חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י״ח באלול תש״ף, 7.9.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר: ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר הַכָּנָף הַפְּצוּעָה. בַּיִת זוֹעֵק. // יורם אטינגר: תמרור אזהרה לישראל – בחירות לקונגרס נובמבר 2020. // יעקב חסדאי: הסכם שלום או הסכם לקראת מלחמה? // עו״ד גיא משיח: תקנת השוק ביו״ש. // אורי הייטנר: 1. גנץ צדק. 2. צרור הערות 6.9.20. // מנחם רהט: פיגוע משפטי. // מתי דוד: אנרכיה דמוקרטית. // יפה ברלוביץ: בדלנות כאסטרטגיה או – ארגוני הנשים בזמן קורונה. // אורית דשא: תמונת קיץ. // דניה מיכלין עמיחי: אבנר כץ מצייר, מאייר וכותב. // חנה סמוכה מושיוב: אימא סלחי לי. // נעמן כהן: מוחמד ברכה מעודד טרור. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק שלושה-עשר. בשיירת חמורים מיפו לנחלה החדשה, וחפירת הבאר הראשונה, היא ״בִּיר שׁוּעַ״. // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: פרק חמישי. השתקפויות דמותו של יהודה ראב בספרות המתארת את העלייה הראשונה]. // כתבי נורית גוברין, ביבליוגרפיה. תש״י-תש״ף, 1950-2020. // ממקורות הש״י.

שָׁמַעְתִּי צְפִיעַת-תִּינוֹקוֹ הָרִאשׁוֹן –

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ״ (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

התקשורת הישראלית מתעלמת ממערכת בחירות נובמבר 2020 לסנאט ולבית הנבחרים בארה״ב, למרות שתשפיע באופן משמעותי על עיצוב דמותה ומדיניותה של ארה״ב, חופש הפעולה של הנשיא האמריקאי ויחסי ישראל-ארה״ב. בין היתר, תוצאות הבחירות צפויות להגדיל את מיספר צירי בית הנבחרים הנמנים על ״הדמוקרטים הפרוגרסיבים״ (95 מתוך 233 צירים דמוקרטים), הקוראים תיגר על הממסד הדמוקרטי הוותיק, ודוגלים במדיניות חוץ וביטחון רדיקלית ואנטי-ישראלית:

קיצוץ גדול בתקציב הביטחון והעדפת פעילות צבאית רב-לאומית בחסות האו״מ.

שלום מונחה-דיפלומטיה ופייסנות ולא עוצמה (כלפי איראן והטרור הסוני).

הטרור האסלאמי מונחה-ייאוש ולא פאנאטיות דתית.

ישראל היא נטל על משלם המיסים האמריקאי ולא מכפלן-עוצמה ייחודי.

שימוש בתקציב סיוע חוץ ושיתופי-פעולה לסחיטת ויתורים מישראל.

הסוגייה הפלסטינית היא מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-עין ערבית.

לדוגמא, ניטה לאווי, יו״ר ותיקה ורבת-ההשפעה של ועדת ההקצבות ותת-וועדת ההקצבות לסיוע החוץ ושתופי הפעולה עם ישראל, דמוקרטית מתונה ותומכת מושבעת בישראל, פורשת לגימלאות. המועמד הדמוקרטי להחליפה בבית הנבחרים הוא מונדיר ג'ונס הנמנה על ״הדמוקרטים הפרוגרסיבים״. שלוש המועמדות להחליפה בראשות הוועדה (מרסי קאפטור, רוזה דלאורו ודבי ווסרמן-שולץ) – בהנחה שהדמוקרטים ישמרו על הרוב בבית הנבחרים – קרובות יותר ל״דמוקרטים הפרוגרסיבים״ מאשר לניטה לאווי, בכל הקשור לישראל. שתי מועמדות לראשות תת-הוועדה הן בטי מקקולום (המועמדת גם לראשות תת-הוועדה לתקציב הביטחון ושיתופי פעולה עם ישראל) וברברה לי – הן מהמובילות בביקורת על ״הכיבוש הישראלי״ ותמיכה בפלסטינים.

אליוט אנגל, היו״ר הוותיק של וועדת החוץ בבית הנבחרים, דמוקרט מתון, התנגד להסכם הגרעין עם איראן, ותומך מושבע של שיתופי-פעולה עם ישראל – הובס בבחירות המוקדמות על ידי ג'אמאל באומן, ״דמוקרט פרוגרסיבי״ פרו-פלסטיני, הנתמך על ידי גורמים אנטי-ישראלים בארה״ב. גם אם היו״ר הבא יהיה פרו-ישראלי (בראד שרמן), הרי שעמדת חברי הוועדה כלפי איראן, המזרח התיכון וישראל – תושפע מלחץ הולך וגובר של ״הדמוקרטים הפרוגרסיבים״.

שינויים דומים (אם כי מתונים יותר) עלולים להתרחש בסנאט, אם הדמוקרטים יהפכו למפלגת הרוב, וישלטו בכל הוועדות, כפי שנהוג בשני בתי המחוקקים: ״המנצח גורף את כל הקופה״

לדוגמא, פט לייהי, הסנטור הדמוקרטי הוותיק ביותר ורב-העוצמה, תומך בהסכם הגרעין עם איראן ומבקר שיטתי של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות וועדת ההקצבות ו/או תת-וועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ.

דיק דרבן, סנטור דמוקרטי ותיק, תומך בהסכם הגרעין ובהקמת מדינה פלסטינית, ותומך מתון של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות תת-וועדת ההקצבות לביטחון.

ג'ק ריד, סנטור דמוקרטי וותיק, התומך בהסכם הגרעין, התנגד להעברת שגרירות ארה״ב לירושלים ותומך בנסיגת ישראל מיו״ש, הוא מועמד מוביל לראשות ועדת הכוחות המזויינים, המשפיעה על שיתופי הפעולה ישראל-ארה״ב.

רוברט מננדז, סנטור דמוקרטי וותיק ותומך שיטתי של ישראל (גם מול אובמה), הוא המועמד הדמוקרטי לראשות ועדת החוץ, אך יפעל תחת לחץ כבד של ״הדמוקרטים הפרוגרסיבים״.

בניגוד לתובנה המקובלת בממסד הישראלי, שני בתי הקונגרס – שהם הרשות המחוקקת החזקה בעולם ומבצר אהדה-שיטתית למדינה היהודית – אינם שחקני-משנה לנשיא. הם שקולים בעוצמתם לרשות המבצעת (הנשיא) בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

לדוגמא, הקונגרס יוזם את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא. ב-2017 אושרו סנקציות נגד רוסיה חרף התנגדות הנשיא טראמפ.

ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר לטראמפ לפרוש מההסכם ב-2018.

ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון ״כיפת ברזל״.

ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ למצרים (ממשלת ״האחים המוסלמים״) והטיל סנקציות חריפות על איראן, למרות התנגדות הנשיא אובמה.

ב-2002 כפה הקונגרס על הנשיא בוש את הקמת המשרד לביטחון פנים.

מ-1999 מסרב הסנאט לאשרר הסכם לצמצום ניסויים גרעיניים שיזם הנשיא קלינטון.

ב-1992-1990 שידרג הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר.

ב-1986 התגבר הסנאט על וטו של הנשיא רייגן והטיל סנקציות שהאיצו את הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

ב-1984, 1976 ו-1973 אישר הקונגרס תחיקות שהביאו לסיום המעורבות הצבאית של ארה״ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות הנשיאים רייגן, פורד וניקסון.

ב-1974 חוקק הקונגרס את ״תיקון ג'קסון-ואניק״ – חרף התנגדות הנשיא ניקסון – שסלל את הדרך לעליית המיליון מברה״מ.

עוצמת הקונגרס נובעת מחוקת ארה״ב שנועדה למנוע את עריצות הרשות המבצעת על ידי העצמת הרשות המחוקקת. במקביל, החוקה מגבילה את הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה.

כושר התמרון של הנשיא נבלם על ידי מערכת איזונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות (ולכן הנשיא והשרים אינם מחוקקים). החוקה מעניקה לרשות המחוקקת את הכוח להגביל, לשנות, להשעות ולבטל מדיניות של נשיא. ״כוח הארנק״ (תקציב) הוא בידי הקונגרס, כולל סיוע חוץ, פיתוח וייצוא מערכות נשק, שיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות העולם, וכו'. כמו כן, החוקה מפקידה בידי הרשות המחוקקת את הפיקוח על הרשות המבצעת, הכרזת והפסקת מלחמה, אישור וסיכול מינויים בכירים של הנשיא, ועוד.

מעמדם העצמאי של צירי בית הנבחרים והסנטורים מתוגבר על ידי תוחלת חיים פוליטית ארוכה שאינה מוגבלת במיספר הכהונות, לעומת תוחלת חיים פוליטית קצרה של הנשיא המוגבלת לשתי כהונות, ומצמצמת את יכולתו להשפיע על הבוחרים והמחוקקים.

הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחר האמריקאי, הבוחר ישירות, מדי שנתיים, את כל 435 צירי בית הנבחרים (המייצגים כ-700,000 איש בכל אזור בחירה) ואת 1/3 מ-100 הסנטורים. לכן, נאמנות הנבחרים היא – בראש ובראשונה – לתפישת העולם וסדר העדיפויות של הבוחרים ולא לנשיא ולפעילי מפלגות. סטייה מסדר העדיפויות של הבוחר, מהווה גזר דין מוות פוליטי, כפי שחוו אפילו מחוקקים רבי-עוצמה כמו יו״ר בית הנבחרים הדמוקרטי תום פולי ב-1994, ומנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור ב-2014. השניים נוצחו על ידי מועמדים אלמונים, שלא האריכו ימים בקונגרס, כביטוי לתרעומת הבוחרים.

בחירות 2020 לבתי המחוקקים יכריעו האם תימשך או תיבלם מגמת ההתרחקות של רבים במפלגה הדמוקרטית מערכי-יסוד המאפיינים את החברה האמריקאית מאז הגעת המתיישבים הראשונים בשנת 1620: זיקה לתנ״ך כמסד היסטורי, תרבותי, משפטי ומוסרי; הפרדת דת מהמדינה במקביל לשילוב דת וחברה; מרכזיות הלאום, הדגל וההימנון; פטריוטיות ולא קוסמופוליטיות; חירות הפרט וצמצום השלטון המרכזי; מדיניות חוץ מונחית עוצמה; קריאת תיגר על איומים ואתגרים מבית ומחוץ; וכו'.

ערכים אלו עיצבו את חוקת ארה״ב וזכויות האזרח והזניקו את ארה״ב למעמד-על כלכלי וצבאי ולהנהגת והגנת העולם החופשי. ערכים אלו מהווים – יותר מאשר הסכמים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים – את שורש הקשר המיוחד למדינה היהודית, העלול להיפגע מתוצאות הבחירות לקונגרס בנובמבר 2020.

בחירות 2020 גם יכריעו האם ארה״ב תתמיד במדיניות החוץ והביטחון של טראמפ או תשחזר את מדיניותו האירופאית והאו״מניקית של אובמה, ואולי אף רדיקלית יותר: חזרה להסכם הגרעין מ-2015; פייסנות כלפי איראן ותקיעת סכין בגב ערביי המפרץ; קרירות כלפי הגנרל סיסי במצרים; התייחסות לעניין הפלסטיני כנושא מרכזי במזרח התיכון; הפעלת לחץ על ישראל לנסיגה מיו״ש, כולל צמצום שתופי-הפעולה, כמפתח, לכאורה, לקידום השלום במזרח התיכון; שידרוג הנגישות של ארגונים אמריקאים אנטי-ישראליים ופרו-פלסטיניים למוקדי כוח פוליטי בוושינגטון.

שידוד המערכות הסוחף בקרב הנבחרים הדמוקרטים – הנובע מהשינויים הדמוגרפים והרעיוניים הדרמטיים בארה״ב בעשרות השנים האחרונות – עלול להחיש את מגמת ההתרחקות מערכי-היסוד האמריקאיים ומהקשר המיוחד של העם האמריקאי למדינה היהודית. מגמה זאת מחייבת שידוד מערכות סוחף של פעילות ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בגבעת הקפיטול, כדי למזער – ואולי אף למנוע – את הפגיעה ביחסים המיוחדים עם ארה״ב, שהם עמוד התווך של ביטחונה הלאומי של ישראל.

סקר ״גאלופ״ מפברואר 2020 על אהדת הציבור האמריקאי את מדינות העולם – מעניק לישראל 74% אהדה, לעומת 23% לרשות הפלסטינית – ולמרות ביקורת יומיומית של ״הניו יורק טיימס״, ה״וושינגטון פוסט״ וCNN- – מימצאי הסקר מהווים תשתית פורייה להיערכות נאותה כדי לבלום את הסחף הנוכחי, ולטפח את הקשר הייחודי של ישראל עם הבוחרים האמריקאים ונציגיהם בבית הנבחרים ובסנאט.

באוגוסט 2020 נחתם ״הסכם אברהם״ – נירמול היחסים בין מדינת ישראל למדינת ״איחוד האמירויות״ השוכנת לחופי המפרץ הפרסי. ההסכם נערך ונחתם בתיווכה של ארה״ב ובעיקר דחף לכך נשיאה הנוכחי דונלד טראמפ.

סעיפי ההסכם כוללים פתיחת שגרירויות ושיתוף פעולה בתחומים שונים, כולל ביטחון וטכנולוגיה. ישראל מצידה הקפיאה את מהלכי החלת הריבונות ביהודה ושומרון, אותם החל נתניהו בשנה האחרונה, והסכימה לפתרון ״שתי מדינות לשני עמים״ לסיום הסכסוך עם הפלשתינאים.

כאשר הכריז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על ההסכם הוא הגדירו ״שלום רשמי ומלא בין ישראל ואיחוד האמירויות.״ אולם אני מעדיף לציין ״הסכם שלום״ בהיסוס מסויים כי הוא עדיין לא נחתם, גם זיכרון דברים עדיין לא נחתם בעת כתיבת דברים אלו, אבל קיימת ״הצהרה״.
ככל שמתבררים הדברים ביחס להסכם זה, מתברר שזו בעיקר עבודה אמריקאית.
האמריקאים עשו זאת והם ממשיכים לפעול בנושא, משלוש סיבות עיקריות.

הסיבה האחת היא שדונלד טראמפ, הידוע כאיש עסקים ממולח וחובב כסף עוד יותר מכך, הגיע למסקנה כי זוהי הזדמנות עסקית ואף אמר זאת בשפתו שלו כי זוהי הזדמנות להרוויח כסף ממכירת מטוסי ״חמקן״ (F35) לאיחוד האמירויות.

הסיבה השנייה היא שההסכם מביא תועלת לטראמפ עצמו לקראת מערכת הבחירות הקרובה בארה״ב (11-2020). קהל המצביעים שלו שמח לראות כי הוא עוזר למדינת ישראל.

הסיבה השלישית היא שההסכם הוא חלק מהמערכה של ארה״ב כנגד איראן.

כתוצאה מסיבות אלו גם מדינת ישראל הרוויחה. זה אינו דבר רע אבל צריך לראות בדיוק מה היא הרוויחה. בנוגע לעסקים, שכולם מתפארים בהם, זה היה גם קודם לכן. אולי העסקים יקבלו חיזוק ותנופה אולם זה אינו הדבר המרכזי.

במה שנוגע להתגברות התמיכה בטראמפ לקראת הבחירות בארה״ב, אין ספק שגם נתניהו שמח מאוד לעשות מכך רווח משמעותי. הופעות בתקשורת, הצהרות – זהו חלק חשוב מן המשחק הפוליטי הן של נתניהו והן של טראמפ.

הדבר המשמעותי יותר, הנוגע גם לארה״ב וגם לישראל, הוא המאבק באיראן. בנושא הזה חייבים לומר כי הסכם זה, יותר מאשר הוא ״הסכם שלום״ זהו הסכם בין שני צדדים שיש להם סכנה משותפת ואינטרס משותף – וזהו כאמור המלחמה באיראן.

בעצם זה אינו כל כך ״הסכם שלום״ אלא הסכם שיתוף פעולה ביטחוני. לכן אין זה מקרה כי במהלך המו״מ והקשרים, שפתאום מתהדקים, דווקא מומחים ביטחוניים לא מעטים הם אלו שנוסעים לאיחוד האמירויות, והסיבה היא ההיערכות למהלכים כלשהם כנגד איראן.

משום כך עלינו לזכור כי למטבע זו יש שני צדדים. איראן אינה ״שה תמים״ והיא מבינה שמתחילים להיערך נגדה, ולכן אפשר לצפות לצעדי הנגד שלה, גם באיחוד האמירויות. מדינה זו קרובה מאד לאיראן ונמצאת בצד השני של המפרץ הפרסי. לכן, לפני שהישראלים מתכוננים לחגוג באיחוד האמירויות, מוטב להמתין ולראות מה תעשה איראן בנושא זה.

צעדי השלום עם איחוד האמירויות הם פתח למאבק ביטחוני, ואולי גם צבאי, מאוד משמעותי.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת ״הרהור וערעור״, והם מתפרסמים באתר תנועת לאו״ר www.laor.org.il

בדיני קניין יש כלל יסוד, שלפיו אדם לא יכול למכור יותר זכויות, מאלה שיש לו. החריג לכלל זה הוא ״תקנת השוק״ במקרקעין, שנועדה להתמודד עם מצב, שבו אדם קנה נכס מקרקעין מאדם אחר שאיננו בעליו, ורק בהמשך התברר, כי מדובר בנכס שנמכר במרמה. לפי תקנת השוק, בתנאים מסויימים, יזכה הרוכש בבעלות על הנכס, אף אם מי שמכר לו אותו, לא היה בעליו.

קיימים ארבעה תנאים להתקיימות תקנת השוק במקרקעין: שהמקרקעין שנרכשו נרשמו בטאבו; שהקונה שילם עבורם; שהוא קנה אותם בתום לב וללא ידיעה כי הם שייכים לאדם אחר; וכי הסתמך על רישום שגוי בטאבו.

והנה, למרות שעקרון ״תקנת השוק״ חל גם בשטחי יהודה ושומרון לפי החוק הירדני, הורה בג״ץ לפני כשבוע למדינה לפנות (בתוך 3 שנים) בתים במאחז מצפה כרמים שבמזרח חבל בנימין, תוך שהוא דוחה את הטענה, שהמאחז הוקם בתום לב.

בית המשפט קיבל את הערעור, שהגישו הפלסטינים תושבי הגדה, שלטענתם המבנים ב״מצפה כרמים״ נבנו על אדמה פרטית שבבעלותם.

בהחלטתם ביטלו שופטי העליון והפכו את החלטת בית המשפט המחוזי, שקבע שהקצאת הקרקעות, שנעשתה לפני כ-20 שנה, בתקופת ממשלתו של אהוד ברק, בוצעה כמסגרת עסקה כדין בין המינהל האזרחי להסתדרות הציונית, ולכן ניתן להחיל את תקנת השוק על החלקות שבבעלות הפלסטינים.

בית משפט העליון פסק, שהמדינה התרשלה בהקצאת הקרקעות. ההקצאה לא נעשתה בתום לב מצד הממונה על הרכוש הממשלתי במנהל האזרחי, שהתעלם ממפות מדוייקות שתחמו בין השטח הפרטי לשטח הניתן להקצאה – ולכן תקנת השוק אינה חלה. אשר על כן, קובע בג״ץ – על המדינה לפנות את רובו של היישוב, להשיב את הקרקעות לבעליהם הפלסטינים, ולהקצות למתיישבים קרקע חלופית על אדמות מדינה ולבנות (או להעתיק) את המבנים לשם.

תושבי מצפה כרמים קיבלו את פסק הדין, שהלכה למעשה עוקר אותם מבתיהם – בתדהמה, בכאב ובזעם :״מדובר בהחלטה פוליטית. אנחנו המומים וכואבים מאוד. מדובר בטרגדיה, שבג״ץ הוא מחוללה,״ אמר שי מימון אחד התושבים.

התגובות מימין היו אף חריפות יותר: ״פסיקה ארורה של בג״ץ. צדק בטח אין כאן,״ כינתה חה״כ איילת שקד את פסק הדין. ״כשמדובר בהרס בתים של יהודים, בג״ץ אינו מבזבז רגע,״ גינה יו״ר הקואליציה, חה״כ מיקי זוהר.

למותר לציין, שיש לכבד כל הכרעה של בית המשפט. אבל בל נשכח שהמדינה וכל רשויותיה, החל מראש הממשלה ושר הביטחון דאז אהוד ברק – אישרו את הקמת מצפה כרמים במקומו הנוכחי לאחר בדיקה קפדנית. לכן עקירת המתנחלים מביתם היא אכזרית ואינה מוצדקת. ניתן היה במקומה להעניק לפלסטינאים פיצוי כספי. על היועץ המשפטי להתכבד ולהגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים בפסק הדין הבעייתי, המחיל רף גבוה מידי, בלתי מידתי ובלתי סביר לבדיקת ״תום הלב״ של רשויות המדינה, שאישרו את הקצאת הקרקעות.

הותרת פסק דין זה בעינו תשפיע על גורלם של מאות בתים נוספים בישובים אחרים ביו״ש, שנבנו – באישור המדינה – על אדמות פלסטינים; ושהסדרת מעמדם המשפטי תלוייה גם היא ביישום ״תקנת השוק״.

לאחר שבג״ץ ביטל את ״חוק ההסדרה״, אזיי ״תקנת השוק״ – נותרה המתווה המשפטי היחיד להסדרה של הישובים הקיימים בשטחי יו״ש, בהם, כידוע, טרם הוחלה הריבונות הישראלית, וכעת נוכח הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, ספק רק אם בכלל תוחל.

את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום.

ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים.

זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם.

בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא היתה תביעה של כחול לבן. זו היתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא ״תקציב״ לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום.

נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהרקע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.

שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה הוא הוא מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני.

לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של ״ראש ממשלה חליפי״ כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית. נתניהו עשה זאת, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא״ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמיתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות ממצרים. יש לו ״סודות״ שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.

נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית.

כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב״יוזמת אחדות״ שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: ״אתה מתפלא?״ ומוסיפים: ״אמרנו לך!״

לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת.

נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו.

היתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכול.

האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בשבוע שעבר, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכול – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה ״טירוף״, היא ההסבר מדוע גנץ צדק.

גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.

הוא ידע שכל הפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, על כך שבתעלולים אלה או אחרים אפשר יהיה להוציא את נתניהו מבלפור ואז הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלת המיעוט, אינן אלא הזייה שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות.

הוא ידע שהיתה לו הזדמנות לממשלת אחדות בתנאים טובים הרבה יותר אחרי הסיבוב השני, על פי מתווה ריבלין, ושהוא טעה כאשר לא הלך על פי נטיית ליבו אלא נכנע ללפיד, יעלון ושלח והחמיץ את ההזדמנות (שאילו בחר בה, היה כבר מזמן ראש הממשלה ללא קשקושי ה״חליפי״ למיניהם). הוא לא רצה לחזור על הטעות ולדרדר את המדינה לסיבוב רביעי.

הוא ידע, שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה, קרוב לוודאי, זהות לתוצאות שלושת הסיבובים הקודמים; אף צד לא יוכל להקים ממשלה, והדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. מישהו צריך היה להיות המבוגר האחראי. גנץ לקח זאת על עצמו.

גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל.

בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג מול התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות.

והנה, בשבוע שעבר, כאשר עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה.

ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, היתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. ייתכן, שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם. לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.

* הזדמנות לגשר – הקורונה מכה בנו ללא אבחנה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים. אין אידיאולוגיה שונה באשר לקורונה – הכול רוצים למגר אותה. לכן, זו הזדמנות לקרב בין חלקי החברה הישראלית, למנף את האיום המשותף ואת ההתמודדות המשותפת לחיבור, לגישור על פני השסעים, שיוכל להוות תשתית לתיקון החברה גם בבוקר שלמחרת הקורונה.

בשסע בין החברה החרדית לחברה החילונית והדתית-לאומית, הקורונה נתנה לנו הזדמנות מיוחדת לחיבור. התקופה הקשה של העוצר בבני ברק, שבה חיילי צה״ל, הן פיקוד העורף והן לוחמים ביחידות קרביות, פעלו בעיר, הייה הזדמנות לחיבור, לשבירת דעות קדומות, לאחוות אחים מעל הפערים. קיוויתי ואני עדין מקווה שהמראה של חיילי צה״ל הפועלים ימים ולילות כדי לסייע לחרדים בבני ברק, יביא לקירוב לבבות; יגרום לילדים חרדים לראות את צה״ל אחרת מכפי שהתחנכו, אולי לרצון עתידי להתגייס. וגם בעבור החיילים, זו היתה הזדמנות לחוש אחוות אחים גם עם החרדים, שעולמם שונה כל כך.

מה תהיה ההשפעה לטווח רחוק? קשה לדעת. זה תלוי במידה רבה ביכולת של החברה הישראלית למנף את האירוע לתיקון חברתי, וקודם לכן – ברצון של החברה לתיקון כזה.

למרבה הצער, הקורונה גם החריפה שסעים. כך, למשל, בעקבות הוראתו של הרב קנייבסקי לבחורי ישיבות לא להיבדק.

פורום עמק השווה, הפועל לאיחוי שסעים בחברה הישראלית ולהגעה לעמק השווה, ביקר ביום חמישי בבני ברק. אני חייב להודות, בצער, שלא יצאתי מהמפגש אופטימי יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי אליו. איני כותב זאת ממקום של ייאוש או רפיון ידיים, חלילה, אלא מתוך הבנה ריאלית עד כמה האתגר קשה. אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנו. הבוקר נפתח במה שאמור היה להיות שיחה עם הרב ד״ר שלום סרברניק בנושא גיוס בחורי ישיבות לצה״ל. שיח – זה לא היה. אולי שיח של חרשים. האיש בא להטיף, השתמש בקלישאות דמגוגיות ומתנשאות ורק הפגין עד כמה המרחק בינינו, לפחות בנושא הזה, הוא גדול.

בשיחה עם ראש העיר אברהם רובינשטיין עלתה ההתבטאות של הרב קנייבסקי. רובינשטיין ננעל, ויצא מגדרו להסביר לנו מה משמעות ״שר התורה״ ואיזה גאון קנייבסקי. ראש העיר ציין שאתמול הוא אירח את השר גלנט, שמתח ביקורת חריפה על רוני גמזו והדברים פורסמו ולא עוררו כל סערה. למה מה שמותר לגלנט, שהוא חלק מן המערכת הממלכתית, אסור לרב קנייבסקי.

עד עכשיו איני יודע אם הוא היתמם, או הוא באמת לא מבין... גלנט התראיין ביום פתיחת שנת הלימודים ונשאל על כך שלא התקבלה עמדתו שיש לפתוח את שנת הלימודים בערים האדומות. הוא השיב שהוא ניסה לשכנע אבל הוא חלק מן הממשלה ומרגע שדעתו לא התקבלה, ההחלטה שהתקבלה מחייבת אותו והוא נושא באחריות לה. הרב קנייבסקי אינו מקבל את סמכות המדינה אלא מהווה סמכות חלופית, והציבור שלו מקבל את הסמכות שלו ולא דינא דמלכותא דינא. זאת הסכנה.

אך היו גם דברים יפים ומעודדים. היה מפגש מרגש עם מייסד וראש ״עזר לציון״ הרב חנניה צ'ולק. היהדות החרדית יכולה ללמד אותנו פרקים בהלכות חסד וצדקה. ומן הראוי שנדע כולנו להוקיר ולהעריך זאת, גם בעת מחלוקת ובעיקר בעת מחלוקת. והלוואי שכפי שהחרדים מבינים שעשיית החסד אינה ביטול תורה, הם יבינו שכזו היא גם מלחמת מצווה על הגנת מדינת ישראל, ארץ ישראל ואזרחי ישראל.

במפגש עם ראש העיר הוא הציג בפנינו את האפליה של בני ברק בתשתיות, וזו חרפה לאומית שיש לתקן אותה. הדבר המעודד ביותר הוא השותפות של חרדים בפורום עמק השווה. אני מאמין שהם עשויים להוות גשר בין הישראליות לחרדיות.

* מי אחראי לכישלון – אלמלא נתניהו התהדר כל כך בהצלחה הגדולה של ישראל בהתמודדות עם הקורונה בגל הראשון, ומתאר איך כל העולם נושא אלינו עיניו וכל ידידיו מנהיגי תבל מתקשרים אליו ללמוד על הנס הגדול – לא היינו מתביישים כל כך על עומק הכישלון היום, כאשר אנו האחרונים בעולם. אלמלא נתניהו עף על עצמו בשידורים החיים היומיים בנטילת קרדיט ובתועפות של אני, אני, אני, אני ואני על ההצלחה הגדולה – אולי הציבור בישראל לא היה מטיל עליו את האחריות הבלעדית לכישלון. כאשר החלו מתבררים ממדי כישלונו, הוא נזכר, באיחור של חודשים רבים, למנות פרויקטור קורונה. ומרגע המינוי, הוקל לו. יש לו שעיר לעזאזל. הוא משגר את נער השליחויות שלו מיקי זוהר להתגולל בגמזו אחת לכמה ימים, והשרים שמבינים את המסר, מחרים מחזיקים אחריו.

* הפרוטוקולים של זקני הקורונה – שוחחתי ארוכות עם אדם המאמין בקונספירציה על הקורונה. חובבי הקונספירציות, לא סתם מאמינים בקונספירציות שלהם. הם ״יודעים״ בוודאות שהקונספירציה היא המציאות ומשוכנעים בה בשכנוע עמוק. והוא עמוס ב״הוכחות״. באיזה תאריך בדיוק ביל גייטס וחבריו שועי עולם המושכים בכל החוטים ומנהלים את כל העולם נפגשו, והיכן, ומה הם אמרו, ואיך מה שאמרו זה בדיוק מה שקרה. הכול תפור, הכול מדויק. כל פיסת מציאות מתלבשת היטב בתיאוריה ומהווה ״הוכחה״ לתקפותה ומחזקת את הביטחון בקונספירציה, שכלל אינו זקוק לחיזוק. ו״איך תסביר ש...״? באמת, איך אסביר?

קשה לנהל ויכוח עם מאמינים אדוקים בקונספירציות. בין אם הם אלה שיודעים שהשב״כ רצח את רבין, או שהאדם לא נחת על הירח, או ש״דיפ-סטייט״ תפר תיקים לנתניהו במסגרת ״הפיכה שלטונית״, או שפול מקרתני מת ואלביס פרסלי חי, או שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, או שדיין, קיסינג'ר וסאדאת רקחו יחד את מלחמת יום הכיפורים ודיין הורה לחסל את ג'ו אלון, סגן הנספח הצבאי בוושינגטון, מפני שידע יותר מדי, או בפרוטוקולים של זקני ציון.

* מחנה השלום – בקרב האנשים המכנים את עצמם ״מחנה השלום״ קיימת מנטרה, ש״השלום הפך למילה גסה בישראל.״ וכעת הם בבעייה. איך להתייחס לעובדה שבעקבות הסכם השלום והנרמול עם איחוד האמירויות, שכנראה צפוי להתרחב למדינות אחרות, המדינה שוב מוצפת בשיח של שלום? מטוס ישראלי ועליו הכתובות: ״שלום, סלאם, פִּיס״ טס למדינה ערבית והתחושה במדינה והשידורים בתקשורת הם של משק כנפי ההיסטוריה. איך יגיבו כל אלה שמציגים את הציבור הישראלי כעוכר שלום?

הנה כך מגדיר רוגל אלפר את הסכם השלום: ״סידור שמתיר לאזרחי ישראל, משועממים מאילת, לנכס לעצמם את איחוד האמירויות בתור מושבת נופש. היחס הוא לחלוטין על טהרת הקולוניאליזם... וזה מסימני ההיכר של קולוניאליזם: אבו דאבי ממותגת כמקום שהישראלים 'יגלו', בדיוק כפי שהאנגלים 'גילו' את הודו 'המסתורית'.״

במילים אחרות, האקסיומה היא שהיישות הציונית היא קולוניאליסטית. האקסיומה הזו אינה זקוקה להוכחה ולהסבר. היא מסבירה ומפרשת כל פעולה של ישראל. כשישראל מתגוננת, זו תוקפנות ופשעי מלחמה של צבא אקיבוש הקולוניאליסטי נגד הילידים. כאשר ישראל נסוגה ועוקרת יישובים – הקולוניאליזם רק שינה את דפוס אקיבוש והפך את עזה לגטו ולכלא הגדול ביותר בעולם. כאשר ישראל חותמת על הסכמי שלום עם מדינות ערב, זה עוד צעד קולוניאליסטי להשתלט בדרך אחרת על ארצות ילידיות.

* שלום תמורת שטחים – פעם ״שלום עכשיו״ הטיפו ל״שטחים תמורת שלום״. טענתם היתה שהשלום כה חשוב, שתמורתו ראוי לוותר על שטחים. היום הם מטיפים לשלום תמורת שטחים. כלומר, תמורת הנסיגה הם מוכנים גם שיהיה שלום. אבל שלום שאין בו נסיגה? אין לו ערך בעיניהם.

הנה, כך כתב יריב אופנהיימר: ״טיסת ה'שלום' נועדה לנטרל את השלום שישראל באמת צריכה. ... זאת הדרך לקבור את פתרון שתי המדינות ולגזור עלינו ועל הפלשתינאים עוד שנים של סכסוך והקזת דם״.

* שמיים פתוחים – סעודיה הודיעה שמטוסים ישראליים יוכלו לטוס בשמיה לאיחוד האמירויות. יותר מכך, הם ישמחו אם מטוסי חיל האוויר הישראלי יטוסו בשמי סעודיה בדרך לאיראן.

* מכשילי הריבונות – בעקבות הפיגוע בצומת תפוח אמר ראש המועצה האזורית שומרון ש״זה מה שקורה כשהממשלה נסוגה מריבונות.״ הוא רק שכח להזכיר שהוא וחבריו נאבקו נגד הריבונות ואף הפעילו לחצים על האוונגליסטים ללחוץ על טראמפ. הם נוהגים בדיוק כמו אלה שיצאו נגד תוכנית החלוקה והחלטת כ״ט בנובמבר, כי היא לא היתה מספיק טובה להם. ההבדל בין אז ועתה, הוא שאז בן גוריון היה ראש הממשלה והיום...

* בכייה לדורות – לקראת צאת ספר זיכרונותיו של איש המודיעין הבכיר והשר לשעבר רפי איתן, התפרסמה ב״ידיעות אחרונות״ כתבה ובה כמה מן הסיפורים המופיעים בספר. אחד הסיפורים אקטואלי מאוד. הוא מספר על החמצה גדולה, בכייה לדורות.

כאשר חוסיין הודיע ב-1988 על התנתקות ירדן מיהודה ושומרון, אריק שרון ורפי איתן הציעו לראש הממשלה שמיר להחיל מיד את ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואזורים ביו״ש ע״פ תוכנית אלון-גלילי. שמיר השיב שהוא מוכן לכך בתנאי שגם המערך, שהיה השותף בממשלת האחדות יסכים. איתן נפגש עם רבין, שר הביטחון (יו״ר מפלגת העבודה היה מ״מ ראש הממשלה פרס) שהביע תמיכה בתוכנית. הוא לא התחייב שהמערך יתמוך, אך הוא לא יתנגד, הבטיח. מי שהכשיל בסופו של דבר את המהלך היה שמיר. הסיבה: ״למה לא הכול?״ כך בשל דבקותו של שמיר ב״אף שעל״, הוחמצה הזדמנות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן. אני מעריך מאוד את שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, אך כאן הוא אחראי לשגיאה מדינית חמורה. זאת הסכנה ב״הכל או לא כלום״. כך בדיוק נהגה מועצת יש״ע שפעלה נגד הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שאין היא ריבונית על כל השטח. הם אף פעלו בקרב האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התוכנית.

תיקון קטן – רפי איתן דיבר על ״תוכנית אלון-גלילי״, אך אין תוכנית כזו. התוכנית היא תוכנית אלון. גלילי התנגד עקרונית לשרטוט מפות. הוא טען שכאשר אנו משרטטים מפה, ויתרנו מראש, טרם המו״מ, על כל השטח שמחוץ למפה וזאת תהיה נקודת הפתיחה שלנו במו״מ. הוא סבר שישראל צריכה להודיע עקרונית על הנכונות לפשרה טריטוריאלית, בלי להציג מפה ובינתיים לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח. אבל מבחינה אחת יש צדק בהגדרה של איתן. ישראל גלילי, בתפקידו כיו״ר ועדת השרים להתיישבות, קבע את מדיניות ההתיישבות על פי מפת תוכנית אלון.

* במציאות הברברית – במלחמה הורגים את חיילי האויב, אחרת הם יהרגו אותנו. במלחמה פוצעים חיילי אוייב. במלחמה לוקחים חיילי אוייב בשבי, כדי לנטרל אותם. אבל גופות אוייב אינן מסכנות אותנו, ולכן אין כל עניין לחטוף אותן, להחזיק אותן בשבי או לעשות בהן כל שימוש זולת החזרתן למשפחות השכולות, כמעשה הומניטרי. כל הסחר בגופות הוא ברברי. יש לקוות שניתן יהיה להגיע להסכם הומניטרי, גם עם חמאס ועם כל הגרועים באויבינו, שאין יותר כל שימוש בנשק הגופות. אבל כל עוד הם מחזיקים בגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ומתעללים במשפחותיהם, אל לנו לשחרר ולו גופת מחבל אחד. עלינו להשתמש בגופות כאמצעי לחץ להחזרת גופות חללי צה״ל.

ולאלה שאומרים: ״אבל עובדה שעד כה זה לא עבד״ אשיב: ברור שזה לא עבד, הרי הם השיגו, תמורות גופות חללינו, מחבלים חיים. כל עוד הם מאמינים שיוכלו לקבל מחבלים חיים תמורות גופות חללינו, הם לא יסתפקו בפחות מזה. רק אם ישתכנעו שאנו נחושים לא לשחרר ולו מחבל חי אחד תמורת גופה של חלל צה״ל, הם יבינו שהאינטרס שלהם הוא להחזיר את הגופות ולקבל מישראל את כל גופות המחבלים. היוזמה של גנץ, שאושרה בקבינט המדיני ביטחוני, לא להחזיר גופות מחבלים מאף פלג עד החזרת גופות חללינו, היא יוזמה ברוכה.

* החלילן מיש עתיד – עופר שלח הוא איש ״שמאל״ קיצוני. עד הקמת יש עתיד הוא הצביע תמיד למרצ (על פי עדותו) ועל פי מאמריו – הוא לא היה מן המתונים שם. יאיר לפיד הקים מפלגת מרכז, אך לקח את חברו עופר שלח, אולי כדי שיהיה הדופן ה״שמאלית״ של מפלגתו, שימשוך קולות משמאל. בשנתיים האחרונות שלח הפך לדמות המובילה ביש עתיד. כאשר כל כחול לבן, כולל יאיר לפיד, נשבעו ביקר להם שלא יקימו ממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת, שלח אמר דברים הפוכים. הוא האיש שרקם את החיבור עם המשותפת ואת רעיון העוועים המעוות של ממשלת מיעוט התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. וכמו החלילן מהמלין, הוא הוליך אחריו לטירוף הזה את יאיר לפיד, את בני גנץ ואפילו את בוגי יעלון. הוא האסטרטג של הפנזטיה האינפנטילית על הדרך להוציא את נתניהו מבלפור – באמצעות הברית עם הרשימה האנטי ישראלית (״רק הצבעה אחת״...) – ההשתלטות באמצעות מאיר כהן על הכנסת כדי לחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שיוציאו את נתניהו מבלפור ואו אז הליכוד והימין יזחלו לממשלה וכו' וכו' וכו'. פנטזיה של מגלומן שחושב שחוץ ממנו כולם מטומטמים, כולם ירקדו על פי החליל שלו, כל הכוכבים יסתדרו כפי שהוא יורה להם והתוכנית הפנטסטית שלו תתגשם.

אך גם כאן, כמו החלילן מהמלין, הוא גרר אחרי הפנטזיה שלו את יאיר לפיד ובוגי יעלון, אבל הפעם לא את בני גנץ שגילה בגרות ואחריות. ועכשיו הוא רוצה להחליף את יאיר לפיד. ובעצם, למה לא? אם בלאו הכי המפלגה הזו רוקדת לצלילי חלילו, למה שזה לא יהיה רשמי? ואולי ייצא מזה משהו טוב, אם יש עתיד תתנער מהדופן של שלח, ותחזור להיות מפלגת מרכז.

* נותן בהם סימנים – יאיר לפיד תמך בהקמת ממשלת מיעוט התלויה ברשימה האנטי ישראלית, מתוך תאוות שלטון. בוגי יעלון תמך בכך מתוך סלידה עמוקה משלטון נתניהו, ומתוך עמדה שהמטרה – סיום שלטון נתניהו, מקדשת את האמצעי הזה, אף שהוא מנוגד לכל ישותו. עופר שלח, מי שרקם את המהלך, תומך בו מסיבות אידיאולוגיות. הוא רואה ברשימה הלאומנית הקנאית האנטי ישראלית שותפה טבעית, שותפה אסטרטגית.

* לא יפה לומר פנטזיה אינפנטילית – חברה העירה לי, שזה לא יפה שאני מגדיר את הפנטזיות של עופר שלח: כך-אפשר-להוציא-את-נתניהו-מבלפור-בחמישה-צעדים-ולמחרת-הליכוד-יזחל-לממשלת-יש-עתיד – כאינפנטילית. זה לא מכובד, זה לא מכבד את האנשים שמאמינים לזה, זה מרחיק.

והיא צודקת. זה באמת לא יפה. לא יפה לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית. ורצוי לא לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, כי זה לא מכובד ולא מכבד ומרחיק. אבל אם לא אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, היא לא תהיה אינפנטילית? כי בין אם אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית ובאין אם לאו – רק למי שכמו ילדים מאוד מאוד מאוד רוצים לראות את נתניהו יוצא מבלפור, אפשר למכור אשליה פנטסטית כזאת.

מחשבה בוגרת יכולה היתה להביא לאחת משתי מסקנות. מסקנה אחת – אחרי שלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה, יש להבין שאף צד אינו יכול להקים ממשלה צרה ויש להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא לדרדר את ישראל לאנרכיה של עוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית. מסקנה שנייה – ישיבה עם נתניהו היא חציית קו אדום, ולכן יש ללכת לעוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, כי זה עדיף על ישיבה עם נתניהו, ואולי באחד מסבבי הבחירות נתניהו ינוצח. הפנטזיות של עופר שלח פשוט ילדותיות. מקסם שווא עטוף בנייר צלופן.

* מעשה טירוף – קיימתי שיחה מרתקת עם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שכתמיד שופע סיפורים משלל תפקידיו בשירות המדינה. הוא סיפר לי, שבמסגרת תפקידיו הוא נדרש לעתים קרובות לקחת בכירים בצבא ארה״ב ובכירים במערכת הדיפלומטית האמריקאית לסיורים בגולן, בתקופות המו״מ עם סוריה. באופן כמעט קבוע אמרו לו בני שיחו, בשיחות פרטיות לא לציטוט, שאסור לישראל לסגת מהגולן ושנסיגה מהגולן היא מעשה טירוף.

* איש השנה תש״ף – מדי שנה, מאז 2006, אני מפרסם בגיליון ראש השנה של ״שישי בגולן״ ושל ״חדשות בן עזר״ מאמר שבו אני בוחר את איש השנה של השנה היוצאת. איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר, לטוב או לרע, על השנה היוצאת או האיש המגלם באישיותו את התופעה המרכזית או האירוע המרכזי של השנה. אנשי השנה שבחרתי עד כה: תשס״ו – נסראללה. תשס״ז – דניאל פרידמן. תשס״ח – אולמרט. תשס״ט – אובמה. תש״ע – ארדואן. תשע״א – דפני ליף. תשע״ב – בשאר אסד. תשע״ג – יאיר לפיד. תשע״ד – נתניהו. תשע״ה – נתניהו. תשע״ו – יעלון. תשע״ז – טראמפ. תשע״ח – טראמפ. תשע״ט – ליברמן.

* רחל יובל – רחל יובל, בת-הזוג של אבי, הלכה לעולמה, בגיל 83, כשנה אחרי מות אבי. רחל הצטרפה למשפחתנו לפני שלושים שנה והיתה הסבתא של ילדינו. היא סעדה באהבה ובמסירות את אבי בשנות מחלתו. ההלוויה התקיימה בחוג המשפחה.

* זה היה ביתי – ב-1 ביולי 1972, עברנו ל״בית החדש״. עברנו מרח' עוזיאל 132 לרח' עוזיאל 153 בר״ג. הייתי אז בן 9.5. בבית הזה עברו שנות ילדותי ונעוריי. ואחרי שאחיי ואני עזבנו את הקן, היה זה ״בית הוריי״, אך תמיד הוא המשיך להיות גם הבית שלנו. בבית הזה נפטרה אימי לפני 32 שנה. אל הבית הזה נכנסה רחל יובל, בת הזוג של אבי לפני 30 שנה. בבית הזה נפטר אבי בשנה שעברה. ואתמול נפטרה שם רחל. כולם מתו בבית ולא בבית החולים, כפי שרצו.

ילדיה של רחל יושבים שבעה בבית. ביקרתי אותם. ורק כשנכנסתי הביתה הכתה אותי ההכרה, שתם פרק של 48 שנים. שהבית אליו נכנסתי ביום הראשון של החופש הגדול בין כיתה ג' לכיתה ד' התרוקן.

* ביד הלשון: שלום תמורת שלום – מאז ההצהרה על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, אנו שומעים, בעיקר מפי ראש הממשלה, את צירוף המילים ״שלום תמורת שלום״, כביטוי להסכם שלום שלא כלל בתוכו נסיגה ישראלית. אבי הסיסמה הוא ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. היא נועדה להוות משקל נגד לסיסמה ״שטחים תמורת שלום״. והיא נועדה לקעקע את האקסיומה לפיה מי שאינו תומך בוויתור על שטחים אינו חפץ בשלום. מנהיג נוסף שאימץ את הסיסמה והפך אותה לאחד מעיקרי מצעו הוא מנהיג ״צומת״ רפאל איתן – רפול.

אהוד: ההתנהגות המושחתת ואולי גם הפלילית של האספסוף הנאור מפר החוק, ובכללו גם שרלטנים מחפשי פרסום, בהפגנות נגד נתניהו – אינה מתבטאת רק בהתקהלות הצפופה והמיוזעת בהפגנות עצמן ובאוטובוסים המביאים את האספסוף הנאור מרחבי הארץ – אלא שדוגמת ההתכנסות הזו, המתוקשרת היטב והמצפצפת בגלוי על כל כללי ההתנהגות החמורים נגד הדבקה בימי קורונה – היא-היא הסיבה, ואולי בצדק – לזלזול בכללי ההתנהגות האלה בימי המגפה – זלזול המתרחש בקרב שאר האזרחים, בייחוד בסקטורים החרדי, הערבי, המתחתנים, הסועדים, האמנים וגם הכללי, אלה שייזום התכנסויות כאלה שמתרחש אצלם נחשב למעשה פלילי שהמשטרה אמורה למנוע וגם לקנוס!

מפגינים פרובוקטיביים אלה עלולים לגרום למותם במגיפה של עשרות אנשים – וגם להביא לאנרכיה שתשתולל על חורבות הדמוקרטיה שלנו!

הבג״ץ, בפסיקתו לגירוש מצפה כרמים, שוב סטר לנו בבוז, ואנחנו שוב בולעים את החרפה בשקט. מעניין למה כל זה קורה.

לב מי לא יחמץ לנוכח 'הפסיקה הארורה', כפי שכינתה זאת שרת המשפטים לשעבר אילת שקד, בפרשת מצפה כרמים, ולפיה חוייבה המדינה לפנות את מתיישבי מצפה כרמים, מן הקרקע עליה התיישבו ברשות ובסמכות.

אפילו בדימיון הכי פרוע קשה לצייר עוולה גדולה מזו. אפשר להסתפק אם לנקוט במדיניות אף שעל כן-או-לא, אבל בפרשת מצפה כרמים אין ספיקות: מדובר בקרקע זיבורית שוממה, שלראשונה נבנתה בידי הבנים השבים הביתה, כחוק ועם כל ההיתרים. אף אחד מטועני השווא לבעלות עליה, לא הציג בדל של מסמך, שמץ של הוכחה, לאישוש טענתו בדבר היותה של הקרקע גזולה.

ונניח שהיתה למערערים הוכחה כלשהי, כלום לא היתה חובה מוסרית במקרה זה של תום לב, להפעיל את תקנת השבים: להותיר את המבנים על כנם ולקבל בתמורה קרקע חלופית? אילו היה הצדק נעשה, היה הבג״ץ מתחשב מאוד ברקע של המתיישבים, שנעקרו מבתיהם הקודמים בשנת 2000 לכאן, מכוח הסכם המאחזים של ממשלת ברק, ומונע חורבן יישוב פורח לטובת אדמה חרוכה. הצדק הגמיש של הבג״ץ הפך לפלסטלינה רכה: במקום למנף את תום ליבם של המתיישבים, אימץ הבג״ץ טענות קלוטות מן האוויר ומצוצות מן האצבע, והעניש את המדינה על גבם של המתיישבים נקיי הכפיים.

וזו התמונה לכל אורך דרכו של הבג״ץ: קבלת החלטות מדיניות שאינן בסמכותו, מול הכנעה כפולה מחפירה: של המחוקק, קרי הכנסת, ושל הזרוע המבצעת, הממשלה.

חוסר היושר והצדק מקוממים שבעתיים מול החלטות אחרות של אותו בג״ץ, שמונע הרס בתי מחבלים. לא מעניין שכל גורמי הביטחון קבעו שזה הכלי ההרתעתי ביותר נגד רצח אזרחים חפים מפשע. ומי יודע, אולי בן העוולה שקיפד את חייו של שי אוחיון בפתח תקווה, היה נרתע לו ידע שביתו יימחק? והכי חמור בסיפור הזה: בג״ץ מצפה כרמים הוא התשתית המשפטית לגירושם והריסתם של עוד 4,000 בתים ביו״ש. פיגוע משפטי לאור היום.

ועם כל זאת, לא הבג״ץ אשם. הבג״ץ, ככלות הכול, משחק בקלפים גלויים, מאז הירצחן של טלי חתואל ובנותיה הי״ד. שוב ושוב הוא נותן לנו להבין, שמבחינתו הערבים הפלשתינים, הילידים, הם בעלי הזכויות האמיתיים בשטח, ואילו היהודים הם רק אורחים סוג ב', אולי אפילו פולשים זרים. מאז רצח חטואל הי״ד, משדר בג״ץ את המסר הזה, גם כשהוא עולה בחיי אדם ממש. ואנו שוב ושוב מתעלמים מדבריו של איינשטיין הדגול, שפסק כי חזרה שוב ושוב על ניסוי פיזיקלי/כימי, בציפייה לתוצאה שונה, הוא סתם מעשה אידיוטי.

אז אם לא הבג״ץ, מי כן אחראי לפארסה הזו? צריך לפקוח את העיניים מול המציאות ולהבין שיש אחראים לשערורייה מחוץ לבג״ץ: מי שנשכב על הגדר להגנת מעללי הבג״ץ עוד לפני עידן ניסנקורן מגן הבג״ץ האולטימטיבי היום, וגם אלה שמסרו בידי מגן הבג״ץ הבכיר את הכוח לקיים את העוולה הזו.

רק איש אחד, ושמו נתניהו, יכול היה לחולל מהפך אמיתי, ציוני, יהודי, בבג״ץ, אילו רק רצה. הרבה דרכים היו לו: מינוי שופטים שמרניים שהציונות אינה מילה גסה בעיניהם, חקיקת פיסקת ההתגברות, ויש עוד. אבל הוא לא רצה. הוא התייצב כחומה בצורה, ממש כמו ניסנקורן כיום, לבל תיפול שערה משערות ראשו של הבג״ץ, ומחזק ידיו ביישום היכולת הבלתי חוקית שנטל לעצמו לקבל החלטות מופרכות, פוליטיות ומדיניות, אנטי לאומיות ואנטי ציוניות, וללא סמכות חוקית כלשהי.

גם נתניהו, אגב, לא עשה זאת במיסתרים. הוא התגאה שוב ושוב בטלוויזיה, שלמרות שכל המילייה שלו בציבור, במפלגה ובכנסת, לחצו עליו לחולל שינויים ולהושיב בבג״ץ שופטים שרואים במדינת ישראל ביתו הלאומי של עם ישראל, הוא התעקש לסרב: ״אני הגנתי, אני הצלתי, אני שכבתי על הגדר, אני, אני, אני מול כל העולם.״

ואת זה אומר אדם שמתעתע בבוחריו זה 11 שנה, מציג עצמו לצרכים אלקטורליים כימין חזק, ומפעיל מדיניות פרקטית של שמאל ישן – בתחפושת של ימין.

בימין אוהבים לגנות את הבג״ץ על החלטותיו הלעומתיות בענייני דת ומדינה. אבל מתעלמים, מעשה קסמים, מהגורם המרכזי למצב זה. בערוץ 20 לא תשמע מילה של ביקורת לגבי אחריותו של מי שהביאנו עד הלום. הערוץ הימני הוציא השבוע למצפה כרמים אולפן שדה לראיין מתיישבים ומומחים אורחים. איש מהם לא השמיע מילת ביקורת על מי שבאמת אחראי לפיגוע המשפטי הנורא הזה.

וככה זה עובד לאורך כל הדרך: הקפאה, כניעה לחמאס ולוואקף, השלכת הריבונות לפח, מכירת חיסול מכוערת של כל מוסדות הדת לחרדים, ועוד – וביבי המלך. למשל אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, שהשבוע בראיון רדיו התבכיין בחריפות כלפי אוזלת ידה של הממשלה מול בלוני הנפץ, אבל מיד כשהסתיים הבכי הוא הבהיר, לבל נטעה: ״אני אמשיך להצביע ביבי, בכל מקרה.״

תסמונת האישה המוכה. סינדרום העבד הנרצע. כשלא רואים כלום ממטר, בא החטא והעונש בכרטיס אחד: בחרת נתניהו, בחרת לחזק את הבג״ץ.

ישראל מצויה באנרכיה הרסנית בחסות דמוקרטיה משפטית בעיתית בזכות חובת הפרשנות המשפטית בכל נושא ועניין – שהפך אותה לשליטה בלעדית במדינה. מסתבר ששלטון החוק הפך בפועל לבזאר מזרחי שהכול בו אפשרי. באנרכיה הדמוקרטית, כולם מצויים בתהליך מתעצם של כניעה לקיצוניות בשמאל ובימין שהיא רוח התקופה. הממשלה לא מתפקדת. החברה מפולגת. ההנהגה מסוכסכת. השנאה מתפשטת. כולם נלחמים במגפה הרפואית ובמשבר הכלכלי, אבל לא נלחמים בקורונה הפוליטית.

דרוש קבינט לפיוס ולפשרה ולא למאבק קבינט של גיוס איבה. יש לשים קץ ל ״ביבי כן ולא״. ישראל לפני הכול? השלטון לפני הכול! הפוליטיקה לפני הכול! בימין ובשמאל !

על פי כל המומחים והפרשנים, ההסכם ההיסטורי עם האמירויות הוא הסכם טוב לישראל, על פי כל המדדים המדיניים והכלכליים התועלתיים – שניזקף לזכותו של נתניהו בחסות טראמפ. אפילו ביידן המועמד הדמוקרטי לנשיאות בירך על ההסכם, למרות שהוא לזכותו של טראמפ. אפילו הנשיא המצרי אסיסי בירך על ההסכם, וכן חלק מהמנהיגים הערבים בשתיקה של תמיכה.

ואילו בחלק מהשמאל הישראלי, הושמעו תגובות חמוצות ומסתייגות שניסו לגמד את ההשג, מאחר שהאמירויות הן מלוכה ולא דמוקרטיה, והבליטו את הפגמים כולל פרשת המטוסים F-35, שיהיו מבצעיים רק בעוד שש עד שמונה שנים. מטוסים שלא מסכנים את ישראל, והם יגיעו לאמירויות אם נרצה או לא, כי זו החלטה ואינטרס אמריקאי.

פעם נוספת הוכח כי לחלק בשמאל יש מחסום פוליטי – ריגשי ופסיכולוגי – שמונע מחבריו לפרגן ולהעריך השג של נתניהו (השג של המדינה), בנימוק ששמעון פרס היה כבר מזמן באבו דאבי עוד לפני נתניהו. היעדר הנכונות המתמיד לפרגן לנתניהו בכל נושא ובכל השג, הוא כישלון הסברתי ופוליטי של השמאל שפוגע בשמאל ולא בנתניהו.

הם פועלים על בסיס שתי אמירות מוכרות וישנות, שמקורן בברית המועצות של פעם. ״הכו ביהודים והצילו את המולדת״ – אמירה אנטישמית ישנה, ובתרגום לימינו המשמעות היא – הכו בנתניהו ובימין והצילו את המדינה משלטון הכישלון של הימין לטובת השמאל.

וכן: ״ככל שיהיה יותר רע – זה יותר טוב למהפכה״ – אמירה מהתעמולה של המפלגה הקומוניסטית. ובתרגום לימינו: ככל שיהיה בארץ יותר רע, בגלל המשבר הרפואי והכלכלי, יהיה סיכוי טוב יותר למהפך פוליטי בגלל הייאוש בציבור באשמת הממשלה ומדיניותו של נתניהו. לכן יש להגביר את ההפגנות בכל הארץ נגד הממשלה ונגד נתניהו.

ארצות הברית מצויה בלהבות של הפגנות כולל הרס וביזה בערים רבות. גזענות ואלימות. משבר רפואי וכלכלי ענק. מאבקים בין הנשיא לבין מנהיגי המדינות, על רקע חילוקי דעות בקשר לשיטות הטיפול במגפת הקורונה. כעס וזעם מוצדק ומובן על רצח אדם שחור באכזריות בלתי נתפסת על ידי שוטר לבן. עשרות מקרים של הרג אנשים על ידי צעירים ומבוגרים מסיבות מוטרפות בלתי מובנות. קרע חברתי ובין גזעי מתרחב בין לבנים לשחורים. אירועים פליליים בכל רחבי המדינה. כישלון הממשל של הנשיא בטיפול במגפת הקורונה. כל זה מתחולל על רקע התלהטות מערכת הבחירות, במאבק בין הרפובליקאים לדמוקרטים, שיסתיים בראשית נובמבר הקרוב. מעצמה במשבר.

הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוא מהפך מדיני פוליטי ומחשבתי כלפי ישראל, שביטל את החלטות חרטום, הווטו הפלסטיני והחלטות הליגה הערבית כלפי קשרים לישראל. צפויות התפתחויות חיוביות רבות ברוב תחומי החיים הכלכליים, הטכנולוגיים, התיירותיים, ואף תיאומים ביטחוניים ומודיעיניים בכל הקשור לאסטרטגיה – מול הסכנה האירנית באזור. צפויה תנועת צליינות איסלמית לאל אקצא בירושלים, ותיירות ישראלית, בעיקר של צעירים, להודו ולמזרח הרחוק דרך אבו דאבי. מסתבר שאמנם מתפתחת תקופה של מזרח תיכון חדש.

אהוד: ושכחת לציין ש״תקופת המזרח התיכון החדש״ החלה עכשיו בעיקר בזכות ההתגודדות של האספסוף הנאור מפר החוק בהפגנותיו הפרועות נגד הנאשם בפלילים המושחת – נתניהו, כדי לשגע אותו ולהיפטר ממנו!

דברים שנישאו בהשקת אתר ״אקטיביסטית״, 10 באוגוסט 2020

ופורסמו בנוסח דומה ב״מעריב״, ״דעות״, 20 באוגוסט 2020

משבר הקורונה שיקף שוב את היחס לנשים בציבור ובחברה. כבר בשבועיים הראשונים של הסגר – פרחה האלימות במשפחה, כשנרצחו אישה אחר אישה, והמקלטים העמוסים בנשים מוכות ניטשו מצוות העובדות. ואם לא די בזה אז באה גם סטירת הלחי המצלצלת מכיוון המל״ל. כי בשביל המטה לביטחון לאומי, זמן קורונה אינו זמן מלחמה, ולא איום על ביטחון הבריאות שלנו, ולכן אין מקום לייצוג נשים בדיוני המל״ל, גם אם מיטב המומחים למחלות זיהומיות הן רופאות נשים (וראו ערב ערב בטלוויזיה). בקיצור, שוב גל שוביניסטי של גבריות ממסדית שוטף אותנו. וכבר לא אזכיר את המזעזע מכול – הנפילה מהסגר ישר למשבר הכלכלי, כאשר בין מאות אלפי החל״תים, המפוטרים והעצמאים, הרוב הן הנשים. כידוע לכל, למעלה מ-60 אחוז.

אבל נראה ששעתן הקשה של הנשים היא גם שעתן הגדולה. ובראש וראשונה היא שעתם הגדולה של ארגוני הנשים עם הקו החם הפתוח תמיד – לעזור. לעזור בשירותים סוציאליים, בהגנה מאלימות פיזית ומינית, בייעוץ משפטי, בעבודה, ומה ולא. אבל בראש וראשונה זוהי שעתו הגדולה של המטה הפמיניסטי לשעת חירום.

זה היה בהתחלת הקורונה, כולנו מבולבלות ונבוכות, והנה אני מקבלת מייל ושם מזמינים אותי לקחת חלק ולהתנדב, בזו הלשון: ״המטה הפמיניסטי קם מתוך הכרה לפעול במשותף למען נשים בישראל ובמטרה להרחיב את היכולות והמענים בתקופת משבר זו. המטה יתאם את הפעולות השונות של הארגונים וההתארגנויות. יאגם משאבים וירכז דרישות מול משרדי הממשלה.״ והמשפט האחרון שריגש במיוחד: ״המטה אינו מחליף אף אחד מהארגונים או הגופים שפועלים בשטח.״ להפך. 49 ארגונים הצטרפו אליו. והשיתוף הנשי הזה כל כך הרנין ועודד בימים טרופים אלה.

היום, בהפגנות הגדולות, נישא שלט ענק שאומר: ״מדינת ישראל צריכה אימא.״ ואכן, המטה הפמיניסטי לשעת חירום הוא האימא של כל הנשים במדינת ישראל היום. מטה שבנה את עצמו כאוֹרגן של התנדבות, עם ייעוץ בחמש שפות, ועם קשר לנשים מכל המגזרים, לרבות נשים חסרות מעמד כמו עובדות זרות או נותנות שירותים מיניים.

וכאן אני חושבת לעצמי: לעזאזל. מה אנחנו צריכות את הטובות של המל״ל? ואם נתניהו מקטין את קבינט הקורונה שלו ולא מכניס נשים, האם אנחנו צריכות להיות הרמזור האדום שלו? איפה אנחנו כנשים? איפה האלטרנטיביות שלנו כנשים? וכי אנחנו לא יכולות להעמיד גופים לחשיבה ולתכנון משלנו, כמו שרק אנחנו יודעות לחשוב ולתכנן, ובעיקר בימים אלה, שכל מומחה ויועץ יש לו דעה משלו?

בחשיבה הפמיניסטית קוראים לזה ״בדלנות כאסטרטגיה״ (Separatism as Strategy). כלומר, לחזק את פעילות הנשים במרחבים ציבוריים-נשיים בלבד, כאלטרנטיבה לחברה הפאטריארכית.

אני לא בעד בדלנות גורפת. אני בעד להמשיך את המאבק בכל דרך, ובכל אסטרטגיה, גם וגם. גם להתעצם בתוך החברה הגברית ההגמונית, אבל גם מחוצה לה. כלומר, על המשפטניות של ״איתך-מעכי״ ו״שדולת הנשים״, להמשיך לעשות הכול כדי להחדיר ייצוג נשים בכל ועדה ציבורית – אם של שלום וביטחון ואם של מינוי שופטים, אבל בו בעת אנחנו הבדלניות – עלינו לחתור לספֵירה נשית ציבורית נפרדת וחזקה. נערוך קבינטים אלטרנטיביים משלנו. ובימים אלה, מה מתאים יותר מקבינט נשים כלכלי, או קבינט נשים לתעסוקה, ובטח קבינט נשים לתכנון שנת הלימודים הבאה. דרך אגב, גם 'פרלמנט נשים' פעל בזמנו (2016-1999), כספֵירה נשית ציבורית אלטרנטיבית, עם הלוגו לפמיניזם ביקורתי על המדיניות בארץ ועל השיח הציבורי דאז. אז אולי בגלל זה אני מתגעגעת, דווקא עכשיו, לפרלמנט האמיץ ההוא.

ואסיים בארגון נשים חדש. ארגון נשים שרק עכשיו עלה והופיע על דפי הפיסבוק. קוראים לו ״נשים להתעורר, קבוצה ציבורית״ וכבר הצטרפו אליו, כפי שניתן לקרוא, למעלה מ-14 אלף חברות. יופי שיתעוררו עוד ועוד נשים, וכולנו מאחלות להן הצלחה.

יחד עם זאת אי אפשר להתעלם גם מהנשים הצעירות. אלה שלא רק מפגינות בהמוניהן, אלא אלה שמובילות ומארגנות את ההפגנות ביצירתיות שאין דומה לה, ובקריאה אחת של געגוע – לדומיננטיות של נשים בשלטון. איך הן צועקות שם? ״דרושה מנהיגה״, ״נשים לשם שינוי״, ״אור ירוק למנהיגות נשית״, ״הגברים נכשלו, תנו לנשים לנהל״.

אז אולי באמת ימי קורונה אלה, שיצרו את השיתוף המהמם הזה של ארגוני הנשים, של המטה הפמיניסטי לשעת חירום, ושל הנשים המפגינות בהמוניהן; אולי ימי קורונה אלה יובילו אותנו לחיזוק היחד הזה שלנו – בתוך ההגמוניה, ומחוצה לה.

פרופ' יפה ברלוביץ, היא ראשת האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר

אי אפשר לדבר על אבנר כץ מבלי לתאר תחילה את ביתו המסתתר מאחורי משוכת עצים צפופה, וכל הבא עומד מאחוריה ומחפש את הכניסה. אבל ההפתעה הגדולה מחכה בפנים. הבית, כמו בית בובות, כולו פינות, מקומות מסתור וקרנות זווית המתגלים בהדרגה והם מלאים וגדושים בחפצי אמנות; תמונות, פסלים, איורים וכלי עבודה מתקופות שונות. על קיר חבוי אחד תלויים ציורי נכדיו, משלוש בנותיו. מדרגות עץ מובילות לחדר העבודה של אבנר, ואת הקיר שלצד המדרגות ממלאים שלושה ציורי ענק צבעוניים.

הדרך לחדר העבודה מסגירה את מקצועו של בעל הבית ואת אהבותיו/חבריו: מנשה קדישמן, דני קרוון, דני קרמן, יאיר גרבוז, לאה ניקל ואחרים.

חדר העבודה אף הוא מלא פינות גלויות ונסתרות ואף הן גדושות בכלי עבודה, בדי ציור, פחיות וצנצנות צבעים, מברשות, עטים, עפרונות וכיוצא באלה. על שולחן צדדי נשען לוח חלק, לבן, ומחכה ליצירה הבאה.

אבנר כץ, מי אתה? צייר, מאייר, מרצה, ואיך אתם חיים כולכם יחד?

השאלה הזו תמיד צצה ועולה כשאני מאייר ספר: מה צריך לכתוב על גב הספר ציורים או איורים, וזה סימן שיש בעייה. למען האמת אני כבר לא מאייר זמן רב. עזבתי את העולם הזה לטובת הציור הטוטאלי. אהבתי לאייר, כי אני אוהב טקסטים, אני אוהב לקרוא ואני אוהב להתייחס לטקסטים, אבל בשנים האחרונות ירדה רמת הטקסטים שקיבלתי. לפעמים ישנם סופרים שאומרים מתוך יוהרה שהאיורים יצאו יפה בגלל הטקסטים הטובים שנתנו להם השראה. אין לי בעייה עם זה, אני יכול לאייר גם ספר טלפונים, אבל אם הטקסט הוא טוב זה גורם לי תענוג טהור, וזה יוצא מכובד. אז היות שרק לעיתים רחוקות קיבלתי טקסטים טובים, דיללתי את הנושא הזה וכיום אני רק מצייר. נכון שישנן הזמנות שקשה לי לסרב להן, כמו לפני שנה שאיירתי את דון קיחוטה בעיבוד לעברית של טל ניצן, או איור לספר שיצא לכבודו של אהוד מנור, או כמה איורים לספר של נעמי שמר. אז היום אני באמת צייר אבל לא זונח טקסטים, כמו למשל ציורים שעשיתי לאלבום שירי אהבה של אלתרמן שנמכר כבר בחמישים אלף עותקים. בקרוב ייצא לאור ספר עם תחריטים ממוספרים, שמלווה ספר סונטות של לאה גולדברג. ספר כזה יעלה כ-2500 דולר, אבל במקביל ייצא אותו ספר במהדורה עממית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובו יהיו גם יותר סונטות וגם יותר תחריטים. כן, אני אוהב לעבוד עם טקסטים.

הייתי שמח לא לחזור, אבל אין זה אומר שזנחתי טקסטים. גם כשאני מצייר רצים לי טקסטים בראש, מושכים אותי לציור; טקסטים שאני גורר אתי מהסביבה שלי, מהתרבות שלי, מהשירים ששרתי, ממשפטים שנאמרו ואני זוכר אותם. תמיד יש טקסטים ברקע של הציור, אבל טקסטים שנכתבו על ידי אחרים, כאלה שלא יודעים לכתוב, אלה לא מעניינים אותי.

מלבד הציור אני מלמד באוניברסיטה כבר שלושים שנה, מגדל דורות של ציירים, אמנים, פסלים. כן, אני פרופסור, עד כמה שזה נראה אבסורדי. כשאימא שלי שמעה שנעשיתי פרופסור היא נחנקה מצחוק, כי הייתי תמיד תלמיד גרוע. כן, ואני כותב לפעמים, אבל פחות.

פעם היה לי טור קבוע במוסף ״דבר אחר״ של עיתון ״דבר״. הסיפורים שהתפרסמו שם יצאו בספר בשם ״חוץ מפרט זה או אחר הכול הכול אמת״. וכתבתי ספרים לילדים, ״הארנב בנה לו בית״, ״הטייס הקטן״, ״חמור-עף״, שעליו כתוב: סיפר וצייר אבנר כץ והעלה על הכתב יורם טהר לב, ״חלום-עף״ שעליו כתוב: אבנר כץ צייר וחשב ומירה מאיר העלתה על הכתב. גם כתבתי ספרי אסטרולוגיה, אבל לא התייחסתי אליהם ברצינות. זה לא הלך כי אסטרולוגים לא אוהבים שצוחקים עליהם.

ועכשיו שאלת הדיוט, מה ההבדל בין ציור לאיור?

כעיקרון, מאייר חייב לדעת לקרוא, צייר לא. מאייר תלוי באנשים אחרים ובגורמים אחרים; בטקסט, בסופר/משורר, בלוח זמנים ובפורמט. הדפים של הספר זו הבמה העיקרית שבה הוא נבחן. אין אורגינל באיור, האורגינל שלו היא הופעתו על דפי הספר. בציור אינך תלוי באף אחד.

פה המקום להבהיר משהו חשוב: איור לא יכול לעמוד בפני עצמו, אבל מבחינת האיכות האמנותית הוא יכול וצריך לעמוד לעצמו, כי הוא צריך להיות בעל איכות על פי כל הקריטריונים האמנותיים שבהם שופטים ציור.

היום אני אוהב לצייר. אני לא אוהב את מה שעושים עם האיור, הרי בסופו של דבר מדפיסים אותו וזה אף פעם לא מגיע לאיכות הציורית. תראי, אני מצייר ציור על נייר, הפורמט של הנייר וגבולות הנייר בשבילי הם מאד משמעותיים, הם חלק אינטגראלי מהציור, לא פחות חשובים מהציור עצמו. ההתייחסות אל הפורמט, המיקום, הפריימינג, כל זה חשוב. מה שקורה בפועל הוא שמעצב הספר גוזר את הציור, מוציא אותו מהקונטקסט של הנייר, מהפורמט שעליו ציירתי ומהחומר של הנייר. החומר של הנייר חשוב לי, ואני בוחר אותו כמו שאישה בוחרת את סוג הבד, אם פלנל או טריקו או משי, בדיוק כך אני מתייחס לנייר, בשבילי נייר זה חומר. האיור עובר הרבה ידיים ולבסוף הוא לא אותו ציור שאני בניתי ולא כמו שרציתי שיהיה.

כן, הוא צריך להיות. כמו שאמרתי קודם, צריך לשפוט אותו לפי כל הקריטריונים האמנותיים.

האם מי שגם כותב וגם מאייר עדיף על פני איור של מישהו אחר?

ואם הוא חי? אינך יכול להיות אדון לעצמך, ועליך להתחשב בדעתו?

אני אענה לך בדוגמאות; איירתי לנורית זרחי. לדעתי היא כותבת נהדר. היא כותבת לרוחי והיה לי כיף לעבוד אתה ולהתאים את פעימות הלב שלי לפעימות הלב שלה. איירתי לה פעם, בשנות השבעים, ספר בשם ״תנינה״. הספר מספר על גיבורה שעושה כל מיני דברים מוזרים. איירתי אותה כבחורה בת שלושים וחבשתי לראשה כובעים מוזרים. נורית זרחי אהבה את מה שעשיתי והספר נשלח לדפוס. כעבור שבוע היא מצלצלת ואומרת לי שהיא נזכרה שתנינה היא בכלל ילדה בת 12. כבר היה מאוחר לשנות והספר נדפס כך. כעבור עשר שנים הספר יצא בהוצאת ספרים אחרת ואני ציירתי גיבורה בת 12, אז הנה יש ספר עם אותה הגיבורה, אותם הסיפורים, פעם היא בת 32 ופעם בת 12.

פעם אחרת איירתי ספר של נירה הראל ושם יש גיבור שהוא סבא. אני מקבל טלפון שהסבא שציירתי בכלל לא דומה לסבא שלה שהיא חשבה עליו. השבתי לה ״נכון, אבל הוא דומה לסבא שלי.״

דוגמה נוספת, הפעם מ״אליס בארץ הפלאות״. כשלואיס קרול שלח את הספר למקמילן, הוא הוסיף לספר איורים משלו. במקמילן תיעבו את האיורים, לא בגלל שהם היו רעים אלא בגלל לואיס קרול. הם רצו מישהו מסחרי עם שם, שימשוך את קהל הקוראים ופנו לטנייה, שהיה צייר של בית המלוכה וכבר היה בעל תואר סר, וביקשו אותו לאייר את הספר. טנייה שנא את לואיס קרול ושנא את הטקסטים, וצייר כמו סנוב אנגלי. לואיס קרול היה איש מוזר, ביזרי, עם נטיות פדופיליות, והוא עצמו לא אהב את הציורים של טנייה. נמצאו 3000 מכתבים שלו, בהם הוא כותב שטנייה צייר את אליס עם ראש גדול מדי ורגליים קטנות מדי. כשאני מאייר דמות רעה והסופר לא תיאר לי איך היא נראית, אני צריך לעשות סטריאוטיפ של אישה. ישנם אנשי חינוך הסבורים שבספרי ילדים אסור שיהיו סטריאוטיפים, כי הם חוסמים את דמיונו של הילד, כאילו שדמיון הוא שריר שאפשר לנוון אותו. מאז ומתמיד יצאתי נגד טענה זו והסברתי להם שאם הדמיון הוא נחיל מים זורם ואנו מניחים אבן בדרכו, האבן היא האיור. לדעתם האבן תעצור את מרוצת המים ואילו אני אומר, להיפך, היא תפצל אותו לשניים ואבן נוספת תפצל לארבעה וכן הלאה. דמיונו של הילד לא ייחסם, אדרבה, הוא יתפצל ויתרחב.

האם לדעתך יש הבדל בין איור לילדים ובין איור למבוגרים?

כשאת אומרת איור לילדים זה כאילו אמרת שילדים הם איזשהו בלוק אחיד, וזה לא כך. תמיד אומרים – זה לא מתאים לילדים, זה מתאים למבוגרים, ואני אומר שילדים זה לא בלוק אחיד, יש ילדים לא חכמים ולא סימפטיים ויש ילדים חכמים וסימפטיים, ואותו דבר אצל מבוגרים. אני עובד לקהל מסוים של ילדים, אני לא עובד לילדים. הילדים שלהם אני מקדיש את הציור אלה ילדים אנינים, אניני טעם, אינטליגנטים, שכבר התנסו בציור ויודעים אולי ליהנות מאיכות ציורית גם. אני לא חושב שיש ילדים כאלה, אני לוקח את האידיאל ואליהם אני מצייר, אל האידיאל. אני חושב שאיכות ציורית טובה גם לילדים וגם למבוגרים. אם הציור הוא טוב, אם האיור הוא טוב, הוא טוב גם לילדים וגם למבוגרים, כל אחד ברמות שלו. כל אחד עם ההשפעות שלו, אחד מושפע מצבע, אחד מושפע מאסוציאציה, ויש השפעות ישירות ויש השפעות עקיפות.

האם יש איורים שעוזרים להבין את הכתוב ויש כאלה שמקשטים את הכתוב?

אני יכול לשנות את משמעות הציור, אני לא מפרש ולא מקשט, אני לא ועדת קישוט, אני משוחח עם הטקסט. אני לא תמיד מסכים איתו, כמו בשיחה אינטליגנטית. יש ויכוחים ואני הרבה פעמים אומר לסופר נכון נכון, והציור שלי הוא האבל (חטף פתח תחת הא' וקמץ תחת הב').

התחלתי ללמוד ב״בצלאל״ כשהייתי בן 15, בשנת 1955. אז הכול היה פשוט יותר, אפשר היה להתחיל ללמוד אחרי שישית (כיתה י'). ב״בצלאל״ אימצו את הקונספציה של הבאוהאוז, שצריך ללמוד מקצוע. אמנות אינה מקצוע. גרפיקה, נגרות, צורפות, אריגה, קרמיקה, אלה מקצועות. אני למדתי גרפיקה והמקצוע השני שלי היה אילוסטרציה, אז עוד לא השתמשו במילה ״איור״. אחרי שגמרתי את ״בצלאל״ התגייסתי לצבא ואחרי שגמרתי את הצבא התחתנתי עם איילת ונסענו ללונדון, שם למדתי ציור ותחריט. כלל לא עלה על דעתי שאני אהיה אילוסטרטור. כשחזרנו ארצה והיה קצת קשה להתפרנס מציור, פנתה אלי האחראית על ספרות ילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד בהצעה לאייר ספר שנקרא ״מי רוצה לקנות אותי״ של טובה הרשקוביץ. אני הייתי באותה תקופה מושפע מהפופ, מהחיפושיות, מ״צוללת צהובה״ – וברוח זו איירתי. מורות וגננות החרימו את הספר בטענה שהציורים מפחידים ומסיתים לאלימות. את הספר ״מי רוצה לקנות אותי״, קנו מעט מאוד אנשים, אבל אני כבר נכנסתי לעניין, נכנסתי למעגל של האיור והתפרנסתי יפה. איירתי בחיי כשלוש מאות ספרים.

ספר לי על העבודה שלך עם הסטודנטים באוניברסיטה.

אני מאוד נהנה ללמד. המפגש הזה עם צד שני, והשיחות האלה שאני מנהל שם, הוא מפרה ונותן לי אפשרות לצאת קצת מהמיץ שאני נמצא בו פה, וקצת לנסות את הקונספציה שלי על אחרים. אני אומר לתלמידים שלי שאני בעצם מביא את הסטודיו שלי על הגב לכיתה; את מה שמטריד אותי, את הבעיות שעולות ומתעוררות אצלי על הבד, אני מעלה בפניהם.

בילדותי הייתי חלילן והצטיינתי בזה. אני מצטער שאני לא מנגן ולא מופיע באנסמבל עם קלרינט. זה היה יכול להיות תענוג אדיר, להיות חלק מתוך להקה. מול הציורים שלי אני לבד. בלהקה יכול להיות דיאלוג בין קלרינט לקלרינט, בין קלרינט לחצוצרה, בין כלי נקישה.

אני לוקחת את דבריו של אבנר בעירבון מוגבל. הוא בעצם רוצה להיות עצמאי בשטח, לקבוע את גודל התמונה, את סוג הבד, הוא יבחר במה למלא את פינת אלוהים הקטנה בחדר העבודה שלו בהשראה שלו. הוא לא אוהב שמכתיבים לו. את הרצון לחלק את הבעיות והפתרונות עם אחרים הוא מוצא בקרב תלמידיו, אבל השנה זו תהיה שנתו האחרונה באוניברסיטה. מעתה יתפנה לעסוק יותר בציור.

מאחוריו, כפי שסיפר לי 300 ספרים שאייר וספרים שכתב. מה שלא סיפר, אלה למעלה מעשרה פרסים לאיור בארץ ובחו״ל, ביניהם פרס שרת החינוך משנת 2003, ועשרות תערוכות ציור בארץ ובחו״ל, תערוכות יחיד וקבוצתיות.ב-2004 הוצגה באוניברסיטת בן גוריון התערוכה ״טפטים לפטררקה״, שהכילה 30 ציורים ורישומים בעקבות סונטות של המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטררקה.

איש מצחיק אבנר, מנסה להקטין את עצמו, לעשות צחוק מעצמו, אבל זה נובע מחוש ההומור שלו. יש לו גם צד אחר, אותו אביא מציטוט שלקחתי מקטלוג תערוכה שלו בשם ״רקוויאם״, משנת 2004, וכך אומר אבנר על עצמו:

״אני יוצר משלים (קמץ תחת הש'). המושגים שאותם בא המשל להמחיש הם בסיסיים: פחד, עצב, געגועים. אלו הם 3 המושגים המרכזיים בחיי. אני עצוב כי אני מפחד. ואני עצוב כי אני יודע שאני מתגעגע לעולם שכבר אינו קיים. בעצם, אם אני אפסיק לפחד ואפסיק להתגעגע, אני אפסיק ליצור. הפחד והגעגועים מזינים אותי. למען האמת, אני מפחד יותר מכל, מכך שאני אפסיק לפחד ואפסיק להתגעגע. זה קטע שנשמע דמגוגי משהו, אבל, שכה אחיה, הוא אמיתי.״

הבת ישבה לכתוב ״כתב אישום״ נגד אימהּ, ובו למנות את העוולות, שאימללו את ילדותה. חיפשה, חיפשה, וכל הראיות נראו לה פסולות, ואת מה שהיה במוחה – שכחה...

ככל שבגרה היא הבינה, שאימהּ חינכה אותה כהלכה. עודדה אותה ללמוד, ואמרה: ״בתי, אל תהיה כמוני!״ לימדה אותה מהי צניעות והליכה בדרך הישרה והטובה. מגיל קטן, היא לימדה אותה להתמקח, כדי לחסוך כמה פרוטות, וגם לקנות בשר ושאר ירקות.

בזמן שהיתה צריכה להכין שעורים ולשחק עם חברים, עזרה לאימה, והיתה צמודה לסינרה. ילדות לא היתה לה, היא הרגישה גדולה. משחקים לא נועדו לה...

וכשהגיעו אורחים במפתיע, הבינה מדוע, אימהּ הגישה להם את האוכל שבישלה לילדיה, ואסרה עליהם להושיט יד לשולחן, כי בתרבות של ״הכנסת אורחים״, כשאין מספיק, הילדים משלמים...

היא הבינה את המצוקות של אימה, את התמודדותה עם הקשיים האדירים, שמעיניה שינה היו מדירים. כל חג, תפרה לילדיה בגדים מבדים, שקנתה אצל ה״דלאל״ (רוכל). הִשׂבִּיעָה אותם בלחם, מרגרינה וסוכר. לא העזה לקנות אוכל יקר... לא עירבבה להם קקאו עם החלב, ואף פעם לא קנתה להם חצי מנה של פלאפל חם.

מדי שבוע, ביום חמישי, הושיבה ילד-ילד בגיגית, ורחצה וחפפה, והלבישה אותם בגדים נקיים, וכיבסה וסחטה ביד, ותלתה על הגדר, והצמיחה חטוטרת לתפארת... לצהריים בישלה סיר קיצ'רי – אורז, שתובל בשום מטוגן ובכמון וטעמו מעדן.

אהבתי אותך וריחמתי עלייך, אך לא רציתי להיות כמוך, ברחתי מדמותך, לא התגאיתי בך, קשה היה לי לראות את עונייך. סליחה אימא יקרה, בגרתי, ואני מבינה שאת אישה אדירה, מי היה שורד חיים כאלה לבד, בארץ צעירה, אחרת וזרה, זרועת קשיים ומחסור, שאותם מי יספור? לא התייאשת מהבדידות, מהחום ומהקור, מהצנע ומהמחסור, ובכל השחור, היית לנו מגדלור.

את נקייה אימא, לא בך האשמה! אלא במסורת ובתקופה הקשה, שאותך הנמיכה וכופפה. כעת, כשאת אינך, אני מתגעגעת להניח ראשי בחיקך. הייתי נרגעת, לוּ ידעתי שאת סולחת...

אימא יקרה, המציאות היום אחרת, יש בעיות שונות שאיתן אני מתמודדת, אל תדאגי לי אימא, אני חזקה, לא נשברת! את בתוכי אימא יקרה, כוח ממך אני שואבת.

סלחי לי אימא! אם נותר בך עוד כוח, ברכי את ילדייך, אימא, ולכי לנוח!

מוחמד ברכה, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת בעבר מטעם חד״ש, וכעת יו״ר ״ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל״, עוקב שם בוועדה שלו אחרי מעשי הטרור נגד ישראל ומעודד אותם.

בכינוס ברמאללה הוא מקשיב לדברי ישמעאל הנייה מלבנון הקורא ל״התנגדות״ צבאית נגד ישראל, והוא מברך את אבא של מאזן: ״אדוני הנשיא, לא רק שישראל לא משלמת על הכיבוש היא גם מרוויחה ממנו. באמצעות ההתנגדות נוכל לגרום לה לשלם, וגם להפסיד״.

יונתן פולק (למה הוא לא משנה את השם פולק – פולני, לערבי, או פלישתי?) הוא אקטיביסט פרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, (אך מכנה עצמו משום מה אנארכיסט), והוא יוצא נגד התנועה הפרוטסטנטית. לטענתו הפרוטסטנטים בבלפור מפגינים עם דגל הלאום בשעה שאת מדינת ישראל יש בכלל לחסל. ״שורש העניין,״ הוא מסביר, ״הוא לא 67 וההתנחלויות (היהודיות) – אלא ארגון השומר בן גוריון.״ והוא תובע וקובע ש״תפקידם של יהודים בעלי אזרחות ישראלית הוא להצטרף אל ההתנגדות הפלסטינית, בהובלתם של הפלסטינים, ולפעול נגד שלטון האפרטהייד.״

(יונתן פולק, ״המפגינים בבלפור מוחקים את הפלסטינים״, ״הארץ״.4.9.20)

״ההתנגדות הפלסטינית״ בלשונו של פולק הוא הכינוי בכיבוסית לארגוני הטרור האיסלמו-נאצים התובעים כיבוש ערבי וחיסול מדינת היהודים. (וכמובן הקמת משטר אפרטהייד כפי שקיים בכל השטחים הכבושים ע״י הערבים 13 מיליון קמ״ר).

זה שמר פולק עובר על החוק ומסית לטרור זה ידוע וישן, אבל העובדה שעיתון ״הארץ״ נותן לו במה להסתה למען טרור זו עובדה מעניינת שהרי ״הארץ״ טוען שישראל היא דיקטטורה פשיסטית ונתניהו דיקטטור והוא העיתון נאבק למען הדמוקרטיה, אז אין כאן סתירה?

האם ליאוניד נבזלין בעל העיתון יכול היה לפרסם הסתה לטרור בעיתון רוסי? ברור שלא. אז תגידו רוסיה אינה דמוקרטיה, אבל האם עמוס שוקן בעל העיתון יכול היה לפרסם הסתה לטרור בדמוקרטיה הגרמנית המהוללת? ברור שלא. מסתבר אם כן שהסתה לטרור ניתן לפרסם רק ב״דיקטטורה הפשיסטית הישראלית״ תחת ״הדיקטטור״ ביבי.

״נטעתי בילדיי תחושות לא טובות לגבי הלימודים בבית הספר, ומנעתי מהם ליהנות מהחוויה. מזל שהם לא עשו את הטעות עם ילדיהם,״ כותבת כתבת ״הארץ״ נרי לבנה. (נרי לבנה, ״השיעור הכי חשוב שלי״, ״הארץ״ 4.9.20)

מסתבר שלבנה עצמה סבלה מאד בבית הספר הריאלי בחיפה. גם אחיה צביקה המחונן, לא הסתדר במערכת החינוך הישראלית בגלל גאונותו (ולכן ירד לקנדה ונקרא היום סטיב). בגללה גם בניה סבלו מאד במערכת החינוך הישראלית ולכן אין מאושרת ממנה עתה, כשילדיה לא חזרו על הטעות שלה ללמוד בארץ, ובניה ירדו לגרמניה ונהפכו שם לפולקיסטים גרמנים שהשתחררו לחופש מהיהדות והישראליות ולרוב מזלם הם זוכים שם בברלין בירת הרייך למערכת חינוך מצוינת, הרי אין טובה כמערכת החינוך הגרמנית.

הנכד מיכאל (לא הפלא ופלא) נהפך שם לצייתן ומאושר שהרי זו מהות החינוך הפולקיסטי הגרמני, צייתנות ואושר.

מבחינתה של פראו לבנה רק חבל שהפולקיסטים הגרמנים החדשים המאושרים והצייתנים טרם בחרו בשמות גרמניים אותנטיים כאדולף, היינריך, ריינהרדט, או פריץ, שלא יחושו שם זרות, ולא מובן מדוע סבתם המאושרת טרם שינתה גם היא את שמה לשם פולקיסטי גרמני למשל קלרה פלצל, כדי שנכדיה לא יחושו זרות בברלין. שהרי אין כמו החינוך הרע הישראלי לעומת החינוך הטוב הגרמני.

מרים סיבוני-רגב לא רק בעד מחאה אלא בעד פוטש

לא רק ששרת התחבורה מרים סיבוני-רגב תומכת במחאה נגד השלטון, אלא היא אפילו תומכת בפוטש מזוין נגד הממשלה. הנה כך היא מפרסמת בטויטר:

״ב-1948 שרפו הלהבות את ספינת 'אלטלנה' והתירו פצע מדמם ופתוח בליבה של החברה הישראלית. 72 שנים אחרי, בכוונתי לקרוא את הרציף החדש בחיפה בשם – 'רציף אלטלנה' כדי לעשות צדק היסטורי שייזכר לדורות בעמנו.״

למי שלא בקי בהיסטוריה (ואני מעריך שגם סיבוני-רגב לא) אלטלנה היה ניסיון פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור. האם לזה מקווה ומייחלת בימינו השרה?

מוטב לה שתפעל להנצחת שלושת חיילי צה״ל שנהרגו ע״י אנשי האצ״ל בניסיון הפוטש של אלטלנה. לא יעלה על הדעת שאנשי האצ״ל שערקו עם נשקם מצה״ל בעיצומה של מלחמה, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק״מ מתל אביב – יונצחו, ואילו חיילי צה״ל שהם הרגו לא יונצחו.

העיר פינסק (היום בבלארוס) היתה עיר ואם בישראל שתרמה רבות לציונות ולייסוד המדינה. אישים רבים כחיים וויצמן, משה צ'רטוק-שרת, משה קולודניק-קול, חיים סויטץ'-גבתי, ורבים אחרים באו מפינסק.

אחרון הפינסקאים מדור המייסדים החי בימינו הוא הרב שמריהו יוסף חיים קנייבסקי יליד פינסק 1928 (אימו אחותו של ״החזון איש״). קנייבסקי עלה לארץ ב-1934, וכיום הוא נחשב למנהיג הרוחני של הזרם הליטאי. לאחרונה פסק הרב הפינסקאי, קנייבסקי, כי תלמידי ישיבה אינם צריכים להיבדק לקורונה. מכיוון שע״פ ההלכה פיקוח נפש דוחה הכול ומכיוון שהרב קנייבסקי דוחה את הפסיקה הזו אין ברירה אלא להכריז עליו כ״זקן ממרא״. זקן ממרא הוא תלמיד חכם סמוך, שמורה הלכה למעשה בניגוד לפסיקת הלכה של הסנהדרין. לפי ההלכה דינו של זקן ממרא בחנק (מתוך ארבע מידות בית דין): ״מצוות הנחנקין: היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנים סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת.״ (משנה סנהדרין פרק ז')

כפוסקי הלכה איננו מחזיקין בפסיקת ״החנק״ אבל כן מחזיקין בפסיקת פיקוח נפש, לכן אנו דורשים מהרב קנייבסקי שלא ימרה את פי התורה ויזכור שפיקוח נפש דוחה הכול, ויורה על כן על בדיקת קורונה לכל. ובא לציון גואל.

מדוע עזב רבי נחמן מברסלב את ארץ ישראל ומדוע חסידיו נוסעים לאומן? מדוע עשרות אלפי גברים עוזבים את משפחותיהם כל שנה דווקא בראש השנה ונוסעים לאומן לעלות לקברו המפוברק של ר' נחמן?

מסופר על רבי נחמן: ״נכנס רבינו הקדוש ז״ל לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופים וגעגועים גדולים מאוד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד עבור זה. ---- ותיכף אחרי ראש השנה היה רצון רבינו ז״ל לחזור לביתו. ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה.״

מה פשר המהפך התמוה שעשה רבי נחמן בין השתוקקות עצומה עם הכניסה לארץ לבין רצון לחזור הביתה מיד, כעבור יומיים? פרופסור אברהם גרין מסביר את הסיבה שהניעה את רבי נחמן לברוח מחיפה מיד לאחר ראש השנה בחזרה לביתו. רבי נחמן, שנולד ב-1772, במז'יבוז' שבאוקראינה, שם התגורר ״הבעל שם טוב״, אבי סבתו, החליט לפתע, בהיותו בן 26, לנסוע לארץ-ישראל. הוא עזב את אשתו ואת שלושת בנותיו, ויצא למסע לארץ ישראל, מלווה בחברו הטוב שמעון. ובערב ראש השנה 1798 הגיע בספינה לחיפה. בחיפה רבי נחמן הכיר צעיר ערבי שנמשך אליו והחל לבקרו באכסנייתו. מה בדיוק קרה ביניהם לא ברור. ר' נחמן לא הבין את לשונו של הצעיר הערבי אך הבין את אהבתו אליו.

פרופסור גרין מסביר ש״רבי נחמן, שמאז ומתמיד התייסר בבעיות מין, נבהל מאד מהצעת האהבה של הצעיר הרווחת והמקובלת יותר במזרח התיכון הרבה יותר מאשר במזרח אירופה. בכך יש להסביר את קביעתו החד משמעית של רבי נחמן כי הצעיר הערבי אינו אלא התגלמות השטן.״

ר' נחמן אמר ש״היו לו יותר ייסורים מהאהבה של הישמעאלי, מהשנאה והכעס שלו.״ ר' נחמן ראה בו סמאל-שטן. משיכה זו הביאה את ר' נחמן לדיכאון, והוא החליט לעזוב את ארץ-ישראל בלי לבקר בירושלים. (אברהם יצחק גרין, ״בעל הייסורים, פרשת חייו של ר' נחמן מברסלב״, ת״א 1981, עמ' 78-79). למרות זאת, לאחר מכן הלך לטבריה, ביקר בצפת, ובבית הכנסת העתיק במירון, ולא הגיע לירושלים. לאחר ששהה בארץ כחצי שנה חזר לביתו. לאחר חזרתו נהג לומר: ״כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ-ישראל.״

כשחזר ועבר בעיר אוּמן, נודע לו סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים (ברוסית גיידמקים) שלושים שנה קודם לכן, שבו נהרגו קרוב ל-30,000 יהודים. ר' נחמן הורה לתלמידיו ולמשפחתו שכאשר יגיע קיצו יקברוהו שם עם ההרוגים. בשנת 1802 התקבל כאדמו״ר בברסלב, שם הצטרפו אליו רוב תלמידיו. שמה של העיירה – ברסלב, הונצח מאז בשמה של החסידות. בשנת 1810 ביתו ובית מדרשו בברסלב נשרף כליל, ולכן עבר ר' נחמן לאומן, שם נפטר כעבור חצי שנה, בגיל 38, ממחלת השחפת. לאחר מותו לא מונה לו יורש, לכן בפי העם נקראו חסידיו – ״החסידים המתים״.

לפי המנהג חסידי ברסלב חייבים פעם בשנה בראש השנה להגיע לאומן לקבר רבם. למה לראש השנה? ר' נחמן אמר: ״שכל עסקו הוא רק ראש השנה! והפליג אז מאוד מאוד להיות אצלו בראש השנה, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: ״וואס זאל איך אייך זאגין קיין גרעסערס דער פון איז ניט פארהנדן, אי אנדערי זאגין ניט אזוי, נא איז נאך אקשיא, גאר מיין זאך איז ראש השנה״ (מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה! מדוע אחרים אינם אומרים כך? נו זה עוד קושיא, כל ענייני הוא ראש השנה). ״אויף ראש השנה דארפן אלע זיין.״ [על ראש השנה כולם צריכים להיות!] – אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל אם שלא להתפלל – רצונו לומר שלא להתפלל בכוונה כראוי) – אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה יהיה איך שיהיה. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: יא עסין ניט עסין, יא שלאפין ניט שלאפין, יא דאווינען ניט דאווינען, אבי דו זאלסט ביי מיר זיין אויף ראש השנה.

ומה צריכים החסידים לעשות בראש השנה באומן? לעשות את ״התיקון הכללי״. ״התיקון הכללי״ הוא כינוי לקובץ של עשרה פרקי תהילים אשר נבחרו על ידי רבי נחמן מברסלב לתיקון ״פגם הברית״. לדעת רבי נחמן, התיקון הכללי מהווה תימצות של ספר תהילים עקב היותו דוגם את כל לשונות השירה שבתהילים {אשרי, ברכה, משכיל, שיר, ניצוח/למנצח, ניגון, תפילה, הודאה, מזמור, הללויה).

ומהו ״פגם הברית״ אותו אמורים החסידים לתקן? ״פגם הברית״ הוא הוצאת שכבת זרע לבטלה. שפיכת נוזל הזרע שלא במסגרת יחסי מין עם אישה ע״י אוננות משגל נסוג, קרי לילה. לצורך זה נוסעים המוני גברים לאומן לקבל תיקון על ששפכו זרע לבטלה בארץ. זה כוח המשיכה הגדול של חסידות ברסלב והעלייה לרגל לאומן.

השנה, בגלל מגיפת הקורונה, עשוי ״התיקון הכללי״ להיהפך לַ״קלקול הכללי״. מכיוון שאלפי גברים עוזבים את משפחתם ומסתכנים בהידבקות בקורונה, ולאחר חזרתם מסכנים את משפחותיהם. ברור אם כן שמוטב להם שבמקום הקלקול הכללי הזה יישארו בארץ. עצם הימנעותם מהדבקה יש בה כבר תיקון כללי. מוטב ״בשנה הבאה בירושלים״ מאשר השנה באומן, ובשנה הבאה בקבר. מוטב לאונן ולשפוך זרע אפילו לבטלה בארץ הקודש, ולהישאר בחיים.

כבר לא – גם אנחנו ילידי הארץ אינם יכולים עוד בחום הגדול!

בשיירת חמורים מיפו לנחלה החדשה, וחפירת הבאר הראשונה, היא ״בִּיר שׁוּעַ״.

״בסוף חודש תשרי תרל״ט, 1878,״ התעלמתי מן ההפרעה הקלה והמשכתי לספר, ״ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, בדרכו לפתח-תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוּגְרַבִּי חַאג' סַלַאמֶה, אשר יהושע שטמפפר מינה אותו לשומר על הנחלה החדשה. השניים יצאו את יפו בדרך שכם, הנקראת כיום דרך פתח-תקווה, כשם נוהגים שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי-בניין לצורך חפירת הבאר אשר יהושע שטמפפר וחברו דוד גוטמן כבר החלו בה.

״כחצי שעה עשו דרכם בחולות בין פרדסים ומשוכות-צבר מאובקות, ושמש הסתיו יקדה מעליהם. ליד הדרך, משמאלם, עמד על תל קטן בית מזרחי מרובע כקובייה, כשהוא מסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור ומסוגר, וממעקה הגג השטוח הציצו חורי-ירייה. חאג' סלאמה סיפר ליהודה כי לפני כמה עשרות שנים בנה את הבית אנגלי בשם מודל. הוא התיישב בו עם אשתו וגר בו שנים אחדות. באחד הלילות פרצו שודדים מזויינים אל הבית מתוך הפרדס שנמצא ממול. הם הרגו את האנגלי, ואת האישה לקחו בשבי אל הכפר שייך-מוניס. מאז עומד הבית שומם וריק, ומראהו מטיל אימה על עוברים ושבים.

״'כיום,' מספר סבי בזיכרונותיו שנכתבו בשנת 1930, 'עת כותבי את השורות האלה, משמש הבית הזה ובניינים שנוספו לו, תחנת-הכוח של רוטנברג. מדי עוברי מפעם לפעם ליד המקום הזה, ההומה משקשוק מכונות החשמל – הנני נזכר בסיפורו של חאג' סלאמה, המרחף עדיין כביכול בין עצי השקמים הזקנים, הקיימים עד היום בחצר היפה.״

״הפרדס אשר ממנו פרצו השודדים – הוא מקומה של התחנה המרכזית של תל-אביב כיום.

[כיום – כאמור בשנת 1930. כיום מדובר בדרך מנחם בגין, שנקראה עד לשנת 2001 דרך פתח-תקווה, והיא דרך ראשית בעיר תל-אביב על שם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. הדרך מהווה רחוב ראשי וגם ציר תנועה חשוב, בעיקר לתחבורה ציבורית. דרך בגין היא החלק התל אביבי, של דרך היסטורית המחברת את יפו ופתח-תקווה, דרך שהתפתחה כחלק מדרך יפו-שכם ההיסטורית. מצד מערב לה מצוי הבניין הישן במתחם הגדול של חברת החשמל, ומצד מזרח היה מקומם של רציפי התחנה המרכזית שכבר אינה קיימת].

״הם יצאו את איזור הפרדסים של יפו ועברו ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה, שנוסדה כעשר שנים לפני פתח-תקווה על-ידי מתיישבים גרמניים מכת הַטֶמְפְּלֶרִים. כיום משמשים הבתים שלהם את קריית משרדי הממשלה בתל-אביב. הם הגיעו עד נחל מוּסְרָרָה, הוא נחל אַיָלוֹן, ועברו ללא גשר את הפלג הקטן המעלה ירוקת, ופנו לדרך החולות המתפתלת בין גבעות בַּאבּ-אִל-הַאווַה, מקום שם בנויה כיום רמת-גן. חאג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מפעם לפעם, כי הגבעות האלה היו ידועות כמקום-מחבוא לשודדים שהיו מתנפלים על עוברי-דרך אף באמצע היום. מצד שמאל השתפלו בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעה עדר כבשים. במורד – סמוך לירקון – השתרעה ירוקת ביצה וְגַ'מוּסִים, ששמם בעברית תוֹאִים, מתפלשים בה. על חוף הביצה היו נטויים כמה אוהלים עלובים.

״כאשר ירד יהודה מן הגבעה האחרונה, הסמוכה לנחלת פתח-תקווה, ראה לפניו ערבה צהובה-אפורה משתרעת מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הא מבצר אפק החרב כיום, הניצב על התל במוצא הירקון.

״יהודה הגיע לאוהל שהיה נטוי ליד ערימת אבנים. זה היה מקום המושבה החדשה, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. 'באר זו,' הוא מספר בזיכרונותיו, 'קיימת עד היום במרכז המושבה, בגן העיר.' מסביב לבאר השתרעה אז אדמת סַלַג שחורה, מצמיחה שיחי יַמְבּוּט ושרידי קנים של דוּרָה, שנזרעו עליה בקיץ האחרון, ואשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.

״יהודה פגש במקום את יהושע שטמפפר ודוד גוטמן כשהם אובדי-עצות. הקבלנים הערבים הפסיקו את עבודתם בבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו הוסכם. השלושה החליטו אפוא להמשיך בעבודה בכוחות עצמם, ומשראו זאת הקבלנים – התפשרו עימם והסכימו להמשיך בעבודה על בסיס של תשלום יומי.

״בו ביום חלץ יהודה את נעליו מעל רגליו, חפת את מכנסיו וירד בחבל אל תוך הבאר, ובמשך שבועיים ימים חפר בה וכל אותה עת ידע שעליו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, אחרת יושמדו כל המתיישבים החדשים משתיית המים המזוהמים ונושאי המחלות של הכפר הסמוך אמְלַבֶּשׂ או של הירקון. חפר בה וחפר עד אשר נמצאו מים בעומק של עשרים וחמישה מטר לערך. יום חג היה להם היום ההוא, והערבים ביקשו מיד 'בַּקְשִׁישׁ', זו תוספת-שכר, כ'שכר בשורה'. ובשכר זה יעצו ליהודה וחבריו לשאוב מבתולי מי הבאר, אלה מימיה הראשונים, ולהובילם שי לנשותיהם, סגולה להריון ולפריון.

״כעבור ימים באו גם אליעזר, אביו של יהודה, מירושלים, ועוד כמה מן המתיישבים הראשונים. כבר היה אפשר לשאוב מים בדלי-וחבל מן הבאר, ואליעזר החל מכין לִבְנֵי-טיט לבניין בית על-יד הבאר. המתיישבים פנו גם ליתר העבודות: הקמת סוכות-מחצלות, בניין 'טַבּוּנִים', אלה תנורים-לאפייה, וקניית בהמות-עבודה. ימות הגשמים התקרבו ובאו ובני החבורה התכוננו לקראת העונה החקלאית הראשונה שלהם, עונת החריש, בארץ-ישראל.

״זה סיפורה של הבאר הראשונה בפתח-תקווה אשר הערבים כינוה, עם הימצא בה המים, בשם – בִּיר שׁוּעַ, על שם יהושע שטמפפר, ומאז כך היה שמה כל ימי היותה.

״וכך עברו על המושבה שלוש השנים הראשונות לקיומה: התלם הראשון נחרש (נחשו בידי מי?) בחנוכה תרל״ט (שלהי 1878). השדות הוריקו וְיָפוּ. השכנים הערבים החלו מתנכלים בלילות ומנסים לשדוד את המושבה, והמתיישבים למדו גם להגן על חייהם ורכושם. יום אחד הופיע השומר היהודי הפלאי דַאוּד אַבּוּ-יוּסֵף על סוסתו האצילה, ובמשך שנה לימד את המתיישבים את תכסיסי השמירה ומנהגי השכנים הערבים, ונעלם. נחוג חג הפסח הראשון, בשנת תרל״ט, והגיעה עונת קציר השׂעורים והדיש. על גבי גמלים הביאו המתיישבים בשיירה מיבול תבואת שדותיהם לירושלים ונתקבלו בהתלהבות ובקריאות: ״שלום עליכם אחינו הפלחים!' – הצלחתם שינתה כנראה לטובה את דעת הירושלמים עליהם, אך בסוף השנה הראשונה נתברר למתיישבים כי הפסידו את כל כספם בגלל משפטי גבולות עם השכנים הערביים. מס המעשר של הממשלה התורכית, ה'בקשיש', והמחלת שבהן מתו השוורים הדמשקאיים שנקנו לחריש.

״בסוף הקיץ של השנה השנייה, שנת תר״מ, 1880, החלה הקדחת פוגעת המתיישבים ומנפחת את ידיהם ורגליהם, וגם התבואה לא עלתה יפה. החורף הבא בשנת תרמ״א, 1881, היה גשום מאוד, ו'הירקונים', קבוצה חדשה של מתיישבים שבנו לעצמם בתי-חומר על גדת הירקון – סבלו מאוד מן השיטפונות שהציפו והרסו את מעונותיהם, חלו בקדחת ורבים מהם מתו.

״ובשנה השלישית הגיעה המושבה עד משבר. הקדחת עשתה שמות ופרנסה לא היתה. ליום הכיפורים של שנת תרמ״ב, סוף 1881, כבר נשאר בדוחק מניין לתפילה. בחג הסוכות לא היה גם זה. שנת תרמ״ב היתה שנת שמיטה, ואחד-אחד נשמטו החברים בהחליטם להפקיר את שדותיהם. שנת שמיטה היא כידוע כל שנה שביעית, שבה אסור ליהודים שומרי-מצוות לחרוש ולקצור את שדותיהם. מייסדי פתח-תקווה היו האיכרים הראשונים שנתקלו אז בבעייה זו, כי שאר היהודים שחיו בתקופה ההיא בארץ-ישראל לא היו חקלאים אלא התגוררו בערים והתקיימו רובם בחסד נדבות ותרומות מהגולה.

״בכל המושבה נשארו עתה רק שלושה אנשים: דוד גוטמן, אליעזר ראב ובנו יהודה. יום אחד חלה אליעזר ונסע לירושלים, והשניים נשארו לבדם להשגיח על הנחלה שהוחכרה כולה לערבים. עצוב היה לשניים, כל עבודה מועילה לא נותרה להם לעשותה. באמצע חורף תרמ״ב, בתחילת שנת 1882, עבר גוטמן ליפו, ויהודה חזר אל אשתו הצעירה ואל אביו בירושלים.

״בל״ג בעומר של שנת תרמ״ב, 1882, נשלח יהודה על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה כדי לראות מה נתרחש בה ולעשות את ההכנות לקבל את החלק ביבול מן החוכרים הערבים.

״יהודה יצא בשליחות זו מירושלים רכוב על חמור, ועבר לאיטו בדרכי הארץ האבלות. עלובה היתה אז הארץ. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. הפלחים העניים היו מנוצלים על-ידי השלטון התורכי הגרוע ופקידיו המושחתים ואוהבי השוחד וה״בקשיש'. במרחבים המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל השטח היה מורכב מגבעות-חול עלובות ומביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי שכוח-אל. ככל שהתקרבת לפתח-תקווה היתה הסביבה כולה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מָלַרְיָה. ביצת אמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין, רַאס-אִל-עֵין – ועד ל'הר נפוליאון' שבתחום רמת-גן כיום. מרכז הנחלים והביצות היה הכפר אמְלַבֶּשׂ, בצפונה של פתח-תקווה. היה זה כפר ערבי בן כמה עשרות תושבים, כולם בעלי טחולים נפוחים, ידיים ורגליים כשחיפי-עץ, נפוחי-בטן. היו אומרים שהשם אמְלַבֶּשׂ פירושו – מתלבש, כלומר, מפעם לפעם היו פלחים חדשים יורדים מהרי אפריים הצחיחים אל אדמת אמְלַבֶּשׂ, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, 'מלבישים' אותה מחדש לזמן-מה, עד שניטל עליהם למות במלריה ולפנות את מקומם לאחרים. אותה שנה היה הכפר ריק לחלוטין. בגלל המלריה היתה זו שנה גרועה שבגרועות.״

״רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סאלים, השומר של הנחלה, פאטמה אשתו וחסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולקשי-יום.״

ומה אנו רואים – אבבטן נרדם. המסכן – התעייף כנראה מן היום הגדוש. קפיטן יוקי התבונן אליי במבט מתנצל. אחר-כך קם וניתר באוויר כמעט עד לאמצע גובהו של התא, ו –

צנח ונעלי חליפת-החלל של משמיעות קול הקשה מתכתי עז על רצפת תא-הדואר, העשויה ברזל, ומיד הצטלצלו כל התאים בהדים ובני-הדים כמו פעמונים, ואבבטן התעורר בבהלה –

״שום דבר,״ אמר רני, משתדל שלא לפרוץ בצחוק, ״בטח עוד מישהו בא הליל לפתוח את תא-הדואר שלו – ״

״ובכן, מר בן עזר,״ אמר קפיטן יוקי, ״אנו מבקשים סליחה על ההפרעה הקלה. אתה יכול להמשיך.״

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

הספרות המתארת את ימי העלייה הראשונה כוללת תיאורי-מסע, שהם משהו בין כתבה לסיפור; ספרי עדות וזכרונות; רומאנים, שאף הם בחלקם בעלי אופי אוטוביוגראפי ותיעודי-למחצה; וכן ספרות-ילדים, הנוטלת אף היא דמויות מראשית ההתיישבות לגיבוריה. במשך כל שנותיה היתה פתח-תקוה בימה חשובה לספרות העברית, הן לסופרים שתיארוה מבחוץ הן לסופרים שהתגוררו בה או נולדו בה: זאב יעבץ, יהושע אייזנשטדט-ברזילי, יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, מאיר וילקנסקי, ש״י עגנון, א״ז רבינוביץ, משה סמילנסקי, שלמה צמח, יעקב רבינוביץ, אשר ברש, אסתר ראב, נחום גוטמן, שלום שטרייט, יוסף חנני, שמעון קושניר, שלמה לביא, רחל ינאית בן-צבי, חנוך ברטוב, נתן יונתן, יהושע קנז, גדעון תלפז, אסתר שטרייט-וורצל, רות אלמוג ודוד מלמד.[1] ראש שומריה של המושבה, אברהם שפירא, מופיע אף הוא בכמה יצירות שנכתבו בתקופות שונות.

דמותו של יהודה ראב מופיעה בשני אופנים בספרות שנכתבה על העלייה הראשונה. האופן האחד, המובלע, הוא היותו המקור הראשון והיחיד לסיפור שהותו של דַאוּד אַבּוּ-יוּסֶף, הפרש היהודי מבגדאד, בפתח-תקוה בשנה הראשונה להיווסדה. לראשונה מופיע הסיפור בספר-היובל מפי יהודה ראב. נאמר שם רק על אבו-יוסף, שמוצאו ״משבט בדווי, יהודי ממתי מספר הרועים-הנודדים במדבר ערב״.[2] לימים דייק יהודה ראב, ובספרו התלם הראשון סיפר, כי דאוד אבו-יוסף היה בן למשפחה יהודית-בגדאדית, שעסקה בסחר צמר וחלב עם בדוויי המדבר. ואולם, האגדה שלפיה היה אבו-יוסף ״הזמר העברי המופלא יליד מדבר ערב״[3] – אף היא, כנראה, מגוזמאותיהם של עורכי ספר-היובל – עשתה לה כנפיים בקרב משוררים וסופרים, וכך הצטיירה דמותו כאחד מיהודי חייבר האגדיים, פרש מזוין ואמיץ, שלימד את תושבי פתח-תקוה הראשונים הלכות שמירה ויחסי שכנים במזרח. דומני, שנוסח התלם הראשון הוא המדויק מבחינה היסטורית, והשתדלתי ללכת בעקבותיו ולשרש טעויות בספרי לבני-הנעורים בעקבות יהודי המידבר: דאוד אבו-יוסף הבגדאדי, אחד מגיבוריו, משתתף בחיפוש אחר יהודי חייבר האגדיים.[4]

כשישים וחמש שנה לאחר פגישתם צייר יהודה ראב מן הזכרון את דמותו של דאוד אבו-יוסף לבקשת ידידו יצחק רוקח. רוקח שמר את הציור, ולימים מסרוֹ לידי ברוך אורן למשמרת במוזיאון ״יד לבנים״ בפתח-תקוה.

האופן השני שבו מופיע יהודה ראב בספרות המתארת את העלייה הראשונה הוא בדמותו-שלו ממש, כמו, למשל, ברומאן האוטוביוגראפי-למחצה של נכדו, הסופר יצחק ראב, עלה ברוח.[5] יצחק ראב, שנולד בירושלים באלול תרס״ב / 1902, היה בנו של מנחם שלמה ראב (1878–1916), בנו-בכורו של יהודה ראב מנישואיו הראשונים להוֹדֵעס, היא הירושלמית מלידה הדסה לבית ויינשטיין, שאביה עלה ארצה מן העיירה שֵׁרְשֵׁב שבפולין.

הגיבור הראשי בחלקו הראשון של הרומאן הוא ר' מנחם, שאמו מגדלת אותו להיות תלמיד-חכם, ההיפך מאביו המשכיל יוּדֶע, התוסס והפראי במקצת, אשר בהשפעת בן-דודו יהושע ור' עקיבא יוסף שלזינגר מרד בכוללים ובקנאי העיר וביקש לצאת למרחב, להשתתף בייסוד מושבה עברית ולהתפרנס מעמל כפיו.

יצחק ראב מספר, כי יודע נמשך אל הודעס, האלמנה הנאה, גם בזכות הסוסים הרבים שהיו לה ונתלוו למסחרה בטחנת-הקמח שהחזיקה החצר גדולה בקצה שכונת התימנים בירושלים. היא חשבה לפרנסו למען ילמד תורה, אך הוא דהר על סוסיה, קרא ספרים חיצונים, לועזיים, ובהליכותיו החופשיות כה הפחיד את בני משפחתה עד שכפו עליו לתת לה גט-כריתות עוד בטרם תלד לו את בנו-בכורו מנחם.

נשארה האישה עם בתה מבעלה הראשון, שנהרג בידי שודדים, ועם בנה מבעלה השני, שעזבה ונישא בשנית, ועתה הוא איכר במושבה החדשה. אשת-חיל היתה סִית הוּדֵעס מִן אל-טַחוּנֶה, וכדי לטחון את חיטיהם באו אליה בדווים רבים על חמוריהם ואתונותיהם, בחשאי, בלילות, לבל יגלום המוכסים אשר על הגבולות. אמנם לא זכתה האישה לפרנס את יודע בעלה שיעסוק בתורה, אלא שקיוותה, כי תוכל להגשים את הדבר בבנה מנחם, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם, משהו מדמו התוסס של אביו רהט בעורקי הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו.

מה לעשות בילד שכבר התחמק פעם והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים בהר-הבית? מספר יצחק ראב בספרו:

באו אנשי ירושלים ומחו בפני אמו על רוח ההפקרות של בנה. אמרו לה – ״בן צריך שוטו של אב, ילך אצל אביו ויתחנך על ידו, שרבים מבני ירושלים כבר הלכו למושבה החדשה, אשר מנהגי ירושלים נהוגים בה בתורה ובתפילה ובקיום מצוות התורה. אף ישנם שם בנים הגדלים על התורה, משל פרבר של ירושלים מושבה זו. מוטב שילך אצל אביו בכפר, משיגדל פרא אדם בירושלים.״

אכן, היא דחתה מכול וכול עצה זו. היא אמרה למייעציה – ״אילו רצה אביו עצמו ללמוד תורה ולחנך בניו לתורה לא היה פורש ממני, ואיך אמסרהו עתה לידו?״ – אולם כאשר גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו של בנה-יחידה, משראתה שהוא מוסיף לשוטט בשדות, נענתה להם לאנשי ירושלים ולעצתם; אלא שלא שלחתו אל אביו אלא לאחר שכמה מבני המושבה, אף הם יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמים, ערבו לה כי ישימו עינם עליו; וגם אז לא נחה דעתה עד שמצאה ״מלמד״ מעולה מבני ירושלים, שילך אתו למושבה וילמדו שם תורה, ועליה פרנסת המלמד שם ופרנסת בני ביתו כאן.

אלא אשר יגורה בא לה. לא יצאו ימים רבים מאז הפקידה את מנחם בנה בידי אביו, ושליח מהמושבה הגיע בהול לירושלים, אף ה״מלמד״, ששלחתו עם הילד, עשה עצמו שליח, ושניהם באו והתריסו כנגדה – ״אשה, לכי וראי מה עשה מבנך, בקרוב לא ידע לאמר 'אשרי'. הלבישוהו שם תרבוש אדום, קצצו פיאותיו, וכאחד הנערים הבדואים עשאוהו לרועה צאן ובקר.״

מיד הפקירה האם את כל מסחרה. אחד הפועלים הנאמנים עליה שמר על הטחנה ועל הסוסים, את בתה מסרה למי שמסרה, להאכילה ולהשקותה, והלכה לרבני ירושלים וליקיריה לבקש עצה מפיהם כיצר להציל את בנה את יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לעוץ לה, כיוון שכבר נער הוא ואין להוציאו מרשות אביו. מה עשתה? – לבשה בגדים של ערביה, וירדה לכפר הערבי הסמוך למושבה, שהיו באים שם יום-יום הרועים להשקות עדריהם מתוך בארו. היא ישבה בכפר כמה וכמה שבועות, כדי לתהות על דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, שמא יבוא גם בנה, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו.

יום אחד ראתהו קרב ובא אחרי העדר, מקל גדול בידו, שזוף פנים ושחור, קצוץ פאות ולבוש כאחד הרועים, ומצפצף ומהגה ופועה לצאן ולבקר, ככל הרועים. היא חיכתה לשעה שבה יבוא גם הוא אל פי הבאר לשאוב מים, ויערה את דלייו אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו פונים איש איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנה והרחיקתהו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, והלבישה אף אותו בגדים של נערה ערביה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה; הניחה סנדליו על יד פי הבאר, ויצאה אתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים; ושתי יממות כתתו שניהם רגליהם בשבילי רועים בין ההרים, ולנו בבתי ״דיוּף״, המותקנים לאורחים בכפרים הערביים, עד שהגיעו לירושלים.

כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער איננו אתו, קמה מהומה גדולה ורעשה כל המושבה, ויצאו לחפשו בנחלים, שמא טרפוהו חיות רעות בדרכו למושבה; ומשם הלכו לכפר הערבי שהולכים אליו הרועים להשקות עדריהם, ולמרבה חרדתם גילו את סנדליו על יד פי הבאר, ואותו עצמו לא מצאו. נחרדו מאוד כל אלה מבני המושבה שערבו לאמו עליו, והזעיקו את אביו. האב בא וביקש מי שירד אל תוך הבאר, שמא נפל וטבע במימיו, ומשלא מצא איש שירד לתוך הבאר, ירד בעצמו. שלשל חבל עם פנס דולק בקצהו להאיר את חשכת הבאר, ושעה ארוכה שהה בימיו ומישש כל פינה ולא מצאו. כאשר עלה מן הבאר, החל דורש וחוקר את פי ערביי הכפר, והללו גילו לאוזניו כי אכן ראו מזה ימים רבים אשה ערביה זרה, שלא מן הכפר, אשר ישבה בכפרם ושאלה וחקרה כל איש על רועיו של חוואג'ה יודא ועל בנו הנער, הרועה עדרו. אותה שעה ידע האב כי העלמו של הנער מעשה ידי אמו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהדביקם בדרכם, אך עצר בעדו, ראשית משום לזות שפתיים; ושנית מיודעו את האם, שנהירים לה כל הדרכים המובילות לירושלים; וגם זכר שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה על פיה כאחת מבנות ערב. הפנה סוסתו וחזר למושבה, ולמחרת היום עלה לירושלים לראות אִם הגיעו בשלום ואִם שלום לשניהם.

אדהכי והכי, הרחיקו האם והבן בדרכם, והגיעו אף הם לירושלים.[6]

לסיפור החטיפה אין עדות מסייעת, בין בכתב ובין בעל-פה, במסורת משפחת ראב מפתח-תקוה. יצחק ראב העיד לפנַי, כי ניסה לאמת את הסיפור אצל אחיו הצעיר של יהודה, משה שמואל ראב (1862–1955), בערוב ימיו. הלה, שהיה בעל חוש-הומור, פיקח וחוט של שובבות נסוך על פניו, סירב לדבר על כך, כאילו גזרה על עצמה המשפחה שתיקה בפרשה עתיקה זו.

שניים הם הסיפורים הראשונים על הטיפוס החדש של עובד-האדמה העברי בארץ-ישראל. את האחד, ״שוט בארץ״, כתב בשנת 1891 זאב יעבץ, שישב שנה ורבע ביהוד. השני, ״מסע יום אחד בארץ ישראל״ מאת יהושע אייזנשטדט-ברזילי, נדפס לראשונה בשנת 1894 בלוח אחיאסף. יהודה ראב, בכינויו ״יהודה ההגרי״, מלשון הונגרי, הוא אחד מגיבוריו של אייזנשטדט-ברזילי בסיפור שהוא, כשמו, רשמי מסע בארץ – מעין כתבה מורחבת בנוסח התקופה.

הקטע שמביא ג' קרסל מן הסיפור במבואו לספר התלם הראשון מדגיש את חריצותו של יהודה ראב, הנשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי-אדמה בין העצים שבחלקתו, ומטעים את גאוותו על תנובת המושבה. ואולם, בהמשך מתנהל דווקא ויכוח חריף בין המספר, המבקש שוב ושוב לחשוף את פגמי הסדרים במושבה תחת פקידות הבארון, לבין ר' יהודה, המתפאר בעשרת תפודיו, העתידים – לדבריו – למלא סיר גדול.

במאסי את המליצה וההפרזה בעולם המעשה הפסקתי שיחתו, אשר התחיל לתת לה צורה גוזמאית, באמצע, ואשאלהו: – אם יש חשבון לזרוע את המין הזה באה״ק? – ואת מלת ״חשבון״ התזתי מעט בכוונה, יען כי הרבה מקולוניסטינו אוהבים לפעמים לחשוב יותר מהצורך.

יהודה הביט עלי בעיניים האומרות: הנני מבין היטב את התוכחה המהולה בשאלתך, ואחרי כן ענני בשאלה: ההנך יודע מקחי תפוחי האדמה בארצנו?

– מקח אחד להם ולזולת – עניתי – אבל בכל זאת שמעתי שאין ״חשבון״ לטפל בו.

– חשבון – שנה יהודה אחרי בעקמו את שפתיו – עבר זמן החשבונות!

– אין משיבים על שעבר – ענה – הביטו אל כל הככר הזה ואל סביבות בתי הקולוניסטים ותדעו כי מטפלין אנו במין הזה ככל יכולתנו.[7]

יהודה ראב מגן על המושבה מפני ביקורת השואל, אף שמורגש, שאין דעתו נוחה לגמרי ממעשיהם של חבריו האיכרים; ראוי לזכור, שהיתה זו תקופת הבארון. מכל-מקום, מאילני התות, שביניהם זרע ר' יהודה את תפודיו, לא יצאה שום תעשיית משי. יהיה אשר יהיה, גוזמאי, כפי שמאשימו המספר, לא היה יהודה מימיו, ותואר זה מתאים לר' קאפיל, לץ המושבה, הוא ר' אברהם קופלמן, המתואר בהמשך הכתבה. יהושע אייזנשטדט-ברזילי הכירוֹ ותיארוֹ כדמות סאטירית המבקרת בשבט-לשונה את מעשיה של פקידות הבארון.

תיאור נוסף של יהודה ראב בראשית שנות התשעים – אף שאין זה תיאור ספרותי, אלא תיעודי – אנו מוצאים בטבלה ״רשימת משפחות״, שערך ״לפי מראה עיניו״ ל' בינשטוק, שליח ״חובבי-ציון״ בארץ-ישראל. במסגרת סיורו ביקר גם אצל יהודה ראב, וכהוקרה על חריצותו העניק לו לימים רובה.[8] אגב, בשביל בינשטוק זה הכין אז יהודה ראב את הדין-וחשבון על שנותיה הראשונות של פתח-תקוה.[9]

בטבלה האמורה סוקר בינשטוק תחילה את מצבם של כל בתי-האב במושבה, ובמסגרת זו הוא מתאר גם את משקו של יהודה ראב: עלה מהונגריה בשנת תרמ״ג (וצריך להיות תרל״ה). יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית-אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית-מבשלות מכוסה רעפים ואורווה, ובה שני סוסים. מצב הבניינים ״טוב מאוד״. לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו-2 דונאם ל״מושב וגן ירק״, כלומר, לחצר ביתו. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי-עבודה שונים, מחרשה ועגלה.[10]

אגב, מ-56 איכרי פתח-תקוה הנסקרים בטבלה זוכה רק עוד איכר אחד בציון ״טוב מאוד״: דניאל ליפשיץ.

בהערותיו לטבלה האמורה כותב בינשטוק על יהודה ראב ומשקו:

לנומ. 6. החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורוה ובחצר נקיון מצוין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת.[11]

כשלושה שבועות לאחר מותו של יהודה ראב פרסם משה סמילנסקי פרק-הערכה עליו בעתון הארץ,[12] היה זה בעיצומה של מלחמת-השחרור, והדי הימים הקשים, ובראש ובראשונה נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, נשמעים בפרק זה. אלמלא נחתמו כרכי משפחת האדמה שנים אחדות לפני היכתבו, יכול היה סמילנסקי לצרפו אליהם. בפרק יש כמה שיבושים היסטוריים – כתב-היד של זכרונות יהודה ראב מן-הסתם לא היה מעולם לעיני סמילנסקי, ואת אשר כתב בוודאי שאב בעיקר מן הפרקים שנדפסו בספר-היובל ומגליונות השבועון בוסתנאי שבעריכתו. כך, למשל, יצא גליון מיוחד במלאות שישים שנה לפתח-תקוה,[13] ובו נדפסה גם ״סקירה קצרה על תולדות פתח-תקוה״ ליהודה ראב, שאינה אלא הפרק ״דין-וחשבון יבש״ שנדפס שנית בספרו התלם הראשון.[14]

נוסף על כך ייחד סמילנסקי פרק קצר ליהודה ראב בספרו בערבה,[15] שבו הוא מכנה את עצמו בשם יהודה. הוא מתאר ביקור שלו במושבה פתח-תקוה בשנת 1891, לאחר שמשפחתו קנתה חלקה להתיישב בחדרה ולפני שעלתה על הקרקע. יהודה (סמילנסקי) פוגש באיכר (מיכל לייב כץ), הלועג לו ולאביו בגלל חדרה ואומר: ״החסרים קברים אתם?״ אך השומר יהודה (ראב) מעודד את יהודה (סמילנסקי) הצעיר, הנקרה בדרכו, ואותם משפטים ממש מופיעים מפי יהודה ראב בספר בערבה ובפרק שנתפרסם בשנת 1948 בעתון הארץ לאחר מותו:

אינני רוצה להשלותך. יודע אני את המקום הזה. אבל אין דבר. חדרה תיפול, חדרה תקום, ועל קבריה תקום מושבה גדולה.

השומר יהודה מזמין את יהודה הצעיר להתארח בביתו, כי צללי ערב כבר כיסו את המושבה, וכך מצוי בידנו תיאור ביתו של ר' יהודה ראב בשנת 1891 – כנראה עדיין הבית ברחוב פינסקר – כפי שנצטייר בעיני משה סמילנסקי בצעירותו:

קשר השומר את הסוסה במקומה והכניס את יהודה אל ביתו נמוך התקרה; ושם, באפלולית, קידמה את פניהם אישה בעלת עיניים מאירות, בחן על שפתיה בירכה את האורח הצעיר, ועם מהרה הדליקה עששית והגישה לפני הבאים ספלי קפה. שניהם גמעו את הקפה הריחני ברצון. בעל-הבית יצא לדאוג לסוסתו ובעלת-הבית חקרה בינתיים את אורחה, מי הוא ומניין הוא ומה מעשהו. ובשוב בעל-הבית, רחץ את ידיו והציע לאורחו לסעוד עימהם סעודת-ערב.

– כבש לא אספיק לשחוט בשבילך, אבל לחם אפוי מקמח חיטים שלי תאכל ותפוחי-אדמה מגינת זוגתי ודג-מלוח משל ידידנו יחזקאלי.

אמנם כ״כבש״ היה ליהודה האוכל אשר אכל, כי רעב היה. והאווירה שבבית, מתחת התקרה הנמוכה, היטיבה את לבו. גם מן ה״משכב״ בבית של ״כצכה״ ניצל יהודה, כי לאחר שגמרו את סעודתם, יצא עם בעל-הבית לערוך ״סיבוב״ במושבה, וכשחזרו, מצאו את העגלה הזכרונית באה, ועד אשמורת הבוקר ישבו יהודה ושומר-המושבה על-יד העגלה. הסוסים לעסו את השעורים, והשומר ובעל-העגלה שוחחו על הדרך לזכרון-יעקב והעלו שלשלת זכרונות ומאורעות הקשורים בדרך הזאת.[16]

דומה, שאהבה רבה לא שררה בין יהודה ראב למשה סמילנסקי. מ' נשר, שהיה יושב אצל יהודה ראב בסוף שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים והיה שומע מקצת סיפוריו, העלה לפנַי מזכרונותיו[17] וסיפר לי את אשר אמר לו יהודה ראב: במשלחת לבארון רוטשילד, שיצאה בשנת 1901 לפאריס, היו שניהם, משה סמילנסקי ויהודה ראב, בין המשולחים. בספריית האנייה – ״אמפיטריטה״ – היו ספרים רבים על מיתולוגיה יוונית דווקא, ויהודה ראב קרא בהם. כשהגיעו לפאריס, נאם משה סמילנסקי באסיפה, או בפגישה פומבית, ובלהט הדיבור השתמש בדימוי מן המיתולוגיה היוונית, וטעה. יהודה ראב קם ותיקן את טעותו. וכך אמר יהודה ראב לנשר:

ואתה הרי יודע, כתוב בגמרא: תלמיד חכם נוקם ונוטר. אינו שוכח. מצד שני, יעקב אבינו, אשר עבר במקלו את היבוק וחזר לימים מלבן כבעל לארבע נשים ולשלושה-עשר ילדים ורכוש רב, נקרא בתורה איש תם – תמים כמוהו גם אני מסכים להיות.

בפרק ״באר חפרנו״[18] בזכרונותיו של יהודה ראב מקופלת התייחסות לשתי יצירות ספרותיות: האחת – סיפורו של מאיר וילקנסקי ״באר חפרנו״ משנת 1907;[19] והאחרת – הסיפור שכתבה לימים ה״ילדה״, אסתר ראב, על אותה אפיזודה עם אוסישקין, ״פריס או ירושלים״,[20] ופרסמה אותה לראשונה בשנת 1952.

וילקנסקי עלה ארצה בשנת 1904, וסיפוריו החלו מתפרסמים בזמן ההוא, הן בעתון המעורר של ברנר והן במאסף העומר שבהוצאת ש' בן-ציון ביפו. כתיבתו של וילקנסקי אופיינית לסופרי העלייה השנייה בראשיתה, לפני הופעתו של ברנר ולפני עלייתו. כתיבתו של וילקנסקי תמימה. הוא מתאר יום-עבודה בטוריה, זה ה״בחר״ המפורסם, או טיול לגליל. סיפורו ״באר חפרנו״, המתאר את השתתפותו בחפירת באר במושבה – לא אצל יהודה ראב – מן-הסתם כה הרגיז את יהודה ראב, חופר הבאר הראשונה בשלהי שנת 1878, עד שגם לאחר עשרים ושלוש שנים, כאשר סיפר את זכרונותיו, התרתח ואמר, שמאז ראשית פתח-תקוה באים יהודים ארצה, מקימים מושבות ועובדים את אדמתם, וגם חופרים בארות, אך אין הם מעלים על דעתם, שצריך לכתוב על כך סיפור מסוג ״באר חפרנו״. הם אנשי עבודה – הם עושים, ואינם כותבים. והנה בא בחור צעיר, עבד ימים אחדים בחפירת באר, וכבר הוא כותב על כך סיפור, וכל העולם היהודי יודע מעתה, כי הבחור חפר באר, ובוודאי מוחא לו כפיים. סבי ראה בכך מין הצגה לראווה, התהדרות וחוסר-צניעות. ומשתמעת מדבריו מעין טענה כלפי צעירי העלייה השנייה, אשר כל דבר שעשו הואר מיד באור הזרקורים הספרותיים והעתונאיים של התקופה ההיא, כקופצים בראש. אכן, היתה בדבריו אלה תגובה אופיינית לבני דורו, אנשי העלייה הראשונה.

במבט לאחור אולי היה הצדק עם שני הצדדים – לא רק תרעומתו של יהודה ראב, איש העלייה הראשונה, בשם צניעות המעשה, אלא גם כוחה של העלייה השנייה בתעמולה, בפרוגראמה ובסיפור, במלה הכתובה והננאמת ובמוּדעוּת העצמית הגבוהה, כיסוד חשוב במעשה הציוני, חשוב לא פחות מעצם חפירת הבאר.[21]

אין להסיק מהפרק ״באר חפרנו״ על יחסו של יהודה ראב לעלייה השנייה בכלל. בפרק ״ימי העליה השניה״ שבספרו הוא מבקש לעשות צדק עם שני הצדדים, להבינם, אמנם באירוניה, ואף לרמז על בריחתה של בתו אסתר, בהשפעת צעירי העלייה השנייה, לקבוצת דגניה בשנה שלפני מלחמת-העולם הראשונה.[22]

עדות מעניינת על הצטיירות דמותו של יהודה ראב בעיני צעירי העלייה השנייה, מהם חבריה של בתו, אנו מוצאים בזכרונות אברהם הרצפלד, כפי שסופרו לשמעון קושניר בספרו שדות ולב.[23] יום עבודתו הראשון של הרצפלד בארץ-ישראל, לאחר הגיעוֹ מיפו לפתח-תקוה, היה בקטיף שקדים בכרמו של האיכר יהודה ראב. חברו של הרצפלד, אברהם איכר, שהוא גם ידיד לבת, אסתר, הוא המביא אותו, יחד עם פועלת ששמה רוזה פרידמן, לביתו של ראב ברחוב יפו (כיום רחוב ז'בוטינסקי, פינת רוטשילד, בצד צפון-מערב). הרצפלד מתאר את החצר, את הבית ואת בני המשפחה:

מופתע נשתהה רגע והסתכל: הנקיון והסדר הפליאוהו. ליד המחסנים, בצל אילנות, ערוכים היו כלי-עבודה שונים: מחרשות, משדדות ומעדרים, כל סוג עם בני סוגו, ללא ערבוב תחומים. קרוב לחלונות הבית פיארו את הקרקע ערוגות פרחים נאים. עודו ניצב ותוהה, ראה כי אל המרפסת יצא בעל המשק עם בנו. ואף הם עשו רושם גדול על אברהם [הרצפלד]. קומתו של האב בינונית היתה. איכר מוצק ורחב-כתפיים, בעל פנים שזופים. שיבה כבר זורקה בשערו, אך עיניו האפורות הביעו מרץ רב. הבן, ברוך, גבוה היה מן האב, ואף מוצק יותר ממנו, ובעיני הרצפלד נראה כאחד מבני הענקים. הם קראו את הבאים כי יעלו למרפסת, ויחכו עד שיסתיימו הסידורים לצאת לכרם.

– נו, אם מזמינים, אין זה מן הנימוס לסרב, – אמר אברהמ'לה, ורמז להרצפלד ולרוזה לעלות למרפסת.

– סדרי החצר ונקיונו מעידים על טיבו של האיכר, – אמר הרצפלד בלחש. ואברהמ'לה, מששמע את חוות-דעתו, השיב גם הוא בלחש: – יהודה ראב איננו סתם איכר. איכר למופת הוא בפתח-תקווה. – והוא הוסיף וסיפר לו, כי ראב הוא מחלוציה ובוניה של המושבה. הוא אשר חרש את הניר הראשון בהיווסד פתח-תקווה. עודו מספר להרצפלד ולרוזה בשבחו של יהודה ראב, והדלת נפתחה ואל המרפסת יצאה נערה חמודה לבושה חלוק-בוקר, ובעליצות מיוחדת בירכה את אברהמ'לה. מחירות זו שנהגה בו ביקש הרצפלד ללמוד, שאין זו פגישתם הראשונה. אברהמ'לה הציג לפני הנערה את העולה החדש ואת רוזה פרידמאן, ואמר להרצפלד:

– רואה אתה, חביבי, את העבודה במשק אביה עוד לא כבשנו. אבל אסתר בתו כבר כולה שלנו.[24]

מכאן ואילך מספר הרצפלד כיצד ברוך ראב, בנו הגדול של יהודה, מכין את השיירה לצאת לדרך, אל כרם השקדים של המשפחה, בגבעות חורזרזור שבדרום המושבה:

ראב הבן חבש בינתיים את החמור והטעין עליו שקים. אל החצר נכנסו נשים ערביות, פועלות גם הן, שבאו מהכפרים הסמוכים לקטיפת השקדים. הבן הטעין על ראשי הערביות סלים קלועים שהיו נתונים סל בתוך סל. על ראשה של אחת מהן שם כד-חרס שחור ובו מים לשתייה.

ברוך אמר משהו לערביות וכולן פנו לצאת מן החצר. הבת והאב נכנסו בינתיים בשיחה קלה עם הרצפלד ועם רוזה פרידמאן. והנה נשמע קולו של אברהמ'לה אשר קראם לצאת. האב בירכם לשלום ואיחל להם השתרשות במקום החדש.

אברהם נצטרף לחבורה. הפועלות הערביות צעדו בשורה עורפית, אחריהן הלכו אברהמ'לה, רוזה והרצפלד, והמאסף לכל השיירה היה הבן שעשה את הדרך ברכיבה על החמור.

הרצפלד, שיצא לבוש בחליפתו החגיגית, חרד להניח דעתו של ברוך, המדריכו – ״הן זה יומו הראשון בעבודה, ועלול הוא להכריע בכל עתידו״. זוהי אפוא מציאות של עבודה מעורבת: עדת פועלות ערביות, שני פועלים ופועלת יהודים, מצעירי העלייה השנייה, והמשגיח – בן-איכרים, יליד-הארץ; מודגש הצורך של הפועל היהודי הצעיר לעמוד במבחן לא רק לשם קבלת ימי עבודה נוספים אלא כדי להוכיח לעצמו שבכוחו להתערות בארץ ולעמוד בקשייה. וכשהוא עושה שגיאה ושובר ענף – ״לא מצא עוז בנפשו לספר על כך למנהל-העבודה. הביט כה וכה ובאין רואים חפר גומה והטמין את הזלזל בקרקע הכרם. 'ויטמנהו בחול' – עלה בזכרונו הפסוק מן המקרא. ולא מצא שלווה בנפשו, כאילו רצח נפש חיה.״[25]

הקורא בספר התלם הראשון חש במידת האיפוק והצמצום שהטיל על עצמו יהודה ראב. הלוא יכול היה להרחיב את היריעה ולתאר עוד רבות מחיי-היומיום בביתו, בחצרו, במשקו ובמושבה עצמה.

בארכיוני לתולדות משפחת ראב מצויים כתבי-יד לא-מעטים של בנו הגדול ברוך ושל בנו הצעיר בנימין: סיפורים, פרקי זכרונות ועדויות, וגם מחזה, ״הבּוּרְס״, שחיבר ברוך בשנת 1914 על תופעת סרסורי-הקרקעות במושבה. כתבים אלה, ששיעורם הוא כדי ספר בפני עצמו, מאירים מצדדים נוספים את הנהגת ביתו של יהודה ראב ואת חיי המושבה והעבודה החקלאית בה, על ההווי המיוחד שלה, שיידיש, ערבית, צרפתית ועברית בלולות בו יחדיו. מקום מיוחד ורב בכתבים אלה תופסת מעורבותו של ברוך ראב בעבודתו אצל אהרן אהרונסון ובפרשת ניל״י.

אך המקור המודפס החשוב ביותר להשלמת התלם הראשון, להבנת נפשו של יהודה ראב ולציור דמותו הוא קובץ סיפוריה האוטוביוגראפיים-ברובם של אסתר ראב, גן שחרב.[26] לאסתר, בת פתח-תקוה (1894–1981), היה יחס עמוק במיוחד לאביה, וכבר עמד על כך חוקר שירתה וקורות-חייה ראובן שֹׁהם:

״אני בת אבי ולא בת אמי״, מצהירה אסתר ראב, ״תינוקת הייתי כשאבי שר: 'קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ', הזמר והתפילה הזו הרעידו את כל נימי נפשי, והיו מעין נדבך שהניח בי אבי״. ״הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני --- היינו מבינים זה את זה בשתיקה.״ עד כמה עמוק היה רישומו של האב על בתו ניתן לגלות ב״זכרון ראשון״: ״יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים --- מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודמן ובשחור-לבן על פני השטח – שרועות כאבני-חן, נכנסות לתוך העין – ברעש, בגרוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באבא: הוא מכסה את כל האופק שלפני וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותי.״[27]

כמעט כל סיפור בקובץ גן שחרב נושם את דמותו של יהודה ראב, אורחות ביתו, משפחתו, סדר עבודתו החקלאית וחיי המושבה סביבו: ״עונות השנה היו חג בשבילי״ (1969) מתאר את מחזור העבודות בבית ובכרם; ״המרתף״ (1968) מתאר את מכמני החיים הכמעט-אוטארקיים של המשפחה, שרוב מזונה, פרי עמלה, שמור לה במרתף הבית (אז ברחוב יפו); ״מסיפוריה של אמי״ (1963) מביאנו אל הימים הראשונים-ממש לחייהם של לאה ויהודה ראב במושבה הצעירה; ״אבי והברונית״ (1971) משלים את הפרק ״במשמר הכבוד לברון״[28] בזכרונות האב; ״פריס או ירושלים״ (1952) מתאר את פגישת המיבחן של הילדה אסתר עם מנחם אוסישקין;[29] ואילו הסיפור הבדוי-למחצה ״בפרדס״ (1934) מתאר את תאונת הכווייה הקשה שאירעה ליהודה ראב בפרדסו בשנת 1918.[30]

כשנתגלה נוף פתח-תקוה וסביבותיה לעיני יהודה ראב לראשונה בשנת 1878 היה ברובו שממה, מאופק עד אופק, כתיאורו בזכרונותיו.[31] לאחר מאה שנה ויותר זה נוף עירוני-תעשייתי חדגוֹני, מכוער ומזוהם בחלקו, שאחרוני הפרדסים הולכים ונעלמים ממנו. בפרק-זמן של כיובל שנים, מראשית המאה הכ', בערך, היה זה גוש-הפרדסים הגדול ביותר בארץ, איזור חקלאי עשיר, שופע חי וצומח ומיוחד גם בקמשוניו ובריקותו הראשונית, ואסתר ראב, שגדלה בו ועמו, קראה בו כבספר-הטבע הפתוח. הפרוזה השורשית שלה, יכולת-השרטוט הרגישה, בקיאותה בחקלאות התקופה, אהבתה לנוף הארצישראלי, ילדותה המקומית, הצברית, שזכרונותיה נטועים מסוף העשור האחרון של המאה שעברה – כל אלה נצטברו לקובץ-סיפורים מיוחד במינו בהעלאת רקמת חיי-יומיום במושבה עברית מתקופת העלייה הראשונה. קובץ זה משמש לא רק מפתח להבנת הנופים והרבדים שמהם צמחה שירתה האופיינית לה, אלא גם משמש – בהקשר המשפחתי-הביוגראפי – להשלמה נאצלה של תיאור דמות האב במורכבותה, כמין פרק נוסף בסיפור-חייו, שלא היה יכול להינתן בזכרונותיו-שלו, אלא כפי שנצטייר ממרחק השנים (הסיפורים נכתבו ברובם לאחר מותו) בעיני בתו, המשוררת הארצישראלית הראשונה והיחידה מבניו שהאריכה ימים, חזקה כמותו, ונפטרה בהיותה רק בשנתיים צעירה ממנו.

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ערכו: יוסף גלרון-גולדשלגר, אבנר הולצמן, אלי שקדי

ביבליוגרפיה ספרותית היא תצלום רנטגן של כל יוצר וחוקר. שלא כדעה הרווחת, הרואה בה רשימה סתמית, הביבליוגרפיה היא הבסיס החשוב ביותר של כל מחקר ספרותי מקיף. באמצעותה אפשר לגלות פרטים חשובים ומעניינים על היצירה עצמה ועל האקלים הספרותי שבו נוצרה. חוקר מיומן יודע להעריך את הביבליוגרפיה, לדובב אותה ולהסיק ממנה מסקנות.

הביבליוגרפיה שלפנינו מקיפה את יצירתה של פרופ' נורית גוברין בשבעים שנות כתיבה (2020-1950) ובהתקבלותה. תחילתה ברשימות שפרסמה בעלוני ״התנועה המאוחדת״ בגיל חמש-עשרה וסיומה במאמרים שפרסמה לקראת יובלה השמונים וחמש. הביבליוגרפיה מציגה את פעילותה הספרותית הענפה: היא עוסקת ביוצרים מרכזיים (ג. שופמן, י״ח ברנר, דבורה בארון, אהרן מגד ורבים אחרים), ביוצרים שנשכחו, או לא זכו להערכה ראויה, בגיאוגרפיה ספרותית, בכתבי עת ספרותיים ובעוד נושאים רבים ומגוונים.

את הביבליוגרפיה של השנים 2005-1950 ערך יוסף גלרון-גולדשלגר, השלים אותה פרופ' אבנר הולצמן, ואת המשכה בשנים 2020-2005 ערך אלי שקדי.

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* בוקר טוב, אהוד בן עזר, כינית את אורי הייטנר ״חסיד שוטה״ לשנאת נתניהו. אנא פרסם את דבריי אלה: אולי אתה החסיד השוטה, שהולך אחרי נתניהו בעיניים עצומות ואינו רואה את התנהלותו. כוכב אחד אינו מאיר את כל השמיים. היו לו אי אלו מעשים נכונים, כמו הגדר על גבול מצרים, ואי אלו הצלחות כלכליות בעיני אחדים (ובעיקר לעצמו) וכישלונות אדירים (הוא אוהב להגדיר כל דבר בתארי לוואי כאלה) בעיני אחרים. אינך יכול להתעלם מהתנהגותו האישית ובעיקר מהתנהלותו בעניין משפטו. בריחתו ממשפט בכל מיני תירוצים ונימוקים של מימונו, בהכרזות חוזרות ונשנות על בחירות, ועוד.

טול קורה מבין עיניך וגם מעיני ביבי כאשר הוא מטיל רפש בכל העוסקים במערכת אכיפת החוק. ואידך זיל גמור...

אהוד: דברייך המכלילים והחכמים מתפרסמים בהתאם למדיניות ריבוי הדיעות של המכתב העיתי. חבל רק שבין הזכרת ״אי אלו״ הטלות רפש מצד נתניהו – שכחת למשל גם את הטלת הרפש האחרונה שלו הקרויה השלום עם האמירויות וכל המשתמע מכך – שלום אשר הייטנר כה מרבה להתענג עליו כאילו הוא המציא אותו! – כנראה גם את, כמוהו, הינך חסידה שוטה של השנאה לנתניהו שמעוורת את עינייך, ואידך זילי גימרי...

* לאהוד שלום רב, גיליון 1572 היה מעניין מאוד, ונהניתי לקרוא אותו. תודה מיוחדת לשולמית (שולה) וידריך, ולתקוה וינשטוק על הנוסטלגיה המרתקת-מאלפת.

ובאשר לאורי הייטנר, והמלעיזים נגדו, לדעתי, כתיבתו ראויה. גם אם דעת אחדים אינה כדעתו, הייתי מכבדת את חופש הביטוי שלו, כל עוד אין בדבריו הסתה לאלימות כלשהי.

* ציטוט: ההודעה הרשמית הסעודית, שתתיר לכל החברות שירצו בכך, לטוס מעל שטחה אל ישראל ומישראל – היא סנסציה, שמסיימת בפועל את הסכסוך הישראלי-ערבי (חוץ מה״עם״ המומצא, שהוא מזמן לא רלוונטי עוד). ההסכמה כוללת גם חברות ישראלית כמו אל על וישראייר, שכבר הודיעו שיטוסו לדובאי, ומשם לכל המזרח הרחוק, שהוא כבר פחות רחוק.

הסעודים לא רק התנתקו מה״עם״ המומצא, הם גם יורקים עליו. מחמוד עבאס צריך לשקול לחזור לתוניס, משם הביאה אותו ממשלה ישראלית טיפשה. מה יש לו עוד לחפש אצלנו?

המשמעות היא שהטיסות אל הודו, יפן, סין, תאילנד וכל יעד אחר במזרח – יתקצרו עכשיו בשעות שלמות, ויהיו הרבה יותר בטוחות. הטיסות יוכלו לחלוף מעל סעודיה, האמירויות, ולהמשיך ישירות אל המזרח. שתי חברות תעופה מהזוהרות בעולם – אמירייטס ואיתיחאד, יפתחו משרדים בישראל באופן מיידי.

להחלטה זו משמעות כלכלית עצומה: מסחר, תעשייה, יבוא יצוא, תיירות עם המזרח – כל אלה יהיו קלים הרבה יותר. ברגע שהמלך הסעודי הזקן סלמאן יילך לעולמו, צפוי להיפתח גם קו מעבורת בין אילת לטאבוק שבסעודיה, ועוד הרבה יותר. וכל זאת בעזרת הנשיא הדגול שלנו, שהבטיח שלום, וקיים, ועוד יקיים.

ומצרים וירדן עם ״השלום הקר״? שיילכו לחפש עצמן, אם בכלל ימצאו. ערך המניות של ישראל – ממשיך לזנק. די, כמה אפשר לפנק אותנו, לפנק, לפנק...

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: כאשר צפינו, לפני כמה חודשים, ששער הלירה הטורקית יגיע עד ל-9 לירות לדולר, זה נראה רחוק מאוד. בינתיים, הדולר ממשיך לזנק מול הלירה הזו ברמה יומית, והשער נסגר על 7.54 לירות לדולר.

הסיבה: שר האוצר (שבמקרה הוא גם חתנו של הסולטן, אבל רק במקרה) שרף מיליארדים של דולרים, כדי לשמור על השער באופן מלאכותי, מסיבות של כבוד. אלא שטורקיה נותרה בלי מטבע זר, והאמת המרה יוצאת לאור. המשמעות: טורקיה במשבר כלכלי, מהחמורים בתולדותיה, וכל הבלוף של הסולטן, ש״פרשנים כלכליים״ קנו במשך שנים – התפוצץ כבר מזמן.

אנחנו לא קנינו את הבלוף הזה מעולם, וכמעט עשור שלם הסברנו שזו בועה.

לאחרונה הכריז הסולטן באופן חגיגי שטורקיה מצאה את ״שדה הגז הגדול בתולדותיה״ בים השחור, וכרגיל ״התקשורת״ בלעה את הפיתיון. אלא שאין שום אינדיקציות לכך, ומומחים כבר מטילים בכך ספק, וההוכחה היא הלירה הטורקית שממשיכה לצלול. כנראה שהסולטן מכר לעם שלו עוד בלוף, כמו שסיסי מכר להמוניו, שמצא שדה גז ענק בים התיכון (אחרי מאגר זוהר), מה שהתברר כבלוף.

בנוסף, ארדואן מביא את טורקיה לסף מלחמה עם יוון וקפריסין, והוא הכניס את ארצו לטירוף מגלומני, בדיוק על פי מידותיו.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: תודה בפעם האלף לנשיא החכם שלנו, דונלד טראמפ: היום [2.9] הודיע שר החוץ האמריקני מייק פומפאו, על פרסום רשימה שחורה של בכירים בארגון הטרור המכונה ״בית הדין הבינלאומי בהאג״, ובתוכה ״התובעת״ המוסלמית, המחבלת פאטו בן סודה (אפריקאית מוסלמית, הנשואה למרוקאי). בהמשך יוכנסו גם ״השופטים״ לרשימה השחורה, זאת לאחר שהם ממשיכים בהליכים נגד ארה״ב, בתביעה על ״פשעי מלחמה״ אמריקניים באפגניסטן, שהגישו ארגונים אסלאמיים, ואחרים.

המשמעות: בשלב הסנקציות הקודם נאסר על המחבלת להיכנס לארה״ב, בשלב הזה של הסנקציות נאסר עליה לפתוח חשבון בנק בכל מקום בעולם, ולהחזיק נכסים פיננסיים או אחרים. על גוף שיעשה זאת עבורה – יוטלו סנקציות קשות. אולי שתנסה באיראן?

השלב הבא יהיה צו הסגרה בינלאומי נגד המחבלת וחבריה ״השופטים״, והם יועמדו לדין בארה״ב, וייזרקו לכלא. המחבלת בן סודה מקורבת לארגון הטרור ״החזית העממית לשחרור פלשתין״ ולכנופיות הטרור של רמאללה.

ארגון ״בית הדין בהאג״ הוקם בסיוע של משפטנים ישראליים תמימים, ואז הוא נחטף בידי מדינות מוסלמיות וקיצוניות, ובכך הפך לארגון טרור. העיתון האנטי-ישראלי ה[.....] בעברית, וכת ה-PC, נהגו לאיים עלינו עם ארגון טרור זה, עד שהגיע הנשיא שלנו [טראמפ]. בקדנציה הבאה צפוי הנשיא לחסל סופית את האו״ם, או את סוכנויותיו המיותרות, שהפכו מזמן למסוכנות. (הוא עוד לא החליט מה בדיוק).

ואיפה הבכירים הפחדניים שלנו, שפוחדים אפילו לקחת את מה ששלנו, מתחם ארמון הנציב בירושלים, אותו חטף האו״ם, ומסרב להחזירו? שם צריך לקום מתחם ראש הממשלה לדורות קדימה, בעלות אפסית, מול נוף הקדומים היפה בעולם, של העיר העתיקה, והאומה היהודית המתחדשת.

אבל אצלנו מפחדים, חוששים, מחשישים, מפחדים ופוחדים. זהו המתחם שלנו, כלומר של העם בישראל. והעם בישראל דורש שהוא יחזור לידיו. בכירים ישראליים, תתחילו לעבוד למעננו.

כאשר הסברתי בשנה שעברה על ארגון הטרור ״בית הדין בהאג״, הדברים שאמרתי נראו אז דמיוניים. הם מתגשמים לנגד עיניכם. מתי יגשימו בכירינו הפחדנים את הבעלות שלנו בארמון הנציב? הייתם מסכימים שדייר בדירה שלכם, שאתם משכירים, יסרב לצאת, והוא גם לא שילם דמי שכירות מעולם? זה המצב אצלנו.

כל דבר צריך טרמאפ לעשות? תעשו גם אתם משהו לאומי אמיץ.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* מור אלטשולר: ״מי שראה נכוחה את התהליך הוא ד״ר גיא בכור, הטוען זה שנים ש'הסכסוך המומצא' עם הפלסטינים, כהגדרתו [ליתר דיוק, הגדרתו היא: סכסוך עם 'העם המומצא'. – אב״ע] – עתיד להתפוגג למול האינטרסים האמיתיים של הערבים. אכן, בסעודיה, עומאן ואיחוד האמירויות – הפחד מאיראן גובר על השנאה לישראל, והצורך בידע ובעוצמה שלנו גובר על הכבוד המדומיין במאבק הפתטי בנו. שוב נכזבה התחזית של השמאל: הפלסטינים יהיו הערבים האחרונים, ולא הראשונים, שיכרתו חוזה שלום עם ישראל.״

[״מכירת האף-35 לאיחוד האמירויות היא אינטרס ישראלי״. ״הארץ״ באינטרנט. 6.9.20].

* שולה וידריך שלום. יישר כוח על המאמר בחב״ע. למדתי ממנו רבות.

* פוצ'ו: ל״ממקורות הש״י״ – למשה גרנות, התחלת את הביקורת שלך על ספרו של יוסי סוכרי בצורה מעניינת. סיפור על נסיעה משותפת איתו במסגרת התיאטרון של יוסי אלפי. אחר כך נתת לנו להבין מה אתה חושב על ספרו האחרון. ואני כל הזמן מחכה לשמוע איך נגמרה הנסיעה אחרי שבטח אמרת לו את הדברים הנוקבים שכתבת לנו, והנה כלום – השארת אותנו במתח. זה לא צודק היית צריך לכתוב מה הוא ענה לך. אותי תמיד מעניין לשמוע מה שני אנשים עם בטן מלאה אומרים זה לזה.

ולאהוד הצעה – עכשיו כשאתה יודע מה צריך לכתוב כדי לקבל את פרס ברנר, אז קדימה! תכתוב!

אהוד: אני בן 84 וכתבתי יותר מ-40 ספרים, ביניהם ספר שלם על ברנר – אז עכשיו זה קצת מאוחר לי להתחיל לכתוב בסגנון ספרות השנאה שמתברר שהיא-היא המזכה בִּפְרס ברנר שהיה פעם פרס מכובד.

משה גרנות: פוצ'ו צודק, הייתי צריך לספר מה היה במפגש שהתקיים בקריית ביאליק מול אולם מלא: אני ציטטתי את מה שיוסי סוכרי כתב בספר על סבתו אמיליה, צוררת האשכנזים, והוא טען שאלה דבריה של הגיבורה, לא שלו. אז אני ציטטתי את דבריו שלו, אבל יוסי אלפי קטע את הוויכוח. יוסי אלפי לא אוהב התנצחות עדתית, ויכול להיות שהוא צודק. אני תמיד נדהם שאין איש רוח מזרחי שמתקומם כנגד השנאה כלפי האחים האשכנזיים, כאילו שזה דרך הטבע, כאילו להם מותר.

* האם ייתכן כי הצבתה של ישראל בראש רשימת המדינות שבהן מיספר החולים הוא הגדול ביותר לכל מיליון אזרחים – נובעת מהסיבה הפשוטה – שבישראל מבצעים יחסית יותר בדיקות לגילוי קורונה וגם לא מעלימים נתונים ומשקרים – כמו שקורה במרבית המדינות בעולם? חלקן הגדול הן דיקטטורות ומדינות עולם שלישי מפגרות עם אזורי עוני ואסון גדולים ומוזנחים?!

* שר הפנים ויו״ר ש״ס אריה דרעי בריאיון לחדשות 13: ״גם אם תחליט הממשלה שיהיה סגר בראש השנה וביום כיפור, אל תדאגו – בתי הכנסת יהיו פתוחים.״ [״הארץ״ האינטרנט. 6.9]].

דרעי צודק! לא ייתכן שההפגנות הפרועות של האספסוף הנאור מפר החוק תימשכנה עם אלפי המתגודדים שלהן – ואילו בתי הכנסת יהיו סגורים! – הוא צודק! כל זמן שההפגנות הצפופות האלה נגד ביבי נמשכות – הן מצדיקות כנראה כל הפרת חוק ותקנות אחרת!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] נורית גוברין, ״פתח-תקוה – זירת התרחשות״, עתון 77, גליון 11–12 (אוקטובר 1978), עמ' 20–21.

[2] ספר היובל, עמ' קנ.

[3] שם, עמ' קנא. וראה השפעתה של אגדה זו על משה סמילנסקי בפרק רב-הגוזמאות ״אבו-יוסף״ בספרו משפחת האדמה, תל-אביב תש״ג, עמ' 46–49.

[4] א' בן עזר, בעקבות יהודי המדבר, ירושלים–תל-אביב תשמ״ג.

[5] י' ראב, עלה ברוח, תל-אביב תשל״ח.

[6] שם, עמ' 22–23.

[7] י' אייזענשטאדט, ״מסע יום אחד בארץ ישראל״, לוח אחיאסף, ב, וארשה תרנ״ד, עמ' 141–142. שב ונדפס: כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט) – לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ-ישראל, יפו תרע״ג, בצירוף הקדמה מאת א״ז רבינוביץ.

[8] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_5_8 \h 63.

[9] שם, עמ' PAGEREF הערה_5_9 \h 39.

[10] בינשטוק (לעיל, פרק שלישי, הערה NOTEREF _Ref37504742 \h \* MERGEFORMAT 33), עמ' 332–333.

[11] שם, עמ' 342–343.

[12] מ' סמילנסקי, ״יהודה ראב״, הארץ, יום ו', 4 ביוני 1948.

[13] י' ראב, ״סקירה קצרה על תולדות פתח-תקוה״, בוסתנאי, י (תרצ״ח), גליון כ, עמ' 29. הגליון כולו הוקדש ליובל השישים של פתח-תקוה.

[14] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_5_9 \h 39– PAGEREF הערה_5_14 \h 40.

[15] מ' סמילנסקי, בערבה, הוצאת מסדה [ללא ציון השנה]. בערבה הוא הכרך השני במחזור הרומאנים האוטוביוגראפיים של משה סמילנסקי, שלפי ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית, התפרסמו בשנים תש״ד–תשי״ד / 1944–1954.

[16] שם, עמ' 123–125.

[17] רישום שיחה עם מ' נשר ב-20 בדצמבר 1972 (ארכיון אהוד בן עזר לתולדות משפחת ראב).

[18] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_5_18 \h 91.

[19] מ' וילקנסקי, ״באר חפרנו – מכתבי פועל צעיר״, העומר, כרך א, חוברת 1, אדר תרס״ז; שב ונדפס בקובץ בימי העלייה, תל-אביב תרצ״ה. וראה גם: נורית גוברין, העומר – תנופתו של כתב-העת ואחריתו, ירושלים תש״ם, עמ' 86–89.

[20] אסתר ראב, עמ' 105–107.

[21] א' בן עזר, ״העלייה השנייה בראי ספרותה״, בתוך העלייה השנייה, 1903–1914, בעריכת מ' נאור, ירושלים תשמ״ה, עמ' 186.

[22] שהם, עמ' 12–14.

[23] קושניר, עמ' 81–83.

[24] שם, עמ' 81–82.

[25] שם, עמ' 82–83.

[26] וראה גם: א' בן עזר, ״יומן-נעורים של אסתר ראב – ספר זכרונות לשנת תר״ע, אסתר הירדנית״, מאזניים, נד (כסלו תשמ״ב), עמ' 44–50.

[27] שהם, עמ' 8.

[28] התלם הראשון, לעיל, עמ' PAGEREF הערה_5_28 \h 69.

[29] שם, עמ' PAGEREF הערה_5_29 \h 91.

[30] שם, עמ' PAGEREF הערה_5_30 \h 105.

[31] שם, עמ' PAGEREF הערה_5_31א \h 41 ו- PAGEREF הערה_5_31ב \h 55.

אהוד בן עזר לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896) ולתולדות בנו יהודה (1858–1948) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה