פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1578

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בתשרי תשפ״א, 24.9.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁירִים קְצָרִים. // עמוס גלבוע: ״הישראלי המכוער״ במלחמת הקורונה. // יורם אטינגר: בסיס הסכמי השלום – אינטרס ערבי. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.9.20. // רן יגיל: אסתר ראב, הגברת הראשונה של השירה העברית. // אורי איתיאל: שביל ישראל. // פוצ'ו: בחיי [7]. ג. עם מרבד הקסמים מטורקיה. // משה גרנות: על ספר שיריו של אביחי קמחי ״מן המעט״. // חנה סמוכה מושיוב: עם אבא בראש השנה. // יונתן גורל: מה לך אדם, קום קרא אל אלוהיך. // אבנר הולצמן: ״וככה זה התחיל״. דברים בערב ההשקה לספרה של אניטה שפירא ״צומת ביל״ו״. // אהוד בן עזר: ההתנצלות. // אסתר רַאבּ: לִפְנֵי תְּמוּנָה שֶׁל צַיָּר מֵת, בצירוף התמונה המקורית מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו, וכן תמונות יהודה ראב, אסתר ראב ושער ״קמשונים״, מעשה ידיו. // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [נספח ד. אסתר ראב: ״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״]. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

שִׁירִים קְצָרִים

*

הַזִכְרוֹנוֹת  –

הֵם, אֵינָם בִּרְשׁוּתֵנוּ:

כְּגַנִּים שְׁתוּלִים

הֵם בָּנוּ  –

מֵאָז

פּוֹרְחִים הַרְחֵק

ואֵין יוֹדְעִים

אֵי גַּנֵּינוּ הָאֲמִתִּיִּים  –

אִם לְאוֹר-הַיּוֹם  –

אוֹ בְּמִכְמַנֵּי-מַחֲשַׁכִּים.

1966

*

הַמִּלִּים,

אֲשֶׁר נִתְּקוּ מִפִּי  –

כְּשִׁבְטֵי-אֵשׁ  –

הִכּוּ בִּי,

כִּבְרָקִים עוֹד אֶרְאֵם

בַּחֲלוֹמוֹתַי  –

אַךְ אֲנִי עַצְמִי  –

כְּבָר עָפָר וְאֵפֶר.

1966

*

כְּעָפָר וָאֵפֶר  –

וְהַקַּיִץ לֹא לִי

וְהַמַּנְגִּינוֹת

הַנִּשָּׂאוֹת בָּרוּחַ  –

נוֹשְׁרוֹת כְּמֶלַח

עַל הַצַּלָּקוֹת,

שֶׁלֹּא יַגְלִידוּ,

לְעוֹלָם.

1966

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

עמוס גלבוע

״הישראלי המכוער״ במלחמת הקורונה

הם מעטים, רוב העם שומר חוק, אך הם בולטים בכיעורם: אלו שלא חובשים מסכות, אלו שמפגינים ובזים לאיסורי ההתקהלות, אלו שכופרים במגפה, אלו שרק חכמים להרע.

בתי החולים מתמלאים, הצוותים הרפואיים בקושי נושמים, המלחמה בעיצומה כשידנו עדיין  על התחתונה, ו״הישראלי המכוער״ מצפצף על כולנו – על כל אלו שממלאים את ההוראות הבסיסיות: לחבוש מסכה, לא להתקהל, לשטוף ידיים.

כל העולם ראה את ״הישראלית המכוערת״ ברחבת הבית הלבן בשוויץ הישראלי והבוז לכל נוהל ונוהג. אני רואה את ״הישראלי המכוער״ יום יום בהליכת בוקר עם אשתי ברחובות גני תקווה וסביון: גברים ונשים בלי מסכות, הולכים לאיטם, משמני גופם נשפכים ויש להם תירוץ: ״מותר לנו, אנו עושים ספורט.״ אגואיסטים נבזים. דעתי נטרפת עליי. אני רואה ושומע אותם בתקשורת הממוסדת, בפעמים הנדירות שאנו עוד צופים בה: רופאי אליל, שמכונים פרופסורים לרפואה, מקשקשים עצמם לדעת בחוסר אחריות מחריד, פוליטיקאים קטנים  שתוקפים את  פרופסור גמזו, ותוך כדי הקרב יורים בגבו. לחץ הדם עולה אצלי וגם אצל אשתי; אני קורא אותם  מסבירים לי ולכל האזרחים ממלאי ההוראות, שהכול בלוף, שהכול פוליטי, שהכול מעשי ידי ביבי.

וישנם כאלו ששמים עצמם במקום פרופסור גמזו, פוסלים את תוכנית הסגר שלו ומציעים תוכנית-על משלהם. בלי טיפת אחריות, בלי קורטוב של ידע והבנה! אלוהים, האם ״הישראלי  המכוער״ הזה  ברח מבית משוגעים?

ואני ראיתי את חסידי ברסלב, ואולי אראה אותם בחזרתם ארצה. ״ישראלי מכוער״ מזן אחר.  ציון קבר הרבי חשוב להם הרבה יותר מהמדינה ועמה. אין להם טיפת סולידריות עם מרבית העם, רק עם קהלם.

וישנו קהל אחר, השונה לחלוטין מקהל חסידי ברסלב: הוא חש עצמו חלק מהעם, אך חלק נעלה מעם, מוסרי, שלא יחשה ולא יחריש למען הצדק; הוא חותר לשלוט במדינה ולהשיב עטרה ליושנה. זאת קהילת  ״מפגיני בלפור״. מה שווה בינה לבין קהילת חסידי ברסלב? שניהם מאמינים  שגופם חסין מפני הקורונה. חסידי ברסלב משום אמונתם שקדושת הרב מגינה עליהם ומצילה אותם מכל פגע; ״חסידי בלפור״ משום אמונתם שהתקהלות בשטח הפתוח אינה גורמת להדבקה. למה?  הלא כל חכמי הרפואה בעולם (לא כולל רופאי אליל) קובעים הפוך, ולכן כל האיצטדיונים בעולם ריקים! האם משום שקדושת הצדק והמוסר מקנים הגנה מהנגיף? איני יודע, אך האם יש בקרבם תחושת סולידריות עם עמם שומר החוק?

ולעניין המחאה, אין לי ספק שכל בעלי הידע המשפטי במדינה מכירים  את החלטת בג״ץ  2481/93 – כאשר אזרח אחד עתר לבג״ץ כיוון שהמשטרה אסרה עליו לקיים אסיפה בת 250 איש, ושני רמקולים, למשך שעתיים בערב, מול ביתו של הרב עובדיה יוסף. המשנה לנשיא בית המשפט, השופט אהרון ברק, דחה את העתירה בפסק דין מנומק שניתח בצורה מעמיקה את הסוגייה הקרויה ״אסיפה, תהלוכה (הפגנה), משמרת צמודה״. ליבת הניתוח היתה זו: מול זכות האסיפה וההפגנה והמשמרת הצמודה, שהיא מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי, עומדות שלוש זכויות יסוד המתנגשות בה: זכות חופש הקניין והפרטיות, זכות התנועה והאינטרס הציבורי (השומר גם על האינטרס הפרטי).  לכן זכות ההפגנה מוגבלת ומחייבת ויתורים ואיזונים.

האינטרס הציבורי לא היווה שיקול באותה פסילת עתירה, אלא רק זכות התנועה וחופש הקניין והפרטיות. אבל עכשיו, בימים אלו, האינטרס הציבורי מתנגש ברעם אדיר בזכות היסוד של ההפגנה. לא מדובר בסדר ציבורי או בכסף ציבורי. מדובר בחיי אדם, בחיים ומוות. זכויותיהם של כמה עשרות אלפי מפגינים ומוחים מתגמדות מול הלגיטימיות המוקנית להפגנות ולהפרות חוק מצידן של שכבות סקטוריאליות (חרדים, למשל) עם אוכלוסייה רבה וצפופה. זה, כאשר הכול ביחד, מזניק את שיעורי התחלואה הקשה והתמותה ומחיש את קריסת מערכות הבריאות. האינטרס הציבורי הוא המכריע והשולט כאן במכלול זכויות היסוד של האזרח הישראלי.

 ומה עושה המדינה וכל הרשויות שלה על מנת להבטיח את האינטרס הציבורי שהוא חייו של כל אחד מאזרחיה?

מה קורה לנו?

עמוס גלבוע

אהוד: מה אתה לא מבין? ההפגנות של האספסוף הנבער הן נגד נתניהו, ולכן מערכת המשפט, היועץ המשפטי, התקשורת, האופוזיציה, ואפילו כחול לבן ובני גנץ – מגבים את ההפגנות, כי בזכות השנאה לנתניהו הכול מותר –אפילו שישראלים יידבקו, ידביקו וימותו בקורונה! ומי שחושב כמוך וכמוני שזו שערורייה – מכנים אותו פאשיסט ותומך בשחיתות ובדיקטטורה! 

* * *

יורם אטינגר

בסיס הסכמי השלום – אינטרס ערבי

עמדת ערב הסעודית

על עמדת ערב הסעודית כלפי הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין אפשר ללמוד ממאמרו של סלמן אל-דוסארי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי ״א-שארק אל-אווסט״, המבטא את עמדות בית המלוכה הסעודי:

״התגובה הזועמת [הפלסטינית] מוכיחה שאיחוד האמירויות צדק בהחלטה לקדם את השלום במזרח התיכון.... הביקורת הקשה [הפלסטינית] על הסכם השלום בין ישראל לבחריין מעניקה סימוכין להנחה שתמיכת בחריין ושאר מדינות המפרץ הערביות בסוגיה הפלסטינית נענתה באלימות, תוקפנות וכפיות-תודה [פלסטינים]... יש יותר מנתיב אחד לשלום, לא רק דרך הרשות הפלסטינית... ב-2011 עמדה בחריין בפני האיום הקיומי החמור ביותר בעידן המודרני... איראן תמכה  בניסיון להפיל את השלטון בבחריין... אבל מנהיגי חמאס ופלגים פלסטינים נוספים המשיכו לשדרג את קשריהם עם איראן... לא התקיימה אף הפגנת תמיכה פלסטינית בבחריין [שהיתה תומכת נדיבה בפלסטינים]... היחסים עם תל אביב הם כורח המציאות לאור החתירה לשלום ויציבות, ולאור הנסיבות במזרח התיכון...״

נסיבות המזרח התיכון

בעוד התובנה המקובלת מתמקדת ב- ומחבקת את – הסוגייה הפלסטינית, הסכמי השלום שופכים אור על המציאות המזרח תיכונית:

1.  ככל שמאכלת האייתולות, ״האחים המוסלמים״ וארדואן (השואף לשקם את האימפריה העות'מנית ותומך מרכזי ב״אחים המוסלמים״) מתקרבת לצוואר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, כן מתמקד סדר היום הערבי בנושאים קיומיים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית ואת חילוקי הדעות עם ישראל.

2. ככל שמקצינים האיומים, כן עולה חיוניות כוח-ההרתעה הישראלי בעיני סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות כמו גם ירדן ומצרים.

3. ככל שארה״ב מצמצמת את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, כן עולה משקלה  של ישראל כמכפלן-כוח ייחודי עבור ארה״ב ומדינות ערב הפרו-מערביות, המאפשר לארה״ב לצמצם את מיספר נושאות מטוסים וחטיבות הצבא בים התיכון, המזרח התיכון והאוקיינוס ההודי.

4. התמריץ המרכזי להחלטת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות להעמיק ולהרחיב את שיתופי הפעולה עם ישראל – כולל הסכמי שלום – הוא מעמד ישראל כמקור תמיכה יעיל מול איומים קיומיים המשותפים לה ולערבים.

5. ככל שכלכלת ערביי המפרץ תלויה יותר במאגרי נפט וגז טבעי – המאבדים בהדרגה את ערכם – כן גובר הצורך לגוון את תשתיות הכלכלה, וכן עולה חשיבות ישראל כמקור של טכנולוגיות מתקדמות החיוניות לגיוון התשתית הכלכלית.

6. מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מבקשות למנף את מעמדה המיוחד של ישראל בקרב רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס, כדי לקדם שיתופי פעולה עם ארה״ב.

7. ככל שהערבים מודעים יותר לתשואה הגבוהה מההתקרבות לישראל, וככל שמתגברים האיומים הקיומיים, כן נחשפת שיטתיות ההתנהלות השלילית הפלסטינית – מנקודת מבט ערבית – ובמיוחד הקירבה הפלסטינית לגורמים מאיימים במזרח התיכון (כגון האייתולות, ״האחים המוסלמים״ וצדאם חוסיין) וברחבי העולם (כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה וארגוני טרור באמריקה הלטינית, אירופה, אפריקה ואסיה). מכאן התדמית הפלסטינית, בעיני הערבים (ובמיוחד ערביי המפרץ), כאב-טיפוס לכפיות-טובה ולחתרנות וטרור אנטי-ערביים.

8. ההתקרבות הדרמטית של מדינות ערביות לישראל מצביעה על הפער השיטתי בין המלל הערבי המחבק את הפלסטינים לבין ההתנהלות הערבית החובטת בהם, כתוצאה מטרור פלסטיני נגד מדינות ערביות-מארחות כמו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית. מכאן ההסתייגות הערבית מרעיון המדינה הפלסטינית. הערבים עושים שימוש תכוף באימרה המזרח תיכונית: ״על מילים אין משלמים מכס.״

9.  הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים ושיתופי הפעולה המסתעפים עם מדינות ערב – חרף לחצים ואיומים פלסטינים – מדגישים את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, הסוגייה הפלסטינית איננה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזה״ת, ולא בבת-עין של מנהיגי ערב.

10. הסכמי השלום עם מדינות ערב מפריכים גם את ההנחה כאילו הסכמי שלום מותנים בוויתורים של ישראל לפלסטינים, ובמיוחד נסיגה משטחים חיוניים.

11. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, והתגובה הערבית והמוסלמית, מוכיחים שיסוד ההתקדמות לשלום הוא ישראל עוצמתית ומרתיעה, ולא ישראל פייסנית ונסוגה.

12. כוח ההרתעה של ישראל שודרג באופן דרמטי מאז 1967, עם השליטה ברמת הגולן ורכסי ההרים של יו״ש. נסיגה מאזורים שולטים אלו – גיאוגרפית, טופוגרפית והיסטורית – תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי התורם לארה״ב וידידותיה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי בתרומת ארה״ב.

13. נסיגת ישראל מרכסי יו״ש תכרסם אנושות בכוח ההרתעה של ישראל, באזור (המזרח התיכון) המאופיין על ידי תזזיתיות אלימה וארעיות משטרים, מדיניות והסכמים – נסיגה תחריף את האיום על קיום המדינה ותשלול מהמשטרים הערביים הפרו-אמריקאים גורם מרתיע מול האיומים הקיומיים של האייתולות, ״האחים המוסלמים״ וארדואן.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהוד: מעניין מי ראש הממשלה הישראלי שבתקופתו קרו כל הדברים המדהימים האלה? ומיהו ראש הממשלה הישראלי שמערכת המשפט הישראלית עושה כל שביכולתה להרשיעו ולהכניסו למאסר ממושך במעשיהו?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל״כת הביביסטים״. נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם/שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על ״הדיפ-סטייט״ הדמיוני ש״תופר תיקים״ לנתניהו במסגרת ״הפיכה שלטונית״ או על ״המגיפה המומצאת״ כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי ״תפירת התיקים״ ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה״ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל״ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף. 

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת היתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה״מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו היתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו היתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה היתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל״ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות. משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות. על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח״כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית. המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מיליון שקל בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח״כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר. לא תמיד אני מסכים איתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו״ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו״ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמיתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז ״יובלים״ לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא היתה אז בתפקיד כלשהו בעירייה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במיספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת ״מלכת השמאל״. כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב״כולנו״. אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על ״המדינע״ ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום. יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק ״נאצים״ לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר. אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם. אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו סססמולנים) פירסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך ״מקור ראשון״ חגי סגל, עקיבא נוביק ב״הארץ״ וקלמן ליבסקינד ב״מעריב״. שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השיוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק ״מחוסר עניין לציבור״ ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו היתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ״ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על ״הפיכה שלטונית״, ״תפירת תיקים״ וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה״דיפ-סטייט״... ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף. כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: ״בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בליִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל.״

כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו. נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם ״קולוניאליים״? 

* ביד הלשון: שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר ״ויקרא״: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (״ויקרא״ ט״ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהיתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן,, היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל״עזאזל״. לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל ״ונתן אותם על ראש השעיר״, והשעיר נושא אותם איתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא ״איש עיתי״ ל״עזאזל״ במדבר. על פי חז״ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב״ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי ״שעיר לעזאזל״ – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמיתיים מכל אשמה או אחריות.

אורי הייטנר

* * *

רן יגיל

אסתר ראב

הגברת הראשונה של השירה העברית

הומאז'. התפרסם באתר ״סלונט – השורות שבין השורות״ בתאריך 20.09.20

תשעים שנה חלפו מקובץ השירים הראשון ״קִמְשׁוֹנִים״ (1930) של המשוררת הנהדרת אסתר ראבּ (1981-1894) שראה אור בשעתו בהוצאת ״הֵדים״ בעריכתם של הסופרים האהובים והעורכים החשובים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, וזו סיבה למסיבה פּורתא. עם השנים חוקרי ספרות ויוצרים חוזרים שוב ושוב אליה, אף על פי שבציבור הרחב אין היא מספיק ידועה כמשוררות אחרות. צבי לוז כתב עליה מונוגרפיה תמציתית ומרשימה; ראובן שֹׁהַם כתב עליה מסה תחת השם ״בת הארץ״ ומאמרים; דן מירון כתב עליה מסת עומק בחלקים בשנות התשעים במוסף ״משא״ של עיתון ״דבר״ ז״ל, ואחר כך בספרו הידוע על שירת נשים: ״אמהות מייסדות, אחיות חורגות״; המשורר עמוס אדלהייט אִפיין את קולה המקורי במרחב הספרותי והשווה אותה לקולות אחרים, למשל, זה של אבות ישורון, ולבסוף הסופר אהוד בן עזר, בן אחיה של ראבּ, כתב עליה ביוגרפיה עבת כרס בשם היפה ״ימים של לענה ודבש״.

אכן צריך להיאמר בריש גלי: אסתר ראב, ולא אף אחת אחרת, היא המשוררת הארצישראלית הראשונה, ואולי המיוחדת במשוררות שידענו. היא נולדה בסוף המאה ה-19 במושבה פתח תקווה להורים שעלו מהונגריה, נולדה אל ארץ ישראל ואל תוך השפה העברית ובזה ייחודה. סיפורה הוא סיפור ארץ ישראל מהעלייה השנייה ועד לסוף שנות השבעים. זהו סיפור אמיתי של תקומה וסיפורה של הספרות העברית בארץ, ומתוך הסיפור עליה נרקם מעין מארג מורכב, סאגה על הציונים, ״חלף עם הרוח״ של פתח תקווה ושל תולדות היישוב בארץ.

מתוך קריאה בביוגרפיה שכתב בן עזר, נראה כי ראב לא חייתה חיים צנועים ושקטים בכלל. משבגרה ניהלה בביתה המפואר למול הים בתל אביב סלון ספרותי בנוסח אירופי. הבית האדום, כך כונה, שתוכנן על ידי זאב רכטר והיה מודרני מאוד בשעתו. בתוכו התכנסו סופרים וציירים, שליָמים ייהפכו לקלאסיקה מקומית. היא היתה נשואה פעמיים: בראשונה לבן דודתה יצחק גרין שממנו נתאלמנה ופעם לצייר אריה אלואיל אשר ממנו התגרשה, והיו לה גם מאהבים במשך השנים, ביניהם גם הסופר והמתרגם הטוב יצחק שנהר (שנברג), שכתב סיפורים קצרים יפים, ואף אצלו יסוד הנוף ביצירה הוא מסד מרכזי. הוא זה שגם תירגם עבורנו יפה את ״אנה קארנינה״ של טולסטוי, שנים לפני תרגומה המופתי של נילי מירסקי.

אסתר ראב

ראב חייתה עם בעלה הראשון, גרין, במצרים ונפשה בצרפת ובאוסטריה; ידעה היטב גרמנית וצרפתית והושפעה משתי התרבויות הענפות הללו. רוצה לומר: פתח תקווה-פתח תקווה, מקומיות היא הֶכְרֵחַ ועסק בָּרוּךְ לספרות, אך היא היתה גם אשת העולם הגדול. בארץ התגוררה כמעט בכל מקום והכירה אותה לפניי ולפנים: מלבד בפתח תקווה, גם בדגניה, בתל אביב, באבן יהודה ובטבעון.

מתוך מכתבים של בעלה אליה, בעיקר זה הראשון, ניכר בה שהיתה אדם דומיננטי וכובש, המותיר את חותמו על בן זוגו. בין באי ביתה היו אשר ברש ויעקב רבינוביץ, כאמור מהעורכים הגדולים של הספרות העברית. השניים פרסמו את שיריה הראשונים של ראב בכתב העת הנהדר שלהם ״הדים״, שהופיע בארץ במשך שנות העשרים של המאה העשרים. בהוצאת ״הדים״ יצא גם כאמור ספרה הראשון של ראב ״קמשונים״. היא מיעטה להוציא ספרים בחייה ואת שיריה הבודדים פרסמה בעיקר ב״מֹאזנים״, ״הארץ״ וכתב העת ״גזית״ בעריכת המשורר גבריאל טלפיר.

אסתר ראב נותרה, גם היום, על אף העיסוק של החוקרת העדכּנית דנה אולמרט בשירתה, משוררת ליודעי ח״ן בספרות העברית. ראב מעולם לא השתייכה לממסד הביאליקאי או הטשרניחובסקאי. הרומנטיקה הגלותית הזאת בהברה האשכנזית היתה זרה לה, אף על פי שהעריכה מאוד את ביאליק על האסתטיקה שלו. אף לממסד שהסתופף סביב כתבי העת ״כתובים״ ו״טורים״, שלונסקי-אלתרמן-גולדברג וכמובן אליעזר שטיינמן כמסאי, לא השתייכה. היא לא כתבה שירה עברית במבנה רוסי במשקל טוני-סילאבּי מעולם, והסתייגה מן האנפּסט האלתרמני. כיוון שלא השתייכה ישירות לשום ממסד ולא זוהתה עם שום קליקה, נראה שנפלה בין הכיסאות.

שירתה של ראב היתה שירה חופשית מראשית דרכה, בדרך כלל ללא חרוז, ללא משקל; אבל היו בה מצלולים אינסופיים של השפה העברית, ותיאורים מדויקים להפליא של רגש האדם כלפי האהוב וכלפי הנוף הארצישראלי. רוצים דוגמה? בבקשה: ״לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת, / בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים, / וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח / כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ. / עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ / בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת, / כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח / לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ / אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר, / וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים / עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.״ איזו שורה נפלאה לסיום שיר: עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

הממסד השירי של לפני קום המדינה לא ידע להעריך את שירתה כראוי. אצל ראב אין סתיו זהוב, דם בשלכת, ציפורי מסע, אביבים עם עשן. הרומנטיקה הזאת היא ממנה והלאה. הנוף אצלה נבנֶה לא מתוך געגוע לאיזו שלווה, לרוגע, אלא מתוך אליטרציות אינסופיות של העברית השורשית שהיתה בפיה, העברית של הצברית הראשונה שנולדה כאן בארץ. והעברית הקשה רוחשת, כשם שהנוף הארצישראלי של השרון והגליל רוחש ולוחש בלילות. נדיר לראות בשירה העברית בשלב כל כך מוקדם מבנה חופשי כל כך מבחינת הפּרוזודיה, אבל הדוק כל כך מבחינת התוכן והתובנות אל תוך השפה. ויש גם הומור, דבר נדיר כל כך בשירה, לצד רצינות ועומק.

״סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם / זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי: / רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים / עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי; / כַּפּוֹת רַגְלַיִם / רַכּוֹת כְּיָדַיִם / בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת; / וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים / טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים / שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוּ; / שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן / לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך / וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָׁלַיִם /אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה. / וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר / אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ / עַל הֲגַנָּה וּמִלְחָמָה. / סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם, / זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי. / עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי / רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.״ אח, הצורות המקראיות של העתיד המקוצר לצד העברית החדשה המשוערבת, לשון ערבית ״אשת קהווה״, או הגלותיות של הסבתות הקדושות מן העבר ביישוב הישן לצד ריח הסמדר והפרדסים הפורחים בהווה, בעכשווי של אז. כל כך חושני. לא ישן מפני חדש תוציאו, אלא ישן וחדש ידורו יחדיו בפי המשוררת.

דבר אחד היה משותף לאסתר ראב, לאה גולדברג ורחל – לא היו להן ילדים. הדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בפואטיקה שלהן. לראב לא היו ילדים בשל התקפי המלאריה, שסבלה מהן בהיותה צעירה. החסך הזה מבוטא בעוצמה דווקא בשיר מאוחר שלה ״שועלה״, כשהיא כבר בת 61 ב-1955, הנה: ״בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה / תּוֹקַעַת בָּדָד. / תְּקִיעָה אַחַת – וָדֹם. / כְּדָם נִגָּר קוֹלָהּ לְתוֹךְ הַלַּיִל. / לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים – / עֲצוּבָה הִיא תּוֹקַעַת, / רַק פַּעַם – וְהַס. / עוֹנִים לָהּ בְּאֵלֶם מֶרְחֲבֵי הַלַּיִל. / חָלָב אַחֲרוֹן יָמֹץ הַגּוּר, / תּוּגַת-עוֹלָם יִרְוֶה אָז קוֹלָהּ. / גּוּשׁ אֹרֶן זוֹמֵם, מְאַיֵּם. / גְּדֵרוֹת אָצִים זָעִים, / מֹר הַחֲרוּלִים עַל שְׂדוֹת הַבָּר / עָבֶה כַּעֲרָפֶל. / עוֹפוֹת סְפוּנִים בַּלּוּל / וַעֲדַת כְּלָבִים מִתְנַצַּחַת בֶּחָלָל – / שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה. / כּוֹכָב קַר נִשְׁקָף בְּעֵינָהּ, / אוּלַי זוֹ דִמְעָה בְּאִישׁוֹנָהּ. / יָמֹץ הַגּוּר לְשַׁד חַיִּים נוּגֶה – / יִלְלַת שׁוּעָלִים בּוֹתֶרֶת הַלַּיִל.״ למי שתוהה מהי כִּימָה, כימה היא צְביר כוכבים במזל שור.

אין פלא אפוא, שכאשר השתחררה השירה העברית עם ״דור המדינה״ מן הנוסח השלונסקאי-אלתרמני, ופנתה אל עבר ״האני הלירי״ הצנוע, החופשי מכל חרוז, שחלקו תר אחר שירה ילידית אותנטית, היא גילתה את אסתר ראב; ואכן הממסד המתהווה של יוצרי חבורת ״לקראת״, בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, מיהר לאמץ אל חיקו את ראב ואת שירתה. כשיצא הספר ״אסתר ראב, שירים״ ב-1963, עטו עליו היוצרים הצעירים כמוצאי שלל רב, כתבו עליו ודיברו בשבח המשוררת המשוררים נתן זך ואורי ברנשטיין, משה דור ומשה בן-שאול, מקסים גילן וגם הסופר יהושע קנז, יליד פתח תקווה ממש כראב, ועוד. אסתר הגר פרסמה ריאיון עם ראב בכתב העת ״יוכני״ של נתן זך ואורי ברנשטיין. מתברר שראב הוחמאה מאוד מהתכונה סביבה, אבל לא מיהרה להצטרף אל הממסד המתהווה ונשארה מנומסת ומרוחקת. לטענתה היא היתה תמיד עסוקה בכתיבת השיר הבא, שניים עד ארבעה בשנה, לא יותר.

לקראת מותה ולאחריו שוב היתה לשירתה עדנה. ראו אור שני מבחרים משלה מבחר זוטא ״המיית שורשים״ (הקיבוץ המאוחד, 1976) וכן ״ילקוט שירים״ בלוויית מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת החוקר ראובן שֹׁהַם (יחדיו, בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1982). מבחרים מהסוג הזה אמורים להצביע על תהליך קאנוניזציה של יוצר.

כשנה לפני שהלכה לעולמה, ב-1980, קיימה איתה המתרגמת והעורכת הלית ישורון ריאיון מרגש ויפה בכתב העת שלה שיצא אז ״חדרים״. לימים הוציא אהוד בן עזר שני כרכים מקיפים: אחד של כל השירה שלה ואחד של כל הפרוזה שלה לקראת סוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים.

שני הכרכים שאסף וההדיר בן אחיה של אסתר ראב, הסופר אהוד בן עזר

[אהוד: התמונה היא מעשה ידי נחום גוטמן, ״דרך בין זיתים״, 1927]

אבל אנחנו בני מזל בגלל המרשתת ״פרוייקט בן-יהודה״ הנפלא שהחליט להעלות את כל השירה וכל הפרוזה של אסתר ראב, בתוכה גם את קובץ הסיפורים הקסום שלה ״גן שחרב״, לאתר, בהיתר זכויות כמובן של אהוד בן עזר. לצורכי העניין התגייסה משפחת בן עזר. כמה יפה! אֶת המהדורה הקלידה לאה שוַרצמן לבית בן עזר, אחותו של אהוד בן עזר ואחייניתה של ראב, ואת הניקוד התקין בן בן-עזר, בנו של אהוד – וזאת לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של ראב. אתם תוכלו ליהנות משירתה חינם אין כסף. היכנסו ותקראו. והנה עוד טעימה מפתה:

״עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן, / אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה. / נֵד הָרִים קָפָא, / שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים. / אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק. / צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים / וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה / מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים, / כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק / נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד. / בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר / גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל / וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף; / וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים / אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ. / וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן / מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר / וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל, / כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים. / אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים / תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים / עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים – / מַה יָּפִית.״!

מה יפתה שירתה של ראב. בפרוס עלינו השנה החדשה, שנת תשפ״א לטובה, ראוי וגם רצוי לחזור ולקרוא בשירת ראב שאצלה תמיד הנוף והאדם מתחדשים ופורצים, מדי עונה, מדי שנה, בחילופי העונות. לא ייפלא אפוא, כי אהוד בן עזר, בצדק כמובן, ממקם נכון את ראב מבחינה מעמדה הצנטראלי הראוי לה. היא היא, כנראה המשוררת הלאומית שלנו הקושרת באופן לירי דק מן הדק בין העם הזה לארץ הזו. הגברת הראשונה של השירה העברית, שעל מצבתה בפתח תקווה כתוב: ״מתקו לי רגבי עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני שמייך.״ איזו דיכוטומיה מרגשת.

רן יגיל

אהוד: חבל שאסתר ראב לא זכתה בחייה לקרוא דברים כה יפים ונכונים כאלה שאתה כתבת כאן עליה. תודה לך בשמה ובשם כל משפחת ראב בן עזר.

* * *

אורי איתיאל

שביל ישראל

סיפורים ומעשיות במסע המופלא ב״שביל ישראל״

כמעט בלא שארגיש השתנו אצלי סדרי בראשית. מעולם לא חקרתי במופלא ממני ולא הצטרכתי לאובות ולידעונים ולא שעיתי לחזאים שינבאו לי את מזג האוויר למחר ולעוד שבוע. מאז שלמדתי ב״תלמוד תורה וישיבת החרדים״ ברחוב מלצ'ט בעיר הלבנה והוטמע בי כי פסקה נבואה בישראל, לא שאלתי על רוח ונשיאים כמו גם על גשם ושרב שהוא בן בנו של החמסין הידוע.

אלא שכאמור, השתנו סדרי בראשית. עם תרמיל, כובע ומקל אני צועד ב״שביל ישראל״ לא לפני פנייה ובירור על מזג היום, האם לנו אתה או לצרינו, האם גשם לפתחינו או שמש קופחת לראשינו, או אובך מעלינו חס ושלום. ומכל פגעי הטבע קשה עלי גזירת האובך, שהיא בבחינת ״הסתר פנים״ ואין לדעת כוונת הבורא בעניין. האם ממש הוא או משל, האם בא לכסות על חטאינו או שמא רק על חולשותינו ואוזלת ידינו, ואולי אדון עולם ממסך את הרע והמכוער בעולמנו כדי שלא נחזה בהם... רק דני המדריך שלנו רואה באובך. עלינו בהר ונשימותינו תכופות קצב ועוד טרם שבאה רגיעה לגופינו דני מצביע על שם ועל כאן ו״אם תשימו לב לאנטנה בראש ההר שם...״ ואינני רואה דבר וחצי אנטנה... ואני מהנהן בראשי ככולם בהסכמה לאנטנה שאינה נראית. אובך. וכמו שאומרים צעירינו – האובך הביא לי את הג'ננה ויש אומרים – את החלסטרה.

שביל ישראל – מגִבעת גַעת אל שולי יער מיתר

כשהגענו למַעלָה, לקצה המעלה, הבנתי שכל עלייה לעתיד לבוא לא תדמה לזו האחרונה – מעלה עֵלי. תחילה עלה בדעתי ששֵם המעלה ניתן על ידי עלי הכהן בכבודו ובעצמו, שכן על אף שהיה טרוד בענייני כהונה ובחַנה אשת אלקנה, נתן דעתו ליוצאי הדופן והחריגים בקהילה, שהיו מטיילים בשבילי ארץ ישראל כבר מקדמת דנא והמליץ בפני הלוויים ללוותם בשירים ומזמורים ובצלילי עוגב, להנעים עלייתם במעלה המכתש.

ולא היא. לא צלצלי שמע ולא צלצלי תרועה אלא טיפוס בהר [באידיש, מצטלצלת המילה הנכונה יותר: ״כְּרִיכְען״] בשביל צר ומפותל, בינות לסלעי ענק ומצוקים מחורצים. חסד עשו עימנו והתקינו עבורנו ידיות וכבלים במשעולים תלולים, הכול כדי שנעפיל אל ראש ההר ונשוב הביתה בשלום. במקום שנפקדו ידיות, הסתייעתי בזיזי סלע וכך הייתי עולה עקב בצד אגודל וריֵאוֹתַּי אומרות שירה. לכשתמה ההעפלה, אמרו מי שאמרו שלא היה נורא... ולעומתם לחשו החלושים שהיה נורא מאוד, אלא שקולם אף לא נשמע. ורק בנות ראש פינה, שצעדו איתנו, לא הבינו על מה הדיבור בַקושי שלא היה ולא נברא.

שביל ישראל – מעלה עלי

חזרתי אל ״השביל״. כבר חיכיתי לקיץ שיחלוף ויבוא הסתיו ונפוגג געגוע לטיולים האהובים, ולאנשים אוהבי הלכת בארץ ישראל. הותרתי את האייתולות והצדק החברתי, אי שם בתאי המוח החבויים ושוב אני צועד ב״שביל ישראל״ ועוד מעט מגיע ונוגע בראש מפרץ אילת.

והולכים בערבה, במישורים צהבהבים וכל שדִימה כאן את הכלום והשממה – רק דימה. הכול רוחש חיים ועקבות הצבי והפרא כמו גם השַחאורית וחרדון המדבר – יעידו, שאיננו כאן לבד. וגם ירוק ראינו מעט. השיטים הפזורים זעיר פה וזעיר שם, סוככו עלינו ברגעי מנוחה וזוגן פשוט פורח להודיענו – לא הכול צהוב וחום. וחצינו את ״דרך הבשמים״, וחשבתי על תעתועי חלומות, שיהיו מעלים לנגד עינינו שיירות נושאות תבלינים ובשמים ורוכבים נבטיים על דבשות גמלים, מתנועעים לאיטם בדרך אל נמלי החוף, בדרך לארצות רחוקות.

אורי איתיאל

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ג. עם מרבד הקסמים מטורקיה

הפגישה השנייה עם עמליה לא היתה בבית הורי אשתי, אלא בדירה חדשה ברחוב הרב גרפצלה, ליד אותה פינת רחוב שבה נפגשנו בפעם הראשונה. מסתבר שבאותו בניין פינתי חדש, היתה לעמליה דירה פרטית שקיבלה מבעלה כמתנה ליום ההולדת. היא חשבה להביא אותי אליה כבר במפגש הראשון, אבל אחרי שהצעתי לה את בית ההורים של דיצה, שינתה את דעתה, בלי לספר לי שיש לה מקום יותר קרוב.

הפעם נפגשנו בשעת הצהריים, שהיתה שעה נוחה לשנינו, כי לא היינו צריכים לספר בבית לאן אנחנו הולכים. חיכיתי לה בפז'ו ואפילו לא כיביתי את המנוע, הייתי בטוח שתכף תגיע וניסע. היא באמת הגיעה בזמן, אבל במקום להיכנס למכונית אמרה לי לכבות את המנוע ולצאת.

כחייל ממושמע מילאתי את הפקודה, כשאני אומר לעצמי שרק לא תבקש שניכנס לאכול ארוחת צהריים במסעדה היוונית ממול, כי הייתי כבר עם בטן מלאה. באתי לפגישה ישר מהסטודיו, ובדיוק באותו יום הגיע ישראל אהרוני עם סלים מלאים כל טוב, כדי שבן אחותי, הצלם נלי שפר, יצלם עבור 'ידיעות אחרונות' את ארוחת המלכים שהוא מכין. הסטודיו של נלי, נמצא צמוד לסטודיו שלי וכשכן טוב, אני מוזמן תמיד להשתתף בסעודת החיסול שמתקיימת  בתום הצילומים וזו ממלאת אותי עד סוף השבוע.

למזלי גם עמליה כנראה לא היתה רעבה, כי במקום למסעדה, אמרה לי לבוא עמה לבית החדש ממול. הלכתי בעקבותיה כצאן המובל לטבח ואפילו במעלית, כשעמדנו פנים מול פנים, לא שאלתי אותה לאן היא גוררת אותי. בקומה השלישית המעלית נעצרה ליד דלת הנושאת את הסיפרה 7. עמליה פתחה את הדלת  ואני נכנסתי אחריה לחדר ענק שלא היה בו כלום, חוץ  מרצפת עץ חום ווילונות כבדים מבד קטיפה שכיסו את החלונות. ניגשתי אל אחד החלונות שווילונו היה מוסט וראיתי למטה את המכונית שלי. עכשיו הבנתי איך ידעה שהגעתי.

הסתכלתי מסביב למצוא כסאות שעליהם נוכל לשבת, אך לא ראיתי אפילו ארגז. עקבתי אחרי עמליה וראיתי אותה ליד הקיר הרחוק, כשהיא לוחצת על כפתור נסתר. עד מהרה שמעתי קול של 'קליק' ואחריו הבחנתי שמתוך קיר עץ סמוך, נעתק מרובע מלבני והופך למיטה זוגית המכוסה בסדין לבן המהודק למזרונה. בפתח שנפער בקיר נגלו שתי כריות לבנות ושמיכת צמר דקה. עמליה פרשה את השמיכה על הסדין והניחה עליו גם את שתי הכריות.

״בוא תשב!״ – אמרה לי כשהיא מתיישבת על שפת המיטה ומשאירה לי מקום, ״מה נתקעת שם?״

״תני לי להירגע – אמרתי כשאני מתיישב לצדה – לא הכנת אותי. מה זה כל החלל הזה?״

״זה מתנה שקיבלתי מבעלי, ליום הולדת השבעים.״

״ואני חלק מהמתנה?״

היא צחקה ואמרה שאת החלק הזה היא היתה צריכה להשיג לבד.

אחר כך, כשנשארנו לשכב במיטה כשהבגדים זרוקים על רצפת העץ, היא סיפרה לי על ילדותה בדרום תל אביב ועל חלומה להיות רקדנית וללכת לחוג בלט. לאביה, שהיה פקיד בעירייה, היו חמישה ילדים, אך לא די כסף כדי לשלוח אותם לחוגים. היא נאלצה להסתפק בהליכה לנוער העובד, ושם הצטיינה כרקדנית של מחולות-עם והשתתפה בכל להקה אפשרית. נזכרתי שבהכשרה היא ניסתה ליזום הופעות מחול למסיבות חג, אך התקשתה בכך, כי לרוב הבנים שלנו (כולל אותי) היו רגליים שמאליות. במסיבות ליל שישי, בעת מחול ההורה או ריקודי מעגל אחרים, היו הספסלים מתרוקנים, אך כשעברנו לריקודי זוגות, הם היו מתמלאים מחדש והבנות רובן נאלצו לרקוד בת עם בת.

את בעלה הכירה בשפת הים, כאשר הכיסא-נוח שעליו הוא ישב, היה סמוך למשטח החולי שעליו שכבה כדי להשתזף. יש להניח שהגוף הספורטיבי שלה הניח את דעתו, ובתור מי שהיה סגן-אלוף בצבא הקבע, נתן לה פקודה לצאת עימו בערב לראות את הסרט ״גילדה״. היא קיבלה את הפקודה כחיילת ממושמעת בפלמח, יצאה איתו לקולנוע ולא סיפרה לו שכבר ראתה את הסרט.

ליום הנשואים, שחל כמה חודשים לאחר אותה הליכה, הגיע מארה״ב הדוד המיליונר של בעלה שהיה ציוני נלהב, ובכל נסיעה שלו לארץ היה קונה מגרש בתל אביב. אהוד, בעלה של עמליה, רכש את ליבו של הדוד כשצורף למשלחת קניות  עבור חיל האוויר, וכמעט שנה שלמה גר בווילה שלו בניו-ג'רסי. הדוד, שהיה גרוש, ערירי, ללא ילדים או משפחה, נפטר כחמש שנים לאחר חתונתה של עמליה, ואת כל רכושו הוריש לבעלה. אהוד, שהשתחרר מהצבא, הוכיח את עצמו כאיש עסקים, כאשר פתח סוכנות לייבוא רכב אמריקני והגדיל את רכושו משנה לשנה. מתנת יום ההולדת שעמליה קיבלה ממנו,  איפשרה לה  להפוך את הדירה לסטודיו למחול ולהעניק לילדי תל אביב, ובעיקר לילדי עולים שהגיעו אז מרוסיה, את היכולת ללמוד בלט ללא תשלום.

ביקורי הפסקות הצהריים בסטודיו לבלט נמשכו כמה חודשים. הם נפלו עליי בזמן נוח, כאשר מילי נסעה לביקורי משפחה בארה״ב, ושם הצטרפה להפלגה ביאכטה שהפליגה למסע טיולים לדרום אמריקה. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיך להיפגש עם עמליה גם כשמילי חזרה, אבל עמליה היתה זו שהחליטה שאני כבר לא יכול לחדש לה הרבה. לאט-לאט, תוך דחיית מפגשים משבוע לשבוע, נתנה לי להבין, שעיסוקיה התרבותיים במועצת העירייה חשובים לה יותר ואני לא ניסיתי לעורר את רחמיה.

הביקור הבא שלי בביתה של עמליה חל כעבור כמה שנים, כאשר כל העיתונים התמלאו במודעות אבל על מותו הפתאומי של בעלה. יענקלה חי היה זה שהסב את תשומת לבי למודעה, ושנינו החלטנו ללכת יחד לניחום אבלים. מיספר הבאים לנחם היה כה רב, עד שיותר מלהגיד ״משתתפים בצערך״ לא יצא לנו להביע דבר נוסף. קיוויתי לשמוע מפיה את המילים ״תבואו לבקר,״ אך היא היתה כל כך מבולבלת, וכל כך מוקפת בעוד מנחמים, עד שנאלצה להסתפק בפעמיים  ״תודה״.

בשנים הבאות לא יצא לי להיפגש עימה. היא לא צילצלה אליי ואני לא רציתי להטריד אותה ולהפריע לה במעשיה לטובת הציבור. מי יודע אם הייתי זוכה לפנייה ממנה, אלמלא פתחה את הטלוויזיה באחד הערבים וראתה אותי מתראיין בעקבות ספר ילדים חדש שהוצאתי. היה זה הספר ״על הא ועל דא״ שיצא בהוצאת מודן עם  איוריו המקסימים של בני אורי. ['מקסימים' לא אני אמרתי. אין הנחתום מעיד על עיסתו. אמרה את זאת דיצה אשתי שכל מה שאורי צייר היה מקסים בעיניה).

בראיון, שהונחה על ידי רביב דרוקר השתתפה גם ציקי, בתו של שמעון פרס, שדיברה על הערך המוסף של הספר כמורה דרך ללימוד הא״ב. כנראה שהריאיון לא חולל מהומות, כי בעקבותיו לא היתה שום הסתערות על חנויות הספרים. התגובה היחידה שחיממה את ליבי היתה  מעמליה שצילצלה אלי למחרת לסטודיו ושאלה: ״לאן נעלמת?״

כדי שתהיה משוכנעת שלא נעלמתי ואני עדיין חי וקיים, קבענו להיפגש למחרת. שאלתי אם היא רוצה שאבוא אליה לאולפן המחולות, אמרה שאין צורך, עכשיו אני יכול לבוא ישר לביתה. אחר כך, כשהיינו במצב של התבוננות בתקרה, סיפרה לי שהיא טסה בעוד שבועיים  לטורקיה ויש לה שני כרטיסים וחדר במלון קאמפינסקי באיסטנבול ומה דעתי להצטרף. כמובן שלא הייתי מסוגל להצביע נגד הצעה כל כך נדיבה, השאלה היתה אם גם אשתי לא תתנגד. את השאלה הזו פתרתי בעזרת שי לביא, שלא בידיעתו. סיפרתי בבית על ראש הקהילה היהודית באיסטנבול שבא לארץ לביקור (עד כאן הכול נכון), והוא פנה אל הבמאי שי לביא שיביים מופע סיום הלימודים של תלמידי התיכון. סיפרתי את זה בבית בשעת ארוחת הערב, והוספתי ששי הוזמן על חשבון הקהילה לשלושה ימים באיסטנבול, והוא יכול להשיג כרטיסים גם בשבילי, אבל אני מתלבט, כי מה אני צריך לטוס לטורקיה, ואחר כך אם נקבל את העבודה, אצטרך להיות שם חודש שלם.

״מצויין! – קראה דיצה בהתלהבות שהפתיעה אותי – תיקח את העבודה ואחר כך נבוא לביקור. בטורקיה עוד לא הייתי!״

נו, אם אשתי כל כך רוצה שאסע לאסיה הקטנה כדי לבלות שלושה ימים עם אלמנה תוססת, מי אני שאתנגד? כל מה שהייתי צריך לעשות לפני הנסיעה, זה לפנות לשי לביא ולבקש ממנו שאם במקרה יפגוש את אשתי באחד מאותם שלושת ימים, שיגיד לה שהיא התבלבלה והוא לא שי לביא, אלא אברהם גוטליב.

גם עמליה וגם אני היינו אז בני 73, גיל מבוגר לכל הדעות, ואם מישהו היה אומר לי שגם בגיל כזה יש כאלה שמעדיפים לא לצאת מהמיטה במשך שלושה ימים, הייתי מסתכל עליו כעל מתעתע. למען האמת אני צריך לציין שזה לא כל כך מדוייק. היה יום אחד שבו היא לקחה אותי לראות את השוק הגדול של איסטנבול כדי לקנות ראחת-לאקום בשבילי, ואחר כך לשוק השטיחים, כדי לקנות שני שטיחים בשבילה.

שטיח אחד היה גדול ויפה והמוכר רצה עבורו סכום שהיה אפשר לקנות תמורתו דירת שני חדרים  בחדרה. עמליה לא התרגשה מהמחיר והציעה להשתוות על חצי הסכום. המוכר נשבע לה באבי אביו שהמחיר שהציע לה הוא כבר מחצית המחיר האמיתי, והוא לא יכול להוריד אפילו דולר אחד. אחרי חצי שעה, כשהמוכר כבר התעייף והסכים להוריד רבע מהמחיר, לחשתי לעמליה שתסגור איתו לפני שתהפוך אותו לשונא ישראל. עמליה השתיקה אותי ואמרה לי שהיא תחליט מתי לסגור את העיסקה. אחרי עוד רבע שעה  של התמקחות נשברתי ואמרתי שאני יוצא לרחוב לשתות תה בבית הקפה ממול. כשחזרתי אחרי שעה הם עדיין התווכחו. הוויכוח היה על אלף דולר שהפרידו בין מה שהיא היתה מוכנה לשלם ובין מה שהמוכר דרש. לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי לעמליה שתרחם על המוכר ותציע פשרה על חמש מאות דולר. המוכר, שלא הבין עברית, אבל ניחש כנראה מה שהצעתי, אמר: ״או קי נתפשר על חמש מאות.״  עמליה אמרה שזה לא בא בחשבון וביקשה ממני לחזור לבית הקפה. בסופו של דבר עמליה קנתה את השטיח בחצי המחיר כפי שדרשה בהתחלה, אבל הוסיפה למוכר עוד מאה דולר מפני שהוא נחמד.

המיקוח על השטיח השני שעמליה קנתה, היה יותר קצר, כי למוכר כבר לא היה כוח להתווכח והסכים להסתפק בחצי המחיר כבר אחרי רבע שעה. עם תום הקנייה עמליה הוציאה את כרטיס הוויזה שלה, מסרה למוכר את פרטי הבנק וזה הלך לברר טלפונית אם יהיה כיסוי לסכום כזה גדול. האישור ניתן ועמליה ביקשה שאת השטיח היקר הם ישלחו בדואר חבילות לביתה בתל אביב, ולגבי השטיח היותר קטן, ביקשה שיקנו בחנות הסמוכה מזוודת  גלגלים ואליה יכניסו את השטיח מקופל במקצועיות ונכנס בדיוק לתוך המזוודה.

למחרת, כשטסנו חזרה לארץ, ביקשה עמליה שאני אהיה אחראי על השטיח, כי התיק שלי הרבה יותר קל וקטן משלה. לא התווכחתי עימה ונשאתי את מזוודת המרבד אל המטוס באיסטנבול ואחר כך גם מן המטוס כשנחת בבן גוריון. במכס, כשהמוכס שאל אותי אם יש לי על מה להצהיר, הצהרתי על הראחת-לקום והוא לא שאל יותר.

בשבועות הבאים עוד המשכתי להיפגש לעיתים עם עמליה, עד ששוב היא התחילה לדחות את הפגישות מדי פעם. בסופו של דבר ירד לי האסימון ואני הבנתי שההזמנה למלון קאמפינסקי היוקרתי לא היתה דווקא בזכות נפלאות  הביצועים שלי, אלא בגלל יכולתי הפיזית לסחוב מזוודה כבדה ולהעמיד פרצוף תמים מול מבטו החמור של פקיד המכס.

פוצ'ו 

* * *

משה גרנות

מסע אל עולם החלומות

על ספר שיריו של אביחי קמחי ״מן המעט״

עמדה 2020, 79 עמ'

אווירה סוריאליסטית שורה בחלק לא מבוטל משירי הקובץ שלפנינו – אעשה עוול לשיר יפה כמו ״זרה״ (עמ' 13), אבל לצורך הטיעון אני מבקש ״לסכם״ אותו: הדובר נמצא בספינה עם עוד עשרה אנשים. לאחר העגינה הוא מוצא עצמו לצד אישה טובלת בעירום. האישה צוללת, והוא מבקש לקרוא לה, אבל מסתבר לו שאין לו קול. הוא עולה לחוף, וכנראה נכנס לפאב, שם הוא מוצא את האישה מאחורי דלפק, והיא מגישה לו כוסית, גבינה מלוחה וצלוחית שמן זית. אורחי הפאב רוקדים סביבה, והדובר נמשך לזרועותיה. בהמשך האישה הופכת לאישה אחרת, אישה שהדובר פגש לפני שנים, שנשארה בעלומיה.

ובכן, לא צריך להכביר מילים על כך שגלגולים כאלה – אישה עירומה שצוללת למים, הופכת באחת להיות ברמנית, הדמות המרכזית במסיבת ריקודים, ואחר כך הופכת לאישה שהדובר הכיר, ושנשארה צעירה כפי שזכר אותה – ובכן גלגולים כאלה קורים רק בחלום, והאישה על גלגוליה השונים מזכירים לי ציור של הצייר הסוריאליסט דלבו (Paul Delvaux) ״ההד״, שם מצוירת אישה עירומה החוזרת על עצמה כמו הד לאורך רחוב ריק. נראה לי שהצייר והמשורר שלנו מתכתבים עם תמונה סוריאליסטית ב״פגישה לאין קץ״ של אלתרמן: ״עד קווי העצב, עד עינות הליל, / ברחובות ברזל ריקים וארוכים, /  אלוהיי ציווני שאת לעולליך, / מעוניי הרב שקדים וצימוקים.״

והנה עוד דוגמה:

ושיר שיוצא מנשמה אחת

ברחוב עתיק של בתי אבן מטולאים

מגיע לביתי בדרך תוהה

ואת שאין לך ממשות

משוטטת ובאה עד אליי

״בדרך אליי״ (עמ' 15)

שהקורא לא יחשוד בי שמתוך עצלות התעלמתי מסימני הפיסוק – מסתבר שבכל הקובץ אין סימני פיסוק למעט מירכאות וסוגריים פעם או פעמיים. כתיבה כזאת מאפשרת לקורא להפליג בפירושיו לכתוב על פי פיסוק מדומיין.

מטמורפוזות חלומיות כאלו מצויות בשירים נוספים, כגון בשיר ״מטפחת אדומה״ (עמ' 18)  – האופנוע, עליו רוכב הדובר, הופך משחור לאדום.

כידוע, מפגשים עם אנשים מעולם האמת מתאפשרים רק בהזיות ובחלומות – בשיר ״רבין״ (עמ' 39) מתנהלת ״שיחה״  בין הדובר לראש הממשלה שנרצח:

הוא (רבין) שאל אם יש לי אש

אמרתי לו שאיני מעשן

מאז 2009 בנסיבות טרגיות

והוא אמר שגם הוא מאז 1995

בנסיבות אשר עליהן יש מחלוקת

שאלתי אם הוא כואב

הוא חייך בביישנות ואמר

אני מת

המשורר מזכיר את שנת 2009 ו״נסיבות טרגיות״, וברור שהוא מתכוון למחלת הסרטן הקשה שעברה עליו, ועליה כתב את הספר ״רשימון סרטן״ (צור אות, 2011), ורמזים על הניסיון הקשה הזה מבליחים גם בספרי השירה הקודמים לנוכחי, וגם בקובץ שלנו (״מקרה פרטי״ עמ' 53-52 ). ובכן, רק בחלום ובהזייה יכול אדם לשוחח עם אדם מת. ״שיחות״ כאלו מנהל הדובר עם סבו בשיר ״שורש״ (עמ'59), ועם אביו בשיר ״ערפילים״ (עמ' 27):

ברחוב בוסתנאי

פגשתי את אבי המת

ששילב ידיו מאחורי גבו

היתה זו שעת ערפילים

צעדנו לאט וידי בכיסי

בעוד שעה תיכנס השבת

ולא היה צורך בשאלות

כביכול, השגרה נמשכת גם אחרי מות האב, והכול ידוע וברור מה שצריך לקרות עם כניסת השבת.

באפוס ההינדי ״המהברטה״ מובעת התהייה על כך שכל בני האדם הרי סופם למות, ובכל זאת כל מוות נתפס כהפתעה שכביכול לא ניתן היה לחזותה. באפוס שלנו, ספר בראשית, המוות לא נתפס כדרכו של עולם כפי שתיכנן אותו האל, אלא כתוצאה של תקלה, של אי-ציות. המוות הוא אחד מתוך שלושת מוקדי הפילוסופיה והאמנות מאז שהאדם הפך להיות ״אדם חושב״. המוקדים השניים האחרים הם האל (בעיקר מאבק עקר נגדו) והארוס. שיר מרטיט, המתאר מוות מיותר, הבא בחטף על האדם, הוא השיר ״מסקנת הוועדה״ (עמ' 42), שמנתב את הקורא אל הסרקזם המתבקש:

מה לא ברור

כשמנוף קורס באתר בנייה

ובאבחה אחת לוקח איתו 4 פועלים

לעולם בו לא משלמים ביטוח לאומי

הפיסוק המתבקש חסר, אבל הקורא יודע, ועוד איך – למלא את החסר

המשורר שלנו מתכתב עם עמיחי, והוא חש אליו קרבה של תלמיד לרבו  (״עורי״, עמ' 19; ״תלמיד״ עמ' 60) עגנון ואגתה כריסטי, שהיתה אהובה על אביו (״אבי בלילותיו״, עמ' 28), והוא מתכתב גם עם דליה רביקוביץ', למרות שאיננו מזכיר את שמה. בשיר ״אישה״ (עמ' 11) מופיעות השורות: ״ושם ידעתי תשוקה / שלא היתה כמוה״, שורות שבמכוון מזכירות את שורותיה של דליה רביקוביץ' בשיר ״חמדה״ (בקובץ ״אהבת תפוח הזהב״, 1969): ״שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה / והיום ההוא היה יום שביעי בשבת.״

המחשבות על המוות מובילות בהכרח להכרה שהשנים חולפות, והנעורים גזו – אינם, והמאמצים חסרי התוחלת להחזירם גורמים לתסכול, כפי שהם מתוארים  בצורה מרגשת בשיר ״מן המעט״ (עמ' 30; שמו של השיר כשם כותרת הקובץ כולו): הדובר מבחין ששיבה זרקה בשערו ובזקנו, והוא חוכך בדעתו אם לנהוג כפי שנהג בגיל 17, כששתה שלוש כוסות בירה משכרות בפאב ברחוב הלל, וכשחזר הביתה, אימא הכינה לו לחמניות טריות מרוחות בחמאה.

מיספר שירים בקובץ הגותיים מאוד, מה שנהוג לכנות ״שירים על מצבו של האדם״. בשיר ״אדם״ (עמ' 33) מתואר המאבק שבין הקטגור לסנגור שבנפש האדם, כאשר  ידו של הקטגור על העליונה, ולסנגור לא נותר אלא לחכות ״לסיום ההליך״. אני שוב מבקש להצביע על התכתבות של המשורר שלנו עם אלתרמן בשיר ״איגרת״, שם מתואר מאבק בין ״האני הטוב״ ל״אני הרע״, כשהניצחון הוא נחלתו של האחרון.

בשיר ״פירוש״ (עמ' 47-46) מצהיר הדובר: ״האדם מחפש משמעות זו אקסיומה״, ונשאלת השאלה אם המשמעות המבוקשת איננה אלא תשוקת ההגשמה. השיר ״אדמה״ (עמ' 58) מתחיל במילים: ״אני כותב כי איני בטוח מי אני״. ובשיר ״בשר ודם״ (עמ' 65) הדובר בא חשבון עם האל שמרעיף על האדם שפע קללות ככתוב בספר ויקרא פרק כ״ו ובספר דברים פרק כ״ח.

בשיר האחרון שהזכרתי יש נימה ארס-פואטית. נימה כזאת ניתן למצוא גם בשירים ״שורש״ (עמ' 59), ״חבל״ (עמ' 61), ״יש עת״ (עמ' 64), ״דרוך״ (עמ' 67).

אביחי קמחי ממעיט מאוד בסממנים פרוסודיים: אין בקובץ חרוז ומשקל, כמו במרבית השירה המודרנית, אבל יש בקובץ ״הבן-דוד״ של החרוז – הקלמבור: ״בדיל״ // ״בדלי סיגריות״ (עמ' 28); ״ניסוי ותהייה״ // ״טעייה וניסוי״ (עמ' 52).

יש בקובץ לשון פיגורטיבית שנחרתת בזיכרון: ״הרחוב אמר קיץ״ (עמ' 17), ״האוויר קם משנת חורף״; ״כפות רגלינו הצמאות״ (עמ' 21), ״עננת עצב מרחפת / מונעת מהשבת / להיכנס״ (עמ' 24), ״הרחוב עייף וצמא לשקיעה״ (עמ' 40), ״קשרתי עצמי לחבל / עשוי מילים״ (עמ' 61).

ברור שלא מיציתי כל מה שניתן לומר על קובץ שירים מעניין זה: לא הזכרתי את השירים הארוטיים, שירים שנושאם הוא השפה, שירים על ירושלים, עיר הולדתו ומגוריו של המשורר, שירים על הארץ האהובה שאוכלת בניה ובנותיה. רצנזיה לא אמורה לכסות את כל פניו של קובץ שירים, היא אמורה להצביע על סגולות הקובץ, ובמקרה שלנו לתאר עד כמה הקובץ הזה מרתק בתכניו ובדרכי ההבעה.

משה גרנות

* * *

חנה סמוכה מושיוב

עם אבא בראש השנה

ערב ראש השנה ה'תשפ״א 18.9.2020

אבא יקר, ערב ראש השנה היום, המדינה ב״סגר״, אתה בטח לא מבין על מה אני מדברת, לא מבין מה זה סגר, ומה לא בסדר. אתה לא מבין איך הכול השתנה,  איך נפלה עלינו השנה מגפת ״קורונה״ ארורה. ואתה לא יודע מה ההבדל בין מסכות האב״כ של מלחמת המפרץ לבין המסכות נגד הקורונה. מאז הלכת, אבא, העולם השתנה.

מאז שהייתי ילדה קטנה, בכל ראש שנה, אני נזכרת בכם, אבא ואימא. זוכרת אתכם רַבִים, כי לאמא ה״תקציב״ לא מספיק, כי לא היה בו די, כדי לקנות את ה״ברכות״ לערב החג, ולהגיש גם מרק עם כופתאות מצוין. לא היה ארגון ״לתת״, ולא שום עמותה, שסייעה ונתנה. איך שהוא יישרתם ביניכם את ההדורים, ודאגתם להיות מאוד נחמדים, וקניתם את כל מה שדרוש, אחרי הרבה ויכוחים על כל גרוש. לקראת החג הייתם מתרככים. עושים הפסקת אש, כדי שהשם, יזכה אתכם במעשים טובים. כל אחד מכם השתדל, להיות הכי טוב שהוא יכול. והאווירה של הקדושה והיראה חלחלה גם בנו, ושמחנו לדעת, שלא יחסרו לנו ה״ברכות״ הטעימות.

גם בבית הספר וגם בבית, דיברו איתנו על חשבון נפש, והחג עטה רצון עז להיות טוב יותר מבדרך כלל. הייתי בחרדה, שמא השם לא ירשום אותנו ב״ספר חיים טובים״. לשם כך היה צורך להרבות בחסדים. להיות טובה, היתה משימה חשובה! כיבדתי את ההורים, עזרתי לאימא, הכנתי שיעורי בית, לא התחצפתי למורים, טיפלתי באחיי הקטנים, לא שיקרתי, לא גנבתי. רציתי שיצמחו לי כנפים של מלאך... זה לא כל כך פשוט, זה מסובך...

הייתי מדמיינת את הקב״ה רואה ויודע הכול, עסוק מאוד בלעשות חשבונות ומאזנים. יושב על כיסא כבוד במרומים ובידו משקל עם שתי כפות, בכף אחת מניח את המעשים הטובים ובכף השנייה את המעשים הרעים. הרגשתי מתח עצום, מצפה מייחלת ומתפללת, שהמעשים הטובים יכריעו את הכף, ולא אצטרך לשלם מחיר כבד על ה״גרעון״, שמא, חלילה, יקרה לנו אסון. אני סך הכול ילדה ומאוד רציתי לחיות ולגדול ולהגשים חלומות.

התפללתי, שגם המעשים הטובים שלכם, הוריי, יעלו על המעשים הרעים. אז מה, אם אתם רַבִים וצועקים ולפעמים, וכדי לחנך אותנו, גם מכים??? זה לא נקרא חטאים, הרי ״חוסך שבטו, שונא בנו״! כך אתם מצווים. רציתי שהכול ייסלח לכם ושתחיו ולא תחלו, כדי שלא נשאר בלי הורים, כדי שלא נגדל כיתומים, כדי שלא אצטרך להפסיק ללמוד, ושלא אצטרך לצאת לעבוד, כדי לגדל את אחיי הקטנים.

לכבוד ראש השנה החדשה, אבא, קנית לכולנו בגדים, שהיו תמיד גדולים ממידותיי. קנית לנו גם נעלים חדשות לכבוד החג, גבוהות וחומות, שהיו נורא מכוערות, לכבוד החורף הקרוב. תמיד היה בהן מסמר, שהציק ופצע. בשלהי הקיץ, בראש השנה, עדיין היה חם לנעול אותם, אך רצית שנתחדש וגם להכין אותנו לחורף...

לאימא נתת כסף, כדי שתקנה בד סטן לבן, או ורוד, ותלך לתופרת שתתפור לה מין נמנמת מבהיקה, שתהפוך אותה בערב החג למלכה וזכה. אבא והבנים לבשתם חולצות לבנות וכולנו נראינו טהורים ויפים כמו מלאכים.

בבגדים החגיגיים והחדשים, הלכתי איתך לבית הכנסת. לא הצלחתי לעקוב אחרי התפילות שלכם המבוגרים, אז התפללתי בשקט, בלב, בנוסח שאני חיברתי וביקשתי: שאבא, ייקח אחריות על משפחתו ויפסיק לעשן, כדי שיחיה ולא יחלה, כי לא מספיק רק לעשות מעשים טובים ולהתפלל! אבא הוא המפרנס היחיד של המשפחה וכולנו תלויים רק בו. הוא חייב לעבוד, למרות שאנחנו לא רואים אותו כל השבוע ומתגעגעים אליו. בלעדיו, אימא לא תוכל אותנו לפרנס. היא לא יודעת עברית ואין לה מקצוע מכובד כמו שלו. היא יודעת רק ללדת ולגדל ילדים, וגידול ילדים הוא משימה לגמרי לא קלה, בתנאים שהיו לה. אימא לא תוכל לעבוד, ואנו לא נשרוד. אנחנו זקוקים לך אבא, לכן שמור על עצמך! ולא פחות חשוב, שתמשיך לאהוב אותי, ואני אותך. התפללתי גם שהשם ישמור על אימא, שעובדת קשה, ואין לה עזרה והיא כל השבוע טורחת למען ילדיה בתנאים קשים ובמעט הכסף שאבא שם בידיה.

היינו חוזרים מבית הכנסת, הבית זהר בניקיונו. השולחן היה ערוך עם כל ״הברכות״. היית מאוד קפדן, אבא. כשאחד הקטנים, הושיט יד לשולחן לפני הקידוש, נתת לו על היד, כעסת עליו מיד, והוא בכה. זה הפר את אווירת השלווה הקדושה של הפיוס והסליחה, וזה שבר בי משהו! התפללתי, שזה לא ייחשב לך כמעשה רע. גם כשמאוד משתדלים, לא תמיד מצליחים לעמוד בכל הכללים...

כולנו ישבנו מסביב לשולחן. עשית ״קידוש״ ו״המוציא״, כשאתה בוצע את החלה וטובל אותה לא במלח, אלא בסוכר. אמא הכינה את כל ״הברכות״, שהיוו את החלק החשוב של ארוחת החג. בירכתָ על מיני הפירות והירקות, שכל אחד מסמל ברכה, ואנו אחריך. כל ״ברכה״ סמלה משהו טוב: שנה מתוקה, סילוק אויבינו ושונאינו ומבקשי רעתו, הסרת רוע גזר דיננו, ריבוי זכויותינו. התלהבנו מטעם התמרים, ריבת התפוחים והחבושים, מהרימונים העסיסיים, שגם גרמו לכתמים, ולכל זה היו ניחוחות של קדושה וברכה. בכל ליבנו האמנו ש״הברכות״ ישפיעו על השנה החדשה, שבפתח ממתינה. הברכות היו משביעות! ובנוסף, אימא הגישה מרק עם כופתאות ריחניות. כל אחד קיבל אחת עם קצת רוטב, שבו טבלנו את החלה וזה היה נפלא, והניחוחות מאז, חוזרים אליי מדי שנה.

אבא יקר, עם כל הדלות, היתה השתדלות לקיים את מסורת הדורות, בצורה מכובדת, באווירה של קדושה והוד. אהבתי את הפיוס ואת המעשים הטובים, את הברכות, את השבחות, את הסליחות, את התפילות, הבקשות והתחינות ואת האמונה שאם נהיה טובים, השנה החדשה את תפילותינו תגשים. למרות שאימא טרחה בערב החג, אתה היית תמיד הכוכב... נבקש ממנה סליחה עכשיו, כי שכחנו, שזה לא מובן מאליו! את כל העו‍ֹל, היא נשאה לבד על הגב.

היום אבא, זה אחרת. יש שפע וכל טוב והרבה בזבוז. יש עדיין משפחות שקשה להן, אך יש עמותות ותרומות ומתנדבים, שעוזרים בגיוס כספים, שולחים להם מוצרי מזון וארוחות חג ומשתדלים להגיע לכל אחד. לנו איש לא עזר! ואני שמחה על כך. עבורנו, המעט היה רב! היה ערך לכל דבר, ונותרו בנו געגועים לדברים הקטנים והצנועים. היום, אבא, יש לנו שפע רב. חסרה התמימות, הוד הקדומים, הניחוחות והטעמים, שמזכירים לנו אתכם, ההורים, שבשום ארוחת גורמה הם אינם קיימים. אבא, לו ראית כמה עמל מושקע בארוחות החג, וכמה אוכל מסעודות החג נזרק, היית נזעק... ואני שגדלתי על המעט, ליבי נצבט. אני נזכרת בארוחה הצנועה שדאגתם לתת לנו בחג, ובתכנים של החג, ורוצה לחבק אותך אבא, על הערכים שנטעתם בנו, שהם ״הארוחה״ הכי טעימה שקבלנו. ומודה לך ולאימא על הצנעה והענווה, שעליהן חינכתם אותנו. 

והשנה אבא, לא תאמין! אנחנו ב״סגר״, ואין קדושת חג ואין בית כנסת ולא קנינו בגדים חדשים. אסור להתקבץ, אסור לנוע, אנחנו לבד כבר מפורים ומאז לא חגגנו שום חג וכמעט ולא ראינו את הנכדים. השנה, כדי להיות בערב ראש השנה עם המשפחה, לפחות עם זו שגרה קרוב, ולהרגיש יותר טוב, הפרנו את הכללים, כי יותר אנחנו לא יכולים! נסענו קילומטר עד ביתו של בני, יניב, ישבנו בקפסולות (לא, זה לא אנטיביוטיקה ולא תרופה. זה מושג חדש בעידן הקורונה!), עם מסכות ואלכוג'יל, בלי חיבוקים ונשיקות ועם ״הברכות״, שהזכירו לי נשכחות!!! ובכל זאת היתה לי צביטה בלב, שמא נִכָּשֶל? שמא עשינו מעשה שפל? ואולי למרות כל השמירה על ״הכללים״, אנו להיענש עלולים! הלב הלם ושקשק... אבא, אני עדיין חושבת כמו אז, פוחדת לעשות מעשה אסור ונועז, וחוששת מאותו ״מאזן״ שהשם עושה איתנו חשבון, ופוחדת שאהיה ב״גרעון״.

מה שלא יהיה, אבא, אני ממשיכה במסורת האבות, בערב החג עשינו את כל ״הברכות״. התגעגעתי אליך מאוד, ורק רציתי שתבוא לראות את הצאצאים, השלישים והריבעים, כמה נחת יכולת לרוות!!!

אבא יקר, אני לא מבינה מדוע השנה האחרונה היתה כל כך קשה. בעלי הטוב, חלה! ויחד אנו נלחמים במחלה הארורה, ומייחלים לחסדי השם, שישוב וישקול שוב את המעשים הטובים, ויבדוק, אולי הוא טעה ויתקן את השגיאה!!! למרות הכול, אנו לו מודים, שהוא שלח לו רופאים נפלאים, שאחד מהם מלאך, שאותו ניתח, החזיר אותו לחיים, והוא הולך ומחלים.

גם אתה, אבא, שיושב שם במרום, קרוב לאל, תוכל להחלמתו להתפלל!!!

חנה סמוכה מושיוב

* * *

יונתן גורל

מה לך אדם, קום קרא אל אלוהיך

והארץ תֵהום

תעל קצף

למשברי מעמקים

לא תשקוט

תישק לשמיים מאובכים

נוסעים באיטיות מרגיזה

לעברים

ציפורים שנדות לוקטות

מטל השמיים ומשמני הארץ

כאילו לא נהמה וקצפה

כאילו לא נסעו שמיים בהילוך מרגיז

סודות וחידות לא ידעם איש

ולא שזפתם עין איה

הווים ומתקיימים

כאן ושם

מה לך אדם נרדם

קום קרא אל אלוהיך

 * בעקבות שליחותו של יונה הנביא. חלק מסדר התפילה של יום כיפור.

* * *

אבנר הולצמן

״וככה זה התחיל״

דברים בערב ההשקה

לספרה של אניטה שפירא ״צומת ביל״ו״

מרכז צימבליסטה, 25.2.2020

בשנת 1993 ראה אור ספרו של ס' יזהר 'צלהבים', המעוגן בימי נעוריו של המחבר במושבה הארץ ישראלית בשנות השלושים של המאה העשרים. שלושת הפרקים האחרונים, שהם שיאו של הספר, מוקדשים לתיאור נוקב של ימי העלייה הראשונה, כפי שהם מצטיירים בהרהוריו של הגיבור הנער, המנסה להבין 'מבפנים' את נפשם ואת מניעיהם של אנשי בראשית אגדיים כמו צבי הורביץ מגדרה ואברהם קוסטיצקי מיבנאל. הוא מנסה לשוב אל רגע ההתחלה, אל נקודת האפס של המפעל הציוני המתגלמת בעיניו באותה חבורה נחושה. בעיקר הוא מנסה לשחזר בפרטי פרטים מוחשיים את רגע הייסוד של מושבת הביל״ויים, גדרה. כיצד יום אחד, בסוף 1884, באו תשעה בחורים עם תשעה מעדרים וחמור עמוס מטלטלים, עלו על גבעה ריקה ליד הכפר קטרה ומצאו שם צריף קטן שהכין להם פטרונם יחיאל מיכל פינס בלב השטח שרכש עבורם. קודם כל, לפי יזהר, הם פתחו בריקוד סוער. אחרי שהתמקמו בצריף הריק שכבו לישון, 'וכבר למחרת', כותב יזהר, 'יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום. וככה זה התחיל' (עמ' 110). המלים 'ככה זה התחיל' מופיעות שוב ושוב בפרק הזה כמין פזמון חוזר, ביטוי להשתאות עצומה מן הפרשה ההרואית שהוא מגולל. בצידן חוזר עוד ביטוי אחד: 'האם הייתי גם אני יכול?' ובהמשך: 'גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו הרבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל' (עמ' 112). הלא אילו אני הייתי שם ביניהם, הוא אומר, לא הייתי כותב שירי עידוד והמרצה כמו חושו אחים חושו  שחיבר פינס אלא את שירי הייאוש על הנושא: איך הביסה האדמה החדשה את האדם החדש.

יזהר חוזר ושואל בפליאה: מה הניע את אנשי ביל״ו ואת חבריהם, בהם אבותיו שלו, לנטוש את שדמות אוקראינה ולגזור על עצמם חיי עוני ומצוקה בארץ אכזרית צחיחה. מה עוצמת הנחישות ומה עומק החזון שאפשרו לאותם ראשונים להתמיד שנים ארוכות בעמלם המונוטוני המייאש? מה נתן להם כוח להיצמד לאדמה הסרבנית שיבוליה דלים, לסבול את התנכלויות השכנים הערבים, תוך כדי מאבק מתמשך לשמור על צלם אנוש ולא להיעשות לבהמות אדם חסרות תודעה, החורשות תלם אחרי תלם בלהט השמש הנורא. מה הניע אותם, הוא שואל, לקום מדי שחר לעוד יום של עמל חסר תוחלת? איך עמדו במסכת הסיגוף והסבל ואיזה מחיר נפשי שילמו עליה? כיצד שיכנעו את עצמם שיש טעם במפעלם? האם לא הלכו שבי אחר תעמולת רמייה? והאם התוצאה, כפי שהוא צופה בה מקץ מאה שנים ויותר הצדיקה את המחיר?

את התשובות הוא שם בפיהם של אנשי ביל״ו הגדרתים עצמם: 'ואילו דב ליבוביץ טוען בכל ההיגיון, ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה  הקשה הזאת. אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו' (עמ' 114-113).

הספר של אניטה שפירא שואל גם הוא את השאלה: איך הכול התחיל?* אבל שלא כמו הדמויות החצובות בסלע שיזהר משרטט, שלושת הגיבורים שלו אינם אנשים של צד אחד בלבד. בהחלט יש להם צד שני, ואולי גם שלישי ורביעי. ועל ריבוי הצדדים הזה הספר עומד בחריפות וברגישות רבה, תוך כדי פירוק של מושגים כוללים כמו חיבת ציון, העלייה הראשונה או תנועת ביל״ו ליסודותיהם המוחשיים ולפיתוליהם הזעירים, במה שהמחברת מגדירה מחקר מיקרו היסטורי.

פרשת גדרה עצמה יכולה לשמש דוגמה לכך. כל אחד מגיבורי הספר היה קשור לגדרה בדרך כלשהי. אבל בניגוד לאנשים הנחושים שיזהר מדבר עליהם – הורביץ, ליבוביץ, חזנוב וחבריהם  – שנתקעו באדמת המושבה כמו יתדות, לא זזו ממנה יותר ולא הביטו לאחור, איש מן השלושה לא מצא בתוכו את הרצון או את הכוח להתיישב בה בכלל או לאורך ימים. חיים חיסין היה היחיד מהם שניסה להתיישב בגדרה בפועל, וגם זאת רק אחרי תקופה ממושכת של לבטים, בעיקר מחמת דרישתו של פינס ממנו שיקבל על עצמו לשמור מצוות. אמנם בסוף 1885 השתקע בה עם אשתו פאניה, קיבל חלקת אדמה ואפילו ניסה לייסד בה התחלות של חיי תרבות, אבל הייאוש לא איחר לבוא. ״אלוהים, מה אעשה בכלוב הברזל הזה, גדרה? איך להיחלץ מכאן?״ הוא זועק במכתב ליעקב צ'רטוק מ-1887 (עמ' 168).

חברו ולדימיר דובנוב, שהיה אהוב מאוד על חבריו הביל״ו״יים, הוזמן שוב ושוב להצטרף לגדרה, גם אחרי שעזב את הארץ לבלי שוב ב-1885, אבל לא נראה שהוא שקל את הדבר ברצינות, כי לא באמת ראה את עצמו חי חיי איכר.

יעקב צ'רטוק הוזמן גם הוא על ידי פינס להשתקע בגדרה, אבל התלבט בדבר במשך חודשים והתקשה להיפרד מחייו בירושלים, עד שחלקת האדמה שהוקצתה לו נתפסה. אחרי שנסע לרוסיה ב-1886 המשיך לנהל מרחוק מאבק על זכותו להתיישב בגדרה, עד שהעניין שקע, ורק אחרי עשרים שנה שב ועלה לארץ בראש המשפחה הגדולה שהקים.

ההתחבטות המתמשכת של השלושה בעניין גדרה היא סימפטום למסכת לבטים רחבה יותר שכל אחד מהם היה נתון בה ביחס לארץ ישראל. מפת המסעות והנדודים שלהם מעידה על כך בבירור. חיים חיסין נעשה מעין נוסע מתמיד בקו האוניות בין אודסה ליפו – עלה וירד, ושוב עלה וירד, ושוב ושוב, לפחות חמש פעמים ואולי יותר, ביטוי מוחשי להיקלעותו בין הכוח המושך של ארץ ישראל לבין הרתיעה ממנה, עד שנטע את עצמו סופית בארץ ב-1905.

יעקב צ'רטוק, ראשון הביל״ויים, עלה ב-1882 ועזב כעבור כארבע שנים, לכאורה כדי למצוא אישה ולשוב עימה מיד לארץ ישראל, כמו שעשו ביל״ויים אחרים. בפועל הוא השתהה ברוסיה עוד עשרים שנה, נדד בין ערים שונות עד שהשתקע בחֶרסון והקים בה בית ציוני מובהק. בתו עדה גולומב סיפרה בזיכרונותיה, כי ביסוד חיי המשפחה בחרסון הייתה מונחת הרגשתו של האב, שאלה הם חיים ארעיים וכי החיים הממשיים יתחילו רק עם עלייתם לארץ ישראל.

ואילו הסיפור של ולדימיר דובנוב הוא הטראגי ביותר, משום שאחרי שובו לרוסיה שקע בחיים עלובים ואומללים מכל הבחינות, ועם זאת לא מצא בתוכו את הכוח לעלות שוב על אף ההפצרות וההזמנות הלבביות של חבריו בארץ והתוכניות השונות שרקם לשוב. השנתיים וחצי ששהה בארץ נעשו לו למחוז געגועים אבוד במשך עשרות שנים, עד שבערוב יומו, ב-1934, סיכם בעגמומיות את חייו המוחמצים במכתב לדרויאנוב. הוא כתב שם על חבריו בני הזוג חיסין: ״לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה״ (עמ' 220).

ממה נבעה מסכת הטלטלות הזו? מתוך הספר עולים שני מתחים עיקריים שדנו את שלושת גיבוריו לחיים של התלבטות מתמדת. האחד הוא המתח הבלתי מוכרע בין ארץ ישראל לרוסיה. אנשי ביל״ו, ובתוכם שלושת גיבורינו, היו תוצרים מובהקים של תהליך רוסיפיקציה. הם היו קשורים בעבותות אהבה לרוסיה ולתרבותה והוסיפו לראות בה מולדת גם אחרי שרוסיה זו בעטה בפרצופם בימי הסופות בנגב שחוללו בין השאר את תנועת ביל״ו. מן הסתירה הזו הם התקשו להיחלץ, וביטויים לה יימצאו לרוב במכתביהם. את רוסיה אהבו בכל לבם, גם אם אהבה נכזבת, בשעה שאת ארץ-ישראל התאמצו לאהוב בשכלם, כאידאה ולא כממשות חיה החודרת אל נימי הלב. הרוסית היתה ונשארה שפתם הראשונה, שפת הדיבור והקריאה וההתכתבות האינטימית, בשעה שהעברית נותרה אפופה מסך של זרות גם אם השתלטו עליה במידות שונות של הצלחה.

ביטוי עז לכך נתן חיסין במכתב וידוי ארוך לדובנוב זמן קצר אחרי שובו לרוסיה לראשונה: ״כל אסוני, כל ייסורי הגיהינום התלת-שנתיים שלי נבעו מזה שלא יכולתי לאהוב את מה ששכלי הכיר בו [...] לא יכולתי להישאר בארץ ישראל ולייחד לה רק את השכל ולא את הלב.״ (עמ' 128). כעת, לדבריו, עליו לבדוק אם יוכל לחדש בליבו את האהבה לרוסיה, שאם לא כן ייגזר עליו להישאר תלוי ותלוש בין העולמות.

לא בכדי הכותרת הראשית של הספר באנגלית היא ״Two Motherlands״, אולי ברמיזה אירונית לסיסמה שטבע יעקב חזן מנהיג מפ״ם על ברית המועצות כמולדת שנייה, ואולי ברמיזה לא אירונית לשירה של לאה גולדברג ״אורן״ על ציפורי המסע התלויות בין ארץ ושמיים ורק הן יודעות את הכאב של שתי המולדות.

המתח השני נוגע לסתירה המונחת ביסודה של תנועת ביל״ו בין האידאה המכונפת של גאולת העם היהודי מן הגלות וחידוש פניו בארץ ישראל לבין המעשה ההתיישבותי היומיומי הסיזיפי, הסבלני, הצמוד לקרקע המציאות פשוטו כמשמעו. כיצד מגשרים על הפער בין השניים? כיצד אירע שתנועת ביל״ו, שנולדה כמנוף להבראת האומה כולה – התמקדה עד מהרה במאמצים לייסד ולקיים  מושבה אחת בפינה נידחת, גם אם היא נועדה לשמש  דוגמה ומופת לאחרות? ואיך אפשר לקיים ולטפח שאיפות רוחניות אם כל מה שאתה רואה לפניך מבוקר עד ערב הוא להב המחרשה ואחוריה של הבהמה הרתומה לה?

גם מן הסתירה הזו שלושת גיבורי הספר לא הצליחו להיחלץ. דוגמה לחזון הטוטאלי שהדריך את אנשי ביל״ו מצויה כבר בתעודה הראשונה המובאת בספר, מכתבו המדהים של ולדימיר דובנוב לאחיו שמעון מיד אחרי שנחת בחופה של יפו ב-1882. ״המטרה הסופית שלי – כשל רבים אחרים – מטרה גדולה היא, רחבת ידיים, אין לה שיעור וגבול [...] להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו. אין זו הזייה.״ (עמ' 103). וכאן מפרט דובנוב את שלבי התוכנית האמורה להתממש במשך חמישים שנה ואולי יותר: למלא את הארץ במושבות של עובדי אדמה ובעלי מלאכה, להקים בתי חרושת ולהשתלט על אמצעי הייצור, להקים כוח צבאי שיבסס את שליטתם של היהודים במולדתם ויאפשר להם לתבוע עליה בעלות. אגב, הכול התממש ברבות הימים, גם אם לא בידי תנועת ביל״ו.

רוח התלהבות כזו ממלאת גם את מכתביו היפים מן החודשים הבאים. ״חלמנו שעה ארוכה מאוד על עתידו המזהיר של עמנו.״ (עמ' 107) הוא מדווח מירושלים בפברואר 1883, ומגולל תוכנית לרכוש את אדמת הארץ בכסף מן הערבים. והנה, כעבור פחות משנתיים הוא נואש וחוזר לרוסיה, אבל לפני עלייתו לאונייה בנמל יפו הוא מבטיח ליעקב צ'רטוק: ״עיניי הרוחניות תמיד יביטו למזרח, לאותה פינה קטנה בכדור הארץ שבה כל גאולתנו. ברוסיה אשב כמו על קוצים ובמוקדם או במאוחר אשוב אליך, ידידי.״ (עמ' 118) – הבטחה שלא התממשה. את הרטוריקה הזו הוא המשיך להשמיע לחבריו גם אחרי שובו לרוסיה. ״בחלקנו נפל רק לחפור את היסודות לבניין עולם עתיר ממדים,״ הוא כותב לצ'רטוק מעיירתו מסטיסלאוו. ״כולנו יחד נבצע את המלאכה המקודשת ביסודיות, כל אחד כפי יכולתו.״ (עמ' 155).

דובנוב הוא הדוגמה החריפה ביותר לפער בין עוצמת הלהט המשיחי לבין ההיחבטות הקשה בקרקע המציאות שהבריחה אותו עד מהרה בחזרה לרוסיה. מן הסתם הפער הזה היה בין הגורמים לכך שרוב הביל״ו״יים עזבו במוקדם או במאוחר מובסים את ארץ ישראל.

התסכול מן המעשה היומיומי האפור המעמעם את החזון מאפיין גם את שני חבריו. חיים חיסין למשל כתב לדובנוב מגדרה ב-1886 ושאל כיצד יכול מתיישב העמל בפרך כל היום לייחד את דקות הפנאי המועטות שלו לעיסוקים החורגים מן המיידי והיומיומי: באיזה אופן, שאל, אני יכול להשפיע על כל המושבות, על כל תהליך ההתיישבות, ולא לעסוק רק בענייני גדרה? אולי משום כך כתב חברם אליעזר בן יהודה באותם ימים בבוטות, כי גאולת ישראל תבוא לא מן המשכילים, האידאליסטים ובעלי החזון אלא מן האנשים הפשוטים המורגלים בעמל פרך כדי להמציא לחם למשפחותיהם. ״העבדים האלה הם יהיו איכרינו ומהם ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת אדמה.״ (״תשובה על תשובה״, הצבי, 26.8.1887).

די במה שאמרתי עד כה כדי להמחיש עד כמה ״צומת ביל״ו״ הוא ספר מסעיר, שופע אנרגיה, מלא להט וסערות נפש. אבל צריך להבחין. הספר עשוי שני חלקים דומים באורכם, מחציתו תעודות ומחציתו מחקר, וכל אחד מהם מספר בדרכו אותו סיפור עצמו. החלק התיעודי, חליפת המכתבים, מלא פאתוס ורגש מתפרץ, עוצמת ביטוי של שלושה צעירים המתנודדים בין התלהבות לייאוש ובין תקווה למפח נפש. החלק המחקרי הוא הסיפור שהחוקרת שוזרת מן התעודות האלה בתבונה, ברגישות, באמפתיה ולא בלי קורטוב של אירוניה. מדוע אירוניה? אולי משום שהיא מודעת לכך ששלושת הגיבורים שלה הם אנשים צעירים מאוד, נערים או כמעט נערים. הלא חיים חיסין, הצעיר בהם, היה בן שבע-עשרה בלבד בעלותו ארצה לראשונה. לכן היא מכנה את תנועת ביל״ו ״מסע צלב של ילדים״ (עמ' 28). ההיסטוריון שלמה נאמן, שהיה מורה של אניטה והמדריך שלה לתואר השני, כינה את תנועת ביל״ו, במאמר מעניין שהקדיש לה, ״תנועת הנוער של חיבת ציון״.

ניכר שהמחברת מודעת גם לפוטנציאל הספרותי של הפרשה שהיא מגוללת. הספר כתוב אמנם על-פי כל כללי הזהירות המחקרית. הוא נצמד לתעודות המספרות את הסיפור, ממעיט בהשערות שאינן נתמכות בתיעוד, ובַמקומות שהמידע חלקי או חסר היא אומרת בפשטות: אינני יודעת. מצד שני ניכר שהיא יודעת מה רב הפיתוי להשלים את החסר מן הדמיון, כשם שסופרים הכותבים רומנים היסטוריים עושים בלי היסוס.

אתן שתי דוגמאות למקומות שהיא מסמנת כחללים התובעים השלמה ספרותית, אבל משאירה את השאלות פתוחות ואינה עוברת את הסף. האחד הוא תיאור החודשים הראשונים של אנשי ביל״ו, כאשר התגוררו בבית אנטון איוב בין יפו למקווה ישראל. אגב, הבית ניצב על מקומו עד היום, מט לנפול, ליד מחלף וולפסון, וניתן לראות אותו מכביש איילון. אמנם נחפרה תחתיו מנהרה כדי שלא ייהרס לטובת הכביש המהיר, אבל העובדה שהוא לא זכה לשימור ולשיקום מצערת ומבישה. ״על מה הם דיברו בבית אנטון איוב כאשר הם לא רבו ביניהם?״ שואלת אניטה. ״הערבים היו ארוכים, והתאורה לא איפשרה לקרוא, אז מן הסתם עסקו בחלומות העתיד.״ (עמ' 35). את החלומות היא משחזרת בעיקר ממכתביו רבי המעוף של דובנוב, ומוסיפה: ״יש להניח שבשיחות הערב בבית איוב היו מי שהעלו רעיונות מהפכניים כאלה, ודובנוב התפעם מהם.״ (עמ' 36).

דוגמה שנייה היא הטיפול המאופק באחת הפרשות הכאובות בספר: הפיצול שהתהווה במשפחת חיסין כאשר אבי המשפחה יצא ב-1898 ללימודי רפואה בברן בירת שווייץ והותיר את אשתו וחמשת ילדיו באודסה בסיטואציה משפילה, סמוכים על שולחנם של קרובי משפחה אמידים, במשך שבע שנים ארוכות, ותלויים בקצבה שנאלצו ללכת ולקבל במעטפה מדי חודש. ״כיצד קיבלה פאני את הפרדה מבעלה?״״ שואלת אניטה, ״את הישארותה ברוסיה במשך שנים ארוכות, תלויה בנדיבות לב גיסה? בַּכתובים לא נזכר דבר, לא על הפרדה ולא על הפגישה מחדש. האם קיבלה פאני מבעלה מכתבי געגועים? האם כתבה לו? האם הוא בא לבקר אותה במשך שבע השנים הארוכות? חיסין זכר את השנים בברן בנוסטלגיה ובסיפוק. ספק אם פאני הרגישה אותו הדבר. אך אין אנו יודעים.״ (עמ' 79-78).

זה המקום בו אניטה מדברת במפורש על הפוטנציאל הספרותי העשיר הגלום בסיפור שהיא מגוללת. ״היה משהו מאוד 'רוסי',״ היא כותבת, ״או לפחות משהו שהתאים למיתוס של רוסיה כפי שהופיע בספרות הרוסית וגם העברית נוסח 'רומן רוסי': הפרידות הארוכות של האוהבים, הנכונות להשלים עימן ולקבל אותן בהבנה, כיליון הנפש לקראת הפגישה המחודשת.״ (שם). גם שלמה אבינרי הכתיר את רשימת הביקורת היפה שלו על הספר בשם ״רומן רוסי״, וכתב: ״כל אחד מן השלושה עשוי להיות נושא מרתק לרומן.״

אבל במי מהם לבחור? אילו ניחנתי ברצון ובכישרון לכתוב רומן, הייתי מציב במרכזו לא את חיים חיסין, לא את יעקב צ'רטוק ולא את ולדימיר דובנוב, אלא את הדמות ששבתה את לבי יותר מכל, הלא היא פאניה חיסין לבית פריזר. אניטה מתארת בהשתאות את הנערות הספורות שנמנו עם חבורת ביל״ו, בבחינת פלא בתוך פלא: ״כיצד נערה יהודיה הגונה נוסעת בגפה למזרח התיכון? כיצד התירו להן משפחותיהן לנסוע בתקופה שעדיין היה  מקובל בה שבני זוג לא נפגשים ביחידות קודם נישואיהם? הן היו פורצות דרך כמו המהפכניות הרוסיות״ (עמ' 30).

פאניה היא שמשכה אחריה את חיים חיסין לארץ ישראל – לולא היא היה מן הסתם מהגר לארצות הברית – והיא מופיעה ונעלמת חליפות בין דפי הספר. קולה הישיר נשמע רק בשולי מכתביו של בעלה, בהערות ובפריסות שלום קצרות שהיא שולחת לחבריו, אבל במקומות הספורים האלה מצטיירת דמות בעלת אומץ רוח, אופטימיות ואפילו הומור. בפברואר 1886, שיא החורף, היא כותבת מגדרה לדובנוב ומתנצלת על מיעוט כתיבתה: ״מתברר שאיני יושבת בחיבוק ידיים בראשון לציון כפי שנדמה לך אלא מתגוררת בקטרה עם יפים (חיים) בדירה של החמור הפילוסוף הביל״ויי, כפי שמכנים אותו כאן.״ (עמ' 142).

למה הכוונה? בני הזוג חיסין קיבלו למגוריהם פינה באורווה של החמור שהזכרתי קודם, כדי שיזכו כזוג למעט פרטיות. אותה אורווה לא היתה אלא בור חפור באדמה, מחופה בסככה, שלא ממש חסם את מי הגשמים. לכן היא מביעה בהמשך את תקוותה ״כי מי הגשמים יפסיקו לרדת בקרוב, ובדירה שלנו יהיה חמים ונוח יותר״ (שם), ואז תוכל לכתוב אליו מכתבים ארוכים.

חייה של פאניה חיסין מצטיירים כמסכת של ייסורים שנשאה בגבורה ובאצילות: החיים בבור האורווה בגדרה, מותה של בתה הבכורה בגיל שבועיים, מותה בגיל עשרים ושש של בתה השנייה יהודית, שעל מצבתה בבית הקברות הישן בתל-אביב נרשם ״השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחייה״, החיים עם ילדיה באודסה מנותקת מבעלה במשך שבע שנים, הניתוק הנוסף ממשפחתה כאשר לרוע מזלה יצאה לביקור ברוסיה ב-1914 ונתקעה שם חמש שנים מחמת המלחמה, שיבתה ארצה ב-1919 חולה ורצוצה באונייה רוסלן, ומותה בתל-אביב כעבור חודשים מיספר בגיל חמישים ושמונה, מיד אחרי שהספיקה להשיא את בנותיה התאומות.

מעניין שהכתובת הפיוטית החרותה על מצבתה חוזרת ומדגישה את השקט כתכונתה הבולטת ביותר: ״כרוב סבלה – תומת אמונתה. כנטל משאה – שקט אהבתה. כבור לבה – חסד דממתה״.

שולמית לסקוב, בספרה הנהדר על הביל״ויים, מציינת שפאניה פריזר, הנערה המהפכנית שמשכה את חיים חיסין לארץ ישראל, כאילו ויתרה על עצמיותה אחרי בואם ארצה והעמידה את עצמה כליל בצילו, אבל בצד אישיותו החמורה היתה היא גורם מרכך באופייה הנוח ובמאור פניה. רבים ראו בה את הדמות המעולה יותר מן השניים ושמרו על קשרי ידידות איתה ולא עם בעלה. (שולמית לסקוב, הביל״ויים, הספרייה הציונית, ירושלים תשל״ט, עמ' 415).

יש כבר רומן אחד על העלייה הראשונה שבמרכזו אישה מרשימה בשם פאניה, הלא היא פאניה סילס, גיבורת ״גיא אוני״ של שולמית לפיד (1982), שתרם הרבה לטיפוח המיתוס של העלייה הראשונה. אבל מרסיסי המידע שבידינו, פאניה חיסין מצטיירת כדמות מרשימה לא פחות אם לא יותר מן הגיבורה הבדויה של לפיד.

זה רק שמץ מן העושר הצפון בספר ״צומת ביל״ו״ על שני חלקיו: תיעוד היסטורי עשיר, סיפור עלילה סוחף, דרמה פסיכולוגית ואידאולוגית, דמויות הנחרתות בזיכרון, חפירה מעמיקה אל סבך השורשים של ההוויה שכולנו תוצריה, ועל כך ראויה אניטה שפירא לתודה גדולה.

אבנר הולצמן

* אהוד: ״איך הכול התחיל?״ – אולי כדאי להתייחס קודם כל להתחלה האמיתית, כלומר לייסודה של פתח תקווה בשנת 1878, המושבה שקדמה לביל״ויים (אם כי לא היו לה יחסי-ציבור טובים כמו שהיו לבילו״יים) – והיא-היא ראשית העלייה הראשונה, ומשפחות מייסדיה לא ברחו מן הארץ אלא מרביתן עבדו והתערו בה, אמנם בקשיים מרובים מאוד – ומאות צאצאיהם חיים וקיימים בה וברחבי ישראל עד עצם היום הזה.

* * *

אהוד בן עזר

ההתנצלות

[מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, הוצאת אחיאסף, 1977]

״כאשר יגיע אליך מכתבי,״ העתיקה על נייר-מכתבים כחלחל, קימטה את הדף בכפה וזרקה לסל הניירות, הוציאה דף חדש ונעצה את זנב-העט בפיה – מחכה ותוהה כיצד תתחיל.

 ״מוזר לכתוב אליך. צער השתיקה עומד דומם.״ עצם ההתנצלות מחייבת התנצלות. ואולי לא. שמא אפשר לכפור, לדלג על שתיקות, להעמיד פנים – אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמוייה, חדשה.

אנשים שותקים – הם אנשים חזקים. לא אכתוב, ויעיקו עליך שתיקותיי, התנכרותי וריחוקי – יותר מכל פטפוטי-הנייר, והרהורי-החולשה, ופורקני-חוסר-הברירה. כוח באדם הוא מאגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי-נשברת, וסגורה; למען תחפוץ לפענחני; ואולם עתה – ידי קפוצות אל פי ושיניי ננעצות בזנב-העט; ראה את ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.

ואתה – התבין? בשעה שחושבים היטב את המילים עד סופן, מוצאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי-ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד-תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואתה איתי בהן.

שטות. חזקה מכל – השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר-החי. שתיקה, ומאגנטים, חה – ואתה הרחוק עד שגם שתיקתי אינה מגעת אליך. אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחוצבן ולהקציען עד שיכו בסטירות-לחי על פניך השאננים, יהלמו בך כמדקרות-חרב וימחצו אותך, למען תישא לעולם בתוך-תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאשם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות. הה, ואתה כאלוהים אתה לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תחל מביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגר.

אם אהיה רעה אתך אתה תענוש אותי ותימלא אליי בוז בלבד. אף ברחוב לא תעצור לסובב אליי פניך ולומר שלום בחיוך מאיר. אבל מילים אינן רעל. מילים חייבות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות; להתחנף אליך ולהרדימך בלחש-נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתופסך, לעוטפך – –

שוב שטות. מוטב שאשתוק. אתה ידעת שהלב הגאה עומד בדד; הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהא מאגנט. ומספיק שיהא אבן פשוטה. ולו רק תהא קיימת למולך תמיד.

״אוכל למסור לך מסקנות בלבד. קטעי-דברים. הן תדע כי שעות ארוכות עוברות בהרהורים, ופרק נמשך אחר קודמו. אלה חיי, אלה חייך. לא נוכל לרוקמם שנית. כל חזרה היא נימוק נוסף, חדש. אשר נשכח מיד; הכול חלומות ודחף-פתאומי, ותו לא; אוכל למסור לך סופי-דברים בלבד, ובמקוטע – –״ ובלי ההוכחות. אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותו במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות – ונמוגות; ראה, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

אסתר רַאבּ

לִפְנֵי תְּמוּנָה שֶׁל צַיָּר מֵת

לשמואל עובדיהו

בְּקִפּוּלֵי הֶעָלֶה הַזֶּה

אֲשֶׁר לַשּׁוֹשַׁנָּה הַלְּבָנָה,

בְּחִוְּרוֹן הַקְּמִילָה  –

כָּאן נָסוּךְ עָצְבְּךָ

הָרַךְ, הַקּוֹבֵל,

וּבְשׁוֹשַׁנָּה זוֹ

הָאֲדֻמָּה:

כָּל דָּמְךָ נֶאֱגָר  –

חוֹמֵר וּפִקֵּחַ,

בָּשֵׁל וְרָוֶה,

וְנִשְׁעָן עַל

שְׁנוֹת חַיֶּיךָ;

וּבְפֶקַע זֶה  –

אֲשֶׁר שָׁמַט רֹאשׁוֹ  –

כָּל גּוֹרָלְךָ כָּלוּל:

כָּמוֹהוּ נִכְנָע

וְשָׁר,

שָׁר וְנִכְנָע  –

נוֹטְפִים חַיֶּיךָ:

טִפָּה טִפָּה  –

עַל הַבַּד:

כָּאן אֲסַפְתָּם,

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ  –

לָעַד.

1966

* * *

שנה טובה אהוד.

בצרופה – התמונה המדוברת בשירהּ של אסתר.

מאחל לך שנה טובה על אפה וחמתה של הקורונה.

בידידות,

ראובן שהם

[ספטמבר 2020]

אהוד: תמונת הפרחים היא מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו. כאן חתום עדיין Obodovsky, והוא שצייר גם את דיוקנו של יהודה ראב, המתנוסס על הכריכה האחורית הספר ״התלם הראשון״. עובדיהו היה אחד מידידיה הטובים של אסתר ראב וצייר גם את אותיות השער של ספר שיריה ״קמשונים״, 1930, שיצא לאור לפני 90 שנה.

אני מצרף קטע כאן מתוך סיפור חייה של אסתר ראב, ״ימים של לענה ודבש״: ידידה שמואל עובדיהו מצייר את דיוקנה וחותם Obodovsky, כחתימתו על דיוקן השמן של יהודה ראב שהוא מצייר בשנת 1933. דיוקן אסתר הוא ללא תאריך. באחרית ימיה נותנת אותו אסתר במתנה לראובן שהם. לדבריו היא אומרת לו שעובדיהו צייר אותה כאשר חזרה מפאריס, שם קנתה את הכובע, ואכן היא נראית בתמונה כגברת אירופאית, אשת העולם הגדול. ״אני שם כמו מרלין דיטריך,״ היא מתפארת באוזני תמר אבידר, ולרות בונדי היא אומרת: ״עם הכובע הרחב והסיגריה בפה אני ניראית כמו מין מרלן דיטריך.״ הדיוקן צוייר ככל הניראה ב-1930 או מעט לאחר מכן, שכן ב-1933 היא כבר נשואה לאלואיל, וקשה לשער שצייר אחר יצייר אותה.

* * *

ויקיפדיה: שמואל עובדיהו נולד בשנת 1892 באוקראינה, בעיירה ברשאד, פלך ברסלאב בשם שמואל אובודובסקי. את דרכו האמנותית החל בוורשה ב״אקדמיה לאומנות יפה״ ולאחר מכן התקבל כתלמיד באקדמיה הממלכתית במינכן אותה סיים בהצטיינות בהיותו בן 20. עובדיהו השתקע בלודז' ושימש כמורה לציור בגימנסיה העברית מיסודו של ד״ר בראודה. בשנת 1924 עלה עובדיהו לארץ ישראל (בשלב זה עיברת את שמו מאובודובסקי לעובדיהו) ומצא בארץ חולות לוהטים ומדבר שממה, נוף שונה בתכלית מזה לו הורגל אליו בארץ מוצאו. בתארו את חוויותיו הראשונות על אדמת ארץ ישראל, עם הגיעו לחוף יפו, נראה לו עתידו, כצייר, חסר סיכוי לחלוטין:

״עברנו על פני הסמטאות הצרות ביפו, על בתיהן המסנוורים בצחור-לבנם, ומיד חשתי זרותו של טבע זה...״

שמואל עובדיהו צייר את דיוקנה של אסתר ראב לאחר שובה מפאריס וחתם Obodovsky, כחתימתו על דיוקן השמן של יהודה ראב.

[ויקיפדיה, המשך:] סבלו של עובדיהו גדל והלך, משעמד על ההבדל המהותי שבין הנוף באוקראינה מכורתו לבין הנוף במולדתו החדשה. ״שם באוקראינה, רך הנוף ודשן, ענוג ולירי, בעוד שכאן נקלעתי לפתע לנוף של חולות לוהטים ואדמת טרשים. געגועי על אותם שדות ויערות מוריקים, שבחיקם גדלתי, גוברים עליי...״

קצב הבנייה בתל אביב דאז, הווי החלוצי של הבונים – ״בלויים-יחפים וזיק משובת נעורים בעיניהם״ – שבו את ליבו של עובדיהו ועוררו בו את התשוקה להטות, על פי דרכו, ״שכם לעבודת העם.״ אותה תקופה מרבה עובדיהו לצייר את ״תל אביב בהתהוותה״: מובילי זיפזיף ומלבּני לבנים, סוללי כבישים ורוקדי ״הורה״. ועוד ״גילוי״ היה לו לעובדיהו באותם ימים – הים. שני נושאים אלה – שירת העמל ושירת הים – כבשו את לב עובדיהו כליל וברית עולם נכרתה ביניהם. ברבות הימים התחילה עינו של עובדיהו להבחין במיוחד שבנוף הארץ-ישראלי. הבתים החבויים בצל העצים, הירקון הרגוע, שתכלת רקיעו כתכלת מימיו, מעוררים בעובדיהו רגשות שלא ידעם וצבעיו מתבהרים-מתרוננים בשיר הלל והודיה למופלא שבטבע ולשגב הווייתו.

עובדיהו תופס מקום בשורה הראשונה של הציירים בארץ ישראל של אותה תקופה. הוא זכה להיות נערץ על ביאליק (עד היום תלויות מתמונותיו בבית המשורר הלאומי) ועל מאיר דיזנגוף. תמונותיו הוצגו במוזיאונים ובמיטב הגלריות בארץ ובחוץ-לארץ. בשנים 1933 ו-1942 הציג תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות.

בט״ו בשבט 1963 נפטר שמואל עובדיהו בתל אביב.

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ״ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

נספח ד

אסתר ראב: ״שמעתי את המיית הריקנות של הארץ״

מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה. היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שְׁמוּל יוֹסֵל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המְתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נדמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.

סביבת פתח-תקוה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.

*

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ. ראשית כול, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות הגרמניות, ומהם גם למד הרבה חקלאות. גרמנים אלה, ה״טמפלרים״, ישבו בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה, כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח, בה״א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב״חַמרָה״. הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, והלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הו היה הומה כזה: ״אוּמְמ... דיוֹ, דיוֹ...״ – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה״בַּאקיה״ למספוא, כי היתה זו תקופת ה״מחלבות״. וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על ״קוֹנסוּים פֶרַאיין״, חנות משותפת לאיכרים, מעין ״תנובה״. כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – ״מה נאכל?״ – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם יהושע שטמפפר. זה היה התקף לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת ״קאמפור״, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.

*

אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, והוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אלי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עלי במטר, בסנטימטרים. אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כול, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.

אחר כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן, כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הבארון. הבארון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה״א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית חרושת לזכוכית שבניינו עומד עד היום בטנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסירה – מלה יפה מאוד, מצלצלת. ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: ״בואי-בואי תראי!״ – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול. הפילוקסירה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.

והכול היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות כל הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: ״זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.״ החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא, זה מאכל נפלא.

והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת. אחר כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכול יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.

אחר כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג'וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ. והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו״פרדס״, וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.

מתוך ראיון שערכו יואל רפל ואהוד בן עזר עם אסתר ראב בספטמבר 1977; שודר ב״קול ישראל״. עריכת הנוסח הכתוב: אהוד בן עזר.

המשך יבוא

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

זיכרו – מי שמדרדרים את מדינת ישראל לאנרכיה ובגללם אי אפשר לבצע את הגבלות הקורונה, בייחוד במגזר החרדי – הם אלה המפגינים בבלפור נגד ראש הממשלה! הם אספסוף נבער של שונאי ישראל הדוחפים אותה לתהום המגיפה בכך שהם מצפצפים על כל ההגבלות וגורמים לדמורליזציה בעם!

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אהוד היקר, השיר של מיכל סנונית ״שנה טובה לו תהי״ מתכתב, לדעתי, עם ״הליכה לקיסריה״ של חנה סנש.

מהנה מאוד היה לקרוא את סיפורו של ד״ר משה מוסק כיצד שוחררה הידיעה בעניין סירובו של סא״ל יצחק רבין להישמע להוראה של בן-גוריון.

בשני השירים של דורית אורגד יש חידות, שדורשות פתרון ופיענוח.

אני אקרא בוודאי בקרוב את ספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר ״אבני ח״ן״ על תרומתו האדירה של ביאליק לשפה העברית המתחדשת כלשון דיבור, שאת הפרק הראשון ממנו היא פירסמה בחדשות בן עזר.

האם אתה יודע איפה ומתי פירסם סבסטיאן וילאר רודריגז את מאמרו המספיד את היהודים שנספו באושוויץ, ושבמקומם קלטה אירופה 20 מיליון מוסלמים?

שנה טובה,

משה גרנות

אהוד: מקורו של המאמר כמו גם זהותו של רודריגז נותרו מסתוריים. אני פירסמתי יותר מפעם אחת את המאמר בזכות תוכנו, גם אם מקורו אינו ברור.

* ציטוט: לילה סוער באיראן: המחלבות הענקיות בוערות אל השמיים [סרטון], ועוד פיצוץ. מחלבות הענק ״מיהן״, המספקות מוצרי חלב לכל איראן – עולות עכשיו באש עצומה אל השמיים. מי שרף, מורדים? ״פיצוצים מסתוריים״? האירוע קורה בעיר אסלאמשהר, הצמודה לטהראן. ואולי המַלְחִים המסתורי של ״לבנון״ פתח במלחמה גם שם? [שני סרטונים של השריפה].

לחיות היום באחת ״המדינות״ השיעיות, כלומר איראן, לבנון, סוריה תימן ועיראק – זה לחיות בזבל. בנוסף לשריפת הענק, יש הלילה דיווחים על פיצוצים מסתוריים בעיר פראנד, הסמוכה לאסלאמשהר, מקום המחלבות, עליהן השלום.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 22.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: בנאום מבויים באולם ריק בפילדלפיה, נגרר אתמול [21.9] המועמד הסנילי והדימנטי ביידן להקריא מהמוניטור את מה שכתבו לו יועציו. אבל אפילו לקרוא הוא לא מסוגל. הם כתבו לו שעד סיום נאומו זה, ימותו בארה״ב בסה״כ 200,000 איש מקורונה. ומה ביידן מקריא, כאשר המוניטור מולו, כי אין אף אחד באולם? – ״עד לתום נאומי, ימותו 200 מיליון,״ כשני שלישים מאוכלוסיית ארה״ב.

והיהירות, הוא מקריא, ״הם ימותו.״ מדובר במטומטם, שאפילו לא מבין את מה שהוא מקריא, ולכן הוא סכנה אמיתית לארה״ב. [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 22.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: נאומו המדהים של המטיף הדתי מן האמירויות, אל הערבים: ״תתביישו ותשתקו, לפני שאתם מדברים על ישראל!״ דבר כזה עוד לא ראיתי, במהלך 41 שנות הטיפול שלי במזרח התיכון. זו בגרות.

נאומו של המטיף האיסלאמי ד״ר ווסים יוסף, מן האמירויות, זוכה לעניין עצום, וזה הגיע גם אל המערב, בדיווח של CNN. הדברים באים מכיוון הדת, והם מהפכניים. כיוון שבישראל לא יצטטו את הדברים, הנה הנאום בפניכם, כולל תרגומנו. תקשיבו טוב טוב, ״עם מומצא״ [״פלסטינים״], תאזינו טוב טוב, ח״כים סונים שונאי ארצם, תקראו את התרגום, עמותות רשע נגד ישראל, במימון אירופי. אולי כולכם תלמדו משהו. [סרטון].

[התרגום]: ״ישראל לא קרעה ושרפה את עיראק, לא הסיתה סונים נגד שיעים,  זה הורג למען חוסיין, וזה הורג למען אבו באכר ועומאר. ישראל לא השליכה חביות תופת על בני סוריה והפרידה בין העדות שם, זה סוני, זה עלאווי וזה שיעי. ישראל לא הסיתה נגד מצרים, ולא הסיתה את בני מצרים, שיהרגו אלה את אלה (רומז לקטר. – ג״ב). לא פוצצה וחילקה את לוב. ישראל לא הכילה את חיזבאללה בזרועות המדינה (הלבנונית), ולא הפכה את לבנון לעדות דתיות, זו נגד זו. ישראל לא מחבקת את 'האחים המוסלמים', שהרימו את הנשק והסיתו נגד בני ארצם, לשרוף את ארצם.

״בואו נדבר בכנות: ישראל לא מפוצצת מסגדים, או כנסיות במצרים, והיא לא הוציאה לנו את דאע״ש והדומים לו. אנחנו הוצאנו אותם מקרבנו, אנחנו הערבים, כן, רבים על מריבה מלפני 1400 שנה (הסונים נגד השיעים ולהפך). אנחנו שרפנו את המסגדים ופוצצנו את הכנסיות, אנחנו אלה שמאשימים בכפירה אחד את השני, אנחנו הוצאנו [מקרבנו] את הטרוריסטים.

״כל השנים האשמנו את ישראל, וישראל וישראל. מספיק עם הדיבורים האלה, הגיע הזמן לדבר בגילוי לב. אנחנו מתארים את עצמנו כאילו אנחנו בגן עדן, אך מעשינו עמוק בגיהינום.

״אתם הערבים טוענים שהעולם פראי ורוצה את דמכם ואת אדמתכם? בעוד שאתם רוצים את העולם ואת כספו. על איזה איסלאם אתם מדברים? תשתקו, ותתביישו קצת.

״הסתכלו על עצמכם לפני שאתם מסתכלים על ישראל. לא ישראל היא האוייב, האוייב נמצא בתוכנו אנחנו.״

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 22.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: נשיא לבנון (מדינה שכבר מתה), הנוצרי מארוני מישל עאון, היה היום [21.9] קרוב לבכי, כאשר נשאל בידי כתבת: ״נגיד הבנק המרכזי קובע שבעוד חודשיים ייגמרו יתרות המטבע הזר של לבנון.״

עונה לה עאון: ״הם ייגמרו, הכספים, מה אפשר להגיד?״

ובתשובה לשאלה – ״לאן אנחנו הולכים?״ הוא עונה: ״לגיהינום, כמובן.״ [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 21.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: בסוף השבוע שלח מחמוד עבאס בריונים עם רובים שלופים [סרטון], להפגנה נגד יריבו, הפועל על פי הוראת שליט האמירויות, מוחמד דחלאן. ״יא דחלאן, יא מרגל,״ הם צועקים, ״עוד נדרוך על ראשך.״ אלה אנשי פתח, וזה מתרחש לכאורה במזרח ירושלים.

המתח בקרב כנופיות רמאללה, ובקרב אנשי המלך עבדאללה, הוא עצום, כי הם חוששים שהאמירויות יפעלו מעכשיו לסלק אותם, כשלב ב'.

מאה שנה, היו ונשארו כנופיות.

אין מילה על זה ב״תקשורת״ בישראל (טוב, תפקידה להמציא ולא לדווח), אך דברים גדולים קורים מאחורי הקלעים, ועליהם תוכלו לקרוא רק אצלנו, ובפירוט, כולל סרטונים בלעדיים.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 21.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* ציטוט ״חדשות בן עזר״ האחרון: ״הנושא העיקרי שהעסיק את מהדורת החדשות בטלוויזיה [כאן 11] במוצאי החג הוא עשיית יחסי ציבור להפגנות של האספסוף הנאור מפר החוק בבלפור ובעוד מקומות בארץ – תוך רמיסת כללי הסגר בימים של תחלואה הולכת וגוברת. אנחנו הפסקנו לצפות בחדשות האלה כי צריך לשים גבול לטמטום העלול להוביל לאנרכיה.״

בנדלה: כדאי היה לציין לצורך איזון, שיש אמצעי תקשורת שחושבים שאכן לא צריך להפגין בתקופה הזאת. אפילו בן כספית, אויבו המושבע של נתניהו, טוען כך במעריב של יום שישי.

ושאלה שהתעוררה אצלי. בעיתונך מוזכר ״כפר חיטים״. האין שמו ״כפר חיטין?״ היתה לנו בגרעין נערה שמוצאה משם, בתיה פולונסקי, ועד כמה שאני זוכרת היא ביטאה את זה כפר חיטין.

שנה טובה.

ויקיפדיה: כְּפַר-חִטִּים הוא המושב השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל ובין היישובים הראשונים בסדרת יישובי חומה ומגדל. היישוב ממוקם בבקעת ארבל, ממערב לכנרת ומעל טבריה, וקרוי על שם העיירה התלמודית הגדולה כפר חיטיא הנזכרת רבות במקורות חז״ל ושמה השתמר בשם הכפר הסמוך חיטין.

* האם גם בזה ביבי וממשלת ישראל אשמים? ״ג'ונסון הכריז על הגבלות חדשות בבריטניה וקרא להימנע משאננות. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון הודיע היום (שלישי, 22.9) על הגבלות חדשות למניעת התפשטות מגפת הקורונה. לדבריו, הממלכה המאוחדת ניצבת בפני 'נקודת מפנה מסוכנת' ועל האזרחים להימנע משאננות.״

* שר האוצר ישראל כץ אמר הבוקר (רביעי, 23.9) כי ״דרוש ריסון מוחלט של ההפגנות בתקופת הסגר,״ הוסיף כי הן פוגעות בדמוקרטיה והציע למפגינים לעבור למחות ברשתות החברתיות. בריאיון לערוץ הכנסת אמר כץ כי האפשרות להפגין במרחב הציבורי ״מובילה לחוסר נכונות של ציבורים נרחבים לציית להוראות.״ לדבריו, ״לא רק שזה לא מחזק את הדמוקרטיה, זה הורס אותה. כל אחד אומר שהוא נמצא בהפגנה ובזה בעצם כל ההוראות בטלות ומבוטלות.״ שר האוצר הוסיף כי יש לקבוע כללים מחמירים לתפילות. [״הארץ״ באינטרנט, 23.9].

אהוד: עוד חסיד שוטה של נתניהו שמנסה לרמות אותנו.

* לעורך ולמסתורית, ברכות במלאת היום 46 שנים לנישואיכם! מי היה מאמין? ואחדים מאלה שלא האמינו כבר אינם.

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל