פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1576 – מורחב לראש השנה תשפ״א

ברכותינו לשִׁיבה מהירה ובריאה לשגרת חיים רגילה אבל אנחנו לא מוותרים על השקט שחווינו בימי הקורונה כאשר כבר לא צריך לנסוע לשום מקום!

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ״ח באלול תש״ף, 17.9.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: דּוּמָם. סְתָו בַּיָּם. נִיחוֹחַ גּוֹעֵשׁ. מַיִם גְּנוּבִים. // ישראל בר-ניר: אדוני השופט. פרק שני – הֲגַם הוּא בַּשּׁוֹפְטִים? // עמוס גלבוע: הישג בחוץ כישלון בפנים. // יהודה הצבי: ״בין כסה לעשור״. // פנינה פרנקל: 2 שירים. // יוסי אחימאיר: בחזרה אל ״חמשת אבות הציונות״. // אורי הייטנר: 1. ביד הלשון: לקסיקון תש״ף. 2. צרור הערות 16.9.20. // פוצ'ו: בחיי [7]. א. אלמן שכזה. // ארנה גולן: שירי ״זהו זה״ בתקופת הקורונה. // משה גרנות: מעמד ״העברי״ בתנ״ך. // אילן בושם: שירים לספטמבר 2020. // יעקב זמיר: טִיטִי פָּאמְפָּה // חיימקה שפינוזה: לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה. // נעמן כהן: מוסיקה ביום קיץ יום חום. // עו״ד גיא משיח: נוכחים נפקדים. // מנחם רהט: המהפכן השמרן תקע בשופר ברה״ש שחל בשבת. // עקיבא נוף: איחולים לשנה החדשה. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק 16 ואחרון. מתנתו של שלמה המלך לְבַּלְקִיס, מלכת שבא? // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [נספח ב. כתב גבאות לר' אליעזר ראב משנת תרכ״ז [1867] – נוסח י' קלויזנר]. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירֵי יָם

דּוּמָם

מוּל שָׁמַיִם מֵעָל  –

כְּצֶדֶף:

תָּקוּעַ בַּחוֹל;

מוּל הָאוֹר  –

כְּגַרְגִּיר;

נִשְׁקָף אֶל הַנֵּצַח  –

לְלֹא-נִיעַ,

לְלֹא-קוֹל  –

כְּדוֹמֵם  –

הֱיוֹת אִלֵּם,

בְּלִי-הַכָּרָה  –

דּוֹמֵם.

הֱיוֹת חֵלֶק

מִיֵּשׁוּת-רְחוֹקָה  –

וְלֹא-לָדַעַת זֹאת  –  –  – 

1964

סְתָו בַּיָּם

מוֹר-הָאַצָּה הֶחֱרִיף,

וּמֶדוּזוֹת מֵתוֹת

גּוּשֵׁי זְכוּכִית כְּחֻלָּה

עַל הַחוֹל הַזָּהֹב

אוֹר מְרֻכָּךְ

בְּשַׁבְרִירֵי צְדָפִים

מְלֵאֵי-מַיִם;

עָנָן רְווּי-מְטָרוֹת

יוֹצֵק

עוֹפֶרֶת חֲדָשָׁה

בַּגַּלִּים  –

מַעֲמִיק תְּהוֹמוֹת:

בְּאֵימָה כֵּהָה.

1966

נִיחוֹחַ גּוֹעֵשׁ

הַבֹּקֶר

הִגִּישׁ הַיָּם

גְּבִיעַ נִיחוֹחִים:

רֵיחַ אַצָּה

וּסְנַפִּיר,

מֶלַח-יָם

וּמֶלַח-דֶּמַע,

הֵד נְהִיָּה

וְחִבּוּק מְהַבְהֵב

וְזִכָּרוֹן מוֹצֵץ

לְשַׁד עֲצָמוֹת.

הַבֹּקֶר הוּא

מִשְׁטַח מֶשִׁי

אַךְ תּוֹכוֹ

״לַבָּה״ הוֹמָה;

וַעֲדַת שְׁחָפִים

סְעוּרָה

צוֹרַחַת מַר

בַּמֶּרְחָק.

1966

*

מַיִם גְּנוּבִים  –

לֹא יִמְתָּקוּ:

מָרִים הֵם

כְּלַעֲנָה

וּמְלוּחִים

כְּדִמְעָה.

וּבַמְּחִלּוֹת  –

חֹשֶׁךְ.

עַל מֶרְחָבִים גְּלוּיִים

שֶׁמֶשׁ צְעִירָה

תָּנִיעַ גַּלְגַּלֵּי-עִתִּים;

וְהָרֹתֶם הַלָּבָן

אֲשֶׁר עָלָה

בָּאָבִיב,

וְאֶת הָרֹאשׁ הַצָּעִיר

לֹא עָטַר,

יֻנַּח כְּשַׁי

עַל הַגַּל  –

בַּסְּתָו.

1966

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

ישראל בר-ניר

אדוני השופט, אדוני השופט

פרק שני – הֲגַם הוּא בַּשּׁוֹפְטִים?

בחשאי, רחוק מעין הזרקורים, צמח גידול פרא שעם הזמן התפתח למעין רשות שילטונית עצמאית. מסך העשן של מאבקי הסמכויות בין הרשות השופטת ורשויות השילטון האחרות הסתיר אותו בראשית דרכו. אף אחד לא ראה אותו כרשות עצמאית. התאור של דה טוקוויל על הרשות השופטת כאיום פוטנציאלי על הדמוקרטיה, כאילו נכתב עבורו. בגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן, מתאים את עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה, ואופף את החברה כולה. הוא חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק, ומעצב אותה לפי רוחו. 

הגוף הזה הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה, להלן היועמ״ש. הגוף הזה הוא יציר כלאיים שאין דומה לו בשום משטר דמוקרטי המוכר לי בעולם המערבי. על מוסד היועמ״ש במדינת ישראל אפשר לומר, בהשאלה מספר בראשית,  יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בכוונה נמנעתי מלהוסיף את חלקו הראשון של הפסוק – פֶּרֶא אָדָם, אבל מהדיון להלן יובהר שהתואר הזה בהחלט הולם את המצב). 

היועמ״ש הוא אחד התפקידים החשובים ורבי ההשפעה בממשל הישראלי, אם לא החשוב שבהם.  הוא תופס מעמד מרכזי במערכת המשפט הישראלית. למרות חשיבות התפקיד, אין שום חוק המגדיר את מעמדו, תפקידיו וסמכויותיו של היועמ״ש. אלה התפתחו במרוצת השנים באמצעות חוות דעת משפטיות (בעיקר של בית המשפט העליון), מחטפים ופרשנויות יצירתיות.  כל הניסיונות להגדיר את מעמדו וסמכויותיו של היועמ״ש באמצעות חקיקה נבלמו ע״י היועמ״ש והכפופים לו בפרקליטות, בגיבויו של בית המשפט העליון. הם נלחמו בחירוף נפש נגד מה שהם הגדירו כ״חתירה תחת שילטון החוק״ (את הסיפור המלא אפשר לקרוא בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, קץ התמימות: משפט ושילטון בישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2019). 

בשנת 1962, בעקבות מחלוקת בין השר דב יוסף והיועמ״ש גדעון האוזנר, הוטל על ועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון, אגרנט, להסדיר את מעמדו של היועמ״ש ואת יחסי הגומלין בינו לבין הממשלה והשרים.  אחת ממסקנות הוועדה היתה שעצותיו של היועמ״ש הן בחזקת המלצות בלבד, ושהממשלה או שר ספציפי אינם חייבים לקבל אותן. בן גוריון, שכנראה האמין ששופטים אינם לוקים ביצר השררה, לא דאג לעגן את מסקנות ועדת אגרנט בחוק מתאים.     

להתנגדות הממסד המשפטי להסדרת מעמדו של היועמ״ש באמצעות חקיקה יש סיבה. כל חוק, ואין זה משנה מה יהיה כתוב בו, שיגדיר את סמכויות היועמ״ש, יקבע באופן אוטומטי אלו סמכויות אין לו. את זה יש למנוע בכל מחיר, וכל הממסד המשפטי נשכב על הגדר על מנת להגן על ״עצמאותו״ של היועמ״ש. בהשאלה מספר משלי, בְּאֵין חוֹק יִפָּרַע עָם, מנקודת מבטם של אנשי הממסד המשפטי זה המצב האידיאלי. ״עצמאותו״ של היועמ״ש, לדעת הממסד המשפטי, מתבטאת בכך שהוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. היועמ״ש עצמו הולך צעד נוסף ומצפה שכמו השופטים גם הוא יהיה חסין בפני ביקורת או חקירה – כלומר לדעתו גם הוא בלתי נגיע (untouchable) – הוא לא בָּקִיר (אסור למתוח עליו ביקורת) והוא לא חָקִיר (אסור לחקור את מניעיו).     

בעוד שהשופטים מוגבלים לדון רק בנושאים שהוגשה עתירה נגדם, על היועמ״ש לא חלות מגבלות כאלו. הוא חופשי לפתוח בחקירה מתי שבא לו, נגד כל מי שנראה לו, אפילו אם אין סיבה של ממש לחקירה הזאת. כמו כן הוא יכול להימנע מפתיחה בחקירה, אפילו כאשר יש סיבות טובות לעשות זאת. הוא לא חייב לדווח לאף אחד, והוא לא חייב לנמק את החלטותיו.

את הזכות האחרונה – הימנעות מאכיפת חקירה, היועמ״ש הנוכחי מנצל מעל ומעבר.  דוגמאות הן הוראה שהיועמ״ש הוציא בימים אלה למשטרה לא להגיב על הפרות החוק ע״י מפגינים נגד ראש הממשלה, או סגירת תיק חקירה נגד שר המשפטים הנוכחי ערב כניסתו לתפקיד.  למעשה היום מוסד היועמ״ש הוא מעין רשות שלטונית עצמאית – הגולם קם על יוצרו. 

להשלמת מעמדו כשליט כל יכול, לאחרונה, היועמ״ש הנוכחי מינה את עצמו לתפקיד פרקליט המדינה. לא היתה לו שום סמכות לעשות זאת ולמעשה זה מנוגד לחוק, כי הסמכות היא של שר המשפטים. השופט בדימוס דוד רוזן, נציב תלונות הציבור, קבע שיש ״קושי עקרוני ונורמטיבי״ במצב בו היועמ״ש מחזיק גם בסמכות פרקליט המדינה. אבל הוא לא ראה פסול בכך שהמצב יימשך. לעמדה הזאת הצטרף גם הבג״ץ. וכך מחטפו של היועמ״ש התמסד והפך לחלק אינטגרלי של המשפט בישראל. 

זאת שאלה מעניינת אם ה״קושי עקרוני ונורמטיבי״ עליו מדבר נציב תלונות הציבור קשור לעובדה שכפרקליט המדינה, היועמ״ש הנוכחי יכול למנוע גישה לתיקי חקירות שהתנהלו נגדו בעבר, ובמיוחד לתיק בו נמצא חומר שיכול היה לפסול את עצם מינויו לתפקיד.

תשובה לשאלה הזאת היא בחזקת סוד מדינה. ״זכות הציבור לדעת״ לא תופסת במקרה הזה.   

כל המתואר לעיל נובע מכך שלמושג ״שלטון החוק״ אין הגדרה חד משמעית. במובן המקובל ״שלטון החוק״ מתאר משטר בו החיים מתנהלים ע״פ מערכת מסודרת של חוקים ותקנות החלים על כל האזרחים במידה שווה. אף אחד איננו מעל לחוק, ללא כל קשר למעמדו הפוליטי, החברתי, הכלכלי, ו/או רמת השכלתו. דין אחד לעני ולעשיר (justice for all). אנשי הממסד המשפטי רואים את הדברים אחרת. לדעתם משמעות המושג ״שלטון החוק״ הוא השלטון הוא בידיהם של אנשי החוק.  להם המילה האחרונה.   

הממסד המשפטי פיתח אוצר מילים (glossary) משופע במונחים ומושגים שהגדרתם גמישה וניתנת להתאמה לכל מצב ולכל חשוד/נאשם בהתאם לצורכי השעה. היועמ״ש הנוכחי מרבה לנמק רבות מהחלטותיו באמצעות מושגים שלאדם הפשוט אינם אומרים ולא כלום.

יקצר המצע מלפרט כאן את כל המושגים האלה. אסתפק כאן במונח שהתווסף רק לאחרונה ללכסיקון המשפטולוגי, מונח שקרוב לוודאי יהיה הטיעון המרכזי עליו תתבסס הרשעתו של ראש הממשלה במשפטו הממשמש ובא. המונח הוא זלא״ד – ראשי תיבות של  זה לא אותו דבר.  הזלא״ד הוא אמצעי קטלני ביותר. באמצעותו אפשר להצדיק פתיחה בחקירות כאשר אין לכך כל סיבה, הרשעות העומדות בסתירה לתקדימים בהם נפסק אחרת, הרשעות המנוגדות לכתוב בחוק, וכל עוולה משפטית אחרת.

לסיום, סקירה קצרה איך זה קרה שהיועמ״ש עלה למעלה, איך זה קרה שעצותיו הפכו להיות עצות להן אי אפשר לסרב (למי שלא מכיר את המושג, מומלץ לקרוא את ספרו של מריו פוצו, ״הסנדק״, המתאר את נוהלי ה״עבודה״ בעולם הפשע המאורגן בארה״ב).

תפקיד היועמ״ש הוא ״ירושה״ מתקופת המנדט הבריטי בו הקבינט של הנציב העליון כלל תפקיד של Attorney General (AG), מונח שתורגם לעברית כ״יועץ משפטי לממשלה״ (יועמ״ש).  בהתאם לדגם הבריטי, ה-AG היה כפוף לנציב העליון כשאר פקידי הקבינט.

פקודת סדרי השלטון והמשפט שנחקקה עם קום המדינה לא התייחסה לחלוקת הסמכויות בין שר המשפטים וה-AG, השמטה שגרמה לאי הבנות ומחלוקות בין שר המשפטים והיועמ״ש. 

תיאור מפורט ניתן למצוא ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%A5_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99_%D7%9C%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94

וכן ב –

https://mida.org.il/2020/08/27/%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a9%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%a4%d7%97%d7%93-%d7%9c%d7%94

/

בהיסטוריה של מדינת ישראל, דב יוסף זכור כמי שהיה המפקד הצבאי של ירושלים במלחמת העצמאות, וכמי שניהל את מדיניות הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה. אבל הוא כיהן פעמיים כשר המשפטים – ב-1951 וב-1961. הוא היה עורך דין עתיר ניסיון שלא ראה בעין יפה את כוחם המוגזם של השופטים. הוא לא היסס להביע את דעתו כאשר הוא התמנה לשר המשפטים ב-1951:  האם הם [השופטים] קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים, היודעים מה נכון ומה אינו נכון?  הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני, ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם.

מערכת המשפט הוכתה בהלם. שר משפטים עולה לדוכן הכנסת, מבקר בחריפות את השופטים, מכנה את פסיקותיהם ״עלבון לחוק״ ומצהיר כי הוא ״חרד לגורל המשפט בארץ״. תעבורנה כמעט 70 שנה עד שיימצא שר משפטים אחר (אוחנה) שיעז להתבטא בכנסת בצורה דומה. מערכת המשפט נאלצה לבלוע את הצפרדע, כי בן גוריון תמך בעמדתו של יוסף. על ה״מקלחת״ לה זכה אוחנה אין צורך להרחיב את הדיבור.   

ה״סיבוב״ השני היה ב-1961 כשדב יוסף חזר למשרד המשפטים. היועמ״ש באותה עת היה גדעון האוזנר, שאחרי קרוב לעשר שנות כהונה של פנחס רוזן כשר המשפטים, התרגל למצב בו יש לו יד חופשית לעשות כרצונו. לדברי דב יוסף, בפגישתם הראשונה עם כניסתו של יוסף למשרד, האוזנר ״הסביר״ לו כי במשרד המשפטים מכהנים למעשה שני שרים: שר משפטים רשמי המופיע בכנסת, חותם על חוקים ומשתתף בישיבות הממשלה, והיועמ״ש אשר המבצע את עיקר העבודה במשרד. 

תגובתו של יוסף היתה נחרצת באתי לכאן להיות שר משפטים האחראי על משרד המשפטים. מה שאתה מתאר לי, אם זה היה עד עכשיו, זה לא יהיה הלאה. יש רק שר משפטים אחד והוא עבדך הנאמן, ואתה היועמ״ש ותו לא.

בהופעה בכנסת בחודש יוני 1962, הסביר דב יוסף כי החוק אינו מעניק ליועמ״ש זכות החלטה אחרונה בענייני ביטחון וחוץ או עניינים מכריעים אחרים. לטענת יוסף, התנהלותו של השר הקודם, פנחס רוזן, הקנתה ליועמ״ש מעמד של אורים ותומים שהם מעל לכל – מעל לשר, מעל לממשלה, ומעל לכנסת, ויש לפעול במהירות לשינוי המצב הזה.

היריבות בין דב יוסף והאוזנר נמשכה מאחר שיוסף עמד על דעתו שהיועמ״ש הוא פקיד שאין שום סיבה לתת לו את הזכות להכריע סופית בעניינים כבדי משקל. בן-גוריון, שהצדיק באופן עקרוני את עמדתו של יוסף, חתר למציאת פשרה. הוקמה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט על מנת לדון בסוגיית סמכויות היועמ״ש. הוועדה אימצה את עמדת גדעון האוזנר כמעט במלואה, כך שלמרות תמיכתו של בן גוריון, יוסף הפסיד במאבק. ה״הנחה״ היחידה שהוועדה נתנה ליוסף היתה הקביעה שהממשלה איננה חייבת לקבל תמיד את המלצות היועמ״ש. 

בעקבות מסקנות וועדת אגרנט התבסס מעמדו של היועמ״ש בצמרת מערכת המשפט על חשבון מעמדו של שר המשפטים. האחרון הפך לתפקיד ריק מתוכן, חותמת גומי על פעולותיו של היועמ״ש ותו לא. כלפי חוץ מעמדו של שר המשפטים לא השתנה. הוא המשיך לשאת בתואר, לקח חלק בישיבות הממשלה, היתה לו לשכה, מזכירה ורכב צמוד עם נהג. מעבר לזה – כלום.  מדי פעם היו חילוקי דעות בין השר והיועמ״ש, אבל שרי המשפטים לדורותיהם הבינו שאין להם סיכוי ולכן זה תמיד הסתיים בפשרה כך שמראית העין נשמרה.   

הצעד האחרון בשדרוג מעמדו של היועמ״ש לכל יכול, היה כשאהרון ברק כיהן בתפקיד היועמ״ש (1975-1978). להיות מס' 2 לא סיפק את יצר השררה של ברק, אפילו אם זה היה למראית עין בלבד. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו הוא הפך את היוצרות. ההזדמנות היתה פרשת חשבון הבנק של יצחק רבין בחו״ל. זו היתה עבירה על החוק. אבל זו היתה עבירה טכנית שבמקרים דומים בעבר סגרו אותה בתשלום קנס. לשר האוצר, רבינוביץ',  היתה מלוא הסמכות לנהוג כך במקרה של רבין. אבל ברק דרש מרבינוביץ' למצות את הדין עם רבין, ואיים עליו שיתבע אותו בבית המשפט העליון (פרטים בספרו של דניאל פרידמן שהוזכר לעיל).  רבינוביץ', שלא הבין את האבסורד בכך שפקיד מאיים על מי שמינה אותו (הממשלה), התקפל וקיבל את דרישתו של ברק.  ברק ידע עם מי יש לו עסק. הוא תמיד היה גיבור על חלשים.               

תרומתו של ברק להרס מערכת המשפט במדינת ישראל היא נושא למאמר נפרד. אסתפק כאן בשתי דוגמאות.

האחת היא הקביעה שדעתו של היועמ״ש מחייבת את הממשלה גם כאשר לממשלה יש דעה אחרת. 

השנייה היא – לתפקיד היועמ״ש צריך למנות רק אדם הראוי להיות שופט עליון.

מה הקריטריונים לקבוע מי ראוי להיות שופט עליון, ולמי הסמכות להחליט? רק לברק יש גישה לנוסחת הקסם הזאת. לפחות אנחנו יודעים מי לא ראוי להיות שופט עליון – מי שחולק על האג'נדה של אהרון ברק.         

היועמ״ש הנוכחי, מנדלבליט, שבר את כל השיאים. הוא ועוזריו בפרקליטות מתעתעים בבית המשפט, מתוך ציפייה שהשופטים לא יקפידו עימם.

לאחרונה הוא הודיע לבית המשפט המחוזי בירושלים שהוא ביצע בעצמו ״בדיקה יסודית״ של חומרי החקירה לפני שהחליט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. בדיעבד התברר שהוא רק חתם ואישרר דיווחים כוזבים שנמסרו לו ע״י הפרקליטות וחוקרי המשטרה. במילים אחרות, ההחלטה של מנדלבליט להגיש כתב אישום התבססה על טענה כוזבת. כך מתנהג אדם שאמור לעמוד בראש מערכת אכיפת החוק, אדם שאמור להיות סמל ומופת לשמירה על החוק. אם כתב האישום נגד נתניהו לא יבוטל על הסף, ויותר מזה – אם הוא יורשע (מה שקרוב לוודאי יקרה), זה יהיה כתם לדראון עולם על מערכת המשפט של מדינת ישראל.

ישראל בר-ניר

אהוד: המסקנה הקפקאית משני המאמרים המנומקים-היטב שלך היא כי לנתניהו אין סיכוי למשפט הוגן והוא צפוי להיות מורשע ולהישלח לכלא, לשמחת  שונאיו. אלה הם גם חששותיי.

* * *

עמוס גלבוע

הישג בחוץ כישלון בפנים

ראש הממשלה, נתניהו, מביא את ישראל  לפסגת הישגיה במדיניות החוץ והביטחון, ובו בזמן נכשל כשלון חרוץ במדיניות הפנים במלחמתו בקורונה.

״זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים״ – כך נפתח ספרו הידוע של דיקנס ״בין שתי ערים״. והייתי אומר דברים ברוח זאת על ראש הממשלה, נתניהו: אלו  זמני השיא של הצלחותיו בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ואלו ימי השפל והכישלון הגדול שלו בתחום מדיניות הפנים במלחמה השנייה בנגיף הקורונה.

החתימה על הסכמי השלום והנורמליזציה עם שתי מדינות ערביות במפרץ הפרסי משקפת עידן  חדש במזרח התיכון, עדיין ראשוני, עדיין רווי אתגרים, עדיין ניצב מול אויבים, אך הוא שונה מזה המוכר לנו מזה עשרות שנים: ישראל מתייצבת כמעצמה אזורית, בצד איראן ותורכיה, כאשר מרבית העולם הערבי ניצב לצידה. היא  בחזית אחת עם רוב מדינות ערב הסוניות נגד איראן וגרורותיה ונגד האסלאם הקיצוני. ובו בזמן ישראל היא כיום חלק מהעולם הערבי העשיר והמתקדם המצוי במזרח, כאשר החלק העני והפחות מתקדם מצוי במערב, בכללו ירדן ומצרים.

העולם הערבי ניתק עצמו מפתרון הבעיה הפלסטינית, לראשונה בתולדותיה הליגה הערבית זרקה לפח הצעות החלטה פלסטינאיות נגד ישראל וכל קשר עימה, וכמה מדינות הפגינו  בקול רועם כי האינטרסים שלהם באים לפני הדאגה לפלסטינים. הפלסטינים איבדו את זכות הווטו שלהם. כל התפיסה של  הטיפול בסוגייה הפלסטינית עברה תפנית של מאה ושמונים מעלות. מס שפתיים כנראה ימשיכו לשלם לסוגיה הזאת. הפלסטינים כדרכם בקודש מקללים, מאשימים את כולם ועוסקים בטרור. העומד בראשם ברשות הפלסטינית עומד לפני סיום דרכו. האם יש סיכוי שמשהו ישתנה אצלם, בסינכרוניזציה לשינויים מסביבם?

הבעייה הגדולה והחמורה  של ישראל היא מצבה הפנימי, החולשה הפוליטית והחברתית שלה, דווקא עכשיו בשיא הצלחתה המדינית. נתניהו נכשל קשות במלחמה השנייה בקורונה, והמדינה מצויה במצב העלול להביא להתפוררות ולאנרכיה. הסיבות המרכזיות, לדעתי:

האחת, אין מנהיגות. וזאת משני טעמים: ראשית, בגלל גורמים הנובעים מהתנהלותו ואופיו של נתניהו המונעים ממנו להתנהל כמנהיג לאומי המניח בצד את כל השיקולים המפלגתיים והאישיים לטובת יעד אחד: הניצחון במלחמה נגד הקורונה.

שנית, הכרסום המתמשך, רווי השנאה הארסית, במנהיגותו , בעיקר בחמש השנים האחרונות.   בשנים אלו הוחדרה לתודעה של אזרחי המדינה מילת הקסם: ״מושחת״, ומכיוון שהוא מושחת הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה.

 וזה מביא למכלול השני: חוסר אמון במנהיג ובהנחיותיו; בתקופה של מלחמה, החדרת חוסר האמון הופכת לקריטית. יתר על כן, לחוסר האמון שנזרע, מתווספים בהצטברות מהירה כל החולאים של החברה הישראלית: חוסר משמעת, אי צייתנות, ״סמוך״, ״יהיה בסדר״. ולכך מתווספות הרבה מהתכונות האנושיות: אנוכיות, תאוות בצע, האמונה בקונספירציות, הכחשת  עצם המחלה והאסון.

השלישית. הקושי הטבעי לקבל החלטות במציאות חדשה, לא מוכרת, שטרם היתה כמותה בעולם. אנו עוסקים בנגיף שאינו מצוי בטבע, דומני שהדבר הבסיסי היחידי הידוע הוא שהנגיף מועבר בנשיפה מאדם לאדם ולכן צריך למנוע זאת בכמה צעדים פשוטים ובראשם מסכות, וכאן  אנו נתקלים במכלול הסיבות השני: חוסר משמעת וכדומה. לא רק זה, נפתחה כאן זירה תקשורתית מחרידה לכל פרופסור לרפואה, חסר אחריות וידע, שמקשקש ומבלבל את הציבור: כן סגר, לא סגר, כן ככה, לא ככה!

בתחילת קרב טרפלגר הידוע, 1805, בו השמיד הצי האנגלי  את הצי הצרפתי  והספרדי, שלח המפקד האנגלי, אדמירל נלסון, איתות לכל 27 אוניות הקרב שבפיקודו: ״אנגליה מצפה מכל אחד שיעשה את חובתו.״ זה הכול, אך זה עולם ומלואו של מנהיגות היודעת שאכן כל תותחן ומלח  יעשו את המוטל עליהם. האם ייתכן כיום דבר כזה במדינת ישראל?

לקראת השנה החדשה נתפלל לכך. 

עמוס גלבוע

* * *

באבל על מותה של הזמרת והפסנתרנית

אורה זיטנר

אנחנו זוכרים אותה בעיקר

מהתוכניות המשותפות שלה עם אליהו הכהן

ומכך ששכרנו למשך חודש

את הדירה שלה ושל דוד ברגמן בפאריס

* * *

יהודה הצבי

״בין כסה לעשור״

פסוקים רבים בתנ״ך, בעיקר במזמורי התהלים ובדברי שיר, בנויים במשקל של שני חלקים מקבילים, לדוגמא:

האזינו השמים ואדברה   ותשמע הארץ אמרי פי

יערוף כמטר לקחי           תיזל כטל אמרתי

כשעירים עלי-דשא           וכרביבים עלי-עשב.

(דברים ל״ב, א', ב').

בנוסף ליופי הפיוטי הנשגב של ״שירת האזינו״ ודברי שיר נוספים במקרא, ניתן לנו בדרך זו להעריך טוב יותר את עושרה של שפתנו, וכדרך אגב גם ללמוד את פשרן או פירושן של מילים יחידאיות בתנ״ך, מתוך עיון במקבילות להן באותו פסוק.

מילה בלתי-ברורה מעין זו שבספר משלי (ז', כ'):

״צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא (כסה) יבוא ביתו״

נמצאת גם בספר תהלים (פ״א ג' ד'):

שאו זמרה                ותנו תוף

כנור נעים                 עם נבל

תקעו בחודש שופר    בכסה ליום חגנו

שני פסוקים קצרים אלו הביאו את חכמינו להבנת המלה ״כסה״ כ״המועד הקבוע לחגנו״.  מכאן נבט וצמח הביטוי ״בין כסה לעשור״ שכוונתו לציין את הזמן בין מולד הירח בחודש תשרי עד ליום הכיפורים שחל בעשירי בו.

לעניות דעתי, (בהסתמך על כך שהפסוקים שהובאו לעיל מדברים על כלי נגינה שונים: תוף, כינור, נבל, שופר, ובגלל שהמילה המקבילה ל״שופר״ היא ״כסה״) – יש לבחון את האפשרות ש״כסה״ היא קודם לכל מילה נרדפת לחצוצרה. הלוא כך אנו קוראים מקרא מפורש (במדבר י' י'):

וביום שמחתכם, ובמועדיכם, ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות, וגו'.

בין שאר הציוויים למועדים ולראשי חודשים הרי התאפיינו החגים,  בזמן שבית-המקדש היה קיים, גם בתקיעת חצוצרות, כאמור לעיל.

אגב, ב״מקריות״ מפתיעה, גם המילה ״עשור״ היא שם של כלי נגינה מימי קדם.

יהודה הצבי

* * *

פנינה פרנקל

שני שירים מתוך הספר:

״בחלומות לא ניתן לבחור״

שיתפרסם בקרוב

חלום, נקודה קו

לוּ יָכלְתִּי לֶאֱחז בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי שְׁניִּה נוֹסֶפֶת

הָיִיתִי מַמְּשִׁיכָה לְהַלֵּךְ בָּהֶם

לִתְלוֹת אֶת כְּבִיסַת חַיַּי בָּאֲטָבִים

וְלִלְפּוֹת אֶת אַהֲבוֹתַי עַל חֶבֶל גַּס וּמָתוּח .

לוּ יָכלְתִּי לֶאֱחז בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי שְׁניִּה נוֹסֶפֶת

הָיִיתִי מְנַסֶּה לַעֲצֹר לְחַמֵּם בָּהֶם

אֶת לֵילוֹתַי הַקָּרִים וּלְשַׁחְרֵר אוֹתָם

לִפְנֵי נְקֻדַּת אַיִן חֲזֹר.

הָיִיתִי מַגִּיעָה לִשְׁכֹּן בָּהֶם

לִקְרֹעַ אוֹתָם מֵהַיָּד שֶׁאָחֲזָה בַּםַ

לָנוּעַ  אִתָּם בֶּעָנָן וּלְהֵעָלֵם לְתוֹךְ נְקֻדָּה

בַּלֵּילוֹת הֵם מִתְנוֹפְפִים הֲלךְ וַחֲזוֹר אוֹחֲזיִם

קָצֶה שֶׁל קַו סָמוּי וּמְסָרְבִים לְהִנּתָק.

וּבַבֹּקֶר תָּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וּתְיַבֵּשׁ

אֶת הַכְּתָמִים.

לא ניתן לבחור

לִקְרַאת סוֹף הַלַּיְלָה הִתְעוֹרַרְתִּי מְבֻלְבֶּלֶת

מִתּוֹךְ חֲלוֹם שֶׁלֹּא מָצָא סִפּוּר מַתְאִים

לְהִתְמַקֵּם בּוֹ.

לֹא מַאֲמִינָה שֶׁזֶּה זְמַנִּי,

קַיָּם סִכּוּי שֶׁאֵי שָׁם, חֶלְקִיק זָעִיר

מְצַפֶּה כְּדֵי לְהַשְׁלִים בִּי 

אֶת הֶחָסֵר.

וְאוּלַי זֶה אָבוּד.

הַנְּשִׁימָה הַכְּבֵדָה שׁוֹקַעַת בִּי פְּנִימָה

וְהָעֹמֶק הַזֶּה מוֹשֵׁךְ, וּמוֹשֵׁךְ לְתוֹךְ הַחֲלוֹם.

אַלְפֵי זְרוֹעוֹת אוֹחֲזוֹת בִּי וְטַבָּעוֹת לוּלְיָנִיּוֹת

מְנַסּוֹת לְגַלְגֵּל אוֹתִי לְתוֹךְ מִרְקָם בֻּצִּי

שֶׁסּוֹפֵג הַכֹּל.

אָסוּר לְהִתְמַסֵּר לַפִּתּוּי שֶׁל

הָעֹנֶג הַמְּסַחְרֵר שֶׁבְּהִתְרַפְּקוּת

לֹא לִשְׁקֹעַ מַטָּה לַתַּחְתִּית.

עָלַי לֶאֱחֹז בִּמְעַט הַכּוֹחַ

שֶׁנּוֹתָר בִּי וְלָצוּף.

עַד שֶׁלֹּא נִתָּן יִהְיֶה

לִבְחֹר.

פנינה פרנקל

* * *

יוסי אחימאיר

בחזרה אל ״חמשת אבות הציונות״

מכון ז'בוטינסקי ערך בסוף אוגוסט ערב עיון בזום, שהוקדש לספרו של פרופ' בנציון נתניהו המנוח, ״חמשת אבות הציונות״. מפעם לפעם ניתן לי הכבוד לפתוח את ערבי הזום של המכון. הפעם שמחתי במיוחד – על שום הקשר הידידותי המיוחד שהיה לי, והיה למכון ז'בוטינסקי, עם פרופ' בנציון נתניהו. קשר שהיה המשך לקשר בין אבי המנוח לבין בנציון, עוד משנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר הסטודנט לספרות עברית בהר הצופים, תלמידו של פרופ' יוסף קלוזנר, השתתף בהפגנת ״ברית הבריונים״ ותאי הסטודנטים הלאומיים, נגד הקמת קתדרה לשלום בינלאומי, ובעד קתדרה לצבאיות עברית.

בנציון נתניהו ניסח את הכרוזים, הפריח אותם, וגרם עם חבריו – ובהם אחיו אלישע נתניהו ש״ייצר״ את פצצות הסירחון – לשיבוש הטקס. להזכיר – ״ברית הבריונים״, שאותה הנהיג אבי-מורי, ״מורנו ורבנו״ כפי שקרא לו לא אחר מאשר ז'בוטינסקי, היתה חלוצת המרי בשלטון הזר הבריטי!

כעבור שנה, לאחר הטלת האשמה ברצח חיים ארלוזורוב על שלושה חברי תנועת ז'בוטינסקי, האיר בנציון את עיני אביו, הרב נתן מיליקובסקי, לכזב שבהאשמה, והאב שהיה סמוך על שולחנו של הרב הראשי לארץ-ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, הביא לפני הראי״ה את מסכת הראיות לאמיתותן. הרב קוק נרתם בכל נפשו ומאודו, הפעיל את כל עוצמתו המוסרית ויוקרתו האישית, למאבק לזיכוי הנאשמים על לא עוול בכפם, ולהצלתם מחבל התלייה.

בנציון עצמו, אז בן 23-24, לא רק שרתם את אביו הדגול למאבק בעלילה, הוא גם יסד עיתון חדש למפלגה הרביזיוניסטית – ״הירדן״. עיתון יומי, ששם לו למטרה להביא לידיעת הציבור את עמדת הסניגוריה (כבר אז היתה חד-צדדיות בתקשורת), בפרשה שפילגה את היישוב באחת השנים הקשות ביותר לעם היהודי. הפרשה הנוראה הזאת שברה את ליבם של הרבנים קוק ומיליקובסקי. שני גדולי הדור הללו הלכו לעולמם זמן קצר לאחר שנסתיים המשפט, ב-1935.

ביום ראשון, ג' באלול תש״ף, מלאו 85 שנה להסתלקותו של גדול הרבנים הרב קוק, זכר צדיק לברכה. חצי שנה לפניו הלך לעולמו יד ימינו הרב מיליקובסקי זצ״ל, והוא רק בן 55. בנו הבכור, בנציון, דווקא זכה לאריכות ימים. הוא נפטר לפני כשמונה שנים בגיל המופלג של 102. עיניו נעצמו כשהוא מספיק עוד להביע דאגה לעתיד המדינה, וכשהוא סקפטי באשר לשאלה, אם הגשימה הציונות את ייעודיה.

הספר ״חמשת אבות הציונות״ יצא לאור בחייו, ב-2003, ואם תרצו – זהו ה״חמישתם״ של פרופ' נתניהו. יש לנו הספר שיצא עתה לאור במהדורה חדשה – הרומן המופלא ״חמישתם״ של ז'בוטינסקי, עם אחרית דבר של פרופ' דן מירון, ויש לנו חמישתם של נתניהו. אצל ז'בוטינסקי אלה חמשת ילדי משפחת מילגרום באודסה, ואילו אצל נתניהו אלה הם הענקים: פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגוויל, ז'בוטינסקי.

אני עוד זכיתי לקבל את הספר מידי פרופ' נתניהו עם הקדשה בכתב-ידו (וכך כתב לי, אם יורשה לי להתפאר: ״ליוסף אחימאיר, השומר על מורשת אביו הדגול ומגן בכישרון על מטרות הציונות״).

אבל חשובה באמת היא ההקדשה המודפסת  – כפי שמופיעה מיד לאחר עמודי השער: ״לזכרו של בני האהוב יונתן, שהקריב את חייו על הגנת עמו...״ סא״ל יוני נתניהו, גיבור מבצע יונתן באנטבה, אחיהם של – יבל״א – ראש הממשלה בנימין נתניהו והסופר והמחזאי ד״ר עדו נתניהו.

לאחר ״חמשת אבות הציונות״ ראה אור עוד ספר מחקרי של בנציון נתניהו – התרגום לעברית של הביוגרפיה על דון יצחק אברבנאל, מדינאי והוגה דעות בתקופת גירוש ספרד, ואותו הקדיש המחבר לאביו, הרב מיליקובסקי, במילים אלה: ״מסירותו הגדולה לעמו, ראיית הנולד שלו, ואצילות רוחו – עדיין הן מקורות של השראה.״

ההיסטוריון נתניהו היה מומחה לא רק לתולדות הציונות ואבותיה, אלא גם לתולדות יהדות ספרד, האנוסים והאינקוויזיציה. הוא היה אולי גדול חוקריה. ספרו המונומנטלי (באנגלית, לא בעברית), על מקורות האינקוויזיציה מקיף למעלה מ-1400 עמודים! אכן, נדרש מאמץ אינטלקטואלי מאין כמוהו כדי לקרוא מחקר ענקי כזה.

אם היה למכון ז'בוטינסקי ידיד אמת, זה היה הפרופסור נתניהו. עד שנותיו האחרונות פקד את המכון השוכן בקומה א' במצודת זאב, את הארכיון, כי בערוב ימיו החל בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. כהיסטוריון, הוא ביקש לבדוק במסמכים, בעיתונים הישנים, פרשיות שהיתה לו בהן יד וחלק.

ככל הידוע לי, את כתיבת זיכרונותיו לא השלים, אבל בוודאי בפרקים הכתובים יש כדי להאיר הרבה מאירועי העבר התנועתי והציוני, שלא רק שכתב עליו, חקר אותו, אלא שגם השתתף בהרבה מהלכים, לצידו של זאב ז'בוטינסקי.

היה זה בתקופה ששניהם עשו בארה״ב, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, על מנת לגייס תמיכת דעת הקהל בתנועה הרביזיוניסטית שם, ובמיוחד בהסברה למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. בנציון עצמו דגל ברעיון, שצבא כזה צריך להילחם בארץ-ישראל. כך או כך, ז'בוטינסקי נפטר בעיצומו של המהלך, זה היה לפני 80 שנה, והתוכנית – שלא כמו הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה – לא יצאה אל הפועל...

היתה לי הזכות לקיים את הראיון האחרון שנתן פרופ' בנציון נתניהו למאן-דהוא. לא אכחד – הוא נתן בי אמון מלא. הוא כתב מאמר רב שבחים על קובץ מאמריי ״השנה החמישים וחמש״. חמש שעות בשתי פגישות ישבתי במחיצתו, בביתו ברחוב הפורצים בירושלים, והוא כבן מאה, צלול, הזיכרון חד כתער, מעלה באוזני ולעיני המצלמה, את מחשבותיו וזיכרונותיו, כמי שביקש להשאיר אחריו צוואה ברורה ונאמנה, מורשת לדורות הבאים. תקליטורי הראיון המצולם והארוך הזה שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי.

אני זוכר אותו במהלך הריאיון כשהוא מחזיק בידו, מלטף כרך כבד של האנציקלופדיה העברית – הוא ערך עשרה מכרכיה – גאה ונרגש עד יומו האחרון על המפעל האדיר הזה. הוא זה שהעלהו לפסגות של מחקר רב תחומי, של מפעל תרבותי-מחקרי שלא היה כמותו בישראל, בוודאי בשנותיה הראשונות. והיום – אפשר לפגוש את כרכיה מוטלים ברחוב כאבן שאין לה הופכין... הוויקיפדיה ניצחה, אבל קחו אותה תמיד בעירבון מוגבל.

המסות על חמשת אבות הציונות, שלוקטו על ידי פרופ' נתניהו עצמו כמעט כמות שהן, מן ההקדמות שכתב לכתבים הציוניים שהוא הוציא לאור בזמנם, הן מופת לניתוח מזהיר, למחקר מעמיק, לאמונה ציונית, ומעין הנחייה לעתיד. עתיד ישראל.

בימים אלה, מכון ז'בוטינסקי, בשיתוף עם מרכז מורשת בגין, נמצאים בעיצומו של הוצאתם לאור, בעריכה מדעית, נאמנה ללא סייג למקור, של הכתבים האידאולוגיים של אחד האבות הללו, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. תשעה כרכים כבר ראו אור, העשירי נמצא בדפוס. כרכים שראוי כי יימצאו בכל בית ציוני. מפעל חינוכי-תרבותי-ציוני זה הינו מעין הגשמת חזונו הגדול של פרופ' בנציון נתניהו המנוח, להנגיש את הכתבים הציוניים לציבור הרחב, ובמיוחד אלה של הרצל וז'בוטינסקי. מה חבל שלא זכה לראות בתחילת התגשמות החזון הזה. אבל ללא ספק – רוחו שורה עליו.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. ביד הלשון: לקסיקון תש״ף

אבן יסוד של הדמוקרטיה – הגדרה אורוויליאנית של נתניהו לחסינות.

אדמה חרוכה – אסטרטגיה של צבא נסוג, שמשמיד אחריו כל מה שניתן, כדי להקשות על צבא האוייב. זו האסטרטגיה של נתניהו, שבהימלטותו מאימת הדין פועל בכל מאודו למיטוט מדינת החוק וכל מערכות המשפט והחוק במדינת ישראל.

אהה...אהה... – האופן שבו נתניהו חיקה את גנץ ולעג לו, ועל הדרך פגע במגמגמים (שגנץ אינו נמנה עימהם) ונאלץ להתנצל בפניהם.

אווירת סוף קורונה – ביטוי שאול מצה״לית: אס״ק אווירת סוף קורס, המבוטאת בהתרופפות המשמעת וזלזול בנהלים. הושמע בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

אוקראינה-גייט – פרשה שסיבכה את הנשיא טראמפ וגרמה לפתיחת תהליך להדחתו. הודלף שטראמפ לחץ/איים על נשיא אוקראינה זלנסקי לפתוח בחקירה נגד יריבו הפוליטי ביידן ובנו. הביטוי ״גייט״ הפך לשם נרדף לפרשיות פוליטיות נשיאותיות בארה״ב, רמז לפרשת ווטרגייט שבעטיה נאלץ הנשיא ניקסון להתפטר. כך, למשל, נקראה פרשת איראן-גייט בתקופת רייגן.

אי ספיקה – איום יום הדין של הקורונה – מצב שבו בתי החולים יקרסו תחת העומס ולא יוכלו להעניק טיפול לחולי הקורונה וחולים אחרים.

איכון סלולרי – איכון הוא פעולה לקביעת מיקומו של עצם מסוים. איכון סלולרי הוא איכון באמצעות רשת סלולרית. במסגרת המלחמה בקורונה אושר שימוש בידי השב״כ באיכון סלולרי כדי לאתר את מסלול מיקומו של חולה קורונה עד שאומת, ולזהות את האנשים שפגש ולהורות להם להיכנס לבידוד. יש הרואים בביטוי שם מכובס למעקב של השב״כ אחרי אזרחים.

איקאה – מסמלי הקורונה. בתהליך היציאה מהגל הראשון, אושרה פתיחת איקאה שעה שרוב המשק עוד היה בסגר – החלטה תמוהה שעוררה סערה ציבורית.

אישה מוכה – הגדרה נוטפת מודעות עצמית של שרה נתניהו את עצמה.

אכיפה בררנית – טענה של נתניהו ותומכיו כלפי רשויות החוק, שהן מפלות לרעה את נתניהו ואוכפות את החוק בעבירות הקשורות אליו, בעוד הן נמנעות מלנהוג כך כלפי פוליטיקאים שאינם מן הימין.

אלכוג'ל – חומר חיטוי לידיים. מסמלי משבר הקורונה.

אני לא יכול לנשום – סיסמת המחאה בארה״ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר. אלו היו המילים האחרונות שלו.

אני מוכן – שתי מילים שגדעון סער צייץ, וגרמו לנתניהו לבטל את תוכניתו לפריימריז בזק לאחר הבחירות לכנסת ה-21. לאחר פיזורה אכן נערכו פריימריז שבהם נתניהו ניצח, אך למעלה מרבע מהמצביעים נתנו את קולם לסער.

אני שולמן – עמותה של בעלי עסקים קטנים, שהחלה כקבוצת פייסבוק, ונאבקת למען זכויות העצמאים בישראל. מקור השם הוא ביטוי שגור בשנות החמישים עד השבעים של המאה שעברה: מי ישלם? שולמן ישלם. מלבד הדמיון הפונטי של שולמן וישלם, הביטוי מיוחס לשמו של עבריין משנות ה-50, מרדכי שולמן, שנהג לשבת בבתי קפה וללכת משם מבלי לשלם.

אנרכיסטים – קבוצת שמאל רדיקלי פורעת חוק שתפסה טרמפ על המחאה שבעקבות הקורונה והסיטה אותה למאבק אלים וונדליסטי והכתימה אותה (למרות שהיא מהווה מיעוט קטן מקרב המפגינים).

אסטרטגיית יציאה – קוד לתוכניות ממשלתיות (ושל גופים נוספים) על החזרה ההדרגתית לשגרה, ממדיניות הסגר עקב הקורונה.

א-סימפטומטי – נשא של קורונה שאין עליו סימנים של המחלה, אך הוא עלול להדביק בה אנשים אחרים.

אפידמיולוג – מומחה למגיפות. מילה קשה שכל ילד השנה יודע לומר אותה בלי להתבלבל.

אקורדיון – הגדרה של נתניהו לצורך להקל או להחמיר את הנחיות הקורונה על פי הערכות המצב המשתנות. כמו פתיחה וסגירה של אקורדיון.

אקספוננציאלי – מעריכי. גידול אקספוננציאלי/מעריכי הוא כאשר גודל כמותי, גדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. נכנס לשיח הציבור בהקשר של הגידול בקצב ההדבקה בקורונה.

בדיקות – אחד המצרכים החיוניים של השנה – בדיקות קורונה. מדינות נמדדו על פי מספר הבדיקות ליום, וכמות הבדיקות ליום בישראל עמדה לביקורת מתמדת של התקשורת ודעת הקהל.

בהמה – מירי רגב, על פי הגדרותיהם של נתן אשל ושל ליברמן.

בולע רוק – עדות עצמית של גנץ על ההבלגה שלו על התנהגותו של ראש הממשלה כלפיו וכלפי כחול לבן בכלל, והדרתו מההסכם עם איחוד האמירויות בפרט.

בושה – אחת הסיסמאות המובילות במחאת הקורונה, היא קריאות קצובות: בושה בושה בושה בושה.

ביבי בעלי אקספרס – הגדרה של נתניהו לגנץ, שהוא כביכול חיקוי זול שלו.

ביביסטיליה – כינוי לבית ראש הממשלה בבלפור, בהפגנה שנערכה ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. המפגינים דימו את עצמם כפורצי הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

בידוד – הצעד שנדרשו לבצע אוכלוסיות חשודות בהיחשפות לנגיף הקורונה.

ביצים – מוצר נחשק עקב מחסור בתקופת הסגר, לקראת פסח.

בלב פתוח ונפש חפצה – האופן שבו ניגש היועמ״ש מנדלבליט לשימוע של ראש הממשלה.

בלב כבד אך בלב שלם – האופן שבו קיבל היועמ״ש את ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

בלוק – כינוי להפיכת גוש הימין – הליכוד והמפלגות הדתיות והחרדיות – ליחידה אחת בתהליכים הקואליציוניים, לאחר הבחירות לכנסת ה-22.

בלפור – רחוב בירושלים המנציח את הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי החתום על ההצהרה על מחויבות בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ברחוב זה נמצא בית השרד של ראשי הממשלה לדורותיהם. לאחרונה הפך שם נרדף למשפחת נתניהו המתגוררת בו ולניתוק מן הציבור המיוחס לה.

בן מוות – תואר כבוד שניתן לבכיר הג'יהאד האסלאמי אבו אל-עטא, עם סיכולו במבצע ״חגורה שחורה״.

בעגלא ובזמן קריב – אחד הספינים המתבכיינים של השנה. שיחה בין שדרני הטלוויזיה אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי, שבה אברמוביץ' סיפר על בכירי הליכוד שמחכים בקוצר רוח לכך שנתניהו יפנה את המקום בעגלא ובזמן קריב, כלומר במהרה ובזמן הקרוב, הוצגה כאמירת קדיש יתום (!) על נתניהו, כלומר לייחול למותו (!).

ברדק – כינוי שהדביק השר אוחנה למחאה בבלפור.

ברקס – עצירת סחריר בחירות של נתניהו – החלת ריבונות בהחלטת ממשלה ערב הבחירות, מיד לאחר פרסום עסקת המאה, בידי האמריקאים.

בת ערובה – נעמה יששכר.

גל שני – האיום הגדול ביותר, אחרי שנמנע סיבוב הבחירות הרביעי – התפרצות שנייה של מגפת הקורונה. האיום התממש ובגדול.

דגל אדום – איתות המצוקה של בתי החולים, שהם עלולים להגיע אל סף קריסה ואי ספיקה. הגורם לסגר השני.

דגלים שחורים – דגלי אנרכיסטים בכל העולם, שאנרכיסטים בישראל הפכו לדגל מחאת בלפור. רוב המוחים אינם מודעים למשמעות הדגל שאחריו הם נוהים.

דיפ שיט – הגדרה של בני גנץ לתהליכי הסרבנות והחמצת ההזדמנויות של הפלשתינאים.

דרבוקות וקונצרטים – ניסוח לא כל כך מוצלח של יועז הנדל בראיון ל״הארץ״, על התרבות הישראלית שנוצרה מחיבור של תרבויות, עוות וסולף והפך לכלי הסתה עדתי נגד הנדל וכחול לבן.

הדבקה – האיום הגדול של השנה – ההדבקה וההידבקות בנגיף הקורונה.

הדחה – תהליך להפסקת כהונתו של נשיא ארה״ב טראמפ עקב פרשת אוקראינה-גייט. הקונגרס החליט על ההדחה אך הסנט סיכל אותה.

הזויים – כינוי למפגינים בבלפור בפי ראש הממשלה.

החלת הריבונות – סוגייה שעלתה על סדר היום הציבורי, על רקע תוכנית טראמפ, שעל פיה בקעת הירדן תהיה בריבונות ישראל. ניסיון של נתניהו להחלת ריבונות בצעד בזק בישיבת ממשלה סמוך לבחירות סוכלה בידי האמריקאים. עם הקמת ממשלת האחדות סיפוח הבקעה נקבע במרכז סדר יומה המדיני, אך נתניהו קיבל רגליים קרות, ומצא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות סולם לרדת מהעץ. בפי המתנגדים מוגדרת החלת הריבונות – סיפוח.

הטרלה – כינוי להצעות החוק השבועיות של האופוזיציה מימין ומשמאל, שנועדו להביך את מפלגות הקואליציה ולערער אותן.

הכדורגלנים והקטינות – פרשה שהסעירה את הציבור – קיום יחסי מין בין כדורגלנים לנערות בנות 15. לטענת הכדורגלנים הנערות שיקרו באשר לגילן.

המצור על בלפור – הגדרת המפגינים בבלפור את מחאתם.

הנחיתי – ביטוי שגור בפי נתניהו בהתייחסו להוראות שהוא נותן לשרים ופקידים. ״הנחיתי לייצר חיסון לקורונה״.

הסכם אברהם – שם הקוד להסכם הנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות.

הסעודה האחרונה – מיצג אמנותי קצת סר טעם שהוצג בכיכר רבין, שהציג את נתניהו ומשפחתו בסעודת מלכים שעה שהמצוקה משתוללת. נתניהו קפץ על המציאה וטען שזהו מיצג המסית לצליבתו.

הערבים – כינוי רווח לרשימה המשותפת.

הפיכה שלטונית – הגדרתו של נתניהו לחקירה המסועפת נגדו שהובילה להגשת כתב אישום על סמך ראיות.

הפיראט האדום – מוקד התפרצות הקורונה הראשון בישראל. חנות צעצועים ותחפושות באור יהודה, שבעליה הוא הישראלי הראשון שלקה בקורונה והדביק אחרים שהפיצו הלאה את המחלה.

הקלות – הנחיות שיש בהן כדי למתן את הנחיות הסגר החמורות של משרד הבריאות.

השטחת העקומה – העקומה היא הגרף המתאר את קצב ההידבקות בקורונה. השטחת העקומה היא יעד של האטה משמעותית בקצב ההידבקות. השטחת העקומה היא המדד על פיו מתקבלות ההחלטות על הקלות בסגר וביטולו.

השר לביטחון בלפור – אמיר אוחנה.

התפשטות – התפשטות הקורונה היא קצב ההידבקות במחלה.

התרופפות המשמעת – ההאשמה שהוטחה בציבור עם ההקלות לאחר הסגר בגל הראשון של הקורונה.

וירוס – טפיל מוחלט בגודל מיקרוסקופי שתלוי בתא-חי מארח כדי להתרבות. הקורונה היא וירוס. בעברית – נגיף.

זום – תוכנה שמאפשרת שיחות וידאו מרובות משתתפים. מלהיטי עידן הקורונה. איפשרה קיום ישיבות, לימודים, הרצאות וקשר בין בני משפחה וחברים.

זחילה – כינוי גנאי שיאיר לפיד הדביק להחלטתו של בני גנץ להקים ממשלת אחדות עם נתניהו.

חגורה שחורה – שם המבצע של הסיכול הממוקד נגד אבו אל-עטא.

חולים מאומתים – נבדקים שהתברר שאכן לקו בקורונה.

חולים קשים – שיבוש לשון נפוץ. במקום השימוש במושג חולים קשה, כלומר חולים במצב קשה, נאמר ״חולים קשים״, כאילו הקושי הוא תיאור החולים ולא תיאור מצב המחלה.

חוק ההסמכה – כינוי מביש של חוק הקורונה הגדול בפי המפגינים הרדיקליים, שהציגו אותו בדמות חוק ההסמכה הנאצי שביטל למעשה את הדמוקרטיה בגרמניה.

חוק הקורונה הגדול – החוק שהסדיר את סמכויות החירום של הממשלה במשבר הקורונה ואת תפקיד הפיקוח הפרלמנטרי על יישומן.

חוק נורווגי מדלג – רעיון שנקבע בהסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד ובוטל מחשש שייפסל בבג״ץ. החוק הנורווגי מאפשר לשרים להתפטר מהכנסת וכל עוד הם שרים הבא בתור ברשימתם יכנס במקומם לכנסת. כיוון שכחול לבן התפלגה, המשמעות של ביצוע החוק הנורווגי היה שכאשר שרים יתפטרו יכנסו במקומם ח״כים מיש-עתיד שבאופוזיציה. הרעיון היה לחוקק חוק שבו יישום החוק הנורווגי ידלג על ח״כים מיש עתיד ועם התפטרות שר יכנס תחתיו הח״כ הבא ברשימה שהוא מכחול לבן. כאמור הרעיון לא יצא לפועל.

חוזה חדש בינינו לבין האזרחים – תמצית נאומו של פרופ' רוני גמזו, עם כניסתו לתפקיד הפרויקטור למלחמה בקורונה, שקרא לחידוש האמון בין האזרחים וההנהגה בהתמודדות עם אתגר הקורונה.

חיוביים – נבדקים שהתברר שחלו בקורונה. מתי אנשים רצו כל כך להיות שליליים?

חיטוי – חיסול מיקרואורגניזמים מעוררי מחלות באמצעי כימיים. בעידן הקורונה אנו נדרשים לחטא כל משטח, כדי למנוע הדבקה.

חייזרים – כינוי למפגינים בבלפור בפי יאיר נתניהו.

חיי שחורים נחשבים – Black lives matter, סיסמת המחאה בארה״ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד.

חייבים להתקדם – סיסמת הבחירות של כחול לבן, בסיבוב הבחירות השלישי. שידרה מסר שאחרי שיתוק המדינה בממשלת מעבר אינסופית ומערכות בחירות תכופות, יש להכריע כדי להתקדם.

חל״ת – חופשה ללא תשלום ממקום העבודה. עקב הקורונה הוצאו מאות אלפי ישראלים לחל״ת ממקום עבודתם והפכו, למעשה, למובטלים.

חנינה תמורת פרישה – רעיון שהעלה ליברמן, להסדר מיוחד שבו נתניהו יקבל חנינה לפני משפט על כל האישומים נגדו, תמורת פרישתו מהפוליטיקה.

חסינות – פעולה שבה הכנסת מאפשרת לח״כ שהוגש נגדו כתב אישום לא לעמוד לדין כמו כל אזרח. נתניהו ביקש חסינות כדי לברוח מהמשפט על כתבי האישום שהוגשו נגדו, ומשך אותה כאשר הרוב בכנסת כפה דיון כבר בכנסת ה-21, שבה לא היה רוב לחסינות.

חסינות העדר – הגנה עקיפה ממחלות זיהומיות כאשר אחוז ניכר מהאוכלוסייה מחוסן וכך המחלה אינה מתפרצת ועוברת בין מרבית בני האדם. רבים מעריכים שככל שתמשך המגיפה תיווצר חסינות עדר, ולכן הדרך לעצור אותה היא דווקא חזרה לשגרה.

חקירות אפידמיולוגיות – חקירת התנועה והמפגש של נדבקים בקורונה כדי לזהות את כל האנשים שפגשו ולהנחות אותם על כניסה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה.

חרטא – השר צחי הנגבי הגדיר את הטענה שיש ישראלים רעבים – חרטא, ועורר סערה גדולה, שבעקבותיה הוא התנצל על דבריו.

חתונמי – שם חיבה לתכנית הריאליטי ״חתונה ממבט ראשון״, שהפגישה ב״חתונה״ זוגות שלא הכירו זה את זה וליוו את תהליך הניסיון שלהם ליצור זוגיות.

טריקים ושטיקים – הגדרה ישנה של אריק שרון לתרגילים פוליטיים מלוכלכים. חזרה לתודעה כאשר נתניהו הישיר מבט למצלמה והתחייב לקיים את הרוטציה במועדה ללא טריקים ושטיקים. ומרגע הקמת הממשלה הוא עסוק יומם ולילה בטריקים ושטיקים כדי לגנוב את הרוטציה.

יחיד סגולה – הגדרה נרקיסיסטית של נתניהו את עצמו, בפי פרקליטו, בתשובה לעתירה נגד מינויו לראש הממשלה, כשיש נגדו כתבי אישום.

ילד זין – יאיר נתניהו על פי אבחנתו של אלוביץ'.

כאוס – ביטוי לאי הסדר ולהנחיות הסותרות והמבלבלות בגל השני של הקורונה.

כסף, כוח וכבוד – שלושת הכ״פים המפורסמים, שלרוב מוצגים ביהדות באופן שלילי, כיצר הרע; כתאוות שעלולות להשחית את האדם ושעליו להתגבר עליהם. מיקי זוהר סיפר בראיון שאלה שלוש הכ״פים החשובים בחיים והוא מתמקד בכוח שבאמצעותו ישיג גם הכבוד והכסף.

כפפות – לבוש חובה לכיסוי הידיים כדי להימנע מהדבקה והידבקות בקורונה.

כתב אישום – שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום על שוחד, הוגשו נגד נתניהו.

לא אשכנזים – קהל היעד לקמפיין השנאה של נתניהו, על פי עדות מקורבו ואיש סודו נתן אשל.

לא גומר ת'חודש – מצבו האומלל של ראש הממשלה ה״נכה כלכלית״ על פי ח״כ מיקי זוהר.

לא רוצה ללכת לביתספר – בדיחה עצמית אומללה של בני גנץ על חוסר ההנאה שלו מהנישואין עם נתניהו, התהפכה עליו כביטוי לחוסר המוטיבציה שלו להנהגה.

לבניות – כינוי עתיק למתקני הענק של בתי הזיקוק בחיפה, שחזר לתודעה הציבורית עם קריסתה של אחת ה״לבניות״. לֶבֶּנִיָה היא צנצנת לֶבֶּן שהיתה נפוצה בחנויות המכולת עד שנות השישים של המאה שעברה.

להיכנס תחת האלונקה – הגדרת הרמטכ״לים גנץ ואשכנזי להירתמותם להצטרף לממשלה במשבר הקורונה.

לחקור את החוקרים – סיסמת הקרב של נתניהו בנאום ההפיכה, שהפכה מיד להשטאג הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

ליל הסגר – כינוי לליל הסדר שנערך בתנאי סגר (ובעצם בתנאי עוצר).

ליפסוסים – שגיאות הגייה. המילה עלתה לתודעה הציבורית בעקבות ליפסוסים של בני גנץ בראיונות בזמן הבחירות, שבעטיין הולעג במערכת הבחירות ואף הוצג כדמנטי, לחוץ וכו'.

לסכל את – גלגול חדשני של המושג סיכול ממוקד. במקור, כוונת המושג היא שההתנקשות במחבל נועדה לסכל פיגועי טרור. המושג הוטמע בשיח, והגלגול שלו היה ״לסכל את המחבל״. הביטוי נאמר פעמים רבות בהקשר לסיכולו של אבו אל-עטא במבצע ״חגורה שחורה״.

לשרוף ת'מועדון – ביטוי שאול מהמערכון ״שירים ושערים וטכנאים״ של הגשש החיוור, על אוהדי בית״ר ששורפים את מועדון קבוצתם, לתיאור אסטרטגיית האדמה החרוכה של נתניהו, המנסה לשרוף את מערכת המשפט הישראלית כדי למלט את עצמו מאימת הדין.

מאה מטר – המרחק המותר להתרחק מהבית בעידן הסגר.

מבצע טחינה – כינוי לפרשת שחיתות חמורה ביחידת האיסוף 504, שבה נשלחו חיילים בפעילות מבצעית ברש״פ להביא טחינה לקצין מודיעין ראשי.

מגה קוקו – יאיר נתניהו, על פי הגדרתו של ניר חפץ.

מגן – היישומון הלאומי של משרד הבריאות למלחמה בקורונה, שנועדה לאפשר למשתמש בה לדעת אם נחשף לחולה קורונה.

מגן אבות ואימהות – המבצע לטיפול בבתי האבות והדיור המוגן בישראל בעקבות הפגיעה הקשה בהם בגל הראשון של הקורונה.

מגן ישראל – התוכנית הלאומית ללוחמה בקורונה, עם מינויו של רוני גמזו לפרויקטור.

מגפה – התפשטות מהירה של מחלה בקרב האוכלוסייה. מגפת הקורונה היא האירוע המרכזי של השנה.

מדגרת קורונה – כינוי של מתנגדי ההפגנות בבלפור להפגנות, בניגוד לכללי הריחוק החברתי, שעלולות להביא להדבקה גדולה בקורונה.

מדינת ישראל נגד נתניהו – כותרת כתב האישום נגד ראש הממשלה.

מחאת המכנסונים – מחאה של בנות בתיכון הדורשות שתינתן להן האפשרות ללבוש בבית הספר מכנסיים קצרים, כפי שניתן לבנים.

מחלות רקע – מחלות נוספות שיש ללוקים בקורונה. מרבית הנספים בכל העולם מהקורונה הם קשישים או חולים שיש להם מחלות רקע נוספות. יש המבקרים את השימוש במושג ״מתו מקורונה״ של אותם אנשים, ומציעים להשתמש במושג ״מתו עם קורונה״. כלומר סיבת המוות אינה הקורונה אלא שילוב מחלות הרקע.

מטוש – המוצר שבאמצעותו נוטלים את הדגימה מהאדם, באמצעות שני מטושים לכל אדם – אחד ללקיחת דגימה מהאף והשני מהלוע. האמצעי המרכזי לבדיקת הקורונה.

מיגון – שכבות בידוד שנועדו להגן על אנשים, ובעיקר אנשי צוותים רפואיים, הבאים במגע עם חולי קורונה, כדי למנוע את הידבקותם בנגיף.

מילה זו מילה – ציוץ של רפי פרץ, רגע לפני שהפר הסכם עם בן גביר. מבוסס על סיסמה ותיקה של ליברמן, שעליה נאמר שאמנם מילה זו מילה, אך בכל יום זו מילה אחרת.

מכחישי קורונה – כינוי לרופאים שהציגו לציבור מסר על פיו הקורונה היא סתם עוד שפעת קלה ולא צריך להתרגש ממנה ואין צורך בכל הצעדים שהממשלה נקטה. הבולט בהם – פרופ' יורם לס.

מכשיר הנשמה – המרכיב החשוב ביותר בתמיכה בחולי קורונה במצב קשה. כמות מכונות ההנשמה בישראל היה נמוך יחסית למקרה של התפרצות המונית של המגפה, וזה היה החשש העיקרי שחייב מדיניות דרסטית ובראשה הסגר. בדרכים שונות וחלקן עלומות הושגו במהלך המגפה מכשירים מכל העולם לישראל.

מכתזית – כלי רכב לפיזור הפגנות המצויד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. נעשה בו שימוש בהפגנות הפרועות בכיכר פריז בירושלים.

מלגת קיום לעצמאים – אחת מן ההבטחות של הממשלה בהתמודדות עם הקורונה הכלכלית. הדעות חלוקות באשר לאופן מימוש ההבטחה.

מלון קורונה – מלונות שבהם מתאשפזים חולי קורונה במצב קל. המלון הראשון שיועד לכך – מלון דן פנורמה בתל-אביב.

ממשלה דו-ראשית – כינו לממשלת החליפין, שיש בה שני ראשי ממשלה – בפועל וחליפי.

ממשלה בתוך ממשלה – ראש הממשלה, שמיום הקמת הממשלה הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ועוד יותר מכך את רוח ההסכם, הגדיר בציניות את הילדים הטובים מכחול לבן כמי שפעלים כ״ממשלה בתוך ממשלה״.

ממשלה פריטטית – ממשלה המחולקת לשני חצאים, שכל חצי כולל שרים מצד אחד של המפה. כזו היא ממשלת האחדות בין הליכוד ובנותיו וכחול לבן ובנותיה.

ממשלת אחדות – הממשלה המשותפת לליכוד וכחול לבן – ממשלה פריטטית ורוטציונית.

ממשלת חירום – שם נוסף לממשלת אחדות, לביטוי מצב החירום בעקבות הקורונה שחייב את הקמתה. ושימש גם כביטוי נוח למי שמראש שללו את ממשלת האחדות ונתלו במצב החירום להסברת השינוי בעמדתם.

ממשלת חליפין – ממשלה שמראש נשבעו אמונים שני ראשיה שיתחלפו ברוטציה.

ממשלת מיעוט – אופציה, או אולי תרגיל, או שמא פנטזיה, ב-28 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי גנץ, של הקמת ממשלה שאין לה 61 תומכים, אך תיהנה מתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

מנותקים – הגדרה של הממשלה בפי דוברי האופוזיציה ושל כלל הפוליטיקאים בפי רבים בציבור, בשל התעסקותם המתמשכת בעצמם ובפוליטיקה הקטנה שעה שהציבור נאנק תחת קשיי הקורונה הרפואית והכלכלית.

מסכה – כיסוי הפנים ובעיקר האף והפה כדי למנוע מהרסס נושא הנגיף לחדור למערכת הנשימה שלנו ומאתנו לזו של זולתנו. בתחילת המשבר הייתה מחלוקת אם לעטות מסכות והיתה טענה שהמסכה מזיקה, אולם בהמשך נוצרה הסכמה בנחיצות המסכה והממשלה חייבה את האזרחים לעטות מסכות.

מרד המסעדנים – התארגנות של מסעדנים לפתיחת המסעדות לאחר הוראה על סגירתן בגל השני. האיום הביא לביטול ההחלטה.

מרפסות – עידן הסגר בגין הקורונה, שחייב את האזרחים להישאר לבית, החזיר לתודעה את תרבות המרפסות שדעכה בעידן המזגנים. המרפסת היתה הקשר לעולם החיצון והקשר החברתי בין האנשים. באיטליה החלה תופעה של שירת רבים מן המרפסות והיא התפשטה גם לשאר המדינות. בין האקטים של תרבות המרפסות – מחיאות כפיים בשעה מסוימת בכל רחבי הארץ לאות הוקרה לצוותים הרפואיים, תפילות כתחליף למניינים שנאסרו בבתי הכנסת, שירה משותפת בליל הסדר ועוד.

מרפקים – האיבר שידע עדנה בעידן הקורונה, כתחליף ללחיצת יד ולשימושים בכף יד, שעלולים להדביק במחלה.

משיכת החסינות – צעד שעשה נתניהו יום לפני הדיון בכנסת על בקשתו לחסינות, כשהבין שאין לה שום סיכוי להתקבל.

משפחה גרעינית – המשפחה המצומצמת המתגוררת באותו בית. השנה סדרי הפסח וחגים נוספים נחוגו רק במשפחה הגרעינית, בגין הקורונה.

מתחם הסבירות – ביטוי יסוד בתורת האקטיביזם השיפוטי, על פיו התנהלות הרשויות נבחנת לא רק על פי החוק היבש, אלא גם על פי הסבירות של התנהלות. הביטוי היה בכותרות בעקבות הודעתו של היועמ״ש מנדלבליט שמינוי אורלי בן ארי למ״מ פרקליט המדינה היא מחוץ למתחם הסבירות.

מתווה ריבלין – מתווה שרקם נשיא המדינה כדי לאפשר ממשלת אחדות רוטציונית בין כחול לבן והליכוד, לאחר הבחירות לכנסת ה-22, שכללו יציאה לנבצרות של ראש הממשלה נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום, והפיכתו של גנץ לראש ממשלה בפועל בכל תקופת הנבצרות ועד הרוטציה, שבעקבותיה יהיה לראש הממשלה לכל דבר. המתווה כלל שינויי חקיקה כדי לאפשר זאת.

נאום ההפיכה –נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו לאחר החלטת היועמ״ש להגיש נגדו כתבי אישום, בו האשים את מערכות האכיפה בישראל בלא פחות מהפיכה.

נבצרות – מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לכהן בתפקידו, וסמכויותיו עוברים לממלא מקומו. בדרך כלל נבצרות מיועדת למקרים של מחלה (כמו התמוטטותו של שרון). על פי מתווה ריבלין, נתניהו ייצא לנבצרות אם יוגש נגדו כתב אישום.

נגיף – השם העברי של וירוס. במלחמת השפות הגיף הנגיף את הווירוס, והתאזרח בשפה המדוברת.

נהיה בסדר או שנהיה בסגר – סיסמה של משרד הבריאות שתבעה מן הציבור להקפיד על הנחיות הריחוק החברתי, המסכות והיגיינה עם היציאה מן הסגר הראשון.

נזרת – אחת ההצעות לשם העברי לקורונה, הקרויה כך בשל צורת הכתר. נזר הוא כתר. הצעה נוספת היא כתרת ויש הצעות נוספות, כולן במשקל מחלות (כמו נזלת, שעלת, חזרת, אדמת, חצבת וכן הלאה). האקדמיה ממליצה להיצמד למושג הלועזי קורונה.

נייר טואלט – מגיבורי משבר הקורונה. רבים אגרו ממנו ויצרו מחסור שעורר ביקוש וחוזר חלילה.

נמסטה – ברכה מקובלת בתרבות ההינדית, במחווה גופנית של קידה קלה והצמדת כפות הידיים כשהאצבעות כלפי מעלה. צוינה כתחליף אפשרי ללחיצת יד וחיבוק בעידן הקורונה.

נכה כלכלית – הגדרה ילדותית ומבישה של ראש הממשלה בפי ח״כ מיקי זוהר, כדי להצדיק את הקלות המס לנתניהו.

נרמול – או נורמליזציה. תהליך של יצירת יחסים נורמליים בין ישראל למדינות ערב. גולת הכותרת – הסכם השלום עם איחוד האמירויות ואחריו עם  בחריין.

סגר – במקור, סגירת חיצונית של יישוב פלשתינאי ביהודה ושומרון לצרכים ביטחוניים. בעידן הקורונה היה לְכינוי לכל סוגי ורמות הגבלות התנועה על אזרחי ישראל.

סיבוב שלישי – מערכת הבחירות השלישית בתוך שנה, שאליה נגררה מדינת ישראל.

סיבוב רביעי – החרב המתהפכת מעל הפוליטיקה הישראלית והציבור הישראלי, שמא אי הכרעה גם בסיבוב השלישי של הבחירות ואי הקמת ממשלה בעקבותיו, תהפוכנה את הסיבוב הרביעי לבלתי נמנע. גם אחרי הקמת הממשלה, החרב עדיין מתהפכת.

סיפוח – החלת הריבונות בפי מתנגדי המהלך.

״סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים״ – קבוצת פייסבוק פופולרית ביותר, שבה לוחמים בתקופה שצה״ל היה בלבנון מספרים את סיפוריהם. הוקמה באמצע השנה ובתוך ימים הצטרפו אליה רבבות גולשים וסיפרו את סיפוריהם.

ספינת הקורונה – כינוי שניתן לספינת התענוגות ״דיימונד פרינסס״, שכל הנוסעים בה ״נכלאו״ למעשה בה ובחדריהם, עת עגנה לחופי יפן, כדי להגן עליהם מפני קורונה, לאחר שהתגלתה התפרצות שלה על הספינה. בפועל, הצעד הזה רק הרחיב את ההידבקות.

עובד חיוני – עובד שלמרות הסגר לא יצא לחל״ת אלא המשיך לעבוד כרגיל בשל חיוניות תפקידו ומקצועו. הפך לסמל מעמד.

עוצר – הוראה של גוף בעל סמכות האוסר תנועת אנשים ברחובות. בליל הסדר הוטל עוצר על מדינת ישראל מתוך חשש שהמפגש המשפחתי והקהילתי של הסדר יחולל הדבקה המונית.

עוצר לילי – צעד שקבינט הקורונה החיל על ארבעים ערים אדומות, אך לא הצליח לאכוף אותו.

עטייה – מילה במשלב גבוה של השפה העברית, שנכנסה לשימוש עממי בעקבות הקורונה: לעטות מסכות, לעטות כפפות. סוכן הביטוי הוא התקשורת. בהנחיות משרד הבריאות דובר על חבישת מסכות. אבל למרבה הצער הביטוי השכיח הוא ״לשים מסכות״.

עטלף – יונק הדומה לעכבר מעופף, שלפי ההערכות הוא האשם במגפת הקורונה. מקור ההדבקה הוא כנראה בעטלפים חולים שהדביקו כמה עשרות בני אדם בשוק לממכר בשר חיות בר בעיר ווהאן שבסין.

על סטרואידים – השימוש האינפלציוני בקונספירציה של ״אכיפה בררנית״ חייב את נתניהו להעלות את המינון לאחר הגשת כתבי האישום, והוא החל לדבר על ״אכיפה בררנית על סטרואידים.״

עסקת המאה – תכנית השלום של טראמפ, הפרו-ישראלית ביותר אי פעם.

עקומה – הגרף המצביע על קצב התפשטות הקורונה בישראל ובעולם.

ערים אדומות – הערים שמצב התחלואה בהם הוא הקשה ביותר, על פי תכנית הרמזור של רוני גמזו.

פיגוע לאומי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, על פי הגדרת נתניהו.

פיוס לאומי – צורך לאומי, שרבים קיוו שממשלת האחדות הלאומית תיצור לו מענה.

פלונטר – תיאור המערכת הפוליטית בעקבות הבחירות, שהסתיימו ללא הכרעה. ובשתי מילים: הפלונטר הפוליטי.

פסח לא יהיה פורים – סיסמה להצדקת העוצר בפסח, כדי למנוע הידבקות המונית בקורונה כפי שהייתה בפורים.

פעימה – הגדרת חלוקת הכספים לאזרחים / עצמאים / מובטלים / עסקים – לא בבת אחת, אלא בחלוקה למיספר פעימות.

פרויקטור הקורונה – המשיח לו חיכינו חמישה חודשים, עד מינויו לתפקיד האחראי הלאומי למאבק במגפה, רוני גמזו. ימים יגידו האם הוא משיח שקר.

פרחה – ביטוי לנערה קלת דעת. ביטוי שאול מהסלנג של העולים ממרוקו, שנקלט בשפה העברית. עלה לכותרות השנה, כאשר ״שיר הפרחה״ של עפרה חזה זכה לגרסת כיסוי בפסטיגל, מעוקרת מהמילה המפורשת.

פריימריז בזק – תכנית של נתניהו לשריין לשנים קדימה את מנהיגותו בליכוד, ללא מתחרים, בסוג של הצהרת נאמנות. התוכנית נגוזה דקות אחדות אחרי שהוצגה, בעקבות ציוץ של גדעון סער, עם רמז להתמודדות, שהבהיל את נתניהו.

פרקליטות בתוך פרקליטות – תיאוריית הקונספירציה של השר אוחנה, על קבוצה בתוך הפרקליטות שתופרת תיקים כדי להפיל את השלטון.

קבוצת סיכון – הגדרה של קבוצות באוכלוסייה שעלולות להיפגע קשה כתוצאה מהידבקות בקורונה – אנשים מבוגרים מבני 60 ומעלה, חולים וכו'.

קבינט הפיוס – ועדת שרים שעל פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות אמורה לדון במוקדי המחלוקת והקרע בחברה הישראלית ולחתור לפתרונות של פיוס. נתניהו לא הקים אותה.

קבינט הצללים – צוות מומחים למלחמה בקורונה שהקים ח״כ בנט, שאיתגר את הממשלה והציג אותו ככישלון במלחמה בקורונה.

קבינט הקורונה – ועדת השרים לענייני הקורונה.

קו אספקה – אופן העברת ה״מתנות״ לנתניהו, על פי הגדרת מנדלבליט.

קואליציית החסינות – כינוי למפלגות התומכות בנתניהו ובחסינותו, שמטרת העל של נתניהו היא להקים עימן קואליציה כדי להבטיח שלא יעמוד לדין.

קורונה – ללא ספק – מילת השנה. שמו העממי של הנגיף קוביט 19 – מגיפה עולמית שהשביתה כמעט לחלוטין את העולם כולו וגם את ישראל.

קורונה כלכלית – הכינוי לנזק הכלכלי והחברתי הכבד שנוצר עקב הקורונה.

קוקפיט – כינוי לרביעיית ההנהגה של כחול לבן: גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי. פירוש המילה: תא הטייס. הקוקפיט התפצל עם הצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות.

קיבינימט – ליברמן נשאל בראיון מה יעשה אם נתניהו יציע לו להצטרף לממשלת אחדות ברוטציה. ליברמן השיב שיאמר לו ״לך קיבינימט.״

קפסולה – קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה. מקור המילה לטיני: קופסה קטנה.

ראש ממשלה חליפי – הגדרה מוזרה בהסכם הקואליציוני של הרוטציה לאחד מהשניים – נתניהו או גנץ, כשאינו מכהן בפועל כראש הממשלה.

רוטציה – הבסיס לממשלת האחדות הלאומית, כמו ממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, הוא הרוטציה בין נתניהו לגנץ במחצית תקופת כהונתה.

ריבונות – הפיכת שטח שלא חלו בו החוק והמשפט של המדינה, לחלק אינטגרלי של המדינה, עם החוק והמשפט שלה, בדיוק כמו שאר חלקי המדינה. התחייבות הבחירות של נתניהו להחלת הריבונות על בקעת הירדן ולאחר מכן תוכנית טראמפ שעל פיה תוחל ריבונות ישראל על 30% משטחי יו״ש יצרו ציפייה לצעד מדיני משמעותי של החלת ריבונות, שבסופו של דבר לא התממשה.

ריחוק חברתי – ביטוי אוקסימורוני, על פיו בניגוד למצב שגרה, דווקא הריחוק בין אנשים הוא ביטוי לחברתיות, כי הוא מגן מפני הידבקות בקורונה.

ריסון מהודק – הגדרה של הפרויקטור רוני גמזו של הצעדים החריפים נגד הקורונה ובראשם הסגר השני.

רל״ב – ראשית תיבות של ״רק לא ביבי״. דרך נפוצה בקרב חסידי נתניהו להסות כל ביקורת על אלילם. ״אה, זה רל״בניקים.״

רמזור – תכנית של רוני גמזו, פרויקטור הקורונה, לדירוג היישובים בישראל על פי התפשטות המחלה בתוכן, על פי צבעי הרמזור, וטיפול שונה בין קבוצות היישובים על פי דירוגם, ובכך מניעת סכנה לסגר על כל הארץ.

רעיל – כינוי למנהיגותו של נתניהו בפי מתנגדיו: מנהיג רעיל.

שאננות – האווירה ששררה במדינה בעקבות ההקלות בסוף הגל הראשון של הקורונה, שסייעה מאוד להתפשטות הגל השני.

שגרת קורונה – כינוי למצב הביניים שייווצר בעקבות ההקלות ושחרור הסגר, כדי ליצור שגרה מסוימת, אך ממש לא שגרה שגרתית כתמול שלשום.

שוחד – הסעיף החמור בכתבי האישום של נתניהו, בתיק 4,000.

שיטוח העקומה – עצירת העלייה בקצב ההדבקה בקורונה.

שימוע – אקט שבו ניתנת לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו בפני הפרקליטות טרם החלטה סופית על הגשת כתב אישום. נתניהו קיבל שימוע בתנאים ייחודיים – הוא נדחה לבקשתו עד אחרי הבחירות, הוא הוארך לבקשתו לארבעה ימים. היועמ״ש ניגש לשימוע בלב פתוח ונפש חפצה, שמע את כל הטענות והחליט להגיש את כתבי האישום.

שלום – מילה שיצאה מן האופנה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו והתהליכים המדיניים עם הפלשתינאים וסוריה, וחזרה בגדול בעקבות ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמדינות שככל הנראה בדרך.

שלום תמורת שלום – ביטוי שטבע יצחק שמיר, כמשקל נגד לסיסמה ״שטחים תמורת שלום״ וכנגד ההתייחסות למתנגדי הנסיגה כמתנגדי השלום. נתניהו הכתיר בביטוי זה את הסכמי הנרמול של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

שני מטרים – המרחק המותר בין שני אנשים כדי למנוע הידבקות בקורונה.

שר התורה – כינויו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי, בקרב הציבור זה. והמהדרין יאמרו:  ״מרן שר התורה.״ הכינוי פרץ לתודעה הציבורית הכללית, לאחר שרוני גמזו מתח ביקורת על הרב קנייבסקי, ועורר סערה בקרב מעריציו.

שרשרת ההדבקה – מהלך ההדבקה בקורונה מחולה אחד לשרשרת של אנשים שנדבקו ממנו וכל אחד מהם החל שרשרת הדבקה משלו. עצירת שרשראות הדבקה היא הצעד המשמעותי ביותר בעצירת המגפה.

תו סגול – אישור עבודה לעסק בתהליך היציאה מסגר הקורונה, אם הוא עומד בכללי הזהירות הנדרשים בידי משרד הבריאות.

תוך כדי תנועה – תיאור אופן קבלת ההחלטות באירוע הקורונה שבא במפתיע והיה אירוע מתגלגל.

תוכנית טראמפ – תוכנית השלום של נשיא ארה״ב. השם הזה נקלט בשיח הישראלי יותר מהכינוי שהדביק לה בעל התוכנית: עסקת המאה.

תמותה – מיספר או אחוז החולים שמתו מן הקורונה.

תעשו חיים – קריאה (נמהרת מדי) של נתניהו לציבור, עם ההקלות בסגר בשלהי הגל הראשון של הקורונה.

תפירת תיקים – הקונספירציה המטורללת שבה מאשימים נתניהו וחסידיו את המשטרה, הפרקליטות והיועמ״ש ואו-טו-טו גם את בית המשפט.

תקציב דו-שנתי – תקציב שנתי (+ חודשיים), להבדיל מתקציב חד-שנתי שהוא ״תקציב״ לחודשיים (או כלי עבודה לגניבת הרוטציה).

2. צרור הערות 16.9.20

* הישג גדול לנתניהו – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין הם בשורה גדולה למדינת ישראל ושינוי אסטרטגי במקומה במזרח התיכון. ההסכמים מפוררים את האחדות הערבית סביב היוזמה הערבית, שהיא תכתיב התאבדות למדינת ישראל. אלו שתי החוליות הראשונות בשרשרת, ומדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליהן.

זהו הישג גדול של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. מי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.

החמיצות בקרב חלק ממחנה השמאל להסכמי השלום הללו, מגחיכה את התואר שאותם אנשים מתהדרים בו – ״מחנה השלום״.

* בקליפת אגוז – ישראל חותמת על הסכמי שלום. הפלשתינאים משגרים רקטות על אזרחי ישראל. זה הסיפור בקליפת אגוז.

* טקס קבורה – אהוד יערי החכם: ״זה טקס הקבורה של היוזמה הערבית.״ זאת חשיבותו העיקרית של האירוע.

* הנרמול הבא – בעקבות הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין, הגיע הזמן לנרמול עם מצרים וירדן. לא?

* קיצור תולדות השלום – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין חשובים ומשמחים מאוד. אבל כדי להימנע מאופוריה, הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים ובו הסכמי נרמול מרחיקי לכת. ב-1981 נרצח סאדאת ומובארק צפצף על כל ההסכמים והפך שלום חם למלחמה קרה. החליף אותו מורסי שניסה לרצוח גם את המעט שנשאר מן הפורמליסטיקה של השלום. א-סיסי שיפר את המצב וחימם מעט את השלום, אך הוא עדין רחוק לאין ערוך מן השלום עליו חתמנו ותמורתו שילמנו מחיר כבד מאוד.

ב-1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. הוא לא התקיים אפילו יום. אפילו שעה. אפילו דקה. כעבור תשעה חודשים הוא בוטל.

ב-1993 וב-1995 נחתמו הסכמי אוסלו א' ו-ב' עם אש״ף. ההסכמים היו הונאה של ערפאת וכמובן שרק הרחיקו את השלום.

ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, שלום חם ומנורמל. ב-1998 מת חוסיין ובנו עבדאללה, שהחליף אותו, הולך בדרכי מובארק.

ב-1994 כוננו ישראל ותוניסיה יחסים דיפלומטיים, שכללו משרדי אינטרסים בשתי המדינות שתיפקדו כשגרירויות בפועל. תוניסיה ניתקה את היחסים ב-2000 עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית (״האינתיפאדה השנייה״ בכיבוסית).

ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים. מרוקו ניתקה אותם בפרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000.

ב-1999 ישראל ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, עם שגרירויות בשתי המדינות. מאוריטניה ביטלה את מצב המלחמה עם ישראל עליו הכריזה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. ב-2008, בעקבות מבצע ״עופרת יצוקה״ להגנת יישובי הדרום בעקבות ירי הרקטות מאז הנסיגה מגוש קטיף, מאוריטניה ניתקה את היחסים עם ישראל.

איני מציין זאת כדי להשבית שמחות, חלילה, או לרפות ידיים. אנו עם אוהב שלום ורודף שלום וההסכמים עם שתי המדינות, וכנראה מדינות נוספות תצטרפנה אליהן, הם הישג מדיני גדול לישראל, שעשוי להשיא רווחים כלכליים וביטחוניים. אבל פרספקטיבה היסטורית לא תזיק. בכל זאת, אנחנו פה במזרח התיכון.

* ביטול מוחלט – מסר מדאיג של טראמפ. אם ינצח בבחירות הוא נחוש לחתום על הסכם עם איראן, שיהיה טוב יותר מההסכם של אובמה. כל הסכם, שאינו ביטול מוחלט של תוכנית הגרעין האיראני, הוא הסכם רע.

* שלום עושים עם אויבים? – בהודעת הארגון האנטי ישראלי ״גוש שלום״ על כך שתפגין בבלפור במוצאי ראש השנה, כתב דובר הארגון אדם קלר: ״הכישלון הגדול בהיסטוריה של המדינה – וביבי בורח״. לאן ביבי בורח? לחתימת הסכמי שלום של ישראל עם מדינות ערב. הוא הרי דובר גוש ״שלום״. הוא היה אמור לברך על כך. לא?

זה מזכיר לי סיפור שכתב מייסד גוש שלום ומנהיגו אורי אבנרי בביוגרפיה שלו ״אופטימי״, כרך 2, על הדיון בתנועתו בעקבות הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם. אבנרי עמד בראש המצדדים. ״הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום.״ ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית. מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. ״האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר'.״

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית ״גוש שלום״, והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים. ולכן, מה הפלא שהגוש המתקרא גוש שלום, לוחם נגד השלום עם המפרציות, כיוון שמדובר בשלום עם ישראל. כלומר, הסיסמה ״שלום עושים עם אויבים״ לא תקפה אצלם כאשר האוייב הוא ישראל.

* עלוקות אנרכיסטיות – מובילי מחאת בלפור הודיעו שישעו את ההפגנות בזמן הסגר. שמחתי לשמוע את ההודעה, כיוון שזהו סוף סוף גילוי של אחריות, אולי אפילו קמצוץ של סולידריות, מצד המחאה הזאת. אבל הרי אחת הבעיות המרכזיות של המחאה היא העדר מנהיגות. עובדה זו מנוצלת בידי קומץ האנרכיסטים שתופסים על המחאה טרמפ ולוקחים אותה למקומות חמורים. מה הם יעשו הפעם? אז כבר קיבלתי הודעה לתקשורת של אדם קלר, דובר הארגון האנטי ישראלי ״גוש שלום״, שמצפצף על ההודעה הזאת ומודיע ״סגר לא סגר אנחנו נפגין בבלפור״ במוצאי החג. סביר להניח שהם לא היחידים וקבוצות אנרכיסטיות נוספות תנהגנה כך. ולא אתפלא אם תהיה זו הפגנה פרועה ואלימה במיוחד.

שמא הנהגת המחאה (אם יש דבר כזה) והציבור ההולך להפגנות יבינו סוף סוף שעליהם למצוא דרך להתנער מהעלוקות האנרכיסטיות שהשתלטו על המחאה בניסיון לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה?

* סכנה לדמוקרטיה – התנגדות לסגר היא עמדה לגיטימית לחלוטין. אי ציות לסגר הוא צעד בלתי לגיטימי, אנטי דמוקרטי. אי ציות המוני עלול להוביל לאנרכיה. הסלחנות כלפי סרבנות בצה״ל, הקריאות להפר פסיקות של בית המשפט ועכשיו האיומים באי-ציות, הם סכנה לדמוקרטיה.

* שר המחדל – בממשלה צרה, כל ליצמן יכול היה להכתיב את ההחלטות. בממשלת אחדות, יש הרבה יותר חופש פעולה ויכולת לקבל החלטה עניינית. ליצמן היה שר הבריאות בתקופת המחדל שתוצאתו היא הסגר שבעטיו הוא התפטר.

* ניגוד עניינים – התנהלותו והתנהגותו של נתניהו הן ההסבר וההוכחה לכך שיש ניגוד עניינים מובהק במצב שבו נאשם מכהן כראש ממשלה, ולכן על החוק למנוע זאת, או לכל הפחות לחייב את ראש הממשלה, במצב כזה, לצאת לנבצרות. אנו רואים איזה נזק נגרם למדינה ולחברה כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכות החוק והמשפט של המדינה; מכפיש אותן, מעליל עליהן עלילות, מפיץ עליהן תאוריות קונספירציה מטורללות, מפקיע זמן שידור למופעי אימים של הסתה נגדן. זו חבלה נוראה במדינת ישראל בידי ראש הממשלה.

ניתן לומר, מנגד, שלא צריך להכליל. אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, לא בנתניהו, הוא היה נוהג אחרת. הוא היה יודע להבחין בין עניינו האישי לענייני המדינה ולמחויבותו הלאומית. הוא היה אומר שהוא בטוח בחפותו, יש לו אמון מלא בבית המשפט והוא מאמין שיוכיח במשפט את חפותו. בכך הוא היה מסתפק ובמקביל היה מנהל את ענייני המדינה בצורה נקיה. אבל אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, שאינו נתניהו, הוא כבר מזמן היה מתפטר.

* ארור – הדבר הנתעב והנאלח ביותר שמתרחש בימים אלה, הוא המאבק למען המחבל הרוצח בן-אוליאל, אדם שפועל בשם תורת הגזע הכהניסטית, ששורף להנאתו תינוקות ערבים, שערך טבח במשפחה שכל פשעה הוא היותה ערבית. ארור כל מי ששותף למאבק הזה.

* ריקוד הדמים – אחרי שהמחבל הרוצח בן העוולה בן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, חבריו הכהניסטים רקדו בחתונת דמים של אחד מחבריהם סביב תמונת התינוק, שחברם שרף למוות, ודקרו את תמונתו. בן גביר היה נוכח במקום. עכשיו, כדי לחלצו מהכלא, תומכיו טוענים שהוא לא הרוצח, כפי שהם מעלילים את עלילת הדם שהשב״כ רצח את רבין. כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, איני תומך בעונש מוות למחבל בן אוליאל. אבל אני מקווה שהוא יימק בכלא עד אחרון ימיו ולא יראה אור יום.

* זה לא העם שלנו – בנאומו בעצרת האו״ם, אחרי שבן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, אמר נתניהו: ״ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו.״ מילים כדורבנות! והנה, עכשיו, בנו ה[....] שותף לקמפיין בעד הרוצח. למה? כי כעת המטרה היא למוטט את מדינת החוק ואת מערכת המשפט של מדינת ישראל. והמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* ירוק עד – לפני שנים אחדות הייתי שותף למאבק נגד קידוחי נפט בגולן (פעלתי בעיקר באופן עצמאי, כיוון שהקו של מטה המאבק היה מיליטנטי לטעמי, אך שיתפתי איתם פעולה). התנגדנו לאופי הקידוח וגם לסוג האנרגיה בה מדובר. בסופו של דבר לא נמצא נפט, אבל הרווחנו מהקידוח כי נמצא מאגר מי תהום ליד אלוני הבשן. המסר המרכזי במאבק היה שהיום העולם ומדינת ישראל צועדים לנושא של אנרגיה נקיה – רוח ושמש, ובאלה יש לנו יתרון יחסי ואלה האפיקים בהם עלינו לפעול, בלי לזהם את הסביבה. ואכן, אלה אפיקי האנרגיה שהגולן בחר, אך מיד החלו ארגונים ירוקים, בגולן ומחוצה לו, במאבק נחרץ נגד טורבינות הרוח בגולן. וכשהערתי להם: ״אי אפשר לומר רק מה לא. אמרו מה כן,״ תשובתם היתה: אנרגיית שמש. ואכן, אנו הולכים בגדול גם על אנרגיית שמש, בשדות פאנלים סולאריים. ומי יוצא נגד המיזם? לא טעיתם. הירוקים. בין השאר הם יוצאים נגד פאנלים סולאריים על מאגרי המים. זה מכער, הם טוענים, ומסתיר את הנוף הנפלא של המאגרים. אגב, הירוקים נאבקו נגד הקמת המאגרים. אני עצמי חובב טבע. גדלתי בבית של חובבי טבע, חברי החברה להגנת הטבע. השתתפתי עם הוריי בצעדות ומחאות של החברה, והייתי שותף למאבקים ירוקים גם בבגרותי. אבל אני נגד קנאי דת פנאטיים. של כל דת. גם של דת האקולוגיה.

* מצבה לספר האלמוני – ישראל אפשטיין היה לוחם אצ״ל, שכינויו היה גונדר אביאל, שיצא בשליחות המחתרת לרומא, נאסר, ונהרג במהלך בריחה מן הכלא, ב-1946. ב-1957 הסופר הרוויזיוניסטי ד״ר יהודה מרגולין, כתב את הביוגרפיה שלו, לבקשת אחיו. לאחר שכתב את הספר, הודיעו לו הפונים אליו שהם פוסלים את הספר ואוסרים עליו לפרסם אותו.

מרגולין כתב מכתב לתפוצה של מיספר ידידים ונוגעים לדבר, שבו תבע את עלבונו ומתח ביקורת חריפה על ההחלטה. בגיליון האחרון של ״האומה״ בעריכת יוסי אחימאיר, התפרסם המסמך הזה. מלבד העובדה שהוא כתוב ביד אמן, הוא נכתב בדם ליבו. זהו מסמך אנושי מאלף, ומרתק מבחינה היסטורית. עיקר המסר שלו, הוא שציפו ממנו לכתוב פלקט תעמולתי מפלגתי ולהציג את גיבור הספר כאנדרטה ולא כאדם. הוא מזכיר כדוגמה את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, שבו נראה אריה קטן – גור אריה יהודה, הגובר על האריה הגדול, האימפריה הבריטית. הוא לא רצה לפסל אנדרטה של אריה, אלא לספר סיפור על אדם, בשר ודם, אדם אמיתי, עם חולשות אנוש, אדם מן השורה, לא מנהיג מלידה, לא איש השורה הראשונה, שנסיבות החיים העמידו אותו במבחן עליון והוא עמד בו. יש בו ביקורת נוקבת, גם אם חלקה חבויה בין השיטין, על גישה אנטי אינטלקטואלית של בגין ושל תנועת החירות ומוסדות התנועה הלאומית, בניגוד לרוחו של ז'בוטינסקי, שהיה בעצמו סופר ומשורר. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, נדרש אומץ לפרסם את המסמך בביטאון של מסדר ז'בוטינסקי, ועל כך ראוי יוסי אחימאיר להערכה. אחימאיר כתב מבוא למסמך, שבו סיפר את סיפורו של מרגולין ואת הרקע לאירוע.

מרגולין נשא במכתבו את דגל חירות היוצר. ניכר בו כאב עצום על אובדן של ספר שכה עמל עליו (אך לא העז להמרות את דין התנועה ולפרסם אותו על דעת עצמו). מסתבר שאין זה הספר הראשון שלו שירד לטמיון. כתב היד של ספר שכתב על ה״ניאו-ציונות״ ב-1939 נתפס בידי הנאצים, טרם פורסם, והושמד. ספר שני, ״על החרות״, שכתב במחבוא במשך חמש שנים במחנות ריכוז סובייטיים נתפס בידי שוביו והושמד לעיניו. מרגולין ציטט מספרו ״מסע לארץ עצורים״:

 ״צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באיבו, וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולגודה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!״ 

* חפץ חיים – ליווינו את בוג'ה לדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ בית העמק. וכפי שאמר אחד הסופדים: ״בוג'ה זה בית העמק ובית העמק זה בוג'ה.״ בדברי ההספד שלי, ציטטתי מתהילים את ״מי האיש החפץ חיים״ וגו'. נאמר לי לאחר מכן, שזהו יום פטירתו של ״החפץ חיים״, רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (1836-1933). נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ״ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י״א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה. יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ״ג באלול. אנשים שהם חפצי חיים – חייהם נצח!

* איחוליי - איחוליי לשנת תשפ״א הם שהרמות הכוסית לקראת שנת תשפ״ב לא תהיינה בזום.

* שנה וברכותיה – תכלה שנה וקללותיה. ואין ספק שזו לא היתה מן השנים היפות שידענו, שנת הקורונה ותוצאותיה הכלכליות והחברתיות. אבל היתה זו גם שנת ברכה. שנה ברוכה מאוד בגשמים. שנה שבה הכינרת התמלאה, שנתיים אחרי שכמעט נעלמה. שנה שבה המאגרים בגולן גלשו. שנה שבה כל הנחלים והמפלים גאו, שצפו וקצפו. היתה זו השנה ברוכת הגשמים השנייה ברציפות, וזה כבר ממש נדיר. השנתיים הנפלאות הללו באו אלינו אחרי חמש שנות בצורת. ולכן, למען ההגינות, מגיעות לנו עוד שלוש שנים ברוכות כל כך. אחר כך נדבר.

תחל שנה וברכותיה! שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון: שנהיה לראש ולא לזנב – אחד ממנהגי סעודת ליל ראש השנה הוא אכילת ראש של דג או של כבש. כנראה שהמקור היה אכילת ראש של איל, זכר לעקידה. את אכילת הראש מלווים באיחול ״שנהיה לראש ולא לזנב.״ המקור לביטוי הוא בדברים כ״ח, י״ג: ״וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב.״ ומפרש הרמב״ן, שעם ישראל יהיה בראש העמים ולא יהיה משועבד לעמים אחרים.

אורי הייטנר

* * *

בחיי [7]

פוצ'ו

א. אלמן שכזה

16.1.08. אחרי 46 שנות נשואים התאלמנתי. ביום ההלוויה, כשהצטופפנו מסביב לקבר בכרמי יוסף, קראתי הספד שכתבתי בבוקר. כמה שבועות מאוחר יותר פירסמתי אותו בעיתון 'הלמדווניקים' של תלמידי המחזור שלי בגימנסיה הרצליה. עשיתי זאת כדי למלא את העלון המשווע תמיד לחומר, וגם כדי שבנות הכיתה או ההכשרה (בייחוד עמליה – שם בדוי) תדענה שאני כבר פנוי.

 22.1.08. שבעת ימי האבל חלפו בחטף. כל החברים והידידים שהשמועה הגיעה לאוזניהם באו לנחם אותי ולהשתתף בצערי. אני חייב להודות שמזמן לא חגגתי שבוע כל כך עליז. באו כאלה שלא ראיתי אותם שנים וכאלה שלא ידעתי מי הם. המשותף לכולם היה פרצוף עטוי הבעת סבל עמוק, שהתחלף לחיוך רחב אחרי החיבוק הראשון. הסיפורים קלחו והזיכרונות בקעו מכל עבר. לראשונים שבאו היה כל כך נחמד ומעניין, עד ששכחו ללכת ולפנות מקום לעטויי צער חדשים. עד מהרה התחלקו הבאים לשתי קבוצות שהתרכזו בשני חדרים, הצעירים שבאו לנחם את שלושת היתומים, תפסו את חדרו של ימי בן הזקונים (עדנה ואורי הגדולים יותר כבר לא גרו בביתי) והבוגרים שבאו אליי, הצטופפו עימי בסלון.

אף פעם לא ידעתי שיש בארץ כל כך הרבה אלמנות וגרושות. באו כמעט כל חברות הילדות של אשתי וכל  הידידות שהיה לי איתן שיג ושיח. רק עמליה, שחגגה כבר שלוש שנות אלמנות, לא באה. דווקא היא, שלקחה אותי לשלושה ימי בילויים באיסטנבול ולימדה אותי כל מיני דברים חדשים שלא הכרתי, לא מצאה לנכון לבוא לנחם אותי. גם מילי לא באה, אבל איתה הספקתי להיפגש בצוהרי יום הבשורה, ושנינו החלטנו שיהיה יותר בטוח אם לא תבוא אלי בשבוע הקרוב, כי הרי אחרי תום השבעה נוכל להיפגש לעתים יותר מזומנות ואפילו לא נפחד ללכת יחד לקולנוע. מי שכן באה היייתה תמר רובננקו (תמי), המורה יפת הרגליים מנתניה. היא לא באה לבד, היה לה כבר חבר חדש, גרוש גם הוא, ישב לצידה כל הזמן ונתן רק לה לדבר. הודות לו אני ותמי מתראים עכשיו  לעתים יותר רחוקות, וזה נוח לשנינו.

אורח שעשה לי כבוד רב והפתיע אותי כשהטריח את עצמו לבוא, היה המג״ד שלי בפלמח. האלוף שייקה גביש. הוא בא עם מנכ״ל בית הפלמח זאב לכיש, ואני התרגשתי מאוד. מי שהתרגשה לא פחות ממני היתה אחותי אביגיל, שהיא, יחד עם אביבה אחותי הקטנה, היו איתי כל ימי השבעה ולקחו על עצמן לחלוק עימי את הפניית האוזן הקשבת לדברי המנחמים.

אביגיל למדה עם שייקה גביש באותה כיתה בבית חינוך בצפון. שניהם היו כבר מעל גיל שמונים ואת החיבוקים שלא העזו לשתף ביניהם בימי בית הספר, החזירו לעצמם בשבעה על מות אשתי. עד מהרה ישבתי לצידם ושמעתי אותם אומרים שהגיע הזמן לערוך כנס כיתתי. שייקה התלהב מאד וזאב לכיש הציע שהכנס יהיה באולם הגדול של בית הפלמח. עכשיו התחילו למנות את מי כדאי להזמין לכנס ומי יזמין את מי.

שאלה אביגיל: ״איפה צבי זיבל?״

אמר שייקה: ״נהרג במבצע חורב מעל ניצנה, היה בטייסת של הפלמח. גם יונה לוין היה בפלמח, נהרג עם הל״ה. מה עם שלמה כץ?״

  אמרה אביגיל: ״הוא היה בשיירות לירושלים, אבל מת סתם מסרטן לפני עשרים שנה. שמעת על גדעון מנלי? ״כן, הוא היה מנהל מחלקה בבית חולים בנהריה ונהרג כשאחד החולים התרגז וירה בו. מי שחיה עוד זאת חיה חנה קליימן, אבל יש לה אלצסהיימר. גם מרים ליבוביץ עוד חיה, אבל בדימנציה. לא מדברת ולא מכירה אף אחד, אבל אולי תשמח לבוא.״

ככה עברו על שמות כל תלמידי הכיתה עד שהגיעו למסקנה, שהם היחידים שיוכלו לבוא לכנס. כששמעתי את זה אמרתי: ״יופי, אז בואו נערוך את הכנס כאן ועכשיו. אביבה תביאי כיבוד!״

מאז אותו יום עברו כעשר שנים, אחותי אביגיל נפטרה לא מכבר והיום שייקה יכול לערוך כנס כיתה אצלו בבית כל יום וכל שעה עם או בלי כיבוד. 

מי שעודדה אותי באותו שבוע תנחומים עליז, היתה בתי עדנה שעזרה לי לקבל את פני הבאים ולהקל עליי באותם מקרים שבהם לא זכרתי את שם הבאים. עם תום השבוע היא הציעה שתישאר לגור אצלי עם בתה מיכל, ותוכל על ידי כך לצוד שתי ציפורים במכה אחת, גם לבשל לי אוכל וגם להקל על מיכל, שתגור עכשיו יותר קרוב לגימנסיה ולא תצטרך להחליף שני אוטובוסים בדרכה ללימודים. מיכל למדה כבר בכיתה י״ב והצליחה לעבור בשלום מכיתה לכיתה, למרות שהשיעורים שיעממו אותה והיא לא התביישה לדלג על כמה ימי לימודים בשבוע. כשיעצתי לה שתשב ליד התלמידים המחוננים, וכך תצליח  לעבור את הבחינות, (כמו שאני עשיתי כשישבתי ליד חנוך שכטר) אמרה שבנושא הזה יש לה בעייה, כי התלמידים הנחשלים ממהרים לתפוס מקום לצידה ולא נעים לה להרחיק אותם.

מיכל, שירשה מאביה את חריפותו השכלית, היתה שואלת אותי כבר מילדות שאלות שלא ידעתי מה לענות עליהן. כשהיתה בת שבע שאלה אותי אם אני וסבתא עוד עושים את זה. הייתי המום, כי לא האמנתי שילדה בכתה ב' יודעת מה שאני בקושי ידעתי בגיל הבר-מצווה. ליתר ביטחון שאלתי אותה למה היא מתכוונת.

אמרה לי: ״אתה יודע. אם אתה וסבתא עוד עושים המ... במיטה.״

עכשיו הבנתי שהיא מתכוונת למה שחשבתי שהיא מתכוונת, אבל לא ידעתי מה לעשות, כי אם אגיד לה שאנחנו עושים, אשקר, ואם אגיד שלא, היא תתייחס אליי בזלזול. כדי לצאת בכבוד מהבעייה אמרתי לה שקודם תגיד לי מה היא חושבת.

היא לא חשבה הרבה זמן ואמרה: ״אני חושבת שאתה כן אבל סבתא כבר לא.״

תשובה יותר מדוייקת לא יכלה להיות, אבל חשבתי שזה לא יהיה חינוכי אם אאשר אותה. כשראתה שאני ממלא את פי מים, לא ויתרה ואמרה: ״עוד לא ענית לי.״

בדלית ברירה, החלטתי להגיד את חצי אמת ואמרתי: ״כן.״

למשמע התשובה היא עוותה את פניה ואמרה: ״פיכס...״

המשך יבוא בשנת תשפ״א

* * *

ארנה גולן

״צימוקים ושקדים״ חמצמצים מתקופת הקורונה

חלק שני: שירי ״זהו זה״ בתקופת הקורונה

האם יהיו אלה שירי מחאה, כאב המגיפה, הערצה לסגל הרפואי?

הפעם נאמר את המסקנה מראש: מפתיע יהיה לגלות כי אף שתוכניתם של ״חמשת המופלאים״, שחקני ״זהו זה״, הגבירה מאוד  את מגמת האקטואליה הפוליטית  (ובמגמת שמאל) במערכוניה השנונים, הבנויים על חיקוי של דמויות שאינן הם (דמויות מסיכה...) – הרי בשירים ששובצו בתוכניתם ניכרת מגמה הפוכה. השירים, שמשכו תשומת לב ושומעיהם הרעיפו עליהם שבחים, הלכו ומיעטו בשירי מחאה או אקטואליה והתמקדו בשירי נחמה, נוסטלגיה, אהבה ותמיכה, ובביצוע המיוחד ובעיבודם היפה ,האיטי והמשתפך, תיפקדו  כמרעיפים  מעט רוגע ללב הכואב. עם זאת, אין בכך חוקיות. לעיתים נכנס לו שיר ביקורתי ואפילו חריף גם במסלול הביקורת של המערכונים, ואולי משום שלדעתם בפעם ההיא הביקורת גבלה יותר בהומור ולא בנשכנות. את שיקוליהם אני כמובן לא מכירה.

 את תשומת ליבי להצלחתם של השירים, עד היותם תופעה הראוייה לדיון, היפנה מאמרו של עינב שיף ״עניין של זמן״ שהופיע במוסף ״7 לילות״ של ידיעות אחרונות מיום  ה-14 באוגוסט. הוא ציין כי חווה אלברשטיין, למשל, או אתי אנקרי, ודאי לא העלו  בדעתן ששיריהן מלפני שנים יהפכו ללהיטים בתוכנית המתחדשת והמפתיעה. ״ואכן,״ כך הוא אומר, ״הסיבה לכך היא לא כישורי הזימרה של דובל'ה גליקמן למשל, וגם לא איזו העמדה יוצאת דופן של החבורה. מלבד בחירת שירים חכמה ועיבודים יפים של אמיר לקנר, הפסקול של 'זהו זה' הוא שילוב קטלני של נוסטלגיה ואקטואליה.״ השחקנים, שבגילם הבוגר ראו לדעתו כבר הכול, יוצקים לשירים, שהם נכסי צאן ברזל שלנו, כל שספגו בחייהם, כאב, ייאוש, געגוע, חברות, אהבה. ומרתקת הזדהותם גם עם שיר כמו ״ילדותי השנייה״.

קראתי את דבריו, הסתקרנתי והלכתי לבדוק את השירים. והתברר לי כי תחילה אכן נשמעו יותר שירי כאב או ביקורת ומחאה על היבטים חברתיים ועל הנהגת המדינה ומוסדותיה. דוגמה טובה היא השמעת עיבוד חדש לשירה  הנודע של אתי אנקרי, ״מיליונים״. עיקרו של הטקסט הוא מונולוג של אישה אל ״אתה״ ובו היא מתריסה על הטפתו שלא תתלונן על מצבה הכספי והכלכלי. כי מה היא תעשה והמוציאים לפועל כבר מרוקנים את דירתה מרהיטים ומטלוויזיה, וגם מזהמים את הבית ללא כל התחשבות. שיר מזעזע, ודווקא באיפוק היחסי שבו. ״אני יודעת שהכסף לא חשוב / אני יודעת אם הלך, אולי יום אחד ישוב / אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת / שלחשוב עליו זה סתם בזבוז,״ כך נפתח השיר, והביצוע הכמו-בלדיסטי מצמרר. היא יודעת  את כל הקלישאות, ״אבל מישהו היום דרך עליי / ואני לא יכולה לקום.״ כי למרות שהשתכרה לא רע החודש ״בכל זאת הם הגיעו / להוציא לפועל אצלי בדירה. / לקחו ת'טלוויזיה ת'ארון את המגירה / שפכו את מה שבתוכה / אני יודעת שזה לא צודק / ואין לי הוכחה.״ חולשתה למול המוציאים לפועל כה גדולה ומדכאת: ״ניסיתי להגיד שהמיסים / הורגים כל היגיון / והם אמרו שהם לא גונבים! כי הם לוקחים ברישיון.״ והפואנטה היא: ״ויש כמוני מיליונים / מתגלגלים ברחובות / יש כמוני מיליונים / בכל מיני צורות,״ כי ״אנשים בלי כסף / לא שווים פרוטה.״ וכך נמשך השיר וחוזר על עיקריו.

חידושו של השיר עתה, בזמן קורונה, עורר זה עתה את דודי פטימר חוקר הזמר העברי ועיתונאי ב״מעריב״  (ב״מגזין״ מיום 23.08.2020) לראיין את אנקרי, והוא שואל אותה מה דעתה על גירסת הכיסוי של ״זהו זה״, כי הביצוע שלה לשיר היה כבר ב-2004. ובכן, שניהם סבורים שהשיר הפך רלוונטי מאין כמוהו, והיא אומרת: ״התרגשתי מאד לראות את הביצוע, כי הייתי ילדה כשהייתי צופה ב״זהו זה״ ופעם גם התארחתי אצלם.״ אבל מה שחשוב לה הוא שהשיר הוא ״שיר עם אמירה חברתית״ וכאשר הם ביצעו אותו היא קלטה את עומק הרלוונטיות שלו לתקופה הזאת.

 שיר דומה בעמדתו הביקורתית אך הפעם מבטא מחאה כנגד היבטים ציבוריים מרובים בחיי המדינה ולא יציאה מן ״האני״ המקופח והנפגע – הוא שירו  הנודע  של אלי לוזון, ״איזו מדינה״. השיר אף זכה לעוד ביצועים נודעים, חלקם יחד עימו. שיר המחאה הזה, שלוזון הופיע עימו כבר בשנת 1986, בעודו זמר צעיר כבן 20, זכה להצלחה עצומה והפך ללהיט, (ובסוגריים נוסיף כי היה זה להיט למרות שנתניהו לא היה, כמובן, ראש הממשלה ואפילו לא חלם על כך). המיוחד הוא שהלחן העליז והקיצבי המקורי, שלוזון הוא שחיבר לשיר יחד עם יוני רועה שהיה שותף גם למילים – וזה לחן שעוטף את מילות השיר – כמעט מונע מהשומע להבחין בביקורת, והמילים החוזרות ״איזו מדינה״ כמעט ונדמות כשבחים. אבל המלים חריפות מאוד:

״איזו מדינה, איזו מדינה / איזו מדינה מיוחדת במינה / ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, / איזו מדינה, איזו מדינה!״

ובהמשך: ״אנשים בוכים, מחירים עולים, / לשלם מיסים וגם קופת חולים, / אין כבר עבודה, הקופה ריקה, / אין ממה לחיות, סגרו את הלשכות / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, / לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים, / לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס / גם על חלב הוסיפו את המס.״ וכך הלאה והלאה, תוך ביקורת חריפה על נציגי השלטון.

 למשל: ״יש לנו שרים, רק כיסא רוצים, / לא עושים דבר ורק מבטיחים / איפה השוויון, איפה החזון / איפה המוסר, איזה ביזיון!״

האם זה מזכיר לנו משהו מדברי הביקורת הנשמעים היום? אז מה הפלא שאנשי ״זהו זה״ בחרו בשיר שעה שתוכניתם, הבנוייה על מערכונים, עדיין לא הפכה נשכנית וביקורתית עד תוקפנית, כמובן מעמדת השמאל. ואולי חבל. כי ייתכן שהם מאבדים בתזוזה זו צופים, אף שהתקשורת מוסיפה לשבח אותם. ואכן, הם שחקנים נהדרים. ואם כך, למה הם שרו בין השירים הראשונים את שירה של חוה אלברשטיין, שהיא אף חיברה את מילותיו, ״שיר מגרש את החושך״? כמובן זה שיר נהדר וביצוע מצויין ולחנו הרומנטי מרתק, אבל מדוע נבחר לתוכנית (כמובן, כל זה רק השערה)?

לשם כך נעיין בשירים שהושמעו מאוחר יותר ונופתע. אחד השירים האחרונים, שהושמע ביום 29 באוגוסט, הוא שירו היפה של מאיר אריאל ״זרעי קיץ״. הוא כתב את מילותיו ואת הלחן יחד עם שלום חנוך, וכמו תמיד שירו ראוי לעיון. ואכן, זה שיר נוסטלגי להפליא, שנכתב כבר בשנת 1993 ונכלל באלבומו מאותה שנה, אלבום שנקרא על שמו של שיר זה ובכך הבליט את מרכזיותו.

עיקרו של השיר געגועים וזיכרונות וערגונות קסומים שמעוררים זרעי הקיץ המעופפים באוויר (אני מכירה אותם משפע הקוצים בעלי הזרעונים המעופפים בקיץ ברוח בכוח השערות הלבנבנות שלהם, שמילאו את שדות מסדה). ואריאל ממשיך: צבעם לבנבן וריחם משכר והם ״רומזים איזה קיץ / הולך להיות״. והם מעוררים גם רצון להיות פרח: ״איך מוצא חן בעיניך להיות / פרח עושה לו כדור לבנבן?״ ויותר מזה:״ היית רוצה להיות גל נשבר / אל חוף ההומה רוחצים, רוחצות? / עושה אותי מלך משוח / המלך מוכתר בזרים של אצות.״ או אולי ירצה להיות סיגריה גנובה בפי נערים בתשורה ראשונה, וכשינשפו יאמרו שזה הבהוב העונה! והעיקר – ״גל אהבה שנוסע אלינו / נשבר על כמיהה למרחק.״ בקיצור – שיר של התרפקות על ימי הנעורים התמימים בקיץ, עם אהבותיהם ואכזבותיהם, אם בטבע ואם בנוף הים ואם בנוף האנושי. והרי זו התרפקות הולמת של חמישה מבצעי השיר הבוגרים, ולאחר שכבר הציגו סאטירה שנונה וכואבת על ימי ההווה, ממש מתבקש להתרפק על ימי הנעורים התמימים  שהיו הפתוחים עדיין לעולם.

עתה ברור היטב מדוע הושר מוקדם יותר זה שירה היפה של חוה אלברשטיין, שכבר שמו מרמז על אופיו, ״שיר מגרש את החושך״. השיר הוא  משנת 1991 והוא אף נכלל באלבומה ״האהבה מאלתרת״.  למעשה במקורו זהו שיר  גיאורגי, שהובא ארצה עוד על ידי רבקה מיכאלי והושר על ידי זמרים שונים שנים קודם, אבל חוה אלברשטיין חידשה אותו וכתבה לו מילים חדשות. ואכן, השיר כולו הוא שיר נחמה עצמי או שמישהי אחרת פונה ומנחמת אישה שהיתה אהובה אך ניזנחה על ידי בן זוגה וממאנת להינחם. עיקרו קריאות שבות ונשנות שתחדל מלבכות ולהתגעגע ולצפות שיחזור ולשווא. הגיע הזמן שתתנחם, תיקח את הגיטרה וכיוון שיש לה קול נעים תנגן ותשיר שיר והוא יגרש את החושך ממנה.

יותר מזה, ״האהבה משוטטת בדרך / צוענייה שהלכה לאיבוד / יש לה שיער צבע שמש בוערת / את תזהי אותה בקלות. / יש לך קול וגיטרה אז שירי / שיר מגרש את החושך בלילה / שיר מחזק את הלב בימים קשים.״

ואם גם תלכי אחרי הצוענייה לאן שתלך, היא תלמד אותך את שפת הציפורים, תהפכי אותה לשירים, כל שיר יגרש את החושך ויחזק את ליבך. אלה מילותיו הקוסמות של השיר ומה פלא שהלהקה בחרה בו כשיר נחמה נוסטלגי בשלב מוקדם יחסית של תוכניתם. הרי גם חושך של מגיפה או של חברה אנחנו מייחלים לגרש.

בצד שיר הנחמה הזה נבחר על ידם שיר האהבה המקסים שכתב אהוד מנור לילדתו הקטנה, שבזכותה הוא חווה ילדות שנייה ועשירה הרבה יותר, ועל כן השיר קרוי ,״ילדותי השנייה״. את השיר במקורו ביצע ואף הלחין מתי כספי, שלחניו הם תמיד רבי ייחוד.

ובמה קיסמו של השיר? לא רק בלחנו, אלא גם בטקסט המקורי שבו האב האוהב כל כך את בתו הקטנה מציג את חייו מאז בואה של הבת לחייו לא רק כילדות שנייה, אלא אפילו כמתן טעם חדש לחייו, כילדות עשירה יותר,  עם לב שנפתח לא רק אליה, אלא שמכוח הקשר עימה הוא נפתח לעולם כולו וחווה אותו בעושרו ומקשיב לו.

״דרך שירייך בת / אני אלמד שוב להקשיב לבריאה / בפסיעותייך אצעד / בדרך אל הפלאים שבעה / בחיוכך בת / בוקר חדש לגלות / ואיתך לחיים יש סיבה / אנחנו כבר בני ארבע״ (בכל בית שקדם לבית זה שניהם כאילו גדלו  בשנה). אכן, שיר מקסים וגם מעביר לעולם רחוק ממציאות ההווה.

את הבחירה בשיר ״סתם יום של חול״, שכולנו מכירים, כמדומני שאין צורך לנמק. את השיר הלחין וגם ביצע  שמעון ישראלי כבר בשנת  1960, אז עוד לא היה נהוג  שאותו יוצר גם ילחין את שירו וגם יבצע אותו. אך השיר זכה להצלחה עצומה  ולאחר מכן  לביצועים רבים, כגון זה רב הרושם של אריק סיני.

שמעון ישראלי עצמו, שהיה בשעתו זמר נודע בקול הבס העמוק והלירי שלו וכיכב בשלישיית ערבה, שהה בפריז בסוף שנות ה-50 והושפע מפזמוני השנסוניירים הצרפתים של אותה תקופה. הוא  חיבר בהשפעתם את הלחן וכתב שורה אחת על יופיים של  ימי השיגרה. זה  היה, כמובן,  רעיון חדש אז בארץ, שהתרפקה על גבורה וחלוציות ואומץ לב ועבודת אדמה. וכשחזר ארצה חיפש מי שיחבר עבורו את הטקסט כנהוג אז. ומי חיבר למענו את המלים שנכתבו ברוח חדשה זו? הלא מיודענו המוכשר, הפזמונאי והמשורר יוסי גמזו ז״ל, והשיר הפך ללהיט אדיר, וביטא את תמורות העיתים. וכיוון שכולנו מכירים את השיר, נביא אך את הפזמון, למרות שהוא משתנה מעט בכל הופעה, ואף בית אחד. והנה הפזמון:

״סתם יום של חול / עם בוקר כחול / בלי חג ומחול / בלי חצוצרות ותוף./ כלום לא קרה / אבל נערה / חייכה בעוברה / פרח לקטוף / שם על החוף /. (כמובן, זה נכתב עוד לפני  האיסור לקטוף פרחי בר...)

והבית הראשון: ״יום רגיל עם אור וגיל פשוטים כפת של לחם / יום נשוק בסאון השוק / וגעש המדרכת / יום גבוה ונישא / עד גגות חבלי כביסה / ומחוספס כאספלט שבכבישים / אך מוזר איך יום כזה /  מתפעם לו בחזה / ומתנוצץ בעיני האנשים.״

ומה נאמר על בחירתו של המעבד בשיר ״בואי ונתחבק״, שאת מילותיו חיברה הפזמונאית הידועה חנה גולדברג, ואת הלחן כתב אלון אולארצ'יק? אולארצ'יק הוא מוסיקאי, מלחין וזמר  הזכור לטוב עוד מימי ״כוורת״, והוא גם זה שביצע אותו. זה באמת שיר נחמה עילאי. ״אם קצת עצוב לך / רע וכואב /אם את זקוקה לי / יש לך גבר אוהב / אם את שוכבת שם לבדך / תני לי בחושך / לאחוז בידך.״ וזו רק ההתחלה! אז נאחל לכולנו אהבה מנחמת כזאת בימי קורונה טרופים אלה!

במגמה זו של נחמה והתגברות בכוח האהבה על עצב, שלמרות כל הנחמות עדיין נותר,  משתלב  גם  שירו של שימי תבורי, ״עוד סיפור אחד של אהבה״ (ובסוגריים נוסיף, שהבחירה בו ראוייה לשבח על רקע  סוג השירים  וזהות המחברים והמלחינים שראינו עד כה). את מילותיו ואף את לחנו כתב עוזי חיטמן ז״ל (ואולי לכן הוא נבחר...) – והוא זכה לביצועים לא מעטים נוספים. אבל  השיר אף נכלל באלבומו של תבורי משנת  1999 ״לילה עם כוכב״, כלומר – לילה של פרידה קשה אבל עם תקווה ורמז לנחמה, והוא נזקף תמיד לזכותו של תבורי. ואף כי נרמז באופן ברור כי הגבר הוא הזונח את בת זוגו, כך הוא סיומו: ״עוד סיפור אחד של אשלייה / שלא ידענו אם היא תיגמר / אוספים בלב את כל מה שהיה / פעם רע ופעם טוב יותר / עוד נשיקה אחת קטנה / לפני שמכבים את האש / מין הרגשה כזאת משונה / שזה הסוף אבל עוד ניפגש!״

ונסיים מגמה זו בשיא מסויים, בשירו של זוהר ארגוב, אחד משיריו הנודעים ביותר ורב ההדים, שהיו לו ביצועים אחריו ולפניו בעוד ביצועו שלו מוסיף ומתנשא, הלא הוא השיר ״צל עץ התמר״. חמישיית ״זהו זה״ ביצעה אותו בתוכניתם ביום ה-20 במאי, כלומר – כבר בשלב די מתקדם של ימי הקורונה, ואולי לכן בחרו בו אז, אך בנוסח ועיבוד משלהם ושל המעבד הקבוע. עם זאת, הם שמרו  לרוב על קצב הטנגו המקורי.

וכי למה זה שיא? קודם כול, כי מסתתר מאחורי השיר סיפור מרתק. וחוץ מזה השיר, שנכלל באלבומו של ארגוב, ״היו זמנים״ משנת 1981, הוא שהיקנה מעמד ומקום לזמר המזרחי שעד אז לא הוכר כראוי ולא זכה אפילו לשידור במסגרות הרגילות. והכי מעניין הוא  שהשיר חובר בכלל על ידי שני אשכנזים שגם היו שני בני משפחה וחלוצים אבל איש לא ידע זאת אז! גם הרמה הלשונית פה תקינה וגבוהה למדי, שלא כמו זו שאנחנו נוהגים לייחס לזמר המזרחי, וזאת  למרות  שבמשך שנים בהחלט שמר על רמה לשונית תקינה וודאי לעומת הזמרים הצעירים הפופולריים של היום. שהרי דווקא היום רמתם הלשונית של שירי הזמרים הצעירים, בלא הבדל עדה ומקום, הפכה למאפיין מרכזי.

ומה עוד? השיר מציע גם נחמה, למרות שעיקרו הוא רצף רומנטי ונהדר של סבל הגעגועים לאהובה בליל ירח, בצל עץ תמר ולקול נגינת כינור. אמנם עצוב. נכון. וזוהר ארגוב אפילו הוסיף לו רמז ונימה של אבל ועל כן צער גדול יותר, כאשר רמז שאלה הם געגועים לאהובה שמתה, כשהחליף את המילים ״ערפילי עבר״ שבמקור ל״ערפילי עפר״ בשיר שבביצועו. ועל כך העיד רון,  בנו של מחבר מילות השיר בתוכנית טלוויזיה שבה הציג את המקור. ובכל זאת השיר מביא גם נחמה. הכיצד?

לשם כך נספר  תחילה את תולדותיו. קודם כל, במשך שנים מרובות לא ידעו מיהם מחבריו של השיר והדיונים הגיעו עד בתי המשפט. רק בשנת 2014 הצליח אקו״ם לזכות במשפט לאחר שהוכיח כי מילותיו של השיר חוברו בשנת 1945 על ידי החלוץ והשחקן, יליד פולין, אפרים וינשטיין, שעלה לארץ בראשית שנות ה-30. ואכן, הוא חיבר את השיר לבת זוגו האהובה על מנת להרשים אותה, והצליח, וראייה שהוא נשא אותה לאישה בסופה של אותה שנה. את הלחן חיבר עבורו גיסו, בעלה של אחותו, חיים קוברין, שאף הוא עלה לארץ בשנות השלושים, הוא  היה רופא פנימאי וחי בטבריה, אך כיוון שהיה גם נגן כינור, היה עובד להשלמת פרנסתו בנגינה בבתי קפה עם ערב ומלחין להנאתו.

הביצוע הראשון היה כבר בראשית שנות ה-50 על ידי זמר בשם גרשוני, אבל גם לילית נגר ביצעה אותו ועוד רבים, עד שהגיע לידי זוהר ארגוב ואז נחל את פרסומו הרב.

בין עשרות הביצועים שבאו לאחר מכן, כאשר כל ביצוע כלל גם שינוי בעיבוד, בולט הביצוע של קרולינה. ואם כך, מתברר כצפוי שקיסמו של השיר אינו רק במילותיו אלא גם בלחן. אבל נביא כאן את הטקסט שאינו ארוך במיוחד ונראה:

״צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה הצליל רועד בוקע / ממיתרים נשפך הכאב./ נגן כינור נגן שירך / מה רב החושך והשקט מסביב /  מנגינותיך ישכיחו את סיבלי.״

פזמון: ״נגן נגנה לקול צליליך מה נעים הוא החלום / נגן נגנה ישמע ירח את קולי שם במרום / הוי למה למה בשפתייך הקסמתני / ליבי כבשת ועזבתני / אוהב, כואב וסובל.״

״נדם כינור / נחבא ירח / ובדממה הד הנגינה / עוד נשמע./ על מה ולמה אל יודע / על מה עולם אכזר ורע / מערפילי עפר תופיע (במקור: מערפילי עבר!) דמות אהובה, תווי פנים מוכרים / כינור ישמיע / שיר זיכרונות כה נעימים.״

והפזמון החוזר: ״נגן, נגנה...״

ואם כך, במה קיסמו של הטקסט והיכן הנחמה?

בבית הראשון כמובן, כאשר הצער העמוק מלווה בתמונה רומנטית של ישיבה תחת ענפיו של עץ מדברי אך מלא פרי מתוק, באור ירח ומנגינת כינור מופלאה, אין פלא שכל אלה, כפי שנאמר בסיום הבית, משכיחים את סבלו של השר. ואפילו בפזמון, הסבל רב אבל החלום נעים והניגון מנעים, ואפילו כאשר  מתברר איך גרמה האהובה לסבלו, שהרי  לאחר שהקסימה אותו בשפתיה, כנראה בנשיקותיה, וכבשה את ליבו – היא עזבה אותו.

בבית השני המצב משתנה תחילה. שהרי אפילו הכינור המנחם חדל לנגן והסבל נורא עד כדי מחשבה שהעולם כולו אך רוע. ובכל זאת, הנה באה הנחמה: הוא זוכה למראה, דמיוני אומנם, של פניה האהובות, ותחושת נעימות ממלאת אותו, ולא ייאמן, שוב הכינור מוסיף לנגן והטנגו מרעיד את ליבנו.

אז מה הפלא שחמשת השחקנים המבוגרים, שלבד מגידי גוב לא היו מעולם זמרים, אבל הם מכירים בגילם היטב את החיים  ואף אוחזים בביקורת על המצב ״הרע״ בארץ, מתרפקים על שירי העבר שיש בהם נחמה. שהרי תמיד העבר נראה יפה יותר ומעורר נוסטלגיה.

עם זאת, ביום חמישי ה-3 לספטמבר, בעיצומו של מהלך ביקורתי חריף במערכונים שהשמיעו, מבצעים חמשת חברי ״זהו זה״ את השיר הנוקב ומלא הייאוש מהמדינה, ״ארץ קטנה עם שפם״, שביצועו המקורי היה של קורין אלאל כבר בשנת 1989. יותר מזה, במידה רבה היה זה אחד השירים שהיקנו לאלאל  מקום של כבוד בקונצנזוס של הזמר הישראלי. השיר נכלל אז באלבומה ״אנטרקטיקה״, שכל לחניו נכתבו על ידי אלאל עצמה וכל השירים נשאו שמות מפתיעים ומושכי תשומת לב. המילים נכתבו על ידי מאיר גולדברג והאלבום הופק על ידי יהודית רביץ והשילוב הניב אלבום ייחודי ורב רושם. מכל מקום, כבר שמו של השיר מרמז לארץ זערורית אך עם אופי גברי ומתיימר וכובש.

ואכן, זה שיר המבטא ייאוש מהמדינה. אף כי מימדיה זעירים  יש לה ״שפם״, אך היא מתקדמת בצעדי חילזון בעוד סוחרי הנשק צוברים כסף ובונים ארמונות. כל המקומות קדושים והחיים כאן יותר ויותר קשים מיום ליום ולכל אדם סיכוי קלוש לתפוס מקום או לממש איזה חלום. ומעל הכול, הכןל מוכן כאן למכירת חיסול ורוב העם בכלל עוסקים בריגול, וכך זה נמשך עוד ועוד בשצף קצף!

בעיקרו בנוי השיר גם על הניגוד שבין מימדיה הזעירים של המדינה לכוחניותה ומאידך – על מימדיה הזעירים כמסמלים את מהותה וטיבה. דומה כי אפילו בימים אלה של קורונה ומתחים פוליטיים קשים, אנחנו  לא שומעים אמירות בוטות כאלו. וכך היא פתיחתו של השיר:

״ארץ קטנה עם שפם / חצי סיכה על מפת העולם / שחקן קולנוע דופק על שולחן / אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן. / ארץ קטנה עם חלוק / אנחנו פקק בפיתחו של בקבוק / צריך לבלוע כפית בדיוק / לפני בחירות ובין שיהוק לפיהוק*״ – כמובן, כדי לא להקיא...

וזו רק ההתחלה! יש לזכור שאז היה יצחק שמיר ראש הממשלה ועדיין כאב ההפסד של השמאל היה קשה, ובנוסף  התנהלה עדיין מלחמת לבנון. ובכלל, לדעתי שירי מחאה אם הם באו מצד השמאל, מעולם לא הזיקו לבעליהם... אני אפילו לא חושבת שמישהו קרא את המילים בשלמותן אי פעם עד לכתוביות שהופיעו ב״זהו זה״. והאמת, רק עתה גם אני הבנתי את עוצמת הקיטרוג שהסתתרה בתוך הנעימה הנעימה והקיצבית, שהחמישה שיוו למילים גם בלוויית תנועות ידיהם השמחות והעצימו את רושמה.

 ולמה כל זה כל כך חשוב? כי לתוכנית הזאת יש כוח והפעם באמת בזכות, בגלל הביצוע המצויין. כי אכן, את השירים כמו את המערכונים כולם, החמישה  מבצעים להפליא. אז אולי נאחל להם ולנו לכבוד השנה החדשה שירחמו מעט עלינו בימי קורונה אלה ויבחרו משהו מתון יותר.

ארנה גולן

* אהוד: לפי השורות הללו השיר רווי בשנאת ישראל והוא מתחבר היטב להפגנות האספסוף הנאור מפר החוק – הפגנות פרועות נגד נתניהו-הקורונה ונגד מדינת ישראל בהנהגתו שבעיניהם היא מידרדרת משלום לשלום וגורמת להתפלצותו של ״מחנה השלום״ ההזוי והאנטי-ישראלי!

* * *

משה גרנות

מעמד ״העברי״ בתנ״ך

תגובה למאמרו של יגאל בן-נון

״עברי היה שם גנאי בפי זרים במקרא״

שפורסם ב״גג״ גיליון 49

אילו קבע המחבר שרק בעיני הזרים המונח ״עברי״ הוא שם גנאי, אפשר היה איכשהו לקבל את התזה שלו, אבל מהמאמר שלו משתמע שבני ישראל עצמם ראו במונח ״עברי״ פחיתות כבוד, כביכול ״בני ישראל״ הוא המונח הלגיטימי, הנכון, ואילו ״עברי״ נועד לתאר מעמד נמוך כגון הע'פירו בתעודות המזרח הקדום.

הגדיל המחבר לעשות כאשר קבע שהלויים היו במעמד של ע'פירו, כיוון שכביכול הגיעו מאוחר יותר לארץ כנען, ולכן היו מעין גרים חסרי נחלה, והרי התורה גורסת בדיוק הפוך – ששבט לוי הוא שבט מועדף, ולכן משרתים בקודש. משה רבנו עצמו הוא משבט זה.

יש ראיות למכביר שהמונח ״עברי״ הוא בעל מעמד ניטראלי בתנ״ך, כמו המונח ״ישראלי״ היום, וזה הרי תלוי בהקשר: ״הישראלי היפה״ הוא זה שנרתם להתנדבות בעת צרה, ו״הישראלי המכוער״ הוא זה שמשאיר ערימות של אשפה בפארקים לאחר פיקניקים של יום העצמאות. כך בדיוק הוא  מעמדו של ״עברי״ בתנ״ך: בעיני מי ששונא עברים (לא בעיני זרים ככלל כדעתו של יגאל בן-נון!) המונח ״עברי״ הוא נחות, ואילו בעיני בני ישראל, ובעיני מחברי התעודות ״עברי״ הוא לגיטימי בדיוק כמו ״בני ישראל״. יש במקרא ביטויים משפילים ליחידות אתניות, כמו ״כושים״ (ראו עמוס ט' 7), או ״ערלים״ כשהדברים מכוונים לפלשתים (שמואל ב' א' 20), אבל בביטוי ״פלשתים״ עצמו אין ״הורדה בדרגה״, כפי שאין כך בביטוי ״עברים״.

כאמור, רק שונאים, לא סתם זרים, מתייחסים לעברים בבוז. הרי מספר דוגמאות: אשת פוטיפר מבקשת לנקום ביוסף על כך שלא נענה לה, והיא מתייחסת אמנם בזלזול למוצאו של יוסף: ״ראו, הביא לנו איש עברי לצחק בנו...״ (בראשית ל״ט 14; ראו גם פסוק 17). בהמשך מתוארת סיטואציה שבה מצרים אינם אוכלים יחד עם העברים, כי הרי מדובר בפער שבין אדונים לעבדים: ״... כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים.״ (בראשית מ״ג 32).

בספרי שמואל מתוארת המלחמה המתמשכת בין בני ישראל לפלשתים, והפלשתים אמנם מכנים את בני ישראל ״עברים״ (שמואל א' ד' 6, 9). הפלשתים מונעים מהעברים אפשרות להכין כלי מלחמה (שמואל א' י״ג 19). מחבר הסיפור על גבורת יהונתן לועג לפלשתים המזלזלים בבני ישראל: ״ויאמרו פלשתים הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם.״ (שמואל א' י״ד 11). לפני הקרב על הגלבוע סרני הפלשתים מסרבים לסיפוחו של דויד וחבורתו למחנה של אכיש: ״ויאמרו שרי פלשתים מה העברים האלה?״ (שמואל א' כ״ט 3).

ראייה לכך שאין כל דירוג בין ״בני ישראל״ ובין ״עברים״, נמצא בשמואל א' י״ג 7-6: ״ואיש ישראל ראו כי צר לו כי ניגש העם, ויתחבאו העם במערות ובחווחים ובסלעים ובצריחים ובבורות, ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד...״ – כלומר, מסופר על דרכים שונות של התגוננות מפני פלשתים, ולא בשתי דרגות בתוך העם. ולא רק זאת, שאול תוקע בשופר בכל הארץ ״לאמור ישמעו העברים״ (שמואל א' י״ג 3). היעלה על הדעת ששאול יבחר בשם מעליב לבני עמו?

בזה מסתכמת נימת הבוז של אדונים ושונאים ל״עברים״. לא נמצא אצל זרים שום נימה דומה: לא בסיפור המיילדות העבריות (שמות א' 19-15), לא כאשר בת פרעה האמפתית מזהה שמדובר בילד עברי בתיבה (שמות ב' 6), ולא כאשר מוצעת לה מינקת עברייה (שם, פ' 7); לא כאשר מצרי מכה עברי (שמות ב' 11), או כששני עברים ניצים (שם, פ' 13).

זאת אף זאת: המונח ״עברי״ מוסב במקומות רבים במקרא למי שזוכה במעמד גבוה: אברם, אבי האומה, מכונה ״אברם העברי״ (בראשית י״ג 13). יוסף מבקש משר המשקים להזכיר אותו בפני פרעה, תוך שהוא מצהיר שהוא גונב מארץ העברים, כלומר, הוא איננו עבריין, הוא שייך לעם מכובד, העבריין הוא מי שגנב אותו (בראשית מ' 15-14). כשמשה פונה אל פרעה, הוא מצהיר ״אלוהי העברים נקרא עלינו״ (שמות ג' 13, ה' 3). אלוהים פוקד על משה לציין בפני פרעה ש״ה' אלוהי העברים שלחני אליך״ (שמות ז' 16), וכי יעלה על הדעת שהאל הגדול ישפיל את עצמו ואת שם עמו בפני פרעה?! (ראו גם שמות ט' 1). כשיונה נשאל על ידי המלחים ורב החובל על מוצאו, יונה עונה ממש בהתרוממות הרוח: ״עברי אנוכי, ואת ה' אלוהי השמיים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה״ (יונה א' 9)..

וכן, בניגוד למשתמע מדברי בן-נון, אין שום זהות, או דמיון, בין ״עברי״ ובין עבד. עבד עברי הוא במעמד גבוה יותר מזה של עבד נוכרי. עבד עברי יוצא לחופשי אחרי שש שנים (שמות כ״א 2), ואילו עבד נוכרי, או גר – הוא אחוזת עולם לבעליו וליורשיו: ״ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם, מהם תקנו עבד ואמה. גם מבני התושבים הגרים עמכם – מהם תקנו וממשפחותם... והיו לכם לאחוזה, והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כ״ה 46-44). ספר דברים מציין כי העבד העברי הוא ״אחיך״, ובוודאי שאין במילה ״עברי״ כדי להפחית מערכו של העבד. אדרבה, עבד כזה זוכה למענק מהבעלים בצאתו לחופשי (דברים ט״ו 15-12; וראו גם ירמיה ל״ד 16-8).

אין שום בסיס להנחה של יגאל בן-נון בדבר הדירוג כביכול בין ״בני ישראל״ ל״עברים״ – שני השמות מתייחסים לאותה מסגרת אתנית, ובוודאי שאין זהות או דמיון בין ״עברים״ ובין עבדים.

משה גרנות

* * *

אילן בושם

יתרת השירים לספטמבר 2020

*

מִתְעַרְטֶלֶת לְפָנָיו

וְהוּא מִמֶּנָּה מֵסֵב פָנָיו

לֹא לְהָעִיר וְלֹא לְעוֹרֵר...

*

יְפֵהפִיָּה נוֹשֵׂאת כֶּלֶב.

״כֶּלֶב בֶּן כֶּלֶב,״

קִלֵּל אִישׁ בְּלִבּוֹ

אֶת הָאִשָּׁה,

״לָמָּה לֹא אוֹתִי?!״

זוג

הֵם לֹא שָׁעוּ

זֶה לָזֶה

וְלֹא הִגִּיעוּ

לְעֵמֶק הַשָּׁוֶה

ריגוש

הִיא שָׁאֲלָה אוֹתוֹ

מָה הוּא מַרְגִּישׁ

אַךְ מִלִּים לֹא הָיוּ בְּפִיו...

*

הַשֶּׁסַע בְּשִׂמְלַת הַיְּפֵהפִיָּה

מַטְרִיף אוֹתוֹ וְהוֹפְכוֹ

לְחַיַּת טֶרֶף שֶׁמִּתְאַוָּה לְשַׁסְּעָה.

מַצָּב

מַפְשִׁיט אוֹתָהּ בְּמַבָּטָיו

כְּמוֹ מְעַרְטֵל אוֹתָהּ מוּל עֵינָיו

נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֵלֶיהָ

אַךְ הִיא לֹא שָׂמָה עָלָיו...

*

מִתְיַשֵּׁב אֶל הַמַּחְשֵׁב

וְיוֹדֵעַ שֶׁהַמַּחְשֵׁב אֵינוֹ חוֹשֵׁב

וְאִם אֵין מַה לִּכְתֹּב

הוּא לֹא יִכְתֹּב בִּמְקוֹמְךָ...

בַּחֲצַר הַמִּסְעָדָה

״גְּבֶרֶת, מָה אַתְּ מִתְרַגֶּשֶׁת מֵחָתוּל?״

פָּנָה סוֹעֵד לְסוֹעֶדֶת

שֶׁעִוְּתָה פָּנֶיהָ

לְמַרְאֵה חָתוּל

שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין הַשֻּׁלְחָנוֹת;

״לָמָּה אֵינֵךְ מִתְרַגֶּשֶׁת מִמֶּנִּי?

מָה אַתְּ יוֹדַעַת עָלַי?

(אוּלַי אֲנִי רַמַּאי,

אוּלַי אֲנִי זַנַּאי?)

עַל חָתוּל רוֹאִים

שֶׁהוּא רַק חָתוּל...״

אֲבֵלוּת

אוֹסֵף תְּמוּנוֹת

שֶׁל מַכָּרִים וּקְרוֹבִים

מְמַסְגֵר אוֹתָן

וְתוֹלֶה עַל הַקִּירוֹת;

בּוֹהֶה בַּהֵן וְחוֹשֵׁב:

כָּמָּה כְּמִיהוֹת,

כָּמָּה תִּקְווֹת

תָּלָה בָּהֶן

עַד שֶׁנִּתְלוּ

נִבָּטִים חַסְרֵי אוֹנִים

מֵהַקִּירוֹת.

מֵיטִיב רְאוֹת

– ״מָה אַתָּה רוֹאֶה, חֲתוּלִי

שֶׁאֲנִי לֹא?״

– ״אֲנִי רוֹאֶה אָדָם

מִתְפַּלֵּל לְאֵיזֶה אֵל

וַאֲנִי מִתְפַּלֵּא,

כִּי אֲנִי מְפַלֵּל לְעוֹפוֹת

וְאָז אֲנִי זוֹחֵל

וּמִתְנַפֵּל.

*

הִיא מַרְגִּיעָה אוֹתוֹ:

״יִהְיֶה טוֹב,

יִהְיֶה רָטֹב.״

וחוזר חלילה

מִשֶּׁזֶּה מַגִּיעַ מִתְחַבֵּט הַמְּשׁוֹרֵר וּמִתְלַבֵּט

וְרוֹצֶה לְהַגִּיעַ אֶל הַמְּנוּחָה (שֶׁאַחֲרֵי הַכְּתִיבָה)

וְאֶל הַנַּחֲלָה (גּוּף הַשִּׁיר)

וּמִשֶּׁזֶּה מַגִּיעַ וְהוּא נִרְגַּע

הוּא חוֹזֵר וְחוֹשֵׁשׁ פֶּן יּוֹתֵר זֶה לֹא יַגִּיעַ –

וּמִשֶּׁזֶּה מַגִּיעַ...

אילן בושם

* * *

יעקב זמיר

טִיטִי פָּאמְפָּה *

טקסי הנישואין בבגדאד השתרעו על כך וכך ימים ואירועים, וזאת על מנת להרבות שמחה ולהדגיש את חשיבות הדבר. ראשיתם בערב הפגישה, ההכרות הראשונה, בו יראו המעוניין והמעוניינת לראשונה זה את פני זה. זה כמובן בנוכחות ההורים משני הצדדים וכבוד השדכנית המשבחת . כמו כן תוגש תקרובת לשמחתם של הילדים.

אם קרה והיה רצון והיא נראתה לו והוא נראה לה – כי אז יקבעו מועד לאירוסין בנוכחות רב מוסמך שיכריז על השניים ״כדת משה וישראל״. אז גם יסכמו את התנאים, מה המוהר, מה הוא מביא, מי יישא בהוצאות הטקסים וכו'. מרגע זה היא מקודשת לו והפרת ההסכם מחייב גירושין כדת וכדין.

במשפחת הכלה יתחילו בעבודת התפירה של שמלות וסדינים וציפיות וכן עבודת רקמה ״ברודרי״. מעין טרום חגיגה מתמשכת בה גם יתנדבו קרובות וידידות בעלות יכולת לרקום ולתפור, וגם תופרת מקצועית לא יחסר מקומה.

השיא של הפרק הזה הוא ביום ה״חיאט פאראש״, בו יכינו החייטים בעלי המקצוע את הכריות המזרנים והשמיכות וכיו״ב. בדרך כלל כלי מיטה אלה ממולאים צמר גפן שנקנה כגושים דחוסים שיש להפרידם ולפרקם לפני שממלאים בהם את כלי המיטה.

דבר זה נעשה על ידי אומנים מיוחדים שאנו הילדים קראנו להם ״טִיטִי פָּאמְפָּה״. אלה מצוידים בכלי ארוך עשוי עץ חלול בצורת קשת עליו מתוח מיתר. מחזיקים אותו  קרוב לרצפה  ליד ערימת צמר הגפן הדחוס ומכים על המיתר בפטיש-עץ גדול. רעידות המיתר, אלה הוויבראציות, יגרמו לפרק חלק מהגוש של צמר הגפן. החלק שהתפרק יעלה מעלה מעלה בגלל משקלו הקטן . עוד ועוד הקשות במיתר ועוד ועוד יעלו ״הנוצות״ המלאכותית, יתפזרו  וימלאו את הבית כמו ערפל. לעיתים יחזרו על הפעולה פעם ופעמיים ולילדים אורה ושמחה בראותם את ה״טיטי פאמפה״ בפעולה.

בגמר ההכנה של צמר הגפן, זה ייאסף על ידי החייט למילוי כנדרש.

על היום הזה מודיעים בדרך כלל מראש לקרובים ולחברים, ואלה יבואו ליום שמחה, מעין הקדמה ליתר הטקסים העתידיים כגון החִינָּה ועוד. תוגש תקרובת ומאכלים חגיגיים, ואף יזמינו נגנים למינהו כגון ה״דקאקה״, היא המתופפת הקלאסית שתחזור ותשיר את אותם הפזמונים שוב ושוב והשומעות יגלגלו בלשונן להדגשת השמחה.  עבור הילדים אירוע זה הוא חגיגה מיוחדת שאסור להחמיץ.

ביום זה הכלה המיועדת היתה ויקטוריה, בחורה ג'ינג'ית יפה ונעימה. בהיותה נערה צעירה, תלמידת בית הספר אליאנס, עצרו התורכים בבגדאד את אביה ואת סבה, ממש יומיים לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עצרו יחד עם עוד שלושים ושניים יהודים מעולם המסחר, האשימו אותם באשמת שווא שהם סחרו במטבעות זהב במקום בניירות הערך של הסולטאן. וזה אף על פי שעיסוקם היה אחר לחלוטין. הם נחקרו, עונו ונרצחו, גופותיהם בותרו והושמו בשקים אותם השליכו לנהר.

נותרה האלמנה, אימהּ של הג'ינג'ית, עם  היתומים, ללא מפרנס או מושיע. לעזרתה בא אחיה  הבוגר, שהיה כבר איש עסקים מצליח ומבוסס, אדם תם וישר וגם נדיב ורחמן אשר לא קימץ את ידו ועזר למשפחה של אחותו ככל יכולתו.

עברו מיספר שנים והנה הגיעה לפרקה הבת הגדולה. זו נערה  אדמונית יפה ואף משכילה. אך במצבה הכלכלי מנין יבואו ההוצאות לחתונתה? בא הדוד התומך, אחי אימה של הג'ינג'ית, והציע שהבת תהיה לו לאישה. המציאות חייבה את האם לקבל את ההצעה כפשרה, על אף פער הגילים בין השניים.

קרובתה של הג'ינג'ית, בחורה תמירה יפה וחסודה עם שיער ארוך וממשפחת רבנים מיוחסת, שאביה היה בין הנרצחים שהוזכרו, גם היא באה להשתתף בשמחה המשפחתית.

בין יתר הבאות להשתתף בחגיגת הטיטי פאמפה היתה אישה מכרה, בשם אהובה, שאחותה סיפרה לה כמה ימים קודם לכן על כך שבנה, גבר צעיר מטורזן ותקיף, בא והצהיר בפניה שרצונו להתחתן ולהקים משפחה. מרגע זה התחילו החיפושים אחרי מועמדת מתאימה.

תר מבטה של האורחת על הצעירות הנוכחות בחגיגה עד שהבחינה בבחורה היפה בעלת השיער הארוך שהרשימה אותה מאוד. אמרה בליבה שאם היא פנויה כדאי לברר עליה פרטים בתור מועמדת לכלה לאחיין שלה. 

ללא שהות היא העבירה את הדבר לאחותה, וזו, אימו של המטורזן, הזדרזה  לחקור אודותיה ללא שהות וכבר היה לה מה לספר לבנה.

באותו הערב יצא שבמקרה הלכה העלמה לתיאטרון ראינוע בלוויית  שני אחיה הבוגרים. בתום המופע, כאשר קמו ללכת, הבחינה שסיכת הראש שענדה, נפלה לה. 

״אנא גברת, אל דאגה. מיד אני מוצא לך את התכשיט,״ קפץ והצהיר הבחור הצעיר שישב בשורה שאחריהם ושמע את השיחה.

הוא  התכופף אל בין המושבים, הצית גפרור להאיר לו את החשכה, זחל לכאן ולכאן, מישש בידיו לכוונים השונים, עלה שוב  וזקף קומתו, עבר לשורה השנייה, ושוב זחל בין רגלי המושבים עד שקם לבסוף מהרצפה  עם חיוך על פניו ובפיו קריאת שמחה:  ״הנה גברתי, מצאתי! בבקשה.״

זה היה בתיאטרון העירוני אליו נהרו רבים לחזות בהצגה המיוחדת שהיתה ל״שלאגר״. הבחור, צעיר מרשים לבוש  חליפה מחוייטת והדורה, עניבת פרפר, ונעלי עור גבוהות לפי מיטב האופנה, חייך בנימוס וקד קלות לצעירה היפה והתמירה, כאשר הושיט לה את התכשיט שהתאמץ למצוא לה זה עתה.

כמסופר, היא הרגישה בחסרונו בסיום ההצגה, עת כולם קמו ללכת, ומיד הודיעה זאת  בבהלה לשני אחֵיה שליוו אותה.  זה היה תכשיט יפה ויקר שהושאל לה על ידי אחיה עצמו באותו ערב. הוא עסק כמשכונאי, ובין היתר מושכנו אצלו גם דברי זהב ותכשיטים. ביניהם היתה אותה סיכת ראש הדורה שהחליט שאחותו תתקשט בה באותו ערב כאשר ליווה אותה לתיאטרון. היה לה שיער יפה בצבע שנטה לחום, ארוך ושופע שגלש הרבה אל  מתחת לצווארה, והסיכה שקישרה את הצמה הלמה אותה מאוד.

היא משכה את תשומת ליבו של בחורנו כל עת ההצגה, הוא הביט לעברה במשך הערב יותר מאשר שם ליבו למתרחש על הבמה, כך שההודעה שיצאה מפיה עת הרגישה בחסרונו של התכשיט היוותה עבורו הזדמנות פז להראות את פועלו ולזכות במבטים נוספים.

הנערה וגם שני אחיה הודו לבחור הנמרץ. הוא לא רצה לאבדם, ועל כן הוא דאג ללכת  בצעדים איטיים מאחוריהם עד אל מחוץ לאולם. וכאשר עלו על עגלת דיליג'נס לנסוע לכיוון ביתם, אץ בחורנו  מיד לעגלה שנייה ופקד על הרכב (הוא הערבאנצ'י בלשון התורכי) לנסוע אחריהם. עם מעט מאמץ נוסף עקב מרחוק אחרי הקבוצה וראה להיכן הלכו ומהי כתובתם.

בהגיעו לביתו סיפר בשמחה לאימו שהוא פגש בחורה יפה בתיאטרון. היא מאוד מצאה חן בעיניו והוא גם יודע היכן מגוריה, וביקש שיתחילו לגשש. אימו סיפרה לו שגם דודתו ראתה באותו היום בחורה יפה שיכלה להתאים לו, ושהתחילו לברר פרטים.

שמחת כולם היתה גדולה כאשר התברר ששני המקרים היו למעשה אחד. זו היתה אותה העלמה שבבוקר נראתה על ידי הדודה ובערב היכתה בברק את בחורנו. נשלחו הרמזים למשפחת העלמה, וחיש נתקיים מפגש ההיכרות בו הצהיר בחורנו שמצא את אשר ביקש ואותה ירצה לשאת לאשה. וכך היה.

השנה היתה 1922.

שלוש עשרה שנה יותר מאוחר נולד מהזוג הזה,  כחמישי במיספר, רושם הקורות הללו,  י״ז  מרמת גן עיר הפיז'אמות.

יעקב זמיר

* ״מתקן מזרנים״ ומרקיד צמר גפן ישן במיתר עוגבו האדיר. (יצחק שלו,״סימפוניה ירושלמית״).

* * *

חיימקה שפינוזה

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

גבר נשוי מהכולל ״קח״,

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ״ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה:

״לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!״

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם לראשונה ב״חדשות בן עזר״ 81

17.10.05

* * *

נעמן כהן

״הקלקול הכללי״

[קטע בפרסום חוזר]

...ומה צריכים החסידים לעשות בראש השנה באומן? לעשות את ״התיקון הכללי״. ״התיקון הכללי״ הוא כינוי לקובץ של עשרה פרקי תהילים אשר נבחרו על ידי רבי נחמן מברסלב לתיקון ״פגם הברית״. לדעת רבי נחמן, התיקון הכללי מהווה תמצות של ספר תהילים עקב היותו דוגם את כל לשונות השירה שבתהילים {אשרי, ברכה, משכיל, שיר, ניצוח/למנצח, ניגון, תפילה, הודאה, מזמור, הללויה).

ומהו ״פגם הברית״ אותו אמורים החסידים לתקן? ״פגם הברית״ הוא הוצאת שכבת זרע לבטלה. שפיכת נוזל הזרע שלא במסגרת יחסי מין עם אישה – ע״י אוננות משגל נסוג, קרי לילה. לצורך זה נוסעים המוני גברים לאומן לקבל תיקון על ששפכו זרע לבטלה בארץ. זה כוח המשיכה הגדול של חסידות ברסלב והעלייה לרגל לאומן.

השנה [תשפ״א, 2020], בגלל מגיפת הקורונה, עשוי ״התיקון הכללי״ להיהפך לַ״קלקול הכללי״. מכיוון שאלפי גברים עוזבים את משפחתם ומסתכנים בהידבקות בקורונה, ולאחר חזרתם מסכנים את משפחותיהם. ברור אם כן שמוטב להם שבמקום הקלקול הכללי הזה יישארו בארץ. עצם הימנעותם מהדבקה יש בה כבר תיקון כללי. מוטב ״בשנה הבאה בירושלים״ מאשר השנה באומן – ובשנה הבאה בקבר. מוטב לאונן ולשפוך זרע אפילו לבטלה בארץ הקודש, ולהישאר בחיים.

* * *

נעמן כהן

מוסיקה ביום קיץ יום חום

ביום קיץ יום חום עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת שקט לחלום, הרעידה מוסיקה אדירה את שכונת סביון.

הכדורגלן ערן זהבי (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) חזר מסין, שם אסור להרעיש, וכפיצוי ערך לו מסיבת בריכה בחווילתו המפוארת בסביון בין שתיים לארבע.

השכנות נזעקו הזעיקו את ראש המועצה והלה הזעיק את המשטרה שעצרה את זהבי לאחר שהעליב את השוטרים.

שי לוי, אשת הכדורגלן, טענה שהשכנות אינן אוהבות מוסיקה מזרחית.

היחצ״ן רני רהב, השכן מסביון, הגיב לה ואמר ש-60 אחוז מסביון הם ״מזרחיים״ (יהודים-ערבים), אבל יש להתחשב בשכנים. זהבי קרא לו: ״תחזור לחור שלך.״

הליצנים מיד ציטטו (בפייק) את בעל תורת הגזע האנטי-אשכנזי ד״ר אבישי בן חיים: ״גם גדול הכדורגלנים בדורנו נאלץ להפנים את הלקח שראש הממשלה הנוכחי כבר למד על בשרו. ישראל הראשונה שוב מפעילה אלימות לגאלית כנגד ישראל השנייה שהעזה להפר את ההגמוניה ולהיכנס לקודש הקודשים, סביון.״

https://twitter.com/Avishaibenhaim

איזו מוסיקה השמיעה משפחת זהבי (מה השם המקורי?) ביום קיץ יום חום בבריכה בין שתיים לארבע? האם את אום כולתום? לא. האם פריד אל-אטרש? לא. האם את אייל ביטון-גולן? לא. האם את שרה חודדטוב (שרית חדד)? גם לא.

משפחת זהבי השמיעה, לא תאמינו – את המנון הפרטיזנים האיטלקים במלחמת העולם השנייה? בלה צ'או. הנה שמעו בעצמכם:

https://twitter.com/BenMittelman/status/1304650304772804609?s=20

מסתבר כי ביום קיץ יום חום בין שתיים לארבע גם שיר איטלקי הופך למזרחי.

התנצלות

אני מתנצל בפני ד״ר משה גרינברג-גרנות על שיבוש שמו. את שמו המקורי גרינברג אני יודע ממנו. הוא שלח לי את שם משפחתו המקורי. זו היתה כנראה טעות פרודיאנית, חשבתי על בן גוריון ויצא לי גרין. מקווה שיסלח לי על הטעות.

״לטעות זה אנושי״ –   Errare humanum est

אורי ז'דנוב, ומשגב גבלס במאבק על הדמוקרטיה

עמוס שוקן וליאוניד נבזלין הם דמוקרטים גדולים. עיתונם ״הארץ״ נושא את דגל המלחמה למען הדמוקרטיה.

עיתונאם, שכיר עטם, אורי הורוביץ-משגב, לוחם למען הדמוקרטיה ונגד ״הדיקטאטור מבלפור״. המלחמה למען הדמוקרטיה היא ״מלחמת אין ברירה״, קובע הורוביץ-משגב, ״במלחמת אין-ברירה אין מקום להתייפיפות, ״אם משהו בא מנתניהו – לא מסקרים.״ חובה לסגור לו את המיקרופון. לא קורונה – לא משדרים. שרה נתניהו אינה זכאית לראיון טלפוני מלטף של 20 דקות, ואין סיבה שבועז ביסמוט יישב בפאנל של אולפן שישי. מה תחום מומחיותו, ביביזם? שישרת את אדוניו בחינמון. את גלי צה״ל יש להשקיט, לפחות בשעות מסוימות. הגבולות שם נחצו מזמן, מברדוגו ועד תועמלני שנאה מפורכסים כמו עירית לינור וקובי אריאלי. את ערוץ 13 נכון להדיר מהשלט. נפטרו שם מליאור שליין ו״גב האומה״, פיטרו סקופרים ביקורתיים כמו ברק רביד ועקיבא נוביק, ואיילה חסון מעסיקה כ״פרשן״ בפאנל המוטה שלה את ארז תדמור, שדיברר בשכר את נתניהו. אין גם צידוק לפרסם ב״הארץ״ מאמרי דעה מאת נתן אשל ויונתן אוריך, או ביקורת ספרים של גלית דיסטל־אטבריאן בשבוע שבו היא מהדהדת בהתלהבות את השקר התורן של בלפור (״150 שוטרים נדבקו מקורונה בהפגנות״).

(אורי משגב, ״משתפ״ים תסגרו לו את המיקרופון״, ״הארץ״ 10.9.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.9141531

דומה שמאז ז'דנוב וגבלס לא היתה תעמולה כל כך יסודית נגד חופש הדיבור והדמוקרטיה.

ודוק: המאבק בבלפור הוא הוא המאבק נגד הדמוקרטיה.

אל תקראו להם ״מזרחיים״ הם אפרו-מרוקנים

בגיל שישה חודשים היגר הבמאי המרוקאי-בֶּרְבֶּר כאמל האשקר (43) עם משפחתו מטינר׳יר, בעמק הטודרא שבהרי האטלס לצרפת. בבגרותו חזר למרוקו.

בסרט הביכורים שלו ״טינר׳יר-ירושלים: קולות מהמלאח״ מ-2013. הוא התחקה אחר היהודים של העיירה טינר׳יר, בעמק הטודרא שבהרי האטלס, שבה נולד. הסרט צולם במרוקו ובישראל. ועסק בשאלה מדוע עזבו היהודים, ולמה הם לא חוזרים? הסרט שהוקרן בטלביזיה המרוקנית וזכה גם לביטויים נגד הצגת הציונים עורר עניין רב במרוקו.

״נקודת המפנה״, מספר האשקר, ״היתה ב-2008. באותו זמן הייתי מורה להיסטוריה ומרצה בצרפת, ובכלל לא חשבתי על קולנוע. במקביל התחלתי ללמוד עברית בארגון 'שלום' שמקדם שיח בין ערבים ליהודים בעזרת לימוד שתי השפות. בשלב מסוים הם אירגנו סיור לישראל שבו פוגשים אנשים שבונים גשרים בין פלסטינים לישראלים. ביקרנו בסכנין, רמאללה, חיפה ועוד מקומות. למדריך שלנו בסיור קראו יוסי עמר מנהריה, הוא ואני היינו המרוקאים היחידים בקבוצה. ישר התחברנו כמו אחים, דיברנו בדאריז׳ה (ערבית בניב מרוקאי), והוא מאוד שמח, את יודעת, כי הוא נולד בקזבלנקה אבל עזב בגיל צעיר ובשבילו לפגוש בצעיר מרוקאי מוסלמי בישראל היתה הפתעה גדולה. במהלך הסיור עצרנו בפקיעין והיוסי עמר הזה פוגש פתאום בעוד יוסי, חבר מהצבא שאותו לא ראה מאז מלחמת יום כיפור, שישב שם במקרה בבית קפה. הוא קרא לו מיד: ׳בוא-בוא, אני רוצה להכיר לך את כמאל, הוא ממרוקו גם.׳ עכשיו תקלטי, היוסי הזה, עורך דין מאור עקיבא, מספר לי שההורים שלו נולדו במרוקו, אז אני שואל אותו: איפה במרוקו? אומר לי באטלס, שואל אותו איפה באטלס? אומר ליד וארזאזאת, שואל איפה ליד וארזאזאת? עונה לי טינר׳יר. שוף הדא אל מכתוב! זו היתה הפעם הראשונה שראיתי יהודי מהעיר שלי במציאות ולא בתמונות. זה היה כמו חלום, כל כך רציתי לפגוש יהודי מהעיר שלי. הוא הזמין אותי אליו, אבל בגלל לוח הזמנים הצפוף בסיור הזה לא הצלחתי להגיע. חזרתי לישראל אחרי זמן מה ונסעתי לבקר אותו ואת משפחתו ושם נהיה לי סוויץ׳ בראש, החלטתי לעזוב את העבודה וכתיבת הדוקטורט שהייתי בעיצומה ולעשות את הסרט הזה.״

בסרטו החדש ״בעינייך אני רואה את עצמי״ מ- 2019 מתעד האשקר את הזמרים המרוקאים נטע אלקיים ועמית חי-כהן שהחליטו לרדת חזרה למרוקו לארץ אבותיהם, ולחסות שוב תחת חסדי המלך, בהופעות, בראיונות לתקשורת המרוקאית, במפגשים עם קהל, במשרדים ממשלתיים בניסיון לקבל אזרחות מרוקאית, בביקור במקומות שמהם הגיעו המשפחות שלהם לישראל, ומפגשים עם עוד יהודים מרוקאים שבחרו לחזור למרוקו.

(חן אלמליח, ״פותח אטלס״, ״הארץ״, 11.9.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/docaviv/.premium-MAGAZINE-1.9140692

המראיינת חן אלמליח, הזהותנית מערבית (מוגרבית), הפיליסטינית החנפה, שבזמנו פוטרה מגלי צה״ל כי כתבה שגם היא היתה דורסת שוטר אם היו מפנים אותה מהבית, לא עסקה בראיון איתו כלל בנושאים החשובים באמת, דיכוי הבֶּרְבֶּרים תחת שלטון הכיבוש הערבי, שלטון המונרכיה האבסולוטית המדכאת במרוקו והעובדה שמאז שיצאו הצרפתים לא רק יהודים אלא גם נוצרים אינם יכולים לחיות במרוקו (בדיוק כמו גם בכל השטחים הכבושים ע״י הערבים״).

המעניין הוא שכמאל האשקר יוצא כנגד ההגדרה ״מזרחיים״ ליהודים ״המערביים״ (מוגרבים) ״ההגדרה הזו,״ הוא אומר, ׳מזרחים׳ היא לא נכונה. אתם מרוקאים, אתם מיבשת אפריקה ולא ממקום שממנו מגיעים ׳מזרחים׳.״ כלומר ההגדרה לדידו למרוקאים אינה מזרחיים, וגם לא מערביים (מוגרבים) אלא ״אפרו-מרוקנים״.

הכרה בקוסובו כעת טעות היסטורית

ב-28 ביוני 1389 נערך ״קרב קוסובו״ בין מלך סרביה לאזאר חְרֶבֶּלְיאָנוֹבִיץ' לבין צבא האימפריה העות'מאנית. למרות שהסרבים נחלו תבוסה בקרב ההוא, הם רואים אותו כאירוע מכונן בתולדות הלאומיות הסרבית.

כתוצאה מהכיבוש העותומני-מוסלמי שנמשך עד 1912 והחלת חוקי ההשפלה המוסלמיים תשלום ג'יזיה וכד', התאסלמו עם השנים חלק מהסרבים והאלבנים, והעותומנים עודדו הגירה של אלבנים מוסלמים נוספים לתחומה.

רוב תושביה של קוסובו כיום הם אלבנים מוסלמים, ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים ואחרים. בעקבות התפרקות יוגוסלביה והקרבות שחלו בין מרכיביה ו״מלחמת קוסובו״ איבדה סרביה את השליטה באיזור קוסובו שהיה חלק ממנה, אך היא מוסיפה לראות בה מחוז השייך לה, ״האזור האוטונומי של קוסובו״.

״הרפובליקה של קוסובו״ הכריזה על עצמאותה ב-17 בפברואר 2008, לאחר שהיתה טריטוריה אוטונומית של סרביה ונוהלה על ידי האומות המאוחדות.  האו״ם אינו מכיר בקוסובו כמדינה כתוצאה מווטו רוסי במועצת הביטחון עקב התנגדותה הנחרצת של רוסיה בת בריתה הנוצרית-אורתודוכסית להכרה בעצמאותה.ארצות הברית ו-23 מבין המדינות החברות באיחוד האירופי הכירו בעצמאות המדינה.(ספרד מתנגדת בגלל חשש לתקדים קטלוניה, ויוון וסלובניה מהזדהות עם הסרבים). המחלוקת הבינלאומית בשאלת עצמאותה של קוסובו הועברה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שקבע כי הכרזת העצמאות של קוסובו חוקית כיוון ש״אין חוק בינלאומי נגד הכרזות עצמאות.״ישראל לא הכירה בעצמאות קוסובו מתוך הזדהות עם סרביה הטוענת שקוסובו עבור הסרבים היא כירושלים עבור הישראלים, גם מתוך הזדהות עם הסרבים שהושיטו יד ליהודים במהלך הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, וגם מחשש שעצמאות קוסובו עלולה לשמש תקדים להכרזת עצמאות ערבית ביו״ש ובגליל, הכרזה שתוכר ע״י בית הדין הבינ״ל בהאג ע״פ תקדים קוסובו.

בתאריך 16 בספטמבר 2009, בעת ביקור רשמי בבלגרד, אמר אביגדור ליברמן, אז שר החוץ, כי לישראל אין כוונה להכיר בקוסובו בעתיד, אבל הביע תקווה כי סוגיית עצמאותה של קוסובו תיפתר בדרכי שלום. ישראל ״עוקבת אחר המצב בין סרביה וקוסובו,״ וכי ישראל מקווה ל״פתרון מקיף ובדרכי שלום,״ שיושג באמצעות משא ומתן בין שתי המדינות המעורבות. ליברמן גם אמר כי ישראל מסוגלת לעמוד בלחץ המופעל עליה להכיר בקוסובו, וזאת משום שישראל הייתה תחת לחץ מאז שנת 1948 בנושאים רבים, ומסוגלת להתמודד עמו גם הפעם.

במהלך ביקור בישראל בסוף אוקטובר 2009, שר הפנים הסרבי אמר כי ״גורמים רשמיים בישראל אישרו כי ישראל אינה מתכוונת לשנות את עמדתה ביחס לקוסובו.״

קוסובו מצידה נאבקת למען הכרה ישראלית. ב-9 ביוני 2016, נשיא קוסובו, האשים טאצ'י, הכריז כי הוא עומד לצד ישראל לאחר פיגוע הירי במתחם שרונה בתל אביב. וב-21 בספטמבר 2018, אמר כי אם ישראל תכיר במדינה – תפתח קוסובו שגרירות בירושלים.

המאבק בין סרביה לקוסובו הפך לחלק מהמאבק בין הגמוניה אמריקאית לרוסית על השפעה, ובלחץ מדיני של טראמפ בעקבות הסכם כלכלי בין סרביה לקוסובו בתיווך אמריקאי שנערך ב-4 בספטמבר 2020, הודיעה ישראל כי תכיר בקוסובו כמדינה עצמאית. וקוסובו הודיעה שגם היא תפתח שגרירות בירושלים. נשיא סרביה אמר כי השגרירות הסרבית תעבור לירושלים רק אם ישראל ״תכבד״ את סרביה. מקור בקרבת נשיא סרביה, הזהיר שהכרה בקוסובו תפגע ביחסים בין ישראל וסרביה, ושהכרה בקוסובו היא כמו הכרה חד-צדדית ב״פלסטין״.

https://rotter.net/forum/scoops1/654049.shtml

האינטרס הברור של שראל הוא כמובן שמדינה מוסלמית כקוסובו תפתח שגרירות בירושלים. אבל הכרה בקוסובו עלולה להביא לכך שסרביה לא תממש את הבטחתה. ישראל נגררת גם לסכסוך קשה עם רוסיה וגם מסכנת את היחסים הטובים עם סרביה, וכמובן ברור כי התקדים של קוסובו עלול לפגוע בישראל בעתיד בצורה אנושה. לכן מוטב בינתיים לחכות.

חתימת השלום עם איחוד האמירויות ובחריין ודוקטרינת דוריאל

ירי הרקטות על אשקלון ואשדוד בעיצומו של טקס חתימת השלום ההיסטורי מוכיח מחדש בפעם האלף כי בלי אימוץ דוקטרינת דוריאל לא ייכון השלום.

נעמן כהן

* * *

עו״ד גיא משיח

נוכחים נפקדים

היתה זו ״הפקת שלום״ אמריקאית-הוליוודית מושלמת, מושקעת וחגיגית. אבל עם כל הכבוד להכרזות הבומבסטיות של חתני השמחה הקורנים מסיפוק: טראמפ שקבע ש״שינינו את מהלך ההיסטוריה״ ונתניהו שהצביע על ״שחר חדש של שלום״ – הרי כל עוד לא תם הסכסוך הישראלי פלסטיני; וכל עוד נורים מעזה טילים על אזרחים בערים ישראליות, לא תהיה דקה של שקט פה.

הסכמי שלום הם תמיד דבר מבורך. כל הסכם שלום הוא סיבה למסיבה. אבל הסכמי השלום שנחתמו אתמול לא נחתמו עם העם השכן, העוין, המצוי איתנו במלחמה קשה ויום יומית, אלא עם מדינות רחוקות, שישראל מנהלת איתן יחסים כבר עשרות שנים.

נתניהו התעלם בנאומו, ולא במקרה, מכל אזכור של הסכסוך הישראלי פלסטיני. ובאמת למה לקלקל את החגיגה? לא כך שר החוץ של האמירויות, שדווקא טרח להודות לנתניהו על עצירת תוכנית הסיפוח ולשר החוץ של בחריין, שהדגיש בנאומו את פתרון שתי המדינות.

הפלסטינים נשארו כהרגלם מאחור, אבל הם בהחלט אמרו את דברם אמש והניפו דגל של התרסה באמצעות מטח של רקטות וטילים על אשקלון ואשדוד, בדיוק באמצע הטקס החגיגי.

הפלסטינים מתעקשים לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, שעשו במאה השנים האחרונות. ביום החגיגות בוושינגטון, בחרו בגדה להגיע דווקא להסכמות חגיגיות עם החמאס בעזה, ולחבור שוב לפנאטיות האיסלמיסטית האלימה של איראן, חיזבאללה וטורקיה של ארדואן. ההתקרבות של פתח לחמאס ודעיכתו של אבו מאזן, שעלול להיות מוחלף בקרוב במנהיג קיצוני – אינם מבשרים טובות. המנהיגות הפלסטינית מתעקשת להנציח את הסכסוך ולהוביל את עמה לאלימות ולטרור.

במאמץ ממש לא גדול, יכול היה אבו מאזן לעלות על עגלת השלום ולעמוד אתמול בין בשורת החותמים ולקבל המון דיבידנדים בתמורה. אבל הוא, כהרגלו, לא החמיץ גם הפעם את הזדמנות להחריב את המסיבה. כך שגם ביום שאחרי הטקס החגיגי, המציאות בשטחי הגדה ועזה נותרה מוכתבת ע״י שלטון האימים והטרור של ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלמי, והיא רחוקה עד מאוד מתקוות ״השלום הכולל״ שמילאה אתמול את הלבבות.

רוב הבוחרים באמריקה, אינם מבדילים בכלל בין המפרציות. את המובטלים בארה״ב, שמספרם הולך ועולה, בשל הכישלון של טראמפ (בדומה לנתניהו) בניהול משבר תחלואת הקורונה – הטקס החגיגי אתמול ממש לא עניין. ומה יקרה אם ״גו' הישנוני״, כפי שטראמפ מגדיר את יריבו הדמוקרטי, ג'ו ביידן – יזכה בעוד חודשיים בבחירות נובמבר? טראמפ יעזוב את הבית הלבן ויחזור לעסקיו. אבל אנחנו נישאר כאן, עם הפלסטינים, שאינם הולכים לשום מקום. וכמובן, גם עם הקורונה הארורה והמשבר הכלכלי הקשה. אבל לפחות ללא הסיפוח, שהיה מוביל אותנו למדינה דו לאומית. ההסכם עם האמירויות ובחריין הוא הישג ענק לנתניהו, שבאומץ ובתבונה הוביל מהלך דרמטי לטובת הסדרת יחסינו עם העולם הערבי. מדובר בסיום אופטימי, נפלא ומלא תקווה לשנה הארורה שעברנו. ומי יודע, אולי גם הוויתור של נתניהו על הסיפוח, והקפאת הבנייה בשטחים, כמו גם ביטול הקשר שעשו האמירויות ובחריין בין השלום עם ישראל לצורך פתרון הסכסוך עם הפלסטינים – ייצור כעת סדק משמעותי בהתנגדות הפלסטינית וייתן סיכוי כעת לפתרון  ״שתי המדינות״ עם הפלסטינים.

 ההסכם גם יחייב את נתניהו, המעוניין ליצור לעצמו (כמו לבגין ורבין לפניו) מורשת של ״מדינאי עושה שלום״ לדבוק בדבריו-הוא ב״נאום בר אילן״. יש לקוות שההסכם הזה יפיל סוף סוף אצל הפלסטינים את האסימון, שהגיע הזמן לגנוז את החלומות על החזרה לגבולות 48' ולחבור למציאות החדשה, המעשית ההגיונית והיחידה האפשרית, שנרקמה אתמול מול עיניהם המשתאות.

סלאם עליכום, שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

* * *

מנחם רהט

המהפכן השמרן תקע בשופר ברה״ש שחל בשבת

הרב עקיבא יוסף שלזינגר, חרדי קנאי, פעל לחידוש התקיעה בראש השנה שחל בשבת, כבימי קדם, אך יוזמתו לא תפסה תאוצה.

בשבת הקרובה, א' דראש השנה, לא תישמע תקיעת שופר, וזאת בניגוד מפורש למצווה האמורה בתורה: ״וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כ״ט א'). כמעט 1,800 שנה מפר עם ישראל ביודעין אחת מתרי״ג המצוות שבתורה שהיא המצווה היחידה של ראש השנה (תפוח בדבש אינו מצווה מדאורייתא), כל אימת שיום א' בתשרי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בלשון התורה, חל בשבת.

חכמי ישראל בעידן המשנה הם שחוללו מהפך זה של הפרה גלויה של חובת היום. כל זאת מחמת החשש הביזארי, שמא יעז אחד מן התוקעים בשופר, לטלטל את השופר בשבת ברשות הרבים, ונמצא שיחלל שבת בשל מצוות התקיעה. בשל אותו בעל תוקע, שאולי אולי יצוץ באחד מן הדורות, בוורשה או בקזבלנקה, אסרו חז״ל כליל את התקיעה ביום שבת שחל בו א' בתשרי.

כבר בימי בית שני אסרו חז״ל תקיעה בשבת ״בגבולין״, כלומר בכל הערים והעיירות שמחוץ לירושלים, והתירו את התקיעה בשבת רק בבית המקדש (שנחשב, הלכתית, אי אקסטריטוריאלי מבחינה הלכתית שבו לא חלות הלכות שבת: שוחטים את הקורבנות, מעבירים אש ומבצעים שאר מלאכות הנחוצות לפולחן המקדש).

משחרב הבית, הנהיג התנא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן בן זכאי, שורה של הנהגות שנועדו להנציח לדורות את החיים היהודיים בזמן שבית המקדש היה קיים. הקורבנות, למשל, הוחלפו בתפילות בוקר וערב כנגד קרבן התמיד, וכן הלאה. אחת מן ההנהגות היתה, קביעת המנהג של תקיעה בשבת ראש השנה בתחומי ירושלים, וכן בכל עיר אחרת שיש בה בית דין. הנחת היסוד שלו היתה, שבעיר שיש בה בית דין, כבר ידאג בית הדין למנוע את הטילטול האסור של השופר בשבת, וכך יבוא הכול על מקומו בשלום: תושמע תקיעה בשבת ראש השנה כפי שנצטווינו בתורה, ותישמר השבת מפני פגיעה בה ע״י טילטול השופר.

אבל עם ישראל נהג לאורך הדורות להחמיר על עצמו, מעבר לקביעותיו של רבי יוחנן בן זכאי. בירושלים אמנם הוסיפו לתקוע בשבת (על בסיס הקביעה שקדושת ירושלים זהה פחות או יותר לקדושת המקדש), אבל מחוץ לירושלים נמנעה לחלוטין – במועד לא ידוע – תקיעה בשבת ראש השנה. ברבות השנים גם פסקה תקיעת ראש השנה אפילו בירושלים.

 1,687 שנים חלפו מאז חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה (218 לספירה), ובאחת מאותן שנים הוחמרה ההגבלה שמנעה תקיעה בשבת – בכל העולם, גם בירושלים. מאז לא נשמעה ברחבי העולם היהודי תקיעת שופר בא' בתשרי שחל בשבת.

בשנת תרס״ד, לפני 115 שנה בדיוק, התחולל מהפך בירושלים. ראש השנה תרס״ד חל בשבת, ולמרבה ההפתעה של יהודי ירושלים נשמע רצף תקיעות בסימטאותיה: תקיעה, שברים, תרועה. שלושים תקיעות, כמניין תקיעות התשר״ת שמדאורייתא.

מאחורי התקיעה, שיש אומרים כי הדיה העמומים עדיין מהדהדים בסימטאות ירושלים העתיקה, עד היום, מידי שבת שחל בה רה״ש, עמד  החכם הירושלמי, גאון ותקיף – רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ובקיצור עַי״ש (הישוב בני עַי״ש קרוי על שמו). הוא היה איש של ניגודים קיצוניים. בדמו זרמו במעורב אולטרא חרדיות קיצונית, יחד עם אהבת א״י בלתי מתפשרת. הוא היה ציוני עוד לפני היות הציונות, ועם זאת בעל תפיסות חרדיות קיצוניות בנוסח כת נטורי קרתא (שלא היתה קיימת אז כמובן). 

עי״ש המהפכן הגיע למסקנה הלכתית שמצווה מדאורייתא לתקוע בשופר בא' בתשרי שחל בשבת, אך הוא צימצם מצווה זו לתחומי ירושלים בלבד. גדולי ירושלים מאוד לא הסכימו לשבור מסורת בת למעלה מאלף שנה, אבל מצד שני הבינו שאולי יש ממש בדבריו ושבעצם קיימת חובה מהתורה ומדרבנן לשמוע קול שופר גם בשבת.

ניסח את הדילמה שקוננה בליבם של רבני ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק, מי שהיה לימים רבה של ירושלים, שתיאר את הבעייתיות של התקיעה של עי״ש: ״אמנם גדולי התורה חולקים עליו, אבל מפני הספק שאולי יש ממש בדבריו, אפשר שיש עניין לשמוע תקיעותיו,״ כתב לדורות.

האגדה האורבנית מספרת, שגדולי ירושלים, ובהם הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה האולטרא חרדית, הגאון האדר״ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומית, חותנו של הרב קוק), הרב שמואל סלנטר, הרב זלמן בהר״ן ואחרים –התקשו לפסול את טענותיו של עי״ש, ועל כן אחזו בחבל משני קצותיו: הם אמנם אסרו את התקיעה שתיכנן עי״ש לשבת ראש השנה, אך למרות זאת התגנבו לפינה סמוכה נסתרת, כדי להאזין בכל זאת לתקיעות הבוקעות משופרו של עַי״ש. אולי בכל זאת הצדק עימו... 

עַי״ש היה דמות ציורית של מהפכן ושמרן. פנאט דו קוטבי. גם פונדמנטליסט וגם 'צייוני'. הוא למשל נלחם לא רק ברפורמים ובניאולוגים שפגש בארץ הולדתו הונגריה, אלא אפילו ברבנים הסוּפר-אורתודוקסיים, אשר העזו לקבוע שאין כל סתירה בין תורה למדע, בין יהדות להשכלה. רבי עזריאל הילדסהיימר והרש״ר הירש, למשל, שאין מי שאינו מטיל ספק כיום באורתודוקסיותם הבלתי מתפשרת, הוגדרו בפיו אוייבי היהדות, ונטען כלפיהם שהם מסוכנים אף יותר מן הרפורמים.

כשהרב הילדסהיימר יזם בניית בית יתומים בירושלים, יצא עַי״ש נגדו בחוברת חרפות וגידופים: 'קול נהי מציון': ״שמועה שמענו ונמס כל לב כי ד״ר הילדסהיימר מבערלין הניס כל חילו על ירושלים וארצה, לצור עליה. ולפרוץ פרצות בחומת בת ציון, לשפוך על עולל ועל סוד בחורים אש עברתו, וידרך את לשונו להרוג במסתרים תם, ליתן למשיסה יעקב, ואת ילדי בני ישראל למכרם לזונה נכרייה, ליקח ילדים יתומים ללמדם ספר ולשון כשדים לאותות לבני ניכר אשר צור מכשול נגף פתח לעבודה זרה.״

כאשר עמדה על הפרק הקמת בתי הספר הראשונים, היה הרב שלזינגר בין האישים הבולטים שהתנגדו להם, וללימוד שפה זרה בהם. כך התנגד גם להקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, וכך כתב בחוברת הגידופים שלו 'קול נהי מציון': ״לא עבודת אדמה חפצו זולת 'אבידת אדמה', רוצה לומר לא נתנו, לא שדה ולא כרם, אין איש ישראל אשר יש לו פרנסה משם, כי אם כך גזרה חכמתם ליקח רק ילדים קטנים, להלבישם צרפתי וללמדם צרפתי ולשלחם לפאריש, שם ילמדו מלאכת מחשבת לאבידת האדמה, ושם יגדלו להיות אנשים כבני צרפתים וכן ישובו על נחלתם.״

עי״ש, שהיה תלמיד בנו של החת״ם סופר, אימץ את סיסמת החת״ם סופר שבשמה לחם בכל דבר חדש: ״חדש אסור מן התורה.״ לכן לחם באש ובחנית נגד כל חידוש: לימוד לשונות זרות, השכלה ומדע, ואפילו נגד הלבוש האירופי. את הפסוק 'ויבוא יעקב שלם' דרש כך: שלם היה יעקב, משום שלא שינה שמו, לשונו, מלבושו; ראשי תיבות של״ם.

מצד שני היה גם 'ציוני' נלהב. הוא הזהיר את יהודי אירופה מפני הבאות והאיץ בהם למכור רכושם ולהזדרז לעלות ארצה, ואפילו למכור לשם כך את כתרי הכסף והזהב של ספרי התורה. הוא הבטיח שכאשר יימצאו בארץ הקודש 60 ריבוא יהודים, יקבלו היהודים את עצמאותם מידי העמים. הוא שלל את מוסד ה'חלוקה' הגלותי ודרש שכספיו יופנו להתיישבות חקלאית עברית, לתעשייה מתקדמת. למרות התנגדותו לשפות זרות, חתר להנהיג בארץ את הדיבור העברי, ו״ללמד הלשון אפילו לנשים.״ אפילו על הקמת צבא יהודי הוא חשב, כדי להגן על המושבות והרכוש, ואף חשב על שמות מקוריים לגדודי הצבא היהודי: 'שומריאל' ו'לוחמיאל'.

היהודי הקונטרוברסלי הזה, חתר לחדש את התקיעה בראש השנה שחל בשבת, בירושלים בוודאי, כפי שנהגו במקדש. היתה לו מסכת טענות חזקה, שאותה פירסם במשך שנים בכתב העת התורני העברי 'תל תלפיות' שהופיע בהונגריה. הוא הזכיר, למשל, שבארץ ישראל נחגג עד למאה ה-13 ראש השנה יום אחד בלבד, כך שאין ספק שעד אז אכן תקעו, גם כאשר חל רה״ש בשבת, שהרי יום ב' של רה״ש, לא היה קיים כלל ונחשב יום חול לכל דבר, כולל הנחת תפילין ותפילות חול. הוא סבר שתקיעה ביום ב' דרה״ש, כמוה כדחיית הקידוש על היין בשבת, ליום א', או דחיית מצוות ישיבה בסוכה לחודש חשוון. יום ב' של ראש השנה, שאמנם נחוג בגלות, היתה מבחינתו, בעיניים ארצישראליות, המצאה בדויה מן הלב (שאולי נועדה לפצות את יושבי הארץ על מנחית [?] התקיעה ביום א' של רה״ש, ע״י העתקתה ליום שלמחרת). 

תנא דמסיע מצא בדמותו של עמוד ההוראה רבי יצחק אלפסי (הרי״ף), בן המאה ה-11, שתקע בשבת רה״ש בעירו במרוקו. הרי״ף, ענק הפסיקה (שעליו סומך בעל השולחן ערוך רבי יוסף קארו בקביעת ההלכה לדורות בשולחן ערוך), גרס שכבר רבי יוחנן בן זכאי התיר לאחר החורבן, לתקוע בשבת רה״ש לא רק בירושלים, אלא גם בכל עיר ועיר שיש בה בית דין, שחזקה עליו שימנע טילטול השופר בשבת. בעירו של הרי״ף בוודא פעל בית דין, שהרי״ף ישב בראשו.

עַי״ש לא סמך רק על הטענה הזו, והציג הביא עדויות על מסורת של תקיעות בשבת בא״י וסביבותיה: בספרו של רבנו מנוח מנרבונא מובאת עדות של ״חכם שבא מדמשק״ שהעיד כי בעירו תקעו בשבת. היתה בידיו גם עדות על תקיעות בשבת בירושלים ברה״ש תרמ״ב. והתיעוד המוחץ: פיוט ארצישראלי קדום לראש השנה שחל בשבת, שנמצא בגניזה הקהירית: ״מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה.״ עי״ש תקע אפוא בראש השנה תרס״ד שחל בשבת, וחשב לפרוץ בכך מסורת של שיבה למצווה מדאורייתא לגבי תקיעה בא' בתשרי, שהתורה אינה מסייגת אותה לימי חול בלבד, ומכאן שכוונת המצווה גם לשבת.

אבל מאז אותן תקיעות בשבת ראש השנה של שנת תרס״ד לא חודשה היוזמה של עי״ש, פרט לפעם אחת: לפני 14 שנה, לקראת ראש השנה תשס״ז שחל בשבת, החליט ארגון ושמו 'הסנהדרין החדשה', לחדש את המסורת הארצישראלית. בשעה 5.30 בבוקר התכנסו כמה עשרות בישיבת בית הבחירה בירושלים העתיקה, ושלושה מהמתפללים הוסמכו לשמש בית דין. ובהגיע עת התקיעות, התייצבו על הדוכן שני בעלי תקיעה והשמיעו תקיעה כהלכתה, ברוחו של המהפכן השמרן שתקע בשבת זו, מאה שנה לפניהם. 

מנחם רהט 

* * *

עקיבא נוף

איחולים לשנה החדשה

תהא התשפָּ״א הנכנסת

טובה בהרבה מתש״פ,

ברוכה כמכחול שבקֶסֶת

ויהי הנגיף – ניגף.

ושוב – נחבוק, ניצָמֵדָה

בלי סֶגר ובלי מסכה,

גלויים, נעלה ונֵרֵדָה

בכל מדרגות השמחה.

תהא השנה שבשער

המשך לימֵי אהבה

ובה יימשך עוד הסער,

שאין בו כניעה לשֵׂיבָה,

ואף אם תהיינה בַּדֶּרֶך

עָקוֹת וּתְחוּשוֹת שיבָרוֹן –

תמיד נִתְבונֵן אל העֶרֶך

לכך שבסוף השרטון –

תמשיך ותִבְעָר השלהבת,

שופעת חוֹמָהּ לכֻלם,

אוסֶפֶת כְּאֶבֶן שואֶבֶת

את טוּב מכְמָנֵי העולם.

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

ספר ראשון בסדרה

מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

פרק שישה-עשר

מתנתו של שלמה המלך לְבַּלְקִיס, מלכת שבא?

השעה היתה שתיים בלילה. ישבתי ליד שולחן-הכתיבה שלי, עייף ועיניי כמעט נעצמות, ואני משתדל לסיים את הפרק האחרון של ״אוצר הבאר הראשונה״. התחלתי לכתוב את הספר לפני עשרה ימים והמשכתי לכתוב עד השעות הקטנות מדי לילה. כאשר אני כותב סיפור חדש אני משתדל לסיים אותו מהר ככל האפשר ודוחה הצידה את כל שאר עבודותיי, חושש כי אם אפסיק באמצע, ייפסק חוט-העלילה של הסיפור והרבה המצאות טובות שעולות על דעתי בשעת הכתיבה – תלכנה לאיבוד. לפעמים אפילו לסופר עצמו קשה לחזור ולהיכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

לפתע שמעתי זמזום מוזר מתקרב מבחוץ, מן המרפסת, ואיזו צרעה טורדנית מתכוונת לנחות היישר על שולחן-הכתיבה שלי. ידעתי כי צרעות אינן מעופפות בלילה, והתפלאתי. אך עד מהרה הבחנתי כי ״צרעה״ שחורה זו, שכנפי-עטלף אדומות לה, אינה אלא מכונית-המחץ שנחתה לה על משטח הפורמאיקה החום, דמוי סיבי-עץ, של שולחני; המכונית הקטנה חלפה מעל מכונת-הכתיבה ועצרה בין מכשיר הטלפון למנורת-השולחן, כשהיא מעיפה אגב-כך כמה דפי נייר שכתבתי בשעה האחרונה.

אני נוהג לכתוב את הסיפורים שלי על דפים נפרדים וּמְמַסְפֵּר אותם תוך כדי כתיבה, ואם אני רוצה אחר-כך להוסיף משהו לסיפור, כמו למשל הבדיחה הלא-מוצלחת על חורים בגבינה – זו לא בעייה. אפשר תמיד להוסיף באמצע כמה גבינה, סליחה, כמה דפים שרוצים, ואפשר למחוק,  לתקן ולשנות. וככל שערימת הדפים הכתובים נעשית גבוהה יותר, כן משתפר מצב-רוחי ורק אז יש לי הרגשה שאני באמת סופר וכי חיי אינם עוברים עליי לחינם.

השלושה ירדו מן המכונית ונצבו על שולחני בזעירותם, נושאים עימם קופסונת שגודלה כגרגיר-אורז ומאותתים לעומתי בידיהם כחפצים לומר לי דבר-מה.

אשתי ובני נרדמו כבר מזמן, אך לא העזתי להוציא מילה מפי, אפילו בקול שקט, פן מישהו יתעורר ויחשוב שיצאתי מדעתי. אמנם, שעה שאני נמצא בשטף-הכתיבה, אני מוצא עצמי לא פעם לוחש את המילים והמשפטים יחד עם העט הכותב אותם, וכמו בודק אם הם הולמים את סיפורי. ולעיתים קרובות אני חוזר וממלמל את המפשט פעמים אחדות כשאני מתקן אותו, עד שהוא מניח את דעתי וערב לאוזניי.

כצפוי, לא היסס הרבה קפיטן יוקי ומיד מצאתי עצמי עומד לידם על שולחן-הכתיבה שלי, נשען על מקטרת דַאנְהִיל האנגלית שלי כמו על איזה קטר-רכבת כבוי, מסריח מֵעָשָׁן. תמיד חסר לי מקום על שולחן-הכתיבה, והנה עתה יכולתי לפַנות מקום בשפע, בין דפי-הנייר שלי, למשחק המחניים; או להצטלם על העט-נובע שלי, פארקר 51, שאני כותב בה כעשרים שנה (אני יודע שצריך לומר כותב בו, אבל במחשבתי אני מתייחס אליה כמין נקבה) – להצטלם כמו על צינור ענק של המוביל-הארצי!

רק דבר אחד ציער אותי. מאז היין ששתיתי לפני שעות אחדות בתא-הדואר שלי, לא בא אל פי מאומה, ובדיוק ברגע זה התכוונתי לקפוץ למטבח ולהכין לי איזו זלילת-לילה קטנה שמגיעה לסופר הממלא את מכסת יומו בכתיבה.

״ברוכים הבאים על שולחני,״ אמרתי. ״במה אוכל לעזור לכם?״

״אנו שמחים לחזור ולהיפגש איתך,״ אמר קפיטן יוקי, ״ויש לנו הרבה מה לספר לך ולשאול אותך. אבל דבר ראשון – אולי אפשר לכבות את מנורת-השולחן שלך. האור חזק מדי וגם חם לנו מאוד.״

״ברצון רב,״ אמרתי כשאני שולח מתוך הֶרְגֵל את ידי השמאלית אל המנורה, אך פתאום נוכחתי שהדבר אינו פשוט כל-כך וכי עליי ללכת מעט עד שאגיע אל המנורה. ביקשתי סליחתם וניגשתי אל המנורה וטיפסתי עליה אך ככל שלחצתי בשתי ידיי על הכפתור-המפסיק ואפילו התחלתי לרקוד עליו – לא הצלחתי להשקיע אותו פנימה אל בסיסו העגול כדי לכבות את החשמל, ורק הזעתי נורא. היה זה קפיטן יוקי שבא לעזרתי, מרחוק, והפעיל כנראה איזה כוח-לחץ סמוי במדחס-החלל שלו ולחץ מטה את הכפתור הלבן. נשתררה חשיכה קרירה אשר הוארה מיד באור נעים ורך של מנורת-העמוד אשר לאורה ישבנו בתא-הדואר לפני שעות אחדות. התקע בקצה החוט שלה היה מחובר לשקע בדופן של מכונית-המחץ.

״הבאתי לך בקבוק מים טהורים ששאבתי מן הבאר שחפר סבא שלך.״ אמר קפיטן יוקי.

״תודה.״

״אני רואה שמשהו מדאיג אותך,״ המשיך קפיטן יוקי.

״לא נעים לי לומר זאת לכם, בתור מארח, אבל אני רעב. בדיוק ברגע שבאתם התכוננתי לגשת למטבח לאכול משהו.״

ראיתי שהנושא די מוכר להם. אבבטן!

״מה היה מתחשק לך מאוד עכשיו?״

״ענבים. ענבי סוּלְטָנִינָה של סוף הקיץ, של ראשית הסתיו, צהובים ומתוקים ביותר, וללא חרצנים.״

״ויש לכם בבית?״

״נדמה לי שאשתי אכלה הערב ענבים בטרקלין, מול הטלוויזיה.״

״חכו לי רגע אחד,״ ביקש קפיטן יוקי. ״ובינתיים, אם לא קשה לכם, הוציאו את הכורסאות והשולחן הקטן.״

עד שאנו מסדרים את ארבעת הכורסאות והשולחן הקטן על שולחן-הכתיבה שלי, בין מכשיר-הטלפון למנורה הכבוייה, שב והופיע קפיטן יוקי, נושא צלחת ובה ענב אחד, אבל איזה ענב –

גדול כאבטיח!

״נשאר רק ענב אחד,״ התנצל, ״ואני מקווה שיספיק לכולנו.״

ובדברו הניח את הצלחת על השולחן הקטן וחילק לנו קַשִׁיוֹת ארוכות ומחודדות בקצותיהן, ואנו תקענו אותן מכל צד בענב, שנראה כנאד שקוף מלא מיץ ענבים זהוב-ירקרק; והיינו מוצצים מדי פעם ושותים כאוות-נפשנו במשך כל שעת הפגישה, עד שנתרוקן כולו.

״לאחר חיפוש ממושך מצאנו את הקופסה הזו,״ הניח קפיטן יוקי על השולחן קופסת-עץ שחורה יבשה מאוד, מאובקת, ומגולפת בדמויות מחוקות, זו שנראתה לי קודם זעירה כגרגיר-אורז. ״אלמלא המפולת בבאר – היא לא היתה מתגלה. היא היתה תקועה מאחורי אחת האבנים שזזו, בקיר הבאר. הוצאנו אותה אך לא יכולנו לפותחה, שלחנו את החמח״מית, מונחית בשלט-רחוק, אל הכיכר למעלה, להביא את אבבטן לעזרה. אחרי שלוש מנות שווארמה, עם חמוצים וטחינה ולביבות-צ'יפס חופשי, היה קשה קצת להקטין אותו כדי שיתאים לתא שבחמח״מית, אבל הצלחנו. ובכוחות משותפים, יחד עם אבבטן שאכל והתחזק, פתחנו את הקופסה עוד כשהיינו במעמקי הבאר. ראה – ״

 הוא פתח את הקופסה, אשר המראה הפשוט שלה מבחוץ היה מטעה. חשבתי שזוהי קופסת-עץ ישנה מגולפת בידי רועים ערבים בשדה, שמניחים בה טבק וניירות לגלגול סיגריות. להפתעתי היתה בנויה בפנים לוחות-זהב עבים-למדי שממש סינוורו את העין. כפי שניחשתי היתה קרקעיתה מלאה פירורים שחורים, יבשים ומצומקים, שהיו כנראה פעם, לפני מאה שנה ויותר – טבק. וגם ניירות מצהיבים לגלגול סיגריות נמצאו שם, אף הם בני אותו גיל, כנראה. אך מה שהפתיע היו היהלומים הגדולים, המלוטשים, והטבעת, שנצטופפו באחת מפינות הקופסה בתוך שקית-עור קטנה אכולת ריקבון עתיק. עתה הבנתי כי לא לחינם ביקש קפיטן יוקי שאכבה את המנורה שעל שולחני. היהלומים זהרו! – אך הטבעת היתה ניכרת דווקא בפשטותה לעומת נצנוץ הזהב והיהלומים. אבן כחולה-בהירה זוהרת במרכזה, דומה להפליא בגווניה לכפתור הזוהר שבמדחס-החלל של קפיטן יוקי, וזהב-הטבעת בגוון חום-עמום, כמו יצקו אותה לפני מאות אם לא אלפי שנים.

״אני מברך אתכם על השלמת משימתכם,״ אמרתי, ״אכן רכוש רב השאיר הכושי ללטיפה המסכנה, ומי יודע מתי טמנה אותו – בעודה בחיים, לפני בוא בני-משפחתה להורגה, או בשארית כוחותיה, כאשר כבר גססה על קרקעית הבאר. אך עדיין  אינני יודע במה אוכל לעזור לכם?״

״האם באמת-באמת לא השאיר סבא שלך שום פתקה של הסבר על האוצר ועל מה שיש בו?״

״לא. כשחזרתי הביתה שבתי ובדקתי בכל הניירות שהשאיר לי ובכתב-היד המקורי של הזיכרונות שלו, ולא מצאתי דבר.״

״גם לא על הטבעת?״ היה זה רני ששאל עכשיו.

״לא.״

״אז נדמה לי שאני יודע את סוד האוצר,״ הכריז רני.

״אתה?״ התבוננו בו שלושתנו, ומרוב תדהמה חדלנו בבת-אחת למצוץ מן הענב בְּקַשְׁיוֹתֵינוּ.

״זוהי הטבעת ששלמה המלך נתן במתנה לְבַּלְקִיס, מלכת שבא.״

״מאיפה אתה יודע שנתן לה מתנות?״

״קראתי בספר 'ויהי היום' של חיים נחמן ביאליק, עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן.״

״אבל מאיפה אתה יודע שזו הטבעת?״

״אינכם זוכרים את הכתוב במכתבו של ספן-האבן? הכושי הביא עימו את האוצר מאפריקה. הוא נתן אותו ללטיפה. חסן ידע שהאוצר בא מאפריקה ולכן הפליג בסירה מאילת ורצה להגיע לארץ שבא, היא חבש, היא אֶתְיוֹפְּיָה שבאפריקה. כי חשב שאצל בני שבטו של הכושי ימצא אולי טבעות דומות, וזהב, ויהלומים.״

״זו אפשרות מאוד מעניינת,״ נכנס לשיחה אבבטן ששתק עד כה, והדבר אירע בדיוק לאחר שמצץ את טיפת העסיס האחרונה מן הענב שקרס עתה על הצלחת ככדורגל פלאסטי קרוע. ״בלקיס! אחינו הַפַאלַאשִׁים שהם כנראה מצאצאי בני-ישראל! אני בהחלט אפרסם זאת מעל דפי 'העצלן הצעיר', סיפור נהדר! אך בכל זאת חסרה ההוכחה הממשית שזו אכן הטבעת של שלמה המלך!״

״אם תימצא כתובת עברית על הטבעת – ״ הצעתי בהיסוס.

״וחבל גם שלא קבענו לשבת במטבח,״ הוסיף אבבטן.

״נמצאת!״ קרא קפיטן יוקי, כשהוא בודק את הטבעת באמצעות הגע״ם, ״כאשר מתבוננים בשיקוף האבן הכחלחלה, הזוהרת על מסך-הגע״ם, אפשר להבחין מיד כי בקרקעיתה חקוקות האותיות – שׁדי.״

״למה בקרקעיתה? אם זו טבעת-חותם, היו האותיות צריכות לבלוט.״

״ואכן הן בלטו פעם,״ הסביר קפיטן יוקי, ״ואחר כך נשחקו. מישהו מחק אותן, כך מספר לי המכשיר. ורק התבנית שלהן נותרה משתקפת באבן עצמה.״

״אולי שד״י הן ראשי-תיבות: שלמה בן דוד בן ישי? – שי״ן דל״ת יו״ד?״ הציע רני.

״אולי,״ אמר אבבטן. ״אבל גם סתם נוסע עברי היה יכול להגיע לארץ שבא עם הטבעת הזו. הלא עברו שנים כה רבות מאז פגישתו של שלמה עם מלכת שבא. וכל מה שאנו יודעים על כך הן אגדות בלבד.״

״הי!״ אמרתי, ״מה זה אני רואה עוד בקופסה?״

״מה?״

״בטח לא סנדוויץ',״ אמר אבבטן.

״יש כאן פתקה, אבל הנייר חדש מאוד.״

והוצאתי מתחת לשקית היהלומים המתפוררת פתקה מקופלת של נייר-מחשב ועליה היו מודפסות אותיות:

״אל״ף ו״ו צד״י רי״ש בי״ת יו״ד רי״ש שי״ן ו״ו עי״ן.״

״מה השאלה? הרי זו ההודעה הסודית!״ אמר קפיטן יוקי.

״אבל איך הגיעה לכאן? לקופסה?״

״אני שמתי אותה.״

״מתי?״

״בדרך,״ השיב קפיטן יוקי, באופן די סתמי, זאת מוכרח אני לומר.

״ולא החבאת שם קודם את הקופסה, ובטעות שכחת בה את התווית שלה?״

״לשם מה היה עליי לעשות זאת?״

״אולי רצית להמציא משהו כמו 'מחפשים את המטמון'?״

״רואים שיש לך דמיון של סופר,״ חייך קפיטן יוקי, ״שובב! מלא המצאות מעניינות. אבל אנחנו משלחת רצינית מאוד, ולא היה עולה על דעתנו לצאת לחפש מטמון מזוייף, כזה שהתווית עדיין מודבקת עליו! אל תדאג, באמצעים המשוכללים שלנו אנו מגלים מיד כל רמאות! ואם בכל זאת תמצא פעם פתקה בכתב-ידו של סבא שלך, ובה פרטים נוספים על אוצר בִּיר שׁוּעַ, אל תהסס להודיע לנו מיד. אולי רני באמת צודק, והטבעת היא מתנתו של שלמה המלך לבלקיס מלכת שבא?״

ובסיימו דבריו העיף אותי בתנופה אחת חזרה לגודלי הטבעי ונתיישבתי על כסאי, ליד שולחן-הכתיבה. ובו-ברגע נעלמו שלושתם במכונית-המחץ פרושת-הכנפיים, יחד עם אוצר הבאר הראשונה, והותירו אחריהם באוויר רק ריח בעירה קל של דלק המנוע הסילוני בשעת המראתם, ואת בקבוק המים ששאבו למעני מן הבאר – על שולחני.

אחרית דבר

על בקבוק-המים שומר אני מכל משמר עד עצם היום הזה, אבל השלושה לא שמרו בסוד את דבר גילוי האוצר בבאר הראשונה. בבת-אחת נתפרסם הדבר בכל העיתונים, וכפי שאתם זוכרים היתה גם כתבה מצולמת בטלוויזיה. אבבטן, שחשב תחילה לפרסם את הסיפור בהמשכים בעיתונו ״העצלן הצעיר״, לא התאפק וסיפר על גבורותיו לחבריו העיתונאים במזנון 'בית סוקולוב' בתל-אביב, זה הבית של אגודת העיתונאים, וכך דלף הסוד, וזו גם הסיבה מדוע, בסופו של דבר, לא נתפרסם ״אוצר הבאר הראשונה״ בעיתונו של אבבטן. הרי אין טעם להדפיס מדי שבוע פרק של סיפור-תעלומה, כאשר כל הקוראים כבר יודעים את הסוף –  היכן טמון האוצר, ומהו.

*

לפני ימים אחדים ביקרתי בפתח-תקווה. כאשר עברתי בכיכר-המייסדים נדהמתי לראות כי היא חפורה כולה בידי עשרות אנשים אשר סילקו את אריחי-הבטון המכוערים; ואחדים מהם, אתים ומעדרים בידיהם, חופרים את הבאר הראשונה ומעמיקים בה, מנקים את קירותיה ומעלים בסל הקשור לחבל על גלגילה, את העפר ושברי האבנים מן הבאר למעלה; והקיוסק הכחול של מפעל הפיס נותץ כליל ונעלם. וכשאלתי מה קרה, ענה לי אחד מזקני פתח-תקווה –

״אינך יודע? מאז שפירסמתם בעיתונים על האוצר שנמצא בעמקי הבאר, החלו אנשים חופרים בה ובכיכר כולה כדי למצוא עוד אוצרות. עוד מעט יגיעו לתחתיתה, ואומרים כי הפעם העירייה לא תסתום אותה בשנית אלא יקימו מעליה גלגלת עם חבל ודלי, ופקיד מיוחד של העירייה יעמוד שם וישאב את המים לכוסותיהם של המבקרים, וכל הנשים העקרות תבואנה לשתות ממי הבאר הראשונה, סגולה להריון, וכדי שלא תעמודנה בשמש יטעו מחדש גם את הגן מסביב, ואולי גם יקימו מפעל לשיווק המים האלה בבקבוקים בשם 'מי תקווה'.״

ואז חשבתי שאולי, אולי בכל זאת טמן קפיטן יוקי את האוצר בעמקי הבאר, ומתח את כולם כמו בתוכנית ״מחפשים את המטמון״, וכי האוצר האמיתי שנתגלה היא הבאר הראשונה עצמה, אשר מעתה לא תיסתם עוד לעולם וכל הרוצה יוכל לשתות ממימיה כאוות נפשו.

– סוף –

תל-אביב, בתשרי תשמ״ב

28 בספטמבר עד 9 באוקטובר 1981

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ״ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

נספח ב

כתב גבאות לר' אליעזר ראב
משנת תרכ״ז [1867] – נוסח י' קלויזנר

כתב גבאות

לחברת ישוב ארץ ישראל

בקול הקורא אשר הדפסנו תוך חשון תרכ״ז עוררנו את אחב״י להיות לעזרת ישראל דרי קודש -‑- הנהרסות בנחלת אבותינו, אשר אך חסד כזה עלה על כל החסדים הפרטים אשר יעשו נדיבי עם, שכרם אתם, ופעולתם לפניהם. והן בקשנו שבכל עיר ופלך יקימו לנו מושיעים אשר ישתדלו בדבר מצוה רבה הלזו לזכות בקודש ומי לד' אלינו יענה ויאמר הנני שלחוני ואלכה לעשות מסלה לאלקינו לארצו ועמו. והנה קם לנו איש עושה חיל אשר פעל ועשה בעירו ובסביבותיה למצוה רבה הלזו, ה״ה איש חיל פועל צדק אוהב אדמת קודש מגזע תושב ירושלים ת״ו מו״ה אלעזר בן הרב מהר״ל נ״י ראאב בעיר ס' איסטאן במדינת אונגארן יברך ה' חילו וחפצו ישלים לזה קראנו לו שם גבאי לחברת ישוב ארץ ישראל יהי נא לכל דרכיו משכיל וזכות רבים תלוי בו, הן החתומים לתת כל שנה, והן הנותנים מנה אחת כפי יכלתם, ועל כל נדבתם יקבל הגבאי קוויטונג מן הפקידים וסוכנים.

טהארן וגרעטץ תוך כסלו שנת יבוא משיח צדקנו[1] לפ״ק.

הק' אליהו במוהר״ש זצ״ל חונה בק״ק גרעטץ במחוז פאזען

הק' צבי הירש קאלישער

(חותמת:) פקידי חברת ישוב ארץ ישראל

Kolonisations Verein für Palästina

מתוך: קאלישר, עמ' תקנא–תקנב. כתב הגבאות המתפרסם כאן נדפס לראשונה בצילום בספר היובל. העותק היה קרוע במקצת, ולכן היה הנוסח לקוי בחלקו. כתב הגבאות הודפס, אך נוסף בו בכתב-יד שם מיופה הכוח, הגבאי. הכתוב ביד נדפס כאן באותיות נטויות.

בעקבות העתקת חלקים מכתב הגבאות ב״ספר החשבונות והזכרון״ של ר' אליעזר ראב בכ״ט בניסן תרכ״ז / 1867 יש לתקן את השורה המחוקה המתחילה במלים ״ישראל דרי קודש...״ ולכתוב במקומה ״ישראל דרי קודש להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות״ וכו'. לראשונה בידנו אפוא נוסח שלם של כתב הגבאות מאת הרב קאלישר.

המשך יבוא

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* לעורך שלום. עו״ד גיא משיח פותח את מאמרו בשלושה שמות תואר לתיאור מעצרו של הקומיקאי והמאייר המוכשר זאב אנגלמאייר במהלך ההפגנה בירושלים. קודם כל הוא מריע במילה ״הזוי״, לאחריה מיתמם ב״מופרך״ ולבסוף מסכם בקול ענות חלושה ״מיותר״. אחרי כל אחד מאותם תארים ניתן להציב סימן קריאה. וכבר אפשר לאפיין את מאמריו בריבוי סימני קריאה. הוא נוטל על עצמו להיות שליחה ומגינה, בעיני רוחו, של הדמוקרטיה, שהיא בעיניו בסיכון מיידי. וכמשפטן משרטט סכמטית את העולם  לרעים  ולטובים. או בשפה מטפורית – שחור ולבן. יש שיאמרו שסוג זה של חשיבה היא פלקאטית רדודה ודו-מימדית, משמע חסר בה מימד העומק, קרי מורכבות. ואת זה באתי לבקר, כי משהו בפובליציסטיקה שלו צורם לי.

עליי לציין שאני מאוד אוהבת את זאב אנגלמאייר, ושנים ארוכות עוקבת בהנאה מרובה אחר דרכו האמנותית המקורית והמצחיקה. אלא שאנגלמאייר החליט מתישהו לעבור ממעמד של אמן סאטיריקן ברקע, אמן פוליטי מושחז ואנונימי שציוריו מדברים את עצמם – אל  החזית,  כאמן מחאה אקטיביסטי, ובו בזמן גם לגרוף פרסום כפרסונה מוכרת  וביתר שאת לעטות על עצמו את דמותה של שושקה שאותה יצר,  וכך להיות מוכר בפי כול. זה משנה את כל התמונה ביחס אליו. כי מטבע הדברים היציאה שלו אל אור הזרקורים בדמות שושקה מרדדת ומשטיחה לצערי את אמירותיו והוא הופך את עצמו לבנאלי. כי אבד לו היסוד החתרני וכבר נהפך לקלישאה.

ואם ברדידות עסקינן, אז גם אזהרותיו של גיא משיח על רידוד וזילות השיח על הטרדה מינית הופכות לרדודות. כפי שהתפרסם, אנגלמאייר נעצר כי המשטרה סברה לתומה שנוכחותו המופגנת  בתחפושת של אישה ערומה  גרוטסקית  עם עטרת תסרוקת  מספוג  – נועדה להטריד מינית את  שרה נתניהו כפי שהיה במופע בלוני הפין הענקיים. ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין.  גיא משיח איננו תם אך הוא מיתמם. הוא בטוח שהופעתה של שושקה הערומה [ס״ה ״תחפושת עשויה מבד עם כרבולת קרטון צהובה על הראש....] – איננה פרובוקציה משום שהיא מזוהה עם אנגלמאייר לגמרי, ועובדה שעיריית ירושלים הזמינה אותו לחוצות היוצר בדמות שושקה. כלומר היא תמימה לחלוטין.

עליי לציין שלא דומה הופעה מוזמנת מטעם העיריה של אמן בדמות מסויימת – לאדם פרטי, גם אם הוא אמן שמסתובב מיוזמתו בהפגנה בשם חופש הביטוי וחופש הפרובוקציה בדמות של אישה ערומה צ״ל שושקה, כאשר חלק מן האנשים בהפגנה מזהים אותה וחלקם ממש לא.

אני בטוחה שהשוטרים שעצרו אותו לא הכירו את שושקה ובאמת האמינו  שמדובר בפרובוקציה ובהפרת הסדר הציבורי. גיא משיח גם יודע בוודאות שמאחורי המעצר עומד שר  הפנים  אוחנה  ושהשוטרים הונחו על ידו לחכות לשושקה בפינה  ולעצור אותה. הם פשוט חיפשו אותה בנרות בין כל התחפושות שהיו שם עד שמצאו ודחפו אותו-אותה לניידת כמו במדינות רודניות. נו באמת. הוא גם יודע בוודאות שנערכה בגופו בדיקה פולשנית רקטלית, כאשר אני ראיתי ושמעתי במו אוזניי ועיניי גירסאות שונות למה שאירע בבית המעצר, ובאחת מהן מצהיר האמן שלא נגעו בו פיזית. ובאחרת אומר את ההיפך.  

לסיכום, על מאמרו המתלהם של גיא משיח הייתי אומרת שהצניעות ולא היהירות יפה לכל אחד. גם אני חושבת שמעצרו של אנגלמאייר היה מגוחך! כי ממילא בהפגנות האלה מסתובבים עם שלטים פרובוקטיביים ובכל מיני תחפושות לא מעודנות. וככלל – זה יותר קרנבל רעשני מאשר הפגנה. אבל  הופעותיו הפרובוקטיביות בדמות שושקה  הערומה  אינן עוברות חלק. ויש בזה משהו מרתיע, שנוי במחלוקת  במדד הטעם הטוב. ועולה החשד, כפי שכתב אהוד, שהן נועדו ליחצון עצמי [לא פחות מחופש הביטוי]. בקיצור, הייתי אומרת שהיחס לתחפושת הזאת ולדמות – מהול באמביוולנטיות.

כ״כ אהבתי את שני הסיפורים המושכים ״משומש״ ו״אוצר הבאר הראשונה״ של העורך.

חוה ליבוביץ

רמת גן  

* ציטוט: נחתמו הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות הערביות, והצהרת השלום עם ממלכת בחריין. מעכשיו – נראה זרימה כלכלית, מסחרית, תיירותית וכל מה שאי פעם רצינו. ערך המנייה של ישראל בזינוק עצום.

ומי יושב בצד מריר, ומלא רחמים עצמיים? העם המומצא, שננטש בידי הערבים, ונזרק לכל הרוחות. ״התקשורת״ שזה עוד יום אבל קשה עבורה. וכת ה-PC, הפרוגרסיבים ו״מחנה השלום״ שהוכח שהוא אנטי שלום. המסיכה נקרעה מעל פני הצבועים מ״מחנה השלום״.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 15.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: היתה טעות להקים את מדינות הפח ה״ערביות״, כולל ״לבנון״, ועכשיו צריך לבטל אותן באופן מיידי. הן לא מסוגלות לנהל את התושבים האומללים, והן מסוכנות לעצמן ולסביבה. מה שנשאר שם זה לברוח לאירופה, והם בורחים. במשך 18 שנה שלטה ישראל בדרום לבנון. הם היו צריכים לברך אותנו ולהודות לנו על כך כל יום. במקום זאת הבריחו אותנו, והתוצאות בהתאם.

והבוקר [15.9], עוד שריפת ענק בביירות, הפעם במיבנה מיוחד שמוקם שם, בניין האדריכלית העיראקית המפורסמת במערב, זהא חדיד (שמתה בינתיים בפתאומיות ב-2016), והתפרסמה בסגנון ״האדריכלות הדיגיטלית״. טוב. הבניין עולה בלהבות אנלוגיות מאוד. [סרטון].

בשל פשיטת הרגל של ״המדינה״, גם הבניין הזה לא הושלם. תוך דקות הם פירסמו את הסיבה לשריפת הענק: קצר הלחמה. מוזר, גם השריפות בנמל ביירות זה בדרך כלל ״קצר הלחמה״. כל היום מלחימים שם? זה בערך כמו התירוץ הערבי המקובל, כאשר חייל ערבי רוצח יהודים, שהוא ״השתגע״.

[סרטון] השריפות הענקיות (״מלחימים״) בנמל ביירות נמשכות, בקצב של אחת ליומיים, והייאוש במדינה מגיע לרמות של הגירה מיידית. מסוכנים לעצמם ולסביבתם. כך הם רואים כבר את נמל ביירות [סרטון דמיוני, הנמל כנחש קוברה ענק המזדקף מהים ומאיים על העיר]. שיודו לחיזבאללה, שהמקרוני מתעקש שהוא לא ארגון טרור.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 15.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: זוועה כפולה בלוס אנג'לס, מחליא ממש. ואיפה הנוכל ביידן? שותק? הזוועה בהתגלמותה: שני שוטרים של משטרת לוס אנג'לס נורו בראשם [סרטון וידאו]. הם מאושפזים במצב אנוש. מחוץ לבית החולים מתקהלים עשרות אנרכיסטים של BLM ואנטיפה בקריאות ״תמותו״, ״אנחנו מקווים שתמותו כבר״, ״פשיסטים״.

הנה צילום הירי, בהילון איטי, לא נביא את סרטון הפרוגרסיבים הבזויים, המייחלים למות השוטרים.

ואיפה הנוכל ביידן? שותק, מהמרתף שם הוא מאוחסן. שותק. מסכנים הישראלים שגרים שם. אכלו אותה. אלה החיים שלהם מעכשיו.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 13.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* מוטי הרכבי: עם פרסום הוראות הסגר, מגיב אחד מ״כתבי״ אחד מערוצי התעמולה: אם אתה מסתובב עם לולב ושופר אתה משוחרר מסגר.

אבל התשובה הנכונה היא כי להשתחרר מהסגר אפשר במעשה הרבה יותר קרוב לליבו של ה״כתב״ – פשוט, קח שכטה של סמים, תתפשט ותנפח שמוק גדול מגומי ועליו כתובות נאצה. זאת הדרך הבטוחה להשתחרר מהסגר!

* * *

אם ההפגנות נגד נתניהו תימשכנה גם בימי הסֶגֶר

אז הכול מותר

ושתלך לעזאזל הבריאות של אזרחי ישראל!

ולמפגיני האספסוף הנאור:

אל תשכחו להישמע להוראות המארגנים

ולכבות את הטלפונים הסלולריים שלכם

כדי שהרשויות לא תוכלנה לעקוב אחר חלקכם

בהפצה של מגיפת הקורונה!

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל