חדשות בן עזר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בתשרי תשפ״א, 21.9.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר: ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: לִפְנֵי תְּמוּנָה שֶׁל צַיָּר מֵת. תַּנְחוּמִים. // עו״ד גיא משיח: השופטת רות ביידר גינסבורג – פורצת דרך. // אורי הייטנר. 1. אש יוקדת בחזה. 2. צרור הערות 20.9.20. // מיכל סנונית: שני שירים. // משה מוסק: יצחק רבין והפקיד הבכיר – ארכיון המדינה וחשיפת החומר הארכיוני לעיון. // דורית אורגד: שני שירים מתוך ספרה החדש ״ריקוד חייה״. // מיכל סנונית: לשוט בים הגעגוע, על ״אוניות געגועיי״ לאלישע פורת. // פוצ'ו: בחיי [7]. ב. הכנסה לקראת כנס ההכשרה. // זיוה שמיר: העברית כמרגלית שבָּלַע העם בלוֹעוֹ. על מחשבת הלשון של ביאליק. // איליה בר-זאב: שני שירים. // משה גרנות: על ספרה של דינה קטן בן-ציון ״זמנים בתוכנו״. // רוֹן גֵּרָא: פַּעֲרֵי קוֹרוֹנָה – רֹאשׁ הַשָּׁנָה תשפ״א. // עדינה בר-אל: באהבה מתוך הערוגה, משפחת חביביאן. // יצחק גנוז: אַרְיֵה לֵיְיבֶּלֶה רוּדִי תַּלְמִיד כִּתָּתֵנוּ. // סבסטיאן וילאר רודריגז: אירופה שבקה חיים לכל חי באושוויץ [פורסם 2005]. // אהוד בן עזר: החזרה. // תקוה וינשטוק: ״שיכון המזרח הרחוק״. // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [נספח ג. איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ״ח (1868) – נוסח י' קלויזנר]. // ממקורות הש״י.

השופטת רות ביידר גינסבורג היהודייה, שנפטרה מסרטן בסוף השבוע שעבר בגיל 86 – היתה אישה קטנת קומה (בגובה 1.52 ס״מ), אבל ענקית משפט: לוחמת עיקשת, נחושה ובלתי נלאית על עקרונותיה, עקרונות הצדק והשוויון, פורצת דרך ושוברת תקרות זכוכית.

גינסבורג היתה אייקון פמיניסטי. את הקריירה המשפטית שלה החלה כאחת מתשע נשים בלבד לצד כ-500 גברים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. לאחר שסיימה את לימודי המשפטים ויצאה לשוק העבודה, גילתה שאף משרד עורכי דין רציני בניו יורק בשנות ה-60 – לא מוכן להעסיק עובדת שהיא גם אישה, גם יהודייה וגם בהיריון.

אפלייה בלתי צודקת זו עיצבה לנצח את השקפת עולמה. גינסבורג למעשה החדירה לתודעת הציבור את צמד המילים ״אפלייה מגדרית״, ונגדה נלחמה כל חייה. את הקריירה שלה ביססה על עתירות כנגד אפלייה מגדרית: ביטול היהעדפה האוטומטית לגברים בתפקידים שונים, הזכות למתן קצבת אימהות לגברים אלמנים, גיוס נשים לצבא, שוויון תעסוקתי ללהט״בים והזכות לנישואים חד-מיניים.

לעיתים השוותה גינסבורג את עבודתה כשופטת עליונה ל״גננת״, הצריכה להסביר בסבלנות לכל 8 חברי בית המשפט העליון הגברים – ״אפלייה מגדרית״ – מהי. גינסבורג נלחמה למתן זכויות והזדמנויות שוות לנשים להשתתף ולתרום לחברה בהתאם לכישוריהן. דבר שנשמע ברור מאליו כיום, אבל ממש לא היה כך בשנות השישים של המאה הקודמת.

״הלחמי על העקרונות שלך, אבל עשי זאת בדרך מתונה והדרגתית, שתאפשר לאחרים להצטרף אלייך,״ אמרה. היא דיברה על שוויון שנבנה כמו מגדל, לבנה אחר לבנה. לכן לא היססה להתפשר על עמדותיה, אם חשבה כי כך תתקדם, ולו צעד קטן אחד קדימה, אל עבר השוויון. הפילוסופיה שלה היתה, שדיעות המיעוט הטובות הופכות עם הזמן לדעת הרוב. ״זו תקוות מנסחי דעת המיעוט: שהם כותבים היום למען המחר,״ נהגה לומר.

גינסבורג מונתה לשופטת בית המשפט העליון בשנת 1993 על ידי הנשיא דאז ביל קלינטון, והיתה לשופטת האישה השנייה בתולדותיו. היא בלטה בעיקר בזכות פסיקותיה שקידמו שוויון לנשים, נחשבה למנהיגת האגף הליברלי בבית המשפט העליון, והפכה לדמות אהודה מאוד בשמאל האמריקני ולאייקון תרבות.

השופטת היהודייה הקשישה הפכה בערוב ימיה, בתקופת כהונתו של טראמפ, שנפס כמנהיג שמרני, גזען וסקסיסט – לסלבריטאית של ממש. גינסבורג שימשה לדור הצעיר דמות להזדהות, חיקוי והערצה, והפכה לאגדה עוד בחייה. בקרב הצעירים היא זכתה לפופולריות של כוכב רוק, שהעריצו את דבקותה הקשוחה בעקרונותיה הליברליים ובחתירתה למימושם, וכך הודבק לה בין השאר הכינוי Notorious R.B.G, על משקל שמו של הראפר Notorious B.I.G. וכמו כוכבת רוק נעשו סרטים על חייה, והצעירים רכשו חולצות, ספלים ומזכרות בדמותה, ואפילו עשו על גופם קעקועים של דיוקנה.

כלוחמת אמיתית, גינסבורג לחמה בעקשנות ובטיפולים קשים, במהלך שני העשורים האחרונים לחייה – בלא פחות מ-4 סוגי סרטן ממאירים: סרטן השד, הריאות, דרכי השתן והלבלב – והצליחה לשרוד עד גיל 87.

רות היתה נשואה באושר במשך 56 שנה למרטין, עו״ד אף הוא. ״בחרתי בו, כי הוא היה היחיד שהיה אכפת לו גם מהמוח שלי, ולא רק מאיך שאני נראית,״ אמרה גינסבורג על בעלה, שהודה שהוא היה זה שבמשך כל השנים היה אחראי על הבישולים בבית.

הנשיא טראמפ ,שמינה במהלך כהונתו שני שופטי עליון שמרניים והפך את הרוב בבית המשפט העליון לשמרני (חמישה שופטים שמרניים מול ארבעה ליברליים) – ינסה כעת לנצל את מותה של גינסבורג כהזדמנות הפז למנות עוד שופט שמרן וכך לחזק עוד יותר את הרוב השמרני בבית המשפט העליון למשך שנים רבות קדימה. מהלך שיפגע קשות בזכויות הפרט, הנשים, הלהט״בים והמהגרים – למענם נלחמה גינסבורג כל חייה.

מדובר בהסכם היסטורי בכך שהמחנה המוסלמי הסוני המתון מקבל את ישראל כמדינה לגיטימית במדינות האזור. ההסכם שובר את הפרדיגמה הפלסטינית. מדובר בשינוי היסטורי, כלכלי ואסטרטגי במזרח התיכון, בזכות עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית והמדעית. ישראל כבר לא האויב והבעייה של מדינות ערב, אלא שותף אסטרטגי מול האיום האיראני. ההסכם ביטל את החלטות החרם של חרטום, החלטות הליגה הערבית והווטו הפלסטיני. הסכם שיוביל להסכמים נוספים. ״קואליציית הנורמליזציה״ בין ישראל למפרציות, היא ראשיתה של קואליציה גדולה. מדובר במהפך מחשבתי ופוליטי בחלק מהעולם הערבי, בכל הקשור לקשר לישראל. רוב מדינות ערב לא גינו את ההסכם. חלקן תמכו בשתיקה. אפילו סוריה לא גינתה. ההסכם שעליו חתום נתניהו מצטרף להסכמי השלום שחתמו בגין, רבין, ושרון, שהובילו מהלכים דרמטיים לטובת הקשרים עם העולם הערבי. העולם הערבי ניתק עצמו מהבעיה הפלסטינית, למעט המשך תשלום מס שפתיים של תמיכה מילולית. ההסכם הוא יום כיפור של הפלסטינאים וסופה של יוזמת השלום הערבית סעודית. יש אפילו מומחי בטחון שהעלו את הרעיון שההסכם יוביל להקמת ברית נאט״ו יהודית ערבית במזרח התיכון מול האיום האיראני. על פי הדיווחים צפויים כנראה בקרוב הסכמי נורמליזציה נוספים, בין ישראל למדינות ערב נוספות. שיתופי הפעולה הכלכליים והמודיעיניים שהתנהלו באפילה בין ישראל למפרציות, מזה זמן רב,הופכים מעתה לגלויים במסגרת דיפלומטית של ניהול אינטרסים.

הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, הם כישלון המודל המדיני של השמאל. החזון המדיני של השמאל לפתרון הבעייה הפלסטינית התמקד תמיד בתמיכה במדינה פלסטינית על בסיס ״שטחים תמורת שלום״. השמאל טען תמיד שללא פתרון הבעייה הפלסטינית, אין שום סיכוי לקידום קשרים עם מדינות ערב. השמאל טען שללא נסיגות, פינוי התנחלויות, והיענות לתביעות הפלסטיניות, לא תיפסק העוינות הערבית והמערבית.

הפלסטינים איבדו את תמיכת רוב מדינות ערב שהתעייפו מהסרבנות שלהם לכל פשרה. חלק ממדינאי אירופה ורוב מנהיגי ערב עייפו מהדרישות האולטימטיביות הלא ריאליות מישראל – כמו נסיגה לקווי 67' וזכות השיבה. רבים ממנהיגי העולם עדיין לא הפנימו ולא הבינו שהסרבנות הפלסטינית לדחות כל יוזמה וכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית, שזו הטרגדיה שלהם שמובילה אותם מכישלון לכישלון מערפאת ועד אבו מאזן. המודל המדיני של השמאל, על כל חלקיו, לפתרון הבעייה הפלסטינית, התנפץ לאור המציאות החדשה במזרח התיכון. התומכים היחידים שנותרו לפלסטינים כוללים את החמאס, האחים המוסלמים, טורקיה, איראן, השמאל האקדמי בקמפוסים בארה״ב, תנועת החרם BDS, הרשימה המשותפת, שוברים שתיקה, וארגוני ״הזכויות והשלום״.

רוב דוברי השמאל לסוגיהם ניסו לגמד, לכווץ, ולהפחית בחשיבות ההסכם ״ההיסטורי״. הם השמיעו הודעות חמוצות ומסתייגות בליווי ביטוי לעג וביזוי, שמדובר בעיסקת נשק. ההסכם הפתיע את השמאל וגרם לדובריו הלם וטראומה פוליטית בעיקר בגלל הכישלון שלהם אבל במיוחד בגלל שההסכם שניזקף לזכותו של נתניהו וטראמפ השנואים עליהם. יש לשמאל מניעה רגשית לפרגן ולהודות לנתניהו אפילו על ההישג הזה לטובת ישראל. הם כנראה יתנחמו בהמשך ההפגנות ״רק לא ביבי״. מסע הדה-לגיטימציה שלהם להסכם התרסק.

להלן לקט ביטויי הביקורת והלעג הציניים של השמאל נגד ההסכם: זו עיסקת נשק ולא הסכם שלום. פייק שלום. זה הסכם עם דיקטטורה מושחתת. שמעון פרס ביקר באבו דאבי זמן רב לפני נתניהו. כהרגלו השמאל מבקר ולועג אוטומטית לכל השג של הימין. ההסכם זה ספין ותעלול של ביבי. אשכנזי לא חתם.פרטי ההסכם לא הובאו לידיעת הכנסת טרם החתימה. מפגינים חסמו הכניסה לנתב״ג כדי למנוע המראתו של נתניהו ולעכב את הטיסה לטקס. ההסכם זו חגיגה פרטית של משפחת נתניהו ולא שלום. זה ״הסכם שלום״ עם מדינה שלא נלחמנו בה ואין לנו גבול משותף עימה.

השמאל איבד את היכולת לזהות ולקבל יד מושטת לשלום ממדינה ערבית, ללא תיווך אירופאי וללא סיוע של ארגוני השלום. הסכם אוסלו טישטש לשמאל את היכולת להבחין בין הסכם שלום אמיתי לבין שלום מזויף כמו אוסלו. ״הסכמי אברהם״ עם האמירויות ובחריין, דחקו את השמאל לשוליים. משק כנפי ההסכם ההיסטורי חלפו מעל מחנה השלום של השמאל. אפשר להבין את האכזבה של כישלון השמאל המדיני, לאור השנים הרבות שבהן השקיע מאמצים רבים בקיום עשרות פעילויות בארץ ובעולם של מפגשי שלום, סמינרים של שלום, ועידות שלום בפורום סבן, בגיי סטריט ובעיתון ״הארץ״. רובן במימון מחו״ל.

בתגובה למאמרי ״המגדל הראשון״ ציין דניאל וולצ'ונוק שבניגוד למה שכתבתי, ניר דוד (תל-עמל) לא היה היישוב הראשון של ״חומה ומגדל״ וכי קדם לו כפר חיטים.

כבר במאמרי המקורי רציתי להקדיש פסקה למאבק בין היישובים על הבכורה, אך מפאת קוצר היריעה נמנעתי מכך. לכן, אני מודה לדניאל שהאיר את המחלוקת הזאת, ובעיקר על כך שזימן לי סיבה למאמר נוסף, שלישי במספר, על הסיפור ההרואי של התיישבות חומה ומגדל, שהרי כל המרבה לספר בתולדות הציונות וההתיישבות, הרי זה משובח.

יש מחלוקות בין יישובים על הבכורה, שכנראה יישארו לעד וסופן להתקיים. מיהו המושב הראשון – נהלל או עין גנים? כיוון שאני קשור בקשרי נישואין עם נהלל, אני כמעט מתחייב בנפשי כשאני מציב סימן שאלה. או מי הקיבוץ הראשון בגליל העליון – כפר גלעדי או איילת השחר? שומר נפשו לא יאמר ליד חברי כפר גלעדי שאיילת השחר קדמה להם ולהיפך.

לחברי אותם יישובים זה מאוד חשוב. אבל בראיה כוללת, מה שחשוב הוא שאלה אף אלה תרמו תרומה חלוצית אדירה להגשמת הציונות, לבניין הארץ ולהרחבת גבולותיה.

כזו היא גם המחלוקת בין תל עמל לכפר חיטים על הבכורה ב״חומה ומגדל״. מה שחשוב באמת הוא ששני היישובים תרמו תרומה גדולה למפעל הציוני החשוב של ״חומה ומגדל״. ובכל זאת, אנסה להסביר את הנימוקים לכאן ולכאן, וישפוט כל קורא כהבנתו.

על דבר אחד אין מחלוקת – חלוצי כפר חיטים עלו לקרקע שלושה ימים לפני חלוצי תל-עמל. המושב כפר חיטים נוסד ב-7 בדצמבר 1936 ותל עמל ״רק״ בעשרה בו. אם כך, למה תל-עמל טוען לבכורה?

קיבוץ תל-עמל, שקם שלושה ימים אחרי כפר חיטים, הוא הראשון שקם בצורה הקלסית של ״חומה ומגדל״, וחבריו הם הוגי הרעיון.

אחזור על תקציר הפרקים הקודמים. חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר, הגרעין שייסד את תל-עמל, ישבו בהכשרה בבית אלפא, וכבר עיבדו את אדמות תל-שוך, קילומטרים אחדים ממזרח לבית אלפא, במטרה להתיישב באזור. בפרוץ מאורעות 1936-1939 הם נדרשו בידי המוסדות לנטוש מיד את השטח, למען ביטחונם. התסכול שלהם היה עצום, והם היו נחושים לחזור למקום ולהתיישב בו, אך המוסדות סירבו. היה זה איזור ריק מיהודים וההנהגה חששה לסכן אותם בתקופה המתוחה הזאת. הטענה היתה שעד שהם יספיקו להתארגן, הערבים ירצחו את כולם.

המתיישבים לא ויתרו, התעקשו ולחצו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזובסקי (לימים – גור) הגה את שיטת ההתיישבות המבוצרת של חומה ומגדל: הקמה בן לילה של מאחז קטן, מוקף חומה של תבניות עץ ממולאת חצץ, ובה שתי עמדות מגן, ובתוך המחנה ארבעה צריפים ומגדל שמירה במרכזו, ועליו זרקור ופנס איתות. מחוץ לחומה, במרחק של כ-150 מ' ממנה, הוקף היישוב בתלתלית (כדי למנוע השלכת רימונים מעל החומה). שיטת ההתיישבות נקראה ״חומה ומגדל״. גור ושותפו לרעיון, פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ההגנה (ותקופה מסוימת אף עמד בראש הארגון) עמלו קשה לשכנע את מפקדת ההגנה וראשי המוסדות המיישבים לאשר את התוכנית. חברי תל-עמל הכינו בעוד מועד את כל חלקי המחנה העשויים עץ, ובנו את המחנה בלילה אחד.

הרעיון יושם ב-52 יישובים שהוקמו במהלך המאורעות, והיו הניצחון הגדול של הציונות על הפורעים הערבים. אולם ברוב רשימות יישובי ״חומה ומגדל״ מופיעים 53 יישובים, כולל כפר חיטים. הכללתו צודקת במידה רבה, כי הוא בהחלט חלק מאותה תנופת התיישבות מרחיבה גבולות במאורעות. אולם מצד שני, הוא לא קם בשיטת ״חומה ומגדל״, אלא התבסס על מבני אבן שהיו במקום מניסיונות ההתיישבות הקודמים. כפר חיטים הוקם לראשונה ב-1913 אך חלוציו לא החזיקו מעמד בשל הצקות הערבים ומחסור במים. הוא הוקם בשנית ב-1923, עמד במתקפה ערבית במאורעות תרפ״ט (1929), אך ננטש ב-1933. העלייה השלישית למקום היתה בדצמבר 1936. לא היה צורך בחומה ובמגדל, כי היו במקום מבנים.

אז מי משני היישובים ראוי לתואר בכור יישובי ״חומה ומגדל״? מי אני שאפסוק? אומר רק שאלה ואלה חלוצים וגיבורים הראויים למקום של כבוד בכותל המזרח של ההיסטוריה הציונית.

במאמרי הראשון על תל-עמל, כתבתי בהרחבה על שירו של אלתרמן ״המגדל הראשון״, שנכתב על תל-עמל, ובו המילים: ״תל-עמל ראשונה לחומה ומגדל״.

אין זה השיר הראשון שנכתב על תל-עמל. שיר נוסף הוא ״שורו הביטו וראו״. למחרת העלייה של תל-עמל לקרקע, שמר המשורר, הפזמונאי והסופר זלמן חן, ביישובו תל צור, ובמהלך השמירה הגיעה לאוזניו הידיעה המרגשת על היישוב שעלה בן לילה. זלמן, נרגש כולו, שלף עט וכתב ואף הלחין את השיר:

ארבעה חודשים לאחר מכן, בטקס העלייה לקרקע של המושב בית יוסף, אף הוא יישוב ״חומה ומגדל״ בעמק בית שאן, עלה אברהם הרצפלד, מאבות תנועת העבודה ומובילי ההתיישבות בארץ ישראל, ולימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים, לברך את המתיישבים בשם ההסתדרות הכללית. ברכתו היתה קצרה מאוד ובסופה הוא שר את השיר. ומאז ועד אחרית ימיו, השתתף הרצפלד בטקסי העלייה לקרקע כמעט של כל יישוב בארץ ישראל, ושר את השיר, המזוהה עם זכרו עד היום.

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסייה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית היתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות היתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב ליבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה ליבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב ליבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקיצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עימה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן איתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב היתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמיתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת היתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: ״אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו.״

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן – עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה״ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: ״שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה... אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכול קשקוש מקושקש... כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה... שהן יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו איתן כל עוד הבעייה הפלשתינאית לא תיפתר.״ או בקיצור, קשקוש מקושקש.

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי – טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

״איזהו גיבור שבגיבורים?... מי שעושה שונא אוהבו.״ (אבות דרבי נתן כ״ג).

מצד שני... אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום. אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום. וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו״מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פירסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: ״אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים.״

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פירסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים. וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד״ר נתניהו.

[אהוד: הנשיא החכם שלנו היכה על חטא פעם אחר פעם בפני כל עם ישראל בנאום ששודר בטלוויזיה ערב ראש השנה תשפ״א – נאום שבו תקף בעקיפין ובביקורת סמוייה את ממשלת ישראל והעומד בראשה כאילו הם האשמים במצב ובמחדל הקורונה! אכן נשיא חכם יש לנו.]

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח״כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: ״עכשיו תורך.״ פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב״ידיעות אחרונות״ ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. ״ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה״ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים... היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו.״ ומשפט המפתח במאמרו של סגל: ״אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות.״

נעזוב לצורך העניין את ארה״ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה ״דעתך״. זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השנייה היא סיוון רהב מאיר: ״רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: ״כאן מפגינים נגד ביבי,״ ונקבל אישור להתפלל בחגים.' רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: ״שוק ארבעת המינים״ ונקבל אישור לפתוח אותו.'״

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאיתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: ״למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעייה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי.״

אוייי מסכנה שלי... חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.

ה״תשליך״ הוא ״מנהג שלהם״ כלומר של החרדים. ואח״כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: ״הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור.״ הרי ברור... אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים. עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה״ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות. כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה״ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה״ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה״ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעימם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ. סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התוכנית ״זהו זה״. ומתוך התוכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן היטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם ״ארץ קטנה עם שפם״ ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של ״שנאת ישראל״ והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, ״המדינה זה אני״ ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו ״מלאך חבלה״ – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר ״ארץ קטנה עם שפם״ הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה״אני, אני ואני״ היתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – ״חצי סיכה על מפת העולם.״ ״חצי סיכה בין סעודיה לים.״ ״קליפת בננה על מפת העולם.״ ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב ״ארץ קטנה עם שיער סגלגל,״ אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה״ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, ״אנטארקטיקה״ שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: ״שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן.״ רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. ״איפה?״ הוא שאל. ״בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה״ב.״ ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה״ב.

״ארץ קטנה עם שפם״ הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, ״אנחנו פקק בפתחו של בקבוק.״ ״צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות,״ כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע ״אמת״ אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. ״כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום״ – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. ״רוב העם מתעסק בריגול״ – ייתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא ״הכל מוכן למכירת החיסול,״ והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על ״סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון״? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת ״איראנגייט״. מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה ״כל המקומות קדושים,״ לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו ״המדינה זה אני.״

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: ״השופטים שולפים כרטיס אדום.״ לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של ״זהו זה״. ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים, הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר? באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהריים. האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מטר ממשפחה למשפחה. והיה שמח! וגם שמענו קול שופר. באורטל שנת תשפ״א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה. הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש״ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* ביד הלשון: אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ״ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה. על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל. מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל. ישראל אפשטיין, לוחם האצ״ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא. המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית״ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ״ל במלחמה. 14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית״ר, נפלו במלחמת השחרור.

בַּלַּיְלָה הַכָּחֹל הַהוּא יָרַדְתִּי עַל בִּרְכַּי

לָמָּה לָךְ לְהוֹסִיף לְעַצְמֵךְ מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹב?

כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְהַחֲלִיט עַל חַיַּי,

כְּאִלּוּ שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְהַחֲלִיט עַל מוֹתִי –

בַּלַּיְלָה הַכָּחֹל הַהוּא יָרַדְתִּי עַל בִּרְכַּי

ארכיון המדינה וחשיפת החומר הארכיוני לעיון

לאחרונה הופיעו בתקשורת מיספר רב של כתבות ביקורתיות על תפקוד ארכיון המדינה ועל מדיניותו הכושלת לגבי חשיפת החומר הארכיוני שברשותו. נראה לי שיש מקום להבהיר את מדיניות חשיפת החומר בארכיון המדינה ולהציע פתרונות לכשלים, בהוצאתה לפועל.

ארכיון המדינה או 'הגנזך', בשמו המקורי והנכון יותר מבחינת החוק, נוסד שנה לאחר הקמת המדינה כיחידה במשרד ראש הממשלה. מאז הקמתו ועד עצם היום הזה הוא יחידה לא-רלוונטית למשרד החשוב הזה. הוא אינו חיוני לעבודת משרד ראש הממשלה ואין למשרד עניין רב בעבודתו, להוציא את תקופת כהונתו השנייה של יצחק רבין כראש ממשלה, שבמהלכה באה לגנזך עדנה. הימצאותו של הארכיון הממלכתי, שמעמדו העצמאי אינו צריך להיות שנוי במחלוקת, במשרד הפוליטי ביותר מבין כל משרדי הממשלה והעובדה שהאיש המופקד עליו – 'הגנז', הוא מינוי אישי של ראש הממשלה וכפוף לבכירי משרדו, המונעים לעתים משיקולים פוליטיים, עלולים לפגום בשיקוליו המקצועיים של הגנז ובמחויבותו הציבורית.

ההשפעה הפוליטית המשמעותית ביותר לעבודת הגנזך נוגעת למדיניות חשיפת החומר הארכיוני, לעיון הציבור. מדיניות חשיפת החומר לעיון, מעוגנת ב'חוק הארכיונים, תשט״ו – 1955'. עפ״י חוק זה ״כל אדם רשאי לעיין בחומר הארכיוני המופקד בגנזך, אך אפשר להגביל זכות זו בתקנות ויכול שההגבלה תהיה לפי סוגו של החומר הארכיוני ולפי תקופה קצובה, מזמן היווצרותו״, לדוגמא: חומר של מוסד ממוסדות המדינה – 15 שנה; חומר בענייני ביטחון, צה״ל ומערכת הביטחון – 50 שנה; תיעוד השב״כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית – 90 שנה. במקרים בהם הופקד בגנזך חומר ארכיוני שזכות העיון בו הוגבלה ע״י המפקיד לפרק זמן שהוא ארוך מהמפורט לעיל, הגנז באישור 'ועדת שרים' מיוחדת, רשאי להגביל את זכות העיון בחומר כ'סודי' – מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה או כ'חשאי' – מטעמים של פגיעה בצנעת הפרט.

כדי למנוע אי-הבנות ומחלוקות בין הצדדים לגבי פתיחת החומר לעיון, מועסק בגנזך עובד מטעם המוסד המפקיד, הבודק את החומר המיועד לחשיפה ומאשר את פתיחתו לעיון. כאשר מגיע ערעור מצד המוסד המפקיד או מטעם משתמש פוטנציאלי, מובא הנושא בפני 'ועדת השרים' לחשיפה, הרשאית לאשר את הגבלת החומר לעיון או להחליט על פתיחתו. במקרים בהם נוצרו מחלוקות בין הגנזך לבין המוסד המפקיד, הגנזך היה על-פי רוב בעד פתיחת החומר, בהתאם לתקנות העיון, בניגוד לדעת המפקיד.

כדי להמחיש את הבעייתיות בהוצאה לפועל של מדיניות החשיפה, אביא כאן אנקדוטה קצרה. בשנת 1994 הוחלט בגנזך לחשוף לעיון את הסטנוגרמות של ישיבות הממשלה מהשנים 1949-1948. באחד מהפרוטוקולים של ישיבות אלה הופיע רישום של דיון על השתתפותו של סגן אלוף יצחק רבין בכנס המחאה נגד פירוק הפלמ״ח, בניגוד להוראת שר הביטחון, דוד בן גוריון. בדיון שהתקיים בישיבת הממשלה והמופיע בפירוט רב בפרוטוקול, התבטאו מספר שרים בחריפות נגד רבין והציעו לנזוף בו בחומרה. יש הטוענים שבגלל התנהגותו הלא-ראויה, איבד רבין את סיכויו להתמנות לרמטכ״ל למשך כל תקופת כהונתו הארוכה של בן גוריון כשר ביטחון.

נחזור לסטנוגרמות. בגנזך חשבו, שאין כל מניעה, ביטחונית או אחרת, לחשוף את הקטע על רבין לעיון הציבור. במשרד ראש הממשלה חשבו אחרת. עובד בכיר במשרד שהיה ממונה על הנושא וחשש לשמו הטוב של ראש הממשלה, התנגד נמרצות לחשיפה. לנוכח חילוקי הדעות בין 'הבכיר' לגנז, תפקיד שמילאתי באותה עת, הובא הנושא לדיון בפני 'ועדת השרים' לחשיפה. יו״ר הוועדה, שר המשפטים דוד ליבאי הקשיב לטענות הצדדים והחליט עם עמיתיו לוועדה: שר המשטרה, משה שחל והשר לאיכות הסביבה, יוסי שריד – לשלוח את המתדיינים למשרדם המשותף, כדי שיגיעו שם להסכמה. לפתע ולמול עיניהם המשתאות של שרי הממשלה, טרק הפקיד הבכיר בכעס רב את תיק המסמכים שבידיו ועזב באופן הפגנתי את הישיבה.

זמן קצר לאחר מכן זומנתי ללשכתו של ראש הממשלה, לדיון בנושא אחר. גם הפקיד הבכיר נכח בפגישה. לאחר שסיימנו את הישיבה ונראה היה לי שראש הממשלה היה נינוח ובמצב רוח מרומם, הושטתי לו עותק של פרוטוקול הממשלה שעסק בדיון עליו. רבין קרא את הסטנוגרמה, פרץ בצחוק רועם והעלה על פניו, כהרגלו, סומק עז. לשאלתי, אם יסכים לפרסם את הקטע הנוגע לו יחד עם שאר הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, הוא השיב בחיוב וללא כל היסוס. בכך תמה המחלוקת לגבי פרסום הקטע 'הבעייתי' ולא נדרשנו לחזור לוועדת השרים. אולם לא תמיד מתיישבות המחלוקות בנושא חשיפת החומר בדרך כה קלה. במקרים רבים מגיעות המחלוקות בין המדינה לבין אלה המבקשים לעיין בחומר המוגבל אל בתי המשפט.

מה ניתן לעשות כדי לבטל את ההשפעות הפוליטיות הקיימות היום במדיניות החשיפה לעיון, של ארכיון המדינה ושל הארכיונים הממלכתיים האחרים, כגון ארכיון צה״ל ושלוחותיו במערכת הביטחון?

ראשית, יש להמיר את חוק הארכיונים המיושן, שהוא מראשית שנות החמישים – בחוק מודרני שיותאם לחוקים שנחקקו מאז, בכל הקשור לחופש המידע ולזכויות הפרט; שנית, יש להוציא את ארכיון המדינה ממשרד ראש הממשלה ולהציב אותו כרשות סטאטוטורית נפרדת, ציבורית, עצמאית ובלתי תלויה בגורמים פוליטיים או שלטוניים כלשהם; שלישית, שהגנז לא ימונה ע״י ראש הממשלה או אישיות פוליטית אחרת אלא ע״י ועדה מקצועית-ציבורית, שתבחר את איש המקצוע המתאים ביותר לתפקיד הממלכתי הזה; ודרישה אחרונה, ש'מועצת הארכיונים העליונה', האמורה לפקח על תפקוד הגנז ועל פעילות ארכיון המדינה והמערכת הארכיונית במדינה, תקבל בחוק החדש סמכויות רחבות ומחייבות יותר, שיאפשרו לה למלא כראוי את תפקידה.

ד״ר משה מוסק שימש בעבר, סגן הגנז והממונה על ארכיון המדינה, במשך 24 שנה.

״לַחֹפֶשׁ נוֹלַדְתִּי,״ מְמַלְמְלוֹת שְׂפָתֶיהָ.

הָאֲנָשִׁים בַּחַלּוֹנוֹת אֵלֶיהָ קוֹרְאִים,

״אִם לֹא תִּסְתַּלְּקִי יָבוֹאוּ שׁוֹטְרִים.״

וּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת מִתְנוֹפְפוֹת בָּאֲוִיר,

וְכָל הָרוֹאִים מוֹחֲאִים לָהּ כַּפַּיִם –

אילו ניתן לי לבקש, הייתי מבקשת לשוט עם אלישע פורת בים געגועי יצירתו העניפה שהתפרשה על פני למעלה מארבעים שנה. יצירה רבת-גוונים שכללה שירים וסיפורים ומאמרים ומחקרים שבכולם-כולם עולים וצפים געגועים.

מאחר ואיני יכולה לעשות זאת עם מי שכתב אותם, אלישע פורת נפטר במרץ 2013, אעשה זאת בלעדיו מתוך תקווה שאני נאמנה לכתיבתו ופרשנותי אינה מן הסתם ובעלמא ויש בה על מה להתבסס למקרא כתביו.

לאחרונה ראה אור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר ממוארים של אלישע פורת בשם ״אוניות געגועַי״. שם הספר, אין מתאים ממנו לבטא לא רק את רוח הרשימות שבספר, אלא גם את כתיבתו של אלישע פורת לסוגיה. כאשר ראה אור ספר שיריו הראשון ״חושניה, המסגד״ (1975) שירים שכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ידעתי שנפל דבר בשירה העברית המתחדשת, ובעיקר בשירת המלחמות שליוותה את המדינה מאז תקומתה. משוררי דור הפלמ״ח ומשוררי דור המדינה כפי שכונו, כתבו על העצב המעורב בְּשֶׂגֶב, ברוממות רוח לצד השלמה וקבלת הדין. ואילו אלישע היה הראשון שכתב אחרת. הוא כתב על המוות המיותר של מלחמת יום הכיפורים, תיאר את הטראגיות של האַל-חזור, על השכול – ההקרבה שהיא סוג של עקידה – וההלם שפקד את מי ששב הביתה והותיר מאחוריו את חבריו. שירים של געגוע, של אין סליחה עם התמיהה הבלתי נתפשת על שאירע. כל אלה אחזו בו ולא הרפו מנפשו כל חייו מאז אותה מלחמה ארורה.

בסיפוריו של אלישע פורת יש ניחוח ״צ'כובי״. הוא אוהב את גיבוריו וגם איתם הוא שט בים געגועיו. בספרו ״המשיח מלגרדיה״ (1988) אי אפשר שלא לחוש באמפטיה למוזרויות, לגעגועים ולייסורים לא אחת של גיבוריו.

הוא כתב גם מסות וביקורות וכפי שהגדיר עצמו, היה ״בלש ספרותי״. מאמריו היו סוג של סיפורים בפני עצמם. הוא כתב אותם בלשון ספרותית וסיפורית ונמנע מלשון הביקורת העיתונאית המקובלת.

את כל התכונות הללו ניתן למצוא יחדיו בספר הממוארים, שכאמור ראה אור בימים אלה. אחד הממוארים בספר הוא על ראיון לגלי צה״ל שקיים איתו מוטי בהרב, המשורר והבמאי המנוח, על ספר השירים ״חושניה, המסגד״. כאשר הוגש הריאיון לתחנה, נפסל. מוטי צילצל לאלישע ואמר לו: ״התחנה לא תשדר את הדברים שלך. אני מצטער, המנהלים אומרים שאתה משורר דפיטיסט וששיריך אינם מחזקים את העם לאחר המלחמה... הם אומרים שכעת נחוצים לנו שירים מעודדים!״ (שם עמ' 124). ממואר זה הוא עדות חיה לשירתו פורצת הדרך של אלישע פורת.

ב״אוניות געגועיי״, הנושאים כולם נטועים, אם לא בעיתות מלחמה אז בנופי הארץ והקיבוץ (אלישע ואני גדלנו באותו הכפר, קיבוץ עין-החורש), במשפחה, בארץ ישראל העובדת (כמו בממואר בשם ״חלילי-רוח ותקליטורים מנצנצים״ עמ' 149, על ביקור בבית העלמין של קיבוץ גבעת ברנר), ובעוד סיפורים אנושיים על אנשים שאישיותם ריתקה אותו בהיותם שונים, אחרים ומיוחדים.

לדוגמה, הממואר ״לכלוכית מודרנית״ (עמ' 165), בו מסופר על בחורה צעירה שהגיעה כמתנדבת לקיבוץ, ואביה המיליארדר היהודי-אמריקאי שנטש אותה בילדותה, נזכר בה לפתע ומתקשר אליה לקיבוץ. אחטא לקורא אם אתאר את ההמשך...

הממואר שעל שמו נקרא הספר, ״אוניות געגועיי״ (עמ' 183), מספר על עלייתם ארצה של ותיקי עין-החורש, ביניהם גם הוריו, באוניה 'קרנרו'. ״...אני יודע שגעגועיי אל אוניות חלומותיי הן מסימני ההזדקנות המובהקים, אבל אין בכוחי לעצרם או לדחותם...״ כותב אלישע פורת בגעגועים אין קץ מבלי שאותות הזיקנה יתנו אותותיהן כלל ביכולת כתיבתו הנפלאה. הספר אינו מיועד דווקא למכרים או ידידים. גם הקורא שלא הכיר את הנפשות הפועלות, לבו יוצא אליהן והוא מקימן לתחייה בעיני רוחו.

ואסיים בממואר, מבין המרגשים שבספר, ״לשון המשפחה״ (עמ' 94). מתואר בו סבו שלא הכיר הנגלה אליו בחלומו והנה הם משוחחים. באיזו שפה, תוהה אלישע כאשר הוא מתעורר, ומכיוון שלא היתה להם שפת מילים משותפת, הוא קורא לה לשון המשפחה.

יכולתי לציין ולספר על עוד ועוד ממוארים אך יקצר המצע. בבחירתי המעט אקראית יש כדי להעיד על הספר כולו. כל ממואר הוא יצירה ספרותית בפני עצמה. עם זאת, הממוארים המאוגדים יחדיו זה לצד זה, מחזירים לחיים את גיבוריהם, בני אדם, תמונות טבע ונוף, ומעל לכל, את ארץ ישראל שאולי, מי יודע, עוד תקום לתחייה על כל יופייה הנוסטלגי. ואפשר יהיה אז לגעת בגעגועים ולא רק להתגעגע אליהם.

כמה שנים לפני פטירתה של דיצה אשת נעוריי, חוויתי אירוע שניפץ את התיאוריה שלי שנשים המתנזרות מבעליהן, יכולות להאשים רק את עצמן אם הן נבגדות. תיאוריה זו לא הצדיקה את עצמה במבחן המציאות שלי כשהייתי כבר איש מבוגר בן 73. אני לא מדבר על בגידה באשתי, כי עימה היה לי הסכם בלתי כתוב, שאיש כחפצו יעשה, אבל הבגידות במילי זוגתי פעם בשבוע ובמחליפתה המורה מנתניה, היו בלתי מוצדקות, כי השתיים הללו עמדו לרשותי כל אימת שרציתי, ומבחינה זו לא חשתי בשום חסר.

אז נכון שלא התאמצתי ביוזמתי לנכס לי עלמת-חן שלישית, אבל כשהמתנה הזאת נופלת לידי כפרי בשל, איך אני יכול להרחיק ממני את היצר הטוב, שלא מרפה מאתנו מגיל העמידה עד גיל ההרפייה?

על ביקורו המבורך של היצר הזה אני חייב להודות ליענקלה חי, חברי הטוב מגימנסיה הרצליה והפלמח. הוא טילפן אלי ערב אחד ואמר לי שפגש את סומסום הקטן שהיה איתנו בהכשרת בית השיטה, ושניהם דיברו על כך שמזמן לא היה כנס הכשרה וצריך להיפגש. הבן של יענקלה, דן חי, למד אז בגימנסיה הרצליה ולבקשת אביו דיבר עם המנהל כרמי יוגב, וזה הסכים לתת את האולם הקטן לקיום המפגש.

אחרי הבשורה הזאת יענקלה התקשר אל סומסום וקבע איתו שניפגש אצלו בעוד שבוע, והוא יביא אותי ואת עמליה לוצקי (שם בדוי), שאירגנה את הכנס הקודם לפני עשר שנים, ושמרה את הטלפונים של כל ההכשרה.

סומסום אמר שהוא יזמין גם את יהודה אפרוני השחקן, שיעשה לנו שמח בפגישה ויצחיק אותנו עם החיקויים שלו. בשעה היעודה לחצנו, יענקלה ואני, על פעמון האינטרקום בביתה של עמליה ברחוב שרת. היא התנצלה שחזרה רק עכשיו מישיבה של מועצת העירייה, וביקשה שנעלה אליה לקומת הגג ונחכה לה עד שתגמור להתארגן.

את הדלת פתח לנו בסבר פנים יפות איש מבוגר שאמר שעמליה במקלחת, אבל הזמין אותנו להיכנס לסלון. היה זה סלון ענק שקירותיו לוחות עץ בהיר המוסתרים פה ושם בתמונות נוף מרשימות. בצידו האחד של החדר, ניצב שולחן אליפסי גדול שבמרכזו אגרטל עם פרחים צבעוניים. בצידו השני של הסלון נמצא שולחן עגול נמוך המוקף בשש כורסאות קטיפה ירקרקות. האיש, שהציג את עצמו כבעלה של עמליה, הוליך אותנו לעבר השולחן הנמוך, ובעוד אנחנו משתלטים על שתי כורסאות, הניח עליו צלחת חרסינה מלאה ערב רב של שקדים ואגוזים ושאל מה נרצה לשתות. אני רציתי להגיד מילק-שייק, אבל יענקלה המנומס הקדים אותי ואמר שאנחנו מוזמנים למקום ששם תחכה לנו ארוחה שלמה. האיש לא ניסה לשכנע אותנו ונעלם באחד החדרים. משנשארנו לבד, אמר לי יענקלה שמשום מה, יש לו הרגשה שחזרנו להיות תלמידי גימנסיה, ההולכים להכין שיעורים אצל אחת מתלמידות הכיתה, והאבא שלה מציע לנו דברי כיבוד.

עמליה הגיעה אלינו מדיפה ניחוח מתקתק וחיוך מאוזן לאוזן. בפלמח לא נמנתה על יפיפיות ההכשרה, אך בהחלט נחשבה לנעימת מראה ומבוקשת. עכשיו, כשנכנסה אלינו במכנסיי ספורט לבנות וחולצת טריקו הדוקה, הצליחה לעצור את נשימתנו. ארבעים השנים שחלפו מאז שגמרנו עם משחקי תופסת ומחבואים, עשו לה טוב והפכו אותנו לבוגרים מיושבים, שחיבוק מלווה בנשיקה על הלחי, נחשב לדבר מובן מאליו.

אל סומסום הקטן הגענו באיחור של חצי שעה. הוא הרגיע אותנו, אמר שלא קרה שום אסון והצרה היחידה היא שיהודה אפרוני לא יכול לבוא, כי בדיוק הערב הוא משחק ב״הבימה״ עם חנה רובינא את ״הדיבוק״. אשתו של סומסום ביררה מי רוצה תה ומי קפה והגישה לנו אותם על מגש כסף, עם עוגת פרג שהיא קנתה במו ידיה. עמליה התנדבה לקחת את הסכין ופרסה את העוגה לפרוסות. כמעט שעתיים ישבנו והעלינו זיכרונות מהימים ההם בפלמח, דיברנו על הדור המתמעט ומנינו מי מהחבר'ה חי ונושם ומי רק נושם.

אני סיפרתי על המורה צדק שנתן לי רשימה של ארבעים ושמונה תלמידים, ואני התחייבתי להביא אותם ללוויה שלו. הבעייה היא, שהוא בינתיים ממשיך לחיות ואילו שלושה מתוך הרשימה כבר עלו השמיימה לחכות לו שם. אחרי שעתיים של פטפוטי סרק, נזכרנו שאנחנו צריכים לארגן את כנס ההכשרה והחלטנו שניפגש שוב בעוד שבועיים, והפעם נבדוק עם יהודה אפרוני מתי הוא פנוי לפני שנקבע את המועד.

בדרך חזרה לקחתי בפז'ו שלי את יענקלה ועמליה. את יענקלה הורדתי ראשון ברחוב בארי ואחר כך הסעתי את עמליה לביתה. כג'נטלמן מושלם יצאתי אחריה מהרכב וליוויתי אותה עד דלת הכניסה. שם 'גנבתי' מיענקלה את ההרגשה שלו כשאמרתי לה, שהיא מחזירה אותי לימי הגימנסיה. אותם ימים, כשהיינו מלווים בערב תלמידה לביתה ואם היה לנו אומץ, היינו נותנים לה נשיקה לפני הדלת. יותר לא הייתי צריך להגיד כלום, כי עמליה תפסה בכפותיה את לחיי והצמידה את שפתיה לשלי. כיוון שכך, נפלה עליי רוח גבורה והצמדתי את החזה שלי לשלה. מכאן לא היה לנו קשה להחליט שנערוך ישיבה מצומצמת של ועד ההכשרה, כלומר רק שנינו, ואני הצעתי שאבוא מחרתיים לקחתה מהבית. היא אמרה שיותר נוח אם אבוא כבר מחר בערב, כי יש לה ישיבת מועצה, והיא תשמח אם אבוא לקחתה בשמונה בערב משדרות רוטשילד פינת הרב גרפצלה (כתובת בדויה).

למחרת בשמונה בדיוק הייתי במקום שקבענו, וחיכיתי כחמש דקות עד שגם היא הגיעה, הפעם בשמלה קיצית, עם כתפיות החושפות כתפיים חלקות שזופות, המתאימות למי שגרה בדירת גג, הגלויה לשמש הישראלית.

סיפרתי לה שבית הורי אשתי ברחוב לטריס התפנה מדייריו, הוא עומד עכשיו ריק ושם אף אחד לא יפריע לנו לדון בכובד ראש על תולדות עם ישראל. בהתחלה חשבתי שאקח אותה לקומה השנייה של הווילה ואציג לה את המיטה הזוגית של הורי אשתי, אבל אחרי שמצאנו את עצמנו מתחבקים ליד הדלת הנעולה, היה לי חבל לגרור אותה עד למעלה והובלתי אותה ישר אל המיטה בקומת הקרקע, אותה מיטה רחבה שעליה חגגתי עם אשתי את ראשית חיינו המשותפים. כשהגענו בהליכה צמודה למיטה ואני התחלתי לחפש את כפתורי הכתפייה שלה, לא התנגדה, אך אמרה: ״כבר? ישר לעניין?״

ומרגע זה שכחנו את כנס ההכשרה העומד לפתחנו וכל מה שהעסיק אותנו היתה הכניסה הנוכחית העומדת לעשות לנו טוב. כשהבאתי אותה חזרה למקום המפגש שלנו בפינת רחוב הרב גרפצלה, היא שברה את השתיקה ואמרה: ״ יש לי חמש חברות קרובות שאנחנו נפגשות כל שבועיים ואין בינינו סודות. אני היחידה ביניהן שעד היום לא בגדתי בבעלי, והן צוחקות עליי. תדע לך שזאת פעם הראשונה שאני עושה את זה לא עם בעלי. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא אגלה להן את שמך.״

״למה לא? –אמרתי – מצידי את דווקא יכולה לספר...״

לזכותה של עמליה אני יכול להגיד שהיא קיבלה את דבריי בהומור, למרות שאני חשבתי ברצינות ש 'הוצאת דיבה' שכזאת לא יכולה להזיק לי. כששאלתי אם היא רוצה שנמשיך להיפגש, אמרה שהיא לא יודעת והציעה שאתקשר אליה למשרד בעוד שלושה ימים. כשהתקשרתי במועד שקבעה, קיבלה אותי בשמחה, אבל מצאה לנכון לבשר לי שיותר לא נערוך את ישיבות ועדת התרבות שלנו. המצפון לא נותן לה. כששאלתי מה עניין המצפון לכאן, ביקשה שלא איעלב, כי היא לא מדברת על המצפון שלי, אלא שלה. היא מראש החליטה שתעשה את זאת רק פעם אחת, כדי להסיר ממנה את הכינוי המעליב של 'הצדקת הקבוצתית.'

כנראה שנשמעתי לה עצוב, כי בסוף השיחה, כשעמדתי להניח את השפופרת ולהתנחם בזה שיש לי את מילי ותמי, אמרה: ״אתה יודע מה, בוא ניפגש עוד פעם אחת, אבל לא יותר מפעם, כי לא מגיע לאהוד (לא בן עזר) שאעשה לו את זה.״

הסכמתי איתה בהחלט, כי אחרי שהוא קיבל אותי עם יענקלה כל כך יפה ואפילו שאל אם אנחנו רוצים לשתות, לא הייתי רוצה להשפיל את עיניי בפגישה הבאה עמו.

חיים נחמן ביאליק התחיל את פעילותו הספרותית והציבורית בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה – בתקופה של התעוררות לאומית גדולה, שהגיעה לשׂיאהּ בשנות התכנסותם של שלושת הקונגרסים הציוניים הראשונים (1897-1899). היו אלה שנות פריחה מואצת של הספרות העברית ושנות מעברו של החינוך העברי מן ה״חדר״ המסורתי אל ה״חדר המתוקן״. היו אלה גם השנים שבהן התחילה העברית לקום לתחייה ולהפוך לשפת דיבור. חרף כברת-הדרך הגדולה שעשתה התרבות העברית ב״דור התחייה״, ביאליק וחבריו עדיין נתקלו בראשית דרכם בדברי הסתייגות לא מעטים שפִּקפקו ביכולתה של ״שפת הספר״ לעמוד בתהליך הקשה וחסר התקדים שעתיד היה לעשותהּ בתוך שנות דור לשפה חיה, המדוברת בפי כול והמסַפּקת את צורכי החיים החומריים והרוחניים.

בשנות הגולה הארוכות שימשה העברית כידוע בעיקר לצרכים ליטורגיים ופדגוגיים ורק כשלושה-ארבעה דורות לפני ״דור התחייה״ שינתה את ייעודיה והיתה לשפתה של הספרות החדשה. הספרות של ״דור המאספים״¹ הייתה אפוא הניצוץ הראשון שהצית את תהליך תחייתה של השפה העברית (כמאה שנה לפני כניסתו של ביאליק ל״קריית ספר״ העברית). שנות התסיסה שקדמו למהפכה הצרפתית חוללו במערב אירופה תהליכים רחבי הֶקֵּף של שִׁחרור ודמוקרטיזציה. אלה זעזעו גם מקומות נידחים ברדיוס ההשפעה של המהפכה, ואחת מתגובות המִשנה המינוריות של המהפכה הצרפתית היתה הפיכתה של העברית לשפת חולין שניתן לכתוב בה על כל נושא, אפילו על יפי הטבע ומַנעמי האהבה. מהפך זה הוביל כמובן לאָבדן מעמדה של העברית כ״לשון קודש״. הספרות העברית, שלמִן גירוש ספרד לא פנתה לענייני חולין, שינתה בסוף המאה השמונה-עשרה את טבעה ואת מהלכיה.

שינוי זה שאירע ב״דור המאספים״ והתחזק אט-אט לאחר שנפוליון ביטל את זכותם של הרבנים בהולנד להטיל חרם על ״פורצי הגדר״, לא נתקבל בברכה בכל קהילות ישראל. הוא הגיע למזרח אירופה בתום מאבק שארך כמאה שנה, בתהליך אֶבולוציוני שקלט את הרעיונות הרדיקליים טִפּין-טִפּין ולא בלי תגובות-נגד של החוגים השמרניים. בסיומו כתב ביאליק הצעיר ברשימתו הגנוזה ״המפרפּרים והמפרכּסים״: ״ובימים ההם כבר שקטה ארצנו ממלחמת ה'אבות והבנים' [...] ואפילו הקל שבקורוספונדנטי 'המֵליץ' התבושש לכתוב אז 'קרני ההשכלה לא חדרו עוד אל חשכת עירנו'״ (ראו בספר כתבים גנוזים שההדיר משה אונגרפלד בשנת תשל״א).

לכאורה מלחמת ״בני אור בבני חושך״ של תקופת ההשכלה הגיעה לסיומה בדורו של ביאליק, אך אז התחיל מאבק נוסף על הפיכתה של העברית ללשון מדוברת; ואם המאבק על הפיכתה של העברית מלשון קודש ללשון ספרות החולין עורר התנגדויות רבות– לא כל-שכּן הניסיון להפוך את העברית ללשון דיבור ״פשוטה״ ויום-יומית. ניסיון זה נתקל בראש וראשונה בהתנגדותם של החרדים, שעדיין ראו בעברית ״לשון קודש״, אך גם בקרב החוגים הליבּרליים עורר הרעיון ספקות והסתייגויות. אפילו בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, כתב בספרו מדינת היהודים (1896) בפרק המוקדש ל״שפת ארצנו״ – שאין לפי שעה סיכוי שבמדינת היהודים ידברו בעברית, בשפה שאיש אינו יכול להשתמש בה אפילו לשֵׁם פעולה יום-יומית קלת-ערך כקניית כרטיס נסיעה ברכבת:

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנוּ להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסילת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאוד. כל איש ידבר שם בשפה, שבָּהּ חוּנך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השווייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כולנו את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו. שפות הז'רגון הבלולות והמנוּולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תישמענה עוד. [...] השפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה.²

תאודור הרצל לא האמין אפוא שב״מדינת היהודים״, שאת דמות דיוקנה העלה בחזונו, ידברו בעברית, ושיער שתהא זו מדינה ללא שפה רשמית אחת. ואם הרצל חשב שהפיכת העברית של הספרים ללשון חיה הוא רעיון חסר תוחלת, לא ייפלא שהאוריינטליסט הגרמני תאודור נלדקה (Nöldeke), חזה חזוּת קשה לרעיון תחיית הלשון העברית. בלשן זה, שהתמחה בשפות שמיות עתיקות ונתן את עיקר חילו לחקר תרבות האִסלאם, לא הסתיר את אי-האהדה שרחש כלפי הרעיון הציוני. במהדורת 1911 של האנציקלופדיה בריטניקה, בערך ״השפה העברית״, כתב תאודור נלדקה שההסתברות לתחיית העברית נמוכה ושהסיכויים למימוש החלום הציוני מעטים:

The dream of some Zionists, that Hebrew – a would-be Hebrew, that is to say – will again become a living, popular language in Palestine, has still less prospect of realization than their vision of a restored Jewish empire in the Holy Land.³

תרגום: חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר, העברית שלעתיד לבוא – תיעשה שוב שפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם עדיין פחותים מן הסיכויים למימוש חזונם בדבר הקמת מעצמה יהודית מחודשת בארץ הקודש. [מאנגלית: ז״ש]

האוריינטליסט החשוב לא ידע כנראה שבשנים הראשונות של המאה הוקמו במושבות בתי-ספר עבריים ובשנת 1905 נוסדה הגימנסיה הרצליה שבָּהּ התנהלו הלימודים בעברית. הוא אף לא זכר כנראה שאין זה מתפקידם של אנשי מחקר להתבונן בכדור של בדולח ולנבא עתידות.

עד מהרה נתבדתה תחזיתו הקודרת בדבר סיכוייהם הקלושים של תחיית העברית ושל יעדי הציונות; והוא, שמחקריו מעידים בבירור על עמדתו הפרו-אִסלאמית, לאחר שראה את נבואת השווא שלו מתנפצת לנגד עיניו, לא טרח כמובן להודות בטעות ולהביע התפעלות מן הנס חסר התקדים. תחיית הלשון המדוברת הלכה ונעשתה מחלום אוּטוֹפּי הזוי של קומץ תימהונים לעובדה קיימת, ובתוך שנות דור או שניים נשתגרה העברית ברחוב ובשוּק, בגנים ובבתי-הספר, בבתי-העם ובתאטראות. כידוע, העברית היא כיום שפתם של מיליונים, לרבות כשני מיליון ערביי ישראל ורבבות עובדים זרים. מעולם לא אירע ששפה עתיקה, שירדה לכאורה מעל במת ההיסטוריה, תקום לתחייה ותגשים את חלומם של מחייהָ להיות שפה ככל השפות –שפה מודרנית המסַפּקת את צורכי החיים המתחדשים.

ביאליק הבין את גודל הנס, והסביר שרעיון תחייתה של העברית כשפה מדוברת מצליח להתממש ולהכות שורש רק משום שבשנות הגלות הארוכות היתה העברית ״חנוטה״ בין דפי הספר. כל אחת מהגָלויות שבפּזורה היהודית שממזרח וממערב בראה לשון דיבור מִשלה הדומה לשפת המדינה (דיאלקטים שונים של יִידיש, לדינו, ערבית-יהודית, פרסית-יהודית, ארמית חדשה, ועוד), ומשום כך ניתן היה לחולל בבוא העת את נס התחייה. הָא כיצד? לפי מחשבת הלשון של ביאליק נשמרה השפה העברית במשך אלפיים שנות גולה כי לא השתמשו בה לצורכי היום-יום. ללא לשונות היהודים, גרס, היתה העברית נכרתת מזמן מתחת השמיים כשם שנכרתו ונעלמו כל הלשונות הקדומות. אלמלא נתהווּ לשונות מדוברות כגון לשון יִידיש, היה העם משתמש בכל תפוצה מתפוצות ישראל בדיאלקט עברי שונה, עד שהיתה העברית דועכת, מתמסמסת כליל ומתמזגת עם השפה המקומית. בדברים שנשא באחת ממסיבות ״עונג שבת״ אמר המשורר:

הגיעו נא, רבותיי, מה עלתה לה לקריאה העברית, קריאה בספר. כמה וכמה דיאלקטים נוצרו, והם שונים זה מזה תכלית שינוי (פולני, ווהליני, ליטאי, ספרדי, תימני, ועוד ועוד). ומה היה עולה לנו, לוּ היתה הלשון מדוברת בפינו? הרי לא היינו יכולים בשום אופן להחיות כעת לשון עברית לשם העברים [...] צדקה עשה הקב״ה עם הלשון העברית, שלא היתה מדוברת בפי האומה בארצות גלותה.⁴

בהרצאה ״יִידיש ועברית״,⁵ חזר ביאליק וחיזק את השערתו שקיומה של העברית בין דפי הספר הוא ששמר אותה לדורות רבים. לשונות היהודים ספגו את ההשפעות הזרות, טען, ואילו העברית נשארה בטָהרתה, כפי שהיתה לפני אלפיים שנות גולה. לשונות היהודים הן שהצילו את העברית מתהליכים של פיחות והסתאבות החלים בכל הלשונות החיות, וגורמים להן בסופו של דבר לדעיכה ולגוויעה. עתה, משמתחיל העם לחזור מכל קצות תבל אל ארצו שמִקדם, ניתן להחיות את העברית הקדומה ולעשותה שפה מודרנית, כי כל בני-העם מכירים את העברית הקדומה, ולא עשרות דיאלקטים עבריים בלולים ומבולָלים, מסואבים ופגומים.

בהרצאה אחרת הִטעים ביאליק והדגיש את הרעיון הזה שלפיו לא היה אפשר להחיות את העברית כשפת הדיבור של ימינו אלמלא נשמרה אחרי החורבן בספרים בלבד; שאם לא כן, חזר וטען, בכל תפוצה היו מדברים עברית אחרת, ולא היה אפשר להאחיד את כל הניבים:

איזה אינסטינקט פנימי שמר על הלשון העברית שלא תהא מדוברת. אלמלא כך היו לנו עכשיו עשרים לשונות עבריות, דיאלקטים שונים והברות שונות דוגמת הלשון הסורית. כל לשון זרה הייתה אז ניכּרת ומבצבצת בעברית. איזה חוש טבעי שמר על לשוננו, שתישאר לשון הספר. הספר שמר על אחדות-הלשון – ויש לנו עכשיו שפה אחת. הכול הוכנס לאוצר-הפקדונות של האומה כולה, דוגמת אותה גפן-של-זהב, שכל אחד היה תולה בה את אשכולו. כל האומה כולה חסתה בצל האילן הגדול. יש איזה תחום, קו החותם את היצירות הספרותיות בין מה שנוצר בארץ-ישראל ומה שנוצר אחר-כך. הספר – זהו הדבר היותר קל להעבירו ממקום למקום.⁶

מחשבת הלשון של ביאליק הושפעה לא במעט משני חלקיו של מאמרו פורץ הדרך של אחד-העם ״לשאלת הלשון״ (״הלשון וספרותה״; ״הלשון ודקדוקה״), והֵדיו ניכּרים היטב במאמריו בענייני לשון המכונסים בכתביו במדור ״דברי ספרות״ ובנאומיו המכונסים בשני הכרכים של הספר דברים שבעל-פה. כמו אחד-העם גם ביאליק האמין שיש לשכלל (״לסלסל״) תחילה את המחשבה; שהחייאת הלשון תיעשה בעקבות הכנסתן של מחשבות רעננות ופוריות אל הספרות, ולא מתוך החלטה של פילולוג זה או אחר להכניס אל המילון העברי כל מילה המצויה במילונים זָרים.

מאחד-העם למד ביאליק להתנגד לכל חידוש שריח של התייפייפות עולה ממנו. הוא דיבר כל ימיו בזכות הפַּשטות הרֵאליסטית הן בלשון הן בעיצוב האמנותי; בזכות היכולת להכיר את המציאוּת כמוֹת שהיא ולבטא אותה כראוי, ונגד המליצות הנבובות המעַוותות את פניהָ.⁷ מתוך כך התנגד גם לסלסולי הלשון המתחכמים של משוררי ההשכלה, קודמיו בשירה העברית, וגם לתחבולות הלשון של ממשיכיו, סופרי המודרנה. לדבריו, המודרניסטים לא הביאו בלשונם הראוותנית חידוש מקורי אלא המשיכו את דרכיה של ״המליצה״ המשכילית, שנועדה להדהים את ציבור הקוראים בהברקותיה. על כתיבתו העיד שהיא משתדלת למסור את הדברים כמוֹת שהם, ״בלי פרכּוּס״ (כדברי האני-הדובר על המסופר בפתח הסיפור ״החצוצרה נתביישה״).

ועוד הסבר היה למשורר, שאותו פרשׂ לפני ועידת המורים הראשונה באודסה באלול תרע״ז, שבָּהּ הִציב חיץ גבוה בין ציוֹנים חובבי שפת עֵבר כמוהו לבין שתי מפלגות אחרות שסחפו בדורו חסידים ומעריצים רבים: האחת היא מפלגתו של שמעון דוּבּנוֹב והאוחזים ברעיון האוֹטוֹנוֹמיזם, שלא האמינו בחשיבותה של תחייתה ארץ-ישראל לקיומו של עם ישראל, וגרסו שהיהודים הפכו זה מכבר לעם שהעולם הוא ביתו ואין הוא זקוק לטריטוריה משלו.

השנייה היא מפלגתם של היִידישיסטים שראו ביהודי מזרח אירופה אומה בפני עצמה שכבר התנתקה מזמן משאר הגָלויות והזכאית לאוטונומיה תרבותית ולאומית מִשלהּ בלשון היהודית, שהיא שפה חיה, ולא בעברית הקדומה, שנחשבה בעיניהם שפה מתה.

על התנועה הציונית, המאמינה ב״חוט המשולש״ של עם ישראל, ארץ-ישראל והלשון העברית ותרבותה, אמר ביאליק:

אנחנו, המחנה השלישי, היודעים, שלשון וארץ הן מַתָּנוֹת הניתנות מאת ההיסטוריה רק פעם אחת, אנחנו רואים את כל השינויים כקלקלה, כמום, כמקרה רע. האסון נשאר אסון, אפילו אם הוא מאריך ימים. העיוור אפילו אם הוא מאריך ימים במומו, אינו חושב את מומו לנורמה אלא לאסון. ולפיכך אנו אומרים, שכל זמן שלא נתייאשנו מן הגאולה ויש אמונה לתחייה, הקלקלה נשארת מום ולא נורמה.⁸

ומאחר שאָבדן הארץ ואָבדן הלשון המדוברת נחשבו בכל שנות הגלות כתקלה וכמום, ולא כמצב נורמטיבי שראוי להשלים אִתו, טען ביאליק, נשארה בכל הדורות התקווה לתקן את המעוּות ולחדש את פני המציאוּת. במאמריו ובנאומיו חזר ביאליק והסביר שלמעשה העברית לא היתה שפה מתה, כמו רבות מן השפות העתיקות שירדו מעל במת ההיסטוריה. בכל שנות הגלות, שבהן לא היתה העברית שפה מדוברת, היא לא ממש חדלה להתקיים: הבָּנים למדו עברית ב״חדר״, אבותיהם התפללו בעברית, והבָּנות שלא נשלחו ל״חדר״ והשתמשו בלשונות היהודים הכירו ברוּבּן לפחות את האלפבית העברי (בכתב רש״י אמנם). התקווה לחדש את המציאוּת (בחינת ״חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם״; איכה ה', כ״א) שמרה על הגחלת ואִפשרה את תחיית העם, הארץ והלשון העברית.

הסבר זה של ביאליק מתלכד היטב עם ההסבר הפסיכולוגי שהעניק בשעתו פרץ סמולנסקין, עורך השחר (1868-1885), בחוברת הראשונה של כתב-העת שלו, שבָּהּ הציג את כתיבתם של בני-דורו בעברית כביטוי לגעגועיו של העם לאחד מהאוצרות הלאומיים היחידים ששׂרדו, איחדוהו ועשוהו לישות לאומית אחת:

״כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל יימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה ייחלו בכיליון-עיניים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם ירחק חוק היום ההוא לא יחדלו מִצַפות. ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זֵכר, רק המצבה האחת, הזיכרון האחד הנשאר לנו מחָרבות מקדשנו, היא השפה העברית, והמה יֵבושו או ימאסו בה, לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוֹי כולו, לא שם ולא להם זכר בקרב בית ישראל, בוגדים הם בעמם ואמונתם.״

ולאחר עלייתו ארצה ראה ביאליק טעמים נוספים שאִפשרו את תחיית השפה ואת תיקון הקלקלה שגרמה לעברית המדוברת תרדמה בת אלפיים שנה: בשנות העליות הראשונות זכתה העברית לעֶדנה בזכות עקשנותם של החלוצים שגזרו על עצמם שלא לדבר בשפת אִמם ובזכות מלחמתם הקנאית של גופים כדוגמת ״גדוד מגיני השפה העברית״ שהאיצו את תהליכי ההתאזרחות של השפה ברחוב ובשוק, והתנגדו לשימוש בלעזים במוסדות ההשכלה הגבוהה שקמו אז ברחבי הארץ. גם עלייתם ארצה של יהודים מבּני כל התפוצות הפכה את התחייה לכורח ולאילוץ, שבלעדיהם עלולה היתה ״מדינת היהודים״ להיעשות קונפדרציה של קנטונים ומובלעות, שלכל אחד מהם לשון משלו.

ג. בחירתו של ביאליק בעברית לפי עקרון הברֵרה טבעית

במרחבי יצירתו של ביאליק, לסוגיה ולתקופותיה, לרבות יצירתו המסאית והאֶגרונית, אין אפילו עדוּת אחת הרומזת על לבטים כלשהם באשר לשאלה שהעסיקה את סופרי הדור: האם לבחור בעברית או ביִידיש כלשון היצירה. לשון יִידיש שימשה אמנם את המשורר בחיי היום-יום כלשון הדיבור גם לאחר שעלה ארצה, אך הבחירה הבלעדית בעברית כלשון היצירה היתה לביאליק בחירה טבעית ומובנת מאליה למן הרגע שבּוֹ נטל את הקולמוֹס לידו והתחיל בחיבורן של היצירות הראשונות – שירי בוסר שרובם נגנזו, ומאמר קצר בשם ״רעיון היישוב״, שנדפס בעיתון המליץ לשנת תרנ״א (1891).⁹

היתה זו בחירה טבעית ומובנת מאליה כי היא נבעה מתוך האמונה שהשפה העברית היא שפת היצירה האחת והיחידה של עם ישראל לדורותיו, להבדיל מן הז'רגונים למיניהם ששימשוהו לאורך הדורות. גם לפני שיצא העם בגלות וישב עדיין בארצו הוא נזקק לארמית לצרכים פרגמטיים של חיי היום-יום. ביתר שאת הוא נזקק ללשונות היהודים (לשון יִידיש, לדינו, ערבית יהודית, פרסית יהודית, ועוד),¹⁰ במרוצת אלפיים שנות גולה. אף-על-פי-כן, גם בשנות הגלות הארוכות נכתבו היצירות הלאומיות החשובות בעברית, ולא בשפה אחרת. ביאליק הדגיש בנאומיו כי רוב החיבורים שלא נכתבו בשפה העברית – קרי, אלה שכּתבו בני ארץ-ישראל בארמית, חכמי אלכסנדריה ביוונית או חכמי ימי-הביניים בערבית – לא נאספו עִם קנייני התרבות של עַם ישראל וצללו לתהום הנשייה, לרבות חיבוריו הערביים של רמב״ם.

בנאום שנשא בוועידה הראשונה של ״חובבי שפת עבר״ במוסקבה, באייר תרע״ז (1917), הסביר ביאליק כי ״בצאתנו בגולה ויתרנו על הכול, ויתרנו על הארץ, ויתרנו על המקדש – אבל לא ויתרנו על הלשון.״¹¹הלשון היא המבדילה בין עם לעם, ובה מצויה ״השארת הנפש היחידה של שיטות ודעות״ שתפקידן ההיסטורי נסתיים זה מכבר, אך שרידיהן נשארו בכֵליה עד עולם. לטענתו, כשיצא העם מארצו היה עליו לצמצם את המשא שיישא על גבו בדרך נדודיו, ועל כן קיפל את הכול בתוך הלשון:

בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למַעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפה את המרוּבּה ב״מועט המחזיק את המרובה״ והגיעה לידי הפשטה עליונה. הלשון נעשתה, אפוא, שומרת חינם של כל הקניינים הלאומיים. משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית אחת ובלעהּ – מיִראה מפני הליסטים. המרגלית – זוהי הלשון. הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאיברינו. מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכול.¹²

העברית היתה אפוא, אליבא דביאליק, כאותה מרגלית יקרה שאדם בולע בדרך נדודיו מחשש פן יפגעו בו שודדים ורכושו ייפול בידי זרים. כך תיאר גם את גלגולהּ של הבָּרקת האבודה, מתנת אִמו של העלם נתניה, גיבור ״אגדת שלושה וארבעה״. את בני עמו, הוסיף ביאליק וטען, אין הוא מסַווג לפי שיוכם הפוליטי למפלגה זו או אחרת, אלא לפי מידת ריחוקם או קִרבתם אל הלשון העברית.

מי שכָּרַת ברית-אהבה ראשונה עִם לשונו הלאומית וקשר עִמה את חלומות נעוריו ומשאת-נפשו – הוא לא יבגוד עוד בעמו לעולם. הבגידה הלאומית, טען, מתחילה לא עִם רפיון הדת והיחלשות האמונה, אלא עם הזנחת הלשון. דוגמה לכך הם האלכסנדרונים, שלא השאירו זֵכר בעמם. אלפי היהודים, שהשתמדו בימי-הביניים, כולם היו קודם מזניחי הלשון העברית, ועקב הזנחת העברית באו לידי כלָיה לאומית. זונחי הלשון ושוכחיה נשתמדו בכל אתר ואתר. בגמרא אנו מוצאים שני איומים הסמוכים זה לזה : ״ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית״ (בבא קמא פ״ב ע״ב). הסמיכות מלמדת, טען ביאליק, כי ״מי שעושה שפת נכרים שפת הנפש לבנו, סופו של בן בנו לגדל חזירים״ כלומר, להתרחק מעַמו ומֵערכיו.

בתקופתו של משה מנדלסון, טען ביאליק, מחמת הצימאון הגדול להשגת אמנציפציה, התחילו יהודי גרמניה, ומשכילים אחרים בעקבותיהם, לכתוב בגרמנית ובשאר לשונות אירופה, והאומה נתפרדה לכמה אומות. גם במאה העשרים, הוסיף וטען, בוחרים יהודים רבים לתת מחֵילם בשׂדות נֵכר במקום להעניק את כישרונותיהם לעמם, וכניסוחו: ״בוחרים הם להיות חוט ארוג במסכת זרה מהיות טלאי חדש על גבי טלאים ישנים.״ לביאליק היה ברור מלכתחילה שהוא, כמו מורהו י״ל גורדון שהכריז על עצמו ״עֶבֶד אָנֹכִי לָעִבְרִית עַד נֶצַח״,¹³ לא יבגוד בשפתו ולא יערוק מן המערכה להחייאת העברית ולהפיכתה לשפה מודרנית המתאימה לצורכי החיים ולצורכי האמנות גם יחד.

* מתוך הספר ״אבני ח״ן: מאוצרות לשונו של ביאליק״, הוצאת ספרא, תל-אביב 2020.

1. ״דור המאספים״ קרוי על שם כתב-העת המאסף של אנשי תנועת ההשכלה בגרמניה בסוף המאה השמונה-עשרה. שנים אחדות לפני פרוץ המהפכה יצא כתב-העת בקניגסברג וב-1786 יצא בברלין ואחר-כך בברסלאו. חידושו בסוף העשור הראשון של המאה ה-19 בעריכת שלום הכהן הִתמיד עד 1811, ואז הפסיק לצאת לאור.

3. אמירה זו של הבלשן הגרמני אותרה על-ידי החוקר ג'ק פלמן (Fellman) וצוטטה לראשונה בספרו האנגלי על אליעזר בן-יהודה: Revival of a Classical Tongue: Eliezer Ben Yehuda and the Modern Hebrew Language, 1973, p. 38.

4. במסיבה שנערכה בתל-אביב ביום כ״ח טבת תרפ״ח (דבריו נשמרו בסטנוגרמה השמורה בבית ביאליק).

5. שנערכו בימים כ״א בטבת תרפ״ח, כ״ח בטבת תרפ״ח; הסטנוגרמה שמורה בארכיון ביאליק.

6. ״עוד על כינוס הרוח״, דברים שבעל פה, א, עמ' סט-עב.

7. בנאומו ״על אחד-העם״; ראו: דברים שבעל פה, ב, עמ' רה – רי. ראו גם בנאומו באספת הציונים בתל-אביב בניסן תרצ״ד (לפי דיווּחו של עיתון הארץ מיום ט' בניסן תרצ״ד). ראו גם: הארץ מיום י״ב בניסן תרפ״ט; 22.4.1929.

8. ״על 'החינוך והלשון'״, דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' כד-כט.

10. ראו בדברי נאומו של ביאליק ״על תעודת הכנסייה התרבותית״, דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' ט-יד.

11. ראו בדברי נאומו של ביאליק ״על אומה ולשון״, דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' טו-כ.

כַּמָּה יִסּוּרֵים בִּגְלָלֵך בָּר הַמַּדְהִימָה... פַּעַם,״

רַק פַּעַם בָּכִיתִי עָלַיִךְ... שְׂפָתַי מְדַמְּמוֹת –

חֲסַר יֶשַׁע, אַהֲבָה, גַּעְגּוּעֵי כְּאֵב –

כַּשַּׁיִשׁ שֶׁנֶּחְצַב בְּהַרְרֵי פָּארוּס, שָׂרִיד לִרְסִיסֵי אִיִּים שֶׁנִּבְרְאוּ

בַּחֳרִי זַעֲמוֹ שֶׁל זֵאוּס עַל פּוֹסִידוֹן

מְפֹרֶרֶת, סְדוּקָה, מִלְחָמוֹת, צְלִילֵי בּוּזוּקִי.

נִרְעָשׁ כִּשְׁאוֹן הַמִּפְרָצִים הַפּוֹצְעִים בַּחוֹף הַסַּלְעִי.

בַּלֵּילוֹת מִתְרַפֵּק אֶל כֻּלִּי בִּבְלוּז –

* יאניס פאריוס (1946) מגדולי הזמרים ביוון המודרנית. יליד האי פארוס. אלבומו הראשון בנופך רומנטי ספוג אהבה יצא ב-1976.

לְהוֹבִיל בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים יְהוּדִים לַעֲבוֹדוֹת כְּפִיָּה בְּאִיסְתָּמוּס? (2)

לַחְצֹב מַעֲבָר מִמֵּצַר קוֹרִינְתּוֹס אֶל הַמִּפְרָץ הַסָּרוֹנִי? (3)

הִזָּהֵר אַסְפַּסְיָאנוּס! יוֹם אֶחָד תָּנוּחַ בָּם הָרוּחַ וְיֵעָלְמוּ לְאִיֵּי מִקְלָט.

אִם יִגְוְעוּ בָּרָעָב לֹא תַּחְפֹּר לָהֶם קֶבֶר?

בְּפֶתַח הַמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי סִיזִיפוּס (4) מַמְשִׁיךְ, דוֹחֵף אֶבֶן כְּבֵדָה

בְּמַעֲלֶה הָהָר הָלֹוךְ וְחָזוֹר וְהָלוֹךְ.

וְאַתָּה אַסְפַּסְיָאנוּס מְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן עִם עַצְמְךָ – (בצרפתית עתידית) –

״הַמְּדִינָה זֶה אֲנִי... (5)״ –חוֹבֵק זְרוֹעוֹת עוֹלָם, חָשׂוּף

לְחֲנֻפָּה בְּמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת, לְרוּחוֹת שְׁאוֹל.

הַתְּנַקֵּר עֵינֵי אָדָם בְּטֶרֶם תַשְׁלִים אֶת הַמִּשְׁפָּט:״... וְאַחֲרַי הַמַּבּוּל?״ (5).

הֲמוֹנֵי אָדָם מוּבָלִים עֲדַיִן בְּשׁוּלֵי יַבָּשׁוֹת לִשְׂרוֹד וְלָמוּת

אוֹפַנּוֹעַן לַהֲטוּטָן מְרַחֵף כַּנֶּשֶׁר מֵעַל תְּעָלַת קוֹרִינְתּוֹס (6).

1.אספסיאנוס – טיטוס פלוויוס אספסיאנוס קיסר רומא מ-69-79 לספירה. מדכא המרד היהודי הגדול ברומאים. מגדולי הצוררים

2. איסתמוס – מצר יבשה. ״מעבר צר״ כמו קורינטוס, פנמה, סואץ.

3, המפרץ הסרוני – מפרץ איגינה. מפריד בין חצי האי פלופונסוס לחצי האי אטיקה.

4. תנטוס – אל יצר המוות, השאול. סיזיפוס קשר אותו כדי שימנע מהנרצחים על ידו להגיע לעולם המתים.

6. קורינתוס – עיר נמל יוונית בקצה המערבי של תעלת קורינטוס בצפון מזרח פלופונסוס. לפי האגדה נוסדה על ידי סיזיפוס, בנו של אל הרוחות, איאלוס.

5. במקור – מיוחס ללואי ה 14-או ה-16 לפני המהפכה הצרפתית –

ייתכן שאני צריך להתבייש על כך שספרון שירה מצוין זה של דינה קטן בן-ציון הגיע לשולחני רק בימים אלה של תום שנת תש״ף. היכרתי קצת ממחקריה על ספרות נשים יהודיות ביוגוסלביה לשעבר, ונחשפתי גם לתרגומים שלה מסרבו-קרואטית, אבל אני מודה לבושתי שלא התוודעתי למכמני שירתה, והרשימה הזאת נועדה לכפר על חטאי זה.

נתחיל בכך שאני מתחקה בדרך כלל בספר שירה על האישים המוזכרים, או המרומזים בשירים – זה מאפשר לי למצוא מפתח לסודות המחבר/ת, והרי ידוע כי שירה טובה לעולם אינה מצהירה בראש חוצות את כוונותיה, והקורא המיומן תר אחרי סודותיה, ונהנה הנאה רבה כאשר הוא מצליח להתחקות אחרי הרמזים הכמוסים.

בין האישים המוזכרים בשירים ובהקדשות ניתן למצוא את מטרלינק (״הציפור הכחולה״), דנטה (״הקומדיה האלוהית״), גוגול (ציטוט). בולט צבר שמות הציירים והפסלים: חוה אפשטיין, בתיה לישנסקי, דויד הנדלר – ומדוע משכו את ליבי שמות אלה? כי השירים שבקובץ הזה מצטיינים בציורים לשוניים, כאילו ביקשה המשוררת להעביר יכולות מאמנות אחת לשנייה.

והדימוי הזה הולך ומתפרש על פני השיר כולו, והופך לקונסיט, ובהמשך:

הנושאים בקובץ הצנוע הזה חובקים עולמות: יגון העקרות של אימותינו, של חנה בשילה, ורחל המשוררת: ״... היא נושאת כחותם מלובן, / ברחומיותה / את עולל האין״ (״עקרה״, עמ' 15. ראו גם ״אופוס״ עמ' 17-16).

עדות ניצולי השואה: ״סיפרת על המדור האחד-עשר / המשך גרמני של הקומדיה האלוהית״ (״עדות״, עמ' 23). הגטו היהודי שהיה פעם בעיר הקסטיליאנית בורגוס: ״ממעל, בחלון הקתדרלה, בשני משולשים צלובים / מגן דויד רקוע מאותת״ (״בקתדרלה בבורגוס״, עמ' 29).

דרך סדק בקיר הדוברת רואה עולם ומלואו: ״ככל שהסדק הזה מתרחב, גדלה פיסת השמיים הנחשפת לעיניי״ (״ואלה תולדות״, עמ' 14). נדודי מגורשי ספרד מועצמים על ידי קורות האב המנוח: ״עד טולדו, קורדובה או גרנדה. בעל כורחם נדדו גם משם / בדרכים מלסטמות בואכה סרייבו״ (״זמנים בתוכנו״, עמ' 21; שם השיר הזה נבחר ככותרת לספר כולו). וכן, איך לא? – לבטיו של עולה חדש עם השפה (״דנייפר בישראל״, עמ' 41-40).

יש בספר גם שני שירי אהבה: ״שיר אהבה קטן״ (עמ' 24) ו״היערכות״ (עמ' 27): ״בחושך הקר נעימה / קרבת גופךָ.״

השיר ״טיפול משפחתי״ (עמ' 5) מתאר לכאורה את הקשרים שבין בני המשפחה החיים והמתים, אבל ניתן לחוש בו איזו אווירה אידיאלית עליה דיברו נביאינו, על ימים שבהם יגור זאב עם כבש: ״... המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי / והחי ישמע.״

השיר ״טיפול משפחתי״ זרוע בפסיחות, אמצעי פואטי שהמשוררת לא מרבה בו. חרוז אין בכלל בקובץ, אבל הקורא לעצמו את השירים חש בהתנגנות שלהם לאוזן. הקורא ימצא בקובץ מעין ״בן דוד״ של הפזמון: ״מי שמביט בעץ מפוחם״ בשיר ״מלחמות״, עמ' 28, ו״קלות״ בשיר ״קלות״, עמ' 46.

רוב המשוררים משבצים בקובציהם שירים ארס-פואטיים. בקובץ הזה מצאתי רק בית ארס-פואטי אחד: ״שמחת השיר, לא יודע איך בא לעולם. מילים אוזלות / לשוב אולי, ספונות בסוד לשון. / כאצטרובל השיר נושר, חשוף לשכחת קרקע פורה / ולדיבר שחייו בו כלים״ (״אופוס״, עמ' 17).

סקרתי רק מעט ממה שניתן להתרשם מהקובץ היפה הזה, שהגעתי אליו באיחור של 27 שנים.

פַּעֲרֵי קוֹרוֹנָה – רֹאשׁ הַשָּׁנָה תשפ״א

בועז ומיכל חביביאן לקחו על עצמם להקים מחדש את משק ההורים במושב הודיה. בועז הגיע מתחום החקלאות ומיכל מהקולינריה. שניהם למדו לכבד את חומרי הגלם של המזון. הם מגדלים ירקות אורגניים ומשווקים אותם בכל הארץ בשיטה מיוחדת. חמשת ילדיהם זוכים ללמוד את ערך עבודת החקלאות ולהכיר אנשים מרחבי העולם.

שולמית ואליהו חביביאן הגיעו מאיראן למושב הודיה. הם טיפחו משק משפחתי קטן, ובו גידלו ירקות ולעיתים גם ורדים. נולדו להם שבעה ילדים, אשר עזרו להורים בחקלאות. אולם, כמו רבים אחרים, הם לא הצליחו להתקיים מחקלאות, והפסיקו להפעיל את המשק.

בועז, אחד הבנים, אהב בילדותו ובנעוריו לעבוד ולעזור להורים. לאחר השירות הצבאי בצנחנים הוא החל ללמוד מחשבים, אבל אז הבין שליבו נתון לחקלאות. לפיכך שינה מסלול ולמד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחרי שקיבל את התואר הראשון הוא החל לעבוד בחווה לריבוי צמחי נוי המייצאת לחו״ל. שם גילה תופעה מטרידה: בכל פעם שהשתמשו בחומרי ריסוס לגידולים, זה השפיע מיידית לרעה על העובדים. אחרי הריסוס הם חשו שלא בטוב, הקיאו ועוד.

במקביל הבין בועז שהוא נוטה לעסוק בגידולים שמיועדים למזון. למזלו הוא הכיר את מיכל מירושלים, אשר חזרה באותה עת מלימודי קולינריה בפריז. שם השתלמה בלימודי בישול, קונדיטוריה ויין. אחד העקרונות שלמדה מיכל היה, שהעוסק בבישול, טבח או שף, צריך לכבד את חומר הגלם. כלומר: לנצל את המקסימום של תכונות חומר הגלם, לא ״להפריע״ לו. קסמה למיכל העובדה, שבועז יודע לגדל חומרי גלם למזון.

בועז ומיכל נישאו בשנת 2006. בועז השתתף בלחימה במלחמת לבנון השנייה. והתקופה לא היתה קלה. הם החליטו לטייל במזרח, ולהתלבט באותה תקופה לאיזה כיוון הם יפנו בחייהם.

ביום פגישתנו היה בועז עסוק במשק, ומיכל התפנתה לספר לנו על מפעלם: ״בהודו נחשפנו לחוות האורגניות, והחלטנו שנקים חווה כזו עם שובנו לארץ. ואכן, לאחר החזרה מהודו חיפשנו זמן מה שטח מתאים. ואז עלה בדעתנו להחיות את המשק של ההורים של בועז בהודיה, לשמח אותם בהקמת המשק מחדש. לא היה כאן דבר מלבד עשבייה גבוהה,״ ממשיכה מיכל בסיפורה, ״התחלנו לעשב ולנקות את השטח במו ידינו. אחר כך שתל בועז גידולי ירקות שונים, ראשית כל בשביל משפחתנו. כדי שיהיו לנו ירקות טובים ונקיים מחומרי הדברה, כדי שלא נרעיל את עצמנו ואת ילדינו בעתיד. התחלנו לשווק לחמש משפחות מירושלים ומתל-אביב, שהעדיפו לקנות ישירות מהמגדֵל, ולנו היה חשוב להיות בקשר ישיר עם הצרכנים.״

השמועה על הירקות של משפחת חביביאן עברה מפה לאוזן, ומעגל הצרכנים התרחב באופן ניכר. אומרת מיכל: ״חמש המשפחות הראשונות הללו קבעו את גורלנו, והמשק הלך וגדל.״

חביביאן בחרו בגידול ירקות, כיוון שגידולם מתמשך לאורך כל השנה, וכך ניתן לשמור על קשר רציף עם המשפחות. לעומת פירות, לדוגמא, שהם עונתיים. יחד עם זה הם מרחיבים את סוגי הגידולים. יש להם גם כרם ענבים. בקיץ הם מגדלים אבטיחים ומלונים. בחודש האחרון הם שתלו מטע בננות. וזאת כי הם מתעניינים באריזה אלטרנטיבית, אקולוגית. עלי צמח הבננות יכולים לשמש לעטיפת ירקות.

בועז ומיכל מתגוררים במושב נחם ליד בית שמש עם חמשת ילדיהם. מדי יום מגיעים השניים למשק בהודיה, שם יש להם שטחים בהם מגדלים ירקות אורגניים. צוות העובדים בשדה, בבית האריזה ובשילוח מורכב מבני משפחה ועובדים שכירים.

חמשת ילדיהם, שהגדול בהם הוא בן אחת-עשרה והקטנה בת שלוש וחצי. מאוד קשורים לכל מה שעושים הוריהם והיו מעדיפים להיות כל הזמן במשק בהודיה. אומרת מיכל: ״העבודה בחקלאות היא דבר מחנך ביותר. היא מלמדת אותנו לעקוב אחר תהליכים, לדחות סיפוקים, להתמודד עם כישלונות, להתייחס ביראת כבוד לתוצרת ולעוסקים במלאכה, וכמובן היא מנחילה מוסר עבודה ואחריות. עוד יש אפשרות ללמוד בבית האריזה מיון, חישוב, שפות. בקיצור, הם מקבלים פה כישורי חיים מעבר למה שניתן בבית ספר.״

במסגרת תכנית ארצית שנקראת Agro-Studies, מגיעים סטודנטים מרחבי העולם להשתלם בחקלאות ולעבוד. הם שוהים בארץ 11 חודשים, עובדים במשקים שונים ולומדים במקביל – שומעים הרצאות של מרצים בנושאי אגרונומיה. גם במשק חביביאן בהודיה עובדים סטודנטים, שלומדים בכפר סילבר.

מיכל מוסיפה: ״בנוסף לעזרה בעבודה החקלאית יש כאן ערך מוסף לנו ולילדינו בפרט – אנחנו נחשפים למגוון רחב של תרבויות, לשפות זרות ולאנשים רבים.״

חביביאן דוגלים בשיטת ״חקלאות בשיתוף הקהילה״. הם מעוניינים שצרכן הירקות שלהם יש לו קשר למה שקורה בערוגה. ״תכנון הארוחה״, לדעת מיכל המומחית לקולינריה, ״צריך להתחיל ממה שיש, ולא ממה שהייתי רוצה להכין ולנסות להשיג מצרכים לצורך כך.״

תהליך השיווק מתחיל ביום חמישי, בו עורך בועז סיור בכל החלקות, ובודק מה הבשיל ומה אפשר כבר לקטוף. על פי זה מורכב סל ירקות, המוצע לכל הצרכנים המנויים שלהם באתר האינטרנט. הסל הוא לא שרירותי. הוא התחלה של דיאלוג. הצרכן מסמן במה הוא מעוניין, ומה הוא רוצה לקבל במקום המוצר המוצע. וכך, כל ארגז שיוצא ממשק חביביאן מותאם אישית למשפחה המזמינה. מכיוון שזה מתפרסם ״מתוך הערוגה״, ייתכנו שינויים ברגע האחרון מסיבות שונות, כגון גורם שמפריע לקטיף.

אפשרויות האספקה מתרחבות, משום שמשפחת חביביאן יצרה במשך השנים שיתופי פעולה עם מגדלי פירות אורגניים או יצרנים אחרים כגון יצרן שמן זית, אופה של לחם מחמצת, מגדל ביצי חופש ועוד. ויש יצרנים ״עונתיים״.

מלבד המנויים שמקבלים את הארגזים המוזמנים לבתיהם, יש כמובן אפשרות להגיע ולקנות באופן עצמאי. במושב הודיה שליד אשקלון ובנחם ליד בית שמש מתקיים שוק אורגני בימי חמישי בין השעות תשע בבוקר עד שש בערב. ובימי שישי עולים החביביאנים לירושלים, ומוכרים את תוצרתם בעמק רפאים.

מסכמת מיכל: ״עבורנו לחיות במושב פירושו להיות חקלאים. ואנחנו נהנים מאוד מן העשייה ומן השליחות.״

אַרְיֵה לֵיְיבֶּלֶה רוּדִי תַּלְמִיד כִּתָּתֵנוּ

וַאֲנַחְנוּ יְלָדִים בְּטֶרֶם בַּר מִצְוָה

מֵהַגִּבְעָה לַמִּדְרוֹן עֲגָלָה וְסוּסָה.

שִׁבְרֵי אֲבָנִים מְרֻצֶּפֶת, פָּרָה וְגַם רֶפֶת

מַשְׁאֵבָה בְּבֵיתָם כַּיָּאֶה לִנְגִידִים

״נֵשֵׁב,״ – הוּא אָמַר לִי, ״נַחְשֹׁב רֶגַע קָט,

עֵינָיו עַרְמוֹנִים בִּבְרַק שֶׁמֶשׁ לוֹהֲטִים,

שְׂעָרוֹ זִפְתָּנִי, תַּלְתַּל גַּלִּים פָּרוּעַ.

״מִלְחָמָה כְּבָר בָּאֹפֶק,״ הִצְטָרֵד מִתְנַשֵּׁם,

עֲנָנִים עַל רֹאשֵׁנוּ – גִּמְגֵּם הַשָּׁכֵן,

וְהַדֶּרֶךְ לְאַרְצֵנוּ אֲרֻכָּה, מְפָרֶכֶת

״דְּרָכֵינוּ מִתְפַּצְּלוֹת וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

בְּכָל לַיְלָה עִם קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה

לֵיְיבֶּלֶה אַרְיֵה, נַעַר יַקִּיר בְּאַרְגָּמָן

בְּלִי כֶּתֶר, בְּלִי חֶרֶב בְּלִי שַׁרְבִיט וּמַקְלֵעַ,

בְּעַרְפִלֵּי זִכְרוֹנֵנוּ, בְּדִמְדּוּמֵי הֶעָבָר.

בְּלֵילוֹת אֱשׁוּן חשֶׁךְ, בְּחַשְׁרַת צֶאֱלִים

שְֹדוֹת קֶטֶל וְסִפּוּן בַּיָּם הַפָּתוּחַ,

בְּהֶמְיַת רְגָשׁוֹת כִּתְפִלַּת עֲשָׂבִים

טיילתי ברחוב בברצלונה, כאשר לפתע התגלתה לי אמת נוראה: אירופה מתה באושוויץ.
הרגנו שישה מיליון יהודים והחלפנו את מקומם ב-20 מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירה, כשרון. הכחדנו למוות את העם הנבחר, נבחר באמת, כי יצאו ממנו גדולים ונפלאים ששינו את פני העולם.

התרומה של העם הזה היא בכל שטחי החיים: המדע, האמנות, המסחר הבינלאומי ובמיוחד הם היו המצפון של העולם. אלו הם האנשים ששרפנו.

ותחת מסווה של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות שלקינו בה, הלכנו ופתחנו את שערינו ל-20 מיליון מוסלמים, שהביאו לנו טמטום ובערות, קיצוניות דתית וחוסר סובלנות, פשע ועוני שנובעים מחוסר רצון לעבוד ולפרנס את משפחותיהם בגאווה.

הם הפכו את ערינו היפות בספרד לעולם השלישי, טבול בזוהמה ובפשיעה. סגורים בדירות שהם מקבלים חינם מן הממשלה, הם מסתודדים ומתכננים פעולות רצח והרס נגד מארחיהם התמימים.

וכך, בעליבותנו, החלפנו תרבות בשנאה פאנאטית, כושר יצירה בכושר הרס, אינטליגנציה בפיגור ובאמונות טפלות. החלפנו את רדיפת השלום של יהודי אירופה ואת כישרונם להמשיך ולקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, את ההיצמדות לחיים בכל הכוח כי החיים הם הקדושה עצמה, ברודפי מוות, באנשים אכולי תאוות מוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.איזו שגיאה נוראה עשתה אירופה האומללה.

פורסם בשעתו גם במכתב העיתי, גיליון 89, מיום 13 בנובמבר 2005.

[מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, הוצאת אחיאסף, 1977]

כאשר תלכי אלווך לביתך. איפרד ממך בלחישת ״לילה טוב״ שאין עימה אפילו לחיצת-יד. פנייך אדמדמות באור מנורת-השולחן. כסאות, שולחן וארון, שצבעם חום-אדמדם, וקירות כבדים, בבית ירושלמי עתיק, בו שכרתי חדר. אל נא נביט איש בעיני רעותו. איננו להוטים. אם תישארי, דבר לא יקרה. רק אדבר. משתיקתך אֶדלה הדים של קירבה, ובמרוצת המילים, ובשינוי גווניהן, יידמה לי שנגעתי בנימים כמוסות שלך, נגעתי. ויהיה לי דבר להרהר בו מחר, מחרתיים. ובמשך שבועות, עד לפגישה הבאה.

כאשר התבוננו זה בזו חשתי כמו לפתע לחצת מצחך לשלי, והעורפים נמתחו, עד להרפייה פתאומית. ופליטת צחוקך, עד לפעם הבאה. כמה זמן נוכל לשבת ולחפור כך אחד בנבכי השני? ארקע ברגליי. לשתוק. צריך לשתוק. אסור לפרוט למילים את התחושות החבויות, פירפור השמחה לראותך, לאהוב אותך. איפה אנחנו? אמרי, אותי את רואה? אני משתדל להיות קר, אובייקטיבי, להתבונן בך מבעד לעיני אחרים – ומרגיש שאחרים מתבוננים בי מבעד לעינייך. ובחוץ מכוניות נוסעות. בני-אדם עוברים ושבים במדרכות רחוב בן-יהודה, ומכיכר ציון עולם ריחות בשר צלוי. הבה ונשתוק, טוב? הבא ולא נשתוק, אלא... ולא ננסה לנחש מה צפוי לנו בעתיד, ולא נטעה, אני במחשבות, אשר את, אולי, אינך מהרהרת בהן כלל. מפני שאולי לא שתקת איתי יחד כל אותה העת.

בלתי אפשרי שתישארי, אך אם תלכי – כלום יהיה לדבר סוף? לא. רק ציפיות חדשות, מישאלה וגימגום. ואם את נשארת – גם כך לא ישתנה דבר. אני רוצה למצוא מילים אחדות, ערוכות היטב וחזקות, כדי שלא תוכלי לחמוק ממני. הבנת? ואז אנחנו ניגאל, בהרבה מלים, אלפים-אלפים מהן. נהר גואה על שפתיי. בואי למעקה, שומעת את הרחשים העולים מן הרחוב? שם נוכל ללטף בעינינו את ההמולה. לכולם יש חיים, במילים, ובעוד... יש. יש. מדוע לדבר? מדוע לא לדבר? לכולם יש חיים. זה הלא צריך להיות ברור, ומובן מאליו, ובלתי מעליב. זה צריך לבוא במילים סתמיות, בלי מילים. כאילו נתארע לפני שנים רבות. ואז – את תצחקי, וסורגי המילים ייהפכו קלים כפיסות-נייר גזורות לאורכן, המשמשות פרגודים צבעוניים בימי חג. את תעברי דרכם כלאחר יד, כלה נצחית בחלומי, ואני רץ אחרייך, משתדל להבין אותך וללחוש באוזנייך את התחנה הבאה. אין סוף למסע. ראי, אין סוף לסוהר הנפלא, רחב כעולם, גז כשלפוחית סבון תקופה אחר תקופה. אנא, היי סובלנית, אני מתכונן להתחיל לדבר:

ביקשתי להשהותך מעט, לעצור בך. לעצור במילים, שכן אחרת לא נהוג בינינו. ועכשיו, בחשכה, גם חיוך לא רואים, וכמו פקע הקסם. למטה ברחוב אורות מתחלפים, ופקקי-תנועה, אנשים עוצרים כדי לראות ולהיראות. ברוח לילה קרירה, ירושלמית, ולאחר רגע בו נדמה היה שכבר הגענו – שתים-שלוש מילים רק תחללנה את המובן-מאליו, ותקלקלנה את מה שעתיד לבוא. וגם אם נתחרט על ששתקנו, עכשיו אסור לומר דבר, וגם טיפשי לחשוב שפליטת-פה אחת תשנה לפתע, את הכול, באמת... ולא משנה אם תקומי ללכת, או תישארי ואני אעטוף אותך בזיכרונות ואסביר שאסור לבקש, כדי שלא להראות שאי-פעם חסרת דבר. ומי שצריך לדבר, שותק מתוך גאווה. וכשמסבירים רגע-רגע על פי סיבותיו, מכינים בדרך זו מילים חדשות כדי ללכוד את העתיד-לבוא בפרגודי נייר לבנים, ולהיווכח שמזוייף ופריך הוא. ורוצים לשכוח, ולו רק לרגע – שאין הבדל בין עכשיו למחר. וזוכרים רגעים לא-שלמים כאילו היו נפלאים, ומערימים זיוף על גבי זיוף כדי לנסות ללוכדך פעם נוספת במשאלות הלב. חדל! אתה מרמה את עצמך. אתה חושב שהבנת, ומלט-מחשבותיך אינו אלא שקר, וחוזר חלילה. ואדם מבקש להתגמד אל תוכו ולחיות בלא מילים, ללא שקרים, ואינו יכול, כי הבשר רפה; וחוזר להשתמש בהן, למרות שכבר אינו מאמין שאפשר לשנות במשפטים אחדים מה שלא התרחש במשך שנים רבות.

וכך זה נשאר בינינו, כפי שהיה, ועוד קצת, כביכול שעה של קירבה – מעבר לכל מה שטרם נאמר, לפני, ואחרי, ככלות הכול.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

באקראי, בדרך ל״שיכון דן״, נתקלתי בקבוצת בתים שמבעד לחלונותיהם נראו חדרים מרווחים יותר מהרגיל בשיכוני עולים ותכולה יוצאת דופן: פסלים גדולים של פילים, חטי שנהב, ראשי קונפוציוס מצופים זהב, ציורים עדינים על דפי במבוק מאורכים... כאילו אלה מיני-מוזיאונים, לא סתם בתים.

היתה שעת צהריים. ילדים שיחקו בחצרות – רחובות טרם נסללו כאן. נשים בתסרוקות מיוחדות קוראות לילדים ברוסית: ״סרגי, אדי, ארוחת צהריים!״

״זה שיכון עולי המזרח הרחוק,״ משיב לי בקצרה גבר שמיהר כנראה לסעודה. ״אני עליתי מחרבין.״

שוטטתי בינות לבתים וחשבתי שזו שכונת העולים היפה ביותר שראיתי. לא הרבה ותיקים זוכים למגורים כאלה. ״הם הביאו הרבה כסף!״ אמרה לי אישה משיכון העולים הבולגרי, שכניו ממזרח של ״שיכוון המזרח הרחוק.״

אחר כך הסתבר לי כי ה״הרבה כסף״ מאוד יחסי. עולים אלה לא נמנו על אליטת ההון היהודי בסין. למעשה היו מעוטי אמצעים כלכליים או בעלי מקצועות לא שימושיים. הם נמלטו מסין ממש בימים האחרונים של מלחמת האזרחים 1947-1950 בין המפלגה הלאומית הסינית (הקומיטנג) לבין המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים ניצחו כידוע והקימו את ״הרפובליקה העממית הסינית״. הלאומנים בראשות צ'ן קאי צ'ק ברחו לטיוואן. בעקבות המהפכה עמדה סין על סף משבר כלכלי וסבלה מאינפלציה גבוהה ועד מהרה אסרה על האירופים לעסוק ביצוא ובייבוא. יהודים רבים עזבו אז את סין והיגרו לארצות שונות. הציונים שבהם, כ-3000-4000 נפש, עלו לישראל. ביניהם היו סבו וסבתו של אהוד אולמרט, אביה של דליה רביקוביץ, ד״ר קאפמן ממנהיגי יהדות סין, ועוד רבים וטובים. (והיתה גם סבתא בת 96, שהועלתה למטוס וסיפרו לה שהיא הולכת לארוחת בוקר במלון. כשהורדה בשדה התעופה לוד אמרה לבנה שקידם את פניה: ״הייתי בהרבה מלונות אבל מלון כזה שקושר את האורחים לכיסאות ונותן ארוחת בוקר בצהריים עוד לא ראיתי״...)

העלייה ״הסינית״ הגדולה הייתה בשנים 1949-1952 –שנות העליות הגדולות לישראל. הם באו בקבוצות של 500-700 נפש. יהודי שנחאי הגיעו באוניות לחיפה אחרי שהקיפו כמעט את כל כדור הארץ. יהודי חרבין נסעו ברכבת לטינצין, הגיעו דרך הים להונג קונג ועלו ארצה מנמלי איטליה ושאר ארצות אירופה.

עולי סין היגרו לארץ בגיל גבוה יחסית, ארבעים ומעלה, בעלי משפחות. רובם התגוררו במעברות וביישובים ערביים שפונו. הריכוזים העיקריים היו נתניה ומגדל העמק. אך היו ״סינים״ רבים בסוכמטא הסמוכה לתרשיחא, בכפר תבור ובמושבים אחרים. לימים אף הקימו מושב משלהם, עמיקם.

קבוצה מעולי סין התמקמה בשיכון ליד תל אביב – ״שיכון עולי המזרח הרחוק״, אליו נקלעתי. עולים אלה ביקשו להישאר יחד כקבוצה לעצמה. הם באו מרקע סוציאלי דומה, מקשרים חברתיים בני עשרות שנים: ההתאקלמות בארץ, חשבו, תהיה נוחה יותר במשותף, כשסביבם אנשים ומנהגים מוכרים. לא יהיה עליהם, בגילם, לעבור לאווירה שונה לחלוטין. הם יתגוררו ליד העיר, אך לא בתוכה. לא יתבטלו בה בשישים.

לכולם היה מוצא משותף: הם היו מהגרים בני מהגרים .צאצאי יהודים שנמלטו מרוסיה ב 1913,עם השתלטות ה״בולשביקים״ על המדינה. בסין התיישבו בערים הגדולות-שנחאי,טינצין, חרבין בירת מנג'וריה הקימו קהילות מסודרות מאד שהכילו מבית ספר עד בית אבות הייתה להם השפעה על האוכלסייה הסינית.בין הקהילות התקיים קשרים הדוקים של עשרות שנים.

120 משפחות נרשמו לשיכון הזה, שליד רמת החיל – ״שיכון יוצאי המזרח הרחוק״. אולם הסוכנות היהודית נתנה זכות קדימה לעולי בולגריה ויוגוסלביה שעלו אז בהמוניהם. בקשת ״הסינים״ נתמלאה רק במחציתה. 15 בתים דו-משפחתיים הוקמו ב-1951 ו-15 בתים נוספים ב-1952. ליוצאי סין שהתגוררו בערי ענק עתיקות מאוד, ״המקום נראה כמו מדבר אבל אנחנו נהפוך אותו לאואזיס,״ אמר לי אחד מעולי סין. הם אמנם אינם משווים את עצמם לציונים האידיאליסטים שהגיעו לארץ מרוסיה בעלייה השנייה והשלישית. הם אפילו מתבטלים לעומתם –״הילדים שלנו מספרים בכיתה שהם נולדו בירושלים. מתביישים ש'פה נלחמו במלחמת השחרור ואנחנו ישבנו בסין״ אך לדידם עצם עלייתם לישראל הנה מעשה חלוצי .

את האדמה קיבלו מהקרן הקיימת. את הבתים הקימו בכספם. אפילו את המשכנתא הקטנה שהבטיחה להם הסוכנות היהודית, לא קיבלו. בניית כל חדר עלתה 1200 ל״י ונבנו גם דירות של שלושה וארבעה חדרים. המבנים הוקמו אחרי שעברו את השנתיים הקשות ביותר בארץ, בהן התגלגלו במעברות ובמלונות. הכסף לבנייה בא בעיקר מ״הליפטים״ שהצליחו להוציא מסין. ארגזים מלאים רהיטים, חפצי נוי ותכשיטים. עדיין הותר אז להוציא מטלטלים מסין. בגל השני של העלייה מסין כבר נאסר על הוצאת דברי ערך והעולים הסתפקו בשיכון סטנדרטי של חדר וחצי.

השיכון היה פתוח לכל עולי סין אך למעשה כלל רק מתיישבים בעלי עבר אנטי קומוניסטי. בשנות השלושים למאה שעברה, עם עליית היטלר לשלטון, נמלטו לסין חבורות יהודים מגרמניה. הם הקימו בסין קהילות נפרדות. ה״יקים״ היו נפרדים מה״ניצ'יבויניקים״ (אומרי ה״ניצ'יבו״,״אין דבר״) ולא היו בין משתכני ״המזרח הרחוק״ שמוצאם רוסי.

מתיישבי המזרח הרחוק אמנם התכוננו שבישראל יתקלו בקשיים אך לא התכוננו מספיק. המבנה החברתי, הפוליטיקה והארגון הכלכלי בארץ, היו עבורם שונים ומשונים מאלה שהכירו וזה היה מאכזב למדי. החשמלאים והנגנים שביניהם עבדו לרוב במקצועם, חלקם אפילו נעשו עצמאים. אך רובם עסקו בסין בעסקי ייבוא וייצוא קטנים. כשניסו להמשיך בכך איבדו שבועות וחודשים בהשגת טפסי בקשות, הם ״בלעו״ את המציאות, ותוך שנה, שנה ומחצה, הסתדרו. פנו גם לשטחים זרים להם. אורח המחשבה שלהם השתנה. אין אבטלה בשיכון. כולם עובדים. אפילו בבניין. בסין שום יהודי המכבד את עצמו לא עבד עבודה פיזית. בזה עסקו המשרתים, ״הקולים״. היהודים שלטו בכלכלה. על הסינים הביטו מגבוה. הנשים היהודיות התענינו בעיקר במודה ובפלירטוטים. הילדים לא יצאו לשחק ברחוב בלי ״מה״ (משרתת). רק ״נייטיבס״ שוטטו סתם בחוצות. כאן מתרוצצים הקטנים כאוות נפשם ואימהותיהם טורחות על משק הבית. כעת הן ה״נייטיבס״....

אבל בסך הכול השד אינו נורא כל כך. רמת החיים ירדה מאוד אבל הם הצליחו לשמר קורטוב מהסגנון הישן. במטבחים מושל בכיפה הבורשט (חמיצה) המהביל. אורז ותפוחי האדמה באו במקום האטריות. אם משיגים סוייה מבשלים דגים סיניים, הנחשבים למעדן.

גם על האלגנטיות לא ויתרו. בנסיעה העירה הם מתלבשים טיפ טופ, ולא פעם מבלות הגברות אחר הצהריים במשחק ״מאג'ונגי״. לבקר בעיר? כן. אך לדבריהם רק מעטים מהשיכון עברו לגור בעיר. היכן ימצאו בעיר מרחב כזה, גינות כאלה ואוויר צח כזה. ואיש לא עזב את הארץ.

יותר מאשר בשיכונים אחרים משתדלים ב״שיכון המזרח הרחוק״ ליצור מרכז חברתי, אם כי לדרגת הקלובים שהי להם בסין עוד רחוקה הדרך. גאוות השכונה הוא ״המרכז״ – בינתיים מגרש פתוח הפועל רק בקיץ. יש בו פינת משחק לילדים, חלקות לספורט, במת ריקודים. כבר נערכו כאן נשפים מוצלחים ביותר, הוקרנו סרטים ופעם פעמיים קיימו ״עיתון חי״ ברוסית ובו שפע מידע מקומי, ידיעות על העלייה הסינית בישראל, גם על הקרובים שנישארו בסין. זיכרונות, פיליטונים. לצד עולים חדשים הגיעו לעיתון החי גם אנשי העלייה הרוסית הותיקה בארץ. ״המרכז״ הינו מרכז החיים האינטלקטואלים של היישוב וסביבתו. האולפן הסמוך ערך כאן יום עיון. ״איגוד עולי סין״ המקיים קשר עם אלפי יוצאי סין בארץ, קיים פה ישיבות.

האוטובוסים עדיין ממעטים להיכנס ליישוב, אבל הישובים מסביב מתפתחים – יש שיכון בולגרים, שיכון יוגוסלבים, שיכון עובדי העירייה, שיכון אנשי ״דן״, שיכון חיילים משוחררים, רמת החיל. השיכונים הולכים וגדלים ועימם תגדל גם התחבורה ליישובים...

מאז אותו ביקור ביום קיץ לוהט של שנת 1951 לא הזדמנתי יותר ל״שיכון המזרח הרחוק״. גם לא שמעתי עליו מאומה בעשרות השנים שחלפו מאז. והנה נתקלתי ברשימתי ״שיכון המזרח הרחוק״ והסתקרנתי לדעת מה מתרחש שם היום.

חיפשתי בוויקיפדיה את ״שיכון המזרח הרחוק״ – אין. חיפשתי את ״שיכון שנחאי״ – יוק. צילצלתי ל״איגוד עולי סין״, שהפך בינתיים ל״איגוד יוצאי סין״. ״עולי המזרח הרחוק״ לא היה מעולם שיכוון עצמאי,״ אמר לי מר יוסי קליין מהאיגוד״. ״הבנים עזבו את השיכון, יצאו לעיר. כל בתי 'שיכון המזרח הרחוק' הם כעת חלק מרמת החיל. לא גרים בהם יוצאי סין. מהשיכון נשאר רק בית הכנסת האשכנזי שפתוח בשבתות. גם הוא ברמת החיל.״

בית הכנסת שעל קירותיו לוחות זיכרון למנהיגי יהדות סין בארץ ובחו״ל – זה כל מה שנותר מ״שיכון עולי המזרח הרחוק״, מ״שיכון עולי שנחאי״ – מי שלא ראה את השיכון האקזוטי הזה במו עיניו, לא יאמין מה ניצב פה פעם. אלמלא הדפסתי את הרשימה על עולי סין בהרמס בייבי הקטנה שלי ואלמלא הודעת המערכת ש״סופרת מעריב... יצאה לגלות את דמותם הרוחנית והחברתית של השיכונים למיניהם״ – אני עצמי לא הייתי מאמינה שאי פעם, ליד תל אביב, היה שיכון אקזוטי – ״יוצאי המזרח הרחוק״, וחושבת כי זה היה רק חזיון של פאטה מורגאנה.

מיני-סדרת הרצאות על שירי הערש ומקומם בזמר העברי,

בעיקר שירי ראשית הציונות והעליות הראשונות.

המרצה: נחומי הרציון, מוזיקולוג וחוקר הזמר העברי.

המפגש הראשון התקיים ב-8 בספטמבר. המפגש הבא ב-20 באוקטובר.

עלות: 60 שקל למפגש בודד, 100 שקל לשניים הנותרים.

תיאום והרשמה: נחומי הרציון: 054-6454306. דפנה זהבי: 052-5525054

נחומי הרציון הוא בוגר אוניברסיטת ת״א ומתמחה בתולדות הזמר העברי, בונה ומנחה ערבי זמר, חוקר ומרצה, מגיש תוכניות רדיו וכותב מאמרים.

ירושלים תשמ״ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב
משנת תרכ״ח – נוסח י' קלויזנר

לידידי היקר דורש שלום ציון באהבה מו״ה לאזער נ״י

את מכתבך היקר קבלתי בעונג רב, ממנו הכרתי את לבך החם לארץ הקדושה. בעצתך להוציא קול קורא כיוונת לדעתי. כבר בשנה שעברה הדפסנו קול קורא ותקנות לחברת ישוב ארץ ישראל. אני שולח לך בזה 6 טפסים של הקול-קורא ושל התקנות, שתואיל להפיצם בעירך ובסביבותיה. אם יהיו דרושים עוד, אני מוכן לפי דרישתך לשלוח יותר.

בהונגריה ישנה עיר אחת ושמה סיגט, שם יושב למדן גדול אחד ר' דוד אייזנשטדטר. גם הוא פנה אלי בענין ישוב ארץ ישראל וכתב גם פלפולים בתלמוד. שלחתי גם לו את ספרי ״דרישת ציון״ וגם קול-קורא ותקנות. אולי תוכל להתקשר גם אתו? הדבר שאתה מתפלא עליו, אפשר למצוא בעתונים. ישנם הרבה ב״המגיד״ ובאיזראעליט ממיינץ, שאינם מתקבלים אולי במקום מגוריך. אולם אהיה נאלץ לבוא בכתובים עם העתון בן-חנני'.[2] אנו מקוים להוציא את הדבר לפועל בעזרת השם.

האיש העשיר וירא ד', יוהאן האף מברלין, רוצה לשלוח לארץ ישראל באביב שני מומחים, שיחקרו באיזה אופן ובאיזה מקום יהיה נכון ליסד את המושבות. מצפת (זעפת)[3] כתבו אלי מכתב עם מאה חתימות. כל אלה רוצים להקדיש את עצמם לעבודת האדמה. למכתב נוסף אישור מאת הקונסול המקומי, שהאדמה בין צפת וטבריה טובה מאוד למזרע תבואות, לנטיעת עצי פרי ולגידול בהמות – כך גם על יד יפו. חסר רק עוד כסף, הדרוש לכך. לעת-עתה יש לנו אלפים אחדים של טלרים, הסכום ירבה ב״ה מכל צד, קבלנו גם מכתבים מרוסיה, שם רוצים לאסוף הרבה, גם מאנגליה. על כן צריך כל אחד, שיש לו רכוש כל שהוא, לסייע בידו ובלבו, כי מי שיש לו חלק בארץ הקדושה, יש לו חלק בעולם הבא.

מתוך: קאלישר, עמ' רנא–רנב. המכתב, שנכתב במקורו יידיש, פורסם לראשונה בתרגומו לעברית בירחון המאיר, שיצא ביפו בעריכתו של ישראל בלקינד, שנה א (תרע״ב), חוברת א, עמ' 31–33. המלים שנדפסו מודגשות נכתבו

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אהוד יקירי, שנה טובה ומבורכת לך ושתזכה ונזכה גם אנו בחדשות בן עזר גם בשנה הבאה ובשנים הבאות. אתה מקיים מפעל תרבותי ספרותי חשוב מאוד.

* שירים מלב אל לב. שיריה של אסתר ראב, היוצאים מליבה, (תרתי משמע...) נכנסים אל לב הקורא/ת. בשפה עשירה מנוקדת ומוקפדת, היא פורטת את נימי ליבה ומראות עיניה, ואלה נכנסים אל ליבנו ומראותם הפנימיים. העושר הלשוני, והרגשי נוגעים ללב ולעין הקורא/ת, וממש רואים את הקולות ושומעים את המראות.

כחיפאית בעשורים האחרונים בחיי, הזדהיתי עם נוף הים והחוף, אך גם יתר מראות העין והלב חודרים ומרגשים. טוב שיש לה במה כאן, לאלה שאינם מכירים או מודעים לשירה רעננה זו שלה, גם ממרחק הזמן והמקום. תודה לך, אהוד, על השיתוף וההנאה. חווייה אמיתית.

בוודאי בלטה בחידושה וברעננותה בזמנה. גם בימינו לא נס ליחה. הלוואי שצעירינו ייחשפו יותר לשירתה, לשפתה, ולאיכותה. למרות מרחק הזמן והמקום, נדמה ששיריה היו יכולים להילמד בבתי הספר ומכלול איכותם היה תורם להעלאת ידע השפה, השירה והתקופה.

האם יש הקלטות שלה קוראת את שירתה? היה מעניין לשמוע...

אהוד: למיטב ידיעתי שירים של אסתר ראב נלמדים בבתי-הספר ואולם היא פחות ידועה ממשוררות עבריות אחרות בתקופתה, בעיקר משום ששיריה אינם מתאימים להלחנה.

יש אצלי קלטת פרטית שבה היא קוראת משיריה ואולם המתכונת שלה לא מתאימה להפצה מסחרית.

* אנחנו משתתפים בצערם של חסידי ברסלב בישראל שנבצר מהם לערוך השנה את התיקון הכללי על ציון קבר רבם ר' נחמן באומן שבאוקראינה – וכך לכפר על חטאם בשפיכת זרעם לשווא בישראל במשך שנת תש״פ – ומעכשיו שפיכה גם במשך שנת תשפ״א הבאה עלינו לטובה. במשפחותיכם ברוכות הילדים תנוחמו – עובדה כי לא הכול שפיך לשווא!

* אהרון: 1. שם המחלה אינו קוביט 19 אלא קוויד 19. השם הוא ראשי תיבות של COrona VIrus Disease (כלומר, מחלת נגיף הקורונה). ה-19 מתייחס לשנה שבה פרץ הנגיף.

2. ״לֶבֶּנִּיָּה״ לא היתה צנצנת לֶבֶּן, אלא צנצנת... לבנייה. לבן ולבנייה היו שני מוצרים שונים. בלבנייה אחוז השומן היה גבוה יותר. גם צנצנת הלבנייה היתה גבוהה יותר. מאוחר יותר הפך הלבן ל״גיל״ והלבנייה ל״אשל״.

לבניה – מתוך: נוסטלגיה אונליין – אתר הנוסטלגיה הישראלית

* ציטוט: בגדאד נחרבה בידי המיליציות השיעיות של איראן. צפו בעליבות של העיר המתה לפניכם [סרטון]. סיור קצר ברחוב הפאר לשעבר של בגדאד, רחוב אלרשיד (ה״שאנז אליזה״ של עיראק). פעם היו פה חנויות יוקרה, בוטיקים, בנקים ומועדונים. כיום הרחוב חרב והרוס, חלק מן החנויות והמבנים כבר נשרפו, ולא טורחים לבקר שם, או לקנות.

בשיאו היה זה רחוב היהודים (בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת), כשתשעה מתוך עשרת בתי הקולנוע בבגדאד היו שלהם. היהודים טוהרו אתנית וגורשו, ומאז הכול בדעיכה, עד למוות. הסונים העיראקיים גירשו את האזרחים היצרניים, החכמים והיזמיים היחידים שהיו להם – היהודים. וישראל הרוויחה אותם.

בשנים האחרונות, המיליציות של איראן הקימו באיזור מפקדות, והכול קרס. גם למשפחתי היו שם, ברחוב אלרשיד, חנויות על שמה, אך הכול נגזל בידי בני עוולה אלה, עם הטיהור האתני של היהודים. הנקמה היא בסרט שלפניכם, צולם אתמול [19.9]. לי נקם ושילם.

לאחר שהנפט כבר איבד את חשיבותו, אפשר להגיד שאלה שטחים מתים, לתמיד.

* ציטוט: הנשיא טראמפ קורע את ארה״ב עם עצרות בחירות ברמה יומית, ולעיתים פעמיים ביום: אתמול [18.9] במינסוטה ובאריזונה. (מו)ברק חוסיין והאפס ביידן מילאו את מינסוטה ב״פליטים״ מוסלמיים, והם בחרו באנטישמית האיסלאמיסטית אילהאן עומר, הזוכה כאן לקריאות בוז במדינה שלה. [סרטון].

״אתם יודעים טוב מאוד על הפליטים, אולי יותר טוב מכל אחד אחר,״ אומר לתושבי מינסוטה הנשיא טראמפ. ״איך היא נבחרה? איך היא נבחרה? עוד יפהפייה,״ הוא נוזף בקהל.

המטרה שלו היא ניצחון סוחף, שיגבר על הרמאויות ש״הדמוקרטים״ מתכננים בהצבעה בדואר. ״הדמוקרטים״ הוכו מכה קשה, לאחר שהשופטת בבית המשפט העליון, הפרוגרסיבית ״היהודייה״ רות ביידן גינזבורג, הלכה לעולמה. עכשיו ימנה הנשיא שופטת חדשה ושמרנית, שתשיג רוב פטריוטי בבית המשפט העליון. בקרוב אצלנו.

בשל הגבלת הקורונה, העצרות מתקיימות, אבל תחת כיפת השמיים, ועם מיספר מוגבל של אוהדים, ולא עשרות האלפים כמו בפעם שעברה. [...] הנשיא, שאף פעם לא מתעייף, ואשר כבר עשה כמו עשרה נשיאים לפניו ביחד, ועוד יעשה. והוא מזהיר: ביידן התחייב להקפיץ מחדש את מיספר ״הפליטים״ (כלומר מוסלמים) שהוא יקלוט ב-700%, בהתאם להסכמה שלו עם האוטו-אנטישמי הפרוגרסיבי סנדרס. [סרטון].

והאפס ביידן? מאופסן במרתף מחדש. אפס כזה לא ראתה הפוליטיקה האמריקנית מעולם, ולכן הם מסתירים.

* ציטוט: מכה אדירה לסולטן: ראש הממשלה ״הלובי״, שחתם איתו על חלוקת הים התיכון – מתפטר כ״בוגד״. ״ראש הממשלה״ ״הלובי״ הבוגד, פאאז א-סראג, זה שמכר את טריפולי לסולטן – הודיע על התפטרותו בחודש הבא (בתמונה למעלה עם החליפה והמשקפיים).

זו מהלומה קשה לשאיפות ההתפשטות של ארדואן, ולפגיעה בגז העתידי שלנו לאירופה. עוד משמעות: מערב ״לוב״ מלאה במיליציות של אלקאעידה, והמלחמה שם צפוייה להתלהט עוד יותר, על סיפה של אירופה האומללה, הסופגת מסתננים.

עכשיו, כשהאמירויות לצידנו, וכן סעודיה, תוכניות הגז שלנו מקבלות זינוק אדיר. חברות הענק של העולם צפויות לעמוד בתור, לחפש אצלנו נפט.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* חג שמח. ברצוני להביע כאן את שאט נפשי מהכתבות של אורי הייטנר. אני עוקב אחרי חדשות בן עזר מזה זמן ולצערי לא מצאתי שום כתבה של האיש שראויה להתייחסות רצינית. האיש אכול שנאה תהומית כלפי מר נתניהו ומנסה לסחוף אחריו אנשים נוספים.

כדאי להזכיר לאיש הזה, הייטנר, כי כיפור בפתח. בין שאר הדברים שאותם צריך אדם לעשות זה להתבונן בעצמו ולראות במה הוא חטא. לעניות דעתי הייטנר חוטא באשמת הגאווה, כי הוא חושב שהינו טוב ממר נתניהו. וכן באשמת השנאה המעוורת את עיניו.

למען הגילוי הנאות אין אני מחסידיו של מר נתניהו, ההיפך הוא הנכון. אך שנאה כזו אינה מביאה לכלום מלבד להוקיע את האיש הייטנר. ויפה שעה אחת קודם.

* ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, ד״ר שרון אלרעי פרייס, אמרה אמש (שבת, 19.9) כי המשתתפים בהפגנות שהתקיימו לאחר שהחל הסגר ״פוגעים בעם.״אלרעי פרייס אמרה בריאיון לחדשות 12: ״בתור ישראלית ציונית, זה ממש קשה לי לראות את ההפגנות האלה עם דגלי ישראל וחוסר ההבנה של האנשים שהם מנופפים מצד אחד בדגל ישראל, ומצד שני עושים בדיוק את מה שפוגע בעם כרגע.״ [״הארץ באינטרנט. 20.9].

אהוד: היא צודקת במאה אחוז, האספסוף הנאור מפר החוק, שמפגין נגד נתניהו והקורונה – הוא אחת הסיבות הוודאיות להפצה הנמשכת של מגיפת הקורונה ולשבירת כללי הסֶגר – אבל התקשורת, השטופה רובה בשנאת נתניהו – מלקקת לאספסוף הנאור הזה את התחת וחלילה לה להעביר עליו ביקורת!

הנושא העיקרי שהעסיק את מהדורת החדשות בטלוויזיה [כאן 11] במוצאי החג הוא עשיית יחסי ציבור להפגנות של האספסוף הנאור מפר החוק בבלפור ובעוד מקומות בארץ – תוך רמיסת כללי הסגר בימים של תחלואה הולכת וגוברת. אנחנו הפסקנו לצפות בחדשות האלה כי צריך לשים גבול לטמטום העלול להוביל לאנרכיה.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] כ״ח בכסליו תרכ״ח.

[2] העתון הופיע בגרמנית בשגדין אשר בהונגריה בשנים 1858–1887 בעריכת הרב ליאופולד לב.

[3] כנראה כתב הרב קאלישר את שם העיר צפת לפי המבטא הגרמני.

איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב משנת תרכ״ח – נוסח י' קלויזנר

איגרת הרב צבי קאלישר אל ר' אליעזר ראב
משנת תרכ״ח – נוסח י' קלויזנר