פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1580 – גיליון מוגדל לחג סוכות בסגר

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י״ג בתשרי תשפ״א, 1.10.2020

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: מִשְׁאָלוֹת. אֲדָמָה מְדוֹבֶבֶת: הָאֵם. פּוֹלִיטִיקָה בַּסְּתָו. // עמוס גלבוע: 1. על פרדיגמה שהתנפצה במלחמה. 2. דברים לזכרו של חיים יעבץ.  // יורם אטינגר: טענת השורשיות הפלסטינית. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.9.20. // ישראל בר-ניר: דמוקרטיה בשחור. // משה גרנות: על ספר שיריו של רון גרא ״הבהוב אחד של חסד״. // ארנה גולן: על ספר שיריה החדש של חלי אברהם-איתן ״דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה״. // אהוד בן עזר: סתיו מתפורר בתוך ההמון. // יעקב זמיר: גרגיר החומוס של ז'אק. // יונתן גורל: שים סוכת שלום. // עו״ד גיא משיח: בית הקלפים // מנחם רהט: 'מקרה ליבסקינד' כמשל. // תקוה וינשטוק: השנה של בעלי החיים. // יעקב וימן: זיכרוּ. // אהוד בן עזר: חול באצבעות. // עמנואל בן סבו: התרנגולת שסירבה להיות כפרתנו. // עקיבא נוף: עֵנָב. // פוצ'ו: בחיי [7]. ה. נחמיה הילד הגאון. // נעמן כהן: תורת הגזע האנטי-אשכנזית של ד״ר אבישי בן חיים. // יהודה ראב (בן-עזר): ״התלם הראשון״. זכרונות 1862–1930. [הקיצורים הביבליוגראפיים. סוף]. // אסתר ראב: זיכרון ראשון: לידה. // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

מִשְׁאָלוֹת

אֲנִי רוֹצָה עֵצִים יָפִים  –

וְלֹא מִלְחָמוֹת!

וּכְתֹנֶת-פַּסִּים

וְלֹא מַדֵּי-צָבָא

לְכָל יַקִּירַי;

אֲנִי רוֹצָה גֶּשֶׁם

וּתְלָמִים מוֹרִיקִים;

וּבָתִּים מְלֵאִים

תִּינוֹקוֹת;

לוּחַ-בְּרִיתוֹת

וְ״כִכַּר-הָאַחֲוָה״

וְרַעַם וּבָרָק  –

בַּשָּׁמַיִם;

וְגִשְׁמֵי-בְּרָכָה

עַל הָאֲדָמָה

וְכַרְכֹּם וָרֹד

בַּנְּקִיקִים;

וְאִצְטְרֻבָּלִים

עַל מַצָּע רֵיחָנִי

שֶׁל מְחָטִים  –

תַּחַת אֳרָנִים;

וְצָהֳלַת בֻּלְבּוּלִים

בְּעַלְוַת-פַּרְדֵּסִים

וּמִפְרְשֵׂי-שָׁלוֹם

עַל יַם-הַתִּיכוֹן;

וְ״תִמְרוֹן סְתָו״

שֶׁל כְּרֵיזַנְטֵימוֹת לְבָנוֹת  –

בַּגַּנִּים

וְכַדּוּרִים אֲדֻמִּים מִתְגַּלְגְּלִים

בַּשְּׁבִילִים

וְשַׁרְווּלֵי-תִּינוֹק

מְאוֹתְתִים שַׁלְוָה  –

עַל הַחֶבֶל...

1967

אֲדָמָה מְדוֹבֶבֶת

הָאֵם

לוּ הָיוּ לִי אַלְפֵי-יָדַיִם  –

הָיִיתִי שׁוֹטַחַת אוֹתָן

תַּחַת מִנְעֲלֵיכֶם הַמְסֻמָּרוֹת,

עִם גּוּפְכֶם  –  הִתְעַנוּת;

עַד לְגָבְהֵי-שָׁמַיִם

פַּרְפֵּר עֲלֵיכֶם  –  וְגוֹנֵן;

לִנְצֹר הַבֵּן  –

וְהַעֲלוֹתוֹ לִמְרוֹמִים,

עוֹלָה תַּמָּה  –

שְׁנֵי לְבָבוֹת בְּחֻבִּי,

אֵיכָה אֶאֱצֹר?

1968

פּוֹלִיטִיקָה בַּסְּתָו

הַנִּצְחוֹנוֹת

הַגְּוִיּוֹת הַקְּצוּרוֹת,

כִּתְמֵי-הַדָּם  –

עוֹמְדִים שְׁרִירִים:

וְהַשֶּׁקֶר  –

מַבְלִיעָם.

בִּמְחִי-יָד

וּבִנְשִׁימַת-הָאַף

הַבּוֹאֵשׁ;

הַזְּמַן צוֹעֵד

בְּרֶגֶל כְּבֵדָה

עַל הַפְּצָעִים,

נוֹקֵף הַזְּמַן

עַל צִדְפֵי-סְתָו  –

גָּרַף הַיָּם מִמֶּרְחַקִּים;

וְהָרוּחַ קָרָה עַתָּה

בָּאִזְדָּרֶכֶת הַעֲרֻמָּה.

1968

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

עמוס גלבוע

1. על פרדיגמה שהתנפצה במלחמה

בתרגיל בפיקוד צפון באביב 1972 הצליחה אוגדה אחת לאגוף את העיר דמשק בתום יום לחימה אחד בלבד. איך היא ביצעה את הפלא הזה מול הדיביזיות הסוריות המבוצרות? בכוח האמונה שאף אחד לא  עומד מול השריון השועט האימתני שלנו, המסתייע בחיל האוויר מהטובים בעולם. זה התנפץ ברעם אדיר בהתחלת מלחמת יום הכיפורים.

באחת הכתבות  על מלחמת יום הכיפורים נכתב: ״בדרום  (12 באוקטובר 1973) המצב נראה חמור מאוד, ברמה של סכנה קיומית.״

זה כמובן לא נכון, כי בתאריך זה כבר הדפנו את הסורים מרמת הגולן, ובדרום צה״ל כבר התארגן להגנה עם מספיק כוחות, ולרגע לא נשקפה סכנה קיומית למדינה. אך הקביעה הזאת של סכנה קיומית רווחת בספרות ובתקשורת, וחוזרת ונשנית.

לדעתי הגורם המרכזי לכך היה משה דיין, שמהיום השני למלחמה התחיל לדבר על ״חורבן בית שלישי״, כלומר מדינת ישראל, איבד את ביטחונו העצמי ואמונתו בכוחו של עם ישראל. הדברים הגיעו עד כך שב-9 אוקטובר גולדה מאיר החליטה שלא הוא יופיע במסיבת עיתונאים, לראשונה בפני עם ישראל והעולם, אלא האלוף (מיל') אהרון יריב. את ההופעה הזאת צריכות רשתות הטלוויזיה לחזור ולהציג כל שנה. אלו דברים שחסרים לנו גם כיום. יריב הציג לעם את המצב כמו שהוא, ללא כחל וסרק, אך ידע להפיח תקווה  ולהנחיל אמונה. גולדה שלחה לו פתק: ״אין לי ספק שננצח גם במבחן זה.״

אצל דיין ואצל  מרבית הקצונה של צה״ל וההנהגה המדינית-ביטחונית, התנפצה תפיסת עולם שלמה בימים הראשונים של המלחמה, פרדיגמות שלמות של אמונות יסוד התרסקו. היו רבים שלא הצליחו להתאושש מכך. היו כאלו, וזה מזלנו, שהצליחו להתאושש ולגבש לעצמם פרדיגמות חדשות על האוייב, על המצב ועל האסטרטגיה הנדרשת.

 במאמר זה  אני מעוניין להמחיש מניסיון אישי את אחת מהפרדיגמות הללו שהתנפצו.

זה היה באביב 1972. בפיקוד צפון נערך תרגיל מפקדות גדול שנועד לבחון את התוכנית המבצעית ההתקפית של הפיקוד. דומני שקראו לה ״זאב ערבות״. אלוף הפיקוד הוא מוטה גור. מנהל התרגיל הוא ראש מחלקת ההדרכה במטכ״ל, האלוף יצחק חופי (חקה ). תפקידי אותו זמן היה ראש המדור הצבאי הסורי (והעיראקי והלבנוני) באמ״ן מחקר. במנהלת התרגיל הייתי הקמ״ן של חקה. אחרי יומיים של תרגילים באוגדות ובחטיבות, התחיל התרגיל הפיקודי ההתקפי. והנה, אחרי יום אחד של זמן אמת (לא זמן תרגילי) אחת האוגדות מדווחת שאגפה את העיר דמשק מצד מערב, אך נתקלה בתעלות מים רבות ועמוקות, ואין לה נתונים על התעלות ואם הטנקים יכולים לעבור אותן.

היתה זאת הע'וטה הידועה של דמשק. מוטה הביט לעבר קצין השטח של פיקוד צפון, אך זה ענה לו: ״דמשק אינה באחריות המחקרית שלנו, אלא של ענף השטח של אמ״ן מחקר. זה אמ״ן לא אנחנו.״

מוטה הפנה מבטו אליי. אני מאמ״ן מחקר. הוא הכיר אותי היטב מהימים שהיה מח״ט שלי בגולני. שתקתי. לא ידעתי. התביישתי, אך אמרתי: ״האלוף, אני לא יודע. אפשר לברר.״

מוטה סימן לי בידו, יצאתי מהאולם, חזרתי עם תשובה. 

התרגיל נגמר, בדרך לתל-אביב ייסרתי את עצמי איך זה לא ידעתי דבר על הע'וטה, נווה המדבר של העיר דמשק. אבל, לרגע אחד לא עצרתי לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה לכאורה: איך זה הצליחה אוגדת הטנקים שלנו להגיע לסביבת העיר דמשק אחרי יום לחימה אחד? היא היתה צריכה להבקיע מערך מבוצר של דיביזיה חי״ר סורית, עם כמה תעלות נ״ט, עם שדות מוקשים רבים, למעלה ממאה כלי נ״ט (והכל רק בגזרת ההבקעה שלה), ועם כמעט 200 טנקים וכמובן ארטילריה רבה. ואחרי שהצליחה לעבור את כל שלושת קווי ההגנה של הדיביזיה, להיכנס לקרב שריון בשריון עם דיביזיה שריון סורית רעננה המגובה בארטילריה רבה.

כן, היא הצליחה כי זאת היתה הפרדיגמה על עוצמת השריון האימתני שלנו, שחיל האוויר המופלא מסייע לו, מול הצבאות הערביים – הסורי והמצרי, שניתן לחתוך בהם כמו סכין בחמאה. והאם בכלל הם מסוגלים לצלוח את תעלת סואץ?

כן, הם צלחו, וכמעט הצליחו לכבוש את רמת הגולן!

2. דברים לזכרו של חיים יעבץ

חיים איננו! המוח אינו תופס את הצירוף של שתי המילים הללו, האוזן מסרבת לשמוע. איך זה?  מעכשיו נגיד חיים ז״ל? זה  חיים שכולו חיים ומילים, ואך לפני זמן לא רב  חגגנו את יום ההולדת השמונים שלו ואת הבת מצווה של נכדתו מיכל?

זה חיים המבריק, שמצטט את דברי ראמון אהרון, הוגה הדעות הגדול, וממריא לגבהים בניתוחיו על מצב האומה ומצב העולם? איך נסתגל לצירוף  האומלל הזה של המילים חיים ז״ל?  איך?

איננו יכולים לשכוח את חיים והערכותיו המודיעיניות, איך האלוף אהרון יריב היה מטה אוזן כדי לשמוע את דבריו המקוריים, המגרים את החשיבה, איך הוא יכול לשכוח את אימרתו המפורסמת של חיים על ברה״מ  בשיאה של המלחמה הקרה:

״לברה״מ יש חרב גדולה, אך היד המחזיקה אותה היא קטנה וחלשה, וזה מה שיפיל אותה.״

חיים היה איש שכולו חשיבה אסטרטגית. ברפאל, מלכת הטכנולוגיה שלנו, הוא היה יועץ אסטרטגי; במשרד הביטחון הוא היה שותף לבניין התורה של שדה הקרב החדש עם הנשק המדויק; הקים משרד לייעוץ אסטרטגי, ועבד מול בית חולים איכילוב בתחום ניסוי תרופות חדשות.

והוא איננו. המוח אינו מבין אך זוכר היטב איך בביקור בארה״ב חיים, באנגלית שחצייה צרפתית, ריתק את סגן ראש ה-CIA. וזה ביטל את הפסקת הקפה והדונטס הקדושה, על מנת להמשיך ולשמוע את הסקירה של חיים.

הייתי איתו בשיאיו, חבר לעבודה במודיעין, חבר נפש, רע לחילופי דעות, אהבתיו. וליוויתי אותו גם בירידה. זה החל עם מות מרים ז״ל הטמונה כאן. ראיתי איך הלהבה הגדולה, המאירה, דועכת אט אט. נשארה לו שמחת המשפחה: סיגל המצליחה שאותה כל כך אהב, וגלעד שהקים חברה לתפארת.

חיים כל כך תחסר לי, המקוריות של החשיבה שלך תעלם מנוף חיי.

וזה כואב.

נוח בשלום על משכבך חיים לצד רעייתך מרים האהובה, והפץ את מחשבותיך שם במרומים.

עמוס גלבוע

* * *

יורם אטינגר

טענת השורשיות הפלסטינית

פורסם לראשונה ב״חדשות מחלקה ראשונה״, 27 בספטמבר 2020

האם ערביי יו״ש ו״הקו הירוק״ נמצאים כאן מאז ומקדם? ב-1881 דיווח הקארטוגרף הבריטי ארתור פנרין סטנלי: ״אין זה מוגזם לומר שאין סימן לאוכלוסייה בשטחים רבים בארץ יהודה.״

הגירה מצרית. לפי אריה אבנרי, חוקר פורץ-דרך של תולדות הישוב ב״יד טבנקין״ (ההתיישבות היהודית וטענת הנישול: 1948-1878, 1980): ״[בתקופת הכיבוש המצרי 1840-1831] היה זרם של אלפי מהגרים מצרים שהובאו על ידי השליט המצרי איברהים פאשה כדי ליישב את השטחים הריקים בפלסטינה. מוקדם יותר, מספר רב של מצרים נמלטו [לפלסטינה] כדי להתחמק משירות צבאי... הם ביקשו מקלט ממושל עכו שנענה לבקשתם.״

החוקר הצרפתי-מצרי מוחמד סאברי [The Egyptian Empire under Mohammed Ali and the question of the Orient, 1930]  אישר ש״מושל עכו עודד הגירת פלחים ממצרים והעניק להם מחסה. ב-1831 הגיעו למעלה מ-6,000 פלחים. אחרי כיבוש פלסטינה, נמנע השליט המצרי מוחמד עלי מהחזרתם למצרים, ואף הרחיב את ההגירה המצרית כדי לחזק את השליטה בפלסטינה. השלטון המצרי גם הביא להגירת בדווים במעמד של עבדים.״

אריה אבנרי מציג בסיפרו רשימה ארוכה של מסמכי ״הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל״ שהוקמה ב-1865. לדוגמא:

״רוב שטחה של יפו איכלס שכונות מהגרים מצרים... [האנתרופולוג] פיליפ באלדנספרגר דיווח שב-1893 תושבים רבים בכפרים בדרום [בין עזה לטולכרם] היו ממוצא מצרי... חלק מתושבי הדרם היגרו מלוב... מאות משפחות ממוצא מצרי היגרו יחד עם כוחות הצבא המצרי [הפולש] של איברהים פאשה... מאות משפחות ביהודה ושומרון נושאות את השם אל-מסרי [המצרי]... לפני מלחמת העולם הראשונה השתלבו מהגרי-עבודה מצרים בייבוש ביצות... מהגרים מצרים גם הועסקו בהנחת מסילת הרכבת מירושלים ליפו ונשארו בפלסטינה.״ לפי באלדנספרגר, אוכלוסיית יפו כללה 25 לאומים שונים [מצרים במיוחד, סוריה, תימן, איראן, אפגניסטן, הודו, בלוצ'יסטן, ועוד.

הגירה ערבית/מוסלמית נוספת. אריה אבנרי מוסיף (שם): ״ב-1856, התירה צרפת [לאחר שכבשה את אלג'יריה] לעבד אל-קאדר אל-חוסייני [מנהיג המרד באלג'יריה] להגר עם נאמניו, חלקם לסוריה ואחרים לפלסטינה... מהגרים אלו נקראו מוגרבים [על שם אזור מוצאם – המגרב בצפון אפריקה]. הם הקימו כפרים בגליל התחתון... מוגרבים רבים התיישבו בצפת ואולי אף בטבריה.״

ב-1914 תיאר האנתרופולוג וההיסטוריון ארנסט מאסטרמן [״הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל״] את המיגוון של תושבי צפת. שכונה אחת היתה ממוצא כורדי... מחצית האוכלוסייה היתה מוגרבית... אחרים היו סורים ובדווים שהגיעו מבקעת הירדן... ב-1893 דיווח באלדנספרגר [ברבעון הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל] על המוגרבים של יפו... הפרסים, אפגנים, הודים ובלוצ'ים עסקו במסחר.

״ב-1878 נטל הסולטן התורכי, עבד אל-חמיד, תחת חסותו פליטים צ'רקסים שברחו מקווקז. רבים התיישבו בירדן, ואחרים מערבית לנהר הירדן בכפר כמא ורייחניה. פליטים מוסלמים מבוסניה התיישבו ליד קיסריה... לורנס אוליפנט [דיפלומט וסופר בריטי, חוקר ארץ ישראל] כתב על שבט תורכמני שהיגר מעיראק והתיישב ליד כפר צ'רקסי... ב-1908 התיישבו ביפו מהגרים מתימן.

״ב-1878 דיווח קלוד רנייר קונדר [״הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל״] שעמק יזרעאל הפך מקום מקלט לבדווים שהיגרו מירדן עקב מלחמות ו/או בצורת... ב-1870 היתה רק שישית מאדמת העמק מעובדת עקב ההשתלטות הבדווית... תופעה דומה איפיינה גם חלקים בדרום פלסטינה [מחברון דרומה]״.

אבנרי מוסיף (שם): ״הנחת מסילת הרכבת ירושלים-יפו [הושלמה ב-1892] העסיקה הרבה עובדים מקומיים וזרים. החברה הבלגית שהקימה את המסילה יבאה פועלים ממצרים, ורבים מהם השתקעו בפלסטינה. בפתח המאה ה-20 התחילה הנחת המסילה מחיפה לדרעא [בדרום מערב סוריה]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחילה העבודה על מסילת הרכבת מחיפה לשכם... הרבה פועלים יובאו ממדינות שכנות.

״ב-1880 היו בחיפה 6,000 תושבים. ב-1910 זינק המספר ל-18,000, כולל 15,000 מוסלמים וערבים-נוצרים, רבים מהם מהגרים מלבנון וסוריה... יפו התפתחה כעיר נמל... שער למהגרים רבים... אוכלוסיית יפו הוכפלה בתקופה 1910-1890 ומנתה 43,000 – כ-30,000 מוסלמים וערבים-נוצרים. מהגרים רבים הגיעו מצפון אפריקה והתיישבו בירושלים, שם התגוררו מהגרים מצפון אפריקה שהגיעו בשנים קודמות..

״הגידול המהיר של אוכלוסיות יפו וחיפה (בעקבות הניצחון הבריטי במלחמת העולם ה-2) היה, במידה רבה, עקב הגירת פועלים, שוטרים, קבלנים, פקחי עבודה ואנשי עסקים ממצרים.... הקמת מסילת הרכבת מקנטארה [תעלת סואץ] לאל-עריש ורפיח [הקלה על ההגירה המצרית לפלסטינה] העסיקה אלפי עובדים, רבים מהם התיישבו בחיפה.

״המנדט הבריטי העדיף לייבא עובדים זרים ממצרים, סוריה וממדינות ערביות נוספות [כגון סודאן] כדי להקים בסיסים צבאיים, להפעיל מכרות, לסלול כבישים ולבנות את נמל חיפה. בשנים 1922-1919 גדלה האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בפלסטינה מ-515,000 ל590,000, בעיקר עקב הגירה. השנים 1936-1932 אופיינו על ידי צמיחה כלכלית חסרת-תקדים... וגל הגירה משמעותי... המהומות שפרצו מעת לעת בשנים 1938-1936 [בין הערבים ונגד יהודים] גררו אלפי שכירי-חרב ערביים... רבים מהם התיישבו בפלסטינה... ב-1942, בזמן מלחמת העולם ה-2, היה מחסור משווע בכוח עבודה... שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו אישורי הגירה לעובדים ממדינות ערב [בזמן שהיקשו על עליית יהודים].״

מסקנה: ההיסטוריון פרופסור אפריים קארש מאוניברסיטת בר-אילן וקינגס קולג' בלונדון מציג בסיפרו  Palestine Betrayed (2010) דו״ח של ועדת פיל הבריטית: ״בתקופה 1931-1922 גדלו אוכלוסיות חיפה, יפו וירושלים ב-86%, 62% ו-37%.״

ב-1947-1880 גדלו אוכלוסיות יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי ההגירה הערבית והמוסלמית. בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, רוב ערביי ״הקו הירוק״ ויו״ש הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערביים שהגיעו במאות ה-19 וה-20 – ולא של הכנענים. בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, פלסטינה לא היתה ערבית מאז ומקדם. מאז שלטון האימפריה היוונית, המאה ה-5 לפני הספירה, המונח פלסטינה  (Palaistine) התייחס לארץ ישראל בהקשר של עם ישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות ­– לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה. לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו. אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות). וככל שיותר אנשים יֵצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

[אהוד: הצביעות שלך אינה יודעת גבולות. אתה היית והינך מן המסיתים העקביים והחריפים ביותר נגד נתניהו ומשפחתו, זאת אני אומר בלשון המעטה, ועודדת בכך את ההפגנות של האספסוף הנאור-הנבער להדחתו – ועכשיו אתה נדהם לראות כיצד ניראה המחנה שלך, המחנה האספסופי והמטורף-למחצה של שונאי נתניהו, שגם נעזר כנראה בתמיכות של קרנות מחוץ לישראל! – כיצד קם הגולם על יוצרו! אני במקומך הייתי מבקש סליחה מנתניהו על שעודדתי את מחנה האספסוף הנאור-הנבער הזה להתגודד נגדו ולטנף אותו – וזאת בניגוד לכל כללי ההתנהגות בימי הקורונה!]

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות ״בולשיט״, ״את תומכת בביבי הפושע״ וכו'. חלקן נפתחו ב״אורנה יקרה.״ קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעייה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתימהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב״ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת... קצת חסר טעם להתווכח איתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: ״כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ.״ זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה: ״שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך.״ והשנייה מתוך ״אבינו מלכנו״: ״אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך.״

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פירסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת ״כל נדרי״, שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: ״כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות״, כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: ״בחיים אני לא אדבר איתו״ בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ״ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע״ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועותיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כיתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות ״ועיניתם את נפשותיכם.״ פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר.

במאמרו ״גרוע ממחדל יום הכיפורים״ כתב סבר פלוצקר, בין השאר: ״בקיץ 1973 היתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום.״ הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו״החזרת זכויות הפלשתינאים,״ כלומר טענת ״זכות״ השיבה, כתנאי לניהול מו״מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והיתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. היתה זו הצעה בלתי קבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה ״הסרבנות הישראלית״ כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ״מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי ״הקונספציה״, בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ״ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ״ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה״ת, פירסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב״ישראל היום״ – ״השבר, ההתעשתות, ההישגים״, שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא היתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס:

״הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה״ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפייה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים.'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה״ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם,' ואמר בפירוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקיצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים.' מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים היתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. ...

״שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. ... הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תוכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה״ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. ... טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש.' ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית'.״

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא ״שקר, לא פרשנות מוטעית,״ לקוח מספרו של יגאל קיפניס ״1973״ שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: ״למה לא קירבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?״

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: ״אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים... מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה... לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תוכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה.' זוהי מדיניותנו, זוהי תוכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע.״

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12 אסד אמר שיבקש לחדש את המו״מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו״מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה ״שטחים תמורת שלום״ אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע ״כחול לבן״ נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו״מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום. תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

* ביד הלשון: הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה. הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו. 

אורי הייטנר

                         * * *

                   ישראל בר-ניר

דמוקרטיה בשחור

חולצה שחורה, חולצה שחורה, והיא עולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים.

את החולצה הכחולה, אותה לבשו בגאון צעירי תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה, החליפה החולצה השחורה, סמלה של תנועתו של מוסוליני, אבי הפשיזם המודרני, ב״מצעד על רומא״ לפני מאה שנה. 

מבוא ורקע

כאשר נכשלים בבחירות, יוצאים לרחובות.  זו דרכם של מפגיני בלפור לניהול דמוקרטיה.  הם לא המציאו את זה. את השראתם הם קיבלו מה״מצעד על רומא״ של מוסוליני, ב-1922.  בראשית דרכו, מוסוליני, אבי הפשיזם המודרני, ניסה את כוחו באמצעים דמוקרטיים – בחירות. הוא הצליח להיבחר לפרלמנט ב-1921, אבל הישגיו האלקטורליים לא היו מרשימים במיוחד (זה בלשון המעטה).  על מנת לקצר את הדרך ול״שפר״ את סיכוייו להצליח, מוסוליני הקים את תנועת החולצות השחורות – מיליציה של בריונים, ותיקי המלחמה ואחרים, שלא היססו להשתמש באלימות נגד יריביהם (הדגל השחור היה סימלה של התנועה האנרכיסטית כבר בשלהי המאה ה-19). תנועת החולצות השחורות אירגנה ״הפגנות מחאה״ וחוללה מהומות על מנת לגרום לאנרכיה. כך נסללה דרכו של מוסוליני לשלטון. זו היתה ה״סעודה האחרונה״ של הדמוקרטיה באיטליה. תעבורנה למעלה מעשרים שנה עד שהדמוקרטיה תחזור לאיטליה.

האספסוף הנאור העומד מאחורי מפגיני בלפור עבר תהליך דומה.  בהתחלה הוא ניסה להביס את נתניהו באמצעות הקלפי. אבל הדרך הדמוקרטית להשגת השילטון ארוכה היא וקשה. נדרש הרבה זמן על מנת לממש את המטרה ויותר מפעם זה בכלל לא מצליח. שלוש מערכות בחירות בהן הוא ניסה את כוחו, הסתיימו בכישלונות פנומנליים. גם הסיוע המאסיבי של התקשורת והתמיכה הבלתי מסויגת של מערכות אכיפת החוק לא עזרו. בצר לו, משנוכח שמהדרך הדמוקרטית לא תבוא הישועה, האספסוף שינה כיוון ואימץ את דרכו של מוסוליני. 

אמן פוליטי בשם איתי זלאיט, הקים בחשכת הליל בכיכר רבין בת״א ״מיצג מחאה״ אותו הוא כינה ״הסעודה האחרונה״. אני מנחש שהתצוגה, והשם שהאמן נתן לה, נועדו לסמל את קיצה הממשמש ובא של הדמוקרטיה בישראל. אני מסופק אם הוא בעצמו מבין את משמעות התצוגה שלו.  הדחה של ראש ממשלה מכהן באמצעות הפגנות מחאה ומהומות רחוב זה באמת קיצה של הדמוקרטיה – ״הסעודה האחרונה״ שלה.  זה בדיוק מה שקרה באיטליה לפני מאה שנים. על כך נאמר ניבא ולא ידע מה ניבא.   

כששמוקים מתנוססים בכיכר

בין שלל השלטים והמיצבים שבלטו במוצאי שבת האחרונה בהפגנות נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכיכר פריז בירושלים, בלטו ארבעה בלונים גדולים בצורת איבר מין גברי.

המשפט הזה, הלקוח מעיתון ״הארץ״ מיום 4 באוגוסט, 2020 –

(https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.9045327),

– ממחיש בצורה מובהקת את הרמה החשיבתית של מארגני ומשתתפי הפגנות המחאה נגד ראש הממשלה, נתניהו, המתנהלות מזה חודשים מול מעונו של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. 

אלפי מפגינים טורחים להגיע מדי ערב לכיכר פריס בירושלים עם ״נספחים״ הזולגים למעונו הפרטי של נתניהו בקיסריה. הם מתיימרים לייצג את ישראל היפה, ישראל החושבת, ישראל הנאורה. מטרתם היא להגן על הדמוקרטיה בישראל מפני נתניהו – הגירסא הישראלית של ארדואן. אבל היבול האינטלקטואלי היחיד שהאספסוף ה״נאור״ הזה הפיק עד היום הוא שמוקים מתנוססים ברוח, נו, באמת. אמנות זה עניין של טעם, אבל אחרי שראיתי שעיתון ״הארץ״ (העיתון לאנשים ״חושבים״), רואה בתצוגת השמוקים צורה של ״אמנות״, הרמתי ידיים. 

לאור הסכנה הבריאותית האמיתית הכרוכה בהתקהלות בכיכר – המפגינים מוכנים למות על קידוש השם (של נתניהו),  הם מוכנים להקריב את חיי ילדיהם ואימהותיהם, ובלבד שנתניהו יודח. אי אפשר שלא להתפעל מהמסירות והדבקות בה מתנהלת המערכה נגד נתניהו.

על מנת להגן על המפגינים מחשש עינא בישא, היועמ״ש אביחי מנדלבליט הזדרז וחתם על צו נבצרות האוסר על נגיף הקורונה להיכנס למתחם בו מתקיימות הפגנות המחאה. כמה טוב לדעת שיש מי שדואג לשלומם של מגיני הדמוקרטיה.  נותר רק לוודא שאכן יש במרומים אוזן קשבת לתפילתו של מנדלבליט.     

הפגנות ומחאות – על מה ולמה

אחד המאפיינים החשובים של משטר דמוקרטי הוא חופש הדיבור שזכותם של אזרחים למחות היא אחד ממרכיביו. משטר בו אזרחים אינם יכולים למחות הוא משטר דמוקרטי להלכה בלבד, אפילו כאשר ישנה חוקה ויש בחירות. 

מחאות יכולות לבוא לידי ביטוי בצורות שונות – עצומות, כרזות, מאמרי ביקורת בתקשורת הכתובה והמשודרת, שביתות, והפגנות. הדיון להלן יעסוק בעיקר באחרונות. לעיתים קרובות, מימוש זכותו למחאה על עוול אמיתי או מדומה של ציבור אחד, פוגעת בזכויותיו של ציבור אחר, ואז מתעוררת השאלה מי מוסמך להחליט את זכויותיו של מי יש להעדיף.

יתרה מזאת, יש לא מעט מקרים בהם המחאה פוגעת בציבור אחר מזה שאליו היא מכוונת.  למשל שביתה של מורים בגלל תנאי שכר ירודים, פוגעת בתלמידים ולא במעסיק האחראי למשכורות המורים. כל אלה הם נושא למאמר בפני עצמו. 

הפגנות המחאה המתקיימות בחודשים האחרונים מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים ו״נספחיהן״ בקיסריה, הן מחאה מסוג חדש, סוג שאין לו תקדים במשטר דמוקרטי – מחאה על תוצאות של בחירות. הפגנות מחאה כאלה הן תופעה אנטי דמוקרטית מובהקת. מארגני הפגנות המחאה מרבים לברבר על כך שמטרתם היא ״להגן על הדמוקרטיה״, אבל בפועל הם עושים בדיוק את ההיפך – הם חותרים תחת יסודותיה של הדמוקרטיה. שיירות המכוניות הנושאות דגלים שחורים הנעות מסביב למעונו של ראש הממשלה בירושלים, הן מהדורת ישראל של שנת 2020 של ״המצעד על רומא״ של מוסוליני מלפני מאה שנה.

למרות כל ההסברים לעיל, קשה למצוא תשובה לשאלה על מה המפגינים מוחים ונגד מי, ולמה מארגני המחאה חותרים. 

האם המחאה היא על כך שנתניהו ניצח בבחירות? אז מה המפגינים רוצים ממנו? מדוע הם לא מפנים את המחאה אל אלה שהצביעו עבורו בבחירות? כי את זה הם כבר ניסו – בשלוש מערכות בחירות, אותן הם ניהלו תחת הסיסמא ״רק לא ביבי״. רחוק הם לא הגיעו עם הסיסמא הזאת כי ה״הישג״ היחיד שהיא הביאה להם – ההצלחה למנוע מנתניהו להרכיב ממשלה לבד, הושג רק בזכות התמיכה של אחמד טיבי ושותפיו ברשימת שונאי ישראל.  בכוחות עצמם, מארגני הפגנות המחאה אפילו לא הצליחו לגרד את הסיכוי להרכיב ממשלה. בכחצי תריסר ראיונות עם מפגינים ״מן השורה״ בטלוויזיה, שהתקיימו בחודשים האחרונים, אף אחד לא היה מסוגל לתת תשובה ברורה על מה או נגד מה בדיוק הוא מוחה. אחד דבר על איאד, ואחר על סיפוח, שלישי על המסעדה שלו, רביעי על כתבי האישום, וזו רק רשימה חלקית.

היום (29 בספטמבר) התראיינה בערוץ 11, עו״ד המייצגת לדבריה ״עמותה למען דמוקרטיה מתקדמת״. למעשה זה לא היה ראיון, כי היא לא טרחה לענות על אף אחת מהשאלות שהוצגו לה. היא בכלל לא נתנה למראיין לדבר ודיקלמה ללא הפסק מסר שהיא הביאה אתה שהכיל מיספר גדול של חזרות על המשפט זה לא אותו דבר (זלא״ד), איזה ״דבר״? לא היה ברור. היא גם לא טרחה להסביר למאזינים במה שונה ״דמוקרטיה מתקדמת״ מסתם ״דמוקרטיה״. האם מחאה באמצעות נפנוף של שמוקים ברוח היא מה שמבטא את ה״קידמה״? אולי, אינני יודע, אבל לא הייתי פוסל את האפשרות הזאת.   

עדיין נותרה בעינה השאלה, מה היא מטרת הפגנות המחאה? למה מארגני ההפגנות חותרים?  לכאורה המטרה היא הדחת נתניהו מראשות הממשלה. אבל האם מישהו מהם באמת מאמין שהמטרה הזאת תושג באמצעות נפנוף של שמוקים מעל הכיכר? לפי ג'ורג' אורוול יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש. אורוול, לא הכיר את מארגני הפגנות המחאה מול מעונות ראש הממשלה – ״פאר האינטלקטואליה הישראלית״, אבל על סמך ניסיונו באנגליה במהלך מלחמת העולם, הוא הכיר את החומר האנושי ממנו מורכב הציבור הזה.

אפילו לפרופסורים באוניברסיטאות ולהוגי דעות אחרים ממיטב האינטלקטואליה, ברור שראש הממשלה לא יעזוב מרצונו את תפקידו. כושר השרידות הפוליטית שלו ומיומנותו בניהול מאבקי הכוח במגרש הפוליטי הם מעל ומעבר לכל מה שיש למי שהוא מבין יריביו להציע. יתרה מזאת, החוק מונע מיריביו להכריח אותו לעשות זאת בדרך משפטית. הסעיף בחוק יסוד ראש הממשלה המאפשר לראש ממשלה להמשיך ולכהן כל עוד לא הורשע, סעיף אותו יריביו רואים היום כ״אם כל חטאת״, לא נכלל בחוק כך סתם. הוא שיקף את הניסיון של המחוקקים במגעיהם עם מערכת המשפט, והוכנס במיוחד על מנת למנוע מצב בו כל לבלר בפרקליטות יוכל לגרום למשבר ממשלתי באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. 

אם כך, אם הדחת נתניהו איננה מטרה ברת השגה, איזו מטרה אחרת יכולה להיות למארגני הפגנות המחאה?

התשובה היחידה שעולה על דעתי היא שהם מנסים ליצור רעש תקשורתי בעוצמה כזאת שהשופטים העומדים לדון בתיקי נתניהו לא יוכלו להתעלם ממנו וירשיעו את נתניהו גם אם לא תהיה לזה הצדקה. 

באשר ליכולת להשפיע על הליך שיפוטי באמצעות רעש תקשורתי, להלן קטע מפסק דין של השופט, לימים נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק ב-ע״פ 696/81. הדברים מדברים בעד עצמם:

״אפשרות סבירה להשפעה על הליך השיפוטי קיימת גם במקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט מקצועי. אמת, אפשרות ההשפעה על שופט מקצועי קטנה מאפשרות השפעה על שופט הדיוט, אך גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם... נרחב הוא התחום בו יש לשופט שיקול דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפרסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פרסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים השפעה על שיקול הדעת השיפוטי.  השפעה זאת פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת״.

 מארגני ״הפגנות המחאה״ מדברים על ״שלטון החוק״, על ״הגנה על הדמוקרטיה״ וכיוצא באלה סיסמאות ריקות מתוכן, בשעה שמה שמעשיהם הם שיבוש הליכי משפט לכל דבר. אין שם אחר לניסיון להטות את הדין באמצעות הפגנות רחוב ומהומות.  

הניסיונות להטות את הדין אינם מצטמצמים ל״הפגנות המחאה״ תוך הפרה בוטה של חוק ה״סוב יודיצה״. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור, אמרה במהלך ועידת המשפט של לשכת עורכי הדין המשפט של נתניהו יהיה גם משפטו של מנדלבליט.

https://www.srugim.co.il/486342-%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A0%D7%93

אם היו קוראים לי שי ניצן, הייתי מוסיף לדבריה של מרים נאור את הסיומת ודי לחכימא. אבל אני לא שי ניצן, ולכן אני מבין את הדברים כפשוטם – הנחייה ברורה לשופטים העומדים לדון את נתניהו מה עליהם לפסוק.  

ישראל בר-ניר

* * *

משה גרנות

אמן האימאז'ים

על ספר שיריו של רון גרא

״הבהוב אחד של חסד״

צבעונים 2020, 455 עמ'

בספר שלפנינו קובצו שירים חדשים של רון גרא, וכן מבחר של שירים מתוך 12 ספריו הקודמים. המוטו של הספר : ״עדיף לאהוב ולאבד – מלא לאהוב כלל״ (אלפרד טניסון), ובהמשך יתוודע הקורא למשמעותו של ציטוט זה בחייו ובשירתו של מחבר ספרנו זה.

השירים ברובם ליריים, אישיים מאוד וחושפניים מאוד. הקורא מתוודע אל הכאבים והפצעים שהרו את השירים הנוגעים ללב: היתה אהבה בחייו (״אוהב אותך״, עמ' 197), אך הנישואין היו ״עשוקים״ (״מסע חיפוש״, עמ' 60). הוא מקונן על אהובה שהכזיבה (עמ' 171), ומסתבר שמצא אותה במיטה עם אחר (״ריחות זרים״, עמ' 205, ראו גם ״את ואני״, עמ' 213, ״אהבה בת שלושים״, עמ' 240) הנישואין התפרקו, ועל הטראומה הזאת כתב ספר שלם (״בנעלי גירושין״, 1995), לגירושין נלווים הייסורים הקשורים בילדים, שמכאן ואילך יהיו רחוקים מהאב, ויבקרו אותו במועדים מסוימים (״ילדתי״, עמ' 203, ״מחוץ לנעלי הבית״, עמ' 207, ״אבא יד שנייה״, עמ' 209, ״הילדים״, עמ' 210). המשורר מתאר את אובדן האושר עם הפרידה (עמ' 204), אובדן שמתעצם כאשר במילואים היה עליו למלא טופס בו יציין את הקרוב שאפשר לבשר לו במקרה של אסון (״בנעלי גירושין״, עמ' 202), והוא תוהה אם באמת אפשר לקרוא למה שהתרחש בינו ובין אשתו – אהבה: ״יש שאני בורח בלילותיי / אל אהבה שלמה שלא היתה״ (״בריחת ליל״, עמ' 41). לימים הוא פוגש כנראה את גרושתו, ונזכר בריחה, וחש כמו כלב עזוב (״כלב עזוב״, עמ' 321).

מסתבר שהמשורר מצא נחמה על אהבתו האובדת אצל נשים אחרות, כפי שמרמזים שירי האהבה הרבים שכתב לאחר גירושיו (עמ'  51-48, 56, 218, 262). שכן הדבר היחיד שיכול להצדיק את המוות הוא, לדעתו, החוויה הארוטית (״רצון״, עמ' 174). המשורר מתאר חוויה המכונה ״סטוץ״ עם אישה שרוצה רק אהבה של שעה (״אהבה שונה״, עמ' 268), ויודע לספר גם על אהבות בתשלום (״פביאן״, עמ' 114, ״אהבה עוברת לסוחר״ (עמ' 285).

פצעים נוספים שמשוררנו חושף: הורים שחלו, ונפטרו צעירים מדי, ואח אפילפטי, בעל התקפי זעם, שהפך לסיעודי, וגווע מול עיניו (עמ' 12, 14,  68, 73, 74, 179, 275, 276, 278, 332, 348, 350, 383, 385, 386, 387, 388), וכן מחלת הקרוהן ממנה הוא סובל (עמ' 165, 166 253, 340, ואולי חווה גם אירוע לב (עמ' 238).

הנחמה הגדולה על הפצעים שהמשורר חושף היא במפגש עם הנכדים: ״כאשר אני מביט בך עיניי מלאות״ (עמ' 423), ״נכדותיי בנות הארבע״ (עמ' 424), ״מפגש מחודש״ (עמ' 426).

אין כמעט משורר שאיננו מתמודד עם סודות השיר, ועם הכורח לכתוב שירים, מה שנהוג לכנות ״שירים ארספואטיים״, וגם רון גרא מתנסה בכך: השירה בעיניו היא גלגל הצלה לפצעים הרבים שחווה האדם (״מילים רעות״, עמ' 95, ״משורר״, עמ' 100, ״משוררים אלמונים״ עמ' 101; ״אני כותב שירה״ עמ' 445, ראו גם ״משורר נידח״ עמ' 97). בהקשר הזה מצאתי גם שיר סאטירי על ההווי במילייה של המשוררים המתפארים במאמרים שנכתבו על יצירתם ועל הפרסים שקיבלו, או שעמדו לקבל (״אדוני הגיגית״ עמ' 94).

לכאורה, מבחינה פרוסודית נוקט רון גרא בדרך הסלולה של השירה המודרנית: ויתור על חרוז ומשקל, אבל בהחלט ניתן להצביע על מאפיינים פרוסודיים המיוחדים לו, כמו האימאז' המופיע ברבים משיריו. הרי דוגמאות אחדות: ״עפעפיי הלחים / נחים על מדף לילותיי״ (עמ' 16), ״היא לעסה פקעיות חרטה״ (עמ' 53), ״בפנים מעונים / מאוננת בשפתיים יחפות / לכל חולף״ (עמ' 113), ״ירח תלוי על מפרשי רוח״ (עמ' 146), ״נסענו עימו במזחלת החלום״ (עמ' 201), ״כותב נהרות של שתיקות״ (עמ' 260).

המשורר מרבה באנפורות: על, על, על (עמ' 91), ואני, ואני, אני (עמ' 64, וראו גם עמ' 122, 150, 164, 211, 330, 444). ליד ״שירים רזים״, ובהם רק מילה אחת בשורה (״עם גירושיי״ עמ' 232; ״ליבי״ עמ' 248, ״חוף לא מוכרז״ עמ' 265) – נמצא גם שיר הבנוי כמו סיפור בשורות ארוכות (״רווקה״, עמ' 269). מסתבר שגם חרוזים אקראיים ניתן למצוא בקובץ זה: שקוע – מנוע (עמ' 126), בשר – קצר (עמ' 223), עט – עת (עמ' 318, וראו עמ' 120, 137, 322).

אחד המפתחות לעומקה ולהיקפה של שירה הוא ההתחקות אחרי אישים שהיא מתכתבת עימם. בקובץ שלפנינו נמצא התכתבויות עם קשת רחבה של יוצרים באמנות, בספרות, במוסיקה, בקולנוע, במדיניות, הרי רשימה חלקית (בסדר אלפבית): דויד אבידן, שלמה אבן גבירול, שלמה ארצי, י״ח ברנר, לאה גולדברג, יהושע סובול, גיום אפולינר, לואי אראגון, שארל בודלר, ז'אן לוק גודאר, ויטוריו דה סיקה, פיודור דוסטוייבסקי, דמוסטנס, ג'וזפה ורדי, פול ורלן, אלפרד טניסון, פרנסואה טריפו, וולפגאנג אמאדאוס מוצרט, פליקס מנדלסון, ז'אן פרה, ריימונד קארבר.

הקובץ מכיל את המיטב ביצירה של רון גרא, שירים מעניינים בתוכנם ובצורתם – בעיקר אימאז'ים מקוריים –  שירים נוגעים ללב ומאוד מרגשים.

משה גרנות

* * *

ארנה גולן

על ספר שיריה החדש של חלי אברהם-איתן

״דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה״

עיצוב כריכה: עידית אפרים, ציור כריכה: דניאלה פורת, הוצאת ש״א, 2020.

האם מחול הקורונה הקוסמי והנוגף

יביא לאיחודם של מחולות  הדעסא והקרקוביאק הארציים?

בימים אלה הופיע ספר שיריה העשירי של המשוררת זוכת הפרסים והפעילה התרבותית והחברתית, ד״ר חלי אברהם איתן, וכבר שמו יוצא הדופן מעיד על הנועזות שבבסיסו, כמו גם על ייחודו. ״דעסא-קרקוביאק ומחול הקורונה״, זהו שמו המפתיע של  הספר, וייתכן בהחלט שהוא סתום לגבי הקוראים.

ובכן, מהי משמעותו?

דומה כי לשם כך ראוי גם שנכיר את אישיותה המיוחדת  של חלי אברהם-איתן ופעילותה, כי   היא זו  שייסדה את ״בית הסופר״ במודיעין  המכוון את פעולותיו לעיר ולסביבותיה, ואף את כתב העת הספרותי שהיא העורכת שלו, ״שבילים״, המופיע פעמיים בשנה, והיא תורמת בפעילותה להפצת התרבות והספרות וליצירתה.

 ואכן, בספר שיריה החדש מתברר, כי הרגישות החברתית והתרבותית הזאת, בצירוף השכלתה האקדמית ועל רקע הימים הטרופים הללו, הביאה אותה להתבוננות מעמיקה ורגישה בדרמה המתחוללת במחוזותינו אך גם בחייה שלה בימי קורונה טרופים אלה.

וכי למה? כיוון שהם מערערים את כל השגור והמוכר והבטוח בארצנו, בחברה שלנו על פלגיה ועדותיה, בתרבותנו ואף בחייה הפרטיים של אברהם-איתן. אך הם גם מקרינים אחורה, לחשבון נפש אישי וחברתי הכורך יחדיו עבר והווה. מה שמיוחד הוא שכלולה בו  גם תקווה לשינוי לטובה, לאחדות. ולהצלה אישית ולאומית. וכל זאת בלשון שירה שונה משירתה בעבר וממוקדת כולה בשאיפה לביטוי המצב הריאלי והתודעתי החדש ואם יש צורך בכך, אף לחתור אל המימד המטאפיסי. עתה מואר באור חדש גם שמו של הספר. תחילה מתברר כי הוא נבנה  משמותיהם של שלושה מחולות. מהם מחולות אלה? בשירים עצמם אין הסבר להם והם מובאים כמובנים מאליהם. ומניִן הנועזות להביא שירים שהמחול מככב בהם בימים טרופים אלה? ומדוע  שניים מהם מאוחדים במקף בעוד מחול הקורונה מופרד מהם?

המשמעות תובהר לנו טוב יותר לאור השיר המייצג שנבחר לככב על עטיפת הספר. אך יש לבחון מה מסמלים המחולות הללו ומהי משמעות צירופם? ובכן, דעסא הוא מיקצב של ריקוד תימני, שם מוצא משפחתה של המשוררת, והיום הוא משמש בעיקר בשירי קודש, בפיוטים, בנוסח התימני. לעומת זאת, הקרקוביאק הוא ריקוד אשכנזי, פולני, שמקורו כנראה כבר במאה ה-17 ובסביבות העיר קראקוב, ואפילו חוברו לו מילים ושירים. עם העליות החלוציות לארץ הוא שימש מקור גם לריקודים וגם לשירי העם החדשים ולשירי ילדים (למשל, השיר הנודע של ילדותנו, יש לנו תיש), ואפילו לריקודי העם בכל העשורים הראשונים למאה ה-20 ועד היום עדיין הוא ביסודם של ריקודי עם לא מעטים.

צירופם הסמלי של השניים בכותרת הספר מרמז לכמיהה לאיחוד לאומי, לאיחודן של עדות ולשילובם של מוצאים, במיוחד על רקע הקורונה, שאם לא כן יתחולל אסון. אף מוטמעת בו האמונה כי יש בנו כוח ״המחול״, הלא הוא כוח החיות, היחד, השמחה, דווקא כשכוח בלתי מובן, כעין כוח עליון, קוסמי ומטאפיסי, פוגע בנו כשם שפגע, כפי שנראה, במשפחתה.

ואם כך, מדוע מחוללת הקורונה האימתנית? נפתח דווקא באנקדוטה שאברהם-איתן כלל לא ידעה ולא שיערה אותה. ביום 7 בספטמבר, כלומר אך לפני זמן קצר, פירסם ד״ר איתי גל ב-ynet  מאמר בשם: ״ריקוד הכתר: מדענים גילו – כך נצמד נגיף הקורונה לתא ומדביק אותנו.״ במאמר עצמו הוא מפרש כי החלבונים המרכיבים את מעטפת הנגיף, שבעברית שמו כתר ושמו בכלל הוא על שם צורתו, משתנים ללא הרף כאילו היו מבצעים ריקוד מעלה מטה, והמחול הזה הוא המשפיע על אפשרותם להיצמד לתאי גופנו!

אבל לפי השיר הפותח את הספר ונושא משמעות מטאפיסית, ״קורונה ב'מלכות' ו'בינה'״, הקורונה מחוללת כי היא ״כתר נגיף / מכותרים בעיגול אחד / שחור, צהוב, לבן / בעל שם או עלום שם /עשיר או רשיש״! הנגיף המחולל, המתרוצץ, ההורס כל שבנה האדם. הוא מחולל בדידות קשה, לא מבדיל בין עדות, מעמדות. צבע עור, מצבים כלכליים או משפחתיים, בין עני לעשיר, בין  מחוללי ממון בבורסה לבין מחוללי אימת הגרעין, עד  שוורטיגו כללי מתעתע בכולם, כי לנגיף יש רשת ובה הוא לוכד את כולם.

ואז, בסיום השיר, לפתע מתרחש מיפנה אל ניסיון להבין בכל זאת את המשמעות המטאפיסית של אסון כזה. ״ויכל אלוהים ביום השביעי / אשר עשה / אך עוד ידו נטוייה לשנות סדר בריאה / להנחיל שבת כל ימות השבוע / ליהודי ולגוי / להביא מנוחה ליגע / עד שישתגע.״

ואירוניה כאובה והתרסה כאן המופנית אל האלוהים. אין זה רק נגיף אלא אות לשינוי סידרי עולם, לכאורה לחיוב ולמנוחה, ובפועל ולשיגעון, כי ״כולנו במערבל הפחד,״ ״בסירת הקורונה״. ואם כך, איך משתלבים כאן ריקודי שתי העדות? בכך, שתחת עירבול זה, ״תחת כתר הנגיף כולנו אחד. / שמע ישראל, אדוני אחד,״ שהרי זו המודעות לכוחנו כשאנחנו באיחודנו.

ובשיר אחר, ״עכשיו קורונה / עכשיו זמן תיקון,״ כי ״עכשיו  נגיף קורונה / פצח במחול דעסא-קרקוביאק / משך את הבמה / אל השולחן ואל הכורסה״ (15). כלומר –  עכשיו הנגיף חולל קרע קשה אבל זה הזמן לתיקון, לאיחוד, והנגיף דחף את זה אל מול עינינו, לבמה.

תוך כך גם מתבררת לנו טוב יותר תבניתם של מרבית השירים: רובם הם  שירים בעלי אופי כעין סיפורי, שבו שברי אירועים, ממשיים ומטאפוריים, הולכים ומתאחדים ברצף השיר  לעלילה נרמזת הבונה משמעות מהגלוי ומהמטאפורי, מהאירוני ומהזועק.  ועל כן, לרוב עם סיום – עיתים במהלך השיר – מתרחשת קפיצה אל המימד המטפיזי, אל הזעקה להבנת המשמעות הקוסמית של שברי האירועים המצטרפים אלה לאלה יחדיו.

מבחינה זו מעניין מאד ההבדל הקטן אך רב המשמעות והמפתיע בין שני שירים שהם כביכול אחד. השיר האחד מופיע כמייצג על עטיפת הספר וקרוי ״דיאלוג שמיימי״, ואילו השיר הכלול בספר קרוי ״דיאלוג חברתי״, והקירבה ביניהם גדולה ומפתיעה. ומה מיוחד בחברתי (עמ' 22)? שהריחוק והקירבה מתרחשים בין קבוצות ולא בין יחידים. וכך נאמר בשיר: ״מרבץ עננים / פרושים זה מזה, / האחד שחור (על העטיפה כתוב שצבעו קודר) / השני מלופף אור / ומרחב תכלת ביניהם / כתהום.״

ומה קורה אז? משב רוח קרקוביאקי קורע אותם זה מזה, מעמיק מרחב שחרור ומטח גשם ״פקח חום עיניים,״ אבל המחאות לא עזרו גם לא ריקוד הבטן התימני וגם הקרקוביאק עייף, ורק נותרת כמיהת האדם לחום האדמה. וכאן נוספות שלוש שורות מכריעות: ״הצאצאים כמעורב ירושלמי / מותכים בגנים / מחוץ לדיאלוג השורף.״ וכי תיתכן קריאה כאובה יותר מזו לאיחוד חברתי בשעת מחול הכתר הנוגף כאשר הדיאלוג מוסיף לשרוף ולהתיך?

לעומת זאת, השיר על העטיפה נפתח כך: ״שני עננים כבדים מונחים / זה לצד זה. / צבע האחד קודר / והשני מלופף אור / ותכלת ביניהם.״ לכאורה, מדובר באותו קרע חברתי. אך לא!   אמנם גם כאן  משב רוח קרקוביאקי קרע אותם זה מזה והם לא נפגשו ומטח הגשם אכן פקח חום עיניים אבל עתה לא יועילו הדמעות ועודפי המלים כי לפתע יתברר שמדובר כאן על ״היא״! – נכון, גם כאן הריקוד האשכנזי עייף, אבל ״הצורך במרחב תכלת ריחף / מעל ענני נפשה״ – ותשוקת אדם לאדמה נתפסת עתה כצורך שלה בשעת עייפות ופרידה וכמיהה לחופש ״להיעטף ברגביה״ כנחמה, ״לנוח מהריקוד הטורף.״ אכן שיר אישי ואינטימי כאוב ורווי סמליות על כאב הפרידה והתהליך שהוביל אליו, והוא מאיר את האישי כחלק  בתהליך קוסמי  מקיף.

כך הגיעה המשוררת המיוחדת הזאת לחשבון נפש מזוויות חדשות ושונות על חיינו המתפרקים ובמיוחד גם על חייה שלה במימדים אחרים, היום, וגם בשעות משבר אבל גם בתהליכי עיצוב אישיותה ופעילותה לאורך השנים. שהרי הם אשר הפעילו עתה את תודעתה ונפשה בחיפוש אחר משמעות למתחולל בנו.

על רקע זה בולט חיפוש המשמעות החדשה והאמיצה לחייה הפרטיים, אם כבת לאם ואב נערצים שהגיעו ממקום ומתרבות שונה וגילו עוז נפש, כפי שניתן לראות כבר מן ההקדשה לספר, ואם  כאחות לאחים רבי ייסורים ששניים מהם אף נפטרו, ואם כאישה שפעמיים כמעט איבדה את זהותה העצמאית בזוגיות אך ידעה לשוב אל עצמה.

התגובה  הנסערת, חסרת הפשרות והנועזת הזאת אך בכל זאת מרוסנת בכבלי שירה ומבע, הולידה שירים שהם שונים במידה לא מעטה מקודמיהם, שחלקם אף הולחנו. החתירה הזאת, למציאת משמעות שמעבר, משמעות מטאפיסית, היא עדות לתמורה הגדולה שבחיינו. מתברר, שכוחה של השירה הוא לגבי אברהם-איתן בכך שרק בלשונה הייחודית ניתן להביע ולבטא את התופעה החדשה והמאיימת והלא מובנת המתרחשת סביבנו ואפילו להבין את מה שמעבר למציאות הקשה והגלוייה. לכן השירה היא טעם חייה ולמעשה ייסודם, כפי שהיא עצמה מצהירה.

ואולי נפנה לעדות שירית שלה עצמה על הפואטיקה המניעה את שירתה. במדור ״ריקוד המילים״, בן ארבעה השירים בלבד, שעניינו אכן הפואטיקה הזאת, נאמר בשיר ״לסטודנטיות לספרות״ (105): ״שאלתן אם כל שיריי / נדחפו במעלה חבלי הלידה. / חשבתי על כל השירים / שנהרו בליבי משמחה / ולא נדחפו בצירי השיר / אל נמל תעופתם / כי ענייני השעה דחקו יותר במנועים.״ ואילו בשיר ״מורים״ (39), המספר על המורים ממזרח וממערב שבין אבני חינוכם עברה ילדותה האבודה. נאמר כי ״עדיין תרה אחר אבני אור / להגיע אל הליבה / לצמוח מחדש במעשה השיר / בין סידקי אבנים / זירעי תובנות וצמיחת באובב,״ הלא הוא העץ המופלא הנראה כמו חורשה שלמה ומסוגל לאגור כמויות אדירות של מים בשעת יובש.

שירתה, אם כן, אינה תחומה אך בגבולותיה של  שירה אישית, אף אינה קודרת כולה, יש בה גם שמחה וגם ענייני השעה שדוחקים ״במנועי״ השירה אל מעופה של השירה. וכי למה? כי רק בכוח השירה ניתן להגיע אל ליבת הדברים ולהצמיח את האישיות. ואז, מראות, אובייקטים מן המציאות, זיכרונות עבר, עובדות, טבע ואפילו שדה תעופה, הופכים סמלים למשמעות עמוקה יותר שרק בכוחה ניתן להבין את המציאות. ולכן, יש לשוב ולספר את שבין  סידקי אבנים  כדי למצוא אבני אור בכוח  השירה.

ואכן, המדור הראשון והגדול בספר, מהווה תגובה של רגש וכנות ועמקות  לאירועים של ימי קורונה. לסגר, אפילו לארץ המגף שהנגיף נוגף בה, ויש  שאלמנטים מן המיתוס, כמו הסוס הטרויאני או אודיסאוס, או נופים וים וחופים וסערות, וגם כמובן מקורות יהודיים, כמו ״תיקון״, או ״עדן״ או ״מחילה״, באים להעמיק באורח סמלי את משמעות  האסון.

אך עיתים יש גם תקווה ואז: ״כשני שחרורים / בצעדי קרקוביאק / וצעדי דעסא / פורקים מטען חורג / משיקים עצמם / במעגלי ריקוד״ – וכל זה כשהאדמה בוערת אך נע זרם דם ומים כשסביבו יישויות כעמוד אש. אבל לעיתים ״נאלמה שירת השחרור״, שירת ציפור השיר, (״שירת השחרור״ היה שמו של ספר שיריה הקודם ובו היא שרה גם תקוות שיחרור) ואפילו הירח דימם בעננים. ״אין רוח למחול / ולפתוח שוב במחול / דעסא-קרקוביאק.״ הייאוש שליט. ובכל זאת, הסיום הוא: ״מחול לך / מחול״. ייסלח הוויתור בשעת הקטסטרופה.

המעניין הוא, שעל רקע ימי הקורונה עולה חשבון נפש אישי ודווקא לא בלשון ״אני״, וזאת מתוך הבנה חדשה של ילדות אבודה, או ראייה מחודשת של הלמידה עם המורים, יחסים עם דמויות שונות ואפילו עם עצם היותה אישה או על תביעה להתנהלות כלכלית ״נבונה״ על חשבון כתיבת השירה שמעכבת עשיית כסף, אך ״אין כל רצון לאצבע המשורר / להשתחל אליהם,״ אל ״הכיסים התפורים״ של הכסף.

ומעניין, בסופו של המדור מופיעים שני  שירים אוטוביוגרפיים מכמירי לב, מה סיפרה להם אימה ומה לא על חייה בתימן ועלייתה ארצה והנחמה של הבת לאימה ז״ל. השירים סיפוריים כקודמיהם, כלומר מביאים שברי אירועים ברצף, אך נטולי סמליות והאירועים הם הנושאים הם כובד המשמעות. ודווקא משום כך הם חושפים את סוד קיסמם של שירי הספר. כי ייחודם הוא השאיפה לבטא באורח עקיף, אם על ידי מתן אירוע או באופן סמלי או  מטאפורי,  ואפילו ישיר, את פנימיותה של המשוררת. ומהי? זו פרטיותה של אישה ואם ובת וילידת עדת תימן שאמנם פרצה גבולות ומחסומים חברתיים והשכלתיים אך דווקא משום כך כמהה תמיד לאיחוד, לאהבה, לסליחה. אי לכך שיריה חותרים למסור את החוויות שהניעו או נגרמו על ידי האירועים או המראות או הזיכרונות ויביאו את האיחוד והסליחה. וכך הוא גם בשירים המתייחסים למציאות האקטואלית ממש. וזו כבר נועזות של ממש.

דוגמא טובה היא, למשל, מן המדור האקטואלי  ״ריקוד האש״, שעניינו בבלונים עם מטעני הנפץ השורפים שדות ובתים. ״באוויר החרוך בין ענני האובך / והעשן / פיזזו  קרני השמש / פיזרו אשלייה. / חלקיקי העשן החזירו אור / ציירו שקיעה נדירה,״ הניגוד שבין האימה  לאשליית היופי המובע כל כך יפה, מביא בבית השלישי לתיאור ניפוצה של האשלייה שגרמה לגאווה, לירידה מוסרית בתוכנו ולשבירת כלים אנושית: ״ריחפנו באיקרוס / מעל מגדלי ההיבריס / הלכנו רכיל ברשת / שורפים / כלים, אתוס ולב.״ אין תימה שבבית האחרון ״איקרוס נופל מאוורסט האגו / אל אגם ליבו.״ שב להיות כאחד האדם ו״בלוני אש מציתים חלומו.״

בקצרה – יש לומר, כי אכן זו שירה נועזת ואמיצה המעיזה להתמודד עם אירועים לאומיים אקטואליים  ולהציגם ברמה מוסרית ואנושית ואף לומר בשיר אחר כי ״באדמה המפוייחת / זרעו דימעה / רינת קציר מפוייחת.״ ולמה? ״כי אזעקה פרקה / את השיר להברות / רכש חדשות / פשט כעשן / השחיר את המחשבות״ והפך לחלק מהותי ממטעננו האישי והנפשי, כנאמר בשיר ״הפחד לא יירט.״ אבל, כך מסתיים המדור, ״אם נשים יד על לב״ ולא נתרברב ונכפר וכיוצא בזה, הרי נודה כי ״כמאמר אימי החוזר: טוב, טוב בישראל.״ אמן. הנועזות להתמודד עם האקטואליה הלאומית, כך מתברר, שכרה בצידה, שירה רבת עניין.

מבחינה זו מושכים תשומת לב שני קטעי פרוזה, הכתובים כמעט בתבניתם המבנית של השירים: האחד על התהליך התודעתי והריגשי שהביא לעמידתה על שמירה ובנייה של זהותה שלה בפרידה מהגבר בפרק ב', והשני –  בסיומו של הספר והקרוי ״גאולה בליל הסדר״. השם הזה מתגלה כשם אירוני ואף כפול משמעות כי עניינו באישה הגוועת בבידודה בליל הסדר בבית החולים.

קטע נוסף ונוגע ללב, השוכן בצידם וקרוי ״רחל האם – רגע מכונן״. עיקרו סיפור שירי  מרגש, בתבנית שהיכרנו,  על מותה של רחל בדרך בית לחם כאשר ״אגלי  ערפל מערפלים / את החושים / פני רחל מלבינים./ לב בנימין פועם / אך לב רחל ללא דופק.״ ואז באה ההפתעה, כי  מתברר שהכול עולה בחזונה של המשוררת ברגע של משבר, כי ״לרחלי נצר לאם / שיחק המזל״ והיא ניצלה בזכות עשרות מנות דם. לנו, לקוראים, רווח משנודע לנו הסיום של הצלת המשוררת, אך העיקר היא  המודעות הזאת שלה המפעמת בה בכל צעדיה ואירועי חייה  לשורשי האומה, לעבר המשפחתי והלאומי, למקורות היהודיים והתרבותיים הכלליים, הנאמנות והשורשיות הזאת, הם מתת אל  לשירתה. לאור כל זאת, ראוי להזכיר את המדור ״ריקוד נדודים״ המפתיע, כי הציפייה היא למעין שירי מסע. והנה, זה כמדומני, האישי והמופנם במדורים, ומועצמת בו הזיקה שבין המבט החודר בנופים הזרים והמפעימים לבין הנפש המתבוננת בהם. נפש זו אינה מכאן ואף עמוסה בתחושות ניגודיות לגבי בן זוגה למסע והצירוף הייחודי הזה מעצים את מורכבות השירים.

וכך, למשל, נפתח השיר על המסע בוונקובר: ״שאון אורות ברחובות העיר / דוהר בדמנו. /  ראש מגדל סובב על צווארו / סובב ראשינו אל נופים מכשפים. / נים עוטפים את העיר / מכל עבר / שוטפים את הגעגועים / לבית אליו שייכות רגלינו / המרחיקות עד קצווי עולם.״

כל מי שביקר בוונקובר יכיר את מוקדי התיירות הללו, אבל כאן הם נעשים, גם בהמשך, לחלק מ״ריקוד״, מתהליך נפשי הכובש את המתבוננת ומרחיק אותה  מהוויית חייה הקודרת ומריב עם בן זוגה, הווייה העתידה לשוב ולהתייצב מולה עם החזרה.  כאשר תשוב ״לבית שקפא על שמריו״ רעש המזוודות ייבלע ברחש המחשבות ההולכות ומתבהרות ״כשאתה צועד אחריי בראש מורכן / ובמצח מקומט / לאחר הנחיתה בארץ המריבה.״

והרי זה כוחה של השירה, ש״ריקוד הנפש״ מובע בה בתמציתיות ורוכש לו צלילות ובהירות. ובמדור הזה דווקא על ריקעם של נופים זרים. כי, למשל, דווקא בין עצי יער ״עצי היער מתחככים זה בזה, ואז ״צעדי קרקוביאק / ומחול הדעסא / הרקידו את הבקתה / האפופה שקט קדומים,״ כלומר – השניים חגגו את זוגיותם בת שתי העדות כמעשה קדומים.

בדומה לכך המסע לאקוודור הופך למאבק קוסמי שבין רפש ואלימות באדם ובטבע לבין נפש האישה המתבוננת ונותרת חופשייה, ואילו  במחוזות רחוקים אחרים, למשל, בסין, הופך הריקוד למאבק על המבע האישי והיצירה כלידה בעלת משמעות  קוסמית.

מעניינים וקוסמים במיוחד הם השירים על הים, המים, החול, הסערות ועומק המשמעות העולה מתיאוריהם המדהימים לעתים ודורשים העמקה מיוחדת. לעיתים אפילו אני לא מעיזה ״להבין״ ואך מוקסמת: ״מגיח ממארב הרים / ברק בארובות עיניו /בצימאון פיו / גומע נחלי ארץ /  וטירוף בשפמו העב.״ סתום במידה רבה אף ההמשך, עם כל הרמזים לזהות ההוא המגיח.

לעומת זאת, המדור האחרון והאישי מאוד, לפני האפילוג, ״מחול הזמן המתהפך״, חושף התמודדות עם היבטים פואטיים חדשים, כיוון שמתגלה בו  נועזות להתמודד עם אירועים אקטואליים כואבים, ובהם אירועים אישיים אך בעיקר אירועים טרגיים של הזולת ואשר לרוב  הפכו לבעלי משמעות לאומית. אי לכך, עניינם בדמויות לוחמים או נופלים או בדמויותיהן של אימהותיהם ואבלן או בהיעדרו של לוחם מחיינו כולנו.

המרגש הוא בכך, שהשירים נטענים במשמעות אישית מכאן וכללית ומופשטת מכאן. אבל לסיום נביא דווקא שיר אישי, אחד משירים אישיים חשופים ומרגשים, העושים שירת אמת  מכאבי ומנחמות חייה המשפחתיים, כמו שיחה דמיונית נוגעת ללב עם ילדיה התומכים, שיר שעניינו הפעם באירועים הטראגיים שליוו את חיי משפחת המוצא של המשוררת. כוונתי לשיר ״מחול מוות״, שכך הוא נשמע:

״יצור דימיוני ריקד מול עיניי / בוחן פנינו /  בוחר בי. /  נמלך. / שבתי מן העל. / פתע אחז במטפחת של ברוריה / ברור היה לי בחלום / מדוע אחז בה / צוחק כל הדרך אל-על, / נראה, איך תסתדרו  עתה. /  כמה קל היה / להישען על אהבתה / הברורה מאליו / למצוא מזור לכל שריטה. / לא די לו / שנטל את אבשלום / אחז בו במעבר החצייה / מן הצבא לחיים האזרחיים / בראשית חייו העצמאיים. /לא נחה רוחו בעיוורון חמישה אחים /ופקד את המשפחה / בכנס מכאוב./ שוב מבטו עליי / זורע דווי./ מחשבותיי רצוא ושוב / כלות בציפייה ל-MRI.״

המיוחד ונועז כאן הוא עצם הנטילה של מוטיב אוניברסלי, אירופי בייחוד, ואשר מאז ימי הביניים שימש בסיס ליצירות ספרותיות ומוסיקליות, ואפילו אצלנו הופיע בסיפורו של עגנון, ״מחולת המוות או הנאהבים והנעימים״, ועשייתו פרטי שבפרטי. יותר מזה, הרי זה מוטיב שבעיקרו הוטמע בבסיסם של סיפורי אהבה, בגידה, שושלת, חטא ועונש, ועשייתו בשיר בסיס גם לזכאי שבעולמות! שהרי כפי שמתברר ממש בסיום, הדוברת מצפה לבדיקה שתחרוץ את גורלה לחיים או למוות, וכל כאב האובדנים והעיוורון במשפחתה מאיים עליה שתצטרף אליהם, אל הזכאים. הרי זו אותה מודעות תמידית שכבר ציינו קודם לשורשי האומה, הנעשית כאן מודעות לשורש המשפחתי ולכוח העליון. אך לא התרסה כלפי האל כאן, אלא מחול של יצור דמיוני, מאיים ומשחית, המפיל אימתו עליה. וכל זה נמסר ברמזים ובאומץ רב.

ולסיכום: אמנם ראינו אך מעט משירי הספר המפתיע הזה, אך כיוון שיש להניח שהיצור הדמיוני הזה סולק והמשוררת נחלצה מכאב השושלת, וראש השנה עת ויום הכיפורים חלפו זה עתה, נאחל לחלי אברהם איתן שנה טובה ובריאה בימים קשים אלה, המשך יצירה פורייה ופעילות חברתית וספרותית ומשפחתית כמו עד היום ובהצלחה רבה.

ארנה גולן

* * *

אהוד בן עזר

סתיו מתפורר בתוך ההמון

סְתָו וּבְנֵי-אָדָם נוֹשְׁרִים בּוֹ זוֹרֵם בְּעוֹרְקַי.

הִתְפּוֹרַרְנוּ מִתּוֹךְ הָרָצוֹן לְלַטֵּף. יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים,

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה,

מַנְגִּינוֹת שֶׁאֵינָן טְעִימוֹת יוֹתֵר, וּפְאֵר, הַרְבֵּה פְּאֵר,

לִמְלָכִים שֶׁל אֲגָדוֹת. לָמָּה אַתְּ קוֹרֶנֶת עָלַי? –

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ. מְיַבֶּשֶׁת אוֹתִי. קַיִץ שֶׁלִּי. אָבִיב מַחְנִיק שֶׁלִּי

חֹרֶף שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְהִמָּלֵט אֵלָיו. אֵיפֹה אַתְּ? –

נוֹשֶׁרֶת אִתִּי? – הָאִם קוּרִים סְמוּיִים עוֹבְרִים בֵּינֵינוּ?

אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי. אֲנִי נוֹשֵׁר. אֲנִי נוֹשֵׁל. אֲנִי מַחְלִיף –

עוֹרִי בְּעוֹר יָבֵשׁ יוֹתֵר, שָׁקוּף יוֹתֵר, וָמֵת יוֹתֵר.

לֹא מֵתִים בְּבַת-אַחַת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתָוִים בְּעוֹדָם בַּחַיִּים, –

רַק קוֹפְאִים מִתּוֹךְ יֹבֶשׁ וּמִתּוֹךְ חֹם וּמִתּוֹךְ צֹרֶךְ שִׁגְעוֹנִי –

לָרוּץ וּלְהָזִיעַ כְּדֵי לִסְחֹט אֶת הַלַּחוּת הַפְּנִימִית

בֶּהָמוֹן הַמִּתְרַחֵב שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְחִין בַּחִיּוּכִים, וּבַשְּׁתִיקוֹת

וְהַמַּאֲבָקִים שֶׁנִּמְשָׁכִים עַל פְּנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – חָה חָה חָה, בְּעוֹדֵנוּ צוֹחֲקִים.

לֶהָמוֹן הַזֶּה אֵין סְתָו, רַק בֵּית-קִבּוּל גָּדוֹל,

כְּשֶׁל דִינוֹזָאוּר. אוֹכְלִים אוֹתָנוּ. גַּם תְּקוּפָתֵנוּ תַּעֲבֹר.

וְיֹאמְרוּ שֶׁהָיִינוּ אָבָק. וְיִתְעַטְּשׁוּ כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִזִּכְרֵנוּ.

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי, הַמִּתְפּוֹרֵר בְּגִמְגּוּמוֹ אֵלָיו, בְּחָה, וּבְחָה חָה חָה? –

1962

מתוך הספר ״יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר״, שירים. 2005.

* * *

יעקב זמיר

גרגיר החומוס של ז'אק

משחר ילדותי קראו לי בשמי, הוא השם שהוקרא בפי המוהל  ביום ברית המילה. להוציא סבי וסבתי מצד אבי שקראו לי ״איבן אליהו״, בנו של בנם השני, אליהו. וכן שכנה אחת שמוצאה  מעיירה ״מאנדלי״ שליד בגדאד שהתאהבה בי כילד נחמד וקראה לי ״קובי״.

דודתי, אשת דודי הצעיר, אחי אבי, החליטה לקרוא  לי משום מה בשם ״ז'אק״. כך גם בני משפחתה כולם מאז ועד היום הזה.

מנהג אצלי להתקשר ולברך בערב חג ראש השנה  לקרובים ולידידים, ובין היתר גם לאותו הענף במשפחה שם אני עדיין ״ז'אק״ לאחל ולברך כנהוג. עם השנים נתמעטו  בני המשפחה הזו ונותרה האחת החמודה והנעימה ויקטוריה. באחת הפעמים לפני מיספר שנים והיא כבר באמצע העשור התשיעי של חייה, התרגשה ושמחה מאוד כרגיל שהתקשרתי והשיחה  קלחה ונעמה לשנינו. דליתי מפיה דברים שעניינו אותי וחסרו לי לכתיבת רשימותיי השונות. אגב כך התפעלה מאוד כאשר הזכרתי לה דברים על מיני אירועים שבעצמה הספיקה לשכוח, כגון שזכרתי את המקום בו נערכה חתונתה, ואני ילד, ומי היו חברי התזמורת (צ'אלע'י) באותו הערב וכיו״ב, פרטים שנעלמו מזיכרונה כליל.

סיפרה לי על נסיעתם, היא עם כל המשפחה, לפלסטין עשור לפני קום המדינה וחזרתם משם. וגם על עוד בני משפחה שנסעו בהתלהבות וחזרו לא מרוצים. כגון בן דוד אחד, סלים, שנדבק ברעיון של הנסיעה לפלסטין, קם ונסע. אלא שלא השתלב בחיים הארצישראליים דאז ואחרי מיספר חודשים הפתיע את כולם והתייצב מחדש בבגדאד. שאלו אותו: ״למה חזרת?״ ענה להם: ״איזה מין מקום זה הפלסטין הזו? אני רוצה לאכול ביצים חומות ואין. אני רוצה לאכול תביט חמין ואין. אני רוצה לאכול מוחשה (ממולאים) ואין. אני רוצה שאלג'ם (לפת) ואין. אז מה יש לי לעשות בפלסטין? על כן חזרתי.״

עם חזרתו הביא איתו מזוודה מלאה בגרבי ניילון של נשים שאז הם רק הופיעו בשוק והיו יקרי ערך בבגדאד. הוא קיווה לעשות מזה כסף אלא שהמכס בבגדאד עלה עליו, החרים את הגרביים והשית עליו גם קנס כספי. הסיפור הזה הפך למהתלה במשפחה הרבה מאוד שנים.

עוד רציתי לדעת מפיה כיצד זה קרה שבבגדאד חי לו אחד ד״ר הנרי רוזנפלד, מכר וחבר של אבי ושימש גם כרופא המשפחה שלנו. סיפרה לי שהוא ומשפחתו באו לבגדאד מאוסטריה והיה נשוי לבת דודתה של סבתי מצד אבי. לא ברור לי כיצד התרחש המפגש בן איש המערב הרחוק לבת המזרח. גם ויקטוריה לא ידעה. ברגע זה אין לי יותר את מי לשאול שכן היא כבר לא עימנו.

ויקטוריה  סיפרה לי, בין היתר, שדודי הצעיר, סאלח,  נפל פעם למשכב במחלה קשה שלא זוכרים היום מה היתה. מי שטיפל בו היה ד״ר רוזנפלד הבן ששמו היה ד״ר הרמן רוזנפילד. מצבו של החולה  היה כל כך קשה עד כי ד״ר הרמן, כאשר היה בא לביקור חוזר, לראות מה שלום הפציינט שלו, נהג להשתהות  ליד דלת הבית ולהאזין. הוא חשב שאם ישמע קולות של בכי או של מקוננת מקצועית, הוא יבין שסאלח כבר לא בחיים. ואם שקט,  הוא יבין שהחולה שלו  עדיין חי. ״אלוהים כתב לסאלח שימשיך לחיות ויום אחד  עשתה המחלה תפנית לחיים.״

כמו כן זכרה ויקטוריה וציינה בסיפוק  שד״ר הנרי רוזנפלד, שהיה רופא המשפחה שלנו וגם ידידו של  אבי, טיפל פעם גם בי, בז'אק:

מעשה שיום אחד הזדמנו מספר דודנים אצל ביתה של סבתא לולו (יִמָּה). היא נהגה תמיד לכבד אותנו, הנכדים, במיני דברים טובים: חומוסים מצופים בסוכר צבעוני, שקדים, משמשים יבשים, קמרדין (עלי מישמש מיובשים) ועוד. שיחקנו בכל הבית והרעשנו. בין היתר הציע אחד הדודנים שנפזר את החומוסים על הריצפה כלומר על השטיח, ונאכל אותם כך ישירות תוך כדי קריאות של כבש ״מֵה... מֵה ...״

בצהלה רבה עשינו כך מיספר דקות עד שהרגשתי שגרגיר חומוס אחד נכנס לי לאף. הודעתי זאת לסבתא לולו שמיד הלכה למטבח והביאה אבקת פלפל שחור כדי שאשאף ואתעטש בתקווה שכך ייפלט לו גרגר החומוס. התעטשתי הרבה פעמים אבל החומוס לא יצא. כאשר חזר אבא שלי הביתה בשעת הערב ונודע לו הדבר, הוא לקח אותי לד״ר רוזנפלד לטיפול. אני זוכר שהדוקטור הושיב אותי על שולחן הטיפולים, הביא קערת אמאיל לבנה גדולה ואמר לי להחזיק אותה בידיים. אחר כך לקח צינור ארוך מזכוכית החדיר את קצהו לנחיר השני ונשף. עם הנשיפה נפלט החומוס לקערית בקול, בינתיים הספיק הגרגר קצת להתנפח. 

הסיפור על פי ויקטוריה:  ״החומוס שהוציא ד״ר רוזנפלד מהאף של ז'אק התנפח שם והיה בגודל של אבטיח!״

(יש לזכור שמאז התרחשות המקרה עברו כשמונים שנה בהן הספיק אותו חומוס לגדול...)

בברכה,

י.ז.

רמת גן עיר הפיז'אמות

ערב ראש השנה התשפ״א.

* * *

יונתן גורל

שים סוכת שלום

שים סוכת שלום עלינו

ועל ילדינו

יהיו בה כל נערינו

וגם זקנינו

ביחד ולחוד

אגודה אחת

ריח רימון

עם אתרוג

וכל הנכנס

 אושפיזין עילאין

אבות ובנים

ללא ריב ומדון

אהבת חנם

יד מושטת

דממה גואלת

אהוד: כידוע לרימון אין ריח, ובבעייה זו נתקל כבר יעקב אורלנד כאשר כתב בטעות בשירו ״עץ הרימון״ את השורה: ״עץ הרימון נתן ריחו / מים המלח ועד יריחו.״

* * *

עו״ד גיא משיח

בית הקלפים

העימות הטלוויזיוני הראשון (מבין שלושה), שנערך בין המועמדים לנשיאות ארה״ב ירד כל כך נמוך, מלוכלך ומכוער. טראמפ השתלט לחלוטין על הדיון, התעמת עם המנחה בלי סוף, השתלח באגרסיביות וקטע שוב ושוב את ביידן. העימות ירד ל״פסים אישיים״: טראמפ עלב בביידן שהוא ״איטי״, ״לא חכם״ וכן על בנו שהתמכר לסמים וסולק מהצבא. ביידן מצידו השיב לו בעלבונות משלו, קרא ליריבו כמה פעמים ״לשתוק״; וכינה את טראמפ: ״ליצן, שקרן, גזען, פודל של פוטין והנשיא הגרוע בתולדות ארה״ב.״

חודש בלבד נותר עד הבחירות לנשיאות בארה״ב, וגם לאחר העימות הראשון (שלפי סקר של CNN  60% סוברים שביידן ניצח בו) ממש אין סיכוי לדעת מי ינצח: בחודש שנותר, הכול יכול עוד לקרות. מדובר בעימות אמוציונלי, הסב יותר על אישיות המועמדים, אופיים ותרבותם מאשר סביב מדיניות.

רוב הנשיאים המכהנים בארה״ב זוכים לכהונה נוספת, שנייה. אבל טראמפ הוא ממש לא כמו רוב הנשיאים. ה״ניו-יורק טיימס״ חשף השבוע, שבשנים 2016-2017, השנתיים הראשונות לנשיאותו, נשיא ארה״ב דונלד טראמפ שילם מסים בסכום מצחיק של 750$, שזה בערך עשירית משיעור המס שמשלם מורה בבית ספר יסודי בארה״ב.

מהתחקיר עולה עוד, שבעשר השנים שקדמו לבחירתו של טראמפ לנשיא, הוא לא שילם למס הכנסה אפילו דולר אחד. איך? באמצעות מניפולציות חשבונאיות, ניפוח הפסדים והוצאות מנופחות (כגון: 70 אלף דולר על סידור רעמתו המנופחת, ו-100 אלף דולר כ״דמי ייעוץ״ לבתו איוונקה) וניצול כל פירצה אפשרית בחוקי המס  – טראמפ שילם פחות מס מזה ששלמה המזכירה הכי זוטרה שלו.

חשיפה סנסציונית זו אמורה היתה להכניס את טראמפ לצרה צרורה, שהרי היא מציגה אותו כנוכל מס וכאיש עסקים כושל. החשיפה – המתבססת על שומות המס שטראמפ עצמו הגיש, מנפצת את תדמית ״הטייקון המיליארדר המוצלח״ שבנה את הונו במו ידיו, ושתודלקה ע״י תוכנית הריאליטי ״המתמחה״, שהפכה אותו לכוכב, והביאה אותו לבית הלבן.

והנה, מסתבר שעסקיו קרסו, שמצבו הכספי עגום ושהוא למעשה ״מלך החובות״, החייב באופן אישי כ-420 מיליון דולר, לאחר שחתם ערבות אישית לבנקים על חובות החברות שבבעלותו. בקיצור: אין מדובר במצליחן, אלא בטייקון ״דה לה שמאטע״, הנוחל הפסדים כבדים והמצוי על סף הכרזתו כפושט רגל וכעבריין מס. טראמפ כבר פשט את הרגל 4 פעמים בעבר, ואם יפשוט את הרגל שוב, לאחר בחירתו כנשיא, ייאלץ בית המשפט להכריע, האם להטיל עיקול על רכושו של נשיא מכהן.

טראמפ גם כשל לגמרי בטיפול במגפת הקורונה ובמתח הגזעי והגזעני בארה״ב.

ואולם, בארה״ב, כמו בישראל: החקירות, הממצאים והעובדות לפיהן טראמפ למעשה כשל בטיפול בקורונה והוא גם חשוד במרמה ובהעלמות מס (באמצעות ניפוח ההפסדים והוצאות שווא) – לא משפיעות על ה״גרעין קשה״ של מצביעים, שאינם מתרשמים מ״נכלוליותו״ ומהתנהלותו המושחתת של המועמד שלהם. כמותו גם הם היו רוצים לשלם מס הכנסה שנתי של 750 דולר בלבד. ממש לא אכפת למעריציו של טראמפ שיש להם עסק עם רמאי ונוכל, העיקר שיגן עליהם מפני ״״אנרכיסטים״ רדיקליים, מפיצי מחלות וממפגינים שחורים אלימים ותאבי נקם.״ מזכיר לכם מישהו?*

בהחלט: טראמפ כמו נתניהו חייב – מבחינתו שלו – להישאר בתפקידו הרם. כי רק כך, אולי יצליח להימלט מאימת הדין, לדחות את החקירות, המשפטים והליך פשיטת הרגל גם במחיר של הסתה כנגד רשויות החוק, פילוג העם האמריקאי ורמיסת יסודות הדמוקרטיה. האמת, קצת מפחיד לדעת, שנשיא פושט רגל הוא ״צור ישראל וגואלו״. לא מפתיע כלל, שהוא חבר כל כך טוב של נתניהו.

* אהוד: תודה לך שהשווית את האספסוף הנאור-הנבער מפר החוק המפגין נגד נתניהו – לאספסוף המתפרע הבוזז והשורף בשם ״חיי שחורים נחשבים״ בארה״ב. ממש אבחנה גאונית.

* * *

מנחם רהט

'מקרה ליבסקינד' כמשל

חבורת עסקנים המתחזה לעיתונאים, יצאה למסע שיימניג מחפיר, מבוסס על שקרים, נגד עיתונאים מהימין האידיאולוגי, ש'חטאו' בהעלאת הרעיון לפטור את נתניהו מההליכים המשפטיים תמורת פרישה בכבוד

כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו, במשך 14 וחצי שנים, כראש ממשלת ישראל, יותר משנות כהונתו של 'האב המייסד' דב״ג, הובילה את החברה הישראלית להתייחסות בינארית כלפיו מצידו של האזרח: או שאתה מוצא עצמך במעמד של ביביסט, שרואה בנתניהו את בן דמותו של משיח בן דוד, בזכות המהפך הבלתי נתפס במעמדה המדיני הנוסק של ישראל, והכלכלי (עד פרוץ הקורונה), ולפיכך ראוי ליחס סלחני במקרה של מעידות 'קלות' פה ושם – או, לחילופין, אתה נמצא בפוזיציה של תיעוב מוחלט כלפי האיש ורואה בו סמל של כל השלילה שבעולם הפוליטי, שראוי למיגור מוקדם ככל האפשר, ויעלה כמה שיעלה.

פעם זה היה אחרת. החברה הישראלית היתה מקוטבת בבירור בין ימין לשמאל; ולפעמים בין ישראל הראשונה לשנייה, וגם בין דתיים/מסורתיים לחילונים, וכן על זו הדרך. פעם, אם השתייכת למחנה השמאל, נחשבת לאיש 'מחנה השלום' (איזה תואר ציני: נסו להיזכר מתי הוא הביא שלום, ועם מי?) – ואם היית ימני נחשבת לאיש המחנה הלאומי (גם זו היתה בדיחה מרה: עקירת יישובים, מסירת שטחים לאוייב, הקפאת הבנייה, ויתור מרצון על הר הבית, חיזוק מעמדו של העליון המתנשא והאנטי לאומי, ועוד ועוד).

היום כל קווי הגבול הללו נמחקו. החומות הישנות קרסו. אין ימין ואין שמאל – רק חול וחול. המבחן הבלעדי למיקומך בקיטוב העדכני בחברה הישראלית, הוא בנאמנותך או בשלילתך את האיש שאי אפשר להיות אדיש כלפיו, לטוב ולרע. הכול אמנם מודים שיש לנתניהו כישורים של עילוי והישגים קולוסליים בשדה מדיניות החוץ והכלכלה (בתחום האחרון זה נמחק מחמת הקורונה), אבל מצד שני הוא סוחב אחריו שובל של כישלונות קולוסליים, ולא רק במאבק בקורונה, אלא גם בתחום הנאמנות לארץ ישראל ועוד. ככה זה היום: זהותך נקבעת רק על פי נאמנותך לשליט-העל. רוסיה הסובייטית בימי סטאלין כבר אמרנו?

מקרה מבחן מעניין הוא היחס של הביביסטים מורעלי נתניהו, לעיתונאי המוכשר, הרהוט והאמין, הערכי והמוסרי, קלמן ליבסקינד. הוא מעולם לא הסתיר מעל הבמות השונות שעומדות לרשותו, את מיקומו החד משמעי במפה הפוליטית. בעידן החדש שבו כבר לא נדרשת הפרדה בין ידיעה לדעה, והעיתונאי כבר אינו אנוס להסתיר עמדתו הפוליטית, נושא ליבסקינד בגאון ובכישרון את הדגל הלאומי/יהודי, מול עיתונאי השמאל הפוסט-ציונים. הביביסטים נשאו אותו על כפיים. כל זה היה נכון עד לפני כשבועיים. ליבסקינד הקדיש את טורו השבועי ב'מעריב' להצעה שעלתה גם בטוריהם של עיתונאים נוספים בימין: חגי סגל, עמנואל שילה, עמית סגל, עקיבא נוביק ואחרים, ואשר ניסוחה היה שונה מעט מכותב לכותב, אך עיקרה אחד: עיסקת טיעון, חנינה נשיאותית או מחיקת התיקים, תמורת הליכתו הביתה.

הרעיון, שבהחלט שווה דיון, אינו חדש. בעבר העלו אותו רבני הציונות הדתית בפגישתם עם הנשיא ריבלין. אפילו בשמאל חשבו שזו עיסקה לא רעה. נחום ברנע, אמנון אברמוביץ ובן כספית תמכו ברעיון. אבל היו גם שהתנגדו, זהבה גלאון למשל. איש לא הוקיע אותם משורות השמאל.

בימין זה אחרת. הפלנגות לא יתירו לך חופש מחשבה. חבורת עסקני בלפור טירללה את הרשתות והמיקרופונים והמצלמות שברשותה, בתקיפת הרעיון, ובעיקר נטפלה לליבסקינד, הבולט שבחבורה. האיש שהיה עד כה חביבם והתנא דמסייע לטענותיהם, הפך בהבל פיהם ברשתות החברתיות, ל״צבוע ודו פרצופי״, ״האיש שמכר נשמתו לשטן״, ״מתקרבן״ וכיוצא באלה.

גם הציונות הדתית סבלה מתיגרת ידם. לפתע הפכה הציונות הדתית מאחות לדרך, ל״בוגדנית״, ל״איש קריות״ וכיוצא באלה. הכול רק מחמת רצונה להוציא את נתניהו הכי טוב מהתסבוכת המורכבת לתוכה נקלע, ושלא מן הנמנע שייצא ממנה חבול ומרוט, ותוך גרימת קרע ענק בעם.

במלחמתה נגד ליבסקינד השילה מעליה 'חבורת גידולי הפרא', כך הגדיר אותה ליבסקינד בטור תגובה מטלטל, את כל עקרונות האתיקה וההגינות. היא המציאה, ממש כך, ממוחה הקודח, עלילה שלא היתה ולא נבראה, ואפילו משל לא היתה. החבורה הזו – ובה שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו, ארז תדמור, אבי רצון ואלי ציפורי – כולם ביביסטים שלא רואים ממטר מה שאיננו ביביסטי, טענה שליבסקינד, כמו גם שאר עיתונאי הימין שהביעו רעיון זהה פחות או יותר, מדברים מגרונה ובשליחותה של 'מפלגת צאלח א-דין' (שם מצויים משרדי משרד המשפטים), לאחר שעברו שיחת תידרוך עם מנדלבליט.

למי איכפת שחלקם לא פגשו מעולם את היועהמ״ש או אנשיו, ולא שוחחו עימם? ושליבסקינד, פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים ומאז לא החליפו מילה ביניהם? והכי מדהים: עמדתו של מנדלבליט בכלל הפוכה והוא מצדד בהמשך ההליכים להכרעת משפטית בגורלם. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את תעשיית השיימיניג המטורפת וסתימת הפיות נוסח סוכני ה-ק.ג.ב. של סטאלין, שהשליכו ללא היסוס למרתפי הלובליאנה אפילו קומוניסטים מסורים עד כלות, שכל חטאם היה רק בכך שחשבו קצת אחרת מאשר שמש העמים? מי צריך משטרת מחשבות כשיש קומיסרים נמרצים, שהעובדות ממש לא מעניינות אותם?

מנחם רהט

אהוד: תודה שהבהרת לנו שמצבנו כיום בישראל, תחת שלטון נתניהו – הוא ממש כמו מצב אזרחי ברית-המועצות בימי סטאלין וסוכני הק.ג.ב. האכזריים שלו!

* * *

תקוה וינשטוק

השנה של בעלי החיים

לא מכבר חגגנו את  ראש השנה. נכנסנו לשנה החדשה, תשפ״א. גם לאילנות ולצמחים יש ראש שנה משלהם – ט״ו  בשבט. אבל לבעלי החיים, אף שחלקם חי סביבנו ואף בתוך בתינו, אין ראש שנה... גם להם מגיע סיכום שנה וראש שנה חדשה!

ליקטתי ידיעות ורשימות על בעלי חיים למיניהם שהופיעו בעיתון ״ידיעות אחרונות״ בשנת תש״ף, 2020, שנת הקורונה, ומיינתי אותם לפי והגזע והמין. תודה לידיעות אחרונות״.  

פרק א. חתולים

לפי נתוני המרכז הארצי לרישום כלבים וחתולים במשרד החקלאות היו בישראל בשנת 2018 כ-490.000 כלבים ו-228 אלף חתולים רשומים, היינו שיש להם בעלים. בתל אביב היה מיספר חתולי הבית 150,00. יש להניח שמיספר חתולי הבית גדול יותר אך הבעלים לא רשמו אותם ולא נתנו להם מעמד לגאלי.

בנוסף חיים במדינה חתולי רחוב או בשמם הפחות מכובד ״חתולי האשפתות״, מיספרם נאמד בלמעלה ממיליון. אולי אפילו שניים-שלושה מיליון (!)

חתולי הבית רובם מעוקרים או מסורסים, הם נהנים מיחס, מזון, תרופות ופינוקים. חתולי הרחוב לעומתם הם עם נרדף, מטרה לציד. נערים וגם מבוגרים רודפים אחריהם, מיידים בהם אבנים, זורקים עליהם ארגזים שורפים את גוריהם.

השנה דווחו תושבים למשטרת רמת גן כי ברחובות מרכזיים בעיר ראו לזוועתם ראשים ערופים של  חתולים ללא הגוף. עדיין חוקרים אם הראשים נחתכו בסכין ביד אדם או בשיני תנים. התנים חיים על בשר החתולים אך משאירים את הראש, שרובו עצם.

בשנתיים וחצי האחרונות מתלוננים תושבי שכונת אפקה ב' בתל אביב על כלב שחור מגזע אק טרייר. עם כלב חבר יוצא כלב זה למלחמה ההיסטורית של כלבים בחתולים כבר הרג עשרות חתולים. ״ראיתי אותו רודף אחרי חתול,״ סיפרה עדת ראייה. ״החתול עלה על עץ – והכלב עלה על גג של מכונית חונה, תלש את החתול מהעץ והרג אותו.״ המשטרה כבר כתבה שבע תלונות נגד בעליו של הכלב והוא סגר את חצרו בשער ובחומה. אבל הכלב מאד מתוחכם וזריז, מצא פירצה מתחת לחומה וממשיך במסעות הקטל שלו ומאיים גם על בני אדם. התושבים תובעים לקשור את הכלב, לסגור את הפרצה ולהקים חומה נוספת.

לצרות ״הרגילות״ הללו של חתולי הרחוב נוספה השנה הקורונה – ואפשרות המחייה של החתולים הולכת ומתמוטטת. המלונות והמסעדות סגורים, כך גם השווקים הגדולים, מהכרמל עד מחנה יהודה. נסגרו גם הפארקים שהיו מלאים שיירי מזון. בפחים של בתי המגורים יש כיום יותר אריזות מאשר אוכל זרוק. שבעות או רעבות – החתולות ממשיכות להמליט שלוש פעמים בשנה שגר של 4-5 גורים. כדי לווסת את ההמלטה האסטרונומית, דואגות  העיריות והמועצות המקומית לעיקור ולסירוס של חתולים (המתת גורים ובעלי חיים בכלל, אסורה בארץ). בגלל הקורונה נשלח חלק מהעוסקים בחתולים לחל״ת ולעבודות דחופות. סירוסים ועיקורים וריפוי חתולים כמעט שלא נעשו. גורי חתולים גוססים מצמא, רעב ודריסות, הפכו מחזה שכיח...

״השנה חתולי הרחוב יצאו משליטה,״ אומרים באגודות הדואגות לחתולי הרחוב. ״לא מעט חתולי בית נזרקים כעת לרחוב. בעיתות של מצוקה קשה, חיות המחמד הן הדבר הראשון שמעזיבים אותו. אין למשפחות לא כסף ולא עצבים לטפל בהם. המון קופסאות עם גורים מובאים אלינו. אנחנו לא יכולים לקבל אותם. בתי המקלט שלנו לחתולים ולכלבים כבר מלאים לגמרי. ואנו מטפלים רק בחתולים שכבר נמצאים אצלנו. כל העיסוקים של הערך המוסף והחינוך של העמותות נעצרו. חלק מידידי החתולים, שנהגו לתרום לנו, נכנסו לקשיים כלכליים ומבטלים תרומות וכמעט בלתי אפשרי לגייס תורמים חדשים. מיספר המתנדבים מידלדל. מתנדבים שבאו ממרחק גדול מהמותר בקורונה חדלו לבוא לתחנות  ההאכלה של החתולים. מתנדבים בגילאים המסוכנים ממעטים בכלל לצאת מהבית, חוששים מהדבקה אפילו חוששים שבעלי חיים העבירו את הקורונה אף שכידוע חתולים אינם מעבירים את הנגיף.״

יש לציין כי עיריית תל אביב מודעת להולכי על ארבע הרעבים שלה ומתחילה במבצע של סיפוק מזון למרכזי ההאכלה של החתולים, במקום המתנדבים שאינם יכולים להגיע.

אבל תמיד יש משוגעים לחתולים. ציפי, כבת חמישים, אינה יכולה לראות סביבה חתולים רעבים. היא מוציאה מכספה וקונה להם אוכל. ראתה שלסימי, חתולת השכונה שלה, רק שלוש רגליים, חולה – וקנתה לה פנצילין, וסימי החלימה. ״נכון שלפעמים אני שומעת 'גברת, תדאגי לאוכל לילדים, לא לחתולים!...' מה אומר בן זוגי? גם הוא אוהב בעלי חיים. אבל לפעמים הוא מעיר לי 'את מגזימה!'״

האגודות למען בעלי החיים, ״תנו לחיות לחיות״ ואחרות, מציעות לאמץ חתולים וכלבים, מציגות את צילומיהם. המצאי גדול. כל אחד יכול לבחור בעל חיים המתאים לו. האימוץ מתאים במיוחד לימים האלה. הרי אי אפשר לשבת כל היום  מול הטלוויזיה. נוכחות בעלי חיים  מרגיעה. מפיגה שעמום ומצילה מבדידות. חיות מחמד מחוללות פלאים לקשישים גלמודים. מפעילות אותם. בעלי החיים יכולים להיות העיסוק הכי טוב לילדים. להרגיל אותם לניקיון, לאחריות וליחס. הם ידידותיים ולרוב נוחים לסביבה. אבל מי שחושב לאמץ בעל חיים, אומרים באגודות, חייב לדעת כי הוא נוטל על עצמו אחריות ולא ייטוש אחרי כמה חודשים את בעל החיים, והחתול שכבר זכה לבית, יינטש שוב.

חתולים חיים יותר מעשרים שנה. כלבים מעל לחמש עשרה שנה. ואם לא אימוץ, מבקשות האגודות מהציבור לפחות להשאיר בחצרות בימי החום קערות מים חיים ולהעמיד מכלים מתחת לצינורות המזגנים לטובת החתולים המתעלפים מצמא. ראוי לציין כי חתולי רחוב זכו השנה בפעם הראשונה  להכרה ולחסינות.

בשנים האחרונות התמקמו בחצר של מבנה כנסת ישראל בירושלים ובסביבותיו כשלושים חתולי רחוב. כמה מהעובדים ״אימצו״ אותם והחלו להוציא לחתולים מים ואוכל וחלקם אף זכו לשמות הקשורים להווי הכנסת – ״סילבסטר״,״שדולה״,״רוויזיה״ ״אטיקה״... אבל לאחרונה קיבל מנכ״ל הכנסת תלונות על הלכלוך שנוצר מהאכלת החתולים, ועל חתולים הנכנסים עד לשערי בית המחוקקים. המנכ״ל פנה למנהלת תחום הסביבה בכנסת וביקש ממנה לגבש תוכנית אימוץ מסודרת לחתולים, אותם הגדיר כ״חולייה חשובה במאזן האקולוגי של המשכן.״

 בשיתוף עם השירות הווטרינרי של עירית ירושלים התגבשה תוכנית: חתולי הכנסת  יעברו טיפול וטרינרי שיכלול סירוס או עיקור וכן חיסון נגד כלבת וטיפול רפואי במידת הצורך וכל חתול כנסת יסומן באוזן. יומיים אחר ההתאוששות מהטיפול הרפואי יוחזרו החתולים לחצר. הוגדר המתחם שרק בו תותר האכלה, ובמזון יבש בלבד שרכשה עבורם הכנסת. ״הכנסת היא אזור של טבע עירוני ואנו חייבים בשמירת המאזן האקולוגי של בעלי החיים בסביבתו.״ סיכם מנכ״ל הכנסת, סמי בקלש, את המבצע.

יו״ר ועדת הפנים והגנת הסביבה ח״כ מיקי חיימוביץ, בירכה על המהלך: ״יצא לי לפגוש את חתולי המשכן ושמחתי לראות שהם מטופלים ושמחים.״ אמרה. ״כאוהבת חיות אני מחזקת את מנכ״ל הכנסת על הגישה המבטאת חמלה ואהבת טבע וחי ומקווה שהכנסת תהווה דוגמה למוסדות ציבור נוספים.״

תקוה וינשטוק

* * *

יעקב וימן
זיכרוּ

זיכרוּ – מי שמדרדרים את מדינת ישראל לאנרכיה ובגללם אי אפשר לבצע את הגבלות הקורונה, בייחוד ביום כיפור – הם אלה המפגינים בבלפור נגד ראש הממשלה! הם אספסוף נבער של שונאי ישראל הדוחפים אותה לתהום המגיפה בכך שהם מצפצפים על כל ההגבלות וגורמים לדמורליזציה בעם!

זיכרו – עשרות ישראלים ימותו במגיפה

בגלל ההפגנות של אספסוף שונאי נתניהו

שיוֹצר תקדים גם לחרדים להפר את הסֶגר

ויחדיו להגביר את התחלואה והמוות!!!

(אהוד בן עזר, גיליון 1579)

וימן: כאשר הייתי ילד ורציתי להישאר מאוחר בחוץ אמרתי ״אבל לכולם מרשים.״
התשובה היתה ״ואם כולם יקפצו מהגג – גם אתה תקפוץ?״
כלומר, גם אם מישהו אחר טועה (לשיטתם) זה צידוק מספיק טוב גם לטעות – ובמודע!
אם זה הנימוק של החרדים – אין לזאת מילה אחרת אלא טיפשות.

אני לתומי חשבתי כי חרדים הולכים לבתי כנסת מתוך אמונה שלמה.
הרי תמיד הם אומרים שבעת צרה הם מתפללים יותר וקוראים תהילים וזוהי מלחמתם
ובזכות זה מנצחים.
אבל כנראה שלא, הם הולכים ומתכנסים רק כי אחרים מתכנסים במקום אחר.

מי שאשם במאות המתים בקורונה בשכונות החרדיות של ארה״ב
כנראה הם אלו המפגינים נגד טראמפ.

מי שאשם במגיפת הדבר השחור במאה ה-14
הם היהודים. (הכנסייה). מי שאשם במגיפת הקורונה 2020

הם היהודים (אנטישמים בכל העולם).

היהודים בשואה נרצחו בגלל הרפורמים (הרב מרדכי אליהו, 2007).

כמה קל להאשים אחרים.

אהוד: נדמה לי שלא ירדת לסוף דעתי – אני לא אמרתי שהחרדים הולכים להתפלל בבית-הכנסת שלא מתוך אמונה שלמה – אלא אמרתי שבימי הקורונה החרדים מוצאים הצדקה להצטופפות ולעקיפת כללי הריחוק החברתי בתפילותיהם – הצדקה שמקורה בהתנהגות של האספסוף הנאור-הנבער המצפצף על הכללים הללו – בהפגנות בבלפור.

הדיווח התקשורתי על התנהגותם של החרדים ביום כיפור האחרון אמנם מאשר את דבריי, אך נראה לי שהחרדים היו מתגודדים ומפרים את תקנות ההתנהגות במגיפה – גם אם לא היו מתקיימות ההפגנות פורעות התקנות של האספסוף הנאור-הנבער נגד נתניהו. ראה מה קורה בריכוזי החרדים פורעי התקנות בניו-יורק.

* * *

אהוד בן עזר

חול באצבעות

[מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, הוצאת אחיאסף, 1977]

מן הבוקר השכם לא היתה שקטה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשתחמם המגהץ, התייאשה. הילד בן השלוש התעורר ועמד במיטתו מתבונן בה, שותק, במבט מבוגר. החליטה ללכת איתו לים. מדדה שני בגדי-ים ישנים מן השנה שעברה ולא היתה מרוצה מדמותה שנשתקפה בראי, שמנה ונראית איום. גופה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע בעלה וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, באומרה שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה ״שפחה״ וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו. היא בכתה. הוא לקח אותה לדירתו ולפתע השתנו פניו, אך לא דירתו, והוא היה מישהו אחר אשר בפניו התחננה לקצת אהבה, והלה סטר לה על פרצופה, והיא התעוררה בהרגשת אשמה ומועקה, ורצתה לבכות.

היא נזכרה כיצד פעם, בקיבוץ, ניסו הנערים לחנוק אותה בבוקר בשנתה, בחוט-חשמל. הם שנאו אותה כי לא נעתרה לגיפופיהם, אלא קראה ספרים וחלמה על ז'ני, וז'אק טיבו, ובכתה בסתר על גורלם. בעלי יפנק אותי באהבה עירונית, הבטיחה אז לעצמה. בחדר-עבודתו יישב ויקרא ספרים ובערב, לפני הקונצרט, נשוחח עליהם, מוקפים פרחים ומרבדים רכים. ואילו גסי-הלב שביקשו לחנוק אותי, ימשחו ידיהם בשמן-מכונות עד צאת נשמתם.

עכשיו אנחנו משפחה בת שניים, היתה חוזרת ומשננת לעצמה, כמגן. חברותיה, שלא נישאו, אולי מקנאות בה – לרווקה קשה לגדל לבדה ילד, לשם כך עלייך להתחתן ולהתגרש תחילה, רק אז יש לך מעמד. ובעצם, מדוע רווקה לא תלד? זה ברור, כשמתחתנים יש תקוות, אבל לדעת מראש כי הילד יגדל בלי אב, רק כדי לספק את יצרי האימהות שלך? אסור. היא מכירה בחורות שרכשו דירה, ומכונית וטלוויזיה, כל מה שאפשר לקנות, מחוץ לבעל וילדים.

והילד רץ עירום על שפת-הים, ככלבלב. בבוקר כאילו שכח לדבר, רק מילמל. כפות רגליו הזעירות נתלכלכו בזפת והוא התבונן בהן בעיון, ובא אליה שתנגבן. הוא שנא גרגירי חול והשתדל לפסוע בזהירות כדי שלא יעלו בכפותיו. רץ לים, הרטיב רגליו, חזר בחול הרך והטובעני, באמצע הדרך עצר, מופתע מכך ששוב התלכלכו רגליו, ושב על עקביו למים. אחר כמה ניסיונות פרץ בבכי. היא מילאה מים בדלי קטן ושטפה את רגליו בהושיבה אותו על הכיסא-נוח. הוא הושיט לה רגל אחר רגל כדי שתנגב את אצבעותיו, ויותר לא הציב כפות רגליו על החול. ברצותו להגיע ממקום למקום היה מתחנן אליה שתיקחהו בזרועותיה, וכך עינה אותה שעה ארוכה בשגיונותיו, עריץ קטן. לאכול לא רצה, ולבסוף איבדה את סבלנותה והושיבה אותו בכוח בכיסא, ושוב התחיל לבכות. לצידה ישבה אישה זקנה, אצבעות רגליה העקומות התפתלו כנחשים, והביטה חליפות בה ובילד, כמאשימה.

היא קיוותה שמישהו ייגש אליה, יתבונן, ישאל מה השעה, או ירצה לשחק עם הילד. בגלל הזקנה פחדה להסב מבטה לעבר הבחורים. וגם נדמה היה לה שכל הגברים בחוף צעירים ממנה, והיא לא תוכל להתחרות בנערות השזופות, שמהלכות גמישות וזקופות אברים, בחיוך מצודד וכמה, חשות בביטחה את הכוח הסמוי ששופע גופן, ומצחקקות בהתרגשות של בוסר, צורמת ומרגיזה.

הילד העירום טיפס על כיסאה והתרפק עליה. בהריחה את שערו המלוח סמר עורה בתחושת עונג. וכך קפאה, מלוטפת בבר-בטנה, ולפתע חדלה לשמוע את הים, ושלווה ריקה הציפה אותה, עד שממרחק חזר ועלה באוזניה דכי הגלים, כמתוך קונכייה ענקית, והחזיר אותה למציאות. היא התעוררה בהרגשה ששהתה רגע ממושך, או נצח, בעולם אחר. הילד משך בשערותיה. האישה הזקנה חקרה אותה במבטה בלי בושה, מראה אותות של נכונות לפתוח בשיחה; מיד הרכיבה את משקפי-השמש, למען תחדל זו לקרוא בנפשה.

לאחר מחצית השעה הסתלקה סוף-סוף הזקנה. הכיסא לידה נותר פנוי. היתה בריקותו כמין הבטחה לבאות, שהקפיצה בליבה פירפור חדווה פראית. היא הסירה את משקפיה והתבוננה מתוך געגוע סתום בקהל הצפוף על החוף, וחשה עצמה זונה, המציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, אמרה לעצמה מהר, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.

שני בחורים, בעלי גוף נאה ושזופים, שיחקו בכדור. הם ניראו בעיניה פחותי-ערך, משתכשכים בגסות ובגאווה תפלה. אחד אחר, שפניו הפיקו מעט חוכמה, הלך יחף ובזהירות, בוש בגוו הכפוף, כברווז חיוור שמוט כנפיים. ועוד היו שם בעלי כרס שבעה, פיטמות שקועות ועלובות למראה, שיער דליל, פנים מטומטמים.

האמנם גברים הם אלה?

נדמה היה לה שהם חסרי מין. אינם יודעים לאהוב. ובכלל, אין אהבת גוף. הכול רק דמיון, ומראית-שווא. נחילי אדם זרמו לחוף. נזכרה בבדידותה בלילה, וברצון לבכות, שאינו מרפה ממנה. נזכרת בבעלת המכולת פרועת-השיער לה היא חייבת עבור חודשיים. עליי לחסוך, החליטה, ממלמלת מחשבותיה בקול רם. היא הרגישה וידעה כי לפנות ערב, באור הדמדומים, כשהשמים נסגרים עליה, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב ולקנות לעצמה שמלה חדשה.

״תראי,״ שמעה מאחוריה בחורה משוחחת, ״יש יום שאת מושכת תשומת-לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה החיים.״

״עברתי על ידו שלוש פעמים ולא הסתכל,״ השיבה השנייה, ״מה הוא חושב לעצמו?״

״ואת הסתכלת עליו?״

״אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שלא רואה אותו.״

״ככה צריך.״

״פעם שנייה שיזחל אצלי.״

היא הסתכלה לעברן, מהרהרת, מהי תשומת-לב בעיניהן? והנה הצטרפו אליהן שני בני-התשחורת ששיחקו בכדור, והצטרפו בהיתולי-בוסר ובחוצפה לא נעימה. אבל הבחורות נענו להם בהנאה גלוייה.

כאשר הסבה מבטה עמד מישהו מולה.

לא יפה, לא מכוער, לא גבוה ולא נמוך, לא צעיר ולא מבוגר ממנה. עבר על פניה, חזר והסתכל בה, נבוך קמעה, כאשר הבחין שהשגיחה בו.

״סליחה, יש לך אולי גפרור?״

לרגע דימתה לראותו הולך וקונה במיוחד, כדי לשאול אותה, חפיסת-סיגריות בקיוסק.

״לא. אין לי.״ השיבה בבהלה, וחשה כאילו זיהם אותה בדבריו.

״סליחה. לא התכוונתי.״ אמר. ״רציתי, רק, לשאול –״

היא נלחמה בתשוקה לכרוע ברך לרגליו, לנשק את ברכיו הקשות ולהיאחז בו. שנאה את עצמה, כאילו שוב חנק אותה חוט-החשמל, וגופה משדר אליה עצמה אותות שאין היא מבינה אותם, כמו אז, בבתוליה. הפנתה לו גבה ותפסה בילד והחלה מלבישה אותו, גורבת גרביו בתנועות מהירות וקשות, עד שהתמרד והחל מכה אותה באגרופיו הקטנים.

״אני יספר לאבא!״ איים עליה ברישעות.

הרגישה שאותו מישהו מסתכל בה מגבה. מודד תנועותיה. מצלם אותה בזיכרונו. הילד התעקש להסתכל לעברו. היא סובבה ראשו חזרה, כמו היה צעצוע. הילד שרט אותה, וכולו נעשה שרירים ומרי. העמידה אותו על רגליו ומשכה אותו אחריה לעבר המדריגות מבלי להסב פניה, וכל אותה עת חשה בגל אוויר חם נושב על עורפה.

״אני שונא חול באצבעות!״ הכריז הפעוט. ״אימאל'ה!״

אין דבר, מחר אחזור! – התחרטה על הססנותה. אוהבים אותי. הוא יידע שאני באה לכאן כל יום, ומחר, אם לא ייגש אלי, אשלח את הילד לבקש ממנו עיתון. וכדאי שיהיה גם בשר בבית. ולחמניות טריות, כי מי יודע.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

עמנואל בן סבו

התרנגולת שסירבה להיות כפרתנו

זה היה אחד הקרבות המפוארים, מורשת הקרב החשובה אודותיו עוברת מדור לדור, מהאב לבן ומהבן לנכד ומהנכד לנין עד בוא משיח צדקנו. הכול היה בו בקרב ההרואי הזה, תעוזה, נחישות, דבקות במטרה, הסתערות, הקרבה, אומץ, עד לסוף הטוב, כוחותינו פסעו בשמאל-ימין קצבי ועמדו מול הרב שוחט בדום מתוח, מגישים לו את תרנגול הכפרות, הקרב הוכרע. 

פעם, כשהמודעות לצער בעלי חיים התבטאה בידיעה על מצוות שילוח הקן, עוד טרם שקמו סניגורים לבעלי החיים, אשר הצליחו באופן הסברתי לחולל מהפכה במנהג העולם היהודי, לשחוט בערב יום הכיפורים תרנגול ותרנגולת לכפרה על חטאי האדם ופשעיו – לא נהגו להמיר המצווה והמנהג בכסף אלא ממש לתור אחר תרנגול ותרנגולת כדי מיספר בני המשפחה ולהביאם אל השוחט לשחיטה ויהיו כפרתנו, את בשרם נתנו לעניים, שהם יאכלו את התרנגול שבעורקיו זורמים חטאנו.

הקרב אודותיו אני מבקש לספר, התחולל לפני 45 שנים. הקרב החל שבעה ימים טרם ההכרעה, מלחמת שבעת הימים החלה בחצר בית הוריי, שישה עשר תרנגולות ותרנגולים נכנסו בסערה לחיינו, שבוע ימים האכלנו אותם בדורה איכותית אשר אבי קנה בקיבוץ שכן, הישקנו אותם במים צוננים שהונחו בצלוחיות עמוקות, הזלפנו על נוצותיהם הלבנות מים מהצינור הירוק, מקלחת. בערב הבטנו בהם ישנים מכונפים, עם שחר התעוררנו לקרקוריהם, כמעט והתחלנו להתאהב בהם – ואז זה קרה. 

בבוקר של ערב יום הכיפורים אבא הניף את התרנגול הזכר וסובב אותו במיומנות על ראשי ועל ראשי אחיי, ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול יילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום״ בירך אותנו. אחר סובבו על ראשו ובירך בלחש את  עצמו. פעולה זו עשה אבא שוב על ראשי הבנות ואימא עם תרנגולת מבוהלת, שמוטת מקור.

סלינו בידנו ראשינו הלומים, שישה עשר התרנגולים והתרנגולות, שמונה תרנגולים וארבע תרנגולות, כמניין שניים עשר הילדים, עוד תרנגול לאבא, עוד תרנגולת לאימא , תרנגול ותרנגולת נוספים לכבודה של אחת הבנות הנמצאת בהריון ואין יודעים מינו של העובר – כולם הוכנסו לסלים. סך הלול המשפחתי – עשרה תרנגולים ושש תרנגולות. 

רגליהן נקשרו בעדינות, שלושה תרנגולים הוכנסו בסל פלסטיק אחד, שלוש תרנגולות הוכנסו לתוך סל פלסטיק עם ידיות קשיחות, צווחותיהם וצווחותיהן החרידו את הלב, שדה הקרב הראשוני הוכרע, המצעד לעבר בית המטבחיים, המשחטה, החל.

הלכנו אחותי ואני אחרי אימא אשר פסעה בצעדים בטוחים ברחובה של עיר, כל אחד וסלו בידו, כמונו פסעו במדרכה לפנינו ומאחורינו משפחות נוספות וסליהן בידיהן, רעש כמו של לול סוער מילא את  רחובות העיר, מתערב עם קולות הברכה ״גמר חתימה טובה״. ממולנו הגיחה משפחת כהן, אבא, אימא, שני בנים גדולים ותינוקת בעגלה, הם כבר אחרי השחיטה, מותירים  שובל של זרזיפי דם, תרנגולות מתות בסליהם ובפיהם מסר: ״תזדרזו, עומדים  בתור עוד שבע עשרה משפחות.״

אימא האיצה צעדיה, בעוד דקות אחדות נצטרף לתור הארוך, וכמו משפחת כהן גם אנחנו נחזור לביתנו ונברך את הנקרה בדרכנו בגמר חתימה טובה.

משום מקום נשמעה צעקה. בתחילה חשבו הכול כי זו עוד צווחת תרנגולות המבינות כי מובלות הן לשחיטה.

 אחותי  הבכירה צעקה: ״היא ברחה, היא ברחה לי!״

ממולנו במעגלים התרוצצה תרנגולת וברגלה השמאלית חוט שחור רופף. הנחתי את הסלים אצל אימא, כמוני עשו עוד שכנים שגייסו עצמם בצו שמונה ללכוד את העריקה, רדפנו אחריה והיא תיעתעה בנו, ניסו לאגף מימין והיא חמקה לשמאל, קצב הנשיפות של המסתערים עלה והתרנגולת העריקה כמו מקבלת מרץ ועידוד מאחיה ומאחיותיה בסלים, אשר קירקרו בעוז ובעוצמה, כמו מנסים לבלבל את האוייב, אותנו.

עייפתי. אימא נתנה בי מבט מצמית ואמרה: ״תרנגולת שברחה זה סימן רע.״ הבנתי, המשכתי לרדוף אחרי התרנגולת הנמלטת על חייה,  אשר באורח פלא סירבה בעקשנות להתרחק משדה המערכה, השכנים כבר התקדמו, אימא החזיקה בסלים, מסרבת לעוד תרנגול סורר, נותרתי בודד במערכה, אני והתרנגולת, מיוזע, מותש, צמא ובעיקר מסרב לאכזב את אימא.

״זה סימן רע,״ הדהדו מילותיה של אימא. לגמתי מלוא ריאותיי אוויר, הבטתי באישון  התרנגולת, איגפתי משמאל וארבתי ממתין לשעת כושר, ״בתחבולות תעשה לך מלחמה,״ ברגע של איבוד ריכוז מצידה הסתערתי לעברה, השתטחתי על ריצפת הכביש הלוהט, אחזתי ברגלה הדקה ולא הרפיתי, והתרנגולת, שרק רצתה לחיות, בידי. אימא ניגבה בכף ידה את אגלי הזיעה שביצבצו מעל מצחה, אחותי הביטה בי בהערצה, ניקיתי את האבק והלכלוך שדבק בי בפזצט״א המכריעה, נמתחתי, הסימן הרע חלף.

הגענו למשחטה, ריח נורא של מוות עמד באוויר. אימהות,  אבות,  ילדים, תרנגולות, תרנגולים, שוחט אחד עם חלוק מוכתם בדם, מאכלת חדה ביד ופיו ממלמל ברכות. התור ארוך היה כמעט כאורך הגלות, הרעש והריח הנורא, הנוצות שהאדימו ועפו לכל עבר, מראה  הקורבנות שהיו לכפרותינו  – נחקק בנפשי, הקרב הוכרע, השוחט שחט, שבנו לביתנו עם סלים קלים יותר מותירים זרזיפי דם מאחורינו, אף תרנגולת כבר לא תברח, לא תנוס על חייה, בעוד שעתיים יקבלו אותן העניים ויכינו מהן את הסעודה המפסקת וסעודת פתיחת הצום.

ואני? איני מתגעגע למנהג זה, מספר סיפור קרב ניסיון ההישרדות של תרנגולת אחת שסירבה להיות כפרתנו ועלתה על שולחנו של אביון – כדי להזכיר לכולנו, צדקה תציל ממוות, גם של תרנגולות ותרנגולים.

עמנואל בן סבו

הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט.

* * *

עקיבא נוף

ברכות לשנה החדשה

עֵנָב

אבוא בערב שֶׁבַּפֶּתַח –

נושׂא לפיד של אור גדול,

לראות אותך חוסה לַבֶטָח

כְּמו עֵנָב בְחֵיק אֶשְכּול.

חיוך של ילד על שפתיך,

צְרוּבוֹת בנשיקות אין קֵץ,

מַדְהִיר את תועפות חיליך

כשקופידון שולח חֵץ,

המסתוֹלֵל ללא מרגוע,

חוצה ימים, מרטיט שָׂדוֹת    

וּמִתְאָוֶוה עד-תום לִגְמוֹעַ

את הַמּוּכָּר עִם החידוֹת.

דוֹלֵג על כל השאלות  

אל הַמְלַטֵּף לְלֹא גבולות.

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ה. נחמיה הילד הגאון 

באותו יום בו פגשתי בתל השומר את הגברת צדק ליד בעלה החולה, שאלתי את עצמי במה אני יכול לשמח את ליבה. נזכרתי כמה היא ובעלה, המורה שלי מגימנסיה הרצליה, התלהבו לספר לי על הבן המוצלח שלהם, שהביא להם הרבה כבוד ושאלתי מה שלום נחמיה.

במקום לראות  איך עיניה זורחות ואישוניה מתיזים ניצוצות, חלפה עננה על פניה, והיא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר על זה ליד משה, ותספר לי הכול בטלפון מהבית. 

ברגע הראשון הייתי המום. על מה היא מדברת? הרי צדק כבר צמח גמור, לא קולט כלום, אבל מיד חשבתי שבעצם מוטב כך, כי בפעם האחרונה ששאלתי  על נחמיה, היא ובעלה התחילו למנות את  מעלותיו ללא סוף. מי יודע כמה זמן היתה גוזלת ממני עכשיו, אם היתה מתחילה להתפאר ולמנות את כל מעלותיו של הילד הגאון שלה.

בין שלל הקלסרים הממלאים את מדפי ארון הספרים שלי, מצוי קלסר ירוק  הנושא את השם ״המורה צדק״. מסתבר שבאחד הימים  שבו נפלה עליי רוח נבואית, החלטתי לאסוף כל פיסת נייר הקשורה למורה שמילקיהו שלי ולכלול אותה באותו קלסר. בין השאר יש באוסף הזה קטעי עיתונות, מכתבים שלו ושל אשתו, ואפילו שיחות טלפון שבהן היתה משגעת אותי במשך השנתיים ששכב כצמח בתל השומר וסירב למות. אני הייתי נותן לה לשפוך את הלב בטלפון, כשידי הפנויה רושמת על הדף שלידו את מה שהיא אומרת. את הדברים הבאים רשמתי כנראה  אחרי אותה פגישה בתל השומר, כשהיא לא רצתה לדבר על בנה לצידו של בעלה, מחשש שהוא רק עושה עצמו חולה אלצהיימר ובעצם הוא שומע הכול.

נחמיה נולד בחודש השמיני – כך התחילה את סיפורה בטלפון – והיה ילד מוכשר מאוד. בגיל שלוש כבר ידע לקרוא ובבית הספר נכנס ישר לכיתה ב'. היה הצעיר בכל כיתה ואולי בגלל זה התלמידים הציקו לו תמיד, והיינו צריכים לשמור עליו. התקבל לאוניברסיטה ללמוד רפואה, וכשגמר נסע לארה״ב להשתלם בפסיכולוגיה. מהר מאוד התקבל בתור מרצה באוניברסיטה של ניו-יורק והצליח מאוד. היה בחור גבוה, יפיפה וכל הבחורות נטפלו אליו. הצרה הגדולה שנפלה עליו, היתה  הנישואים שלו. אשתו והמשפחה שלה היו אנשים איומים. בגיל תשע-עשרה כבר התחתן. הביא אותה אלינו אחרי שהכיר אותה רק חודש. יצאתי לדבר איתה בחצר, לא רציתי שמשה ישמע. אמרתי לה תחכי, את מכירה אותו רק כמה שבועות. תתחתנו לפחות אחרי שתכירו חצי שנה. לא היתה מוכנה לחכות. אמרה אם אני רוצה להתחתן, אני לא צריכה לקבל רשות ממך. היתה בטוחה שאנחנו מיליונרים, כי היתה לנו וילה ברמת גן. רצתה שיקנה לה טבעת של יהלומים, למרות שזו היתה התקופה של דב יוסף והיה צנע. רצתה גם שהחתונה תהיה עם תזמורת. אמרתי להם שלחתונה כזאת מפוארת אנחנו לא נלך. כל המשפחה נידנדה לנו, אז נשברנו והלכנו, אבל אתה יכול לתאר לעצמך איזה מצב רוח היה לנו. אחר כך התחילו הסחיטות ואנחנו בלענו הכול. רצתה דירה שתהיה שלהם. לא היתה מוכנה לגור בדירה שכורה. כשהסכמנו, אמרה שחדר אחד לא מספיק לה. פרימדונה. בסוף נכנסנו לחובות וקנינו דירה של שני חדרים. אחר כך רצתה טלפון ואחרי זה גם מכונית. לזה משה ואני לא הסכמנו, אז המחותן קנה להם אוטו והחתים את נחמיה על שטרות. כשבאו אלינו עם המכונית, משה התפלץ, צעק עליהם בקולי קולות, עד שהם ברחו וכל השכנים יצאו למרפסות לראות מה קורה. גם הזקן שלהם לא שתק וצעק בחזרה על משה. ואת השטרות מי אתה חושב ששילם בסוף? – כמובן אנחנו. כשהנכד הקטן היה בביקור בארץ, הבטיח לנו לשלוח תמונות מאמריקה. לא שלח כלום. אני בטוחה שאימו הבהילה אותו ואמרה שתגרש אותו מהבית אם ימשיך אתנו בקשר. כשנחמיה הפסיק לכתוב לנו, פחדתי שאולי הוא כבר לא בין החיים. כתבתי לחברה של הנכד. היא יהודייה מאוד טובה. ענתה לי שהיא כבר לא בקשר עם המשפחה, אבל יודעת שנחמיה עוד חי והכל בסדר. איך הגענו לווילה? זה מהאבא של משה. הוא היה ציוני ועלה ארצה כשהיה בן 18שמונה-עשרה. בהתחלה עבד בחלוקת כספי החלוקה שהביאו לארץ, אחר כך קנה עז והתחיל למכור חלב וגבינה לנכבדי ירושלים. תמיד אמר שהוא לא רוצה לאכול לחם חינם. כשהתחילו מאורעות הביא מכונת סריגה מפולניה. אחר כך קנה אדמה ברמת גן. רצה לעשות חקלאות, אבל כל האדמה היתה כורכר. משה, שהיה רק בן עשר, התחיל לשבור אבנים והביא אדמה ועשה משתלה של ירקות ופרחים. היה מוכר הכול לשכנים  והיה תומך במשפחה. כשהאבא מת, חילקו את הרכוש שלו בין ארבעה ילדים. לקחנו משכנתה ובנינו את הווילה.  

הגברת מרים צדק, שהתעניינה בכל הפעולות של עמותת מלווי צדק, היתה מתקשרת אליי מדי פעם ואני הייתי שמח אם הייתי יכול להודיע לה על עוד תלמיד שהבטיח להצטרף לחגיגת ההלוויה. מדי פעם, כשהיה נדמה לי שהיא מטרידה אותי עם הטלפונים, היתה שולחת לי מכתב לשאול מה שלומי ושלום המשפחה. המכתבים היו כתובים תמיד על דפים הנושאים כותרת של המכון לחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי, שהיא יסדה ועמדה בראשו. אני זוכר שהיתה פעם תקופה שהמכתבים והטלפונים חדלו ואני דאגתי מאוד, כי חששתי שאולי פגעתי בה כשהייתי מקצר את השיחה ואומר מצלצלים בדלת.

בין המכתבים השמורים אצלי, אני מוצא את המכתב שנכתב אחרי אחת ההפסקות. במכתב הנושא את התאריך  20.11.1995  היא כותבת:

המכון לחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי

ד״ר מרים ריטר צדק

כ״ז חשון  תשנ״ו

לפוצ'ו היקר רב שלום!

מכתבי זה התעכב אליך, כי הייתי חולה מאד ועכשיו אני מחלימה. יש לי בקשה גדולה אליך: נא, אל תשתף את בני נחמיה, את מיה אשתו ואת נכדי, במפעל המכובד שלך לקראת מותו של בעלי משה צדק. אם רוצה אתה לחוס עליי ועל שארית חיי, אל תעשה זאת. תן לי למות בשקט. אני נותקתי מהם ואינני רוצה לשמוע מהם עד סוף חיי ובוודאי לא על משפחת מיה. זה עולם חשוך מכל הבחינות ואלוהים ישמור אותי מכל אחד מהם. מספיק אכלתי תמרורים  מהם. רק השם שלהם מעורר בי זוועה. ברוך השם שהיה לי מספיק אומץ, כוח וגבורה לנתק עצמי מהם ובמיוחד לאחר שבני ניתק אותי ממנו לעולם. תאמין לי שעליי לברוח מהם עד קצה העולם. בשום אופן אינני רוצה אותם בלוויה שלי ולא של משה. של כל אחד מהם. מספיק לי ממשפחתה וממיה בראשם. ברודנות שלה ובלשון הבליעל בפיה אשר בה  רצחה את בני נפשית. הכניסה אותו לפרצוף המכוער שלהם המעורר זוועה וסלידה. הוא איננו קיים יותר בשבילי ובשביל בעלי משה. אני מתפללת לבריאותו כל יום, אך אני יודעת שאיננו קיים בשבילי יותר, ואני מקבלת את הדין. ועתה תנו לי מנוחה. יש לי עוד הרבה לעשות למען הזולת ולמען עמי. ובשביל זה אני חיה. אנא ישראל היקר, תבין אותי, יש לי הרבה ידידים מעריצים, אני לוקחת על עצמי כל החלטה לבדי. אני זוכה בה גם מחבריי הטובים, ביניהם פסיכולוגים חשובים. ישראל, אני יודעת שכוונתך טובה מאוד, אך אינך יודע שבכך יש סכנה לחיי. תודה רבה לך ידידי הטוב. על הטרגדיה שלנו, שלי ושל משה אפשר לכתוב ספרים, אך אני מקבלת על עצמי  להחריש ולמחוק את זיכרם מליבי.

שלך באהבה

ד״ר מרים רייטר צדק

את המכתב הזה החלטתי, יחד עם דיצה אשתי, לשמור בתיבת המכתבים שלי ולא להראותו לאיש, גם לא למיה, אשתו של נחמיה, שבאה במיוחד לארץ בשליחותו של נחמיה. הוא שלח אותה לארץ לבדוק מה שלום אביו, אחרי שלא שמע ממנו כמה חודשים והחל לדאוג. הוא עצמו לא יכול היה לבוא, כי היה לאחר התקף לב, והרופאים אסרו עליו לטוס.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

תורת הגזע האנטי-אשכנזית

של ד״ר אבישי בן חיים

כתב ערוץ 13, הזהותן המערבי (מוגרבי) ד״ר אבישי בן חיים הגה ופיתח תורה גזענית אנטי-אשכנזית. ככל תורת גזע גם תורתו של ד״ר בן חיים אינה ביולוגית, אלא אידיאולוגית המבוססת על ראיה דיכוטומית של העולם הנתון למאבק בין ״בני אור״ ל״בני חושך״. מאבק בין הטובים לרעים.

הרעים בתורת הגזע של בן חיים הם האשכנזים (בלשונו הכיבוסית ״ישראל הראשונה) והטובים הם ה״מזרחים״ (בלשונו הכיבוסית ״ישראל השנייה״).

בבחרו בהגדרה ״מזרחים״ ולא ״יהודים-ערבים״ חושף ד״ר בן חיים גם את גזענותו האנטי-ערבית, כי המשותף בין יהודי מרוקו, עיראק, ותימן, אינה ״המזרחיות״, אלא התרבות הערבית. הם ״יהודים-ערבים״. יהודי מרוקו (בpc- אפרו-מרוקנים״) הם יהודי המערב-מגרב, יהודים מערביים-מוגרבים ולא מזרחיים, שהם יהודי אשכנז מרוסיה ומפולניה ה״אוסט יודה״. בן חיים עצמו, יהודי מערבי (מוגרבי) אפרו-מרוקני.

על פי מיטב המסורת הגזענית גם אצל ד״ר בן חיים התייחסותו לאדם היא בלשון הסוציולוגים ״שיוכית״ ולא ״הישגית״, ללא מוביליות.  במונח שלו ״ישראל הראשונה״ מול ״ישראל השנייה״ אין מדובר על פער חברתי-כלכלי, לא עשירים מול עניים, אלא על מוצא עדתי שיוכי. ד״ר בן חיים עצמו חי בווילה מפוארת השווה מיליונים בהר אדר אולם עקב מוצאו השיוכי כיהודי מערבי-מוגרבי-אפרו-מרוקני, הוא משתייך ל״ישראל השנייה״.

בגיליון ערב ראש שנה של ״הארץ״ שוטח ד״ר בן חיים את תורתו הגזענית. הוא מציג תורת קונספירציה גזענית אנטי-אשכנזית לפיה בית המשפט פועל רק נגד יהודים-ערבים כדי למנוע מהם להיהפך להגמוניה. ״מאז 'המהפך' של 1977, שבו גבר הליכוד בראשות מנחם בגין על המערך של שמעון פרס,״ הוא אומר, ״פועלות מערכות המשפט והתקשורת כדי להפליל את ישראל השנייה ולהפשיט אותה מהנכסים הסימבוליים והממשיים שהחלה לצבור באותו מיפנה פוליטי.

״כל מאבק מזרחי סובל מקרימינליזציה,״ מסביר בן חיים. ״זה התחיל במחאה בוואדי סאליב, נמשך עם הפנתרים השחורים והגיע עד המאבק של עוזי משולם בנוגע לחטיפת ילדי תימן. גם ש״ס הפכה לאירוע עברייני. גם במאבק על נחל האסי הופכים את המוחים לעבריינים. מדובר בחבורה של ילדים חמודים ומנומסים, אבל מאשימים אותם באלימות. הכול על אותו רצף. הם מוצגים כילדים חומים עבריינים. אפשר לבכות.

״בממשלה האחרונה היו שלושה ראשי מפלגות שנחשדו בפלילים: ביבי, שנגדו הוגש כתב אישום, אריה דרעי ויעקב ליצמן.״ נתניהו וליצמן הם שני אשכנזים עשירים ומה להם ולישראל השניה? אבל לפי ד״ר בן חיים, ״ההגמוניה של ישראל הראשונה נלחמת נגד כולם. היא נלחמת נגד המזרחים בעיקר כי הם הכוח האלקטוראלי הגדול, אבל היא נלחמת גם נגד מתנחלים ונגד ערבים, או משתמשת בהם כשהיא צריכה. והיא נלחמת גם נגד חרדים.״

תורת גזע אידיאולוגית אינה יכולה מעצם טבעה להיות קוהרנטית. כשהיטלר גילה כי הוא זקוק לתמיכת הערבים במאבק בבריטניה, הוא התאים את תורת הגזע שלו וקבע כי האנטישמיות אינה נגד השמים, אלא רק נגד היהודים, וזה איפשר לו היתר עיסקא, להעניק לחברו הטוב המופתי של ירושלים, מוחמד אל-חוסייני, דרגת גנרל ב-ס.ס.

בדומה להיטלר, נאלץ גם ד״ר בן חיים להוציא מתורת הגזע שלו את החרדים האשכנזים מגדר ״ישראל הראשונה״ האשכנזית, למרות אשכנזיותם, ולמרות היותם המפלים העיקריים של היהודים-הערבים.

״גם שופטים, שוטרים ועיתונאים שמגיעים מהסקטור הדתי או המזרחי ימצאו את עצמם משרתים את ההגמוניה, למשל אלשייך ומנדלבליט,״ הוא מוסיף. והעיקר, ד״ר בן חיים רואה באקט האישום המשפטי של ישראל הראשונה נגד נתניהו לא כתב אישום נגד שחיתות, אלא פגיעה ישירה בישראל השנייה, ולכן כאשר הוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה, הוא קבע שלמעשה כתב האישום מופנה נגד ישראל השנייה כולה. כלומר כתב אישום לא נגד נתניהו אלא נגד המרוקאים.

לבסוף מגיעה התוודות שלו, המשקפת את הבסיס לתורתו. כשד״ר בן חיים נשאל: ״מלבד אולמרט, בין 20 המורשעים מאז 1977 ניתן למנות את נעמי בלומנטל, יוסף בא-גד, אברהם הירשזון, שמעון שבס, צחי הנגבי, מיכאל דקל ועמרי שרון. זה מיספר לא מבוטל של בני ישראל הראשונה, אשכנזים שהורשעו. איך זה מסתדר עם תיאוריית ההפללה של ישראל השנייה?״

״אני מנסה לזהות מגמה היסטורית, לא מתמטית. מי שלמד קצת אפלטון מבין שיש הבדל בין חקירה מדעית-מתמטית לבין חקירה היסטורית-פילוסופית.״ ד״ר בן חיים מודה שכל התורה שלו אינה מדעית, אלא אידיאולוגית, שהוא מסווה אותה בכיסוי פילוסופי, כאשר הוא מתנאה בידיעתו את אפלטון שלפי קרל פופר בספרו ״החברה הפתוחה ואויביה״ הוא אבי אבות החברה הפתוחה הדמוקרטית. ככל התורות הגזעניות תורתו הגזענית של ד״ר בן חיים אינה  מבוססת על עובדות מדעיות, אלא על אידיאולוגיה.

ומה תחזיתו לעתיד החברה הישראלית?

״'ש״ס',״ הוא אומר, ״היא יצירה מתוקה, תנועת תחייה חברתית-דתית-תרבותית שעומדת תחת מסע השמצות. כל האוטופיות האשכנזיות,״ מדגיש ד״ר בן חיים, ״השמאל הסוציאליסטי, חברת הלומדים החרדית, מפעל ההתנחלות הציוני-הדתי – כולן מובילות להתנגשות בקירות. אלה רעיונות מקסימים, אבל הם משיחיים ומובילים למשברים. שקיעת האידיאולוגיות המוחלטות המערביות מאפשרת את זריחת המורכבות המסורתית המזרחית. אני לא טוען שצריך לשמור את המזרחיות בגלל היסוד האתני שבה, אלא מפני שהיא באמת מציעה הצעה אחרת להתמודדות עם עולם פוסט-מודרני. גם הצעה ליהודי הבודד, גם הצעה לניהול מרחב דתי-חילוני משותף וסובלני על פי מודל המשפחה המסורתית וגם הצעה לניהול יחסים בינלאומיים של מדינה יהודית בלב מרחב ערבי.״

לא ברור מהי המסורתיות המערבית-מוגרבית-אפרו-מרוקנית שעליה ממליץ ד״ר בן חיים? האם חוסר השכלה או אנאלפבתיות של הנשים, כפי שהיה מקובל במשפחה המסורתית המרוקאית שממנה בא ד״ר בן חיים, האם עליה הוא ממליץ?

נכון האשכנזים מישראל הראשונה בנו כאן רשת חינוך אוניברסיטה וטכניון וכעת כל הנשים המרוקאיות, גם המסורתיות, יודעות קרא וכתוב, אבל האם לדעתו יש לסגת ממהפכת ההשכלה שהובילה ישראל הראשונה האשכנזית?

מהו ישראלי בעיני ד״ר בן חיים? תשובתו: ״עומר אדם המדהים, כששואלים אותו מה ישראלי בעיניך, הוא אומר להניח תפילין. אחד העם מתהפך בקברו. זה נהדר, כי זו הצעה חדשה לישראליות.״

כאן מוכיח ד״ר בן חיים את בורותו. עומר אדם אינו יהודי-ערבי, אימו אשכנזייה פולנייה ואביו קווקזי, והוא לא מניח תפילין. בשבילו היהדות היא יהדות ללא מצוות בדיוק כמו היהדות של אחד העם, מה עוד שהוא מולטי מיליונר מישראל הראשונה.

(איתי שטרן, ״נתניהו הוא סמל, פגיעה בו היא פגיעה בסנטימנט דתי ולאומי״, ראיון עם ד״ר אבישי בן חיים, ״הארץ״ 27.9.20)

https://www.haaretz.co.il/gallery/media/.premium-MAGAZINE-1.9183342

לסיכום. תורת הגזע של ד״ר בן חיים אינה מושלמת, היא איננה מפרטת למשל את מעמדם של ״המישלינג״ – בני התערובת הרבים. למי הם שייכים? האם לישראל הראשונה, או השנייה? ובכלל מעניין כיצד מגדיר ד״ר בן חיים למשל אותי, אשכנזי מ״ישראל הראשונה״ שהצביע לנתניהו לא בשל היותו סמל למשהו, (ודאי לא למרוקאים), אלא פשוט מפני שהוא סבור כי הוא ראש ממשלה טוב יותר (ומושחת פחות) מאהוד ברוג-ברק, בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, ומשה סמולינסקי-יעלון?

[אהוד: זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים שאתה מביא מדברי ד״ר בן חיים. אבל מאחר שהוא ממוצא מרוקאי – יש להתייחס אליו בכבוד ואולי אפילו להעניק לו בבוא היום את פרס ישראל].

האשכנזים תהיו גאים

כתב ״הארץ״ היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי, עודה בשאראת, לועג לאשכנזים: ״איך הגלגל מסתובב! במלחמת גוג ומגוג שמתנהלת בין מה שנקרא 'ישראל הראשונה וישראל השנייה', הרימו בני עדות אשכנז את הידיים לאות כניעה. למרבה הפלא, הם מתיישרים עם הזרם שדורס אותם ואת תרבותם. התבוסה כל כך קשה, עד שהם הפסיקו להילחם בדמוניזציה שלהם. הם מתוארים בתור מפונקים, גזלנים ומתנשאים על בני עדות המזרח. אם הם משתתפים בהפגנה, ההפגנה מותקפת כאילו מדובר בחייזרים שאין להם זיקה למקום הזה ולהווי שלו.

״לצערי ולאכזבתי,״ הוא ממשיך (כאילו ע״פ המילון הפולני...) ״למרות רצוני העז לא עולה בידי לשנוא את האשכנזים. ואם לדבר דוגרי, אני יכול לקבוע שבדרך כלל אני מצליח לנהל שיח פורה עם אשכנזים ולפרוס לפניהם את משנתי בפתיחות, בלי לחשוש מתגובתם. לעומת זאת, אני נזהר מפתיחות כלפי מזרחים וערבים, מפני שהם מקבלים ביקורת ברגישות מופרזת, כאילו מדובר בפגיעה אישית.

״מטרת תיאוריית 'שתי הישראליות' (של ד״ר בן חיים),״ קובע בשאראת, ״היא מלחמת חורמה בערכים האוניוורסליים של האנושות, ערכים שנולדו ויושמו בעיקר במערב, ושהאשכנזים, בעיקר מהשמאל, מזוהים איתם. ...זה מה שמתרחש כרגע בבלפור.

״בוודאי, יש צד אפל בהיסטוריה ובתרבות המערבית, שפיתחה גם תפישות של גזענות ולאומנות והולידה את האימפריאליזם והקולוניאליזם. אבל מנגד, המערב הביא לעולם, ערכים שבלעדיהם קשה לתאר את התנהלותנו היום: תפישת זכויות האדם, הרואה את כל בני האדם כשווים בזכויותיהם בלי הבדל דת, גזע, מין או מוצא. 

״התרבות המערבית הביאה לעולם את רוב התיאוריות המהפכניות בתחומי מדעי הרוח והחברה. איך יכולה האנושות להמשיך הלאה בלי הבסיס שהניח המערב?

״שאיפתם של אדריכלי תיאוריית 'שתי הישראליות' היא לקפוץ אחורה בחזרה לעידן הפרה-מודרני. אנואר סאדאת נהג להעלות על נס את 'המידות הטובות של הכפר'. הוא ביקש להעניק זכויות יתר ל'בכיר המשפחה', שבשם הכבוד אסור להביכו. זו התפישה שמביא לנו העיתונאי אבישי בן חיים... תיאוריית שתי הישראליות לא נועדה להגן על המזרחים אלא על השחיתות השלטונית, והצפת השיח הציבורי בה, אפילו אם יש בה גרעין של אמת ביחס לדיכוי של בני עדות המזרח.

״בכלל, האם זה מה שקובע המוסר המזרחי — שאין להטריד את המנהיג? לא! זה המוסר של דיקטטורים. מספרים על החליף עומר בן אל-ח'טאב (שהתפרסם כמגדלור של צדק) שאמר: 'מי שרואה עיוות בהתנהגותי שיתקן אותו.' קם איש אחד ואמר: 'אנו נשבעים באלוהים, אם היינו רואים בך עיוות, היינו מיישרים אותו בחרבנו.' והגיב החליף: 'השבח לאלוהים שיש באומה זו מי שמיישר, בחרבו, את דרכו של עומר.' כן, רק באמצעות מי שקמים על שליטים מושחתים, או כאלה שנאשמים בשחיתות, אפשר לנקות את האורוות. זה מה שמתרחש כרגע בבלפור.

ולבסוף, אני שואל את עצמי למה לי להכניס את ראשי לסכסוכי ישראל הראשונה והשנייה, בעוד אני תקוע אי שם בישראל העשירית? ובכן תשובתי (לעצמי) היא, שאם כבר מפקיעים את אדמותינו ומפלים אותנו, לפחות שלא יכפו עלינו נורמות של העולם השלישי,״

(עודה בשארת, ״אשכנזים תהיו גאים״, ״הארץ״ 21.9.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9171393

למרות דברי העידוד לאשכנזים, אין גבול לצביעותו של בשאראת. כשהוא כותב ״יש צד אפל בהיסטוריה ובתרבות המערבית, שפיתחה גם תפישות של גזענות ולאומנות והולידה את האימפריאליזם והקולוניאליזם – בשעה שהאימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית קדמו לזו המערבית, והרי בגין הכיבוש הערבי הוא עצמו הסתערב בכפייה. ממש מגוחך שאת הכובש הקולוניאליסט עומר, הוא מציג כמגדלור של צדק בשעה שכל השטחים הכבושים ע״י הערבים היו בעבר נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים, ומי כמו בשאראת יודע זאת.

אכן נכונים דבריו שהמערב הביא ערכים של זכויות אדם, אז איך זה שהוא בשאראת מייחל ונאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי בעל ערכי העולם השלישי שאליהם הוא מתנגד בהזדהותו עם האשכנזים? יש צביעות גדולה מזאת?

לאיזה שפל קומה הגיעו האשכנזים בארץ שגזען כבשאראת משבח אותם וקורא להם להיות גאים כאילו שאין גאוותם בידם על הישגיהם ההיסטוריים האדירים.

״הקרן לישראל חדשה״ והתנועה הפרוטסטנטית:

המלצות למפגין

״הקרן לישראל חדשה״ פעילה מאד בפוליטיקה הישראלית. בהיותה תומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי היא מממנת ארגונים אנטי-ישראליים דוגמת ׳בצלם׳, עדאלה׳, ׳שוברים שתיקה׳, ׳מחסום ווטש׳ ועוד. הסכומים שהעבירה הקרן לארגונים הללו מסתכמים במיליוני דולרים. (ופרט לתמיכתה מקבלים ארגונים אלו מימון מממשלות זרות) מימון זה הופך למעשה את הארגונים האלה ל״פרוקסי״ – זרוע אזרחית ארוכה של הממשלות הזרות, החפצות להשפיע בתוך ישראל. במקום שהן עצמם ייצאו נגד צה״ל ויגנו את פעולותיו, ׳שוברים שתיקה׳ או 'בצלם' יעשו זאת עבורם, ובצורה משכנעת בהרבה.

במסגרת זו תומכת הקרן לישראל חדשה גם בתנועה הפרוטסטנטית בהנחה שסילוק נתניהו יביא לכיבוש הערבי-המוסלמי המיוחל.

בפוסט מיוחד שמפרסמת הקרן כתוב כך:

 ״הקיץ בוער וכך גם השטח: מסתמן שהקיץ הזה הולך להיות חם במיוחד, עם לא מעט הפגנות ומחאות. כשהשר לביטחון פנים קורא למפגינים 'סוכני כאוס', ברור שצפויים למפגינים עימותים מול כוחות השיטור. אז איך להתכונן להפגנה? חשוב לנו שתכיר/י כמה כללי אצבע שיעזרו לך לשמור על עצמך ועל שאר המפגינות/ים, גם בתקופה הנוכחית. יוצאים להפגין? דע את זכויותיך?

״זיכרו שמכשיר הטלפון הוא גם מכשיר מעקב. ככל שניתן כבו אותו או העבירו למצב טיסה.

״מה להביא? שלטים, מצלמה, אטמי אוזניים, עזרה ראשונה תרופות קבועות, מים, וחטיפים, סוללה ספייר, כסף, ותעודת זהות.

״מה לא להביא? שום דבר שלא רוצים להיעצר איתו למשל אולר. או קנאביס. (גם לא של אהוד ברוג-ברק?)

״מה ללבוש? בגדים להחלפה, מכנסיים ארוכים, מסכה, תיק גב, נעליים גבוהות וסגורות, בגדים לא בולטים שמסתירים קעקועים וסימני זיהוי אחרים.

״מה לעשות במעצר? עמדו על זכותכם להתייעץ עם עו״ד לפני החקירה, זכותך לשתוק בחקירה, זכותך לסרב לחיפוש בטלפון.״

(הקרן לישראל חדשה מתדרכת את הפרוטסטנטים:)

https://news.xoox.co.il/item_3741635.htm

ודוק: בהמלצות אלה, מעודדת ״הקרן לישראל חדשה״ את אזרחי ישראל לעבור על החוק ע״י הסתרת סימני זיהוי ושיבוש האיכון הסלולרי המשמש למלחמה בקורונה שהרי המוות מקורונה אינו מטריד את ״הקרן לישראל חדשה״, אולי הוא אפילו כדאי לה במאבקה למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

מאברמוביץ לליבסקינד שחיתות העיתונאים

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות. אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא מושחת ומשחית ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע״י ״איתרוגו״ של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי

כך נהג אברמוביץ החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

״איתרוג״ – מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: ״איתרוג״ (״אתרוגיזציה״).

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

מובן שמטעמים פוליטיים בנימין נתניהו אינו זוכה ל״איתרוג״ דומה ע״י אברמוביץ, והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה.

ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו אמר אברמוביץ: ״אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג ״אתרוג היה לימון לעומתו.״

כלומר ה״אימפרטיב הקטגורי״, הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: ״עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי״ – מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו. אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

עיתונאי חייב לראות את האמת כנר לרגליו. פוליטיקאי, בניגוד לעיתונאי, אינו יכול ע״פ מקיאבלי להיות איש מוסר. הוא חייב להיות שקרן ורמאי. עיתונאי שהוא בעצם פוליטיקאי כאברמוביץ', שהוא מושחת ומשחית מן הדין שיסולק מהזירה הציבורית.

אברמוביץ בעצמו מסביר שהוא תמיד מוטה בהתאם למטרתו הפוליטית:

https://www.youtube.com/watch?v=rkgIoyVECTw

אין תימה אפוא שלאחר שהשחית את העיתונאות והחברה הישראלית קמו לאברמוביץ ממשיכים. שלושה עיתונאים אשכנזיים (שע״פ תורת הגזע של ד״ר בן חיים שייכים לישראל הראשונה אע״פ שתמכו עד היום בסמל נתניהו) – חגי סגל עורך ״מקור ראשון״, עקיבא נוביק מ״הארץ״, וקלמן ליבסינד מ״מעריב״, הביעו תמיכה בוויתור לנתניהו על כתב האישום נגדו, תמורת פרישתו מהחיים הפוליטיים. סוס תמורת מלכות.

שלושת העיתונאים הותקפו מיד כמתודרכים ע״י מנדלבליט, כשקלמן ליבסקינד יצא נגד שקרים אלו:

(קלמן ליבסקינד, ״הערוגה המסוכנת: על גידולי הפרא שצמחו בשולי עיתונות הימין״, מעריב 25.9.20)

https://www.maariv.co.il/journalists/Article-792098

 יש לומר ברורות. אסור להיכנע למדרון החלקלק אותו היתווה אמנון אברמוביץ. מדרון חלקלק שלנזק המצטבר שלו על החברה הישראלית אין שיעור. אין ללחום בשחיתות באמצעות שחיתות. אם נתניהו יימצא אשם, ורק אם יימצא אשם עליו ללכת. אין לוותר על החוק והצדק. יש לשפוט כל אדם בלי קשר למעמדו. לא מבחן בוזגלו ולא מבחן מיליקובסקי. איש בחטאו.

לכו בעקבותם!

ה״משוררת״ הערבייה-מוסלמית דארין טרטור התפרסמה בשירה המפורסם ״התקומם עמי התקומם ולך בעקבות השהידים.״ בשיר זה היא הסיתה לרצח יהודים וחיילי צה״ל.

בעקבות השיר ומיספר פוסטים של הסתה נוספים שהיא כתבה, היא נעצרה למעצר בית של שלוש שנים, ובסופו הורשעה בתמיכה בטרור, בארגון טרור ובהסתה לטרור ונשלחה למאסר בן חצי שנה. במהלך משפטה נערך לכבודה אירוע תמיכה בתיאטרון יפו. בעקבות האירוע הגיש ארגון זכויות האדם ״בצלמו״ תלונה ליועמ״ש. כך גם לשרת התרבות דאז מרים סיבוני-רגב, ואכן היועמ״ש קבע שמדובר בהסתה לטרור וניתן לשלול מימון ממשלתי מהתיאטרון.

בנוסף גם תיאטרון תמונע ובית הנסן ביטלו אירועים עם דבריה.

לאחר שחרורה היא ניסתה להשיק ספר על חייה. כעת היא קיבלה אזרחות שבדית בטענה שהינה אמנית נרדפת. לטענתה רדיפה פוליטית על רקע חופש הביטוי.

(טרטור עזבה לשבדיה:)

https://rotter.net/forum/scoops1/656903.shtml

לכל הערבים-הגזענים נמליץ ללכת בעקבות שתי דמויות מופת ערביות. האחד דמות מופת מוסלמית, מחמוד דרוויש, המשורר הקניבל, מכחיש העם הפיליסטיני, הערבי-מוסלמי הגזען, שקרא ליהודים להסתלק מהארץ ולקחת איתם אפילו את גופות המתים, והדמות השנייה, דמות מופת נוצרית, ד״ר עזמי בשארה הערבי-נוצרי, ד״ר לפילוסופיה מטעם גרמניה המזרחית, ומרגל למען החיזבאללה. שניהם, דרוויש ובשארה, הבינו שלא ניתן להיות אזרח ישראלי ולזכות בכל הזכויות, ובה בעת להיות אוייב ולתבוע את חיסולה של ישראל.

לכן, לכו בעקבות דמויות מופת אלו. אי אפשר להיות אזרח ישראל ואוייב בעת ובעונה אחת.

לכל הערבים הלא גזענים, שאינם תובעים את חיסול מדינת היהודים, נציע אזרחות מלאה עם זכויות מלאות. אני קובע באחריות את העובדה הבאה: אין מדינה בעולם בה זוכים הערבים לזכויות כמו במדינת ישראל.

פייק עיתונאי – פייק פוסט

ציטוט: האם אתה יודע איפה ומתי פירסם סבסטיאן וילאר רודריגז את מאמרו המספיד את היהודים שניספו באושוויץ, ושבמקומם קלטה אירופה 20 מיליון מוסלמים?

משה גרנות

אהוד: מקורו של המאמר כמו גם זהותו של רודריגז נותרו מסתוריים. אני פירסמתי יותר מפעם אחת את המאמר בזכות תוכנו, גם אם מקורו אינו ברור. (״חדשות בן עזר״, גיליון 1578). סוף ציטוט.

התשובה: אין כלל עיתונאי כזה ומאמר כזה מעולם לא פורסם בברצלונה או בכל עיתון ספרדי אחר. הפוסט נכתב כנראה ע״י ישראלי עלום והופץ באינטרנט בארץ.

כדאי לקרא את דברי האזהרה מהפוסט שפרסם בן דרור  תימני ב-2005 עם פרסומו: ״ברחבי האינטרנט מופץ בימים אלה מאמר שמקורו בעיתונאי ספרדי, סבסטיאן וילאר רודריגז. ספק אם יש עיתונאי כזה, וזה סיפור בפני עצמו, אבל המאמר כבר מכה גלים. ההתלהבות שבה מתקבל המאמר מחייבת את הצגתו, כדי שאפשר יהיה לדון ברוח החדשה שאולי לא שולטת עדיין באירופה, אבל בהחלט יש לה תומכים. גם אצלנו.

״...הצלילים נשמעים מוכרים. יפה שנזכרים היום שיהודים הם בני תרבות ואנשי יצירה, אבל אז, בימים ההם, היהודים נחשבו לפרזיטים. רבים מהם, צריך להזכיר, ישבו בגטאות. אמרו עליהם שהם 'בלתי יצרניים'. זה בדיוק מה שאומרים היום על מוסלמים. והרי רוב המוסלמים הגיעו לאירופה משום שאירופה רצתה אותם, את רובם, ככוח עבודה, לפחות כמו שהם רצו להגיע אליה, לצורכי פרנסה. רובם עובדים. בזכות כספי המיסים שלהם אירופה המזדקנת יכולה לשלם פנסיות לקשישיה. נכון, יש משבר תרבותי. הרב-תרבותיות, לפחות בגרסתה האירופית, נכשלה כישלון חרוץ. נוצרו גם גטאות של פנאטיות. אבל יש גם מיליוני מוסלמים שלא רק עובדים אלא גם מתאקלמים, יוצרים, מעשירים. יש תנועות תיקון, שהולכות ואוזרות כוח, השואפות לאיסלאם אחר, נגד שיתוף הפעולה של השמאל הרדיקלי עם הפנאטים האיסלאמיסטים. סלמאן רושדי כבר לא לבד. יש מיליוני מוסלמים שתומכים בו.

״אירופה יכולה להתעורר עכשיו לשני כיוונים: לשנאת מוסלמים, שהיא מוטציה חדשה של אנטישמיות, או להתפכחות מהבלי הרלטיביזם התרבותי, שהעניק כוח לאימאמים ולמסיתים, לצורכי בדלנות ושנאת המערב. המאמר משקף את האופציה הראשונה: הכללה ושנאה, גם אם במסווה של אהבת יהודים. אוי לנו, כיהודים, אם נתלהב ממנה. הרי ה'אוהבים' של היום הם בדיוק אלה שמעלים את אותן טענות, עם אותו ניחוח, נגד המוסלמים. בסרט ההוא כבר היינו. והוא לא נגמר.

״האופציה השנייה צריכה להיות לא רק אירופית, אלא כלל עולמית: אפס סובלנות לפנאטים, השעיה של הרלטיביזם התרבותי והתחברות עם האיסלאם הרפורמיסטי והביקורתי, שרק הוא יכול להיאבק באיסלאם הפנאטי. זה נכון גם לישראל. סקר שפורסם לאחרונה מגלה שרוב מוצק של ערביי ישראל מקבל את ישראל כמדינת העם היהודי. כאשר שומעים את ההנהגה, הרושם הפוך: משיח' ראיד סלאח ועד עזמי בשארה הפזמון הוא של שנאה והסתה. הרוב זכאי לשוויון ולעידוד. המסיתים ראויים לדיכוי.

״אבל יש עוד משהו חמור במאמר: יותר מדי גופים יהודיים או פרו-ישראליים עשו יחסי ציבור למאמר בבחינת, אני מפרסם משמע אני תומך. הם נפלו לתוך המלכודת. הם החליפו גזענות בגזענות. במקום להיאבק באנטישמיות הישנה, נגד היהודים, הם הפכו למקדמי האנטישמיות החדשה, נגד המוסלמים. בכל טקסט גזעני יש, תמיד, התבססות על דברים נכונים. כך בטענות הישנות נגד היהודים. כך בדמוניזציה שעושים לישראל היום. כך בטענות שמשקף המאמר, הפעם נגד מוסלמים. אסור ליפול למלכודת.

״במקומות רבים באירופה נוצר שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים. יש ניסיון לנטרל את המתח. בשעה שישראלים ויהודים מהשמאל הרדיקלי משתפים פעולה עם האיסלאם הרדיקלי והאנטישמי (בתירוץ המפוקפק שהם ״רק״ אנטי-ציונים ולא אנטישמים), יהודים אחרים משתפים פעולה עם הזרם האיסלאמי הרפורמי.

״מהגזענות של פעם נשרפנו. את הגזענות החדשה אנחנו צריכים לזהות עוד כשהיא קטנה. והעובדה שהיא צומחת גם בקרבנו לא הופכת אותה לחביבה יותר.״

(בן דרור ימיני, מעריב, 7.10.2005)

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART/993/815.html

[אהוד: צר לי, אך המאמר שמקורו אינו ברור, והוא מיוחס לעיתונאי בשם רודריגז – משכנע ואמיתי יותר מדבריו האופטימיים של העיתונאי ימיני מלפני 15 שנים – על קץ הגזענות, דברים שלדעתי היו כבר אז בגדר מישאלות-לב בלבד – ורחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. אירופה אינה הולכת מאז לקראת אוטופיה של קירבה ושלום נוצרית-מוסלמית וגם יהודית! ההיפך הוא הנכון. המצב רק נעשה יותר גרוע. וכדאי לקרוא על כך את דבריו של ד״ר גיא בכור.

זאת ועוד, כמו שגרמניה שגירשה והשמידה את היהודים – קיבלה במקומם את הטורקים, כמתואר ברומאן של היינריך בל ״תמונה קבוצתית עם גברת״ – כך אירופה שהשמידה את היהודים – מקבלת במקומם מיליוני מוסלמים שמשנים את פניה עד לבלי הכר! וזה בדיוק מה שאומר המאמר משנת 2005 שאותו חזרתי והבאתי מפני שהוא אקטואלי גם כיום!]

ישראל וארמניה והמלחמה בין ארמניה לאזרביז'אן

ניסיונות ארמניה להשיג הכרה ברצח העם הארמני כשואה הם ניסיונות עגומים. ישראל נמנעה מכך בגלל החשש מפגיעה ביחסים עם טורקיה.

אכן יש הבדלים מסוימים בין רצח העם הטורקי לשואה. פרופסור יהודה באואר, מבחין בין ״השואה״ שהיא הכחדה מלאה של כל אלו שהנאצים יכלו לתפוס, לבין רצח עם – ג'נוסייד, שפירושו לא הכחדה מלאה. הארמנים שהתנצרו [?] ניצלו. לתפישתו תופעת השואה היא ייחודית.

מכל מקום בביקורי במוזיאון רצח העם הארמני בירוואן למדתי להפתעתי שהמושג ״הולוקוסט״ נוצר שם. במוזיאון מוצג ספר:

Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana  in Asia minor during April 1909

כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג ״הולוקוסט״.

על ארמניה ובעיית ההכרה ברצח העם הארמני כתבתי בהרחבה ולא אחזור על הדברים:

(״ישראל וההכרה ברצח העם הארמני״, ״חדשות בן עזר״, 1347)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01347.php

כאשר ביקרתי בארמניה, בכל מקום שאלו אותי למה ישראל מספקת נשק לאזרביז'אן?

בכל מקרה כאשר אני קורא עכשיו על המלחמה בין אזרביז'אן בתמיכת טורקיה לארמניה, על חבל נגורנו קרבך, נחמץ הלב. נכון יש ריאל פוליטיק. אזרביז'אן היא בעלת ברית של ישראל ונחוצה לנו בגלל אספקת הנפט וטריטוריה ידידותית המאפשרת התמודדות עם איראן. ונכון שקריעת חבל נגורנו קרבך מאזרביז'אן עשוי להיות תקדים היסטורי העלול להזיק לנו, ובכל זאת העובדה שנשק ישראלי הורג ומסכן את הארמנים כואב. אולי אפשר היה להתנות את מכירת הנשק לאזרביז'אן בהימנעות ממלחמה עם ארמניה?

(על הנשק הישראלי בעימות בין אזרביז'אן לארמניה)

https://rotter.net/forum/scoops1/657421.shtml

נעמן כהן

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ״ח, 1988. [מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956].

הקיצורים הביבליוגראפיים

אביצור, חיי יום יום = ש' אביצור, חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה, תל-אביב תשל״ג.

אביצור, ״פתח-תקוה״ = הנ״ל, ״תרומתה של פתח-תקוה לקידומה החקלאי והתעשייתי של הארץ בשלבים הראשונים לקיומה (1878–1918)״, קתדרה, 10, טבת תשל״ט, עמ' 129–141.

אליאב = מ' אליאב, ״חבלי-בראשית של פתח-תקוה״, קתדרה, 9, תשרי תשל״ט, עמ' 3–25.

אסתר ראב = אסתר ראב, גן שחרב – מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס מן העזבון: אהוד בן עזר, תל-אביב תשמ״ג.

ברטל = י' ברטל, ״פתח-תקוה – בין שורשים רעיוניים לנסיבות הזמן״, קתדרה, 9 תשרי תשל״ט, עמ' 54–69.

דרויאנוב = א' דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, ג, תל-אביב תרצ״ב.

זהבי = י״צ זהבי, מהחתם סופר ועד הרצל – תולדות חיבת ציון וראשית הציונות בהונגריה, טרנסילבניה, סלובקיה, רוסיה הקרפטית, צפון יוגוסלביה ובורגנלנד משנת תקנ״ט (1799) עד תרס״ד (1904), ירושלים תשכ״ו.

יזרעאל, ״ההיסטוריוגארפיה״ = ר' יזרעאל, ״לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח-תקוה״, קתדרה, 9, תשרי תשל״ט, עמ' 95–126.

יזרעאל, ״קול-קורא״ = הנ״ל, ״טיוטה של 'קול-קורא' מאת יואל משה סלומון אל מנהיגי תנועת 'חיבת ציון' ברוסיה (שלהי תרמ״א–תרמ״ב)״, קתדרה, 10, טבת תשל״ט, עמ' 178–194.

כ״ץ = ש' כ״ץ, ״'התלם הראשון' – אידיאולוגיה, התיישבות וחקלאות בפתח-תקוה בעשור השנים הראשונות לקיומה״, קתדרה, 23, ניסן תשמ״ב עמ' 57–124.

ספר היובל = ספר היובל למלאת חמשים שנה ליסוד פתח תקוה, תרל״ח–תרפ״ח, בעריכת י' יערי-פולסקי ומ' חריזמן, תל-אביב תרפ״ט.

פינס = י״מ פינס, כתבי יחיאל מיכל פינס – בנין הארץ, כרך ב, ספר א, בעריכת ד' ילין וי' מיחס, תל-אביב תרצ״ט.

קאלישר = צ' קלישר, הכתבים הציוניים של הרב צבי קלישר, בעריכת י' קלויזנר, ירושלים תש״ז.

קושניר = ש' קושניר, שדות ולב – פרקים בדרך חייו ופועלו של אברהם הרצפלד, תל-אביב תשכ״ב.

קניאל, ״הוויכוח״ = י' קניאל, ״הוויכוח בין פתח-תקוה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית״, קתדרה, 9, תשרי תשל״ט, עמ' 26–53.

קניאל, ״יישוב ארץ-ישראל״ = הנ״ל, ״תנועת יישוב ארץ-ישראל ומייסדי פתח-תקוה – איגרת הרב צ״ה קלישר אל אליעזר ראב״, קתדרה, 16, תמוז תש״ם, עמ' 153–160.

קרסל = ג' קרסל, ״שבעים וחמש שנות חיים״, בתוך: אם המושבות פתח-תקוה – תרל״ח–תשי״ג, 1878–1953, פתח-תקוה תשי״ג, עמ' 1–470.

קתדרה = קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, הוצאת ״יד יצחק בן-צבי״.

שהם = ר' שהם, ״אסתר ראב ושירתה״, בתוך: אסתר ראב – ילקוט שירים, בעריכת א' בן עזר ור' שהם, תל-אביב תשמ״ב, עמ' 7–53.

התלם הראשון = יהודה ראב (בן-עזר), התלם הראשון – זכרונות 1862–1930, נרשמו ע״י בנו בנימין בן-עזר (סידרת זכרונות ראשונים), תל-אביב תשט״ז; לעיל, עמ'  PAGEREF ביב_א \h שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.– PAGEREF ביב_ב \h שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

סוף

״התלם הראשון״ [נכתב 1930] התפרסם בהמשכים במכתב העיתי. הקלדתו המדוייקת של הספר וסריקת התמונות המופיעות בו נעשו במהלך חודש אפריל 2020 בידי בן (בנימין) בן-עזר, בנו של אהוד, נכדו של בנימין ונינו של יהודה ראב בן-עזר.

הקובץ השלם של הספר, במהדורת 1988, עומד לרשות כל הפונה אלינו ומבקשו. המהדורה המקורית של הספר היא בהוצאת מ. ניומן משנת 1956 – צילומה הובא במהדורת 1988 כלשונה, בכתיב חסר, וכך גם הוקלדה כאן.

זהו אחד המסמכים המרתקים והחשובים לתולדות ״אם המושבות״ פתח-תקווה וראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

אסתר ראב

זיכרון ראשון: לידה

מתוך הכרך ״אסתר ראב כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

מרחבים – צבעם: שחור-אפור ולפעמים גם אדמת-חמרה אדמדמה ויש גם פסי-חול ביניהם, בהירים, זהובים, גבעות רכות וואדיות צרים חותכים אותן –

יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים – אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת באור-השמש. נישאות הן ונופלות שוב ארצה, זוחלות ומתרוממות שוב ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם – וריח עשב טרי וריח פטריות טחוב ואד עולה כמסך אל על.

מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודמן ובשחור-לבן על-פני השטח – שרועות כאבני-חן נכנסות לתוך העין – ברעש בגירוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותיי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באב: הוא מכסה את כל האופק שלפניי וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותיי.

הבית היה ישן, אבל היה אחד הטובים – בימים ההם לא היו טובים ממנו, חוץ מבנייני ה״קומיסיון״, זאת-אומרת הבניינים שבנתה פיק״א בשביל פקידיה בנוסח צרפתי כפרי. שייך היה לשטיל הזקן, שהוא חותנו של אליהו ספיר, והיה מתגורר ביהוד ולאחר מזה בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

היה בו חדר-שינה מרווח נוטה צפונה ובו עמדה מיטת-כילה שאמא ישנה בה – ומיטה שנייה פשוטה רחבה עם דפנות-ברזל. וזה היה בערך מראיהם: באמצע היתה רוזיטה; היה בה שמץ צבע זהב, ואהבתי לשכב למרגלות מיטה זו, מיטתו של אבא, ולהסתכל ברוזיטה – היה זה בעיניי כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראיתי עוד כמוהו מעולם. גם ריח המיטה היה טוב: ריח טבק מעורב בזיעה בריאה.

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה״אנגלנדר״, כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו הרימני ונשאני הביתה.

עמדתי לפני מיטת אמא – היא שכבה חיוורת, ריח קרבול מילא את החדר והסב לי בחילה, – ומנומנמת הושיטה יד רזה כלפיי, כמתוך שינה שמה אותה על ראשי – לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו – העל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1899 לערך. נדפס לראשונה בתוך: ״זיכרון ראשון״ – פרק א', ״לידה״, ״קשת״, חוב' ע״ב, קיץ תשל״ו, אוגוסט 1976. נכלל בקובץ ״גן שחרב״, עמ' 8.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* אהוד היקר, בגיליון האחרון היו מיספר כתבים מרשימים ביותר: ״האימפריה היהודית בוכה״ שלך שהוקדש למלחמה הנוראה ההיא. השיר המרגש של יצחק גנוז ״אותיות עבריות״. האמת על פרישתו של ישראל טל מצה״ל במאמר של מנחם רהט. קורות הארכיון של יהודה עמיחי שנדד לאוניברסיטת ייל, כפי שסיפר הארכיונאי הנפלא ד״ר משה מוסק. עו״ד גיא משיח כותב על ההחלטה האומללה של השופט אמוראי לא לפרסם את שמו של הבעל שדקר את אשתו עשרים פעם וחבט בראשה במערוך. פרופ' חגית הלפרין חקרה את יצירתו של הסופר צבי פרייגרזון שכתב עברית במחתרת בברית המועצות. אני מתכוון לקרוא את הספר החשוב הזה, שעליו עמלה חגית הלפרין במסירות ראויה להערצה.

אתה כותב שגנץ ומנדלבליט התנגדו לכוונת נתניהו לתקן תקנות שעת חירום שיאסרו את ההפגנות – אבל זה לא משום הכוונה הזדונית שלהם להתנכל לראש הממשלה, אלא משום שלפי החוק, לא ניתן לתקן תקנות כאלו אם אין חקיקה של הכנסת.

ועוד דבר: אתה מציין ש״האספסוף הנבער״ של ״שונאי ישראל״ ממשיכים להפגין תוך כוונה להגביר את המגיפה, כי לא חשוב להם שאנשים יידבקו וימותו. לא בדיוק, אהוד, בין ״האספסוף הנבער״ הזה נמצאים נבערים מדעת כמו חיים באר, כרמי גילון, אלופים ותתי אלופים במיל', סופרים, אומנים, אנשים שאיבדו את פרנסתם ועולמם. אחרי מלחמת יום הכיפורים חזרו הביתה מהקרבות הקשים אלה שראו במו עיניהם את המחדלים הקשים של ממשלת גולדה ודיין. האם המפגינים היו שונאי ישראל, אספסוף? אתה יכול להתנגד למפגינים, אבל אינך יכול להדביק להם תווית שלא מגיעה להם. כשאהוד אולמרט נחשד בפלילים, נתניהו דרש בצדק שיתפטר – מדוע שלא תהיה גזירה שווה לגבי נתניהו עצמו? אולמרט היה ראש ממשלה מצוין, כנ״ל נתניהו (עד לאחרונה), זה לא מצדיק מעשים שלא ייעשו. אם הוא טוען שאין כלום כי לא היה כלום – הדבר חייב להתברר בבית המשפט, בתקווה שהוא צודק. אבל ההסתה שלו כנגד בית המשפט וכל זרועות החוק והתקשורת – לא מוסיפה לו אהדה אצל ״האספסוף הנאור״ כהגדרתך.

רק בשורות טובות,

משה גרנות

אהוד: האם אתה חושב, כמו שסבור האספסוף הנאור-הנבער שמפגין נגד נתניהו – שנתניהו אשם גם במגיפת הקורונה?

האם אתה חושב שהמפגינים המתלהמים בטירוף – הם חסינים נגד הַדבּקוֹת במגיפה?

האם אתה חושב שכל ראש ממשלה ישראלי בעתיד, שבגלל מתנגדיו הפוליטיים המעלילים עליו – המשטרה והפרקליטות יחליטו לחקור אותו ולהגיש נגדו כתבי-אישום – חייב להתפטר – למרות שיותר ממחצית העם תומכת ותתמוך בו בבחירות דמוקרטיות ולמרות שהוא ממלא את תפקידו באחריות ובצורה הטובה ביותר שבאפשר?

האם לא שמת לב שכותבים, שנחשבו בעבר לאנשים חושבים וחשובים – הפכו לנבערים, בעיקר בעיתון לאנשים חושבים, וזאת לאחר שגם הם נדבקו בשנאת נתניהו ובהכחשת ההשפעה של הקורונה על התנהלותה של מדינת ישראל, עד כדי כינויו של נתניהו בפיהם – דיקטטור!?

חוץ מקדיש לוז ואולי לובה אליאב, מנוחתם עדן – אינני רואה פוליטיקאי ישראלי שחורשי רעתו אינם יכולים לסבך אותו במערכה משפטית שתוריד את הקריירה שלו ביגון שאולה, וזאת בסיוע מתנגדיו הפוליטיים, התקשורת, המשטרה והפרקליטות – אשר ככל שהיא משקיעה יותר זמן, אמביציה, עלויות כספיות וכוח אדם – בגיבוב החקירות וההרשעות, כן היא נחושה יותר להצליח בהן, אחרת האכיפה הבררנית – ממש תזעק לשמיים!

ומאחר שדינו של נתניהו כבר נחרץ בידי האספסוף הנאור-הנבער ובידי התקשורת ובידי אויביו הפוליטיים – אינני מאמין שהוא יזכה למשפט הוגן, כי אז הלא עלול להתברר שכל העמל הענק של המשטרה והפרקליטות היה לשווא! ולכן מערכת המשפט לא יכולה שלא להרשיע אותו!

* דני גולן: ״אספסוף נבער של שונאי ישראל?״ – מפקדים בכירים בצה״ל, רמטכ״ל ואלופים ועוד. בכירים באקדמיה. פרופסורים, דוקטורים ועוד. אנשי עסקים. מלח הארץ. טובי בנותינו ובנינו. פקח את עיניך.״

אהוד: כן, פקח עיניך – אספסוף נאור אך נבער שווירוס השנאה לנתניהו מעביר אותו על דעתו וגורם לו להפר את התקנות בתקופה של מגיפת הקורונה. הלא עצם הקישור שעושה האספסוף בין הקורונה למשפטי נתניהו הוא על גבול השפיות!

ואתה בכלל משווה את ההסתה ודברי השנאה והטינוף של האספסוף הזה נגד נתניהו – לביקורת הנכונה והצודקת שלי על מפגינים נאורים-נבערים אלה?

* קוראה נאמנה: חברה שמאלנית אמרה לי היום, בנוסף לעוד דברים, שנתניהו חתם על שלום עם האמירויות כי... נכנס לו מזה כסף לכיס. טוב שהיא לא אמרה שהוא הביא את הנגיף כדי להכניס לו כסף או משהו כזה...

אהוד: מרבית שונאי נתניהו בטוחים שגם הנגיף של הקורונה בא ביוזמתו כדי לדחות את המשפט שלו, כך שיפֶה שהחברה השמאלנית שלך לא אמרה גם את זה. השנאה כלפיו הופכת אנשים ״נאורים״ לחולי-רוח.

* אהוד כמה נחמד שהנשיא החכם שלנו – מתמחה שוב ושוב בהכאה על חטאיה של ממשלת ישראל!

* בנדלה: כמה הערות למאמרו של ד״ר משה גרנות. יש הרבה זכרים בין בעלי החיים שאינם רק ״מכונות רבייה״. להלן כמה עובדות:

דג האמנון, למשל, שומר על הביצים לאחר שהופרו, ואחר כך, כאשר הדגיגים בוקעים אוסף אותם אל תוך פיו ושומר אותם שם עד שיגדלו קצת. כל אותו זמן שהוא מאכלס את הדגים בפיו – איננו אוכל. הנקבה איננה קשורה בכלל לצאצאים.

דומה המצב גם אצל סוסוני ים.

למעשה כל דגי השושנון נולדים זכרים ורק החזק ביותר יהפוך להיות נקבה כשמנהיגת הלהקה תמות.

גם אצל מינים רבים של צפרדעים וקרפדות הזכר מגן על הביצים בתוך גופו, עד שיבקעו מהן הראשנים.

לא תמיד הנקבה בטבע חלשה מן הזכר. אצל רבים מאד מן החרקים – ההיפך הוא הנכון. מכיוון שהנקבה מגדלת בתוכה את הביצים – היא גדולה יותר וחזקה יותר. וישנם עכבישים למשל, שהנקבה כל כך חזקה, שהיא טורפת את הזכר מיד לאחר ההזדווגות.

בחברות מטריארכליות הנקבה השלטת איננה חלשה מן הזכר. ויש כאלה בין היונקים. למשל – בין הפילים. הנקבה המנהיגה היא החזקה ביותר. הזכרים עוזבים את העדר בבגרותם ונודדים לבד.

ובעניין אחר: אני מוכרחה לספר עוד משהו בהקשר ל״יהודים מלוכלכים או מלכלכים״. לפני שנתיים טסתי עם המשפחה ב'אל על' לחופשה בצ'כיה. הייתי בין האחרונים לצאת מן המטוס. כשעברתי במעבר בין הכיסאות – ראיתי שהמטוס היה נקי לתפארת. רק 3 מושבים צמודים לא רחוק מן המושב שלי – נראו כמו פח אשפה. על הרצפה ועל המושבים התגלגלו בקבוקים, שקיות ריקות, שאריות אוכל, קליפות וכל מיני זבל אחר. ממש כמו אי של לכלוך באמצע המטוס. במושבים האלה ישבה משפחה [.....] לפי המראה.

הראיתי את זה לדיילת. והיא אמרה לי – ״זו תופעה רגילה אצל ה[.....]. לא עוזר שאומרים להם, ואין מה לעשות.״

כשראיתי את הצילומים של האשפה מבלרוס, נזכרתי במחזה במטוס.

* ציטוט: לעניין הדיבייט הנשיאותי הלילה [29.9]: השתיקה הרועמת של ״התקשורת״, ״הפרשנים״, כוהני ה-PC, סריסיהם ודומיהם אומרת הכול. קיקרו, בנאום הראשון שלו נגד קטלינה, אמר על הסנטורים הרומאיים: ״מרוב שהם שותקים, הם צועקים.״ הפעם אין את צווחות ה״ניצחון״ כמו בדיבייט מול הילארי. הפעם שותקים, כי הם מבינים.

נכון שאדם במצבו של ביידן הצליח לעמוד שעה וחצי, וזה באמת הישג כביר עבורו. אבל אנשי המחנה שלו ראו שמדובר באפס מבולבל, לא מרשים, אימפולסיבי, פאסיבי וחסר כיוון, עסקן, שכל חייו רבץ בסינאט, בלי לעשות דבר.

הוא גם הצליח לאבד חלק מן הפרוגרסיבים (עכשיו הוא נגד ״הדיל הירוק החדש״, הקשקוש הפרוגרסיבי המטורלל), שאם יישארו בבית, הוא כבר הפסיד.

את האמריקאים המבוהלים מעניין רק דבר אחד: הקיום שלהם, הביטחוני (מהפּרעות של הפרוגרסיבים) והכלכלי. ולזה רק טראמפ ידאג, זה כבר מובן לכולם אחרי הדיבייט הזה.

טראמפ היכה שניים בדיבייט אחד: את ביידן, ואת המנחה הפרוגרסיבי השנוא, כריס וואלס (אביו היה יהודי), נושא התדמית החדשה של רשת פוקס-ניוז, שכדרכם של צבועים, פנתה שמאלה, ומאבדת צופים.

וביידן? מלך הטרולים, שקרא אתמול לנשיא ארה״ב בפניו: ליצן, פודל של פוטין ושקרן.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 30.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: עוד הישג היסטורי לנשיא האמיץ: רוב פטריוטי בבית המשפט העליון. של כמה שופטים? אולי תלמדו משהו, שופטי בג״ץ?

הנשיא דונלד טראמפ הינו אחד הנשיאים המוצלחים בתולדות ארה״ב, עם רשימת הישגים שלא תאומן. אפילו שלום במזרח התיכון הוא הצליח להביא.

אתמול [26.9] הוא הציג את המועמדת החדשה שלו לבית המשפט העליון, השופטת הצעירה מעוררת ההשראה, איימי קוני בארט. היא פטריוטית, אוהבת את ארצות הברית, ושומרת על ערכי הציביליזיציה המערבית (לכן קוראים לכך 'שמרנית'). יש רוב למינוייה בסינאט, ולכן מיד עם כניסתה יושג רוב לשופטים השמרניים של 5:4, ואם נתייחס גם אל השופט ג'ון רוברטס, שמונה כשמרן והפך למתנדנד, יש רוב של שני שלישים לשופטים השמרניים 6:3.

זהו יום שחור לפרוגרסיבים, ל״תקשורת״, ולשונאי הציביליזציה המערבית שלנו.

וכך אמרה השופטת בנאומה בבית הלבן, לתשומת ליבכם, שופטי בג״ץ, אולי תלמדו משהו:

״שופט חייב ליישם את החוק כפי שהוא כתוב. שופטים אינם קובעים מדיניות, ועליהם לשים בצד כל דעה פוליטית שלהם.״

הגיע הזמן למינוי שופטים לבית המשפט העליון בירושלים, שמשקפים את הציבור בישראל, כפי שזה קורה בארה״ב. ואם שיטת הבחירה המיושנת, המוסתרת והתימהונית אצלנו, אינה מאפשרת את זה – יש להחליפה. חברי כנסת: קחו דוגמה מן הנשיא טראמפ, שאינו מפחד. [סרטון].

זהו הישג יוצא מן הכלל של הנשיא, עוד הישג היסטורי, שבארבע שנים השיג יותר הישגים מהאפס הסנילי ביידן ב-180 שנותיו בסינאט. כן, כך המוזר הזה אומר בעצמו, אתמול [26.9], כמובן מהבית. הוציאו אותו לרגע מהמרתף, ומיד החזירו, אחרי השטויות הרגילות. [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 27.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: כיוון שהמועמד הסנילי ג'ו ביידן הוא מועמד פיקטיבי וזמני, המועמדת בפועל לנשיאות מטעם ״הדמוקרטים״ היא הקיצונית קמלה האריס. אתמול [15.9], נאמה בכנס של ארגון שחורים, ובירכה את ״הדרך המבריקה״ של ארגון הטרור ״חיי שחורים נחשבים״ (BLM). ״ההפגנות שלו הן מרכיב חיוני בהתפתחות ארצנו,״ אמרה. ״זכויות משיגים דרך מאבק.״

מאבק? זו אנרכיה, מזימה נגד ארה״ב, ובכך מחבקת צמרת המפלגה ״הדמוקרטית״ את פלוגות הסער שלה, BLM, אנטיפה ובלאק בלוק – כשם שה-KKK היו פלוגות הסער של המפלגה הזו בעבר, כך יש לה כאלה גם היום. היהודים הפרוגרסיביים בארה״ב, כרגיל, לא מבינים שום דבר סביבם. זו גם מזימה נגדם, אך כדרכם של יהודים פרוגרסיביים, הם מאמינים בהזיות של עצמם. באירופה זה נגמר בהשמדה.

משעשע: נחשף שאחד מאבותיה של אותה האריס היה מחזיק עבדים במטעים שלו בג'מייקה.

איך אנחנו יודעים שהם יעיפו את ביידן בטענת אי כשירות מיד אם ייבחר? זה מה שהם מנסים לעשות עכשיו לסנטורית (היהודייה) הקשישה דיאן פיינסטין. הדליפו שהיא ״לא כשירה״ לנהל את השימוע של השופטת החדשה והנהדרת של הנשיא, איימי קוני בארט, כי פיינסטין כבר הודיעה, שאין לה יכולת להתנגד למינוי (יש לו רוב). ביידן יודע שחברי מפלגתו יעיפו אותו בטענת ״אי כשירות״, ולכן אין לו עניין לנצח. בכלל, הוא נעלם. דור הקשישים היהודיים במפלגה ״הדמוקרטית״ הוא הדור האחרון של יהודים שם: שומר,  סנדרס, פיינסטין ואחרים. כמו מפלגת הלייבור הבריטית, זו הופכת להיות מפלה קומוניסטית, אנטישמית ואיסלאמיסטית.

ואיך נראות ההפגנות ״המבריקות״ האלה? סרטונים מהשעות האחרונות. סן דייגו: כנופיות BLM תוקפות את השוטרים. [סרטונים].

לואיוויל, הלילה: לאחר יומיים של פרעות, שריפות חנויות, ביזה ואנרכיה, בעל חנות שומר עם נשק על החנות שלו. כנופיות BLM חוקרות אותו אם הוא תומך בהן. אם לא יתמוך – ישרפו את החנות שלו ויכו אותו. שלטון האספסוף ״המבריק״.

כן, זו היתה פעם אמריקה. כל אדם חייב להבין עד כמה מסוכנת היא המפלגה ״הדמוקרטית״ [סרטון].

לילה קודם, לוס אנג'לס, עוד עיר מפוארת שה-PC הפך לחור. כנופיות BLM חוסמות את הכבישים הראשיים (הוליווד) והטרוריסטים מתחקרים נהגים, מי תומך בהם, ומי לא, ואז הוא יוכה. שלטון האספסוף והאימה. שימו לב לאלימות הקשה. ואיפה המשטרה? המשטרה לא מופעלת בערים פרוגרסיביות, ואם חס וחלילה ״הדמוקרטים״ יזכו – כך תיראה כל ארה״ב. [סרטון].

מסכנים הישראלים התמימים, שקנו שם נדל״ן להשקעה. לא הזהרנו לא לקנות בחו״ל?  

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 26.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

אהוד: אני חושש מאוד שקמלה האריס תהיה הנשיאה הבאה של ארה״ב וזה רע מאוד לישראל וגם ליהודי ארה״ב שרובם מצביעים עבורה!

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2260 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל