא – האם זועקת מרה ומתעלפת, ובעקבות האירוע היא רתוקה למיטה ואינה מתפקדת עד יום מותה בידי הנאצים בשנת 1940. שתי הבנות הגדולות, בלה וסימה, תופסות את מקומה של האם כעקרות בית וגם כחדרניות בפונדק של אביהם. אחרי מות הבן וימי האבל, הקהל מדיר את רגליו מהפונדק ומבית המרזח של דויד-מוישה, כי עד אז היתה אם המשפחה, שרה-פרידה, שרה ללקוחות בבית המרזח, ושירתה מיגנטה את הפיכחים ואת השיכורים. בהיאלם השירה, נעלמו הלקוחות, ומצב המשפחה הופך להיות קריטי. בלה נרתמת להציל את פרנסת המשפחה היא לובשת את בגדיה הכבדים של אימה, ומתאפרת כמוה, אבל במקום לשיר, היא מציגה עצמה כ"לוחשת" וכמתקשרת עם כוחות עלומים. על הרוב העצות שלה מתבררות כמוצלחות, וכל העיר מגיעה אליה לקבל קמע, עצה, ברכה, והקופה של אביה מתמלאת.

מסתבר שיוסל-פישל, האח שנהרג, השאיר לה מטבע של דולר אמריקאי משנת 1934 – למזל, תוך הנחיה לתת אותו למי שיזדקק. עם המטבע הזה ועם כל מיני טריקים מיסטיים שהיא לומדת מחנה-פרומה ההומלסית (שהייתה מיועדת למוישה-דויד, אך הוא נשא את שרה-פרידה, אימה של בלה).

טויבי, אחיה הגדול של בלה, שנסע לשטרסבורג ללימודים, מחליט יחד עם רעייתו, בעקבות נאום מבהיל של היטלר, לעלות לארץ-ישראל, ויש ביכולתו להעניק סרטיפיקטים לשני זוגות, וזה מחייב את שתי הבנות הגדולות, בלה וסימה, להתחתן וליהנות מההזדמנות לקבל אישור עלייה. סימה נישאת ליעקב פישמן, ואילו בלה, שהיתה כבר בת 27, יוזמת, ומציעה לישראל גלזר לשאתה לאישה. ובכן, בלה בגולה שונה מאה ושמונים מעלות מהאם "המשעממת" שתייגה אותה בתה, שרה.

הקליטה בארץ קשה מאוד, מהאונייה הם מוסעים במשאית אטומה, ומקבלים מטר של אבנים ממלווי עיז א-דין אל-קסאם שנהרג בקרב כנופיות עם האנגלים. הזוג מגיע לרחובות, ומשתכן בשכירות בבית של עולים מתימן בשכונת שעריים. בלה הגיעה לארץ בהריון מתקדם, הריון קשה ולידה קשה. למרות חולייה, שבשלב זה אין יודעים במה מדובר, היא יולדת עוד שלוש פעמים: את טובה'לה, שני בנים תאומים שאינם שורדים, ואת דליה האדמונית. המחלה שלה מתגברת, היא איננה מתפקדת, ומי שלוקח את הפיקוד על גידול הילדות היא סימה אחותה העשירה, חשוכת הילדים.

כאמור, ישראל לא מודע למצבה, ומצפה שתתנהג כאשת איש ועקרת בית במודל הישן, אבל השכנות, ובעלת הבית התימנייה מבינות את מצבה, ומנסות בכל כוחן לסייע. בינתיים מגיעות ידיעות קשות מהמשפחה שבגולה – המשפחה מובלת למחנות ריכוז, כשבארץ, ובעצם בעולם כולו, אין עדיין מידע על המפלצתיות של התוכנית להשמדת העם היהודי. מחברה של ריבצ'י, נודע לבלה שהיא ניסתה להציל את בתה התינוקת במחנה הריכוז, שם נותבה לעבודת פרך במתפרה, אבל ביקורות חוזרות ונשנות על ידי הקלגסים גורמים למותה של התינוקת המוחבאת – בחנק, ומסתבר שכל בני המשפחה, שלא היגרו לאמריקה או לארץ ישראל, מצאו את מותם בידי מכונת ההשמדה הנאצית.

בנוסף למחלה שמכלה את כוחותיה של בלה, היא חשה נקיפות מצפון על כך שהתיימרה להיות ידעונית ולשכנע את אחותה הצעירה, ריבצ'י, שלא תינשא, כי היא רואה בעיני רוחה מזל רע לבן הזוג. בלה מתייסרת על כך שריבצ'י לא עלתה ארצה עם בחיר ליבה במקומה, ונספתה בשואה. המחלה וייסורי המצפון הכריעו את האישה הזאת שהיתה כל כך מלאת יוזמות וכוחות בנעוריה בחו"ל.

כאן צריך לומר מיספר מילים על עניין המיסטיקה: מצד אחד בלה ונכדתה "שוש הימליה" מודעות לכך שהן מאחזות עיניים, אבל מצד שני, קורים לבלה אירועים המוכיחים שהיא כומנת סודות, ואמיתות עלומות נחשפות לה. הסיפור של הנינה, שגם שמה בלה, בתם של דיוויד, בנה של "שוש הימליה", ואשתו הנוצרייה סוזאנה (הגרסה הלועזית לשם שושנה), מעורר תמיהה גדולה – מסתבר שהיא פורצת בבכי היסטרי כאשר היא פוגשת סבל, ובדמעות ובנזלת שלה, שנספגות במטפחות רקומות שאימה מנגבת בהן את פניה, היא מרפאה חולים: שוטר חולה אסטמה מבריא, ילדה משותקת קמה על רגליה, זקן חולה סרטן שעמד בפני ניתוח מסוכן בגולגולת ובמערות האף – מחלים לחלוטין עד כי הרופאים נדהמים מהשינוי. המחברת מצליחה לבלבל את הקורא התוהה אם היא עצמה מאמינה בתופעות העל-טבעיות האלה.

בפרקים המתארים את הירידה לארצות הברית של דיוויד, בנה של שושנה מאיר, היא "שוש הימליה", יש מוזרות ממין אחר: משום מה בפרקים האלה הגיבורה מוזכרת בגוף שלישי, לא בגוף ראשון כמו בפרקים על העימות בין שושנה מאיר לשושנה לוי. אני מודה שלא הבנתי מדוע השינוי הזה. וכן, הקורא מתוודע אל גורלו של דיוויד, אשר בזמנו נשבע אמונים לצה"ל, עכשיו, לאחר שהושבע כאזרח ארה"ב (לאחר שהתחתן עם סוזאנה), הוא חש עצמו אמריקאי לכל דבר. אלא שדרכו לא צלחה לו שם במיוחד – היו ימים שהוא רעב ללחם, ובמשך למעלה משנה נדד עם סוזאנה ובלה הקטנה בכל קליפורניה, מסן פרנסיסקו ועד סן דייגו, ואף דרומה למקסיקו, כאשר הם מתפרנסים מהופעות רחוב (כשהחלום שלו היה להיות שחקן הוליוודי). שושנה מאיר לא התנגדה להגירה הזאת של בנה, אבל באיזה שהוא שלב היא איננה מתאפקת ונוזפת בבנה שנפתה לצביקה, אביו, והגרוש שלה ברומן, בעל השקפת עולם אנטישמית, שמשמיץ את מדינתו כמו הגרועים שבשונאי ישראל. קטע זה (עמ' 206-205) מרגש ביותר.

אחת החידות של הרומן הוא עניין המטבע שהשאיר יוסל-פישל לבלה לפני שהתגייס לצבא צ'כוסלובקיה. המטבע הזה מסייע לבלה בלחשים שלה כלפי המאמינים בסגולותיה, וגורמים לפריחה בפרנסת המשפחה. היא נותנת את המטבע למי שצריך, הלא הוא אחיה הנרי-צבי שמהגר לאמריקה (היה חשש שייווצר קשר אסור בינו ובין קתרינה העוזרת שמפתה אותו מינית וסוחטת אותו). דיוויד במצוקתו הגדולה (אין לו כסף לקנות מזון, וגם החשמל נותק בדירה המוזנחת שצביקה, אביו, הקצה לו), מציל הומלס שנדרס, מביא אותו לבית חולים, וזה נותן לו בתודה מטבע של דולר שאמור להביא לו מזל. מפתה לחשוב שהמטבע שייך להנרי-צבי, שקיבל אותו מבלה, ושהיגר לארצות הברית, שם יהודים עבדו עבודת פרך במתפרות של ניו-יורק, אבל לא! הנרי צבי עושה חיל באמריקה! המטבע הזה מסייע לסוזאנה בלידתה, ואמור להיות הסיבה לכך שבלה הקטנה קיבלה כוחות על-טבעיים לזהות בגיל שנה ושבעה חודשים חולי ומסכנות, ולרפא אנשים כמתואר לעיל.

ולבסוף אציין את היכולות יוצאות הדופן של דורית זילברמן במלאכת התיאור. אסקור כאן מספר מקומות שהייתי ממליץ להשתהות ולהשתאות: תיאור ההומלסית חנה-פרומה (עמ' 45), תיאור אכילת שלגון (עמ' 62), תיאור החתולה ההימלאית הקומיקאית (עמ' 70), תיאור ההזנחה בדירת הרווקים של דייוויד בלוס אנג'לס (עמ' 94-93), תיאור מהימן של עבודת הסנדלרות של ישראל (עמ' 170).

עמוס עוז, שקרא את הרומן (אולי הספר האחרון שקרא לפני מותו), מביע התפעלות מהכתיבה המיוחדת (ראו מוטו בראש הספר, וטקסט בכריכה אחורית), וללא ספק הרומן ראוי לשבחים אלה, כי הוא מיוחד ומאוד מרגש, לפעמים מרגש עד דמעות, למשל למקרא הזיותיה של בלה בימיה האחרונים בחייה הקצרים והמרים.

איליה בר-זאב ממושב ערוגות עסק בספורט כמורה וכמאמן במשך עשרות שנים. חניכיו השיגו מעל שמונים שיאי ישראל בריצה. במקביל טיפח כרם ענבים במשק. בגיל 75 פירסם ספר שירה ראשון מפרי עטו. מאז פרסם עוד ארבעה ספרים, וכתיבת שירים היא גורם מרכזי בחייו.

איליה בר-זאב, חבר מושב ערוגות, נשוי לשולמית, אב לשלושה וסבא לשישה נכדים. יש להם כרם ענבים. בתם הבכורה ומשפחתה מתגוררים בצמוד אליהם.

מי שמחפש בגוגל את השם "איליה בר-זאב" יוכל לקבל שפע מידע על פעילותו הענפה בתחום ספורט הכדורסל ובעיקר הריצה. יקצר המצע מלתאר את כל פעילותו והישגיו בתחום הספורט במשך עשרות שנים. יאיר בן-עמי, שערך עמו ריאיון אישי, כותב:

"במהלך השנים הרבות שאימן רצים למרחקים ארוכים השיגו חניכיו יותר שיאים ותארי אלוף ואלופת ישראל, מכל מאמן. הוא חתום על מעל לשמונים שיאי ישראל במרחקים בינוניים ועד למרתון. רשימת חניכיו היא ממש טיול בהיסטוריה של הריצות הארוכות של ישראל... כמו כן היה בר זאב שותף ויזם של הקמת שני מועדונים משמעותיים מאוד של הריצות בישראל, אס"א תל אביב ו"איילות". בשנת 1977 יסדו בר זאב ושני ידידיו דודיק אייגר ועו"ד עמוס ויצמן את המרתון הראשון מסביב לכנרת. אז הוא נקרא "מרתון הכנרת" הראשון, כשבראייה ארוכת טווח נקבע שמו הבינלאומי:

איליה נולד בשנת 1935 ברחובות להוריו טוני ומשה וולפנהאוט, שעלו ארצה בראשית שנות ה-30. אביו מטרנופול אשר בפולין ואימו מרומניה.

כאשר היה איליה בן שנתיים עברה המשפחה להתגורר ב"בית רובינשטיין" בירושלים, קרוב לבית הקברות סנהדריה. דירתם היתה מתחת למדרגות הקומה השנייה, קטנה ובלתי נוחה. בשתי שנים ראשונות של בית הספר היסודי הוא למד ב"בית חינוך" בירושלים. בשנת 1942 התגייס אביו לבריגדה, אימו עבדה במסעדה ברחוב בן יהודה, ששירתה חיילים אנגליים, ואיליה בן ה-7 עבר לקיבוץ גינוסר כילד חוץ.

בקיבוץ היו אז מעט ילדים. יחד עם איליה מנתה הקבוצה 8 ילדים, שנתנה בהמשך את ההשראה לימימה אבידר-טשרנוביץ לכתוב את ספרה "שמונה בעקבות אחד". "היא הגיעה אלינו," מספר איליה, "ושאלה אותנו על חיינו ועל מה אנחנו חושבים וחולמים. אמרנו לה שאנחנו היינו רוצים לתפוס מרגל. והיא כתבה ספר על חבורת ילדים שעוקבת אחרי אדם חשוד, ומסתבר שהיה מרגל גרמני.

"אהבתי מאוד את החיים בקיבוץ גינוסר," אומר איליה, "נהניתי שם מהטבע ומהכינרת, בה למדתי לשחות." גינוסר היה המקום הראשון בארץ שהילד אהב והוקיר, והוא שב אליו בזיכרונותיו ובשיריו המאוחרים. לימים יזם את מרתון הכינרת, כאמור, ויש לשער שזה בהשפעת ימיו המאושרים באזור, (גם אם לא היה מודע להקשר זה).

אחרי שובו של אביו הם חזרו לירושלים, בה מונה אביו מטעם ה"הגנה" להיות אחראי על הביצורים בעיר העתיקה, ושם נפצע קשה בצווארו. ירושלים היתה במצור כבד, ימים קשים לכולם, אין נשק, אין מים וחסר מזון – אלו זיכרונותיו של איליה מאותם זמנים. בנעוריו הוא למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, וכבר אז התבלט בכדורסל ובאתלטיקה קלה.

בצבא שירת בגדוד 890 של הצנחנים תקופה ממושכת, ואריק שרון היה המג"ד שלו. הוא השתתף בכמה פעולות תגמול, והעיקרית ביניהם בעזה. אנדרטת הזיכרון לפעולות אלו היא באתר "החץ השחור".

לאחר הצבא למד במדרשה לחינוך גופני – וינגייט, והוסמך כמורה לחינוך גופני. במשך השנים למד והעמיק את ידיעותיו בתחום האימון באתלטיקה קלה, למד באוניברסיטת "לאפבורו" באנגליה. שנתיים נוספות בבית ספר למאמנים במכון וינגייט, בקורס מאמנים לאומיים.

הוא החל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים פילוסופיה ולימודים רומניים. אחת המרצות היתה המשוררת לאה גולדברג ז"ל. איליה זוכר משפט אחד שאמרה: "כדי להיות משורר יש צורך בלב חם וראש קר." אולם כאשר הזדמנה לו משרת מורה לחינוך גופני בחולון, בבית ספר ע"ש קוגל, הוא עזב את לימודיו באוניברסיטה הירושלמית, עבר להתגורר במרכז והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב.

"בבית הספר בחולון התחלתי את המסלול של היותי מאמן. היו לי שם תלמידים מוכשרים בכדורסל, כדורעף ואתלטיקה קלה. היה לי אתגר לקדם אותם לקראת הישגים משמעותיים, והתחלתי לאמן אותם בשעות מחוץ ללימודים, גם בשבתות. בין השאר לקחתי תלמידים בשני אוטובוסים למרוץ התבור, ועוד. בסופו של דבר," מוסיף איליה, "בחרתי באימון אישי ולא קבוצתי, בו יכולתי לקבוע בעצמי מה לעשות ומתי, בלי לתת דין וחשבון ובלי התפשרויות. ואכן זה הוכיח את עצמו." כאמור הוא אימן אצנים מוכשרים ביותר, שהגיעו להישגים גבוהים. כל אחד מהם זכה לתוכנית אימונים אישית, לליווי וליחס אישי. "בנוסף לאימונים," מספר איליה, "כתבתי מאמרים מקצועיים שנדפסו בעיתון 'עולם הריצה' ועוד."

באוניברסיטת תל-אביב הוא הכיר את שולמית, והשניים נישאו בשנת 1965. הם עברו להתגורר באזור באר-טוביה והחלו ללמד בבית הספר התיכון האזורי. שולמית כמורה לספרות ולתנ"ך ואיליה כמורה לחינוך גופני. "כשהגעתי לבית הספר היתה שם ממש 'שממה' מבחינת המתקנים והאמצעים לאימוני ספורט. עליי לציין את המנהלת דאז, ד"ר טליה רחמילביץ', שהאמינה בי, השיגה תקציבים ועזרה לי לבנות תשתית נאותה, לרבות אצטדיון ומגרש לאתלטיקה קלה. כמו כן היא הוסיפה לכל הכיתות שעת לימודים – שלוש שעות ספורט בשבוע במקום השתיים המקובלות בכל בית ספר."

בשנת 1973 קיבל איליה הזמנה לעבוד בסמינר הקיבוצים כמכשיר מורים לחינוך גופני במקצועות האתלטיקה בבתי הספר. "לאחר מלחמת יום הכיפורים," מספר איליה "חשתי צורך להיאחז באדמה. לפיכך רכשנו משק במושב ערוגות בשנת 1974."

בתחילה הם גידלו ארטישוק וגידולים אחרים, עד שהתמקדו בטיפוח כרם ענבים. וכך, במקביל לעיסוק בספורט כמורה בבית ספר ולאימונים האישיים של אצנים, עבד איליה בכרם בסיוע המלא של רעייתו וילדיו.

הכותרת האוקסימורונית הזו נכתבה בידי מבקר הספרות דוד אדלר, עם פרסומו של ספר השירה הראשון של איליה, כשהיה בן 75.

איך ומתי הגיע לכתוב שירה? על זה עונה איליה: "תמיד אהבתי לקרוא דברי ספרות, פרוזה ושירה, ולראייה גם למדתי באוניברסיטה. אבל, כאמור, לא התפניתי לסיים את הלימודים ולקרוא כפי שרציתי. הרעיון לכתוב שירה 'ישב' במחשבתי, אך לא העזתי להבהיר לעצמי רעיון זה עד הסוף ובוודאי לא להגשים אותו. ומה הביא אותי להגשמתו? הדבר היה בקיבוץ יקום, במסיבה שערכו לכבוד צאתי לגמלאות מעבודתי בסמינר הקיבוצים. קראתי אז שיר מפרי עטי, והוא זכה לתגובות חמות מחבריי המורים. בסוף המסיבה נשאלתי: 'ומה תעשה עכשיו?' – ואני עניתי, ספק בצחוק, 'אכתוב שירים.'"

ואכן, הוא החל לכתוב שירים, ואלו זרמו מעטו כמעיין נובע. "לא הייתי בטוח שהשירים שלי טובים," מספר איליה. "באותה עת נרשמנו, שולה רעייתי ואני, למכון אבשלום. המכון הזה מתרכז בלימודי ארץ ישראל, אך יש בו קורסים מעניינים נוספים. אחד המרצים שלנו היה המשורר רפי וייכרט. לאחר אחת מהרצאותיו אזרתי עוז ופניתי אליו בשאלה, אם יהיה מוכן לקרוא דברים שכתבתי. רפי לקח אותי מיד לספרייה ואמר לי: 'יש לי עכשיו שעה פנויה.'

"ואז באותה שעה הוא קרא שיר שלי, העיר לי הערות ותיקן. וכך זה נמשך בשבועות הבאים. רפי הקדיש לי מזמנו, קרא את שיריי, ואז החליט להוציא לאור ספר שלי בהוצאת 'קשב לשירה', שהוא ממייסדיה והעורך הראשי שלה." ואיליה מוסיף בהתרגשות: "כך ממש למדתי בסמינר לאיש אחד. לאחר צאת הספר, אמר לי רפי: 'אתה למדת בכמה חודשים, מה שאחרים לא למדו בשלושים שנה.'"

הספר הראשון של איליה יצא לאור בשנת 2010 תחת הכותרת "מעל קווי המתח". ומיד זכה בביקורות מצוינות. כתב עליו דוד אדלר בכתב העת "מאזניים" (דצמבר 2011): "השירה 'פרצה' אצלו רק בשנים האחרונות וזו שירה איכותית, אנינה ובשלה. בקריאת שיריו של איליה אתה תוהה איך זה קרה? איזה חור שחור היה זה ששאב והעלים את כישרונו במשך שנים כה רבות? או לחילופין איך כישרון כזה נובט וצץ פתאום כאילו משום מקום?" ומוסיף אדלר וכותב: "אין ספק שלאיליה 'יש את זה' דהיינו את אותה מתת מיוחדת שניחנים בו רק 'משוררים' ולא 'כותבי שירה', שכמותם יש למאות ולאלפים."

זהו אוסף שירים בנושאים שונים: על ילדותו בגינוסר ואחר-כך במצור בירושלים, על ביקורים במקומות שונים בעולם, על מלחמת יום הכיפורים ומוראותיה, ועל נושאים אישיים, ביניהם על נכדתו התינוקת נטע.

אם ניקח כדוגמא את השיר "יש משהו בשרב הזה" (עמ' 76), נוכל למצוא בו את הפיוט בה ניחנה כתיבתו. השיר מתאר יום שרב בשני מקומות – בבית ובחוץ. בחלקו הראשון של השיר ניתן לחוש את נועם השהייה בקרירות שנוצרה בבית המסוגר ביום כזה: "בתריסים המוגפים / בצללים הדקים הזורמים / מאי שם / בחיבוק ברצפה הקרה." ויש בבית גם מוסיקה נוסטלגית ורמז להימצאות אישה אהובה: "בליטוף רקותַיִךְ במים צלולים / במנגינות משנים רחוקות / בטעמן היָשָן."

אבל מיד מסתבר שהגבר בשיר אינו מסוגל להישאר בביתו לעת כזו וליהנות מהאווירה הנעימה, עליו לצאת החוצה אל השרב, אל כרם הענבים שלו: "יש משהו בשרב הזה / שמריץ אותי בכרמים / להציל לִבְלוּבים / למעוד בין השורות / להישען אל גזעים מפותלים – " ובסוף השיר מסתברת הסיבה לריצתו החוצה ביום שרב כזה: "איש תחת גפן שורַכַת / חופר בכפות ידיו / שוּחָה." האסוציאציה ל"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', פרק ה, 5), מובילה אותנו לחשוב שמְגַדֵּל הגפנים יכול ליהנות בביתו מפרי עמלו. אך איליה מוכיח לנו כמה קשה עבודתו של החקלאי עד שהוא רואה ברכה בעמלו.

אחד השירים שכתב לנכדתו הקטנה נטע הוא "מְשיחוֹת קלות" (עמ' 96): "היום נמשחו שפתייך / באודם פטל חי. / עם כל טעימה פרח אושר בעינייך." הקורא יכול לראות לנגד עיניו את הקטנטנה, ששפתיה אדומות ולחוש את הנאתה מהפרי. הדובר בשיר, (אשר לנו ידוע שהוא הסב), כבר צופה לעתיד, כשתגדל. "מעבר לפינה ממתין עולם / חגיגת עצי הגן, כל פרי הארץ, כל שנברא – " איזה מבחר של טעמים והתנסויות מחכה לה. אבל הוא ער גם לעובדה שלא הכול טוב ויפה בחיים: "ועדיין אינך יודעת / מה טוב בם, / ומה רע." ומובן שיש פה אסוציאציה לגן העדן ולאזהרת אלוהים את האדם לגבי עצי הגן.

ספרו השני של איליה "טיסה נגד השעון", יצא לאור ב-2012, שנתיים לאחר הראשון. גם בו יש אוסף של שירים בנושאים שונים, מהם יתפתחו בספריו הבאים, ביניהם שירים על מקומות בהם טייל.

"מה שלום הכרוב במשק?" – מכתבים מ/אל אימא ואבא

בגינוסר קיבל איליה מכתבייה מחולקת לשניים כדי לשמור על מכתבים שמגיעים מההורים – מימין מכתבים של אימא ומשמאל – של אבא. בהיותו מעל גיל 70 מצא איליה בבית את מכתבי הוריו אליו. האם כתבה לו מירושלים, והאב – משירותו בבריגדה באירופה. התשובות שלו למכתביהם לא נשמרו. לכן החליט איליה לענות להם עכשיו, לאחר שנים. והתשובות שלו הם שירים. בספר "מכתבים מאוחרים" (2014) יש בכל עמוד מימין קטע ממכתב שקיבל אז, ובצד שמאל תשובה של היום – שיר.

באחד המכתבים כותבת לו אימו: "מאוד שמחתי אילינקא על אותם ימים כשהיית פה. [כנראה בחופשה בירושלים ע.ב.]. אולי תהיה אפשרות שנהיה יחד עם אבא'לה. הוא כתב לי כי קיבל מכתב ממך ושמח. מה שלום הכרוב במשק? האם גדל? טפל בו יפה וכשאבקר אקח אותו לירושלים."

ועל כך עונה איליה המבוגר, כשהוא מתייחס למילה כרוב במובנה "מלאך": "אל דאגה. / הכרוב ושאר המלאכים בסדר. אני מבין / סביבֵךְ רעב, / מצוקה." ובאשר לאופטימיות שהיא מביעה על מפגש עתידי עם האב, עונה הבן ממרומי גילו וניסיונו: "את טוענת שעוד מעט תסתיים המלחמה? / הרי היו דברים, / ישנן מלחמות אחרות / מבטיחות / דמים." ולגבי הפגישה עם האב: "אפשרות להיפגש עם אבא'לה? / אשמח להכירו." (עמ' 18-19)

וכאשר האם מתנצלת: "החודש לא אוכל לבוא... אני עסוקה מאוד, אולי בחודש הבא" עונה לה "הילד" בְשיר שמגלה את פחדיו, כאשר הוא שומע מחדרו הקטן בלילה את התנים מחפשי הטרף; ואת בדידותו בהשוואה לילדים אחרים בקיבוץ, ששומעים מפי הוריהם סיפור לפני השינה. (עמ' 16- 17).

במשך כל השנים לאחר צאתו לגמלאות הלך איליה ברחבי הארץ במסגרת הסיורים של "מכון אבשלום". ספרו הרביעי "מקומות שהיינו בהם" (2016) משקף את חוויותיו מסיורים אלו. יש בו התייחסות לנופים ואתרים בכל רחבי הארץ, צפון, דרום, ירושלים. המדריך היה דני גספר, אחד ממתכנני "שביל ישראל". בנוסף ל"שביל ישראל" שעובר לאורך כל הארץ – מדן ועד אילת – הלך איליה בכל השבילים החוצים את הארץ, ביניהם שביל ירושלים, שביל הגולן, שביל המעיינות ועוד שבילים בצד. בספר משובצים צילומים של חבריו לסיורים אלו.

מדגיש איליה: "אין זה ספר הדרכה למטיילים, לא הידע הוא העיקר, אלא החוויות שלי ותגובותיי האישיות הקשורות בכל מקום ומקום בארץ. זה לא דיווח על מה שראיתי, אלא ניסיון שלי להשתלב בתוך הנוף. להוציא ממנו משהו נוסף, אישי שלי." יחד עם זה, הידע המשתקף בו, לגבי ההיסטוריה, החי והצומח של המקום, הוא אמין ומדויק. מספר איליה: "לאחר כל סיור ישבתי בבית וערכתי תחקירים. אמוץ דפני, חוקר החי והצומח מאוניברסיטת חיפה, קרא את הספר כולו והעיר הערותיו."

זהו שם ספרו החמישי, שיצא לאור השנה (2020). כאמור, הוריו עלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכמו חלוצים אחרים הם השאירו בני משפחה באירופה. אביו של איליה לא סיפר לו דבר על משפחתו שנספתה כולה בשואה. הנושא לא נתן לו מנוח, והוא חיפש בדפי העדות של "יד ושם" פרטים על המשפחה תחת השם "וולפנהאוט". והנה להפתעתו גילה שרובם ככולם ניספו במחנה ההשמדה בלז'ץ. לאחר מחקר מקיף, כהרגלו, נבעו מתוכו השירים.

עוד מיוחד בספר זה הוא הקשר ליצירות של שופן. איליה הקשיב פעמים רבות מאוד לפרלודים של שופן, ורשם מה הוא מרגיש. וכך נוצר ספר בן 24 שירים. כותרת כל שיר מציינת את ההערה לקצב הנגינה שבראש התווים, ובעצם מכינה את הקורא כיצד לקרוא אותו. לדוגמא: הכותרת: "פרלוד מס' 5 – ברה מז'ור", תת-הכותרת: "מהר מאוד "Alegro molto. והשיר מתחיל במילים: "היזהרי! / אמנם זה מרוץ, אך ללא פרסים, / רוצי אל שאריות הילדים – / הם לא ידעו. / חפשי סימני חיים בתעלות, בין ארובות העשן. / שם, / ילדים של אימא." (עמ' 16).

וב"פרלוד מס' 9 – במי מז'ור" שצריך לנגנו "איטי ורחב Largo" השיר – שנכתב בהשראת שירו של דן פגיס "כתוב בקרון חתום" – מתחיל: "אנחנו דחוסים בקרונות הבקר, בכל הלילות, שהם כל הימים./ רעש אדנים מוזר, אַת ואני חבוקים עד כאב / והנאה לָעולם."

כאמור, איליה ערך תחקיר יסודי על מחנה בלז'ץ, אליו נשלחו בני משפחתו מטרנופול. כאשר עבר על דפי העד והרשימות המצויות ב"יד ושם", מצא בין השאר עדות מצמררת למות תינוקת בת שנה ממשפחתו. שמה אפילו לא מוזכר. והיא מכונה באופן אבסורדי "גברת וולפנהאוט". והגרמנים כדרכם דייקו מאוד. ברשימותיהם הם ציינו את מקום הלידה, את שמות הוריה – וולף וסיביל – ואת "תאריך המוות: 29.08.1942. מצב משפחתי – / ילדה."

לסיום אומר איליה: "כל ימי חיי הקפדתי להמשיך וללמוד, להשתלם בתחומי העיסוק שלי. תמיד חיפשתי לגוון את הפעילויות שלי, לעסוק בנושאים שונים במקביל. יחד עם זאת להשקיע בכל אחד מהם את מיטב זמני ומרצי."

כדי להקדים תרופה אפתח בווידוי. אני מכיר את אסתר חיות (אז אבני). אני מכיר גם את דוד חיות. שניהם השתתפו בסמינריון שהעברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב לפני למעלה מארבעה עשורים. כך גם שופטים אחרים, בהם גם כאלה שמכהנים בבית המשפט העליון.

שבתי ופגשתי באסתר כעבור שלושה עשורים. היה זה כאשר הושק כרך בסידרה "משפט, חברה ותרבות" שיסדתי. הסדרה הוקדשה לזכרו של חיים צדוק ז"ל, מי שכיהן כשר המשפטים, ואסתר, שהיתה מתמחה שלו, הוזמנה לשאת דברים לזיכרו. כעבור עשור נוסף נענתה אסתר להזמנתי לשמש שופטת במשפט מבויים שקיימנו בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. כך נוהגים גם שאר השופטים.

כדי שלא אשכח – בשנים האחרונות אני פוגש באסתר מדי שנה. הדבר קורה במפגשים שנתיים שיזם הנשיא רובי ריבלין ושאליו מוזמנים שופטי בית המשפט העליון, ראשי מערכת המשפט ודיקני הפקולטות למשפטים.

בכך מסתכמת ההיכרות שלי עם נשיאת בית המשפט העליון.

כל זה היה הקדמה לסיפור אותו אני מבקש לספר שבו לא היתה השופטת חיות מעורבת. לפני שנים הצטרפתי למפעל החיסכון לבניין שיזם משרד השיכון. לפי תנאי המיזם זכאי היה החוסך למשכנתא לרכישת דירה שנבנתה במסגרת המיזם בסכום שלא יעלה על 40% מערך הדירה. משרד השיכון טען שהוא זה שיקבע את גובה המשכנתא בעוד אני טענתי שזכותי לקבל משכנתא לפי בחירתי עד לתקרה האמורה.

הגשתי תביעה לבית המשפט המחוזי שפסק לטובתי. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין ובבית המשפט העליון התהפכה הקערה על פיה. בית המשפט קיבל את הערעור ברוב של שני שופטים נגד אחד ופסק נגדי. בשלב זה הגשתי בקשה לנשיא בית המשפט העליון להורות על קיומו של דיון נוסף. החוק מקנה סמכות לנשיא להורות על קיומו של דיון נוסף כאשר לדעתו מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש מקום לדיון נוסף.

בדיון הנוסף שבה הקערה והתהפכה והשופטים החליטו פה אחד לקיים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. איש לא יעלה בדעתו לטעון שבפוסקם כך הם פגעו ביוקרתם של השופטים שפסקו נגדי. אולי לא למותר לציין שאחד השופטים שפסק נגדי צורף להרכב המורחב ושינה את דעתו.

פסקי הדין זרועים בדעות מיעוט ומעולם לא הועלתה הטענה שבעלי דעת המיעוט נופלים בכישוריהם מבעלי דעת הרוב. והמקרה הנ"ל יוכיח, כשדעתו של בעל דעת היחיד בערעור הפכה לדעתו של אותו בית משפט בדיון הנוסף. בדומה לכך קבלת ערעור בערכאה גבוהה אינה פוגעת כהוא זה במעמדו של השופט שדעתו נהפכה. ואכן, לא אחת הופכת הדעה הדחוייה להלכה ושוב המקרה האמור יוכיח.

היה זה כמדומני שופט בית המשפט העליון האמריקאי ג'קסון שאמר – "החלטתנו מחייבת לא באשר היא נכונה. היא נכונה באשר היא מחייבת." וגם אז צפוייה ההחלטה לביקורת של הקהילה המשפטית והיא עשוייה להשתנות.

כלפי טענתו של קלמן ליבסקינד, שבהיות השופטת חיות והשופטת ענת ברון "חברות טובות... לא סביר היה שחיות תדון – לעיתים לבדה – בערעורים שהוגשו על ההחלטות של חברתה הטובה, כשהאחרונה היתה עדיין במחוזי."

לא זו בלבד שהיה סביר שחיות תדון בערעורים אלא שלא היה סביר שתסתלק מלדון. מי שסבור שקידומו של שופט תלוי במיספר פסקי הדין שלו שנהפכו בערעור פשוט אינו מודע לנוהל הקידום של שופטים.

לא אתייחס לטיעונים העובדתיים במאמריו של ליבסקינד זאת מהטעם שאינני בקי בעובדות. אתייחס עם זאת לביקורת שמתח על השתתפותה של חיות בישיבה שבה נידון מינוייה של ליאת בנמלך לכס השיפוט ועל תמיכתה במועמדותו של רון גולדשטיין לכהונת רשם בית המשפט העליון.

הפסול שמצא ליבסקינד הוא בכך ששניהם שימשו עוזרים משפטיים של השופטת חיות. לעניין זה קובע נוהל למניעת ניגוד עניינים של חברי הוועדה לבחירת שופטים כי בכל מקרה בו יש לחבר ועדה עניין אישי אסור לו להשתתף בפעולה של הוועדה או בקבלת החלטה על ידה. הנוהל מגדיר "עניין אישי" ככולל עניין אישי של אדם המצוי בקשרי עבודה הדוקים עם חבר הוועדה עד לחלוף שנתיים מסיום הקשרים האמורים.

נראה הדבר שבקובעה את ההוראה ראתה הוועדה לנגד עיניה את חברי הוועדה זולת השופטים, ובמיוחד את נציגיה של לשכת עורכי הדין, שעשויים להימצא מטבע הדברים ביחסי עבודה עם מועמדים לשיפוט שעניינם בא בפני הוועדה. עם זאת לשונו של הנוהל חד-משמעית ואין ספק שהיא חלה גם על שופטים חברי הוועדה. אלא שמאז שימשה בנמלך עוזרת משפטית של חיות חלפו למעלה מחמש שנים. ליבסקינד מפקפק אמנם האם "הקרבה שחש חבר ועדה אל אדם המשמש בלשכתו נעלמת לה כעבור שנתיים," אלא שלא ברור לי לאן הוא חותר. טובי הבוגרים של בתי הספר למשפטים מתקבלים להתמחות בבית המשפט העליון. טובי המתמחים מתמנים כעוזרים משפטיים לשופטים. האם מן העידית מבין המשפטנים יימנע מלהתמנות למשרה שיפוטית?

באשר לגולדשטיין, מאשר ליבסקינד כי אכן פסלה עצמה הנשיאה חיות מלהשתתף בדיון שעסק בבחירתו לשיפוט אלא שלליבסקינד יש מידע לפיו "הנשיאה חיות דרשה למנות אותו." לא די לזרוק טענה כזו. על ליבסקינד להוכיח אותה. ככל שחיות תמכה בבחירתו של רון, עובדה שהיא הודתה בה, אין כל פסול בכך. משהחליט גולדשטיין להגיש מועמדות, מפני מה לא תחווה חיות דעתה עליו? על עצמי אני מעיד כי כדבר שבשיגרה יוצא לי להמליץ על אסיסטנטים שלי לקידום. ראשית הם נבחרו על ידי והעיקר למדתי להכיר אותם במהלך עבודתנו המשותפת.

אינני מלין על שליבסקינד בחר לחשוף את הנעשה ברשות השופטת. אני תמה רק על המשאבים ועל המאמצים שהוא השקיע בכך, משל היתה זו מדגרת היבחושים שמעיבה על השירות הציבורי במדינה. ועוד אני תמה על שמכל התופעות להן נחשפנו בחרה הכנסת לעסוק בהקמתה של ועדת חקירה לניגודי עניינים של שופטים דווקא.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת. המאמר פורסם ב"עין השביעית"

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

אני חסן אחי פַאטְמָה רצחתי את עַבְּד הכושי כי אהבתי את לַטִיפָה, הבדואית היפה, בת אדונו השייך סוּלֵיימַן אשר איתה ברח עַבְּד הכושי מן הנגב ובא לבקש מקלט. עיניתי אותה והתחננתי בפניה אך היא את סודה לא גילתה לי. רק פעם אחת ראיתיו בהיחבא אצלה ונדהמתי למראה עיניי. גבוהה ויפה היתה לטיפה. עיניה, זרועותיה, כפות-רגליה, ירכיה – אוצר. הליכתה זקופה כתמר. הרגתי את הכושי כדי לזכות בה. במו ידיי חנקתי אותו, בלילה, על משכבם, ולא שמעה דבר. וכשבאו הרוכבים מבי-משפחתה אל בית סאלים גיסי, ברחתי לשדות והיא, ירחמה האל, רצה והפילה עצמה עם סודה אל באר שוע, ותמות. לאחר ימים אחדים הוצאתי את גופתה מן הבאר וזרקתי הרחק בין השדות, בוואדי, ובכיתי וקיללתי, בכיתי עליה וקיללתי את מר גורלי. היא האישה היחידה שאהבתי ובסודה חשקתי אבל אותו לא גיליתי. סודה נשאר קבור בבאר וכשירדתי שוב וחפרתי לגלותו –לא מצאתי דבר. את סודה את אוצרה הביא לה ממרחקים עַבְּד הכושי עֶבֶד אביה, וגם כאשר התנים כירסמו גופה ועיניה נוקרו במקורי עופות-טרף, לא מצאתי עליה דבר ולא גיליתי את סוד אוצרה לאיש, רק ליהודי שבא רכוב על גבי חמור, בשדה, אך הוא לא האמין לי וחשב כי לדחותו אני רוצה ולהסיר מעליי את האשמה. לכן עזבתי את פאטמה אחותי, עזבתי את סאלים גיסי, רכבתי שבועות על גבי גמל דרומה ואני נזהר מבני-משפחתה, משפחת השייך סוליימן הגדול אשר שלטונו על פני הנגב, והחלטתי להפליג בסירה אל בני שבטו של עַבְּד הכושי אל אֶרֶץ שְׁבָא אולי אמצא שם את מקור סודה את אוצרה של לטיפה בת סוליימן אשר הביא לה עַבְּד הכושי מאפריקה. שמתי נפשי בכף הגורל והפלגתי בים. בשם אלוהים הרחמן והרחום, אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד שליח אלוהים.

"סיפור יפה," אמר אבבטן משסיים לקרוא, ומחה בחשאי דמעה מזווית-עינו.

"ספן-האבן, שבידיו מצאנו את הבקבוק במצולות ים-סוף, הוא חסן. הוא טבע בדרכו לאפריקה."

ואז נזכרו כי טרם סיפרו לו על מסעם במצולות הים וכיצד מצאו את הסירה שצימחה כולה אלמוגים ואת שלד הספן שהיה דבוק לתורן, ובחללים שבין האלמוגים שצמחו מגולגלתו ריחף צחוק מפחיד של מטורף וכיצד חיבק-דבק בבקבוק בשתי ידיו, מאמצו אל המקום הריק שבו היה פעם ליבו.

"נהדר, נהדר," אמר אבבטן, "ולחשוב שכל אותו זמן אני סבלתי בשמש, על החוף, שעה שלכם היו הרפתקאות כאלה מעניינות בים. ועשיתם חיים. תמיד אני מפסיד את המאורעות הכי מרתקים, ואחר כך באים ילדי עצלתיים אליי בטענות ואומרים שהעיתון שלי משעמם ושהוא מתאים רק לאנשים שמנים שבקושי זזים, ושאין בו מספיק דברים מפחידים ומותחים."

"מספיק לרחם על עצמך כל הזמן," אמר לו קפיטן יוקי, "מוטב תעזור לנו עכשיו לפענח את המכתב כדי שנדע היכן לחפש אחר האוצר של לטיפה, שעדיין אין אנו יודעים כלל מהו."

"מה שאנחנו צריכים לגלות," אמר רני, "זה קודם כל איפה נמצא המקום ששמו – באר שׁוּעַ."

"זה ברור," אמר אבבטן, "זו הבאר אליה זרקה עצמה לטיפה."

"חשבתי שאתה, בתור סופר, בקיא בתולדות ארץ-ישראל."

"חשבת," אמר אבבטן ופס בזריזות את קציצת-ההמבורגר האחרונה והחל לועס אותה כשהוא שופך עליה המון קטשופ. הוא עשה זאת, כנראה, כדי שיחשבו שהוא עסוק מדי באכילה ולכן אינו יכול להתפנות לגילוי הבאר המסתורית שבה טמון האוצר.

"ומדוע, לפי דעתכם, קבעתי את הפגישה במקום הזה דווקא?"

"באר ודאי שאין פה," לעג אבבטן, וראו את הקטשופ נוזל משפתיו אל הצלחת.

"אתה צודק. אך אם נפעיל מכאן את הגע"ם, נדע מיד היכן בתל-אביב ובכל גוש דן, כתובות בספר או במפה יְשָׁנָה כלשהי המילים – בִּיר שׁוּעַ."

ובדברו העלה לשולחן את הגע"ם, גלאי העצמים והמילים, שנראה כמו פנס-כיס גדול עם מסך-טלוויזיה ירקרק קטן בגבו, והחזיק אותו בידו כשהוא מכוונו כלפי מטה. כשהיה הגע"ם מכוון כלפי הים לא נשמע ולא נראה עליו דבר. אך כאשר זרוע אנטנת-הרדאר פנתה כלפי צפון תל-אביב, החל בוקע ממנו "בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – " בצפצוף חלש, ועל מסך הטלוויזיה הבהבו פה ושם נקודות אור זרחני, ירקרק ובהיר-מאוד.

"הספריות – " אמר קפיטן יוקי באכזבה. "ואם אני לא טועה, גם כמה בתים פרטיים מלאים בספרים. תיארתי לעצמי. אני שונא לחטט בספריות, ובייחוד בספרים ישנים, ריח האבק, וריח האבקה שהספרנים שמים בין דפי הספרים כנגד העש והתולעים – גורם לי עיטוש וכאב-ראש נורא."

"בעצם, למה לא לבקר באחת הספריות? הלא באמצעות הגע"ם אתה יכול לגלות מיד את הספר שבו כתובות המילים הללו, ואין צורך לקרוא את כל הספרים שבספריה!" הציע אבבטן, שלא הצליח להתגבר על הקטשופ הנוזל מכל צד, וזאת מפני ששׂם, כמובן, יותר מדי קטשופ על ההמבורגר, או – כפי שרני היה אומר: "פחות מדי המבורגר על הקטשופ!"

"אם לא תהיה ברירה, נעשה זאת, אבל זה יימשך ימים שלמים, עד שהגע"ם יעבור על מיליוני המילים שהוא מחפש. רגע, רגע אחד, יש הבהוב חזק מכיוון פתח-תקווה!"

"פתח-תקווה?" אמר אבבטן. "איזה מקום משעמם. אף פעם לא הזמינו אותי לשם להופיע לפני התלמידים. למשל, כשיוצא לאור גיליון חדש של 'העצלן הצעיר'."

"והנה עוד פעם הבהוב מכיוון צפון-מזרח. פתח-תקווה! מעניין, מהבהבות רק ספריות ופתח-תקווה. איזה מין אוצר הוא זה שמצוי בבת-אחת רק במקומות הללו?"

"אני חושב שהכי טוב זה לשאול את הסופר אהוד בן עזר שיש לו תא-דואר 22135* בתל-אביב כמו שכתוב בספרים שלו – שהוא עונה לכל ילד שכותב לו." הציע רני.

"למה דווקא אותו?" אמר אבבטן שנעלב מכך שעומדים לבקש עצה מסופר אחר. "אז מה אם הוא נולד בפתח-תקווה? הכי טוב היה אם היינו יכולים לשאול את השאלה הזו בטלוויזיה, כמו בתוכנית 'מחפשים את המטמון'."

"ושכולם ירוצו למקום האוצר וימצאו אותו לפנינו? הה?" השיב קפיטן יוקי. "לא בא בחשבון. הי, מיסטר פַּאפַּאסְטוֹמַק – הבאתי לך חולצה חדשה, נקיה, אולי תיזהר?"

"מדחס-חלל יש לך, אבל דבר כל-כך פשוט כמו מדחס-קטשופ עוד לא הצלחת להמציא?"

"הרעיון של רני דווקא מוצא חן בעיניי." התעלם קפיטן יוקי מן העקיצה. "שמעתי שבן עזר זה כותב בעיתונים על ספרים ישנים, אז אולי הוא יודע משהו גם על ביר שׁוּעַ?"

"כן. הוא כותב בעיקר על דברים ישנים. הוא בטח איש זקן מאוד," אמר אבבטן, "אולי כבר קצת מטושטש."

"אבל אך מגיעים אליו?" אמר קפיטן יוקי. "זה לא כל כך מנומס להופיע אצלו פתאום בבית ולהפריע לו. אולי הוא באמצע הכתיבה?"

אבבטן לעג: "נחכה, נחכה עד שמר בן עזר יואיל לגשת לשם! אפשר לחכות גם יומיים."

"מה יש? ננסה. נכוון את הגע"ם ונבדוק. מה המיספר, אמרת?"

קפיטן יוקי הקיש כמה אותיות ומיספרים על קלידי-המחשב בגב הגע"ם וכעבור רגע, כאשר האנטנה המסתובבת היתה בכיוון הנכון, נשמע ה"בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – "

"מצאתי! נצא מיד לדרך ונחכה לו. אולי הוא במקרה מטייל לשם הערב?"

והנה, תאמינו או לא, דווקא באותו ערב נעשה לי קצת חם וצפוף בבית, האישה והבן הפריעו לי. ואני התעייפתי מלכתוב את הספר הזה. החלטתי לעשות הפסקה בכתיבה ולערוך טיול קטן כדי להתרענן ולשאוף אוויר ובינתיים לגשת לתא-הדואר שלי שאותו אני פוקד בדרך-כלל פעם בשבוע, ולראות אם הגיע איזה מכתב מצוייר ועליו מדבקות צבעוניות; מכתבים כאלה אני מקבל מדי פעם מן הקוראים שלי, ששואלים אותי כל מיני שאלות. ואחד מתענוגותיי הוא לענות להם בגלויות, תשובה מפורטת לכל אחד בנפרד.

כאשר התכופפתי לפתוח את התא הכחלחל, בשורה הנמוכה ביותר של תאי-הדואר המותקנים בקיר החיצוני של אותו סניף-דואר, שמעתי רחש חשוד מבפנים. חשבתי – אולי ג'וק. לא נבהלתי. אני לא מפחד מג'וקים ויכול אפילו להחזיק ג'וק מת ביד. אך כשפתחתי את דלתית-הברזל של התא האפל הרגשתי פתאום שקורה לי דבר-מה מוזר ומפחיד מאוד – בבת-אחת גדל וגדל פתחו של התא לנגד עיניי, כל שאר החפצים והעצמים מסביב נתרחבו עד שצורתם נעלמה ממני, ואז נשאבתי פנימה אל תוך התא כאילו הייתי אצבעוני!

אני יודע שקוראים רבים ישאלו אותי, בעקבות "אוצר הבאר הראשונה" – האם באמת יש מדחס-חלל ומַקַ"ם (מכשיר קשר-מחשבות) וגַעַ"ם (גלאי עצמים ומילים) ומַתְכַּ"ש (מכונת תרגום כל שפה) וחַמְחַמִית (ראה בפרק חמישה-עשר)?

הנה אפוא התשובה אשר אחריה, דומני, לא ייתכן שום ערעור –

הוקטנתי במדחס-החלל ומצאתי עצמי בתא-הדואר שלי 22135 בתל-אביב יחד עם רני, קפיטן יוקי והסופר אבבטן.

וכלום תיתכן הוכחה ברורה מזו של הסופר שנכנס לתוך סיפורו ונוכח לדעת במו-עיניו שהכול אמת?

* הערה: כיום, בשנת 2020, כשאני מקליד את הדברים האלה מהספר לתוכנת המחשב, אני צריך לציין בצער שתא-הדואר שלי 22135 בסניף דואר ישראל ברחוב אבן-גבירול, ליד פינת רחוב פנקס, בתל-אביב, ששימש אותי הרבה שנים, נהרס עד היסוד, עם כל הסניף – לפני שנים אחדות, כי הדואר החליט שאין צורך לתת יותר שירות לאזרחים, בייחוד הקשישים, שבסביבה. ואפילו לא החזירו לי את דמי המנוי לשנתיים ששילמתי להם. ומאז אין לי תא-דואר להתכתב בו עם הקוראים אבל הם יכולים להתקשר אליי במייל שלי ehud@ben-ezer.com

ירושלים תשמ"ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

ראשיתה של פתח-תקוה

ב. קבוצת יוצאי הונגריה

זאת ועוד, קבוצת העולים מהונגריה היוותה רוב מוחלט בחבורה שייסדה את פתח-תקוה. עמדו על כך זהבי בספרו[1] ומרדכי נאור בפרק "'הקשר ההונגרי' של מייסדי פתח-תקוה".[2]

ב"סקירה קצרה על תולדות פתח-תקוה", שנדפסה לראשונה בחוברת שפרסם כתב-העת בוסתנאי בשנת תרצ"ח / 1938 לרגל יובל השישים של פתח-תקוה ונדפסה שנית בספרו התלם הראשון, בפרק "דין-וחשבון יבש" (לעיל עמ' PAGEREF טקסט_3_1 \h 39), מונה יהודה ראב את עשרת המשתתפים הראשונים בקניית אדמת המושבה. בדיקת הרשימה מעלה, שתשעה מהם עלו ארצה שנים אחדות לפני הקמת המושבה, אחדים מהם בשנת הקמתה ממש. שבעה מתוך העשרה באו מהונגריה:

8. נתן גרינגרט; עלה בגיל צעיר מליטא. היה שותף לקניית האדמה, אך נשאר, למעשה, בירושלים.[3]

10. זרח ברנט; נולד ברוסיה. עלה לראשונה בשנת 1872. לא היה שותף ליישוב בשנתו הראשונה, תרל"ט, שכן שהה אז בלונדון. רק בסתיו תר"ם / שלהי 1879 בנה את ביתו בפתח-תקוה.[4]

מאחר שסלומון לא עסק בעבודת-כפיים וגרינגרט נשאר בירושלים, עוּבד המשק המשותף בשנה הראשונה בידי הקבוצה ההונגרית, שכּללה את שטמפפר, את כ"ץ, את רגנר, את אליעזר ראב ובנו יהודה, ולעתים, כנראה, גם את הבן הצעיר, משה שמואל, שהיה אז כבן שש-עשרה ועדיין למד בירושלים.[5]

אישור לכך אנו מוצאים במכתב של פינס, שהיה אז נציגה של חברת "מזכרת משה" הלונדונית והיה אחראי לתכניות הפרודוקטיביזאציה של החברה בארץ-ישראל. במכתב זה, שנכתב ב-15 בינואר 1879, מובאת רשימה "מהאנשים אשר נשאם לבם להאחז בעבודת אדמת הקודש בגופם". תצלומו של המכתב והארתו מופיעים במאמרו החשוב של שאול כ"ץ,[6] ואילו הטקסט המלא נדפס בכתבי פינס. חמשת האנשים האחרונים הנזכרים ברשימתו הם:

1. ר' סים רעגנערי [הוא דוד רגנר] מהונגריה, עובד אדמה.

5. ר' יואל משה כהר"מ [סלומון] יליד ירושלים, מדפיס.[7]

החמשה האחרונים המה מבני הקולוניה פתח תקוה הסמוכה ליפו. הראשון הנהו פה זה כשלשה חדשים. כשלשים שנה עבד את אדמתו בביתו ויודע הוא בטיב באדמה כרגיל ומנוסה. ראיתי את כתבי תעודותיו שיש לו מגראף הונגרי אשר הרד"ר הנ"ל החזיק נכסיו באריסות כמה שנים, והוא משבחו מאד, וכן ראיתי בעיני את האיש ההוא, אם כי בא בימים, בכ"ז מלא כח עלומים ואהבת עבודה. ובעצמו הוא מנהיג מחרשתו ומפקד על צבא העובדים. השני גם הוא היה בארצו בן כפר ועובד אדמה, וכשרונותיו לעבודה זו נראה עתה עין בעין. השלישי עודנו צעיר לימים מלא כח עלומים, ואם כי מלומד בשפה על בוריה, בכ"ז לא יתבושש לעבר עבודה קשה ופשוטה. הרביעי איש מצוין הוא כעז רצונו ואמץ-לבו, למדן גדול, הוא יודע שפת אשכנז והונגריה, ובכ"ז הוא ייגע ויעמל בגופו כחמור גרם, והחמשי אם אמנם איננו עובד עבודת פרך בגופו, אבל הוא איש חרוץ וערום בדעתו, יודע להלך נגד רוחם של הפלחים, ולב מבין לו בהנהגת העסק. בני הקולוניה "פתח תקוה" קבלוהו במנינם רק בשביל מעלותיו אלה. שאר בני הקולוניה כמו הפקיד ר' דוד גוטמן, ר' זרח בארנעט, ר' מיכל ליב כהן וכו' עשירים ואינם דורשים עזרה, וביחוד הרד"ג הנ"ל הוא עשיר גדול, שליש הקולוניה שלו, ומלבד זה יש לו בתים וקרקעות בירושלים. והנה אלה החמשה אשר זכרתי דורשים יחד 250 לירה טורקית בתורת הלואה, ופקיד הקולוניה יתן ערובה בעדם, וגם יעשה הקולוניה עצמה אפותיקי ישרה ליעד פרעון ממנה. בעד אדמת הקולוניה שלמו 15 + 10 נאפוליון דאר, והנה כרו שמה עתה באר עמוקה וגם בנו שם בית גדול אחד למעון ודיר לבהמות ויש להם פרים לחרישה, וכבר זרעו 800 סאה חטים וגם -‑‑ סאה שעורים. לפי דעתי יש בכל אלה בטוחות נאמנה כדי הסך שאלה החמשה מבקשים, וראוי למלא משאלותם, והנה אם יתרצה הועד למלא משאלות אלה האחרונים יואל נא להודיע לי חריצות משפטו בלי אחור, כי קיום אלה האנשים תלוי בעזרה ההיא, ומבלי העזרה לא יהיה כח בידם להשאר עד [!] אדמתם.[8]

יזרעאל, המסתמך אף הוא על דבריו של פינס, מגיע למסקנה דומה. בכתבה בעתון המליץ, שנשלחה מירושלים ביום ט' בניסן תרל"ט / 2 אפריל 1879, פרסם פינס לראשונה את רשמיו מהמקום, ועל כך אומר יזרעאל:

גוטמן מתואר כדמות הראשית גם בקניית אדמת פתח-תקוה, ולמעשה עולה מן הכתבה שהוא-הוא שהתעקש לקנות את האדמה, למרות האזהרות מפני הקדחת. לאחר מכן מתוארים שאר בני החבורה, סלומון, רגנר ושטמפר באריכות-מה, ומשפחות ראב וכ"ץ – במשפט קצר. דומה שגם מכאן עולה שאדמת פתח-תקוה עובדה באותם חודשים בידי "החבורה ההונגרית" והנספחים אליה, ולא בידי סלומון.[9]

אלו העובדות, ומי שטוען, שפתח-תקוה אינה ראשיתה של העלייה הראשונה, אלא מעשה ידיהם של בני ירושלים, כופה תפישה זרה ומלאכותית על תהליך טבעי, שראשיתו בשנות השישים של המאה הי"ט, בהתעוררות לאומית ליישוב ארץ-ישראל שהחלה בהונגריה.

זאת ועוד, אין המסגרת מאפשרת תיאור מלא של אחד הגורמים העיקריים לכשלון הפרק הראשון של ההתיישבות בפתח-תקוה בשנים 1878–1882. האשמים בכך היו דווקא אותם האנשים, רובם ירושלמים, שקנו בראשית שנת תר"ם / 1879/80 חלקות בנחלה השנייה שנרכשה, נחלת טייאן. כותב אליאב:

רוב הקונים נמנו עם כולל אונגארן ומיעוטם עם כולל סובלאק. אנשי כולל אונגארן ("שומרי החומות") התרכזו סביב חצרו של הרב מי"ל דיסקין מבריסק, שעלה לירושלים בתרל"ח והיה למנהיגו של מחנה הקנאים. נמצא אפוא, כי מבחינת ההשקפות והגישות בענייני דת והווי היה קיים פער של ממש בין הקונים החדשים ובין המייסדים, שרובם המכריע היו מתונים בדעותיהם, ופער זה העמיק אחר-כך את הסכסוכים בין שתי הקבוצות.[10]

התקלות שפקדו את המתיישבים הוותיקים, אנשי "הגבעה", באו מצד הגל השני של המתיישבים, החדשים, שבאו ברובם –

משכבה דלה ועממית, והיו מחוסרי כל נסיון ציבורי, בהיותם נתונים בכל להשפעתה של הנהגת הקיצוניים בירושלים, שלא חדלה מלהתערב ולהשיא עצות.[11]

זו הסיבה לסכסוך שפרץ לאחר קניית נחלת טייאן והוליד את פרשת ה"ירקונים", שהיתה אחת הסיבות, אך לא היחידה, לכשלון היישוב כולו. אגב, גם ה"ירקונים" היו ברובם "עולים חדשים", גם אם התגוררו פרק-זמן בירושלים. דומה, כי בחלקם הגיעו מיפו, ולא מירושלים.

אך התקלה החמורה ביותר באה מצד הירושלמים שקנו "נומרים" באדמת טייאן, שקוניה – גוטמן, סלומון וגרינגרט – עמדו לפני שמיטת חובות. הירושלמים לא התכוונו כלל להתיישב במושבה החדשה, אלא החכירו את חלקותיהם לערבים, ובכך זרעו דימוראליזאציה בטחונית בקרב המתיישבים הראשונים, שגרעינם העיקש היה, כאמור, מן הקבוצה ההונגרית, ושניים מהם, ר' דוד גוטמן ויהודה ראב, היו האחרונים שנטשו את המושבה בחורף תרמ"ב / 1882.

ביום ז' דחנוכה תר"ם נערכו בחירות לוועד הראשון של "חברת פתח-תקוה", אשר כלל עתה גם את ה"חדשים". זכות ההצבעה לא ניתנה לפי ישיבה בפועל במושבה, אלא לפי החזקת "נומר" בלבד, וכתוצאה מכך נבחרו לוועד חמישה מן היושבים בירושלים, ורק שניים מקרב המתיישבים.[12] בכך נזרע זרע ההרס של המושבה הראשונה, שכן השליטה בענייניה נשמטה עתה מידי מייסדיה ועברה לידי חוגים ירושלמיים קנאיים בראשותו של הרב דיסקין.

ניתנה האמת להיאמר, רעיון יישוב הארץ ושלילת הגולה בער בשני המחנות, וביתר שאת עתה, בעקבות "הסופות בנגב", הפּרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881, שהולידו "קול מעיר", כרוז נרגש מיום ג' באב תרמ"א,[13] שבו המוטו היה "שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה" (יר' לא: כ). מוטו זה נקבע בהשראת "אגודת מיסדי הישוב",[14] אחת משתי האגודות שנאבקו עתה בירושלים ובפתח-תקוה על השליטה בנעשה במושבה החדשה. התוצאה היתה, כאמור, הרסנית לעצמאותו של היישוב החקלאי החדש ולעצם קיומו. על תקופה זו כותב יהודה ראב מזווית-ראייתו:

מכאן ההבדלים הגדולים בסוגי המתישבים במושבה. רוב הקונים [של נחלת טייאן, זו הרכישה השנייה] באו מירושלים. אנשים בעלי לב חם, אבל חסרי כל מושג על עבודה האדמה.[15]

תיאור ממצה של פרשה זו אנו מוצאים בדין-וחשבון על מצבה של פתח-תקוה, שהגיש ל' בינשטוק לחברת "חובבי-ציון" באודיסה בשנת 1893. דבריו מבוססים על סיור שערך זמן-מה קודם-לכן במושבות החדשות. וכך הוא כותב:

קוני אדמת טאיאן היו: גוטמאנן, סאלאמאן וגרינהארט. כל השטח נתחלק למאה אחוזות, שמונים דונם בכל אחוזה, והתחילו לחפש קונים להן. אך בעת ההיא לא בנקל היה למצוא קונים ובין כה הגיע זמן התשלומים להמוכר בעד האדמה ולא היה להקונים כמה לשלם. במצב כזה אי אפשר היה לבחור בקונים הגונים ומוכשרים, וכל מי ששילם שלשים פראנק לדונם, אם גם הביא במזומנים החלק השלישי מן הסך הזה, נתקבל אל הקולוניא בזרועות פתוחות. זוהי הסבה אשר גם עתה מבצבצת איזה ערבוביא בין הקולוניסטים, אך אין ספק, כי ברבות הימים לא יהיה זכרון לה. רוב הקונים היו מתושבי ירושלים אשר עם כל חפצם הטוב ותשוקתם לפעולתם הגדולה לא היה להם שום מושג בענין הישוב בכלל ועבודת האדמה בפרט. איזה מהם נתישבו במקום המושב עתה שבהקולוניא. אך רובם התישבו על אחוזותיהם על נהר אודזש (מי הירקון). המקום בשפלה אצל הנהר הזה, אשר אידיו מזיקים לבריאות, לא היה מוכשר לתעודתו. הקולוניסטים סבלו מחלות, איזה מהם מתו, ובמשך שנה אחת לא נשארה נפש על המקום הזה, כי כלם הלכו להם, ורק במרום הקולוניא נשארו שלש משפחות, אשר אחרי כן עזבו גם הם את המושבה, וכל בניניהם נשארו על קרן הצבי והפקר להערביים.[16]

על תקלה זו כבר עמד בשעתו ק"ז ויסוצקי בכותבו במכתב מיום ג' במנחם-אב תרמ"ה / 1885 על תיקון מצבה של המושבה עם ביסוסה מחדש:

מושב פתח-תקוה יתפתח כראוי ויסודר כישוב רק בעת שיתישבו כל אלה שיש להם קרקע על אדמתם שם. ולא כשעושים עתה רבים מבני ירוש[ל]ם אשר קרקעות להם בפתח-תקוה, שנותנים אדמתם בחכירות להערבים, ומזה תצאנה תקלות וקטטות.[17]

כמוהו התבטא גם אליעזר רוקח בדברים שכתב בכסליו תרמ"ז / שלהי 1886 (על-פי שאול כ"ץ). וכך אומר כ"ץ:

רוקח, גוטמן והירש הפועלים בעצה אחת – והירש הוא הסמכות המקצועית-חקלאית ביניהם – מסתייעים בנימוק זה, כדי להמריץ את חובבי-ציון לעשות לקניית חלקות בפתח-תקוה אצל "היושבים בירושלים ומחכירים --- להפלאחים, [חלקות] --- שהן באמצע השדות של אחינו העובדים, והפלאח גונב על ימין וגוזל על שמאל" (רוקח לפינסקר, מיסמך 524 [י"ב בכסליו תרמ"ז], דרויאנוב, כתבים, ב, טור 59).[18]

לאור כל הנאמר עד כה, שרובו אינו חדש, מוזרה ומביכה העובדה שאפילו חוקרים בני זמננו הוטעו והגיעו למסקנות מופרכות. כך, למשל, מסכם מרדכי אליאב את מחקרו המעניין, המדויק בדרך-כלל, במלים אלו:

בני ירושלים שהקימו את פתח-תקוה ואף הצליחו בשיקומה לאחר הניסיון הכושל הראשון, יצרו את החוליה המחברת שבין היישוב הישן ובין היישוב החדש.[19]

לא האדם החדש נוסח ההשכלה האירופית הוא העיקר בחזון המושבה נוסח גוטמן וסלומון, אלא גאולת הארץ מחד ופתרון למצוקת יהודי עיר הקודש מאידך. האדם היהודי נוסח מייסדי פתח-תקוה נועד להיות דומה יותר לחוכר המזרח-אירופי המדקדק במצוות מאשר לאיכר היהודי שציירו סופרי תנועת ההשכלה, או לעובד האדמה העברי נוסח התנועה הלאומית היהודית המודרנית.[20]

והלוא חוסר-נסיונם של הירושלמים שהיו להוטים אחר ההתיישבות וחוסר-אחריותם של הירושלמים שהתנגדו לה בפועל – בגל השני של ההתיישבות בפתח-תקוה בשנים תר"ם–תרמ"א / 1880–1881 – תרמו לכשלון ההתיישבות הראשונה, שבמרכזה עמדה הקבוצה ההונגרית. רק לאחר שהשתחרר ממעורבות הירושלמים וחיזק את שורותיו במתיישבים דומים לו, עולים מיוצאי ביאליסטוק, פינסק ועוד, השכיל גרעין המייסדים לחזור – דרך השהות הזמנית ביהוד, שנוסדה בחשוון תרמ"ג / שלהי 1882 – לפתח-תקוה, אשר יישובה נתחדש בשנת תרמ"ה / שלהי 1884.

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

[1] זהבי, עמ' 216 ואילך.

[2] מ' נאור, הראשונים – סיפורים מן העליה הראשונה לארץ-ישראל, תל-אביב 1983, עמ' 29–38.

[3] אליאב, עמ' 11, הערה.

[4] יזרעאל, "ההיסטוריוגראפיה", עמ' 115.

[5] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_3_22 \h 39. וראה גם: י' קניאל, "'עבודה עצמית' בראשית ההתיישבות החקלאית בארץ-ישראל – ברעיון ובמעשה (עד 1882)", שלם – מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 229–338

[6] כ"ץ, עמ' 66.

[7] פינס, עמ' 62.

[8] שם, עמ' 62–63.

[9] יזרעאל, "ההיסטוריוגראפיה", עמ' 100.

[10] אליאב, עמ' 17.

[11] שם, עמ' 19.

[12] שם, עמ' 18.

[13] שם, עמ' 22, הערה.

[14] ספר היובל, עמ' נה.

[15] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_3_32 \h 39.

[16] ל' בינשטוק, "הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש", בתוך: חשבון ועד החברה לתמיכת גני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה מן חודש אייר התר"נ עד חודש אייר תרנ"ג, אודיסה 1893, עמ' 314.

[17] על-פי: כ"ץ, עמ' 106, הערה 175.

[18] שם, עמ' 120.

[19] אליאב, עמ' 25.

[20] ברטל, עמ' 69, ההדגשה במקור.

ישראל מצויה באנרכיה הרסנית בחסות דמוקרטיה משפטית בעייתית. שלטון החוק הפך לבזאר מזרחי שהכול בו אפשרי, בזכות חובת הפרשנות המשפטית שהפכה לשליטה בלעדית. הממשלה לא מתפקדת. החברה מפולגת. ההנהגה מסוכסכת. השנאה מתפשטת. כולם מצויים בתהליך מתעצם של כניעה לרוח התקופה של קיצוניות מימין ומשמאל. כולם נילחמים במגפת הקורונה הרפואית, במשבר הכלכלי, אבל לא נילחמים בקורונה הפוליטית.

הממשלה השיוויונית הדו-ראשית, המסובכת עם עצמה ועם כל סביבתה, זקוקה לריפוי חיובי מיידי. דרוש קבינט של פיוס ופשרה, במקום קבינט של גיוס של איבה. מספיק ודי למאבק ההרסני – כן ביבי! לא ביבי! – הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, מחייב את כולנו לאחדות פנימית, לעוצמה צבאית, לתבונה מדינית, לערבות הדדית, ולא להמשך המריבה המפלגתית ההרסנית.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "קוראת נאמנה": לא בדיוק הספקתי לקרוא דברים בעיתון [1570], אבל הייטנר מוציא אותי מדעתי, ואתה סובלני ומעיר מעט... חצוף כמוהו.

* ציטוט: בטקס מרגש בבית הלבן, הנשיא [טראמפ] שלא נח לרגע, חתם על חנינה מלאה לאסירת "חוק ביידן", אליס ג'ונסון.

אישה מוכת גורל זו ממיסיסיפי, הגיעה ממשפחה מרובת ילדים וקשת יום. היא נכנסה להריון כבר בתיכון, והיתה אם חד-הורית לחמישה ילדים. היא פוטרה מחברת פד-אקס, שם עבדה, וכדי לפרנס את ילדיה היא נאלצה להשתתף בסחר בקוקאין, בזכות קשריה בדואר. היא הורשעה בשנת 1996, אך נפלה קורבן ל"חוק ביידן", החוק הפלילי משנת 1994, שהסנטור ג'ו ביידן יזם, קידם ואף התגאה בו. החוק מטיל עונשים דרקוניים, ללא שיקול דעת שיפוטי, על עבירות סמים, ולכן אליס נשפטה למאסר עולם ללא אפשרות חנינה. גם סגניתו השנואה-על-השחורים של ביידן, תמכה בהתלהבות בחוק הנורא. מי שחתם עליו היה הנשיא דאז, ביל קלינטון.

לא (מו)ברק חוסיין, "הנשיא השחור", שיחרר את אליס השחורה, אלא הנשיא שלנו. למה לא (מו)ברק חוסיין? כי "הדמוקרטים" יזמו את החוק, ובראשם הסנילי, המושחת והסוטה, ג'ון ביידן. זו גם מפלגת רשעים.

אליס ישבה בכלא 21 שנה, עד שלפני שנתיים הקל הנשיא טראמפ בעונשה, ועכשיו – זכתה מידו בחנינה מלאה. הנה הטקס. [סרטון]. הכומר המברך הוא הכומר האוונגליסטי של הנשיא, פסטור רוברט ג'פרס, זה אשר הכתיר אותו בהשבעתו כ"נחמיה החדש", וכפי שנחמיה בנה מחדש את חומת ירושלים (במאה השישית לפנה"ס), כך הוא יכיר בירושלים כבירת הנצח של העם היהודי. מה שכמובן קרה. [סרטון].

מיום ליום המוני אמריקאים שחורים מבינים שמפלגת הרוע "הדמוקרטית" והפרוגרסיבית, מפלגת העבדות, הקו-קלס-קלן וההפרדה הגזעית, הונתה אותה כל השנים, הם חוזרים הביתה, אל הרפובליקנים, מפלגתו של אברהם לינקולן. [סרטון].

ואיפה ביידן הסנילי, כדי להגיב על זה? מצטערים, עוד לא הגיע יום האיוורור החודשי שלו. מאווררים אותו מהבייסמנט רק פעם בחודש. סליחה.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: פרעות של מוסלמים במאלמו, שוודיה. צפו, איך נראית העשרה רב תרבותית. לאחר שקבוצה ימנית מדנמרק הסמוכה ביצעה שריפה הפגנתית של ספר קוראן בפארק – שורפי הקוראן רצו למחות על הכיבוש המוסלמי של שוודיה – בעיר השוודית השלישית בגודלה מאלמו (המכונה בפי ליצנים רמאללמו, בשל אחוז המוסלמים הגבוה שבה), אלה [המוסלמים] פתחו בהתפרעויות ופרעות קשות ברחבי העיר.

[סרטונים של הפגנות אלימות]. מאות מוסלמים מתחילים להתפרע ברחובות העיר, וכמובן לבזוז את החנויות, תוך קריאות "אללה אכבר".

אינתיפאדה, ואנחנו קוראים לשני הצדדים לגלות איפוק ולחזור לשיחות השלום. רק פתרון של חלוקה לשתי מדינות יעזור כאן. אין פתרון אחר.

וכרגיל במדינות פרוגרסיביות – המשטרה היא קישוט. [סרטונים של מהומות רחוב].

אבל מה אלה רוצים מאיתנו? "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור." אז השוודים הם היהודים עכשיו? יהודים בשוודיסטן – תתפנו במהירות. אתם תשלמו את המחיר. [סרטונים של פרעות ושריפות].

ולחשוב שאומללים אלה העזו פעם להטיף לנו מוסר. הכירו במדינה המומצאת [הרשות הפלסטינית], כדי שהנמר המוסלמי שבתוכם לא יטרוף אותם. זה לא עזר. בעצם שוודיסטן הפכה לפלסטיניסטן בעצמה. הכניסו מעל מיליון מוסלמים בשנים האחרונות (מעל 10% מהאוכלוסייה), והמיספרים רק הולכים ועולים. [סרטונים של פרעות ושריפות במאלמו].

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: זה קורה: נשיא איחוד האמירויות, השיח' חליפה בן זייד (ובעצמו אמיר אבו דאבי), חתם היום [29.8.2020] על צווי סיום החרם של ארצו על ישראל, משנת 1972. לא רק זאת, הוא חתם על צווים "לתמוך בשיתוף פעולה בין שתי המדינות, להגעה ליחסים דו-צדדיים מלאים." כך נמסר היום רשמית מהאיחוד. המשמעות המיידית: הדלת פתוחה לכל סוגי הסחר, ייבוא, ייצוא, בנקאות, תיירות, סחר ביטחוני, קניות, דואר, הכול.

המשמעות החשובה יותר: ברית חדשה נפתחה במרחב הערבי, לראשונה אי פעם, בין שתי המדינות החשובות: ישראל ואיחוד האמירויות, שהוא מעצמה כלכלית וצבאית. זו ברית סינרגטית, שמעצימה אותנו, וכל זה קורה בזכות הנשיא הדגול טראמפ, וההכרה בירושלים, ובעוצמה של ישראל. אם היינו מוותרים, כולם היו חובטים בנו. ברגע שעמדנו על שלנו – מכבדים, ויבואו עוד. גם "איחוד הרוע עם הטיפשות" [האיחוד האירופי"] מבין כבר שישראל היא מעצמה, והוא זוחל לעברנו על גחונו.

נגמרו המשחקים של שתי המדינות הצבועות מצרים וירדן, עם נוכלות "השלום הקר", והשינאה. הן יביטו בקינאה מעכשיו על יחסים כלכליים אמיתיים לטובת שני הצדדים. מקסימום, אנחנו מרשים להן לקנות מאיתנו גז, והן משלמות.

בכך קרסה ונשרה לגמרי תזת "בלי להתחסל מול העם המומצא לא יהיה שלום עם כל הערבים." כאשר כתבנו לפני כמעט עשור את המאמר הפותח בסידרת "אפקט פרח הצבעוני" אמרו לי רבים שזו הזייה. אלא שהאפקט כבר מתגשם עשור שלם, ועכשיו השיא. היקפי שיתוף הפעולה, כולל ציוד ביטחוני, יכולים להיות חסרי תקדים, שלא לדבר על הקניות בדובאי ובאבו דאבי.

זהו יום היסטורי וחגיגי לנו, ויום אבל לכת ה-PC, ול"תקשורת" השנואה, ולעם המומצא. עדיף שזה [העם המומצא] יעבור לאירופה, רק שם אוהבים אותו. ברלין זו אופציה מצויינת עבורו, ובשבילם [הגרמנים] זה כבר היה, בין המופתי והפיהרר.

הציונות והעמידה האיתנה שלנו השתלמו, במהלך 70 שנה. לא נכנענו לנוכלים, לפרוגרסיבים, למאחזי עיניים ולהוזים מכת ה-PC. ואנחנו? פונים מזרחה, אל השמש העולה*, דרך דובאי גם אל המזרח הרחוק, ואנו צופים לקראת שעה גדולה. [כדברי השיר].

עכשיו, לאחר השלום האמיתי, נשאר שהישראלים היורדים, והיהודים – ישובו הביתה, אל המעצמה הישראלית, וגם זה יהיה. ערך המנייה ישראל – בזינוק עצום, יחד עם מדד דאו-ג'ונס, ממש עכשיו. **

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* בעקבות שיר החירות של שנהר וסמבורסקי, "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה." ניתן למצוא את השיר ומילותיו מושר באינטרנט.

** אהוד: שכחת שכל ההישגים האלה לא משפיעים על התקשורת המסיתה והמוסתת ועל האספסוף הצפוף הנאור מפר החוק ושטוף המוח – שלא ינוח ולא ישקוט עד שנתניהו יודח – אבל בידי מי? – המטורפים האלה, יחד עם ידוענים-לשעבר שרָפה שכלם – פשוט מקווים לשגע אותו כדי שיישבר ויתפטר! – ואחר-כך ייכלא לשנים רבות במעשיהו, כי אין לו סיכוי לזכות במשפט הוגן!

דומה כי מעולם לא היו כפיות-תודה, טמטום וטירוף מערכות שכאלה במדינת ישראל!

* ציטוט: ארדואן והגנרלים שלו חשבו שהם יתמכו צבאית בממשלת טריפולי (במה שהיה פעם "לוב"), איתה חתמו על "הסכם חלוקת מים כלכליים בים התיכון", וכך ישלטו דרכה, במרחב הימי, נגד יוון (איתה הם נמצאים ערב מלחמה. אתמול [26.8] איים ארדואן "להשמיד את יוון"), מצרים, קפריסין ואיתנו.

הכול נראה פועל לפי התוכנית, אלא שכרגיל במזרח התיכון – תמיד יש הפתעות. מזה כמה ימים מתקוממים תושבי העיר טריפולי נגד ממשלת פאאז-א-סבאג, "ראש הממשלה" מטעם ארדואן, והם מכנים אותו "בוגד", "מרגל" ו"סוכן". כזכור, ברוב שטחי לוב שולטת ממשלה אחרת, זו של חליפה תפתור.

הלילה [27.8] החלה ממשלת טריפולי (מטעם ארדואן) לירות במפגינים באש חיה, וכרגיל זה רק ילבה עוד יותר את הלהבות. העסק מתפורר: [סרטונים].

יום קודם, המונים התאספו מול ביתו של "ראש הממשלה" מטעם ארדואן, א-סבאג, בקריאות "לך מפה, יא בוגד", "מרגל", "סוכן טורקי", "תסתלק כבר, יא זבל". הלילה התחילו לרסס אותם, כמקובל במרחב.

ואיפה כנופיות "זכויות האדם"? הח"כים הסוניים, שהתעשרו מכסף יהודי בכנסת, אבל אוסרים על אחרים לקיים "נורמליזציה" עם ישראל? "רופאים ללא גבולות", ישראל? "בית הדין בהאג"? "בצלם"? "אין דין"? "נשים עושות שלום"? "מתעשרים משתיקה"? "איחוד הרוע עם הטיפשות"? [האיחוד האירופי], ה"עיתון" האנטי ישראלי בעברית? אה, אין ישראל, אין עניין: [סרטונים].

ברור שמילה על זה אין ב"תקשורת" בישראל, אחת העלובות שיש בעולם. היא מוכרת אג'נדה, והטיפשים צופים, וקונים.

במהלך ההפגנות נגד הבוגדנות של סבאג, האישה המבוגרת הזו צועקת בטריפולי: "את הכסף שלנו גנבו הסורים (שכירי החרב שהביא הסולטן [ארדואן] מ"סוריה") והטורקים, ואנחנו שותקים." [סרטונים].

אגב, לא מציע לחתן של הסולטן, שהוא במקרה, רק במקרה, גם שר האוצר, לבדוק מה מצב הלירה הטורקית. [סרטונים].

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* דוגמה לרמת החשיבה של השר לשעבר, פרופ' שלמה בן עמי, שהפקיר את שוטריו באינתיפאדה השנייה* ורחץ בניקיון כפיו, ועדיין יש לו החוצפה להטיף לנו מוסר:

"חשיפתם לאור של יחסים עם איחוד האמירויות, שמתקיימים זה שנים במעמד של פילגש במחשכים, הוא בחירה אסטרטגית שאינה פותרת אף לא אחד מהאתגרים הקיומיים של ישראל. הטפיחה המביכה של נתניהו על החזה כאילו הוא, בניגוד לקודמיו, עשה שלום בלי להחזיר שטחים, היא אחיזת עיניים אופיינית: איזה שטחים הוא נמנע מלהחזיר למדינה המצויה אלפי קילומטרים מכאן ושמעולם לא היו לנו איתה לא מלחמה ולא סכסוך גבולות?"

["שלום בלי להחזיר שטחים? עוד אחיזת עיניים של נתניהו". "הארץ" באינטרנט. 29.8].

* ויקיפדיה: עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בזמן כהונתו [של שלמה בן-עמי] כשר ביטחון הפנים, התרחשו אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים-ישראלים בעקבות עימותים עם משטרת ישראל. הוא חווה ביקורת ציבורית קשה על תפקודו כשר ביטחון הפנים במהלך אירועים אלה, במיוחד מן המגזר הערבי במדינת ישראל. בן עמי היה בין הגורמים שהחליטו על הקמת ועדת אור לבדיקת ההרג. הוועדה קבעה במסקנותיה כי הוא השקיע מאמץ ממשי לשיפור היחסים עם ערביי ישראל, אך מתחה ביקורת על תפקודו בעת האירועים ובאי הכנת המשטרה לקראתם. הוועדה המליצה למנוע ממנו לשמש שנית בתפקיד השר לביטחון-פנים.

* לידיעת האספסוף הנאור מפר החוק ושטוף המוח – "נשיא איחוד האמירויות הסיר רשמית את החרם הכלכלי על ישראל." ["הארץ", 30.8], וכך, בחורף הקרוב, כאשר תחל עונת התיירות הישראלית לאמירויות, אתם תוכלו לטוס בזול ביום ראשון ולחזור ביום שישי כדי שלא להחמיץ את ההפגנות הפראיות והמופרעות שלכם מול ביתו של ראש הממשלה – שבזכותו יכולתם ותוכלו לעשות חיים באמירויות! אבל אם תתנהגו שם אצל הערבים כמו שאתם מתנהגים אצלנו, ותפריחו בלוני שמוק כמו שאתם עושים לנתניהו ומשפחתו – אתם עוד תוציאו שם רע לתיירות מישראל – שתצטייר כמדינה של פראים משוגעים חסרי-תרבות!

* ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר היום (ראשון, 30.8) כי "במשך זמן רב מדי לפלסטינים היה וטו על שלום בין ישראל לעולם הערבי. אם נצטרך לחכות להם, נחכה לנצח." במסיבת עיתונאים משותפת עם יועצו הבכיר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ג'ארד קושנר, הוסיף נתניהו כי שני דברים שינו את מצב עניינים זה: "תוכנית טראמפ והרצון של מדינות ערב הנתמכות על ידי ארה"ב לקדם שלום ללא וטו של הפלסטינים." ["הארץ" באינטרנט. 30.8].

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

אהוד בן עזר לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896) ולתולדות בנו יהודה (1858–1948) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

ראשיתה של פתח-תקוה

ב. קבוצת יוצאי הונגריה

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה