| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1575
[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באלול תש"ף, 14.9.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: הוּא. // פרופ' חובב טלפז: פרק נ"ט: ארה"ב או סין? – זו השאלה. // אורי הייטנר: 1. איש השנה תש"ף – בני גנץ. 2. צרור הערות 13.9.20. // רובן כבר מתו. מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // מנחם רהט: תם עידן הגושים. // ישראל בר-ניר: אדוני השופט. פרק ראשון – הָאָגֶ'נְדָה מֵעַל לַכָּל. // נורית גוברין: מבוא לביבליוגרפיה של כתביי. // פוצ'ו: בחיי [7]. הקדמה לספר השביעי. // צבי פרייגרזון: מסעות בנימין הרביעי. מחקר ועריכה: חגית הלפרין. // רוֹן גֵּרָא: עֲטוּרֵי הַקּוֹרוֹנָה. // אהוד בן עזר: מי זוכר את האבטיח המל"לי? // אבי אתגר, אהוד בן עזר: אבטיחים ברדיו. // אהוד בן עזר: כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל. // עו"ד גיא משיח: זהירות: קבוצת רכישה. // אהוד בן עזר: מונטרו מגיד-עתידות. // תקוה וינשטוק: צמח חודש אלול: מלחית אשלגנית. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק חמישה-עשר. מכונית-המחץ בכיכר-המייסדים. הירידה למעמקים בְּחַמְחַ"מִית. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ"ז [1867] – נוסח י' קניאל]. // ממקורות הש"י.
* * *
אסתר רַאבּ
|
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
* * *
אִם ההפגנות ההמוניות והמדביקות בקורונה של האספסוף הנאור מפר החוק – ובתוכו גם אנשים ונשים אמידים המתחזים לעניים מובטלים ובהם יש גם המייחלים למותו של נתניהו – אם ההפגנות הללו לא תופסקנה ואפילו תַּמְשֶׁכנה לִזְכּוֹת בעידוד התקשורת הישראלית – כי אז מותר לנסוע חופשי לאומן, לקיים חתונות המוניות בכל המגזרים, להתפלל בכל בתי הכנסת ולמלא את שפת הים ואתרי הטבע – גם בתקופת ה"סגר", וזאת כל זמן שההפגנות ההמוניות והפראיות האלה תימשכנה ללא מפריע – ובעידוד העליון!
* * *
פרופ' חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק נ"ט:
ארה"ב או סין – That Is The Question
ריצת מרתון אולימפית מסתיימת בכניסה לאיצטדיון המרכזי להקפה אחת שמכריעה ב-400 מטר האחרונים של ריצת 42 ק"מ. במסורת הבחירות בארה"ב מהווה "יום העבודה" (Labor Day – השנה חל ביום 7 בספטמבר) את כניסת המתחרים לשלב הסופי של קמפיין הבחירות 2020.
קיימות הרבה סוגיות במרחב הוויכוח הציבורי, ויש גם וירוס הקורונה שעידנו רחוק מסיום והוא מטיל צל ענק על כל הסוגיות לאורכן ולרוחבן. כמי שעוקב בצמידות על כל מערכות הבחירות שנערכו שם ב-50 השנים האחרונות, בהן היו חשובות, עם או בלי "מאוד", בידי לומר שזו שתסתיים בעוד פחות מחודשיים היא לא פחות קריטית בחשיבותה מזו שבחרה בנשיא לינקולן. על הפרק השאלה מי תהיה המעצמה שתוביל את העולם? סין או ארה"ב! נשוב לנקודה זו בהמשך.
זה קצת למעלה מ-100 שנה משווע העולם החופשי למעורבותה של ארה"ב עבור קיומו של חופש. אבל זו לא ממש ששה לקבל על עצמה את המשימה החשובה. אחרי הכול, עם שני אוקיאנוסים – מימין ומשמאל – מי כבר יהין בנפשו להטריד את מנוחת שכן החוסה בצל מים כה רבים? וראה זה פלא, דווקא נמצאו שני טרדנים מסונוורי עיניים מהצלחותיהם הראשוניות: הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, והיפנים בשנייה. הם גררו את ארה"ב בתלישת שערותיה למלחמות עקובות מדם. משם הובילה לניצחון "בנקודות" בראשונה ו"בנוק-אאוט" בשנייה.
ארבעים ומשהו השנים הבאות הוכיחו את קארל מרכס על טעותו. הוא טען שקאפיטליזם זקוק למלחמות עבור הוויית קיומו. ארה"ב הוכיחה שמרכס ראה את המציאות כתמונת ראי. הצורך החיוני אינו במלחמה עצמה אלא בנכונות נחושה לנצח אותה. במוכנות גבוהה למלחמה קיים סיכוי גבוה למניעתה כליל!
הפירוש למילה "מוכנות" הוא הובלה עולמית בשלושה תחומים: ביטחון, כלכלה ומדע. אכן ארה"ב פיתחה מערכות להפקת לקחים והסקת מסקנות בשלושת התחומים. אפילו הוסיפה תחומי מישנה כמו ספורט, תרבות ובידור. בביטחון ניתן לציין את פיתוחן של תעשיות הנשק האדירות הכוללות מטוסים, מסוקים, צי נושאות מטוסים וטילי תקיפה והגנה באליסטיים, שיריון ותותחים רבי עוצמה; בכלכלה את בניית התשתיות לתחבורה (ים אוויר ויבשה), תעשיות הרכב, האלקטרוניקה, שירותים פיננסיים רחבי הקף, מיכון חקלאי מתקדם, מחשבים והיי-טק. במדע יש לציין את הרחבת האוניברסיטאות ומכוני המחקר הענקיים, הקמת נאס"א, הפריצה לחלל כולל נחיתת אדם על הירח; מכוני הרפואה ורשתות בתי החולים; השגי-על בחקלאות ובמחקר חקלאי.
עם התנופה הזו, ובאיום בלבד במלחמת כוכבים, משיג הנשיא רייגן את פירוקה של בריה"מ! הישג ענק בכל קנה מידה... אלא שהוא, מוביל תוך תיקון קלאסי על משנתו של מארכס, כעבור מיספר שנים למיפנה היסטורי חד של רפיון בכל שלושת התחומים הנ"ל.
אזכיר רק התרחשות אחת אופיינית וכואבת, שבה חזיתי מקרוב. בשהותי בשנת שבתון (1993) באוניברסיטה Texas A&M – שלקחה חלק חשוב בפרוייקט הקשור למחקרים פורצי דרך בעזרת מאיץ אלקטרונים ענק שהלך ונבנה דרומית מערבית לדאלאס. במקביל, עמדה להיבנות עיר ייחודית לקידום מדע הפיזיקה במתחם עצמו. מדענים מרחבי ארה"ב ומארצות תבל כבר עשו הכנות להצטרף למערכת, מי זמנית ומי בקבע. ואז, בהפתעה רבתי, אחרי 2 מיליארד דולר (10 מיליארד היום) שכבר הושקעו,התקבלה החלטה בקונגרס, ובאישור הנשיא קלינטון, על ביטול הפרוייקט! זה היה רעם ביום בהיר. האירופאים קפצו על המציאה והקימו את המאיץ המוקטן לשליש מגודלו המקורי, וארה"ב נותרה כעוד אחת ממדינות הלוואי המשתרכות אחרי שוויץ שבנתה את המאיץ ליד בירתה ברן.
זו דוגמה של אנטי-קלימקס במהופך להחלטתו של הנשיא קנדי להשקת תוכנית אפולו לתקיעת הדגל האמריקני על אדמת הירח – כתגובה על טיסתו הראשונה לחלל של יורי גאגארין בספוטניק. תעשיית ההיי-טק בכלל והחלל בפרט, עם תעשיות הלוואי הרבות שקמו לידן, עדיין תורמות להובלת ארה"ב בכל התחומים – מחצית מאה אחרי. אחד מעיקרי האג'נדה העשירה של טראמפ לבחירות עכשיו הוא הנחתת אדם על המאדים – מאותן הסיבות שאפפו את החלטתו של קנדי! את פירות ההחלטה הנחושה על הדגל האמריקני באדמת הירח עוד הספיק קנדי לקטוף שנה וחצי אח"כ כאשר גרם לנשיא בריה"מ – חרושצ'וב – למצמץ ולהסיר את טיליו מקובה ללא ירייה בודדת, כאשר העולם החסיר פעימה מחשש למלחמת עולם שלישית.
סין, המתעוררת ב-1989 מ"תרדמת" הדוקטרינה של מאו, פתחה את הצוהר המסחרי הפונה לארה"ב וגילתה את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" עם זרועות פתוחות המזמינות תחרות אפקטיבית בשוק האמריקני. שנות התשעים שימשו בית ספר לייצור תעשייתי הנשען על עבודה זולה מחד וסבסוד ממשלתי של השיווק למרחקים ארוכים הנובע מהצורך לחצות את האוקיאנוס השקט בואכה קליפורניה.
כבר בשלהי שנות התשעים מסתמן גרעון משמעותי של למעלה מ-50 מיליארד דולר בשנה לרעתה של ארה"ב ובשנת 2000 הוא כמעט מכפיל עצמו עם 84 מיליארד, ראה איור 1.
איור מס. 1
סין בונה על השוק האמריקני את מנוע הצמיחה העיקרי שלה. ובשנת 2000 היא יוצאת עם תכנית החומש בריבוע כלומר לרבע המאה הזאת. זו שמורה הייטב בגנזך מאובטח. לימים (2015) התברר שכללה את "דרך המשי הכפולה" שבעזרתה תניע סחורות בדרך הים והיבשה לכל רחבי העולם. האם תיכננה מראש לכבוש את עמדת המעצמה הכלכלית העולמית? ספק אם הדבר ידוע. אבל דבר אחד נראה בבהירות – גם אצל הסינים "עִם האוכל בא התיאבון".
את התיאבון הזה סיפקו לסין שני הנשיאים הראשונים במילניום הזה. ג'ורג בוש הבן בוודאי לא תיכנן להגיש לסין הכפלת גירעון שנתי משולש ממדים. אבל התקפת 9/11 והיציאה למלחמת המפרץ השנייה והרחבתה לאפגניסטן מנעו ממנו קשב-וריכוז בנושא "הנדוש" של גירעון מסחרי.
ברק אובמה, הבא אחריו, כנראה אהב את הגדלת הגירעון – אם לא בפיו אז במעשיו. ה-150 רגולציות מצמיתות-ייצור, בשם "איכות הסביבה", שהשית על מערכות הייצור, כמו גם מיסי החברות הגבוהים – נעלו עשרות אלפי מפעלים בארה"ב והעבירום לסין ולשכנותיה.
נשיאי סין במילניום החדש אמורים לטפל ביד קשה בכל "פיהוק" המונע עלייה רצופה הנדרשת בתוכנית החומש בריבוע. שלושת החיצים האדמדמים הדקים מסמלים ירידה מחייבת תחקיר. ובכל התחקירים האלה "ידה של סין לא היתה במעל" – וסימנה חולשה אמריקנית. הראשון משמאל נבע מירידת ביקוש קלה כתוצאה של התקפת 9/11. השני ב-2008 משבר הנדל"ן בארה"ב שהביא לירידת ביקושים כתוצאה ממיתון חריף. השלישי ב-2015 – מימשל אובמה “Leads from Behind” את המאבק בדעא"ש, בניסיון כושל בטיפול ב"אביב הערבי" ובמאבק לחתימת "הדיל האיראני". כל שלושת האירועים הם "חיוביים" מבחינתה של סין ולכן לא חייבו טיפול.
ב-8 בנובמבר 2016 נדלקו כל האורות במשרדי נשיא סין – למגינת ליבם – הנשיא הנבחר הוא דונלאד טראמפ ולא חביבתו משכבר הימים הילארי קלינטון. טראמפ מזמין אותו לביקור חלומי ולקראת סופו מבשר לו במשפטים ספורים ומדודים: הגירעון שלי איתכם – בלתי נסבל. הבטחתי לבוחריי להוריד אותו. שלח לי בהקדם הצעת תוכנית שלך להורדתו ההדרגתית.
הטלפון האדום ביניהם לא צילצל... ואז, בשלהי אביב 2017 (חץ ירוק) נורתה יריית הפתיחה למלחמת הסחר שתוארה בכמה עשרות מאמרים בסדרה הזו. נסתפק כאן בשלושה משפטים שיסבירו את סיומת הגרף באיור.
א. הגירעון המשיך לעלות כי הסינים עשו פיחות ליואן שלהם וספגו במלואם את המכסים הנמוכים יחסית בתחילת התהליך, כך שהצרכנים בארה"ב אפילו לא חשו בעליית מחירים. עם עליות נוספות ברמות המכס התקשו הסינים להגיב בפיחות נוסף מה שהביא לעליית מחירים בשווקים באמריקה ולירידה מהותית בקניות ולראשונה לירידה עמוקה ומשמעותית בגירעון לאורכה של שנת 2019 ונמשכת עד היום!
ב. בצר לה, ביקשה סין "הפסקת אש" והפוגה עד סוף 2020. מה שעניין אותה בעצם זו ההפוגה עד אחרי הבחירות ביודעה שעם נשיא דמוקרטי ניתן יהיה לחזור ל"תור הזהב" הזכור לטובה מימי מימשל אובמה-ביידן. טראמפ השיב בהצעה לחתום על הסכם שלב א' שייקבע בהתחייבות הדדית להקפאת המצב הקיים שמשמעו הפסד סיני במחצית הראשונה של 10:0!!! השאלה שנשאלה בפי כל (גם בסדרת המאמרים הזו) – האם סין, שספגה מהלומה מוחצת, תמתין שנה שלמה לתוצאות הבחירות? האם סין תיפנה למישור תגובה שונה בתכלית אם תסיק שבחירתו מחדש של טראמפ תוביל בהכרח להפסד ענק ב"מחצית השנייה"?
ג. התשובה הסינית לא איחרה בא. והיא באה עם הפתעה מוחלטת:
כן!!! והמישור שכנראה בחרה: נגיף הקורונה Covid-19 !!!
לשימוש במילים "כנראה בחרה" יש הצדקה, לעניות דעתי, כל עוד לא מוצג מתווה שייחס מקריות ותו לא לשרשרת האירועים במועדים הספציפים של כל אירוע.
1. אוקטובר 2019 – תצלומי לוויין אמריקני מצביעים תאריך שבו התמלאו לפתע כל מגרשי החנייה של בתי החולים הוואן במחוז חוביי – סין. המגרשים נותרו מלאים מספר שבועות.
2. דצמבר 2019 – התפרצות Covid-19 – בהוואן, חוביי – סין. במשך שבועיים נשמרה ההתפרצות בסודיות – ללא דיווח, אפילו לא ל-WHO – אירגון הבריאות העולמי. סין מטילה סגר ברמת עוצר בית על מחוז חוביי, למעט שדה התעופה הבינלאומי עבור טיסות בינלאומיות. כל טיסות הפנים בסין נחסמו בכל הכיוונים, כמו גם דרכי התחבורה אל המחוז או ממנו לסין.
3. בקשה רשמית אמריקנית לביקור משלחת מומחי רפואה ללימוד פרטים טכניים (Fact Finding Mission) – נידחית על הסף ללא הסבר! יש לדעת – משלחות מומחים אמריקניות מעולם לא נידחו מלבקר במדינות ידידותיות!!!
4. סין לא עצרה טיסות בינל"א כל עוד מדינות היעד לא הורו על כך. ארה"ב היתה ממוקדת-קשב-ריכוז ב- Impeachment לנשיא טראמפ – עד זיכויו ב-15 לינואר. מומחי הבריאות בארה"ב, ד"ר פאוצ'י בראשם, התנגדו להטלת סגר על טיסות מסין. רק בסוף החודש, למורת רוחם ולמרות הדבקות ראשונות בחוף המערבי, הטיל טראמפ את הסגר שנמשך עד היום.
כך נראית מפת הקורונה העולמית נכון לתחילת ספטמבר 2020:
Source: Center for Systems Science and Engineering (CSSE) at Johns Hopkins University (JHU)
https://www.arcgis.com/apps/opsdashboard/index.html#/bda7594740fd40299423467b48e9ecf6
איור 2
המרכז למדעי מערכות של אוניברסיטת ג'ון הופקינס עושה עבודת קודש בעיבוד מידע עדכני שוטף 24/7 מכל העולם ומציג זאת באופן ענייני. מומלץ ביותר!
מספר נקודות ציון ניתן להפיק מתמונה זו:
a. סין כמעט נקייה מתחלואה, למעט מחוז חוביי.
b. ארה"ב – שיאנית התחלואה בעולם – נמצאת בטיים-אאוט אלים – בריאותית וכלכלית, במלחמת סחר עם סין.
c. הודו – במקום השני – בסיכסוך גבולות מתמשך עם סין.
d. שאר המדינות – באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון נמצאות בתחלואה בינונית ומעלה.
המסקנה החשובה ביותר – הפנדמיה הגדולה בהיסטוריה תדעך לא לפני פיתוח ואספקת חיסון יעיל בכל נקודה בעולם.
אחת השאלות החשובות מכל נשאלה סמוך לפריצת הפנדמיה: האם יש בידה של סין חיסון? האם בתי החולים בהואן עסקו בעצם בניסוי המוני של חיסון כבר בחודש אוקטובר שעבר (אירוע מס. 1 הנ"ל)?
בסידרת הפרקים הזו הופיעו שני רמזים בעלי משמעות:
הראשון: בפרק 53 (8 במרץ 2020): China Hints it May Deny Life-Saving Virus Drugs From the US
השני: בפרק 56 (5 במאי 2020): סקירת פירסום מדעי מסין שמרכזו פיענוח גנום נגיף הקורונה שהסתיים חודש קודם. זו עבודת ענק שבעטייה שאלתי: "האם היתה ידה של סין במעל הזה?" כלומר – האם החלה סין בהכנות מוקדמות בריפוי או בחיסון מנגיף הקורונה או בפעולות מניעה הקשורות למיכשור הטיפול ולרכישתו. ואז, עם הפצת המחלה תציע למכור את יבול הכנותיה לכל דורש במחיר מופקע...
אכן, בעת כתיבת שורות אלה, מתפרסמת ידיעה שסין השלימה בהצלחה ניסוי חיסון לקורונה. בתמונה נראה נשיא סין, Xi, מעטיר מדליה לאחד המדענים. אין כל מידע על שלב הניסוי ומכאן אין לדעת אם הוא יהיה זמין לייצורו בכמויות מסחריות בהשוואה ל-4-5 חיסונים אמריקניים הנמצאים בשלבים ניסוי מתקדמים ביותר.
בחירות נובמבר 2020
טראמפ וביידן רצים לבחירות עם אג'נדות שונות בתכלית.
ביידן. אג'נדה דלת-סעיפים: קורונה והסביבה הגלובאלית. גם פירוט הסעיפים קצר בתכלית: קורונה – השתלטות על התחלואה והחיסון ממנה; בסעיף הזה פיו של ביידן ורחשי ליבו הפוכים ב-180 מעלות. בעוד פיו ישאף לריפוי וחיסון מלא, ליבו יערוג לניצחון שיפול לידיו כפרי בשל עם תחלואה פורצת, ללא חיסון, באופק הקרוב. בתשובה לשאלות בנושא הזה: "אני מאמין במדע" ובעיניים עצומות קימעא הוא לוחש שנית: "Science".
בנושא הסביבה הגלובאלית (Environment) מדובר במס-שפתיים כוללני כמו פיתוח מערכות חדשות להגבלת פליטת גזי חממה ושיפור בתנאי הסביבה וכיו"ב, פעילויות שייצרו ביקוש רענן לעבודה ייצרנית.
טראמפ. כל האג'נדה העשירה עליה הכריז בבחירות 2016 נמצאת במצב של "הסימפוניה הבלתי גמורה", בשלבי התקדמות שנעצרו בעיקר ע"י הדמוקרטים בבית הנציגים ובעזרת החקירות לקראת ההדחה והתעצמו בהליך ההדחה עצמה בשני בתי הקונגרס.
בראשי פרקים ניתן לציין את העיקריים שבהם: השלמת בניית החומה בגבול עם מקסיקו – לקראת חסימה מוחלטת של הסתננות בלתי-חוקית. השבת שרשראות הייצור התעשייתי הביתה, תוך גימודה של אוכלוסיית כוח העבודה תחת השם "חסרי עבודה" החיים כך כמעט שנות דור. סיום אמין של המלחמה באפגניסטן והשבת מרבית החיילים הביתה. הזרמת אדרנלין לנאס"א עם משימת ביקור אדם במאדים. הורדה נוספת במס החברות מחד ובמיסי עבודה מאידך.
גולות כותרת: 1) השקת פרוייקט חידוש התשתיות. 2) חיסון האוכלוסייה מנגיף הקורונה בשלב הראשון והרחבת המכון למחלות זיהומיות להקמת מערכת לייצור מקדמי חיסון שיהוו נקודת התחלה שתקצר את זמן פיתוח חיסונים עבור נגיפים חדשים. 3) השקעות במערכת הביטחון לפיתוח מתקדם של מערכות לחימה חדישות.
משימת על: הליך התנתקות (Decoupling) מעטיני הייצור הסיני. זה יתחיל עם השבת שרשראות הייצור הנ"ל בדרך של הרמת מכסים הדרגתית, ויימשך בצורה של חקיקה מתאימה.
סיכויים
הרבה, הרבה מאוד תלוי ברמת התחלואה בקורונה מעתה ולאורך שמונת השבועות שנותרו. טראמפ לא חייב ניצחון מלא על הקורונה אבל הוא חייב שיפור הדרגתי לאורך כל הדרך. אף אחד בכדור הצפוני עדיין לא חווה שילוב של קורונה עם שפעת שעונתה צפויה להתחיל בקרוב... ארצות הכדור הדרומי – אמריקה הדרומית, אוסטרליה וניו זילנד, שנמצאות עדיין בחורף, צלחו את התקופה ללא התפרצויות מיוחדות אך חלקן שהו ברמות סגר שונות.
טראמפ יעלה את רמת הדיון – עליו להבהיר לשומעיו שאמריקה נמצאת במלחמה על עצמאותה: הכלכלית, החברתית והביטחונית. מאה השנים האחרונות הוכיחו ששמירה על החופש (Liberty & Freedom) שמרבית שומעיו היום נולדו לתוכו, לא מושגת בחינם. הטוענת להגמוניה מעצמתית לא מתכוונת לשתף פעולה איתנו – בכוונתה להחליף אותנו. אבותינו המייסדים מרדו במלך האנגלי שישב בבאקיגנהם פאלאס ורדה בנו באמצעות מיסים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי. הנשיא הסיני ישלח לנו "תרופות סיניות" דרך האוקיאנוס השקט – במרחק כפול. הפעם האחרונה שקיבלנו מתנות במרחק כזה היתה ב-7 בדצמבר 1941!!! – בינואר 2020 הם שלחו לנו דוגמית – מפת העולם באיור 2 הנ"ל.
אתמול, במיתווה "רצחת וגם ירשת" – פירסמה סין: השגנו שיא בגובה הגירעון האמריקני החודשי!!!
פרופ' חובב טלפז
7 בספטמבר 2020
* * *
אורי הייטנר
1. איש השנה תש"ף – בני גנץ
סיני חכם (או לא) אחד מן העיר ווהאן במחוז חוביי שבסין, אכל (או לא) מרק עטלפים וממנו החלה (או לא) להתפשט בכל העולם מגפת הקורונה, או הקוביט 19, שטילטלה ומטלטלת את העולם כולו; שעשרות מיליונים בכל רחבי העולם נדבקו בה, קרוב למיליון מתו ממנה וכל כלכלות העולם נקלעו בעטיה למשבר. האיש הזה הוא אולי הראוי מכל לתואר איש השנה תש"ף. אבל ספק אם אכן יש איש כזה ואם כן – מיהו.
אנו נהיה קונקרטיים יותר.
מגפת הקורונה הכתה בכל העולם וגם בישראל. אלא שבישראל היא נחתה על מחלת רקע – משבר פוליטי חסר תקדים. או אולי נכון יותר לומר שהקורונה היא מחלת רקע למחלה הקשה יותר, המחלה הפוליטית הישראלית. בתוך תקופה של כשנה נערכו בישראל שלוש מערכות בחירות, ללא הכרעה. במשך שנה וחצי שלטה כאן ממשלת מעבר לא נבחרת, ללא, תקציב אלא 1:12 מהתקציב האחרון שאושר אי אז. מערכות הבחירות היו מכוערות, עתירות השמצות, שקרים, הסתה ושנאה. מיליארדי שקלים נזרקו עליהן. כל המחלה הזאת סובבת סביב אדם אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כל אדם אחר במצבו, שידע שבעטיו אין אפשרות להקים ממשלה בישראל; לא ממשלת ימין צרה ולא ממשלת אחדות, היה מתכבד, מפנה את מקומו למנהיג אחֵר שיקים את הממשלה. נתניהו כמובן אינו מעלה אפשרות כזו על דעתו. יתר על כן, אין כמעט ישראלי שהעלה על דעתו שנתניהו יעלה אפשרות כזו על דעתו. הרי פולחן האישיות המגלומנית והנרקיסיסטית שנתניהו בונה סביב עצמו במשך שנות דור, מתמקדת ברעיון של "המדינה זה אני." לכן, מי שמבקר אותו יוצא נגד המדינה. ומי שפועל נגדו פועל נגד המדינה. ומי שחוקר אותו או מגיש כתב אישום נגדו, חותר תחת המדינה. ואם הוא לא ראש הממשלה, מי צריך בכלל ממשלה?
נתניהו, מצדו, היה גורר את ישראל לסיבוב רביעי, וחמישי ושישי. הוא היה ממשיך למשול עוד ועוד בראש ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא זכתה באמון הכנסת ללא הגבלה. וכבר היינו על סף סיבוב רביעי שרוב הסיכויים הם שאף הוא היה מסתיים ללא הכרעה. סיבוב רביעי, בתנאי קורונה וסגר, בעיצומו של המשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה שהוביל לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה. סיבוב רביעי הרה אסון לחברה הישראלית. ומי שמאמין שניתן היה לעצור את המהלך הזה באמצעות איזו חקיקה פרסונלית נגד נתניהו או באמצעות "הצבעה אחת" של הרשימה המשותפת, אינו יודע להבחין בין מציאות לפנטזיה. מה שעצר את המשך ההתבוססות הזאת בבוץ סבבי הבחירות וממשלות המעבר, היתה החלטה אמיצה אחת של מנהיג אחד, שסיכן את מעמדו הפוליטי ואת עתידו הפוליטי מתוך הבנה שזו טובתה של מדינת ישראל: החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית, גם במחיר פירוק כחול לבן.
איש השנה תש"ף הוא בני גנץ.
בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, החל לשדר במחצית השנייה של 2018 אותות על כוונתו להצטרף לחיים הפוליטיים, להקים מפלגה חדשה ולהתמודד על השלטון. השמועות והשדרים החלו להתבטא בסקרים. מסקר לסקר הוא נסק. היה בכך דבר מדהים. האיש נמנע לחלוטין לבטא את עמדתו בנושא כלשהו. אף אחד לא ידע מה עמדותיו המדיניות, הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות או הזהותיות. הוא בחר בטקטיקה, שגם אם הוכיחה את עצמה כנכונה בפרקטיקה הפוליטית, היא בעייתית מאוד מבחינה מנהיגותית: טקטיקת השתיקה. הוא שתק, והתמיכה בו עלתה. הוא שתק וכך הוא לא הרגיז אף אחד והתמיכה בו גברה. אולי בגלל עיניו הכחולות. אולי בגלל גובהו. אולי בזכות הילת הרמטכ"ל. אפשר להעניק לשתיקתו תארים רבים, אבל מנהיגות – היא לא.
התמיכה בו בסקרים, עם הקמת מפלגתו חוסן לישראל, העניקה לו עוצמה פוליטית שאיפשרה לו לגשת מעמדה של כוח למו"מ עם מפלגות אחרות להקמת גוש בראשותו; גוש של מפלגות המרכז. כאשר תל"ם בראשות בוגי יעלון חברה לגנץ, כוחו בסקרים עלה באחת בשבעה מנדטים. מיום ליום החלה זליגה מיש עתיד לחוסן לישראל-תל"ם, מה שחייב את יאיר לפיד למהר להצטרף לגנץ כדי להציל את עצמו ואת מפלגתו. במו"מ עם יש עתיד הפגין גנץ חובבנות, לעומת הערמומיות של לפיד, כאשר נכנע לתביעתו האבסורדית של לפיד לרוטציה על ראשות הממשלה אם המפלגה המאוחדת תזכה בבחירות.
רוטציה היא ייצור פוליטי בעייתי, אך במצב של תיקו פוליטי בין שני הגושים, וכדי למנוע שיתוק, אין מנוס ממנה. כך היה, למשל, בממשלת האחדות בין הליכוד והמערך ב-1984. אבל רוטציה בין מועמדי אותה מפלגה? זה אבסורד. כאשר החיסרון הגדול ביותר של גנץ מול נתניהו הוא חוסר הניסיון שלו, לעומת הניסיון הרב של יריבו – הוא רץ לבחירות עם מסר שאחרי שנתיים, כאשר יצבור קצת ניסיון, הוא יפרוש לטובת מועמד חסר ניסיון אחר. מפלגה המתמודדת על השלטון אינה מסוגלת לעמוד אחרי מועמד לקדנציה שלמה? איזה מסר עלוב זה לציבור. היתה זו שגיאה חמורה. אין לי ספק, שאלמלא נכנע גנץ לתביעה ההזויה של לפיד, לפיד היה ממצמץ ראשון, וזוחל למפלגה המשותפת ללא רוטציה. היה זה עוד גילוי של חוסר מנהיגות מצד גנץ.
גנץ עמד בראש הרשימה שהקים, כחול לבן, בשלושת הסיבובים. הוא הצליח להקים אלטרנטיבה משמעותית לנתניהו שהיה בה כדי למנוע ממנו את השלטון, אך לא היה ביכולתה לנצח ולהקים ממשלה.
אחרי הסיבוב השני הציע הנשיא ריבלין את מתווה הנבצרות לממשלת אחדות שבה, לאחר זמן קצר, ראשות הממשלה היתה עוברת לידי גנץ. הליכוד נענה להצעה (אם כי לא מן הנמנע שהיה זה תרגיל עוקץ של נתניהו). גנץ ואשכנזי רצו להיענות להצעה, בין אם כדי להעמיד בניסיון את נתניהו ובין כדי שתקום הממשלה הזאת ותימנע פארסה של סיבוב שלישי. אבל לפיד ויעלון התנגדו בתוקף וגנץ נכנע. היה זה גילוי נוסף של חוסר מנהיגות.
בסיבוב השלישי הוביל הליכוד מסע הסתה והשמצות חסרת תקדים נגד גנץ. דימנטי, מעורער בנפשו, סוטה מין, מושחת, חסר יכולת, מגמגם – אלה אך מעט מן ההשמצות שהופצו וציבור גדול קנה אותם. גנץ לא נשבר והוכיח חוסן נפשי בלתי רגיל. היה זה בהחלט גילוי של מנהיגות.
אחרי הסיבוב השלישי, נגרר גנץ אחרי לפיד שנגרר אחרי עופר שלח להרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת, שאילו קמה חלילה, היא היתה מתפוררת ונושרת בתוך שבועות. ההיגררות הזאת הייתה גילוי מובהק של חוסר מנהיגות. כמובן שניסיון הנפל הזה קרס בטרם קם.
בסיטואציה המשברית הזאת גנץ התגלה כמנהיג לאומי. לפיד ויעלון נגררו אחרי הפנטזיה התורנית של עופר שלח: שעה שהממשלה עסוקה בהתמודדות עם הקורונה, אנחנו ננצל את הרוב המלאכותי שלנו – רוב על דרך השלילה, של מפלגות שהדבר היחיד המשותף להן הוא אויב משותף, נדיח את יו"ר הכנסת והיו"ר מטעמנו יוביל לחקיקה פרסונלית שתוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, על פי הפנטזיה, הליכוד ידיח את נתניהו ויזחל לממשלה בראשות כחול לבן.
הפעם גנץ התעשת, ועצר את הפארסה. הוא ידע שאין שום סיכוי לפנטזיה הזאת. הוא ידע שיש רק שתי אפשרויות – סיבוב רביעי בתנאי קורונה או ממשלת אחדות לאומית. הוא גם ידע, שאם יהיה סיבוב רביעי, רבים הסיכויים שאחריו הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב חמישי. הוא הבין שזו חובה לאומית לעצור את זה. הוא הכריע בעד ממשלת אחדות לאומית. המחיר שהוא שילם על כך היה כבד. הוא איבד חצי מכוחו הפוליטי; כוח שעמל עליו במשך שנתיים והביא אותו לשוויון בשלוש מערכות בחירות. הוא קיבל החלטה מתוך ידיעה שהיא לא תהיה פופולרית בקרב המחנה שבחר בו. הוא ידע שיחטוף גינויים, נאצות, גידופים והשפלה בגין ההחלטה הזאת. הוא ידע היטב איזה מחיר צפוי לו. והוא שילם במודע את המחיר, כיוון שזה מה שטוב למדינת ישראל. הוא בחר להיות נאמן למסר המרכזי שעמו הלך לפוליטיקה: ישראל לפני הכול! ההחלטה הזו היתה הרגע שבו נולד מנהיג. הוא הקים עם נתניהו ממשלת אחדות לאומית רוטציונית פריטטית. ממשלה גדולה ומנופחת, עם תפקידי שרים מיותרים וסגני שרים מיותרים אף יותר. עם תואר חדש ומביך של "ראש ממשלה חליפי". אך הוא הציל את החברה הישראלית מאסון.
"אמרנו לך!" – את צמד המילים הללו שומע גנץ מידי יום, פעמים רבות ביום. ואכן, האומרים זאת צודקים. אכן, כל מה שהם הזהירו מפניו מתקיים. ממשלת אחדות? עם נתניהו? זו לא אחדות. זו לא שותפות. נתניהו מפר בשיטתיות, מיום הקמת הממשלה, את ההסכם הקואליציוני ואת רוח ההסכם. בהסכם הוחלט על תקציב עד סוף 2021. זו לא היתה תביעה של כחול לבן. זו היתה הסכמה מובנת מאליה, מוסכמת על כולם, כי ברור שזו טובת המדינה. הדרישה של נתניהו לא להביא תקציב מדינה, אלא "תקציב" לחודשיים, בניגוד לכל היגיון ניהולי וכלכלי וכנגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק ממטרה אחת – להשאיר לעצמו פתח יציאה מן ההסכם הקואליציוני, או בשפה פחות מכובסת – לגנוב את הרוטציה. גם הפשרה לה נאלץ להסכים, תאפשר לו לעשות כן בחלוף 120 יום. נתניהו לא הקים את קבינט הפיוס, שנועד לדון בסוגיות השסע בחברה הישראלית ולנסות לגבש מחדש הסכמה רחבה, לגשר מעל הפערים, לפייס בין הניצים ולהגיע לעמק השווה לפחות בחלק ממוקדי הקרע. אבל נתניהו נבנה מהקרע, מהשסע, מהפילוג ומהשנאה, והוא גם המקור להם (ראו את חלקו, באמצעות בנו, בהתססת העימות המיותר בנושא נחל אסי, כדי לסכל פשרה מוסכמת לטובת שני הצדדים) – ולכן הוא לא ביצע את ההסכם הקואליציוני ולא הקים את קבינט הפיוס.
שני האדנים של ממשלת האחדות הם הרוטציה והפריטטיות. את הרוטציה נתניהו מנסה לגנוב. את תקנון הממשלה המעגן את עקרון הפריטטיות הוא מסרב להביא לאישור הממשלה, תוך הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני. לא צריך הסכם פריטטיות ולא הגדרה של "ראש ממשלה חליפי" כדי שברור יהיה שראש הממשלה חייב לשתף את שר החוץ ושר הביטחון במהלכים מדיניים בעלי משמעות אסטרטגית, כמו ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו הדיר אותם, בניגוד לכל כללי ממשל תקינים, בניגוד לא"ב של ממלכתיות, שלא לדבר על רוח האחדות. למה? רק כדי לזכות בכל התהילה. הרי רק הוא אחראי לכל הצלחה, אמיתית או מדומה, ותמיד יש לו שעיר לעזאזל לכל כישלון, אמיתי או מדומה (ראו את ההשתלחות של שלוחיו בפרופ' רוני גמזו). וכדי להצדיק את המעל, הוסיף נתניהו חטא על פשע, באמירה המרושעת והשקרית שהוא חשש, כביכול, מהדלפות. כמו בפרשת הצוללות למצרים. יש לו "סודות" שהוא מסתיר ממי שחייבים לדעת.
נתניהו יכול לומר להגנתו, שלא כתוב בהסכם הקואליציוני שאסור לראש הממשלה להעליל עלילות שווא על שר המשפטים ולהסית נגדו. הוא יכול לומר שאין סעיף בהסכם הקואליציוני האוסר עליו להסית נגד היועץ המשפטי, נגד שופטיו ונגד מערכת החוק והמשפט הישראלית. וזה נכון. הרי יש דברים שאפילו לא צריך לכתוב אותם.
כיוון שתמכתי בכל מאודי בהקמת ממשלת האחדות והייתי פעיל ב"יוזמת אחדות" שהיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות, גם אותי שואלים: "אתה מתפלא?" ומוסיפים: "אמרנו לך!"
לא, איני מתפלא. ולא הייתי צריך שיאמרו לי, ידעתי זאת לבד. ובטוח שגם גנץ ידע זאת. נכון, צודקים אלה המטיחים בו: אמרנו לך! ואף על פי כן, גנץ צדק בהכרעתו. היתה זו הכרעה קשה. גנץ ידע שהוא יאבד כתוצאה ממנה את מחצית כוחו הפרלמנטרי והפוליטי. הוא ידע שיאבד רבים מבוחריו, אולי את רובם. הוא ידע שהוא יינזק פוליטית מן ההחלטה. הוא ידע שזו אולי התאבדות פוליטית. ואף על פי כן, הוא בחר לשכב על הגדר, אולי אפילו לקפוץ על הרימון החי. למה? כי הוא נאמן למסר המרכזי שלו: ישראל לפני הכול! – האימה הגדולה שאחזה באזרחי ישראל בסוף אוגוסט, כאשר דומה היה שסיבוב רביעי של בחירות מתרגש עלינו; סיבוב שהכול – ימין ושמאל, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תומכי ממשלת האחדות ומתנגדיה – הגדירו אותו במילה "טירוף", היא ההסבר מדוע גנץ צדק. גנץ צדק, כי הוא ידע שיש אך ורק שתי אפשרויות: ממשלת אחדות או סיבוב רביעי. הוא הבין, שאחרי שלושה סיבובי בחירות, אחרי המשבר הפוליטי הקשה והממושך ביותר בתולדות המדינה, אחרי בחירות שסחפו את החברה הישראלית אל מחוזות שנאה וקרע נוראיים, אחרי שנה וחצי של ממשלת מעבר שלא נבחרה ולא קיבלה את אמון הכנסת, אחרי שנה וחצי ללא תקציב מדינה, כאשר המדינה הייתה בשיאה של הקורונה ובפתחו של משבר כלכלי-חברתי חסר תקדים, סיבוב בחירות רביעי הוא מכה אחת יותר מדי בעבור החברה הישראלית.
גנץ שילם במודע מחיר אישי ופוליטי כבד, כדי לעשות את הדבר הנכון למדינת ישראל. בשלושת חודשי קיומה של הממשלה, גנץ הבליג על התנהלותו של נתניהו והכיל אותה. הוא נהג בלויאליות, ממלכתיות ובאחריות מול ההשתוללות שלוחת הרסן של נתניהו. והוא טעה בכך. הוא טעה, כיוון שכאשר השותף הוא יריב, והיריב הוא אדם כנתניהו – הממלכתיות מתפרשת כחולשה וההבלגה מחריפה ומסלימה את ההתפרעות. והנה, במשבר האחרון – משבר התקציב, כאשר גנץ עמד עמידה איתנה ולא מצמץ – נתניהו מצמץ ראשון. אני מקווה שגנץ למד את הלקח. אני מקווה שהוא למד את הלקח לא למענו או למען כבודו, אלא כדי שהממשלה תתחיל לתפקד ולהתמודד יחד עם הבעיות הקשות והכבדות כל כך של המדינה. ההחלטה של גנץ להקים ממשלת אחדות לאומית עם נתניהו, היתה ביטוי של מנהיגות לאומית עילאית ומופת של אחריות לאומית. הוא שילם עליה מחיר כבד, והיום הוא נראה בר מינן פוליטי. יתכן שהוא אכן כזה. אך אני מציע לא להספיד אותו מהר כל כך. כי בסופו של דבר, דווקא בהחלטה הקשה שלו, הוא הציב אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. האלטרנטיבה שהוא מציב מול נתניהו, אינה רק פרסונלית, אלא בתפיסת המנהיגות. זו לא רק אלטרנטיבה לנתניהו, אלא אלטרנטיבה לביביזם.
לפיד ובנט מזכירים את נתניהו במגלומניה הנרקיסיסטית שלהם. הם מנסים להוכיח שגם הם יודעים להיות ביבי. גנץ מציג מודל מנהיגות אחר. מנהיגות של ענווה, מנהיגות של ענייניות, מנהיגות של הצבת האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי; מודל של מנהיגות משרתת. אני מאמין שזה מודל המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו, בתהליך השיקום שלה בבוקר שאחרי נתניהו. אני מקווה שהחברה הישראלית תיטיב לבחור במנהיגות כזו.
כשר הביטחון, מתמודד גנץ עם אתגרים רבים במספר זירות. הוא ממשיך בדרך שעיצב נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון ואח"כ ליברמן ובנט – המלחמה בין המערכות, לסיכול ניסיונה של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון ולהקים בהן מאחז תוקפנות נגד ישראל. זו מדיניות טובה ונכונה ונכון להמשיך בה. לזכותו של גנץ ייאמר שהוא חזר למדיניות העמימות המוצדקת, שנסדקה בזמן הבחירות וישראל חדלה להתפאר בפעולותיה נגד איראן. השינוי המשמעותי שהנחיל גנץ כשר הביטחון, הוא הפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה מול טרור ההצתות בגבול עזה, שננקטה מאז תחילת המתקפה הזו במרץ 2018. הוא החליף אותה בהתייחסות להצתה כאל רקטה ועמידה חסרת פשרות על ריבונותה של ישראל. זה שינוי מבורך.
איש השנה תש"ף הוא בני גנץ, האיש שקיבל את ההחלטה המנהיגותית החשובה ביותר השנה ומנע אסון. אולם אי אפשר שלא להזכיר שני אישים שאלמלא הם – זה לא היה קורה. השניים הם שר התקשורת יועז הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר. הם היחידים שסירבו להתקרנף וללכת להרפתקה של ממשל מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת וסיכלו את האיום הזה. לאחר מכן הם דחו פיתויים אדירים מצד נתניהו וסיכלו הקמת ממשלת ימין צרה צרורה שכל עניינה ניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק. גם לאחר הקמת הממשלה הם דחו את כל ניסיונות הפיתוי של נתניהו לפרק את הממשלה ולחבור לגוש שלו. ולאחרונה, הם סיכלו את נפילת הממשלה במשבר התקציב והצילו את החברה הישראלית מסיבוב בחירות הרה אסון. ולכן, בכתבה על איש השנה תש"ף, אני רואה כחובה להזכיר גם יועז הנדל וצביקה האוזר ולהעלות על נס את תרומתם.
* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.
מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.
מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית. כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל. המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי-ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים, בוגי יעלון, "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השנייה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית... הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?
רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.
פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגייה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתוכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה היתה "האינתיפאדה השניוה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).
* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר. ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, היתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו היתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.
השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם. טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם. טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום. אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.
מצד שני... אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל...שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.
[אהוד: מה פתאום נתניהו? מה הקשר שלו להסכמי השלום? ובכלל, האם התקנון מאפשר להעניק את פרס נובל לנאשם בפלילים הנתבע על-ידי הפרקליטות במדינתו?]
* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת. וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית היתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.
* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי. אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.
* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת. העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי. יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.
* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים היתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר". אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".
* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם.
אבל כאן יש בעייה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר – מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה. "הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות:
"החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם – בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמיתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם... החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המיסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם."
אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מיגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות." ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: "'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה... כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו."
אבל כאן יש לו בעייה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת-תקצוב כרוני."
ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם" – מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מיסים פחות מהחילונים?
איש רע ושקרן. חלאה.
* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.
* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו היתה לחשוף זאת. אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.
גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה...
* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות. מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה. אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.
אז מי צריך לבדוק את הסוגייה? יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות. בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.
* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן". יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).
* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת. ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.
* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השנייה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים. ההדרכה היתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל," אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות."
כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך היתה לבד. זאת מתנה לאשתך."
לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול."
טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע. ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?
[אהוד: באמת למה? כי הנאשם בפלילים, זה שבשעתו לא סירב לקבל במתנה חליפות מבן-דודו ועכשיו הוא נתבע להחזיר אותן – הנאשם הזה הביא זה עתה שלום עם שתי מדינות ערביות! – שלום שעליו אתה חוגג, לרוב מבלי להזכיר את שמו של מי שהביא אותו].
* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון שקל. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.
* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.
* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן. בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים – בנושא התרבות היהודית והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.
בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי ט"ו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד. בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם, שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד איתי סדרי ט"ו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחייה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה היתה חברה בתי תמר.
היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה. בוג'ה הוא אבידה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!
* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אימא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן. ילדותה של אימי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחיתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אימי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עלייה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.
אימי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים, והיתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה היתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדיין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. היתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אימי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעיתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, ועברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אומי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.
ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר.
* ביד הלשון: העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי." ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה. מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?
מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צ"א ע"א: "...אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך." למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת. התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צ"ב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה." המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים". פירוש נוסף לחרס – שמש.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: במדינה מתוקנת
תקשורת שאינה עורכת תחקירים ומגלה
מי מממן את האוטובוסים
מכל רחבי הארץ
המסיעים את המפגינים
נגד ראש הממשלה בירושלים –
היא תקשורת מושחתת!
* * *
רובן כבר מתו
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
עכשיו
כאשר הנחשקוֹת של חיי
רובן כבר מתו
אני מסתפק בזיכרונות
זה הרבה יותר קל
לא מעצבן
לא מכאיב
ולא מחייב
ספטמבר 2020
* * *
מדוע אין מגלים לציבור?
האשם היחיד במגיפת הקורונה הוא בנימין נתניהו
וכך גם טיסתו המיותרת לטקס השלום
עם האמירויות ובחריין
רק ניפטר מנתניהו וממשפחתו
ומגיפת הקורונה תדעך!
* * *
מנחם רהט
תם עידן הגושים
הסקר השבועי של פרופ' קמיל פורס מבשר התגבשות חדשה של המפה הפוליטית,
לאו דווקא בקווי המיתאר הגושיים המוּכּרים
ראש הממשלה והנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל, היה ככל הנראה המומחה הגדול ביותר בישראל לנכונות אזהרת 'שקר הסקר'. פרס התהלך בינותינו כשבנפשו טבועות מכווֹת האש של הסקרים הכוזבים, ובפיו התובנה למודת הניסיון: "סקר זה כמו בושם. מותר להריח. אסור לטעום."
אבל פרס התעקש שלא ללמוד מן התובנות הללו, שחברו ד"ר יוסף בורג ז"ל ניסחן בלשונו: "מדבר סקר תרחק." במוצאי יום הבחירות, ביוני 1981, הוא למד את התובנה הזו על בשרו. המידגמים הבטיחו בוודאות את נצחונו על פני יריבו מנחם בגין. ישראל פלג, דובר מפלגת המערך דאז, יצא סמוך לחצות אל העיתונאים שהמתינו באולמו של בית מלון תל אביבי, והכריז חגיגית רגע לפני כניסתו של פרס: "קבלו את ראש הממשלה הבא של ישראל."
עם ישראל הלך לישון עם ראש הממשלה הבא שמעון פרס. אבל קם בבוקר עם ראש ממשלה אחר: מנחם בגין שתוצאות האמת התהפכו לטובתו, וכל השאר היסטוריה.
לא היתה זו הפעם היחידה שהסקרים האכילו אותו מרורים. כעבור 15 שנה, חצי שנה אחרי רצח רבין, התקיימו בחירות 1996, והפעם בשני פתקים. בזירה התמודדו על ראשות הממשלה ראש הממשלה פרס ונציג האופוזיציה נתניהו. עם נעילת הקלפיות ניבאו המידגמים יתרון של 1.4% לפרס. נערי השמאל חיים רמון ויוסי שריד חגגו. רמון: "פרס הוא ראש הממשלה ל-4 השנים הבאות, והן תהיינה נפלאות."
ושוב הלך עם ישראל לישון עם פרס כראש ממשלה, והתעורר בבוקר עם ראש הממשלה נתניהו, שניצח על חודם של מעט קולות: 50.4% מהקולות, מול 49.2% לפרס.
לא נלאה את הקורא בתעלוליהם הנוספים של איצטגניני הסטטיסטיקה שהתעללו בפרס. ב'תרגיל המסריח' שרקח פרס להדחת יצחק שמיר מראשות ממשלת האחדות (1990), קיבל פרס את המנדט להרכבת הממשלה, אך כשעמד להציג את ממשלתו החדשה, במעמד חגיגי שאליו הצליח לגרור אפילו את סוניה רעייתו-בנפרד, הפך הששון ליגון. הח"כים החרדים שעליהם התבסס פרחו מידיו, והפכו את התרגיל החכם ל'מסריח', כפי שכינה אותו יצחק רבין. ואילו פרס ניחם עצמו ביגונו: "היהודים ניצחו את הישראלים."
פרס כמובן לא היה היחיד שלמד על בשרו את תובנת שקר הסקר. היו גם אחרים. תשאלו את נפתלי בנט שהלך לישון במוצאי בחירות אפריל 2019 עם תחושה של חציית אחוז החסימה הגבוה, אך נותר בחוץ. או את פייגלין. או את אורלי לוי. גם הם נשארו בחוץ. וכמובן, איתמר בן גביר הבלתי נלאה, שתמיד מנצח על הנייר עד יום הבוחר, וחוזר הביתה עם אפס מנדטים.
כל הדברים הללו אינם אלא מבוא לשורות הבאות. כל הדברים הללו נועדו לבטא הסתייגות מתבקשת מול סקר המנדטים הדרמטי שפירסם בשבוע שעבר בחדשות 13 פרופ' קמיל פוקס. הסוקר שבדרך כלל אינו מרבה לטעות, והיחיד שניבא במדוייק תוצאות בחירות 2019, מעניק ליו"ר 'ימינה' נפתלי בנט מספר שיא של כל הזמנים – 21 מנדטים. התוצאה מחמיאה לא רק מצד עצמה, אלא גם על רקע הצטמקות הליכוד בראשות נתניהו – 31 מנדטים (מ-36 כיום).
לראשונה מעביר הסקר את בנט אל מעבר אל מעבר לרף עשרים המנדטים, ומזנב בפער של 10 מנדטים בלבד מנתניהו. (שאר הנתונים: יש עתיד בראשות לפיד 18 מנדטים; המשותפת 13; כחו"ל 11; ש"ס ויהדה"ת 7 כל אחת; ליברמן ומרצ 6 כל אחת).
פוקס לא הסתפק בכך והציג שאלת אמינות לנשאליו: מי המתאים ביותר לכהן בעת הזאת בראש הממשלה. גם כאן הפתעה: בנט זכה לתמיכת שיא עם 18%, לעומת 'רק' 32% לנתניהו (ואילו לפיד קיבל 13%, בני גנץ 10% ו'לא יודע' קיבל 27% משמעותיים).
וזו השעה להציג כאן את ידידי ירון רן, חיה פוליטית, לשעבר מפא"י'ניק נאמן, יועצו לשעבר של השר משה שחל, שניתוחיו והערכותיו מוכיחים עצמם בדרך כלל. רן העריך עוד לפי הסקר של פוקס, שהפוליטיקה הישראלית עומדת בפני רעידת אדמה, בשל סידרת מהפכים שמאחורי הפינה. הסקר של פוקס רק חיזק את נבואתו, שעליה הוא חוזר כמו מנטרה, מאז ערב הקמת הממשלה הזו. הוא צופה עשרה מהפכים שיתחוללו לקראת הבחירות הבאות:
"1. תם עידן הגושים; 2. הציבור מחפש מנהיג מעשי; 3. הציבור שבורח מהליכוד לא ירחיק לכת – הוא יעצור אצל בנט; 4. השבוע הצטמק הפער במתאימות לראשות הממשלה בין בנט לנתניהו; 5. קרוב היום שבנט לא יוכל להמתין יותר ויכריז על מועמדתו לראשות הממשלה; 6. אז יצטרכו אנשים בליכוד להחליט האם הולכים עימו או עם נתניהו; 7. ככל שנתקרב לדצמבר יוצעו הסדרים משולבים של מערכת המשפט והפוליטיקה להסדר (בעניינו המשפטי של נתניהו) בסגנון אברהם שלום בקו 300; 8. גם במרכז המפה יחול מהפך: דמויות חדשות יהיו הגרעין המרכזי. רון חולדאי סימן להם את הדרך; 9. ישראל תראה נוף פוליטי חדש בשנים הקרובות. השחקנים יהיו אחרים; 10. כוחו של בנט יגבר והוא יצטרך ליצור מסגרת דומה לליכוד: אין סיפוח – אין שטחים; יש תהליך של הבראה פנימית.".
מסכם הפרשן הפוליטי שלנו: "לשמחתנו, כתבנו את זה כבר לפני 4 חודשים. הסקרים של 2 הערוצים הראשיים מתרגמים את זה למנדטים."
לגזור ולשמור.
מנחם רהט
* * *
ישראל בר-ניר
אדוני השופט, אדוני השופט
פרק ראשון – הָאָגֶ'נְדָה מֵעַל לַכָּל
המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו.
אלקסיס דה-טוקוויל, הוגה דעות צרפתי שסייר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19
בעת סיורו של דה-טוקוויל בארה"ב, לפני קרוב ל-200 שנה, ארה"ב היתה הדמוקרטיה היחידה בעולם (במובן המודרני של המושג). החוקה האמריקאית היתה מסמך יחיד במינו. המשטר היה מבוסס על הפרדת סמכויות מוחלטת בין רשויות השילטון. המשטר הדמוקרטי של ארה"ב היווה מודל לחיקוי שאומץ בשינויים כאלה או אחרים ע"י דמוקרטיות אחרות בעולם המערבי במהלך המאה ה-20.
תנאי הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי תקין הוא הפרדת סמכויות (Separation of Powers) בין רשויות השילטון ובמקביל כיבוד הסמכויות של כל אחת ע"י האחרות, במידה מסויימת, בכל משטר דמוקרטי, אפילו כאשר יש חוקה כתובה, מתנהל דרך קבע מאבק בין-רשותי סביב השאלה למי, למי יש יותר סמכות. במדינת ישראל, בה אין חוקה, מאבקי הכוח הבין-רשותיים מתנהלים ללא מעצורים, והם חלק מהשגרה היום יומית. המאמר יעסוק בנעשה במדינת ישראל עם השוואות למצב בארה"ב.
בעת הקמת הרפובליקה בארה"ב, מנסחי החוקה ראו במאבקי הכוח הבין-רשותיים מקור לאיום פוטנציאלי על האופי הדמוקרטי של המשטר. הם בנו מערכת של סייגים ובלמים שנועדו לנטרל, או לפחות לצמצם, את השפעת המאבקים האלה. לרוע המזל הם התרכזו ברשויות המחוקקת והמבצעת. הם לא הבחינו שגם הרשות השלישית, השופטת, היא מקור לאיום דומה. לכן הם לא בנו מערכת סייגים דומה עבור הרשות השופטת. כך נוצר ווקואום חוקתי שגורם לחוסר איזון בין רשויות השילטון. חוסר האיזון הזה חמור פי כמה כאשר אין חוקה כתובה, כמו במדינת ישראל.
הכשל של מייסדי הרפובליקה האמריקאית נבע מהאמונה שרק אנשים "ראויים", אנשים שהחלטותיהם לא תושפענה מנטיותיהם הפוליטיות, או מהאג'נדה הפרטית שלהם, יכהנו כשופטים. הם הניחו שלרשות השופטת לא תהיה סיבה למעורבות במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים והיא תישאר ניטראלית. אבל זו היתה אשלייה. יצר השררה הוא חלק אינטגרלי מהטבע האנושי, ולא ניתן לרסן אותו לאורך זמן. במרוצת השנים, הציפייה שהרשות השופטת תישאר "מחוץ למשחק" ולא תיקח חלק במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים – התגלתה כחלום באספמיא. המעורבות המשפטית בפוליטיקה האמריקאית, בייחוד זו של בית המשפט העליון, רחוקה מאוד ממה שמתרחש במדינת ישראל, אבל היא קיימת.
מיספר גורמים מונעים מעורבות יתר של הרשות השופטת בפוליטיקה בארה"ב. האחד הוא תהליך מינוי השופטים בארה"ב שהוא פוליטי. גורם שני, לא פחות חשוב, לרשות השופטת עצמה אין כל מעורבות בתהליך בחירת השופטים. גורם שלישי הוא קיום שימוע פומבי למועמדים ברשות המחוקקת (בסנאט).
מאחר שברשויות המחוקקת והמבצעת יש "חילופי משמרות" לסירוגין, השופטים המתמנים אינם מיקשה אחת. ההרכב האישי בבתי המשפט הפדרליים משקף בדרך כלל את מגוון הדעות הפוליטיות בציבור. יתרה מזאת, לשופטים שמונו אין כל מחויבות לפסוק בהתאם לציפיות של מי שמינה אותם, ופעם אחר פעם יש "הפתעות", בהן הפסיקות אינן עולות בקנה אחד עם העמדות הפוליטיות המיוחסות לשופטים. כדאי לציין כאן שהתופעה של "חוסר נאמנות" למי שמינה אותם היא כמעט ייחודית לשופטים המזוהים כשמרנים-ימנים. בין השופטים הפרוגרסיבים-ליברלים "עריקות" כאלה קורות רק לעיתים רחוקות.
במדינת ישראל המצב שונה באופן קטגורי. בשל היעדר חוקה, לא קיימת מערכת של סייגים והגבלות דומה לזו הנהוגה בארה"ב. הבעייה היא שגם בישראל, כמו אצל האבות המייסדים בארה"ב, רווחת האמונה שלתפקידי שיפוט יתמנו רק אנשים "ראויים".
זה בא לידי ביטוי בדברי השופט העליון, יצחק עמית, אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים, כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני – או בדברי שופטת העליון לשעבר, טובה שטרסברג כהן, שופט, ברגע שהוא שם עליו את גלימת השיפוט, הוא מקבל על עצמו את האחריות. להיות ניטראלי, אובייקטיבי ושהדברים יעשו בצדק, ביושר ובענייניות ללא ניגוד עניינים.
שני העליונים הנכבדים אינם מתייחסים לשאלה אם אלו תכונות אינהרנטיות בהן השופט ניחן מעצם היותו שופט, או שאלו תכונות רדומות המצויות בגלימה אותה הוא עוטה בבואו לדון. כמו כן שניהם אינם מתייחסים ל"רעש" הנובע המעמדות הפוליטיות של השופטים. שאלה נפרדת היא האם השניים באמת מאמינים בתיאור האידיאליסטי הזה.
בישראל, הרשות השופטת מעורבת באופן פעיל בתהליך מינוי השופטים, ולנשיא בית המשפט העליון יש למעשה זכות וטו על מועמדים שאינם נראים לו. הדיונים בתהליך המינוי מתקיימים מאחורי מסך של סודיות ולא נרשמים פרוטוקולים. לציבור אין שום אפשרות לדעת מדוע מועמד א' נבחר ומדוע מועמד ב' נפסל. יתרה מזאת, היו מקרים בהם מועמד נפסל בסבב מינויים אחד, ובסבב הבא, כאשר לבית המשפט העליון היה נשיא אחר, אותו מועמד אושר. מה השתנה? סוד מדינה. לדברי עו"ד חיים משגב, העוקב באופן קבוע אחר הנעשה במערכת המשפט בישראל, מערכת המשפט נוהגת בנפוטיזם ובאוליגרכיה, שזו צורת שלטון שממנה את יורשיה.
במהלך כהונתו של אהרון ברק כנשיא בית המשפט העליון, הסיכוי של שופטים שחלקו על האג'נדה שלו להגיע לבית המשפט העליון היה מזערי. את תהליך מינוי השופטים בארה"ב ברק פסל מכל בכל בנימוק שהוא "פוליטי". "פוליטי" לא, אבל "אג'נדה" כן? לא ברור אם בתוכניות הלימודים בבתי האולפנא בהם משפטני העתיד מקבלים את הכשרתם, נכלל פרק בו לומדים איך להבדיל בין השניים.
מדי פעם, כדי למנוע היווצרות הרושם שבין העליונים שוררת קולקטיביות רעיונית, מגיע לבית המשפט העליון שופט שאיננו תואם חשיבה של אהרון ברק. מידת השפעתו של שופט כזה היא מצומצמת. אחרי פרישתו של אהרון ברק, בתקופת כהונתם של פרידמן ואיילת שקד במשרד המשפטים, האג'נדיזציה התמתנה במקצת, אבל עדיין יש לה משקל.
היעדר מערכת סייגים והגבלות מאפשר לרשות השופטת לפעול ללא מגבלות כלשהן. להפקרות הזאת יש אפילו כיסוי חוקי – בחוק מופיע המשפט הבא בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק.
מי שקובע אם ומתי קיים "צורך" הם השופטים עצמם. לכן הבג"ץ יכול להתערב בכל נושא שנראה לו, ומתי שהוא מוצא לנכון.
הגישה הזאת, לפיה המשפט הוא חזות הכול, באה לידי ביטוי במאמר שאהרון ברק פירסם בשנת 1992 בו הוא אומר, בין השאר, את הדברים הבאים: בעיניי, מלוא כל הארץ משפט... כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית... אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט.
התנגשויות ומחלוקות בין הרשות השופטת לרשויות האחרות הן בלתי נמנעות. במחלוקת כאלו, הדו-שיח מתנהל ע"פ מתכון קבוע, הלקוח מתוך הסיפור לילדים עליסה בארץ המראות מאת לואיס קרול, בו דמות בשם המפטי דמפטי מייצגת את הרשות השופטת.
"כשאני משתמש במילה", אומר המפטי דמפטי, בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן אותו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר."
"השאלה היא," אמרה עליסה, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים."
"השאלה היא," אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכול."
תחזיתו של דה-טוקוויל מלפני 200 שנה היא נבואה שהגשימה את עצמה במדינת ישראל. התוצאה היא שיבושים וחריקות ביכולת רשויות השלטון האחרות לבצע את תפקידיהן. הסיבה לכך היא שלרוב אנשי המשפט והחוק יש מעט מאוד ידע והבנה בנעשה מחוץ לעולם המשפט. ערכו של הידע המשפטי מחוץ לכותלי בית המשפט הוא מוגבל. יש מידה רבה של הגזמה בקביעתו של אהרון ברק "מלוא כל הארץ משפט."
הפסיקות של השופטים, ובמיוחד הנימוקים בהם הם מצדיקים את פסיקותיהם, בנושאים בהם אין להם הבנה מינימלית, מביאים לעיתים קרובות לתוצאות אבסורדיות, תוצאות המנותקות באופן מוחלט מהמציאות היום יומית (זאת בלשון המעטה).
"הצורך לתת סעד למען הצדק" הוא העילה להצדקת התערבותו של בית המשפט בנושאים שונים. מעבר לשאלה איך ומי קובע את הצורך, הסעד עצמו הוא מושג בעייתי. ברפואה ידוע המושג אפקט יאטרוגני (טִפּוּלָנִי בעברית) כאשר הנזק הנגרם ע"י הטיפול הרפואי עולה על התועלת. מצב דומה קיים במשפט.
דוגמא מהחיים – הסעד המשפטי שניתן ע"י הבג"ץ למסתננים מאריתריאה וסודן, שהפך את חייהם של תושבי שכונות דרום תל-אביב לגיהינום. וזה לא המקרה היחיד.
ע"פ האג'נדה של אהרון ברק, שמירה על "זכויות האזרח" היא ערך עליון. ברק פרש, אבל ממשיכי דרכו בעולם המשפט ממשיכים את "המסורת". למען מימוש האג'נדה הזאת, פעם אחר פעם בית המשפט מונע מהממשלה לבצע את מדיניותה אפילו כאשר זה בא על חשבון זכויות האזרח של קבוצה אחרת. יתרה מזאת, לעיתים קרובות הגנתו של בית המשפט על זכויותיהם של ישראלים ולא-ישראלים כאחד, מעמידה בסכנה את ביטחונם של תושבי ישראל. בגבהות ליבם השופטים לא חושבים שהם נושאים באחריות כלשהי לתוצאות שיש לפסיקותיהם.
השופטים מצפים שהחופש לעשות כעולה על רוחם, יהיה הנורמה, שהציבור ישלים עם זה ללא עוררין. כאשר מי שהוא מעז למתוח ביקורת על השופטים או דורש לחקור את מניעיהם, מיד יורדים עליו מכל הכיוונים בהאשמה שזה מסע מכוון של השחרה ודה-לגיטימציה נגד בית המשפט העליון וחלק משופטיו באופן אישי. השופט הוא בלתי נגיע (untouchable) – הוא לא בָּקִיר (אסור למתוח עליו ביקורת) והוא לא חָקִיר (אסור לחקור את מניעיו).
לדעתה של אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, הדרישה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת "ניגודי העניינים של בכירי המערכת המשפטית", נועדה להלך אימים על השופטים. מערכת שדוחה כל ביקורת מנציחה את פגמיה ולעולם לא תוכל להשתפר. ככל שהשופטים ימשיכו להתנהג כמורמים מעם, גם השרידים שעוד נותרו של אמון הציבור במערכת יאבדו.
נציב תלונות השופטים, השופט בדימוס אורי שהם, שאמור לפקח על מערכת המשפט ולבדוק תלונות המתעוררות נגדה, מצטרף לנשיאת בית המשפט העליון במאמץ להשתקת הביקורת. ההתקפות וההתלהמות שלהן אנו עדים, לצערי, ממש בימים אלו, לא יביאו לקידום המטרות הלגיטימיות של יתר שקיפות מצד המערכת, ובוודאי שאין להן דבר וחצי דבר עם הרצון למנוע ניגודי עניינים בקרב השופטים.
במקביל לטענה שהבעייה "לא קיימת", נשיאת בית המשפט העליון פירסמה לאחרונה כללים לרשימת מניעויות של השופטים ("חדשות מחלקה ראשונה",7 באוגוסט, 2020). מעבר לעובדה שלרשימה אין שום ערך כי השופטים עצמם מחליטים מתי ואם קיימים ניגודי אינטרסים, הרשימה מעוררת יותר שאלות מאשר תשובות ענייניות.
שאלה אחת למשל – האם הרשימה היא רק לעתיד? מה עם כל המקרים (כולל אלה של נשיאת בית המשפט העליון עצמה) מהעבר? שאלה אחרת היא מדוע הרשימה לא מתייחסת לניגודי עניין אפשריים בגלל עמדותיהם הפוליטיות של השופטים?
דוגמא טובה היא משפטו של ראש הממשלה הממשמש ובא. האם מישהו מאמין שאם שופט הצביע "רק לא ביבי" בבחירות האחרונות זה לא ישפיע על החלטתו?
יותר מכול, מעניין לדעת אם בעת עריכת רשימת המניעויות, נשיאת בית המשפט העליון היתה מודעת לקביעתו החד משמעית של אחד מקודמיה בתפקיד, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, לפיה אין צורך להוכיח בפועל קיומו של ניגוד עניינים. די בכך שקיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים (פסק דין מיולי 1979 בפרשת סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה).
סמכויות היתר, או חוסר המגבלות, על הרשות השופטת אינן תופעה ייחודית לישראל. בארה"ב, בה יש חוקה כתובה, מעמדה של הרשות השופטת שנוי במחלוקת לאורך כל תקופת קיומה. בראשית המאה ה-19, תומס ג'פרסון, ממייסדי הרפובליקה ואחד ממנסחי החוקה, שכיהן כנשיא השלישי של ארה"ב, התנגד להענקת מעמד מיוחד לרשות השופטת – ההנחה לפיה הרשות השופטת יכולה לקבוע איזה חוקים הם חוקתיים ואיזה אינם כאלה, ולא רק לקבוע זאת כקביעה תיאורטית אלא כהנחיה מחייבת לרשויות המחוקקת והמבצעת – הופכת את בית המשפט לזרוע דיקטטורית. יותר מאוחר, ב-1820, הוא כתב כי הרעיון שהשופטים הם הפרשנים האולטימטיביים של כל שאלות החוקה היא גישה מסוכנת שתשים אותנו תחת דיקטטורה אוליגרכית. מידת יושרם של השופטים אינה עולה על זו של שאר בני אדם. יש להם תאוות כוח והם שואפים לשמור על הפריווילגיות הסקטוריאליות שלהם.
אברהם לינקולן, בנאום ה-Inauguration לרגל כניסתו לבית הלבן ב-1861, אמר שאם מדיניות הממשל בשאלות חיוניות תיקבע ע"י הכרעות של בית המשפט העליון, זה יהיה למעשה ויתור של העם על השילטון לטובת השופטים. במהלך מלחמת האזרחים לינקולן הפר את החוקה ביד רמה וציפצף על החלטות של בית המשפט העליון.
לרוזוולט, בתקופת כהונתו הראשונה (1932-1936) היו לא מעט קשיים עם בית המשפט העליון שניסה להכשיל את מדיניות ה-New Deal. במהלך מלחמת העולם הוא הפר את החוקה לא פעם לצורך ניהול המלחמה. טראמפ ג"כ לא מלקק דבש ביחסיו עם הרשות השופטת במהלך כהונתו.
המשך יבוא
* * *
נורית גוברין
הלל לביבליוגרפיה ולביבליוגרפים
מבוא לביבליוגרפיה של כתביי
תש"י-תש"ף (2020-1950)
הביבליוגרפיה כבסיס למחקר
הביבליוגרפיה הספרותית יחד עם מפתח השמות הם צילומי הרנטגן של מפעל החיים של כל יוצר וחוקר. הם חושפים את השלד והעצמות הנסתרים, ובאמצעותם אפשר לגלות פרטים חשובים ומשמעותיים על היצירות.
יש הרואים בביבליוגרפיה רשימה סתמית, מעין ספר טלפונים, אמצעי טכני בלבד, ובביבליוגרף – טכנאי יבש ונוקדני. אולם חוקרים לא מעטים מבינים כי הביבליוגרפיה היא כלי חשוב ורב ערך. הביבליוגרפיה היא הבסיס החשוב ביותר של כל מחקר ספרותי אמיתי, כולל, יסודי ומקיף. בלעדיה יהיה המחקר חלקי ואף פגום. הביבליוגרפיה היא אחד מאותם "מקצועות עזר" שבלעדיהם אין מחקר ספרות ראוי לשמו, והיא גם מסייעת להעמקת הקשב ביצירה עצמה. רבים מהביבליוגרפים הם חוקרים מיומנים, בקיאים ביצירות הספרות, המשתמשים בידע הביבליוגרפי שלהם גם למחקריהם האישיים. לצד הביבליוגרפיות שלהם העמידו מחקרים ספרותיים חדשנים ומקוריים והאירו פינות חשוכות רבות. לא מעטים מתוכם הם סופרים בזכות עצמם. רוב הביבליוגרפים המקצועיים, גם כאלה שאינם חוקרים, הם אנשי אשכולות, משכילים, יודעי ספר, בקיאים בלשון ובכללי הדקדוק והניקוד ובעלי ניסיון וחוכמת חיים.
על כן גם אם רשימה ביבליוגרפית נראית לכאורה סתמית ומשעממת, בשביל החוקר המיומן היא עולם ומלואו. חוקר מיומן יודע לדובב את הביבליוגרפיה יחד עם מפתח השמות ולהסיק מהם מסקנות חשובות בכל התחומים, כגון: אופיים של היוצר ויצירתו, תחומי התעניינותו ונושאיו, התפתחותו לאורך השנים, מערכות יחסיו עם סופרים ועורכים, מניעים אידיאולוגיים ופואטיים, התקבלותו.
עומדת לפניי דמותו של אחד הביבליוגרפים הפוריים ביותר, שהוא מודל לשילוב מבורך בין חוקר, משורר, ביבליוגרף וספרן. אברהם מאיר הברמן (1980-1901) היה מורי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, בקורסים על השירה העברית בספרד ובאיטליה. בניגוד לתדמית היבשה והנוקדנית של ביבליוגרפים בכלל ושלוֹ בפרט, היה בעל הומור נושך ואירוניה מושחזת, חוקר חשוב, פורה ומקורי ומתקינן של ביבליוגרפיות רבות. על כך יעידו כתביו הרבים והמגוונים בתחומי המחקר השונים, לרבות אלה ההומוריסטיים שעליהם חתם בשמו הספרותי: הֵימן הירושלמי. הערך עליו בוויקיפדיה מגלה את ההיקף העצום של כתביו, ביניהם בתחום חקר הביבליוגרפיה העברית, תולדות הספר, הדפוסים והמדפיסים העברים. הוא גם מחברו של הערך המפורט והמקיף "ביבליוגרפיה" באנציקלופדיה העברית.
יחד עימו מן הראוי להזכיר את משה שטיינשניידר, "אבי הביבליוגרפיה העברית", ואת שמותיהם של כמה ביבליוגרפים חשובים שהעמידו מפעלים מפוארים בתחום זה, כגון: אברהם יערי, ג. קרסל, שמואל לחובר, רפי וייזר, ויבל"א: יוחאי גואל ויוסף גלרון-גולדשלגר.
אבי, ישראל כהן (1986-1905), שהיה עורך 'הפועל הצעיר' שנים הרבה (1970-1948) ועורך כתבי עת ספרותיים, הכיר היטב את העבודה מאחורי הקלעים של כל העוסקים בעריכה, בהתקנה, בהגהה ובהדפסה. הוא כתב מסות בשבח העריכה העצמית: "חכמת המחיקה" (תש"ח/1948); בשבח המגיהים: "מסכת מגיהים" (תש"י/1950); בשבח הביקורת: "הביקורת בחינת יצירה" (תשי"ג/1953); בשבח הביוגרפיה: "חכמת הביוגראפיה" (תשכ"ה/1965); בשבח העורכים: "העורכים שלי" (תשל"ח/1978). הוא אמנם לא כתב בשבח הביבליוגרפיה והביבליוגרפים, אבל לאורך כל חייו ערך רשימות מפורטות של כתביו ומה שנכתב עליו. אלה שימשו בסיס ל'מסלול – ספר היובל' במלאות לו 75 שנה, בעריכתי, ולכרך הביבליוגרפיה של כתביו והכותבים עליו, שהתקינה חיה הופמן.
על אף חשיבותה הרבה של הביבליוגרפיה כבסיס וכתנאי למחקר, איני יודעת אם יש מי ששיבח אותה ברבים. זוהי במידה רבה מלאכה כפוית טובה. היחס אל מתקיניה בציבור, ובמיוחד באוניברסיטאות, הוא מזלזל. היא נחשבת ל"עבודה שחורה" טכנית שהעוסקים בה אינם ראויים להערכה, לתגמול ולקידום, ולא למחקר של ממש.
מי שיצא בשצף קצף נגד הביבליוגרפיה הוא הסופר ס. יזהר, שקרא לשחרור הספר מכבלי הקהילה המדעית, כיוון שלדעתו היא חונקת את היצירה והיוצר. הוא התנגד לביבליוגרפיות בכלל ולכללי הרישום הביבליוגרפיים בפרט. "סלקו את ה'הנחיות למחברים'" – קרא לעורכי 'קתדרה', לרבות אלה של "כבוד הביבליוגרפיה, שבכל עשור מחייבים לרשום אותה אחרת". הוא ראה בהנחיות אלה "השתלטות הטִרטור של קטנוּת המוח על תנופת החשיבה" ('קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל ויישובה', מס' 71, ניסן תשנ"ד, מרס 1994, עמ' 190-189). ועוד כתב שם: "התמסדות כללי ההנחיה למחברים היה גזר דין לחופש רוח האדם ההרפתקנית". הוא קרא לנותני ההנחיות "לבלרים" הדואגים ל"קלות התיוק בתיקי השִיממון שלהם", וראה ב"נימוסי הקהילה המדעית" פגיעה ב"חופש היצירה, ש"הוא התנאי ההכרחי, חופש לתוכן וחופש לצורה". את רשימתו המתלהמת סיים בקריאה הנרגשת: "ואל יכתיבו הספרנים את לשון המחקר ולא עושי המצבות את דרכי החיים".
יהושע קניאל (שם, עמ' 192-191), בתגובתו השקולה והעניינית על דבריו המתלהמים של ס. יזהר, כתב בין השאר: "חירות זו [של הסופר] אינה נגרעת במאומה אם משנתו של החוקר סדורה. אין אנו מגבילים את לשונם של כותבי המאמרים. יכולה היא להיות מחדשת, מקורית וייחודית בסגנונה, אך רצוי כמובן שלא יהיו בה שגיאות תחביר וכתיב". "מחקר זהיר [- - -] לא בהכרח ישְׁרה בו השִממון, אין הוא חייב להיות חנוט. יכול הוא להיות כתוב בווירטואוזיות לשונית, [ - - -] הכול לפי כישוריו וכשרונו של הכותב. המערכת לא תמנע זאת ממנו".
הביבליוגרפיה שלי
הביבליוגרפיה שלי היא מסוג הביבליוגרפיות המרכזות את כלל יצירתו של מחבר, לרבות מה שנכתב עליו. זכיתי לרישום ביבליוגרפי של כתבַי במלאות לי 70 שנה על ידי ידידי הביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, שאותה השלים וערך אבנר הולצמן, תלמידי, עמיתי וידידי הטוב. וכעת אני זוכה, במלאות לי 85 שנה, להמשך ולהשלמה שלה באמצעות עבודתו המסורה, היסודית והמקצועית של אלי שקדי.
מטרתה של ביבליוגרפיה זו היא להציג את המכלול השלם של פעילותי הספרותית והתקבלותה, בהקשריה השונים, ולהקל על מי שמעוניין להכירה ולהיעזר בה. זוהי המטרה הקבועה של ביבליוגרפיה של חוקר ספרות, מסאי ומבקר, והיא דומה ביסודה לזו של מספר ומשורר, אבל גם שונה ממנה בהקשריה.
ראשית כתיבתי ברשימות נעורים כִּבְדוֹת-ראש ב'עדתון' – בטאון עדת "אחדות" בקן צפון של "התנועה המאוחדת", שהייתי בין עורכיו, בחתימה: נורית כ. השתתפתי דרך קבע ב"דבר המערכת" ובזוטות שונות, ללא חתימה. הייתי כבת חמש עשרה (1950). ראשית כתיבתי האקדמית בשנת תשכ"ז/1967, כשאני כבר אֵם לשלושה בנים וסטודנטית בחוג לספרות עברית ולמקרא באוניברסיטת תל אביב, בקמפוס אבו-כביר בדרום תל אביב. אבי, ישראל כהן, שהיה אז עורך 'הפועל הצעיר', שבועון מפא"י (ולימים: מפלגת העבודה), היה שושביני הראשון. בביטאונו פרסמתי את מחקרי על מסתו של יעקב שטיינברג "ישמעאל" (ד' בשבט תשכ"ז/17.1.1987). בכך הצטרפתי לחבורה גדולה ומפוארת של כותבות וכותבים שהחלו את כתיבתם מעל דפי 'הפועל הצעיר', כחלק מהמדיניות שלו לעודד צעירות וצעירים מוכשרים.
עיון בביבליוגרפיה שלי בסדר כרונולוגי יגלה בין השאר את התרחבות נושאי הכתיבה, גיוון הבמות הספרותיות, ההעמקה בהיכרות עם יוצרים ויצירותיהם, יחד עם תגובות ביקורתיות על המחקרים והמאמרים, עוינות ומשבחות. בכל שנה נוספו מחקרים, מאמרים ותגובות כדי לעמוד בדרישות האקדמיות של Publish or Perish!. כל זה בצד מילוי כל המטלות המבורכות האחרות של גידול שלושה בנים, ועמידה בכל המשימות הקשות והנפלאות של היות אישה-אֵם-עקרת-בית-רעיה-בת-אחות. חוויות אישיות אלה לא מצאו ביטוי בכתיבה המחקרית, שלאורך שנים תבעה הימנעות משילוב הפן האישי בפן האקדמי. לאורך השנים פרסמתי רק זעיר פה וזעיר שם זיכרונות על בית הורַי וילדותי בתל אביב. מיעוט זה, כך אני מסבירה לעצמי, נבע מאופי המחקר האקדמי באותן שנים, שאליו נדרש החוקר כדי להתקדם, אבל גם, קרוב לוודאי, מרתיעה מחשיפה אישית. עם השנים נוסף הפן האישי לכתיבתי המחקרית, במיוחד כשנושא הקידום הוסר מסדר יומי והרגשתי חופשית ומשוחררת מלחצים.
עיון ברשימה הביבליוגרפית של ספריי מגלה שחלקם הם מונוגרפיות על נושאים שונים: "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" (תשל"ח/1978); "שרשים וצמרות: רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית" (תשמ"א/1981); התקבלותו של ברנר ורישומו (תשמ"ה/1985; תשנ"א/1991; תשנ"ה/1995; תשע"ז/2017). על כתבי עת: 'שי של ספרות'; 'העומר'. על יוצרים מרכזיים בספרות העברית: ג. שופמן; דבורה בארון; אהרן מגד. לאחרונה פרסמתי את שבעת הכרכים של 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה' (תשס"ב-תשע"ט/2019-2002), שהם אקלקטיים באופיים, ובהם כונסו מחקרים, מאמרים ורשימות בנושאים שונים, המאורגנים סביב שערים קבועים ומשתנים.
כל מחקריי נכתבו מתוך אהבה ליוצרים וליצירתם, שחזרתי אליהם שוב ושוב, העמקתי ביצירתם, גיליתי בהם פנים חדשות, מזוויות ראייה שונות. עיון בביבליוגרפיה מגלה לא מעט מחקרים שנכתבו כהיענות להזמנה אקדמית להשתתף בכנסים, בימי עיון, בכתבי עת, בספרי יובל וזיכרון, בהרצאות בארץ ובעולם בפני קהלים מגוונים. ההיענות להזמנה חברתית זו נעשתה תמיד מתוקף מה שהיה חבוי בי מקודם והתאים להלך הנפש, לאידיאולוגיה, להשקפת העולם שלי. כל סופר מגויס תמיד מטעם עצמו, כתבתי במסתי: "בשבחה של ספרות מגויסת" ('קריאת הדורות', א', תשס"ב/2002). הוא הדין בכל מסאי וחוקר. אין הוא כותב אלא על מה שליבו חפץ, ומוציא מן הכוח אל הפועל מה שהוא משורש נשמתו.
בהתאם למדיניות המחקר שלי, שגובשה בהשפעת מורַי ובראשם דב סדן ואבי מורי, ישראל כהן, עסקתי במפורסמים ובנידחים כאחד, מהם יוצרים נשכחים או שלא זכו בהערכה הראויה. כל זאת במטרה להרחיב את מעגל היוצרים בספרות העברית. הדגשתי את ההתחלות וחשיבותן להבנת המשך דרכו של כל יוצר; את ראשית הביקורת עליו והתקבלותו, ובמיוחד את הביוגרפיה וחשיבותה להעמקת הקשב ביצירה. ניסיתי להרחיב גם את מעגל הנושאים הראויים למחקר הספרות העברית ולכלול בהם גם תחומים שעד אז עסקו בהם פחות, אם בכלל, כגון: גאוגרפיה ספרותית – מקומות בארץ ובעולם בראי הספרות העברית; כתבי עת ספרותיים ומדורי הספרות בעיתונות היומית; עורכים; זיכרונות; אִגרות סופרים; שירים-לעת-מצוא. במסגרת המדיניות של "ספרות עם כל דבר" הפגשתי יצירות של יוצרים שונים סביב נושאים משותפים, כגון: "ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית" ו"ספרות ורפואה", אם להזכיר שניים מרבים מאוד. בביבליוגרפיה נכללו גם תגובות במדור "מכתבים למערכת" כדי להעמיד דברים על דיוקם, ביניהן לא מעט תגובות הקשורות במורשתו הספרותית של אבי. לא מעט תגובות נכתבו כהערות על תופעות שהרגיזו אותי, וראיתי צורך לנסות לשנות, או לפחות להשמיע את קולי. לא מעט מסות נכתבו כקול מנוגד לקולות הרווחים בציבור, כגון: "הלוח העברי" ('קריאת הדורות', ג', תשס"ח/2008), ובמיוחד באקדמיה, כגון "למה התכוון המשורר?" ('קריאת הדורות', ה', תשע"ה/2015).
רוויתי לא מעט נחת כשהשקפת עולמי הספרותי חלחלה לקהל החוקרים ולקהל הרחב, באמצעות מחקרַי ובאמצעות מחקריהם של אחרים, שהסתייעו במונחים שחידשתי והמשיכו את השקפת עולמי המחקרית, לא פעם מבלי להביא גאולה לעולם. שׂבעתי לא מעט מרורים מביקורות עוינות, חשבונאיות, שהמעיטו את ערכם של מחקרַי וזלזלו בהשקפת עולמי. שמחתי על הביקורת המשבחת, ולמדתי לחיות עם הביקורת העוינת, ואף לראות את החיוב שבה. האדישות וההתעלמות גרועים מכול. עם זאת, הכותב, ובמקרה זה הכותבת, היא המבקרת הקשה ביותר של דבריה. אך ביקורת עצמית זו היא גם אחד המניעים להמשיך ולכתוב, כדי להשתפר בפעם הבאה.
מן המפורסמות היא, שכל מי שכותב בדל"ת אמותיו ומפרסם זקוק לתשומת לב, לתהודה ציבורית, לאישור ולחיזוק של דבריו. הדחף שלי להמשיך ולכתוב על אף ההרגשה שהולכת ופוחתת ההתעניינות של החברה, לרבות קהל הקוראים המשכיל, במחקרי ספרות, מוּנָע מתחושת שליחות. זהו הצורך להמשיך לטפח ולפתח את מחקר הספרות העברית לדורותיה, בתקווה שתמיד יהיה מי שימשיך להתעניין בו, ואולי בעתיד ישתנה המצב לטובה.
ביבליוגרפיה זו היא סיכום של שבעים שנות כתיבה (תש"י-תש"פ / 2020-1950). האם יהיה לה המשך? – ימים יגידו. המשך יצירה בגיל זה הוא מתנה, ואשריי שזכיתי בה!
פרסום הביבליוגרפיה לא היה אפשרי בלעדי מי שעשו במלאכה במקצועיות, במסירות, בדייקנות ומתוך אהבה. תודתי נתונה לכולם: לאנשי קרן המחקר שלי באוניברסיטת תל אביב המופקדים על "הקמח", ולמי שאחראים על "התורה": יוסף גלרון-גולדשלגר, שהתקין את הביבליוגרפיה הראשונה; אבנר הולצמן, תלמידי, עמיתי וידידי, שעדכן והשלים, ואלי שקדי, ששקד בסבלנות, במקצועיות ובהקפדה על חלקה השני של הביבליוגרפיה, מיובל השבעים עד יובל השמונים וחמש, וגם התקין את המפתח. תודה מיוחדת לאחותי חגית הלפרין, שמלווה אותי תמיד בעצה טובה. לטובה ייזכר גם שמו של האמן יעקב פורת, המעצב הראשון של העטיפה. תודה מיוחדת לד"ר לאה צבעוני, שהוציאה תחת ידה חוברת מדויקת ונאה. יבואו כולם על הברכה.
נורית גוברין
תל אביב, אב תש"ף / ספטמבר 2020
* * *
פוצ'ו
בחיי [7]
הקדמה לספר השביעי
אם עד עכשיו, בששת הכרכים הראשונים של "בחיי", הצלחתי איכשהו לשמור פה ושם על שמי הטוב, נראה לי שעכשיו, בכרך השביעי, גם זה יתמסמס – וכל מה שהדורות הבאים יזכרו ממני, אם בכלל, הוא אישיות טובת לב העוטה קורטוב הומור ועדיין רחוקה מתדמית של הודף נשים, למרות שבגילו המתרחק מתשעים, מן הראוי היה שיתחיל סוף-סוף לקחת את החיים ברצינות. בחיי [6] נגמר עם מותה של אשת נעוריי ,שהשאירה אלמן ושלושה ילדים אחרי 46 שנות נישואים, הנראים כמאושרים. הסופרת נגה מרון, שקראה את פרקי הספר כשהופיעו בהמשכים במכתב העיתי "חדשות בן עזר", לא יכלה להתאפק ושלחה לי מכתב תוכחה שבו היא כותבת: "מפתיע אותי איך אתה חושף את טמבליותך קבל עם לדיראון עולם."
אני בטוח שהיא לא היחידה החושבת כך, אך מה אני יכול לעשות אם החלטתי לכתוב בזיכרונותיי את כל האמת כולה, וזו התגלתה כהחלטה אידיוטית המציגה אותי באור שומט לסתות. אם בששת הספרים הראשונים אני נחשף ככזה, אללי, איך אראה למי שיקרא את הכרך השביעי.
המשך יבוא
* * *
חדש! זה עתה הופיע!
צבי פרייגרזון
מסעות בנימין הרביעי
סיפורים
מחקר ועריכה: חגית הלפרין
בהוצאת דביר/הֶקשרים, 2020, 351 עמ'
בספר זה מכונסים לראשונה כל סיפורי הסופר צבי פרייגרזון (1900- 1969). פרייגרזון היה הסופר העברי האחרון שכתב עברית בברית המועצות. בשנת 1949 הואשם בפעילות אנטי-סובייטית, נדון לעשר שנים במחנות הסגר ושוחרר לאחר מות סטלין.
פרייגרזון חי חיים כפולים: בגלוי, היה מדען שעסק בחקר פחם-האבן ופירסם ספרים ברוסית בנושא זה, ובסתר – סופר עברי שסיכן את חייו כדי להמשיך ולכתוב עברית. כתבייד של הרומן שלו 'בדעוך המנורה' הוברח ארצה בחשאי ופורסם בכותרת 'אש התמיד', בשם הבדוי א' צפוני (עם עובד, 1966).
בדומה לגיבורו של מנדלי מו"ס בספרו 'מסעות בנימין השלישי', גם בנימין הרביעי, גיבורו של פרייגרזון, משוטט בעיירות ישראל. בנימין הרביעי מספר על תהליך ההכחדה של התרבות היהודית בזמן המהפכה הרוסית, בזמן השואה ועם כינון שלטונו של סטלין.
עם זאת שום תחום אנושי אינו זר לסיפורי פרייגרזון, ורבים מהם עוסקים בנפתולי האהבה, בהתבגרות, ביופי וכיעור, קשיי פרנסה, חולי ובריאות, יחסי יהודים וגויים ועוד.
למרות שחי מאחורי מסך הברזל, הצליח פרייגרזון לכתוב את סיפוריו בעברית עשירה, הנסמכת על המקורות ורוויה חידושי מלים ושימושי מלים בלתי שגרתיים.
ספר זה הוא פרי מחקרה של פרופ' חגית הלפרין. הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של אוניברסיטת תל-אביב ומלמדת במכללת סמינר הקיבוצים. היא פירסמה מחקרים אחדים על צבי פרייגרזון ועל יצירתו וערכה את הספרים: צבי פרייגרזון, 'הסיפור שלא נגמר', 1991 ו'מַחֲסֶגֶר', 2012 (עם ד"ר רחל סטפק). כמו כן פירסמה ביוגרפיות של המשוררים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן.
[דבר המפרסם]
* * *
רוֹן גֵּרָא
עֲטוּרֵי הַקּוֹרוֹנָה
מִכָּל קוֹלוֹת הַנִּפְטָרִים
עוֹלָה אֲפֵלָה
מִן הָעוֹלָם וְעַד
הָעוֹלָם.
מֵאֶלֶף מֵתֵנוּ
אֶלֶף מַחְשָׁבוֹת דְּרוּכוֹת
אוֹחֲזוֹת בִּשְׁמוֹתֵיהֶם.
גְּבָרִים
נָשִׁים
כָּלוּ אֵלַי מָוֶת.
חֲלוֹמוֹת עַצְבוּת
בְּעֹמֶק הָאָבְדָן.
אהוד בן עזר
מי זוכר את האבטיח המל"לי?
[הרשימה המקורית שנדפסה ביום 2.6.04 ב"ידיעות אחרונות"]
ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה [אריק שרון], נודעו כמל"ליים.
לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.
האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.
ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.
היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?
אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.
ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!
* * *
אבי אתגר, אהוד בן עזר
אבטיחים ברדיו
בשבת בצהריים, 5.6.04, מראיין אותי טלפונית אבי אתגר, לתוכניתו בגל ב' של קול ישראל, בעקבות רשימתי "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" – שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" (מיום 2.6.04).
אבי: משב-רוח מרענן, למרות שהוא נוסטלגי, נשב מהעמוד של הדעות ב"ידיעות אחרונות" ביום רביעי, מאחורי הכתבה של הסופר אהוד בן עזר. שבת שלום, אהוד.
אהוד: שבת שלום.
אבי: "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" – זו היתה הכותרת. "השיבו לנו אותו!" – אתה קורא לנו, – ואת העגבניות והמלפפונים והזיתים של ימים עברו, שנולדו באהבה. אז למי שלא זוכר, תזכיר את האבטיח הזה, שכבר לא איתנו. אנחנו כבר לא לועסים אותו.
אהוד: אני הייתי רוצה להתחיל דווקא בתאנים, שדיברתם עליהן קודם עם אמנון גופר. אתה יודע, אני, כשאני לוקח תאנה בשלה ליד – תאנה לא בשלה לא כדאי לקחת ליד – אני תמיד חוצה אותה לשתיים, לשניים...
אבי: כדי לראות אם יש...
אהוד: זה רפלקס מותנה. אתה יודע למה?
אבי: כדי לראות אם יש אורחים לא קרואים?
אהוד: כן. לראות אם אין תולעים. עכשיו, כבר שלושים שנה לא ראיתי תולעים בתאנים, אבל גם לא טעמתי את הטעם של התאנים של פעם, שהתולעים אהבו להיכנס לתוכן.
אבי: נו, בשביל זה צריך לצאת לגוש-חלב, לסעסע ולגעתון [הוזכרו בשיחה הקודמת עם אמנון גופר, שמליץ על עצי תאנה במקומות האלה, שפירותיהם טעימים ושאין להם בעלים]...
אהוד: אני מקווה שאלה הן תאנים שגם התולעים עדיין מוצאות בהן עניין. והיות שאנחנו גם קרובים לשבוע הספר, אז לפני שאגיד לך על האבטיח, אני רציתי להגיד לך שהבעייה של הירקות והפירות של פעם, ושל היום – שבשעתו היו לירקות ולפירות חיי-מדף קצרים, כי אלה היו זנים שלא החזיקו זמן רב, והסוחרים של היום ודאי שלא אוהבים אותם. אבל הספרים של פעם, להם היו חיי מדף ארוכים...
אבי: (צוחק)...
אהוד: היום – פיתחו זנים של ירקות ושל פירות שיש להם חיי מדף ארוכים מאוד, ומה אגיד לך, היום יש ספרים [חדשים] שנמצאים על המדפים פחות זמן מאשר העגבניות ה"קפואות" שיכולות להחזיק על מדף בסוּפֵּר זמן רב יותר מאשר חנות-הספרים תסכים להחזיק את הספר בחנות.
אבי: כן. או.קי. שנחזור לאבטיח המל"לי?
אהוד: כן. לגבי האבטיח המל"לי, קיבלתי הרבה תגובות על הרשימה [ב"ידיעות"], וגם פעם ראשונה אחרי הרבה זמן הייתי בקונצנזוס, שכל מי שזוכר את הטעם של אותם אבטיחים, עם הגרעינים השחורים, עם הלחי הירוקה...
אבי: הלבנה...
אהוד: האבטיח הירוק עם הלחי הלבנה, למטה, על המקום ששם האבטיח היה ניצב במיקשה והשמש לא שזפה את קליפתו. ולאט-לאט הם הלכו ונעלמו. בשעתו קראו להם מל"ליים, ואחר-כך קראו להם משום-מה "אבטיחי הגליל", והיינו מחפשים בשווקים, כל מי שמבין – את האבטיח עם החרצנים ועם הלחי, כדי לטעום אבטיח אמיתי. וכיום זה פשוט לא... בלתי נמצא... והאבטיחים הנפוחים, הגדולים, זו בעייה מפני שכאשר אתה שם אותם במקרר, הם כל כך ספוגי מים, שהם קופאים. כמה שלא תקטין את מידת הקרירות של המקרר, האבטיח פשוט קופא. והשאלה מה לעשות, כדי להחזיר כמה מן... העגבנייה, שפעם יכולת לקלוף אותה, עגבניית המֵרִימֵנד, והבַּלַאדִי, יכולת לקלוף אותה, התוך שלה היה רך, והקליפה – קשה, עד שהתרככה. היום יש עגבניות שהתוך שלהן יותר קשה מהקליפה, והוא לא מתרכך אף-פעם, וכשאתה עושה סלט, אתה זורק את כל התוך של העגבנייה, ולקלף אותה אתה לא יכול. והאמת שהעגבנייה שהיא בלתי ניתנת לקליפה – היא לא מתאימה לסלט הארץ-ישראלי האידאלי שמיוסד על עגבניות בשלות מקולפות, וחתוכות דק.
אבי: אני אגלה לך טריק קטן, שכל שוליית-טבחים יודע – עם סכין לחתוך איזה צלב קטן בחלק ההפוך, בקוטב העליון של העגבנייה, ולשלוק אותה דקה במים רותחים...
אהוד: כן, אבל הזן עצמו... אפילו אם תצליח טכנית לקלוף אותו, אין לו את הטעם של אותה עגבנייה. מה שכן, בזמננו לא היו עגבניות השרי. רק לפעמים היית הולך בשדה או בשולי דרכים, והיתה בדיחה שאומרת שכל מקום שמישהו [לא רציתי לומר מה שבאמת היו אומרים פעם – כל מקום שערבי] מחרבן, אז צומחות אחר-כך עגבניות-פרא, והאימהות היו אומרות: "אל תאכלו את העגבניות הקטנות האלה, זו סכנה, זה לא בריא... וּמִכּכָה הם נוצרו..." – והיום, העגבניות ששימרו קצת את ההרכב של חמיצות-מתיקות של עגבנייה של פעם הן עגבניות השרי. אני עושה סלטים בעיקר מהן. אבל גם כן, אתה צריך מכל קופסה של עגבניות שרי לטעום קודם – כי לערך חמישים, שישים אחוז הן חסרות-טעם. עד שאתה מוצא קופסה שהיא בטעם הנכון, אני חושב שזה בדרך-כלל אלה שגדלות באדמות מלוחות בנגב, יש להן טעם קצת יותר טוב, אם אני לא טועה...
אבי: אני רוצה להחזיר אותך, בכל זאת, אהוד, לרשימה שלך.
אהוד: כן.
אבי: למדנו ממך כי ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא מושב עין-חי, שלימים הפך לכפר מל"ל, על שמו של...
אהוד: משה לייב לילינבלום. כן. ודודי ברוך ראב, בן עזר, שהיה חקלאי מובהק, והיה הבן [זכר] הראשון, או השני – של פתח-תקווה, הוא שנתן את השם... לא ידעו, לקרוא לכפר – כפר משה לייב לילינבלום... לא כל כך צלצל נכון. אז הוא נתן להם את ההצעה, של ראשי תיבות – כפר מל"ל. ואגב הסופר, חברו של ברנר, יוסף לואידור, גר בשעתו בעין-חי, כשעוד קראו למקום עין-חי, והיה הולך לבקר את דודתי המשוררת אסתר ראב בפתח-תקווה, בשבתות, אמרו אפילו שהוא מחזר אחריה. ועין-חי נשרפה במאורעות עשרים ואחת, ותושביה עברו לפתח-תקווה, ובהם אביו של רפול, אליהו איתן, שהיה אז אחד מהמגינים על פתח-תקווה באותו קרב...
אבי: מל"ל על שמו של משה לייב לילנבלום, שהיה...
אהוד: שדווקא לא אהב את פתח-תקווה. היה אחד מאלה שהשמיצו את פתח-תקווה, ואמרו שהיא לא שייכת לעלייה הראשונה. [צוחק] זה היה כבר לפני שנים רבות.
אבי: והוא, משה לייב לילנבלום, היה מראשי חיבת ציון.
אהוד: כן.
אבי: ואיך האבטיח התגלגל לכפר-מל"ל? למה קראו לו מל"לי?
אהוד: אז זהו, פעם היה לי קטע עיתון, שהיה בו אפילו שם האיכר בכפר-מל"ל, שבמיקשה שלו התרחש הפלא הזה. ששני סוגים של אבטיחים, אחד, האבטיח הערבי, שנקרא אִמְחְסֵיינִי, שבית-גידולו היה בעמק-חפר, והשני אבטיח מהזן צ'ילי, שמוצאו מארצות-הברית, כנראה שהם צמחו זה ליד זה, ונעשתה הכלאה [הפרייה] טבעית של האבקות [של אבקה בשחלה] ופתאום נוצר הזן הזה, והוא [האיכר] הצליח לבודד אותו, והוא [הזן] כבש את ארץ-ישראל, למרות שהוא לא הזן המקורי, שהיה בה משנים קודמות, שעוד היו מייצאים [אותו], הערבים, מעמק-חפר, בספינות קטנות, אבטיחים למצרים.
אבי: בטעות קראו לו אצלנו "אבטיח הגליל".
אהוד: הגליל. כי הגליליים, כנראה – הערבים בגליל המשיכו לגדל אותו גם כשבמישור החוף [ובעיקר בערבה, זאת שכחתי לומר] כבר זנחו אותו לטובת האבטיחים המנופחים וחסרי הגרעינים.
אבי: אתה יודע, חוץ מהתענוג שבאכילתו, והיכולת לייבש את הגרעינים, החרצנים, אחר-כך, גרעינים בעצם – להמליח אותם ולקלות אותם, נקשרו סביב האבטיח המל"לי, אבטיח הגליל הזה, גם אגדות רפואיות, שהוא מצויין לכליות, למשל...
אהוד: כן, דודי [ברוך] יש לו סיפור, שגם הבאתי אותו בכמה מן הרומאנים [שלי], על הרופא עבדול-קאדר, מתורכיה, מוסלמי, שבנו מת במחלה, והוא ניתח אותו ומצא אבן גדולה, הוא אמר [שמצא] – במעיו, זה היה בטח בכליות... לקח את האבן, עשה אותה ניצב לסכינו, ויצא לחג' למכה. כשהוא חזר ממכה, הוא עבר את עמק-חפר, וראה את האבטיחים הנהדרים, עמק-חפר נקרא ואדי חוואראת. וישב שם והתחיל לאכול אבטיחים. לאחר כשבוע-שבועיים נמסה הידית של סכינו, והוא הבין שמיץ האבטיחים ממיס את סוג האבנים שמצטברות באברים הפנימיים של הגוף, והתחיל להמליץ על ריפוי באבטיחים, ושמעוֹ יצא בכל הארץ, אולי המזרח התיכון, ריפוי נגד אבנים בשלפוחית השתן ובכליות על-ידי אכילת אבטיחים רצינית מאוד במשך כל הקיץ.
אבי: אז אנחנו נצטרף אליך בקריאה הנואשת: השיבו לנו את האבטיח המל"לי...
אהוד: אני רוצה להגיד שכמו שיש חנויות למזון אורגאני, וכמו שהיום משגשגים הסופרמרקטים הלא-כשרים, כי נמאס לאנשים מהסופרמרקטים-עם-הגבלות-הכשרות – שינסו מגדלים עזי-נפש להתחיל ליצור רשת, קטנה בהתחלה, של ירקות [ופירות] טעימים, שהם מתוקים והם טובים, ומזכירים טעם של פעם, למרות שלמשל, הפלפלים – אז-בשעתו היה הפלפל רק הפלפל הירוק-בהיר, מזן אחד, ומשפחת הפלפלים היום, זה פשוט פלא – הירוקים והכתומים, לא הירוקים – הירוקים-הכהים, והכתומים, והצהובים, [והאדומים,] ובזה יש שיפור גדול. אי אפשר לומר שהכול רק לרעה, ורק פעם היה טוב. אבל, שיהיה לנו טוב מכל העולמות.
אבי: אמן. הסופר אהוד בן עזר. תודה לך.
אהוד: תודה לך.
אבי: ושרק סיפורים כאלה ייכתבו בעמוד הדעות. לא רק. אבל שימצאו לזה מקום.
אהוד: לא, מישהו אמר לי שזה גם פוליטי.
אבי: שזה פוליטי, הכתבה הזאת?
אהוד: זה פוליטי. אמירה כזאת היא גם פוליטית. כן...
* * *
אהוד בן עזר
כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל
בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות. ומה למדתי מהם?
רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.
היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?
לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.
מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר". ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.
אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה – כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.
יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש. ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.
אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.
"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"
מסביר לי אברהם כהן, בעל המקשה, כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו, עדיין קונים אותם ובמחיר זול.
אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ. "למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"
מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.
לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף.
האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב, שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.
וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.
[נכתב 2004]
[שלושה הקטעים האחרונים התפרסמו בגיליון 854 מיום 8.7.2013]
* * *
עו"ד גיא משיח
זהירות: קבוצת רכישה
מאות רוכשי דירות עלולים כעת לאבד את כספם, לאחר שקבוצת "אלדד פרי", מארגנת קבוצות הרכישה, נכנסה בסוף השבוע להליך הקפאת הליכים, בשל חובות המוערכים בכחצי מיליארד שקל.
מדובר בכ-3,000 דירות בכ-20 פרויקטים של בנייה (רובן במסגרת "קבוצות רכישה") בכל רחבי הארץ, שהתפתו להצטרף ל"פרויקטים יוקרתיים" בעיקר במרכז הארץ (בערים רחובות, לוד, בת ים, רמלה, מודיעין ועפולה) ב"מחירים אטרקטיביים" במיוחד, וכעת עלולים לאבד את כל כספי השקעתם.
"סיפורה של ענבל אור, מתגמד עשרות מונים למעשי המרמה והכזב מסמרי השיער שבוצעו ע"י אלדד פרי ועובדיו, שפעלו כ"מכונת קסמים" משומנת והצליחו בכישרון רב ובעורמה לעקוץ אותם, לתעתע, להתל ולהתעלל בחברי קבוצת הרכישה ולשכנע אותם, איש איש בהסכם אישי, להשקיע את חסכונותיהם הדלים ו\או כספים שנטלו מקרובי משפחה ברכישת פרויקט מגורים בעיר רחובות, כשלצערנו עד היום, הפרויקט לא הושלם. כעת הם עומדים בפני שוקת שבורה וישנו חשש כבד שיישארו ללא דירה שנקנתה בכל חסכונותיהם שהוצאו מהם במרמה." כך טען בסוף השבוע עו"ד אריאל יונגר, המייצג רוכשי דירות מאחת מקבוצת הרכישה שאירגנה קבוצת פרי בעיר רחובות.
באותו הדיון, החליטה השופטת עירית וינברג נוטוביץ', מבית המשפט המחוזי מרכז, למנות שני נאמנים לחברה ולהוציא צו להקפאת הליכים נגדה למשך 60 יום – ואולם ספק רב, אם המהלך ייחלץ את רוכשי הדירות מהבור הכה עמוק שבו הם נמצאים.
בחודשים האחרונים נוהלה כנגד קבוצת אלדד פרי נדל"ן חקירה של הממונה על חוק המכר במשרד השיכון, עמית גריידי, שהחליט להטיל עליה עיצום כספי בגובה 800 אלף שקל, בעקבות בדיקה שמצאה, שבחלק מהפרויקטים, פרי נדל"ן הטעתה את הלקוחות לחשוב, כי הם רוכשים דירות בפרויקט יזמי. אלא שהחקירה הגיעה מאוחר מדי, ואין בה כדי לסייע כבר לאותם רוכשי הדירות.
אם, אכן, חברת אלדד פרי תיכנס בתום הליכי ההקפאה לחדלות פירעון, אותם רוכשים אומללים עלולים לאבד את כל כספם. על פי דיני הנשייה: הבנקים המממנים, שהם בעלי משכנתא על הקרקע, נחשבים לנושים מובטחים; אחריהם באים נושים נוספים "בדין קדימה", כגון רשות המיסים – ורוכשי הדירות נותרים האחרונים בתור.
פרשת אלדד פרי החדשה מלמדת שרבים בציבור לא למדו דבר מפרשת "ענבל אור" הוותיקה, שהתפוצצה ברעש גדול לפני מיספר שנים, והם עדיין מתפתים למצגים שיווקיים שקריים, של מארגני קבוצות רכישה.
קחו למשל את קבוצת הרכישה "יונייטד שרונה" של היזם מוטי פלד, במסגרתה שווקו, בשנת 2016, לאחר שכבר התפוצצה פרשת ענבל אור – שלושה מגדלים מפוארים בשכונת שרונה בתל אביב (מעל מתחם רשות השידור) – בהתבסס על מצגי שווא והבטחות שקריות למחירים אטרקטיביים במיוחד. הקבוצה קרסה והותירה את מאות רוכשי הדירות למול בור פעור, ועם צורך להוסיף עוד מאות אלפי שקלים לכל דירה, אם ברצונם להישאר בפרויקט.
חשוב לזכור ש"קבוצת רכישה" הוא מבנה משפטי מורכב, הנסמך על "הסכם שיתוף", שבו רוכשי הדירות מוגדרים כ"יזמים", וככאלה הם אלו שנושאים בכל הסיכונים הקשורים לעסקה ואינם נהנים מההגנות הקבועות בחוק המכר (דירות), ובראש ובראשונה: אין הם זכאים לקבל את הבטוחות הקבועות בחוק המכר (דירות) להבטחת כספם (הערת אזהרה, ערבות בנקאית ו/או פוליסת ביטוח). להבדיל מפרויקט יזמי – בקבוצת הרכישה המארגנים גם אינם מחוייבים ללוח זמנים ולמחיר סופי.
בקיצור: גם אם מארגני קבוצות הרכישה – מציעים לכם הנחה משמעותית, לעיתים של עשרות אחוזים, ממחירי דירות דומות המשווקים ע"י חברות קבלניות – כדאי שיידלקו לכם כל נורות האזהרה: היזהרו לכספכם והפעילו שיקול דעת. זיכרו את אלפי הקונים האומללים של קבוצות רכישה כה רבות, שנותרו ללא דירה וללא כספי החסכונות עליהם עמלו כל כך הרבה שנים.
עו"ד גיא משיח
* * *
אהוד בן עזר
מונטרו מגיד-עתידות
[מתוך קובץ הסיפורים "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, 1977]
כשהיה מונטרו בן שלושים שנה וטרם החליט בליבו מה יעשה, הלכו איתו למגדת-עתידות. לקחה מגדת-העתידות את כף-ידו של מונטרו בידה ונבהלה: "יא-בה-יה!" אמרה. "אתה תהיה עשיר גדול. אבל קודם תצטרך להשפיל את עצמך."
אמרו אביו ואימו: "כל הבושות שבעולם כבר הביא עלינו. לעבוד אינו עובד. לדבר אינו מדבר, ואם משאירים אותו לבד בבית – מיד הוא בועט ושובר רהיטים."
"זה סימן טוב-מאוד!" אמרה מגדת-העתידות וקולה רועד. "כל הקווים בכף-ידו מראים שהדרך שלו בטוחה."
"ומה יכול הוא עוד לעשות כדי להשפיל את עצמו ולבייש את כבוד הוריו ומשפחתו, ולא עשה?"
"ילך ויפשוט יד ברחוב," אמרה.
הבין מונטרו את השיחה ופרץ בצחוק פראי. טפח למגדת-העתידות על הגב ורץ לרחוב. רצה אחריו עדת ילדים וקראה:
"יא מונטרו
יא מונטרו
הך, הך – "
זרקו עליו אבנים. נפלה אבן ושברה את גבו. פרץ בבכי ונפל לפינת המדרכה.
כך החלה עבודתו של מונטרו בקיבוץ-נדבות. במשך הזמן סיגל לו אופי משלו. העמיד לפניו קופסת-שימורים מלוכלכת ובתוכה ירוקת ושיירי מזון ועלים יבשים. הכסף נופל לשם וצלצולו אינו נשמע; ולבני-אדם נדמה כי לאשפתות הלך הכסף ולא לטובת אדם חי. ומעניין, דווקא הקופסה המזוהמת הקלה עליהם לפתוח ארנקם ולזרוק אליו נדבה.
בצהריים מביאה לו אימו ארוחה מבושלת, אותה הוא אוכל בשבתו על ספסל בגן-העיר. בשאר שעות היום הוא רובץ במדרכה, המובילה לשוק הגדול.
חמש שנים קיבץ מונטרו נדבות באמונה. מקץ אותו זמן לקחוהו אביו ואימו שנית אל מגדת-העתידות ושאלו: "הנה עשינו כעצתך ועדיין לא בא המזל למונטרו ולא נהפך עשיר גדול, אלא מיום ליום הילדים מציקים לו יותר, ובלילה הוא בוכה עד שהלב נקרע לשמע סבלו."
הביט בה מונטרו בעיניו החולמות, ואישר בתנועת ראש, כי אכן כך הדבר. נתמלאה צער ולא ידעה מה לעשות. ליטפה את ראשו – התחיל לבכות. ברחה לחדר השני ולא חזרה. חיכו שעה. חיכו שעתיים, והיא אינה יוצאת. הלכו ודפקו על הדלת – אין עונה. פרצו ונכנסו פנימה – והנה היא תלוייה על הקיר. המסכנה, לא עמד בה ליבה לראות בסבלו של מונטרו, קמה ושמה קץ לחייה.
ראה מונטרו כך – התגלגלו עיניו בחוריהן והתנפל עליה ומשך בכוח את גופתה מן הקיר עד שנפלה. רבץ עליה וקרא בקול גדול:
"מעונתי!"
"מעונתי!"
עד שהצליחו אביו ואימו ושוטר ורופא, שבאו בינתיים, להתיקו ממקומו ולהחזירו לביתו; אלא שלא נרגע כל הדרך, ולא די בכך, עוד המשיך למלמל ללא-הרף: "מעונתי, מעונתי." וראו זה פלא – אחר שתי מלים אלה החל חוזר על שירי הילדים: "יא מונטרו, יא מונטרו, הך הך!" – וכעבור כמה ימים קרא לאביו ולאימו בשמם והחל מדבר כאחד מבני-האדם.
יצא שם הנס בכל העיר. בדקו בחפציה של מגדת-העתידות, ומצאו שציוותה למונטרו את הכוך הקטן בשוק, בו היתה יושבת, על כל מיטלטליו. הלך מונטרו וישב במקומה. החלו נאספים אליו בעלי-מום ובעלי מיחושים מכל קצות-הארץ, ושואלים לדבר-עצה ומרפא והגדת-עתידות. היה מדבר אליהם – מיד נתמלאו עיניהם דמעות וליבם נמס בקירבם והם מרחמים על עצמם ומבכים את מר גורלם. הוקל להם – עמדו ושילמו לו במיטב כספם.
לבסוף נתעשר כקורח, וכך קוימה נבואתה של מגדת-העתידות.
* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב"עם עובד" לכלול את כתב-היד של ספרי "הפרי האסור" בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.
הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.
[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].
אהוד בן עזר
* * *
תקוה וינשטוק
צמח חודש אלול: איך שגלגל מסתובב לו –
מלחית אשלגנית
בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית
את דבריה על צמח חודש אלול פותחת ד"ר שרה'לה אורן בשירו של נתן יונתן:
כל קיץ קורה דבר מה
ואף שכאלו כלום לא השתנה
מעונה לעונה הלב יותר נכנע
לפיתויי הליל של האדמה.
חודש אלול נחשב לפי הלוח כחודש סתיו. הקיץ מגיע לקיצו, הרוחות מופיעות. אמנם השנה לא רק טרם הופיעו עד כה רוחות הסתיו, החום עוד קשה יותר מאשר בעצם חודש תמוז. יש ו"שלהי דקייטא קשים מדקייטא". הרוח הסגריריות ודאי תגיע במהלך החודש. שנה עברית חולפת. שנה חדשה באה, "זה ממשק קבוע, מעין גלגל של מקצב חיים," כותבת ד"ר אורן. "דופק של קיום והווייה."
גם בעולם הצומח אפשר לראות את רעיון הגלגל, מוסיפה.ד"ר אורן. מלבד עצם המחזור המוכר של חיי הצמח הדומה לגלגל, קיימים צמחים שהגלגל הנו חלק מוחשי מאד מחייהם. צמחים אלה מכונים "צמחי גלגל". למשל "עכובית הגלגל". השנה בחרה ד"ר אורן בצמח גלגל כסמל לחודש אלול. שמו: "מלחית אשלגנית" (כן, זו עברית...) הוא פורח בסיום הקיץ ומביא את בשורת סיום השנה וראשית השנה החדשה.
מלחית אשלגנית היא צמח קוצני עמיד בתנאים קשים. הוא ממשפחת הסלקיים, משפחה של צמחי מאכל – תרד, קינואה וכמובן סלק. זה צמח חד שנתי שפרחיו זעירים וצהבהבים. הוא מצוי בחולות הים וגם באזורי הנגב היובשניים ובאזורי מלחה – מכאן שמו "מלחית". לעיתים הצמח קטן קומה ולעתים הוא מגיע לגובה מטר ואף יותר. ענפיו מסועפים ולהם צורה בולטת של כדור. הצמח מותאם לתנאי מדבר. הנבטים והעלים שלו מתפתחים רק בתחילת ימי החום. העלים בשרניים, כלומר יש בהם שכבת מים והם גם מצוידים בחוד המביא לצמח מים מעומק האדמה ומשמש מאגר למים וכן לטל המרובה במדבר.
המיוחד שבצמח: בתום מחזור חייה מתנתקת המלחית לחלוטין מהאדמה ומתחילה להתגלגל לה ברוחות הסתיו. מי שצופה בגלגל ואינו מכיר את תכונותיו של הצמח אינו מבין את המתרחש: כדור קוצים מתגלגל כאלו יש בו רוח חיה! התופעה אינה נדירה, אבל תמיד מעוררת עניין. בסרטי מערבונים מופיעים הרבה כדורים מתגלגלים כאלה. אבל צמח המלחית לא בחר להתגלגל להנאת הצופים. כל מעייניו – לפזר בגלגולים את זרעיו במרחב, הכול לטובת הדורות הבאים שיתחילו במחזור חיים חדש משלהם...
כשהוא צעיר, עשוי הצמח לשמש למאכל. עליו וגבעוליו מהווים תוספת לסלט וגם טובים לבישול ולטיגון. אפשר להוסיף את הזרעים (אחר הדיש) לדייסות ולסוגי מאפה.
שימוש נוסף של המלחית הוא כבסיס לתעשיית חומר כביסה. במקרא ובספרות חז"ל קיימים שמות שונים של חומרי כביסה קשים, שמקורם במחצבים או בצמחים וחלקם קשה לזיהוי. "שבעה סמנין מעבירים על הכתם: רוק תפל, מי רגלים ומי גריסין ונתר ובורית, קמוניא ואשלג." משנה נידה ט.
הנביא ירמיהו מזכיר את "הנתר" והבורית כחומרי ניקוי. בהוכיחו את בני ישראל על עוונם הוא מדגיש עד כמה העוון קשה למחיקה: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עוונך." ירמיהו ב' כ"ב. נראה שהבורית הינה צמח המכיל סודה ואשלגן, חומרים מהם מייצרים סבון גם בימינו. יש המזהים את הבורית עם המלחית האשלגנית. בפירושו למסכת נידה, העוסקת גם בסממני כביסה, מסביר רש"י כי בורית היא צמח: "ובורית – עשב הוא ומעביר כתמים." את חומרי הכביסה מפיקים לאחר שריפת הצמח.
לסיכום מקשרת ומגשרת ד"ר אורן בין הצמח הייחודי – המלחית האשלגנית – לבין החודש שבו הוא מופיע. "מתחילת חודש אלול, רגע לפני שגלגל השנה מסיים את מהלכו לקראת שנה חדשה," אומרת הבוטנאית, "נאחל שחודש זה יסיים וינקה בסגולותיו את קללות השנה החולפת על מנת להשיב לנו שגרת חיים בריאה ומשגשגת בעולם כולו, תכלה שנה וקללותיה!" – תכלה הקורונה מן הארץ!
תקוה וינשטוק
* * *
אהוד בן עזר
אוצר הבאר הראשונה
פרק חמישה-עשר
מכונית-המחץ בכיכר-המייסדים. הירידה למעמקים בְּחַמְחַ"מִית.
בחצות-הלילה הגיעו השלושה לפתח-תקווה במכונית-המחץ היורקת אש מאחור, היישר אל שלושת נקודות-הציון, שנמצאו בפינה הדרום-מערבית של כיכר-המייסדים: עץ האיקליפטוס העתיק שעליו מודבקות בנעצים מודעות-אבל, תחנת-מוניות "המקדים", והקיוסק הכחול של 'מפעל הפיס' אשר תחתיו קבורה הבאר הראשונה, "ביר שוע", שנחפרה בחודשי תשרי-חשוון תרל"ט, סוף שנת 1878.
הכיכר היתה מוארת וצעירים רבים מפתח-תקווה והסביבה הסתובבו כשהם אוכלים פָלאפֶל ושווארמה בפיתות ומפצחים גרעיני חמניות ודלועים ומלקקים גלידה וצורחים לעיתים מרוב שיעמום. כאשר הגיעה המכונית נתאסף סביבה מיד קהל רב של סקרנים.
זו היתה שגיאה להופיע כך, והכול בגלל אבבטן שביקש מקפיטן יוקי להיות מפקד-המשלחת בפעולה האחרונה של גילוי האוצר בבאר. וכאשר העביר לו קפיטן יוקי את הפיקוד – לא התגבר אבבבטן על הפיתוי לנסוע במכונית-המחץ בגלוי.
זו היתה מכונית מיוחדת במינה. לצידה שתי כנפיים-מתקפלות בצבע אדום, ככנפי-עטלף, אשר איפשרו לה להתרומם ולטוס בגובה נמוך. מלפנים היה לה להב עגול הקופץ קדימה בלחיצת כפתור וחותך כל מכשול בדרך. מאחור היו מותקנים בה שלושה משגרי-רקטות אשר יכלו להגן עליה מפני כל כלי-רכב המנסה לרדוף אחריה. היא יכלה לנסוע במהירות עצומה מפני שבנוסף למנוע הרגיל היתה לה מאחור טורבינה סילונית שיכלה להעניק לה תאוצה של מטוס.
ותארו לעצמכם שמכונית-מחץ כזו נעצרת בחצות-הלילה בכיכר-המייסדים בפתח-תקווה, ובתוכה יושבים טייס-חלל קטן בחליפתו הלבנה, איש שמן שפניו גדולים ודומים לבצק, ועל חולצתו החדשה כתמי-קטשופ הנראים ככתמי-דם עם קצת אבקה לבנה (שהיתה שיירי המלח מן הבוטנים המטוגנים בשמן); וילד קטן אחד (אשר בשעה זו כל חבריו כבר ישנים מזמן במיטותיהם ואינם חולמים אפילו החצי מכל מה שקורה לו במציאות).
דומה כי מאז הופיע דאוד אבו-יוּסֵף המסתורי על סוסתו לפני יותר ממאה שנה – לא ראתה פתח-תקווה דבר מוזר שכזה.
קפיטן יוקי לא היה צריך לזמן רב כדי להבין כי בדרך זו לא יצליחו לעולם לחדור אל מתחת לקיוסק של 'מפעל הפיס' ולחפש את האוצר בבאר הקבורה למטה. מכונית-המחץ, זאת ודאי הבנתם בעצמכם – היתה מונחת קודם בתוך תיבת-המכשירים של מטוס ה"כפיר" המשוכלל התלת-מושבי שהיה מונח בתוך תיבת-המכשירים בחליפת-החלל של קפיטן יוקי.
בהחלטה מהירה חזר והקטין קפיטן יוקי את מכונית-המחץ והמריא עימה אל מרומי עץ האיקליפטוס העתיק, אך לא לפני שזרע בתנופת-יד אחת כשלושים ג'וקים פלאסטיים חומים ומגעילים על דפנות מכונית-המחץ מבחוץ, ואלה נדבקו אליה מיד בפיות-וַאקום שקופות-קטנות שהיו צמודות לבטניהם.
הג'וקים הבריחו לרגע את קהל-הסקרנים, והרחיקו אותו, וכך הצליחה מכונית-המחץ להמריא ולהיעלם מבלי לפגוע באיש מן הסובבים אותה.
אני מוכרח להפסיק רגע באמצע הכתיבה כי התחיל לגרד לי נורא בגב, אולי עקיצת יתוש – ויש לי מקל דק מיוחד כדי להגיע עימו לכל מקומות הגירוד המציקים בגב, ואם אני לא מוצא את המקל אני לפעמים מתעצבן נורא, אוך...!
אתם יודעים איך זה, אוך...!
טוב, איכשהו התגרדתי בלי המקל ואני יכול להמשיך את הסיפור. למחרת נדפסה כתבה במוסף המקומי של ערי גוש דן, היוצא כתוספת לאחר מעיתוני-הערב:
צלחת מעופפת במרכז השווארמה של פ"ת?
במרכז השווארמה, הפלאפל והפיסטוקים של פ"ת נחתה אתמול צלחת-מעופפת שחורה ובה שני ילדים ואיש שמן מחופשים לאנשי-חלל. הצלחת-המעופפת הפיצה סביב פיסטוקים ובלונים ונעלמה מן העין באופן מסתורי. זקני פתח-תקווה אומרים שמימיהם לא ראו תופעה שכזו, אפילו לא בתקופת הארבה והתורכים. כתבנו מוסר כי שמועה עקשנית אומרת שכל זה לא היה אלא תעלול פרסומת של האחים פִיסְטוּקִי אשר פתחו בימים אלה ממש חנות חדשה למימכר פיסטוקים במרכז השווארמה והזמינו את בת פתח-תקווה המפורסמת ביותר בעולם, פנינה רוזנבלום, לחנוכת הפיסטוּק.
*
על ענף עץ האיקליפטוס למעלה, כשהם צופים אל המהומה בכיכר, וריחות הבשר הצלוי ושמן הטיגון של הפלאפל מגיעים עד אליהם, ישבו רני ואבבטן ושמעו את תוכנית הפעולה מפי קפיטן יוקי, אשר שב ולקח את הפיקוד על המשלחת:
"אבבטן ילבש בגדי-עבודה של עובד מחלקת המים והביוב העירונית; יחזור ויופיע למטה בגודל טבעי עם ארגז כלי-עבודה. כאשר ינקוב חור במרצפת ויחדיר לשם את הצינור – ניכנס לשם אנחנו, רני ואני, בַּחַמְחַ"מִית, ראשי-תיבות – חפרפרת ממונעת חודרת מעמקים, ונבדוק את הבאר, אשר יכול מאוד להיות שסתמו אותה כולה ויהא עלינו לקדוח בה את דרכנו מטה."
ובדברו הוציא מעין צוללת-צעצוע חומה, אך במקום מדחף באחוריה היה לה בחרטומה מקדח-פלדה אפור-כחלחל עשוי פלדה קשה וחסינה במיוחד. "הנה, ראו," אמר קפיטן יוקי, ובתוך רגע חדרה החמח"מית לתוך גזע הענף שעליו ישבו, נסעה בו מרחק-מה ויצאה, מונחית באמצעות שלט-רחוק ומשמיעה זמזום חורקני וזורקת, בעד הנקב שבגזע, סילון של אבקת-עץ שהדיפה ריח איקליפטוס טרי, מנוסר.
"תמיד מוטלת המשימה הקשה ביותר עליי," התאונן אבבטן.
"להיפך, פַּאפַּאסְטוֹמַק. כאשר תסיים את עבודתך תוכל לגשת למזללה ממול ולאכול שתיים-שלוש מנות שווארמה עם חמוצים וטחינה ולביבות-צ'יפס כאוות נפשך."
*
לא עבר זמן רב ואבבטן הופיע ליד קיוסק 'מפעל הפיס', שהיה כמובן סגור בשעה זו, והחל דופק בפטיש ובדקר-ברזל ומנסה לקדוח חור באריח-הבטון, מצחו מעלה אגלי-זיעה ופטישו מרעיש מאוד. כמה סקרנים החלו להתקהל סביבו, וממשרד המוניות הסמוך ניגשו לברר מה פשר הדפיקות.
אבבטן העלה על פניו ארשת של חשיבות ובקיאות, הפסיק רגע מעבודתו ואמר: "ממוקד הקוֹנְפַיְיטֵר הודיעו על דליפה תת-קרקעית חמורה מאוד בַּאִינְטֵרְפוֹרְצָה העירונית. יש ירידת-לחץ בַּקַרְבּוּשִׁינְקָה. אני מנסה עכשיו, על ידי קידוח-ניסיון בשיטת קַרְטוֹשְׁקָה אמריקאית, לגלות את מקום הַפִּיצוּצִינְקָה בַּצִינוֹרִיטִיס הַחַלוּדַתִיס מטעם הַקַּאיְמַקַם."
"שמע קאימקם," אמרו לו הפתח-תקוואים, "אז למה אתה לא מביא כמה פועלים עם מדחס-אוויר (הם אמרו – קוֹמְפְּרֵסוֹר) כדי לקדוח? אף פעם לא ראינו קאימקם עומד ועובד לבד, ועוד באמצע הלילה."
"אני לא קאימקם, אני פועל!"
נשמעו קולות צחוק אחדים.
"תן לי את הפטיש," אמר לו פתח-תקוואי גברתן, אשר השתעמם מרוב שווארמה וחמוצים שאכל, וביקש לעמֵל קצת את שריריו. "ואתה תעמוד בצד, יא-מהנדס, ואל תפריע!"
אבבטן שמח להיפטר מן העבודה הקשה, אשר לא היתה מסתיימת עד הבוקר מפני שבטנו העצומה כלל לא איפשרה לו להתכופף.
ברגעים אחדים נקדח החור במרצפת הבטון, ואבבטן, בעזרת חבורת הפתח-תקוואים, השחילו בכוחות משותפים את הצינור פנימה, כאילו הם עומדים עתה להתחיל בחפירת הבאר הראשונה.
"ומה עכשיו?" שאלו.
"אולי מישהו יודע היכן כאן השווארמה הטובה בעיר?" שאל אבבטן, אשר ביקש לפזר את ההתקהלות. מיד נמצאו מתנדבים אשר הראו לו את המזללה, ואיש לא נשאר לעמוד ליד הצינור התקוע.
*
בקול זמזום טורדני, כצרעה, טסה החמח"מית וירדה מעל עץ האיקליפטוס הגבוה ונכנסה בתוך הצינור כשהיא מחליקה מטה בחשיכה הגמורה. קפיטן יוקי הנוהג בה ישב במושב הקדמי, ורני מאחוריו עם אוזניות גדולות כדי להתגבר על הרעש הנורא שנוצר בעקבות פעולת מקדח-הפלדה של החמח"מית. מדי פעם לחץ רני על קלידים וסובב כפתורים לפי הוראות קפיטן יוקי ברשת-הקשר הפנימית:
"הַכְנֵס חמצן."
"הפעל מערכת-איוורור."
"צַנן מנוע."
"בדוק צילומי-רֶנְטְגֶן מאחור."
מאחר שהחמח"מית עשתה דרכה במעבה האדמה בחשיכה גמורה, מוקפת עפר ואבנים מכל צד, לא היתה יכולה לבוא לעזרתה מערכת רדאר רגילה, ובוודאי שלא פנסי-תאורה, אפילו לא של מיכרות, אלא רק מצלמות רנטגן טלוויזיוניות ששיקפו כל הזמן את העצמים שנמצאו מלפנים, בצדדים ומאחורי החמח"מית.
המסע הזכיר לרני לרגע את שהותם במעי דג הלוקוס בים-סוף. גם שם היה די חשוך ואטום, אם כי לא רועש כל כך, ובלי התנודות ורעידות-המנוע. אגב, אולי כאן המקום להעיר כי כאשר החליפו השלושה חוויות על ההצלה ממעי-הדג, ואבבטן הזכיר כיצד ראה אותם מתפללים חבושי כיפות ויוצאים בריקוד חסידי בצלחת – הכחישו זאת השניים בכל תוקף וטענו כי אבבטן המציא כל זאת רק כדי שיהיה גם פרק עם דתיים בסיפור, ביודעו שהנושא הזה הולך עכשיו טוב מאוד גם בתוכניות-הלימודים; אכן, אבבטן לא עייף מחיפוש אחר דרכים שונות ומשונות כדי להרחיב את קהל הקוראים והמנויים של "העצלן הצעיר".
לאחר כשתי דקות של נסיעת-קידוח במאוזן, בעומק שניים-שלושה מטר מתחת לרצפת הבטון שעליה ניצב קיוסק 'מפעל הפיס', הכריז קפיטן יוקי:
"הגענו לקיר הבאר!"
ואכן, במקום העפר ושברי האבנים נראה עתה על מסך-הטלוויזיה התבנית העלגלה-מעט של שורות-שורות לבנים אשר בשעתן החזיקו בקיר מעוגל אחד את חלל הבאר, נדבך למטה מנדבך עד קרקעיתה. קפיטן יוקי שינה את הכיוון, ובמשך כרבע שעה ירדו בנסיעת-קידוח אנכית כלפי מטה, במקביל לצינור-מים עבה שהיה נקוב ואכול חלודה כמעט כולו. לפתע החל המקדח מסתובב בחלל ריק, ואז הבינו קפיטן יוקי ורני כי תחתית הבאר לא נסתמה כולה אלא נוצרה מעליה מעין תקרת-גרוטאות של עמודי ברזל מעוקמים, קרעי-פחים ומסגרות-עץ. עד מהרה הגיעה החמח"מית אל קרקעית הבאר. לבושים בחליפות-כורים מיוחדות, עם מכלי חמצן על גבם ופנסים על מצחם, יצאו רני וקפיטן יוקי מן החמח"מית, כשהם מפעילים מגגה זרקור רב-עוצמה שהיה סובב חליפות ומאיר את חלל הבאר בתחתיתה. מלמעלה, מן הַפִּיר שקדחו ברדתם, נמשכה עוד שעה ארוכה מפולת שברי אבנים וחול ואבק; ואחר-כך החל חודר ונכנס אוויר צח, אך השניים לא הסתכנו ולא הורידו את מסיכות-החמצן מעל פניהם.
באור האדמדם נראה המקום כקבר עתיק. רני הרהר: כך ודאי הרגישו השודדים או החוקרים הראשונים שחדרו למעבה הפיראמידות ורגליהם עמדו לראשונה בחדרי-הקבורה של הפרעונים.
על תחתית הבאר ניצב מנוע משאבה גדול, חלוד, שהיה מחובר לצינור מתפורר שהוביל כלפי מעלה. אפשר היה לראות גם סולם-ברזל שהוביל מן התחתית כלפי מעלה. ולמטה, במרכז הבאר, היתה שקועה באדמה הלחה מעין חבית גדולה, עשויה אבנים חלולות, שהיו מחוזקות יחד בברגים חלודים ובמלט, והכול מחוזק יחד במין מיבנה מיוחד בין שתי מסגרות של עמודי-ברזל, האחת בגובה של כשני מטר והשנייה מונחת על פני קרקעית הבאר. בתחתית החבית ניראו צדפים ונצצה שלולית מים טריים. טיפות מים זלפו פה ושם גם בקיר-הבאר המעוגל, העשוי אבני-בניין, ולחות רבה עמדה באוויר. רני נשען רגע על דופן הבאר ותקע בה את דקר-הברזל כדי לבודקה, וכשהוציאו פרץ מן החור סילון מים איטי, כמו מברז.
קפיטן יוקי החזיק בידיו את הגע"ם, גלאי העצמים והמילים, ובדק באמצעותו סביב-סביב את דפנות הבאר וקרקעיתה. נשמעו כל הזמן צפצופי "ביפ, ביפ, ביפ – " ומסך-הטלוויזיה הירקרק שבגב הגלאי היבהב פעמים רבות. מדוע? משום שקרקעית הבאר היתה מלאה בחפצים משונים ובגרוטאות, והשניים חיפשו ובדקו כל דבר כי לא ידעו בדיוק מהו הדבר שהם מחפשים; ורק קפיטן יוקי היה לוחש מדי פעם:
"למטה המים טהורים, טהורים – "
המשך יבוא
* * *
יהודה רַאבּ (בן-עזר)
התלם הראשון
זכרונות 1862–1930
נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)
מהדורה שנייה ירושלים תשמ"ח, 1988
נספח א
איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב
משנת תרכ"ז [1867] – נוסח י' קניאל
ב"ה טהארן --- ה' ו' ניסן אל ירושלים תרכז
אל איש יקר רוח אוהב קודש ופועל צדק, מלך לשדה נועם
מו"ה אלעזר נ"י
מכתבו היקר קבלתי – ממנו [למדתי] בעונג שלבו נמשך ביותר אחר נחלת אבותינ[ו] ודרך אביו ישמור ה"ה הרב הישיש מו"ה לי רא[ב] נ"י, שהנו מבקש ללכת בעקבות מבוקשי [אביו] הנכבד ולמלא תפקיד של גבאי מא"י --- לפעול למען חברת יישוב ארץ ישראל --- התעודה שביקש אשלח לו ברצון רב. אני מקווה שיוכל להשפיע הרבה.
כאשר יהיה בידנו לראשונה סכום כסף מספיק --- מאתנו אי"ה יסע לפאלעסטינע --- יסודר. אני מקיים שגם הר[ב] נאטאנעק במסעו [ישפיע] בעה"י הרבה. כאשר יקבל גם את הניירות חזרה --- טוב יהיה אם יכתב על כך לאביו --- לתרגם לשפה האנגלית [וישלח] זאת למונטיפיורי כדי [שיוכל] לקרוא בעצמו.
בתקווה שהש"י ב"ה [יברך] אותנו בחסדו וישועתו הגדולה --- ישלח ויגאל אותנו ואת ארצו ואת משכ[נו].
ממני הק' צבי הירש קאלישער
את המכתב של הרב נאטאנעק לא צירפתי בגלל דמי-משלוח כפולים. אשלח בפעם אחרת. כאשר יהיה אפשר לשלוח את הנקבץ, אפשר לפנות לפי כתובתי או לפי הכתובת.
שמעון פירסט בשמיגל, פוזן
מתוך: י' קניאל, "תנועת יישוב ארץ-ישראל ומייסדי פתח-תקוה", קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, תמוז תש"ם, גליון 16, עמ' 158; ושם, בעמ' 159, פאקסימילה של המקור ביידיש.
המשך יבוא
"התלם הראשון" [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.
הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.
זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות "אם המושבות" פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* "קוראת נאמנה": אהוד יקר, רציתי להפנות את תשומת ליבך למאמר של אריאלה רינגל-הופמן ב"ידיעות אחרונות" מהיום [10.9], בדף הדעות. כי היא, השמאלנית בדרך כלל – כותבת מאמר חריף מאוד נגד שי ניצן וטוענת ומראה כמה הריסות הוא השאיר אחריו בפרקליטות ופגע באמון הציבור! דברים מאוד חריפים. זה ממש משתלב עם הערותיך נגד המפגינים "שומרי החוק" והיעדר ההדבקות, וכל ההטיות באישומים של נתניהו.
כל טוב וכמה נהדר שאתה והעיתון הסוחף שלך קיימים!
* אהוד היקר, כבר כתבתי שאני אוהב מאוד את הכתבות של תקוה וינשטוק. הפעם יצאתי נשכר גם בכך שנודע לי (מצטער על בורותי) על מושב של קראים בשם "מצליח" על שמו של סהל בן מצליח הכהן, בן המאה העשירית. תודה לתקווה.
נעמן כהן מזכיר את הרשימה שלי על האנטישמיות של יוסי סוכרי, וכהרגלו, הוא מזכיר בדרך כלל שם קודם (למה לו?) – לגביי הוא החליט ששמי הקודם היה "גרין". ובכן, די קרוב – שמי הקודם היה "גרינברג".
משה גרנות
* לאהוד בן עזר שלום. בעיתונך ישנה כותבת שכתיבתה מרגשת, מעודנת ומלבבת. להגיגיה קול ייחודי וצבע חם וגוון פולקלוריסטי. והיא תמיד מצליחה לרגש אותי. היא ישראלית אמנם אך כתיבתה משמרת משהו מהאתניות של בת המזרח של פעם. ולכן קולה שונה ומאוד מיוחד. כמו כן יש משהו כל כך טהור ונוגע בכתיבתה האישית והווידויית.
לפני זמן לא רב היא פירטה כאן בעיתונך באופן כואב ונואש את תהליך מחלתו הקשה של בעלה האהוב, והטיפולים בו. בעיקר את מלחמתה הסזיפית מול רשויות ביה"ח שבו היא נאלצה לאשפז את בעלה החולה, וליבה נע בין ייאוש לתקווה, ואי וודאות לגבי סיכוייו להחלים . הלב נקרע.
בגיליון 1573 היא פירסמה הספד נרגש לאימהּ המתה, בו היא מבקשת, לאחר שנים רבות של פצע מדמם וכעסים כלפי אימה – סליחה ההספד שלה נקרא "סלחי לי אמא". הסיפור שלה הביא אותי לדמעות וחשתי צמרמורת והתרגשות.
לכותבת הנפלאה הזו קוראים חנה סמוכה מושיוב!
תודה לך אהוד העורך שכותבת נהדרת כזאת מפרסמת בעיתונך. ותודה לך חנה סמוכה מושיוב על כתיבתך המפעימה.
זאת ועוד, שני שיריה של אסתר ראב בגיליון זה, "שיר הכנף הפצועה" ו"הבית זועק" מטרידים ונוגסים בלב בדאגה מכרסמת. בשפה ציורית ונהדרת היא מתארת חששות ופחד ממשי מפני התמוטטות הבית שאמור להגן עליה ושעמל רב הושקע בבנייתו וייסודו. ב"כנף פצועה" היא מתארת חשש מפני מלחמת אזרחים שמאיימת לפרוץ. השיר נכתב בשנת 1965 – שבמבט לאחור נראית כה רחוקה. ולא זכור לי כרגע איזה משבר מיוחד באותן שנים. מכאן שלשירים אלו יש אפקט ניבויי. ונשמעים מאוד אקטואליים. האם מקרה הוא שמתוך עשרות שיריה פורסמו דווקא עתה שניים אלה?
חוה ליבוביץ
רמת גן
אהוד: שיריה של אסתר ראב מתפרסמים לפי סדר נתינתם בכרך "כל השירים" שלה ואינם מכוונים בנתינתם להיבט אקטואלי זה או אחר, שכמובן עשוי לעיתים להשתמע.
בתקופת כתיבתם של שני השירים האלה – התגוררה אסתר ראב בכפר יחזקאל, לשם הזמינה אותה ידידתה נעמי גלבוע, חברת המושב; במקורה – היא נעמי לבית ינובסקי בפתח-תקווה, שעם בניו ובנותיו היתה אסתר מיודדת בנעוריה. אחיה של נעמי היה המחנך משה כרמי מעין חרוד.
* ציטוט: פרעות קשות של האנרכיסטים הפרוגרסיבים לבושי השחורים בפריז. "התקשורת" מסתירה. צפו: [ביו-טיוב. סרטון התפרעות בפריז. 12.9].
בתוך הפגנת הענק אתמול [12.9] של האפודים הצהובים בפריז, קבוצה אנרכיסטית פרוגרסיבית בשם "בלאק בלוק" משתוללת. הם משוייכים לאנטיפה ולשמאל העולמי. כאן, הורסים מכונית יוקרה (מרצדס) מרוב זעם על העשירים. הם רוצים מהפכה בולשוויקית בכל העולם. [סרטון התפרעות בפריז. 12.9].
אדם מבוגר מנסה להניא אותם מלפגוע במכונית יוקרה – והם מכים, ומפילים אותו. מה שמאפיין את "בלאק בלוק" הוא בגדים שחורים כמו דאעש, חלק מהאנרכיזם העולמי. זו תנועת טרור, אך שלטונות השמאל בצרפת, כמו גם בערים הפרוגרסיביות בארה"ב – לא נוגעים בהם. לא הייתי רוצה לחיות במדינות ללא חוק אלה. [סרטון התפרעות בפריז. 12.9].
אנרכיזם שנאת המדינה והעם – למען המהפכה. אלה הם אנשים מסוכנים מאוד. פרוגרסיביות=מוות. [סרטון התפרעות בפריז. 12.9].
ואז שורפים מכונית יוקרה (BMV), ואחרות. אתם עבדתם בשביל הרכוש הזה? זה שלכם? ואיפה המשטרה? עוד פעם השאלה הזו. משטרה זה גזענות, צריך לבטל את המשטרה, כדי שיהיה סדר. "בלאק בלוק" צריכים לשמור על הרחובות, במשטר הבולשוויקי קומוניסטי שיקימו, וליהודים שם יהיה כיף. [סרטון התפרעות בפריז. 12.9].
המהפכה הצרפתית? המשטרה דווקא עסוקה בדיכוי "האפודים הצהובים" הימניים, זה בסדר, אותם מותר להכות. אלה האזרחם הטובים ביותר. אתמול [12.9] בפריז, מראות מלחמה. מקרוני האומלל: הוא נמצא ערב מלחמה עם טורקיה, הכלכלה שלו נעלמה, והאזרחים מתקוממים. טוב, העיקר שנסע להשוויץ בביירות: [סרטון].
ולאומללים אלה היתה פעם החוצפה להתעסק איתנו? ומה עם העם המומצא ["הפלסטינים"], יעזור להם?
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 13.9.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: לאחר שבליגה הערבית התחרטו שהמציאו בכלל את העם המומצא ["הפלסטינים"], וזרקו את הבכיינים לכל הרוחות – בכפר קדום, ליד קלקיליה, ערכו היום [11.9] לווייה מומצאת לליגה הערבית. בתמונה למעלה, ובווידאו, כולל תפילה. כרגיל, הכול אצלם קשור במוות.
לווייה מומצאת, לליגה מומצאת, שערך עם מומצא.
זו התפתחות פנטסטית של המזרח התיכון, הודות לנשיא הדגול שלנו: "הליגה הערבית" (מוסד מומצא, אנטישמי ונבוב בפני עצמו) הוא כיום יותר בצד של ישראל, אשר בצד של העם המומצא. רק בישראל עוד לא הבינו שאת כנופיית רמאללה צריך להשליך מפה, אבל בישראל "חוששים". עם חזק. מנהיגות חלשה. למזלנו יש את הנשיא טראמפ המנהיג.
ובכנופיית רמאללה פשוט לא יודעים את נפשם: היבבות, הבכי המשתנק והזעקות מגיעים משם לכל הכיוונים. איך נטשתם אותנו? מכנים את מה שקורה "נכבה", למזלם, יש להם עדיין את האנטישמים האירופיים, אבל גם זה הולך להיגמר בקרוב, עם עליית הימין העמוק. ואיפה הח"כים הסונים? נעלמו. מרוב ייאוש ואבל.
בשעות הקרובות האסון של המומצאים, של הפרוגרסיבים, של "מחנה השלום" המומצא, ושל חובבי כת ה-PC בישראל ובארה"ב – עלול לגדול עוד יותר: כנראה גם מלך בחריין, או יורש העצר, יגיעו לחתום על הסכם השלום עם ישראל, כולל תיירות, טיסות, סחר, בנקאות, השקעות, חיפושי גז, הכול. מסכנים ב"עיתון" האנטי ישראלי המ[....] בעברית: האם נשארו להם עוד קוראים? "עיתון" לאנשים לא חושבים.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 11.9.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
* ציטוט: זוועת הפלישה לאירופה: המחנה של 70,000 פליטים הועלה באש, לזירוז המעבר ליבשת. [סרטון]. לשבעים אלף המסתננים, ששכנו במחנה המעצר "מוריה" באי לסבוס היווני נמאס, שלא מעבירים אותם ליבשת, בדרכם לכלל אירופה. אז הם שרפו את המחנה כולו, וזה קרה הלילה [9.9]. עכשיו אין להם לאן לחזור.
זה ש"תקשורת" לא מדווחת על הפלישה המוסלמית, הערבית והאפריקאית לאירופה, לא אומר שזה לא נמשך. הם הורידו את הנושא מסדר היום, כרגיל בכת ה-PC. חיים במציאות מדומה, עד שהיא מתפוצצת להם בפנים. צפו בשריפה [סרטון], אלפים נמלטו, והם שוכנים ברחובות ובשדות. השפות המדוברות העיקריות שם: ערבית ואפגאנית.
ד"ר גיא בכור באתר שלו, 9.9.2020
[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].
ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?
אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?
* יש לנו חבר שאשתו נוהגת לגשת לדבר איתו בעיקר כשהוא נמצא בשני מצבים: הולך להשתין או מתחיל לשמוע חדשות ברדיו.
* אחת הסיבות העיקריות ל"שלום הקר" עם מצרים, ולניכור ולחרם כלפי ישראל מצד מרבית הסופרים, המחזאים, האינטלקטואלים והאקדמאים המצריים – היתה שכל מי ששיתף פעולה עם ישראל, וגם ביקר בה – איבד את אפשרותו לעבוד [בעיקר במערכת ההשכלה] ולפרסם [את ספריו] במדינות המפרץ העשירות ובסעודיה – שהחרימו את ישראל. ובמצרים של האקדמאים-העניים זה היה חישוב כלכלי מכריע.
מעניין מה תהיה עתה עמדתם של האינטלקטואלים והאקדמאים המצריים, לאחר שמדינות המפרץ, ובקרב כנראה גם סעודיה – עומדות לחתום על הסכמי שלום ישראל!
* אהוד: אני במקום נתניהו לא הייתי לוקח את האישה והבנים לטקס חתימות השלום שיתקיים מחר בבית הלבן.
נפוליאון: "בין הנשגב למגוחך מפריד צעד אחד בלבד."
* השחקנית קייט וינסלנט הביעה חרטה על כך ששיחקה בסרטים של וודי אלן ורומן פולנסקי. וינסלט התראיינה ל"וניטי פייר" לרגל הקרנת הסרט החדש בכיכובה Ammonite בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו. "למה לעזאזל עבדתי עם אלן ופולנסקי? לא ייאמן שבמשך שנים רבות כל כך הם היו מוערכים בתעשיית הקולנוע. זו פשוט חרפה." ["הארץ" באינטרנט, 11.9].
אהוד: גברת נכבדה כפויית-טובה וכפופה להיסטריית התקינות הפוליטית של "גם אני בנאנסות" – כאשר אותך ואת השטויות שאמרת – כבר מזמן ישכחו, שני היוצרים הגאונים האלה ימשיכו להתנוסס בכותל המזרח של אמנות הקולנוע, ובסרטיהם יוכלו מדי פעם אנשים לראות שגם את היית קיימת.
שניהם הם במקרה יהודי ויהודי-למחצה [פולנסקי] שאימו נספתה באושוויץ.
* מאות מפגינים הערב (ראשון, 13.9) בכניסות לנמל התעופה בן גוריון נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, לקראת נסיעתו לוושינגטון. נתניהו ובני משפחתו צפויים לטוס הלילה לטקס החתימה על הסכם כינון היחסים עם איחוד האמירויות ועם בחריין. המפגינים חוסמים את הכניסה המזרחית לשדה, ומשבשים את התנועה בכבישים הסמוכים. שוטרי תנועה מנסים להכווין את התנועה באזור ולשמור על נתיבי תנועה פתוחים. ["הארץ" באינטרנט. 13.9].
אהוד: זוהי הפגנה מטורפת, ונגד מה? – נגד נסיעתו של ראש הממשלה לחתימת חוזי השלום עם אבו דאבי ובחריין! – וכך גם תירשם ההפגנה הסהרורית הזו בהיסטוריה של מדינת ישראל בתקופת הקורונה והסכמי השלום עם מדינות המפרץ.
אבל התקשורת הישראלית תמשיך ללקק למפגינים את התחת, ובלבד שימשיכו לשגע את נתניהו עד שלתקוותם יתפטר ויחדל להנהיג את המדינה!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,688 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל