פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1579 לקראת יום כיפור

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בתשרי תשפ״א, 28.9.2020

בצירוף צרופת החוברת ״ידיעת הזהב״.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַזָּקֵן וּבָנָיו. אָדָם וְגוּר-כְּלָבִים. // איליה בר-זאב: קובץ למלחמת יום כיפור. 1973 – ניצחון במחיר כבד מאוד. // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. // מנחם רהט: מלחמת יום כיפור: מלחמות גנרלים. // יצחק גנוז: אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת. // לאה שורצמן – בן עזר: התמונה שעפה לה בחוף וולדיז. // צבי פרייגרזון: סופר עברי ומדען רוסי. מתוך המבוא ל״מסעות בנימין הרביעי״, סיפורים מאת צבי פרייגרזון. מחקר ועריכה: חגית הלפרין. // משה מוסק: ארכיונים של אנשי תרבות, האם הם עלולים לגלות מארצנו? // אורי הייטנר: צרור הערות 27.9.20. // פוצ'ו: בחיי [7]. ד. המורה שלא מוכן למות בלי תלמידים. // מתי דוד: ישראל במאבק בשני נגיפים הרסניים. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // ד״ר משה גרנות: הצעה להתמודדות חינוכית עם האלימות כלפי נשים. // אהוד בן עזר: בובת-קש. // חנה סמוכה מושיוב: ימי כיפורים. // אורית דשא: מראה כרמלי. // עו״ד גיא משיח: משפט הרשת. // נעמן כהן: האווילות של הפיליסטינית מרים סיבוני-רגב. // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [נספח ה. משה סמילנסקי: יהודה ראב]. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

הַזָּקֵן וּבָנָיו

הֵם שְׂמֵחִים

לְאֵיד שְׂעָרִי הַלָּבָן,

חוֹמְדִים וְסוֹלְדִים  –

מִפְּנֵי בָּהֳקוֹ

הַכָּסוּף;

הֵם תּוֹהִים

וּמִתְפַּיְּסִים רַכּוֹת  –

עִם דֹּפֶק-לְבָבִי,

הַהוֹלֵךְ וְנָמוֹג;

מְחַיְּכִים  –

לְמַרְאֶה הִלּוּכִי הַמָּהִיר;

שַׁלְוָתִי

מַעֲכִירָה רוּחָם;

בְּתוּגָה  –  חֲסוּדָה  –  רְגוּעָה  –

יִשְׂאוּ אֲרוֹנִי,

אִם בּוֹא יָבוֹא

כְּבָר הַנֵּס  –

וְאוֹתוֹ עֶרֶב  –

הֲיִצְרַח הַנֵּץ

לְמַרְאֶה עַנְנֵי-נְחֹשֶׁת

כִּבְדֵי-שְׁקִיעָה?

כּוֹכָב גָּדוֹל

יַעֲמֹד בַּשָּׁמַיִם  –

אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים:

עֶרֶב טְעוּן-אָבִיב

וְשָׁנִים,

וְכָל הַיָּמִים

יִהְיוּ אֲבוּדִים.

1967

אָדָם וְגוּר-כְּלָבִים

״רֵאַת-בַּרְזֶל״

״לֵב מִפְּלַסְטִיק״  –

״מֵעַיִם מִגּוּמִי״

נְשִׁימָה  –

מִפֶּה אֶל פֶּה  –

הֵפִיחוּ בּוֹ

רוּחַ-חַיִּים:

הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת  –

כְּגוּר

כְּאַנְקוֹר  –

שֶׁאָכַל גַּרְגִּיר אָדֹם  –

בַּשָּׂדֶה...

מֵת כְּגוּר  –

וְהוּא אָדָם:

רֹאשׁוֹ  –

אֲבוּקָה זוֹהֶרֶת

לִבּוֹ  –

לַפִּידְיָה!

וְיָדָיו יוֹצְרוֹת

כִּידֵי אֵל  –

הוּא הוֹלֵךְ

כְּצִפּוֹר מֵתָה  –

אֶל גַּל אֲדָמָה  –

אַמָּה עַל אַמָּה.

1967

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

זיכרו – מי שמדרדרים את מדינת ישראל לאנרכיה ובגללם אי אפשר לבצע את הגבלות הקורונה, בייחוד ביום כיפור – הם אלה המפגינים בבלפור נגד ראש הממשלה! הם אספסוף נבער של שונאי ישראל הדוחפים אותה לתהום המגיפה בכך שהם מצפצפים על כל ההגבלות וגורמים לדמורליזציה בעם!

זיכרו – עשרות ישראלים ימותו במגיפה

בגלל ההפגנות של אספסוף שונאי נתניהו

שיוֹצר תקדים גם לחרדים להפר את הסֶגר ויחדיו להגביר את התחלואה והמוות!!!

* * *

איליה בר-זאב

קובץ למלחמת יום כיפור

1973 – ניצחון במחיר כבד מאוד

והנושאים באחריות כבר לא בין החיים. מחייכים בביטחון של אושר מדומה (בתמונות במסכים כיום...) לקראת סדרת טלוויזיה בחודש הבא.

מישהו רשם

בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה

בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מִישֶׁהוּ רָשַׁם:

״חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!״

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי. דּוֹר וְעוֹד דּוֹר

וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים.

וְעָבַר דּוֹר.

בתעלה של מים מתוקים

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,

בַּחֲצִי יָמָיו.

חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד, בְּסִבְכֵי שִׂיחִים גָּוְעוּ עִקְבוֹת,

כְּלָבִים תוֹעִים וְצִפֳּרִים טוֹרְפוֹת.

הָיִיתָ גּוּף – אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים, חָלוּם אִשָּׁה.

עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת

בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –

מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב

נְטוּשָׁה.

סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶך הַבָּשָׂר

רַק צֶוֶת גִּ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –

בְּדֶּרֶךְ  הַכֻּרְכָּר.

פקודת יום

״אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,״

אַָמַר הַמָּחָ״ט, מְחֻיָּךְ.

״מָחָר עוֹלִים עַל  פּוֹרְט סָעִיד!״

פְּקֻדַּת יוֹם,

סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:

זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִיקַת חֲגוֹר, רְצוּעַת הַסַּנְטֵר

בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה

הֻדְּקָה.

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר

אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.

אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה.

צַוָּאָה.

דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.

עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.

וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,

רְצוּעַת הַקַּסְדָּה

רְפוּיָה –

רִשּׁוּל חִנָּנִי. 

מוצב ״בודפסט״ *

סוכות 15/10/73 לפנות ערב

לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת

מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם

אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד

מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת. תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית פְּתוּחָה

חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.

יָד.

מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –

אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.

מַבָּט אַחֲרוֹן

אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם,שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם.

אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת, כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד

חַיָּל הָלוּם, כָּל שֶׁנָּדָם –

וַחֲשֵׁכָה

לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

* המוצב היחיד שלא היה לאורך תעלת סואץ אלא בדרך לפורט סעיד, על שפת הים התיכון. המוצב לא נפל בידי הקומנדו המצרי. אך הופגז קשות והותקף על ידי גדוד קומנדו מצרי. מחלקת הסיור של גדוד 128 (בה הייתי) הובלנו (בפקודה) לסביבות המוצב את פלוגה ל' – 18 הרוגים. 35 פצועים. חברים רבים וידידי מפקד הפלוגה, עוזי דגני מקיבוץ יד מרדכי, נהרג גם הוא. טבח קשה מול העיניים הרואות. מכאן התחיל המאבק במחדל הפוליטי/צבאי של הממשלה דאז.

         * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ״ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש״ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

* * *

מנחם רהט

מלחמת יום כיפור: מלחמות גנרלים

מסמך מטלטל שמתפרסם רק עכשיו, 47 שנה אחר המלחמה הנוראה, מתעד בזמן אמת את התעסקותם של גנרלים בענייני יוקרה אישית, על חשבון חייהם של לוחמים. סיפורו המדהים של טליק, שלא סוּפר.

במוזיאון האמריקני לתולדות השיריון, ע״ש גנרל פאטון, אבי לוחמת השיריון המודרנית, מצוי קיר זיכרון שכותרתו מעידה על תוכנו: 'חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה'. מונצחים שם שני ישראלים: האלופים ישראל טל (טליק) ומשה פלד, הגנרלים האמריקאים פאטון ואברמס, וגרמני אחד – פילדמרשל רומל. אפילו הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי, שהביס את 'שועל המדבר' רומל בקרב ש' ב-ש' הגדול בהיסטוריה באל עלמיין – לא זכה להוקרה הזו. 

במלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, שימש 'מר שיריון' טליק, בתפקיד סגן הרמטכ״ל – תפקיד שנכנס לתוכו באוגוסט 1973, חודשיים לפני פרוץ המלחמה. במהלך המלחמה, לאחר ההישגים המצריים הראשוניים, מנע טל, תוך התנגחות עם שר הביטחון דיין, את השימוש ב'נשק יום הדין', שלטענתו עלול היה להוות מעשה ייאוש ואיבוד-לדעת לאומי. טל גם מנע את צליחת התעלה ב-12 באוקטובר, בטענה שתחילה יש לחסל שתי דיוויזיות שיריון מצריות שעמדו מול כוחותינו – ובאותו קרב אכן הושמדו 280 טנקי אוייב.

לאחר שראש הממשלה גולדה מאיר אימצה את הצעתו לדחות את צליחת התעלה, מינה אותו שר הביטחון דיין גם למפקד חזית דרום, ומעמדה זו למד כי השר והרמטכ״ל מורידים לו פקודות להסלים את הירי, כדי לחדש את המלחמה. ״דיין ודדו נטו לחדש את המלחמה מתוך כוונה לתיקון תדמיתם האישית,״ הסביר טל. ״ההסלמה היתה עלולה לעלות ב-10 עד 20 הרוגים ביום. אילו היינו מגיעים למלחמה, היה הדבר עולה באלף הרוגים ליום (...) אנשינו אינם מחופרים כיאות (...) אנשי החי״ר ימותו כמו זבובים.״

טליק הפר פקודות אלה, שהגיעו בכתב ובעל פה.

כשהבינו השר והרמטכ״ל שטליק נעשה מפירן סדרתי, הם עקפו אותו והנחיתו את פקודות האש  על האוגדונרים. אבל טליק שוב בלם: ״פה אני קובע,״ אמר לאוגדונרים, ״ומי שיפר פקודה שלי יושלך לכלא.״

בהמשך הדרך נוטרל טליק מכל פעילות, עד שנאלץ לפרוש מצה״ל ב-21 במרץ  1974. ״מעריב״ פירסם אז ידיעה על הפרישה, בחתימת ח. יעד, שהסבירה כי טליק פושט מדיו מפני ש'שכחו' להזמינו לישיבות מטה והוא מצא עצמו מובטל.״

עכשיו אפשר לגלות שסופר מעריב ח. יעד, הוא לא אחר מאשר עידו דיסנצ'יק, מי שלימים (1985) נתמנה לעורך ״מעריב״. אבל אז, ב-1974, דיסנצ'יק לא היה כתב צבאי ולא מקורב בדרך אחרת לענייני צבא וביטחון. אז מה לו ולפרישת טליק?

את סוד הקשר הלא נודע חשף דיסנצ'יק עצמו רק לפני ימים אחדים, בפירסום מיוחד ב״מעריב״ לציון מלאות עשור לפטירת טליק.

דיסנצ'יק חושף לראשונה שהקרע בין טליק לבין השר והרמטכ״ל היה כה עמוק, עד כי הוא עצמו, טליק, חשש ש״מישהו יתנקש בחיי.״

כדבר הזה, מסתבר, עוד לא נשמע בישראל: אלוף בצה״ל, סגן הרמטכ״ל, ששישה ימים לפני פרוץ המלחמה בגולן, חזה את פריצתה (בניגוד לקונספציית ה'סבירות הנמוכה'), חושש שמישהו ינסה להיפטר ממנו באמצעות חיסול יזום, רק מפני שביקש להגן על חיי לוחמי החי״ר. (ללוחמי השירון הוא פחות דאג, בהיותם מאחורי מחסות הפלדה שלהם). 

זו הסיבה שטליק הזעיק ב-20 בינואר 1974, לביתו ברחובות, את דיסנצ'יק, על מנת שיהווה עבורו סוג של תעודת ביטוח. דיסנצ'יק ניסה לשכנע שהביטוח כלל לא בטוח: ״אני שב לחזית, ויש סיכוי שאני לא חוזר וכל הסיפור יילך לאיבוד.״ טליק: ״לפני שאתה חוזר לחזית, תן את החומר במעטפה חתומה לאביך (אריה דיסנצ'יק, אז עורך ״מעריב״) ותחתים אותו על הצהרה בשבועה שהוא פותח אותה רק אם אתה או אני מתים, נהרגים, נעלמים – אינם.״

דרכו של טליק להגן על חייו וכבודו, היתה זו: להזעיק מקו החזית הראשון של המצור על הארמיה השלישית המצרית, את קצין המילואים דיסנצ'יק, שאליו התוודע מימי לימודיהם באוניברסיטה, לשיחה דחופה בביתו ברחובות. היה זה 3 ימים לאחר שסיים תפקידו כמפקד חזית הדרום, אליו הגיע בעקבות הדחת שמואל גורודיש-גונן. 

דיסנצ'יק לא הבין על מה ולמה הוזעק, ועוד באמצעות מטוס מיוחד שנשלח אליו לראס-סודר. הוא התיישב די נבוך מול המארח, ונדהם כשטליק הכתיב לו מילה במילה, מיסמך שנפתח כך:

״תוכן שיחה שהתקיימה (לא לפרסום בשלב זה) ביום 20.1.74 עם האלוף ישראל טל, בנושא (...) סיפור הדחתו של סגן הרמטכ״ל מצה״ל, שעמדה להתרחש ב-14.1.74.״

דיסנצ'יק נדהם. אחרי הכְתבה של שעה וחצי מפי טליק, נמצא בידיו חומר נפץ אדיר, בלעדי, חד פעמי, הישר מפי 'הגבורה'. אך הוא נשאר נאמן להתחייבותו. רק בימים אלה, כמעט 47 שנה אחר שהפציע ברחובות, פורסם המסמך המטלטל, שרשם דיסנצ'יק מפי טליק מילה במילה, אבל למרבה ההפתעה לא זכה לתהודה הראויה ולדיון ציבורי נוקב, מן הסתם עקב שורה של אירועים חדשותיים אקטואליים.

בכל מקרה, יש בו במסמך המדהים כדי להוות אות אזהרה אדום זוהר, לכל מי שנוטה לסמוך בעיניים עצומות על חוכמתם ותבונתם של המנהיגים 'שם למעלה', בצבא ובאזרחות. כל התמימים הבוטחים ב'תבונת המנהיגים', מוזמנים לחשוב עלך כך מחדש, אחר שיקראו את המסמך המסעיר, המרתק, של דיסנצ'יק במלואו (הוא מצוי על 4,000 מילותיו באינטרנט). זהו מקרה קלאסי של לקרוא ולא להאמין.

גמר חתימה טובה!

מנחם רהט

* * *

יצחק גנוז

אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת

אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת לִמְּדַתְנִי אִמִּי

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּמַּרְתֵּף –

שָׂחָה אִשָּׁה וְעֵינֶיהָ דּוֹמְעוֹת,

נֶאֱנַחַת בְּדִוְיוֹן הַכְּאֵב.

מַרְתֵּף שֶׁהוּא בּוֹר, מַלִינָה* עֲזוּבָה,

מֵעָלֵינוּ אוֹר יוֹם וְחַיִּים,

וַאֲנַחְנוּ בַּחשֶׁךְ לְמִלּוֹתֶיהַ קַשּׁוּבוֹת

יָמִים, חֳדָשִׁים אוֹ שָׁנִים.

כַּף יָדָהּ בֶּחָלָל, אֶצְבָּעָהּ שְׁלוּפָה,

אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת בָּאֲוִיר מְצַיֶּרֶת

וּצְלָלִית אֲפֵלָה שֶׁל אָלֶף וּבֵית

לְפָנֵינוּ כַּאֲבוּקָה מִזְדַּהֶרֶת.

בִּתְנוּעַת יָד רוֹשֶׁמֶת אֶת שְׁמִי וְאֶת שְׁמָהּ

בָּאֲוִיר הַדָּחוּס, הַדָּלוּחַ.

כָּךְ כּוֹתְבִים ״שָׂרָה״ וְכָךְ כּוֹתְבִים ״שְׁמַע״

לְלֹא עֵט וּנְיָר, עוֹפֶרֶת וְלוּחַ.

לֹא חֶרֶט אֱנוֹשׁ, לֹא צִפֹּרֶן וָגִיר

לֹא פֶּחָם, דְּיוֹ וּקְלָף,

בִּמְאוּרָה אַפְלוּלִית לֹא נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ

אַךְ אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת נוֹשְׁרוֹת כָּאן לַטַּף.

וּכְתָרִים נִקְשָׁרִים לְכָ״ף בֵּי״ת אוֹתִיּוֹת

הַפּוֹרְחוֹת בַּמַּחְשָׁךְ מִשִּׁבְרֵי הַלּוּחוֹת

זוֹהֲרוֹת כְּזֹהַר רָקִיעַ.

״יַלְדָּתִי שֶׁנּוֹתַרְתְּ לְבַדֵּךְ בָּעוֹלָם

עוֹד תִּרְאִי כִּי לָאוֹר נַגִּיעַ.״

״לִמְדוּ נָא בְּנוֹתַי אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת

הַדְלִיקוּ אֵשׁ הַתָּמִיד בָּעֵינַיִם.

הַשָּׂטָן שֶׁבַּחוּץ לֹא יַצְלַח לְמָחֳקָן

כִּי הֵן לֹא נִבְרְאוּ מֵהָאַיִן.״

כְּשֶׁקַּלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ

נְפוּחוֹת רָעָב יָצָאנוּ מֵעֲרֵמַת שַׁחַת.

״הַגִּידִי נָא אִמָּא, הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת

גַּם לָנוּ וְלָאוֹתִיּוֹת הִיא זוֹרַחַת?״

[מתוך הספר: ״נוכח הארץ ומלואה״]

* מִַלינָה – מקום מחבוא, מסתור מפני הנאצים.

* * *

לאה שורצמן – בן עזר

התמונה שעפה לה בחוף וולדיז

או לחילופין: סיפורה של תמונה

לזיכרה של אימנו דורה בן עזר – ליפסקי – דגן

במלאות 20 שנה למותה

(פורסם ביום ה' תשרי, 25 בספטמבר 2017)

במסגרת שיט בחופי אלסקה בו השתתפתי ביוני 1997, עגנה אוניית הפאר בחוף וולדיז – עיר חוף באלסקה. מיהרנו לרדת לחוף. הרוח נשבה בחוזקה, דרסה והעיפה ללא רחמים. היעד שלי היה – תא טלפון ציבורי להתקשר הביתה. כדי להגיע אליו, היה צורך לצעוד לאורך מזח רעוע ולהיאבק קשות ברוח שדחפה והאיצה באנשים לרוץ קדימה.

הגעתי לתא הטלפון והמתנתי לתורי. פתחתי את ארנקי כדי לשלוף את כרטיס הטלפון. אך מפאת הרוח נדבקה אליו תמונה קטנה מבין התמונות של יקיריי, אותן אני מחזיקה קבוע בארנקי. תוך שניות איבדתי שליטה והתמונה חמקה מידי ועפה כעלה נידף ברוח, נישאה בתאוצה אדירה על-פני חלוקי האבנים שבחוף.

היה זה אות מבשר רע: מין תחושה של סוף קרב. זינקתי אחרי התמונה בריצת ״אמוק״ על-פני עשרות מטרים, ללא הצלחה לעצור את מנוסתה או לברר של מי התמונה מבין יקיריי.

לא הרפיתי מריצתי ולבי פעם בחוזקה. היה עלי לתפוס את התמונה ויהי מה. אך היא חמקה ממני.

במאמצים נואשים הצלחתי לדרוך עליה בשלב מסוים, ורק כך הצלחתי לעצור את מנוסתה. הרוח המשיכה לנשוב באותה עוצמה ועל כן הייה זו משימה קשה להרים את התמונה שמתחת לרגל.

עד שאזרתי אומץ והסתכלתי בתמונה, פניה היפות של אמי היקרה חייכו אליי. ידעתי אז, עמוק בתוך ליבי, שמשהו קרה או עומד לקרות לה בקרוב.

כך קבע הגורל. חודשיים לאחר מכן עצמה אימי את עיניה לעד, בשיבה טובה וללא סבל, ועל כן נשאה אותה הרוח...

אותה תמונה שכה אהבתי נותרה שנים רבות בארנקי כמזכרת. אך גם פה התערב הגורל: בביקורי במיאמי מיספר שנים לאחר מות אימי, בפעם הראשונה בחיי כייסו אותי בחנות בגדים. בהגיעי לקופה גיליתי שארנקי עם התמונה היקרה לי, נעלם כלא היה. חיפשתי בין השיחים שמחוץ לחנות, למקרה שהגנב הסתפק בכרטיסי האשראי וזרק את הארנק, ואולי אצליח שוב למצוא את התמונה... אך הפעם לא שיחק לי מזלי. כמה שנים לאחר שכמעט אבדה לי התמונה בוולדיז, נעלמה הפעם לנצח במיאמי.

דמותה של אימי ז״ל ופניה המחייכות מתוך תמונה זו, יישארו חרוטים בזיכרוני לעד. יהי זכרה ברוך.

בנימין, דורה ואהוד בן השנתיים, בשנת 1938. אחותי לאה טרם נולדה. צילם מקס כהן.

* * *

צבי פרייגרזון: סופר עברי ומדען רוסי

מתוך המבוא ל״מסעות בנימין הרביעי״

סיפורים מאת צבי פרייגרזון

(מחקר ועריכה: חגית הלפרין)

סדרת רטרו, הוצאת כנרת, זמורה דביר, 2020

צבי פרייגרזון נולד בעיירה שפטובקה שבפלך ווהלין בג' בחשוון תרס״א, 26 באוקטובר 1900. בילדותו קיבל חינוך יהודי-מסורתי ואף למד עברית. בגיל 12 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה ״הרצליה״. הוא הספיק לשהות בארץ עשרה חודשים בלבד, אך חודשים אלו נחרטו בנפשו כתור הזהב של ילדותו. לימים כתב ביומנו: ״בא האביב. אביב דרומי-סובטרופי. שמיים כחולים, שמש, פרחים נותני-ריח עז, אווירת חג. מעולם לא ראיתי שמיים כאלה, לא הריחותי את פרחי הדרום האדומים עם ריחם העז והחגיגי.״ (20.9.1963).

כשחזר לבית הוריו בחופשת הקיץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, הדרכים נותקו והוא לא יכול היה לחזור ללימודיו בארץ. הוא התקבל לגימנסיה רוסית באודסה. הייתה זאת ״אודסה של ביאליק, קלוזנר, הוצאת מוריה, אוסישקין, קלוזנר.״ ביומנו סיפר כי יוסף קלוזנר הדריך אותו בשפה העברית ואף נתן לו במתנה את כל שירי יל״ג. פרייגרזון  הצטרף לאגודת הספורט ״מכבי״ והיה פעיל באגודת הנוער ״בני ציון״. פרייגרזון אהב גם מוזיקה – במיוחד מוזיקה יהודית, ולמד לנגן בכינור.

הרעיונות של צדק, שוויון ואחוות עמים, שהפיצו הבולשביקים, נשאו חן בעיניו וכשפרצה מהפכת 1917 נקרע בין נאמנותו לציונות לבין אמונתו בקומוניזם. לבסוף, החליט להצטרף לצבא האדום ושירת בו במשך תקופה קצרה. בשנת 1919 נסע פרייגרזון למוסקבה והמשיך את לימודיו באקדמיה להנדסת מכרות. הוא עסק בחקר פחם האבן והתמחה בשיטות השבחה של עפרות הפחם. עם תום לימודיו התמנה כמרצה ב״מכון ההררי״ שבמוסקבה.

בראשית דרכו הספרותית ראה פרייגרזון את עצמו כסופר יהודי, בן נאמן למולדתו הרוסית. הוא האמין בצדקתו של הקומוניזם ובו בזמן היה גם בן נאמן לעם היהודי, סופר שכתב עברית. בניגוד לרוב הסופרים העברים ברוסיה הוא החליט לא לעלות ארצה ודבק בקריירה שלו כמדען. אולם מסוף שנות העשרים, לאחר שהשפה והספרות העברית הוצאו מחוץ לחוק ונאסרה כל פעילות ציונית – לא יכול היה פרייגרזון להזדהות עוד בגלוי כסופר עברי וחי חיים חצויים: בגלוי היה מדען רוסי מצליח ומוערך בשם גריגורי איזראילוביץ', שפרסם מחקרים וספרי לימוד על שיטות של השבחת מחצבים ובחקר פחם האבן, ובסתר – סופר עברי, אוהב עמו ושפתו.

בסוף שנות השלושים, מכורח המציאות הקשה בתקופת סטלין, הווייתו העברית הלכה והצטמצמה ובין השנים 1936-1945 לא כתב כמעט בעברית. מלחמת העולם השנייה והשואה זעזעו את פרייגרזון והעמיקו את הקשר שלו ליהדות. הטלטלה שעבר בשנים אלה גרמה לו לחזור ולדבוק בכתיבת יצירות בשפה העברית.

מבחינות רבות שייך פרייגרזון לקבוצת סופרים קטנה, שהחוקר יהושע גלבוע כינה בשם: אוקטובראים עברים. קבוצת סופרים שנשארו ברוסיה הסובייטית לאחר מהפכת אוקטובר, האמינו בקומוניזם, אך ביקשו להמשיך את התרבות העברית ולכתוב את יצירותיהם בעברית. פרייגרזון הצטרף לחבורה מצומצמת של סופרים עבריים שעליהם נמנו: משה חיוג, יצחק כהן, מאיר באאזוב ואהרן קריחלי. בני החבורה כתבו בעברית גם לאחר האיסור שחל על השימוש בשפה זאת מטעם השלטונות, ובכך כמובן סיכנו את עצמם. לחבורה הסתפח צעיר בשם גריגורי (סאשה) גורדון, שלא היה אלא סוכן נסתר של הבולשת הסובייטית (מג״ב). בסוף שנת 1948, לאחר שנאספו די ״ראיות״, החל תור המאסרים. הראשון שנאסר היה משה חיוג, ואחריו יתר בני החבורה. פרייגרזון נעצר בראשית מרס 1949, הואשם בפעילות אנטי-סובייטית ונידון לעשר שנים במחנות הסגר. לאחר מות סטלין טוהר שמו והוא נוכה מכל אשמה. עם שחרורו בשנת 1955 חזר למוסקבה. נראה שהישיבה במחנות העצימה את יהדותו. כמו לאחר מלחמת העולם השנייה, גם עתה, בצאתו מהמאסר, דווקא הנסיבות הקשות גרמו לכך שהפן היהודי שבו הלך והתעצם. הוא חזר אמנם לעבודתו המדעית, אך מאז ועד יום מותו לא פסק מלהקדיש את זמנו לספרות העברית. פרייגרזון התכוון לעלות ארצה אך לא הספיק. הוא נפטר לאחר התקף לב בשנת 1969 ברוסיה. בני משפחתו מילאו אחר צוואתו, עלו ארצה, הביאו את אפרו וקברו אותו בקיבוץ שפיים. 

את דרכו הספרותית החל פרייגרזון בהיותו ילד רך בשנים בכתיבת שירים אך בהמשך התרכז בעיקר בכתיבת פרוזה. בשנת 1926 החל פרייגרזון לשלוח שירים וסיפורים פרי עטו מחוץ לברית המועצות. יצירותיו התקבלו על ידי העורכים בזרועות פתוחות ופורסמו במיטב כתבי העת והעיתונים העבריים ברחבי העולם. רוב סיפוריו מתקופה זו משקפים את תקופת המהפכה הרוסית, את הפרעות שנלוו לה ואת השפעתם הקשה על החיים היהודיים שהלכו וגוועו. לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945-1948 חזר לכתיבה אינטנסיבית בעברית. בארכיונו נמצאו 13 סיפורים שנכתבו בשנים אלה ורובם עסקו במלחמת העולם ובשואה. בתקופה זו, תקופת ״מסך הברזל״ שירד על יהודי ברית המועצות, לא יכול היה פרייגרזון לשלוח את סיפוריו לפירסום ואפילו לא להודות בקיומם והוא הותירם חבויים וגנוזים בביתו. בצד סיפוריו החל פרייגרזון בכתיבת הרומן ״בדעוך המנורה״, שתיאר את דעיכתה המהירה של יהדות רוסיה התוססת.

בסוף שנת 1948, לאחר שנודע לפרייגרזון על מאסרם של אחדים מחבריו, הבין שבמוקדם או במאוחר ייאסר אף הוא והחליט להגן על הרכוש היקר לו ביותר – על ארכיונו הספרותי. אשתו לאה, בת בריתו הנאמנה, לקחה את המזוודה השחורה שבה היו שמורים כתביו ובדצמבר 1948, בעיצומו של חורף רוסי סוער, נסעה לחפש מקום מבטחים לכתביו. לאחר טלטולים וגלגולים פנתה לקרטובה, עיירת קיט ליד מוסקבה, שבה נהגה המשפחה לשכור לה בית קיץ, וביקשה מבעלת הבית היהודייה לשמור על המזוודה ותכולתה היקרה. המזוודה הוטמנה בעליית הגג ונשמרה בה כל תקופת מאסרו של פרייגרזון. כששב מהמאסר נטל פרייגרזון את המזוודה מבית הקיץ, אולם מפחד השלטונות הוא לא העבירהּ לביתו אלא לדירתה המוסקבאית של בעלת הבית. רק לאחר שהתאפשר לו לשלוח בסתר את כתבי היד של סיפוריו ארצה – ביקש מבתו נינה להחזיר את המזוודה השחורה לביתו.

שחרורו של פרייגרזון מהמאסר מסמן את תחילתה של התקופה השלישית והאחרונה ביצירתו. הוא חזר מהמאסר עם מחלת לב, אולם מחלתו לא מנעה ממנו לכתוב ארבעה סיפורים, מהיפים והמשובחים שכתב. שניים מהם הבריח ארצה והם התפרסמו ב״דבר״ תחת השם הבדוי א' צפוני (״עברית״, 6.8.1965 ו״עשרים גיבורים״, 15.7.1966). את הסיפורים הצליח להעביר באמצעות בן דודו, יוסף אבידר, שהיה באותן שנים שגריר ישראל בברית המועצות. הוא יצר עימו קשר וביקש ממנו לדאוג שכתביו יגיעו ארצה. בפגישותיהם נהגו השניים לשוחח על נושאים ״תמימים״ ובאותה שעה להעביר ביניהם פתקים ולשרוף אותם מיד לאחר קריאתם כדי למנוע אפשרות ציתות לשיחותיהם. הוא הצליח להעביר גם את כתב היד של הרומן שלו, ״בדעוך המנורה״ לשאול אביגור, ממנהיגי תנועת העבודה ומבכירי העובדים במשרד הביטחון, שהעביר אותו לפרסום בהוצאת עם עובד. חלקים נוספים של ארכיונו הגיעו ארצה בעזרתו של דוד ברטוב, ששימש כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה בשנים 1964-1967.

בשנים 1963-1968 שקד פרייגרזון על רומן בשם ״רופאים״ שבמרכזו אמורה היתה לעמוד ״פרשת הרופאים״ (עלילת הדם נגד רופאים יהודים בברית המועצות בשנת 1952, בסוף ימיו של סטלין). הוא הספיק לכתוב רק את חלקו הראשון הכולל עשרה פרקים, שחמישה מהם התפרסמו בכתב העת ״מולד״ בשנת 1965. עשרת הפרקים של הרומן הקטוע התפרסמו לאחר מותו בספר ״הסיפור שלא נגמר״ (1991).

בשנת 1965 כתב פרייגרזון שני סיפורים חדשים (״עברית״ ו״עשרים גיבורים״) ובשנים 1968-1969 שִיכתב פרייגרזון 11 מסיפוריו הישנים. בחלק מהם ערך שינויים מפליגים: החל משינויי כותרת ועד שינויי עלילה וסגנון. אבל נראה שעיקר מטרתו היתה לשפר את סגנונם ולכתוב עברית בשפה פשוטה, טבעית וקולחת יותר. כך למשל, בסיפור ״הערדליים״ (שנקרא בנוסחו המאוחר ״הפנקסן״), נעלמה ו' ההיפוך, המילה ״בוכהלטר״ הוחלפה ב״פנקסן״, המונח ״אשכנזים״ הוחלף ב״גרמנים״, ״נומר״ הפך ל״מיספר״, והמילה ״מורידין״ (שקשה היה להבין את פירושה בנוסח הראשון) הוחלפה ב״טחורים״. על השינויים עמל כמעט עד יומו האחרון. 

בשנת 1968 התפרסם בארץ בהוצאת עם עובד הרומן שלו ״בדעוך המנורה״, תחת הכותרת: ״אש התמיד״. מחשש לחייו ולחיי בני משפחתו – פורסם הרומן, בדומה לסיפור ״עברית״, תחת השם הבדוי א' צפוני.

בינואר 1981 מסרה משפחת פרייגרזון את ארכיונו למכון כץ לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל אביב (כיום מרכז קיפ). ארכיון עשיר זה כלל כתבי יד של סיפורים, רומנים ושירים, מכתבים, יומנים, תעודות שונות, קטעי עיתונות ותצלומים.

״מסעות בנימין הרביעי״ הוא כינוס ראשון של כל סיפורי פרייגרזון.

חגית הלפרין

* * *

משה מוסק

ארכיונים של אנשי תרבות,

האם הם עלולים לגלות מארצנו?

לאחרונה אנו נחשפים בעיתונות לשירתו האלמותית של יהודה עמיחי ולשבחים רבים על יצירתו, לרגל שני עשורים למותו. אולם לא כולם יודעים שארכיונו האישי, שערכו לא יסולא בפז, נמכר בעודו בחיים והוא מצוי אלפי מילין מירושלים, הספוגה כה עמוק בשירתו. הידיעה על כך התפרסמה לאחר מותו ובה נאמר, שהארכיון נמכר לאוניברסיטת ייל תמורת 200,000 דולר ושההחלטה על כך התקבלה בשל רצונו של עמיחי להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. 

הידיעה על הוצאת הארכיון מהארץ, כחוק ובאישור הגנז, היכתה בהלם את אוהבי שירתו של עמיחי ואת אלה שנושא התרבות והספרות העברית, קרובים לליבם. בסערה שפרצה בארץ בעקבות גילוי הפרשה, איש לא גינה או ביקר את עמיחי או את משפחתו על החלטתם, אותה הבינו ״כצורך כלכלי בל יגונה,״ אלא תקפו בחריפות את אלה הממונים על מוסדות התרבות במדינה, שלא היו ערים דיים לכוונה ולא הצליחו למנוע אותה, בעודה באיבה.

עושרו וחשיבותו של הארכיון עוררו וממשיכים לעורר גם היום בלב רבים הרגשה של אובדן, תסכול והחמצה גדולה. בארכיונים לחקר הספרות העברית בישראל, יש מעט מאד אוספים אישיים שהם שווי ערך לאוסף עמיחי. חוקרים מישראל המבקשים לעיין היום בכתבי היד המקוריים שלו, חייבים להרחיק עד ניו-הייבן, עיר אוניברסיטאית בחוף המזרחי של ארצות הברית. עם כל פלאי הטכנולוגיה האינטרנטית והלוגיסטיקה המתקדמת בימינו, המקלה במידת רבה על הנגישות לחומרי הארכיון, קשה עדיין  להסתגל לעובדה שהתיעוד המקורי, המהווה מעין סמל לאומי, איננו כאן יותר.   

אם היוודע דבר מכירת הארכיון והוצאתו מהארץ עלה בלב רבים החשש, שסופרים ומשוררים בעלי מוניטין, עלולים למכור את ארכיוניהם לספריות בחו״ל או גרוע יותר, לאספנים פרטיים שיחזיקו בם בסלון ביתם, ולא תהיה לציבור גישה אליהם.

לשמחתנו, עד כה מקרה עמיחי לא נשנה, אף כי יתכן שיש סופרים ישראלים בעלי שם עולמי, המתכוונים למכור את ארכיוניהם לאספנים בחו״ל. אם יש כאלה, נראה שהם עומדים בהצלחה מול פיתוי יוקרתי וכספי נכבד.

כדי למנוע את הוצאתם מהארץ של ארכיונים בעלי ערך תרבותי-לאומי גבוה, יש לפעול, לדעתי, במספר דרכים: אחת מהן, לחייב על פי ״חוק הארכיונים״, מוסדות ופרטים המתכוונים להוציא מהארץ אוספים כאלה, לפרסם את כוונתם ברבים. בנוסף לכך, צריך להיות גוף מקצועי רחב שיעסוק בנושא זה, ולא רק הגנז  לבדו יוסמך לאשר את הוצאת הארכיון מהארץ. שלישית, ליצור קרן ציבורית-ממשלתית נדיבה לרכישת נכסי תרבות ייחודיים; ולבסוף, לחזק בקרב דעת הקהל את חשיבות הישארותם בארץ של אוספים בעלי ערך תרבותי ומחקרי גבוה ולהביע מורת רוח חריפה לגבי הוצאתם מהמדינה.

ד״ר משה מוסק היה הממונה על ארכיון המדינה, במשך 24 שנה.

אהוד: בימיו של משה מוסק כמנהל ״גנזים״, ביוזמתו ובשתי ידיו נושאות קופסאות הקרטון הגדולות – העברתי, כמובן חינם, למכון ״גנזים״ – את מרבית ארכיונה של אסתר ראב שהיה שמור אצלי, וחלק ניכר מארכיוני שלי, היומנים. לצערי לא נראה לי כיום שיהיה למכון מקום ורצון לקלוט את כל הארכיון הענק שלי, ואיני יודע מה יהיה בגורלו.

מאז פוטר משה מוסק, האיש המקצועי, ממכון ״גנזים״ – הם לא יצרו איתי קשר בקשר לקליטת כל שאר תיקי הארכיון שלי ושל יתרת דבריה של אסתר ראב. אין שם עם מי לדבר.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ״ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאיתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאיתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.  ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאיתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאיתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה״אשמתם בגדתם״ ו״אז אל תבואו אלינו (פתאום ה״אני אני אני אני ואני״ הפך ל״אנחנו״) בטענות״ של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

[אהוד: כמה נחמד לך, מתעתע שכמוך, להכות על חטאיו של הזולת, של נתניהו! – שכנראה אשם גם בגל השני של המגיפה הפוקד כעת את מדינות אירופה!]

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. וייתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה״שופוני״ ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה״אנחנו״ הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא ״השבט״, ״המחנה״, ״המגזר״ וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולות שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למיספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח״כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה. עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד״ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמישירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל היתה בין הראשונות להסיר מיגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עלייה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה, לפני שבועות אחדים, החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה:

״יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב״ד [גאון אב בית דין] וביד״צ [בית דין צדק] יצ״ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח״ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב״ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח״ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח״ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה.״

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום.

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה – ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה״אבסורד״ של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: ״ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה ... אי אפשר גם וגם.״ מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: ״השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין.״

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: ״הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו.״

שלושה שקרים בפיסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: ״בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: 'אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי.'״

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו״ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן. בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים איתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם ״מפלגת צלח א-דין״. אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפירסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמיתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של ״עיתונאים״, מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ״ייננים״ שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר ״ביזה את אלוהים״. עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו ״גוליית״ שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה״ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ״מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה – אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין ״התשה – המלחמה שנשכחה״, יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו״מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע״ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

* ביד הלשון: גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: ״חתימה טובה״ או ״גמר חתימה טובה״? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך ״חתימה טובה״ ובעדות אשכנז ״גמר חתימה טובה״. בחסידות חב״ד מקובל לברך ״חתימה טובה״ בין ראש השנה ליום הכיפורים ו״גמר חתימה טובה״ – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל ״גמר חתימה טובה״, כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ד. המורה שלא מוכן למות בלי תלמידים

יום אחד, כעשר שנים לפני מותה של דיצה, התבשרתי על קונגרס סופרי ילדים שיתקיים בארצות הברית. היה זה כמה חודשים לפני שעמדנו לחגוג ליָמי, בן הזקונים, את יום הבר מצווה.  חשבתי שיכול להיות נחמד אם אקח את הילד לאמריקה כמתנת יום הולדת. דיצה, שהחלימה אז משפעת קשה, שמחה על הרעיון והצטרפה אלינו, כי מעולם לא היתה בארצות הברית. כיוון שכך, החלטתי שנצא לשם חודש לפני תחילת הקונגרס, נשכור מכונית וננסה לשחזר את מסלול הטיול שעשיתי כאגרונום צעיר, אחרי שגמרתי את הפקולטה לחקלאות.

המסע עם דיצה והילד עבר בהצלחה. שכרתי מכונית אמריקנית ונסענו בה מאות קילומטרים ללא פנצ'ר אחד. הספקתי אפילו להגשים את חלומי לעלות על קברו של שלום עליכם, ולפתור את הבעייה שהעסיקה אותי הרבה שנים: באיזו שפה חרטו את השיר שציווה בצוואתו לכתוב על מצבתו, באידיש או בעברית? שאלה שבארץ איש לא ידע לענות עליה, אבל שם בבית קברות 'כרמל' שבקווינס, גיליתי שעל הצד הקדמי של המצבה היא כתובה באידיש, ואילו על  צידה האחורי היא חרוטה בעברית, בשביל ישראלים כמוני.

בוקר אחד, כשבוע לאחר שחזרנו מארה״ב, התעוררתי שטוף זיעה ואמרתי לעצמי בחרדה: ״חודשיים לא הייתי בארץ, לא קראתי עיתונים, מי יודע אם המורה צדק לא מת בינתיים ואני הפרתי את הבטחתי להביא לו תלמידים להלוויה.״

היתה זו הבטחה שנתתי לו כעשרים שנה לפני אותו בוקר, כאשר עבדתי במפעלי מאיר בפתח תקווה. הוא טילפן והזמין אותי לביתו באופן דחוף. זמן רב ישבתי מולו וחיכיתי בסקרנות לשמוע למה קרא לי. במקום להסביר לי, ישב וסיפר על עצמו. סיפר על זה שבמקום לנצל את תעודה האינג'ינר שרכש בארה״ב, בחר לחזור ארצה ולהיות מורה, כדי להנחיל לתלמידיו את אהבת הארץ. גם על בנו הגאון נחמיה סיפר. אמר שהיה קצין רפואה ראשי בחיל האוויר ועכשיו הוא עושה חיל בארה״ב, ומתכונן לחזור לארץ עם תואר גבוה בפסיכולוגיה.

את נחמיה הכרתי כשהייתי תלמיד בגימנסיה והוא למד באחת הכיתות הנמוכות. את השם 'נחמיה' צדק העניק לו לזכר אחותו נחמה, שעבדה כאחות רחמנייה בבית חולים דג'ני ביפו. כשהתחילו המאורעות הזהירו אותה לבל תלך ליפו, אך היא טענה שלא תפקיר את החולים  שלה, ערבים ברובם, ויחד עם חברתה יצאו לדרך לבושות במדי אחיות. בהיותן בקרבת בית החולים הוקפו על ידי המון ערבי ונרצחו בדם חם. כל הכיתה שלי בגימנסיה הכירה את הסיפור הזה והיתה מודעת לאהבתו העמוקה של צדק לבנו היחיד נחמיה. לנו הוא סיפר, כי רצה להיות מורה כדי להנחיל לנו את אהבת הארץ, אך כולנו ידענו שעשה זאת כדי שיוכל להביא את בנו היחיד ברכבו לגימנסיה ולהשגיח עליו שם. לא  פעם הביא על הילד בושות גדולות, כשהיה יוצא בהפסקות לחצר, להגיד לו שיעמוד בצל ולא יישרף בשמש. את יריב אברבוך, בריון הכיתה שלנו, מינה כשומר ראש של הילד, כי בני כיתתו ראו בו ילד מפונק והירבו  להציק לו.

באותו יום שהזעיק אותי מבית החרושת, ואני ישבתי בסלון ביתו, לא חדל לקשקש על בנו הגאון עד שאשתו יצאה למטבח להכין לנו קפה. ברגע זה רכן לעברי להגיד לי שהוא כבר בפנסיה, לפני חודש היה לו התקף לב, והוא יכול למות בכל יום. מתוך ראיית הנולד  הכין רשימה של 40 תלמידים שבטח ישמחו לבוא להלווייתו. כל בקשתו ממני היא שכאשר הדבר יקרה שאזמין אותם להלוויה.

ברגע זה נכנסה אשתו עם הקפה וכששמעה את הבקשה נזפה בו ואמרה: ״אתה לא מתבייש? בשביל זה הוצאת אותו מהעבודה? מה פחדת – שתמות בלי תלמידים? אני אביא לך כמה תלמידים שתרצה.״

כאן הוא לקח את המושכות לידיו והחזיר לה בצעקה: ״את! את רוצה למות אחריי? נדמה לך!״ 

הם התחילו לריב ואני ניצלתי את ההזדמנות להתחמק, לא לפני שהבטחתי להביא את כל הכיתה שלי להלוויה. 

מאז, במשך עשרים שנה, הייתי מסתכל כל יום במודעות האבל של העיתון, כי אני שייך לאלה שלא נעים להם להפר הבטחות. באותו בוקר בו התעוררתי שטוף זיעה, שאלתי את עצמי למי אפנה בשאלה אם המורה עוד חי? הכי קל היה לי לטלפן לאיציק בית-אריה, שאשתו רחלה, כבר מכירה את קולי  וכשאני רק אומר ״הלו!״ היא תכף צועקת ״איציק, פוצ'ו בטלפון!״

איציק הופתע למשמע קולי, כי בפעם אחרונה לפני חמש שנים, אני צלצלתי, ועכשיו היה תורו לצלצל. הדבר הראשון ששאל היה אם קרה משהו. אמרתי לו: ״אל תשאל. אתה זוכר שלפני עשרים שנה סיפרתי לך מה שהבטחתי לצדק? אז עכשיו הייתי חודשיים בחו״ל ואני לא יודע אם הוא לא מת בינתיים.״ 

אמר לי: ״מה הבעייה, צלצל לביתו ואם הוא יענה תשאל אותו ישירות.״ 

 אמרתי לו שאני חושש שאשתו תענה ואחר כך תתחיל לנדנד לי ולהזמין אותי אליהם.

אמר לי שמאותה סיבה גם הוא לא רוצה לצלצל, אבל הציע לי לצלצל לפומי, כי הוא גר בכפר סבא, ומשם היא לא תעז להזמין אותו.

פומי באמת לא חשש, טילפן וחזר אליי בבשורה, שדיבר עם האישה ושמע ממנה שצדק עוד חי, אבל הוא נמצא בבית חולים ״שיבא״ ומתנהג כצמח מצוי. לא מכיר אף אחד ולא מבין מה שמדברים אליו. היא ביקשה את כתובתך, כי היא רוצה לשלוח לך את רשימת התלמידים שצדק רוצה לראות בלוויה שלו.

שאלתי: ״למה מכולם דווקא את כתובתי? ״

אמר: ״מפני שכאשר שאלה מי מדבר השם הראשון שעלה לי בראש היה פוצ'ו.״

לך ותסמוך על חברים.

רצה הגורל ובאותו שבוע היה לי תור ל״תל השומר״ ל'סקר בריאות' שאליו נרשמתי על חשבון מפעלי מאיר שבהם עבדתי. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לבקר את צדק, כי אם אשתו אמרה שהוא לא מכיר אף אחד אני יכול לבקרו בלי פחד.

הוא באמת לא הכיר אותי, אבל  הזקנה הכחושה והמצומקת שישבה ליד כיסא הגלגלים שלו, זיהתה אותי ממבט ראשון ואמרה: ״ויסלר, כמה יפה שבאת. בדיוק אתמול שלחתי לך מכתב. משה, תראה מי בא אליך!״ 

המורה צדק, שישב על הכיסא כשמפית מוכתמת קשורה לצווארו, אפילו לא הפנה אליי מבט, ורק פער את פיו לקבל מאשתו עוד כף מרק.  מסתבר שלקשישה הנבולה שהאכילה את בעלה, היה זיכרון בלתי רגיל. זכרה שהייתי אצלם בבית לפני עשרים שנה, זכרה שעלתה ארצה באותה אנייה עם הוריי, זכרה שהם גרו ברחוב שלום עליכם והיתה מרבה לבקר את אימי כשהייתי תינוק  והיא אהבה לקחת אותי על הידיים. על כל זאת חזרה וסיפרה לי באותו מפגש לא מתוכנן ב״תל השומר״ ואני הנעתי ראש בתנועה של אסיר תודה.

יומיים לאחר אותו מפגש מצאתי בתיבת הדואר את המכתב שעליו סיפרה לי:

כ״ז ניסן תשנ״ה  27.4.95

לישראל ויסלר (פוצ'ו)       

שלום רב

... נזכרתי ברשימת התלמידים, אשר לא רצית לקבל ממר צדק והיא שמורה אצלי מזמן, אני שולחת לך אותה, בתקווה שלא תצטרך לה בקרוב, בתוספת עוד 2 עותקים – אולי לחברים.  ...מכיוון שאני כותבת את המכתב הזה ביום השואה, אני מצרפת כאן את שירי על השואה: ״מעבר לחיי״ אך כדי שיהיה לנו קצת שמח יותר, אני שולחת לך עוד שני סיפורים שלי, הומוריסטיים. 

מסור נא דרישת שלום לבבית ואת אהבתי לאימך היקרה וד״ש חמה לכל בני משפחתך. יישר כוח על יצירתך הספרותית היפה, ותזכה-נא להמשך עוד שנים הרבה. 

שלך בידידות

מרים

כשהסתכלתי על הרשימה המצורפת, ראיתי שהמורה הממזר אמנם אמר לי שהוא מסתפק בארבעים תלמידים, אבל רשם 48 שמות. את שמי לא מצאתי ברשימה וגם לא אף אחד מהכיתה, אולי מפני שהבטחתי לו שאביא את כל הכיתה שלי וסמך עליי. 

החלטתי לעשות לי חיים קלים ובמקום להתחיל לחפש בספר הטלפונים את ארבעים ושמונה השמות, כתבתי למדור המכתבים של עיתון 'מעריב' את בקשתו של המורה צדק השוכב על ערש דווי, ורוצה שהתלמידים המופיעים ברשימה המצורפת יבואו להלוויה שלו. 

המכתב פורסם בעיתון ואני חיכיתי למבול של צלצולי טלפון. היתה זו תקוות שווא, אף אחד מ-48 התלמידים שהופיעו בעיתון ב'רשימת צדק' לא הגיב על המכתב.

לעומת זאת הוא הגיע לשני קוראים אחרים שעזרו לי בקיום המצווה.  האחת היתה  גילה רקוץ, שהיתה תלמידתו של צדק ובתה ענת למדה עם ימי בני באותה כיתה. גילה זכרה לטובה את המורה צדק, ולמרות שלא היתה ברשימת הנבחרים, התנדבה לעזור לי באיסוף תלמידים.

השני היה הבמאי דוד אופק, שפנה אל ירין קימור, שהיה מפיק תוכנית 'מבט שני' בטלוויזיה  והציע לו לעשות סרט על מורה שלא מוכן למות בלי שתלמידים יבואו להלוויה שלו. ירין קימור אישר את ההצעה ודוד אופק התקשר אליי לשאול אם ארשה לו לצלם את האירוע. אמרתי לו״: ״למה לא?״ וסיפרתי לו שבדיוק היום דיברתי עם עוד תלמידה של צדק והחלטנו להקים את 'עמותת מלווי צדק'. עמותה זו תהיה במצב הכן, ומשימתה תהיה לחכות לבשורה שהמחנך שלהם מת והוא מחכה בקוצר רוח שיבואו ללוות אותו בדרכו האחרונה אל הבור.

במשך השנה שלאחר אותה שיחה עם דוד הייתי מקבל ממנו כמעט  כל שבועיים טלפון השואל אם אני בטוח שהמורה עוד חי. פעם אחת אפילו ביקש ממני לזרז אותו, כי יש לו תוכניות לנסוע לחו״ל ובגלל צדק הוא לא יכול לעזוב את הארץ.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מתי דוד

 ישראל במאבק בשני נגיפים הרסניים

האחד נגיף רפואי בלתי מוכר מיובא מהעולם

השני נגיף פוליטי ישראלי מקומי מוכר היטב

מה שמתחולל בתוכנו בימים אלה זו אנרכיה דמוקרטית פנימית, בחסות משפטית בעייתית, של חובת הפרשנות המשפטית בכל נושא ועניין, שהפך אותה לשליטה עליונה במדינה. הפלפולים המשפטיים של היועצים המשפטיים מסבכים כל מצב הגיוני נורמטיבי בחיים, במיוחד במצב החרום הרפואי והכלכלי בו אנו מצויים. מצב שמחייב את ההנהגה לקבל החלטות מהירות שנמנעות בגלל ״שלטון המשפטנים״ שאין עליהם אחריות שלטונית. מסתבר ששלטון החוק הוא באזאר מזרחי שהכול בו אפשרי. החוק אינו מדע מדויק ומוחלט. המשפטנים מסוגלים לסבך כל מצב הגיוני נורמטיבי לדרך שלא ניתן לצאת ממנה בשלום.

בזמן שהמגפה הרפואית משתוללת, וצוותי הרפואה המסורים מקדישים עצמם לטיפול בחולים, במאושפזים, במונשמים ובסובלים, הפוליטיקאים ממשיכים להתקוטט ביניהם. בזמן שאלפי חולים חדשים נגועים במחלה האיומה ומאות מתים נוספים, בבתי החולים ישנה אחדות אנושית ומקצועית של המלאכים בלבן, דוברי עברית, ערבית, רוסית ואמהרית. ואילו במערכת הפוליטית כולה, המפולגת והמבולבלת, ממשיכה המריבה הבלתי פוסקת בשאלה ״הגורלית״ על קדושת זכות ההפגנה והתפילה גם בימי החרום של המגפה.

המדינה על סף שקיעה באסון בגלל הנהגה מסוכסכת, מגפה מתפשטת, חברה מפולגת, קדושת ההפגנה, התגברות השנאה, חופש ללא מגבלה, מרי של אנרכיסטים קיצוניים, סרבני ההכרה במגפת הקורונה, התכנסויות המוניות בחתונות, בישיבות ובהפגנות, שגורמות להדבקות המוניות וכמובן המשך הפסיכוזה של הקנאים המפלגתיים שממשיכים במאבקים ההיסטוריים בין תומכי ״רק לא ביבי״ לבין ״רק ביבי״.

ממשלת האחדות שהוקמה לבסוף, בזכות החלטתו האחראית והאמיצה של בני גנץ, עוררה ציפייה ותקווה ליציבות ולתפקוד לשיפור המצב, לאור המשבר הרפואי, הכלכלי והפוליטי שנמשך מזה שנה. ואולם לצערנו האכזבה גברה על התקווה. מסתבר שכנראה הפטנט של שני ראשי ממשלה בממשלת ״האחדות״ הוא בלתי אפשרי.

לאסוננו נפגמו הסולידריות החברתית וההקרבה הלאומית כפי שהיו בעבר. הקיצונים בכל המחנות הפוליטיים והחברתיים, גררו גם חלק מהרוב של המחנה השפוי. האופוזיציה מפיצה נגיף של אובדן תקווה רק בגלל הממשלה, במקום לסייע ולהשתתף במאבק במגיפה. המפגינים בבלפור הפכו לדגם של עידוד מרי אזרחי בשיא המגפה. סרבנותם של הקיצונים מקרב המפגינים לציית להנחיות מצילות החיים, בשם כביכול ״הגנה על הדמוקרטיה״ מפני ״הדיקטטורה״ של נתניהו, היא שקר והבל הבלים. 

מתי דוד

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

תִּזְכֹּרֶת

הִזְכִּירָהּ לִי אֶת רַגְלַי

הַשְּׁזוּפוֹת

הַשְּׁרִירִיּוֹת,

זִכְרוֹנָהּ לֹא נָמוֹג,

בְּחִיר הַבְּרִיאָה –

רָאֲתָה בִּי.

״חָוִיתָ אוֹן״

אָמְרָה.

עַתָּה –

קְלַסְתֵּרִי נָסוֹג,

אֵינוֹ קוֹרֵן,

שְׁבִילֵי פָּנִים חוֹרְצִים

בִּי

חֲתָכִים.

מַבָּע שֶׁל

רִיק.

שְׁאוֹן לִיבִּי

כְּשֶׁרוּחַ הַמֶּלַנְכּוֹלְיָה בִּי

נוֹשֶׁבֶת

מִתְקַשֵּׁר לְשַׁחַל

וּמְקַבֵּל אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

עוֹשִׂים לִי אֶה-קָה-גֶה

מִתְלוֹנֵן עַל לַחַץ הַדָּם

בְּלֵילוֹת עַצֶּבֶת,

מִתְמַסֵּר לַמְּשִׁיבִים

מִתְחַבֵּר לְדִמּוּיָם

עֵר לְתַפְקִידָם.

שְׁאוֹן לִיבִּי נִמְהַל

בִּמְתִיקוּת.

* * *

ד״ר משה גרנות

הצעה להתמודדות חינוכית

עם האלימות כלפי נשים

הכול מסכימים שחייבת להיות דרך להתמודד עם הזוועה שפוקדת את החברה הישראלית, זוועה המכונה בשמות המכובסים ״אלימות במשפחה״, וקצת יותר ממוקד – ״אלימות נגד נשים״, אבל באמת איך עושים את זה? – שאלה גדולה! מי שעוסק בחינוך מודע לכך שגם אם יש באמתחתו של מישהו הצעה מועילה לפתרון הבעייה הקשה – מוטב שייגש אליה בכל הענווה הראויה, כי בשדה החינוך נתקלים גם הטובים שבינינו במהמורות בלתי צפויות.

לפני שאגש לפרט את הצעתי אני מבקש  להציע שני מונחים שאני מרבה להשתמש בהם בחיבוריי, הגם שאני מודע לכך שיש בהם פרצות לא מעטות – המונחים הם ״האדם המיתי״ ו״האדם המדעי״.

במונח הראשון אני מתכוון לאדם שדרך חשיבתו מושתתת על ציות לסמכות, שאין לה כל בסיס במציאות הניתנת לבדיקה בחושים ובשכל הישר. הוא מאמין שיש כוחות על-טבעיים השולטים בעולם, שיוצרים קשר עם בחירים, ומצווים ציוויים באמצעות יחידי סגולה בעלי כוחות על-טבעיים. ובכן, ״האדם המיתי״ רואה את סבלה של האישה בכל הנוגע לפרייה ורבייה, וההסבר לכך הוא מקבל מהמיתוס: הוטל עונש, כביכול, על האישה משום איזה חטא קדמון, ועליה לשאת עונש זה לנצח נצחים.

״האדם המדעי״ הוא טיפוס חדש, הקיים בעולם כ-250 שנה, מאז צעדיו הראשונים של המדע, זה אשר גילה לראשונה סיבות המעוגנות במציאות להסברת התופעות. אין הכוונה שהוא מבין במדע, אך הוא הפנים את התובנה שבמדע קשה לשקר לאורך זמן, לכן אם יופיעו לפניו איש דת (שהוא בר-סמכא עבור ״האדם המיתי״) ויקבע שהעולם נברא לפני פחות מ-6000 שנים, ולעומתו יופיע איש מדע שיקבע כי גיל העולם נמדד במיליארדי שנים – ״האדם המדעי״ יקבל את גרסתו של איש המדע, שכן אם זה טעה, או שיקר, יקום מייד איש מדע אחר ויעמיד אותו על טעותו או על שקריו. לעומת זאת, הסמכות המיתית רשאית לשקר ללא כל הגבלה.

הדרך המדעית היטיבה עם האנושות: מי שמקבל את סמכותו של הרופא על פני זאת של המכשף, או של עושה הניסים הדתי – יש לו יותר סיכויים להירפא. מי שאיננו מבזבז אנרגיה ומשאבים כדי להשקיט את זעמם של האלים והרוחות הרעות, ואת תאוותם של ״באי כוחם״, יכול להשקיע אנרגיות ומשאבים לרווחתו של האדם. על ״האדם המיתי ״ מקובל כי מי שסובל – מגיע לו לסבול מידי שמיים, ואילו המבט ״המדעי״ מלמד כי הסבל איננו קשור בחטא כלשהו, אלא בגורמים פנימיים (גנטיקה), או חיצוניים (חיידקים, וירוסים, חומרים רעילים). במבט כזה ניתן ביתר קלות להגיע לאמפתיה, כי הסבל יכול להיות מנתו של כל אחד, בלי שום אשמה. האמפתיה הזאת היא הבסיס להתנהגות ההומניסטית המובילה למדיניות של סעד ורווחוה.

כוונתה של ההקדמה הזאת היא לנתב את הקורא אל מה שנראה כשורשיה של האלימות כלפי נשים שהפכה למכת מדינה – מסתבר שבסביבה הגיאוגרפית בה נמצאת מדינת ישראל שולטת הגישה המיתית, בה נתפסת האישה כחלשה ״בדין״, כי היה איזה חטא קדמון, שבעטיו היא נענשת לנצח: עליה לעטות כיסוי מכף רגל ועד ראש, אסור לה לעסוק במלאכות גבריות (בערב הסעודית עד 2019 אסור היה לנשים לנהוג), אסור לה לבלות בבתי קפה ללא ליווי גברי, אסור לה ליהנות ממין (מילת נשים), אסור לה לעסוק בספורט, ולחייה אין כמעט מחיר (במדינה שכנה לנו העונש על רצח נשים בשל כבוד המשפחה הוא שנה אחת בלבד!)

נשים נמכרות, ואין להן זכות לבחור את בן הזוג. מסתבר שגישה ״מיתית״ שולטת באוכלוסיות לא מעטות בארץ המתקדמת שלנו – יש אוכלוסיות שבהן הבעל לומד תורה, והאישה יולדת, מגדלת ילדים ומפרנסת את הבית, ואין לתמוה על העיוות הנורא הזה בעולם הדתי, הרי הרמב״ם, הנשר הגדול, סבר שהאישה צריכה להיות המשרתת של בעלה: אישה חייבת לרחוץ לבעלה פניו, ידיו ורגליו, למזוג לו את הכוס ולהציע לו את המיטה, ואם היא נמנעת מהמלאכות המוטלות עליה, ״כופין אותה ועושה, אפילו בשוט״ (משנה תורה, סדר נשים, הלכות אישות, פרק כ״א, הלכות ג', י'; על הזכות להכות אישה ראו בקוראן סורה ד' 2, 39-38, סורה ז' 7 בתרגום יוסף יואל ריבלין).

בארץ שלנו יש תמהיל של ״המיתי״ והמדעי״, שתוצאתו – מפח נפש! גברים ישראלים רבים חסרי סבלנות כלפי נשים, ועשרות אלפים מהם נוהגים באישה כמו בשק חבטות. ״המהדירים״ הורגים נשים משום כבוד המשפחה, משום קנאה חולנית ומשום סתם אגוצנטריות אינפנטילית.

המצב מעורר חלחלה וייאוש, ולא נראה לכך מוצא ללא התערבות חינוכית דרסטית. חובה להציג בפני החניכים שלנו כי החברות ״המיתיות״, שמפלות את האישה – הן כולן, בלי יוצא מן הכלל – חברות נחשלות ומפגרות הנמצאות בשולי התרבות האנושית. כל מדינה המגבילה את חופש  האישה (בלבוש, בעיסוק, בתנועה, בהתאגדות ובשלטון) היא לעולם מדינה מפגרת, ועל הרוב ההצטיינות היחידה שלה היא בהפצת טרור. צריך להראות לחניכינו שאפילו ״תועלתית״ צריך לסלוד מהעולם המפלה נשים. ציינתי ״תועלתית״, כי הרי האדם ההגון, המוסרי, ממילא מנוע מהפלייה כלשהי.

קל יהיה, לדעתי, לשכנע את חניכינו כנגד האטוויזם ״המיתי״ – יותר קשה יהיה להיאבק ביסוד הפסוידו-מדעי – אני מתכוון לבשורה הפמיניסטית הרדיקלית שגרמה, אולי מתוך ככוונות טובות, לעוול קשה לנשים עצמן. גישה זאת מדברת על שיוויון בין המינים, וקובעת שאין דבר שגברים עושים, והנשים אינן יכולות לעשות, כי לפי גישה זאת חולשת האישה היא פועל יוצא של מוסכמה חברתית, ואיננה הכרח טבעי.

זאת גישה פסוידו-מדעית, כי למרות שהיא מסתמכת על סקרים ועל מחקרים, היא בעלת תוקף בעיקר בזכות  האמונה שמאמינים בה שוחריה, והרי האמונה היתה מאז ומעולם קרקע פורייה לשקרים ולסילופים. הטענה בדבר שלוויון פיזי ונפשי בין המינים היא שקרית לחלוטין! מסתבר שהטבע הוא בלתי דמוקרטי – הוא הטיל על האישה את כל העול הכבד של הפרייה והרבייה: היא נושאת ברחמה את העובר עד הלידה, יולדת בכאב גדול ובסכנה גדולה, היא מזינה את הוולד אחרי הלידה מהחלב שגופה מייצר.

בטבע, בעיקר אצל היונקים, הזכר חזק פי כמה מן נקבה, והוא בכלל איננו נחוץ אחרי ההזדווגות, על הרוב הוא עלול אפילו להזיק. גם האדם הוא יונק, ולולא היה הזכר האנושי חזק בהרבה מהנקבה, לא היינו צריכים להתמודד עם המכה הקשה הזאת שמכינים אותה בשפה נקייה  ״אלימות במשפחה״. ההבדלים בעוצמה הפיזית בין המינים הם כל כך גדולים, שההטפות הפמיניסטיות הרדיקליות לנשים לתפוס עמדות ״גבריות״ עושות עוול לנשים עצמן. לדעתי, לא צריך להפוך נשים לגברים, צריך להפוך גברים אלימים לבני אדם. התקווה כי הנשים יתפסו עמדות של הגברים בשדה הקרב ובעבודות ״הגבריות״ – נראית בעיניי חסרת שחר: אינני רואה לנגד עיניי אפשרות שמחר תקמנה נשים איגודים של סבלות, מסגרות, מכונאיות, מפעילות ציוד מכני כבד, בנאיות המטפסות על פיגומים בקומה ה-25. בודדות אולי כן, כמו למשל בקורס טיס, או בקורס מפקדי טנקים – אך מזה לא יכול להיבנות שוויון.

הטענה הצודקת של הפמיניסטיות היא שהגברים האלימים המציאו את כל מנגנוני ההרג, וסיבכו את האנושות במערבולת של הרס, דם, אש ותימרות עשן. מה טעם, אם כן, לדחוף את הנשים דווקא לאפיק האלים הזה? מה טעם להתפאר שיש נשים שמצליחות לסיים קורס טיס, קורס חובלים, קורס מפקדי טנקים? הרי המקצוע ״הנשי״, החינוך – הוא הרבה יותר חיובי, והרבה יותר חיוני לחברה, ובו יש לנשים רוב מוחלט, ולשמחת הכול – גם עמדות מפתח, כגון משרות מנכ״לית משרד החינוך, מנהלות מחוזות, מנהלות אגפי חינוך בעיריות. מדוע לא להפוך את המקצוע הזה, החשוב לאין ערוך ממקצוע הלחימה – למקור של גאווה? הרי באמת לחנך אדם צעיר היא מטרה הרבה יותר נעלה מאשר ללמד אותו ללחום, שכמובן, בארצנו הוא הכרח בל יגונה..

קודם כול, ולפני הכול צריכים להישיר מבט אל האמת, ורק אחר כך לפנות אל האפיק החינוכי, ואף לאפיק ההטפתי (מילה בלתי אופנתית בעליל!) – וכמו שבשנות השישים של המאה הקודמת היו אוספות אחיות בתי הספר את הבנות בכיתה ה' כדי לגלות להן את התמורות הגופניות בפניהן הן עומדות, כך מן הראוי עתה לאסוף את הבנים בגיל צעיר ביותר ולהבהיר להם את העובדות, ואחר כך להטיף להם מוסר, ממש, בלי חשש!

העובדות שהבנים צריכים לדעת הן שהנשים פגיעות מאוד בעיקר בימים שהטבע מתעלם מאישיותן והופך אותן לאובייקט. הבנים צריכים לדעת שהנשים שונות לגמרי ביחסן למין, ואסור להם להקיש מתחושות עצמם אליהן. הם צריכים לדעת שנשים הרות ויולדות בייסורים קשים. הבנים צריכים להבין כי הכוח שלהם לא נועד לאפיקים של הרס, אלא כדי להגן על המשפחה ולהביא לרווחתה (למרות שנשים היום מפרנסות את עצמן בכבוד).

אני רואה לנגד עיניי את עקימת השפתיים של הפמיניסטיות הרדיקליות למקרא משפט ״שוביניסטי״ זה, אך לדעתי, מוטב להכיר במציאות מאשר להמציא מציאות ערטילאית. הבנים צריכים לדעת כי תפקידם בפרייה ורבייה הוא אפסי, ולכן חובה קטגורית של התבונה והמוסר היא למלא את התפקידים במסירות הראויה: פרנסה, קורת גג והגנה. מלך החיות איננו דוגמה טובה איך צריך להתנהג זכר אנושי – האריה חזק ומרשים, והוא שולט באורח מוחלט במשפחתו, אבל הוא חסר תועלת לחלוטין, והוא גם פגע רע עבור קרוביו: לאחר שהלביאה מצליחה להשיג טרף (הזכר לא משתתף בציד!) – הוא מגרש אותה ואת צאצאיה מהכֵּרה, ורק לאחר שהשביע את רעבונו – רק אז הוא מרשה להם ללקט שאריות. הכוח האדיר שהעניק לו הטבע הופך אותו לטפיל המשליט טרור, והוא דומה להפליא לגבר ״המיתי״, האלים, שמשליט טרור בבת זוגו ובצאצאיו, שהצדקת מעשיו טמונה אך ורק בכוחו.

דוגמה ראויה לחיקוי היא מעולמן של הציפורים והעופות, שאצל מרביתם הזכר בונה את הקן, ומזמין אליו את הנקבה, דוגר לפי תור על הביצים, מגן על הגוזלים, ומביא טרף להם ולזוגתו. מכמיר את הלב לצפות במסירות ללא גבול של הפינגווין הזכר לזוגתו ולגוזלו (על הרוב מדובר רק בגוזל אחד). אצל העופות הזכר לרוב הוא יותר גדול, יותר חזק, וגם יותר מקושט, אך עובדות אלו אינן הופכות אותו לטפיל ואלים – כמו אצל חלק מהזכרים אצל היונקים, וכמו אצל חלק לא מבוטל מהזכרים שבין בני האדם.

צריך לחנוך לנער על פי דרכה של הנערה – צריך להטיף לאדיבות מופלגת ולאבירות כלפי נשים, לא כמחווה של חסד, כפי שהיה נהוג באירופה לפני זמן לא רב, אלא כמסקנה תבונית-מוסרית. כל דרך אחרת שניסתה האנושות המודרנית ״השוויונית״ נכשלה, והביאה רק כאב וסבל. הגבר של היום הוא תוצר החינוך שחשבנו אותו למתקדם אתמול. מדי פעם צריכים לעשות רוויזיות במחשבות, ואם יש תורת חיים שכשלה, צריך להסתייג ממנה באומץ. אני מאמין כי אמירת האמת והסקת מסקנות ממנה היא הדרך הנכונה. המצאת מציאות וירטואלית איננה יכולה לסייע בפתרון בעייה הנובעת מהמציאות הממשית.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

בובת-קש

[מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, הוצאת אחיאסף, 1977]

אמרת שנתקשר טלפונית. ולא התקשרת. והנה בוקר. יום סתיו קריר ובהיר. אתה מהתל בי ואני רושמת את היתוליך לפני בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם-התיאטרון היחיד, בו לא תמצא איש זולתי.

 ״בוקר טוב.״

״בוקר אור.״

מבלה זמני ברשימות, נודדת בקוצר-רוח משולחן לשולחן בבית-קפה-של-מדרכה. בוקר. עוברת מכונית-הניקוי העירונית ומרביצה את הרחובות במים על האבק; עומד באוויר ריח גשם טרי ראשון, ואותה צביטה עמומה הבאה בתוכי עם שאיפתו שמלוא הריאות, בלגימה. הכול בא ממך, כיוון שאחרת לא הייתי יודעת צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר-מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. אתה, כלום תבין?

כל בוקר מקדם המלצר את פני בחיוכו הטוב. והוא שואל: ״מה תשתי?״ למרות שהוא יודע, כי אקח תמיד אותו הדבר, ובלא רצון. רצוני האחד הוא שיעבור הזמן. ואני מבחינה בפניו שהוא קורא זאת בוקר-בוקר בעיני העייפות, במבט ההתכנסות ובדרך ההתגוננות שאני מסגלת לעצמי בהימצאי חשופה בפני מבטו החודר ובפני עיניים סקרניות של העוברים ברחוב.

ההפרעות הקלות הן האותות האחרונים למגע ביני לבין עולם האנשים, אלו ששייכים באיזשהו אופן אליך, בסיבת היותם חיים, נושמים ואחרים. אחרים ממני. ומכאן ואילך נמצאת הריקנות שבתוכי, והמחשבות המפוררות אותי בדרכי אליך – דרך שאינה מסתיימת לעולם, רק שואפת לקראת-מה בלי שאוכל לחזור בה על עקבותיי. הכול נמחק. ונותרים זיכרונות בלבד. הריח הטרי של מים באבק, על אספאלט הרחוב, גורם לי פתע שארגיש כאילו הפשיטוני עירומה על מושבי, וחום פושט באבריי. נדמה לי שאני מזיעה, והבוקר קריר, אינני חשה בו. אלה הזיכרונות בהתרחשותם. אתה מבין? הגוף שלי זוכר ממך ומדבר בשפתך. מגמגם את שייריך. אלא שאתה זר, כמי שמרביץ עתה את הרחוב במים; אלא שאתה אחר וזר לי ורחוק ממני וחי עכשיו ברגע האחד העובר על שנינו. ודאי ישן עדיין. מכירה אותך. ואילו אני, כל הווייתי – זו מצטמצמת רק בתחושת הריח, במה שנילווה אל הפעולות ואינו ממשי כמותן – הזיכרונות.

כאשר יביאו לי את ספלון-הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך, הכיוונים אחד הם, סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא, כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת ואינה מתירה. אינני רוצה להתעורר. אינני יכולה לישון. רגע אחד אהיה שמחה, כך סתם, ללא סיבה, שהרי אתה אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמחה, ופחות שמחה. ראה, אתה חסר לי כפליים כשרע לי.

האם לנצח לא תחדל להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכרת אותך. אמור, היכן זה מתרחש שאני זוכרת אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואתה זר ורחוק, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראה, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי, ובתוך-תוכי. ואתה, לעתים אני חושבת, מי עוד מסביבך מהרהר בך לעיתים תכופות כל-כך, כמוני. אלא שאסרתי עליי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי, ובצערי. וראה, כל מה שאומר לך שאינני מבינה בך, ושאפנה אליך בהרהור – סופו שאסבירו לעצמי לבד. את היא השואלת ואת המשיבה. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכך הן באו, אני אומרת לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבורה הייתי שאתה זקוק לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר-מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זו אלא אני החושבת את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי אתה זקוק לי, רק שם אני גבולך.

אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית-הדין שלי אתה נמדד: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת-קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. אתה מת בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק להוסיף את הגירוי והכאב למען אכרסמם אחר-כך בהרהוריי. במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שד קטן ומציק ששוב אינו דומה לך, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תבין, כלום תבוא? אני מתרפקת בשבילך למען שנינו על חלומי. צר לי. כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין כבר לך עצמך מקום בחיי. אתה תברח, אני יודעת. גם זאת יהא עלי לחנוט למענך בנאמנות יום-יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

ימי כיפורים

ערב יום הכיפורים ה'תשפ״א 27.9.2020

כשהיינו ילדים. מראש השנה עד יום הכיפורים, חששנו לחיינו. האם הספיקו תפילותינו בראש השנה? האם המעשים הטובים, בעשרת ימי התשובה, יצליחו להסיר את רוע הגזרה ונמשיך לחיות, להיות בריאים? להצליח בלימודים? פחדנו מהקב״ה שעובד קשה ומניח הכול על המשקל, ״כי הוא מוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם / וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה״ ואת הדין גוזר. קיוויתי שהוא לא טועה!!! לא עברה שעה שבה הפסקתי לעשות חשבון נפש ובדקתי את עצמי. כל השנה השתדלתי להיות טובה. אני מרגישה, שהטוב בי מוטבע (אפילו דודה שלי, שהיתה בהריון, אמרה לאימי, שהיא מייחלת, שתלד בת, שתהיה כמותי!) ואולי בכל זאת אני לא מודעת לאיזה חטא, שעליו את הדין אצטרך לתת? שאלתי את עצמי, מה יכול להיחשב כמעשה טוב. האם העזרה הצמודה לאימי? האם מילוי המקום של אבי, המורה, שהוא לא בבית כל השבוע, והעזרה לאחיי בשיעורים מוטלת על כתפיי, האם גם אלה ייחשבו לי כמעשים טובים??? מקווה, שבבואו להחליט: ״מי יחיה ומי ימות / מי בקיצו ומי שאינו בקיצו״ יעניק הקב״ה, למשפחתי ולי, חיים, כדי שנגדל וחלומות נגשים!

יום לפני ערב יום הכיפורים, הלכתי עם אבא לאטליז לקנות עופות לכפרות, ולא נדדתי בין הלולים השונים, שבהם גידלו מטילות, שם הייתי קונה בהם בכל יום חמישי תרנגולת זקנה לשבת. לזכרים, קנינו תרנגולים, לבנות, תרנגולות. אבא היה מסובב תרנגול/ת סביב ראשנו והיה אומר ״זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. זו התרנגול/ת תלך לשחיטה ואת תלכ/י לחיים טובים ולשלום.״ על המילים האלו הוא חזר שלוש פעמים. אחרי שאבא עשה לנו כפרות, לקחנו אותם לשוחט. והשוחט שחט! הן צרחו ופרפרו עד שיצאה נשמתן. הבאנו אותן הביתה אחרי שמתו במקומנו. ישבנו במרפסת, הנחנו את התרנגולות בגיגית, מרטנו את נוצותיהן, כדי שלא יתפזרו, ואמא הכניסה את הנוצות לציפית ועשתה מהן כרית.

מאחר והיינו צריכים לקנות מיספר רב של עופות, תשע, כמספר הנפשות, וזה היה מוזגם, יקר ומיותר, לא עשו כפרות לכולם. אימא על הכפרה שלה ויתרה! לילדים, שלא עשו להם כפרות בערב יום הכיפורים, הבטיחו לעשות להם בימים רגילים. לרוב ההבטחה נשכחה ולא כולם זכו לכפרה, והם לא מחו ושום דבר לא קרה... נדמה לי שפדו אותם במעות.

היתה גם בעייה לאחסן בהקפאה כמות גדולה של בשר עוף במקרר הקטן, שהיה לנו אז. אימא היתה חייבת לבשל את בשר העופות מהר לפני שיתקלקל. חתכה והכשירה ובישלה את הסעודה המפסקת, בנדיבות רבה של פעם בשנה. וזו היתה הזדמנות לטעום גם שוק גם כבד, שבמשך השנה, לא כולנו זכינו בהם להתכבד.

אחרי שעשו לי כפרה, הרגשתי טהורה. חפה מכל עבירה. האמנתי שאחיה ולא אמות, כי התרנגולת המסכנה, תהיה חליפתי, תמורתי, כפרתי. היא נשחטה במקומי, ולי יהיו חיים טובים ושלום. כילדה, המשאלה שלי היתה, שאצליח להיות תלמידה טובה ובת יותר טובה ושהוריי יחיו ויהיו בריאים ושלא יהיו ביניהם ריבים, ושיהיה לנו, כמו שאמא, אומרה, ״לחם לאכול ובגד ללבוש.״

חיכיתי ליום שבו אהיה בת שתים עשרה, ואתחיל לצום. עבורי זה היה משהו עצום. רציתי להרגיש גדולה, אחראית לגורלה... אך באותו ערב יום כיפור, שבו הייתי חייבת לצום, חליתי! בדרך כלל, כשהייתי חולה, הלכתי לבד לרופא, אך הפעם, אבא לקח אותי, כי הרגשתי רע ואבא היה בחופשה. הרופא מצא שיש לי חום ודלקת גרון ונתן לי אנטיביוטיקה ואסר עליי לצום! הרגשתי שחרב עליי היקום! אבא אמר, שהתרנגולת שהלכה לכפרות, מתה, וזה משחרר אותי מצום, והוא הוסיף ואמר, שהוא מוכן לשאת עליו את כל חטאיי, והוא מבטיח לי שאֲקָנֶה [?], ובשנה הבאה לצום אזכה. שכבתי חולה ומיוסרת, מהחום הגבוה ומכאבי הגרון, וגם מזה, שלא אוכל לספר לחברותיי, שהצלחתי לעבור את הצום בשלום!

בערב החג, אבא עשה קידוש, ברך על היין, נתן לכל אחד לגימה מהגביע, נישקנו את ידיו וביקשנו ממנו ״סליחה״ וגם מאימא. אכלנו ארוחה עתירת חלבון, שבדרך כלל לא באה בחשבון, שאימא עמלה עליה והכינה. התחיל הצום! אבא לבוש חולצה ומכנסים לבנים, נראה כמו מלאך, גם אני לבשתי שמלה לבנה והלכתי איתו ועם אחי הבכור לבית הכנסת. שמעתי את תפילת ״כל נדרי״, ואת ״אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה...״ ומשלי התפללתי עוד תפילה... הרגשנו מזוככים וטהורים וכלל לא רעבים! מתחילה הספירה לאחור עד לסיום הצום...

רוב הנערים מהשכונה, צעדו למרכז רמתיים, שם עובר כביש ראשי. רק פעם אחת הלכתי לשם בערב החג. הייתי המומה, איך על כל מכונית שעברה, יידו אבנים, וזה בעיניי נראה נורא להדהים! לגרום נזק לאחרים ולעשות ביום כיפור חטאים? בשביל מה הם צמים??? יותר לא צעדתי למרכז המושבה, העדפתי ללכת לחברה.

ביום הכיפורים, ריח הגוייבות היכה באפי וכמעט לידי חטא אותי הביא... והחברות שלי היו מתווכחות, אם להריח, משמעו לאכול, ואולי כל הצום לא שווה כלום... מה אעשה אם בחצר ביתנו צומח עץ גוייבות, שריחו מופץ למרחוק??? האם זו עבירה על החוק??? גם על צחצוח שיניים ביום כיפור, היה ויכוח, אם זה מותר או אסור, וזה גרם לי לבלבול. הילדים המציאו כל מיני חוקים, שבשום מקום לא כתובים. חיפשו דרך לקנטר ולהראות, שמה שלא נעשה, הצום אינו צום...

ביום הכיפורים עצמו, בחלק מהזמן הלכתי עם אבא לבית הכנסת להתפלל. אימא לבית כנסת אף פעם לא באה, כי תמיד כאב לה הראש מהצום והיא לא רצתה לשבת לרכל בעזרת הנשים ולהפריע למתפללים. ככול שבגרתי, עקבתי אחרי התפילות והמזמורים שאהבתי וביקשתי, שהשם יסלח לכולם ולא ייטוש את צאן מרעיתו. הצום היה קשה! לא היה לי פשוט לצום, והוא היה מאוד חשוב. בכל שנה השתנו המשאלות ונוספו עוד תפילות. לא פעם התעלפתי, או הייתי על סף עילפון, ולא רציתי לשבור את הצום, כדי לא להיראות חלשה כשחברותיי צמות, סובלות ומתגברות. חשוב היה לי להצליח לעבור את הצום בשלום... רציתי להיות כמו כולן, שלא יטילו בי דופי ויאמרו שאין לי אופי!

צום אחד, שאיני שוכחת עד היום, היה לפני חמישים ושתיים שנים. הייתי בת עשרים, סטודנטית. סיימתי שנה א', ועדיין לא היה לי חבר. צמתי כרגיל! הלכתי לבית הכנסת להתפלל, שאצליח בלימודים וגם שאזכה השנה למצוא זיווג, כי אין לי כוונה להישאר רווקה זקנה. הצום היה קשה. לקראת הסוף, התעלפתי!!! אימא הכינה חלב שקדים חם עם הֵל, והשקתה אותי וכולם גם שתו. התאוששתי! אכלנו לאט לאט את ארוחת שבירת הצום והכול עבר בשלום. 

לאחר הארוחה, חברתי הטובה, הזמינה אותי לביתה, שם חיכתה לי הפתעה!!! הלכתי אליה, ובסלון ביתה ישב בחור גבוה, עם בלורית, עיניים ירוקות, ממש עלם חן. מסתבר, שהוא חבר של חברהּ. היא הכירה בינינו. נוצר קשר. זה היה אותו עלם, שעליו חלמתי והתפללתי וראיתי בדמיוני! כעבור חברות של שנתיים, לאחר שסיימתי את התואר הראשון, התחתנו והקמנו בית בישראל, ואנו חיים ביחד עד היום. תפילה שבאותו יום נקלטה...

היום הכפרות הולכות ונעלמות, במקומן, משתדלים לעשות מעשים טובים, ולתת תרומות. הילדים לא רואים יותר תרנגולות שחוטות ומפרפרות, ולא יודעים ששמיכות פוך וכריות ממולאות בנוצות של אווזים ותרנגולות, וכבר לא מוכרים עופות חיים, לא בלולים ולא אצל הקצבים, והמטילות הזקנות, שבעבר שמשו למאכל, או לתעשיית הבשר, ליצור נקניק וכל השאר, בשרן המצומק והדל, לא ראוי למאכל אדם. והן מומתות ומושמדות...

והעופות והשניצלים, שאנו אוכלים, הם בעצם תרנגולות שנשחטו ונמרטו ונחתכו במשחטה ול״סופּר״ ולאטליז הם מגיעים, בלי ראש ובלי רגלים ובלי גרוגרת, לחלקים שונים כל תרנגולת   מבותרת, ומבקשים מהקצב שיסיר את העור והשומן, שהיום אף עני או אביון לא בא לאסוף אותם חינם, והם לא עולים על שום שולחן. בילדותי אכלנו את כל החלקים, שהיום זורקים, ואימא בישלה מהם מעדנים.

והאווירה של ערב יום הכיפורים, מאז, עברה ונגמרה, ומנהגים ישנים, פנים חדשות לובשים והישנים הולכים ונעלמים. רבים הולכים לבתי הכנסת בערב החג ובחג, גם לא דתיים. אומנם הכבישים ריקים ממכוניות, אך רוכבי האופניים, ילדים ומבוגרים, גומאים מרחקים. ואצלי עולים ניחוחות של ימים אחרים, הרבה יותר תמימים. ריח של גוייבות, משב רוח צונן, חשבון נפש, הורים, ילדות, חברות והרבה משאלות...

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-1973 ביום הקדוש, תפסה אותנו במהלך הצום, ולפני שבעלי שבר את הצום, הוא גויס למלחמה הנוראה, שמחיר גבוה גבתה. מאז משהו מהקדושה של יום הכיפורים נהרס. וכל אחד שואל, איך בזמן שכל העם מתקדש ומתפלל ומשבח את האל הרחום והרחמן, ומבקש ממנו סליחה ומחילה, לפני הנעילה, הוא נאלם, לא שומע ולא שועה לתפילה, ואסון על עמו גוזר???

והשנה, אנו תחת מתקפה של מחלה קשה ואיומה, שמטילה אימה. שמו אותנו ב״סגר״, כדי לתפוס מחסה מהקורונה הארורה: אסור להתפלל בציבור בבית הכנסת והוא סגור. לא ניפגש עם חברים ליד בית הכנסת, לא נראה ספרי תורה, לא נשמע ״קול נדרי״ ו״חטאנו לפניך״, לא נשמע תקיעת השופר, שתעלה את תפילותינו השמיימה. כל אחד בביתו יתפלל, שהמחלה הזו תלך לעזאזל. ושהציבור בכללים יפסיק לזלזל. וצריך לנסח תפילה חדשה, שהשם יסיר את המגפה, ולא ישתמש בה כעונש על מעשים רעים, או על סתם אנשים לא אשמים. והזמנים קשים!!!

והלוואי ויסיר מעלינו את רוע הגזרה, וידביר את הקורונה ונחזור לחיות כרגיל, בלי הגבלות ובלי סגר ועם חיבוק גדול לכל האוהבים הילדים והנכדים.

חנה סמוכה מושיוב

* * *

אורית דשא

מראה כרמלי

זרועות הברזל הארוכות

מכות, הולמות בסלע הקשה

פוצעות אותו,

חושפות את בשרו הלבן

ונימיו הוורדיים...

קול ההלמות מהדהד בהר.

דיירי ההר מכל עבריו

שותפים כעדי שמיעה

(וחלקם אף עדי ראייה)

למתחולל בסביבתם המשתנה...

ההרים מהדהדים את הקולות

ורק הים הכחול במרחק 

מתחתיו למטה

מוביל את קצפו הלבן אל החוף

בשלווה.

תשרי, תשפ״א

* * *

עו״ד גיא משיח

משפט הרשת

אמון הציבור במערכת המשפט קיבל השבוע מכת מערוך בראש, בהחלטה שיפוטית שגויה מקוממת במיוחד, שפוגעת קשות במאבק באלימות כנגד נשים. ההחלטה השיפוטית ההזויה גרמה לכך, שמאות גולשים החליטו להפעיל את ״משפט הרשת״, ולעבור על צו שיפוטי מפורש.

התיאורים המחרידים שעלו מכתב האישום שהוגש נגד הבעל שניסה לרצוח את אישתו – זיעזעו מדינה שלמה. הבעל ממצפה רמון, שהשופט אסר על פרסום דקר את אשתו 20 פעמים והכה אותה באכזריות בראשה במערוך, גרם לה לדימום נורא ולחבלות קשות, כל זאת לנגד עיני בנם הפעוט, בן השנתיים, שהתבסס בדמה של אימו. רק במזל, בזכות תושייה של השכנים שהיו במקום, ועצרו את הזוועה, ניצלו חייה של האישה.

והנה חרף בקשתה המפורשת של האישה לפרסם את שם בעלה (בקשה אליה הצטרפה המשטרה), החליט שופט בית משפט השלום בבאר שבע, ג'ורג' אמוראי, שלא לפרסם את שמו של הבעל.

האישה, שירה משה, בת 31, הסכימה באומץ רב לחשוף את שמה ותמונתה, כדי שכולם יידעו את הזוועה שעשה לה בעלה. אלא שהבעל, בן 45, בדיון ביקש מהשופט, שלא לפרסם את פרטיו ״הכי קל זה להרוס קריירה ומוניטין של 45 שנה,״ ביקש הבעל מהשופט אמוראי. בתום טענותיו ענה השופט: ״תודה רבה לך, אמרת דברים חשובים.״ 

ההחלטה של השופט, שלא לפרסם את שם הבעל, הציתה ביממה האחרונה מחאה נרחבת ברשתות החברתיות. גולשים רבים החלו לפרסם את שם החשוד ואת תמונתו על דעת עצמם, תוך שהם מותחים ביקורת על החלטת השופט. ״על איזה מוניטין בדיוק מגן השופט, על מוינטין של רוצח,״ טענה גולש אחד. ״השופט מגן על אדם אלים ומסוכן מפני הציבור, במקום לגן על הציבור ממנו,״ טענה גולשת אחרת.

ובאמת, איזה מסר בדיוק ביקש השופט להעביר לציבור בהחלטתו התמוהה? המסר היחיד שעולה מהחלטתו הוא, שיש להמשיך בהפקרות ובקלות הענישה בתיקים של אלימות בתוך המשפחה.

לקורבן, לאישה המוכה, היה חשוב ״שכל המדינה תדע.״ לשופט חשוב היה יותר להגן על ״המוניטין״ של הבעל, שנאשם בניסיון לביצוע רצח אכזרי כל כך. 

אדם שרוצה לשמור על ״מוניטין טוב״ לא מנסה לרצוח את אשתו. זה ברור לכולם. חוץ מלשופט אמוראי, שהחלטתו היא בלתי סבירה במידה קיצונית, ומעבירה לציבור הנשים הסובלות מאלימות את המסר: ״שבנה בשקט, ואל תפגעו ב'שמו הטוב ובמוניטין' של מי שמנסה לרצוח אתכן.״ פשוט בושה של החלטה.

יש לקוות שיוגש במהרה ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה ההזויה, המחרידה והמקוממת של שופט השלום, כדי שהצדק גם ייראה ויישמע, ושמו של הבעל יפורסם בכל כלי התקשורת, ולא רק ברשתות החברתיות.

לא ייתכן שפעם אחר פעם מערכת המשפט תגן על הפוגע ולא על הקורבן. האלימות בתוך המשפחה היא נגע רע ונורא שפשה בישראל, שגבה יותר מדי קורבנות בנפש, ועל מערכת המשפט להילחם בו בתקיפות.

לציבור יש זכות לדעת את שמו של החשוד, שניסה באלימות חולנית לרצוח את אשתו (שרק בנס לא מתה מהפציעות הקשות). רק הפרסום יוביל לכך שנפגעות (ונפגעי) אלימות במשפחה, לא יחששו, אלא יאזרו בעתיד אומץ ויתלוננו על האלימות כנגדם.

עו״ד גיא משיח

* * *

נעמן כהן

האווילות של הפיליסטינית מרים סיבוני-רגב

במסגרת הוויכוח על הסגר בעת קורונה הצהירה שרת התחבורה מרים סיבוני-רגב: ״יהיה זו אות קלון על המדינה היהודית והדמוקרטית אם יהודים לא יתפללו בבתי הכנסת. המתח בין היהודים לישראלים מתחדד בוויכוח שבין ההפגנות והתפילות והוא תוצר של הצביעות וחוסר הענייניות מצד השמאל. נקבעו כללים להתקהלויות במהלך הסגר והם נכונים לתפילות ולהפגנות כאחד.״

https://twitter.com/regev_miri/status/1308488271744446470

עם ישראל הוא העם היהודי - העם היהודי הוא עם ישראל

עם ישראל הוא העם היהודי, העם היהודי הוא עם ישראל. כשיהודי אומר ״שמע ישראל״ הוא מתכוון ליהודים. אין ישראלים מול יהודים. אין ישראלים שאינם יהודים. ישראלים הם יהודים.

יש אזרחי ישראל שאינם יהודים: ערבים, רוסים, טטרים, צ'רקסים, ארמנים, ועוד. הם אזרחי ישראל אך אינם שייכים לעם ישראל וזאת ע״פ הגדרתם. הערבים מגדירים עצמם ערבים-פלישתים, ולא ישראלים.

התורה הכנענית הישנה הזוכה לאחרונה לעדנה ע״י רם פרומן, הקורא להפריד את ישראל מהדת היהודית, זוכה מבלי דעת בתמיכת סיבוני-רגב, וכמובן אין לה שחר.

כבר בעיצומה של שואת יהודי אירופה ב-1942, התפרסם ב״לוח הארץ״ סיפור ״הדרשה״ של חיים הזז. סיפור שנעשה מאוד פופולארי בשנות הארבעים והחמישים ונלמד בבתי הספר ובתנועות הנוער. דמותו של ״החבר יודקה״ בסיפור ״הדרשה״ של חיים הזז, הסתמכה על דמותו של יודקה הלמן ממייסדי קיבוץ גבת – ״הקבוצה ע״ש קדושי פינסק״.

בסיפור ״הדרשה״ יוצא יודקה הספרותי (בניגוד לאמיתי) נגד ההיסטוריה היהודית. ״הציונות״, הוא אומר, היא ״התנערות מהגלותיות היהודית הפסיבית, נעדרת ההיסטוריה, והתנערות מהמיתוס המשיחי שנוצר כדי שלא להיגאל.״

״מי שאיננו יכול להיות יהודי,״ אומר יודקה, ״נעשה ציוני.״ ״ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, לא שליטים מרבי מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. למה ללמד אותם קלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: חבר'ה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל!״

אין כנענים או עברים לא-יהודים

הכנענים, שם הגנאי שנתן המשורר אברהם שלונסקי לתנועה האידיאולוגית שהקימו אדולף גורביץ (בניק ״עדיה חורון״), ואוריאל היילפרין (בניק ״יונתן רטוש״) עולים מאוקראינה ופולניה, שמטרתה ניתוק העולים לארץ מהעם היהודי, וייסוד עם חדש בשם ״העם העברי״ הכולל גם את הערבים, אין לה שחר או קיום היסטורי.

במאמר אחרון שפירסם העולה מגרמניה הלמוט אויסטרמן-אבנרי ופורסם לאחר מותו: ״הגיע הזמן שנחליט מי אנחנו״, (״הארץ״, 21.8.18) מספר אבנרי שבעבר התנגד לתנועת ״כנענים״ שהכריזו כי הם אומה חדשה, האומה העברית, הכוללת גם את הערבים מכיוון שלא קיימת אומה ערבית משום שהערבים אינם אלא עברים שכפו עליהם את דת האיסלם, ובגלל קיצוניות זו הוא כותב, לא הצטרפתי אליהם.

אבל בהמשך הוא קובע (לאחר 77 שנים) שיש אומה ישראלית שאינה האומה היהודית. בדומה לכתוב באמנה הפלישתינאית הגזענית-אנטישמית, גורס אויסטרמן-אבנרי. אין עם יהודי יש רק דת יהודית.

מעבר לעובדה ההיסטורית שהעם היהודי הוא הוא עם ישראל בלי קשר לאזרחות (עם יכול להתקיים גם ללא מדינה) אז זו רק התנשאות פתטית להכניס את הערבים המוסלמים בסד האומה הישראלית בשעה שהם אינם קוראים לעצמם ישראלים אלא ערבים-פלישתים. (ערפאת הגדיר עצמו פעם יבוסי, וסאאב עריקאת תמיד מתגאה שהוא כנעני מיריחו צאצא רחב הזונה).

לעזאזל המציאות, העיקר התיאוריה.

ודוק: העם היהודי, עם ישראל, משלב לאום עם דת, ובניגוד ליהודים ה״כנענים״, דווקא הערבים-המוסלמים המגדירים עצמם ״כנענים״ כערפאת ועריקאת,  ממשיכים לראות עצמם גם ערבים-מוסלמים. הם לא מנתקים את ערביותם ממוסלמיותם.

כשהישראלים נלחמו ביהודים

המלחמה בין הישראלים ליהודים גבתה כבר מחיר מחיר כבד מאד בעבר.

פקח בן רמליהו מלך ישראל (735-732 לפנה״ס) עשה ברית עם רצין מלך ארם והם התקיפו את ממלכת יהודה. במסע כיבוש של השפלה ורצח רבבות מהיהודים תושבי ירושלים.

(המלחמה מתועדת בדברי הימים פרק כ״ח.)

  ו וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה, מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד--הַכֹּל בְּנֵי-חָיִל:  ז וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם, אֶת-מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-עַזְרִיקָם, נְגִיד הַבָּיִת; וְאֶת-אֶלְקָנָה, מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ.  ס  ח וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף, נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם-שָׁלָל רָב, בָּזְזוּ מֵהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶת-הַשָּׁלָל, לְשֹׁמְרוֹן. 

אחז מלך יהודה פנה לעזרה למלך אשור תגלת פלאסר השלישי ובתמורה לעזרה נהפך לעבד לאשור, וישראל הוגלתה.

ודוק: האבידות שהסבו הישראלים ליהודים אז, מאה ועשרים אלף הרוגים, ומאתיים אלף שבויים לעבדות – הן רבות כמה מונים מכל אבידות ישראל המודרנית מהערבים.

מן הראוי שבעת המלחמה נגד הקורונה לא ילחמו הישראלים ביהודים כי הם אחד, והמלחמה היא מלחמה המשותפת לכולם, אגב גם ללא ישראלים.

ציונים בגולה

מיהם אבות הציונות? 

יוסף גיסינוביץ-אחימאיר כותב שלפי ולדימיר זאב ז'בוטינסקי בן-ציון ״אלה חמשת ילדי משפחת מילגרום באודסה״, ואילו אצל בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו ״הם הענקים: פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגוויל, ז'בוטינסקי,״ וכמובן הוא מוסיף את אביו אבא שאול גיסיניבוץ-אחימאיר בעל ״טורו של פשיסטן״ שמיליקובסקי-נתניהו ראה בו את מורו ורבו. (״חדשות בן עזר״ 1576)

מבלי להפחית מחשיבותם של ״אבות הציונות״ שבחר בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו, הרי כולם היו ציונים שפעלו בגולה ולא הגשימו את ציוניותם, ורק קברם הועבר לארץ לאחר מותם. (אגב זנגוויל היה באחרית ימיו אנטי-ציוני).

את אבות הציונות שהגשימו בעצמם ובגופם את הציונות, חיים וייצמן נשיא המדינה הראשון, ודוד גרין-בן גוריון ראש הממשלה הראשון לא הזכיר כלל מיליקובסקי-נתניהו, ולא בכדי. הם לא השתייכו פוליטית לחוגו.

ובהקשר זה של הגשמת הציונות מעניין לראות שמתשעת בניו של הרב והעסקן הציוני נתן מילקובסקי, עמיתו של הרב קוק, נשארו רק שלושה בארץ. כל השאר ירדו מהארץ ונטשו את אידיאל הציונות מתאוות הממון ובעד בצע כסף. אף אחד מהם גם לא נשאר דתי אולי עקב מכות הרצח שהחטיף להם לצורך חינוכם. נכדיו עוסקים במקצועות שונים ביניהם גידול חזירים (הרי גם באמריקה יש חקלאות).

בשיחה בין שר האוצר המיתולוגי פנחס קוזלובסקי-ספיר לבין האח עזרא שירד לבלגיה, תהה השר: ״איך אפשר שאתה חי בחו״ל? הרי אבא שלך הטיף לחיים בארץ. הוא בוודאי היה מתהפך בקברו אילו ידע שבניו חיים מחוץ לישראל. אני בעצמי עליתי לארץ בזכות נאומיו הציוניים חוצבי הלהבות שהוא נשא בפנינו בעת שחיינו בגלות.״ עזרא לא התבלבל וענה לו: ״המצב היה קשה בארץ, בלית ברירה ירדנו לשבור שבר.״

הרב מיליקובסקי נע ונד בין קהילות יהודיות בעולם, הטיף לציונות. ב-27 שנים ביקר ב-39 ארצות וזאת בזמנים שנסיעה בעולם היתה מפרכת, דיבר על ״גדולת העבר במקום שבו צומח העתיד לנו ולדורות הבאים.״ נואם מחונן כנכדו המפורסם. דיבר על אהבתו לארץ ישראל, דחק במאזיניו לעזוב הכול ולנהור מזרחה. ״לשונו לבה רותחת,״ נכתב עליו.

אולם הרתיחה הסתיימה היכן שהמעשה התחיל. לא רק נתן מיליקובסקי התקשה לחיות כאן, במצטבר שהה פה כתשע שנים בלבד, גם צאצאיו ביכרו לחיות הרחק. מתוך תשעת ילדיו רק שלושה חיו בישראל.

הנה סיפור בני משפחת מיליקובסקי:

https://theliberal.co.il/%D7%AA%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91/

יהודים מלוכלכים או מלכלכים

ב-2007 עורר הרודן של בלארוס, לוקשנקו, מהומה כשאמר כי העיר בוברויסק, היתה ״עיר יהודית, ולכן מלוכלכת. היהודים אינם דואגים למקום שהם גרים בו, והם הפכו אותה לדיר חזירים, וכך זה גם בישראל.״

על דבריו אלו הותקף כאנטישמי.

צר לי לומר, הוא צודק. כל בלארוס מצוחצחת ונקייה אין בנמצא בדל סיגריה על הרצפה. בכפרים ובעיירות הנידחות כל הבתים צבועים כמו גלויה, אין גרפיטי. בכל מקום גינון נהדר הכול רוגע ושקט.

קשה לחזור לתל אביב על הלכלוך והכיעור בה, עת כל בית משופץ וצבוע מקבל למחרת קשקוש גרפיטי. הכול מרופט מלוכלך ואלים. מה לעשות זו האמת, יהודים הם עם מלוכלך. מעירים לי שדבריי אנטישמיים, אז נסכים לכל הפחות שיהודים הם עם מלכלך.

סיפר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-103 שלידו בפולניה היו שני סנדלרים אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהפולנים, הבלארוסים והרומנים.

את זה כתבתי כשחזרתי מסיור בבלארוס, והנה קיבלנו כעת עוד הוכחה.

עולי הרגל הרבים לאומן, שנכשלו מלהגיע למקום ולקבל אינדולגנציה, כתב מחילה, מרב נחמן על שפיכת זרעם לשווא, השאירו אחריהם לכלוך ואשפה.

הנה ראו. יהודים עם מלוכלך ומלכלך:

https://www.ynet.co.il/article/SJ6A5YGrP?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic

יאיר למפל-לפיד –

הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) לגיטימית

ראשית הכריז יאיר למפל-נתניהו שלא ילך עם מה שכינה ״הזועביז״.

לפני הבחירות האחרונות הכריז ש״לא תהיה תמיכה של המשותפת במחוץ. לא עושים עסקים עם המשותפת,״ ואילו עתה הכריז (אולי בהשפעת היריבות על ההנהגה עם עופר שלח): ״הרשימה המשותפת היא שחקן לגיטימי בפוליטיקה הישראלית ולמה לא אומרים את זה? כי מפחדים שביבי יצביע עליך ויגיד ׳הוא אוהב ערבים׳ וישים אותך על שלט חוצות עם אחמד טיבי. אז הוא כבר שם! במה עוד הוא יאיים עליי?״

https://rotter.net/forum/scoops1/655453.shtml

כלומר, מעתה לא רק ה״זועביז״ מבל״ד לגיטימיים, אלא גם חברי התנועה האיסלמית-החמאס, תומכי הפוליגמיה, הדרת הנשים והלהט״בים, וחיסול ישראל – לגיטימיים, וכמובן חד״ש תומכת הטרור.

רשמו לפניכם – יאיר למפל-לפיד תומך טרור, חיסול ישראל, פוליגמיה, הדרת נשים ולהט״בים. בשבילו המטרה להגיע לשלטון מקדשת את האמצעים.

למזלנו יש קורונה. יש להודות על קיומה

בייחוד כדי להפיל את נתניהו

עיתון ״הארץ״ נותן תחזיות עם בשורות טובות לשנה החדשה. בגיליון החג כותבת רוית הכט (זאב נהרות – דג טורף) את תחזיתה המעודדת: ״נתניהו ידע לאחוז בשלטון במשך שנים – חרף ההסתה, השקרים, התרבות השלטונית הרעה, השפעות המשפחה, החשדות בשחיתות ועוד ועוד – באמצעות הנחלת תחושה שהביטחון כאן על הכיפאק ושהכלכלה משגשגת... החיים בעידן נתניהו איפשרו אשליית ביטחון ורווחה. אלא שכישלונו בניהול משבר הקורונה, על התחלואה והמשבר הכלכלי שבדרך, הרס גם את זה. אולי זה מה שהיה נדרש כדי שיריביו מכל הקשת הפוליטית, יחברו נגדו. הקללה הנוראית של השנה הזאת, ששינתה את חיינו בדרמטיות כמעט אך ורק לרעה, עשויה להיות גם הסיכוי היחיד, שיחלץ את ישראל מלפיתתו של בנימין נתניהו.״

 (רוית הכט, ו״אולי השנה הבאה תביא בשורות טובות. קללת הקורונה מכניסה גם את נתניהו לקבוצת סיכון״, ״הארץ״, 18.9.20)

https://www.haaretz.co.il/news/tashpa/.premium-1.9166490

הידד יש לנו קורונה והיא תגאל את המדינה מביבי!

גם כתב הארץ״ מנחם גאנצפריד-שלו מאוד אופטימי: ״הבשורה הראשונה ואולי גם החשובה שתצא מניצחון של ג'ו ביידן ב-3 בנובמבר היא הפסדו של דונלד טראמפ. ... הישראלים יביטו בארה״ב בקנאה ולפתע יחושו אף הם רצון לחזור מטרפת לשפיות, משחיתות ליושר, מהתלהמות לכבוד הדדי. ... עשוי להתברר שהפסד של טראמפ היה זה שבישר גם על תחילת הספירה לאחור של נתניהו. עם ביידן בבית הלבן, לא תהיה לו לגיטימציה לפגוע בשלטון החוק ואולי גם הישראלים ירצו להתעורר לישראל אחרת.״

(״תשפ״א התחזית האופטימית. אם ביידן יזכה בבחירות, לא רק ארה״ב תרוויח״, חמי שלו, ״הארץ״ 18.9.20)

https://www.haaretz.co.il/news/tashpa/.premium-1.9166438

כבר לימד אותנו פרופסור ישעיהו לפני שנים כי כל הערכים הם סובייקטיבים ויחסיים. ״מה זה טוב?״ הוא שאל, וענה: ״טרומפלדור אמר: 'טוב למות בעד ארצנו', ברדיו אומרים: 'קוקה קולה זה טוב' – אז מה יותר טוב – למות בעד ארצנו או קוקה קולה?״

שנה טובה וגמר חטיבה טובה לכולם.

נעמן כהן

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ״ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

נספח ה

משה סמילנסקי: יהודה ראב

בשעה שבארות, שנחפרו באדמת-אבות הצמאה למים, הולכות ונחרבות, ו״מקורות״ מים, שנחצבו להשקאת הישימון, הולכים ומופצצים, נפטר מן היישוב מי שזכה לחפור באדמתו את הבאר העברית הראשונה, מאז שנסתמו הבארות שחפרו האבות.[1]

בשעה שנירים עבריים על אדמת ארץ-ישראל, שהוּרווּ במשך עשרות שנים זיעה עברית, הולכים ונשמים, הסתלק מאתנו מי שזכה לניר במו ידיו את הניר העברי המחודש הראשון, לאחר החורבן באדמת האבות.

בשנה, שמלאו שבעים שנה לייסודה של פתח-תקוה, עזב אותה והלך לעולמו אחד מעשרת מייסדיה הראשונים, יהודה ראב, בשנות ה-90 לחייו. רק בן 20 היה המדריך החקלאי הראשון, שלימד את בחורי הישיבה העברים, את החנוונים ואת הסוחרים ואת הרב להחזיק מחרשה בידם.

והוא, יהודה ראב, היה לא רק המחזיק במלמד הבקר הראשון ביישוב, אלא גם בחרב השומר הראשונה לשמור על השדה הזרוע. הוא היה השומר העברי הראשון.

מלידתו היה יהודה ראב עובד-אדמה, אף כי למד גם תורה וגם את שפת-המדינה, מדינת אונגריה שבה נולד. הוא נולד לאביו איש האדמה, בכפר קטן, בין שדות נרחבים ושמנים. אביו, ר' אליעזר ראב, היה התושב היהודי האחד בכפר, והזמין את יהושע שטאמפאר ללמד תורה לבניו. והמורה זרע על לב תלמידיו הרכים, יחד עם גרעיני התורה הישנה, התורה שניתנה בהר סיני וגדלה והתפתחה והסתעפה על אדמת האבות, גם גרעיני תורה חדשה, שמן התורה הישנה מוצאה – את תורתה של שיבת-ציון.

לאחר שנעשה בר-מצווה למד הנער יהודה גם את השפות האונגרית והגרמנית, ובהגיעו לגיל 15 התחיל להכשיר את עצמו לעלייתו ארצה. והוא למד: לרכוב על סוס, לשחות בנהר, לירות מרובה והשתלם בכל העבודות החקלאיות. ולשם כך השכיר את עצמו לעבודה באחוזה גדולה של איש יהודי הסמוכה לכפרו. לחרוש, לזרוע, לקצור ולרעות עדרי צאן ובקר ידע משחר ילדותו.

משנת תרל״ה, במלאת ליהודה 17 שנה, עלה יחד עם בית אביו לארץ-ישראל. בבואו ליפו קצרה רוחו של יהודה לחכות ל״שיירה״, שהיתה עולה בזמנים קבועים ירושלימה בפרדים ובחמורים בליווי של שומרים – והלך יחידי במקלו, וכך הגיע ברגל ירושלימה.

ומה טראגיים הם ומה מחרידים את הלב הם, לפעמים, מקרי החיים העיוורים והאכזריים: ביום הראשון לחייו בארץ, הלך יהודה ראב לחזות בעיר העתיקה, שהיא היתה אז כמעט כל ירושלים, וביום האחרון לחייו בארץ, נחרבה עיר עתיקה זו בפעם השלישית, בתי-הכנסיות שלה הפכו לעיי-מפלה, ושארית החמדה של העבר הרחוק הגדול, הכותל המערבי, מנותק מכל היישוב.

ובירושלים חזה יהודה ראב לא רק את העיר העתיקה, אלא גם את פניו של מי שעתיד היה לבנות ולהקים את היישוב החדש – את יואל משה סלומון, נכדו של סלומון שגאל והקים ובנה את ה״חורבה״, זו שנחרבה עתה שוב.

הרעיון של ה״חוט המשולש״ – סלומון, גוטמן ושטאמפאר – לייסד אי-שם בעמק עכור את פתח תקוה, ליבב את העלם הצעיר. וכשיצאו, לפני שבעים שנה, בשנת תרל״ח, אנשי ירושלים לחונן את אדמת האבות בין ביצות אומלבס, היו גם בני בית אליעזר ראב עמהם; ויהודה היה להם למורה-דרך במפעלם החקלאי.

יהודה זכר את תורת ״הבניין״ של האיכרים בכפר מולדתו; פשט את המכנסיים ואת הנעליים, וברגליו ערומות ויחפות לש חומר מעורב בתבן וקש רטובים במים ועשה לבנים; וממנו למדו וכך עשו כל שאר חבריו ובנו את בתי-החומר הראשונים שלהם.

ההשאירו בני פתח-תקוה לסימן בית-חומר אחד כזה, לעלות אליו ביום פטירתו של בונם הראשון, לחלוץ שם את נעליהם מעל רגליהם ולהתפלל ביום-הזכרון במקום הקדוש? או ש״העיר״ פתח-תקוה אינה יודעת ״סנטימנטים״!...

שוורים גדולים קנו בסוריה לחרישה, ומחרשות אירופיות רכשו להם בשרונה הגרמנית, ויצאו הפתח-תקוואים לחרוש את שדותיהם – השדות העבריים הראשונים, שרכשו הבנים השבים לגבולם לאדמת האבות – חרישה עמוקה, לפי הוראותיו של יהודה ראב. הוא לימדם לרתום את השוורים אל המחרשות, והוא לקח את המלמד בידו האחת ואת ידית המחרשה בידו השנייה, קרא לצמד שווריו לאזור כוח, אימץ את עיניו, כיוון את יצול המחרשה ישר, והעביר את התלם הראשון על פני חלקת האדמה. ומתוך חרדת-קודש, מתוך הרגשה של אתחלתא דגאולה, חרש את מעניתו. וממנו ראו וממנו למדו וכך עשו גם חבריו, אנשים חבושי בית-המדרש, אנשים בעלי ״מידה ומשקל״. ולאחר מלאכת החרישה לימדם יהודה את מלאכת הזריעה. את חופן הגרעינים העבריים הראשונים השליך ופיזר באדמת העברים לשעבר, שתצמח מהם גאולתו ופדותו של העם בעתיד. כי מהיכן תצמח גאולה של עם, אם לא מגרעינים הצפונים בחיק האדמה?

ואין ישוב יכול להתקיים בלא מים לשתייה. פלגי מים מרובים היו מסביב לפתח-תקוה, אבל מים מאוררים, מי ביצות, שכל השותה מהם מות ימות... יהודה קרא לערבי חופר בארות מומחה מיפו, ויחד עימו ועם עוזריהם חפרו 40 מטר לעומק האדמה, ומצאו מים. ובאה רווחה למתיישבים.

והמושבה החדשה הקטנה, נקודת-יישוב זעירה ויחידה בתוך הערבה הגדולה, שדותיה התכסו מרבד של ירק; והדשא הרענן משך אליו את הבקר והצאן מן הסביבה. הרועים התברכו בליבם, שעדריהם ילחכו את השדות, ובעליהם ״עם בני מוות״. לא יעיזו להתקומם להם. יהודה ראב נזכר את מלאכת הירייה שלמד, ורובה כבר היה מוכן לו, ויצא לקבל את פני הרועים, ואף קיבלם כהלכה. בני מושבתו העמידו סוס-רכיבה לרשותו, לצאת כפעם בפעם אל השדות, לשמור על הצומח. והוא היה השומר הראשון שהוכיח ש״בני המוות״ רוצים חיים הם, ואף יכולים לחיות.

וכשמי נחל מאסררה, פלג הירקון, גאו ועלו על כל גדותיהם מן הגשמים המרובים וסגרו את הדרך ליפו, שמשם באים המזונות, זכר יהודה את מלאכת השחייה, התפשט ערום, קשר את בגדיו בחבילה על גבו, צלח ועבר את הנחל לרוחבו וקשר קשר בין העיר ובין המושבה.

כשהלכו מייסדי פתח-תקוה לתקוע את יתדם ב״עמק עכור״ אמר להם הרופא היווני, שהביאוהו מיפו, שמקום מקולל זה לא יחייה כל חי. והערבים השכנים סיפרו להם, ששם המקום הוא ״מלבס״, כי הוא ״מתלבש״ מזמן לזמן תושבים חדשים. הראשונים הולכים ומתים, הולכים וכלים עד אחד, והחדשים, שלא ידעו את מארת המקום, באים להתיישב במקומם. וכאשר באו הפתח-תקוואים עוד מצאו בכפר העזוב כעשרה ״שלדים״ מן המחזור של המתיישבים האחרונים, צללי בני-אדם היו אלה, חולים, דוויים ועיוורים. ה״מחזורים״ הראשונים של המתיישבים לא ידעו לאן הם הולכים; מייסדי פתח-תקוה ידעו – ואף על פי כן הלכו. אמנם על ידי כך לא נחלש שבט הזעם של הקללה הרובצת בביצות; ועליה נוספה קללת השטפונות, שבתי-החומר לא עמדו בפניהם; והיו מיועדים ליהפך לקברים כקללת השרון בימי קדם... את הקורבנות הכבדים הראשונים סבלו אלה שהתיישבו על שפת הירקון, ואחריהם גם אלה שהתיישבו ברמה, ולאחר שנתיים כלו המתיישבים מפתח-תקוה, כי נסוגו אחר לירושלים עד שיעבור זעם, ומן השמים ירחמום.

גם יהודה ראב, שידע להתאבק עם פגעי הטבע ועם פגעיהם של בני-האדם, קצרה ידו לעמוד בפני שבט הזעם של הקדחת. אף הוא עזב את פתח-תקוה. בני בית אביו חזרו ירושלימה, וההורים כבר מכינים עצמם לדרך הרחוקה – אל עולם האמת. ויהודה ראב כל עצמותיו תאמרנה רצון ושאיפה להמשיך במאבק בעד קיום צודק יותר גם בעולם השקר הזה. וכשיצאו בני ראשון-לציון להקים את מושבתם הלך גם יהודה ראב עמהם להיות להם לעוזר.

אחרון עזב יהודה ראב את פתח-תקוה, וראשון חזר אליה.

בל״ג בעומר שנת תרמ״ב הלך יהודה בשליחות חבריו לפקוד את חרבות פתח-תקוה ולראות את שלום אדמתה.

...כל השטח הגדול, מפתח-תקוה החרבה עד עין הקורא, שבה העמידו מייסדי ראשון-לציון את אוהליהם הראשונים, השתרע כמדבר שממה. עץ שקמה אחד התנוסס בודד על גבעה בקצה המזרחי של אדמת ראל״צ, והשני התנוסס על גבעה מחוץ לגבולה המערבי של אדמת פ״ת, בחלקם של הבידווים, בני אבו-קישק... ובאמצע, שלושה כפרים ערביים קטנטנים, שבתי-החומר שלהם, שנידמו לקיני ציפורים, היו צמודים ודבוקים זה לזה, ללא עץ ושיח וירק. ומאדמת פ״ת, צפונה ומערבה, על כל השטח הגלוי לעין של קילומטרים מרובעים, השתלשלו גבעות חול, מופסקות על ידי ביצות, וזעיר שם זעיר שם היו מבצבצים, פזורים על פני רחבי השממה, אוהלי קידר שחורים וכפרים קטנטנים וערומים אחדים.

ובתוך כל השממה הזאת שוטט איש יהודי אחד, מקלו בידו ורובהו על שכמו התהלך אנה ואנה לפקוד את הנחלה הנרחבה של חבריו. ואי-שם אי-שם חרשו צמדי בקר בודדים של פלחים, מן הכפרים השכנים, שזרעו כבתוך שלהם באדמת פתח-תקוה ואדמתה נעשתה שוב הפקר.

יהודה ראב הוא שהיה היהודי האחד הזה.

ואחת מתעלומותיה של הארץ הפראית-למחצה הזאת נגלתה לפניו והחרידה את נפשו, שהיתה מחוסנת מפני פחד. אנשי פ״ת הפקידו שומר לשמור על חורבותיהם ועל בארם, ועימו אשתו וגיסו, חייל טורקי לשעבר. וכשבא יהודה אליהם לבקרם מצאם במבוכה גדולה. הוא הרגיש במבוכתם, אבל הם לא הגידו לו דבר. ורק מפיו של מכרו, פלח, איש פיג'ה, נודע לו דבר מבוכתם.

אצל אחד השייכים בסביבת עזה עבד כושי, גבר בן-חיל וטוב המראה, ובתו של השייך חשקה נפשה בו – והם ברחו. פניהם היו מיועדים צפונה, ובהגיעם לחורבות פתח-תקוה חשבו, שימצאו כאן מקלט בטוח. והם נתקבלו באמת בסבר פנים יפות. אבל הנערה מצאה חן גם בעיניו של מי שהיה חייל טורקי. ובאחד הלילות קם והרג את הכושי וכבש לו את הנערה. וחבורת רוכבים מזויינים, שליחי השייך מעזה, באו באחד הימים לבקש את הנמלטים. הנערה שראתה בבואם, הכירה אותם וקפצה אל תוך הבאר, ארבעים מטר עומקה.

תעלומות המִ דבר ואימתו לא הפילו פחד על בן העם ללא מולדת, החותר לשוב אל מולדתו הישנה; וכשהחליטו שארית הפליטה של הפתח-תקוואים לחדש את ימיה של מושבתם כקדם, ועליהם ניתוספו עוד עולים חדשים אחדים מן הגולה, שגעגועי המולדת הביאום אל המדבר, היה יהודה ראב אחד מן השלושה: הוא, משה סלור ומרדכי דיסקין, שחזרו להחיות את אדמתם, ולהקים לעצמם, באופן ארעי, ״מקלט״ ביהוד, מקום מרוחק יותר מן הביצות. והם שלושתם היטו את שכמם להחיות את מדבר אדמתם ולהפכו ליישוב – ויהי מה.

והמִדבר לא איחר להראות להם את אותותיו. לילה אחד רכבו שניים מהם, יהודה ומרדכי, לשוק בלוד, ושודדים מזויינים, שחמדו את סוסיהם ואת אשר בכיסיהם, ארבו להם בדרך, והתנפלו עליהם. השודדים היו חמישה. וברובהו של יהודה היו רק כדורים שניים. רוחו לא נפלה עליו. הוא ציווה לחברו, שבכיסו היה הכסף, לבקוע לו דרך ללוד, להציל את הכסף ולהזעיק את המשטרה; והוא האחד עיכב את השודדים ובירייתו הראשונה פצע אחד מהם. אבל גם הוא נפצע ונפל מעל סוסו. ובהיותו כורע פצוע על האדמה, ירה את כדורו האחרון בראשון השודדים שהתקרב אליו, והרגו. וחבריו לא חשדו, שזהו הכדור האחרון – וברחו.

וכשהגיעו לפתח-תקוה ה״ביאלוסטוקים״ לסייע בבניינה, והם כולם חנוונים בני חנוונים, היה להם יהודה ראב למדריך ומורה-דרך, וכשהלכו מניחי היסוד בחדרה לתקוע יתד בביצות שלהם, הלך גם עמהם יהודה ראב להיות מורה-דרך להם.

״מורה-הוראה״ חקלאי – במזל זה נולד יהודה ראב.

היתה לי הזכות להכיר את המנוח בראשונה, לפני 57 שנה, בדרכי הראשונה מן המעדר שלי בראשון-לציון, לראות את הערבה של חדרה. ובדרכי התעכבה העגלה ללון בפתח-תקוה. ״כל פתח-תקוה״ של אז היתה שתי שורות של בתי-חומר ובתי-אבן קטנים ברחוב הראשי ״חובבי-ציון״, ארבעת הבתים הראשונים של ״רחוב פינסקר״ והחצר הבודדה של לחמן. נער בן שבע-עשרה שנה הייתי ורגליי דורכות על אדמת פתח-תקוה, האם לא אלך לראות את הבית החרב האחרון של ״הירקונים״, ביתו של ״יעקב חייל״, שעליו ועל פרשת חייו שמעתי כה הרבה מפי ״בעלי-העגלות״ בחאן מנעולי, ביפו?

עברתי את הרחוב, מן ה״מלון״ של כצ'ך, בית קטן של שני חדרים ״מיושבים״ פשפשים לרוב, אל הבית של ברנדא, שעל בתו הקוצרת בחרמש כגבר כבר שמעתי, ואמה נדה לי בראשה, כי ״איחרתי״ את המועד, ובתה כבר נשאה לאיש בבת-שלמה. ברחוב פגשתי את מיכל ליב כץ, שהכיר בי, על פי פרצופי, ש״ירוק״ אני, והציע לי לקנות חלק מעשרת ״הנומרים האונגריים״, אדמת זהב, בעשרים פראנק הדונם. וכששמע שכבר חלק ונחלה לי בחדרה ושילמנו 18 פראנק הדונם, לעג לי, ואמר לי: החסרים קברים ברוסיה? – וברח. יצאתי אל הרחבה למול הבית של לחמן, שנראה לי כחצר תעלומות, ובשערו עמד הרב-האיכר, אריה ליב פרומקין, והלכתי בצעדים מהירים אל עבר הירקון. והנה לקראתי איש רוכב על סוסה אבירה, והוא לבוש עביה וחבוש קאפיה ורובה תלוי לו על כתפיו. ״בידויי?״ שאלתי בלבי והבטתי בסקרנות אל הרוכב. וכשהגיע אלי ראיתי, שאמנם בגדי הרוכב הם כשל בידויי, אך פניו פני יהודי – עגולים, רכים, עטורי זקן קטן בהיר, ועיני האיש בהירות, טובות ומביטות אלי במבט רך. הוא עצר את סוסתו ובירכני: ״שלום!״ ולבי נמס לי לשמע קולו ודיבורו. וכשנודעה לו מגמת לכתי, הזהירני, שהשעה מאוחרת, והדרך אינה בטוחה גם ל״גיבור חיל״ כמוני, בלי מקל ובלי רובה ביד, והחזירני למושבה. זה היה יהודה ראב, שומר שדות המושבה. חזרתי עם השומר אל המושבה והבטתי אליו כל הזמן במבט של דרך ארץ. זה היה השומר העברי הראשון שראיתי בארץ. ואחרי דברי הנבואות השחורות על עתידה של חדרה, ששמעתי מפיהם של בני המקום עד אז, היה יהודה ראב הראשון שניחמני ואמר: גם לנו היו אומרים כך. ואכן, הרבה קברים חפרנו במקום זה, ואף על פי כן הולכת פתח-תקוה ונבנית. אם אין קברים בראשונה – אין בנינים באחרונה. וגם בחדרה ירבו הקברים. איני רוצה להשלותך. אבל אין דבר. חדרה תפול, חדרה תקום ועל קבריה תיבנה מושבה גדולה; כמו שעל קברינו פה עתידה לקום אם בישוב.

מחונן ברוח טובה היה המנוח, ורוחו הטובה לא עזבתו גם ברגעים קשים בחיי הישוב. גם בפרשת העינויים בימי ה״משלחת״ לפאריס, שהשתתפנו בה ביחד, לא עזבתו רוחו הטובה. וכך ודאי היתה רוחו גם בימים הטרופים הללו לפני פטירתו... שלום לעפרך, ראשון לראשונים, אב ב״משפחת האדמה״.

הארץ, יום ו', כ״ח באייר תש״ח / 4 ביוני 1948. מתפרסם כאן ברשותם האדיבה של הממונים על עזבונו של משה סמילנסקי. © כל הזכויות שמורות.

המשך יבוא

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] מתפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד מעתה לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

לאה ויהודה ראב לאחר הכיבוש הבריטי, 1918

* * *

אהוד: זה ברור כשמש: רק ניפטר מנתניהו המושחת – והקורונה, שאותה כידוע הוא הביא עלינו כדי למלט עצמו ממשפטיו – תיעלם!!!

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* ערכתי קובץ – ״חשבון נפש״ ובו מאמרים רבים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים, רובם בעלון אורטל. מי שמעוניין שאשלח לו עותק, מוזמן לפנות אליי באופן פרטי:

uriheitner@gmail.com

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* הגיליון הקודם, 1578, היה עמוס בתמונות של הצייר שמואל עובדיהו, ובגלל היקפן הגדול לא כולן עברו בתוכנת המשלוח הרגילה באינטרנט – אלא נשמרו היטב רק בקובץ הוורד העברי הנילווה למשלוח בצרופה. מומלץ לצפות בהן שם.

* אהוד: ב״יקום תרבות״, ״הזירה המקוונת לתרבות עברית״, מפעל נהדר וחשוב בעריכת אלי אשד, פורסם לאחרונה: ״'איש וביתו נמחו': האמת ההיסטורית מאחורי הסיפור של אשר ברש – חקירה של אהוד בן עזר ואחרים.״ הנה הקישור לסיפור המעניין, המומלץ מאוד כחומר קריאה בימי הסֶגר:

http://www.yekum.org/2020/09/%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%95-%d7%a0%d7%9e%d7%97%d7%95-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a1/

* אהוד היקר, קראתי ב״יקום תרבות״ על מחקריך ומחקרי אחרים בעניין מקור ההשראה של אשר ברש לגבי הסיפור ״איש וביתו נמחו״. זו תרומה אחת שלך מיני רבות למכמניה של הספרות העברית.

היית מאמין שבשנות השבעים פנו אליי מ״עם עובד״ לכתוב ספר לימוד על סיפורי אשר ברש? הספר יצא ב-1974, ובו הסיפורים ״אח ואחות״, ״אכזריות״, ״אקמק״, ״הנשאר בטולדה״, ״מול שער השמיים״. בספר חיברתי מערכי שיעור קצרים על סיפורים אלה. בעקבות ספר זה פנו אליי לחבר עוד ספרי לימוד לחטיבת הביניים שנכנסה אז לתבנית שנות הלימוד. היו זמנים...

שלך

משה גרנות

* אהוד יקירי, אסתר ראב מרשימה ביותר בכתיבתה, גם יפה מאוד. איך היא לא הגיעה לעין הציבור? כי לא היתה שייכת לקליקות? וכל הכבוד לך שאתה עושה כל שביכולתך להנכיח אותה. 

שלך, 

אלי עמיר

אהוד: האמת היא שמדי כמה שנים ״מגלים״ את אסתר ראב מחדש, ונכתב עליה לא מעט. לדעתי העובדה ששיריה כמעט שלא הולחנו ואינם מתאימים להלחנה, היתה, ועדיין – בעוכריה. אבל מקומה בכותל המזרח של השירה העברית, מובטח, וככל שהשנים עוברות מתבלטת יותר ויותר הרעננות והישירוּת של שירתה, שאינה מתיישנת כלל – למרות שהחלה מתפרסמת לפני קרוב ל-100 שנה!

* ״אסתר ראב – הגברת הראשונה של השירה העברית – רן יגיל״ –  תגובתה של לאה שורצמן – לבית בן עזר (ראב) – אחייניתה של אסתר ראב:

״ראשית תודה אישית לרן יגיל על כתבתו המכובדת והמדוייקת על דודתי המשוררת אסתר ראב בגיליון הקודם.

״זה המקום לציין את חלקו הגדול והחשוב של אחי, הסופר אהוד בן עזר, שדאג להביא למודעות הציבור את גדולתה של המשוררת הצברית הארץ-ישראלית הראשונה. בהיותו אפוטרופוס על עיזבונה של אסתר ראב, עמל ודאג על פני שנים רבות, ללקט ולאסוף את שיריה, כאלה שהתפרסמו בעבר וכאלה שנכתבו על פתקים ומעולם לא ראו אור. וכל מה שמפורט עליה בכתבה, נעשה הרבה בזכותו של אהוד. גם בימי חייה ליווה אותה בדרכה הספרותית, תמך ועזר לה.

״אחי ואני גאים להיות אחייניה, ואפילו יותר מכך – היינו לה ממש כילדיה שלא היו לה מעולם.״

* נראה כי עם ראש אופוזיציה ונואם כמו יאיר לפיד אין לנתניהו מה לדאוג בבחירות הבאות.

* מור אלטשולר: ...תוכנית נתניהו לצייד את חיל הים בתשע צוללות הוגדרה מיותרת בימים שמשה יעלון היה שר הביטחון. זאת ועוד, כאשר נחשפה המעורבות של מקורבי נתניהו ברכש הצוללות, נהפכה התוכנית למעין עדות עקיפה על כוונתו הפסולה לאפשר למקורביו להפיק רווחים אסורים מרכישת שלוש ואפילו ארבע צוללות מיותרות.

היום מתברר בדיעבד, שנתניהו הרחיק ראות, ואילו הפקידים, כדרך הפקידים, ספרו עצים בלי לראות את היער. לפיכך, הסחרחרת המכונה ״פרשת הצוללות״ צריכה להיעצר. אם נפלו פגמים בתהליך הרכש, יש להעמיד לדין את מי שסרחו. אך התוכנית עצמה מרחיקה ראות, ועליה לעלות שוב לדיון ציבורי, והפעם באופן ענייני.

ומכיוון שאנו בערב יום כיפור, ראוי שאבקש את סליחת נתניהו על כמה מדבריי בעבר בנושא זה.

אהוד: את לא היחידה שצריכה לבקש ממנו סליחה. אבל שונאיו מקרב האספסוף הנבער מפר החוק – הם לא יבקשו. יש לקוות שלפחות ההיסטוריה תעמיד את נתניהו במקום הראוי לו כאחד מראשי הממשלה החכמים, המוכשרים והמוצלחים שהיו לנו, זאת, בתנאי שההיסטוריונים בעתיד יהיו חוקרים ישרי-דרך ולא שרלטנים שונאי ישראל והציונות ומקדשי ה״נרטיב״ – כפי שחלקם כיום.

בשעתו גם אני הייתי מתנגד חריף של נתניהו וכתבתי דברים קשים מאוד עליו. אבל הנהגתו את המדינה בשנים האחרונות שינתה כליל את הערכתי כלפיו ואני רואה בו את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לישראל, במעלה אחת עם לוי אשכול ויצחק רבין, ואני סבור כי המערכה המשפטית המתנהלת נגדו, בסיוע התקשורת המושחתת, המוסתת והמסיתה, הרווייה רובּה ברעל השנאה נגדו – ובסיוע אספסוף המפגינים הנאור-הנבער מפר החוק – היא שערורייה!

נוסח של ״סליחה״

שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתַי פַּקָּחִים מֻמְחִים

כָּל סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ אִיכּוּן אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם, שֶׁהֵפַרְתִּי אוֹ בִּטַּלְתִּי בְּהָקִיץ אוֹ בַּחֲלוֹם, אוֹ הִלַּכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת הַגְּדוּשִׁים שֶׁהִינָם נִדְחָקִים, וְכָל מִינִי גְּזֵירוֹת שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וַאֲפִלּוּ גְּזֵירוֹת שִׁלְּשּׁוֹם. וְכָל שׁוּם מַחָלָה שֶׁקִּבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וְכֹל שׁוּם בִּדּוּד, שֶׁהֵפַרְתִּי עַל עַצְמִי אוֹ עַל אֲחֵרִים בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל בִּדּוּד. בֵּין בִּלְשׁוֹן סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם. וּבֵין שׁוּם תְּפִלָּה אוֹ טְבִילָה, וְכֹל מִנְהָג שֶׁל מִצְוָה שֶׁנָּהַגְתִּי אֶת עַצְמִי, וְכֹל רֶסֶּס טִפָּתִי מִמוֹצָא שְׂפָתַי שֶׁיָּצָא מִפִּי, וְגַם הַנַּעֲשֶׂה בִּתְקִיעַת כַּף. הֵן אוֹתָם הַיְּדוּעִים לִי, הֵן אוֹתָם שֶׁנִתְגַלוּ עַל יְדֵי הַשַּׁבַּ״כּ. בְּכֻלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְּהוֹן מֵעִיקָרָא, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מְחִילָה מִמַעֲלַתְכֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלוֹם בְּתַשְׁלוּם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים חֲדָשִׁים. וְאֵין אֲנִי תּוֹהֶא חָס וְשָׁלוֹם עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַל זֶה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה בְּתּוֹר הַפְגָּנָּה נֶגֶד נְתַנְיָהוּ. וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין הַמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה צָרִיךְ לְפָרֵט הַסֶגֶּר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפוֹרְטָם כִּי רָבִּים הֵם.

[רץ באינטרנט. המקור לא ידוע].

* עמוס גלבוע: בימים אלו ארכיון צה״ל שיחרר כמה מסמכים מודיעיניים ממלחמת יום הכיפורים. זה כולל ידיעה שבאה ממוסקבה ב-5 אוקטובר 1973, הנייר שאמ״ן מחקר הוציא על הידיעה הזאת, והעובדה שאלי זעירא מנע הפצתו. כמו  הרבה דברים אצלנו זה שייך לתעשיית חכמי חלם. הדברים ראו אור כבר לפני למעלה מ-5 שנים (יולי 2015) בחוברת שהוציא המרכז למורשת המודיעין, עברה את הצנזורה, פורסמה לציבור (לא בחנויות!) וידועה לכל מי שמתעניין במודיעין ובמלחמה הארורה הזאת.

מצאתי לנכון להביא לידיעתכם את הסיפור הזה על ״ידיעת הזהב״ (מונח שהמצאתי אז).  זהו סיפור מתח דרמטי מה באמת קרה שם. מצער אך כל כך אמיתי וכואב. [ראו בצרופה].

* יו״ר הקואליציה, חבר הכנסת מיקי זוהר (הליכוד) אמר היום (חמישי, 24.9) כי המפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בבלפור שמחים על עליית התחלואה. בראיון לגלי צה״ל אמר זוהר: ״המפגינים בונים על הכאוס הזה, על האנרכיה הזו, הם בונים על כך שיביאו לכאוס מוחלט, הם שמחים בליבם, יכול להיות בשקט, על 7,000 חולים.״ הוא הוסיף: ״הם רוצים להביא לכאוס וחורבן משום שהם סבורים שזו הדרך שלהם להפיל את נתניהו, לא איכפת להם מכך. זו האשמה חמורה והיא אותנטית. הם חושבים שאם הם יעמדו ויפגינו הם יגרמו לכולם להפר את ההנחיות וגם על הדרך תופץ המחלה.״ [״הארץ״ באינטרנט. 24.9.20].

* הובא לידיעתנו כי נוסח מורחב ומדויק יותר ממאמרו של אבנר הולצמן על ספרה של אניטה שפירא ״צומת ביל״ו״, שהתפרסם בגיליון 1578 של המכתב העיתי – כבר התפרסם בבלוג החשוב ״עונג שבת״, בעריכת פרופ' דוד אסף, בתאריך 17 באפריל 2020, ואנחנו ממליצים להיכנס לבלוג ולקרוא בו שם את הנוסח השלם. הנה הקישור:

http://onegshabbat.blogspot.com/2020/04/blog-post_17.html

* ציטוט: פיגוע טרור ראשון ליד המשרדים לשעבר של המגזין ״שארלי הבדו״ ברובע ה-11 בפריז,  לאחר ששב לפרסם קריקטורות על הנביא מוחמד: תוך זעקות ״אללה אכבר״, שני חשודים דקרו במצ'טות ארבעה עוברי אורח, שניים מהם נמצאים במצב אנוש, אחד קשה. פאניקה במקום. כמובן, זה מתרחש ביום שישי [25.9]. נעצר חשוד. המשטרה: ״הרקע נבדק.״

המשרדים הנוכחים של המגזין ירדו למחתרת, בעקבות הפיגוע בשנת 2015, אז נרצחו 12 מעובדי העיתון.

שידור חי מן הזירה: [סרטון].

זה כמובן היה צפוי אצלנו, במאמר מיוחד נרחב שפירסמנו, ויהיו עוד התקפות דמים קשות במדינה המתאסלמת במהירות. לגבי יהודי צרפת: קראנו להם לברוח בזמן. רובם ככולם מתעלמים. אז אנחנו הרמנו ידיים. אם הם לא שומעים לאזהרותינו ונשארים שם, כנראה זה גורלם המר.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 25.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: סוכנות הדירוג מוד'יס הורידה את דירוג האשראי של טורקיה לשפל של כל הזמנים, והיא עמוק ברמת ״זבל״. סוכנות פיץ' הודיעה שגם היא תוריד בקרוב את הדירוג. המשמעות: טורקיה תשלם יותר ריבית על ההלוואות, שהיא טובעת בהן.

הסולטן הגיב בהתקפת-זעם, כדרכו, ואמר בנאום ש״יש להתעלם... מי הם הבנקאים האלה (רמז ליהודים) שיקבעו לנו.״

אין לבקר במדינה זו, ואין גם לעבור דרכה. שדות התעופה של האמירויות ובחריין יחליפו עבורנו קונקשנים רבים.

גם הלירה הטורקית ממשיכה בנפילה החופשית, מדי יום. שער 8 לירות לדולר כבר באופק. המשמעות: חורבן הכלכלה. הסולטן מחריב את טורקיה.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 23.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו

ובתאווה המושחתת להרוס את הסולידריות של אזרחי ישראל!?

* 1. קראתי את מה שכתב עמוס גלבוע [גיליון 1578] ואת תגובתך, אהוד. כל הכבוד לשניכם! אבל הדברים מופצים ב...דממה.

2. מבחינתם, הפלסטינים, והבמאי מוחמד בכרי – צודקים שאין בסרט ״ג'נין ג'נין״ משום הוצאת דיבה אלא ההיפך: ״כל המתואר על כביכול ההתנהגות של היהודים בכיבוש, הינו תיאור מדוייק איך חיילינו הגיבורים [הפלסטינים], יתנהגו כאשר יכבשו יישוב יהודי, והדגמנו זאת יפה בלינץ' שעשינו ברמאללה בשני יהודים שבטעות נכנסו אלינו.״

מוטי בן-חורין

* שלום לסופר הלילי, אהוד בן עזר, אף שאני מעריך את עבודתך העצומה בעריכת ה״מכתב הלילי״ שלך ונהנה לקרוא בו, הרשה לי להעיר לך שתי הערות:

1. אתה הגבת על מאמר ״הישראלי המכוער״ [של עמוס גלבוע] – על אי שמירת כללי הזהירות בפני הקורונה – במשפט:

״אהוד: מה אתה לא מבין? ההפגנות של האספסוף הנבער הן נגד נתניהו, ולכן מערכת המשפט, היועץ המשפטי, התקשורת, האופוזיציה, ואפילו כחול לבן ובני גנץ – מגבים את ההפגנות, כי בזכות השנאה לנתניהו הכול מותר –אפילו שישראלים יידבקו, ידביקו וימותו בקורונה! ומי שחושב כמוך וכמוני שזו שערורייה – מכנים אותו פאשיסט ותומך בשחיתות ובדיקטטורה!״ 

כתבת ״כי בזכות השנאה לנתניהו הכול מותר...״ מדוע אתה מכנה אנשים אשר מתנגדים להתנהלותו של נתניהו – שונאים?  האם אין זו זכות אזרחית לתמוך או להתנגד לדרך הפוליטית של כל נבחר ציבור? אתה ירדת לאזור הנמוך של הרגשות – וזה לא מתאים לך כסופר נכבד ומוערך.

2. מוצא חן בעיניי הפתיח הציוני התמידי של העיתון שלך. אך הרשה לי להעיר על השימוש במילה ״נרטיב״ – פירוש המילה לדעתי היא ״סיפור קבוע״ ולאו דווקא ״פייק ניוז״ שפירושו חדשות שיקריות. בכל זאת מעניינת אותי העובדה שאתה מתנגד ל״נרטיב״ ובכל זאת אתה תמיד משבץ בעיתוניך כמה אנשים שכותבים קבוע את אותם הדברים בכל גיליון.

בכבוד רב,

נפתלי בלבן-אוברהנד

חיפה

אהוד: 1. דווקא כסופר, שאינו שייך ל״מחאת״ הסופרים המטופשת החדשה נגד נתניהו – דבריי מתאימים לי במאה אחוז, ואני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי על שונאי נתניהו. אין זו סתם ביקורת מצידם, שלדעתי היא גם ביקורת לא מוצדקת – אלא שינאה תהומית של אספסוף נאור-נבער מוסת ומפר חוק המאשים את נתניהו גם בהתפרצות מגיפת הקורונה!

2. לצערי השימוש במונח ״נרטיב״ הפך הֶכשר לרלטיביזם מוסרי לפיו יש להתייחס לכל גישה ותופעה בתור נרטיב [סִיפֵּר] לגיטימי, בפוליטיקה ובחקר ההיסטוריה. כך הנרטיב הנאצי, המוסלמי-קיצוני או זה של הקו-קלס-קן – הם שווי-ערך לציונות או למלחמת בנות-הברית בגרמניה הנאצית. ואם זה אינו ״פייק ניוז״, איני יודע ״פייק ניוז״ מהו. האמירה ש״נרטיב״ אינו אלא ״סיפור קבוע״ – אינה אלא היתממות מצידך, המתעלמת משקרים, גם אקדמאיים – שמתפרסמים בעיקר בזכות השימוש ב״נרטיב״ ובהסתמך עליו.

באשר לכותבים אצלי, אין לכך שום קשר לעמדתי כלפי השימוש המושחת והשקרי ב״נרטיב״. פשוט אינך מבין או אינך רוצה להבין – שכל אחד מהכותבים במכתב העיתי חופשי להביע את דעתו בדרכו שלו, ואין בכך כל קשר לְ״נרטיב״ שלו.

* שנה טובה וגמר חתימה טובה למשפחת בן עזר!

תודה אודי על עיתונך, שמחבר שורשים עמוקים מאוד בארץ ישראל עם חדשות עכשוויות ומגוון דעות של אנשים שאיכפת להם.

בריאות לכולנו, שנדע ימים טובים.

נחמה גנור

עין גדי

* זיכרו: שני ה״צדיקים״, מנהיג כחול לבן בני גנץ והיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט התנגדו להטיל איסור על ההפגנות ההמוניות המחליאות במוצ״ש האחרון, בתקופת הסגר.

מה לא עושים כדי לדפוק את נתניהו!!!

מיספר הנידבקים החדשים בשבת, ממש במועד ההפגנות המחליאות הללו, היה – 9,201.

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל