הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס׳ 1574

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באלול תש"ף, 10.9.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ׳מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ׳נַרַטיב׳ ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה. שִׁירֵי סוֹף. הָרִים וּגְבָעוֹת. // עמוס גלבוע: מי הוא רודן? // יצחק גנוז: הַמַּחֲזוֹר וְסִדּוּר הַתְּפִלָּה. // אורי הייטנר: 1. הפחדות ומקסמי שווא. 2. צרור הערות 9.9.20. // משה גרנות: על "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו" – מאת הלל ברזל. 2 כרכים. // איליה בר-זאב: מתי תָּבוֹאִי? // ארנה גולן: "צימוקים ושקדים" חמצמצים מתקופת הקורונה. // אורי איתיאל: מעשה בדקל. // מינה גורל: שני שירים. // אהוד בן עזר: משומש. // יונתן גורל: תפילה. // תקוה וינשטוק: מתנדבים באו למצליח. "מעריב" 8 באוקטובר 1955. // נעמן כהן: "מרקסיזם" כתעמולת הסתה. // עו"ד גיא משיח: "שושקה" אינה שרה. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק ארבעה-עשר: גופת ערבייה צעירה וגבוהה ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: אחרית דבר למהדורת 1988 של הספר]. //

Who should Jews fear most during an ‘uprising’?

by Jonathan Tobin

// ממקורות הש"י.

 


 

 

* * *

אסתר רַאבּ

 

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה

 

 

שִׁירֵי סוֹף

לנעמי גלבע

[בכפר יחזקאל, ובמקור ממשפחת ינובסקי מפתח תקווה]

 

*

 

הָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת מָה  –

לַחַשׁ סָתוּם,

מַבְעִית...

הָעֲרָפֶל הַזֶּה

בְּצַמֶּרֶת-הָעֵץ  –

מִנַּיִן?

הַעֵינַיִם?

לֹא אָהַבְתִּי עֲנָנִים,

וְכָעֵת אֲנִי אוֹסֶפֶת

חוֹפֶנֶת בְּצִמָּאוֹן

כֶּאֱסֹף  –

פִּסּוֹת-בַּד

סַסְגּוֹנִי,

עֲבוּר הַבֻּבָּה הַגְּדוֹלָה  –

הָאַחַת שֶׁהָיְתָה לִי  –

כְּחֻלַּת-הָעֵינַיִם...

(עֵינֵי הַנֶּכֶד,

כְּחֻלּוֹת יוֹתֵר!)

וְשֶׁמֶשׁ זוֹ עַלִּיזָה  –

לִוַּתְנִי  –

חִיּוּכָהּ מַר-רוֹגֵעַ  –

לְעֵת עֶרֶב;

שָׂדוֹת מוֹרִיקִים  –

לֹא שֶׁלִּי,

שָׂדוֹת-זָרַעְתִּי  –

כְּבַר רְחוֹקִים.

אֵשֵׁב תַּחַת

אִזְדָּרֶכֶת חֲשׂוּפָה  –

הַחֹם עָרֵב  –

לְאֵבָרִים לֵאִים

לֹא אֶשְׂמַח  –

לֹא אֶתְעַצֵּב

אֲנִי בַּשַּׁלֶּכֶת  –

כְּאִזְדָּרֶכֶת.

 

1963

 

 

*

 

הָרִים וּגְבָעוֹת

מִתַּחַת לָעֵינַיִם  –

הַפְּקוּחוֹת  –

וְהַבִּלְתִּי-רוֹאוֹת:

אוֹקְיָנוֹסִים

שֶׁל-אוֹר,

וּתְהוֹמוֹת מַאְפֵּלְיָה

וְאַתְּ כְּגַרְגִּיר

בָּהֶם נָעָה  –

וְחוּט-הַשַׂעֲרָה  –

הֵם חַיַּיִךְ;

דַקָּה הַפְּתִילָה

נִמְתַּחַת  –

אֶל הַאַיִן:

ואֵין וָו

בּוֹ לִקְשֹׁר  –

הַחוּט הַנָּמוֹג;

פָּקַע הַמֵּיתָר  –

מְפַרְפֵּר עַל-פְּנֵי הָאֶפֶס:

מֵאִיר וְכָבֶה

כָּבֶה וּמֵאִיר...

 

1966

 

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

 

* * *

עמוס גלבוע

מי הוא רודן?

הכינוי רודן הודבק לנתניהו, וזה כמובן הבל הבלים. דבר ממאפייני הרודן אינו מצוי בנתניהו ושלטונו. אבל, בא עופר שלח והראה  שהדנ"א  של מפלגת "יש עתיד" אינו רחוק ממאפייני רודנות.

בתוך כל הבלגן (שב"עברית המודרנית" קוראים לו כאוס) האופף אותנו בימים אלו במלחמת הקורונה השנייה, קצת הלך לאיבוד  אירוע פוליטי ייחודי ומדהים. כוונתי לקריאה של ח"כ עופר שלח למנהיג מפלגת "יש עתיד", לעשות מעשה דמוקרטי ולקיים בחירות לראשות המפלגה, לראשונה מאז הוקמה לפני 8 שנים. רק זה. לא יותר מכך. אין לי שום ידע וכל עניין במניעיו של שלח, ובשאלה מה יהיה בהמשך. החשוב מבחינתי הוא הזרקור שהפנה שלח לתופעה של שלטון יחיד במפלגה. הכול כמובן ידעו על שלטון היחיד של לפיד, אבל לא נתנו לכך תהודה בתקשורת, לרגע אחד לא הפכו את זה לעניין תקשורתי, לשנייה אחת לא טרחו לעשות תחקירים. מעולם, אבל מעולם, לא נתקלתי בכינוי "רודן" בהקשר ללפיד ולשליטתו במפלגת "יש עתיד".

לעומת זאת הכינוי "רודן" הפך לשם נרדף של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. המילון מגדיר רודן כך: "דיקטטור, שליט הרודה  בעם ללא כל הגבלה ופיקוח, ומכאן רודנות, דיקטטורה, לעומת דמוקרטיה." הרודנות מוגדרת כ"שיטת ממשל בה נשלטת המדינה ע"י אדם יחיד או קבוצת מיעוט של אנשים המרכזת כוח מוחלט ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור שולט בשלוש רשויות השלטון: המחוקקת, השופטת והמבצעת." והדברים ידועים לכל  תלמיד ותלמידה בבית ספרנו.

אז מדוע, לעזאזל, דבק הכינוי רודן בנתניהו?  יכולים לכנותו מושחת ומשחית, יכולים כמעשה פבלובי לכנותו "הנאשם", "הנאשם בשלוש עברות חמורות", וכדומה. אבל למה רודן, למה בשמות כל הרודנים שמצויים  בארגז הידע של בעל הכינויים? ובין בעלי הכינויים אני מוצא אנשי ספר ופרופסורים! כלום, ממש כלום ממאפייני הרודן אין לנתניהו! הוא ממנה ומפטר שופטים כאוות נפשו? הוא משליך עיתונאים למרתפי הכלא? היכן ראיתם רודן שהוא כמו סמרטוט לרגלי מפלגות החרדים ורבניהן? היכן מצאתם רודן שעושים בגינו בראש חוצות תהלוכה המסמלת  אברי מין? היכן?  באף מקום בעולם. ישראבלוף אופייני  המוחדר לתודעה שלנו יום ולילה.

אבל, בואו וניקח את מפלגת "יש עתיד". הכוח של היו"ר, על פי החוקה, הוא כמעט אבסולוטי; אין שם בכלל "רשויות": אין גופים מבקרים ושופטים ומחוקקים (בנוסח ועידת המפלגה). אין דברים כאלו; אין בחירות, יש רק מינויים של המנהיג. מי יעז לצאת נגדו? הדנ"א של המפלגה, על פי הגדרתה היא, הוא שהיו"ר  לא צריך להיבחר. לשון אחרת, זאת  בפירוש לא מפלגה  בעלת מאפיינים דמוקרטיים. והיא זאת הצועקת ומייללת שפסה הדמוקרטיה במדינה, שקיצה הגיע!

אבל, מי היא ומה היא "יש עתיד" לעומת מפלגתו של ליברמן? מיותר להרחיב עליה ועליו את הדיבור בהקשר הרודני. לדעתי רק יו"ר מפלגה כזאת, הרגיל בשליטה מלאה באנשיו, התלויים בו לשבט ולחסד, יכול היה להמליץ לאזרחי ישראל שלא לציית להנחיות הבריאות של ממשלת ישראל, "מכיוון שהחלטותיה הן בלתי חוקיות בעליל."

ומה הוא ממליץ לאזרח? שישתמש בשכלו ובהנחיות ראש עירו, ובהמלצות הפרוייקטור שימנה אותו ראש עיר. במילים הכי פשוטות, לדעתי: הסתה למרד וקריאה לאנרכיה של חבר כנסת, שר לשעבר, יו"ר מפלגה. שמעתי גם שמעתי איך מסיתים נגד "שומרי הסף", אך לא שמעתי מעודי שאישיות ציבורית בכירה תקרא לציבור  לא להישמע לפסיקות בית המשפט, למשל. (אם כי יהיו שיאמרו שאוחנה פנה אישית לאדלשטיין לא למלא את צו בית המשפט, הגם ולדעתי מדובר במקרה שונה).

ומה מדהים ומחריד? שלא ראיתי עד עכשיו את כל עדת  המשפט והחוק, קמה ומגנה כאיש אחד את אותו יו"ר מפלגה בישראל  וגם מסבירה לו מדוע דבריו הם הבל הבלים והסתה. אולי בשל  החום הכבד?!

עמוס גלבוע

 

אהוד: "עדת המשפט והחוק" הצבועה, בסיוע התקשורת שלנו, עוסקת בעיקר בנתניהו ורק אותו היא מגנה, שהרי הוא, בעיניה המטומטמות – הנאשם בפלילים והרודן גם יחד! ממש סכנה לשלטון החוק! – וכל היתר הפועלים במדינת ישראל הם צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים!

 

* * *

יצחק גנוז

הַמַּחֲזוֹר וְסִדּוּר הַתְּפִלָּה

 

אֲלַקֵּט אֶת סְפָרַי וְהֵם כַּעֲלֵי הַתִּדְהָר

שֶׁנִּשְּׂאוּ עִם הָרוּחַ בֵּין נִדְחֵי פְּזוּרוֹתָיו שֶׁל שֵׁבֶט וְעַם

בְּמַסָּע אָרֹךְ וּמְיַגֵּעַ, סוֹעֵר וְרוֹגֵעַ

מֵאָז וּמִשָּׁם וּמֵעֵבֶר לַיָּם.

 

דְּפוּסֵי וַרְשָׁה, פְרַנְקְפוּרְט דְמַיְן,

יְרוּשָׁלַיִם, קָזַבְּלַנְקָה, אַלְטוֹנָה, תּוּנִיס,

הוֹרַאדְנָא, פְיוֹרְדָא, גֶ׳רְבָּה.

 

ראָם וּסְלַוִויטָה, קְראָטאָשִׁין, קוֹשְׁטַנְדִינָה וּפְּרַאג,

סִדּוּר "קָרְבַּן מִנְחָה", פְּנִינִים יְקָרִים

"עִם מֵאָה מַעֲלוֹת, פְּשֶׁמִישְׁל, שִׂמְחָה פְרַיְינְד, תַּרְפַּ"ג."

מַחֲזוֹר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וִוילְנָה,

"עִם אַרְבַּע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם מַעֲלוֹת

כְּמִנְיַן רַב פְּנִינִים" – מַתְּנַת בֵּן לְאָב.

סֵפֶר "דַּרְכֵי חֵן וְחֵן מָרְדְּכַי", קְרַאקָא, תַּרְנַ"ו.

 

"מַעֲנֵה לָשׁוֹן" – סֵדֶר תְּחִנּוֹת, תַּעֲנִית עַל בֵּית עָלְמִין,

שְׁנַת "תְּבָרֵךְ".

בָּלוּי, מְמֻסְמָס, מַצְהִיב וְקָרוּעַ,

נִשְׁאָר לִפְלֵיטָה אֵיךְ וּמַדּוּעַ,

סְפוּג דְּמָעוֹת וְזֵעָה. אוֹר זָרוּעַ.

 

זֹהַר עַל הַתּוֹרָה, סֵפֶר שְׁמוֹת. פֹּה לִיווֹרְנוֹ

בִּדְפוּס שְׁלֹמֹה בֵּילְפוֹרְטַי וַחֲבֵרוֹ.

שְׁנַת "אַתָּה תָּאִיר נֵרִי"

וַאֲנַחְנוּ הַהוֹלְכִים לְאוֹרוֹ

שְׁלַפְנוּהוּ מֵאַרְגַּז הַ"שֵּׁיְימֶס".

 

סִדּוּר תְּפִלַּת הַחֹדֶשׁ לְפִי נֻסַּח סְפָרַד

בְּצֵרוּף "סֵפֶר יְצִירָה"

לַד׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, בְּחֶזְקַת גָּד.

פעה"ק יְרוּשָׁלַיִם תּוֹבָבָ׳׳א,

וְעָלָיו תְּפִלָּה לַעֲצִירַת גְּשָׁמִים

הַנֶּאֱמֶרֶת בְּבִרְכַּת "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה",

"מוּפֶצֶת עַל יְדֵי חֲנוּת פֵּרוֹת וִירָקוֹת גַּבְרִיאֵל,

רְחוֹב חֲזוֹן אִישׁ, בְּנֵי בְּרַק,

יְחַזְּקֵהוּ וִיבָרְכֵהוּ הָאֵל."

 

עַל אֲדָמָה חֲרוּכָה בְּאֶרֶץ שִׂטְנָה וּגְזֵרָה

עָמַד שָׁם הַקְּלַייזְל "תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים".

בְּאֶפְרוֹ חִפַּשְׂתִּי סִדּוּרוֹ שֶׁל סָבִי

ר׳ אֵלִיָּהוּ הַמִּקְצוֹעָן שֶׁבָּנָה בִּקְתוֹת עֵץ שָׁם.

 

אֲלַטֵּף סִדּוּרוֹ שֶׁנִּשְׂרַף וְאֻכַּל

בְּלֵיל מַאֲכֶלֶת וְדָם,

הִגִּישׁ לִי אוֹתוֹ עַל כְּרִיכָתוֹ הַחוּמָה

לְיַד שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת הָרָם.

בְּכִלְיוֹן נְשִׁימָה,

בְּחַלְחָלַת אֶצְבָּעוֹת צְפוּדוֹת,

אֲכוּלֵי מַחֲלָה מַמְאֶרֶת

וְאָמַר לִי: קְרָא!

וַאֲנִי קוֹרֵא, תַּלְמִיד כִּתָּה אָלֶף

אוֹת בְּאוֹת, הֲבָרָה הֲבָרָה –

קְרִיאַת שְׁמַע.

 

אָז יָרִים אֶת יָדָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה

זְרוֹעוֹת שֶׁנִּתְפָּרְכוּ בְּזֵעָה וְעָמָל,

כַּפּוֹת שֶׁאָחֲזוּ מַשּׂוֹר וְגַרְזֶן, רַעֲפֵי עֵץ, קוֹרוֹת,

מְלַאכְתּוֹ בְּיָדוֹ וְדִבְרֵי תּוֹרָה בְּלִבּוֹ

וְנוֹשְׁרוֹת דִּמְעוֹתָיו עַל לֹבֶן זְקָנוֹ

וַיִּלְחַשׁ: רִבּוֹן הָעוֹלָם, תּוֹדָה,

עַל נֶכְדִּי שֶׁכְּבָר יוֹדֵעַ

קְרִיאַת שְׁמַע!

 

* * *

התגלתה השחיתות של האספסוף הנאור, מפר החוק!

"במסיבת העיתונאים נשאל נתניהו מדוע הציג את ההפגנות נגדו כסכנה בריאותית, אף שאין עדות להדבקות בין המפגינים. הוא השיב כי המפגינים מונחים לכבות את הטלפונים שלהם כך שאי אפשר יהיה לאתר אותם אם יחלו." ["הארץ" באינטרנט. 7.9].

למארגני ההפגנות לא איכפת שחלק מהמפגינים יידבק בקורונה ושאחדים מהם ימותו – ובלבד שיימשך השקר לפיו בהפגנות האלה אין הדבקוֹת – והן מתרחשות בעיקר אצל הערבים והחרדים!

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. הפחדות ומקסמי שווא

לאחר "הכרזת ירושלים" של הנשיא טראמפ, בה הכריז, באיחור אופנתי של שבעים שנה, על הכרתה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, והודיע שהורה להתחיל במהלכים להעברת השגרירות לירושלים, התחוללה סערה. מכל עבר נשמעו איומים על מה שצפוי אם ארה"ב אכן תעביר את שגרירותה לירושלים. הפחידו אותנו בתבערה במזרח התיכון אם הצעד יעשה; באינתיפאדה שלישית, בגל טרור, במתקפות טילים של חמאס וחיזבאללה, בנתק בין ישראל למדינות ערב וכמובן באיום האוליטימטיבי: מלחמת דת.

השגרירות עברה, ולמעט מיספר התפרעויות שגרתיות ביהודה ושומרון ולאורך הגדר בעזה, האירוע עבר בשלום. דבר וחצי דבר מהצונאמי שהבטיחו לנו לא התקיים. זו לא היתה הפעם הראשונה שהפחידו אותנו באסון גדול שיקרה לנו אם רק נעשה... את הדברים הנכונים לאינטרס הישראלי. אם רק נצא נגד הסכם הגרעין האיראני... אם נבנה פה, אם ניישב שם. וכמעט תמיד ההר מוליד עכבר.

לעומת זאת, כפי שנוכחנו, דווקא צעדים כמו הסכמי אוסלו, ההצעות מרחיקות הלכת של ברק לערפאת בפסגת קמפ-דיוויד ועקירת גוש קטיף – הביאו לגלי הטרור הקשים והעקובים מדם ביותר בתולדות המדינה. האם למדנו את הלקח? כנראה שלא. ראינו זאת בגל ההפחדות בשנה האחרונה מפני האסון שנמיט על עצמנו אם נחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות. הפחידו אותנו ב... בדיוק במה שהפחידו אותנו אם תעבור השגרירות האמריקאית לירושלים. למרבה הצער, הפעם ההפחדות עזרו ונתניהו קיבל רגליים קרות וגנז, לפחות זמנית, את החלת הריבונות.

ארה"ב העבירה את שגרירותה לירושלים ומה קרה במזרח התיכון? נחתם הסכם שלום ונורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות. איחוד האמירויות ביטלה את החרם הערבי. על פי כל הסימנים, איחוד האמירויות היא רק הסנונית הראשונה ובעקבותיה צפויות מדינות ערביות נוספות. אלו בשורות שמרנינות את לבו של כל שוחר שלום. מעניינת במיוחד התנהגות סעודיה. סעודיה מוגדרת כ"מגינת ירושלים והמקומות הקדושים". והנה, דווקא היא, דווקא אחרי שארה"ב הכירה בירושלים כבירת ישראל, בירכה על החלטת איחוד האמירויות ואיפשרה למטוס אל-על שטס לראשונה לאיחוד האמירויות לטוס בשמיה. מי היה מאמין. עמדתה של סעודיה מעניינת מסיבה נוספת. סעודיה היא היוזמת של "יוזמת השלום הערבית". התוכנית נקראה תחילה "התוכנית הסעודית" עד שוועידת פסגה ערבית בביירות אימצה אותה ב-2002.

הצד השני של מסעות ההפחדה, הוא מקסמי השווא מרקיעי השחקים אם "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב כן יהיה טוב אהההה." לא היתה הבטחה קורצת יותר ממלכודת הדבש של היוזמה הערבית. הנה, משק כנפי ההיסטוריה; העולם הערבי כולו מבטיח חוזה שלום עם ישראל. התגשמות חלום הדורות – המזרח התיכון כולו מקבל אותנו בחיבוק חם לזרועותיו. כל מה שנדרש מאיתנו הוא רק לסגת מכל יהודה ושומרון ובקעת הירדן ולעקור את כל יישובינו, לסגת מכל הגולן ולהשאירו ריק מיהודים, לחלק את ירושלים ולוותר על הר הבית והכותל המערבי ועל כל השכונות שבמזרחה של העיר. ובנוסף לקבל את "זכות" השיבה שבעקבותיו יטביעו מיליוני "פליטים פלשתינאים" את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל.

והנה, איחוד האמירויות שברה את האחדות הערבית, ריסקה את היוזמה הערבית וחתמה על שלום עם ישראל מבלי שישראל תידרש לממש ולו קמצוץ מתכתיב ההתאבדות של היוזמה הערבית. ומדינות ערביות נוספות מתקנאות בה וחלקן תלכנה בעקבותיה. וסעודיה, אם היוזמה הערבית, נותנת לכך את ידה.

האם נלמד את הלקח?

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 6.9.20

 

2. צרור הערות 9.9.20

* משבר מנהיגות – בימים הקשים האלה, כאשר המגפה הולכת ומחריפה ושוברת שיאים, עד שסגר מלא ניצב לפתחנו, כדאי לזכור איך לפני שבועות אחדים ראש הממשלה כמעט דרדר אותנו לבחירות בתוך הסיטואציה הזאת, כדי לגנוב את הרוטציה. ועדיין הוא שומר על האופציה הנכלולית הזאת. ועדיין אין לנו תקציב עד סוף 2021, שכבר מזמן יכול היה להיות מאושר, אלמלא נתניהו שיחק ומשחק בו כאמצעי לגניבת הרוטציה.

מי שהצילו את מדינת ישראל מאסון הסיבוב הרביעי תוך כדי המשבר הרפואי, הכלכלי והחברתי היו יועז הנדל וצביקה האוזר – סיעת דרך ארץ, שכבר הצילו את המדינה השנה ממיספר הרפתקאות מטורפות: קודם מרעיון העוועים שבעיצומו של המשבר הקשה תקום כאן ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת ובעם, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה ובטרור. אח"כ הם הצילו את המדינה מממשלת ימין צרה צרורה, שייעודה היה העמדתו של נתניהו מעל החוק וסיכול משפטו באמצעות חקיקה אנטי דמוקרטית. ובמקביל הם סיכלו את הניסיון לטלטל את מדינת ישראל בעיצומה של הקורונה להרפתקה של ניצול ציני של "רוב" מלאכותי בכנסת, על דרך השלילה (כלומר מפלגות שאין ביניהן שום מכנה משותף חיובי זולת אוייב משותף) לצורך חקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שספק רב אם בג"ץ היה מאשר אותה, אך לבטח היתה מטלטלת אותנו לסיבוב רביעי. יש לציין שבכל אחת מהאופציות הוצעו להנדל והאוזר פיתויי משרות ושריון אינסופיים, אך הם העדיפו את השיקול הממלכתי.

למרבה הצער, גם היום, בהתמודדות עם הקורונה, גורמים רבים מעמידים שיקולים כיתתיים ואישיים מעל המאמץ הממלכתי לנצח את הנגיף. בראש ובראשונה העסקנים החרדיים שנלחמים נגד צעדים שבטווח הקצר עלולים לפגוע במגזר שלהם למען טובת הכלל וגם למען טובת המגזר לטווח הארוך. וכך גם ראש הממשלה, שמתאים את החלטות הקורונה לשיקולים פוליטיים כמו החשש לאבד את תמיכת החרדים, ומפגין חוסר מנהיגות משווע.

דווקא במשבר המחייב מנהיגות נחושה, מלכדת, שמציבה את האינטרס הממלכתי העליון מעל לכל אינטרס צדדי, אנו נמצאים במשבר מנהיגות חמור כל כך.

 

* הרמזור שברמזור – רעיון הרמזור של רוני גמזו, שהתקבל באיחור של חודש, הוא רעיון חשוב. הוא נועד להתגונן מפני הקורונה מבלי להשבית את מדינת ישראל ולהכניס את כולה לסגר נוסף, שעלול למוטט את הכלכלה ולפגוע קשות בחברה. זאת, באמצעות טיפול נקודתי, כולל סגר, באזורים מוכי קורונה, והפרדה בינם לבין שאר חלקי המדינה.

דווקא מתוך תמיכה ברמזור של גמזו, אני תומך בעמדתו של גלנט החולק על תפיסתו של גמזו בנוגע לבתי הספר בערים האדומות. זו גישה המבוססת על תפיסת הרמזור.

למה לסגור את כל בתי הספר בעיר האדומה? מקשה גלנט. יש לסגור בית ספר שיש בו אפילו חולה אחד, אך למה לסגור את שאר בתי הספר בעיר, שאין בהם אף חולה? אם יש בית ספר בבני ברק במרחק 100 מטר מבית ספר ברמת-גן, למה בית הספר בר"ג יישאר פתוח ויסגרו בית ספר בבני ברק במרחק של כמה ק"מ? צודק. זה אותו היגיון – לבודד את המקומות הנגועים ולטפל בהם באופן ממוקד.

 

* הפקרות – תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית וחובתה היא לבקר את הממשלה, את החלטותיה ואת התנהלותה, ואין ספק שהתנהלות הממשלה בנושא המאבק בקורונה מזמינה ביקורת מוצדקת. כאשר ליברמן מבקר את הממשלה ותוקף אותה, הוא ממלא את תפקידו ובמידה רבה הוא צודק. אבל כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה לא לציית להנחיות הממשלה, זו הפקרות. קריאה כשלו, בשעת חירום בריאותית וכלכלית ובמצב החברתי המעורער שבו אנו נמצאים, למרי אזרחי, עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה. כדאי שליברמן יחליט אם הוא אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

 

* אופוזיציה אחראית – אחרי שליברמן הסית את אזרחי ישראל להפרת חוק ולאי ציות להנחיות הקורונה, אני מצפה משאר מנהיגי האופוזיציה, מבנט ועד איימן עודה ובראש ובראשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לקרוא לציבור לציית להנחיות. הם יכולים וחייבים לבקר את הממשלה. זו שליחותם ומשימתם. אך אין מנהיגות ללא אחריות, והאחריות מחייבת אותם לצאת בקריאה כזאת.

 

* בעליל – בדברי ההסתה שלו להפרת חוק, אמר ליברמן שהחלטות הממשלה בנושא הקורונה הן "בלתי חוקיות בעליל". לא פחות. כדאי לזכור על אלו פקודות נאמר שהן בלתי חוקיות בעליל. הביטוי לקוח מפסק הדין בפרשת כפר קאסם, רצח בדם קר של 49 אזרחים חפים מפשע בידי מג"בניקים, כיוון שהפרו עוצר (שלא ידעו עליו).

המשמעות של הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", להבדיל מסתם "פקודה בלתי חוקית", היא שמדובר בפקודה שאסור לחייל לבצע אותה ואם הוא מבצע אותה הוא נושא באחריות פלילית. כלומר, חייל צריך לבצע פקודה גם אם היא בלתי חוקית, והעבריין הוא המפקד שנתן אותו. כאשר היא בלתי חוקית בעליל, מצפים מן החייל להבין בעצמו שאסור לו לבצע אותה, ואם יבצע אותה לא יוכל להתחמק מדין בטענה שהוא רק ביצע פקודה. למשל – פקודה לרצוח שבוי, או פקודה לרצוח נשים וילדים במכוון וכו׳.

ליברמן לקח, לא פחות, את הפטיש הכי כבד, את הביטוי הכי קיצוני, כדי לבטא... מה בעצם? שאין לו אמון בממשלה הנבחרת שמחליטה על כך? הרי א"ב של דמוקרטיה הוא ציות להחלטות החוקיות של השלטון, ואין שום צל של ספק, שכל ההחלטות, הנכונות והשגויות, בנושא הקורונה – לא זו בלבד שאינן "בלתי חוקיות בעליל" הן חוקיות לעילא ולעילא. חוקיות בעליל.

האיש התחרפן בעליל.

 

* מחנה אחד – לכאורה, ליברמן והרב קנייבסקי הם שני הקצוות הרחוקים ביותר בציבוריות הישראלית. בפועל, הם אותו מחנה: מחנה האנרכיה והמרי האזרחי.

 

* אפס – יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת ח"כ יפעת שאשא-ביטון אמרה בראיון ל-y-net שעל פי נתונים אפידמיולוגיים שהוצגו לוועדה נתוני ההדבקה מן ההפגנות בבלפור הן 0. אם זה נכון, פירוש הדבר שסיכויי ההדבקה בשטח פתוח הם 0. או באותיות: אפס!

אם כך, יש לאשר לאלתר ללא הגבלה כל פעילות באוויר הפתוח – משחקי כדורגל עם קהל, הופעות המוניות בפארק הירקון ובקיסריה, חתונות ללא הגבלה בגני אירועים ובשטח הפתוח וכו׳. מדוע כל אלה אינם מאושרים?

האם הנתונים שהוצגו לוועדת הקורונה אינם מוכרים לפרופ׳ גמזו ולצוותי המומחים שלו? ולמה בכל העולם יש הגבלות חמורות על התקהלות באוויר הפתוח? הרי אין ולא יכולה להיות התקהלות צפופה יותר מזו שבהפגנות.

 

* הצד השני של הקונספירציה – אם מישהו חושב שתאוריות קונספירציה מטורללות הן רק מנת חלקם של החסידים השוטים של נתניהו, יש לי חדשות בשבילו. הנה אחת כזאת, לא טובה יותר מקשקושי "תפירת התיקים וההפיכה השלטונית": "הממשלה מייבאת חולים מניו-ג׳רזי ואומן, כדי להמשיך לקיים את שלטונה." החסר משוגעים אנוכי?

 

* לא עבירה פלילית – האם היתה הצדקה למעצרו של זאב אנגלמאייר בתחפושת "שושקה"? לא. טעם רע, הומור ירוד וגסות רוח ראויים לגנאי, אך אינם עבירה פלילית במדינה דמוקרטית.

 

* צדק צדק – "צדק צדק תרדוף", נאמר בספר דברים. למה נאמר פעמיים צדק? אחת הפרשנויות היא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר, המטרה – צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים. גורמי החוק בישראל שטיפלו ומטפלים בתיקי נתניהו, מונעים מרדיפת צדק. המוטיבציה שלהם לחשוף שחיתות ולבער אותה גבוהה מאוד, ועל כך הם ראויים להוקרה והערכה מכל פטריוט ישראלי.

אולם ברדיפת הצדק הם לוקים לא אחת בדרכים של חוסר צדק, סוטים מדרך הישר לדרכים עקלקלות. בסופו של דבר זו חרב פיפיות, שרק משרתת את המושחתים ואת השחיתות.

כאשר חוקר בכיר בפרשיות נתניהו הוא בן זוגה של אחותו של נוני מוזס, מן הראוי להחליף אותו בחוקר אחר, ולו בשל מראית עין ומניעת לזות שפתיים. הרי הצוותים גדולים, ויש מי שייכנס לנעליו. כאשר הדבר לא נעשה, מתחילים להסתבך בטיוח, תירוצים ושקרים. והדבר ראוי לגינוי. עם זאת, מן הראוי שלא נתבלבל, ונבחין בין פיל וזבוב. בל ניתן לפרשיות כאלה להסיט את כובד המשקל הציבורי מן המאמץ המרכזי: ביעור השחיתות הממארת – השחיתות השלטונית. ושלא נהפוך אידיוטיים שימושיים של המושחת הגדול, דרך עיסוק טהרני באי סדרים קטנים.

 

* עצות לבנט – מסקר לסקר עולה כוחו של בנט. אילו התייעץ איתי, אלו היו עצותיי אליו:

א. הודע מיד, כבר השבוע, שאתה מועמד לראשות הממשלה.

ב. מרגע זה ואילך, אתה וכל אחד ממפלגתך שיתראיין, ישיב על השאלה האם תמליצו על נתניהו במילים: אנו מקווים / מאמינים שנתניהו ימליץ על בנט.

ג. היפרדו בהקדם מסמוטריץ׳ הגזען, ההומופוב, האנטי ממלכתי.

ד. הקימו רשימה משותפת עם ישראל ביתנו, שתהיה מפלגת הימין הפוסט-ביביסטית.

ה. צרו מראש קשרים עם כחול לבן, יש עתיד, דרך ארץ, החרדים וגורמים בכירים בליכוד (סער, אדלשטיין, ברקת ואחרים) על שותפות קואליציונית אחרי הבחירות.

 

* הביביסט של לפיד – האם יש ליאיר לפיד חסידים שוטים מן הסוג של הביביסטים? כן, לפחות אחד. אייל ברקוביץ׳.

 

* בעיית עומק תרבותית – כתובת מזוויעה כקבלת הפנים לתלמידות העולות לכיתות י׳ בבי"ס בכפ"ס: "איה נאפה – 12, אילת 30 בני י"ב – 100". אפילו כ"בדיחה" זו זוועה. יש לציין שמנהל בית הספר אסר על תליית הכרזה והתלמידים הנוגעים בדבר טופלו באופן משמעתי.

בתיכון אחר נכתבה כתובת גרפיטי: "אין יו"דניקית שלא נותנת – אין י"בניק שלא מקבל" (במקור "עין"). עוד לפני ה"אין" ו"אין" המפקיע את הסקס מכל הקשר של זוגיות, אהבה ואינטימיות, הבעייה מתחילה בעצם הטרמינולוגיה של "נותנת" ו"מקבל", כלומר המסחור של הסקס ליחסי קח/תן, כאילו מדובר באיזו סחורה שנמצאת אצל הבת והיא נותנת אותו לבן, ולא אקט של קרבה והדדיות בין שני בני זוג. אלה ביטויים לבעיית עומק תרבותית, המחייבת התמודדות יסודית של מערכת החינוך.

 

* אמירה ביקורתית כלפי הקורבן – בכל מקרה של אונס יש רק אשם אחד – האנס. 100% מהאשמה ומהאחריות היא עליו. אין שום אשמה בקורבן. נקודה. אין באמירה המוחלטת הזאת כדי למנוע אמירה ביקורתית כלפי הקורבן, מבלי לגרוע גרם מאשמתו של האנס. ובמקרה של האונס באילת כמו במקרים רבים אחרים, על תרבות האלכוהול והשתייה לשוכרה עד אובדן הכרה.

כפי שאנחנו מלמדים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנהג לזהירות, כך עלינו לחנך את ילדינו להיזהר מן האלכוהול ולא לשתות לשוכרה עד אובדן שליטה. ועלינו להזהיר את בנותינו שכאשר הן שותות לשוכרה הן הופכות טרף לחיות אדם ואנסים. וכפי שיש לחנך את הנוער למיניות יפה, מכבדת ומכובדת, וכפי שיש לחנך אותם נגד אלימות למיניה, וכפי שיש לחנך אותם נגד סקסיזם, כך יש לחנך אותם נגד שתיינות ונגד שתייה לשוכרה.

 

* שמונה שנים ושלושה חודשים – על פי החלטת שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט תבקש המדינה דיון חוזר בבג"ץ על פסיקתו השערורייתית לפיה יש להרוס חלק ניכר מן הבתים במצפה כרמים. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהפוך את החלטתו ויאמץ את עמדת המיעוט של השופט הנדל.

החלטת בג"ץ כלל לא היתה באה לעולם אילו הממשלה אימצה את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי על מעמד הבנייה ביהודה ושומרון. חלפו שמונה שנים ושלושה חודשים מאז שהדו"ח הוגש לממשלה ופורסם, אך מאז ראש הממשלה טרם מצא זמן להביא אותו לאישור הממשלה, שלא לדבר על חקיקה בכנסת ברוח המלצותיו. אגב, כבר חלפו קרוב לארבע שנים מאז שהתירוץ "אובמה" כבר לא רלוונטי. אולי נוח יותר לנתניהו להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, כי הוא משרת אותו במה שמעניין אותו יותר – המלחמה נגד בית המשפט העליון.

 

* ביד הלשון: שְׁפִּיוֹנִים – הפינה האחרונה הוקדשה לביטוי הגנאי דגנרלים, שהמציאה סילבי קשת. בדרך כלל, המילה דגנרלים הופיעה אצלה עם בת זוג – המילה שפיונים. "דגנרלים ושפיונים". כלומר אנשי צבא ומודיעין. שפיון הוא מרגל ברוסית. אם כן, מה הרעיון? הרי ברור שכאשר סילבי קשת כתבה דגנרלים היה בכך כדי להלעיג. אך שפיון? הרי זה בסך הכול תרגום של מקצועם האמיתי.

את התשובה לכך למדתי מרוביק רוזנטל.

יש ברוסית שתי מילים למרגל: רזוודצ׳יק ושפיון. מבחינה תקנית אלו מילים נרדפות. אולם בשפה המדוברת, משתמשים במילה רזוודצ׳יק כביטוי של כבוד למרגלים שלנו בעורף האוייב ובמילה שפיון למרגל נגדנו. ולכן, זהו שם גנאי.

אורי הייטנר

 

 

* * *

משה גרנות

מיניי עד זלדה, ומשלונסקי עד אבידן,

על "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו" – מאת הלל ברזל

כרך י"ג – תוספות: מורשה ותמורה

ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ׳

כרך י"ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות

ספריית פועלים 2019, 1008 עמ׳

 

אינני מאמין שמבקר, ויהיה זה המוכשר ביותר, יצליח להביא לידיעת הקוראים, ולו שמץ מתוך 2160 העמודים של שני הכרכים האלה שבחתימתו של הלל ברזל –  וכל זה בתבנית המצומצמת שרצנזיה מאפשרת. לכן אני מרשה לעצמי לא להתייסר על המעט שאני אצליח לסקור בשורות הבאות. אבל לפני הכול שתי הערות:

1. הכותרת המשנית של שני הכרכים "מחיבת ציון ועד ימינו" עלולה להטעות, שכן בכרך י"ג סוקר המחבר את השירה העברית מימי יניי ואלעזר קליר, דרך שירת ימי הביניים בספרד ושירת ההשכלה, כולל שירתו של יל"ג, שחל אצלו שינוי לאחר "סופות בנגב", ועל כן שירתו המאוחרת תיחשב כבר לחלק משירת חיבת ציון.

2. התכנים של שני הכרכים שלפנינו מוגדרים כ"תוספות", כי הרי על ביאליק וטשרניחובסקי כתב ברזל כרכים מיוחדים (1990, 1992); כנ"ל על שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג (2001), על האקספרסיוניזם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן (2004), כרך על יונתן רטוש (2006), מונוגרפיה על אמיר גלבוע (1984), אמיר גלבוע מופיע גם בכרך המוקדש לו, לאבות ישורון וליהודה עמיחי (2007), כרך שלם (992 עמודים!) על נתן זך (2018), כרך על דויד אבידן ויונה וולך (2018), כרך על ש. שלום, זלדה ואבא קובנר (2008).

אני מזכיר ספרים אלה, מתוך ספרים רבים אחרים שחיבר הלל ברזל, משום שעל המשוררים המוזכרים לעיל יופיעו בכרכים שלפנינו "רק תוספות".

כיוון שכאמור, אין כל סיכוי שאצליח לסקור את כל השפע המצוי בשני הכרכים, אני מרשה לעצמי לדלג מעניין לעניין, ולאו דווקא בסדר שהדברים מובאים בהם, ואתחיל דווקא מהסוף – הדיון של המחבר במניפסטים של ח"נ ביאליק ("גילוי וכיסוי בלשון", 1915), יעקב שטיינברג ("השורה", 1925), אורי צבי גרינברג ("כלפי תשעים ותשעה", 1928), ונתן זך ("זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", 1966). ארבעת המניפסטים נידונים בכרך י"ד, עמ׳  838-727 .

הלל ברזל מקדים סיכום קצר ומהימן של כל אחד מהמניפסטים, ורק אחר כך מצביע על אי ההלימה שבין הנטען ובין המציאות הפואטית, ולבסוף הוא מצביע על כך שבעל המניפסט עצמו כתב בסוגות שאותן הוא מבקר.

אביא לדוגמה את א"צ גרינברג השופך אש וגופרית על הסופרים העברים השואלים סוגות מהאירופים, ואינם נוקטים בדרך המקראית הפטורה מהכלא הפרוסודי הזה, והוא גם מצביע על משוררים שעושים כן: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן. ברזל מצביע על כך שאצל א"צ גרינברג עצמו ניתן למצוא שירים שקולים במשקל שאול מאירופה, וכן בלדות, ואפילו סונטות (ראו כרך י"ג עמ׳ 833-786).

כיוון שבשני הכרכים האלה הלל ברזל סוקר את תולדות הספרות העברית, הוא מצא לנכון לסקור את אלה שעשו את המלאכה  הרבה הזאת לפניו, והוא פותח בי׳ קלוזנר ופ׳ לחובר, מזכיר את ח"נ שפירא, י׳ צינברג, פ׳ דליטש, א׳ שאנן וכו׳ – עד יעקב שביט וזהר שביט. אחר כך, למרות הכתוב בכותרת המשנה, הוא סוקר את השירה העברית מיניי ואלעזר קליר ועד י"ל גורדון, לו הוא מקדיש בצדק פרק מיוחד שכן מדובר במשורר שערך מהפיכה במחשבה היהודית בת זמנו, ולמרבה הצער, גם למחשבה של חלק גדול מעמנו עד היום הזה. יל"ג לחם בחרי-אף כנגד החומרה האבסורדית של העולם הרבני, לחם כנגד דיכוי האישה על פי צווי ההלכה, לחם לפתיחות כלפי תרבות העולם, לחזרה לנורמאליות, לעבודת כפיים, לפרודוקטיביות, לקבלת עול מלכות, ללימוד שפת המדינה, וויתור על העול האבסורדי של הנבואה (המושווית לרבנות בת זמנו). פואמות כמו "קוצו של יוד", "שומרת יבם", "אשקא דריספק" ו"שני יוסף בן שמעון", הלוואי שמשוררים היו כותבים כמוהו היום לנוכח הסגירות החרדית כלפי כל דבר קדמה, כלפי אמנות, ספרות, כלפי חובות שמטילה על אזרחיה המדינה. וכן, צריך לזכור שאחרי "סופות בנגב", שינה יל"ג את קו שירתו מהטפה להשכלה (לימוד שפת המקום, התערות בחברה המקומית, פרודוקטיביות) לקו המאפיין את משוררי חיבת ציון ("אחותי רוחמה").

דברים מאלפים ימצא הקורא על ההשוואה שבין הדיווח של ההיסטוריון ש׳ דובנוב על פרעות קישינוב ובין ההיגד השירי של ביאליק על אותו האירוע עצמו ("על השחיטה" "בעיר ההריגה" – כרך י"ג עמ׳ 528-480). אדלג על הניתוח המעניין של "הציץ ומת" ו"מתי מדבר", ואתרכז בשירי האהבה האסורה: "מכתב קטן לי כתבה", "הולכת את מעימי", "לנתיבך הנעלם", ואני מודה שנעלבתי בשמה של אירה יאן על כך שביאליק הגדול מצא לנכון לכתוב את המילים הבלתי הוגנות עליה כמי שעסק לה "עם מכחול ושפופרת." (כרך י"ג עמ׳ 391).

אעשה כאן הפסקה קצרה ואציין שנדהמתי מהעובדה שהלל ברזל כתב 992 עמודים על נתן זך, ללא הערת שוליים אחת (כתבתי על הכרך הזה ב"גג", גיליון 45, קיץ 2018, עמ׳ 166-161), והסתבר לי שכך נהג ברזל גם בספרים קודמים שלו שקראתי. הייתי משוכנע שבדרך המיוחדת הזאת, שאינה מקובלת על חוקרי ספרות, ינהג גם בשני הכרכים שלפנינו, אבל בעמ׳ 418 חזר ברזל לדרך הרגילה במחקר הספרותי, ומכאן ואילך, בשני הכרכים, יש הערות שוליים למכביר.

המחבר מוצא די הרבה נקודות מפגש בין ביאליק, משורר ארון הספרים היהודי, ובין טשרניחובסקי, המשורר "היווני": שניהם מאמינים שהיהדות עליונה על שאר הדתות ("על ראש הראל" של ביאליק ו"שלוש אתונות" של טשרניחובסקי), שניהם כותבים ברטט על רצחנות הגויים כלפינו ("על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" של ביאליק ו"ברוך ממגנצא" ו"בלדות ורמייזא" של טשרניחובסקי) – אלא שהאהובה אצל ביאליק מדומה לשכינה ("הכניסיני"), ואילו טשרניחובסקי כותב על אהבה יצרית ("עשתורתי לי...").

ביאליק פונה בשירתו אל הנעלם ("זוהר", הבריכה", "הציץ ומת"), טשרניחובסקי סבור שחיי רוח לו (לעמנו) אין די ("אני מאמין"). טשרניחובסקי סבור שאלוהי ישראל הוא זקן שכבלו אותו ברצועות של תפילין ("לנוכח פסל אפולו"), ומסתבר שגם לביאליק יש הרהורי כפירה לספרים הישנים ("רקב אתם, מתי עולם / ושריד אין לכם בארץ חיים") שבני ישראל כבולים בהם ("לפני ארון הספרים").

טשרניחובסקי כתב חמישה שירים על שאול המלך, והוא אף מרמז שמלך זה ראוי להיות המשיח, ולא דויד. המחבר משווה את דמותו של שאול בתנ"ך, בפיוט, אצל המחזאי המשכיל יוסף האפרתי, אצל טשרניחובסקי, אצל אסתר ראב, דן פגיס, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי ונתן זך (כרך י"ג, עמ׳ 126 ואילך)

המחבר מצביע על כך שאורי צבי גרינברג היה בראשית דרכו אימפרסיוניסט, מושפע מג׳ שופמן, ואף פירסם את ביכורי יצירתו ב"סנונית" ששופמן ערך.

לא הכרתי את הסיפור המעניין "הנסיעה" שכתב אורי צבי בן ה-17 ביידיש ב"סנונית", מסתבר שהמעבר לכתיבה אקספרסיוניסטית אירע עם עלייתו ארצה. לכך נוספה גם הערצה לשירתו של וולט ויטמן, שלא היה כבול לכלאי הפרוסודיה האירופית המקובלת.

מקום מיוחד בכרך מוקדש ל"רחובות הנהר", ובעיקר ל ל"הקבר ביער" ו"פסח גויים", שבהם מחויבת נקמה – לשחוט את השוחט! לא קידוש השם – מלחמת השם! ביאליק אינו יכול להעלות על דעתו נקמת דם ילד קטן ("על השחיטה"), ואילו א"צ גרינברג מחייב לשחוט את המוז׳יק הרוצח באותה הסכין עצמה שבה ביצע את הרצח. וכן קשה שלא להתקומם כנגד דבריו הבוטים של אצ"ג על נשים ("אימה גדולה וירח").

"מסדה" של יצחק למדן היתה פואמת חובה בימי לימודיי בבית הספר, קראו את הטקסט המפעים הזה מעל בימות הקיבוצים והמושבים, וחלוצי העלייה השנייה והשלישית (שהיה לי הכבוד להכירם) ראו בכתוב את עלילת חייהם. הלל ברזל מציין כי הטופוגרפיה של מסדה היא בעצם הטופוגרפיה של ירושלים, הגם שיצחק למדן מכריז על עצמו כעל כופר הבועט בכול ("ברתמה המשולשת"). הכתיבה ב"מסדה" היא ללא ספק כתיבה אקספרסיוניסטית, ואילו בקובץ "במעלה העקרבים" יש נטייה חזקה לאימאז׳יזם. אחד השירים המאלפים של יצחק למדן המנותחים בכרך הוא "בלדה על האני הלז".

את ש. שלום, המצהיר על אתיאיזם, ובדומה ליונתן רטוש הוא מבדיל בין יליד הארץ ליהודי הגלותי – אותו המחבר מעמת עם זלדה, ששירתה טבולה באווירה דתית-מיטאפיזית, בשירתה של זלדה יש מילים מעולם הקבלה והחסידות. שירי השבת הם הלוז של הקובץ "פנאי", ומסתבר שבעיניה השבת הפכה לפצע אחרי מות "המלך", הלא הוא בעלה חיים מישקוביץ׳. לעומת ש. שלום, ברור שאצל זלדה שליט התבל הוא האל, ול"אני המשוררת" יש ערגה להתאחד עם האין-סוף. מהבחינה הזאת זלדה היא יחידה מבין כל השמות בשני הכרכים.

בהקשר של שירתה של זלדה מציין הלל ברזל שהשבת מופיעה בשירתו של ביאליק ("שבת המלכה", "אימי זיכרונה לברכה", "שירתי"), אבל אינה מוזכרת בי"ג העיקרים של הרמב"ם, ברור שלא ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי, ויל"ג אפילו גינה את הנביאים שאסרו משא בשבת. ב"שבת העולם" של ש. שלום יש הסתייגות מהתורה היהודית, ובשיר "וידי משה כבדים" מוחשת המשיכה לעמלק שהוא בעל יצרים, וחסר איסורים, וזאת הסיבה שידיו של משה כבדו.

הלל ברזל מצביע על השפעת שקספיר ("מקבת"), הסימבוליזם של מלרמה, השפעת אלכסנדר בלוק ומאיאקובסקי על "דווי" של אברהם שלונסקי. מקום נכבד בכרך י"ד מוקדש למשבר שנוצר בין "חבורת כתובים" (שלונסקי ושטיינמן) ובין ביאליק. ביאליק, שכתב גם ביידיש, והוקיר את סופרי השפה הזאת, חגג את בואם ארצה  של שני סופרי יידיש, שלום אש  ופרץ הירשביין, באייר תרפ"ז (1927). הוא חלק להם כבוד, ואף ציין שאין להפריד בין עברית ליידיש.

שלונסקי ושטיינמן שערכו את "כתובים", ביטאון אגודת הסופרים העברים, תקפו את ביאליק על "בגידתו" בעברית. ביאליק נפגע מאוד והתפטר מנשיאות האגודה, ועימו התפטר כל הוועד. התוצאה היתה שאגודת הסופרים יסדה ביטאון חדש "מאזנים" (1929), ושני המורדים מצאו עצמם מחוץ לקונצנזוס. שלונסקי המשיך לתקוף את ביאליק גם ב-1931 בעקבות השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". אלא שלימים שלונסקי חזר בו, ונאלץ להודות שעל ביאליק אין חולקים. הוא שיבח בשיר את המשורר הגדול בהגיעו לגיל שישים, ולאחר מותו הוא הספיד אותו. בקובץ "בהקיץ" (1960) יש סקירה אוהדת לביאליק, והלל ברזל, שמצליח לחדור בבקיאותו לקרביהן של היצירות, מוצא בשיריו של שלונסקי ("עפעפי ערב", "עיר הווידויים האילמים", "שיר העיתים") ארמזים משירת ביאליק ("הציץ ומת", "צנח לו זלזל").

בכרך י"ד מוזכרת התרומה האדירה של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג בהבאת ספרות קלאסית אל שולחן הקריאה של הקורא העברי. מדובר בעשרות רבות של יצירות מרחבי העולם משל שקספיר, ראסין, מולייר, פושקין, גוגול, טולסטוי, צ׳כוב, גורקי, איבסן, סטרינדברג, גולדוני, פירנדלו, ברכט, יוג׳ין אוניל, סארטר, לורקה.

הלל ברזל מציע הצעה מעניינת באשר לשם ספרו של אלתרמן "שירים שמכבר" המאגד שלושה קבצים: "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים" – שם הקובץ מרמז, לדעתו לנהר כבר, שם ניבא הנביא יחזקאל (כרך י"ד עמ׳ 161). אני מודה שליבי מתפלץ כל פעם שאני פוגש את שירי הקנאה של "המת" לרעייתו ב"שמחת עניים": "הזר מקנא לחן רעייתו" "החולד", ולא מובן לי כיצד משורר שחיבר את "פונדק הרוחות", מחזה שחושף את סבל האישה מידי הגבר הקרייריסט – איך הוא מסוגל לכתוב דברים אטאוויסטיים כל כך?

"פונדק הרוחות", המביא יותר מרמז  על המשולש – אלתרמן, רחל מרכוס וצילה בינדר, ואשר, לדעת ברזל, ייתכן שהושפע מסיפור האהבה של רחל ורבי עקיבא, המחזה מציג בפני הצופה את השאלה, האם האמנות פטורה מהציווי המוסרי? המחזה מוקיע ללא ספק את חננאל שהקריב את נעמי פעמיים. ברזל מצביע על ההשפעה של "פאוסט" על "פונדק הרוחות", והייתי מוסיף גם את "פר גינט" של איבסן, שם הגיבור מחפש את האני שלו במרחקים, וזונח את סולוויג שאוהבת אותו עד שיבה וזקנה, ואשר היא המפתח ל"אני" האובד שלו. ב"פונדק הרוחות" בא אלתרמן חשבון עם "הרוחות", הלא הם כוחות האוונגרד האבסורדי המגוחך, ששולל את תבניות כתיבתו, ואשר מתפארים שהם כותבים טרגדיה בסימני פיסוק בלבד...

בכרך שלפנינו מופיע ניתוח שיריו המרטיטים של נתן אלתרמן: "לאן נוליך את החרפה?", "מכל העמים", "על הילד אברם", "מכתב אל מנחם מנדל".

מוטיב חוזר בשירת לאה גולדברג הוא אהבה שאינה מתגשמת, אהבה נכזבת. היא כותבת על שמשון, על אופליה, על תרזה די מון, אצילה בת המאה ה-16 שאהבה צעיר איטלקי שלימד את ילדיה, וכשזה עזב את ביתה, היא שרפה את 41 סונטות האהבה שכתבה עליו, והלכה להסתגר במנזר. לאה גולדברג כתבה על אצילה זאת 12 סונטות תקניות, אבל היא גם כתבה סדרה של סונטות "אהב"ה", כלומר בעלות 13 שורות בלבד, לרמז על אהבה לא שלימה שהיתה מנת חלקה בחייה.

לאה גולדברג היתה משוררת, סופרת, סופרת ילדים, מחזאית, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, והלל ברזל מביא מתוך דבריה את הסתייגותה מספרות נוסח קפקא (הגם שהמחזה שלה "בעלת הארמון" הושפע מ"הטירה") ונוסח "ספר המעשים" של עגנון, כשהיא מעדיפה את "הזר" הממשי של קאמי על פני "הדבר" שהוא בבחינת משל; וכן היא מעדיפה את "פנים אחרות" של עגנון על פני "ספר המעשים" שלו, ואני בהחלט מזדהה עם ההעדפות שלה, כי מי שכותב בחידות, מתיימר להסוות ידע על כבשונו של עולם, ואז הקורא המתוסכל נאלץ לגייס פרשן כמו משולם טוכנר, שמגלה לו, לדוגמה, ש"עידו ועינם" הוא יעוד ומעיין, וכשהסוד מתפענח, מסתבר שהמסר הפנימי הוא באנאלי להדהים.

אני מודה במידה רבה של חוסר נוחות שלא אהבתי את שיריהם של אמיר גלבוע, אבות ישורון ודויד אבידן. חשבתי שלולא החסד שעשה שלמה ארצי עם "בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, הוא היה נשאר הרבה מאחוריהם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. הלל ברזל מצביע על התקומה הניסית של עם ישראל בארצו במילים – "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," וכן במילים המוזרות מהשיר "יצחק" באה לידי ביטוי שואת יהודי אירופה ואוזלת היד של היישוב בארץ לנוכח הזוועות. הלל ברזל מתאר את הצעקה בשירתו של אמיר גלבוע, את נטייתו לשגב לחידתיות, את חוויותיו כחלוץ במחצבות קלוסובה – נראה לי שאצטרך לערוך שיקול שני באשר ליחסי אל משורר זה.

באשר לאבות ישורון – לא אהבתי את קיטועי המילים שלו, את ההמצאות הלשוניות המוזרות (צברדע, אכלמה, עטאפל, מהלאלך, אלוקל, בולץ, גושץ), את ערבוב הלשונות ואת המעבר מלשון נמלצת ללשון דיבור – כל אלה מובאים בפרק על משורר זה, אבל הלל ברזל מצביע על מסר הפוך מזה של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש באשר ליחס כלפי הערבים: האדם הראשון שפגש בארץ היה ערבי שבירך אותו, הוא מזכיר בשירתו את האסון שנחת עליהם לאחר מלחמת השחרור שלנו ("השבר הסורי-אפריקני"). הוא משווה את הטלית של אבא לכאפייה של הערבי ("עיר השופטים"). שוב, אצטרך לערוך בדיקה מחודשת לגבי משורר זה.

מדויד אבידן גם כן לא ממש התלהבתי – ההתנסות שלו בסמים, כלומר, האמונה שלו שניתן להפיק מהמוח יצירה גדולה בזכות אל אס די – אלה דברים שהרתיעו אותי. וגם השחצנות המופגנת שלו לא גרמה לי לרחוש אליו חיבה: "שיר הוא דבר / שאני קורא לו שהוא שיר..." ("תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה"), או 11 פעם המילה "אני"  בשיר "הא עמא עניא". "השפה העברית היא אחוזתי הפרטית" ("ריאיון קצר"). מאחר שכתבתי בהרחבה על  כרך אחר של הלל ברזל על דוד אבידן ויונה וולך ("מקור ראשון", תרבות 13.12.2018). אסתפק בכך, ורק אוסיף שאני מסכים איתו שבאמנות מותר הכול חוץ מלשעמם את הקורא...

כרך י"ד מספר על "הפלירט" של יונתן רטוש עם המיתוס הקדם מונותיאיסטי ("חופה שחורה", "בארגמן", "יוחמד"), על הטפתו לנקמה בפורעים הערבים ("על הזבח"), על השפעתו של ניטשה על יצירתו, ועל ארמזים ביאליקאיים ביצירתו ("גביש", "שבעה שירי התגלות"); על האקספרסיוניזם של עוזר רבין המצפה לבשורה מהשיר, וההשפעות שספג מר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול ומאברהם שלונסקי; על תבניות החריגות בשירת אבא קובנר: חללים בין המילים ובין השורות, וסידור גרפי של מילות השיר, תבניות סימטריות וחללים א-סימטריים, מילים מפורקות להברות ולאותיות, וקווים מפרידים בין האותיות של מילה אחת ("רואי שמש", "אחותי קטנה"), על ההשפעה על שירתו ממאיאקובסקי ומיונג; על הטרנספוזיציה בשירת עמיחי, כלומר, נוהגו של המשורר להפקיע מילים, משפטים וחלקי פסוקים מההקשר המקובל, ותיעולם אל תוכן בעל אופק שונה ("שנינו ביחד וכל אחד לחוד", "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", "הוראות למלצרית"). נמצא בשירתו של עמיחי את התבניות הפרוסודיות המקובלות: סונטות, מרובעים, נמצא בשיריו חריזה ומשקל, ובאשר לתכנים: אכזבה מהאל, אהבה ופרידה ושירי קינה על חברים שנהרגו בקרבות, ועל אישים כמו לאה גולדברג, פול צלאן, אלזה לסקר שילר.

ברור שמדובר בתוספות בלבד על כתבים קודמים בנוגע ליוצרים אלה. על רוב היוצרים המוזכרים בשני הכרכים כתב הלל ברזל מאמרים, מונוגרפיות וכרכים שלימים, שאת חלקם הקטן הזכרתי ברשימה זאת. מדובר הרי במפעל ספרותי אדיר ממדים המכיל עשרות אלפי עמודים. הקורא בספריו של הלל ברזל נפעם ונדהם מהבקיאות חובקת עולם שלו, ונרגש מהאהבה הענקית שלו לספרות העברית. בסוף כרך י"ד יש אינדקס מועיל מאוד שיסייע ללא ספק לחוקר ולמורה למצוא את הנושא בו הם מעוניינים.

משה גרנות

 

* * *

איליה בר-זאב

מתי תָּבוֹאִי?

                                                            

אוֹפַנּוֹעָנִים רְעוּלֵי גּוּף רוֹכְבִים מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,

נוֹגְסִים זֶה בָּזֶה כִּכְלָבִים שׁוֹטִים. 

בְּשִׂמְלָה מִיָּמִים רְחוֹקִים אַתְּ מְשַׁלֶּבֶת אֶצְבָּעוֹת וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ –

"קֶשֶׁר לְאֶחָד... קֶשֶׁר לְאֶחָד"!*

אֵין קֶשֶׁר בֵּין מַדַּד גְּבוּל הָרָעָב לְבֵין עֲלִיבוּת הַשָּׂכָר,

מָה יֵשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת בַּקַּנְיוֹנִים

בִּזְמַן קוֹרוֹנָה?

מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין נִבְחֲרֵי צִבּוּר בַּמָּסַכִּים לַהֲמוֹנֵי הַצּוֹפִים –

שְׁקָרִים, צְעָקוֹת, חֲנֻפָּה.

אָדִישֵׁי מַבָּט חוֹלְפִים בְּנֵי אָדָם, תוֹפְרִים דְּמָמָה דַּקָה

וְכִסּוּי צִבְעוֹנִי עַל הַפָּנִים.

 

כְּצִפּוֹר פְּצוּעַת כָּנָף רוֹמֶסֶת הַבְּדִידוּת לֵילוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לִרְעֹד.

 וְאַתְּ,

 שָׁרָה שִׁיר אַהֲבָה בְּמִבְטָא גֶּרְמָנִי כָּבֵד –

מָתַי תָּבוֹאִי?

 

* ותיקי ירושלים (גם אני) נתקלו לא פעם באישה המשונה שדיברה על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל שיש ביניהם והחיבור לאלוהים. מסתובבת ברחובות העיר, משלבת אצבעות וקוראת: "קשר לאחד: קשר לאחד!" שעות ארוכות עמדה ליד בית החולים האיטלקי ושרה שיר של אהבה במיבטא גרמני כבד. ידעו לומר שהיא אחות של פרופסור מפורסם מהאוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שדעתה נטרפה עליה מאהבה נכזבת. (מתוך האתר של אהוד בנאי כרקע לשירו "מתי תבוא").

 

 

* * *

ארנה גולן

"צימוקים ושקדים" חמצמצים מתקופת הקורונה

טעימה משירי מסיכות וגם משירי "זהו זה" המחודשים,

ואפילו מ...טורונה

 

מסיכות

מי שיער לעצמו שאי פעם נהלך ומסיכות על פנינו? וכי זה הגיוני?  והרי אי אפשר לנשום ואי אפשר להבחין מיהו ההולך מולנו! ומה זה בכלל "הסמרטוט" הזה שרוצים שהילדים יעטו על פניהם במשך כל יום הלימודים? איך תבחין המורה ביניהם ואיך הם, המסכנים, ינשמו?

בקיצור – מאיפה הגיעה בכלל המסיכה? עכשיו זה ברור, בגלל המגיפה, אבל במקור מניין היא?

אצלנו כמובן הגיעה המסיכה  עוד בגולה וגם בארץ לכבוד חג הפורים. למה דווקא? זה כבר עניין לחוקרי יהדות,  אבל  כולנו מכירים וודאי את שיר המסיכות, שאותו חיבר לכבוד פורים  לוין קיפניס, הזכור לטוב שבלעדיו היו ילדי ארץ ישראל חסרי שירים ואגדות וסיפורים לחגים ולמועדים וליום יום. את השיר הלחין נחום נרדי, המלחין הזכור אף הוא לטוב בתולדות שירי הזמר העבריים, וכולנו שרנו ורקדנו על פיו בגן ובבית הספר היסודי, בלוויית מסיכות, תנועות והבעות מתאימות למילים. וכך הולך השיר:

"זקן יורד לי עד ברכיים / שפם ארוך לי אמתיים."

פזמון: "היש צוהלת ושמחה / כמוני מסיכה – כה-כה! / היש צוהלת ושמחה / כמוני מסיכה."

"קרניים לי קרני התיש / שיניים לי שיני הליש" / פזמון...

"מלפניי צמה עם סרט / מאחוריי זנב תפארת" / פזמון...

ובכן, שיר שמח ועליז של אימוץ זהות חדשה, שונה במובהק מזו האמיתית ומצחיקה. הכול  מיועד לחג הפורים שכולנו מרבים בו בשמחה, ובארץ גם כמיטב האידאולוגיה של החזרה לטבע, כשבאותם ימים המסיכות מתרכזות גם בבעלי החיים. הן מיועדות, כמובן, במכוון, להסתיר את כל הפנים על מנת שלא יכירו מי הוא זה שמאחוריהן ומטרתן להקנות לכל ילד זהות אחרת מזו שלו, שלא יכירו אותו, להסתיר את זהותו, אבל כל זה כשעשוע ושמחה...

אבל בהקשרים אחרים יש למסיכות משמעות שלילית דווקא, ועל שום הסתרת הזהות האמיתית ואימוץ, ואפילו לשעה, של זהות שונה, פורצת גבולות.

כולנו זוכרים, וודאי, את הסרט המשובח והמרשים, "עיניים עצומות לרווחה", שביים סטנלי קובריק על פי סיפורו של ארתור שניצלר ובכיכובם של ניקול קידמן וטום קרוז, המופיעים  כזוג נשוי הנקלע למשבר. נשף המסיכות שבמרכזו, ואשר הגבר נקלע אליו בהזמנת חבר, הופך לאורגיה ולמעין טקס דתי כאחד, והוא כמעט גורר את פרידת הזוג הניו-יורקי, ומסמן את המסיכות באביזר בוטה של הסתרת הזהות למען מימוש המיניות הסוטה והמסוכנת.

ובמוסיקה הלא כולנו מכירים את "נשף המסיכות", האופרה שהלחין ג׳וזפה ורדי, אופרה בשלוש מערכות, שבסוף המר שלה, אחרי הרבה מזימות ותככים פוליטיים ורומנטיים, נדקר הגיבור הראשי למוות  בנשף המסיכות, כשהוא מחופש על מנת שלא יזהו אותו, וכל זאת  למרות  שהואשם על לא עוול בכפו.

מאידך, קיימים חגי מסיכות עליזים בארצות שונות, כמו איטליה או שוויץ וספרד, וידוע היום במיוחד נשף המסיכות של ונציה. באמנות זה מוטיב ידוע, ובתיאטרון, כבר בימי שייקספיר, כיכבו מסיכות במחזות מסויימים.

לא באנו לתת כאן סקירה היסטורית, אלא רק לסכם ולומר כי עד היום לא היה למסיכה דבר עם ימי החולין, ובוודאי לא עם  הבריאות  ועם האנושות כולה!!! והנה אנחנו מחוייבים לעטות מסיכות על שני שליש מפנינו ובחיי היום יום להגן על עצמנו מן הנגיף הנוגף ומביא מגיפה.

ובכל זאת  מתברר שישנם שירים שלנו שהמסיכה כיכבה בהם ולא בפורים. הכיצד? נכון, הם לא רבים, אבל הם כצימוקים אם כי מרירים. ואם כך, מהו תפקידה של המסיכה בהם? מתברר כי תמיד התפקיד אישי ולא לאומי או כללי, לטוב ולרע, ובעצם – לרע.

הנה למשל השיר "מסכות" ששרה טל גורדון. היא גם חיברה את מילותיו והיתה שותפה לכתיבת הלחן עם אמיר צורף. מכאן שיש לשיר משמעות רבה לגביה. ועל מה השיר? כבר מילותיו הראשונות חושפות זאת: "בסוף נופלות המסיכות / והקמטים מסתירים הבעה / הזמן עובר, לא מרחם / הולך לאט נגדך."

המסיכה היא, אפוא, מיטאפורית, מסמנת את אמצעי החיפוי על ההזדקנות, על קמטי הפנים המתגלים המסתירים את ההבעה המלאה של הדוברת בכאב, ועל אכזריות הזמן החולף ומזקין לאט, כמעט בלי שתרגישי. ועל כן, "השחור והלבן מיטשטשים / חסין מהחיים / מעודף שמחה / עם כל יום שעובר / אתה מודד את המרחק / בין הריצפה לבינך." השיבה הלבנה נמסכת בשיער השחור, הצעיר, ונדמה לך שאתה חסין מפני אובדן החיים כי אתה שמח, אבל כל יום אתה מתנמך מזיקנה והולך ומתקרב לריצפה (שמסמלת בעקיפין גם את הקבר). בקיצור – אין צורך להמשיך. זה צימוק מר ממרור, מביע את  כאב ההזדקנות וההליכה אל המוות, ואתה מכיר בכך רק  כאשר "המסיכות", כלומר, האשליות וניסיונות החיפוי, נופלות.

וכך כותב הפסיכולוג פרופ׳ יורם יובל באתרynet  ביום 20/08/2020 – כשהוא מונה 10 סיבות לכך שהתחיל לגדל זקן. הסיבה הרצינית לכך היא שזקנו, שהיה כולו שחור, הפך עם הזמן  כמעט כולו לבן. "השנים שעברו השאירו בי את עקבותיהן, לטוב ולרע," הוא אומר. אבל פעם אמר לו חבר "שכולנו הולכים עם מסכות – כולם מציגים לעולם פנים שונות ממי שאנחנו באמת. כל זמן שהמרחק בין העצמי ׳הפרטי׳ לבין המסכה ׳הציבורית׳ קטן, הכול בסדר. אבל אם המרחק גדול, יש לנו בעייה." ועכשיו, כשהזיקנה נתנה בו את אותותיה וגם תקופת הקורונה שינתה אותו וגם החשש מבחירות נוספות, הזקן החדש שיגדל יזכיר לו "שהשתנה בי משהו" ולשם כך ילווה אותו מעתה ואילך, כלומר – יחשוף את זהותו האמיתית. מעניין. עם זאת, אם תשאלו אותי, בסופו של דבר אין זה אלא תירוץ נהדר להליכה של פרופסור עם האופנה החדשה. אבל תוך כך ניתן להבחין כי הוא, בצירוף  השיר של טל גורדון – אף שהיא כואבת את חשיפת ההזדקנות ואילו הוא חושף אותה במכוון, משקפים את מאמצינו של כולנו, מאמצים שיש להם מחיר, לכסות על הזיקנה שקפצה עלינו ולחפות עליה. ואף כי יש יוצאים מן הכלל, הסרת מסיכה נתפסת כחשיפת "האני" האמיתי.

מאידך, הפסיכולוגים מבחינים – כך פורסם ב-ynet מיום ה-20 לחודש – בסוג של "פסיכופתים" שהם חסרי אמפתיה ומכורים לשליטה (לדעתי גם מסוכנים), אך לובשים "מסיכת של נורמליות": "הם יכולים להיות חברים קרובים, שכנים בבניין, בוסים בעבודה, או בני זוג שלכם או של אחותכם הקטנה. כולם יהיו מקסימים בהתחלה, אבל בהמשך כשירגישו שהצליחו לכבוש אתכם, יסירו את מסיכת השפיות ויחשפו בפניכם את הצד האמיתי והלא שפוי שנמצא מתחת למעטה המתיקות... הם כשני אחוז באוכלוסייה אך הם הולכים בינינו ללא מפריע." אבל עליהם לא כותבים שירים, כמובן.

שיר מסיכות אחר הוא שירו של ליאור נרקיס, שמילותיו והלחן שלו נכתבו על ידי מאיר עמר ואיתי זילברשטיין. השיר הוא משנת 2005, אז נכלל באלבומו "חתול רחוב", וכך הוא נפתח:

"מסיכות על הפנים שלי מלילה שעבר / חיכיתי רק לך שתסתדרי / נגיעות וחיוכים שלי מלילה שעבר / חיפשתי רק אותך אל תסתתרי."

אבל כאן עדיין לא ברור נושאו של השיר, אף כי נרמזת התחמקותה ממנו. אבל למה המסיכות?

אז הנה הפזמון: "כמה שריטות / כמה פרידות / כמה אפשר לחבר מה שנשבר / למה אני מוביל את עצמי / בדרך קשה בלי שום סיבה."

כאן ברורה עוד יותר ציפייתו לה, כמו גם ניסיונו ל"חבר" את יחסיהם שנשברו, אבל הוא ממשיך. "כל פעם זה קשה / כבר אין מושג איך להסביר / חיכיתי כל הלילה בשבילך / זה כאילו בלעדייך / עני  זה לא אני/ עוזב הכול בצד ומסתבך."

כאן בא שוב הפזמון וחותם את השיר. ואם כך,  אף שאינו מפרש טיבן של המסיכות, עתה זה כמדומה ברור: הגבר הדובר כיסה את האמת מפני עצמו ומפני זו שאהב, כמו היה לובש מסיכות של התעלמות, של חיוכים ונגיעות בה כאילו אינו מבחין בפרידה שהיא כופה עליו כל פעם, ועתה הוא נוזף בעצמו על הליכתו בדרך של הסתרת האמת מעצמו אף כי לא ברור אם אכן יחדל ממנה. ואם כן, בשיר זה  אנחנו בתחומם של שירי האהבה, ואף כאן המסיכות הן אובייקט טעון משמעות שלילית.

על רקע זה מפתיע שיר שאותו ביצע ששי קשת על נשף מסיכות וכולו שופע שמחה וחג, שמחה של הזוגיות המבדחת, זו של  הזוגות המחופשים. מן הסתם נכתב השיר על נשף מסיכות בוונציה או בעיר אירופית אחרת ואפשר ששובץ בהצגת תיאטרון, סביר להניח ב"רומיאו ויוליה" של שייקספיר (אחד הקוראים ודאי יידע ויידע אותנו). והנה כמה שורות מן השיר:

"מרקיז חומד יונה / נושק לה עמוקות במצח / ונשבע: ׳שלך׳, / גבירה אוהבת נץ / אומרת לו: ׳איתך למצח / קח אותי וברח׳ / אפולו צד צורה / של וונוס מכוערת, שהכיר."

פזמון: הלילה – מסכות, / הלילה הצלחות / הלילה אהבה / הלילה מי שבא ברוך הבא."

יש גם המשך, אך מכל מקום, המסיכה אף כאן פירושה אימוץ זהות שונה, לא אמיתית, אבל מאפשרת שעשועים ושמחה. כך גם אצלנו בפורים, שהרי גם הוא מעין נשף מסיכות, אבל בחיים האמיתיים  זה תמיד לרע.

כמו גם בשירו מן התקופה הקרובה של יואב גינאי, שהלחן לו נכתב על ידי עופר נסים ושי בורוביץ׳ והוא בוצע על ידי להקת דרמה (שאני לא מכירה אותה) – וכרגיל אצלנו זה קשור באהבה נכזבת ובאימוץ זהות שיקרית. הפעם מדובר בדוגמנית, שהיא אחת מקבוצת דוגמניות, ש"ברזל בתוך עינייך / משקיף אל המראה / ומתאפר ומתחבר עכשיו לתוך דימעה."

ולמה? מתוך רצון "להיות בפריים, להיות בפריים," כלומר – שיצלמו אותה. אלא שתוך הציפייה, "מסכה / נושרת מגופך / והמסך נקרע מזמן / כמה את מזיעה / מסכה! השקר מתהפך / והחיוכים שלך קפואים / בובה משעווה."

האוהב מציע לה עתה, כשמסיכת הדוגמנית מלאת הביטחון נשרה ממנה, לחזור לזהותה האמיתית, "הורידי מעלייך / את אור האולפנים / התפשטי, חבקי אותי / הביטי בי בפנים / הקשיבי רק לרגע / לשקט הפועם / אל תפחדי ואל תתאדי / אל תוך הפריים!"

אך, כמובן, ספק גדול הוא אם קריאתו תיענה. זו נשמעת כקריאה נואשת אל מול היבלעותה בפריים.

וישנם עוד שירים  המנוסחים כמונולוג של גבר אל אישה או להיפך, אך המסיכה אינה מוטיב עיקרי בהם, כמו למשל, שירו של רועי סנדלר, שהוא גם שחיבר את מילותיו עם ירון כהן ואת לחנו עם חן מליניאק, השיר הזה נשמע כמו נכתב היום, אף שבוצע כבר לפני שנתיים. עיקרו של השיר היא  פנייתו של הגבר אל זו שהתאהבה בעיר (מן הסתם תל אביב) והיא מבלה בלילות למרות שהעיר אינה מאירה לה פנים. ואילו הוא, חדש כאן ולא מכיר והיא נעלמת לו אבל עוד יבוא לכך סוף. והמסיכות?

"איך בלילות / היא נוהגת לבלות / ולא בא ולא בא לה / כבר לראות / אנשים עם מסכות." –  כלומר, אנשים עם זהות שיקרית שהיא פוגשת בבילוייה, ובכל זאת  אינה חדלה מכך. מעניין שאפשר לקרוא את זה כאילו המילים נכתבו  בימים אלה ממש, כשהחובה לעטות מסיכות חלה גם על המבלים במועדונים או בברים בומסעדות.

וישנם כמובן שירים נוספים שהמסיכות מתפקדות בהם, אבל משמעות המסיכה זהה ושלילית.

ולסיום החלק על המסיכות המגינות מפני הקורונה, אולי רק נזכיר, שמאז החלה המגיפה נכתבו לא מעט שירים על מחלת הקורונה עצמה. ונזכיר רק אחד מן הבולטים שבהם. זהו השיר "קוראים לה קורונה", המציג את המגיפה כאישה משתוללת, העוברת ממקום למקום, משגעת את העולם, מחלקת הוראות, פוגעת, אבל כלום לא איכפת לה. חנה גולדברג כתבה את מילותיו ויובל  שרים  הלחין וגם ביצע אותו. וכך נפתח השיר:

"פגשתי אחת / קוראים לה קורונה / קסם אישי יש לה בטונה / משתלטת / מפלרטטת / מתפשטת / מדבקת / אסור לגעת / אסור להתקרב / יש לה כתר / אבל אין לה לב."

רעיון נהדר וגם עם הומור מסויים. אבל מעניין מה היו אומרים לו גבר היה מציג כך את המחלה, כאשה חסרת מעצורים, מזיקה ומטרללת את כל העולם,  רק משום שהשם שלה, שהוא בעצם ספרדי, נשמע בעברית (ודרך אגב, גם בספרדית)  כמין נקבה...

 

ומה דעתכם על טורונה? ועל בירה קורונה? רק הצצה קלה.

מרתק לראות כי קיים אצלנו שיר שצליל שמו והעיר שעל שמה הוא קרוי  דומה למילה קורונה, והיא – "טורונה". ועוד יותר מפתיע לגלות כי מקור השיר הוא בשיר המקסיקני הידוע ומושר  ללא הרף במקסיקו ובמיוחד על ידי להקות זמרים עממיות, החבושות בכובעי בוקרים שחורים ורקומים לתפארת, והוא קרוי "יורונה". ואכן, כשהיינו בשליחות במקסיקו זה היה השיר המועדף עלינו להזמנה בתשלום מהלהקה שהיתה סובבת ברחוב או במסעדות בעלות האוכל הלאומי, ומחכה להזמנות הסועדים לנגן ולשיר להם במיוחד על-יד שולחנם, והם היו מסלסלים בגרונם את השיר עד לאוקטבות הגבוהות שבו, הקורעות את הלב. וכמובן, השיר תורגם לשפות רבות והושר במיוחד בארצות דוברות ספרדית. אלא שאצלנו הוא לא תורגם כלשונו, אולי בגלל תוכנו הקודר, אלא דידי מנוסי חיבר ללחן מילים שונות וכבר בשנת 1966 דני בן ישראל שר את השיר שמנוסי נתן לו את השם: "העלמה יורונה מטורונה". ומעניין, בשנת 2007 חידש קובי אפללו את השמעת השיר בנוסחו שלו וכלל אותו באלבומו, "בא מן השתיקה".

 ואם כך, למה מנוסי נמלט מן המקור והעביר את הסיפור השירי ממקסיקו לאיטליה? 

הסיבה היא כנראה פשוטה, כי המקור טראגי מדי, ואילו באיטליה ניתן למצוא עיר בדיונית בעלת שם דומה בצלילו ולספר משהו יותר רגוע, אם כי לא עליז במיוחד. כי יורונה המקסיקנית היתה, לפי המיתולוגיה המקומית, אישה שאהובה בגד בה ונטש אותה עם ילדיה למען אישה אחרת.  ואז, מכאב וצער, היא הטביעה את ילדיה ואת עצמה בנהר להכאיב לו, אבל בשמיים סירבו  לקבל אותה. ומאז היא סובבת נודדת בעולמנו ומרוב געגועיה לילדיה חוטפת ילדים זרים כדי שיהיו לה לתחליף. אך שום דבר לא מרגיע את בכייה המר, ועל כן היא קרוייה "יורונה", שזה בספרדית –האישה  הבוכייה.

ואם כך, מה מציע דידי מנוסי כתחליף? הנה הבית הראשון:

"בבית קט בפרוור של טורונה / שם גרה עמנואלה / והיא יפה כמו מלאך כמו מדונה / ואין עוד אחת שתישווה לה."

אז "מוולנסיה ועד ברצלונה / וממדריד עד גרנדה / כל מי שבא לבקר בטורונה / משמיע לה סרנדה."

אבל יום אחד פלש האוייב לטורונה, ולמרות שכל העם התגייס להציל את העיר ואת עמנואלה היפה, היום אין טורונה ולא עמנואלה וכל העם אבל עליה. ובכל זאת, דידי מנוסי לא יכול בלי לסיים בנחמה פורתא: "הרבה ממדריד והרבה מגרנדה / שפכו את דמם בטורונה / אך יום עוד יבוא אשיר סרנדה / תרעם ברחובות טורונה." אז נקווה גם אנחנו, כי יום אחד תחלוף לה אצלנו ובעולם הקורונה ונוכל  לשיר ברחובות תל אביב.

 ישנם כמובן גם שירים שבהם נזכרת הקורונה בלא כל ידיעה על נגיף הקורונה, אבל המילה קורונה דווקא מופיעה שם! שהרי קורונה זה בספרדית כתר, והעיקר – במקסיקו מייצרים בירה המוכרת היטב גם אצלנו ונקראת קורונה!

והנה אפילו שיר מתקופה קרובה בהחלט, שעדיין לא ניבאה מה עומד לנו בפתח. זהו שירו של עידן בקשי, הקרוי "חמישי בבית", כיוון שכולו מתמקד במונולוג של גבר צעיר הפונה לאהובתו שעימה הוא חי כבר שנתיים, והיא יפה (כמו גל גדות!). והעיקר, שהוא מתחנן בפניה שתצא עימו לבלות, גם כדי שייהנו בבר או בדיסקוטק כמו שכולם עושים ביום חמישי וגם על מנת שייראו כולם "מה יש לי"! 

את המילים כתב אלעד טרבלסי ואת הלחן אסף צרוייה והם מדגישים את העובדה שהיא "קשה" ואינה מוכנה לצאת לבלות כמו כולם בעיר, ומעדיפה לקרוא בבית ספר או לעשן, וכך אומר הפזמון:

"מה את לא מאמינה / שכל המדינה יוצאת / יוצאת לה לבלות / ולא, זה לא אישי / היום יום חמישי / אני רוצה לשתות / בלוגה ערק גם קורונה / בלאק קטן עם קולה / כבר הלכתי לאיבוד /  מסטול אבל חמוד / מוד, מוד, מוד."

אמנם, אני  לא בטוחה שהוא חמוד, מוד, מוד, שהרי הוא נוהג להערות לתוכו כל כך הרבה משקאות חריפים, לכן אני אפילו מבינה את זו שלא מוכנה לצאת איתו לבלות. אבל דבר אחד בטוח: מסיכה הוא לא עוטה, ומגיפת הקורונה עוד רחוקה ממנו ומשירו ולא צצה אפילו בדמיונו. צרותיו הן, כמו שאומרים, "צרות של עשירים",  ולכן, בהמשך הבא, נעיין בשירים שלהקת חמשת הוותיקים של "זהו זה" (אבי קושניר, מוני מושונוב, גידי גוב, שלמה בראבא ודוב׳לה גליקמן) בחרה, או העורך בחר עבורם ולטעמם – לשיר בתוכניתם, שהתחדשה דווקא בימי הקורונה ועל רקעה. האם ישירו על המגיפה או על אחד מגילויי התקופה שבעקבותיה? והרי הם כולם כבר "בגיל הסיכון". ובכן, נכונה לנו הפתעה רבתי.

ארנה גולן

 

* * *

אורי איתיאל

מעשה בדקל

בחזית הבית שלנו בגבולה המזרחי של תל אביב צמח לו דקל. ראשיתו בגובה שלוש אמות ואיש מדיירי הבית לא נתן את ליבו לעץ הצעיר שנצמד לקיר הבניין, וכשם שלא פאר את חזיתו גם לא גרע. לימים היו שסברו, שצמיחתו נבעה מזרע קטן שנישא ברוח מעצי הדקל הנטועים ברצועת הגינון באמצעו של הרחוב הקרוב.

חלפו שנים והדקל הינוקא הכה שורש ועלה והִתמר, וענפיו הסוככים כמו נוגעים ומלטפים את חלונות הדירה בקומה השלישית. בימים של קיץ היה חלון ביתה של רינה פתוח למשב רוח נעים ובפרט לעת ערב כאשר צנח חומו של יום. אלא שאַליה וקוץ בה, שכן היו עכברים ומקקים ממתינים ברשעותם לחלון הפתוח, מטפסים בזריזות ומנתרים לדירתה של רינה ועורכים שם "חפלה" חגיגית.

בצר לה, פנתה רינה לשְלֵזִי מוועד הבית כדי שיוסר המפגע. שלזי הנהן בראשו ופטר את בקשתה בכך שיטפל בעניין. קיץ רדף קיץ וצרת הדקל נותרה ואף עלתה כפורחת. שלזי לא טיפל ולא שעה לרינה ולא זאת אף זאת, אלא שנוספו ניזוקים מדירות סמוכות שאף להן השיב שלזי בהנהון הידוע וש"העניין בטיפול".

שלזי כיהן בוועד הבית משכבר הימים. דיירים התחלפו וחדשים שהגיעו ערכו הכרה עם ועד הבית שהיה איש אחד ואין בילתו – שלזי. ניהול עינייני הבית היה כושל והיו שהעבירו תשלומי מס ועד הבית והיו שלא. דיירים לא קיבלו קבלות ולעיתים לא נפדו המְחאות. קויימה אסיפת דיירים במטרה להדיח את שלזי, אולם איש לא היה מוכן לקבל על עצמו את ניהול הבית. במסתרים ובשיחות סגורות בין הדיירים רטנו הכול ואף היו שטענו ששלזי אינו משלם מס ועד הבית כבר שנים הרבה. כבר היו מכנים את שלזי, "שלזי הזונה" – עד כדי כך הגיעו הדברים.

פתאום ומשום מקום נודע ששלזי נוטש את הבית ו"עובר דירה". קיבלתי על עצמי יחד עם שני דיירים לקבל את ירושת שלזי, לוותר על חובותיו ולשקם את ניהול וועד הבית. אחת המשימות הדחופות היתה כריתת הדקל הנטוע למעצבה בחזית ביתנו.

בתמימותי, לא העליתי על הדעת איזו מכשלה צפויה לי. הזמנתי גנן-גוזם ולאחר שנקב בעלות העקירה הוסיף כבדרך אגב, שיש צורך באישור העירייה לעקור את העץ. מהעירייה נמסר לי, כי יש צורך בהסכמת שבעים וחמישה אחוז של הדיירים עבור העקירה וכמו"כ יש למלא מיספר טפסים ואישור פקיד היערות הראשי במשרד החקלאות ועוד מיספר אישורים קטנים, וזהו...

החתמתי דיירים ואולם לא עלה בידי להגיע לשבעים וחמישה אחוז. חלק מבעלי הדירות עקרו זה מכבר לדיור חדש וחלק לא חתמו מחמת אדישות. ליקטתי טפסים לצורך רישום פרטים ובני פרטים ואז בטרם ייאוש פניתי לעירייה לקבלת ייעוץ. האיש הנכון נעדר והתקשרתי שוב ושוב עד שבדי עמל שוחחתי עם האיש – אליעזר. אליעזר אינו סתם אליעזר אלא אליעזר האגרונום של אגף השפע בעירייה...

בַקשתי לעקור התקבלה בהסתייגות על ידי אליעזר האגרונום וחיש קל העביר אותי למזכירה לתאום פגישה מתחת לעץ הדקל. נקבע ביקור, ומאחר ואליעזר מאוד מאוד עסוק יגיע אלינו כעבור עשרה ימים.

כבר שעה קלה טרם שהגיע, המתנתי ליד הדקל, שלא תואר לו ולא הדר ואף צל לא תרם ממרום גובהו. בשעה היעודה הגיע אליעזר האגרונום ברכבו מלווה בנהג ועוזר... עמד אליעזר אל מול הדקל ושאל על הבעייה. הכנתי מראש את בקשתי והסברתי שהעץ הוא מפגע תברואתי ועכברים ורמשים עולים דרכו לחלונות הדיירים ו...אליעזר האזין והחל נואם על חשיבות העצים בעיר והבאת הטבע לדיירים ובאם נעקור הרי שנהיה מדבר... חוצמזה, אם מקקים ומכרסמים עושים דרכם על העץ – מה אשם העץ? תביאו מדבירים.

לבסוף הציע אליעזר האגרונום הצעת פשרה לאחר שהבעתי חמיצות לנאומו. מוכן לעקור בהתנייה שנשתול את הדקל בחנייה הצמודה לבית...

האגרונום, המלווה והנהג נכנסו לרכב העירייה וטרם שנפרדנו הוסיף כי הוא ממתין להחלטתי.

הרהרתי בדקל הפרטי שלנו, והתגאיתי שדינו כדין שבעת השקמים המפורסמים ברחוב המלך ג׳ורג׳ בתל אביב, שבו עברה דרך חולית אשר הובילה מיפו אל סומייל והלאה אל נחל הירקון.

אורי איתיאל

תל אביב, תש"פ

 

 

* * *

מינה גורל

אני לא נקברת

 

אני לא נקברת

בסך הכול צוללת

מטה מטה

בעיניים עצומות

ונשימה מדודה.

 

כמה חבל שהתעוררתי

 

 

אני מסוגלת לטפטף

 

אני מסוגלת לטפטף

עוד טיפה

עוד טיפה

תהיה לבריכה.

 

אני מסוגלת לדבר

עוד מילה

עוד מילה

תהפוך לשיטפון.

 

אני מסוגלת לנשום

עוד נשימה

עוד נשימה

תחזיק מעמד.

 

מינה גורל

 

* * *

אהוד בן עזר

משומש

[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]

 

כן, אני אוהב את היצירה המנוגנת ברדיו. לא, אין לי רדיו בחדר. כן, הוא מקולקל. הוא שייך לבעלת-הבית שלי. ישן, ויעלה הרבה כסף לתקנו. את הסימפוניה שמעתי לראשונה כשהייתי ילד בן תשע, בקלמניה –

לא, אני אומר לך, אין לי חיוך טוב, אני מחייך רק כדי למצוא חן –

"אני מבינה," אמרת, ו – "תבוא אליי –"

"מדוע?" השבתי. "אין לי ידידים," הוספתי, "רק רפרטואר, אל תאמיני –" ונשענתי כשגבי למעקה ופרשתי יד לצדדים והבטתי אליך במבט מתחטא.

נפגשנו במוצאי-שבת, בשעה שמונה, במקרה, ואת ביקשת ממני לעלות אלייך לחדרך. אני עולה, את מרשה לי לנוח על ספתך. לא יותר. והרדיו מנגן.

קלמניה. מה אומר לך השם? שום-דבר? חצר גדולה מוקפת חומת-ביטון צהבהבה, וחמישה בניינים בני שתי קומות, ולהם גגות רעפים בגוון חום-אדמדם, הנסמכים אל החומה מבפנים. ארבע ממגורות-פח עגולות בצבע החלודה, ושני שערי ברזל, המזרחי והמערבי, בשני צדדיה של החצר הרבועה. ופסי מסילות-הברזל המצטלבות בפינות בהן נפגשים חליפות זה עם שכנו – הפרדס, הכרם, כרם הזיתים וחורשת עצי האקליפטוס. היינו נוסעים עליהן בקרוניות קטנות שנועדו להובלת הפרי. סוסים משכו אותן ועגלון ערבי החזיק במושכות. שכחתי את הבריכה הגבוהה באמצע החצר. שכחתי מדוע אני מספר לך.

"תשתה תה?"

"תמיד את שואלת כך. זה מבלבל אותי –"

"אה –"

את הרדיו הישן קיבלנו מאדון גרדינגר. כל קלמניה היתה שייכת לו. לבסוף מכרו אותה ופיצלוה לחלקות, את הכרם עקרו, נסתיימה ילדותי, ואצלי נשארה עוד כמה שנים חותמת שחוקה, מושלכת במחסן, ודפוסה: "קלמניה. גן עצי פרי ומשק בריטי". את הרדיו הישן אני זוכר, תיבה גבוהה וחומה, ניצבת על הריצפה, ובחלקה העליון מקום לפטיפון. עד שהגיעה אלינו הוציאו ממנה את מכשיר הפטיפון, ונשאר המקלט בלבד.

הנמיכי את הקול, מפני השכנים. השעה מאוחרת, וברדיו מנגנים את הסימפוניה מן העולם החדש, שעדיין אינני יודע את שמה.

וילד בן תשע רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה השלף הצהוב, המשתרע עד לכפר הערבי, וכפות רגליי רומסות את גבעולי-הקש, קצרים, קטומים, ואני שר את החלק האחרון – טה, טה, טה, טה-טטם –  –  –

בדרך כלל מכנים אותנו על פי החלק החסר, על פי מומנו, ואדם בריא בכל אבריו חייב להיות בן-בלי-שם מבחינתנו. ואצלי המום הוא בעצם השמחה, ביכולת לשמוח, ולא בחלק החסר, זה שאינו כואב, שרק חסר, כל-כך חסר, כמעט רך, כמעט נפלא, מלא-ערגה, חולשה, תשישות, כמעט כמו אחר האהבה.

ופעם כתבתי ביומני: "לעיתים דומה שעברו עלי שנים רבות –"

כבר אמרתי לך שאני רוצה כוס תה, ובאמת, הפסיקי לזוז, וחוץ מזה...

"– שנים רבות, והשמחה שאינני יכול להשתמש בה מתיישנת, ורק המחשבות מגלות לי חן-נעורים." רגע, תני להיזכר, ואחר-כך בא ההמשך: "וככל שאני מרבה בניסיון לחפות על מומי כן חוסר-השימוש המוחלט, הטהור, הופך אצלי למישאלה בלתי-פוסקת, ואולי למום חדש."

אמרתי לך, אין לי ידידים. רק רפרטואר. גם אלייך אני מדבר כמו מבעד למסיכה לבנה. רוצה להנמיך את קול הרדיו? תודה. בכל מקום השארתי משהו, אולי – אותו דבר, מילים. במקום להשתמש בשמחה, כמו בתיאטרון, זאת אומרת... גם את אינך יכולה לדבר אמת. נעים לי פה ושם, מאחר ובדרך כלל בא קהל מובחר להצגת בכורה, פרטית, ו... לפעמים אני חש בחילה קלה, כמו לפני הרמת המסך, וזוהי האמת היחידה –

מאותה שעה שהקאתי כל הדרך וראשי היה ריק וה"טיטניק" הכחול קופץ בלי-הרף על פני דרך בלתי כבושה לבאר-אורה, ואת לא רצית לומר לי מילה. לא רצית לומר לי מילה. רק ביקשת שאתן לך את משקפיי. את המשקפיים ביקשת בדרך לשם, והבחילה באה בדרך חזרה, לאחר הווידוי, בליל ירח מלא שרבץ נמוך על כתף גבעה מדברית, ישבת לצידי והקשבת, ומאותה שעה אני זוכרך בהרגשה עמומה של נסיעה לא-נוחה וריח עשן הסולר וכאב-ראש נורא –

ורק לאחר שנים רבות נתת בידי את הקטע מיומנך:

"חזרתי ללימודים, ושוב אני יושבת לידך, קפואה, כמו אשמה. מאופקת, מוזרה – מפני שאני נזכרת כל הזמן במה שקרה בבאר-אורה.

"אחרי מסיבת הסיום, בשבת, יצאנו שנינו מחדר-האוכל, ואתה שאלת אם נלך מעט, כה רגילה הייתי לראותך יושב לצדי בכיתה, שהסכמתי. ואפילו ביקשתי סליחה ממך ורצתי למקום חשוב," מפני שהייתי חופשיה איתך ולא התביישתי. הלכנו וישבנו באחת הגבעות, כשמולנו עולה ירח רב-זוהר ונחמד. אך נדמה לי שהיה פגום. אינני זוכרת איך נפתחה השיחה, אבל היה לה אופי מיוחד ומוזר. אתה התחלת לדבר על עצמך, על כתיבתך ואהבותיך. סיפרת לי על חבלי-לידה של יצירות, על נושאים, ואחר-כך על הביקורת העצמית החריפה והקטלנית שלך, על צערך כל פעם שאתה נוכח לדעת כי מה שכתבת הוא חיקוי, השפעות זרות, או פרי תאווה בלבד, פרי הילולי נעוריך. כשדיברת כך לא מצאתי כל מכנה-משותף איתך. היית רחוק ממני, ובכל זאת נדמה לי כי הבנתי אותך. אתה התלבטת בין האמיתי שבך לבין כל השאר. חיפשת את האני שלך, ומה שאני זה רוצה לומר ולבטא, ופחדת פן חיפושיך הם לשווא. חיפשת את הגרעין האמיתי שגנוז בך ורצית לעמוד על טיבו ותבניתו, ועווית-זעם היתה חולפת בך למקרא שיר שכתבת, אם מצאת בו השפעות וחיקויים. והיה לי מוזר לשמוע ששיר יכול להיות לא אמיתי, אם יש בסגנון ובצורה השפעה זרה, או מה? הרי הוא חלק מעצמך – וכיצד אפשר לשנוא אותו? ואמרתי לך זאת, ואתה שתקת, כמו חיכית שאמשיך לדבר. וכה הרבה היה לי לענות לך, ולפתע הרגשתי כי אסור ואין לי רשות לענות לך, משום שאיני קרובה אליך כלל. ואני יודעת שדברים כאלה לא אומרים סתם, ודווקא בי אתה נותן אמון. והתחלתי לענות לך. רציתי שלא תהיה עצוב ומיואש כל כך, ועם זאת ידעתי שאני לא שלמה עם עצמי ואסור לי לגעת בנושא הזה. ורק לאחר זמן נוכחתי שאילו ירדתי אז לסוף כוונותיך להיות משורר, הרי הכול היה לובש צורה אחרת...

"לאט, וכמו מבלי משים, התחלת לדבר על עצמך, יחסך לבנות, אכזבתך מהן והתפעלותך העמוקה. יותר ויותר הרגשתי עצמי אשמה. רציתי לקום ולצעוק, לצעוק שתפסיק, שאין אני כלי-הקיבול המתאים לך. אני חשה בגירוי, אני מבינה אותך, אך אינני יכולה לקבל את דבריך כמופנים אליי. רציתי לומר לך שתשתוק, שתידום, וחבל שלא עשיתי כך. מדוע לא היה בי העוז והיושר לקום ולומר לך? מתוך שתיקתי לא יכולת להסיק דבר.

"ואתה המשכת לדבר, וראיתי בך פחד, יראה כמוסה מפני טוהר רגשותיך בהתגלותם. האהבה והתאווה, שהזכרת מדי פעם, הרעישו אותך. התיימרת בלבד להיות גבר שטוף יצרים ותאוות, ורצית להיטהר באמצעות וידויך. ובעיני הן היית, בכל עומק דמותך, רק ילד, ילד תמים וטהור. וכה צר היה לי לראותך מערטל ומעדן בפני את נימי נפשך – ואתה אינך אלא נער טוב ופשוט עם מחשבות גדולות, שמתאמץ לסגלן למציאות חייו. כל זאת ראיתי אני והרגשתי מחנק עולה בגרוני, מפני שאני אהבתי מישהו אחר. הצטערתי על טעותך ולא שנאתי אותך. הכול געש בקירבי וכמעט לא עוד הקשבתי לך, אך לפתע שמעתי אותך מספר שאהבת בראשונה את עופרה, ואילו עתה, בכל הכרתך והרגשתך החזקה, אתה מאוהב בי. זה היה השיא. כל העת הרגשתי שאסור לי לשמוע, אבל להיווכח פתאום שיש לך רגש כה חזק אליי, זה היה כה מפתיע ומדכא ומבלבל ומוזר, שחשבתי שלא אוכל עוד להתגבר על עצמי. איך ייתכן שישבתי לידך כל הזמן ולא הרגשתי כלום? וכך עוד נמשכה קצת השיחה בינינו, אתה שאלת משהו ואני עניתי, ולבסוף ליווית אותי לאוהל, וזה היה מספיק.

"ולכן קשה לי לשבת לידך בכיתה. כבר התחמקתי ממיספר שיעורים, אך אין זה פתרון."

 

מאז לא השתנה דבר. אני ממשיך לכתוב שירים. את בעלי הגאווה מעניש אלוהים בכך שהוא מניח לתוכניותיהם להתגשם. לפעמים אני מחפש אותך וחפץ לתקוע לתוכך את כל הכאב שנגרם לי, מתוך אמונה כי לעולם לא יבוא בוקר בו אצטרך לשאת אלייך את עיניי –

לא. לא. את נפלאה, מתוקה שלי. אינך מבינה כי כל מה שסיפרתי לך הוא רק ספרות, רק רפרטואר? הרי הזהרתיך בהתחלה. תודה לך שאת מניחה את הכר תחת ראשי. במה הפסקנו? לא, אינך צריכה להתנצל שאת יושבת על הכיסא. נעים לי לשמוע את המוסיקה ולהרהר. וכפי שאת אומרת – תמיד נישאר ידידים טובים, טובים, כפי שאת חוזרת ואומרת. רציתי רק עוד להסביר לך –

ה"טיטניק" מגיע לתל-אביב ואבא ואמא עוזבים את קלמניה, ששם, בעת שהייתי חולה, הילדה שאהבתי לראשונה בחיי, דליה קולני, הביאה לי טבלת-שוקולד. שכבתי במיטה בעלת סורגים לבנים, והיא ראתה אותי, עדיין הייתי בן תשע, לא יותר. ובינתיים הגיע האביב ואת פגשת אותי בכיכר-ציון ואמרת שאסור להשתמש באדם כאמצעי אלא כתכלית בלבד –

אמנם כן, נשארנו ידידים. אך אין צורך להגזים. אחרי הכול, הערב הוא עלבון. אם היית יודעת שאדבר כך, היית מזמינה אותי לעלות לחדר?

והנה נמשכת הצגת הבכורה וקאנט שם בפיך פסוק מכוער כל-כך. את יודעת שלא נשא אישה מימיו. מספרים כי פעם קבע מועד בכנסייה, שכח ולא בא, ולניסיון שני, כך החליט, אין טעם. ועוד מספרים כי בעת שהיה יוצא לפנות-ערב לטייל ברחוב, כמנהגו, היו תושבי קניגסברג מכוונים את שעוניהם על פי מסלולו. באותם ימים, באותה עיירה, לא היה רדיו, גם לי אין. אמנם אני אוהב מוסיקה, אך יכול לחיות גם בלעדיה. לא אמרתי שאינני נהנה מן הסימפוניה אצלך. את רואה כמה נעים לי לשכב על הספה, את מביאה בי הרגשת בטחון כה חזקה, כאילו אני האדם היחידי בעולם. פעם בכית בכיתה על דף גמרא שלא הבנת ואני ניסיתי לעודד אותך ולחשתי לך את הפירוש. אל תחזרי ותאמרי לי שאני מתמיד ועקשן, שאת מעריצה את אורח-חיי, סדר-יומי, ושיש לי סיכוי, יש לי רק אותה תחושה של אמת –

עכשיו הבנת? אחרי-הכול, חוסר זהירות גמור היה מצידי לדבר כל הערב. לא באתי אלייך כדי לגולל בפנייך קטע חדש של יומן. היה עליי לחכות לך בשתיקה. ואת, לו היית מתנהגת על פי שרירות ליבך ומביאה בי כאב, אני – אולי הייתי סולח לך על כל מעשייך ושעה שהיינו נפגשים, לעיתים נדירות מאד, לא היה עולה בידי לומר לך דבר.

 

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

 

 

* * *

יונתן גורל

תפילה

לחברי לעבודה בבית חנינא

 

ידעתי בליל ערפל

תוגת עורבים

נחים לא נחים

על ראשי אורנים

 

חיפשתי אות בין הזהרורים

ראיתי תקוות השני

על החומה הקפוצה

עומדת מקדמת דנא

 

שמעתי קול מואזין

מבעד לסמטאות

לבוא לבית

ששמו נקרא עליו

 

ברכת שלום לאיש שחזר

כאבן פנה

שהיתה לראש שמחה

 

בין ערבית ללילה

ייסוב לשולחנו

יברך פתו

 

* * *

תקוה וינשטוק

יישובים בראשיתם: מתנדבים באו למצליח

הופיע ב"מעריב" 8 באוקטובר 1955

באוקטובר 1955 נסעתי לחגיגה ביישוב החדש מצליח. "מצליח?" מי שמע על יישוב כזה? גם כיום, אחרי יותר מיובל שנים, מעטים מאוד שמעו עליו, בחדשות אינו מופיע... ויש השואלים בשמץ אירוניה: "מצליח באמת מצליח?"

אלא ש"מצליח" בכלל אינו שם פועל ולא שם תואר. זה שמו של חכם קראי, סהל בן מצליח הכהן, שחי בירושלים במאה העשירית, בתקופת הגאונים. הוא נשלח לעשות נפשות לקראים בבבל וניהל ויכוחי דת עם רבי סעדיה גאון ושאר רבנים. לקראים וליהודים קרא לעלות לארץ ישראל וכך לקרב את הגאולה.

"הקראים" או "בני מקרא","בעלי מקרא" – הם  כת יהודית המאמינה בקדושת התנ"ך בלבד ולא בתורה שבעל פה ותקנות חז"ל. את מצוות עשה ואל תעשה שבמקרא הם מפרשים כפשוטם ובלי התוספות והשינויים של רבנים וחכמים. נאמר למשל במקרא כי בשבת "לא תדליקו אש בכל מושבותיכם" – והקראים יושבים בשבת בחשיכה ללא תאורה ובישול. הם אינם משאירים אש לשבת מבעוד יום, כנהוג אצלנו, היהודים שהקראים מכנים "רבניים".

בני המקרא התבססו ככת נפרדת על ידי ענן בן דוד, בן למשפחה יהודית מכובדת בבבל (ויש המכנים את הקראים "ענניים"). שנות הפריחה של היהדות הקראית היו המאות העשירית והאחת- עשרה. אז עלה מיספר היהודים הקראיים בירושלים על מספר היהודים הרבניים.

כאשר נכבשה ארץ-ישראל בידי צלאח א דין (1187) הורע מאוד מצב הקראים ורבים מהם עברו לארץ הכוזרים ולמזרח אירופה – פולין, רוסיה. במאה העשרים נעשתה מצרים למרכז קראי ציוני גדול עם בית ספר קראי ציוני ועיתון ציוני קראי.

ב-1950 עלתה לארץ חבורת יהודים קראים ממצרים ויסדה את  "מצליח", המושב הקראי הראשון בישראל. עשרים ק"מ דרומית לרמלה, במועצה האזורית גזר. 

ביקרתי שם בחג הסוכות. ענפים ירוקים קשטו את תקרת אולם התרבות ואת תמונות הרצל וביאליק. הפעם חל חג הסוכות היהודי הקראי בעת ובעונה אחת עם הסוכות של "היהודים הרבניים" כפי שהקראים קוראים לנו. כרגיל מועדי החגים שלנו ושלהם שונים. הקראים מונים את חגיהם לפי "ראיית הירח" בלבד, בלי להתבסס על חישובים, בלי אדר א׳ ואדר ב׳, ולכן התאריכים של חגיהם אינם קבועים.  

כל המושב השתתף בחגיגה. הגברים בלבוש אירופי, הנשים במטפחות גדולות. תינוקות בוכים. השומר יושב כשרובהו בין ברכיו. הרבה אורחים מישובי הסביבה, בעיקר קראים מרמלה הסמוכה.

החגיגה החלה במסיבת פרידה ללאה, סטודנטית בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית. לאה, בלונדינית חמודה, העבירה את כל חופשת בין הסמסטרים שלה בהוראת עברית במצליח. מדי יום לימדה שני שיעורי עברית למבוגרים. האחד לחמישים מתחילים, השני לשלושים מתקדמים שגילו רצון עז להשתפר. היישוב גמל ללאה בפירות ובפרחים, בפינוקים קטנים ובהרבה חיבה. "התרגלנו אליה כמו למשפחה," אומר אחד התושבים. "אבל גם המורה צריכה לגמור את הלימודים שלה..."

לאחר הפרידה מהמתנדבת הופיעה מקהלת הילדים עם דגלונים ישראליים ופצחה בשירי סוכות עבריים אותם למדו בגן ובבית הספר. נואם מ"הנחלת הלשון" נשא את הנאום הציוני הנדרש על קירוב לבבות ועדות, חיה׳לה מהנוער הנעימה משירי הארץ, יובי מהמתנדבים חיקה קולות של בעלי חיים למיניהם. ורקדן פנטומימה העלה דמויות ופירש אותן: זה ביישן וזה שוויצר וזה, כולכם רואים, בחור מאוהב. הקהל מבסוט, החשיכה כבר ירדה וכולם יוצאים לקומזיץ פלמ"חי ליד מדורה וכיבוד, ומשקה ושמחה.

אני פורשת לשעה קלה לראות את בית הכנסת. במקום שני בתי כנסת קראיים ולידם סוכה. בית הכנסת נעדר ספסלים. יושבים על שטיחי הרצפה."של נעליך," מסביר המלווה שלי. לא מכניסים נעליים, שהיו במקומות טומאה, לבית הכנסת הקדוש.

כשחזרתי כבר רקדו הורה. התיישבתי ליד אישה צעירה נאה, תינוק בזרועותיה."גם לנו יש חג סוכות!" היא אומרת לי. "אנחנו כמוכם... אבל מקטנה ידעתי שאני קראית, כמו שאבא שלי ידע."

"ואתם גם מתחתנים עם יהודים?" אני שואלת.

"על זה יש פה ויכוח." היא מודה. "גיסתי התחתנה עם יהודי רבני."

"ומה אמרו ההורים?"

"הם אמרו מילא! יהודי יותר טוב מגוי."

שמה מזל אל גמיל, ילידת מצרים. בת 22. נשואה מזה חמש שנים וכבר הביאה שלושה תינוקות לעולם. בעלה סיים זה עתה קורס אזרחות מטעם מנהל ההסברה והוא האחראי למועדון. שניהם מה"אליתה" בכפר, יורדים לפעמים לסינמה בקיבוץ נען.

"איך החיים במצליח?"

"זיפת!" מטיחה מזל תוך כדי השמחה. "אם לא היה לי ולבעלי רצון חזק, כבר מזמן ברחתי מפה. אין במושב פרות. אפילו לא כבשה אחת. הלול ריק.א ין מדריך חקלאי טוב. אין כביש. הצינורות היו על האדמה והתקלקלו. אבל נשארתי. אני אוהבת לזרוע, למה שזו אדמה שלנו, לא של אחר."  

אכן השנים הראשונות היו קשות למצליח. במצרים עסקו המתיישבים בעיקר במסחר. לא היו עובדי אדמה. עקב ויכוח נטשו יותר מחצי המשפחות את מצליח. כמה משפחות נוספות הוצאו כי לא עיבדו את אדמתם. הסוכנות היהודית הוסיפה לארבעים המשפחות שנותרו במצליח ארבעים וחמש משפחות מרומניה. הזיווג לא צלח. הרומנים הסתלקו. הסוכנות הביאה למקום עולים מצפון אפריקה ומ"בני ישראל" מהודו. גם כיום אין שלום של ממש במושב. ותיקי מצליח טוענים שהמזכיר, מרוקני, נותן פרוטקציה למרוקנים ואותם הוא מקפח...

כל ותיק קיבל עשרה דונמים קרקע, וחדש, בינתיים, חמישה דונם. כולם, ותיקים כחדשים, עובדים כפועלי דחק. שמונה ימים בחודש, ארבע וחצי לירות ליום. ומזה צריך לפרנס משפחה. המצב דומה בהרבה יישובי עולים.

 ובכל זאת יש למצליח מזל. יושביו זוכים למתנדבים רבים. חלקם אף הגיע לחגיגה. מזה שבעה חודשים שכל יום ב׳ בערב צועדים על הכביש הראשי למצליח – ולכפר אוריה הסמוך – שניים-שלושה עשרות של מתנדבים, סטודנטים, חיילות, סתם צעירים בגילאי עשרים-שלושים. הם קוראים לעצמם "השורה". הם אינם מורים מקצועיים אבל סורקים כל בית במצליח ומציעים שיעורי חינם בעברית. הלשון היא היסוד לחיים בארץ. רבים נרשמו ללימודים. מהם שנשרו במרוצת הזמן, גם מתנדבים נשרו אך יש משוגעים לדבר המתמידים בהתנדבות מאז נוסדה ה"שורה".

מרדכי למשל, מדריך נוער שאף גייס למשימה את חניכיו. כיום מתקיימים במצליח שבעה חוגי עברית למבוגרים. רובם חוגים משפחתיים. מבוגרים מתביישים להראות לזרים כמה אינם יודעים... הכיתות שונות ברמתן. יש תלמידים היודעים לקרוא עברית – בעיקר המסורתיים הקוראים בתורה – אבל אינם יודעים לדבר עברית. ויש היודעים לדבר עברית אך לא לקרוא, והרוב  – אנאלפבתים גמורים...קשה לתאר את התרגשותה של אישה שמימיה לא החזיקה עיפרון ביד –והנה הצליחה לחתום את שמה! אחרי החג מקווים להגביר עוד יותר את הלימודים. גם להסביר דברים שמחוץ למסגרת השיעור הרגיל, כגון מילוי טפסים, למשל למס הכנסה.

בעקבות "השורה" אימץ גם ועד עובדי "מקורות" את מצליח. אימוץ עולים נעשה אופנתי כיום. אמנם "מקורות" התכוונה לאמץ יישובי ספר אך הסוכנות ביקשה לעודד את מצליח. מתנדבי "מקורות" הפכו מחסן לבית תרבות, הכניסו לשם רדיו, משחק פינג פונג. גם אש"ד [אגד] מאמצת את מצליח, רוחנית וחברתית. חברת החשמל שוקלת להביא למקום חשמל וטלפונים. "הנחלת  הלשון" פעילה מאוד במקום. אחת לשבוע מגיע למקום  מינהל ההסברה עם הרצאה, פנס קסם או סרטוני צבא.

 כיום מצליח הוא מושב גדול, 101 חלקות אדמה. תושביו, בעיקר קראים ממצרים ומעיראק, מתפרנסים מחקלאות, תעשייה קלה ועבודות חוץ.

בישראל חיים כארבעת אלפים קראים. ריכוז הקראים הגדול ביותר בעולם. רובם מתגוררים ביישובי הדרום, רמלה, אופקים, באר שבע וגם ירושלים, בת ים  ועוד. . רמלה הינה מרכז היהדות הקראית העולמית. בתפוצות חיים כעשרת אלפים קראים, בעיקר במצרים, תורכיה, פולניה ורוסיה. סך הכול מהווים הקראים כיום אחוז אחד ביהדות. השואה עשתה שמות בקרב היהודים הקראים. הם נספו יחד עם כלל ישראל. למעט קבוצת קראים שהכריזו על עצמם כלא יהודים ונותרו בחיים.

בארץ קיבלו הקראים מנהגים חדשים, בר המצווה והעלייה לתורה בגיל 13.למשל. הרבנות מכירה בשחיטה הקראית, אבל מעמדה הדתי של העדה בישראל מסובך מאוד. קיים בית  דין קראי הדן בין היתר בענייני נישואין וגירושין בעדה, כשמעמד האישה הקראית שווה בכול למעמדו של הגבר, אך כשמדובר בנישואים ובגירושים בין יהודים קראים ל"רבניים" – מתעוררות בעיות שטרם נמצא להן פתרון. הם יהודים – אבל קראים...

תקוה וינשטוק

 

 

* * *

נעמן כהן

"מרקסיזם" כתעמולת הסתה

אימרה מפורסמת המיוחסת למנהיג הצרפתי ז׳ורז׳ קלמנסו אומרת: "אדם צעיר שאיננו סוציאליסט הוא אדם חסר לב, סוציאליסט זקן הוא אדם חסר שכל."

והנה הפתעה. יאיר האן-מילקובסקי-נתניהו הצעיר (הבן של) הוא סוציאליסט מרקסיסט. התובע בטוויטר שוויון כלכלי: "קומוניסטים ארורים שגזלו חצי מאדמות המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, שחררו את האסי לתושבי בית שאן, לפני שאתם מטיפים!"

https://www.mako.co.il/news-israel/2020_q3/Article-d3bb72d4ea19371026.htm

האם יאיר נתניהו הצעיר הוא באמת בעל לב, סוציאליסטי? או שהמרקסיזם שלו הוא רק כסות להסתה? אם היה באמת סוציאליסט הרי יכול היה לתרום את רכוש המיליונים של אביו לטובת "צדק חברתי", או למשל לתבוע להלאים את הגז של יצחק תשובה (המערבי-מוגרבי) אחר שהתפאר שאביו העניק לו 20 מיליארד שקל במתנה – אלא שבמקום לעשות כן הוא מקלל "קומוניסטים ארורים" ובאותה עת כאילו תובע קומוניזם. בדמגוגיה הזו אי אפשר שלא להיזכר בדמגוגיה של היטלר שבנאומו המפורסם איים: "אם יהדות הממון הבינלאומית תביא את העולם לבולשביזציה..." – היהודים הם גם יהדות ממון וגם בולשביקים.

מסתבר שבמאבק ההסתה על האסי כולם מרקסיסטים, כולם תובעים "צדק חברתי". זהו מאבק מרקסיסטי משולב של אנשי הימין (יאיר נתניהו), האקטיביסטים האנטי-אשכנזים (כולל הפרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי), והערבים-המוסלמים, כולם תובעים את הבעלות על נחל האסי.

המשולש האנטישמי הקלסי הוא שחור אדום ירוק (ימין, שמאל, איסלם).

המאבק על האסי הוא מרובע: הימין, השמאל, הערבים-המוסלמים, והיהודים-הערבים, (בייחוד "מערביים"-מוגרבים"-אפרו-מרוקנים). כולם חברו לגזענות האנטי-אשכנזית בתואנת מרקסיזם.

יאיר נתניהו לא המציא את מסע ההסתה של הימין נגד הקיבוצניקים האשכנזים כמטרה פוליטית, הסתה שמטרתה לקושש קולות. החטא הקדמון של ההסתה נגד הקיבוצים והאשכנזים מוטל על המסית הדמגוג מיצ׳יסלב בגון-מנחם בגין האשכנזי-בלארוסי-פולני, שבנאום הסתה כינה את הקיבוצים "מיליונרים בעלי בריכות שחיה", ובנאום הצ׳חצ׳חים המפורסם פתח את נאומו בהסתה נגד אנשי הקיבוצים שהניפו דגלים אדומים, מול אנשי הליכוד המניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. לאחר מכן טען כלפי הקיבוצים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!" (ובייחוד בריכות שחייה).

לאחר מכן הגיע שיא הנאום. בגין סיפר להמון שבעצרת המערך, עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף כאילו להיזכר בשם שהוא קרא במיוחד במבטא אשכנזי-פולני במלעיל "דודו טופז", וציטט את דבריו. אחר כך טען שעד היום הוא בכלל לא שמע את המונח "צ׳חצ׳חים", והפעם הפלא ופלא הוא מבטא את המילה "צ׳חצ׳חים" בלעג מכוון דווקא במלרע, ולא במלעיל האשכנזי-פולני.

לאחר מכן תיאר בגין כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז (במלעיל), ואז פנה לדבר את הקהל שלו: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פיינשטין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ׳חצ׳חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

בגין אגב לא הזכיר כלל בנאומו את ה"מערביים-מוגרבים"-האפרו-מרוקנים, כי הוא לא הכיר אותם מפני שלא היו באצ"ל, אבל להם הספיקה ההסתה נגד האשכנזים כדי לתמוך בו.

בגין הראה את הדרך וכיום הצטרפו אליו כל אבירי הפוליטיקה הזהותנית הגזענית האנטי אשכנזית של היהודים-הערבים ובייחוד "המערביים" (מוגרבים) האפרו-מרוקנים, למאבק נגד קיבוץ ניר-דוד-תל-עמל למרות שכ-30 אחוז מהחברים בקיבוץ הם יהודים-ערבים (ברובם מערביים מוגרבים אפרו-מרוקנים). 

הגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים-הערבים מכונה בכיבוסית פסוודו מדעית "פוליטיקת הזהויות".

ודוק: כל המאבק על האסי שהוא כאילו "מרקסיסטי" ל"צדק חברתי" של הימין, השמאל, והערבים-המוסלמים, והיהודים הערבים הוא רק כסות למאבק גזעני אנטי-אשכנזי. (המאבק של הערבים-המוסלמים הוא גם נגד היהודים-הערבים).

כמובן שגם מפלגת ש"ס היא מפלגה מרקסיסטית (למרות שאין בה אפילו שוויון לנשים יהודיות-ערביות) ומנהיגה אריה מכלוף דרעי "המרקסיסט" אינו מוכן אמנם לחלק את רכושו הרב והטירה שבנה לנופש בספסופה למען "צדק חברתי", אבל הוא עותר נגד הקיבוץ:

https://news.walla.co.il/item/3384162

ומצד "השמאל" האקטיביסטית הזהותנית המערבית (מוגרבית) מרב אלוש (כבשה בערבית) לברון, מהארגון הזהותני האנטי-אשכנזי (ומתוך כך גם האנטי-ציוני) "הקשת הדמוקרטית המזרחית" מביעה את גזענותה (כמובן תוך תקיפת האשכנזים כגזענים) בשאלה מדוע האשכנזים לא מפגינים באסי?

 (מרב אלוש-לברון, "מדוע האשכנזים לא מפגינים באסי", "הארץ", 20.8.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9088227

מרב אלוש-לברן גם היא אינה מרקסיסטית התובעת שוויון כלכלי, למשל הלאמת הגז של יצחק תשובה המערבי-מוגרבי, אלא רק אקטיביסטית אנטי-אשכנזית. בהמשך לאידיאולוגיה הזהותנית שלה, מעניין בעד מה לדידה צריכים להפגין 30 אחוז מחברי ניר-דוד המערביים (מוגרבים)? האם בעד פירוק משקם?

כתמיד גם כאן הגזענות האנטי-אשכנזית מובילה לאנטי-ציונות כי מחזיקיה מזהים את הציונות עם האשכנזיות שהם חותרים נגדה.

את הסכנה לציונות שבהסתת הימין (נתניהו) את היהודים-הערבים נגד האשכנזים והקיבוצים במאבק על האסי, רואה רן ברץ ומתריע נגדה. והוא כותב: "השמאל הפוסט-ציוני אוהב במיוחד מאבקים נגד הקיבוצים. ראשית, כי הם ציוניים מדי בשבילו, סוג של אוייב מבית. שנית, כי כך אפשר לגייס גם את הימין."

מדוע זה מסוכן? מפני שההתיישבות בישראל התבססה על עיקרון אחד: ציונות. לא "צדק חלוקתי" ולא מוסר אוניברסלי. הצרכים הלאומיים קבעו. כדי לממש את היעדים ההתיישבותיים הללו ערכה הממשלה הסכמים ופשרות והקצתה משאבים. רבים מהמקומות האלה יושבו בתלאות ובקשיים גדולים, אך ברבות השנים חלקם הפכו לאטרקטיביים. ואז בא השמאל ואומר: למה להם מגיע ולאחרים לא? צריך לפתוח הכול מחדש.

אם העקרונות הללו מתקבלים, כל ההסדרים שמדינת ישראל קיבלה הופכים להפקר, ומבחינה ציונית המשמעות היא אסון לאומי. הנה, הקרן החדשה לישראל לא משאירה מקום לספק בעניין. השבוע היא צייצה: "המאבק על נחל האסי החזיר אל סדר היום את רעיון הצדק החלוקתי שאנו מקדמים מיום הקמתה של הקרן."

"תושבי ניר-דוד לא רוצים לפתוח את שעריהם לכל דכפין, לא מסיבות ׳אתנו-מעמדיות׳, אלא משום שהם גרים שם על גדות הנחל. זאת החצר שלהם, ביישוב שהוקם עוד לפני המדינה. הימין, בניגוד לשמאל, צריך להכיר לא רק בהסדרי העבר, אלא גם במגוון של אורחות חיים ובזכות לפרטיות, כן, גם של הקיבוצים. לכן יש לספק במהרה לתושבי בית-שאן נחלים צלולים משלהם, לרווחת עמק המעיינות, וכדי שהשמאל הקיצוני לא יוכל יותר להסית אותנו ציוני נגד רעהו, ולערער את הבסיס האמיתי שמאחד אותנו.

("התיקון של בית שאן לא עובר בנחל האסי", ד"ר רן ברץ, מקור ראשון, 28.8.20)

https://www.makorrishon.co.il/opinion/259333/

 

הגזענות האנטי-אשכנזית של יוסף סוכרי (Sukari)

בין שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה (אשכנזים וספרדים), היו כ-1000 יהודים ערבים-מערבים-מוגרבים. הגזען האנטי-אשכנזי סוכרי (Sukari) מנצל זאת כדי לבטא את שנאתו ומוסיף את שטנתו הגזענית על זו של האנטישמים הנאצים כשהוא בעצם מזדהה עם הגרמנים ביחסם ליהודים האשכנזים.

יישר כוח לד"ר משה גרין-גרנות על החשיפה שלו את הגזענות האנטי-אשכנזית של סוכרי ((Sukari בספרו "אמיליה ומלח הארץ – וידי", ("חדשות בן עזר", גיליון 946, 1572) אבל יש לי שתי הערות קטנות. למה הוא מכנה אותו "מזרחי" בשעה שהוא מערבי-(מוגרבי)? (גרנות הוא היהודי המזרחי (אוסט-יודה), והשנייה למה הוא נותן לו את שם החיבה האשכנזי יוסי בשעה ששמו יוסף ובהגיה ערבית-לובית יוסוף?

כתבתי כבר לא אחת כיצד הגזענות של היהודים-הערבים כלפי האשכנזים נהפכת לאנטישמיות ולאנטי-ציונות מכיוון שם מזהים את הציונות עם האשכנזים.

 

לא תהיה פה אירופה – שנאת התרבות המערבית

של האקטיביסט האנטי-אשכנזי יוסי סוכרי

"התפיסה של אבות הציונות קרסה," מכריז בשמחה לאיד האקטיביסט האנטי-אשכנזי יוסי סוכרי. "לא תהיה פה אירופה." ("לא תהיה פה אירופה", "הארץ", 13.11.15)

סוכרי, המתנאה בכך שהוא בעל תרבות "מערבית-מוגרבית ערבית-לובית", טוען שעל ישראל לשכנע את הערבים שהם לא שלוחה של המערב ע"י אימוץ התרבות הערבית-מוסלמית. למשל, הוא ממליץ על מדינה "מתונה" כסעודיה. לדידו  מן הסתם – הדיקטטורה הווהבית-מוסלמית בה הורגים נשים נואפות, הומוסקסואלים, כופרים באיסלם, וקוצצים ידיים לגנבים, –היא התרבות הראויה לאימוץ. ועוד לא הזכרנו שעל פי החוק היא חייבת להיות נקייה מיהודים. (גם מיהודים מערביים-מוגרבים-לובים מסוגו של סוכרי).

סוכרי חוזה שהיהודים האשכנזים ירדו מהמדינה לאירופה והנשארים יפנימו את השפה הערבית ואת "התרבות העשירה שהיא מייצגת" (למשל התרבות המופלאה שהוא עצמו הביא ממולדתו לוב) ויחיו עם שכניהם ללא אנטגוניזם תרבותי."

כבר כתבתי על חלומו של האקטיביסט האנטי-אשכנזי יליד מרוקו, סמי שלום שטרית, על מלך מרוקו ועל הדיקטטורה שלו, וראינו שהוא החליט למרות חלומו לא לחזור למולדתו מרוקו, אלא לרדת לארץ מערבית ארה"ב. כך גם מן הסתם סוכרי לא יחזור למולדתו לוב על תרבותה המופלאה ויעדיף את מדינת ישראל בעלת התרבות המערבית אירופאית, או ירד אל ארץ אחרת בעלת תרבות מערבית אירופאית.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01095.php

 

הצד השני – הגזענות האשכנזית

כמראה הפוכה לגזענותו האנטי-אשכנזית של סוכרי מהוות דעותיו הגזעניות האנטי-מרוקאיות של האשכנזי פרופסור אמיר שצגובסקי-חצרוני. שצגובסקי-חצרוני מכנה את המרוקאים "קופי אדם", "בבונים", "שימפנזים", ושאר כינויים גזעניים בנוסח "דר שטירמר" הנאצי, והוא כורך זאת במשנתו האנטי-ציונית ובתמיכתו בחיסול המדינה, בכיבוש ערבי-מוסלמי והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. לאור הפוסטים הגזעניים שפירסם ב"ספר הפנים" שלו, הוסר דף המשתמש שלו והוא תובע בבית המשפט להחזיר לו את דף המשתמש, ולפצות אותו במיליון שקל.

בדיונים ההזויים בבית המשפט הביא שצגובסקי-חצרוני כעד הגנה את דרור נובלמן המתנאה בהבנתו בסאטירה, ובסבו וסבתו בוגרי אושוויץ. נובלמן טען שאם ב"דֶר שטירמר" משווים יהודי לקוף זו גזענות, אך אם משווים מרוקאי לקוף זו סאטירה. הוא הרי סטיריקון.

(מורן שריר, "פייסבוק העלימה את הפרופסור שקרא למרוקאים בבונים. האם היא הבינה את הקטע?" "הארץ" 3.9.20)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9122724

לא סאטירה, לא מצחיק. גזענות אינה סאטירה גזענות היא גזענות היא גזענות.

 

גבעת חביבה – גזענות ערבית-מוסלמית כן, הטרדת נשים לא?

קוראי "חדשות בן עזר" הוותיקים זוכרים ודאי את המאמצים שעשה בזמנו דוד אמיתי, דובר "גבעת חביבה", למצוא בין "ערביי הדו-קיום" של המוסד – ערבי-מוסלמי שאינו גזען. למרבה הצער הוא לא הצליח למצוא שם אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען.

בין האישים שפניתי אליהם אז היה גם ריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, שסירב לראות בדברי מוחמד הקוראים להשמדת היהודים גזענות.

על דבריי שאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי" – גידף אותי החבר דוד אמיתי, (חב"ע 581), באומרו שאני נובר "באיזה פח אשפה של דברי בלע, שנאת האחר, בורות וגזענות." (בגבעת חביבה אין מתעסקים בגזענות הערבית-מוסלמית מפני שאין מקבלים כסף אירופי לכך).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00696.php

והנה מסתבר שבגבעת חביבה לא מתעסקים בגזענות ערבית-מוסלמית אבל כן מתעסקים בהטרדת נשים.

המרכז "החינוכי" בגבעת חביבה בדק תלונות על הטרדות מיניות וסביבת עבודה רוויית תכנים מיניים מצד שני בכירים: כבהא, לשעבר מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום שבתוך גבעת חביבה, וסאמר עתאמנה, שהחליף אותו בתחילת 2020. נשות המוסד תיארו התנהלות כוחנית, חיבוקים הכוללים מגע באזורים שונים בגוף, ניסיונות "חיזור" חוזרים ונשנים והערות בעלות אופי מיני.

בתגובה אמר סאמר עתאמנה כי התלונות הן "שקר מוחלט. הדברים לא היו מעולם," ולדברי ריאד כבהא מדובר בשקר ש"נועד לפגוע במוסד ובעובדיו." לפני כחודש הודיעה גבעת חביבה לכבהא כי לאחר בדיקה מעמיקה, הוחלט ש"אין צורך בנקיטת צעדים כלשהם" כלפיו.

ביולי הודיע סאמר עתאמנה כי לאחר 12 שנות עבודה בגבעת חביבה, החליט "ללכת לאתגרים מקצועיים וציבוריים חדשים." כעשרה ימים אחר כך עדכן המנכ"ל החבר יניב שגיא את העובדים כי הסתיים בהצלחה "הליך הגישור בעקבות האירועים שדווחו בחצי השנה האחרונה," וכתב מכתב המלצה לעתאמנה, בזו הלשון: "מהיום הראשון הפגין עתאמנה יכולות מקצועיות מרשימות, מנהיגות ונחישות." לפי החבר שגיא, עתאמנה "ניחן בכריזמה רבה" ו"נוכחותו השרתה תחושה שיש על מי לסמוך."

כבהא מסר בתגובה: "בתחילת פברואר הגעתי לגיל הפנסיה," וגבעת חביבה "הודיעה לי שלא מצאו פגם במעשיי. הפרשה הגיעה לסיומה המלא ולשביעות רצוני." עתאמנה מסר בתגובה כי "בחר לפרוש מרצון." לדבריו, "מכתב ההמלצה שקיבלתי מבטא את תרומתי העשירה במשך השנים לקידום יחסי יהודים וערבים."

 (אור קשתי, "מנכ"ל המרכז החינוכי גבעת חביבה כתב מכתב המלצה לעובד שנטען שהטריד מינית", "הארץ", 1.9.20)

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9114529

הנה כי כן אנחנו רואים שמוסד המוכן תמורת כסף לקבל גזענות ערבית-מוסלמית – אינו מסוגל לטפל חינם בהטרדת נשים.

 

שיאנית

והנה נוסף שם חדש. האם מתקרבים לשיא? – ג׳ודי-מוזס-ניר-שלום-רוטנברג.

והנה "ידיעות אחרונות": ג׳ודי-מוזס-ניר-שלום-רוטנברג פותחת קריירה חדשה אצל סוכן הדוגמניות רוברטו, ותהיה מיוצגת אצלו לצד נועה קירל.

אגב האם היא באמת עושה שביתת מיסים כפי שתבעה מכולם?

 

"פיהרר פרינציפ" – עיקרון המנהיג

יאיר למפל-לפיד לא נענה לאתגר של שלח לעשות דמוקרטיזציה במפלגתו, והוא נשאר המנהיג היחיד. כשאר מנהיגי מפלגות "הפיהרר פרינציפ" הוא ימשיך כמובן להטיף לדמוקרטיה.

נעמן כהן

 

* * *

עו"ד גיא משיח

"שושקה" אינה שרה

מה שהכי נורא במעצר ההזוי, המיותר והמופרך של האמן, זאב ("שושקה") אנגלמייר הוא שמדובר בזילות המונח "הטרדה מינית" והמאבק הצודק באלימות אמיתית המופנית כלפי נשים בישראל.

אנגלמייר נעצר ע"י המשטרה בהפגנה כנגד ראש הממשלה בירושלים במוצ"ש האחרון, בשל – כהגדרת המשטרה: "התנהלות פרובוקטיבית שיש בה משום פגיעה וביזוי של נשים באופן שעלול להפר את הסדר הציבורי." לדברי מקור במשטרה שצוטט ב"הארץ", אנגלמאייר למעשה נעצר, מפני שהשוטרים חשדו, כי התחפושת שלו נועדה להטריד מינית את שרה נתניהו.

נו, באמת. מישהו שם במשטרה או במשרד לביטחון פנים הממונה עליה ירד לגמרי מהפסים. "שושקה" הוא תחפושת עשויה בד, התממשות של דמות קומיקס, יציר דמיונו של אנגלמאייר, עם כרבולת קרטון גדולה וצהובה על הראש, שאותה נוהג אנגלמאייר לעטות בהפגנות בארבע השנים האחרונות. רק "משטרת הצניעות" של משמרות המהפכה באיראן יכולות לחשוב שמדובר בדמות המהווה "הטרדה מינית". מה גם, שהאמן אנגלמאייר זומן בעבר ע"י עיריית ירושלים להופיע בדמותה של שושקה בחוצות העיר.

והנה, למרות שלפי החוק, שוטר יכול לבצע חיפוש גופני, רק אם יש חשד סביר שהחשוד מסתיר על גופו ראיה הקשורה לביצוע עבירה (בדרך כלל החבאת סמים או סכין או כלי נשק), השוטרים דרשו מאנגלמייר להתפשט בתחנת המשטרה, וערכו עליו חיפוש אינטימי, בעודו עירום.

"הסברתי לשוטרים בתסכול, שזו דרכה של אמנות, שהיא בודקת גבולות, שזה עיקרו של חופש הביטוי. ששושקה היא למעשה התרסה אירונית וצינית שלי כנגד החפצת נשים," אמר אנגלמאייר. "זה האירוע הכי משפיל, שעברתי בחיים שלי, ככה עושים רק בסרטים לסוחרי סמים. החליטו לסתום את הפה לשושקה, הדמות שיצרתי לפני ארבע שנים, שיוצאת למחאות נגד עוולות ושחיתות."

ואכן, ללא ספק מדובר בחקירה משפילה, פולשנית ומיותרת לגמרי (שבגינה אף הגיש אנגלמאייר, ובצדק, תלונה למח"ש). בדיקה רקטלית ללא עילה, היא, כשלעצמה, "הטרדה מינית" ואף יותר מזה.

השימוש ע"י המשטרה ב"הטרדה מינית", כביכול, כעילה לחקירה ולמעצר של מפגינים מדאיגה ומעידה על פוליטיזציה מסוכנת של המשטרה.

המעצר של אנגלמאייר אינו מקרה יחיד. ביום רביעי שעבר, עצרה המשטרה את הבלוגרית איריס בוקר, בחשד להטרדה מינית של שרה נתניהו, בשל ציוץ שפרסמה בטוויטר, שהורכב מקללות ואיומים, שאיריס עצמה ספגה ברשתות החברתיות, בעקבות תגובתה לראיון של שרה נתניהו לחדשות 12, שם שרה נתניהו הציגה את עצמה כ"אישה מוכה" וכקורבן של אלימות מינית.

קשה שלא לחוש, שהשר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הממונה על המשטרה, הנחה את המשטרה לעשות שימוש, באמצעים מופרכים, תוך שימוש ציני ובלתי חוקי בחוקים כנגד הטרדה ואלימות מינית, וב"עבירות" שאינן קיימות כלל, כמו "הטרדה מינית של הציבור", כדי לעצור את מי שחטאו היחיד הוא מחאה כנגד נתניהו וממשלתו הכושלת.

המעצר של השניים הוא ניסיון השתקה קלאסי תמרור אזהרה נוסף לפגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה; כשעל הדרך, משטרת ישראל גם לוקחת את המאבק כנגד אלימות והטרדה מינית ועושה ממנו בדיחה אחת גדולה.

מפתיע ומוזר גם כיצד זה המשטרה יכלה לחשוד, שדמות מבד בלונדינית, שמנמנה וורדרדה, בה משתמש אנגלמאייר מזה שנים רבות, היא בעצם פארודיה וסאטירה על שרה נתניהו.

עו"ד גיא משיח

 

אהוד: אם "שושקה" המגעילה היא לא "פארודיה וסאטירה על שרה נתניהו" – אזיי היא עוד דוגמה לניצול ציני ומושחת לצורך פרסום עצמי חינם של אדם שממציא פרובוקציה כדי ליהנות מחשיפת היתר התקשורתית האוהדת והמטומטמת של ההפגנות של האספסוף הנאור (מפר החוק והכללים בימי הקורונה) – הפגנות נגד נתניהו ומשפחתו.

עם זאת, עצתנו ל"יורש העצר" יאיר נתניהו לחדול לכתוב ולומר דברי הבל שעליהם התקשורת עטה כמו שעטים תנים על פגר. לא רק שאינו עוזר בכך לאביו אלא גם מזיק לו מאוד.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

פרק ארבעה-עשר

גופת ערבייה צעירה וגבוהה ועיניה מנוקרות

על-ידי עופות-טרף.

"סאלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סאלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה לא חלק.

"יהודה היה עייף מטלטולי הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל של קיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, היכן שישבה משפחת השומר: סאלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

"לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג׳, תנור ברזל מקומר. סאלים וחסן ישבו בקירבתה וקלו פולי-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הפולים הקלויים אל תוך מכתש-העץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הפולים בעלי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.

"למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר מתח עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.

"כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:

"׳אלוהים היודע...׳

 

"למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶ׳ה הסמוך, ושם נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של המתיישבים מנחלתם בפתח-תקווה: בתו של אחד השייכים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי הכבוד של המשפחה – התגלגלו לבסוף לביצת אמְלַבֶּשׂ, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סאלים ופאטמה. חסן אחי פאטמה לטש את עיניו לבדואית היפהפייה, ולאחר מיספר ימים נעלם הכושי באורח-פלא, והבדואית נשארה מקנת חסן.

"לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בדואים מבני-משפחתה אל בית סאלים. חסן חמק מיד  וברח לשדות, והנערה הבדואית רצה כחץ מקשת והפילה עצמה אל הבאר, היא ׳ביר שוע׳, ותמות. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים מיספר חזר חסן הביתה ובאישון-לילה הוציא את גופת הבדואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

"אז הבין יהודה מדוע לא שתו סאלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סאלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר יותר מאומה.

"למחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט. הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו ילידיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל ומבלה את שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב שהפך לקן של פושעים?

"במילים אלה סיים סבי את סיפורו, ועכשיו אתם יודעים מי היו חסן ולטיפה, וכי מעשה הרצח של הכושי אירע בין אמצע החורף לאביב של שנת תרמ"ב, תחילת 1882, וכי התאבדותה של לטיפה באר התרחשה כשבועיים-שלושה לפני ל"ג בעומר של אותה שנה."

"והאוצר?" שאל אבבטן.

"בספר הזיכרונות של סבי לא מוזכר שום אוצר."

"אבל חסן, ספן-האבן, אומר בפירוש במכתב שלו כי האדם היחיד אשר לו סיפר על דבר האוצר הוא היהודי שבא רכוב כעל גדי חמור, והתיאור מתאים בדיוק לסבא שלך." אמר רני.

"נכון. אבל סבא שלי לא הזכיר אוצר אפילו במילה אחת. ומעודי גם לא שמעתי ממישהו במשפחתנו, או מפי סבי-עצמו בהיותי ילד – סיפור על האוצר בבאר הראשונה."

קפיטן יוקי שתק כל אותו זמן, וחייך.

"למה אתה לא אומר דבר?" התרעם עליו אבבטן. "אינך חושב שהגיעה כבר השעה לנסוע לפתח-תקווה?"

"אני חושב, אם יהודה ראב לא השאיר איזו פתקה – איך היתה מגיעה אליי ההודעה המסתורית ובה האותיות אל"ף ו"ו צד"י רי"ש בי"ת יו"ד רי"ש שי"ן ו"ו עי"ן?"

"ובאמת, איך הגיעה?"

"זאת אינני יכול לגלות."

"חבל על הדיבורים. בואו נצא לדרך," אמר אבבטן.

"וכיצד תדעו את מקום הבאר?" שאלתי

"מה הבעייה? הרי אמרת לנו בפירוש שהבאר נמצאת במרכז המושבה, בגן העיר."

"אכן, רואים שכבר הרבה-הרבה שנים לא ביקרת בפתח-תקווה. הדברים שסיפרתי לכם נכתבו לפי יותר מחמישים שנה. ואם תצליח כיום למצוא את הגן ואת הבאר – "

"תקבל פרס – מדחס-קטשופ!" התערב בשיחה רני.

"יש לנו מכשירים משוכללים – " גמגם אבבטן.

"גן המייסדים, שתזמורת המושבה היתה יושבת בבִיתן במרכזו ומנגנת – כבר מזמן איננו. את העצים כרתו. את בריכת-הנוי העגולה במרכזו סתמו. תושבי פתח-תקווה מצטיינים בכך שאין להם שום חוש לשימור העבר שלהם. מי שמסתובב ברחובותיה כיום סבור שהיא נוסדה אחרי קום המדינה. ורק כמה איקליפטוסים ודקלים גבוהים שנשארו לפליטה רומזים שבמקום הזה חיו אנשים גם לפני יותר ממאה שנה."

"ומה קרה לבאר הראשונה?" שאל רני.

"במשך שנים היתה פועלת, בפינת הגן, וכאשר חדלו להשתמש בה, כיסו אותה בגגון שטוח ונמוך של פח. ביובל השבעים-וחמש או השמונים למושבה הדפיס דואר-ישראל בול מיוחד לכבוד הבאר, עם ציורהּ, אך ספק אם מישהו הציץ אל תוכה לראות איך צורתה באמת. וכשנבחר ראש-עיר חדש, שכנראה לא אהב כל כך את המייסדים, הוא ציווה לכרות את הגן ולסתום את הבאר, והכיכר כולה רוצפה באריחי-בטון מכוערים והציבו בה עמוד בטון גבוה ודק עם שעון בראשו, והשעון – כמו במחאה – סירב לפעול ולא עזרו כל התיקונים שעשו בו. כמו כישוף נכנס בו. כאילו ביקש לעצור את הזמן מלכת, במחאה על מה שעוללו לבאר ולגן."

"אבל הבאר – היכן היא? הרי לא נהפוך את כל כיכר הבטון כדי למוצאה?"

"למה לא?" אמרתי, "אולי בזכות זאת ייחפר שם גן חדש כמו בסיפור על האב שהשאיר לבניו העצלים אוצר קבור בשדה, כדי שיחפרו את האדמה ויעבדוה."

"שמע," אמר אבבטן, "אני רואה שהחלטת למתוח אותנו עד הסוף ולא לגלות את המקום המדוייק של הבאר. אז יש לי הצעה בשבילך. את הסיפור שסיפרת לנו אני מוכן לפרסם בהמשכים בעיתון שלי, ׳העצלן הצעיר׳, ואני בטוח שהילדים יקראו אותו בעניין, בתוך שאר הרפתקאות המשלחת שלנו, שאותן אני אתאר. אמנם הארכת קצת בדבריך, אבל זו לא בעייה בשבילי לקצר. תמורת זאת אני מקווה, תגלה לנו מיד את מקומה המדוייק של הבאר."

חייכתי על הניסיון המגושם שלו לפתות אותי. וטרם הספקתי לומר לו שאינני זקוק לטובות שלו ואיני מוכן לכתוב בעיתון של ילדים עצלים, מפני שהם ודאי יתעצלו גם לקרוא את מה שכתבתי,  והנה המשיך –

"בתנאי, כמובן, שקיבלת מסבך בירושה את הספר והוא שלך, אחרת לא אוכל לשלם לך שכר-סופרים."

"אל תדאג," אמרתי, "כל הזכויות של הספר בידי, כי אבי, בנימין, כתב אותו מפי סבי, ואף אחד לא יכול להשתמש בו בלי רשותי."

"מה שם הספר?" שאל רני, אשר לא הבין בדיוק את השיחה שלנו.

"׳התלם הראשון׳."

"ויש גם סיפור על התלם הראשון, כמו על הבאר הראשונה"

"כן," אמרתי, "אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם די הערב ואפילו הארכתי, כמו שהעיר, ובצדק, הסופר אבבטן."

"ותוכל לקנות את הספר בחנות ולקרוא לבד." העיר אבבטן, אשר מאוד נהנה מכך שציטטתי את דבריו.

"לא. הוא לא יוכל." אמרתי.

"מדוע?"

"מפני שהספר אזל לפני שנים רבות וההוצאה שהוציאה אותו אינה מוכנה להדפיסו מחדש. כנראה שתולדותיה של המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, בשנותיה הראשונות, אינן הדבר החשוב ביותר לקוראים שלנו היום. עובדה ששום הוצאת-ספרים ושום מוסד העוסק בתולדות היישוב בארץ-ישראל – לא מצא עניין בספר. וזה מראה שוודאי יש לנו הרבה ספרים אחרים מעניינים יותר מן ׳התלם הראשון׳, שהרי לא ייתכן שכל העורכים ומנהלי המוסדות – הם בורים וטיפשים."

"חבל," אמר רני, "נורא חבל. הסיפור על דוד וגוליית ועל התותים השחורים היה כל-כך יפה!"

"בקצה הדרומי-מערבי של כיכר המייסדים נמצא זה שנים רבות המשרד של תחנת-המוניות ׳המקדים׳, וסמוך לו עץ איקליפטוס ענק שהוא אולי ההוכחה היחידה שזה המקום העתיק ביותר בפתח-תקווה. עד היום משמש גזעו הרחב של העץ להדבקת מודעות-אבל,  הנעצים."

ראיתי שעיני השלושה נעוצות בי כמו שלושה אוכלי-אדם רעבים ואני הארוחה המתבשלת בסיר. הם הבינו שאני קרוב עתה מאוד-מאוד לגילוי המקום המדוייק-בהחלט של באר הראשונה של פתח-תקווה.

"קרוב לקיר הצפוני של תחנת-המוניות, על רחבת-הבטון, ניצב קיוסק כחול למכירת כרטיסי-הגרלה של ׳מפעל הפיס׳. תחתיו קבורה הבאר. כל דור והבאר שלו: אז – אוצר בלום של מים חיים, היום – זכייה-בגורל. לא יכלה להיות לבאר הראשונה מצבה הולמת יותר לטמטום של היום, לַהיפך מכל מה שהמייסדים הראשונים של המושבה חלמו עליו – מאשר קיוסק-ההגרלות..."

בעודי נואם ומתלהב הבחנתי לפתע כי אני נמצא לבדי ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב, מחזיק בספר הזיכרונות של סבי, ומדבר אל עמוד-המודעות העגול. ברגע ששמעו השלושה את המיקום המדויק – הפעיל קפיטן יוקי את מדחס-החלל וכולנו נפלטנו החוצה, צומחים לגודלנו הטבעי; דלת תא-הדאר שלי נסגרה אחרינו בטריקה וצרור-המפתחות קפץ לכיסי. השלושה דילגו לתוך מכונית-מחץ שחורה שהחלה נוסעת כשהיא יורקת אש מאחור, ובאוויר נשאר תלוי המשפט האחרון של רני:

"היה לך סבא – סבא סַבָּבָּה!"

 

המשך יבוא

 

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

מהדורה שנייה ירושלים תשמ"ח, 1988

אהוד בן עזר
לתולדות ר׳ אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

 

אחרית דבר

שלוש מחברות שחורות בעלות כריכת-קרטון קשיחה בכתב-יד רהוט של אבי, בנימין בן עזר, המחזיקות יחד 229 עמודים כתובים ועוד שישה עמודי-טיוטה אחרונים, מהוות את כתב-היד הראשון של "יהודה ראב (בן-עזר) 1930–1863 – זכרונות, מתורגם ומעובד בידי בנימין ראב (בן-עזר), פתח-תקוה 1930". המחברות היו מונחות ממועד כתיבתן, חורף וקיץ תר"ץ / 1930, ועד שנת 1949, שנה לאחר מותו של ר׳ יהודה ראב (בי"ח באייר תש"ח / 27 במאי 1948). החל ב-4 בפברואר 1949 החלו מתפרסמים מדי יום שישי בעתון הדור שבעריכתו של משה כצנלסון "זכרונות של חלוץ" ליהודה ראב ז"ל, "מראשוני המתיישבים היהודים בארץ וממייסדי פתח-תקוה".

לצורך הפרסום בעתון העתיק ועיבד בנימין בן-עזר את כתב-היד פעם נוספת במחברת עבה בעלת כריכת-קרטון קשה, המחזיקה 265 עמודים כתובים, תחת הכותרת "יהודה ראב (בן-עזר) – זכרונות של חלוץ (1930–1863), מלוקט [מחוק: מתורגם] ומעובד בידי בנימין ראב (בן-עזר)".

הסידרה בעתון הדור, שנתפרסמה תחת שם "זכרונות של חלוץ", היא ששימשה בסיס, לאחר עריכה של ר׳ בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), לספר שיצא בשנת תשט"ז בהוצאת מ. ניומן ו"הספריה הציונית" ולראשונה נשא את השם התלם הראשון.

התלם הראשון ניתן כאן בצילום מהדורתו הראשונה. מותר להניח, כי מהדורה ביקורתית, אשר תשווה את נוסח הספר המודפס לשני הנוסחים שבכתב-יד, תעלה שינויים והשמטות שהעריכה גרמתן, ובהם חומר היסטורי ופולקלורי מעניין, אלא שחובבי התלם הראשון ביקשו לראותו מודפס מחדש כנתינתו המקורים, ולא כטקסט מחקרי.

 

*

חובה נעימה לי להודות ליהושע קניאל, שהנחה אותי בעצותיו ובמחקריו. כן אני מודה לשאול כ"ץ ולרמי יזרעאל, אשר במחקריהם נעזרתי רבות. אודה למשורר איתמר יעוז-קסט, שסייע לי בפענוח הטקסט הגרמני-ה"הונגרי" ב"ספר החשבונות והזכרון" לר׳ אליעזר ראב; לבן-דודי הסופר יצחק ראב, מחבר הרומאן עלה ברוח; לקרובַי א"ז כהן ויעקב שאנן ולחוקר שמואל אביצור, שעזרוני בבקיאותם; לממונים על עזבונו של הסופר משה סמילנסקי, שנתנו את הסכמתם להבאת דבריו על יהודה ראב בספר זה; למנהל "הספריה הציונית" יוסף ונקרט, לעוזרתו נורית גלעדי ולעורך ראובן אשל, שלא חסכו מאמץ ומסירות הוצאת מהדורתו החדשה של התלם הראשון.

 

תל-אביב, קיץ תשמ"ו [1986].

 

המשך יבוא [הנספחים למהדורת 1988]

 

"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עם הנספחים, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

 

* * *

Who should Jews fear most during an ‘uprising’?

by Jonathan Tobin,

JNS, September 2, 2020

 

Feeding panic about militias and anti-Semitism amid urban unrest is gaslighting. The real threat to Jewish security and to all Americans is the breakdown of the rule of law.

It was a summer of discontent as the coronavirus pandemic raged on. The death of George Floyd, which set off a season of protests about police brutality and racial discrimination, further added to the nation’s woes as many of the demonstrations turned into riots along with acts of intimidation, violence and looting. If that wasn’t enough, now we also have to worry about armed vigilantes who have, in a few cases, sought to intervene in settings of urban unrest with predictably dismal results as the fatal shootings illustrated last week in Kenosha, Wis.

The specter of armed extremists facing off against violent mobs is a prescription for not just bloodshed, but chaos with unknowable consequences. Predictably, the Anti-Defamation League is chiming in about this to hype fears that the presence of militias in this combustible mix will add anti-Semitism to the mix. The question is, are they telling us something we need to know about the situation or, as appears to be the case, is the ADL just riding their favorite hobby horse in order to promote their preferred political agenda and distract us from the real threat to both Jews and the nation in this situation.

As it happens, and as one ADL researcher acknowledged, the groups of vigilantes that have arisen in cities where rioting took place don’t seem to have expressed any anti-Semitism when they showed up ostensibly to defend property threatened with destruction by the “mostly peaceful” demonstrators.

Yet the mere mention of militias—whether the vigilantes are connected to known groups or not—has been enough to push the usual buttons for Jews. This has predictably led some people to believe that the real problems at play here are not the riots, or what it is the Black Lives Matter movement’s leaders and apologists are after, but the familiar fear factor associated with white nationalists and anti-Semitism.

Let’s specify that the presence of vigilantes is almost always a bad thing. Such persons are no substitute for law enforcement and invariably make bad situations worse.

Yet after three months of riots that some on the left have been candid enough to describe as a general “insurrection,” there is only one word to accurately describe efforts to put the focus on vigilantes, rather than on those who have openly embraced radical positions aimed at thwarting democratic rule as an anti-Semitic threat: gaslighting.

We should never be complacent about anti-Semitism from the far right. But to pretend that the carnage in America’s cities is the work of anyone but the far left, associated anarchists and some elements of the Black Lives Matter movement is not merely false but a transparently politically motivated sleight of hand maneuver.

While Jews have not been a priority target for rioters—instances of vandalism in Los Angeles and Kenosha notwithstanding—the connections between the intersectional ideology that is officially embraced by BLM ideologues, and anti-Semitism and anti-Zionism, is a matter of record.

Since the death of Floyd on May 25, dozens have died in violence that was in one way or another connected to the protests, the number of police officers that were injured was reported to be 700 in the first week and has, no doubt, climbed far higher in the months since then. Many of the protesters have also been hurt, though hurt as a result of their engaging in violence against police. Incidents of organized attacks aimed at police, including in one outrageous incident in which left-wing lawyers passed out Molotov cocktails to be tossed at New York cops, have added to the carnage.

To pretend that these acts were somehow committed in equal measure by the inconsequential numbers of right-wing provocateurs, or that it was all inspired by the Trump administration that has sought unsuccessfully to stop the violence against the wishes of their political opponents who govern strife-torn cities, is also gaslighting.

It is hardly surprising that left-wing and liberal groups that have, against the best interests of the Jewish community, endorsed the BLM movement would buy into this myth in order to help their allies in the Democratic Party. But doing so is still an act of breathtaking mendacity.

For three months, much of the mainstream media has either downplayed the violence associated with the protests or encouraged and rationalized it.

Prime-time CNN host Chris Cuomo has consistently asserted, “Please, show me where it says protesters are supposed to be polite and peaceful.”

New York Times staffer Nikole Hannah-Jones, a conspiracy theorist and principal author of her paper’s misleading and wildly inaccurate “1619 Project” that alleged that America is an irredeemably racist nation, took pride in the burning and looting. She said “it would be an honor” for the violence to be called the “1619 riots.”

An NPR show offered a forum to Marxist author Vicky Osterweil, whose book, In Defense of Looting defended the violence as a justified tactic and mass theft as “a redistribution of property in an unequal society.”

But as the fall election campaign looms on the horizon, some on the left have awakened to the fact that the “unrest” and talk of defunding or even abolishing the police they have encouraged might help Trump’s re-election efforts. As a result, they are now seeking to shift the blame to him or to a vague threat of white nationalist anti-Semites rather than to the people who have been doing the rioting and those who encouraged them.

The main point to be derived from this shabby con game is not a defense of Trump’s discourse, his policies, or any specific political agenda of the right or left. Instead, it must be pointed out that the main threat to Jews and to Americans in general from recent events is not an epidemic of racist violence for which there is little or no proof or from the president. The real danger comes from the breakdown of the rule of law that those who lionized the riots and gave the movement that fueled them impunity have engendered.

A country in which both lives and property rights are not respected—and where law enforcement is so cowed by its critics that no one at risk from rioters has any reasonable expectation of police protection—is not one that is safe for Jews or anyone else.

 

©2020 Jews Choose Trump.org | JewsChooseTrump.org

 62 William Street New York, New York 10005

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד ידידי. שיריה של אסתר ראב הם מהמעולים שבמעולים. בגיליון זה [1573] השיר "הבית זועק", הוא חזק ובוטה וזועק באמירה שירית אין שנייה לה.

אינני יודעת אם קוראי שירה וחוקרים עמדו על כך שזלדה קיבלה ממנה המון ולקחה הרבה, במודע או שלא במודע.

במאמרו של אורי הייטנר, כל שכתב על גנץ – אמת חיה. כנראה זה יעלה לגנץ בסופו הפוליטי, אבל את שלו הוא עשה.

השאר – לא רק שאני לא בדעותיך, אלא בקצה השני. אבל זאת שנינו יודעים משכבר.

שלך,

מיכל סנונית

 

* ד"ר עירית אמינוף: מרגשת עד מאד ונוגעת ללב, רשימתה של חנה סמוכה מושיוב: "אימא סלחי לי". אפשר לומר ללא שמץ של הגזמה – מרגשת עד דמעות. בכל רשימותיה מיטיבה חנה סמוכה מושיוב לתאר את מצוקת הנפש של מי שהגיעה ממקום אחד למקום אחר – בצו כלשהו: צו אלוהי, או צו יהודי, או צו חברתי או אחר, ומנסה להתערות במקום החדש, כשבידיו אין כלים מספיקים. 

יותר מכל מחאה חברתית, יותר מצעקות על קיפוח ומהפגנות – עושות רשימותיה העדינות של חנה סמוכה מושיוב. אבל הרשימה הנוכחית: "אימא סלחי לי" עולה על כולן. אין צורך לנתח את דבריה, כל קוראת מבינה אותה. לרבות מן הנשים במדינת ישראל הצעירה, רגשות דומים כלפי האימהות שהגיעו ממקום אחר וניסו בכל כוחן להתערות במקום הזה, שאינו קל ולא היה קל כלל וכלל. חנה נתנה להן ביטוי נפלא!

היא עדינה, אינה משתמשת במילים בוטות, ואומרת הכול.

[לפי שמות המשפחה אני מבינה שמוצאה מעיראק, אבל נישאה למישהו ממוצא בוכרי – או בולגרי. אני מקווה שלא טעיתי].

ריגשתיני, חנה סמוכה מושיוב!

 

* ציטוט: "בכיר" חמאס בעזה, מחמוד א-זהאר, חגג ב-14 באוגוסט ש"עזה נקייה מקורונה, כי היא נלחמת בישראל... ומעזה נשחרר את כל פלשתין." לעומת זאת קילל, ש"מדינות שתומכות ביישות הישראלית, נדבקות בקורונה, ובראשן ארה"ב והאמירויות." [סרטון] (תרגום לאנגלית ממר"י החשובים].

איזו חגיגה זו היתה של פרימיטיביות, שנאה ובערות. ועכשיו, כשעזה כולה בעוצר, המגיפה יצאה שם מכלל שליטה, המוות חוגג, ואיתו כנופיית המחבלים של חמאס, המתפרעת ברחובות; איפה זה עומד? הקללה התהפכה על המחבל.

כנופיית מחבלים ג׳יהאדיסטים השתלטה על עזה, וכנופיית מחבלים אחרת על רמאללה. העיקר שגנב ארמון הנציב בירושלים, "שליח האו"ם", הודיע ש"הושג הסכם" – שחולי קורונה מעזה יטופלו בישראל.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 8.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: התימנים החות׳ים שיגרו אתמול [7.9] מיספר לא ידוע של כלי טיס בלתי מאויישים מסוג "סמאד-3", להפציץ את שדה התעופה הבינלאומי הסעודי בעיר אבהא, בדרום מערב המדינה. אבהא משקיפה על הים האדום. ההפצצות גרמו נזקים, והתנועה בנמל התעופה הופסקה. מדובר בפיתוחים איראניים, שמפציצים, או מתרסקים, על פי החלטת המפעילים. [סרטון].

נמל התעופה אבהא הוא נמל תעופה מודרני ומתקדם, שהופך למאויים ולמסוכן. לתשומת לב "מכוני מחקר" הזויים, או "לשעברים" למיניהם, שממליצים לנו לוותר על שטחים במרכז הארץ לטובת אוייב מסוכן, במיוחד ששטחים אלה יושבים על נתב"ג. אין סכנה גדולה מזו, למדינה שיש לה שדה-תעופה מרכזי אחד, ובכלל.

החות׳ים (כלומר איראן) מאיימים עכשיו להפציץ ולתקוף את שדות התעופה של דובאי ואבו דאבי, והם כבר תקפו אותם בעבר. ולכן האזהרה החריפה שלנו.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 8.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

* ציטוט: קרבות בנשק קל ובטילי אר פי ג׳י פרצו בלילה [7.9] בין המיליציות של שני האחים הסונים היריבים: סעד אלחרירי נגד אחיו, בהאא אלחרירי. נמסר שיש פצועים, שמועות על הרוג. צבא לבנון נכנס לאיזור הקרבות, בשכונת טריק אל ג׳דידה, דרום-מזרח ביירות, והוא המחסום האחרון בפני מלחמת אזרחים. הכלכלה שם כבר מתה, והמיליציות במירוץ התחמשות מהיר. [סרטונים].

אפס שיקום, אפס התאוששות, רק ייאוש. מקרון היה, מקרון הלך, ולא נודע כי בא בכלל.

לפני עשרה ימים היו באיזור קרבות כבדים אפילו יותר, בין המיליציות הסוניות לבין חיזבאללה השיעי.

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 7.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

 

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

 

אהוד: האם ייתכן ששריפת הענק הראשונה בנמל ביירות – של "זיקוקים"-כביכול, היתה של מחסן תחמושת של חיזבאללה, והיא-היא שגרמה אחר כך לפיצוץ הנורא של מאגר 2,700 טונות אמוניום חנקתי  – שהרס את הנמל וגרם נזקים אדירים בחלקים ניכרים בביירות?

רשת אל ערבייה: "הפיצוץ אירע במחסן נשק של חיזבאללה."

 

* חוה ליבוביץ: ההיתר הבלתי מוגבל לקיים את  ההפגנות  הללו מדי שבוע  והצדקתן  בשם הדמוקרטיה, פער כאן פתח מסוכן לניצנים של אנרכיה שהולכת ומתרחבת  מדי יום. הפקרות וחוסר ציות. צפצוף על המערכת, ואיש הישר בעיניו יעשה. אנחנו רואים את זה בקריאה למרד שלטוני של ליברמן, אנחנו רואים את זה  בקריאות להפרת הסגר הלילי, בהפעלת לחצים של ראשי הערים להימנע מהטלת סגר על עירם האדומה, וכולי. אני רואה את קיום ההפגנות הללו כגורם הראשי שמקרין על, ומזין את – כל הכאוס ההולך ומצטבר כאן. אנחנו במצב די מסוכן של התפרקות טוטאלית.

אינני מרואי השחורות. להיפך, אני אדם אופטימי. אך חשה את הזרמים התת קרקעיים להתהוות התוצאה העגומה והמפחידה, ודי חוששת. הכתובת בעיניי לאסון הזה הן הפגנות בלפור. התקשורת כמובן מלבה את הבלבול והכאוס במנטרות חוזרות בזריעת ספקות, בהתנצחויות עם מרואיינים  בכירי  המערכת – במקום לשלב זרועות כפי שהיה במצבי מלחמה בעבר. אני ממש חוששת ממפולת.

בין מפרי החוק ומובילי האנרכיה יש לציין את  הברסלבים  הפגאניים המסתננים לאומן בניגוד להנחיות, ואומן עבורם היא כעין ציון חדשה ופגאנית.

עיתונך הוא קול שפוי מנחם ומאזן בימים של כאוס ואובדן רסן.

 

אהוד: לפעמים אני מרגיש לבד כמו הנער ההולנדי שתוקע את אצבעו בחור שבסכר כדי למנוע את השיטפון.

 

* המצב קשה: המוני תל-אביבים מובטלים סובלים חרפת רעב בשעות הצהריים בגלל נתניהו והקורונה. מטבחי המסעדות אינם עומדים בעומס ההזמנות של האנשים הרעבים – ובנוסף השליחים מתעצלים לעבוד בגלל תשלומי החל"ת, ולכן קשה מאוד להזמין משלוחי ארוחות ואין לאנשים הרעבים (בגלל נתניהו והקורונה) – איפה לבזבז את כספם, עד שתתחלנה הטיסות למלונות הפאר באבו דאבי.

     

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ׳ אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ׳אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה׳נְיוּז לֵטֶר׳ הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ׳חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח׳. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "׳חדשות בן עזר׳ הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות ׳מנוי׳ על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש׳אדלג׳ על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05׳, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94׳, בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג׳מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה׳גיהינום׳", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג׳דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג׳נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ׳ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג׳ קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ׳יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל